אסא כשר מתנגד חריף למלחמת לבנון הראשונה וקוד אתי למרצים

יוני 10, 2017

ב תשעה ביוני 2017 פורסם שלבקשתו של שר החינוך נפתלי בנט חיבר אסא כשר קוד אתי למרצים באוניברסיטאות שבין השאר אוסר חוץ מנסיבות מסויימות לאמר בשיעורים את דעותיהם הפוליטיות.עוד נקבע כי כל מוסד אקדמי יחויב להקים יחידה שתאכוף את הקוד האתי ותפקח על הפעילות הפוליטית של המרצים. אותה יחידה גם תיתן מענה לתלונות של סטודנטים. לטענת יועציו של בנט, המצב כיום הוא שסטודנטים אמנם יכולים להתלונן על מרצים, אולם הם אינם מקבלים מענה לתלונותיהם.(1)
בקיץ 1982 לפני שמלחמת לבנון הראשונה התפוצצה לנו בפרצוף ,הרבה לפני חיסול באשיר ג'ומייל ,כאשר היה נדמה שהמלחמה מביאה השגים פוליטיים, היה פרופ אסא כשר מהמתנגדים החריפים למלחמת לבנון הראשונה. ראיתי אותו במועדון צוותא מעל 10 פעמים במספר חודשים עומד ומסביר על האסון שבמלחמה,והוא כמובן צדק.

אני לא בטוח שאסא כשר היה ממייסדי יש גבול ,אבל כפי שיתואר בהמשך הווא מודה שחיילים שסרבו ,הושפעו מרעיונותיו,ואמר בין השאר שהוא לא אמר לאף אחד לסרב. מלבד האי דיוק בפיסקה הכל נכון

בעיצומה של מלחמת לבנון הראשונה, בעת שהיה פעיל רדיקלי נגדה, ממייסדי תנועת "יש גבול", והופיע במסיבת עיתונאים אמיצה יחד עם נתן זך, דן מירון וישעיהו ליבוביץ, שבו הוא רואה, משום מה, את מורו ורבו, כתב במכתב ל"הארץ": "על רקע הידיעות על אלפי לבנונים ופלסטינים לא-לוחמים שנפגעו בפעולות הצבאיות של ישראל, ועל רקע ההצדקה המוחלטת שנתן ראש הממשלה לפגיעות הללו, היתה זו חובתו המוחלטת של כל אדם הגון להביע התנגדות בלתי מסויגת לשיטתו של ראש הממשלה לטיפול באזרחים חפים מפשע הנקלעים למלחמה שהוא יזם". (2)

ידוע לנו שיהורז בנו של אסא כשר נהרג ב אוקטובר 1991 בתאונה בזמן שטייל בסיני יחד עם רעייתו. יש הטוענים שבעקבות האסון החל אסא כשר לשתף פעולה עם המימסד הצבאי,ייתכן מאוד שאסא כשר שינה את דעותיו בעקבות כשלון אוסלו.

מצאתי בעיתון הארץ מאמר ששמו "הפילוסופיה של העלבון", שעוסק במשפט דיבה שאסא כשר ניהל נגד שני הורים שכולים ושני מרצים מהחוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב. אני מביא שני ציטוטים מהמאמר שהם קצה קצה של הקרחון. ראוי לקרוא את המאמר כולו שקישור אליו אביא בהמשך.

[..]במאי 98' תבע כשר, שהוא גם חבר נשיאות מועצת העיתונות, שני פרופסורים עמיתים מהחוג לפילוסופיה באוניברסיטת ת"א, יוסף אגסי ויואב אריאל, ושני הורים שכולים, יעקב גוטליב ועזרא ברטוב, תביעת לשון הרע בסך 400 אלף שקלים. הארבעה, לטענתו, פגעו בשמו הטוב בכתבה שפורסמה ב"ידיעות אחרונות" באוקטובר 97' כשאמרו שהוא שופרו של הממסד הצבאי, שהוא מנצל את השכול האישי שלו כדי להפוך לדובר של משפחת השכול ושהעיסוק הכפייתי שלו בשכול הוא, כפי שנאמר בכתבה, "ממש נקרופיליה".[..]

[..] בעבר תמכת בסרבני גיוס, היום אתה תוקף אותם.

"סרבנות זה תחום פילוסופי מורכב ויש הרבה סוגים והרבה נימוקים, תלוי מי ומה. במלחמת לבנון אנשים שונים השתמשו ברעיונות שלי אבל אני אף פעם לא אמרתי לאף אחד לסרב. העמדות שלי לא השתנו, המצבים היום שונים והנימוקים שונים. היום לא מוצדק לסרב מטעמים של אי ציות אזרחי, מפני שאנחנו חיים בחברה של אחרי רצח רבין. סרבנות צריכה לחזק את הדמוקרטיה והיום סרבנות מחלישה את הדמוקרטיה".[..]

 

(1) קוד אתי למרצים: אסור להביע דעה פוליטית בשיעור

 

(2) הפרופ' שמכשיר את השרץ

 

(3) הפילוסופיה של העלבון 

סלאח פה זה ארץ ישראל

יוני 8, 2017
גזענות, סחיטה ואיומים: כך אולצו המרוקאים להתיישב בעיירות הפיתוח
מאת נירית אנדרמן

פורסם ב – 11/05/2017 12:50

בלגן של מדינה צעירה? טעויות שנעשו בתום לב? תשכחו מזה: הסרט "סאלח, פה זה ארץ ישראל" מוכיח כי הקמת עיירות הפיתוח ואכלוסן בעולים מצפון אפריקה נבעו מאינטרסים קרים ומחושבים ששולבו בהתנשאות, פטרונות וגזענות

אמצע שנות החמישים, מאות אלפי עולים מצפון אפריקה מגיעים לשעריה של מדינת היהודים הצעירה במזרח התיכון. ההתרגשות מהקמת המדינה החדשה גדולה והעולים מגיעים מלאי תקוות. אבל העלייה ההמונית מחייבת פתרונות קליטה מהירים, מנגנוני הביורוקרטיה של המדינה הצעירה עדיין לא משוכללים דיים, ועקב כך התכנון חפוז וכרוך בשורה ארוכה של טעויות לא מכוונות. התוצאה העגומה היא הקמתן של עשרות עיירות פיתוח שאוכלסו על ידי עולים חדשים ונהפכו עם השנים ליישובים כושלים מבחינה כלכלית, שדנו רבים מתושביהם לחיי מצוקה ועוני.

נשמע מוכר? לרבים מאיתנו כנראה כן, מפני שלאורך עשרות שנים זה היה הנרטיב השליט והמוכר בנוגע לעיירות הפיתוח והשגיאות הכואבות שנעשו בעת הקמתן. אבל הסרט התיעודי החדש "סאלח, פה זה ארץ ישראל", שיוקרן בבכורה ביום שני הקרוב בתחרות הרשמית של פסטיבל דוקאביב (ובקרוב יגיע לבתי הקולנוע), מצליח לאחוז את הנרטיב הזה בצווארו, להעניק לו טלטלה הגונה ולפרק לגורמים לא מעט הנחות יסוד רווחות בדבר מה שעמד בבסיס אותה החלטה גורלית על "פיזור האוכלוסייה" – כפי שהמהלך כונה אז – והקמת עיירות הפיתוח.

הסרט, שיצרו הבמאי והמפיק דוד דרעי והעיתונאים רותי יובל ודורון גלעזר, מוכיח כי חלק ניכר מאותן "טעויות לא מכוונות", שהובילו להקמת עיירות הפיתוח ולאכלוסן במאות אלפי עולים מצפון אפריקה, לא נעשו מתוך מצוקת זמן, קושי בקליטת גלי העלייה והלחץ להקים במהירות מדינה. ה"טעויות" הללו, מראה הסרט באופן מצמרר למדי, נעשו דווקא מתוך שיקולים קרים, אינטרסים מחושבים ותכנון מוקפד להפליא, בשילוב גישה מתנשאת, פטרונית ואין טעם להיתמם – לחלוטין גזענית – שהפגינה הנהגת המדינה כלפי העולים החדשים שהגיעו לכאן.

טעימה מתוך הסרט: "ההרגשה כי עלייה בעלת משקל מוסרי ירוד, בעלת רמה חברתית פחותה ובעלת מטען רעיוני דל, עלולה להוריד את המדינה למצולות של חברה לבנטינית, בדרגת שפל השווה לזאת של עמי כל האזור", הזהיר ראש מחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית, גיורא יוספטל, במלים אלה ממש. בדבריו, המובאים בסרט, הוא אינו טורח להסתיר את חוסר ההתלהבות שלו מהחומר האנושי המרכיב את העלייה החדשה, אבל מבהיר כי דווקא הכתפיים ה"לבנטיניות" הללו, הן שיוכלו לשאת משימה לאומית חשובה: "לא בחירה יש כאן, אלא ברירה אומללה. לשאוב מבארות ש–500 שנים של סופות מדבר מכסות עליהן. צריך אנשים רבים ככל האפשר שימלאו את הארץ מפה לפה – לא רק כדי להציל גלויות אלא גם, ובמיוחד, כדי להציל את הארץ עצמה שלא תעמוד ריקה".

יוצרי הסרט נברו בארכיונים, פישפשו בחוברות וספרים, חילצו פרוטוקולים שהיו חסויים במשך עשרות שנים ודלו מהן שורה ארוכה במיוחד של התבטאויות הסותרות את הנרטיב המוכר בנוגע לאכלוס עיירות הפיתוח. חלק מההתבטאויות הללו לא פורסמו מעולם, אחרות פורסמו באופן חלקי במחקרים אקדמיים שרובם לא הגיעו אל הציבור הרחב, ויחד, כשהן ניצבות זו לצד זו, הן יוצרות אפקט מטלטל ומבהירות בין היתר, שהנהגת המדינה לא רק שלחה את העולים לעיירות הפיתוח בניגוד לרצונם, אלא גם הקימה מנגנון שינוע משוכלל שנייד אותם היישר מן האונייה אל העיירה מבלי לאפשר להם להימלט מן הנתיב שנבחר בעבורם; שהיא שיחדה עולים כדי שיסייעו לה לשכנע עולים אחרים להישאר בעיירות הלא־אטרקטיביות הללו; הבהירה להם כי תשלול את זכויותיהם לעבודה ולדיור אם יסרבו להשתקע שם; ואפילו איימה על עולים סרבנים שאם לא יסכימו לצאת אל העיירות האלה, ילדיהם יילקחו מהם. לא פחות.

"סאלח, פה זה ארץ ישראל" מנפץ לרסיסים טענות על "טעויות" שנעשו שלא במכוון. לא מדובר היה באלתור חפוז שנבע מהלחץ להקמת המדינה, לא היו אלה החלטות עגומות שהתקבלו בבלי דעת, ולחלוטין אין מדובר בשבבים שניתזו מתוך ההכרח לחטוב עצים, טוען הסרט. במקום זאת, מדובר היה בתוכנית מסודרת, מחושבת ומאורגנת, שנידונה שוב ושוב בקור רוח בחדרי חדרים, ומעוגנת היטב בפרוטוקולים שהיו חסויים במשך עשרות שנים, אך מתחילים להיחשף ולשפוך אור על האופן המעוות והגזעני שבו התנהל תהליך פיזור האוכלוסייה בארץ.

"למען מנוע עבודה ושיכון"

דרעי, במאי דוקומנטרי שלאורך השנים חזר ביצירותיו שוב ושוב אל עיירת הפיתוח שבה גדל, ירוחם, מוביל את "סאלח" כמסע קולנועי בעל שני מוקדים מרכזיים. האחד הוא שולחן הדיונים בישיבות הסודיות והחסויות של הנהגת הסוכנות לפני כ–60 שנה, שבהן התקבלו החלטות גורליות על פיזור האוכלוסייה ועל גורל העולים שהגיעו לכאן, והאחר היום, בשטח, בערי הפיתוח העכשוויות, שבהן עדיין גרים הוריו של הבמאי כמו עולים רבים אחרים מצפון אפריקה, ויחד עם צאצאיהם הם משלמים עד עכשיו מחיר כבד במיוחד על אותן החלטות שנעשו מעל ראשיהם.

בפתיחת הסרט, שנוצר בעקבות זכיית יוצריו במכרז של הרשות השנייה שיזמה ד"ר מירב אלוש לברון, פוגש דרעי חבר ילדות שלו בירוחם. "זה היה הסיפור של כולנו, מי יהיה הראשון שיצליח לעזוב. הרוב נאבקים כדי להצליח לעזוב", הם צוחקים, ומספרים על ההמונים שנוטשים את עיר הפיתוח שבה גדלו. "יש סיפור ענקי שמרחף מעל הראש שלנו ושל האנשים כאן, שלא סופר", אומר שם דרעי. "זה החור השחור שלנו", עונה לו החבר.

"ההיסטוריה כמו שלמדנו אותה מעוותת לגמרי", אומר דרעי בראיון שהתקיים בשבוע שעבר בתל אביב. "אני התחלתי את העבודה על הסרט הזה כי הרגשתי שאני רוצה להבין את ההיסטוריה, למצוא תשובות לשאלות שתמיד ריחפו אצלי. כבר בשנות השמונים, כשלמדנו וחרשנו לבגרות, בלענו כמויות אדירות של טקסט על ההיסטוריה שכולנו מכירים, לימדו אותנו לאהוב ולהעריץ את כל האנשים שהקימו את המדינה, ואילו על עיירות הפיתוח הופיעה רק פסקה אחת לקונית, מין הערת שוליים שלא באמת הסבירה למה צריך היה להקים אותן ואיך יצא שהן נהפכו לאינקובטור שחונק מאות אלפי עולים, בעיקר ממרוקו. בחמש שנות העבודה על הסרט, חשפנו נרטיב שלם שלא היה שם בפסקה ההיא. בשנים הללו הסתובבתי עם רמות שונות של טלטלה, לנוכח מה שמצאנו בפרוטוקולים. לראשונה הבנתי שבשם המוטיבציה להקים מדינה כנגד כל הסיכויים, צריך היה להקריב מאות אלפים".

רגע לפני הקמת המדינה, מבהיר הסרט, שליש מהאוכלוסייה גר בתל אביב ו–80 אחוז מתושבי ארץ ישראל התרכזו בערים הגדולות. מאות אלפי העולים שהגיעו אז לארץ העדיפו להתיישב במרכזהּ, ושורה ארוכה של מעברות ומחנות קליטה הוקמו סמוך לערים הגדולות. "עד היום הניחו שהיה בלגן ולחץ, שהגיעו מאות אלפי עולים, הקימו מדינה ועשו טעויות. אנחנו מוכיחים שקרה בדיוק ההיפך", אומר דורון גלעזר. "בשנים שבהן היה בלגן, 1948 עד 1954, הגיעו לארץ 700 אלף עולים – ממצרים, סוריה, לבנון, אסיה ושארית הפליטה מאירופה – וכולם נקלטו במרכז הארץ, כי זה התהליך הטבעי של הגירה, תמיד מגיעים לערים גדולות או לערי חוף, שבהן יש סיכוי לפרנסה ויכולת להישען על משפחה שהגיעה קודם. אנחנו מוכיחים שב–1954, כשהחלו להגיע העולים מצפון אפריקה, כבר היתה מדינה מסודרת עם ביורוקרטיה שעבדה כמו שצריך, ודווקא אז שלחו את העולים לנגב, לפריפריה מרוחקת, לתהליך לא טבעי. כלומר, זו לא היתה תוצאה של חוסר תכנון, אלא עודף תכנון, תכנון מכוון ומסודר שנעשה במחשבה תחילה".

התכנון הזה נדרש בעקבות השינוי הדרמטי שחוללה מלחמת העצמאות במפה המקומית: שטחים עצומים היתוספו למדינת ישראל ומאות כפרים, שתושביהם הפלסטינים נאלצו לנטוש אותם, נותרו עזובים. מפני שתפישת הביטחון הישראלית של אותם ימים גרסה שיישובים הם שיוכלו לבלום בעתיד פלישה ערבית, ומפני שהנהגת המדינה חששה מהאפשרות שהפליטים הפלסטינים יחזרו לבתיהם במאות הכפרים שננטשו, הוחלט למהר וליישב את הכפרים הללו ופרויקט "פיזור האוכלוסייה" הוצב בראש סדר העדיפויות הלאומי.

בתחילה ניסתה הנהגת המדינה לפנות לתושבי הערים הגדולות ולשכנע אותם בחיוניות המעשה החלוצי של אכלוס היישובים הללו. אבל כאשר ההיענות לקמפיין הזה היתה דלה במיוחד, הבינו ראשי המדינה כי עליהם למצוא פתרון חלופי. המוני העולים שהגיעו לארץ ממדינות ערב ומאירופה באוניות עמוסות לעייפה סומנו כפתרון המועדף. אוטובוסים לקחו אותם מהאונייה אל היישובים שהוקמו בפריפריה, אבל רוב העולים הזדעזעו מהיישובים השוממים והמרוחקים שאליהם הגיעו ומיהרו להימלט מהם אל הערים הגדולות. בסוכנות היהודית החליטו שאין ברירה, חייבים למנוע מהם את העזיבה. איומים, מבחינתם, היו אמצעי לגיטימי.

"בזמנו ביקשתיך לפתוח 'ספר שחור', אשר בו תירשמנה כל המשפחות אשר עזבו בלי סידור וללא רשות את מסגרת ההתיישבות החדשה", כתב בדצמבר 1951 מנהל מחלקת ההתיישבות של הסוכנות, רענן וייץ, במברק ששלח לעמיתו בהנהלת הסוכנות, חנוך הילמן. "אבקשך על כן לרכז את כל השמות הללו ולשלוח העתקים מהרשימות הללו ללשכות העבודה, למען מנוע מהם עבודה במקומות שאליהם עברו, הן למחלקת הקליטה למען מנוע מהם סידורי קליטה ושיכון במקומות שהם נמצאים כיום, והן לאגף השיקום של הממשלה למען הוצא אותם מתוֹר השיכון".

שיטת האיומים יצאה אל הפועל, אבל בעיה חדשה צצה: זרם העולים ממדינות ערב ומאירופה נעצר. בלית ברירה, שקלה הנהגת המדינה להטיל את המשימה הלאומית על כתפיהם של היהודים שהמתינו בצפון אפריקה, משתוקקים לעלות לארץ הקודש. אבל אם להשתמש בלשון עדינה, שליחי הסוכנות למרוקו לא ממש התלהבו מהחומר האנושי, כלשונם, שמצאו שם. "הסיסמה בדבר עלייה חופשית היתה יפה רק לשעתה, ויש להיזהר עכשיו מפניה כמו שנזהרים מפני מגיפה", כתב ב–1953 פרופ' חיים שיבא, שנסע למרוקו בשליחות הסוכנות. "איך אפשר לבנות עתיד של עם על חורבות כאלה של נפש אדם. אם נמלא בהם את הבתים שאנו בונים, את האדמות שאנו מחזיקים, יהיה זה עם שאינו עובד. לשכת סעד אחת גדולה".

