Archive for יוני, 2014

בחזרה אל החכתייה: אחותה החורגת של הלאדינו שוב מתגלגלת על הלשון/עופר אדרת

יוני 13, 2014

עשרות באו השבוע לכנס נדיר של דוברי שפתם הנשכחת של יהודי טיטואן. עם הרבה הומור הם עמדו על ההבדל בינם ללאדינו והבהירו: אנחנו לא מרוקאים

כשד"ר נינה פינטו־אבקסיס היתה ילדה, שאלו אותה איזו שפה מדברים הוריה בבית. "נהגתי לומר ספרדית", אמרה השבוע ל"הארץ". כשהתעקשו וביקשו לברר "איזו ספרדית", היא שאלה את הוריה אם מדובר בעצםבלאדינו. התשובה היתה חד־משמעית: "זו ספרדית של ספרדים". גם כשנשאלה "מאיזו עדה את", אמרה לה אמה להשיב: "תגידי ספרדים". כשבגרה היא התחילה "לחשוד", כדבריה, שמאחורי ה"ספרדית" שדיברו בבית מסתתרת שפה אחרת. מאוחר יותר, בחוג לספרות עברית ופולקלור יהודי והשוואתי באוניברסיטה העברית, גילתה את האמת. "נברתי, התחלתי לחשוף ולגלות רבדים נוספים, והבנתי מה השפה שלי", אמרה.

מימין: אסטרייה חסן, רקל בן אולול דה פינטו ומשה פינטו

מימין: אסטרייה חסן, רקל בן אולול דה פינטו ומשה פינטו. צילום: אוסף משפחת פינטו

השבוע, באירוע שנערך בנווה צדק בתל אביב לרגל צאת ספרה "הטווס, המגוהץ וחצי האישה" (הוצאת מכון בן־צבי) היא כבר הצליחה להשיב בלי היסוס על השאלה "איזו שפה דיברו בבית". המחקר שערכה, שעוסק בכינויים (כמו אלה שבכותרת הספר), בהומור ובפולקלור, הבהיר לה באופן חד-משמעי: בביתה דיברו חכתייה. זו שפה נכחדת, מדוברת ולא ספרותית, שהיתה שגורה בפיהם של יהודי צפון מרוקו. "חכתייה היא אחותה הקרובה־רחוקה של הלאדינו. שפה ותרבות שהולכות ונעלמות", הסביר משה שאול, סגן יו"ר הרשות הלאומית לתרבות הלאדינו. להאזנה ל"אחד מי יודע" בחכתייה – לחצו כאן פרופ' יעקב בן טולילה, מומחה ללשון עברית, היה אחד המדריכים של פינטו־אבקסיס בדוקטורט שלה. את החכתייה הוא מקביל לארוחה שמוגשת לשולחן. פעם היא היתה "המנה העיקרית", כדבריו. היום, אחרי שכבר נבלעה בספרדית, היא מזכירה יותר מלח ופלפל. "אנשים מדברים ספרדית ומתבלים אותה בביטויים, במלים ובצירופים בחכתייה שנותנים לשפה טעם מיוחד", אמר. "עיקרו של הטעם הזה הוא חיוך והומור", הוסיף. "ואכן, כששפה הולכת ונעלמת, השלב האחרון שלה הוא ההומוריסטי. זה מה שנותר היום מהחכתייה".

