עדותו של aranse על הפקרת החיילים במלחמת אוקטובר

מאת aranse:

13 בספטמבר 2013 בשעה 18:30

חשוב לכתוב את הדברים האלה אלא שהם לא מדוייקים,אני לחמתי ב73 כטנקיסט בסדיר ורוב חברי לפלוגה היו בהחלט מודעים אז וכיום שאנחנו מקריבים את חיינו למעט מטרה לא ראוייה ולא מוצדקת.

להגיב

• מאת נטליה:

  14 בספטמבר 2013 בשעה 14:31

  יכול להיות, אבל לקול שלכם אין נראות ציבורית, לא בזיכרון הקולקטיבי, לא בתקשורת, ולא בארועים משפחתיים. איפה אתם (בהנחה שאתה לא גדעון לוי)?

  להגיב
  • מאת שאול סלע:

    14 בספטמבר 2013 בשעה 15:34

    תגובה לנטליה

    שליש בהבוחרים ב 1973 39 מנדטים תמכו בליכוד שאמר שצריך להמשיך וללכת עם הראש בקיר (אני לא מדבר על 77)

    להגיב
  • מאת aranse:

    16 בספטמבר 2013 בשעה 4:50

    נטליה,את כמובן צודקת,חלקית,ולתחושתי הדבר נובע מנתון שהוא מאוד טרגי במהותו,אולי הכי,שאנשים רגישים ואכפתים וחושבים ומתחשבים נוטים להיות פחות צעקנים ופחות כחניים ופחות להבליט את עצמם מהשאר,אנשים כאלה יהיו מופנמים מטבעם וגם נוטים לנסות לקיים יושרה ורגישות בין אישית שלכן משאירה אותם מחוץ למעגלי הפוליטיקה והמדיה.
    אני משער ומקווה שאנשים כאלה בכל זאת תורמים ומשנים את החברה אם כי בדרכים פחות ברורות ופחות צעקניות ויומרניות,דרך עשיה שקטה וצנועה כחלק מהשיגרה שאיכשהו ,לטווחים ארוכים באמת,היא שמשנה דברים הרבה יותר מהכרזות מתלהמות וחסרות כיסוי הבאות מצד זה או אחר.
    לקול שלי ושל חברי יש נראות והוא חלק מהזכרון של מי שרואה ואכפת לו והוא מרגיש,כי אנשים כאלה ערים גם לדברים שלא נצעקים ונלעסים במדיה ועל הבמה הציבורית,אבל בגדול אני מסכים איתך,גם לתחושתי הייתי ונשארתי אדם שקוף,זו גם הסיבה שמעולם לא הרגשתי שישראל היא המדינה שלי,למרות שנולדתי כאן.
    והעובדה שראיתי רבים מחברי מתים בצורה מזוויעה למען יוהרת הפסיכופאטים שנערצים על רוב הציבור כאן לא הוסיפה כלום לתחושת השייכות שלי,כמו גם העובדה שכמעט דבר לא השתנה מאז(אני בטוח שביבי הוא זבל יותר מסריח אפילו מגולדה ודיין ביחד)

    להגיב
  • מאת aranse:

    16 בספטמבר 2013 בשעה 5:02

    אגב,קןלי וקולות כמו שלי נשמעים למכביר באירועים משפחתיים ואחרים,מעולם לא הסתרתי את דעתי,אלא שכאמור היא אינה מעניינת אף אחד ואף אחד לא מתרגש ממנה,אנשים כמוני פשוט נחשבים כמוקצים בחברה,שככה גם פותרת את עצמה מחשבון נפש

    את aranse:

    15 בספטמבר 2013 בשעה 4:32

    שאול,חימוש לא מספר את כל הסיפור,יצא לי לקחת חלק מאוד פעיל בכל מהלכי המלחמה הזאת כמעט עד לסיומה(נפצעתי יומיים לפני שביתת הנשק) כטנקיסט בסדיר שהיה מוצב קרוב לתעלה.
    הכוחות היו גמורים,רוב האנשים כבר חצו מזמן את סף הטירוף והיו תשושים ברמות ממש מסכנות חיים,צריך לזכור שמלחמת יום הכיפורים הייתה מאוד אינטנסיבית,ברמה כמעט חסרת תקדים,מדובר בשבועות של לחימה בלתי פוסקת בנפח אש מטורף ובהיקפי אירועים מטריפים,אנשים לא מסוגלים לעמוד באינטנסיביות כזאת לאורך זמן,הצבא בסיומה של המלחמה היה גמור,שחוק,מתוח הרבה מעבר ליכולתו.

