האמת על העקירה /אסתר גליצנשטיין מאיר

       האמת על העקירה

• אסתר מאיר גליצנשטיין
• 04.10.2012
• 19:00

הקמפיין של משרד החוץ להכרה בזכויות הפליטים היהודים מארצות ערב זכה לכמה התייחסויות ביקורתיות בעיתון "הארץ". גדעון לוי רואה במסע זה שיא חדש של חוצפה ישראלית ותוהה, כיצד ייתכן שבמשך דורות למדנו שהעלייה מארצות ערב היתה ציונית, ולפתע מתברר שלא היתה אלא גל של פליטים ("כמה מולדות?", 20.9). דניאל צירלין רואה בקמפיין "מהלך רע מבחינה ציונית", שנזקו הוודאי רב על תועלתו הקלושה. אם יהודי ערב, הוא טוען, הגיעו כעולים "ומימשו בכך את החלום הציוני", הרי שאינם יכולים בעת ובעונה אחת להיחשב גם כפליטים. לדבריו, עיקר הנזק של טענה זאת הוא החלשת הטיעון הציוני ומתן נשק תעמולתי בידי מתנגדי הציונות (מכתב למערכת, 13.9).

ד"ר יפעת ביטון רואה בקמפיין זה עוד דרך לניצול המזרחים ולגזילת זכויותיהם, וטוענת שרבים מיהודי ערב באו מתוך חזון משיחי-דתי (כמו יהודי תימן) או בגלל פרובוקציה ישראלית (כמו בעיראק), ולכן לא ניתן כלל לראות בהם פליטים; מנגד היא תוקפת את רעיון הקיזוז בין כספי הפיצויים הצפויים לפליטים הפלסטינים ולפליטים היהודים, קיזוז שיפגע לדבריה בזכויות הפליטים היהודים לפיצוי ("עוד דרך לאפליית המזרחים", 20.9).

התבטאויות אלה משקפות בורות או חוסר עניין בתולדות יהודי ארצות ערב. יהודים לא עזבו את תימן בגלל חזון משיחי-דתי ויהודי עיראק לא עלו לישראל בגלל פרובוקציה ציונית. ובכלל, יהודי ארצות ערב פעלו מתוך שיקולים רציונליים, בדומה ליהודים אחרים ברחבי העולם.

כמו כן נשמעת ההנחה שמדינת ישראל היא שצריכה להחליט מדוע וכיצד עלו יהודי ערב, ובהתאם לכך לקבוע אם הם עולים או פליטים. "היהודים היגרו מרצונם או שלא מרצונם ¬ על ישראל להחליט", כותב לוי, ואף מעניק את זכות ההחלטה לחבר הכנסת אחמד טיבי, אשר שואל "כמה מולדות יש לכם?". טיבי מתעלם מכך שלכל המהגרים, העקורים והפליטים בעולם יש או היתה יותר ממולדת אחת בתקופות זמן שונות.

אבל הגורם המרכזי והחשוב ביותר, יהודי ערב עצמם, אינו נוכח בדיון הזה. כאשר הגיעו לישראל הם נדרשו למחוק את שפתם ותרבותם ואת עברם הרחוק והקרוב, ולאמץ את האידיאולוגיה הציונית שהציגה אותם כעולים. בשנות ה 50 מדינת ישראל לא היתה מוכנה להכיר בכך שהפתרון שהציעה לבעיה היהודית באירופה עורר קונפליקט קשה, שהעמיד בסכנה את קיומן של הקהילות היהודיות הוותיקות בארצות ערב. גם כיום אין היא מוכנה להכיר בכך. את האשמה לסיטואציה היא תולה במדינות ערב, שפתחו במתקפה משולבת נגד המדינה היהודית ונגד יהודי ארצות ערב.

אבל מעבר לוויכוח הפוליטי הזה, החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 אכן היתה קו פרשת המים, שבו יהודי ערב נקשרו בעל כורחם בסכסוך על ארץ ישראל, ונהפכו לבני ערובה. הפוגרום ביהודי עדן, שפרץ בראשית דצמבר 1947, גרם לא רק לעשרות הרוגים, אלא גם לחורבן כלכלי, שבעקבותיו נאלצו מרבית יהודי עדן, שלא היו ציונים, לעלות לישראל. גם בלוב חוו היהודים שני פוגרומים, בשנים 1945 ו 1948, שבהם, נוסף על הרוגים ופצועים, נהרסה תשתיתם הכלכלית. כאשר בינואר 1949 הודיעו השלטונות הבריטיים שיתירו את יציאתם, בחרו 30 אלף מיהודי לוב לעבור לאיטליה ומשם לישראל, המקום היחיד שהיה פתוח בפניהם.

