דליה גבריאלי נורי ב ynet כאן
לפוסט בהארץ (מעניינות התגובות) כאן
אם המאמר בהארץ נחסם כאן
Archive for the ‘תגובות’ Category
זגורי והשואה
פברואר 5, 2015מה תשיב לציוני
נובמבר 11, 2014
צבי בן דור משיב לגיורא לשם ז"ל על טענתו של לשם שהוא יליד פורסם בקדמה
גיורא שלום, ראשית ברכות על צאת ספרך החדש. קראתי על כך באיזה מקום. שנית, אני שולל מכל וכל את הנייטיביזם המעושה שאתה מצהיר עליו כאן. אתה אולי יליד הארץ, בן בנם של ילידי הארץ וכולי. אבל אינך יליד כל עוד תכלית קיומך, וקיומו של כל יהודי מאז הצהרת בלפור, היא נישולו של עם אחר שגם הוא במקרה יליד לא פחות ממך או אולי יותר. יתר על כן. הקלות שבה מציין כי הצהרת בלפור העניקה "זכויות לאום" ליהודים בארץ ישראל (ואח"כ חבר הלאומים וכו), היא קלות בלתי נסבלת. וכי מי הוא בלפור אם לא נציגה של אימפריה ששללה זכויות אדם ולאום ממאות לאומים בכל העולם? רוצה לומר מי הוא בכלל שנקבל ממנו כל הצהרה בדבר זכויות של איזה לאום שהוא בעולם (ואני לא נכנס בכלל לשאלה מה היה מצבם של היהודים בארץ ישראל ב1917). האימפריה של בלפור עסקה בשלילת זכויות, וכל הכרה בזכויות שהיא העניקה לפני שהתפרקה היא מעשה בלתי מוסרי. במילים אחרות, הצהרת בלפור היא פשע נגד המזרח-התיכון ועמי המזרח-התיכון בכללם היהודים הערבים. רק להזכירך, או שמא אינך מודע לכך, רבים מן העמים שהיו נתונים תחת שלטון אימפריאלי (או "קולוניאלי" כמו שאוהבים לקרוא לו כאן) שלחו נציגים לועידת ורסאי ב1919 כי בתמימותם חשבו שלהכרזתו של וודרו ווילסון בדבר הזכות הלאומית לעצמאות יש משמעות. פני כולם, אבל כולם, הושבו ריקם (תשאל את הו צ'י מין שהיה שם, רוחו תוכל להגיע אליך). מדוע, נוכח ורסאי, עלינו לקבל את בלפור ואת חבר הלאומים? מדוע, נוכח העובדה שדאף עם לא זכה בחירות, נקבל בלי שום ביקורת את העבודה שיהודי אירופה זכו במעמד של לאום בעל זכויות לא באירופה, אלא בפלסטין? אני להתרומם קמעא מעל לקלישאות הציוניות ולשפוט דברים על פי הדין הבינ"ל (וכפי שטרחת להסביר שהפלסטינים היו נתינים עותומאנים וכו'). אם תתרומם ככה אז תבין שאי אפשר לקבל בלפור, בכלל אי אפשר. ומאז בלפור, כל הנוכחות היהודית בארץ ישראל הוכתמה בכתם של נישול אימפריאלי. לכן, יליד או לא, עליך להכיר בכך שאתה יושב במדינה שהורתה היא הצהרה פושעת. שאף אתה היית קורא לה פושעת לו היתה נאמרת לגבי כל עם אחר או מקום אחר בעולם. לכן גם, אין כל ערך לילידיות שלך.
תשעים האחוזים מן האשכנזים שעדיין לא עזבו, לא עזבו כי עדיין לא נוצר כל איום ממשי על איכות חייהם או עליונותם. גם זה יגיע ואז נראה אותם נשארים.
1. ישראל היא המקום המסוכן ביותר ליהודים בעולם
2. ישראל לא פתרה את בעיית האנטשימיות. להיפך, כיום היא הגורם העיקרי לעלייתה מחדש.
3. הציונות שקמה על רקע תיקון אפלייה של מיעוט, הפכה לגורם שמדכא אחרים. הילד המוכה הפך להורה מכה.
4. הציונות ביקשה למרוד בדת, אך בשנים האחרונות נטמעה בתוך הדתיות.
5. אפשר להרגיש הרגשת גלות גם בארץ בה נולדת.
6. היהודים בצפון אמריקה נהנים מחרות ושויון בחברה דמוקרטית ורב תרבותית.
חגית גרוסמן כולנו ישראלים
אתה גורם עוול למי שכבר מרגיש ישראלי וטוב לו? נראה לי שהתכוונת לכתוב שנגרם עוול לכל המזרחים שמחקו להם את הזהות -שורשים וטוב להם..אז מתנצלת בשם כל אלו שמסרבים לאמץ הסטוריה שאינה שלהם, ,תרבות שאינה שלהם ושמבקשים לצאת מהמטריקס האשכנזי. אני מבינה שהרבה נוח ונעים לחיות עם מזרחים שהשילו מעצמם את זהותם ונטמעו בקרבכם, באמת שאני מבינה. פשוט לפני שאת ממהרת לכתוב שזה ארכאי ושמדובר במצוקה שחלפה' תפתחי קצת את העיניים והלב. Hagit Grossman
צבי בן-דור בנית על הראיון של עדי שורץ עם נתן ויינשטוק שספרו על ההיסטוריה של יהודי ארצות האסלאם מתיימר להפריך את תזת האידיליה:
שוב בוכה העבר היהודי במזרח:
במסגרת השלמת הפיכתה של הציונות מאידיאולוגיה פוליטית לכנסיה. מביא עדי שורץ את דבריו של ״החוזר בתשובה״ נתן ויינשטוק (״אנטי ציוני שעבר מהפך מוחלט״, מזכיר לי את ההקדמות שכתבו כמרים לפולימיקות נגד היהדות שכתבו יהודים מומרים בימי הביניים). לא קראתי, עדיין, את הספר. אבל כבר עכשיו אפשר לקבוע ששורץ חוטא להיסטוריה שהוא מנסה לתאר בראיון עם ויינשטוק. הוא קובע שיש מזרחים שטוענים שהיתה ״אידיליה״ בין יהודים למוסלמים במזרח התיכון והספר בא להפריכה. מכאן גם אמור לנבוע כוחו של הספר. ובכן, בניגוד למה שמדמין שורץ (שעשה את זה כבר פעם אחת עם צאתו של כתב הפלסתר מטעמו של מרטין גילברט), אין אינטלקטואל או היסטוריון מזרחי רציני שטוען שהיתה ״אידיליה״. אידיליות הן ענין למשוררים. אשר לנוסטלגיה של מזרחים לימיהם במזרח התיכון. שוורץ כנראה לא שם לב שעיקרה של הנוסטלגיה עוסק באותה היסטוריה של ה״יומיום״, של מה שנקרא הeveryday. אותו עבר לא כלכך חמקמק, נטול אירועים, שויינשטוק, כבר עכשיו אפשר לקבוע, מתעלם ממנו לחלוטין כאשר הוא כותב היסטוריה שנעה מפוגרום לפוגרום בהפרשי זמן ומקום משתנים. תנוח דעתם של שורץ ווינשטוק, אף מזרחי, אף אדם, לא מתגעגע לפוגרומים, לא במזרח, ולא במערב. אז לא הפרכתם כלום.
השימוש ב״דחליל ההיסטוריוגרפי״ לפיו יש מזרחים שטוענים שהיתה ״אידיליה״ (שימו לב, זו מילה של שורץ, לא לא של אף אחד אחר), לא הופך את הספר של ויינשטוק ל״פורץ דרך״ (ואני לא מתרשם מ״900 המקורות״ ששורץ מתפעם מהם, לא משחקים פה בלמי יש יותר גדול). כשהיסטוריונים מזרחים יוצאים נגד הפרשנות הציונית של העבר היהודי במזרח התיכון הם לא טוענים שהוא אידילי. הם רק טוענים שהפרשנות הציונית מעוותת את העבר הזה לצרכיה. זה הכל. וזו עמדה לגיטימית. ולא ברור, מה בחר שורץ להגחיכה כשהוא כותב רצנזיה, שאמורה להיות רצינית, על הספר. אגב, הראשונים שיצאו נגד הפרשנות לפיה העבר היהודי בגלות הוא כולו רצף אחד של דמעות ופוגרומים היו היסטוריונים אשכנזים (נטולי דמיון מזרחי) דוגמת סאלו בארון שכתב כבר ב1928 נגד התפיסה הבכיינית של ההיסטוריה היהודית באירופה.
על חלק מן הטעויות בספר בהקשר המרוקאי שלו כבר סיפר לי חבר. המשך יבוא אם יהיה זמן.
נקודה אחרונה: אולי הגיע הזמן להירגע קצת מחלק נכבד של השמאל הצרפתי לדורותיו?
עמית מגן על פשעי הציונות האשכנזית
-
היהודים הערבים (כלומר אני, אנחנו) לא שנאו את המוסלמים כמו שהימניות תפסה אותם בארץ. אל תיפול למלכודות פשטניות. הרי הימין ניצל את הפרצה שהשאירו מפאי וחברותיה כשכשלו לגייס את המזרחים לשורותיהם והמציאו את הסיפור הזה שספרדים מכירים את הערבים ולכן חושדים בהם. זו רק אותה גברת אשכנזיה בגלימה ימנית במקום שמאלנית.