ומנהל מחלקת הקליטה בסוכנות היהודית, אברהם ציגל, כתב: "יש להקדים את עלייתם של היהודים הכפריים הפזורים על פני שטחים נרחבים (במרוקו). אמנם נכון הוא שהחומר האנושי הזה הוא פרימיטיבי מאוד, ייתכן כי הוא גם ירוד מבחינה גופנית, אבל אין ספק כי הוא ייקלט באזורי הפיתוח שלנו ביתר מהירות מאשר העירונים שרמתם התרבותית גבוהה יותר".

היחס האינסטרומנטלי, הקר והקשוח במיוחד כלפי העולים זועק מפרוטוקול ישיבה של מוסד התיאום בין הממשלה לסוכנות, שהתכנסה בקיץ 1955, ימים ספורים לאחר שקבוצת עולים מדמנאת שבמרוקו הגיעה למחנה הקליטה שער עלייה בחיפה. העולים סירבו לצאת לאזור הפיתוח שיועד להם והעזו להתעקש על עמדתם, אך בסופו של דבר נאלצו לכפוף ראש ולציית להוראות הקולטים, לאחר שאלה איימו לקחת מהם את ילדיהם.

"תחילה ניסינו ב'יד רכה'", אמר שם יוספטל. "משבע בבוקר ועד שעה שתיים אחר הצהריים השתדלנו להשפיע עליהם ולשכנע אותם. בינתיים נתקרבה השבת והתחלנו לחשוש שלא נגיע למקום הקליטה, בפרט שמדובר על מקומות מרוחקים שהנסיעה לשם אורכת שלוש שעות. לאחר שבע שעות עמדה לפנינו הברירה: או לשלוח אותם לשער העלייה או לעשות מה שלא עשינו מעולם. הלוא אנו הבאנו אנשים אלה, אנו קובעים את מקום קליטתם, עליהם ללכת לשם. אם לא ילכו, אנו אומרים להם: 'אתם לא בסדר מבחינת החוק'. יש בחוק חור קטן שנותן לנו אפשרות ללחוץ עליהם. החוק אומר שאם הורים משאירים ילדיהם תחת כיפת השמים – הם מפקירים אותם – מדובר על ילדים שהם למטה מגיל מסוים – ואז אפשר לקחת את הילדים בכוח כדי לתת להם קורת גג.

"נאמר להם: 'זה המקום שנקבע לכם, אם אתם לא מוכנים ללכת למקום הזה – אין אתם בסדר כלפי ילדיכם, אז עלינו לפנות לעזרת המשטרה'. האיום במשטרה פעל יותר מאשר המשטרה עצמה, הצעקות היו כאילו המשטרה פועלת ממש. לי נראה שלא היתה לנו שום ברירה. אני רק יכול להודיע שגם להבא נפעל כך".

לאחר שאחד מעמיתיו הציע להחתים מעתה ואילך את העולים מראש, עוד במרוקו, על מסמך שמבהיר להם כי מעלים אותם לארץ רק בתנאי שיסכימו להתיישב במקום שאליו ישלחו אותם, הבהיר יוספטל: "זאת בירוקרטיה פרוסית לעומת אנשים פרימיטיביים. לחתימות (שלהם) אין שום ערך, אין מושג לאנשים אלה על מה הם חותמים".

"ראשית תפסיק לתת להם לאכול, אנו לא פנסיון. ולכן גם אם אנו מעלים אנשים, עליהם להתחייב ללכת לאן שאנו נשלח אותם. אם לא ימלאו את החוזה – ילכו לאן שרוצים", אמר בתגובה משה קול, ראש מחלקת עליית הנוער בסוכנות. "יהודים אלה באים לארץ שהיא ארץ חופשית, אין אני חייב לתת להם אפילו פרוטה אחת! ימותו ברעב, או שיילכו להתיישבות, או שאין לנו שום עסק איתם. לא ניתן להם שום תמיכה ושום סעד. לכן אני מציע: אנו מחייבים את האנשים ללכת להתיישבות, ואם לא רוצים להתיישב – אין הם קיימים בשבילנו".

קשה לצפות בסרט "סאלח" מבלי להתכווץ אל מול חוות הדעת הללו של הגברים הלבנים כל כך, האירופים כל כך, על יהודי מרוקו. גם כשדרעי מראיין את פרופ' אלישע אפרת המנוח, שהיה שותף אז לקבלת ההחלטות בקרב הנהגת המדינה, העולים נתפשים ככלי שקל ונוח לעשות עליו מניפולציה, והבטן מתהפכת: "זה היה צירוף כוכבים מעולה", אומר אפרת באחד הראיונות בסרט. "כלומר, באה אוכלוסייה בכמויות. כוכב שני: הם היו חסרי הון וחסרי משאבים, זאת אומרת שאתה יכול לעשות איתם מה שאתה רוצה. כוכב שלישי: יש לך פתאום שטחים של מדינה שכבשת ב–1948, שטחים בלי סוף ואוכלוסייה בלי יכולת התנגדות – זה צירוף הכוכבים הטוב ביותר שהיה למדינת ישראל אי פעם".

הסרט מראה כיצד העולים הובלו באוטובוסים היישר מהאונייה לעיירות הפיתוח מבלי שאיש שאל לדעתם וכיצד אנשי הסוכנות התעלמו ממחאותיהם והכריחו אותם להישאר ביישובים הנידחים שאליהם הגיעו. עדות מצמררת במיוחד הותיר אחריו לובה אליאב, שכיהן כיו"ר צוות הקמה של חבל לכיש: "הם לא רצו לרדת. נתתי הוראה לנהג שיפעיל את הכפתור, והמשאית היתה מתרוממת והם נשפכו על הרצפה. המשאית יצאה ואנשים נשארו על האדמה", הוא כתב.

אם אצל מישהו נותר עדיין צל צלו של ספק כי מדובר היה במדיניות שהיתה כרוכה באפליה גזענית, זה מתפוגג מיד כשהסרט מגיע לשלב שבו הוא מתמודד עם ההתרחשויות בשנת 1957. בשנה זאת, מבהיר הסרט, משתנה פתאום היחס הפטרוני, האינסטרומנטלי והמתנשא של אנשי הסוכנות כלפי העולים. זה לא קרה בעקבות תהליך של התפכחות, חלילה, אלא בגלל שינוי בהרכב האנושי של העלייה. כאשר התחדשה העלייה של יהודי פולין, אנשי הסוכנות החלו משנים את טעמם. מן הפרוטוקולים שמצאו יוצרי הסרט עולה כי אנשי הסוכנות הבינו פתאום כי על העולים הללו הם כבר לא יוכלו להפעיל אותן מניפולציות, תוך ניתוק רגשי מוחלט. הם שיערו כי עולים אלה לא יחזיקו מעמד בערי הפיתוח, ריככו את לבם והחלו להתחשב בעולים וברצונותיהם.

אחרי שהשליכו את עולי צפון אפריקה לעיירות הפיתוח המרוחקות, בניגוד מוחלט לרצון של רבים מהם, מחבקים אנשי הסוכנות את עולי פולין ומחליטים לבנות בשבילם שכונות חדשות במרכז הארץ. למשל, שכונת רמת אביב בתל אביב. ואם בעיירות הפיתוח שוכנו העולים בדיור שנשאר בבעלות המדינה, לא כך היה במרכז. בעיירות הפיתוח התגוררו רבים מהתושבים בדיור ציבורי, שילמו שכר דירה נמוך יחסית במשך עשרות שנים, והבעלות על הנכס נותרה בידי החברות המשכנות (דוגמת עמידר ועמיגור). לעומת זאת, במרכז הארץ היו שכיחים שני מסלולי דיור אחרים: שיכון ותיקים ושיכון עובדים. כאן הסכומים החודשיים ששילמו הדיירים תמורת המגורים חושבו כפרישת תשלומים של עלות הנכס, כך שכעבור שנים עברו הדירות הללו לבעלותם של הדיירים. כדי לקבל דירה בשיכון ותיקים או בשיכון עובדים צריך היה להיות חבר באיגוד עובדים מסוים (ההסתדרות למשל) ולעבור ועדות קבלה, והסיכוי של מזרחים לעבור אותן היה קלוש. במציאות הנדל"נית הישראלית של העשורים האחרונים במרכז הארץ, מובן שמדובר בעסקה לא רעה מבחינת העולים שקיבלו תשורה נאה מהמדינה. "סאלח" מבהיר כי אין מדובר באפליה נקודתית ומקרית, אלא באפליה ממוסדת ומערכתית, שהשלכותיה ניכרות בפערים העדתיים והמעמדיים גם בישראל של ימינו.

"בהתחלה הם שלחו גם את הפולנים לעיירות הפיתוח. היה ניסיון להיות קשוחים עם כולם באופן שוויוני, אבל בישיבות סגורות של הסוכנות רואים שהם התרככו מול האנשים שהיו דומים להם", מציינת יובל. "מישהו שם אמר, 'בואו נהיה הגונים, פה סביב השולחן יש פולנים ורוסים, והלב שלנו נפתח כלפי העולים האלה'. כלומר, הם מכירים בכך שהם לא נוהגים אותו דין בעולים בעלי הפולקלור הזר והמוזר, ובמי שנראו בעיניהם כשארית הפליטה שהם מצילים. בסוף הישיבה ההיא אחד אומר, 'בואו נגיד את האמת, יש לנו סנטימנט לאנשים הללו'".

"לא מעט אנשים שואלים אותי למה אני ממשיך לחפור בעבר", אומר דרעי. "חשוב לי להגיד שמעבר לדור ההורים שלי שהוא דור מדבר שכבר ויתר, זה גם הסיפור של הדור השני והשלישי, של מאות אלפי ומיליוני אנשים במצטבר, שנצרבו בעיירות הפיתוח. כל כך הרבה אנשים הושפעו מהחטא הקדמון הזה של 'פיזור האוכלוסייה', וזה השפיע עמוקות על היכולת שלהם לזכות בדיור הולם ובהשכלה. במשפחה שלנו, למשל, היחיד שנשאר בירוחם מתוך עשרה אחים זה אחי הבכור, שבגיל 15 נשלח ללמוד בבית ספר שהוקם בתוך מפעל פניציה, ויחד עם עוד רבים אחרים הוסלל להפוך לפועל. היום הוא בן 63 ועדיין עובד שם במפעל. כך שהצליחו להסליל אותו, ויש לכך השלכות דרמטיות על חייו, על תלוש המשכורת שלו ועל היכולת שלו ושל ילדיו לצאת מתישהו מירוחם. אז אני חושב שזה מבהיר למה צריך להפסיק לשאול את השאלה המעצבנת הזאת של למה אתם שוב עוסקים בעבר".

את הסיפור שנפרש ב"סאלח, פה זה ארץ ישראל" כל ישראלי חייב להכיר, מאמין דרעי. כי אין מדובר רק בהיסטוריה רחוקה, אלא בתהליכים שההשלכות שלהם מלוות את החברה הישראלית עד היום. "הגיע הזמן לנער מעצמנו את כל מה שחשבנו שאנחנו יודעים על ההיסטוריה ישראלית, ולהבין שקרה פה משהו גדול, מכונן, שהוביל את המדינה הזאת בהרבה מובנים למקום שבו היא נמצאת היום: לפערים הבלתי־נתפשים בין מזרחים לאשכנזים, למקום שבו הפריפריה נמצאת היום מול המרכז. ברור לי שהסרט הזה יישב על קרקע די פורייה בכל הנוגע לשיח העצבני שמתנהל היום בין מזרחים לאשכנזים, אבל דווקא מהמקום הזה חשוב לי שכולם יכירו את את הסיפור האמיתי. כי זה סיפור שהוא לא רק הסיפור של הורי, אלא הסיפור של כולנו".

לצד שורה ארוכה של פרוטוקולים שמשליכים את הצופים אל אחורי הקלעים שבהם התקבלו ההחלטות הגורליות על פיזור העולים ברחבי הארץ, דרעי גם חוזר בסרט אל הוריו וחבריהם בירוחם ומנסה לדלות מהם כמה שיותר פרטים על המסלול שעברו הם בדרך אל עיירת הפיתוח. אמו מספרת לו בין היתר על המרד שהנהיגה על האוטובוס, כשסירבה לרדת ולהתיישב בעיירה המדברית. קשישים אחרים מספרים כיצד הובאו שוטרים כדי שיורידו אותם בכוח מהאוטובוס, וכיצד אנשי הסוכנות שיחדו אותם כדי שישכנעו עולים אחרים שכדאי להם להישאר במקום הזה. סצינה מרגשת במיוחד מתרחשת באולם קולנוע קטן בירוחם, שבו מציג הבמאי לחבורת הקשישים את קטעי הפרוטוקולים שליקט לאורך שנים, בעזרת התחקירניות טליה אלוני ורנן יזרסקי – שורה ארוכה של קטעי טקסטים יבשים וענייניים כביכול, שחושפים לפניהם לראשונה את סיפורם שלהם, כפי שהוא נראה מנקודת המבט הנצלנית והמתנשאת של האנשים שקלטו אותם במדינה הצעירה.

"מה שנאמר עד היום בשיח המזרחי על הנושא הזה נשען בעיקר על תחושות מוצדקות של תסכול, אבל לא על עובדות", אומר דרעי. "לנו היה חשוב לספר סיפור שמנקה את התסכול ואת כל רעשי הרקע ולומר: יש פה סיפור חדש. מבחינתי הוא חשוב בשתי רמות: האחת, לעדכן את ההיסטוריה הישראלית מתוך עובדות, מתוך טקסטים חדשים שחושפים הסיפור כפי שהיה, שחור על גבי לבן. והשנייה, להביא עדויות של עולים שלא נשמעו עדיין, כי העולים מדור ההורים שלי לא הבינו לגמרי מה קרה שם. ובאמת בסרט, כשאני מדובב את העדים – שזה בעצם הדור של הורי – אני יושב מולם ואומר להם: אל תספרו את הסיפור שוב מהמקום הפולקלוריסטי שרבים מכירים, אלא תחפרו בזיכרון שלכם לרגע ותנסו להבין איך כל מה שמסופר בפרוטוקולים הללו, מתחבר לסיפור שלכם.

"הם מעולם לא סיפרו, למשל, איך ברגע אחרי שהתפכחו והבינו היכן הם נמצאים, בלב המדבר, הם התחילו להבין מה קרה וניסו לצאת משם, אבל אז איימו עליהם שאם ירצו לצאת מהמקומות הללו הם ייאלצו להחזיר את הכסף שאין להם, שהסוכנות נתנה להם, ואיך איימו עליהם שלא יוכלו לקבל עבודה ודיור במקום אחר. ההנהגה שימרה אצל בני העלייה הזאת את ההלם והבהלה באמצעות כל מיני סנקציות, וזה משהו שהם לא סיפרו. וכשהם מתארים את תהליך הובלתם בכחש, מרגע יציאתם את הבית במרוקו ודרך העברתם מהאונייה אל הכפר בתהליך מסמא, כדי שהם לא יבינו מה קורה – רואים שהיה פה שקר מודע, תהליך הונאה מודע של אנשי הסוכנות. ומבחינת דור ההורים שלי, רק עכשיו, כשהם ישבו מולי וסיפרתי להם מה נאמר בחדרי חדרים, הם פתאום הבינו למה נהג האוטובוס ישב שם ושיקר להם, ולמה כשהם שאלו 'לאן לוקחים אותנו' היתה שרשרת ארוכה של בעלי תפקידים שנועדה להטעות אותם. כשחזרתי לבני הדור הזה וניסיתי לחלץ מהם את הסיפור כפי שבאמת היה, הבנתי שגם הם לא באמת ידעו מה קורה, ושאותה עלטה שהם היו שרויים בה מלווה אותם בעצם עד היום".

אף שמדובר באלמנט לא קולנועי בעליל, קטעי הפרוטוקולים המשובצים לכל אורכו של הסרט הם המקנים לו עוצמה דוקומנטרית מפעימה. לראות את המלים ולדעת שכך בדיוק הן נאמרו מפי חברי הנהגת המדינה, לשמוע אותן (הקריין שנבחר למשימה הוא ירון לונדון) ולהבין כי לא מדובר בפרשנות או במניפולציה על הטקסטים, אלא בדעות ובעמדות המדויקות שהביעו אז מקבלי ההחלטות – לצופים לא נותרת הרבה ברירה אלא להתחלחל ולתהות כיצד זה שהדברים נחשפים רק כעת.

בראיון שהתקיים באחרונה, גלעזר ויובל – שלאורך השנים שימשו בתפקידי עריכה בכירים בעיתונים המובילים ובתוכניות תחקירים בטלוויזיה, ובין היתר כיהנו כעורכי העיתון "מעריב" בשנים 2007–2009 – מסבירים שחלק מן הדברים כבר הופיעו בצורה כזו או אחרת במחקרים אקדמיים, אבל לא הגיעו לידיעת הציבור הרחב, ואילו אחרים נחשפו רק באחרונה מפני שעד לשנים האחרונות היו עדיין שמורים בגנזך המדינה תחת חיסיון ולאיש לא ניתנה גישה אליהם.

"כעיתונאים, לעתים רחוקות מזדמן לנו להיות זבוב על הקיר. כולנו חולמים לקבל לידיים את ההקלטות של ביבי ונוני, או משהו דומה, להיות הזבוב על הקיר שרואה איך הדברים האלה קורים. אבל זה כמובן דבר מאוד נדיר, ובדרך כלל עיתונאים ניזונים ממנגנון משוכלל ומורכב של דיסאינפורמציה ומחומר שמוזרם לעברם מגורמי עניין שונים", אומרת יובל. "צריך להיות עיתונאי ממש טוב כדי להצליח לגרד את תחתית החבית ולמצוא גם את מה שלא מספרים לנו. אבל פרוטוקולים היסטוריים דוגמת אלה שמופיעים בסרט מאפשרים לנו להפוך לאותו זבוב על הקיר. בפרוטוקולים הללו מדברים אנשים שנמצאים בחדרים סגורים, מרגישים מוגנים ולכן אומרים את האמת. הם יודעים שזה חסוי, הם לא חושבים שמישהו ישמע את מה שהם אומרים, ולכן מרשים לעצמם לומר את מה שהם שחושבים. אם בוחנים את העיתונות של אותה תקופה, רואים שהיא מספרת סיפור אחר לחלוטין. לכן, כשאת מקבלת את הפרוטוקולים הללו לידייך, את לפתע הופכת להיות הזבוב על הקיר. ומבחינתנו, כמי שבחרו לעסוק בעיתונות חוקרת, אין סתירה בין זה לבין מחקר היסטורי שקורע את המסכה מעל נרטיבים שסיפרו לנו בעבר".

לבה רותחת

עד שנת 2000 כמעט דבר לא פורסם, מפני שעל הפרוטוקולים הללו הוטל חיסיון של 50-70 שנה. לכן כל השיח ההיסטורי־סוציולוגי הישראלי עד אז לא הכיר את החומרים הללו והתרכז סביב התמה של "אופס, טעינו", מבהירים יובל וגלעזר. מאז אמנם היו כמה אקדמאים שהניחו יד על פרוטוקולים שהחיסיון הוסר מעליהם, אבל "סאלח" מצליח לראשונה לרכז קטעים נבחרים ונרחבים מתוך החומר הזה, ולארגן אותו בצורה שהיא ברורה ונגישה לציבור הרחב, ולא רק לקומץ אקדמאים (היועץ האקדמי של הסרט היה פרופ' ארז צפדיה ממכללת ספיר).

