פורסם ב – 12/08/2015 12:31
"בדיקה קצרה של המבנה החברתי בישראל מראה שמתוך סיבות כלכליות ואחרות, קבוצה זאת (של בני עדות המזרח) היא פחותת זכויות. דבר זה בר־תוקף גם לגבי תושבים ותיקים ועולים חדשים. כדוגמה ראה את שמות הפקידים הגבוהים בשורות הממשלה וקצינים בצבא. מתוך שיחות כלליות, מאמרים בעיתונות וחקירות חברתיות מתברר שקיימת נטייה כללית לנהוג כלפי יהודי עדות המזרח בבוז. בין יהודים ממוצא גרמני ואירופה המרכזית קיימת גם הרגשת עליונות לגבי 'שחורים'".
מחקר "סודי ביותר" מאת רב־סרן עזרא אהרונסון עבור האלוף לסקוב
זה עניין די נדיר למצוא בארכיון מסמך שנכתב לפני 64 שנים ונקרא כאילו הוא נכתב בימינו. כשכתב רב־סרן עזרא (וויליאם) אהרונסון את הדוח שלו על מזרחים בצה"ל ב–1951, אף אחד עוד לא דיבר במושגים של רב־תרבותיות ופוליטיקלי קורקט. משר הביטחון, דוד בן־גוריון, עבור לקצונה הבכירה של צה"ל ועד למפקדי החטיבות והגדודים, אף אחד (כמעט) לא התבייש בעמדותיו כלפי מזרחים, והמסמכים בארכיונים רצופים בהתבטאויות לפרוטוקול על נחיתותם כביכול של "בני עדות המזרח" לעומת אחיהם מאירופה. אהרונסון היה חריג ביכולת שלו לכתוב מחוץ לרוח התקופה שבה חי. אין פלא, אפוא, שהדוח שכתב נגנז מיד, לא לפני שבכירי אגף כוח אדם בצה"ל הזימו את מסקנותיו אחת לאחת. למרבה המזל, עותק של הדוח החתרני שרד בתיקי מחלקת ההדרכה המצויים בארכיון צה"ל.
אהרונסון היה קול בודד. לא רבים בממסד הישראלי של שנות ה–50 העזו לחלוק בפומבי על בן־גוריון, מייסד המדינה וראש ממשלתה במשך 13 שנה. כאשר פירש את התנ"ך בחוגי הבית שערך בעשור הראשון שאחרי קום המדינה, לא העזו רוב החוקרים שהזמין לומר לו כי פרשנותו חסרה כל ביסוס מחקרי. את הביקורת על ניסיונותיו להכפיף את הסיפור המקראי ללאומיות היהודית נצרו בלבם, או העלו בחשאי על הכתב. גם עמדותיו הגזעניות כלפי יהודי המזרח התיכון וצפון אפריקה, שהיו נחלתם של רבים מאבות הציונות, נחשבו לאקסיומה תקופה ארוכה והשתרשו כחלק מהאתוס הלאומי.
מחוץ לממסד היו מי שזעקו את זעקת האפליה והגזענות, אבל עמדתו של בן־גוריון היתה הגמונית. בכנס הפיקוד הגבוה של צה"ל באפריל 1950, הוא ביקש להסביר למפקדים מהו השינוי שעליהם לחולל במתגייסים. "קיבוץ הגלויות מביא לנו אספסוף", הסביר לקצינים. "היתוך האספסוף הזה, גיבושו מחדש, גיבוש אנושי, יהודי, ישראלי ואחר כך צבאי — זהו היסוד לצבאיות". עוד לפני האימונים הצבאיים יש "לחנך את הצעיר, שבא מארצות אלו, לשבת בבית הכיסא כמו אדם, להתרחץ, לא לגנוב, לא לתפוס נערה ערבית ולאנוס אותה ולרצוח אותה — זה קודם לכל שאר הדברים. בלי זה — אין ערך לאימון ולחינוך הצבאי שניתן להם".
