לפני שהמזרחים היו לא נחמדים, מותר היה לומר בפשטות: הם נחותים. מי שרוצה למשש את שורשי המהפך של 1977 צריך לחזור ליולי 1959, ליום שבו נורה עקיבא אלקריף בוואדי סאליב
אפילו את השב"כ, או בשמו המדויק הש.ב., הם ביקשו להפעיל ומיד, כדי לחשוף מי עומד מאחורי הקשר. ב–27 ביולי 1959, כשבועיים וחצי לאחר שהמרד המזרחי הראשון בישראל פרץ בוואדי סאליב, היו שרי הממשלה, בעיקר אלה ממפלגת השלטון, מפא"י, משוכנעים כי נרקמה מזימה להפילם, מזימה שלה חברו עבריינים ובריונים, ששימשו מריונטות בידיו של כוח פוליטי נסתר וערמומי. הסיפור הדמיוני הזה גילם את חומת ההכחשה שהם בנו מול המצוקה המזרחית, הכחשה מהולה בעלבון צורב: איך הם בכלל מעיזים, המרוקאים האלה, להתקומם אחרי כל מה שעשינו עבורם? ועם העלבון באו ההערות הפוגעניות, בעלות הניחוח הגזעני.
>> לחצו כאן לקריאת הפרוטוקולים המלאים של ועדת החקירה
"יש אנשים שאת השכר אינם מוציאים וחוסכים ממנו", הסביר לחבריו שר האוצר לוי אשכול, שהחליף באותו השבוע את בן גוריון כיו"ר הישיבה. "חלק לא קטן מהשכר הם מוציאים על ערק". זו היתה דרכו של אשכול להתגונן בפני מחאת המפגינים, שהתמקדה בעבודות הדחק העלובות בשכר נמוך שאליהן נשלחו לעתים קרובות ומהן פוטרו כשלא היה בהם צורך. על זריקת האבנים, כלי הנשק המרכזי של המוחים המזרחים במחאה, אמר אשכול: "אולי למנהג בארץ מוצאם, שם זה היה נוהג מקובל". הוא תבע יד משטרתית חזקה ומדכאת. "האם באמת תרצה שיישבו (השוטרים) בחיבוק ידיים?", שאל רטורית את השרים. "זה יהיה יום שחור בשבילי… אני אומר לכולנו: (אין כאן) שום צל ורמז של הרקע הסוציאלי. קראתי בעיתון שאחד רגז שהגיע לכך שהוא רועה זונות. מישהו הכריח אותו לכך? אם אנו מסתכלים למה שהיה בבאר שבע. האם אנו יכולים להצדיק זאת בגלל הרקע? תבינו לאן אנו הולכים. מסתבר שנרקומנים לא נולדו בארץ…" המפכ"ל יוסף נחמיאס שהשתתף בישיבה העיר: "רק בארץ ערבית", ואשכול נסחף: "היה יהודי כמוני שמשך שנים הרבה טען: עלייה קצת סלקטיבית… ממצרים שלחו לנו קודם כל את הנמושות… אינני יודע את מי מביאים עכשיו מפרס, אבל נגזר עלינו לקבל אותם, נדע איזה ג'ונגל אנחנו מכינים לעצמנו".
שר החינוך זלמן ארן נשמע לחבריו פגוע אישית ממחאת המזרחים: "ב–11 שנות קיומה עשתה המדינה כמיטב חוסר יכולתה כדי להרים חלק זה של הציבור במידה שדבר זה ניתן באופן אובייקטיבי, אם כי יכול להיות שבמקרה זה אינו ניתן… בחינוך, שאני יותר בקי בו, אני יודע שבאמת עשינו את המקסימום, אינני מתאר לי איזו מדינה־שהיא שהיתה יכולה לעשות בשטח זה, ובמיוחד לעדות המזרח, מה שאנחנו עשינו מאז קום המדינה… הכלל של עדות המזרח אין לו חוש לזה, אולי לא יהיה לו אף פעם חוש לזה, אבל יש לו אהדה פסיבית לעניין הזה (לאלימות, ג"ו)". "למעשה אלימות?", תהה שר העבודה נמיר, והמפכ"ל נחמיאס שוב העיר הערה סוציולוגית: "לתימנים ולעולי צפון אפריקה". "אינני מדבר על התימנים", המשיך שר החינוך ארן בהבחנותיו, "התימנים תמיד היו שונים. אני בטוח שיש גרעין המכוון את הדברים מראש. צריך להיות טיפש ולהאמין שבכל מקום יש סיבה אחרת".
גם שר העבודה מרדכי נמיר לא הסתיר את עלבונו: "יש כמה התפרצויות שאנו שותקים עליהן. כל זה מתרחש בעונה שלא היתה כמוה מבחינת העבודה והתעסוקה, שלא היתה כמוה אפילו בשלוש השנים האחרונות שהיתה תעסוקה כמעט מלאה… אני מוכרח להניח שיש איזה גיבוי, איזה מחסה למארגני ההפגנות… הדבר היחיד שיש בפרשת ואדי סאליב הוא ששוטר בעל שם אשכנזי ירה שלא כהלכה… אומרים שבחוץ לארץ זה מתפרסם כמלחמת אזרחים, יש גם ארצות ערב בסביבה…" הזהיר.
כנראה כדי לשוות לאנשי המחאה אופי של כת פגאנית קדומה, דיווח המפכ"ל נחמיאס לשרים בדאגה כי ב"מספר מקומות יש תופעה של השבעת אנשים בבתי הכנסת שיהיו נאמנים לעדה". שר החינוך ארן קפץ ממקומו. "זה דורש הסבר", אמר בתקיפות, "מה פתאום הוא משביע את בני עדתו?". "הוא משביע אותם לשתף פעולה עם הוועדה (ועדת חקירה שהוקמה לבדיקת האירועים, ג"ו)", ענה המפכ"ל. "חשוב לדעת", המשיך אשכול לתבוע מידע. "אני בטוח שרבנים אלה קשורים לאיזו מפלגה ובשליחותה הם עושים זאת", ובהמשך גם הבהיר למי התכוון, מיהו בעיניו הבמאי של ההצגה המתוזמרת היטב: "הגיע הזמן שנדע לדבר בלשון יחיד ולא בלשון רבים, ומישהו צריך לדעת מי הוא יחיד זה. רק לפני מספר שבועות שמעתי שבגין אמר שלא פגש מצב מהפכני כמו ששורר עכשיו בארץ. אפשר לסמוך עליו", העיר באירוניה, ואז אמר מפורשות את אשר על לבו: "אני חושב שזו עבודה של בגין, שהיא מביאה ומוכרחה להביא להתפרעות, לזריקת האבנים למשרדי הסוכנות היהודית, לשבירת מועדון ההסתדרות". "עד הבחירות המדינה הזאת תישרף", סיכם השר נמיר בנימה אפוקליפטית.