טיטה אסטרייה פינטו

טיטה אסטרייה פינטו. צילום: אוסף משפחת פינטו

בהתייחסו למותה של השפה, אך גם להומור שטבוע בה, הוא קבע כי החכתייה היא "שפה שמתה מצחוק". בכך בדיוק מתמקד הספר החדש של פינטו־אבקסיס. בן טולילה נולד בטיטואן, עיר הבירה של "מרוקו הספרדית", לרגלי הר דרזה, שממנה הגיעו גם רחל ויצחק פינטו, הוריה של פינטו־אבקסיס. "ירושלים הקטנה" ו"היונה הלבנה" היו כינוייה של העיר. ירושלים – עקב בתי הכנסת הרבים שהיו פזורים בה. הלבנה – בשל בתיה הצבועים לבן. הקהילה היהודית של טיטואן צמחה אחרי גירוש ספרד ב–1492. ב–1860 היא נכבשה לשנתיים בידי ספרד, במלחמת ספרד־מרוקו. דו"ח שחובר בתקופה זו העלה תמונה קודרת של רדיפות, השפלות, ניוון כלכלי ובורות שהיו מנת חלקה של הקהילה. אסטרייה בן טולילה היתה מורה בבית ספר אליאנס שנפתח בטיטואן. בין היתר לימדה גם את אביה של פינטו־אבקסיס. באירוע השבוע היו כמה מתלמידיה. "מהבית ספר הזה יצאו הרבה מהנדסים, אדריכלים ואנשי מחקר, שבאו לישראל", אמרה. כמה מהם מוכרים בתחומם. דוגמה אחת היא יצחק צרויה, ראש המחלקה לפיזיקה של החלקיקים במכון ויצמן. יום אחד, כך סיפרה בן טולילה, ביקרה בעיר משלחת של אנשים חשובים מאליאנס. "הם שומעים אנשים מדקלמים בצרפתית, בספרדית, את כל המשוררים החשובים. הם לא האמינו שבפינה כזאת קיימת תרבות כזאת". בן טולילה מתגאה עד היום כי במבחן ארצי שנערך פעם במרוקו, "הכיתה שלי קיבלה את הציונים הגבוהים ביותר".