"לנו היה מזל כי הגענו אל הארכיונים ב–2015, אז נחשפו לפנינו פרוטוקולים נוספים, כאלה שהאקדמאים עדיין לא כתבו עליהם. וחוץ מזה, המתודה העיתונאית שונה. אנחנו למשל הלכנו לארכיון המשטרה. ללכת לבדוק מידע במשטרה זה רפלקס עיתונאי, וזה משהו שהחוקרים באקדמיה לא חשבו עליו", אומר גלעזר. "ויצאנו גם לחפש חומרים בקטעי עיתונות. התחקירנית שלנו מצאה למשל בספרייה הלאומית ביטאון פנימי של מחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית, ובו פורטו כל הדיונים הפנימיים, הישיבות, הפורומים, ומשם לקחנו חלק גדול מהציטוטים. מעבר לכך, צריך לזכור שחוקרים אקדמאים מתרכזים בדרך כלל בפרשנות. הם לוקחים שבריר ציטוט ונותנים אותו כדוגמה לתזה שלהם שאותה הם מציגים במאמר. לעומת זאת אנחנו, כעיתונאים, אוהבים לתת לדברים לדבר בשם אומרם, אנחנו אוהבים את החומר הגולמי ואת הכוח שיש לו. ולפעמים, כשאתה מביא את הפרוטוקול במלואו, הדברים חזקים יותר מכל תזה מלומדת שתשפוך עליו".

דרעי, בן 41, יוצר דוקומנטרי מנוסה ומוערך, נולד כאמור בירוחם והוא הצעיר מבין עשרה אחים במשפחתו. כיום הוא מתגורר בתל אביב, אבל במשך השנים חזר בסרטיו שוב ושוב לצור מחצבתו. בין היתר ביים את "גם בירוחם יש היפרנטו" (2000), שעקב אחר מאבק פוליטי לכיבוש ראשות המועצה המקומית, "עכשיו תורי" (2004) שסיפר על קבוצת תושבי ירוחם שנבחרו לשחק בסרט קולנוע, "תגיד אמן" (2005) שתיעד לאורך חמש שנים את תהליך יציאתו מהארון מול בני משפחתו, ואת הדרמה "חתה יסבח סבח" (2004) שזכתה בפרס האקדמיה לדרמה הטלוויזיונית הטובה ביותר, התבססה על סיפור חייה של סבתו ותיארה בעלת סלון כלות בעיירה דרומית שמתמודדת עם שלל אתגרים.

לצד שורה ארוכה של כתבות ל"אולפן שישי", "עובדה" ועוד, ביים דרעי ב–2011 גם אחד מפרקי סדרת התעודה "העם הנבחר", שבה יצא להפגיש את המגיש האשכנזי ירון לונדון עם תושבים מרוקאים בירוחם, והוציא תחת ידיו מפגש טעון, שיצר מיני קוסמוס טלוויזיוני עצבני וסוער במיוחד של השסע העדתי. "הפרק הזה עורר הרבה הדים, ואני חושב שאז הבנתי את הממדים של הזעם הזה בפעם הראשונה, הבנתי איזו לבה רותחת עדיין רוחשת מתחת לפני השטח, ועד כמה השסע הזה עדיין מפעפע ובועט. אבל רק עכשיו, ב'סאלח', קיבלתי את התשובות ללמה זה כך, למה השיח העדתי נראה היום כפי שהוא נראה, למה הזעם עדיין קיים שם ולמה הכאב עדיין מפלח".

המשמעויות של אותה תוכנית משנות החמישים ל"פיזור אוכלוסייה" – שם שנשמע כל כך תמים, ענייני ויבש – מהדהדות בחברה הישראלית עד היום. "בדור של החברים שלי, בדור השני והשלישי של העולים, זה ניכר באופן מאוד ברור", אומר דרעי. "מאוד ברור מה קרה כאן, לאנשים הללו הרי עדיין אין זכות בחירה אמיתית, וההדים של התוכנית הזאת עדיין נמצאים פה באופן שפעמים רבות מונע מהם לגור היכן שהם רוצים, לעבוד במה שהם רוצים ולהתפרנס ולהרוויח כפי שהיו רוצים. מכל כך הרבה אנשים בני גילי נמנעת היכולת לחיות כפי שהם היו רוצים, ואני לא בטוח שהם מבינים את השורשים של הפערים הללו ואת הקשר העמוק שלהם לתוכנית פיזור האוכלוסייה".

דוגמה בולטת לכך בסרט היא אותו הבדל בין הדיור הציבורי שקיבלו יוצאי צפון אפריקה בעיירות הפיתוח לבין הדירות שקיבלו העולים מאירופה במרכז הארץ. מהראשונים נמנעה כאמור האפשרות למכור את דירותיהם ולשלשל את התמורה לכיסיהם, ואילו האחרונים יכלו להשתמש ברכוש שקיבלו מהמדינה כדי להתבסס ולרפד את ילדיהם מבחינה כלכלית. "נקודת הפתיחה שלהם אחרת לגמרי", מדגיש דרעי. "בניגוד להורי, ההורים שלהם פשוט עלו למקום הנכון".

הוא מקווה שקהל גדול ככל האפשר יצפה ב"סאלח". "זו יומרה גדולה, אבל אני מתפלל שהסרט הזה יצליח לשנות משהו אצל האנשים שיצפו בו, לא משנה מאין הם באים, מה הסיפור שלהם ומאין באו הוריהם. אני מקווה שאחרי שיצפו בו הם יבינו סוף סוף מה באמת קרה כאן, כי רק כך תוכל להתחיל תנועה אמיתית ועמוקה של שינוי. ושינוי כזה יוכל לקרות אך ורק אם השיח העדתי, שהוא הרבה פעמים מתלהם, יתחיל סוף סוף להתבסס על עובדות ועל הסיפור האמיתי".

לקריאת המאמר המלא בהארץ ליחצו כאן

רפול ויאנוש בנגל כמחוללי אסונות

נובמבר 18, 2016

ב 18 לנובמבר 2016 פירסם אורי מילשטיין במעריב מאמר שכותרתו

"משה דיין היה הגרוע מכולם": הפנים האמיתיות של רפול נחשפות

הכתבה מתחילה בפירגון לרפול שמעורר את האשליה שאורי מילשטיין הוא עיתונאי החצר של רפול, אלא שבמערכה האחרונה יורה אקדח שלא הופיע במערכה הראשונה. על כך שמלחמת לבנון הראשונה היתה אסונית כולם יודעים. מה שמילשטיין מחדש הם הסיפורים על כך שבלי אישור הממשלה יאנוש ורפול ביצעו פעולות פרובוקטיביות בלבנון שגררו אחריהן ירי קטיושות על יישובי הגליל. כלאמר יאנוש ורפול הם שיצרו את העילה ל"מבצע שלום הגליל".

על הפרובוקציות של יאנוש ורפול לפני המלחמה

[..]דחיפה למלחמה

אחרי הניצחון של הליכוד בבחירות 1977, ביקש ממני עזר ויצמן להיפגש איתו במצודת זאב בתל אביב. הוא אמר "מוטה מסיים את תפקידו. על מי אתה ממליץ כרמטכ"ל הבא, על הרצל שפיר או על רפול?". השבתי "אם אתה חושב על תקופת רגיעה ביטחונית וארגון הצבא מחדש – הרצל. אם אתה חושב על מלחמה באש"ף בצפון – רפול".

עוזרו, תת־אלוף בדימוס מוטקה ציפורי, המיועד להיות סגן שר הביטחון, ישב בחדר הסמוך עם דלת פתוחה, האזין והנהן בראשו. קיימנו דיון ארוך על שני המועמדים ופרשתי. ויצמן בחר ברפול.

אורי שמחוני היה ראש מחלקת הדרכה במטכ"ל של רפול. לדבריו, "אם רפול היה מסיים את תפקידו אחרי ארבע שנים, הוא היה נשאר בזיכרון כרמטכ"ל הכי טוב שהיה בצה"ל. מלחמת לבנון, בשנה החמישית, הרסה את הכל. הקצין המקורב ביותר לרפול במטכ"ל היה אלוף פיקוד הצפון אביגדור בן גל. לפי יאנוש, מסיום מבצע ליטני ב–1978 תוכננה מלחמת לבנון הראשונה. הוא ורפול דחפו לכך.

ראש הממשלה מנחם בגין לא היה מוכן לאשר מלחמת יש ברירה. רפול ויאנוש לא השלימו עם עמדת הדרג המדיני ויזמו מבצעים בדרום לבנון, שגררו ירי קטיושות על יישובי הגליל. אחרי שוויצמן התפטר מתפקידו כשר הביטחון, במאי 1980, נטל בגין את התיק לעצמו בלי שהיו ברשותו הכישורים להבין את מערכת הביטחון ולשלוט בה. ציפורי המשיך לכהן כסגן שר הביטחון וכשר הביטחון בפועל, בלי שראשי צה"ל התחשבו בו ועם ראש ממשלה שלא סמך עליו.

בגין הביט בהערכה באנשי צבא במדים. הרמטכ"ל רפול, אלוף פיקוד הצפון יאנוש, מפקד דרום לבנון מאיר דגן ואיש המוסד דוד קמחי ניצלו את חולשותיו והגבירו את המבצעים נגד הלבנונים. ציפורי העיד: "חברים בשב"כ דיווחו לי שבלבנון מתרחשים מדי פעם מבצעים מוזרים שיוזמים המפקדים שבגין העריץ.

באתי לבגין ואמרתי לו 'מנחם, כל מה שממשלת ישראל תחליט מקובל עלי, אבל לא מקובל שהצבא יעשה משהו שלא בידיעת הממשלה. פיקוד צפון עושה דברים כאלה'. זה לא מצא חן בעיני בגין, והוא השיב: ‘טוב, אנחנו נעשה בירור'. הוא הזמין אליו את רפול, יאנוש ואותי. הצגתי באוזניהם מה שנודע לי. רפול לא אמר מילה. יאנוש אמר: ‘'אני לא יודע מה הוא רוצה ממני. מאז שהתנגדתי להקמת מפקדת כוחות השדה, הוא רודף אותי. אנחנו לא עושים דבר'. בגין נכנס לדברי יאנוש: ‘מרדכי, אם אלוף אומר שהם לא עשו, אז אלוף לא ישקר'. בזה נגמר העניין".[..]

על המלחמה האסונית שפרצה ביוני 1982

[..]הסעודה האחרונה

רפול ויאנוש השיגו את מבוקשם: ביוני 1982 יזמה ישראל את מלחמת לבנון הראשונה. התכנון היה רע והביצוע גרוע עוד יותר. צורי שגיא (שינקין) פיקד אז על אוגדה בפיקוד המרכז. לדבריו, "הסיפור התבשל שנה שלמה. היו כינוסים בנושא ואני התנגדתי. רפול ואריק כעסו עלי מאוד. פעם אמרתי שצריך להכניס אותם לבית סוהר, הם יצאו מדעתם".

איך אתה מסביר את זה שאנשי שטח מעולים כאריק ורפול תכננו מלחמה כל כך מטומטמת, שבה אוגדות טנקים תוקפות בשטח הררי, עם כבישים צרים, וחושפות עצמן לפיגועי טרור ולוחמה זעירה?

"הם זלזלו במחבלים ובסורים בלבנון ונהגו לומר שגם תזמורת צה"ל יכולה לבצע את המשימה. לרפול הייתה מגלומניה. הוא רצה לפקד על כוח גדול ולתת הזדמנות להרבה אוגדות להיות בשדה הקרב. הערך העליון בעיני אריק היה שחייבים לבצע את המשימה, לא חשוב אם התכנון מחורבן. בגלל התוכנית המגלומנית המשימה לא בוצעה".

הביזיון הגדול ביותר במלחמה הזו התרחש בגזרתו של יאנוש בקרב סולטאן יעקוב. האחראי לכך היה סגנו של יאנוש, אהוד ברק. לאחר פרשת סברה ושתילה, סיים רפול את תפקידו בבושת פנים. הכישלון של הקרב בסולטאן יעקוב מנע מיאנוש להיות רמטכ"ל. ברק דילג מעל שניהם, היה גם רמטכ"ל, ראש ממשלה וגם שר ביטחון.[..]

למאמר המלא של אורי מילשטיין כאן

מה באמת חשבו האבות המייסדים על המזרחים

אוגוסט 17, 2016
מה באמת חשבו האבות המייסדים של המדינה על המזרחים
מאת גידי וייץ

פורסם ב – 13/02/2014 15:40

לפני שהמזרחים היו לא נחמדים, מותר היה לומר בפשטות: הם נחותים. מי שרוצה למשש את שורשי המהפך של 1977 צריך לחזור ליולי 1959, ליום שבו נורה עקיבא אלקריף בוואדי סאליב

אפילו את השב"כ, או בשמו המדויק הש.ב., הם ביקשו להפעיל ומיד, כדי לחשוף מי עומד מאחורי הקשר. ב–27 ביולי 1959, כשבועיים וחצי לאחר שהמרד המזרחי הראשון בישראל פרץ בוואדי סאליב, היו שרי הממשלה, בעיקר אלה ממפלגת השלטון, מפא"י, משוכנעים כי נרקמה מזימה להפילם, מזימה שלה חברו עבריינים ובריונים, ששימשו מריונטות בידיו של כוח פוליטי נסתר וערמומי. הסיפור הדמיוני הזה גילם את חומת ההכחשה שהם בנו מול המצוקה המזרחית, הכחשה מהולה בעלבון צורב: איך הם בכלל מעיזים, המרוקאים האלה, להתקומם אחרי כל מה שעשינו עבורם? ועם העלבון באו ההערות הפוגעניות, בעלות הניחוח הגזעני.

>> לחצו כאן לקריאת הפרוטוקולים המלאים של ועדת החקירה

צילום: משטרת ישראל

"יש אנשים שאת השכר אינם מוציאים וחוסכים ממנו", הסביר לחבריו שר האוצר לוי אשכול, שהחליף באותו השבוע את בן גוריון כיו"ר הישיבה. "חלק לא קטן מהשכר הם מוציאים על ערק". זו היתה דרכו של אשכול להתגונן בפני מחאת המפגינים, שהתמקדה בעבודות הדחק העלובות בשכר נמוך שאליהן נשלחו לעתים קרובות ומהן פוטרו כשלא היה בהם צורך. על זריקת האבנים, כלי הנשק המרכזי של המוחים המזרחים במחאה, אמר אשכול: "אולי למנהג בארץ מוצאם, שם זה היה נוהג מקובל". הוא תבע יד משטרתית חזקה ומדכאת. "האם באמת תרצה שיישבו (השוטרים) בחיבוק ידיים?", שאל רטורית את השרים. "זה יהיה יום שחור בשבילי… אני אומר לכולנו: (אין כאן) שום צל ורמז של הרקע הסוציאלי. קראתי בעיתון שאחד רגז שהגיע לכך שהוא רועה זונות. מישהו הכריח אותו לכך? אם אנו מסתכלים למה שהיה בבאר שבע. האם אנו יכולים להצדיק זאת בגלל הרקע? תבינו לאן אנו הולכים. מסתבר שנרקומנים לא נולדו בארץ…" המפכ"ל יוסף נחמיאס שהשתתף בישיבה העיר: "רק בארץ ערבית", ואשכול נסחף: "היה יהודי כמוני שמשך שנים הרבה טען: עלייה קצת סלקטיבית… ממצרים שלחו לנו קודם כל את הנמושות… אינני יודע את מי מביאים עכשיו מפרס, אבל נגזר עלינו לקבל אותם, נדע איזה ג'ונגל אנחנו מכינים לעצמנו".

שר החינוך זלמן ארן נשמע לחבריו פגוע אישית ממחאת המזרחים: "ב–11 שנות קיומה עשתה המדינה כמיטב חוסר יכולתה כדי להרים חלק זה של הציבור במידה שדבר זה ניתן באופן אובייקטיבי, אם כי יכול להיות שבמקרה זה אינו ניתן… בחינוך, שאני יותר בקי בו, אני יודע שבאמת עשינו את המקסימום, אינני מתאר לי איזו מדינה־שהיא שהיתה יכולה לעשות בשטח זה, ובמיוחד לעדות המזרח, מה שאנחנו עשינו מאז קום המדינה… הכלל של עדות המזרח אין לו חוש לזה, אולי לא יהיה לו אף פעם חוש לזה, אבל יש לו אהדה פסיבית לעניין הזה (לאלימות, ג"ו)". "למעשה אלימות?", תהה שר העבודה נמיר, והמפכ"ל נחמיאס שוב העיר הערה סוציולוגית: "לתימנים ולעולי צפון אפריקה". "אינני מדבר על התימנים", המשיך שר החינוך ארן בהבחנותיו, "התימנים תמיד היו שונים. אני בטוח שיש גרעין המכוון את הדברים מראש. צריך להיות טיפש ולהאמין שבכל מקום יש סיבה אחרת".

גם שר העבודה מרדכי נמיר לא הסתיר את עלבונו: "יש כמה התפרצויות שאנו שותקים עליהן. כל זה מתרחש בעונה שלא היתה כמוה מבחינת העבודה והתעסוקה, שלא היתה כמוה אפילו בשלוש השנים האחרונות שהיתה תעסוקה כמעט מלאה… אני מוכרח להניח שיש איזה גיבוי, איזה מחסה למארגני ההפגנות… הדבר היחיד שיש בפרשת ואדי סאליב הוא ששוטר בעל שם אשכנזי ירה שלא כהלכה… אומרים שבחוץ לארץ זה מתפרסם כמלחמת אזרחים, יש גם ארצות ערב בסביבה…" הזהיר.

כנראה כדי לשוות לאנשי המחאה אופי של כת פגאנית קדומה, דיווח המפכ"ל נחמיאס לשרים בדאגה כי ב"מספר מקומות יש תופעה של השבעת אנשים בבתי הכנסת שיהיו נאמנים לעדה". שר החינוך ארן קפץ ממקומו. "זה דורש הסבר", אמר בתקיפות, "מה פתאום הוא משביע את בני עדתו?". "הוא משביע אותם לשתף פעולה עם הוועדה (ועדת חקירה שהוקמה לבדיקת האירועים, ג"ו)", ענה המפכ"ל. "חשוב לדעת", המשיך אשכול לתבוע מידע. "אני בטוח שרבנים אלה קשורים לאיזו מפלגה ובשליחותה הם עושים זאת", ובהמשך גם הבהיר למי התכוון, מיהו בעיניו הבמאי של ההצגה המתוזמרת היטב: "הגיע הזמן שנדע לדבר בלשון יחיד ולא בלשון רבים, ומישהו צריך לדעת מי הוא יחיד זה. רק לפני מספר שבועות שמעתי שבגין אמר שלא פגש מצב מהפכני כמו ששורר עכשיו בארץ. אפשר לסמוך עליו", העיר באירוניה, ואז אמר מפורשות את אשר על לבו: "אני חושב שזו עבודה של בגין, שהיא מביאה ומוכרחה להביא להתפרעות, לזריקת האבנים למשרדי הסוכנות היהודית, לשבירת מועדון ההסתדרות". "עד הבחירות המדינה הזאת תישרף", סיכם השר נמיר בנימה אפוקליפטית.