אם ביקש בן־גוריון לראות בתקופת חייו "רמטכ"ל תימני", כפי שנהג לומר מדי פעם, כוונתו היתה לקצין מזרחי שיהיה מוכן לאמץ את התרבות הצברית האשכנזית בלי לתת כל ביטוי לערכי התרבות שעליהם התחנך בארץ מולדתו. "לאלה ממרוקו לא היה שום חינוך. מנהגיהם, מנהגי הערבים. הם אוהבים את נשותיהם אבל מרביצים להן", הוא אמר לכתב עת אמריקאי ב–1965. "אולי בדור השלישי יופיע מישהו בקרב יהודי עדות המזרח שהוא מעט שונה, אבל אני איני רואה זאת עדיין".
פוטנציאל מסוכן
בשנות ה–50 היו המגויסים מהמזרח התיכון ומצפון אפריקה רק 15% מכלל החיילים בצבא, אבל הסטטיסטיקה הצה"לית הצביעה על שיעורים גבוהים מאוד של עריקה בקרבם, וכן על סלידה שלהם ממוסדות המדינה. במחקר פנימי של הצבא, שנערך ביחידה שבה היה רוב של חיילים מזרחים, מצא הקצין הבודק ש"התכונות האופייניות לרובם הגדול הן: 1. אפתיה. 2. חוסר אידיאה. 3. נטייה קיצונית לחישוב חשבונות אגואיסטיים ולסיפוק הצרכים הפרטיים".
כפי שמראה מחקרו של שגיא טורגן, באותה שנה שבה נשא בן־גוריון את דבריו בפני כנס הפיקוד הגבוה, ביקש הרמטכ"ל, יגאל ידין, לערוך מחקר שיקבע מהן הסיבות לבעיות ההתנהגותיות בקרב חיילים מהמזרח התיכון ומצפון אפריקה וכיצד ניתן לפתור אותן. האחריות למחקר הוטלה על האלוף חיים לסקוב, מפקד פיקוד ההדרכה, והוא ביקש לבדוק "100 עיראקים ו–100 תימנים" שאינם יודעים קרוא וכתוב ולבחון אצלם תגובות לפעולות שונות שהן חלק מהווי החיים הצבאי: "קפיצות לעומק, תורנויות וכל דבר אחר המעורר אצלם תגובות מוזרות, ופתרונות אפשריים על מנת להרגילם לתפקידם המיוחד כחיילים בצה"ל".
בתשובה לפנייתו קיבל לסקוב ביולי 1951 דוח מפורט מסא"ל דב ירמיה, אז מפקד בסיס הדרכה 4 ולימים פעיל שמאל מפורסם. ירמיה, יליד המושבה בית־גן, התנצל שאין באפשרותו לערוך מחקר של ממש אבל הציע במקום את הבחנותיו האישיות המתייחסות "לאנשים פרימיטיבים בלבד" על פי מוצא. את דבריו הקשים ביותר ייחד לטירונים ממוצא עיראקי ופרסי: "כושר תפיסה חלש. רמת מחשבה חלשה מאוד. לא חושבים. לומדים בעין ובמישוש בלבד. לא קולטים מתוך הסבר… מצריכים הסברה בצורה פרימיטיבית ביותר. משתכנעים רק ממה שרואים בעין". משמעת, הסביר מפקד הבסיס, ניתן ללמד אותם רק באמצעות עונשים, וכך גם ניקיון: "לא מגיבים בחיוב להיגיינה בתחילה, אולם מסתגלים ומתרגלים עם הקפדה וביקורת… אוהבים צחצוח חיצוני, מסדרים ותזמורת".
כושרם הצבאי, קבע ירמיה, נמוך במיוחד והתנהגותם כשל ילדים: "מקבלים את הנשק בתחילה כילד לצעצוע, לאחר זמן נמאס עליהם… לא מקבלים ברצון מאמצים פיזיים, מתרגלים להם בקושי רק לאחר תרגול רב. פוחדים בפני קפיצות, זחילות ובכלל מעשים שאפשר להיפגע מהם". גם יחסם לערבים טעון שיפור: "רגשי פחד בפני ערבים מפותחים למדי. מתגברים על כך עם הכרת הכוח הצבאי שלנו ופיתוח ביטחונם בנשק". מצד שני, כתב, יש במגויסים מן המזרח גם פוטנציאל מסוכן: הם "בעלי רגש נחיתות לגבי אנשים מפותחים יותר" וגם "נשמעים בנקל למחרחרים ואגיטטורים המותחים ביקורת שלילית". חוות דעתו על הטורקים, המרוקאים, המצרים והטריפוליטאים היתה חיובית יותר. אמנם הם "פוחדים מפני הלילה ואינם מבינים אותו כלל", אבל יש להם "רמת מחשבה מתקבלת על הדעת". לתימנים, לעומת זאת, יש "כושר תפיסה חלש" ו"רמת מחשבה ירודה" ואולם הם "חרוצים מאוד ומקבלים באהבה כל דבר".