50 אלף יהודי תימן החליטו לעזוב במאי 1949, בעקבות שיתוף פעולה בין האימאם התימני לבין הבריטים, שליטי עדן. מצוקות חברתיות וכלכליות, מעמד משפטי נחות, התאסלמות כפויה של יתומים והשפלה ממוסדת בחוק ובמנהג המקומי הצטרפו לפגיעות בעקבות תהפוכות פוליטיות ולחשש כבד מפני השלכות הסכסוך הישראלי-הפלסטיני. כל אלה הביאו לגל גדול של עזיבה. בניגוד מוחלט למיתוס הישראלי על עליית "מרבד הקסמים", מחיר העלייה היה כבד ביותר, הן בחיי אדם והן ברכוש. רבים מתו בדרך עוד בתימן, מאות מתו על גבול תימן, בשבועות הארוכים שבהם נסגר הגבול בפני היהודים, ומאות נוספים מתו במחנה הפליטים בעדן. היוצאים הותירו את רכושם בתימן, והמעט שלקחו אתם נגזל מהם בדרך.

הקבוצה הגדולה ביותר, שמנתה 125 אלף יהודים, הגיעה מעיראק. לא תעמולה ציונית ואף לא פרובוקציה ציונית הובילו ליציאתם, אלא הפיכתם לבני ערובה והתניית גורלם בגורל הפליטים הפלסטינים. יהודי עיראק חששו מפני "סיבוב שני" של מלחמה בין ישראל ומדינות ערב, שבו יהיו הם הקורבנות. החוק שהתיר את יציאתם לא היה חוק הגירה רגיל: הוא הוגבל לשנה בלבד, התנה את היציאה בוויתור על זכותם לשוב לעיראק, לא הזכיר כל ויתור על רכוש ואילץ את כל מי שנרשמו ליציאה לעזוב את עיראק, גם אם התחרטו. רבים מן היהודים ראו בעיראק מולדת, אך אפילו קומוניסטים יהודים אנטי ציונים, שהיו כלואים בבתי הכלא בעיראק, הועלו בעל כורחם על מטוסים ואולצו לעקור לישראל. את רכושם הפסידו יהודי עיראק רק לאחר שנרשמו ליציאה וויתרו על אזרחותם.

גירוש של ממש חוו יהודי מצרים לאחר 1956, ואילו שארית יהודי עיראק ברחו לאחר 1967 – דרך כורדיסטאן ואיראן – לאחר רדיפות קשות והוצאות להורג. גם הקהילה יהודית הקטנה בסוריה סבלה רדיפות קשות במשך עשרות שנים, עד שהותרה יציאת אנשיה בשנות ה-90.

כמובן, אין זה סיפורם של כל יהודי ארצות ערב, הסיפור המקיף מורכב ומגוון יותר. בוודאי היו בו גם ציונות וגם כמיהה דתית, אך אפילו אותם יהודים שהתחילו את דרכם כעולים או כמהגרים נהפכו במהלך הדרך לפליטים. לישראל הם הגיעו מרוששים וחסרי כל.

סיפור העלייה הזאת מעולם לא זכה להתייחסות עניינית. כבר בעת התרחשותו שימש את ישראל לחיזוק האתוס הציוני, וכבר אז הוא נכפה על יוצאי ארצות ערב ומחק את קולם. הרצון להשתייך הניע רבים מהעולים לאמץ את המיתוס הציוני בעוצמה רבה, שמנעה מהם לראות את הסיפור האמיתי של עקירתם מארצות מוצאם. כאשר היו בהם מי שהעלו אותו כסיפור של עקירה ופליטות – הם נתקלו בגינוי. כיום החליטה ישראל לעשות שימוש חדש והפוך בסיפור העלייה הזאת, ודומה שגם היום שימוש זה אינו בא לשרת את יהודי ארצות ערב. אולי הגיע הזמן שסיפורם של יהודי ארצות ערב יזכה לדיון ענייני, שבו ייבחנו האירועים מבלי לשרת קמפיין זה או אחר, ושבהם יהיה מקום גם לקולם של יהודי ערב עצמם.