על הלגנדה השיקרית שמביאה את "הצלחת העיראקים" כטיעון כנגד טענותיהם של יוצאי צפון אפריקה על הקיפוח
""יש מחקר שנעשה על העיראקים ואיך הסתדרו. המסקנה היא שהם היו אלימים ודרשו את זכויותיהם. אכן חבר הביא חבר ובן משפחה הכניס בן משפחה לערים כמו רמת גן, ירושלים וחיפה, אבל עיקר הפעולה נעשתה על ידי פעילים עיראקים אנשי שמאל וקומוניסטים שלא קיבלו את הלוקשים שמכרו להם במפאי. לזה נוסף הפן שהעליה העיראקית היתה העליה הראשונה הגדולה של יהודים משכילים והיה יותר בלאגן מאשר בהמשך. העולים שוכנו במעברות בבאר שבע אבל הם יכלו לברוח למרכז הארץ. מהכישלון הזה בן גוריון למד איך לפזר את העליה מצפון אפריקה במקומות נידחים שאוטובוס לא מגיע אליו. זו בעיקר הסיבה להבדל הסוציו אקונומי, שרך אגב הוא גם לא כל כך גדול כפי שעיראקים רבים רוצים להתהדר בו (משחקים את שיטת ההפרד ומשול הידועה, "אנחנו העיראקים הסתדרנו, לא כמו המרוקאים"), ההבדל העיקרי הוא שהיתה להם נגישות למסחר קטן ולמרכזי ערים ולהשכלה אוניברסיטאית (עם נומרוס קלאוסוס כמובן) בערך עשרים שנה מוקדם יותר מהמרוקאים והתימנים. זה כל ההבדל. אבל מאחר והעקומה לא ממש שונה אז יוצא שרמת ההשכלה הכללית של יהודי עיראק , כמו של יהודי מרוקו ומצרים נמצאת בירידה מאז שהם עלו ארצה ועד היום.""".
ראשית הציונות – המזרחים הנשכחים
אוקטובר 28, 2014הציונות היא צורה של גזענות והפרדה גזענית ו אין לחפש את קירבתה
שאול סלע // 28.10.14 00:12
בספרו של יוסף אליהו שלוש מסופר על הסיוע שקיבלו מאביו האשכנזים בהקמת אחת המושבות , אבל הוא חוזר ומאשש את מה שכתב אחד העם בספרו "אמת מארץ ישראל" על היחס הברוטאלי לאוכלוסיה הערבית הילידית מצד הפולשים הציונים מרוסיה.
"אל תהי חכם בעיניך, ירא את ה' וסור מרע" , והרע בהתגלמותו היא הציונות שכבר עשתה את המסלול לפאשיזם ותקעה בפאשיזם יתדות.
לדעת את סיפורם של יוסף אליהו שלוש כן, לחפש את קירבתה של הציונות חלילה וחס. לסמי מיכאל אסור להסכים לקבל את פרס ישראל, ואני מקווה שכך הוא נוהג.
מקומן של הקרן הקיימת,ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית הוא באגם האש והגפרית.
תודה לך שאול סלע על תגובתך
עמי אשר // 28.10.14 08:20
אחת ההשלכות הנוראות ביותר של אפליה היא שהמופלים תובעים את חלקם בתהילת העוול ובאתנן השלל. כאלו הן הטייסות החדשות של צה"ל שממטירות אש וגופרית על ילדי עזה בשם הפמיניזם, וכאלה הם המתקנאים בציונים האשכנזים על שום שלא שיתפו אותם באדמות הגזל, אף שנשאו בגאווה את הכידון, ועוד עשו זאת קודם.
להגיב לתגובה זו ↓
א.ב. // 28.10.14 08:33
שאול סלע צודק,
ומעבר לכך,
״ציונות״ היא מושג שמאחוריו משמעות רחבה יותר מאשר ״עליה לציון״. הגירה יהודית הייתה תמיד בעבר, והייתה דתית בעיקרה. העליה הציונית הייתה שונה כי התייחסה ליהדות באופן שונה, לא כדת, והייתה חלק מתהליכים קולוניאליסטים. הבסיס של הציונות היה גזעני באופן מובהק, ולבטח המתיישבים ביפו לא ראו עצמם כך. מדינת ישראל היא תוצאה של הציונות הגזענית ולכן גם מאדירה את זכר הגזענים באשר הם (רופין וכו׳), ומובן מאליו שגם בשטרות.
יהיה טוב אם בני עדות המזרח וצפון אפריקה יתנערו מהציונות וידרשו את כיבוד אבותיהם, למשל על שטרות, לא מתוך ניסיון לשייכם לציונים, כי למזלנו הם לא, אלא מתוך תרבותם הגדולה ותרומתם לחברה.
בכל אופן להיות ציוני זה לא כבוד גדול, להפך זה לדעתי פשע.
הציונות המדינית היא תופעה אירופית שתחילתה בסוף המאה ה 19 עם יייסוד ה הסץדרות הציונית ע"י הרצל. וזו פעם ראשונה התארגנה תנועה ששאפה כהגדרה שלמדתי כילד בתחילת שנות 40: ,,מטרת הציונות להקים מקלט בטוח לעם היהודי במולדתו ההיסטורית ובמשפט העמים." . הרצל היה מוכן שהמקלט יהיה לאו דוקא בא"י.ענינו היה להציל את יהודי אירופה מסכנת האנטישמיות הנוצרית כפי שהוא הכיר בעקר האנטישמיות האלימה וומצוקת העוני באימפריה הרוסית.
האישים והארועים שהוזכרו במאמר הם חיבת ציון מונעים ע"י כיסופי גאולה שבדומה ל,,חובבי ציון "האירופים לפני הציונות המדינית פעלו לעידו הגירה והתישבות בארץ תחת ונאמנות לשלטון הטורקי. מבלי לשאוף ולנקוט צעדים לעצמאות מדינית, בזה המשיכו את דרכה של היהדות האורתודוקסית חרדית שקימום העצמאות היהיודית זה,,להביא לימות המשיח". כמובן אין זה מצדיק את העלמת חלקם של האישים המזרחיים מההיסטוריה של הארץ.
תגובה לנעמה קטיעי / עדות רצויה עדות מושתקת
מרץ 23, 2014יהודים הגיעו לישראל ממספר ארצות ערביות ולא מארץ ערבית אחת, אני מכיר פרטים על ההגירה של יהודים מעיראק לישראל ולכך אתייחס. אני גם לא יכול לספר על "יהודי עיראק" אלא על משפחתי הקרובה, זאת חוצפה לספר סיפור של מישהו שלא רוצה שאתה תייצג אותו.
מי שיקרא את ספרה של ד"ר אסתר גליצנשטיין מאיר "בין בגדאד לרמת גן" על הנסיבות של הגעתם של 120000 יהודים לישראל, יבין שנור אל סעיד ראש ממשלת עיראק לא היה צורר אנטישמי.אבי המנוח שעבד בחברת התעופה העיראקית הכיר את נור אל סעיד באופן אישי והדברים שהוא סיפר עליו היו רק דברים טובים.
אני מבין את סיפור הגעתם של 120000 יהודים מעיראק בתוך כשנה לישראל כתוצר של האסונות שהמיט הקולוניאליזם הבריטי על עיראק . באסונות שהמיט הקולוניאליזם על עיראק נפגעו בצורה קשה השיעים,האשורים,והכורדים ובעקבות המעורבות האמריקאית בעיראק גם הסונים. היהודים הספיקו לברוח ונפגעו הרבה פחות מהמיעוטים האחרים . הפרהוד גם אם רושמים אותו על המופתי חוסייני, לא היה גורם לגרוש המוני של יהודים לו היה בעיראק שלטון מרכזי שהיה מסוגל להבטיח את שלום האזרחים ובמיוחד המיעוטים,ולהבטיח ממשל תקין ,שרותים לאזרח וסדר.
לפיכך אני מבין שיהודים היגרו לישראל משיקולים פרגמטיים בגלל בעיות פנים עיראקיות.
מי שחושב שהממשלה הנוכחית בעיראק יורשת את האשמה לפשעים שביצעה ממשלתו של נור אל סעיד חייב להסכים לעקרון שממשלת ישראלית הנוכחית אשמה בפשעים של ממשלות ישראל והסוכנות היהודית לדורותיהם. למשל הפניית כל היהודים הפולנים שהגיעו ב"עליית גומולקה " לדיור קבע במרכז הארץ עם משרות מכובדות בו בזמן שעל הבאים ממרוקו אנסו ניחשול ודיכוי בפריפריה. מי שרוצה שממשלת עיראק תפצה את היהודים שייתן למזרחים רטרואקטיבית את מה שקיבלו היהודים הפולנים והיהודים מברה"מ שהגיעו בסוף שנות ה60 עד שהתחילה תופעת הנשירה.
עדותו של aranse על הפקרת החיילים במלחמת אוקטובר
ספטמבר 17, 2013מאת aranse:
חשוב לכתוב את הדברים האלה אלא שהם לא מדוייקים,אני לחמתי ב73 כטנקיסט בסדיר ורוב חברי לפלוגה היו בהחלט מודעים אז וכיום שאנחנו מקריבים את חיינו למעט מטרה לא ראוייה ולא מוצדקת.