גם לאלוף־משנה יהודה ואלך, יליד גרמניה שהיה מח"ט גבעתי בשנות ה–50 ואחר כך היסטוריון צבאי, היתה עמדה חיובית על החיילים התימנים, שלדבריו הפכו במהירות לחיילים מועילים. ממסמך על חינוך חיילים שחיבר ב–1952 עולה שדעתו על מרוקאים היתה חיובית פחות: "נפגשתי עם שלושה סוגים בולטים של מרוקאים. לדוגמה את המרוקאי המשכיל של העיר שהוא קיבל את חינוכו בצרפת ושהוא עיכל ערכי תרבות מסוימים. יש המרוקאי העירוני שהוא בא במגע עם תרבות, אבל לא עיכל אותה. הוא אותו הטיפוס הלבנטיני שאנחנו מכירים אותו מהערבי הביירותי, הדמשקאי או מהערבי היפואי. ואת המרוקאי שהוא בא מהאזורים הכפריים שהוא בור, שהוא מבחינת הציביליזציה לפחות באלף שנים אחורנית".
השפה החריפה שבה השתמשו בן־גוריון והקצינים אמנם לא היתה נחלתם של אנשי האקדמיה הישראלים שחקרו את העולים מן המזרח התיכון וצפון אפריקה, אבל המסקנות היו דומות. שמואל נח אייזנשטדט, אבי הסוציולוגיה הישראלית, חשש מאוד כי העולים מארצות המזרח יפגעו באוריינטציה המערבית כביכול של ישראל. במחקר שפירסם בשנת 1948 ציין: "אנשי משפחות אלה (המזרחיות), או בעיקר הגברים שבהן, מאחר שנותקו משלמות ההווי של חייהם העדתיים, נמשכו בצורה קיצונית אחרי כמה וכמה מהקסמים המצויים בתוך כל סביבה עירונית (ומה גם אוריינטלית): משחקי כסף בקלפים, בילויים בלתי פוסקים בבתי קפה מפוקפקים, בבתי בושת. עישון חשיש וכו'".
אייזנשטדט פיתח תהליך לחיברות המזרחים, שאותו כינה "דה־סוציאליזציה ורה־סוציאליזציה": ראשית, על המדינה לפרוק את העולים מן המטען התרבותי המזרחי שעמו הגיעו לארץ. בשלב השני ייבנו אותם עולים מחדש על יסוד ערכי התרבות האירופית. בין המומחים השונים ניטש ויכוח אם העולים מן המזרח לוקים בפיגור שכלי של ממש, או בפרימיטיביזם שניתן לשרש. כפי שהראו הנרייט דהאן־כלב, איתן בלום וסמי שלום שטרית במחקריהם מן השנים האחרונות, רעיונות אלה לא היו שונים בהרבה מתורת הקולוניאליזם המתרבת של האימפריות האירופיות שכונתה לא פעם "משא האדם הלבן" (White man’s burden). בדומה לכתיבה האוריינטליסטית על הילידים בקולוניות האירופיות באפריקה ובאסיה, קרל פרנקנשטיין, איש חינוך ומייסדו של מכון המחקר סאלד, טען ב–1947 כי "יהודי המזרח נחשלים הם, אינם מוכשרים עוד להבין את התכנים והערכים של תרבות המערב אלא בדרך החיקוי והקליטה הפסיבית… ואינם מסוגלים להצטרף עדיין באופן פרודוקטיבי לכיוון שבו משתדל רוב האוכלוסייה היהודית לבנות את חייו".
הקצין שהגיע מהצבא הבריטי
באגף כוח האדם של צה"ל הכינו תוכנית פעולה במענה לפנייתו של לסקוב. התוכנית התבססה על המודלים של אייזנשטדט ופרנקנשטיין, אבל מסיבה שאינה ברורה ביקש לסקוב מאדם נוסף — רב־סרן אהרונסון — שהיה חלק ממחלקת ההדרכה, לבדוק את "בעיית" המזרחים בצה"ל, וזה החליט לנקוט גישה שונה בתכלית.