***

"אני מקלל את היום בו נולדתי להיות מרוקני. אני לפעמים אומר 'אמיר את דתי ולא אהיה יותר מרוקני', אבל המצפון שלי לא נותן לי" (משה (מוריס) גבאי, בן 22, תושב ואדי סאליב)

ואדי סאליב היתה שכונה ערבית בעיר התחתית של חיפה, שתושביה המקוריים גורשו או נטשו אותה במלחמת העצמאות. בשנות ה–50 היא הפכה לאזור מוכה אבטלה שאוכלס בעיקר בעולים חדשים. יותר משליש מהם נולדו בצפון אפריקה, ובעיקר במרוקו. בכוכים צפופים ומוזנחים גרו משפחות מרובות ילדים ששנים ספורות קודם לכן הגיעו לארץ זבת חלב ודבש.

ביום רביעי, 8 ביולי 1959, חזר משה גבאי עם אשתו לשכונה החיפאית אחרי שצפו בסרט. "שלחתי את האשה הביתה", סיפר מאוחר יותר, "רציתי לשוחח עם כמה חברים. זה היה באמצע ואדי סאליב, דיברנו על עבודה ועל חוסר עבודה. פתאום עבר עקיבא אלקריף, נכנס לבית הקפה… בסביבות השעה עשר וחצי בלילה שמעתי צעקות ורעש – 'הרגו! הרגו!' הלכנו מיד למקום, ושם סיפרו לנו שעקיבא חטף חמישה כדורים ולקחו אותו בניידת. הדם היה עוד במקום… האנשים התחילו לדבר: 'זה לא ייתכן כך, מספיק לנו ודי… ירדנו לכיכר ליד קפה אביב, שם היו התקהלויות ורעש. קם שוטר אחד עם סטן ואמר: 'מי שמתקרב אני יורה בו'".

כמה שעות לפני כן עצרה ניידת משטרה ליד קפה רוזוליו שבשכונה. סמ"ר אשר גולדנברג תבע משיכור מקומי בשם אלקריף לעלות לניידת. הסמ"ר קיבל לפני כן מידע כי במהלך שעות היום ניסה אלקריף לזרוק את עצמו לעבר מכוניות נוסעות. בדו"ח משטרה מיוחד הנמצא בתיק של שר המשטרה בכור שטרית ושנפתח לאחרונה לבקשת "הארץ", נכתב כי אלקריף צעק: "יש לי כסף יותר מבן גוריון ואינני רוצה לחיות". בהמשך הוא זרק בקבוקים בבית קפה שסירב למכור לו משקאות חריפים והשתולל במקומות נוספים.

"תעלה לניידת", ציווה גולדנברג על אלקריף, שבאותה שעת ערב דווקא ישב רגוע ושליו ליד אחד משולחנות בית הקפה והאזין לתקליט בערבית שביקש שינגנו עבורו. אלקריף סירב להישמע לפקודת השוטר, קם והחל לזרוק לעבר הניידת בקבוקים שפגעו בשמשה. הוא איים שיהרוג את השוטרים ואת עצמו. גולדנברג ושוטר נוסף בשם קרול סגל ירו לעברו. אלקריף צנח למדרכה. בחקירה פנימית של המשטרה, עשרות שנים לפני האינתיפאדה הראשונה, יטען השוטר סגל כי כיוון את היריות לרגלי הקורבן. אלא שכדור אחד חדר למותנו של אלקריף, פגע בכיס במרה ובחוט השדרה והוא הובהל לבית החולים במצב "רציני", כפי שצוין בדו"ח החקירה המשטרתי.

הידיעה על היריות המיותרות באלקריף נפוצה במהירות והסעירה את תושבי השכונה. מחאה ספונטנית הוצתה. אנשים התגודדו במרכז השכונה, תקפו ניידת שעברה שם וצעקו בקצב: "רצח במשטרה". הזעם שהצטבר במשך שנים על הממסד ועל אלימותו התפרץ באחת. זה היה אקורד הפתיחה לאירועי ואדי סאליב, שהשנה ימלאו להם 55 שנה. קצרה היריעה מלתאר את כל האירועים ומשמעותם ההיסטורית, אבל די בהצגת מבחר מהחומרים הנפיצים הגנוזים בארכיון כדי ללמד על חטא הגזענות הקדמון.

***

"היו התפרצויות של המשטרה באמצע הלילה לתוך בתים ומאסרים תוך מכות נאמנות. אני קובל על מאסר ילדים רכים" (הרב יעקב סודרי, רב בעיר התחתית, בפנייה לוועדת החקירה הציבורית)

זמן קצר אחרי שאלקריף פונה במצב קשה באמבולנס לבית החולים, כינס תושב השכונה ויו"ר תנועת "ליכוד יוצאי צפון אפריקה" דוד בן הרוש, גבר מרשים בן 35 שניסה להתקבל לזרועות מפא"י ונדחה, בחורים מהשכונה כדי לתכנן את המשך המחאה. הוא הפציר בנוכחים לשמור על סדר כדי שהעניינים לא ייצאו משליטה. "הוא השביע אותנו שגם אם המשטרה תכה אותנו לא נגיב", שיחזר תושב השכונה משה גבאי מאוחר יותר, וסיפר כי באותו הערב צעד יחד עם 200 אנשים מבית הכנסת בתהלוכה בשכונה, תוך קריאת צעקות כמו: "אין חוק במדינה!". מכונית משטרה שעברה במקום נסקלה באבנים עד שנמלטה. לקראת חצות חזר גבאי לביתו, וכשהשכים לקום בבוקר ראה מהחלון שוטרים "עם קסדות ומגינים רצים וחוזרים".

בבוקר הוכרזה שביתה כללית בוואדי ומצעד של מאות מפגינים נושאי דגלים שחורים יצא לדרך. אחד הצעירים נשא דגל טבול בדם של עוף שחוט מבית מטבחיים סמוך. הם עלו לכרמל, הפגינו מול מטה המשטרה, וכשהובטח להם שאלקריף חי ומאושפז בבית חולים, הם התפזרו. אלא שבהמשך היום אירעו כמה אירועים אלימים שכוונו כולם נגד סמלי השלטון: מכוניות משטרה ששוטטו בשכונה נרגמו באבנים, מכוניתו של מנהל בנק לאומי בעיר הוצתה, המועדונים של מפא"י וההסתדרות הושחתו, חלונות ראווה של חנויות בכרמל השבע נופצו. המשטרה הגיבה ביד חזקה ואנשים נפצעו ונעצרו, מה שכמובן הגביר את הלהבות – הפגנות סוערות פרצו במקומות נוספים במדינה, העימותים הוחרפו ומספר העצורים והפצועים עלה.

המשטרה אמנם הכריזה כי נהגה באיפוק באירועים אלה, אך ימים ספורים לאחר פרוץ המהומות הקימה הממשלה ועדת חקירה ציבורית בראשות שופט בית המשפט המחוזי משה עציוני, שהיה לה מנדט מוגבל: לבדוק אם היתה יד מכוונת שהפעילה את המוחים כפי שחשדו ראשי השלטון, כיצד פעלה המשטרה ומה היה הדלק שהזין את המחאה.

"אנשים בעלי מוסריות ירודה, הידועים כמעורבים בפשעים וזנות וגם אנשים סתם מהקהל", תיאר שטרית בפני עמיתיו את הפרופיל של המפגינים בישיבת הממשלה שיזמה את הקמת ועדת החקירה. הוועדה התכנסה כמה ימים לאחר מינויה והוזמנו להעיד בפניה אנשי הממסד והמשטרה, וכמה מתושבי השכונה – בהם האיש שניצח על המחאה, בן הרוש. "אם לא היתה לי אפשרות ללמוד – אני צריך להקים דור של סבלים, והאקדמאים יקימו דור של אקדמאים?". שאל בן הרוש את חברי הוועדה בעדותו המהדהדת, שהגיעה לכותרות הראשיות בעיתונים בשנת 1959. "אם אני בור לא יודע קרוא וכתוב, אולי הבן שלי יהיה גאון? אולי ייצא ממנו איינשטיין?".

צילום: אמנון בר טור

לשכת העבודה היא הגיהנום

אולם במבט לאחור נדמה כי העד שמסר את העדות המרשימה ביותר לוועדה, ומי שהיה דוברו המובהק של אותו דור אבוד, היה דווקא תושב השכונה משה גבאי, בן 22, נשוי ואב לילדה. בתחילת עדותו סיפר גבאי כי כבר בבוקר המהומות השני החליט לפרוש מהמחאה, למרות שבעיניו לא היתה מוצדקת ממנה. "אשתי שלחה אותי לקנות דגים", סיפר. "לא רציתי לצאת החוצה. אני מתרחק ממהומות. ידעתי שזה כמו לדבר לקירות. אף אחד במילא לא עונה".

הוא תיאר כיצד מהרגע שבו דרכה כף רגלו בישראל ספג גילויי גזענות. "גם בבית הספר לא קראו לי בשמי הנכון, קראו לי מרוקו וזה העיק על לבי. אני הייתי ילד", סיפר לוועדה. הוא התגייס לצבא, שירת שירות מלא, חזר לשכונה והתחתן. "אילו ידעתי שהחיים הם כך, לא הייתי מתחתן עד היום ולעולם. יצאתי מהצבא ומאותו הרגע התחילו הצרות. נרשמתי ללשכה, שלושה חודשים ראשונים הייתי מחוסר עבודה", המשיך. אחרי שנולד בנו הבכור נסע בלית ברירה לאילת כדי לחפש פרנסה, ומשלא מצא אותה שב לחיפה למצוקותיו הישנות. "אמי נמצאת חמש שנים בארץ, גרה במעברה ואין לה שום אמצעי קיום… אני רוצה בכל לבי לעזור לה, אבל אין לי איך… כמה פעמים באה אלי הביתה … התחילה לבכות: 'אין לי במה לעשות שבת'… אמרתי לה: 'אל תבואי אלי יותר. אני לא רוצה לשמוע את הסבל שלך, מספיק אני סובל בעצמי, אני עלול לאבד את עצמי לדעת. מספיק לי מכל הצרות האלה. אם הייתי מוצא איזו אונייה הייתי עולה עליה ועוזב את הארץ'".

המקום שגרם לו לתסכול הרב ביותר בעת ההיא היה לשכת העבודה – הגיהנום הפרטי שלו: "הדברים בה מזעזעים מאוד ואני יודע אותם היטב כי אני חי בתוך הלשכה לפני הצבא ואחרי הצבא", אמר גבאי לחברי הוועדה, ותיאר בפניהם איך פעם אחר פעם דוחים את מבוקשו – לעבוד במקומות מכובדים בעיניו – ודוחקים אותו לעבודות זמניות יומיות בסופן הוא מוצא את עצמו שוב מובטל. "היום אני עובד בדחק בעיריית חיפה, בזבל. אם בחור כמוני צריך לעבוד בזבל – כל הכבוד. אעבוד בזבל… אילו לי היו פרוטקציות הייתי מזמן יושב באיזה משרד. לצערי הרב, אף אחד לא שואל אותי אפילו מה שלומך, כי יש אנשים שבעים אז הם לא דואגים לרעבים. לא אכפת להם… לדעתי כל הספרדים מקופחים ולא רק המרוקנים – בגדד, פרס, עיראק… בבתי החרושת ובמפעלים בחיפה מכניסים אותנו לעבודה רק שלושה שבועות לפני הפסח או ראש השנה כדי שיהיה לנו איך להעביר את החג. כל השאר זה חוסר עבודה ודחק. אבל דחק ראוי לאנשים זקנים ומוגבלים, ומה פתאום אני צריך לעבוד בדחק?… יש יום יציקה. מה זה אומר? כשאיזה קבלן גומר את הגג, הוא מזמין לו חמורים ספרדים שיסיימו לו את זה… שותים בקבוק בירה והולכים הביתה. ולמחרת שוב ללשכה… המזכיר צועק 'מי רוצה יציקה?' כולם צועקים ורוצים לקבל.

"אין לי דם ואין לי אומץ ואני לא יודע לגנוב. אם הייתי רוצה לגנוב, הייתי יוצא להיות גנב ולא לראות במצוקה של אשתי וילדַי. כאשר אני בא הביתה, אשתי אומרת לי: 'אתה לא רוצה לעבוד' ואני רב איתה ולפעמים עולה לי הדם לראש ואני רוצה לרצוח אותה. כי היא אומרת לי: 'אתה הולך ללשכה ואתה עומד ומסתובב'. היא לא יודעת שאני הולך ומבקש עבודה ולא מקבל. היה פעם מקרה שהביאו לי משטרה מפני שאני צעקתי: 'תן לי עבודה'. הרים שפופרת: 'פה יש מישהו מתפרע'. בא הסמל גיגי ועוד שני סמלים וקצין, אני אמרתי 'כן, אני רוצה ללכת לבית סוהר', אף על פי שאף פעם לא הייתי. אני רוצה פעם להרגיש מה זה ואם אני אמצא שזה טוב, אני אשאר שם כל החיים".

האחים בגלות אירופה

בשלב מסוים גבאי הסכים להתחזות למפא"יניק. את עצת הזהב הזאת העניק לו אחד מבכירי לשכת העבודה, שהסביר לו שזו הדרך שבה הממסד יאמץ אותו וייתן לו פרנסה. גם זה לא הועיל. "ושוב ללשכה", הוא ממשיך. "שהוא מקום המפגש היחיד של האנשים המיואשים בישראל. אחד מספר כיצד לווה לירה והשני בוכה ולפעמים צועק: 'יש לי שמונה ילדים, תן לי (עבודה) בחפירה, תן לי פתק, תן לי שם'. המזכיר צוחק: 'מה אתה מספר לי – אני עזרה סוציאלית? אני אמרתי לך שתעשה כל כך הרבה ילדים? אתם אוהבים רק את האשה, אבל אתם לא יודעים מה לעשות עם הילדים. ואיזה אפליה בין מרוקנים לבין יוצאי אירופה. המרוקנים העובדים בעבודות הכי קשות מרוויחים 120–130 לירות לחודש והאירופאי תופס מטאטא ומרוויח 300 לירות".

גבאי מספר שכך המשיך לעבוד בעבודות מזדמנות שאליהן הופנה בלשכת העבודה, ובין עבודה מזדמנת אחת לאחרת, ספג השפלות. "קרה לי מקרה פעם כשעבדתי בעגן. נכנסנו לשיחה בין־עדתית עם רומני אחד, והוא אומר לי תגיד לי, איך בכלל אכלת במרוקו? האם ראית פעם מזלג? האנשים כולם מכירים אותי, עד שאבי התגרש מאמי, גרתי ברובע הצרפתי. אם יש פה אנשים מקזבלנקה הם בוודאי יודעים איפה זה בדיוק. זה רובע טוב, לא במלאח (הגטו המרוקאי, ג"ו). למדתי בבית ספר צרפתי והתחנכתי כמעט לפי הדת הצרפתית וגם פה בארץ למדתי. אני חושב שפה בארץ היה לי גם כן מגיע משהו אחרי ששירתתי את המדינה, ואני יודע לכתוב ויש לי שתי שפות… אני מקלל את היום שבו נולדתי להיות מרוקני… שלחו אותי לדואר בתור דוור. אמרו 'תגיש את קורות חייך בכתב'. כתבתי ואז שאלו אותי איפה למדתי לכתוב. אמרתי בארץ. הוא אמר לי, 'מאיפה אתה?' אמרתי: 'ממרוקו'. והוא אמר, 'פלא, מרוקני כותב ככה'… אמרתי לו: 'מה יש, כל המרוקנים בורים?' הוא ביקש שאכתוב בצרפתית וכתבתי. אמר לי: 'תבוא מחר'. באתי והתקבלתי.

"שלחו אותי עם מישהו שילמד אותי והוא בדרך התחיל להסית אותי: 'זו לא עבודה בשבילך. אתה תטייל כל הזמן, תתעייף, תרד ותעלה מדרגות… אתה בחור צעיר, אולי תלמד מקצוע'. אמרתי לו 'למה אתה לא למדת מקצוע?' הוא החל לספר לי מה עבר עליו, מלחמות בגרמניה, וזה כאב לי כי הוא סיפר גם שהילדים שלו נהרגו שם. כאב לי מאוד ואני זוכר שכשהיינו ילדים… התפללנו ובכינו ועשינו כיפורים קטנים בשביל אחינו בגלות אירופה… הלכנו יחפים ברחוב והתפללנו לאלוהים שיציל אותם, דאגנו לאחינו שבגרמניה. עכשיו הם מסתכלים עלינו בעין פוזלת, כי אצלם מרוקני, כאילו אתה אומר פושע בינלאומי… יש מרוקנים מלומדים אבל לא נותנים להם אפשרויות. הנה, הדוד שלי גמר אוניברסיטה במרוקו… היה ציוני פעיל, חייו היו בסכנה, הוא בא לארץ והוא יושב במעברה, הוא אירגן תעמולה, רצה להפוך את המדינה, הוא כתב מכתבים לממשלה ולכנסת, איים עליהם שיהיה אויב העם מספר אחת. אולם כנראה שהשתיקו אותו, נתנו לו עבודה בביטוח לאומי. אני מתפלא איך הוא לא בא להעיד פה…

"אל תחשבו שכל המרוקנים רוצים לגור בוואדי סאליב. רבים רוצים לצאת לספר, רק שנהיה בני אדם. אבל מה כואב לנו? כאשר באה אונייה מרומניה את העולים משכנים בקרית מוצקין וקרית חיים ובנוה שאנן, ולא שולחים אותם לספר. רק את המרוקנים שולחים לספר, לחבל לכיש ולשובל ולנגב.. אני רק יודע דבר אחד: בלי הספרדים לא היתה מדינה וצריך לתת להם לחיות כמו בני אדם… אני מתפלל לאלוהים שגם הילד שלי יוכל ללכת לקייטנה, אם כי אינני חושב שיוכל כשאני רואה את הילדים הקטנים המתרוצצים בוואדי סאליב חצי עירומים או עירומים לגמרי ומלקטים אבנים וחול ואדמה כי אין להם מה לאכול.

"אני גר בוואדי סאליב משנת 51', אולם לא שמעתי שאיזה עיתונאי יבוא ויתעניין בחיינו ויכתוב עלינו. אולם לאחר המקרה הנורא באים כולם וכותבים, ופתאום עלינו לכותרות… אני זוכר שהייתי פעם בטירה הדרומית באסיפה של בן גוריון והוא הבטיח שבעוד שנתיים יחוסלו המעברות, אולם זה שקר. אמא שלי עד היום יושבת בצריף ובוודאי תשב עוד חמש שנים. אמנם בונים עכשיו שיכון אבל היא צריכה לשלם אלף או אלפיים לירות, ומאיפה תיקח? ואנו עובדים בדחק, כבוד השופט, אתה אינך יודע מה זה כי אף פעם לא עבדת בזה… אני אומר לכם בכנות, אני לא אוכל בשר במשך חודש ימים אפילו פעם אחת. לרוב אני אוכל תפוחי אדמה כי זה משביע. הבן שלי, מאז שנולד, אולי שלוש פעמים קניתי לו בננות… אני לא פוגש מרוקני אחד שאומר שטוב לו. הוא אומר: 'הלוואי ויבוא המוות, כל מרוקני שלא עובד והוא במצוקה מחכה למוות'".