-
מאת נטליה:
יכול להיות, אבל לקול שלכם אין נראות ציבורית, לא בזיכרון הקולקטיבי, לא בתקשורת, ולא בארועים משפחתיים. איפה אתם (בהנחה שאתה לא גדעון לוי)?
-
מאת שאול סלע:
תגובה לנטליה
שליש בהבוחרים ב 1973 39 מנדטים תמכו בליכוד שאמר שצריך להמשיך וללכת עם הראש בקיר (אני לא מדבר על 77)
-
מאת aranse:
נטליה,את כמובן צודקת,חלקית,ולתחושתי הדבר נובע מנתון שהוא מאוד טרגי במהותו,אולי הכי,שאנשים רגישים ואכפתים וחושבים ומתחשבים נוטים להיות פחות צעקנים ופחות כחניים ופחות להבליט את עצמם מהשאר,אנשים כאלה יהיו מופנמים מטבעם וגם נוטים לנסות לקיים יושרה ורגישות בין אישית שלכן משאירה אותם מחוץ למעגלי הפוליטיקה והמדיה.
אני משער ומקווה שאנשים כאלה בכל זאת תורמים ומשנים את החברה אם כי בדרכים פחות ברורות ופחות צעקניות ויומרניות,דרך עשיה שקטה וצנועה כחלק מהשיגרה שאיכשהו ,לטווחים ארוכים באמת,היא שמשנה דברים הרבה יותר מהכרזות מתלהמות וחסרות כיסוי הבאות מצד זה או אחר.
לקול שלי ושל חברי יש נראות והוא חלק מהזכרון של מי שרואה ואכפת לו והוא מרגיש,כי אנשים כאלה ערים גם לדברים שלא נצעקים ונלעסים במדיה ועל הבמה הציבורית,אבל בגדול אני מסכים איתך,גם לתחושתי הייתי ונשארתי אדם שקוף,זו גם הסיבה שמעולם לא הרגשתי שישראל היא המדינה שלי,למרות שנולדתי כאן.
והעובדה שראיתי רבים מחברי מתים בצורה מזוויעה למען יוהרת הפסיכופאטים שנערצים על רוב הציבור כאן לא הוסיפה כלום לתחושת השייכות שלי,כמו גם העובדה שכמעט דבר לא השתנה מאז(אני בטוח שביבי הוא זבל יותר מסריח אפילו מגולדה ודיין ביחד) -
מאת aranse:
אגב,קןלי וקולות כמו שלי נשמעים למכביר באירועים משפחתיים ואחרים,מעולם לא הסתרתי את דעתי,אלא שכאמור היא אינה מעניינת אף אחד ואף אחד לא מתרגש ממנה,אנשים כמוני פשוט נחשבים כמוקצים בחברה,שככה גם פותרת את עצמה מחשבון נפש
את aranse:שאול,חימוש לא מספר את כל הסיפור,יצא לי לקחת חלק מאוד פעיל בכל מהלכי המלחמה הזאת כמעט עד לסיומה(נפצעתי יומיים לפני שביתת הנשק) כטנקיסט בסדיר שהיה מוצב קרוב לתעלה.
הכוחות היו גמורים,רוב האנשים כבר חצו מזמן את סף הטירוף והיו תשושים ברמות ממש מסכנות חיים,צריך לזכור שמלחמת יום הכיפורים הייתה מאוד אינטנסיבית,ברמה כמעט חסרת תקדים,מדובר בשבועות של לחימה בלתי פוסקת בנפח אש מטורף ובהיקפי אירועים מטריפים,אנשים לא מסוגלים לעמוד באינטנסיביות כזאת לאורך זמן,הצבא בסיומה של המלחמה היה גמור,שחוק,מתוח הרבה מעבר ליכולתו.-
מאת שאול סלע:
aranse שלום
אני מניח שלא שרתת בחטיבה 401 שהיתה בבירתמדה וירדה אחרי פרוץ הקרבות נדמה לי לגזרה המרכזית. אני מניח ששרתת בגדוד סדיר שהיה כפוף לחטובה 14 שהיתה חטיבת מילואים.עד כמה שאני יודע מדובר בגדוד 52 שהיה פרוס בג'ידי ובמתלה. אני הייתי בסוללת 155 מ"מ שנתנה סיוע ארטילרי למעוז ליטוף. למזלינו אנשי ליטוף נישבו ונכנעו בשביעי לאוקטוברומשום כך אותנו הסיגו לאחור
-
מאת aranse:
שלום שאול
שירתתי בחטיבה 460,שהייתה החטיבה של בית הספר לשיריון,קורס מפקדי טנקים וקורס קציני שריון.
החטיבה נפרסה ליד התעלה יום לפני המלחמה(זאת אומרת שהיה מי שידע שמלחמה צפויה) .
נכנסנו לקרבות בנסיון לחלץ את האנשים שנלכדו בחלק הצפוני שלה התעלה(ואיבדנו תוך לילה אחת כמעט את כל הכלים ומספר בלתי נתפש של אנשים) וסיימנו אותה בקרב על סואץ(קרב שכידוע היה לגמרי מיותר והתקיים אחרי הסכם הפסקת האש ואבדו בו המון אנשים בלי שום סיבה)
אני נפצעתי יום לפני סיום המלחמה איפשהו ליד העיר סואץ.
עד כמה שאני זוכר אז חטיבה 14 הייתה חטיבת שריון סדירה שהייתה פרוסה על הקוו בפיקודו של אמנון רשף והם ואנחנו נשאו בעיקר המאמץ כי היינו הטנקים היחידים על הקוו עם פרוץ המלחמה
-
-
-
החינוך היהודי במרוקו / מואיז בן הראש
אוגוסט 11, 2013החינוך היהודי במרוקו
11/8/13 15:06 אין תגובות
יש שתי טענות החוזרות ונשנות לגבי העלייה של יהודי מרוקו בקשר לחינוך היהודי שם. הראשונה היא הכללה של כל המזרחים באו מתרבות נחשלת שהקשר שלה לחינוך היה אפסי, והשני הוא שהמרוקאים בעלי השכלה היגרו לצרפת ואלה שלא הייתה להם השכלה היגרו לארץ. יש מידה מסוימת של ניגוד בין שתי הטענות האלה אך אפשר להפריך אותן במאמר קצר.
האקזוטיקה של יהודי מרוקו שחיים בהרי האטלס מאוד קרובה לליבם של ישראלים, היא מתארת מרחב מדומיין בו המרוקאי הוא רועה עיזים תמים, בשביל חלק מהאוכלוסייה מדובר בהוכחה חותכת לכך שיהודי מרוקו פשוט ישבו מאז גלות בית שני וחיכו למשיח בדמות שליח של הסוכנות, בשביל אחרים הוא סוג של אידיאליזציה של חיים לא חומרניים. מבחינה היסטורית ופוליטית ברור שהתמונה של היהודי המרוקאי עם הג'ילביה נועד לקבל לגיטימציה להפיכתם לזן יהודי נרדף שיש להעלות מיד לארץ וכתעודה המזכה בתרומות מצד יהודי העולם להצלתם. תמונה של יהודי במוגדור לבוש בחליפת שלושה חלקים הנוסע במכונית אמריקאית לא היה משיג אפקט כזה בשום מצב. אבל היהודי המרוקאי הזה מבחינה סטטיסטית הוא כמו תיאור של קיבוצניק ברפת מתחת לעטיני הפרה כישראלי היחיד שקיים בעולם. באחוזים, מספר היהודים החקלאיים שחיו במרוקו לא הגיע ל 7%, יהודי מרוקו היו מאז ומתמיד עירוניים. החוויה המרוקאית היא עירונית, ובעיקרו של דבר חיים של ערים גדולות ובינוניות. המגע של היהודי המרוקאי עם האדמה קלוש למדיי, תמיד היה מדובר בסוחרים, ובאומנים ובמקצועות חופשיים.
לגבי החינוך, בשנת 1862 הוקם בית הספר הראשון של רשת אליאנס. רשת אליאנס היא המרכז והתפנית של של יהודי מרוקו כלפי המודרנה. ואפשר לספר את ההיסטוריה של יהודי מרוקו דרך בתי הספר של אליאנס. בית הספר הראשון הוקם בעיר תטואן וקשה שלא לראות קשר בין הקמת בית ספר זה לבין קבלת פרס נובל ראשון על ידי יהודי מרוקאי מאחד מצאצאים של העיר הזאת. בית הספר השני הוקם בטנג'יר, והיהודי השני שזכה בפרס נובל בא מהעיר הזאת. לא נראה לי שזה מקרי. הכניסה למודרניות במידה רבה היתה פונקציה של הקמת בית ספר של אליאנס. אפשר לומר שבמידה רבה יוצאי צפון מרוקו והערים תטואן וטנג'יר היו הראשונים להיכנס לאונירסיטאות, ולהגיע להשכלה גבוהה.
הטענה שרק האליטות למדו בבתי ספר של אליאנס אינה נכונה כלל. כל קהילה בכל עיר והקהילה היהודית בכלל דאגו תמיד לעודד חינוך, וגם ההורים. כך שבשנת 1960, בדיוק מלפני שרוב יהודי מרוקו עלו לארץ היו 95% מילדי מרוקו בגילאי 5-18 למדו בבבתי ספר. קשה לקרוא נתון יבש זה ולחשוב לאחר מכן שהיהודי המרוקאי לא התעניין בחינוך. מתוך אחוז זה 80% למדו במוסדות של אליאנס. בתי ספר של אליאנס נכנסו במשך השנים מעיר לעיר ואחר כך לעיירות ואפילו לאיזורי ספר כמו תפיללאת והרי האטלס, למעשה הם הגיעו כמעט לכל יהודי במרחב המרוקאי. (אליעזר בשן- יהדות מרוקו – עברה ותרבותה-ספריית הלל בן חיים- הוצאת הקיבוץ המאוחד-2000). בתי הספר של אליאנס הכינו את התלמידים לבגרות הצרפתית (הבאק המפורסם), שהוא עדיין לאין ערוך יותר קשה מהבגרות הישראלית וגם ברמה יותר גבוהה.