***
"אני מקלל את היום בו נולדתי להיות מרוקני. אני לפעמים אומר 'אמיר את דתי ולא אהיה יותר מרוקני', אבל המצפון שלי לא נותן לי" (משה (מוריס) גבאי, בן 22, תושב ואדי סאליב)
ואדי סאליב היתה שכונה ערבית בעיר התחתית של חיפה, שתושביה המקוריים גורשו או נטשו אותה במלחמת העצמאות. בשנות ה–50 היא הפכה לאזור מוכה אבטלה שאוכלס בעיקר בעולים חדשים. יותר משליש מהם נולדו בצפון אפריקה, ובעיקר במרוקו. בכוכים צפופים ומוזנחים גרו משפחות מרובות ילדים ששנים ספורות קודם לכן הגיעו לארץ זבת חלב ודבש.
ביום רביעי, 8 ביולי 1959, חזר משה גבאי עם אשתו לשכונה החיפאית אחרי שצפו בסרט. "שלחתי את האשה הביתה", סיפר מאוחר יותר, "רציתי לשוחח עם כמה חברים. זה היה באמצע ואדי סאליב, דיברנו על עבודה ועל חוסר עבודה. פתאום עבר עקיבא אלקריף, נכנס לבית הקפה… בסביבות השעה עשר וחצי בלילה שמעתי צעקות ורעש – 'הרגו! הרגו!' הלכנו מיד למקום, ושם סיפרו לנו שעקיבא חטף חמישה כדורים ולקחו אותו בניידת. הדם היה עוד במקום… האנשים התחילו לדבר: 'זה לא ייתכן כך, מספיק לנו ודי… ירדנו לכיכר ליד קפה אביב, שם היו התקהלויות ורעש. קם שוטר אחד עם סטן ואמר: 'מי שמתקרב אני יורה בו'".
כמה שעות לפני כן עצרה ניידת משטרה ליד קפה רוזוליו שבשכונה. סמ"ר אשר גולדנברג תבע משיכור מקומי בשם אלקריף לעלות לניידת. הסמ"ר קיבל לפני כן מידע כי במהלך שעות היום ניסה אלקריף לזרוק את עצמו לעבר מכוניות נוסעות. בדו"ח משטרה מיוחד הנמצא בתיק של שר המשטרה בכור שטרית ושנפתח לאחרונה לבקשת "הארץ", נכתב כי אלקריף צעק: "יש לי כסף יותר מבן גוריון ואינני רוצה לחיות". בהמשך הוא זרק בקבוקים בבית קפה שסירב למכור לו משקאות חריפים והשתולל במקומות נוספים.
"תעלה לניידת", ציווה גולדנברג על אלקריף, שבאותה שעת ערב דווקא ישב רגוע ושליו ליד אחד משולחנות בית הקפה והאזין לתקליט בערבית שביקש שינגנו עבורו. אלקריף סירב להישמע לפקודת השוטר, קם והחל לזרוק לעבר הניידת בקבוקים שפגעו בשמשה. הוא איים שיהרוג את השוטרים ואת עצמו. גולדנברג ושוטר נוסף בשם קרול סגל ירו לעברו. אלקריף צנח למדרכה. בחקירה פנימית של המשטרה, עשרות שנים לפני האינתיפאדה הראשונה, יטען השוטר סגל כי כיוון את היריות לרגלי הקורבן. אלא שכדור אחד חדר למותנו של אלקריף, פגע בכיס במרה ובחוט השדרה והוא הובהל לבית החולים במצב "רציני", כפי שצוין בדו"ח החקירה המשטרתי.
הידיעה על היריות המיותרות באלקריף נפוצה במהירות והסעירה את תושבי השכונה. מחאה ספונטנית הוצתה. אנשים התגודדו במרכז השכונה, תקפו ניידת שעברה שם וצעקו בקצב: "רצח במשטרה". הזעם שהצטבר במשך שנים על הממסד ועל אלימותו התפרץ באחת. זה היה אקורד הפתיחה לאירועי ואדי סאליב, שהשנה ימלאו להם 55 שנה. קצרה היריעה מלתאר את כל האירועים ומשמעותם ההיסטורית, אבל די בהצגת מבחר מהחומרים הנפיצים הגנוזים בארכיון כדי ללמד על חטא הגזענות הקדמון.
***
"היו התפרצויות של המשטרה באמצע הלילה לתוך בתים ומאסרים תוך מכות נאמנות. אני קובל על מאסר ילדים רכים" (הרב יעקב סודרי, רב בעיר התחתית, בפנייה לוועדת החקירה הציבורית)
זמן קצר אחרי שאלקריף פונה במצב קשה באמבולנס לבית החולים, כינס תושב השכונה ויו"ר תנועת "ליכוד יוצאי צפון אפריקה" דוד בן הרוש, גבר מרשים בן 35 שניסה להתקבל לזרועות מפא"י ונדחה, בחורים מהשכונה כדי לתכנן את המשך המחאה. הוא הפציר בנוכחים לשמור על סדר כדי שהעניינים לא ייצאו משליטה. "הוא השביע אותנו שגם אם המשטרה תכה אותנו לא נגיב", שיחזר תושב השכונה משה גבאי מאוחר יותר, וסיפר כי באותו הערב צעד יחד עם 200 אנשים מבית הכנסת בתהלוכה בשכונה, תוך קריאת צעקות כמו: "אין חוק במדינה!". מכונית משטרה שעברה במקום נסקלה באבנים עד שנמלטה. לקראת חצות חזר גבאי לביתו, וכשהשכים לקום בבוקר ראה מהחלון שוטרים "עם קסדות ומגינים רצים וחוזרים".
בבוקר הוכרזה שביתה כללית בוואדי ומצעד של מאות מפגינים נושאי דגלים שחורים יצא לדרך. אחד הצעירים נשא דגל טבול בדם של עוף שחוט מבית מטבחיים סמוך. הם עלו לכרמל, הפגינו מול מטה המשטרה, וכשהובטח להם שאלקריף חי ומאושפז בבית חולים, הם התפזרו. אלא שבהמשך היום אירעו כמה אירועים אלימים שכוונו כולם נגד סמלי השלטון: מכוניות משטרה ששוטטו בשכונה נרגמו באבנים, מכוניתו של מנהל בנק לאומי בעיר הוצתה, המועדונים של מפא"י וההסתדרות הושחתו, חלונות ראווה של חנויות בכרמל השבע נופצו. המשטרה הגיבה ביד חזקה ואנשים נפצעו ונעצרו, מה שכמובן הגביר את הלהבות – הפגנות סוערות פרצו במקומות נוספים במדינה, העימותים הוחרפו ומספר העצורים והפצועים עלה.
המשטרה אמנם הכריזה כי נהגה באיפוק באירועים אלה, אך ימים ספורים לאחר פרוץ המהומות הקימה הממשלה ועדת חקירה ציבורית בראשות שופט בית המשפט המחוזי משה עציוני, שהיה לה מנדט מוגבל: לבדוק אם היתה יד מכוונת שהפעילה את המוחים כפי שחשדו ראשי השלטון, כיצד פעלה המשטרה ומה היה הדלק שהזין את המחאה.