    להגיב

    • מאת שאול סלע:

      15 בספטמבר 2013 בשעה 14:56

      aranse שלום

      אני מניח שלא שרתת בחטיבה 401 שהיתה בבירתמדה וירדה אחרי פרוץ הקרבות נדמה לי לגזרה המרכזית. אני מניח ששרתת בגדוד סדיר שהיה כפוף לחטובה 14 שהיתה חטיבת מילואים.עד כמה שאני יודע מדובר בגדוד 52 שהיה פרוס בג'ידי ובמתלה. אני הייתי בסוללת 155 מ"מ שנתנה סיוע ארטילרי למעוז ליטוף. למזלינו אנשי ליטוף נישבו ונכנעו בשביעי לאוקטוברומשום כך אותנו הסיגו לאחור

      להגיב
      • מאת aranse:

        16 בספטמבר 2013 בשעה 4:37

        שלום שאול
        שירתתי בחטיבה 460,שהייתה החטיבה של בית הספר לשיריון,קורס מפקדי טנקים וקורס קציני שריון.
        החטיבה נפרסה ליד התעלה יום לפני המלחמה(זאת אומרת שהיה מי שידע שמלחמה צפויה) .
        נכנסנו לקרבות בנסיון לחלץ את האנשים שנלכדו בחלק הצפוני שלה התעלה(ואיבדנו תוך לילה אחת כמעט את כל הכלים ומספר בלתי נתפש של אנשים) וסיימנו אותה בקרב על סואץ(קרב שכידוע היה לגמרי מיותר והתקיים אחרי הסכם הפסקת האש ואבדו בו המון אנשים בלי שום סיבה)
        אני נפצעתי יום לפני סיום המלחמה איפשהו ליד העיר סואץ.
        עד כמה שאני זוכר אז חטיבה 14 הייתה חטיבת שריון סדירה שהייתה פרוסה על הקוו בפיקודו של אמנון רשף והם ואנחנו נשאו בעיקר המאמץ כי היינו הטנקים היחידים על הקוו עם פרוץ המלחמה

        להגיב

דיין לדדו: "מי שייהרג – ייהרג. מי שבשבי – בשבי"

דיין לדדו: "מי שייהרג – ייהרג. מי שבשבי – בשבי"

הארץ

09/09/2013 | 21:03

בסדרה תיעודית חדשה נשמעים לראשונה הקולות מתוך ה"בור" בקריה באוקטובר 1973. שר הביטחון דאז: "זו כעת המלחמה על ארץ ישראל"

 

הרבה לפני ההקלטות של שר הביטחון לשעבר אהוד ברק (שבמלחמת יום כיפור היה מפקד גדוד טנקים) ושל הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי (שהיה צוער במלחמה)בפרשת הרפז – הוקלטו בימים הקשים של אוקטובר 1973 שיחות נוקבות בין שר הביטחון משה דייןוהרמטכ"ל דאז דוד (דדו) אלעזר.

מלבד רב־אלוף בדימוס דיין ורב־אלוף אלעזר, דיברו אל הרשמקול בחדר הרמטכ"ל ב"בור" בקריה גם האלופים ישראל טל, בני פלד, אלי זעירא, רחבעם זאבי וכן הרמטכ"ל השני של צה״ל יגאל ידין – שבתום המלחמה היה חבר בוועדת אגרנט. הקלטות השיחות, מתוך סדרה תיעודית חדשה על המלחמה בשם "לא תשקוט הארץ", מובאות כאן לראשונה. הסדרה, בת ארבעה פרקים, תשודר מה-6 באוקטובר ואילך בערוצים 1 ו-8.