בשנות החמישים והשישים נמשכה הרדיפה אחרי היידע על ידי היהודים שהיגרו לכל מדינות העולם, חוץ מאשר במדינת ישראל. מדינת ישראל ביצעה תהליך אלים של דה אדוקציה שהרסה דור שלם, וככל שהילד הגיע יותר צעיר לארץ כך סיכוייו להגיע להשכלה גבוהה הלכו ופחתו. מה שמבדיל את ההגירה הזאת מהגירות אחרות לצרפת, קנדה, ארצות הברית, ספרד או דרום אמריקה, הוא פשוט שכאן נמנע חינוך מקהילה שהחינוך עמד במרכזה. ייתכן שהורים רבים חשבו שאם מדובר בחינוך יהודי הם יקבלו אותו חינוך כמו החינוך היהודי במרוקו וייתכן מאוד שגם בזה לא יכלו לעסוק במאבק הקיום האכזרי שנכפה עליהם.
ב 1948 היו במרוקו 250,000 יהודים, 70% מהם עלו לארץ. ו 30% היגרו למדינות אחרות, בעיקר לצרפת. משפחות התחלקו וחלקן הגיעו לכאן או לשם, מבחינה זאת משפחות אלה שאנחנו מכירים היטב הגיעו מאותו מצב סוציו אקונומי ובמיוחד חינוכי. אמנם לא נעשה מעולם מחקר השוואתי לגבי רמת ההשכלה של יהודי מרוקו בצרפת ובישראל וצאצאיהם (זה בטח נושא שלא מעניין אף אוניברסיטה בארץ) אבל המצב כל כך זועק לשמים עד שקשה שלא לראות במצב הקיים בארץ פיספוס של כל החברה הישראלית. הטענה כאילו ה 30% האלה שהיגרו לצרפת היו המשכילים, וה 70% שהגיעו לארץ היו חסרי השכלה לחלוטין לא יכולה לשכנע אף אדם שמכיר את הנתונים. בעצם, מדובר בטענת מטופשת ובמדינה שבמקום לעודד את החינוך ואת היידע מעודדת בורים ועמי ארצות.
אם נבדוק את האחוזים לעומק, גם ואף אם כל 30% המהגרים לצרפת היו באמת האליטה הגבוהה ביותר של יהודי מרוקו עדיין נותרנו עם 40% של תלמידים אחרים שלמדו באליאנס והיו במצב דומה שעלו לישראל. אפילו אם נצמצם את זה לחצי ונגיד שאלה היו התלמידים הכי גרועים במערכת עדיים 20% מהיהודים שהגיעו ממרוקו לישראל היו במצב דומה לאלה שהגיעו לצרפת. אז איפה הם בדיוק עכשיו? ואיפה יש רמת חינוך דומה לדורות שהם יצרו כאן?
מנסיוני האישי ומכל מה שראיתי מסביב אותן משפחות התחלקו בין כאלה שעלו לצרפת וכאלה שירדו בארץ. הסיבות לא היו דווקא סוציו אקונומיות, הן היו יותר ציוניות, מי שהיה יותר ציוני החליט שהוא לא מהגר לגלות אחרת ובא לארץ. אבל לא בא לו כאן גואל אלא יהודים משחיתים.
אולי זה קצת מתיש לחזור ולקרוא שוב את הנתונים האלה אבל אני מקווה שאנשים חושבים יפסיקו להעלות עוד פעם טענות חסרות כל בסיס לגבי החינוך במרוקו כבסיס לדיון כלשהו, כי זה רק יראה עד כמה הם בורים ולא יודעים על מה הם מדברים.
הציונות כנצרות /נועם א"ס
יולי 25, 2013מאמר חשוב. תודה.
"היהדות" נוסח יאיר לפיד ורות קלדרון אינה מתונה כלל וכלל, אלא דת קיצונית במיוחד של שכבת אוליגרכיה יהירה, סובאת ומדושנת עונג-עצמי, שלובשת דונה קארן ומטיפה לעניים ומאשימה אותם בעניים לפי מיטב המוסר הקלוויניסטי. זהו פרוטסטניזם יהודי הסובב כולו סביב עיקרון התועלתנות האנוכית כעיקר דתי, ואין בשום אופן להשוות את התועבה הקיצונית הזו לאלפי שנות יהדות מתונה וההדדית בעולם המוסלמי והקדם-מוסלמי. אם כבר, יותר מכל זוהי "יהדות" הקרובה ברוחה לשכבת הכהונה הצדוקית המושחתת והמתייוונת של ימי בית שני, מוכרי האינדולגנציות בבצע כסף, מכניסי הצלם בהיכל, פותחי הר הבית לשוק, חסרי הזכר. ללא הטריטוריאליזם, המיליטריזם, הקפיטליזם הציוניים, ללא הגזענות הלבנה ובצע הרווח של הפריבילגיה הציונית, "הדת" החדשה הזו לא תחזיק שנייה וחצי, וגורלה הוודאי להיעלם ולפוג כמוץ ברוח. זו "הדת", זה תוכנה, זה טיבה. ללא הקומבינה הציונית, חסידי "הדת" הזו השוטים והמסואבים – בני בריתם המהותיים של ה-White Supremasists הפרוטסטנטים – יפוצו לכל עבר בחפשם הנואש אחרי קומבינה קולוניאליסטית-קפיטליסטית גזענית חדשה, בכל דת שהיא, למלא בה את כרסם הסובאת. כבר המרה לקתוליות עדיפה על פני "היהדות" הזו של אוליגרכיה יהירה, עבדי הקפיטל, נוגשי יתום ואלמנה, בועלי בעל ונושכי נשך. אחרון המתנחלים המשיחיים הקנאים, מהרב גינסבורג הפסיכי ועד הילדים הפתאים ההולכים כסומים אחרי איתמר בן גביר, עדיפים הימנם.
אני שולל מכל וכל את הנייטיביזם המעושה שאתה מצהיר עליו כאן. אתה אולי יליד הארץ, בן בנם של ילידי הארץ וכולי. אבל אינך יליד כל עוד תכלית קיומך, וקיומו של כל יהודי מאז הצהרת בלפור, היא נישולו של עם אחר שגם הוא במקרה יליד לא פחות ממך או אולי יותר. יתר על כן. הקלות שבה מציין כי הצהרת בלפור העניקה "זכויות לאום" ליהודים בארץ ישראל (ואח"כ חבר הלאומים וכו), היא קלות בלתי נסבלת. וכי מי הוא בלפור אם לא נציגה של אימפריה ששללה זכויות אדם ולאום ממאות לאומים בכל העולם? רוצה לומר מי הוא בכלל שנקבל ממנו כל הצהרה בדבר זכויות של איזה לאום שהוא בעולם (ואני לא נכנס בכלל לשאלה מה היה מצבם של היהודים בארץ ישראל ב1917). האימפריה של בלפור עסקה בשלילת זכויות, וכל הכרה בזכויות שהיא העניקה לפני שהתפרקה היא מעשה בלתי מוסרי. במילים אחרות, הצהרת בלפור היא פשע נגד המזרח-התיכון ועמי המזרח-התיכון בכללם היהודים הערבים.
את וענונו אחד:
כן, אבל שני אלו לא נולדו במזרח התיכון, או אירופה לצורך העניין והשורשים התרבותיים שלהם מגיעים משדות הכותנה של דרום ארה"ב, הספיק-איזיס של לואיזיאנה והמישורים של אפריקה. אפרופו הדוכס, הוא אמר פעם שאם זה נשמע טוב, אז זו מוזיקה טובה. אבל גם שורשיו המוזיקלים נחשבו כתת תרבות של עבדים, שחורים מהדרום הנבער שלא ידעו את פגאניני, יונתן בטח היה קורא לו אפריקופופ.
דרך הלאומניות אל החייתיות / ישעיהו ליבוביץ
יוני 2, 2013דרך הלאומניות אל החייתיות / ישעיהו ליבוביץ
(הארץ 5.10.84)
א.
הציר שעליו סובבים –ביודעין או שלא-ביודעין– המאבקים הפוליטיים הרעיוניים בקרבנו (וגם בקרב כמה מאומות-העולם) הוא- אם יש לזהות את היש הנקרא "עם" עם מדינתו, לשון אחר; בעיית זיהוייה של לאומיות עם ממלכתיות. מה קודם?-העם, המוגדר מצד עצמו מבחינת תכנים ערכיים ספציפיים המתגלמים בו, הוא המחזיק מדינה כמסגרת קיומית לעצמו? או שמא המדינה היא היש המפעיל הראשוני, העושה את האוכלוסייה במסגרת המדינה לעם מסוים? על מישור של בעייתיות מעמיקה יותר אפשר להציג את השאלה הזו גם לעם עצמו; האם הוא יש ריאלי, המקיים את הנמנים עליו כבניו, או שמא בני אדם בלבד הם הישים הריאליים, שרק תודעה משותפת עושה אותם לעם? לשון אחר; האדם והמדינה מי קודם?