עזרא (וויליאם) אהרונסון, שכולם קראו לו ביל, לא היה קצין שגרתי בצה"ל של אותם ימים. את גישתו המכלילה, שהתעקשה להילחם בגזענות נגד מזרחים למרות הלעג שספג מחבריו הקצינים, אפשר אולי למצוא ברקע הייחודי שלו ובמפגש היומיומי שהיה לו במשך שנים עם אוכלוסייה ילידית בצפון אפריקה ובדרום־מזרח אסיה. אהרונסון נולד בלונדון ב–1920 למשפחה אמידה, שעסקה ביבוא של יין כשר מארץ ישראל. לאחר שסבל מאנטישמיות בבריטניה, היגר בגיל 17 לארץ ישראל והצטרף לארגון "הנוטרים" באזור עמק יזרעאל. מסיבות שאינן ברורות נאסר על־ידי הבריטים ובילה שנה וחצי בכלא בעכו לפני שהחליט להתגייס לצבא הבריטי בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, בתמורה לשחרורו.
אהרונסון הוצב בצפון אפריקה והיה מעורב גם בכיבוש מחדש של סיציליה מידי האיטלקים והגרמנים. לקראת סוף המלחמה התנדב לקורס קצינים והוצב בחטיבת Royal Fusiliers בבורמה, שם פיקד על מחלקה שנלחמה בצבא היפני. עם תום המלחמה נשלח להודו, שעמדה אז על סף קבלת עצמאות מהאימפריה הבריטית, והוא וחייליו היו אחראים על ההפרדה בין הינדים למוסלמים. בנו, איתי, מספר בשיחה מפיניקס, אורגון, כי אחד האירועים שהשפיעו יותר מכל על אביו אירע דווקא שם, בחבל קשמיר, באחד מגלי האלימות הקשים שפקדו את הודו לפני חלוקתה וקבלת העצמאות ב–1947.
יחידתו של אהרונסון מצאה את עצמה חוצצת בין כוחות גדולים של הינדים לכפר מוסלמי קטן שהיה מעין מובלעת בשטח. ההינדים איימו לרצוח את תושבי הכפר המוסלמים, ואהרונסון והיחידה שעליה פיקד הסדירו את פינוי המשפחות המוסלמיות על רכושן, וכך מנעו את הריגתן. המנהיג המקומי של המוסלמים היה אסיר תודה וביקש לשלם לאב, אבל זה, על פי הסיפור המשפחתי, סירב. השירות הצבאי בקשמיר, מספר איתי, גבה לבסוף מחיר כבד מהאב שנפצע קשה, ככל הנראה בלחימה בין הצדדים. אהרונסון הוחזר ללונדון ושהה למעלה משנה בבתי חולים. לאחר שהחלים חזר בשנית לישראל ב–1949, ולאחר כמה חודשים הצטרף לצבא הקבע בדרגת רב־סרן והוצב כמפקד פלוגה בגולני.
לשם כתיבת מחקרו על מזרחים בצה"ל בשנת 1951 סייר אהרונסון במשך חודש וחצי בבסיסי הדרכה שונים, וביקר בקורסים צה"ליים שבהם היה רוב לחיילים ממוצא מזרחי, כמו קורס נהגים, קורס נׇשַקים וקורס טבחים. בהמשך ריאיין מומחים ולבסוף חיבר דוח מפורט של 12 עמודים, שסווג כ"סודי ביותר" ונועד, כך כתב, "לחקור אם קיימת בצה"ל אפליה לגבי חיילים מעדות המזרח". שאלת המחקר נראית אולי סטנדרטית היום, אולם בשנותיה הראשונות של המדינה, לפני מרד ואדי סאליב, עצם העלאת שאלה בדבר אפליה נחשבה נועזת.