"אנשים בעלי מוסריות ירודה, הידועים כמעורבים בפשעים וזנות וגם אנשים סתם מהקהל", תיאר שטרית בפני עמיתיו את הפרופיל של המפגינים בישיבת הממשלה שיזמה את הקמת ועדת החקירה. הוועדה התכנסה כמה ימים לאחר מינויה והוזמנו להעיד בפניה אנשי הממסד והמשטרה, וכמה מתושבי השכונה – בהם האיש שניצח על המחאה, בן הרוש. "אם לא היתה לי אפשרות ללמוד – אני צריך להקים דור של סבלים, והאקדמאים יקימו דור של אקדמאים?". שאל בן הרוש את חברי הוועדה בעדותו המהדהדת, שהגיעה לכותרות הראשיות בעיתונים בשנת 1959. "אם אני בור לא יודע קרוא וכתוב, אולי הבן שלי יהיה גאון? אולי ייצא ממנו איינשטיין?".
לשכת העבודה היא הגיהנום
אולם במבט לאחור נדמה כי העד שמסר את העדות המרשימה ביותר לוועדה, ומי שהיה דוברו המובהק של אותו דור אבוד, היה דווקא תושב השכונה משה גבאי, בן 22, נשוי ואב לילדה. בתחילת עדותו סיפר גבאי כי כבר בבוקר המהומות השני החליט לפרוש מהמחאה, למרות שבעיניו לא היתה מוצדקת ממנה. "אשתי שלחה אותי לקנות דגים", סיפר. "לא רציתי לצאת החוצה. אני מתרחק ממהומות. ידעתי שזה כמו לדבר לקירות. אף אחד במילא לא עונה".
הוא תיאר כיצד מהרגע שבו דרכה כף רגלו בישראל ספג גילויי גזענות. "גם בבית הספר לא קראו לי בשמי הנכון, קראו לי מרוקו וזה העיק על לבי. אני הייתי ילד", סיפר לוועדה. הוא התגייס לצבא, שירת שירות מלא, חזר לשכונה והתחתן. "אילו ידעתי שהחיים הם כך, לא הייתי מתחתן עד היום ולעולם. יצאתי מהצבא ומאותו הרגע התחילו הצרות. נרשמתי ללשכה, שלושה חודשים ראשונים הייתי מחוסר עבודה", המשיך. אחרי שנולד בנו הבכור נסע בלית ברירה לאילת כדי לחפש פרנסה, ומשלא מצא אותה שב לחיפה למצוקותיו הישנות. "אמי נמצאת חמש שנים בארץ, גרה במעברה ואין לה שום אמצעי קיום… אני רוצה בכל לבי לעזור לה, אבל אין לי איך… כמה פעמים באה אלי הביתה … התחילה לבכות: 'אין לי במה לעשות שבת'… אמרתי לה: 'אל תבואי אלי יותר. אני לא רוצה לשמוע את הסבל שלך, מספיק אני סובל בעצמי, אני עלול לאבד את עצמי לדעת. מספיק לי מכל הצרות האלה. אם הייתי מוצא איזו אונייה הייתי עולה עליה ועוזב את הארץ'".
המקום שגרם לו לתסכול הרב ביותר בעת ההיא היה לשכת העבודה – הגיהנום הפרטי שלו: "הדברים בה מזעזעים מאוד ואני יודע אותם היטב כי אני חי בתוך הלשכה לפני הצבא ואחרי הצבא", אמר גבאי לחברי הוועדה, ותיאר בפניהם איך פעם אחר פעם דוחים את מבוקשו – לעבוד במקומות מכובדים בעיניו – ודוחקים אותו לעבודות זמניות יומיות בסופן הוא מוצא את עצמו שוב מובטל. "היום אני עובד בדחק בעיריית חיפה, בזבל. אם בחור כמוני צריך לעבוד בזבל – כל הכבוד. אעבוד בזבל… אילו לי היו פרוטקציות הייתי מזמן יושב באיזה משרד. לצערי הרב, אף אחד לא שואל אותי אפילו מה שלומך, כי יש אנשים שבעים אז הם לא דואגים לרעבים. לא אכפת להם… לדעתי כל הספרדים מקופחים ולא רק המרוקנים – בגדד, פרס, עיראק… בבתי החרושת ובמפעלים בחיפה מכניסים אותנו לעבודה רק שלושה שבועות לפני הפסח או ראש השנה כדי שיהיה לנו איך להעביר את החג. כל השאר זה חוסר עבודה ודחק. אבל דחק ראוי לאנשים זקנים ומוגבלים, ומה פתאום אני צריך לעבוד בדחק?… יש יום יציקה. מה זה אומר? כשאיזה קבלן גומר את הגג, הוא מזמין לו חמורים ספרדים שיסיימו לו את זה… שותים בקבוק בירה והולכים הביתה. ולמחרת שוב ללשכה… המזכיר צועק 'מי רוצה יציקה?' כולם צועקים ורוצים לקבל.
"אין לי דם ואין לי אומץ ואני לא יודע לגנוב. אם הייתי רוצה לגנוב, הייתי יוצא להיות גנב ולא לראות במצוקה של אשתי וילדַי. כאשר אני בא הביתה, אשתי אומרת לי: 'אתה לא רוצה לעבוד' ואני רב איתה ולפעמים עולה לי הדם לראש ואני רוצה לרצוח אותה. כי היא אומרת לי: 'אתה הולך ללשכה ואתה עומד ומסתובב'. היא לא יודעת שאני הולך ומבקש עבודה ולא מקבל. היה פעם מקרה שהביאו לי משטרה מפני שאני צעקתי: 'תן לי עבודה'. הרים שפופרת: 'פה יש מישהו מתפרע'. בא הסמל גיגי ועוד שני סמלים וקצין, אני אמרתי 'כן, אני רוצה ללכת לבית סוהר', אף על פי שאף פעם לא הייתי. אני רוצה פעם להרגיש מה זה ואם אני אמצא שזה טוב, אני אשאר שם כל החיים".
האחים בגלות אירופה
בשלב מסוים גבאי הסכים להתחזות למפא"יניק. את עצת הזהב הזאת העניק לו אחד מבכירי לשכת העבודה, שהסביר לו שזו הדרך שבה הממסד יאמץ אותו וייתן לו פרנסה. גם זה לא הועיל. "ושוב ללשכה", הוא ממשיך. "שהוא מקום המפגש היחיד של האנשים המיואשים בישראל. אחד מספר כיצד לווה לירה והשני בוכה ולפעמים צועק: 'יש לי שמונה ילדים, תן לי (עבודה) בחפירה, תן לי פתק, תן לי שם'. המזכיר צוחק: 'מה אתה מספר לי – אני עזרה סוציאלית? אני אמרתי לך שתעשה כל כך הרבה ילדים? אתם אוהבים רק את האשה, אבל אתם לא יודעים מה לעשות עם הילדים. ואיזה אפליה בין מרוקנים לבין יוצאי אירופה. המרוקנים העובדים בעבודות הכי קשות מרוויחים 120–130 לירות לחודש והאירופאי תופס מטאטא ומרוויח 300 לירות".