ד"ר מאיר גליצנשטיין מלמדת באוניברסיטת בן גוריון בנגב. ספרה, "יציאת יהודי תימן: מבצע כושל ומיתוס מכונן", ראה אור בהוצאת רסלינג

האמת על העקירה

קורט ירד מהטרקטור / משה גרנות

משה גרנות

קוּרְט ירד מהטרקטור

בצוהרי יום סתווי אחד בראשית שנות הארבעים טיפס הטנדר הישן של הקיבוץ אל חלקת הפלחה המוגבהת, ממנה ניתן היה לראות את מפרץ חיפה בכל הודו ותפארתו, ועצר ליד הדִי-פוֹר הכתום ששרשרותיו השמיעו חריקות מחרישות אוזניים. מהטנדר ירדו הִילְדָה וחסיה, וסימנו לקורט שיעצור. קורט עצר, אבל לא דומם את המנוע. באותם ימים הדלקת מנוע הייתה משימה לא פשוטה, שהיתה כרוכה במיומנות ובכוח פיזי לא מבוטל.

חסיה והִילְדָה ביקשו מקורט לרדת ולהתרחק מעט מן הטרקטור המרעיש – דבר להן אליו, ולא יכלו להמתין עד לארוחת הערב, כי קורט לא היה חוזר לקיבוץ בערב – הוא ויוסף היו עובדים ביום ובלילה בתורנות כדי לסיים את החריש והזריעה לפני בוא הגשמים. את האוכל היו מביאים להם לשדה, ואת מעט השעות שהם הרשו לעצמם לישון, הם בילו בחיקם החם של התלמים שזה עתה נבקעו בסכין המחרשה.

"תראה, קורט, אתה יודע שדוקטור צין נהרג…"

"אלה החדשות?! זה קרה לפני שלושה חודשים! בשביל זה אתן מפסיקות את החריש?!"

"כל בית הילדים חולה. לילדים יש חום גבוה, האימהות בהיסטריה… ולא רק אצלנו, דוקטור צין טיפל הרי בכל הילדים של בית החינוך – חמישה קיבוצים!"

"נו?"

"מה נו? אתה לא מבין שאנחנו צריכים אותך?"

"מה זאת אומרת? באיזה אופן?"

"תראה, קורט, הִילְדָה סיפרה לנו שהיית רופא בגרמניה… בגלל זה הבאתי אותה, שתדבר אל לבך. גם דינה ויוסי חולים, יגאל הקטן מחזיק בינתיים מעמד."

הִילְדָה היתה "החברה" של קורט, כלומר, אשתו, דינה יוסי ויגאל היו שלושת ילדיהם – שלושתם שהו באותם ימים בבית הילדים והתחנכו בבית החינוך.

"כמה זמן אתה עובד על הטרקטור, קורט?"

"חמש שנים, אבל גם קודם עבדתי בפלחה. חוץ מתורנויות קצרות – בדרך כלל רק בפלחה, יותר מעשר שנים."

"אין ברירה, קורט, פלחה זה חשוב, אבל יותר חשוב להציל חיים."

"שנים אני לא מתעסק בזה – אולי שתים עשרה שנה, זה לא ככה שלובשים חלוק, ואתה שוב רופא. צריך להשתלם. אני התכוונתי לגמור עם זה, באתי לארץ ישראל בכוונה להיות עובד אדמה, לשכוח הכול, להתחיל הכול מחדש…"