בראש הדוח ציין אהרונסון כי "רוב הקצינים והמש"קים (הם) ממוצא אשכנזי" וכן ש"אין להם כל ידיעה על עדות צפון אפריקה ואסיה". לכן בחר לפתוח את מחקרו בהיסטוריה קצרה על כל אחת מקהילות היהודים באזורים אלה. משם המשיך לדיווח על שיחות שערך עם מפקדים אשכנזים ביחידות שבהן ביקר, ועל ההתייחסויות לחיילים מארצות המזרח ששמע מהם: "הבזיטוס האלה", היה עלבון נפוץ. הבזיטוס הוא שם לאנשי הבסוטו, אומה אפריקאית שהיתה תחת שלטון בריטי. התייחסויות נוספות שתיעד אהרונסון היו: "הכושים האלה", "הם פרימיטיבים מכדי ללמוד" ו"האינטליגנציה שלהם נמוכה בהרבה מזאת של האדם הלבן".
אהרונסון הבין שרוב המפקדים הבכירים בצה"ל חולקים את ההנחות הגזעניות שמצא בדרגי השדה, ולכן ביקש כבר בתחילת מחקרו להפריך אותן: ראשית יצא נגד התפיסה שלפיה כלל העולים מארצות המזרח התיכון וצפון אפריקה משתייכים ל"עדות המזרח", והדגיש שרב השונה ביניהם על הדומה (בכל זאת בחר להמשיך להשתמש בביטוי "עדות המזרח" בדוח שלו, כדי להמחיש איך מתייחסים אליהם בצה"ל). משם המשיך והבהיר כי בניגוד לאמונה הרווחת, "רוב הפסיכולוגים טוענים שאין כל הוכחה על פיגור שכלי של יהודי עדות המזרח". לא ברור אם אהרונסון לא הכיר את מחקריהם של אייזנשטדט ופרנקנשטיין, או שבחר להתעלם מהם ביודעין.
בכל אופן, בניגוד לכל חבריו מאגף כוח אדם, אהרונסון בחר לצטט דווקא חוקרים זרים שחקרו אוכלוסיות ילידות והגיעו למסקנות הפוכות מאלה של הסוציולוגים ואנשי החינוך הישראלים. לדבריו, הבעיה אינה בנחיתות התרבותית כביכול של הנחקרים, אלא במבחנים עצמם: "התוצאות הרעות שהנ"ל (בני עדות המזרח, ש"ח) משיגים בבחינות פסיכוטכניות מבוססות על כך ששיטת הבחינות תואמה לנבחנים אשר חונכו במסגרת התרבות (הכוונה לחינוך, ש"ח) האירופית או אמריקאית". בשל בחינתם בשיטות שאינן מתאימות, הסיק אהרונסון, החיילים מארצות המזרח סובלים מאפליה באימונים ובקידום בדרגה.
חינוך תחילה
מניעיו של אהרונסון לא היו בהכרח אלטרואיסטיים. הוא אמנם כעס על אלה שהשפילו מזרחים, אבל גם חשש שהמזרחים יתגבשו לכוח אופוזיציוני. רבים מאבות הציונות היו שותפים לחשש הזה (בשונה מהם, אהרונסון לא ראה ב"לבנטיניות" בעיה, אלא בניכור בין חלקי העם השונים). הוא הציע שורה של רפורמות בצה"ל, כדי "לעצור את גיבוש המתגייסים מארצות צפון אפריקה ואסיה לגוף נפרד וזר בתוך הצבא". הוא המליץ להתחיל בחינוך המפקדים האשכנזים בנוגע לרקע ההיסטורי הייחודי של החיילים מהמזרח התיכון וצפון אפריקה, כדי שיפסיקו לראות אותם כנחותים: "אין לשכוח שאחת הסיבות העיקריות לזלזול היא חוסר ידיעה. מוצע שענף הסברה והשכלה יפיץ ספרות וימציא מרצי חוץ". בשלב השני דרש אהרונסון שמי שינהג בגזענות בחיילים מהמזרח ייענש: "צעדים משמעתיים חריפים יינקטו נגד כל מי שיהיה אשם בהתנהגות בלתי־חיילית או בלתי קולגיאלית, במילים או במעשים, במסדר או מחוצה לו, בכל הדרגות".