מכאן הניגודים בין גישות שונות לבעיות האדם, העם והמדינה. זו לעומת זו; (1) מצד אחד –פרימאט של המדינה ביחסה לעם, ופרימאט העם ביחסו לאדם, לשון אחר; העם חייב במובן של חיוב מוסרי- לראות את עצמו ככלי סיפוק האינטרס של מדינתו ז.א. של מנגנון הריבונות והשלטון שלו, משום שרק במנגנון זה מתגלמים תכניו הלאומיים, וכן חייב אדם לראות עצמו משועבד לאינטרס הלאומי, משום שאישיותו נחצבת ממקור עמו. (2) מצד שני- פרימאט של העם ביחסו למדינה, לשון אחר; ראיית העם כמסוגל ורשאי לעצב את תכניו הערכיים גם שלא מן ההיבט של האינטרס הממלכתי של שלטון וריבונות, וכן ההכרה בזכותו של אדם לעמוד במקרים מסוימים על ערכים של אישיותו האוטונומית אף נגד תביעותיו של הקולקטיב.
הגישה הראשונה היא הרווחת היום בציבור, והיא מקובלת על רבים כהכרעה ערכית המכונה "לאומיות", רבים אחרים, שליבם אינו שלם כלל עם הכרעה זו, משלימים עמה למעשה ממורך-לב מוסרי, מחשש שמא חס וחלילה לא יימצאו כשרים להימנות עם "המחנה הלאומי" שההשתייכות אליו נחשבת לחובה מוסרית.
ב.
ראלף וולדו אמרסון, מגדולי אנשי הרוח האמריקנים במאה ה-19, תפס את המדינה- ודבריו אמורים כלפי כל מדינה, בעלת כל משטר שאפשר לעלותו על הדעת- לא כערך שמשמעותו גלומה בו בעצמו אלא כאמצעי לסיפוק צורך אנושי-חברתי גדול. מהותה של מדינה היא היותה מנגנון של שלטון, והשלטון-גם אם הוא נחוץ- הוא רע. המדינה היא מנגנון של כוח וכפייה, המופעל בידי אנשים מסוימים השולטים בעם. השליטים- אפילו סמכותם השלטונית באה להם בדרך המקובלת על העם, ואפילו כל כוונותיהם אינן אלא לטובת הכלל כפי הבנתם-לעולם לא יוכלו להימנע מהבנת "הטוב" לאור מעמדם השלטוני ולאור דרישותיהם של תומכיהם, שמכוחם הם מוחזקים בשלטון. לפיכך כל משטר הוא פגום ו"כל מדינה הקיימת-בפועל היא מושחתת" (corrupt). מכאן מגיע אמרסון-שדבק בכל ליבו בארצו ובמשטרה הדמוקרטי- למסקנה חמורה מאד בתורת הנחייה "לאנשים הגונים"; שלא יציית ציות מוחלט לחוקי המדינה (good man must not obey the laws too well)- החוק עומד למשפט המוסר. כיוצא בו, קובע הוגה דעות אנגלי בן דורנו, בדיון ביחס שבין מוסר ומשפט, שאין חיוב לציית לחוק שתקפותו אינה אלא עובדת היותו חוק" (David Lyons).
איש רוח אחר בין זמננו הסופר הדגול א.מ. פורסטר שהיה מעורה בעולם הערכים של ההיסטוריה, התרבות והמציאות חברתית מדינית של עמו וארצו-מזה , ושל עולם הערכים של ההומניזם הכלל אנושי מזה, הציג את הבעיה בניסוח חריף קיצון; "אם אמצא במצב שבו יוטל עלי להכריע אם לבגוד במולדת או לבגוד בידיד-אני מקווה שיימצא בי הכוח הנפשי לבגוד במולדת".
ג.
אני מכיר שני סולמות ערכים גדולים, המנוגדים זה לזה, שיש להם מקום בתודעה האנושית שיצאה מכלל פראות, ומציאותם זה לעומת זה היא מן התכנים הגדולים בתולדות התודעה האנושית. שני עולמות-הערכים האלה הם; (1) סולם הערכים הדתי, אשר על-פיו בעיות האדם וענייני האדם והיחסים בין בני האדם ובעיית הסדר העניינים של האדם-הכל נקבע ונמדד ונערך וניתן לביקורת מבחינת קנה-המידה של מעמדו של האדם לפני אלוהים, (2) סולם הערכים ההומאניסטי או האתיאיסטי (הומאניזים ואתיאיזים הם דבר אחד), אשר על-פיו כל הנושאים הנ"ל נקבעים, נערכים ונמדדים וניתנים לביקורת מבחינת הקריטריון של מעמד האדם בפני האדם, או לפי המכלול הנקרא אנושות. מסולמות-הערכים השונים נגזרות פרוגרמות חיים שונות, ובכל אחת מהן נכללים חיובים ואיסורים שאינם מוכרים בפרוגרמה האחרת.
שני סולמות-ערכים אלה מנוגדים זה לזה, ואין אפשרות של פשרה או של סינתזה ביניהם. אבל הם נפגשים בנקודה אחת, וזאת ביחס לאינסטיטוציה הנקראת מדינה; הן מבחינת סולם-הערכים הדתי והן מבחינת סולם-הערכים ההומאניסטי אין למדינה משמעות ערכית. מבחינת שניהם-המדינה היא כלי, מכשיר או אמצעי בלבד, הדרוש למען דברים מסוימים שהם-הם המוחזקים ערכים. אמנם לגבי השאלה; מהו הדבר שיש לו חזקת ערך אין תמימות-דעים בין בני-אדם, לא הייתה כזאת בעבר, איננה בהווה, ואפשר להגיד במידה רבה של ודאות-לא תהיה גם בעתיד. אבל ללא תלות בטיב הערכים שאדם קובע לעצמו, או קבוצות שונות של בני אדם קובעות לעצמן, משמעותה של המדינה אינה אלא בזה, שהיא יוצרת את הרקע ומהווה את המסגרת לחתירתם של בני האדם לערכים מסוימים.
ולעומת אלה יש גם סולם-ערכים שלישי, אשר רבים-ואני אחד מהם-רואים בו ביטוי לרשעות וגם לטיפשות האנושית; והיא ראיית המדינה לא כמסגרת למציאות מסוימת כזירה למאבקים על ערכים, אלא כערך-כשלעצמו. לשון אחר; ראיית ענייני האדם ובעיות האדם, צורכי האדם והיחסים בין בני-אדם ובעיית פתרונן של בעיות אלו-הכל מבחינת הקריטריון של מעמדו של האדם לפני מדינתו, או לפני עמו, שמהותו מתגלמת במערכת המדינית-שלטונית, לשון אחר; בממלכתיות. מפני קריטריון זה, כלומר, הצרכים והאינטרסים הממלכתיים, נידחים ערכים, חיובים ואיסורים אנושיים. הלאומיות המתלבשת בממלכתיות נעשית קו-מנחה להתנהגות האדם, כפרט וכקולקטיב. זוהי התמצית הרעיונית של הפאשיזים; הלאומיות הממלכתית כערך, כתכלית שאליה חייב אדם להתכוון. האדם מקבל מערכת ערכים המוכתבת לו על-ידי השלטון המדיני, משום שרק בו-ולא בהמון האזרחים-מתגלמים התכנים הלאומיים.
מבחינת גישה אנטי-פשיסטית, הן הומניסטית הן דתית, אין לייחס למדינה ולממלכתיות משמעות ערכית. ולא זו בלבד אלא שאין לראות במדינה אפילו מכשיר להגשמת ערכים. המנגנון המדיני-שלטוני מקוים משום הצורך שיש בו; לשמור על מינימום של בטיחות ושל תקינות המציאות החברתית. ואילו ערכים אינם ניתנים להגשמה על ידי מנגנון שלטוני, הם ניתנים להגשמה רק על-ידי מאמציהם ומאבקיהם של בני –אדם כאישים. משמעותה של המדינה לגבי ערכים אינה אלא שהיא מאפשרת לבני אדם במסגרתה להיאבק על ערכים בלי הפיכת מאבק זה לשפיכות-דמים. אם אין אנו פשיסטים, אין אנו דורשים מן השלטון אלא שלא ימנע מבני-אדם לחתור לאותם דברים שהם בשבילם ערכים. מבחינה זו יתרונו של משטר מתבטא במידת חולשת המנגנון השלטוני; ככל שהמנגנון השלטוני מסוגל פחות לכוף את רצונו על הנשלטים הרי זה משובח. אמנם, מן ההכרח לתת למנגנון השלטוני כוח כפיה כדי לאפשר לו למלא את הפונקציות הלגיטימיות שלו, אבל את הכוח הזה יש לצמצם למינימום הכרחי. מינימום זה עדיין הוא גדול מאד, ועלינו להשלים עם העובדה שהאזרח במדינתו נידון לחיות במסגרת שיש בה משום צמצום הפוטנציות הגלומות באדם, הגבלה וצמצום של אישיותו. אבל, על כל פנים, את הצמצום הזה יש להעמיד על המינימום ההכרחי. השלטון מוסמך להכריע בבעיות תועלתיות מסוימות (לא בכולן!) ואין לו סמכות להכריע בבעיות ערכיות-לא מוסריות ולא דתיות, ואפילו לא חברתיות (במידה שאין להם השלכות משפטיות). אם אין תמימות-דעים בין בני אדם על ערכים, נמצאת המדינה שאינה פשיסטית לא מסגרת של אחדות אלא זירה של מאבקים. הרעיון של המדינה כמסגרת ל"אחדות לאומית" הוא רעיון פשיסטי מובהק;ein Volk, ein Reich, ein Fuhrer – מהותה של הטוטליטריות. המדינה הדמוקרטית היא זירה של מאבקים בין בני אדם הדוגלים בערכים שונים. היתרון של המשטר הדמוקרטי הוא שהוא מאפשר לבני-האדם להיאבק על ערכיהם המנוגדים זה לזה-מה שאין המדינה הטוטליטרית מרשה לאזרחיה.
