JPEG COLLECTION

קישור מ עד הנה

45% מבעלי הפטור הנפשי חרדים

mishtamtim ultra orthodox

משה גרנות עסקני הקיפוח/ ביקורת אבי פיקאר

ספרו של גרנות נע בשני צירים. מצד אחד מוכיח גרנות עד כמה המזרחים הינם נחשלים ובאו מתרבות נחותה ומצד שני הוא תוקף את אלה שמתנגדים לתיאור זה ותולים את נחיתותם של המזרחים במזימה של הממסד האשכנזי. עם זאת דואג גרנות להדגיש שהוא חש כאח למזרחים ומתנצל פעמים מספר בספר על כך שהוא נאלץ לתאר את הדברים כפי שהוא רואה אותם. גרנות לא מתעלם מגזענות וסטראוטיפים שקיימים בחברה הישראלית אולם סטראוטיפים אלו הם לדעתו יחסים בין קבוצות שונות ושנאת הזר, כל זר, והוא איננו חלק מהיחסים בין מזרח למערב ובין ארופה לאסיה ואפריקה.

גרנות מתאר את חיי היהודים במזרח באופן שבו תיארו בעבר אירופאים את האוריינט אך ללא הפן הרומנטי שבתיאורים אלו. זה מקום מלוכלך, מושחת, חולה, חסר ערבות הדדית (העשירים מתנכרים לעניים) ומלא בפשיעה וזנות. היהודים, כחלק מאתו מזרח, שייכים באופן טבעי לאותה זוהמה וניוון. המקורות של גרנות הם בעיקר ספרותיים – הסרט 'שחור' של חנה אזולאי הספרי והרומן ויקטוריה של סמי מיכאל. אולם הוא גם הצליח לדלות תימוכין בעזרת קריאה אי אלו ספרי מחקר (לרוב הספרות המחקרית בנוגע ליהודים בארצות האיסלם הוא לא מתייחס ומתיאוריו ניכר שהוא גם אינו מכיר ספרות זו). גרנות מביט דרך משקפת מאד סלקטיבית תוך הדגשת חסרונות ארצות האיסלם (כמו שלטון טוטליטרי) והתעלמות מחסרונות כאלה בארצות ארופה (כמו שלטון טוטליטרי מהאכזריים בהיסטוריה האנושית). לגרנות יש גם ידע על המזרחים ממקור ראשון. בילדותו שהה כבן למשפחה רומנית במעברה בבאר שבע. המזרחים באותה מעברה היו אלימים מלוכלכים וחולים והפכו את חיי משפחתו של גרנות לגיהנום. לא הייתה להם ברירה אלא לעזוב את המעברה. טראומת הילדות הזו, שעליה יוודע לקורא בעמ' 66, יכולה להסביר את החשבון הארוך שיש לגרנות עם המזרחיים.

כחלק ממאבקו בעסקני הקיפוח גרנות דוחה את הטענה שהייתה מזימה אשכנזית להשפיל את התרבות המזרחית. אולם בשטף כתיבתו ניתן להבין כיצד למרות העדרה של מזימה בכל זאת נוצרה אותה השפלה ואותה דה לגיטימציה לתרבות יהודי המזרח. כאשר הקרירטריון לדבר טוב הוא עד כמה הוא מערבי די ברור שכל יצירה תרבותית שאיננה מערבית היא נחותה. גרנות גם מסביר מדוע הועלמה חלקה של יהדות המזרח מלימודי ההיסטוריה – הם היוו רק 10% מהעם היהודי (למרות שהם מהווים קרוב ל- 50% מהאוכלוסיה היהודית בישראל ומתלמידי ההיסטוריה במערכת החינוך). על פי הגיון זה אין טעם ללמוד היסטוריה יהודית מאחר שהיהודים מהוים פחות מאחוז מאוכלוסיית העולם.