לאחר שהסתיימה עדותו ביקש גבאי כי נציגים מהוועדה יתלוו אליו לסיור בשאול: בלשכת העבודה האזורית, שנוהלה בידי אשכנזים. "התרשמנו מן האווירה העגומה השוררת במקום", כתב בדו"ח מיוחד אחד הנציגים שנלווה לגבאי. על הקיר הוא ראה כתובת שריסס מישהו: "בית עבדים של מרוקנים". על הרצפה המלוכלכת הוא זיהה "סימנים אחדים של יריקת דם… נראה שעד אשר הרגישו בנו פקידי הלשכה קיבלו יוצאי אירופה… עבודות טובות יותר מאשר האחרים", אישש הנציג את דבריו של גבאי. "חדר הפקידים מזכיר במראהו בית סוהר, שכן רואים את פני הממתינים לתורם מבעד לסורגים… טענתו של הפקיד היא שהתנהגותם (של המרוקאים, ג"ו) היא גרועה, אינם מבינים את מה שנאמר להם, מתפרעים וחסרי משמעת. לדעתו הסבל העיקרי בלשכה הוא סבלם של הפקידים".

***

"יש חופש בכתב ודיקטטורה למעשה" (דוד בן הרוש, בעדותו בפני הוועדה)

זה היה צעד מתגרה שנועד להראות מי כאן הבוס. ערב הבחירות וכשלושה שבועות לאחר פרוץ המהומות, שהתפשטו מאז למקומות נוספים שבהם היו ריכוזי עולים מזרחים (מגדל העמק, באר שבע, עכו ועוד), החליטה מפלגת השלטון לערוך כנס בחירות מיוחד בקולנוע הדר הסמוך לוואדי סאליב, ביום האחרון והלוהט של חודש יולי. בתיק שמכיל את החומר שנאגר בלשכת שר המשטרה דאז שטרית, יש רמז למודיעין השוטף שאספה המשטרה בקרב אנשי השכונה בתקופה זו. בדו"ח מיוחד שקיבל השר מספר ימים לאחר האירועים נכתב כך: "ידיעות שהגיעו אלינו אמרו שחוגים מסוימים מתוך תושבי ואדי סאליב יוצאי צפון אפריקה, זוממים להפריע לאסיפה וכך למנוע אותה". כוחות משטרה ואנשי פלוגות הסער האלימים של ההסתדרות הגיעו למקום להפגנת כוח שהסתיימה בכאוס. המוחים שניסו להפריע לקיום האסיפה וזרקו אבנים פוזרו בברוטליות. פצועים הובהלו לבתי חולים. 59 אנשים נעצרו. זו גם היתה ההזדמנות שלה חיכתה המשטרה: בתוך העצורים היו גם מנהיגי המרד.

"בזמן ביצוע המעצרים הורגשה תכונה חשודה באחד מן הבתים", נכתב בדו"ח שהוגש לשר המשטרה. "חוליית משטרה ניסתה להיכנס לבית הזה ומצאה את דלת הכניסה נעולה. למרות קריאותיהם של השוטרים לפתוח את הדלת לא נענו יושבי הבית וסירבו לפתוח אותה. הדלת נפרצה ואז נפלה מאחד החדרים ירייה בודדת אחת. בפתח החדר שממנו נורתה הירייה עמדו שתי נשים ומספר ילדים. מהחדר נשמעו קריאותיו של גבר, שקולו הוכר על ידי השוטרים כקולו של דוד בן הרוש, ואשר איים על חוליית השוטרים שלא להתקרב כי אחרת יהרוג אותם, את הנמצאים איתו ואת עצמו. מפקח המשטרה במקום הצליח לשכנע את בן הרוש להתמסר ואמנם יצא האיש מן החדר ומסר את הנשק למפקח המשטרה. באותו מעמד אמר בן הרוש שלא התכוון להרוג את השוטרים או לפגוע בהם, אלא רק חשב להגן על עצמו כי היה נדמה לו שעומדים להתקיפו".

במוצאי השבת עוד ניסו 100 איש לחדש את המחאה, אלא שהצעדה שלהם פוזרה בכוח רב, כמה מהם נעצרו ופצוע אחד הובהל לבית החולים.

***

"אין לי דירה כזאת כמו שיש לעולים החדשים בבית שאן" (שר החינוך זלמן ארן בישיבת הממשלה, 2.8.59)

יממה לאחר המעצרים התכנסה הממשלה שוב. בן הרוש כבר הפך לדמון והמחאה שהנהיג להמצאה אישית שלו: "מה שקרה כאן זה לא על רקע סוציאלי, תהרגו אותי ולא אודה שזה על רקע סוציאלי", קבעה גולדה מאיר והתפנתה להשתלח בבן הרוש בסגנון המוכר, השמור מאז לכל המעז לנסות להפר את הסטטוס־קוו: "מה לא עשו כבר למנהיג הגדול שיש לו אקדח. הוא כבר היה במשטרה, הוא היה בצבא, כבר סידרו לו בית קפה, עכשיו יש לו חנות שמשרד הביטחון סידר לו, אלפי לירות כבר הוציאה מדינתנו המסכנה לבחור זה. איזה מקרה סוציאלי? זה מקרה סוציאלי שהוא מודיע שאצלו בוואדי לא תהיינה אסיפות… עכשיו בלי 'אבלים'. כל התפרעות כזאת לדכא עד היסוד". "זה יכול להתגלגל לקומוניסטים, לשנאת מדינה, לירידה…" הפליג השר נמיר בחרדה. "אלה הם אלמנטים שלא חושבים הרבה על מה שהם עושים", הצטרף שר הפיתוח מרדכי בנטוב לתביעה לנקיטת יד חזקה אף יותר. "הייתי מייעץ שהמשטרה תהיה יותר עצורה בדיבורים ותעשה מעשים… כוחות חזקים של המשטרה ידכאו, ועוד לא נחוצים דברים אלה להיאמר".

השר היחיד אולי שבמהלך הישיבות השמיע עמדה ביקורתית ומחוברת למציאות היה האלוף במיל. ואיש אחדות העבודה משה כרמל: "המצב בתעסוקה והמצב בשיכון הוא שורש פורה ראש ולענה… ביקרתי בכמה מקומות, במעברות, הייתי מזועזע עד עמקי נשמתי, לא ידעתי שיש במדינת ישראל תמונות כאלה". כששר החינוך ארן זעק בישיבה: "אף ילד אחד מעדות המזרח שאינו יכול לשלם שכר לימוד נמצא מחוץ לבית ספר תיכון, אף ילד אחד", הפנה אליו כרמל שאלה מתבקשת: "ואם הוא צריך לפרנס משפחה, אם הוא צריך למכור עיתונים?" דברי כרמל זכו לתגובה חריפה מעמיתיו. "אני חושב שתושבי מגדל העמק צריכים להצביע מפא"י", הכריז אשכול, שמחה כנגד חשבון הנפש של כרמל. שטרית, השר הספרדי היחידי ממפא"י, מצא הקשר נרחב לצורך להצדיק את דיכוי המהומות: "זה מתחיל להשפיע על החוצפה של הערבים… הם מתחילים לראות בזה דוגמה רעה. אם יוצאי צפון אפריקה נוהגים בצורה כזאת ונוהגים איתם בכפפות של משי מדוע להם אסור?"

השר המזרחי הנוסף בממשלה היה שר הדתות, יעקב משה טולדנו. הוא ניסה מעת לעת להגן על המרוקאים, אך הלחץ הקבוצתי הכריע אותו פעם אחר פעם. "בכל הזדמנות שאני מזדמן בין המון כזה של צפון־אפריקאים… אני מתחיל למנות בחיוב מה שעשתה הממשלה, את מה שעשתה מפא"י…" אמר לחבריו. "(אבל) אנשים כאלה שאינם יכולים לשלם שכר דירה, מצבם המשפחתי קשה מאוד, למשל הצפון־אפריקאים. בעצמי ראיתי בדרך לירושלים, הם עובדים בעבודות הקשות ביותר בכבישים וביניהם בני שישים. אין להגיד למשל שכולם עצלנים". אשכול קטע אותו: "כל יושבי העמק עבדו בכבישים". "גם אני עבדתי בכביש", הצטרף שר החינוך ארן, וטולדנו יישר קו: "יש ביניהם גם אנשים רעים, כמו שסיפרו על האיש שהביא אלפי לירות והפסיד אותם בקלפים ואחר כך טען שאין לו ממה לחיות. אבל לא כולם כמוהו… אין לומר כאלה שכל אלה אינם כתימנים. גם התימנים היו בהתחלה פושטי יד ורק אחר כך נכנסו לעבודה… הם רוצים לעבוד בעבודות יותר קלות. כך היה גם במרוקו".

צילום: מימל

הפושעים והמטורפים

"הכיצד שעל אף כל הצרות הנ"ל מביא האיש ורבים כמוהו את בני משפחתו ממרוקו? או שבכל זאת המצב שם לא היה ורוד כל כך כפי שהם טוענים בדרך כלל, או שהקהילה המרוקאית עשתה הכל לניצול 'קיבוץ הגלויות' על מנת לשלח משם מקרים סוציאליים אולי פושעים ומטורפים… אצל כמה אנשים בלט יחס אמביוולנטי למקצועם. יש להניח שמקצועיות זו אינה של ממש (אולי היו שוליות וכו') או כפי שיש הטוענים שרבים מבין הקבוצה הזאת מעדיפים עבודה כלשהי וללא עתיד ובלבד שתהיה קלה" – הציטוט הזה לקוח מהערותיו של אחד מנציגי ועדת החקירה לבדיקת אירועי ואדי סאליב והוא מגלם את ההתאמה הרעיונית בין ההנהגה לשלוחיה. בזמן שהממשלה התכנסה ודנה שוב ושוב במרד, המשיכו השופט עציוני וחבריו לגבות עדויות. בין השאר נשלחו נציגים מטעמם לשכונה, וחלקם – כמו זה שכתב את הציטוט המופיע למעלה – לא חסכו מהוועדה את דעותיהם החשוכות.

אחד המרואיינים היה יצחק אסאג, תושב השכונה, והוא היה זה שעורר באדם שמינה הממסד כאוסף ראיות את הרושם שהמרוקאים ניצלו את התקומה הציונית כדי להיפטר מהשוליים החברתיים בקהילתם. אסאג עלה עם שתי אחיותיו ממרקש שבמרוקו. "המניעים לעלייתו היו ציוניים… בבואם (שלו ושל אחיותיו) היו בשער עלייה… כעבור זמן נתנו לו אוהל במחנה דוד על יד טירה", מפרט המראיין, "הוא קנה לעצמו חנות קטנה בחיפה, בינתיים הוחלף האוהל בצריף – הוא סגרו על בריח ועבר לגור עם אחותו אל החנות. הוא אינו כשיר לעבודה פיזית לאחר תאונה שהיה בה עוד בגולה (רגליו חלשות) לפיכך הנו משוחרר מן הצבא ומהמילואים – אך למרות מגבלותיו יצא לעבודות פיזיות שהוצעו לו… בגלל מוגבלותו העבירוהו ללשכת העבודה של המוגבלים וקבעו כי הוא זקוק לעבודה קלה. מאז הוא מסתובב ואינו עובד. משלא קיבל עבודה, פנה ללשכת הסוציאלית ונקבע שהוא זכאי לקבל 23 לירות בחודש. סכום זה הוא ממשיך לקבל וכאשר הנו מבקש עבודה אומרים לו שהרי יש לו תמיכה, למה לו לעבוד. בצורה זאת נאלץ לחזור אל חסות העזרה הסוציאלית, שכן הסכום של 25 לירות אין להתקיים היום".

בסוף 55' התחתן אסאג ועבר עם רעייתו הטרייה לגור בחנות "ללא אור, ללא מים וללא בית שימוש". ניסיונותיו לקבל אישור לפתיחת דוכן לממכר ירקות עלו בתוהו. הוא חזר ללשכת המוגבלים ועבד שם כסדרן בהתנדבות. תקוותו היתה שירחמו עליו ויתנו לו עבודה, אך "לא נתנו… כל יום הוא הולך ללשכה להירשם לעבודה… ביקש שיתנו לו להיות שמש בבית הספר ליד ביתו". גם מבוקשו זה לא ניתן לו והוא שימש כשומר לילה על רכוש הדואר בכרמל. "במקום לא היתה סככה, לא נתנו נשק, היתה רוח והוא היה חולה. הוא לא החזיק מעמד אך כיוון שרגזו עליו שוויתר על עבודה טובה לא נתנו לו עבודה אחרת. כעבור זמן, קיבל עבודה בתור גנן בבית החולים רמב"ם אך פיטרוהו אחרי ארבעה חודשים פן יצטרכו לתת לו קביעות. אז החליט ללכת לעירייה ולעשות 'שמח'. הוזמנה משטרה והוא נאסר… מאז חי על תיווך דירות בוואדי ומפרנס בקושי את עצמו ואת משפחתו".

יום אחרי שקיים את הראיון איתו, הבחין נציג הוועדה באסאג יושב באולם בית המשפט שבו נגבו העדויות. "הוא עשה רושם אגרסיבי למדי", כתב במסמך שהוגש לחברי הוועדה, "מילמל לעצמו תוך כדי העדויות ונראה דרוך על מקומו".

אדם נוסף יצא מטעם הוועדה לסיורים בוואדי וגם אצלו ניכרים סימני ההתנשאות. "ניגשתי אל קבוצה של בחורים צעירים באחת הפינות", כתב לאחר מכן בדו"ח מיוחד. "זיהיתי את עצמי בעזרת מכתב מטעם הוועדה ולהפתעתי הנעימה גיליתי נכונות מרובה להיכנס עמי לשיחה. הקבוצה היתה מיוצאי אלג'יריה… ייתכן שיש הבדלים בחינוך ובמסורת של יהודי אלג'יריה ואין להוציא מהם מסקנה לגבי שאר העולים מצפון אפריקה". בסיורו בשכונה הגיע נציג הוועדה למתפרה של חייט, שהציג בפניו שתי "דיפלומות פריזאיות המעידות על כך שהוא חייט מדופלם". כאן הוא חי בפחון ונאלץ לתפור ולגזור חליפות בחינם לשכניו, שידם אינה משגת. "הואיל ובשכונה הזאת גרים בצפיפות", מעיר הנציג, "הם עוסקים כל העת בבחישה בסיפורי הצרות והקשיים שלהם. יש הרושם של כמעט הנאה לחזור על הסיפורים ולדוש בהם".

שאלת ההיגיינה הרוחנית

עדים נוספים שהופיעו בפני הוועדה ביקשו לשלול בדרכם את הנראטיב של המוחים, ולפיו תנאי הפתיחה שקיבלו בארץ הם שגזרו את גורלם לעוני מרוד ולהידרדרות לפשע. וכך, בקרב הקולטים טופח נראטיב הפוך: משהו אפריורי דפוק אצל המרוקאים האלה. לוי כהן, למשל, היה באותן השנים קצין מבחן לנוער במחוז חיפה ובעברו עובד סוציאלי ומדריך בעליית הנוער. דעתו על היווצרות הפער העדתי מאלפת: "למה לא כל הילדים בשכונת ואדי סאליב הגיעו לפעילות א־סוציאלית?" שאל את חברי הוועדה, "למה ישנן משפחות בנות עשרה ילדים הגרים בכוך, אבא מחוסר עבודה, תנאים קשים והם דווקא מתפתחים בסדר ולמה ילד אחר לא? צריכה להיות איזו סיבה ראשונית… הגורם הראשוני בעיני הוא בשטח ההיגיינה הרוחנית בקרב עולי צפון אפריקה בוואדי סאליב".

חבר הוועדה פרופ' שמואל נח אייזנשטט: "האם אתה מתכוון לומר שבעיה זו קיימת באופן מיוחד בקרב עולי צפון אפריקה?"

תשובה: "היא קיימת בין אותם ילדים שבשטח ההיגיינה הרוחנית יש סטיות אצל ההורים, ואז הם מגיעים אלינו… אני חושב שצפוי לנו אסון גדול. ניתנה לי הזדמנות לדבר עם השופט ליבוביץ' (כנראה סמואל ליבוביץ' האמריקאי). הוא סיפר לנו על עבודתו, וכאשר אמרנו לו שהמצב אצלנו הרבה יותר טוב, הוא אמר לנו 'חכו כמה שנים'. ואני היום רואה שהוא צדק. אני חושש מאוד, כי הבעיות של האוכלוסייה הפורטוריקנית בניו יורק תהיה לנו גם כאן. הלוואי ולא אצדק, אבל בעוד 10–20 שנים, שכונות העוני של חיפה יהיו בקרית אליעזר. שיכונים יפים, דירות יפות, שם זה יהיה לא על רקע סוציאלי, אלא הכלב קבור בשטח ההיגיינה הרוחנית בקרב העולים. דיברנו קודם על רגש אפליה וקיפוח. אני בהכרתי המקצועית איני מכיר באפליה – כושי, נוצרי, ערבי, יהודי בשבילי הוא אדם. אבל אם אהיה כן, אני מוכרח להודות שכשהייתי ילד קטן בגרמניה והלכתי ברחוב עם אבא וראינו יהודי עם זקן וקפוטה, יהודי גלותי, ואני מודיע שעד היום אם אני נתקל בטיפוס גלותי כזה, 'אוסט יודה' יהודון, זה עד היום בדמי. ניתנה לי הזדמנות לעבוד בקפריסין בשנת 1946. אז נתקלתי בפעם הראשונה ביהודים מצפון אפריקה. לא ידעתי מה זה אשכנזי ומה זה ספרדי, אולם כבר אז הבחורים ירדו מן האונייה – הייתי הראשון שנתקל בהם, היינו צריכים לחלק אותם באוהלים או בצריפים וכבר אז הם באו ברגשי קיפוח".

צילום: מימל

***

"לכבוד נשיא המדינה יצחק בן צבי, נזדעזענו נוכח האמצעים האכזריים שנקטה המשטרה בדיכוי אחינו היהודים מצפון אפריקה, אנשים, נשים וטף, במיוחד על הפעלת ערבים דרוזים נגד אחינו… אנו פונים לכבודו להועיד לנו פגישה דחופה" (ארגון יוצאי צפון אפריקה בישראל בלתי תלוי)

משלחת של כמה מראשי קהילות יוצאי צפון אפריקה הגיעו למעונו של הנשיא בן צבי ב–16 ביולי כדי להבהיר לו עד כמה המצב נורא. הם קיוו שהפעם אוזני הממסד לא יהיו אטומות או משוחדות וכי הנשיא הצנוע, דייר הצריף, יתערב. "יהודי מרוקו סבלו גם בארץ מוצאם", הסביר מנהל בנק מרמלה בשם שמואל טולדנו, "אבל שם הם ידעו שהסבל בא מהגויים ולא ציפו לכך שיסבלו גם בישראל, בין היהודים". בן צבי היה נינוח ומפויס אך גם הוא השמיע בפגישה את הניגון המוכר: "תחילה באו ממרוקו המקרים הסוציאליים, בעלי השכלה לא עלו ארצה, אלא עברו לצרפת וארצות אחרות", הוא קבע, "העולים נשארו ללא מנהיגים ראויים מבני עדתם. יש להסביר לעולי מרוקו שההתפרצות אינה הדרך לפתרון בעיותיהם, במדינת ישראל אין אפליות בין העדות השונות". כך הצטרף גם הנשיא לעמדה הרשמית של הממסד.