גבאי מספר שכך המשיך לעבוד בעבודות מזדמנות שאליהן הופנה בלשכת העבודה, ובין עבודה מזדמנת אחת לאחרת, ספג השפלות. "קרה לי מקרה פעם כשעבדתי בעגן. נכנסנו לשיחה בין־עדתית עם רומני אחד, והוא אומר לי תגיד לי, איך בכלל אכלת במרוקו? האם ראית פעם מזלג? האנשים כולם מכירים אותי, עד שאבי התגרש מאמי, גרתי ברובע הצרפתי. אם יש פה אנשים מקזבלנקה הם בוודאי יודעים איפה זה בדיוק. זה רובע טוב, לא במלאח (הגטו המרוקאי, ג"ו). למדתי בבית ספר צרפתי והתחנכתי כמעט לפי הדת הצרפתית וגם פה בארץ למדתי. אני חושב שפה בארץ היה לי גם כן מגיע משהו אחרי ששירתתי את המדינה, ואני יודע לכתוב ויש לי שתי שפות… אני מקלל את היום שבו נולדתי להיות מרוקני… שלחו אותי לדואר בתור דוור. אמרו 'תגיש את קורות חייך בכתב'. כתבתי ואז שאלו אותי איפה למדתי לכתוב. אמרתי בארץ. הוא אמר לי, 'מאיפה אתה?' אמרתי: 'ממרוקו'. והוא אמר, 'פלא, מרוקני כותב ככה'… אמרתי לו: 'מה יש, כל המרוקנים בורים?' הוא ביקש שאכתוב בצרפתית וכתבתי. אמר לי: 'תבוא מחר'. באתי והתקבלתי.
"שלחו אותי עם מישהו שילמד אותי והוא בדרך התחיל להסית אותי: 'זו לא עבודה בשבילך. אתה תטייל כל הזמן, תתעייף, תרד ותעלה מדרגות… אתה בחור צעיר, אולי תלמד מקצוע'. אמרתי לו 'למה אתה לא למדת מקצוע?' הוא החל לספר לי מה עבר עליו, מלחמות בגרמניה, וזה כאב לי כי הוא סיפר גם שהילדים שלו נהרגו שם. כאב לי מאוד ואני זוכר שכשהיינו ילדים… התפללנו ובכינו ועשינו כיפורים קטנים בשביל אחינו בגלות אירופה… הלכנו יחפים ברחוב והתפללנו לאלוהים שיציל אותם, דאגנו לאחינו שבגרמניה. עכשיו הם מסתכלים עלינו בעין פוזלת, כי אצלם מרוקני, כאילו אתה אומר פושע בינלאומי… יש מרוקנים מלומדים אבל לא נותנים להם אפשרויות. הנה, הדוד שלי גמר אוניברסיטה במרוקו… היה ציוני פעיל, חייו היו בסכנה, הוא בא לארץ והוא יושב במעברה, הוא אירגן תעמולה, רצה להפוך את המדינה, הוא כתב מכתבים לממשלה ולכנסת, איים עליהם שיהיה אויב העם מספר אחת. אולם כנראה שהשתיקו אותו, נתנו לו עבודה בביטוח לאומי. אני מתפלא איך הוא לא בא להעיד פה…
"אל תחשבו שכל המרוקנים רוצים לגור בוואדי סאליב. רבים רוצים לצאת לספר, רק שנהיה בני אדם. אבל מה כואב לנו? כאשר באה אונייה מרומניה את העולים משכנים בקרית מוצקין וקרית חיים ובנוה שאנן, ולא שולחים אותם לספר. רק את המרוקנים שולחים לספר, לחבל לכיש ולשובל ולנגב.. אני רק יודע דבר אחד: בלי הספרדים לא היתה מדינה וצריך לתת להם לחיות כמו בני אדם… אני מתפלל לאלוהים שגם הילד שלי יוכל ללכת לקייטנה, אם כי אינני חושב שיוכל כשאני רואה את הילדים הקטנים המתרוצצים בוואדי סאליב חצי עירומים או עירומים לגמרי ומלקטים אבנים וחול ואדמה כי אין להם מה לאכול.
"אני גר בוואדי סאליב משנת 51', אולם לא שמעתי שאיזה עיתונאי יבוא ויתעניין בחיינו ויכתוב עלינו. אולם לאחר המקרה הנורא באים כולם וכותבים, ופתאום עלינו לכותרות… אני זוכר שהייתי פעם בטירה הדרומית באסיפה של בן גוריון והוא הבטיח שבעוד שנתיים יחוסלו המעברות, אולם זה שקר. אמא שלי עד היום יושבת בצריף ובוודאי תשב עוד חמש שנים. אמנם בונים עכשיו שיכון אבל היא צריכה לשלם אלף או אלפיים לירות, ומאיפה תיקח? ואנו עובדים בדחק, כבוד השופט, אתה אינך יודע מה זה כי אף פעם לא עבדת בזה… אני אומר לכם בכנות, אני לא אוכל בשר במשך חודש ימים אפילו פעם אחת. לרוב אני אוכל תפוחי אדמה כי זה משביע. הבן שלי, מאז שנולד, אולי שלוש פעמים קניתי לו בננות… אני לא פוגש מרוקני אחד שאומר שטוב לו. הוא אומר: 'הלוואי ויבוא המוות, כל מרוקני שלא עובד והוא במצוקה מחכה למוות'".
לאחר שהסתיימה עדותו ביקש גבאי כי נציגים מהוועדה יתלוו אליו לסיור בשאול: בלשכת העבודה האזורית, שנוהלה בידי אשכנזים. "התרשמנו מן האווירה העגומה השוררת במקום", כתב בדו"ח מיוחד אחד הנציגים שנלווה לגבאי. על הקיר הוא ראה כתובת שריסס מישהו: "בית עבדים של מרוקנים". על הרצפה המלוכלכת הוא זיהה "סימנים אחדים של יריקת דם… נראה שעד אשר הרגישו בנו פקידי הלשכה קיבלו יוצאי אירופה… עבודות טובות יותר מאשר האחרים", אישש הנציג את דבריו של גבאי. "חדר הפקידים מזכיר במראהו בית סוהר, שכן רואים את פני הממתינים לתורם מבעד לסורגים… טענתו של הפקיד היא שהתנהגותם (של המרוקאים, ג"ו) היא גרועה, אינם מבינים את מה שנאמר להם, מתפרעים וחסרי משמעת. לדעתו הסבל העיקרי בלשכה הוא סבלם של הפקידים".