המדינה כלומר המנגנון השלטוני-איננו מסוגל להגשים דבר מן הדברים שבני-אדם שונים רואים כערכים; רמת חיים נאותה, חינוך, צדק, חרות, כבוד, עבודת ה'. השגת מטרות ערכיות אינה בעיה מדינית אלא בעיה אנושית.
ד.
אם אין המדינה ערך, מהו הצורך שלשם סיפוקו בני-אדם הקימוה ואף מקיימים אותה, לפעמים אפילו במסירות נפש? הצורך קיים על שני מישורים;
(1) אפשרות קיומו של האדם-הפרט- בצוותא עם המוני בני אדם אחרים. עצם קיומם של בני-אדם אחרים במחיצתו של אדם מגבילה אותו מבחינת אפשרות הגשמת כל מאווייו ופיתוח כל הכוחות הגלומים בו. כל אדם שאדם בה במגע עמו עשוי להיות שטן בדרכו, גם אם לא הייתה לו כל מגמה זדונית כלפיו. כאן מקור הקונפליקטים; במפגש בן בני-אדם אין אחד מהם יכול להיות חופשי, משום שקיומם של אחרים כבר שולל ממנו כמה אפשרויות. קיומם-בצוותא של המוני בני-אדם בחברה אחת, כלומר; במגע בין איש לרעהו, נראה לכאורה בלתי אפשרי. כבר אמר איש ההגות הצרפתית הקלסית; "מטבע הדברים,שכל בני-אדם יהיו שונאים זה לזה". כיצד יתקיימו בני-אדם בצוותא? רק על-ידי זה שקיים מעליהם, או שהם מקימים מעליהם, מנגנון בעל סמכות וכוח-כפיה להסדרת היחסים ביניהם, אפילו על כרחם-וזהו השלטון. ברוח זו אמר התנא בפרקי אבות; "הווה מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה, איש את רעהו חיים בלעו". הוא אמר זאת אפילו על מלכות רומי הרשעה, שאותה וודאי שנא שנאת מוות. אותו רעיון בצורה סיסטמאתית ומעמיקה, פיתח גדול החשיבה המדינית, תומאס הובס, 1500 שנה אחרי ר' חנינא סגן-הכהנים.
(2) אולם רוב בני-אדם אינם מסתפקים במסגרת קיומית שהיא מדינה סתם, אלא דורשים מדינה לאומית דווקא, מדינה של עמם. הצורה במדינה הלאומית נובע מן העובדה, שאם קיימת באדם בתודעה (על המישור האינטלקטואלי) או התחושה (על המישור האמוציונלי) של שייכותו לעם מסוים, הופך האינטרס של העם גם לצורך אישי למענו, בדומה לאינטרס הקיומי הפרטי שלו.
סיכומו של דבר; ההצדקה, ההנמקה, הביסוס הרעיוני של קיום מדינה והבסיס הריגשי של דבקותו של אדם במדינתו מקורם בכך שהיא האינסטרומנט לסיפוקם של שני צרכים חיוניים; לאפשר את קיומו של הפרט בצוותא עם בני-אדם אחרים ולאפשר את קיומו העצמאי של העם אשר האדם חש את עצמו שייך לו.
ה.
למונח "לאומיות" שתי משמעויות שונות, ועירבובן הוא הבסיס שעליו מתקיימת הדמגוגיה של המושג "המחנה הלאומי".
(1) לאומיות, הן כעובדה והן כתודעה, היא נתון של מציאות שעל פי רוב האדם שקוע בה אף שלא מדעתו. הן העובדה והן התודעה צומחות מן ההיסטוריה והאדם "הממוצע", פרי ההיסטוריה , חש –אף ללא התכוונות- בשייכותו לקיבוץ אנושי מסויים מבין קיבוצים אנושיים רבים, ומן השייכות הזאת הוא יונק -אף שלא מדעת, ועל אחת כמה וכמה אם הוא מודע לכך- תכנים רבים (לא את כל התכנים!) של אישיותו, והוא מכיר בה את אחד הגורמים המעצבים את דמותו האנושית. תודעת השתייכות זאת משותפת לבני חטיבה מסויימת של בני-אדם, והיא גם מצויינת בהמשכיות ורציפות במרוצת הדורות, יוצרת את "העם". עם איננו קשר בין בני אדם שנוצר ad hoc לצורכו ולשעתו, למטרה מסויימת או לתכלית מסויימת, ושעשוי להתפרק עם חילוף הניסיבות המיוחדות שהביאו להקמתו, בדומה לאיגוד, להסתדרות, לאירגון, למפלגה, לתנועה, וכד'.
העם קיים ברצף היסטורי בחלופי זמנים ותנאים; אי-אפשר להפריד את מושג העם ממושג של רצף היסטורי.
האדם "הממוצע" מודע לעובדת היותו בן לעמו דווקא ולא לעם אחר, ומודע לקשריו-הפיסיים והנפשיים- לתכנים מסויימים הספציפיים לעמו זה בעבר ובהווה. הקשרים האלו ומודעותו להם הם הם לאומיותו. היא מתבטאת בו בכך שעמו יקר לו (יותר מעמים אחרים- גם אם יודע להעריך גם אותם הערכה נאותה); שהוא חי ופועל – או על כל פנים משתדל לחיות ולפעול- בקרב עמו דווקא; שהוא חפץ בהמשך הקיום וההיסטוריה של עמו, וכל עוד האנושות נאורגנת במדינות- הוא רוצה במדינתו הלאומית, כדי שלעמו תהיה עצמאות כפי שזוכים בה עמים אחרים. בעד סיפוק הצרכים הנפשיים האלה הוא מוכן לשלם מחיר, אשר במיקרים קיצוניים מגיע עד למסירות נפש.
לאומיות זו היא טבעית (רק מאמץ אינטלקטואלי רב מגיעים מעטים לתפיסה קוסמופוליטית); היא לגיטימית מבחינה הומאניסטית וכשרה מבחינה דתית. אבל היא אדישה מבחינה ערכית מוסרית; אין לייחס לה משמעות ערכית, לא מבחינה הומאניסטית ולא מבחינה דתית. הן מבחינה לוגית והן מבחינה מוסרית אין חיוב מוטל על אדם להיות דבק בעמו, בארצו או במדינתו. וכאן חשובה עיקר ההתייחסות למדינה, משום שההיבט הממלכתי של הלאומיות הוא שנעשה הבולט ביותר בבעיות האקטואליות של הלאומיות. אין אדם חייב למדינתו מאומה; אם הוא דבק בה ואף מוכן להקריב קרבן למענה- הרי זה פרי הכרעתו הנובעת מרצונו. אם הוא מואס בה- רבים יגנו אותו מתוך גישה פוליטית, אך אין יסוד להחיל בו דופי אישי.
יחסו של האזרח (שאינו פאשיסט!) למדינתו- למה הוא דומה? ליחסו של האדם העוכד לכלי עבודתו. אם האדם מתכוון להשתית את קיומו על פרי עבודתו (לא על הסמיכות על שולחנם של אחרים), הוא זקוק לכלי עבודה. מבחינה זו כלים אלו יקרים לו, הוא ישגיח שלא יתקלקלו וישמור עליהם מפני גנבים ושודדים. אבל אין הוא חייב לכלי עבודתו כלום. כיוצא בו, אדם הרוצה להתקיים כאזרח בקרב עם חופשי זקוק למדינתו כמסגרת לעצמאות עמו. לפיכך היא יקרה לו, הוא ידאג לצרכיה וישתדל- אף ללא הצלחה- שלא תתקלקל, ויגן עליה מפני אוייב המתכוון לחסלה. זאת היא המשמעות של נאמנות למדינתו, ואין הוא חייב לה דבר מעבר לזה. "חובתו של אדם למולדתו" כמובן של חובה מוחלטת לא-מבוקרת, היא מושג פאשיסטי מובהק. רק מה שמוכר כערך עליון חורג ממסגרת של ביקורת, משום שכל דבר אחר נידון מבחינת יחסו אליו. אבל המדינה אינה ערך מוחלט ולפיכך האזרח רשאי-ואף חייב- לבחון את יחסו למדינתו מבחינת מה שהוא מכיר כערך עליון ומבחינת יחסה של המדינה לערך זה. משום כך, מצינו שנביאי ישראל, שייחסו תוקף מוחלט לחובת עבודת-השם בלבד רובם היו "בוגדים במולדת".