ד"ר נינה פינטו־אבקסיס, השבוע

ד"ר נינה פינטו־אבקסיס, השבוע. צילום: עופר וקנין

ב–1912 הפכה מרוקו למדינת חסות צרפתית. חלק מצפון המדינה, שכונה "מרוקו הספרדית", נשלט על ידי ספרד. טיטואן היתה לבירתו. כך נבלעה שפתם של יהודיה – החכתייה – בספרדית. "היום היא מורכבת מספרדית 'מקולקלת' – מנקודת מבט של השפה הספרדית – ומיסודות מן הערבית המוגרבית ומהעברית", אמרה פינטו־אבקסיס. "קשה לאתר היום דוברים אותנטיים של השפה, שמנוטרלים מן ההשפעות של השפה הספרדית שנשמעת בסביבתם". ב–1956 קיבלה מרוקו עצמאות והחל גל ההגירה של הקהילה, שבמסגרתו עלו לארץ גם הוריה של פינטו־אבקסיס. יהודי טיטואן מנו אז כ–6,000 איש. היום לא חיים בה יהודים. "עד כיתה א' דיברתי רק ספרדית, ולמעשה – חכתייה. זו היתה שפת האם שלי ונותרה שפה יחידה עד שסיימתי את הגן", סיפרה פינטו־אבקסיס. את החכתייה דוברים היום כמה אלפי אנשים, שפזורים ברחבי העולם – בוונצואלה, ארה"ב וקנדה, צרפת, ספרד וישראל. עם זאת, קשה להגדיר מי בדיוק "דובר" את השפה ומי רק "מכיר" כמה מלים או ביטויים. פינטו־אבקסיס נישאה ליליד העיר, דובר חכתייה מלידה. גם ילדיהם מכירים את השפה. "הם משתמשים בלא מעט מלים מחכתייה בשיח היומיומי שלנו, בתוך המשפחה", היא אומרת. "כך היא תמשיך לחיות עוד דור אחד לפחות. לא כשפה שלמה, אבל לפחות כמלח ופלפל". לצד קשיי הקליטה הרגילים בישראל, נתקלו בני הקהילה בקושי חברתי־תרבותי ייחודי: החברה והממסד בישראל לא הבינו את השוני ולא הבחינו בזהות הייחודית שלהם, וכפו עליהם זהות קולקטיבית כ"יהודי מרוקו". כפי שמתואר בספר, כאן הם חדלו להיות בני זהות נבדלת, חלק מ"משפחת מלוכה", כפי שראו עצמם, אלא הפכו למהגרים זרים, "מרוקאים", שאליהם התייחסה החברה בזלזול. בני טיטואן לא ראו עצמם מזרחים אך גם לא הזדהו עם התרבות האשכנזית בארץ. "אלה ואלה לא עמדו בקריטריונים התרבותיים שלהם", אומרת פינטו־אבקסיס. בספרה החדש היא מביאה דוגמאות להבדלים בין בני טיטואן ליהודים מחלקים אחרים של מרוקו. על כך כתב המשורר בן העיר, מואיז (משה) בן הראש, בשיר "דיוקן עצמי של משורר בראי המשפחה": האשכנזים רוצים אקשן/ רוצים ספרדים מאולפים שיהיו להם לגעגועים/ לקוסקוס, לטפינה או למעברה/ אבל לא ספרדים שיכתבו שירים פילוסופיים/ לא, לזה לא נסכים, זה השטח שלנו". פינטו־אבקסיס מסבירה כי בני טיטואן נאלצו לחיות ב"סכיזופרניה זהותית" גם בהיבט הפיזי. "מן מהצד האחד זוהו כיהודי מרוקו. מצד שני – מראם החיצוני של רבים מהם שייך אותם לבני עדות אחרות". לדבריה, השיח העדתי בארץ חילק בין "אשכנזים" ל"מזרחים", ולא אפשר "מתן שוליים רחבים ופנים רבות להגדרה זו". בראיון ל"הארץ", שפורסם ב–2000, הסביר בן הראש: "בגלל שאני נראה פולני למהדרין, הם התירו את לשונם כשדיברו בנוכחותי על מרוקאים. זה דבר שקרה לרבים מיהודי טיטואן מאחר שהם נראים כאשכנזים, העיניים שלהם בהירות וגם העור בהיר". האירוע שבו הושק ספרה של פינטו־אבקסיס היה הזדמנות נדירה ויוצאת דופן לעשרות מבני הקהילה להיפגש. בדרך כלל, בני הקהילה מדירים רגליהם ממפגשים של דוברי לאדינו או מאירועים של יוצאי מרוקו. ברקע לכך, כפי שהסבירה פינטו־אבקסיס, "סגירות ובידול חברתי, תחושה של אליטיזם והימנעות מערבוב עם מי שהם 'לא משלנו'" וכן "היעדר רצון להשתייך לתבניות מובנות ויצוקות של זהות שהם לא מזדהים עמה". למפגש הגיעו עשרות אנשים. חלקם לא ראו זה את זה עשרות שנים. חלקם לא שמעו מלים בחכתייה שנים רבות. "הם צמאים לתרבות הזו ולזהות הייחודית והספציפית שלהם", אמרה פינטו־אבקסיס. המחקר שלה ביקש להתחקות אחר השרידים של החכתייה, שדובריה דחקו אותה לטובת הספרדית. "זו תוצאה בלתי נמנעת – כששפה אתנית כזו נפגשת עם שפת תרבות חשובה, היא אינה יכולה לה", הסביר פרופ' בן טולילה. חלקם התביישו לדבר בה או אפילו להודות שהם יודעים מלים או מכירים ביטויים בשפה הזו. בקשיים האלה נתקלה פינטו־אבקסיס גם בבית. "סיפרתי להורי כי אצטרך לעסוק בחכתייה, ותגובתם הראשונה היתה – 'איך נוכל לעזור לך? אנחנו לא יודעים דבר בחכתייה'", סיפרה. הסיבה להסתייגות שלהם משפת אבותיהם קשורה בכיבוש הספרדי של העיר. "הם חונכו להזדהות עם התרבות הספרדית ולמחוק כל סממן שמבדל אותם מהנוצרים. זה נבע מאקט הישרדותי שעיקרו רצון להזדהות עם הכובש", הסבירה. לצד זאת, היא מזכירה כי לאחר הכיבוש הספרדי היתה החכתייה השפה של השכבה הסוציו־אקונומית הנמוכה ביותר. "במשך שנים היהודים עבדו על מחיקת החכתייה. היא הפכה לרדומה, וצצה מעת לעת בתת־מודע ובפליטות פה, בלי שהם הודו בפה מלא שזו השפה שלהם", אמרה. ואולם, אט־אט התעוררה השפה הרדומה וגם הוריה נפתחו והסכימו לספר עליה. "זה הפך לפעולה של שחרור והתפרקות מנושא שהיה טאבו, אסור ומסוגר", אמרה פינטו־אבקסיס. כך, בראיונות שקיימה עם בני הקהילה, היא הבחינה כי הם צוחקים למשמע מלים בשפה שעד לפני רגע הכחישו כל קשר אליה. לאירוע הגיעה גם אליסיה סיסו רז, מנהלת אתר האינטרנט "קולות חכתיים" , שמוקדש לשפה ומהווה מקום מפגש למתעניינים בה מכל העולם. החלק שעוסק במקור השם מנסה לפתור תעלומה שבה מתנצחים החוקרים. לפי אחת הסברות, יסודה של המלה "חכתייה" הוא במלה הערבית "חכה", שפירושה "לספר". מנגד, יש שסבורים שהשפה נקראת "חקתייה" – מלה המרמזת לשם "יצחק" – שהיה כינוי נפוץ ל"יהודי" באוכלוסייה המקומית בטיטואן.