***
"יש חופש בכתב ודיקטטורה למעשה" (דוד בן הרוש, בעדותו בפני הוועדה)
זה היה צעד מתגרה שנועד להראות מי כאן הבוס. ערב הבחירות וכשלושה שבועות לאחר פרוץ המהומות, שהתפשטו מאז למקומות נוספים שבהם היו ריכוזי עולים מזרחים (מגדל העמק, באר שבע, עכו ועוד), החליטה מפלגת השלטון לערוך כנס בחירות מיוחד בקולנוע הדר הסמוך לוואדי סאליב, ביום האחרון והלוהט של חודש יולי. בתיק שמכיל את החומר שנאגר בלשכת שר המשטרה דאז שטרית, יש רמז למודיעין השוטף שאספה המשטרה בקרב אנשי השכונה בתקופה זו. בדו"ח מיוחד שקיבל השר מספר ימים לאחר האירועים נכתב כך: "ידיעות שהגיעו אלינו אמרו שחוגים מסוימים מתוך תושבי ואדי סאליב יוצאי צפון אפריקה, זוממים להפריע לאסיפה וכך למנוע אותה". כוחות משטרה ואנשי פלוגות הסער האלימים של ההסתדרות הגיעו למקום להפגנת כוח שהסתיימה בכאוס. המוחים שניסו להפריע לקיום האסיפה וזרקו אבנים פוזרו בברוטליות. פצועים הובהלו לבתי חולים. 59 אנשים נעצרו. זו גם היתה ההזדמנות שלה חיכתה המשטרה: בתוך העצורים היו גם מנהיגי המרד.
"בזמן ביצוע המעצרים הורגשה תכונה חשודה באחד מן הבתים", נכתב בדו"ח שהוגש לשר המשטרה. "חוליית משטרה ניסתה להיכנס לבית הזה ומצאה את דלת הכניסה נעולה. למרות קריאותיהם של השוטרים לפתוח את הדלת לא נענו יושבי הבית וסירבו לפתוח אותה. הדלת נפרצה ואז נפלה מאחד החדרים ירייה בודדת אחת. בפתח החדר שממנו נורתה הירייה עמדו שתי נשים ומספר ילדים. מהחדר נשמעו קריאותיו של גבר, שקולו הוכר על ידי השוטרים כקולו של דוד בן הרוש, ואשר איים על חוליית השוטרים שלא להתקרב כי אחרת יהרוג אותם, את הנמצאים איתו ואת עצמו. מפקח המשטרה במקום הצליח לשכנע את בן הרוש להתמסר ואמנם יצא האיש מן החדר ומסר את הנשק למפקח המשטרה. באותו מעמד אמר בן הרוש שלא התכוון להרוג את השוטרים או לפגוע בהם, אלא רק חשב להגן על עצמו כי היה נדמה לו שעומדים להתקיפו".
במוצאי השבת עוד ניסו 100 איש לחדש את המחאה, אלא שהצעדה שלהם פוזרה בכוח רב, כמה מהם נעצרו ופצוע אחד הובהל לבית החולים.
***
"אין לי דירה כזאת כמו שיש לעולים החדשים בבית שאן" (שר החינוך זלמן ארן בישיבת הממשלה, 2.8.59)
יממה לאחר המעצרים התכנסה הממשלה שוב. בן הרוש כבר הפך לדמון והמחאה שהנהיג להמצאה אישית שלו: "מה שקרה כאן זה לא על רקע סוציאלי, תהרגו אותי ולא אודה שזה על רקע סוציאלי", קבעה גולדה מאיר והתפנתה להשתלח בבן הרוש בסגנון המוכר, השמור מאז לכל המעז לנסות להפר את הסטטוס־קוו: "מה לא עשו כבר למנהיג הגדול שיש לו אקדח. הוא כבר היה במשטרה, הוא היה בצבא, כבר סידרו לו בית קפה, עכשיו יש לו חנות שמשרד הביטחון סידר לו, אלפי לירות כבר הוציאה מדינתנו המסכנה לבחור זה. איזה מקרה סוציאלי? זה מקרה סוציאלי שהוא מודיע שאצלו בוואדי לא תהיינה אסיפות… עכשיו בלי 'אבלים'. כל התפרעות כזאת לדכא עד היסוד". "זה יכול להתגלגל לקומוניסטים, לשנאת מדינה, לירידה…" הפליג השר נמיר בחרדה. "אלה הם אלמנטים שלא חושבים הרבה על מה שהם עושים", הצטרף שר הפיתוח מרדכי בנטוב לתביעה לנקיטת יד חזקה אף יותר. "הייתי מייעץ שהמשטרה תהיה יותר עצורה בדיבורים ותעשה מעשים… כוחות חזקים של המשטרה ידכאו, ועוד לא נחוצים דברים אלה להיאמר".
השר היחיד אולי שבמהלך הישיבות השמיע עמדה ביקורתית ומחוברת למציאות היה האלוף במיל. ואיש אחדות העבודה משה כרמל: "המצב בתעסוקה והמצב בשיכון הוא שורש פורה ראש ולענה… ביקרתי בכמה מקומות, במעברות, הייתי מזועזע עד עמקי נשמתי, לא ידעתי שיש במדינת ישראל תמונות כאלה". כששר החינוך ארן זעק בישיבה: "אף ילד אחד מעדות המזרח שאינו יכול לשלם שכר לימוד נמצא מחוץ לבית ספר תיכון, אף ילד אחד", הפנה אליו כרמל שאלה מתבקשת: "ואם הוא צריך לפרנס משפחה, אם הוא צריך למכור עיתונים?" דברי כרמל זכו לתגובה חריפה מעמיתיו. "אני חושב שתושבי מגדל העמק צריכים להצביע מפא"י", הכריז אשכול, שמחה כנגד חשבון הנפש של כרמל. שטרית, השר הספרדי היחידי ממפא"י, מצא הקשר נרחב לצורך להצדיק את דיכוי המהומות: "זה מתחיל להשפיע על החוצפה של הערבים… הם מתחילים לראות בזה דוגמה רעה. אם יוצאי צפון אפריקה נוהגים בצורה כזאת ונוהגים איתם בכפפות של משי מדוע להם אסור?"
השר המזרחי הנוסף בממשלה היה שר הדתות, יעקב משה טולדנו. הוא ניסה מעת לעת להגן על המרוקאים, אך הלחץ הקבוצתי הכריע אותו פעם אחר פעם. "בכל הזדמנות שאני מזדמן בין המון כזה של צפון־אפריקאים… אני מתחיל למנות בחיוב מה שעשתה הממשלה, את מה שעשתה מפא"י…" אמר לחבריו. "(אבל) אנשים כאלה שאינם יכולים לשלם שכר דירה, מצבם המשפחתי קשה מאוד, למשל הצפון־אפריקאים. בעצמי ראיתי בדרך לירושלים, הם עובדים בעבודות הקשות ביותר בכבישים וביניהם בני שישים. אין להגיד למשל שכולם עצלנים". אשכול קטע אותו: "כל יושבי העמק עבדו בכבישים". "גם אני עבדתי בכביש", הצטרף שר החינוך ארן, וטולדנו יישר קו: "יש ביניהם גם אנשים רעים, כמו שסיפרו על האיש שהביא אלפי לירות והפסיד אותם בקלפים ואחר כך טען שאין לו ממה לחיות. אבל לא כולם כמוהו… אין לומר כאלה שכל אלה אינם כתימנים. גם התימנים היו בהתחלה פושטי יד ורק אחר כך נכנסו לעבודה… הם רוצים לעבוד בעבודות יותר קלות. כך היה גם במרוקו".