למרות המרכאות שתחמתי בהן את הדיבורים הישירים, אינני יכול להתחייב שהבאתי את הדברים כנתינתם, אך ללא ספק הבאתי את רוח הדברים כפי שהייתה – את זאת אני יודע ממקור ראשון: הכרתי את האנשים, דיברתי איתם, דובבתי אותם: קורט שלנו ירד אז באי רצון מהטרקטור, לבש חלוק, לקח את תיקו של דוקטור צין ופנה לבית הילדים. עוד כעשר שנים עבד קורט בתור הרופא של הקיבוצים שבסביבה, למד, השתלם והתעדכן. יום אחד ארז את חפציו המעטים שהצליח לאסוף בעשרים שנות שהותו בקיבוץ, ועבר לגור בעיר הגדולה יחד עם אשתו ועם שניים מילדיו (דינה, בתו הבכירה, "הגשימה", כלומר, יצאה עם עוד חברים וחברות אל קיבוץ צעיר על גבול רצועת עזה), קיבל משרת רופא כללי בקופת החולים, והיכה על חטא שלא עזב את הקיבוץ חמש שנים קודם, שאילו עשה כן, לא היה גודר בעד ילדיו לימודים אקדמיים (באותם ימים מי שלמד בקיבוץ או במושב לקראת בחינות בגרות – נחשב כמעט ל"בוגד", שהרי הייעוד של איש קיבוץ היה עבודת כפיים, ולא מקצועות "גלותיים". אשר על כן, היו ילדיו של קורט, כמו שאר ילדי הקיבוץ, מנועים מללמוד לימודים "תכליתיים", כדי ש"חס וחלילה" לא יגיעו לאוניברסיטה).

סיפורו של קורט, הגם שהוא מסתמך על עובדות כהווייתן, הוא גם סמל למה שקרה לרבים מאיתנו, ואולי לכולנו, כאן בארץ ישראל ברבות הימים: בתחילה זרחה עלינו שמש האידיאלים, מפעימי הלב, של בני העלייה השנייה ושלישית, יוצרי המהפכה המשמעותית ביותר שעברה על עם ישראל מעודו, ראינו עצמנו ממשיכיהם, המחוייבים מוסרית להמשיך בדרכם: לאיין את צורכי הפרט אל מול יעדי הכלל, לשרש את המאפיינים שדבקו בנו במאות שנות הגלות, וליצור את עצמנו מחדש.

יבוא מי ויתמה על התפעלותי מסיפורו של קורט – סוף סוף, כבר ראינו פרופסורים ומדענים מבריקים, בעלי תהילת עולם, מטאטאים את רחובות פתח תקווה ובאר שבע! ובכל זאת, אני מתעקש לומר שמדובר בעולם מושגים אחר לגמרי: המדען שמטאטא את הרחובות, מקווה בכל ליבו שמדובר במלאכה זמנית, עד שירווח, עד שתתפנה משרה המתאימה לכישוריו, עד שילמד עברית. משום היותו אדם ריאליסטי, שאיננו סומך, לא על ניסים, ולא על טוב ליבם של הוותיקים, הוא יודע שחבלי הקליטה בארץ זרה הם קשים, וטאטוא רחובות הוא רעה זמנית, אמצעי להתפרנס בינתיים עד שהעולם יחזור עבורו להסתובב במסלולו התקין.

לעומתו, קורט הסתיר מפני חבריו שבקיבוץ כי הוא דוקטור לרפואה, וכל זה כדי להגשים את חלומו להיות פלח בארץ ישראל, לעשות משהו שנראה לו כצעד הכרחי לקראת הבראת העם היהודי מחוליי הגלות, ובעקבות כך – צעד לקראת עצמאות מדינית לעמו המיוסר. רק מגיפת החצבת שפקדה את ילדי בית החינוך (ביניהם גם ילדיו שלו), ורק לית הברירה שנוצר בעקבות מותו של הרופא הקבוע של קיבוצו וקיבוצי הסביבה – רק אלה שכנעוהו להיכנע ולרדת מהטרקטור. אז הבין קורט שתפקידו הייחודי באפופיאה הנפלאה של תקומת ישראל בארצו הסתיים, והוא ממשיך לחיות בעולם הספרטני של הקיבוץ ללא שום טעם, ולא רק שאיננו מגשים את מה שנראה לו כייעודו, אלא אף מזיק לילדיו. על כן עזב קורט עם ילדיו (לאחר עשר שנים נוספות!), והפך להיות אזרח רגיל, כמו כולנו היום, כולל בני הקיבוצים והמושבים, אלה שאבותיהם היו פעם חוד החנית של המפעל הציוני.