אליסיה סיסו-רז בכנס, השבוע

אליסיה סיסו-רז בכנס, השבוע. צילום: עופר וקנין

היום מרצה פינטו־אבקסיס באוניברסיטה הפתוחה וכן במרכז סלטי לחקר הלאדינו באוניברסיטת בר־אילן. איך משתלבת החכתייה במרכז שמוקדש לחקר לאדינו? "חיפשנו את הגורמים שמאחדים בין התפוצות האלה", הסביר ראש המרכז, פרופ' שמואל רפאל. "אם היינו מחפשים את הגורמים המפצלים, כל המטען התרבותי הזה של 'מרוקו הספרדית' היה נופל בין הכיסאות, ולא היתה שום מסגרת שהיתה יכולה לתת לו טיפול מחקרי הולם".

מודעות פרסומת

מה עומד מאחורי ההתנגדות החרדית לציונות מאת ישי רוזן-צבי/בן דור לשם

יוני 8, 2014
מה עומד מאחורי ההתנגדות החרדית לציונות
מאת ישי רוזן-צבי

פורסם ב – 05/06/2014 10:41

הספר "ההתנגדות היהודית לציונות" היה יכול לעורר דיון בשאלה כיצד הפכה הציונות לדת חדשה, אבל במקום זאת מוצגת בו רק האופוזיציה החרדית

ההתנגדות היהודית לציונות
יעקב ראבקין. הוצאת פרדס, 
תירגם מאנגלית: פנחס זידמן, 
307 עמ', 96 שקלים

בליל יום העצמאות האחרון נסעתי במכוניתי וביקשתי לחמוק מן המערכונים המסורתיים שבתחנות הרדיו (בייחוד משום שבאתי מן הטקס האלטרנטיבי בירושלים, שבו ניתן פתחון פה לכל אלה שגם השנה אין להם עצמאות). חיפשתי משהו אחר; דין וחשבון על תוכן היום הזה או על המקום שאנו עומדים בו לאחר 66 שנות מדינה. רק שתי תחנות רדיו בממיר שלי הציעו אופציה כזאת: רדיו "קול חי" ורדיו "קול ברמה" החרדיות. אלא שהדיון בהם היה סטריאוטיפי ושטחי אפילו יחסית לרדיו, ונותר בשאלה אם ראוי או לא ראוי לומר הלל בבית הכנסת.

תחושה דומה היתה לי למקרא ספרו של יעקב ראבקין: זה דיון חשוב, שאינו נשמע במקומותינו, אך הוא מבוצע באופן פשטני וקריקטורי למדי. מזמן לא הצטערתי על ספר שאינו כתוב טוב כמו בפעם הזאת. נתחיל מכך שאין זה ספר על ההתנגדות היהודית לציונות, אלא על ההתנגדות החרדית. למרות אזכורים פה ושם של הוגים רפורמיים, של "הקהילות הספרדיות", "ההיסטוריונים החדשים" ואפילו סתם שמאלנים (מאברהם בורג ועד טוני ג'אדט), ראבקין מעוניין במובהק בהתנגדות מסוג מסוים אחד. לא בהתנגדותם של יהודים, ואף לא בהתנגדות בשם היהדות, אלא רק זו ש"בשם התורה". אין בו כמעט מקום לאלטרנטיבה של ההשכלה, של הבונד, של דיאספוריסטים למיניהם; אין בו הבחנה בין מי ששולל לאומיות בכלל, לאומיות יהודית, או את האופי הספציפי שקיבלה במימושה הציוני והישראלי. גם ביחס לכתיבה החרדית אין הבחנה בין הגות, דרשות ופובליציסטיקה.