לגבי החיילים המזרחים עצמם הציע אהרונסון להנהיג מה שנקרא היום "אפליה מתקנת", ולפתוח תוכנית אימונים וקידום מיוחדת. בשלב הניסוי של התוכנית ייבחרו 90 עד 120 חיילים שיקבלו את הציונים הגבוהים ביותר בבחינות הפסיכוטכניות ואלה יחולקו לשלוש קבוצות משנה לפי ארץ מוצא (צפון אפריקה, עיראק ותימן). אהרונסון הדגיש כי יש להפסיק להשוות את תוצאות המבחנים הפסיכוטכניים של החיילים מארצות המזרח לאלה של האשכנזים, ושבמקום זה יש "לקבוע את התוצאות לפי תוצאות הנבחנים בתוך הקבוצה הספציפית שלהם (לפי ארץ מוצא, ש"ח)". המוכשרים במיוחד יישלחו לקורסי קצינים ונגדים, והשאר ירוכזו לקבוצות אימונים ביחידת אימונים מיוחדת שעליה יופקד "קצין מנוסה ומאומן ובעל גישה חיובית למזרח".
במסגרת הקבוצות ילמדו החיילים עברית והכשרה צבאית בסיסית במשך כמה חודשים, ולאחר מכן יסופחו ליחידה קרבית כקבוצה לתקופה של חודשיים. בסופו של דבר ישולבו ביחידות צה"ל השונות. אהרונסון התעקש שלקבוצות אלה, שיהיו בתחילה בפיקוד של קצינים ומש"קים אשכנזים, "תהיה חשיבות רבה כגורם מקשר בין הלך הרוח האירופי… והלך הרוח המזרחי". אם יבוצעו המלצותיו כלשונן, העריך אהרונסון, "יש תקווה ששיטה זאת תיצור במהירות חיילים מאומנים מבין חיילי עדות המזרח אשר יהיו לדוגמה ויוכיחו שאין חיילים אלה נופלים מחיילים ממוצא אחר".
בצמרת צה"ל לא אהבו את הדוח החתרני של אהרונסון, ובכל זאת, בהנחייתו של לסקוב, נקבע באגף כוח אדם דיון על המסקנות. מבין 16 הקצינים שהשתתפו בדיון, אחד סבר שיש אפליה נגד מזרחים בצה"ל, ואחר הציע ליצור קאדר של מפקדים מזרחים באימון מזורז ולפזר אותם בצבא (וכן "באופן מקביל לעשות פעולה דומה בחיים האזרחיים כדי להחדיר אנשים אלה למוסדות השלטון"). אבל דעות אלו היו יוצאות דופן באותו דיון וכותב הפרוטוקול, רב־סמל א. פוריצקי, אפילו לא טרח לציין מי העלה אותן. אלה שהתנגדו לדוח אהרונסון צוטטו בהרחבה. סגן מפקד אגף כוח אדם, אלוף־משנה גדעון שוקן, הביע מורת רוח ממחקרו של אהרונסון וציין כי "לדעתו המלחמה באפליה היא דבר מסוכן ביותר, או שבכלל לא צריך לעשותו. כמו כן לא נראה שקיימת אפליה ניכרת מאוד, או למעלה ממה שישנו מחוץ לצבא, או למעלה ממה שהיה קיים ביישוב לפני קום המדינה". לתפיסתו של שוקן, הצבא אינו מקום מתאים להתמודדות עם תופעות מעין אלה. למעשה, סגן מפקד האגף הביע פחד מהפיכתו של צה"ל לצבא מזרחי: "השלד של הצבא… בא מערכים תרבותיים מערביים, בה בשעה שהמסגרת הזאת מתמלאת במרביתה באנשים שהם זרים למסגרת הזאת ולערכים האלה".
רב־סרן רון סובול (לימים שובל), יליד דרום אפריקה שהיה הפסיכולוג הצבאי הראשון בצה"ל ואחר כך פרופסור לפסיכולוגיה, הוסיף שקבלת המלצותיו של אהרונסון "פירושה הנהגת אפליה בצבא. אין זו שאלה של אפליה אלא של הבדלים ממשיים־אתניים בין האנשים". סובול היה מהאחראים לפיתוח מבחני המיון של צה"ל במסגרת המכון לאבחנה פסיכוטכנית — אותם מבחנים שביקר אהרונסון במחקרו. בסיכום הדיון הוחלט שהמכון לאבחנה פסיכוטכנית יכתוב הצעה חדשה למחקר על בני עדות המזרח בצה"ל, אולם הקצינים שהשתתפו בדיון ביקשו גם לנהוג משנה זהירות בהעדפת הגישה המחקרית על פני הניסיון בשטח: "איננו יכולים להיות בטוחים שהשיטות המדעיות הקיימות הן כל כך משוכללות עד שהן טובות יותר מהפתרונות שימצאו המפקדים על פי השכל הישר".