קלטות השיחות התגלו לפני כשנתיים בידי תחקירני הסדרה, בקופסה באחד מחדרי המטכ"ל. תמלילי השיחות שימשו ב-40 השנים האחרונות למחקר ההיסטורי על הפיקוד העליון במלחמה, שריכז סגן־אלוף שמעון גולן, אך קולותיהם של הדרגים הביטחוניים הבכירים ביותר – ובהם אווירת המועקה (ולעתים רחוקות, הצהלה בטרם זמנה) והמתח במפקדה התת־קרקעית – לא הושמעו מעולם לציבור בישראל. בתום המלחמה נערך מאבק עז בין דיין ואלעזר, על חלוקת האחריות לתקלות בהכנת צה״ל למלחמה ובניהולה.

 

סדרת הטלוויזיה כוללת בין השאר ראיונות בלעדיים עם אנשי המוסד – לוחמי יחידת המבצעים "קיסריה" ומי שעמדו בקשר עם המרגל המצרי אשרף מרוואן – וכן עם שר החוץ האמריקאי הנרי קיסינג׳ר וסגנו במועצה לביטחון לאומי, גנרל ברנט סקאוקרופט. היא מתווה את מעגלי המודיעין, המדיניות, הכנת צה"ל והפעלתו, מהבית הלבן (בהקלטת סתר של הנשיא ריצ׳רד ניקסון עם ראשת הממשלה גולדה מאיר, שנכללה בחומרים שנחשפו בפרשת ווטרגייט) ועד לקרבות בסיני, בגולן ובמערכה האווירית.

אחת השיחות הקשות ביותר בין שר הביטחון והרמטכ״ל הוקלטה ביום השני למלחמה, 7 באוקטובר, לאחר שובו של דיין מסיורים במפקדות שתי החזיתות. קצין מודיעין באחת האוגדות בצפון, איתמר צ׳יזיק (כיום מנכ"ל מועדון הכדורגל מכבי חיפה), סיפר על מצבו של דיין לקראת שיחה זו: "הוא אמר, בצורה מאד עגומה, 'המצב חמור, אנחנו מגינים, המשמעות של זה – נפילת בית שלישי, שלא ייפול בית שלישי', משהו כזה".

צפו בקטע מתוך הסדרה "לא תשקוט הארץ". חלק 2

דיין, בשיחה עם דדו ב"בור", קבע, "זו כעת המלחמה על ארץ ישראל". על הלוחמים הנצורים במעוזי התעלה אמר דיין כי "בחשכה צריך לומר להם לצאת, ולפרוץ בנשק אישי. מי שייהרג – ייהרג, והפצועים שיישארו יילכו בשבי. לעזוב את הטנקים, לעזוב את הכל, לפנות את כל העמדות האלה שבקו, שאחרת אנחנו רק נשחקים עליהן, ולא יוצא מזה כלום. צריך לגמור עם זה, מי שבשבי – בשבי, מי שיפרוץ החוצה – יפרוץ החוצה".

למחרת, לאחר מתקפת הנגד הכושלת בסיני, נשמע דדו רוטן על תפקודו של אלוף פיקוד הדרום שמואל גונן־גורודיש: "קיבלתי היום פתק, 'אישורך בשעה 16:00 לכבוש את סואץ׳", אומר דדו. "בן אדם שעוד לא יצא מטסה (מפקדה המרוחקת עשרות קילומטרים מהתעלה), נורמלי, בדרך כלל לא מבקש רשות לכבוש את סואץ (עיר בגדה המערבית של התעלה)". על כך הגיב ראש אמ"ן, זעירא: "אם הוא נורמלי". דדו אישר, "אם הוא נורמלי… שמוליק מבקש ממני רשות לעבור את התעלה. אמרתי, אה, אני במצב טוב, כמו במלחמת ששת הימים. אני אומר לשמוליק, זה בסדר, לך, אני שמח".