אחת הבודדות בממסד שהעיזה להשמיע קול אחר, היתה חברת מועצת העיר חיפה צילה עירם, ששיגרה מכתב נוקב ומרגש לחברי ועדת החקירה ובו כמעט התחננה בפניהם לפגוש בהקדם את מי שהיא זיהתה כגיבורות: האמהות מוואדי סאליב. "הזדעזעתי בסיורי האחרון בשכונה, ממראה העוני האיום, הכוכים והחדרים האפלים", כתבה עירם. "ריכוז רב כזה של סבל בלתי אנושי של משפחות מטופלות בילדים רבים, מיואשות ללא עבודה קבועה, מתפרנסות משכר דחק. שוחחתי עם תושבים רבים בשכונה וברצוני לתאר מקרה אחד המאפיין את המצב בכללו.

"שוחחתי עם אשה עולה מצפון אפריקה, אם לעשרה ילדים… שגרה בחדר אחד חשוך אשר קירותיו אף עכשיו, בחודשי הקיץ, רטובים ולחים וריח של עובש נודף מהם. האשה שומרת בקפדנות על ניקיון החדר, סיפרה לי שבחודשי החורף זורמים המים דרך החלון הקטן לתוך החדר וחייהם הופכים לגיהנום… חבל שאשה זו ואחרות כמוה לא הופיעו בפני הוועדה. הן היו יכולות לספר את כל האמת, להגדיר את המצב לאמיתו ולתרגם את הסטטיסטיקה הרשמית על פעולות לטובת השכונה כביכול לשפת האמת. המבקר בדירה זו יכול לתאר לעצמו איזה נזק נגרם למשפחה שכזאת.

"מתוך קריאה בחלק מהעיתונות מתקבל הרושם שתושבי ואדי סאליב הם בריונים ופורעים. דיבורים כגון 'חיפה לא תהיה קזבלנקה' מראים את הגישה לבעיה כאובה זו. אולם דמות האם שפגשתיה בוואדי סאליב, הנאבקת בתנאי הדיור השוררים בארץ בצורה כה אמיצה לקיום משפחתה, חייבת לעורר כבוד. האם זו בריונות? האם הילדים החמודים שראיתי, אם רק יקבלו חינוך כיתר הילדים ותנאי קיום אנושיים, לא יוכלו להיות לנכס חשוב לעם, כאדריכלים, רופאים מהנדסים ואנשי מקצוע בעתיד הקרוב?" עציוני וחבריו לא אימצו את ההמלצה.

צילום: אמנון בר טור

בפני ועדת החקירה הופיעה רק אשה אחת, וגם זאת על פי בקשתה המפורשת. עד לעדותה, זה היה מופע של גברים בלבד, מקפחים ומקופחים. רות שחר בת ה–34 עלתה מאלג'יר לפני קום המדינה והתמקמה בקיבוץ רגבים. שנתיים לפני עדותה נשלחה ללמוד בבית ספר לאחיות, שבו נפגשה בפעם הראשונה עם טעמה המר של ההתנשאות. "נפגשתי יום־יום עם התופעות של אפליה", סיפרה. "בכל פעם שאמרתי שאני מאלג'יר התקררו היחסים והיו אומרים לי: 'אבל את לא נראית כמוהם… אולי את לא מאלג'יר?' והייתי צריכה להדגיש שכולנו במשפחה צפון־אפריקאים… אני אומרת שההרגשה של אנטישמיות שאני הרגשתי כבר ישנה מזמן… נפגשתי בתופעה זו… אף בין האנשים מבין העילית בארץ, אקדמאים… שמעתי רופא שמתלונן שאליו מביאים רק 'שחורים'… מפי רופא שאידיאל חייו היה צריך להיות שונה".

***

"בריון, גנב, רועה זונות או רוצח אשכנזי לא יצליח לעורר אהדת העדה האשכנזית… אולם בקרב עדה פרימיטיבית דבר זה ייתכן" (בן גוריון במכתב לשופט עציוני)

במהלך רבים מפרקי העלילה הדרמטית הזאת נעדר מי שהיה אמור לשמש באחד התפקידים הראשיים בה: ראש הממשלה בן גוריון. בתחילה היה חולה ואחר כך יצא לחופשה פרטית. בישיבת הממשלה שהתקיימה ב–23 באוגוסט ועסקה באימוץ מסקנות ועדת החקירה, סיפרה גולדה מאיר שהחליפה אותו בתפקיד יו"ר הישיבה כי "אור לאותו יום שישי שבו אירעה ההתפרעות השנייה אמר לי ראש הממשלה שכוונתו היתה לצאת באונייה ולעשות את הסיבוב שהנשיא היה רגיל לעשות מזמן לזמן, כי אין הוא מצליח בארץ להסתתר באיזה מקום למנוחה, והוא אמר כי מנוחה פירושה בשבילו שלא לדבר עם איש, ובזאת אין הוא מצליח בארץ".

ממקום מרבצו בשיט בים הוא ודאי היה מרוצה מהמסקנות שאליהן הגיע השופט עציוני. "אין אפליה מכוונת", זה המשפט המכונן שהממסד כה חיכה לשמוע ושעציוני סיפק במהירות שיא: שבועות ספורים לאחר שקמה, סיימה ועדת החקירה את עבודתה. השופט אמנם שלל את תיאוריות הקשר של אשכול וחבריו, זו שגרסה בפשטנות כי המהומות היו תולדה של ברית סתרים בין בגין לנרקומנים ואנשי העולם התחתון. הוא אף כתב על ואדי סאליב כי "שכונה כזו, אין לה זכות קיום בעיר מודרנית כחיפה", אולם המסר הכולל שיצא מהדו"ח היה בבחינת טפיחה על השכם של הממשלה.

בישיבה שבה אומץ הדו"ח לא הסתירה גולדה את קורת רוחה מהמסקנות: "יש איזה דבר חשוב בדו"ח שלא ראיתי על כך כותרות בעיתונים… יש שם קביעה החלטית שלא היתה מדיניות של אפליה ושמשרדי הממשלה פעלו רבות גם בתחום השיכון, החינוך ושטחים אחרים. אלה מילים טובות לממשלה". גם השרים האחרים היו מרוצים מאוד מהמחמאות שקיבלו, ומהקביעה שלא היה מדובר "בהתקוממות של עדה", כפי שציינה גולדה, "אלא של ילדים וגורמים פליליים".

אחרי שהתבשמו מעצמם, התעוררה בישיבה שאלת ייצוג המזרחים במוסדות השלטון. "למשל שופט בית המשפט העליון", כפי שאמר פנחס ספיר. "למשרה זו לא תיקח איש מצפון אפריקה", צינן את ההתלהבות השר פרץ נפתלי. בסיום הישיבה הבטיחו החברים לקיים דיון נוסף בעניין. הוא לא התקיים.

ב–10 באוגוסט נפתח המשפט של בן הרוש וחבריו להנהגת המרד. "כל מי שיכריז שהוא מרוקאי יקבל עונש כפול", הודיעה השופטת מרים שטרקמן, כפי שמצטט אותה ספרו של סמי שלום שטרית, "המאבק המזרחי בישראל", ובתגובה ביקש בן הרוש לפסול אותה. בסופו של יום דן הרכב של שלושה שופטים בתיק הזה, וקבע עונשים חמורים לעצורים ובעיקר לבן הרוש: מאסר של 24 חודשים בפועל, עונש שהופחת בערעור לעשרה חודשים. בין הסורגים (הוא ישב בסך הכל שישה חודשים) הריץ בן הרוש רשימה לכנסת, שלא עברה את אחוז החסימה. גולדה היתה מרוצה בוודאי. "רשימה עדתית זו שריפת המדינה", אמרה באחת מישיבות הממשלה, 33 שנים לפני הקמת ש"ס. מפא"י הגיעה בבחירות בנובמבר 1959 להישג הגדול בתולדותיה — 47 מנדטים. הציבור אמר כן לזקן.

***

שנה חלפה מאז האירועים ונדמה היה שהם לא התרחשו מעולם. ביולי 1960, פעלה המדינה במרץ כדי להעלות את היהודים שנותרו במרוקו ארצה. קצרה היריעה מלגולל את כל הסיפור הזה, ולמעשה אפשר להסתפק במברק אחד ששלחה בכתב יד (מטעמי זהירות, לדבריה) יעל ורד, דיפלומטית מפריז, להנהלת משרד החוץ: "כידוע הסולטאן (ורד מתכוונת לשליט מרוקו, ג"ו) מעביר כספים לחו"ל, נכנס כשותף למספר חברות בשווייץ ואיטליה ומתקשה למלא התחייבויותיו הכספיות כלפיהן. עורך הדין שלו הוא יהודי… הצעתי כי גזבר הסוכנות באירופה ינסה לדבר עם עורך הדין וינסה לבדוק אם ישנה אפשרות לסייע לסולטאן בענייני כספים תמורת הקלות בעלייה… ב–1950–1951 הוקמה חברה משותפת יחד עם סבאח, בנו של נורי סעיד (שליט עיראק, ג"ו), אשר קיבל סכום לגיטימי לכל יהודי שעזב את עיראק באמצעות חברה זו. וכיוון שכמעט כל היהודים יצאו בדרך הזאת, הגיעו רווחיו של סלאח המסכן לחצי מיליון לירות סטרלינג ואולי גם יותר". אי אפשר לומר שגם אחרי אירועי ואדי סאליב לא נעשה מאמץ להעלות את יהודי מרוקו לכאן, גם אם במאמץ הזה עצמו ניכרת מעט אדנות גזענית.

ב–1999 הלך בן הרוש לעולמו. עד להתנצלותו של אהוד ברק ב–1997 בפני המזרחים, מעולם לא ביקש איש ממנהיגי מפא"י לדורותיה סליחה מאזרחי ישראל ממוצא מזרחי. לאחרונה עלו לכותרות נתונים שציטט מרכז אדווה מהלמ"ס, ולפיהם היתה ההכנסה החודשית הממוצעת של שכירים עירוניים אשכנזים גבוהה ב–42% מההכנסה החודשית הממוצעת של כלל השכירים העירוניים בשנת 2012. ההכנסה של שכירים עירוניים מזרחיים היתה גבוהה באותה השנה רק ב–9% מההכנסה הממוצעת של כלל השכירים העירוניים.

למאמר המלא בהארץ כאן

הטראומה של עלית הנוער ממרוקו / יגאל בן נון

אוגוסט 5, 2016

 

הטראומה של עליית הנוער ממרוקו
מאת יגאל בן נון

פורסם ב – 02/06/2016 20:00

ספרו האוטוביוגרפי של העיתונאי דניאל בן סימון "המרוקאים", שראה אור לאחרונה (הוצאת כרמל), כתוב בכישרון. קראתי, כעסתי ונזעקתי לכתוב מאמר זה. הסיפור על ניתוקו ממשפחתו הוא חושפני, רגיש ועצוב, אבל גם מפויס. אפשר לקרוא את סיפורו כסיפור עלייתו של כל נער יהודי ממרוקו בסוף שנות ה–60. בתום הקריאה עשוי כל צעיר שעלה באותם ימים להיאנח, ללחוש "אלה הם חיי", ולחנוק את דמעותיו.

כחוקר של ההגירה היהודית ממרוקו התיאור שבספר מוכר לי היטב. עם קבלת העצמאות, שלטונות מרוקו התאמצו לגרום ליהודים להישאר בארצם. אחרי עזיבת הצרפתים, מרוקו נזקקה ליהודים כדי לקיים את כלכלתה ולהפעיל את המינהל הציבורי. מנגד, ישראל שיוועה ליהודים שיאכלסו את המדינה ויגנו עליה, ובלהט שאיפותיה חטאה בעשיית יתר.

מעצמאות מרוקו ב–1956 עד 28 בספטמבר 1961 הפעיל המוסד במרוקו מערך מחתרתי מסועף להברחת יהודים. כל זמן שהבריחה נעשתה בדיסקרטיות, השלטונות העלימו עין. באוגוסט 1961 הושג הסכם בין שתי המדינות בתיווך אנשי העסקים ד"ר יצחק כהן אוליבר וסם בן אזרף. לפי ההסכם, שכונה "הסכם הפשרה", מרוקו התירה לישראלים לארגן משטחה יציאה קולקטיבית של משפחות תמורת תשלומים שקיבלה כפיצוי על הפגיעה בכלכלתה עקב עזיבת היהודים. על כל יהודי שיצא שילמו הישראלים סכום שנע בין 50 ל–250 דולר, וגדל עם הזמן בהתאם למספר העוזבים. ההפלגות התבצעו בחשאי, בלילה, כדי שמפלגות האופוזיציה לא ינצלו את העניין להתקפות נגד מקורבי המלך.

הנרטיב של עליית הנוער ממרוקו רווי טראומות. ישראל לא התירה עליית משפחות ללא מפרנס. באותן שנים היא לא היתה מסוגלת לספק לעולים פרנסה, דיור ותנאי מחיה מינימליים. לפיכך הופעלה סלקציה בין העולים. היה היגיון מסוים בסלקציה, אך לא בסלקציה פנים־משפחתית. שליחי עליית הנוער לא נרתעו מפיצול משפחות, ופירקו אותן ללא היסוס וללא צורך. הם קרעו נערים מהוריהם ועירערו באכזריות משפחות שלוות, שלא היתה צפויה להן שום סכנה. ראש הקהילה דוד עמר ורבה הראשי שאול אבן דנן התנגדו להפקדת ילדים בידי עליית הנוער, אך השליחים התעלמו מדרישתם. ב–1953 הורים שגילם היה מעל 35 — שסברו בתחילה כי יוכלו לעלות — תבעו להחזיר מיד את ילדיהם שנשלחו לישראל, מכיוון שלא היה להם סיכוי לעלות עקב גילם מופלג. שיטה זו כונתה בפי המרוקאים "הפרדת השמנת" (écrémage).

כזה היה גורלה של משפחת בן סימון. היא פוצלה לשלוש עליות. ב–1967 נלקחו שלושה מילדי המשפחה בלי להתחשב בסדר הגילים. כשנתיים לאחר מכן נלקחו מהמסגרת המשפחתית, בניגוד לרצונם, דניאל ואחותו הקטנה, ורק ב–1971 הגיעו לארץ ההורים עם ארבעה ילדים נוספים. כעבור 47 שנים החליט בן סימון לחשוף בכאב את חוויית "עליית הנוער": "הכעס שנצבר בתוכי הרחיק אותי מבני משפחתי. הריחוק מהורי ששהו עדיין במרוקו נטע בתוכי תחושה הולכת וגוברת של זעם. לא אשכח את הקרירות שבה קיבלתי אותם כשהאונייה שהביאה אותם לישראל עמדה לעגון בנמל חיפה […] לא פעם הרגשתי שאחַי ואני הופקרנו בידי הורי ושילמנו על כך מחיר כבד. אדם שהורחק ממשפחתו חש כאילו התייתם על אף שהוריו עדיין בחיים. המרחק, הריחוק והניתוק יצרו סוג של יתמות".

בסוף שנות ה–90, שאלתי שליחים לשעבר של ישראל במרוקו, האם היתה הצדקה לשכנע הורים להפקיד בידיהם את ילדיהם, כשידעו שלא צפויה שום סכנה לקהילה. לפי הדיווחים ששלח לירושלים ראש השליחים, שלמה יחזקאלי, זה היה "תור הזהב" של יהודי מרוקו; באותם ימים כל צעיר יהודי עם השכלה תיכונית או אוניברסיטאית יכול היה לזכות במשרה מנהלית בכירה. אבל זה לא מנע מהשליחים לנסח דו"חות שריח של בוז והתנשאות נדף מהם.

חיים שיבא, שליח משרד הבריאות במרוקו, ועיתונאי "הארץ" אריה גלבלום ועמוס אילון, התנגדו לעלייה ממרוקו, והרבו בתיאורים מעוררי סלידה כדי להרתיע את ההנהגה מפני "לוונטיניזציה" של המדינה. מנגד, כדי להצדיק את נחיצות שליחותם, לא חסכו שליחים אחדים בתיאורי בערות וניוון: "מראות זוועה של עשרות אלפי ילדי ישראל נחמדים, המתנוונים ומתקלקלים לעינינו בחיי המלאח המתועבים […] מי שלא נכנס ל'חדרים' שלומדים בהם מאות ילדים, כולם עירומים למחצה, חולי עיניים בלי כל תקווה שאי־פעם ירפאו אותם, מי שלא דיבר עם 'מלמד' כזה שעיקר תורתו — השוט, מי שלא הריח את הריח המיוחד של הרובע כולו, לא יוכל לדמות בנפשו ששפלות כזאת אמנם קיימת ושכך מרשים לחיות לבני אדם […] כשיותר מעשרת אלפים יהודים הולכים בטל ברחובות קזבלנקה, בלי חינוך, אין פלא שהם הופכים לגנבים ולפושעים".

שליחים אחרים התענגו על תיאורי הדלות: "המלאח בקזבלנקה הוא זהב צרוף בהשוואה למלאח של הערים והעיירות האחרות במרוקו, השקועות בסחי וצחנה שאין בן תרבות יכול לעמוד בהם […] אין תימה איפוא שקשה לה לרוח להתרומם מן האשפתות. יוצאת התורה מבני עניים שאין עניותם מנוולתם, אך אין היא מצויה הרבה בתוך העניות המנוולת. לדאבון הלב תובן גם פישרה של בורות. תנאי החיים הקשים מנעו מהם את ההתעלות הרוחנית וקיימת עם־ארצוּת גדולה, אך לא בטל הרצון הלימודי שלהם".

כדי להצדיק את הלהיטות להוציא יהודים כותב היסטוריון המוסד, אליעזר שושני, שהקהילה היהודית לא יכולה לטפל בעצמה בעלייתה, לכן מוצדק שישראל תעשה זאת במקומה: "מצב היהודים במרוקו ירוד מאוד, הן מן הבחינה הכלכלית הן מן הבחינה הרוחנית […] בקצרה היתה זו תפוצה גדולה, מרודה וענייה ושנים הרבה פסקה מקרבה יצירה מקורית ועצמית. כיוון שבמשך מאות שנים יהודי מרוקו היו נתונים לשבט ולחסד של הרוב המוסלמי ולמידה גדושה של דלות מנוולת […] נתאמת בהם הפתגם 'אין חבוש יכול להתיר עצמו מבית האסורים'".