הקריאה בספר משרה תחושה משונה. למרות יומרתו ההיסטורית ("תולדות ה…") והאנליטית, אין בו ניתוח ביקורתי היסטורי, סוציולוגי או משטרי. אף הכתיבה התיאורית בו אינה חורגת מרמה עיתונאית. די להשוות את תיאור הביקורת החרדית על חילון השפה בפרק "זהות חדשה" לאנליזות מעמיקות של תופעה זו (ראו למשל עודד שכטר, "לשונם הטמא שקראוהו עברית", "מטעם" 2) כדי להבין את מגבלות כוח הניתוח בספר שלפנינו. צלחתי לא מעט עמודים מתסכלים, עד שהבנתי לבסוף שהספר הוא מניפסט ("הגיע הזמן לנטוש את אשליית הגדוּלה ותחושת ה'כל יכול' ולגלות מחדש את חוט הזהב שהתווה דרך לדורות רבים של יהודים").

 

המחבר מבקש לשנות את הדימוי הריאקציונרי של האנטי ציונות החרדית ("שומרי החומות") ולשוות לה רלוונטיות; לשכנע את הקוראים שיש בה ממש, שעלינו להקשיב לה. הוא עושה זאת בכמה דרכים: בטענה שההתנגדות מבוססת היטב במסורת היהודית, שהיא דומה למדי להתנגדות חילונית, שבסיסה למעשה הומניסטי, ושהיא רבת פנים, יציבה ואף "מסרבת להיעלם".

"על רקע עשרות אלפי הקורבנות של הסכסוך הישראלי־ערבי" כותב המחבר, "נימוקיהם של מתנגדי הציונות הדתיים, שעדיין נותרו במיעוט, נשמעים בישראל באופן יותר משכנע". "נשמעים" במובן של: ראוי להם שיישמעו. על כן מדגיש המחבר בייחוד את הטיעונים של שלומי אמוני ישראל שעשויים להתקבל גם על ידי מי שאינם כאלה, כגון המיליטריזם הציוני, המשיחיות, עידוד האנטישמיות וליבוי השנאה הערבית, דיכוי כל ביקורת כלפי ישראל, פגיעה ביהודי העולם והנאמנות הכפולה שהציונות כופה עליהם.

הספר כתוב באופן אימפרסיוניסטי למדי, ומשלב בין סיפור דברים, עובדות טריוויה ומניפסטים. רוב הדברים (השימוש הציני בשואה, ההיסטוריוגרפיה הסלקטיבית של מערכת החינוך, ההאשמה האוטומטית של מבקרי ישראל באנטישמיות, מיליטריזם חסר רסן) ידועים למדי לקורא העברי, גם אם רחוקים מלהיות מופנמים. לפעמים הם בגדר סתם אמיתות פשוטות ("מתנגדי הציונות מלינים על כך שמנהיגי ישראל משתמשים בתורה וברעיון הארץ המובטחת עבור מטרותיהם"). התרגום מסורבל. ההפניות לא מדויקות (הפניה לתלמוד הבבלי מופיעה פעם כך "סנהדרין 44" ופעם כך "Babylonian, 111a2"; אלה אולי זוטי דברים, אך בספר שמבקש להעלות על נס את עולם התורה זו בושה של ממש).

הטקסט נסמך על מחקר סלקטיבי (האומנם נכון להפנות את קוראי העברית, או האנגלית, בהתייחס לרב קוק, אך ורק לספר ברוסית?) ולא מאוד מעודכן (ישעיהו ליבוביץ חביב על המחבר לא רק כהוגה אלא גם כמסכם מהימן של היהדות ההיסטורית). הוא אינו עוסק בשום הוגה באופן שיטתי, אלא מדלג מאחד למשנהו. הכללות כגון "התכחשות לקשר עם אלוהים מבטלת את התכונה האופיינית היחידה של היהדות" מופיעות לרוב. בקצרה, מניפסט. היש מה לעשות בספר כזה?