בתחקיר, בתסריט ובראיונות לסדרה השתתפו אמיר אורן, מיכה פרידמן וד"ר גדעון אביטל־אפשטיין.

 

משנתו של משה גרנות חופפת את משנתו של קלמן כצנלסון

מזה מספר שנים אני עד לויכוח ברשת אם יהדות היא דת ודת בלבד ,או גם לאום .לאומיות. ליהודים אין מסורת לאומית ,אלא מסורת קהילתית שבטית. במסורת היהודית לפחות עד סוף המאה ה 19 התוכן הריאלי השל החיים היהודים היה השולחן ערוך,ללאומיות לא היו סממנים שאינם אמורפים. כאשר אני מעלה את הטענה שיהדות אינה לאום, אני מקבל את התשובה שלאומיות יהודית או ציונות טבועה בגנים/די אן איי/תת מודע /תודעה של כל יהודי באשר הוא.

בדיוק כמו התודעה הנוצרית שכל יהודי הוא רוצח אלהים.

אני לא חוויתי ולא ראיתי במשפחתי הגרעינית שום סממן של לאומיות יהודית, להיפך אמא שלי הזדעזעה מהג'וק שנכנס לי לראש, שתוצאתו היתה שרות ביחידה קרבית והשתתפות במלחמת אוקטובר . במשפחה המורחבת שלי ידעו המבוגרים לשמור על הילדים שלהם טוב יותר משההורים שלי שמעו עלי. קרובי משפחה ידעו לדאוג לכך כך שילדיהם לא הגיעו ליחידות לוחמות. השרות כג'ובניקים לא הפריע לא להם ולא לילדיהם להצביע לליכוד.

אני שומע הרבה מאוד את המילה "ציונות" ובמקביל לה  את המילה "השתמטות". מי שדואג לשכנע את הצבא שיש לו קב"א נמוך יכול לצעוק "אני ציוני", אבל ציוני הוא לא. עובדתית תמיד היה מחסור בלוחמים, בגלל חוסר נכונות לשרת ביחידות  קרביות.

ועכשיו נעבור למשה גרנות

כך מתאר ד"ר אבי פיקאר את כתיבתו של משה גרנות על המזרחים בספרו "עסקני הקיפוח"

[..]גרנות מתאר את חיי היהודים במזרח באופן שבו תיארו בעבר אירופאים את האוריינט אך ללא הפן הרומנטי שבתיאורים אלו. זה מקום מלוכלך, מושחת, חולה, חסר ערבות הדדית (העשירים מתנכרים לעניים) ומלא בפשיעה וזנות. היהודים, כחלק מאתו מזרח, שייכים באופן טבעי לאותה זוהמה וניוון.[..]

 * משה גרנות: אהבתי את הסיפור של יעל שהם על ברל כצנלסון [גיליון 876], איש מופלא, שלולא נפטר בגיל צעיר כל כך היה בוודאי מתחרהו של בן-גוריון על הנהגת היישוב.

בעברי הרחוק, כששימשתי כמורה, לימדתי את סיפורו של משה סמילנסקי "לטיפה", סיפור החושף בדרך כואבת למדי את ההבדל הענק שבין המנטליות המוסלמית למנטליות האירופית – בעיקר ביחס שתי החברות אל האישה.

וכאן ציטוט מהספר "עסקני הקיפוח" שנכלל כתגובה בפוסט של הבלוגר אלי אשד

[..]· בע"מ 94 מצטט המחבר את אלי חמו ותקווה לוי (מזרחים המזוהים עם השמאל הקיצוני) המגדירים את האשכנזים כאויבם. מכאן משליך המחבר על כלל המזרחים וכן על תהליך חשיבתם: "מסתבר שהעולים המזרחים סמנו מיד עם עלייתם לארץ את ה"אויב" שלהם ולא ממש נזקקו ל"ראיות" כדי לתרץ את שנאתם".[..]

בנוגע לשאלה על קיומו של לאום יהודי, לפי ספרה של ד"ר אסתר גליצנשטיין ההחלטה לכלול את יהודי ארצות האיסלם ב"תכנית המיליון" של בן גוריון התקבלה רק בגלל השואה,למזרחים לא יועד כל תפקיד במימוש הפרוייקט הציוני עד אז.