(2) עד כאן לא דנו ביחס שבין לאומיות ומציאות מדינית אלא מבחינת ראיית המדינה כמיסגרת לקיום שתכניו הערכיים הם אנושיים או דתיים, ועל כל פנים אינם הריבונות, העוצמה, והשילטון כשלעצמם. אולם ל"לאומיות" יש מובן אחר לגמרי, אם למסגרת עצמה מיוחסת משמעות ערכית; לשון אחר; אם הלאומיות-בצורה של ממלכתיות- מעלה את המדינה לרמת תכלית, שחובת האדם כלפיה הוא מוחלט. כאן הכל-ובכלל זה כל מעשי האדם- נידון ונערך מבחינת התאמתו לצרכים ולאינטרסים-האמיתיים או המדומים- של המדינה שהיא נעשת התגלמותו של העם, ורמתו וגדולתו של העם נתפסות כפונקציות של עוצמת המדינה, ועוצמה זו נמדדת בממדים של ריבונותה ושליטתה במרחב. אם האדרת המדינה היא הערך המוחלט של העם ושל האזרח כבן-העם – הכל מותר למענה ואף חובה לעשות הכל למענה; והיתר זה ניתן למדינה עצמה לגבי יחסה למדינות אחרות ולעמיהן. זאת היא אותה צורה של לאומיות שלה התכוון המשורר-ההוגה גרילפארצר בדבריו על "הדרך המובילה מן האנושיות דרך הלאומיות אל החייתיות".
זהו מושג הלאומיות הרווח היום בקירבנו בחיים המדיניים ובויכוחים הציבוריים. לפיכך חייבים המתנגדים לחייתיות לחדול מהשתדלותם להיכלל גם הם במחנה ב"מחנה הלאומי"; עליהם להגיד בפה מלא: "אין נו לאומיים" ואם אין התנועה אשר שלושה דורות הציגה את עצמה כסוציאליזים יהודי, מסוגלת לעשות זאת- היא נמצאת בדרך הפיכתה לנציונל-סוציאליסטית.
ו.
העם היהודי ההיסטורי היה יחידה בעלת אופי לאומי מובהק, עם לעצמו בקרב עמים אחרים. לאומיותו היתה מן הטיפוס שתואר לעיל בסעיף 1; היא לא התגלמה בממלכתיות אלא בהתארגנות מסביב לתוכן ערכי ספציפי- דת ישראל: "אומתנו אינה אומה אלא בתורותיה" (רב סעדיה גאון). זו היתה קביעה אימפירית (אף שלבעליה היה בה, כמובן, גם משמעות נורמטיבית), קביעת עובדה שתקפותה אינה תלויה בהערכה שניתנת לה בשעתה, ולא בזו שניתנת לה היום. עשרות דורות קיים אותה העם היהודי והיא נתקיימה בקירבו כמהות הלאומית מבלי להזדקק כלל ללאומיות ממלכתית מן הטיפוס שתואר בסעיף 2. החל במאה ה-19 פסקה היהודיות להיות מוגדרת באופן חד-משמעי ביהדות. ליהודים שלא אבדה להם תודעת יהודיותם גם אחרי שאבדה להם היהדות לא נותרה כתוכן לאומי אלא הממלכתיות, שעיקרה אינו אלא הכוח הצבאי, ולאומיות שאינה מתגלמת באורח חיים ספציפי אלא במטלית צבעונית צמודה למוט. אחרי ההתנתקות מן התוכן הלאומי ההיסטורי, ובהעדר היכולת לסנתז ערכים לאומיים ערכיים חדשים, לא יוכל העם ההולך להתגבש במדינת ישראל (אם בכלל יצלח להתגבש) לפתח לאומיות אלא לפי המתכונת של "עם" כפי שזה הוגדר בפיו של מוסוליני: קיבוץ של בני-אדם הלוחמים יחד. נמצא, שאותו חלק של העם היהודי היום שלמרות יהודיותו המובהקת אינו שותף ללאומיות הצבאית, מלכתחילה מוצא מכלל העם החדש הזה. הרוב, העומד להוות את העם הזה, נידון ללאומיות פשיסטית.
הקוריוז של מציאותנו הוא שהלאומיים הקיצונים, במובן של לאומיות בעלת תוכן לאומי ספציפי, הם דווקא נטורי קרתא וחרדים אחרים, אשר האופק הצר של לאומיתם מצמצם אותה לעניינים המיוחדים ליהדות בלבד, תוך דחיית כל הערכים וההשגים של התרבות האנושית הכללית, שגם היהדות משתייכת לה. ואילו ה"לאומיים" המוצהרים שלנו הם חסרי כל תוכן לאומי שיש בו ממש.
ז.
עיקרה של הלאומיות האינטגראלית של "המחנה הלאומי" הוא –"ארץ ישראל השלמה". זו לעולם לא תוכל להיות מדינה יהודית, אפילו לא במובן של מדינת היהודים, משום שבעקבות היסטוריה ארוכה מאד, שאינה ניתנת לתיקון, קיימים בארץ הזאת שני עמים, שכל אחד מהם מודע בכל נפשו לכך, שהארץ היא ארצו. ארץ-ישראל השלמה לא תוכל להיות אלא מנגנון שלטוני יהודי אלים על עם אחר, וקיומו של שלטון זה יהיה תלוי בחוט הנמשך מן הבית הלבן-עד שאחד הנשאים האמריקנים ינתקו. ארץ-ישראל השלמה אף לא תוכל להיות דמוקרטיה, אם ממהותה של המדינה היא שלילת הזכיות הפוליטיות, ואפילו האזרחיות, מאוכלוסיה של .½1 מליון נפש (ואם מדינת-החסות שלנו דרום לבנון אולי ½2 מיליון). יתר על-כן: היא גם לא תוכל להיות מדינת חוק, משום שמעבר לקו הירוק לא יוכל להתקיים שלטון ישראלי חוקי אלא רק שלטון האגרוף היהודי, עטוף בכפפה של פלדה אמריקנית. וסופה של "מדיניות ארץ-ישראל השלמה" שתגרור מלחמה-עד-חורמה בין מדינת ישראל והעולם הערבי כולו.
האחראים להליכה לקראת החורבן הפנימי והחיצון אינם דווקא ההולכים בדרך זו היום, אלא שלפני 17 שנים הפכו את מלחמת ששת הימים, לאחר מעשה, ממלחמת-מגן למלחמת כיבוש. מ-"אין עם פלשתיני" (גולדה מאיר) ו"העדפת שארם-א-שייח בלי שלום על שלום בלי שארם-א-שייח" (משה דיין), מן הקיבוץ המאוחד שהתחיל בהתנחלויות מעבר לקו הירוק ומין הקולוניזאטורים של בקעת-הירדן והרי-שומרון יגאל אלון ושמעון פרס נמשך קו, שממשיכיו הם בגין, ואחריו שרון ורפול, וכן הרבנים הנציונל-דתים ותלמידהם הטרוריסטים מגוש אמונים.
ח.
בכל המתרחש ב"מחנה הלאומי" ובכל הנעשה מטעמו אין דבר מתועב יותר מאשר התופעה של לאומיות ממלכתית תוקפנית המתעטפת בעטיפה של קדושה דתית: האמונה נותנת חיפוי ליצרי השתלטות והכיבוש, לאינטרסים ומאווים אנושיים, ו"הגדולה הגבורה והתפארת והנצח וההוד"-שהם במקורם המקראי תארים אלוקיים-מוחלים על אינסטיטוציות אנושיות ומעשים אנושיים. המונותאיזים הבסיסי של היהדות נהרס: את אמונת הייחוד מחליפה אמונת השילוש –"קדושת השם, קדושת העם, וקדושת הארץ": האלהת מה שאיננו אלוהים. אין אנלוגיה בתולדות ישראל לתופעה זו מלבד פרשת העגל, שגם היא הייתה פנומן דתי אדיר: העם ביקש שיעשה לו אל. עגל אינו בהכרח זהב; הוא יכול להיות גם ארץ, גם אומה, גם מדינה גם החזון המשיחי. שמא יהיה סופו של גוש אמונים כסופם של חסידי שבתאי צבי?
על עצם משמעותה של ארץ-ישראל ליהדות ייאמרו כאן הדברים דלקמן:
ארץ-ישראל איננה "עריסת היהדות" או "עריסת עם ישראל" אלא היא-מבחינת היהדות- משימה שהוטלה על עם ישראל לדורותיו, ומהותה של משימה זו איננה הבעלות על הארץ אלא קיום התורה בארץ. מגילת-העצמאות של מדינת ישראל פותחת בשקר מכוון: "בארץ ישראל קם העם היהודי" העם היהודי לא קם בארץ-ישראל אלא בא לארץ-ישראל כעם מגובש. התודעה ההיסטורית המסורתית של היהדות רואה את ראשיתו של העם-מבחינה סימלית- באברהם אבינו, כשהוא מכיר את בוראו בעיראק, ואת גיבושו בפועל ("היום הזה נהיית לעם") -בברית שנכרתה במדבר, בשטח הפקר: ללמדנו שאין היא מותנת בארץ–התורה ניתנה בחו"ל ואף עיקר קיומה בעם ישראל לדורותיו היתה בחו"ל. תקופת הגדולה הנפשית והיצירה הרוחנית הגדולה היתה תקופת הגלות. ללא המשימה של קיום התורה אין משמעות דתית לקנין הארץ. ההיסטוריה מעידה שתיתכן מציאות של קיום העם בארצו שנביא החורבן מגדירה: "ותבואו ותטמאו את ארצי ונחלתי שמתם לתועבה" וחברו בו-דורו קובע: "בית ישראל יושבים על אדמתם ויטמאו אותה בדרכם ובעלילותם".