לעומתם השליח יצחק מאיר ראה לנגד עיניו מציאות שונה: "מצאתי אנשים נעימים וחכמים, שקיימו את יהדותם לצד אורח חיים מודרני לחלוטין. תרבות צרפת היתה נהירה להם, והם שחו בתוכה כמו דגים במים. כל מה שאמרו לי בישראל היה רחוק מהאמת כרחוק מזרח ממערב". עוד כמה קולות בודדים חרגו מן הגישה המתנשאת. גליון "אלף" באותם ימים הכתיר את מאמרו של יצחק שחר (משה גיורא אלימלך) בכותרת: "למרוקאים — ברוך הבא!".

שאלת הפרדת ילדים מהוריהם צצה כבר במבצע "מוראל" שהפעיל המוסד באמצעות המתנדב הבריטי דוד ליטמן: 530 ילדים בני שבע עד 17 נלקחו ממשפחותיהם והועברו לז'נבה בארבע קבוצות, בין 26 ביוני ל–24 ביולי 1961. אחרי חודש הם הוטסו למחנות עליית הנוער בישראל, וחולקו למוסדות לפי מפתח מפלגתי־תנועתי. ימין ואקנין היה אחד מן הילדים שיצא במבצע אומלל זה, והוא רק בן שבע. בסרט שהוקדש למבצע השתתף קצין בכיר במדי צה"ל, ששמו עתה ימין כנען, וסיפר מול המצלמה על הטראומה של פרידתו ממשפחתו ועל הכעס שחש כלפי הוריו גם אחרי 50 שנה: "אני מסתכל על עצמי כאבא היום. אם אנשי המוסד היו באים אלי היום ואומרים לי 'תן לנו שלושה ילדים משלך בשביל ארץ ישראל' […] אנשי המוסד היו טובים מאוד. הם ביצעו את המשימה. הרי אמא היתה צריכה להחליט מתוך התשעה מי יעלה (קולו נשנק, הוא מנסה להסוות את דמעותיו). אני כל החיים ניסיתי להיכנס לראש של אמא שלי ולא העזתי לשאול אותה. פחדתי שמא תגיד היית כזה פרא. קחו את ימין. כל החיים הסיפור הזה מטרטר אותי. מדוע מתוך התשעה אמא שלי אמרה, אתה, אתה ואתה תעלו […] עלי זה השפיע הכי הרבה. כשהיינו באונייה, אחותי מספרת לי שרציתי לקפוץ למים כדי לחזור לאמא. היה לי קשה מאוד לשאת את העניין הזה. אני ילד. אני לא אמרתי שאני רוצה לעלות לארץ ישראל. הייתי בן שבע. רציתי להיות עם אמא. זה הדבר הטבעי ביותר. אני זוכר את עצמי כל הזמן עם חגורת הצלה עלי. אחותי פחדה מאוד שאקפוץ ואחזור לאמא שלי. לא הכינו אותנו לשום דבר. האנשים שלקחו אותנו היו מאוד משימתיים לבצע את העבודה שלהם".

כאמור, בראשית אוגוסט 1961 סיכמו נציגי ישראל עם שלטונות מרוקו על יציאה קולקטיבית של היהודים. אף שביוני־יולי 1961 "הסכם הפשרה" כמעט הושלם, ואף ששליחי הסוכנות ידעו שלא צפויה ליהודים סכנה במרוקו, הם המשיכו להוציא ילדים משם. הם גם ידעו שבמוקדם או במאוחר, יהודי מרוקו היו עוזבים מיוזמתם את המדינה המוסלמית, לעבר אופקים מבטיחים יותר. לימים, כאשר שאלתי את השליחים: איך אתם מסבירים את הלהיטות להוציא יהודים תוך סיכון חייהם, כפי שקרה בטביעת הספינה אגוז? התשובות היו מטרידות בכנותן: ביצענו את העבודה על הצד הטוב ביותר. נאמר לנו שיהודי מרוקו צפויים לקטסטרופה, לכן השתדלנו לרצות את הממונים בירושלים. התחרינו מי יוציא יותר נערים ומשפחות. הצלחת המשימה דחקה כל מחשבה. כך גם תירץ יצחק מאיר את העלאת ילדי משפחת בן סימון: "אני מכה על חטא. השתדלנו כמיטב יכולתנו לעשות מה שהממונים ציפו מאתנו". הציות להוראות גבר על שיקול הדעת, ונערים רבים שילמו את המחיר.

ד"ר בן־נון הוא היסטוריון, חוקר היחסים החשאיים בין ישראל למרוקו

למאמר המלא בהארץ כאן

 

 

על שודדי רכוש וספסרים מתוך הבלוג של צבי גיל באתר רשימות

אוגוסט 4, 2016

צבי גיל פרסם באתר רשימות פוסט על שימוש פוליטי וציני של אנשי ציבור ברכושם הגזול של יהודים שהגיעו כפליטים ממדינות ערב. בפוסט הזה אני לא רוצה להתייחס לסיפורם של יהודי ערב, הגבתי ישירות בבלוג של צבי גיל. מה שחדש לי זו הסוגיה של החרמת רכושם של יהודי אירופה.הנה הציטוט מהבלוג של צבי גיל

[..] באותו דיון על הרכוש היהודי במדינות ערב אמרה ח"כ ענת ברקו : "אירופה חייבת להכיר בכך שיש כאן פליטים יהודיים. אין פליטים עם דם כחול. אם רוצים להכיר בערבים הפליטים, חייבים להכיר גם בפליטים היהודים. אני רואה גם בעצמי בת ליהודים פליטים עיראקים".

יפה אמרה. אבל ח"כ ברקו כנראה לא מודעת לעובדה שלפני שמבקשים מן האירופים לפעול להשבת רכוש יהודי במדינות ערב, יש לבקש אותם תחילה להחזיר רכוש יהודי באירופה. הכוונה לרכוש יהודי עצום במזרח אירופה. מאז 1990 עם נפילת המשטר הקומוניסטי, הממשלות שם אימצו גם את ההלאמה הנאצית וגם הקומוניסטית ומחזיקים ברכוש יהודי רב. רוב מדינות מזרח אירופה אם לא כולם הם לא רק באירופה אלא באיחוד האירופי. אותן מדינות, בעיקר פולין שבה הרכוש, הפרטי והציבורי,נאמד בין 35-40 מיליארד דולר, נשדד, ואין לי הגדרה אחרת, והממסד, גם הליברלי ולא מכול שכן הלאומני,דורך ברגל גסה על הצדק שבהחזרת הרכוש. מן הרגע הראשון לאחר פרוק העול הקומוניסטי, הממסד הפולני נהג בכחש ובמרמה, בין בזריעת מוקשים בדרך לתביעות פרטיות, בין בחקיקת חוקים, או באי ביטולם, גם עקב תביעות פרטיות וגם מול הארגונים היהודיים. שוד לאור היום, והעולם, כולל ארה"ב, לא פועלים נמרצות לתיקון העוול הזה. איזו דוגמה זעירה. אני השלכתי אבן קטנה לאוקיינוס זה. פניתי למשרד החוץ הפולני בנוגע לרכוש של משפחתנו בעיר הולדתי זדונסקה וולה, והופניתי לעירייה. פניתי לעירייה והופניתי למשרד החוץ. וזה לא חריג. זה הכלל. הפולנים מצטיינים ,בין היתר ,בהתכחשות. יש מהם שמתכחשים לרצח של אלף ושש מאות יהודים על ידי הפולנים בעיירה יֶדוָובנה, בעת השלטון הנאצי,והפרטים מתועדים בספרו של ההיסטוריון יאן תומש גרוס.

לפוסט המלא של צבי גיל כאן

להיכן הופנו יהודים שהגיעו מפולין בעליית גומולקה ? לרמת אביב

יולי 31, 2016

יצא לי לפרסם בשנתיים האחרונות פחות מ 5 פעמים תגובות בפוסטים בהארץ שתוכנן הוא המדיניות שהיפלתה לרעה את המזרחים שהגיעו בעליות השונות לעומת תנאי הקליטה של האשכנזים, כמובן שהגורמים המפלים היו ממשלות ישראל והסוכנות היהודית. אני מודע לזה שלא כל היהודים שהגיעו מפולין בעליית גומולקה נשלחו לחולון או תל אביב, ראיתי סרט ביומני גבע שהיו גם יהודים מפולין שנשלחו לנצרת עלית.בין אלה שהגיבו לי היו כאלה שטענו שלא היתה כלל וכלל אפליה ממוסדת לטובת האשכנזים ,והוסיפו שגם משפחותיהם סבלו מאוד.

אני לא חוקר, אף אחד לא מעמיד לי ארכיונים, אני משוטט ברשת ומגלה כל הזמן דברים חדשים שתומכים בטענות לקיומה של אפליה ממוסדת לטובת האשכנזים, בפרט בתקופת בה הגיעו היהודים מפולין בעליית גומולקה. האמת שאני לא צריך לעבוד קשה כי אניטה שפירה כתבה על כך בספרה "ככל עם ועם" שיצא בהוצאת מרכז זלמן שזר.

מצאתי ברשת עבודת מחקר בת כ 300 עמודים ובה מסופר על התפתחות השכונות של תל אביב מעבר לירקון, ורמת אביב היא אחת מהן. את הקישור למאמר כולו אני אביא בתגובה לפוסט,ובפוסט הנוכחי אני מביא צירוף של שני חצאי עמודים שמספרים על כך שיהודים שהגיעו מפולין הופנו לרמת אביב

האשכנזי הרע: מעזבונו של מחבר "המהפכה האשכנזית"

יולי 30, 2016
האשכנזי הרע: מעזבונו של מחבר "המהפכה האשכנזית"
מאת קלמן כצנלסון

פורסם ב – 17/07/2015 11:33

פרק זיכרונות שלא פורסם מעולם מאת קלמן כצנלסון, עיתונאי שטען ב-1964 שבישראל שוכנים שני עמים נפרדים: "אשכנזים" ו"ספרדים"

בשנת 1964 יצא לאור בהוצאת "אנך" ספרו של קלמן כצנלסון, "המהפכה האשכנזית", וגרם סערה ציבורית שלא נפסקה עד עצם היום הזה. כצנלסון (2000-1907), עיתונאי שכתב בעיתוני הימין "דואר היום", "הירדן", "חזית העם" ו"המשקיף" ונאסר לא אחת על ידי שלטונות המנדט הבריטי בגין פעילותו בשורות הימין הקיצוני, הביע בו את דעתו שבישראל שוכנים שני עמים נפרדים — "האשכנזים" ו"הספרדים". האשכנזים הם העליונים והספרדים נחותים, כך טען. האשכנזים הם היהודים האמיתיים והשפה שהמדינה צריכה לאמץ היא היידיש, ועל הספרדים ללמוד אותה.

לאחר יציאת הספר לאור ובעקבות הסערה הציבורית שחולל, דן היועץ המשפטי לממשלה אז, משה בן זאב, בדרישה להעמיד את כצנלסון לדין, אך החליט לא לעשות זאת, גם אם מבחינה משפטית ראה כי יש יסוד להאשימו בעבירה על פי הדין שחל אז, פקודת החוק הפלילי, 1936. על החלטת היועץ המשפטי הודיע לכנסת שר המשפטים אז, דב יוסף, שאמר כי הספר נתקבל על ידי כל החוגים בישראל "תוך יחס של בוז גלוי ודחייה מוחלטת של הרעיונות המובעים בו. דבר זה בא לידי ביטוי בהצהרותיהם של ראש הממשלה, שרים, חברי כנסת ובמאמרים שפורסמו בעיתונים. לפיכך, מצא היועץ המשפטי, כי מוטב להימנע מהעמדתו של ק. כצנלסון לדין, מאחר ש"הבירור המשפטי היה גורם לליבוי יצרים ולחיטוט מחדש בעניין נואל זה".

25 שנים לאחר מכן פרש כצנלסון את משנתו מחדש בספר "החשבון האשכנזי: 1880-1990", ובו קרא להחייאת התרבות האשכנזית כתרבות של אומה העומדת בפני עצמה ודוברת בלשון משלה — היידיש, ולשחרורה ממה שקרא לו "הדיכוי המזרחי". שלוש שנים לאחר מכן, בשנת 1992 יצא לאור ספרו "אשכנזי זקן מסכם".

מאמרו של קלמן כצנלסון, "פגישות עם ספרדים", המובא כאן, התגלה באחרונה כחלק מתחקיר לסרט דוקומנטרי חדש העוסק בו ובעמדתה של התקשורת בסוגיית הפער בין אשכנזים למזרחים. זהו מאמר אוטוביוגרפי, בו מתאר כצנלסון את סבלותיו כמי שלא היה מוכן להיכנע לצווי התקינות הפוליטית בענייני המזרחים. הטקסט הזה, שכנראה לא התפרסם מעולם, תורם להבנת הרקע והפגישות שדחפו את כצנלסון לפרסם את "המהפכה האשכנזית". אולי הגיעה השעה לבחון מחדש את מכלול הרעיונות של כצנלסון, ולריהביליטציה שלו.

"פגישות עם ספרדים" מאת קלמן כצנלסון

בפעם הראשונה נפגשתי עם ספרדים פנים אל פנים בעבודתי הזמנית ב"דואר היום" הירושלמי בעריכת רביזיוניסטים, ב-1930. הפאטרון שלי אב"א אחימאיר הזהיר אותי "כאן עובדים ספרדים, הנושא ספרדים־אשכנזים אינו מרפה מהם, תקפיד על התנהגותך, אם יחשדו בשמץ זלזול יעריכו אותו כהתנשאות של אשכנזי מול ספרדי וייפגעו מאד". המבחן עבר בהצלחה. יום אחד התפרץ למערכת אדם לבוש בקפידה, כולו רותח ונסער. "גם המקום הזה אבד לנו", זעק בקול אבלים. האיש, כך הסביר לי אחד הספרדים במערכת, הוא מר גאון מזכיר העדה הספרדית בירושלים. גאון מסר לפרסום ידיעה על פגישה בארגונו, כנהוג מימים ימימה. הקטע לא פורסם בגלל רשלנות, אך מר גאון חשד כי ההשמטה היא פרי מדיניות המערכת החדשה, הרביזיוניסטית, הנועלת את השער הפתוח לרווחה, בימי העורך הקודם, איתמר בן אב"י. בירושלים פעל תהליך של החלשת עמדות חברתיות ספרדיות והתחזקות אשכנזיות, ועל אי־פרסום הידיעה הגיב גאון בזעקה מרה "גם המקום הזה אבד לנו!"

אחד הספרדים במערכת היה דוד סיטון, מתרגם מערבית ומומחה לנושאי ערב והמזרח התיכון, חבילת עיתונות ערבית תמיד תחת בית שחיו. אדם פתוח וצמא למגעים. הקשר איתו גרם למפנה דראמטי לכל אורך חיי. המשכנו להיפגש פגישות חטופות בועידות רביזיוניסטיות. בסוף ה-1930 עקר דוד סיטון עם אשתו בלהה, אשכנזיה, מירושלים לתל אביב והפך לקרוב בידידי. היו פגישות משפחתיות. בדירתו בנוה שאנן נפגשנו עם אברהם שטרן (יאיר), מייסד לח"י. דוד סיטון הצטרף ללח"י. משפחת סיטון חזרה לירושלים והמגעים נפסקו. בין אפריל 1944 ומארס 1947 עברתי שלושה פרקי מאסר. בין המאסרים מאסרי בית. הקשר התחדש בשנות ה-1950 האמצעיות כאשר עבדתי זמנית באנציקלופדיה העברית בירושלים. שוב שיחות נפש ואירוח בבית המשפחה. ב-1957 פירסמתי את ספרי הראשון "ישראל אחרי מבצע סיני". ד.ס. שיבח את הספר מ-10 העותקים שנתתי לו להפצה מכר כמחצית, בתשלומים לשעורים. "נשארנו חסרי כל עמדה", אמר לי כאשר רביזיוניסטים מתבססים בכנסת ובמוסדות הממשלה. נראה מתלבט ועומד בפרשת דרכים. בפגישה הבאה מצאתיו מתאושש. הדכדוך על "חסרי כל עמדה" חלף. בחייו השתנה משהו לטובה. סיפר לי על חידוש, הירבה בנסיעות, היה בבאלקן ובטורקיה. בשליחות משרד החוץ או אחד הגופים החשאיים, אמרתי בליבי. לא שאלתי לפרטים. בנושאים אלה שתיקה עדיפה על דיבור. לימים גילה לי בהתרגשות שקיבל תפקיד גבוה בהנהלת הסניף הישראלי של הפדרציה הספרדית העולמית. דבריו ירדו עלי כשלג בתמוז. במשך 25 שנות היכרות הדוקה ושיחות נפש לא הזכיר במילה וחצי מילה את הנושא הספרדו־עדתי. עתה מנכ"ל בלב ליבו של ספרדיזם מיליטאנטי. אחרי התדהמה סיכמתי לעצמי: המהפך של דוד הוא חלק מהמהפכים שהביאה המדינה. אנשים שהתחבאו במחבואי מחתרת הפכו לחברי כנסת צמאי פרסום. אנשים שהפקירו פרנסה ומשפחות מסתערים על ריווחי כסף. דוד הצטרף לתהליך.

בפגישה בבית קפה קטן ברחוב יפו בירושלים גולל ד.ס. את הבעיה שנגש להתמודד איתה, בעית הפער העדתי. "אינך מתאר לעצמך כמה נורא השפל ועמוק הפער. עכשיו תודה לאל יש מדינה ויש אל מי לפנות. אנחנו חוטבי עצים ושואבי מים וגבעונים". בעתיד קראתי כל שורה בפרסומים ספרדיים. את המלה הנוראה "גבעונים" לא מצאתי. שמעתי אותה רק מפיו. ביקש ממני לעזור לו. משהו בשטח הסברתי. להתריע על חומרת בעית הפער. סוכם שאכתוב מאמר ל"שבט ועם", בטאון בעריכתו, הוצאת ההנהלה הישראלית של הפדרציה הספרדית. נפרדתי עם תיק גדוש פרסומים ספרדיים, גיליונות קודמים של "שבט ועם" וחוברות דקות, להסתייע בכתיבת מאמרי שפורסם ב"שבט ועם" גיליון ג' כסליו תשי"ט. החומר שקיבלתי היה כולו זעקה על הפער וזעם על המחדל לחסלו, אשמת גורמי שלטון אשכנזיים. במאמרי קראתי לאקטיוויסטים הספרדיים לא להגזים בביקורת ולדעת להעריך את גודל המעשים שידיים אשכנזיות עשו בנושא. הנסיון ההיסטורי מעיד שסתימת פער בסדר גודל הקיים בישראל נמשכת שלושה דורות, וכך קרה להגירת הענק האשכנזית לארה"ב. סיכמתי בהדגשה שסתימת הפער תושג רק "על ידי מאמץ כללי", לא על ידי בדלנות מסוג זה או אחר. כיוון ש"אנו אומה אחת" והפתרון יושג במסלולים איכותיים־דמוקראטיים של מדינה מודרנית.