הדברים שכותב משה גרנות על הניחשול המובנה במזרחים ועל שנאתם לאשכנזים חופפים את התיזה של קלמן קצנלסון אודות שני עמים.

אז זהו אין דבר כזה "עם יהודי" שמאופיין בלאומיות שעונה להגדרה מודרנית.  אני מוכן להסתייע גם במשה גרנות כדי לנער מעצמי  את הציונות.

משה גרנות שלום שלום תלך ואל תחזור,פנינים נבחרות מחדשות בן עזר 868.

כאמור, הבאתי כאן רק פירורים משפע הבלע והרשעות שעסקני הקיפוח הפיקו מנבכי שנאתם. מי שרוצה לקרוא דברים אלה בפירוט עם ציטוטים מדויקים ומראי מקום – מוזמן לקרוא את ספרי "עסקני הקיפוח – שיח של הסתה וגזענות" [ירון גולן, 2000]. הלוואי שספר זה היה מגיע לידיו של אמנון לוי…

 

ובכן, אמנון לוי מעוניין לחזור אל השיח האנטישמי, הוא מעוניין באלימות כנגד אחיו האשכנזים, רק משום שההיסטוריה העניקה להם גם קטסטרופה שאין לה אחות בכל תולדות האנושות – אך גם יתרונות להתמודדות עם דרישות המודרנה. ייזכר שמו של אמנון לוי לדיראון עולם על המעשה המתועב שעשה.

 

אהוד: לאור לשונו הגסה, אני מעולם לא שמתי קצוץ על גדולתו ובקיאותו בתורה. הוא דוגמא מצויינת לכך שיהודי בגדדי אחד הצליח לתעתע ביהודים פתאים רבים מיוצאי מרוקו וגם בצאצאיהם.

הבחירות האחרונות פתחו צוהר לשינוי – ח"כ רות קלדרון, מן האושיות המרכזיות של ההתחדשות היהודית, הקימה שדולה להתחדשות יהודית בכנסת. שר החינוך שי פירון הכריז על הקמת אגף להתחדשות יהודית ועל תקנות חדשות שיזרימו תקציבים לתחום הזה. הבית היהודי, לראשונה, מבטיח לתמוך בהתחדשות היהודית הפלורליסטית. אבל בינתיים הדיבורים טרם הניבו תקציבים. כנס שדרות לחברה, שבשנים שעברו העלה נושאים חברתיים וחינוכיים מרכזיים על סדר יומה של החברה הישראלית, יעלה את הסוגייה על ראש שמחתו, בכינוסו השבוע, ויש לקוות שאכן יתחולל שינוי. אני מצטרף לשאלה שהיא כותרת המושב בכנס: "של מי היהדות הזאת?" ותשובתי ברורה – של כל היהודים המבקשים אותה.

גילוי נאות – אני עומד בראש אחד מארגוני ההתחדשות היהודית, מרכז "יובלים".

 

פורסם לראשונה ב"ישראל היום"

 

אהוד: לקוראי המכתב העיתי ולקוראי ספריי, גישתי ידועה – אנחנו, החילונים, בעלי ההשקפה הפלורליסטים – הננו היהדות של זמננו, וגם נושאי ומבטאי ההיסטוריה והתרבות היהודית של זמננו, וזאת כבר מראשית המאה העשרים, ולכן אין לנו צורך ב"התחדשות יהודית" מבית מדרשה המשעמם של רות קלדרון ודומיה. שֶׁיִלְמדו הם אותנו, את ספרינו ושירינו – אם ברצונם לדעת תרבות יהודית ישראלית מהי.

אני למשל מעריץ את הרב יונה מצגר, עם לראשו המגבעת השחורה הגדולה שחבשו בני ישראל במעמד הר סיני – הרב העושה עבודה חשובה מאוד בכך שהוא מצליח להשניא ולהמאיס עלינו את הצביעות הדתית היהודית.