התגוננות בצמרת
התגובה הרשמית לדוח אהרונסון היתה מסמך בן שלושה עמודים שנכתב ככל הנראה על ידי סובול ואחרים באגף כוח אדם, דחה גם הוא מכל וכל את ניתוחו של אהרונסון ואימץ במקומו את הממצאים העיקריים של אייזנשטדט, פרנקנשטיין ואחרים שראו בפרמיטיביזם ולא באפליה את הסיבה העיקרית למצבם של העולים מארצות המזרח התיכון וצפון אפריקה. "רבים מבני עדות המזרח לא היו נקלטים בצבא אף אילו לא היו כל דעות קדומות נגדם", הסביר דוח התגובה. והסיבה? "הדעות הקדומות והאפליה, כביכול, נובעות מהיעדר פתרון לבעיה שנוצרה על ידי עליית המוני אנשים הבאים מארצות שבהן היתה רמת הציביליזציה נמוכה יותר. רוב האנשים האלה מתקשים להסתגל לתרבות הארץ, כיוון שמאות שנים של התפתחות ומסורת מפרידות ביניהם לבין תושבי הארץ. כל פתרון המנסה לפתור את הבעיה על ידי אמצעים מינהלתיים בלבד, כגון איסור על דיבורים מעליבים, אינו אלא מוטעה ביסודו". הכותב גם חלק על כך שאין הוכחה לפיגורם השכלי של החיילים מארצות המזרח.
מחברי התגובה לא פסלו את ההמלצה ללמד את המפקדים והחיילים האשכנזים על ההיסטוריה של יהודי המזרח, אולם רק במידה שהדבר יסייע לעיצוב מחדש של אישיותם של המזרחים, במובן זה שהם ירגישו שיש מי שמתעניין בעברם ולא יתנגדו לניסיון למחוק את זהותם הקודמת. גם הרעיון בדבר "הקמת יחידות 'גזעיות' נפרדות" — כפי שכינה זאת דוח התגובה — נפסל, בטענה כי הדבר רק יחריף את בידודם ואף יהווה סכנה לאחידות הצבא. לבסוף פסלו אנשי אגף כוח אדם את רעיון האפליה המתקנת. רק אם יפנימו כולם שמדובר בבני אדם השונים מהם בתכלית, הסבירו מחברי התגובה, יהיה ניתן לסייע להם ולהסתגלותם: "הדרך היחידה לפתרון הבעיה היא הבנה מעמיקה של הרקע התרבותי, של האישיות, דרכי המחשבה, השאיפות, הרגשות והנטיות החברתיות של אנשים אלה. עלינו לדעת כיצד הם מונעים (מה המוטיבציה שלהם) ומרגישים, כיצד הם לומדים, כיצד הם חושבים וכיצד הם קולטים חומר, כולל חומר צבאי".
איתי אהרונסון מבהיר שאינו מכיר את הדוח שחיבר אביו ב–1951, אבל שהדבר כלל אינו מפתיע אותו. "אבי נהג לשחות נגד הזרם", הוא מסביר. "אם מישהו אמר לו לכתוב דוח, הוא היה עושה זאת בנאמנות לנושא, לא למערכת… לא עניין אותו אם התוצאות של המחקר יפריעו למישהו". איתי זוכר שכשהיה ילד אביו היה מתווכח בלהט עם קרובי משפחה, ובמיוחד עם דודה "צברית" אחת ממשפחה ירושלמית ותיקה, שהחזיקה בדעות גזעניות כלפי מזרחים ונהגה לתאר את המרוקאים כחיות. "הוא היה מאוד ווקלי בקשר לזה. אחת הדוגמאות שהוא היה מביא היא יהדות עיראק… לא רק שהיא לא מפגרת, אלא שמדובר באוכלוסייה מפותחת בקנה מידה מערבי. בכל מקרה, זו היתה הטענה שלו וזה מה שהיה אומר לכולם", מספר איתי.