גיליון ד' של כתב העת הגיב בחריפות על מאמרי. דוד סיטון במאמר פרוגראמתי ראשי: "גישתו של הכותב הנכבד מעידה על קיום רגש של התנשאות אשכנזית הגובלת עם גזענות נפסדת". התהליך של שלושה דורות נדחה בזעם. "לא מוכנים לחכות 150 שנה!" מהדברים נדף ריח של אינקוויזיציה ספרדית, מנגנון לעקירת דעות הנחשבות פסולות ומחיקת עובדות לא רצויות.

לפגישה הבאה הגיע ד.ס. אחר. לא דיבר על צרות ספרד אלא על כחה העולה כאשר גלי עליה ספרדו־מזרחית מציפים את המדינה, הספרדו־מזרחיים עולים לרוב ואשכנזים יורדים למיעוט. "עברו הזמנים כאשר לרשימות נבחרים לכנסת ולמועצות עירוניות דחקו ספרדי לסגולה בסוף הרשימה. מעתה ספרדי ואשכנזי זה בצד זה. הספרדים בשלים לשלטון במדינה, מקימים עשרות מושבים, מדוע לא!" בלהט התלהבותו הכריז "כל ייצור הירקות במדינה הוא עתה במושבים ספרדיים!" נסיתי לצנן אותו "המושבים נבנים בהדרכת אשכנזים, במסגרת ציביליזציה אשכנזית"; לשוא. המילים "ציביליזציה אשכנזית" הרגיזו אותו, הגיב בלגלוג, אזנו היתה אטומה ועיניו סרבו לראות את המציאות.

החמימות ביחסינו גוועה. במקומה השתלטה מתיחות שופעת קרירות. המדינה הבונה עולם חדש הרסה ועקרה עולמות ישנים, קרעה לגזרים את ריקמת הידידות ביני לבין דוד סיטון הרוויזיוניסט הירושלמי הצועד בתנופות רגל גדולות כשתחת בית שחיו צרור קבע של עתונות ערבית. האנגלים נטשו, הערבים גורשו, היהודים נשארו ונגשו לאזן חשבונות ישנים.

באמירה "ציביליזציה אשכנזית" איבדתי אצלו כל קרדיט של אשכנזי טוב והפכתי לאשכנזי רע. בפגישה האחרונה, לא ידעתי שתהיה אחרונה, החלפנו רשמים על המתרחש בסביבה הפוליטית. כאשר סיפרתי לו בדרך אגב שהתקרבתי לסופרי יידיש ואשתדל לפעול להחיותה התפרץ כלפי באמירת זעם. ברחתי. במשך שבוע הייתי נתון בזעזוע, כמעט חולה. כשהתאוששתי החלטתי לא לשתוק, להגיב. "המהפכה האשכנזית" הופיע ב-1964, אחרי 5 שנים.

בגיליון ד' של "שבט ועם", במאמר פרוגרמאתי ארוך, פירט דוד סיטון את הטקטיקה של קבוצתו. עמוד התווך, "שיריון מקומות בהנהגה לפי מפתח עדתי". הנהגה במובן רחב הכולל לא רק גופים בהם מכהנים נבחרים, ממשלה כנסת שלטון עירוני, אלא גם במשרות של פקידות גבוהה הדורשות ציבור של משכילים. במידה שאינם, אל דאגה! "קרנות לעידוד חנוך גבוה של בני עדות המזרח" יפתרו את הבעיה. בקיצור מה שקרוי "העדפה מתקנת". גם כאשר התכנית מוגשמת, גם כאשר אלפי פקידים, מתאימים ושאינם מתאימים, מבורגים במערכת השלטון, האם זה מספיק להעלות את ההשכלה והכושר הפוליטי של קרוב לשני מיליון? האין חשש שקבוצה זו של ביורוקראטים לא תקיים את התקוה לערער את הציוויליזציה האשכנזית, אלא תתבולל בתוכה לקידום אינטרס פרטי? לשאלה זו משיב הספרדיזם תשובה אידיאולוגית שבה עיקר כחו: "התרבות האשכנזית הישראלית לא תאריך ימים. היא ארעית ובת חלוף מעצם טבעה, יצירת קבוצות מקריות, שגורלן ידמה במשהו לגורל הצלבנים. היא אינה דתית. להפך, עויינת לדת. לכן לא תאריך ימים, מפני שתרבות יהודית שרשית היא אך ורק דתית". התרבות האשכנזית הישראלית צפויה להיכנס להיתפרקות, ותוך כדי כך תעבור השליטה במדינה לעמדות ספרדיות שישיג תהליך ההעדפה המתקנת. התרבות העתידה של מדינת ישראל תהיה ספרדית, המשך לתור הזהב על אדמת ספרד, מושתתת על שירת ספרד.

הספרדיזם צודק בנבואת ההתפרקות לתרבות האשכנזית הישראלית, אולם טועה טעות טראגית בהערכת כחה של התרבות הספרדית לרשת את מקומה. חולשתה אינה פרי קיפוח אשכנזי, יש לנו אליבי. החולשה נולדה על אדמת ספרד, פרי השפעת הראציונליזם של הפילוסופיה היוונית שגרמה להתפרצות שמד במימדים שההיסטוריה של היהודים אינה יודעת כמותם. שבתאות. חוסר היכולת לבנות המשך המוני משגשג למרות צפת הספרדית הנפלאה במאה ה-16. ב-300 השנים שבין גירוש ספרד והמהפכה הצרפתית ניתנה לאליטה הספרדית הזדמנות נפלאה להתייצב בראש האשכנזים, להתייצב ולהוביל, אך היא העדיפה להתנכר ולחבל. לעומת אי־יכולת זו בולט ההישג האשכנזי להבטיח המשך המוני רצוף על אדמת אירופה בתנאים אכזריים במשך אלף שנים. הספרדיזם צודק בנבואתו הקודרת לתרבות האשכנזית הישראלית, אך טועה טעות טראגית באמונתו להפוך את מדינת ישראל לחוליית המשך לתור הזהב הספרדי. בנבואתו הקודרת לתרבות האשכנזית הישראלית שותף הספרדיזם להערכה של החרדים.

ב-5 השנים בהם כתבתי את "המהפכה האשכנזית", איסוף חומר למעלה מ-4 שנים וכתיבה כחצי שנה, חיפשתי הזדמנויות לשוחח עם ספרדים. שוחחתי עם קרוב למניין וחצי. אחד מהם אברהם רקנאטי ז"ל, אדם יקר ודגול, נפלא ביהודיותו השלמה שאינה זקוקה לשום תוספת זרה. ספרד היא כל עולמו, עלבונה אינו מרפה ממנו. גר ברחוב יהודה הלוי, וכי ייתכן אחרת? בדרך כלל פגשתיו בסביבת דואר אלנבי או ברחוב נחלת בנימין. תיק ביד, בדרכו לשכונת פלורנטין עם פוליסות ביטוח לסאלוניקאים.יום אחד באלנבי ליד הדואר אמר לי בהניפו יד עצובה לעבר החנויות: "במסחר אנחנו יורדים, יורדים, אין משרות לצעירים, תודה לאל דיסקונט, 400 משרות". בנימין ארדיטי בולגארי יפואי רגשן וסוער, נמוך קונה, ייתכן היה חבר כנסת, שותף לדוד סיטון בעריכת "שבט ועם" ג' בו נדפס מאמרי, פגש אותי באלנבי סמוך לים והסתער: "בשבילכם ספרדים זה רק גנבים וזונות! אין לך מושג על גודל התרומה שלנו!" עם סוחר ירקות בדיזנגוף דומני מפרס, נבון מנומס ידידותי מאד ללקוחות, עירני מאד לנושאים פוליטיים. בנושא העדתי אמר לי "יש הרבה מרירות, לא משלימים, בעתיד יקרה משהו…". נתתי לו אחד מספרי ועליתי על מוקש. דחה את טענותי שבעם היהודי היה תמיד שבט מוביל, עכשיו האשכנזים. בריתחתו צעק לעברי "היטלר!" ונעל את הדרך לדלת. נשארתי כלוא עד שנחלץ לעזרתי השותף, פחות "שרוף" בנושאים פוליטיים ואיפשר לי לצאת. מאז לא נכנסתי לחנות. שוחחתי עם קבוצת תימנים מספר פעמים במועדונם. השתאיתי למראה שפע הציוד האלקטרוני היקר שקיבלו ממוסד ממשלתי, ייתכן ממשרד הדתות. שמעו אותי בנימוס ועירנות, אך דחו את טענותי.

הפגישה הדרמטית ביותר היתה לי סמוך ל-1980 15 שנה אחרי פירסום "המהפכה האשכנזית". ברחוב אלנבי הגיח אלי אלמוני ושאל: "כצנלסון?" כן. "מדוע אתה שונא ספרדים?" לחץ את ידי בכח שבנס לא גרם לה להתפרק. תוך כדי עמידה הקשיב לטענותי: אנחנו קבוצת שבטים ובתוכם שבט מוביל. בעבר הובילו ספרדים ואשכנזים התרפסו בפניהם. עתה נהפך הגלגל, לא באשמתנו, באשמת ההיסטוריה. אני רוצה את טובת הספרדים. גבוה, רזה הליכות של חייל. מפעם בפעם צד אותי באלנבי, שוב אותה שיחה. משתדל לעכל את המושגים. הליכותיו הליכות של איש צבא מקצועי. שוטר סמוי, חוקר פרטי? אינו יושב ליד שולחן בית קפה כמנהג מתווכי נדל"ן, תמיד עומד ומגיח מפרצה בין בתים. באחת הפגישות הזמין לשולחן בית קפה וסיפר את סיפורו: איש "ההגנה" בימי המלשינות על חברי אצ"ל ולח"י, נוכח באסיפה בה קראו ראשי "ההגנה" להלשין על חברי אצ"ל ולח"י סרב לתת יד. חייל צה"ל, הצטיין במלחמות ואחרי הכל ולמרות הכל נשאר… ספרדי. אין ספק שהמחשבה שצריך ללמדני לקח אכלה בו. אולי השתייך לקבוצה שעסקה בתכנית כזו וביצעה צילומים. כיצד ידע את תוי פני 15 שנה אחרי פרסום "המהפכה האשכנזית"? אם לא עשה מעשה הרי אך ורק מפני שהורגל להיות איש מסגרת וראה את עצמו מחוייב למשמעת של מסגרת. במרוצת השנים ירד פרופיל האכזריות בלחיצת ידו וכשהלחיצה ירדה לנורמלית השתכנעתי שסלח והיינו על סף ידידות. אז נעלם ומשנות ה-90 חדלתי לחשוש שבלכתי במדרכות אלנבי יגיח אלי מתוך הפרצות בין הבתים.

למאמר המלא בהארץ כאן

על האדמה הזאת / מחמוד דרויש

יולי 20, 2016

על האדמה הזאת יש בשביל מה לחיות ; הססנותו של אפריל ,
ניחוח לחם עם שחר,דעות אשה על גברים,כתבי איסכילוס,
ראשית אהבה,עשב על אבן,אמהות עומדות על חוט חליל ופחד
הפולשים מן הזיכרונות.

על האדמה הזאת יש בשביל מה לחיות ; סופו של אלול,גברת
נכנסת לשנתה הארבעים בשיא פריחתה (1),שעת שמש בבית
אסורים (2),ענן מחקה עדת בריות,עם מריע לעולים בחיוך אל
מותם ופחד העריצים מן הזמירות.

על האדמה הזאת יש בשביל מה לחיות ; על האדמה הזאת גברת
האדמה ,אם כל התחלות ,אם כל הקיצים(3),שמה היה פלסטין,
שמה עכשיו פלסטין.יש לי זכות גבירתי,כי את גבירתי ,יש לי
זכות לחיות.

(1) מדינת ישראל עמדה בעת כתיבת השיר על סף חגיגות ה 40 להקמתה
(2) זכרונות ממאסרו של דרוויש בכלא הישראלי
(3)קיצים רבים של קץ

מחמוד דרוויש – חמישים שנות שירה עמוד 224
הספר יצא בהוצאת קשב לספרות ואת היצירות שבו תירגם ראובן שניר מאוניברסיטת חיפה

השיר זכה לתרגום עקום ומסולף של פרץ דרור בנאי ועל כך פורסם פוסט בהעוקץ

דו"ח ועדת ביטון ומלחמת יום הכיפורים

יולי 14, 2016

לפני כשבוע פורסמו ההמלצות של ועדת ביטון להעצמת מורשת יהדות ספרד והמזרח במערכת החינוך. ארז ביטון אינו כוס התה שלי ,הוא זכה בפרס ישראל לאחר שארבעה מועמדים לפרס סמי מיכאל,חיים באר ,יצחק בן נר ודוד גרוסמן משכו את מועמדותם עקב התערבות ראש הממשלה בעבודת ועדת הפרס. ארז ביטון גם הכעיס אותי כאשר במעמד קבלת פרס ישראל אמר שמי שמסמן היום מוצרים יסמן מחר בני אדם,דהיינו הכניס את השואה לקונפליקט הישראלי פלסטיני.

פירסום הדו"ח הביא את גידי אורשר ובעקבותיו אריה רוטנברג לכתוב פוסטים גזעניים בדף הפייסבוק שלהם ,אלא שהסערה שדבריהם עוררו נותנת מקום לדאגה משום שתגובות חברי הממשלה וראש הממשלה מזכירות את משרדי התעמולה של ברית המועצות ודיקטטורות אחרות. בהמשך אפרט את התיעוד שנאסף על האפליה הממוסדת כלפי המזרחים, ואסתפק בכך שאגיד בשלב זה שדבריהם של אורשר ורוטנברג היו ראויים לתגובה אילו לא היו ניתנים להפרכה . דוגמא מגוחכת היא דבריו של גידי אורשר על צינטורים ותרנגולות על הראש. ב 1910 הקימה הקהילה היהודית בבגדאד בית חולים על שמו של מאיר אליאס, לאחר מכן הקימה הקהילה בית חולים נוסף למחלות עיניים. אני משער שב 1910 ניתן היה למצוא תרנגולות בבגדאד. על כך שהפקידות המזרח ארופאית ידעה לסדר את ענייניהם של בני עירם ובני מינם כתב אפילו ה"אשכנזי" פרופסור אביעד קליינברג,כך שלהאשים בבכיינות עמותה כמו הקשת המזרחית שקמה על רקע קיום אפליה ממוסדת בבכיינות זה לגמרי מגוחך. אסור שדברי שטות שכתב גידי אורשר יהיו הזמנה לפגיעה בחופש הביטוי.

הגזענות האמיתית אינם של גידי אורשר או קלמן קצנלסון שספריו נאספו מהחנויות ב 1964 בגלל שכתב "לא יוכל חבר הגמדים הלא אנשים להתחרות באשכנז". הגזענות היא של אלה שמדברים מצד אחד במילים גבוהות וריקות מתוכן על
"מורשתם המפוארת ותרבותם העשירה של יהודי ארצות האיסלם" או/ו
"הקסם של הפיוט המזרחי" או/ו "יצירתו של שלום שבזי היא התרבות שלי כמו ביאליק.

אותם אלה ש"אוהבים את המזרחים" ממשיכים בעיוות ההיסטוריוגרפיה של המזרחים לצרכיהם,כאשר טוענים שהחיים של המזרחים בארצות מוצאם היו רצופי פרעות ומצוקה ומאידך טוענים שכל העליות נקלטו באותם תנאים ושלכולם היה קשה.

השלב השלישי בו הגזענות הסמויה מרימה את הראש הוא כאשר עומד המזרחי מול האשכנזי עם האקדח המעשן ודורש את זכויותיו , ואז כאשר אותו אשכנזי שומע דברים שאינם נעימים לאוזן וזורק סיסמאות ומטיל רפש. את המאמר של יהודה שנהב "השוד המושלם" המבוסס על עובדות אותו אשכנזי לא יקרא אבל יגיד שיהודה שנהב הוא "אנטי ישראלי עלוב שלא לוקחים ממנו ראיה"

לפני כעשור ויותר פורסם ספרו של סמי שלום הרדיקלי הספר "המאבק המזרחי בישראל " בהוצאת עם עובד בסדרה אופקים. בתחילת שנות ה 90 פורסם בקהיר בערבית ספרו של גדעון גלעדי העוד יותר רדיקלי "מחלוקת בציון". בשנים האחרונות המחקרים על אפליה ממוסדת כלפי מזרחים כבר באים מהיסטוריונים וחוקרים ממסדיים עם וציונים בהשקפתם. אניטה שפירא בספרה "ככל עם ועם" כותבת על התנאים הנהדרים בהם נקלטו היהודים שהגיעו מפולין בעליית גומולקה לעומת התנאים הגרועים בהם נקלטו היהודים שהגיעו מצפון אפריקה יחד איתם. אניטה שפירא מספרת גם על החלוקה למועצות אזוריות שהטיבה עם הקיבוצים והמושבים על חשבון ערי הפיתוח. אבי פיקאר מהציונות הדתית סיפר על הסלקציה בעליה מצפון אפריקה וד"ר אסתר מאיר גליצנשטיין סיפרה על המאבק המוצלח  של יוצאי עיראק והקומוניסטים בראשם כנגד המימסד של מפאי לדחוק אותם לפריפריה.

כאן אני מגיע לחיבור בין הסיפור המזרחי למלחמת יום הכיפורים, המשותף להם הוא נסיונות לטייח ביצועים כושלים של המימסד. אשכנזים שהגיעו למעברות יצאו מהם מהר מאוד אם בכלל הגיעו למעברות ומזרחים נתקעו באותם מעברות לשנים. משפחתי היתה במעברה שלוש שנים ותודה לאל שיצאנו בשלום מאותה תקופה. לעומת זאת מלחמת יום הכיפורים היא כבר מלחמה שהביאה הרבה מאוד קברים מיותרים והחריבה את חייהם של משפחות רבות. אותם פקידים ממוצא ארופאי שדברו יידיש,היו חברי מפאי וידעו לסדר את ענייניהם של בני עירם ובני מינם שהגיעו לארץ, הם אותם אנשים (גם מזרחים) שההתנהלות שלהם הביאה את האסון של יום כיפור לפחות בביצועים הכושלים בשטח. (אני לא עוסק כרגע בחלקה של גולדה במלחמה)

כדי להגיע לחקר האמת תמיד צריך להתחיל ממקום מסויים. ההתחלה במקרה של הסיפור המזרחי באה תמיד מצד אנשים רדיקלים . במקרה שלנו יהודה שנהב ,גדעון גלעדי, הקומוניסטים העיראקים ורבים אחרים  שלא אכלו את הלוקשים של מפאי והגיעו ממקום של עימות ותעוב כלפי המימסד . אניטה שפירא לא היתה כוללת בספרה את אפליית המזרחים אילו הצליח המימסד בנסיונותיו לקבור את הסיפורים על כשלונותיו ומחדליו כאשר טיפל בקליטת המזרחים.

במלחמת יום כיפור אנחנו מוצאים את אותה תופעה. קם פורום שנקרא הפורום לאזרוח תחקירי קרבות ששואל את השאלות ונותן את התשובות שמעניינות את הדור שלחם באותה מלחמה ארורה שהביאה להרבה מאוד חללים ,פצועים שהמלחמה קיצרה את חייהם והלומי קרב שחיים את המלחמה יום יום.