במציאות הריאלית של היהדות בהיסטוריה, שנתגלמה בחיי תורה ומצוות, לא תפסה הארץ מקום מרכזי, לא מבחינה רעיונית ולא כדחף מעשי. מה שמכונה "מצוות ישוב ארץ-ישראל" שייך לפולקלור הדתי, ומשמעותו הייתה סנטימנטאלית בלבד. רק בודדים מבין אישי התורה והיראה והאמונה ביהדות הציגוה כדבר המחייב אותנו*, ומעולם לא הלכו אחריהם המוני שלומי אמוני ישראל בכל הדורות אשר קיימו את היהדות בגלותם. משמעותה של הארץ ליהדות כמדינת ישראל היום היא היותה הבסיס והמסגרת לעצמאות הלאומית-מדינית של העם היהודי, שעליו מוטל קיום התורה; ואילו בקנין הארץ כשלעצמו אין משום מימוש של ערך דתי.
* לאמיתו של דבר היה הרמב"ן היחיד שנקט עמדה זו, ואף הוא מטעים ש"אין א"י מקיימת עוברי עבירות". בכוזרי של ריה"ל אין ביטוי אלא לכמיהה לשיבה לארץ ולא לצו דתי לכבשה ולהחזירה לעצמנו; עלייתו של "החבר" לא"י בסיומו של הספר היא אקט אישי גרידא.
מסגרת פינתנו: "היה לי חלום מוזר, קמתי בבוקר וגיליתי שוב שאני טיפש":/עמוס נוי
אפריל 25, 2013מסגרת פינתנו: "היה לי חלום מוזר, קמתי בבוקר וגיליתי שוב שאני טיפש":
=======================================
חלמתי חלום מוזר. חלמתי שאני שר התרבות של ישראל (!). חלמתי שאני נושא נאום, קודם בעברית ואחר כך בערבית (אולי אפילו ערבית-יהודית-עיראקית. ככה זה בחלום). חלמתי שאני אומר ככה:
כידוע, הכריזה אונסק"ו על המקאם העיראקי (المقام العراقي) כ"מורשת לא-מוחשית עולמית", תואר השמור לאוצרות תרבות לא חומריים.
ההכרזה הזו היא תעודה של כבוד גם למוסיקאים היהודים של עיראק שמילאו תפקיד מכריע בגיבושה של מורשת עולמית זו – אלה שניגנו, שימרו, יצרו, הרחיבו, העשירו ולימדו את המקאם העיראקי במהלך מחציתה הראשונה של המאה העשרים.
אי-אפשר לדמיין כלל את המקאם העיראקי בלי שיתוף הפעולה הפורה בין מוסיקאים מוסלמים, נוצרים, ויהודים בעיראק. במשלחת של עיראק לקונגרס המוסיקה הערבית בקהיר ב 1932 היו כמעט כל הנגנים יהודים: נברך ונזכיר, בין רבים אחרים, את יוסף חוג'י פתאו, סאלח שמולי, יוסף זע'רור, עזרא אהרון (אהרון עוזרי – שזכה במקום ראשון מכל העולם הערבי בתחרות העוד בקהיר!), יהודה שמאס, איברהים סאלח, נחום יונה, יוסף אפנדי חורייש, ג'אמיל אל עזאמי , דאוד וסאלח אלכוויתי, יוסף אל עוואד, שפיק סלמן, סלים אל-נור, הזמרות סלימה מוראד, סולטנה יוסף, נד'ימה איברהים… ועוד רבים אחרים.
אמנם, שום תוצר תרבותי של מדינת ישראל לא נמצא ראוי עדיין להכרה דומה על ידי אונסק"ו. אבל כמדינה מזרח תיכונית שרבים מיהודי עיראק מצאו את דרכם אליה, אנו חשים גאווה מסוימת על ההכרה הזו בתרומתם של חלק מאזחינו לתרבויות האזור.
ברכות לעם העיראקי!
ברכות ליהודים העיראקים באשר הם!
כבוד ויקר למורשת התרבותית המשותפת שנוצרה וטופחה על-ידי יהודים וערבים!
זה היום נגילה ונשמחה בהכרה של אונסק"ו במורשת הזו – המאפשרת לנו לחלום, לקוות, ולפעול למען חידושה של היצירה המשותפת, ההפרייה, הכבוד ההדדי, והשיתוף במרחב תרבותי רבגוני ותוסס, למרות חשבונות הדמים ומלחמות ההווה!
—–
ואז התעוררתי וגיליתי (שוב) שאני סתם טיפש חסר השפעה, במדינה שהמשטר, הממשלה והשרים שלה רואים בכל דבר ערבי – גם כשהוא יהודי – אוייב שטני ו/או נחות. מדינה שעליה אמר נגן העוד יוסף אל-עוואד (יוסף שם-טוב) "העלייה לישראל היתה המכה הכי גדולה שקיבלתי… כל יום הוא גיהנום". זו המדינה שמיד עם הקמתה הדיחה את אהרון עזרא, נגן העוד והפסנתר (שניגן בוירטואוזיות את שוברט וצ'ייקובסקי) מתפקידו המנדטורי כאחראי על כלל המוסיקה בשירות השידור, ודחקה אותו למשבצת "המוסיקה בערבית" (והוכיחה שהשאלה אינה מזרח-מול-מערב מדומיינים, אלא בין מי שמסוגל להכיל את שניהם, לבין מי ששולל צד אחד כדי להאדיר צד אחר). זה המשטר שהפך את הפסקול הכי אינטימי של יהודי עיראק למסוכן, לא ראוי, מבוזה, נלעג. זה המקום שבו הסרט היפה "צ'לרי בגדד" מעלה רק דמעות ואכזבה. לא כבוד ולא גאווה.
אוי, חלומות של טיפש. שוא, שוא ידברו…..
השרות הצבאי של אבירי הימין
פברואר 17, 2013מאת משתמש אנונימי (לא מזוהה):
אגב, כמה מאבירי הימין לא ממש עשו שירות צבאי משמעותי, אם בכלל.
ציפי חוטובלי: לא רק שהשתמטה, אלא גם את ה"שירות הלאומי" שלה בילתה בחו"ל באיזו קהילה יהודית שמימנה לה חיי תפנוקים.
זאב אלקין: עלה בגיל 20, ונמלט ישר לישיבת הסדר. השתחרר כטוראי, לא ברור מה עשה בצבא בכלל.
אופיר אקוניס: שירת בתפקיד שמזוהה בדרך כלל עם שמאלנים בעלי תסרוקות מזעזעות אף יותר משלו – ככתב צבאי במפקדת קצין החינוך הראשי.
דני דנון: אמנם הוא משחק אותה ג'יימס בונד בנסיעה לדרום סודן, אבל בצבא הוא בסה"כ שירת במשהו מעפן של חיל החינוך שנקרא "קורס מרווה" שהוא סוג של קמפינג גדנ"ע לילדים אמריקאים עשירים.
אביגדור ליברמן: למרות שעלה בגיל שבו עולים רבים מתגייסים לשירות מלא, רב"ט ליברמן העדיף שירות מקוצר.
סטס מיסז'ניקוב: הבליין שסידר ג'ובים למאהבת שלו, גם התקמבן איכשהו בצבא בשירות מקוצר והשתחרר כטוראי, אם לא שוחרר בנסיבות חשודות כלשהן. בניגוד לאדונו ליברמן גם הקטע של הגיל הוא לא משהו שהוא יכול לנסות לשחק עליו, כי הוא עלה לארץ בגיל 13.
מיכאל בן ארי: כמקובל במגזר הלאומני-דתי טרח להשתמט משירות מלא במסגרת מסלול הסדר. טוען כי הפסיק לעשות מילואים ב2002 בעקבות פציעה, שזה בטח משהו הרבה פחות ערמומי מהאפילפסיה של ליף. מה, לא?
אורי אורבך: עוד חמקן-שירות-מלא בחסות ההסדר. כשהחברים שלו מהמחזור עשו שמירות, הוא כבר לא היה שם.
ואגב – מישהו מוכן לאשר את הטוקבקים לפיהם "הקפיטליסט היומי" רותם סלע התחמק משירות צבאי בגלל רגישות לשמש?
המאבק המזרחי 
אולי במקרה של שניכם באמת "הפשעים כנגדי ובני משפחתי שצרובים בתודעתי הם של אשכנזים ולא של ערבים. ", במילותיו של שאול סלע, אך זה לא כך עבור הרבה (רוב?) מהמזרחים.
לכן אפשר לשמוע בשיח הציבורי הישראלי טענה ימנית-מזרחית כלפי אשכנזים-שמואלנים – "אנחנו אלה שמכירים את הערבים". אצל המזרחים האלה מה שצרוב בתודעה אלה גם (בעיקר?) הפשעים של הערבים כנגדם ונגד משפחותיהם, לא אלה של "האשכנזים". בעוד שכולכם תצדיקו עוינות מזרחית כלפי "הפושעים האשכנזים" (למעשה, היא מנת חלקכם) משום מה אתם מפחדים להכיר בלגיטימיות של אותה עוינות גם כלפי "פושעים ערבים". במקום זה מחפשים כל הזמן תירוצים מתנשאים להסביר מדוע רוב המזרחים בישראל מחזיקים בדעות ימין ביחס לסכסוך הישראלי-ערבי.