שמשון המסכן

יש. ההתנגדות החרדית זרה ומוזרה בעיני רוב הישראלים. היא מוכרת אך רק כקוריוז: בגרסתה התיאטרלית (שריפת דגלים, מפגש עם מנהיגים איראנים) ובגרסה הרכה יותר (אי־עמידה בצפירה). הספר מבקש להציג את המשנה שמאחורי ההתנגדות לציונות. הפעם האחרונה שהדבר נעשה באופן נגיש לציבור היתה לפני 20 שנה בספרו של אביעזר רביצקי, "הקץ המגולה ומדינת היהודים". יש הבדלים רבים בין הספרים – בין השאר משום שראבקין מתיימר, שלא כרביצקי, להתמודד עם כל היבטי ההתנגדות לציונות, לא רק אלה הנוגעים לארץ ולמשיחיות; ומאידך גיסא הוא מתעלם לחלוטין מקונטקסטואליזציה היסטורית או סוציולוגית של ההגות החרדית; אך ההבדל הבולט מכל הוא היחס המחייב, ההרואי כמעט, אל הכותבים החרדיים בספר הנוכחי.

צילום: מיכל פתאל מיכל פתאל

מטרתו המוצהרת, להראות ש"יש לא מעט מן המשותף בין מתנגדי הציונות הדתיים לבין מתנגדיה החילונים", צולחת אך במעט. אופיה הייחודי של ההתנגדות החרדית אינו מאפשר למכנה המשותף להתרומם מעבר לרמה הביקורתית עצמה אל הצידוקים המוסריים והפילוסופיים או אל פרוגרמה כלשהי של תורת המשטר.

מה אם כן יש לישראלים ללמוד מהאופוזיציה החרדית? ודאי שלא על אלטרנטיבות משטריות ועל האפשרות לקיים זהות קולקטיבית שאינה מדרדרת לאתנוקרטיה; הן משום שאין בהגות זו כמעט מחשבה פוליטית, מדינתית, והן משום שבלא הפנמה של מסורות ליברליות, המחשבה החרדית נותרת בבסיסה אתנוצנטרית, לעתים אף גזענית. עיסוקה הוא במה שראוי ליהודים, כדי לשמרם כעם נבחר, לא בביקורת הלאומיות בכלל ולא באפשרות ליצירת מדינה הוגנת.

ובכל זאת יש שימוש בביקורת זו, ובספר שלפנינו בפרט, כמראָה של פולחן המדינה הישראלי; של האופן שבו הציונות נהפכה לדת חדשה. כאשר א"ב יהושע קובע שיהודי התפוצות אינם יהודים שלמים הוא אינו שונה למעשה מהרב שך, שטען שהחילונים ("אוכלי שפנים") אינם יהודים; יהושע רק המיר את דת ההלכה בדת הציונות. העובדה שהתנועות הלא־אורתודוקסיות פורחות ביהדות ארצות הברית אך מתקשות להכות שורש בישראל נובעת מכך שאת הזהות הבסיסית שמספקים שם המסורת, הקהילה, בית הכנסת, מספקים כאן הדגל, השפה והצבא. את האופן שבו הציונות נהפכה לדת חדשה, דת שכוהניה הם אנשי צבא ושאתרי העלייה הרגל שלה הם מצדה ואושוויץ, מדגים הספר באופן נמרץ וציורי למדי.

אלא שהביקורת המוצדקת מובסת כל הזמן על ידי הגישה הקריקטורית להיסטוריה. הספר חוטא שוב ושוב במבט רומנטי על החברה החרדית ועל העולם היהודי הפרה־מודרני ("המסורת היהודית") בכלל. הנה כך למשל: "לאחר חורבן הבית השני עברו חיי היהודים שינוי מהותי, אשר גרר איתו את הרעיון של הימנעות עקרונית משימוש בכוח (…) ערכי השלום והאחווה מהווים ערכים בסיסיים בהשקפה היהודית המסורתית (…) התיעוב המסורתי כלפי המלחמה אינו משתמע לשני פנים".

האמת היא שהיהדות ההיסטורית לא התנגדה תמיד לכוח, ולצד הרתיעה מן המודל של החייל הרומי אפשר למצוא גם הערצה מופגנת (כמו מאות משלי המלך בספרות חז"ל, המשווים את האל לקיסר רב עוצמה ובעל כוח צבאי), הפנמה, ואף ציפייה למרחץ דמים עתידי בגויים (ראו את תיאורי הגאולה הנוקמת בימי הביניים אצל ישראל יובל, "שני גויים בבטנך").