הפושעים והמטורפים
"הכיצד שעל אף כל הצרות הנ"ל מביא האיש ורבים כמוהו את בני משפחתו ממרוקו? או שבכל זאת המצב שם לא היה ורוד כל כך כפי שהם טוענים בדרך כלל, או שהקהילה המרוקאית עשתה הכל לניצול 'קיבוץ הגלויות' על מנת לשלח משם מקרים סוציאליים אולי פושעים ומטורפים… אצל כמה אנשים בלט יחס אמביוולנטי למקצועם. יש להניח שמקצועיות זו אינה של ממש (אולי היו שוליות וכו') או כפי שיש הטוענים שרבים מבין הקבוצה הזאת מעדיפים עבודה כלשהי וללא עתיד ובלבד שתהיה קלה" – הציטוט הזה לקוח מהערותיו של אחד מנציגי ועדת החקירה לבדיקת אירועי ואדי סאליב והוא מגלם את ההתאמה הרעיונית בין ההנהגה לשלוחיה. בזמן שהממשלה התכנסה ודנה שוב ושוב במרד, המשיכו השופט עציוני וחבריו לגבות עדויות. בין השאר נשלחו נציגים מטעמם לשכונה, וחלקם – כמו זה שכתב את הציטוט המופיע למעלה – לא חסכו מהוועדה את דעותיהם החשוכות.
אחד המרואיינים היה יצחק אסאג, תושב השכונה, והוא היה זה שעורר באדם שמינה הממסד כאוסף ראיות את הרושם שהמרוקאים ניצלו את התקומה הציונית כדי להיפטר מהשוליים החברתיים בקהילתם. אסאג עלה עם שתי אחיותיו ממרקש שבמרוקו. "המניעים לעלייתו היו ציוניים… בבואם (שלו ושל אחיותיו) היו בשער עלייה… כעבור זמן נתנו לו אוהל במחנה דוד על יד טירה", מפרט המראיין, "הוא קנה לעצמו חנות קטנה בחיפה, בינתיים הוחלף האוהל בצריף – הוא סגרו על בריח ועבר לגור עם אחותו אל החנות. הוא אינו כשיר לעבודה פיזית לאחר תאונה שהיה בה עוד בגולה (רגליו חלשות) לפיכך הנו משוחרר מן הצבא ומהמילואים – אך למרות מגבלותיו יצא לעבודות פיזיות שהוצעו לו… בגלל מוגבלותו העבירוהו ללשכת העבודה של המוגבלים וקבעו כי הוא זקוק לעבודה קלה. מאז הוא מסתובב ואינו עובד. משלא קיבל עבודה, פנה ללשכת הסוציאלית ונקבע שהוא זכאי לקבל 23 לירות בחודש. סכום זה הוא ממשיך לקבל וכאשר הנו מבקש עבודה אומרים לו שהרי יש לו תמיכה, למה לו לעבוד. בצורה זאת נאלץ לחזור אל חסות העזרה הסוציאלית, שכן הסכום של 25 לירות אין להתקיים היום".
בסוף 55' התחתן אסאג ועבר עם רעייתו הטרייה לגור בחנות "ללא אור, ללא מים וללא בית שימוש". ניסיונותיו לקבל אישור לפתיחת דוכן לממכר ירקות עלו בתוהו. הוא חזר ללשכת המוגבלים ועבד שם כסדרן בהתנדבות. תקוותו היתה שירחמו עליו ויתנו לו עבודה, אך "לא נתנו… כל יום הוא הולך ללשכה להירשם לעבודה… ביקש שיתנו לו להיות שמש בבית הספר ליד ביתו". גם מבוקשו זה לא ניתן לו והוא שימש כשומר לילה על רכוש הדואר בכרמל. "במקום לא היתה סככה, לא נתנו נשק, היתה רוח והוא היה חולה. הוא לא החזיק מעמד אך כיוון שרגזו עליו שוויתר על עבודה טובה לא נתנו לו עבודה אחרת. כעבור זמן, קיבל עבודה בתור גנן בבית החולים רמב"ם אך פיטרוהו אחרי ארבעה חודשים פן יצטרכו לתת לו קביעות. אז החליט ללכת לעירייה ולעשות 'שמח'. הוזמנה משטרה והוא נאסר… מאז חי על תיווך דירות בוואדי ומפרנס בקושי את עצמו ואת משפחתו".
יום אחרי שקיים את הראיון איתו, הבחין נציג הוועדה באסאג יושב באולם בית המשפט שבו נגבו העדויות. "הוא עשה רושם אגרסיבי למדי", כתב במסמך שהוגש לחברי הוועדה, "מילמל לעצמו תוך כדי העדויות ונראה דרוך על מקומו".
אדם נוסף יצא מטעם הוועדה לסיורים בוואדי וגם אצלו ניכרים סימני ההתנשאות. "ניגשתי אל קבוצה של בחורים צעירים באחת הפינות", כתב לאחר מכן בדו"ח מיוחד. "זיהיתי את עצמי בעזרת מכתב מטעם הוועדה ולהפתעתי הנעימה גיליתי נכונות מרובה להיכנס עמי לשיחה. הקבוצה היתה מיוצאי אלג'יריה… ייתכן שיש הבדלים בחינוך ובמסורת של יהודי אלג'יריה ואין להוציא מהם מסקנה לגבי שאר העולים מצפון אפריקה". בסיורו בשכונה הגיע נציג הוועדה למתפרה של חייט, שהציג בפניו שתי "דיפלומות פריזאיות המעידות על כך שהוא חייט מדופלם". כאן הוא חי בפחון ונאלץ לתפור ולגזור חליפות בחינם לשכניו, שידם אינה משגת. "הואיל ובשכונה הזאת גרים בצפיפות", מעיר הנציג, "הם עוסקים כל העת בבחישה בסיפורי הצרות והקשיים שלהם. יש הרושם של כמעט הנאה לחזור על הסיפורים ולדוש בהם".
שאלת ההיגיינה הרוחנית
עדים נוספים שהופיעו בפני הוועדה ביקשו לשלול בדרכם את הנראטיב של המוחים, ולפיו תנאי הפתיחה שקיבלו בארץ הם שגזרו את גורלם לעוני מרוד ולהידרדרות לפשע. וכך, בקרב הקולטים טופח נראטיב הפוך: משהו אפריורי דפוק אצל המרוקאים האלה. לוי כהן, למשל, היה באותן השנים קצין מבחן לנוער במחוז חיפה ובעברו עובד סוציאלי ומדריך בעליית הנוער. דעתו על היווצרות הפער העדתי מאלפת: "למה לא כל הילדים בשכונת ואדי סאליב הגיעו לפעילות א־סוציאלית?" שאל את חברי הוועדה, "למה ישנן משפחות בנות עשרה ילדים הגרים בכוך, אבא מחוסר עבודה, תנאים קשים והם דווקא מתפתחים בסדר ולמה ילד אחר לא? צריכה להיות איזו סיבה ראשונית… הגורם הראשוני בעיני הוא בשטח ההיגיינה הרוחנית בקרב עולי צפון אפריקה בוואדי סאליב".
חבר הוועדה פרופ' שמואל נח אייזנשטט: "האם אתה מתכוון לומר שבעיה זו קיימת באופן מיוחד בקרב עולי צפון אפריקה?"