עמדותיו הלא שגרתיות של אהרונסון הביאו אותו לא פעם להסתבכות עם רשויות הצבא. זמן קצר אחרי כתיבת הדוח הוא מונה למפקד גוש הערבה ובמסגרת תפקידו ניסה למנוע מצעירים לחצות את הגבול בחשאי ולנסוע לסלע האדום בפטרה, אתר פופולרי למבחני אומץ בשנות ה–50 (שניסיונות ההגעה אליו הונצחו בשיר "הסלע האדום", שכתב חיים חפר ושר אריק לביא). היו אלה אנשי יחידה 101 בפיקודו של אריאל שרון שאהבו במיוחד לגנוב את הגבול, וניסיונותיו של אהרונסון לעצור אותם בדרכם לפטרה לא זיכו אותו בנקודות בקרב דור המפקדים שהעריץ את שרון.
מקרה אחר שעליו מספר בנו אירע באזור ניצנה, ליד הגבול עם מצרים, כשהיה לבדו עם טבח היחידה. אהרונסון זיהה כוח מצרי על גבעה שלדעתו היתה בתוך האזור המפורז, במקום שבו אסור היה לרכז כוחות צבא לפי תנאי הפסקת האש. הוא לקח את מקלע הבראונינג שהיה על הקומנדקר שלו, הסתער על המוצב המצרי והוביל בגפו את הכוח המצרי לשבי. מפקדיו של אהרונסון לא התרשמו מהפעילות הפרטיזנית והעמידו אותו לדין.
זמן קצר לאחר הדיון על הדוח שחיבר אהרונסון, החליטו באגף כוח אדם לגנוז אותו סופית ובמקומו לערוך מחקר חדש, הפעם בפיקוחם של אייזנשטדט ופרנקנשטיין, ש"ייקראו לשרת כגרעין של ועדה מייעצת למטכ"ל למחקר חברתי ופסיכולוגי". בהצעה החדשה הוסבר כי בקרב עולי המזרח יש קשיי קליטה המתבטאים ב"אי־הזדהות עם ערכי תרבות ואי־שיתוף פעולה, תופעות תוקפניות, הסתגרות, רמה נמוכה של יעילות העבודה, מצב בריאות וכו'". כתוצאה מכך הקבוצה הקולטת האשכנזית חשה "ערעור (של) הערכים הקיימים" וכן "אי־ביטחון חברתי". כל אלה יוצרים "דעות קדומות נגד הנקלטים". הקצונה הבכירה, צוין בהצעת המחקר, חששה ש"היעדר טיפול בבעיה עלול לגרום בצה"ל ליצירת קבוצה גדולה מקופחת תמידית, בעל(ת) מוראל נמוך, בלתי מנוצלת ובלתי מאורגנת".
למרות התוכנית המקיפה, המחקר החדש לא יצא בסוף אל הפועל, כנראה בגלל קשיי תקציב. בשנים שלאחר מכן נעשו כמה ניסיונות לשנות את מבחני המיון בצה"ל ולהתאימם למי שלא למדו במערכות חינוך אירופיות, בתקווה שהדבר יקל על אבחון מדויק יותר של העולים מהמזרח התיכון ומצפון אפריקה. ואולם, הגזענות והאפליה הבסיסית נגד מזרחים בצבא ומחוצה לו, לא נעלמו.
אהרונסון נשאר בשירות קבע עד 1960 ואז עבר לעבוד בתעשיית הפוספטים. במלחמת ששת הימים שירת במילואים ונפצע קשה בארמון הנציב. הוא נפטר ב–2012, בגיל 92. סמוך למועד פרישתו מצה"ל, ביולי 1959, ירה שוטר אשכנזי בסבל מרוקאי, עקיבא יעקב אלקריף, שהשתתף בתגרה בבית קפה בשכונת עוני בחיפה ופצע אותו ברגלו. התגובות — תחילה בשכונה ואחר כך בכל רחבי הארץ —היו קשות. אלפי מזרחים יצאו לרחובות במחאה על ההגמוניה האשכנזית בישראל, וגם בתוך צה"ל הידהדו קריאות המחאה. "מרד ואדי סאליב" העלה פעם נוספת את שאלת האפליה והגזענות אל ראש סדר יומה של החברה הישראלית כולה. בוועדת עציוני שהתמנתה לחקור את האירועים נקרא אייזנשטדט להיות חבר. לאהרונסון איש לא קרא.
המאבק המזרחי 