ההבדל המכריע בין כל אלה לבין הלאומיות המודרנית הוא בכך שאלה היו פנטזיות של החלש. הטרגדיה האמיתית היא שהחלש זוכה לצבא החזק ביותר במזרח התיכון (ומן החזקים בעולם כולו), אך נותר בעל תודעה גלותית של קורבן ("שמשון דער נעבעכדיקער", שמשון המסכן, אמר כבר אשכול, אחרון המדינאים המפוכחים שלנו). התודעה הזאת מתוחזקת כל העת בעזרת מערכת חינוך משומנת המעבירה אותנו, שנה אחר שנה, חג אחר חג, בין אנטיוכוס, המן, פרעה, היטלר ואחמדיניג'אד.

לתת לדמיון להשתולל

את ביקורת הציונות צריך להתחיל מדיון משטרי. ציונות, כמו כל לאומיות, היא שם משפחה המאגד תופעות שונות: נרטיב היסטורי, מודל משטרי ותכנים פרטיקולריים. אפשר להיות ציוני בלי לתמוך בחוק הלאום ואפילו בלי לקבל את סיפורי מלחמות האין ברירה על קרבם וכרעיהם. בחברה בטוחה בעצמה יותר אפשר היה לפתח מהלך זה ולטעון שגם התנגדות לציונות היא שם משפחה: מוקדה יכול להיות הנרטיב ההיסטורי (קולוניאליזם? טיהור אתני?), היא עשויה לשלול את מדינת הלאום באופן כללי, או רק את התאמתה וסכנותיה הספציפיות ליהדות. והיא יכולה, כמו במקרה של החתום מטה, להתמקד בצורת המשטר הספציפית שעוצבה במדינת ישראל ("מדינה יהודית") וברצון לשנותה למשטר אזרחי ושוויוני יותר.

אילו היינו רוצים לתת לדמיון להשתולל עוד יותר בניסוי מחשבה זה, היינו יכולים לחשוב על ציונויות, ברבים, שזקוקות לאנטי ציונויות, ברבים גם כן, כדי לשמור על ויכוח, על ביקורת, על ריסון. בדיוק כשם שאנשים דתיים רבים אינם רוצים לחיות בשכונה של דתיים בלבד, או לצרוך תכנים דתיים בלבד.

אלא שהאנלוגיה הזאת לא עובדת במדינת ישראל של היום. כשהייתי בישיבה התיכונית לא למדנו ספרות "חילונית"; במקום זה למדנו עוד יחידה ב"מחשבת ישראל". הילדים שלי לומדים, בחינוך דתי, ספרות, תיאטרון וקולנוע. אבל ביחס לציונות התהליך הפוך בדיוק. אני זוכר דיונים סוערים על אופי המדינה היהודית, ואלה עברו מן העולם. ובהקשר פוליטי, יש לזכור, דיונים אלה אסורים כבר בחוק. מאז שנת 1985, מפלגה המערערת על האופי היהודי של המדינה פסולה מלהתמודד לפרלמנט. ומאז חוק הנכבה וחוק החרם, גם סתם ביקורות הולכות ועוברות תהליך קרימינליזציה. ככל שהמצב הפוליטי נעשה קשה יותר, כך ההתכנסות באמונות היסוד מקשיחה יותר. אם יש לספרו של ראבקין חשיבות, הרי זה כתרגיל מחשבתי בכפירה. והיום אין כפירה גדולה מזאת.

A Threat From Within: A Century of Jewish Opposition to Zionism/ Yakov M. Rabkin

פשוט לא יאמן כל פעם מחדש באיזו עזות מצח אשכנזים עאלק אינטלקטואלים מחליטים בשבילנו שהסיפור נגמר רק כי הואילו "להתערבב" ובו זמנית מאשררים את עליונותם. איזו בורות, אדנות וטח"א. האם הוא עד כדי כך עיוור לאוריינטליזם בדבריו. מבקר קולנוע שלוקה בעיוורון. רק בישראל.