תשובה: "היא קיימת בין אותם ילדים שבשטח ההיגיינה הרוחנית יש סטיות אצל ההורים, ואז הם מגיעים אלינו… אני חושב שצפוי לנו אסון גדול. ניתנה לי הזדמנות לדבר עם השופט ליבוביץ' (כנראה סמואל ליבוביץ' האמריקאי). הוא סיפר לנו על עבודתו, וכאשר אמרנו לו שהמצב אצלנו הרבה יותר טוב, הוא אמר לנו 'חכו כמה שנים'. ואני היום רואה שהוא צדק. אני חושש מאוד, כי הבעיות של האוכלוסייה הפורטוריקנית בניו יורק תהיה לנו גם כאן. הלוואי ולא אצדק, אבל בעוד 10–20 שנים, שכונות העוני של חיפה יהיו בקרית אליעזר. שיכונים יפים, דירות יפות, שם זה יהיה לא על רקע סוציאלי, אלא הכלב קבור בשטח ההיגיינה הרוחנית בקרב העולים. דיברנו קודם על רגש אפליה וקיפוח. אני בהכרתי המקצועית איני מכיר באפליה – כושי, נוצרי, ערבי, יהודי בשבילי הוא אדם. אבל אם אהיה כן, אני מוכרח להודות שכשהייתי ילד קטן בגרמניה והלכתי ברחוב עם אבא וראינו יהודי עם זקן וקפוטה, יהודי גלותי, ואני מודיע שעד היום אם אני נתקל בטיפוס גלותי כזה, 'אוסט יודה' יהודון, זה עד היום בדמי. ניתנה לי הזדמנות לעבוד בקפריסין בשנת 1946. אז נתקלתי בפעם הראשונה ביהודים מצפון אפריקה. לא ידעתי מה זה אשכנזי ומה זה ספרדי, אולם כבר אז הבחורים ירדו מן האונייה – הייתי הראשון שנתקל בהם, היינו צריכים לחלק אותם באוהלים או בצריפים וכבר אז הם באו ברגשי קיפוח".
***
"לכבוד נשיא המדינה יצחק בן צבי, נזדעזענו נוכח האמצעים האכזריים שנקטה המשטרה בדיכוי אחינו היהודים מצפון אפריקה, אנשים, נשים וטף, במיוחד על הפעלת ערבים דרוזים נגד אחינו… אנו פונים לכבודו להועיד לנו פגישה דחופה" (ארגון יוצאי צפון אפריקה בישראל בלתי תלוי)
משלחת של כמה מראשי קהילות יוצאי צפון אפריקה הגיעו למעונו של הנשיא בן צבי ב–16 ביולי כדי להבהיר לו עד כמה המצב נורא. הם קיוו שהפעם אוזני הממסד לא יהיו אטומות או משוחדות וכי הנשיא הצנוע, דייר הצריף, יתערב. "יהודי מרוקו סבלו גם בארץ מוצאם", הסביר מנהל בנק מרמלה בשם שמואל טולדנו, "אבל שם הם ידעו שהסבל בא מהגויים ולא ציפו לכך שיסבלו גם בישראל, בין היהודים". בן צבי היה נינוח ומפויס אך גם הוא השמיע בפגישה את הניגון המוכר: "תחילה באו ממרוקו המקרים הסוציאליים, בעלי השכלה לא עלו ארצה, אלא עברו לצרפת וארצות אחרות", הוא קבע, "העולים נשארו ללא מנהיגים ראויים מבני עדתם. יש להסביר לעולי מרוקו שההתפרצות אינה הדרך לפתרון בעיותיהם, במדינת ישראל אין אפליות בין העדות השונות". כך הצטרף גם הנשיא לעמדה הרשמית של הממסד.
אחת הבודדות בממסד שהעיזה להשמיע קול אחר, היתה חברת מועצת העיר חיפה צילה עירם, ששיגרה מכתב נוקב ומרגש לחברי ועדת החקירה ובו כמעט התחננה בפניהם לפגוש בהקדם את מי שהיא זיהתה כגיבורות: האמהות מוואדי סאליב. "הזדעזעתי בסיורי האחרון בשכונה, ממראה העוני האיום, הכוכים והחדרים האפלים", כתבה עירם. "ריכוז רב כזה של סבל בלתי אנושי של משפחות מטופלות בילדים רבים, מיואשות ללא עבודה קבועה, מתפרנסות משכר דחק. שוחחתי עם תושבים רבים בשכונה וברצוני לתאר מקרה אחד המאפיין את המצב בכללו.
"שוחחתי עם אשה עולה מצפון אפריקה, אם לעשרה ילדים… שגרה בחדר אחד חשוך אשר קירותיו אף עכשיו, בחודשי הקיץ, רטובים ולחים וריח של עובש נודף מהם. האשה שומרת בקפדנות על ניקיון החדר, סיפרה לי שבחודשי החורף זורמים המים דרך החלון הקטן לתוך החדר וחייהם הופכים לגיהנום… חבל שאשה זו ואחרות כמוה לא הופיעו בפני הוועדה. הן היו יכולות לספר את כל האמת, להגדיר את המצב לאמיתו ולתרגם את הסטטיסטיקה הרשמית על פעולות לטובת השכונה כביכול לשפת האמת. המבקר בדירה זו יכול לתאר לעצמו איזה נזק נגרם למשפחה שכזאת.
"מתוך קריאה בחלק מהעיתונות מתקבל הרושם שתושבי ואדי סאליב הם בריונים ופורעים. דיבורים כגון 'חיפה לא תהיה קזבלנקה' מראים את הגישה לבעיה כאובה זו. אולם דמות האם שפגשתיה בוואדי סאליב, הנאבקת בתנאי הדיור השוררים בארץ בצורה כה אמיצה לקיום משפחתה, חייבת לעורר כבוד. האם זו בריונות? האם הילדים החמודים שראיתי, אם רק יקבלו חינוך כיתר הילדים ותנאי קיום אנושיים, לא יוכלו להיות לנכס חשוב לעם, כאדריכלים, רופאים מהנדסים ואנשי מקצוע בעתיד הקרוב?" עציוני וחבריו לא אימצו את ההמלצה.
בפני ועדת החקירה הופיעה רק אשה אחת, וגם זאת על פי בקשתה המפורשת. עד לעדותה, זה היה מופע של גברים בלבד, מקפחים ומקופחים. רות שחר בת ה–34 עלתה מאלג'יר לפני קום המדינה והתמקמה בקיבוץ רגבים. שנתיים לפני עדותה נשלחה ללמוד בבית ספר לאחיות, שבו נפגשה בפעם הראשונה עם טעמה המר של ההתנשאות. "נפגשתי יום־יום עם התופעות של אפליה", סיפרה. "בכל פעם שאמרתי שאני מאלג'יר התקררו היחסים והיו אומרים לי: 'אבל את לא נראית כמוהם… אולי את לא מאלג'יר?' והייתי צריכה להדגיש שכולנו במשפחה צפון־אפריקאים… אני אומרת שההרגשה של אנטישמיות שאני הרגשתי כבר ישנה מזמן… נפגשתי בתופעה זו… אף בין האנשים מבין העילית בארץ, אקדמאים… שמעתי רופא שמתלונן שאליו מביאים רק 'שחורים'… מפי רופא שאידיאל חייו היה צריך להיות שונה".