אינני רוצה כי ישתמע מדבריי, שאני מפחית מערכו של קורט העירוני, הרופא מן השורה בקופת החולים, זה שקנה לו דירה ומכונית מיגיע כפיו, וכשקצת רווח, הוא גם יצא מדי פעם לנפוש על האלפים בשווייץ, זה שריפא אלפי חולים ושילם מיסים, ובניו שירתו בצה"ל, ולהוותו והוותנו, אף שכל בן באחת המלחמות. וכי כיצד אהין לעשות זאת?! אני רק מסכים עם קורט, כי מה שעשה קודם, באותן עשר שנים ראשונות שלו בארץ היה שייך לספירה אחרת לגמרי, אז הוא יצר היסטוריה, דבר שמזדמן לאדם מן השורה רק לעתים נדירות. הוא היה שם בפסגה ההיא, שכנראה, לא יצליח הוא, ולא נצליח אנחנו, לטפס אליה שוב בעתיד הנראה לעין.

צריך להביט נכוחה קדימה ולהבין כי אין ההווה יכול להיות דומה לעבר. די אם נציין, כי חינוך לחקלאות ולעבודת כפיים היום הוא בבחינת אנאכרוניזם גמור: מדינה מודרנית זקוקה רק למיעוט מבוטל של עובדי אדמה, ורק במדינות מתפתחות (קרי: בלתי מפותחות!) מושתת רוב התוצר הלאומי על עבודת כפיים. מן הסתם אין לנו ברירה אלא להיות כפי שאנחנו – אנשים קטנים המבקשים את טובת עצמנו, תוך תקווה שהמדינה תעשה כל שביכולתה כדי לממש את שאיפתנו הקטנה הזו. אך קווי אופיינו העכשוויים האלה אסור להם לדחוק מתודעתנו האישית והלאומית את מה שקורט חש כל ימי חייו, והוא – שהיתה תקופה הירואית אדירת כוח שהניחה את התשתית לכל הטוב והיפה שאנחנו התברכנו בו היום. היו פעם אנשים אדירי רוח, שבאו לארץ בעלייה השנייה והשלישית, שחוללו את הנס הגדול של אומתנו, אנשים שבאו לכאן, ולא הביאו אותם, אנשים בעלי חזון ובעלי כוח ומוטיבציה להפוך את החזון למציאות, אנשים שהשפיעו על חלוצים כמו קורט לעצב את דמותם מחדש עד ללא הכר.

נדמה לי, שהנטייה הגוברת היום בלימוד תולדות ישראל בדורות האחרונים היא להמעיט מערכה של המהפכה הציונית שחוללוה חלוצי העלייה השנייה והשלישית. הטענה המושמעת היא שכל העליות סבלו, כל העליות היו הרואיות, כל העליות תרמו את תרומתן למפעל הציוני. זה הכול נכון ושריר וקיים, אך יחד עם זאת, מפעלן של העלייה השנייה והשלישית אין דומה לו בכל תולדותינו: הן הקימו חברת עילית שבזה לרכוש פרטי, שמתעלה על השאיפות הטבעיות להגשמה עצמית, שמסכנת את עצמה למען ביטחון הכלל. הם הקימו את הקיבוצים והמושבים, שאין משלם בכל העולם, חיו במשטר ספרטני במקומות המסוכנים ביותר, והקימו את כוח המגן של היישוב, ואחר כך של כל העם היהודי, יש מאין.

נכון, הקיבוץ והמושב של היום אינם הקיבוץ והמושב של פעם, אך זו אינה סיבה להתעלם מהתרומה היחידאית של מקימי הגופים האלה. מערכת החינוך צריכה להצביע ביראת כבוד על מפעלם, מפעל שאין דומה לו בתולדות ישראל, ואף בתולדות העולם. מערכת החינוך, צריכה, לדעתי, להפנים את רחשי הלב של קורט כאשר ירד מהטרקטור – רחשי לב של מי שהפסיד את הבכורה. זה רק ייטיב עמנו אם נחוש מה שחש קורט כאשר ירד מן הטרקטור, שהיה כאן צעד הכרחי, שלא יגונה, אבל היתה כאן ירידה ללא ספק. ענווה מוצדקת היא לעולם במקומה.

אהוד: היתה גם העלייה הראשונה, שזכויותיה אינן פחותות, אף כי אבות אבותיי פיספסו אותה כי עלו על הקרקע של פתח-תקווה לפני התאריך הקובע, 1882, ולכן אינם כלולים בה. והיתה גם תקופת העלייה השנייה של היישוב העברי, האזרחי – והיא בעיקר תל אביב, שבה, לא פחות מאשר בדגניה, הונח היסוד למדינת ישראל.