***
"בריון, גנב, רועה זונות או רוצח אשכנזי לא יצליח לעורר אהדת העדה האשכנזית… אולם בקרב עדה פרימיטיבית דבר זה ייתכן" (בן גוריון במכתב לשופט עציוני)
במהלך רבים מפרקי העלילה הדרמטית הזאת נעדר מי שהיה אמור לשמש באחד התפקידים הראשיים בה: ראש הממשלה בן גוריון. בתחילה היה חולה ואחר כך יצא לחופשה פרטית. בישיבת הממשלה שהתקיימה ב–23 באוגוסט ועסקה באימוץ מסקנות ועדת החקירה, סיפרה גולדה מאיר שהחליפה אותו בתפקיד יו"ר הישיבה כי "אור לאותו יום שישי שבו אירעה ההתפרעות השנייה אמר לי ראש הממשלה שכוונתו היתה לצאת באונייה ולעשות את הסיבוב שהנשיא היה רגיל לעשות מזמן לזמן, כי אין הוא מצליח בארץ להסתתר באיזה מקום למנוחה, והוא אמר כי מנוחה פירושה בשבילו שלא לדבר עם איש, ובזאת אין הוא מצליח בארץ".
ממקום מרבצו בשיט בים הוא ודאי היה מרוצה מהמסקנות שאליהן הגיע השופט עציוני. "אין אפליה מכוונת", זה המשפט המכונן שהממסד כה חיכה לשמוע ושעציוני סיפק במהירות שיא: שבועות ספורים לאחר שקמה, סיימה ועדת החקירה את עבודתה. השופט אמנם שלל את תיאוריות הקשר של אשכול וחבריו, זו שגרסה בפשטנות כי המהומות היו תולדה של ברית סתרים בין בגין לנרקומנים ואנשי העולם התחתון. הוא אף כתב על ואדי סאליב כי "שכונה כזו, אין לה זכות קיום בעיר מודרנית כחיפה", אולם המסר הכולל שיצא מהדו"ח היה בבחינת טפיחה על השכם של הממשלה.
בישיבה שבה אומץ הדו"ח לא הסתירה גולדה את קורת רוחה מהמסקנות: "יש איזה דבר חשוב בדו"ח שלא ראיתי על כך כותרות בעיתונים… יש שם קביעה החלטית שלא היתה מדיניות של אפליה ושמשרדי הממשלה פעלו רבות גם בתחום השיכון, החינוך ושטחים אחרים. אלה מילים טובות לממשלה". גם השרים האחרים היו מרוצים מאוד מהמחמאות שקיבלו, ומהקביעה שלא היה מדובר "בהתקוממות של עדה", כפי שציינה גולדה, "אלא של ילדים וגורמים פליליים".
אחרי שהתבשמו מעצמם, התעוררה בישיבה שאלת ייצוג המזרחים במוסדות השלטון. "למשל שופט בית המשפט העליון", כפי שאמר פנחס ספיר. "למשרה זו לא תיקח איש מצפון אפריקה", צינן את ההתלהבות השר פרץ נפתלי. בסיום הישיבה הבטיחו החברים לקיים דיון נוסף בעניין. הוא לא התקיים.
ב–10 באוגוסט נפתח המשפט של בן הרוש וחבריו להנהגת המרד. "כל מי שיכריז שהוא מרוקאי יקבל עונש כפול", הודיעה השופטת מרים שטרקמן, כפי שמצטט אותה ספרו של סמי שלום שטרית, "המאבק המזרחי בישראל", ובתגובה ביקש בן הרוש לפסול אותה. בסופו של יום דן הרכב של שלושה שופטים בתיק הזה, וקבע עונשים חמורים לעצורים ובעיקר לבן הרוש: מאסר של 24 חודשים בפועל, עונש שהופחת בערעור לעשרה חודשים. בין הסורגים (הוא ישב בסך הכל שישה חודשים) הריץ בן הרוש רשימה לכנסת, שלא עברה את אחוז החסימה. גולדה היתה מרוצה בוודאי. "רשימה עדתית זו שריפת המדינה", אמרה באחת מישיבות הממשלה, 33 שנים לפני הקמת ש"ס. מפא"י הגיעה בבחירות בנובמבר 1959 להישג הגדול בתולדותיה — 47 מנדטים. הציבור אמר כן לזקן.
***
שנה חלפה מאז האירועים ונדמה היה שהם לא התרחשו מעולם. ביולי 1960, פעלה המדינה במרץ כדי להעלות את היהודים שנותרו במרוקו ארצה. קצרה היריעה מלגולל את כל הסיפור הזה, ולמעשה אפשר להסתפק במברק אחד ששלחה בכתב יד (מטעמי זהירות, לדבריה) יעל ורד, דיפלומטית מפריז, להנהלת משרד החוץ: "כידוע הסולטאן (ורד מתכוונת לשליט מרוקו, ג"ו) מעביר כספים לחו"ל, נכנס כשותף למספר חברות בשווייץ ואיטליה ומתקשה למלא התחייבויותיו הכספיות כלפיהן. עורך הדין שלו הוא יהודי… הצעתי כי גזבר הסוכנות באירופה ינסה לדבר עם עורך הדין וינסה לבדוק אם ישנה אפשרות לסייע לסולטאן בענייני כספים תמורת הקלות בעלייה… ב–1950–1951 הוקמה חברה משותפת יחד עם סבאח, בנו של נורי סעיד (שליט עיראק, ג"ו), אשר קיבל סכום לגיטימי לכל יהודי שעזב את עיראק באמצעות חברה זו. וכיוון שכמעט כל היהודים יצאו בדרך הזאת, הגיעו רווחיו של סלאח המסכן לחצי מיליון לירות סטרלינג ואולי גם יותר". אי אפשר לומר שגם אחרי אירועי ואדי סאליב לא נעשה מאמץ להעלות את יהודי מרוקו לכאן, גם אם במאמץ הזה עצמו ניכרת מעט אדנות גזענית.
ב–1999 הלך בן הרוש לעולמו. עד להתנצלותו של אהוד ברק ב–1997 בפני המזרחים, מעולם לא ביקש איש ממנהיגי מפא"י לדורותיה סליחה מאזרחי ישראל ממוצא מזרחי. לאחרונה עלו לכותרות נתונים שציטט מרכז אדווה מהלמ"ס, ולפיהם היתה ההכנסה החודשית הממוצעת של שכירים עירוניים אשכנזים גבוהה ב–42% מההכנסה החודשית הממוצעת של כלל השכירים העירוניים בשנת 2012. ההכנסה של שכירים עירוניים מזרחיים היתה גבוהה באותה השנה רק ב–9% מההכנסה הממוצעת של כלל השכירים העירוניים.
למאמר המלא בהארץ כאן
המאבק המזרחי 