 אהוד: התרבות הישראלית העברית החדשה היא היהדות החשובה ביותר של ימינו – גם אם יש כמה לא-יהודים שלוקחים בה חלק.

מעולם לא היה רנסנס כזה בעם היהודי וביהדות – כמו מאז שהחלה העלייה הראשונה לארץ-ישראל. כל המקשקש על היותה של תרבותנו הישראלית החילונית, הפלוראליסטית –"עגלה ריקה", ועל הפער בה מ"התנ"ך לפלמ"ח" – הוא בעיניי דמגוג. מעולם לא ישבו כל כך הרבה יהודים, שרובם דוברי עברית, חופשיים מבחינה לאומית, תרבותית ודתית – על אדמתם, בארצם. אנחנו היהדות החשובה ביותר, היצירתית ביותר – של דורותינו מאז העלייה הראשונה ומאז ברנר בארץ-ישראל.

 אז מה אתם באים כאן עם דפי התלמוד המשעממים, הלא-עבריים אפילו – לזיין לנו את השכל כאילו אנחנו ריקים ופוחזים ואילו אתם – הדתיים, ומעריצי התלמוד, ו"המסורת" – הנכם היהודים האמיתיים. כן? ובכן, עכוזינו נפנה לכם לנשיקה – מתחזים אופורטוניסטים שכמותכם, ערלים להיסטוריה היהודית. התרבות היהודית-העברית המפוארת, החילונית ברובה, שצמחה בישראל – אינה זקוקה להרצאות ב"עלמא" ולרות קלדרון ודומיה, המתחפשים למייסרים שלנו. אני מקבל חרארה מהפטפוטים הלמדניים שלהם כאילו הם גילו את היהדות האמיתית בעולם חילוני שוקע ונטול שורשים! – איזו בדיחה! בבקשה מכם, השאירו את התלמוד לפאראזיטים הכלואים בישיבות בישראל, ממילא שום גאון לא יצא מהם, ומבחינה תיאולוגית הם אפילו לא התמודדו עדיין עם השואה! ה"מאמינים" הללו!

חבריי ואני, כל חיינו, כל יצירתנו – הם פרק חשוב ביהדות ובהיסטוריה היהודית-העברית בת-ימינו, כך לדוגמא גם הזמר העברי, ומלחמות ישראל, ורחל, ולאה גולדברג, ואסתר ראב, ואלתרמן – וכך גם יְלמדו אותם ויִלמדו מהם הדורות הבאים – אבל אנחנו, ודומה שכך חשים גם רוב היוצרים בישראל, בעבר ובהווה, אנחנו שהננו היהדות העברית החיה והאמיתית של דורנו – אנחנו לא לוקחים חלק בבדיחה של ה"יהדות" המתחסדת והמלוקקת – שאותה מלמדת לנו רות קלדרון, המרוצה כל כך מעצמה. צר לנו, אצלנו למדנות בתלמוד היא סמל לא רק לחוכמה אלא גם לטיפשות ולבזבוז זמן!

 

משה גרנות

כל ימי הייתי מעריץ גדול של חלוצי העליות השנייה והשלישית – ראיתי בהם את האחראים למהפכה הגדולה שעבר עם ישראל בארץ ישראל, מהפכה שהובילה בסופו של דבר לקוממיותו בארצו. אני היכרתי אותם, התחככתי בהם, דיברתי איתם – עם הנפילים שהיו בארץ, עם אנשי המידות, אנשי ההתיישבות העובדת, שלא היו כמותם מעולם בכל דברי עם ישראל.

אני הייתי אז נער, פליט המלחמה הארורה ההיא, רדוף פחדי העבר – ואני עומד מולם משתאה לנוכח תפארת עוזם וטוהר מידותיהם. ידעתי שלא אשתווה אליהם לעולם, ולכל היותר אצליח להטמיע באישיותי רסיסים מן האור הגדול אשר שפע מאישיותם וממעשי ידיהם.

כשעליתי ארצה היו בני העלייה השנייה והשלישית שבעי קרבות ועטורי ניצחונות כבירים, הם בראו יהודי חדש שמתעב עסקי אוויר ושתדלנות וגינוני ייחוס ולמדנות לשמה. הם חתרו לברוא יהודי שמתקיים מעבודת האדמה, שמוציא לחם מן הארץ בזיעת אפיו, שמגן בגופו על בני ביתו.