ספרו של גרנות שייך לז'אנר שדומה שהייתה לו עדנה לאחרונה. גרנות עושה למאבק המזרחי לשווין את מה שעשה ספי רכלבסקי לציונות הדתית ('חמורו של משיח'), מיכאל קרפין לימין ('רצח בשם אלוהים' והסרט "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה") ויורם חזוני לשמאל ('המדינה היהודית – המאבק על נשמת ישראל'). השיטה פשוטה: קח קבוצה קיצונית וקיקיונית, השחר את פניה עוד יותר, מתח קוים גסים בין הקבוצה המושחרת לבין קבוצות מרכזיות וגדולות. אין צורך בהוכחות ותימוכין. צור הכללות, קבע כמה קביעות גורפות, מבשלים על אש גבוהה של יחסי ציבור (אם אתה ימני כמו יורם חזוני יחסי ציבור תוכל לקבל רק בארצות הברית אבל אל דאגה, משם זה יגיע לארץ כי התורמים מודאגים) וכך מצליחים למכור בקלות.
למרות קוי הדימיון בשיטה, השוואת הספר 'עסקני הקיפוח' עם הספרים שהוזכרו למעלה עושה עם משה גרנות חסד. מבחינת כתיבה מדובר בסגנון מאד אישי. העובדה שיש לטקסט הערות שוליים אינה משנה הרבה ואינה מוסיפה את הניחוח הפסאודו מחקרי שבהם מתהדרים רכלבסקי וחזוני. הספר כתוב גרוע ויש בו חזרות רבות על אותם ציטוטים בפרקים שונים.
למרות איכותו הנמוכה של הספר ורדידות טיעוניו של גרנות יש בהחלט מקום לביקורת על הגישה הרדיקלית, שבשם מאבקם של המזרחים לשויון, יוצאת כנגד כל המעשה הציוני. התפיסה, שבה מחזיקים כמה אינטלקטואלים רדיקלים, שיהודים בארצות האיסלם היו 'ערבים בני דת משה' היא מופרכת כמעט לחלוטין. למעט קבוצות קטנטנות של יהודים מרבית היהודים במזה"ת ובצפון אפריקה חשו מנוכרים מהרוב המוסלמי. זהותם כמיעוט דתי היתה מעוגנת לא רק בחיים החברתיים אלא גם מבחינה משפטית. היהודים היו בני חסות כמעט עד אמצע המאה ה-20. גם אם החיים היהודים לא היו רצופי פרעות ומצוקה (כפי שגרנות מתאר), אידיליה רבה לא הייתה שם. מתח זה הוחרף על ידי הקולוניאליזם וזה קרה הרבה לפני הציונות. גם בענין הקונספירציה האשכנזית להביא את המזרחים ולהשפילם תרבותית וכלכלית יש מקום לבחון האם לא מדובר ביישום ההגמוניה ובגישה ארופוצנטרית שאפיינה גם את יחסם יהודים מזרחים בינם לבין עצמם (כמו יחסם של הבגדדים לכורדים או יחסם של יהודי קזבלנקה לשלוכים) ולאו דווקא מקנוניה זדונית.
ספרו של גרנות, שנוגע בדיון חשוב וחיוני, עושה שירות רע לויכוח על השיח המזרחי הרדיקלי בפרט ולבירור היחסים הבינעדתיים בישראל בכלל.

לרשימתו של משה פיקאר באתר סימניה כאן

משה גרנות אידיוט רציני/עגנון ללא מסווה

מסתבר שמשה גרנות אוהב כיבודים , ב סוף 2010 הוא זכה בתואר חתן האור מטעם ארגון הקשור לסוכנות היהודית , ב פברואר 2012 הוא זכה בפרס אקו"ם ליצירה ספרותית בתחום הפרוזה המוצגת בעילום שם. בדברי התודה באותו ארוע ביקש גרנות מהברנז'ה הספרותית להפסיק להתעלם ממנו. ב 18 למארס 2012 התקיים/עתיד להתקיים ערב הוקרה למשה גרנות ,במשרד החינוך בירושלים ,בחסות מנכלית המשרד. משה גרנות היה מפקח במשרד החינוך וכנראה זאת הסיבה שצעירים לא יודעים עברית ברמה שעגנון כתב. אלי אשד נסחף בקסמיו וערך עם גרנות ראיון בו הוא מסביר למה הוא טרח לכתוב ספרים בגנות יצירתם  של ליבוביץ' ועגנון.

הקישור של הראיון שאלי אשד פרסם ב E-MAGO יובא בסוף הרשימה.

הנה חלק מהראיון

גרנות נגד ש"י עגנון

משה גרנות הוא גם המבקר היחיד עלי אדמות שהעז להטיל ספק בעשורים האחרונים בגדולתו של ש"י עגנון ואף פרסם ספר שלם התוקף את עגנון. המילה הטובה היחידה שיש שם למשה גרנות לומר על עגנון היא ש"בסופו של דבר יצירתו של עגנון היא בעלת שיעור קומה והיא מושכת את הקורא לעיון רציני ולמעורבות רגשית". אבל אין שם שום מילים טובות נוספות על חתן פרס נובל הישראלי היחיד לספרות. הוא הקדיש ארבע שנים מחייו לעיון בכל מילה כתובה שנכתבה מאת ועל הסופר השנוא עליו וכרגיל מביא לכל טענה כזאת שלו מראי מקומות מרובים.

בין פרקי הספר אנחנו מוצאים פרקים עם השמות "בירבורים" ו"איך שמים את הקורא ללעג". למעשה הספר "עגנון ללא מסווה" הוא ההתקפה החריפה ביותר (והיחידה) על מה שגרנות כינה "כתבי הקודש היהודיים של העת החדשה".
מבחינתו של גרנות עגנון הוא בגדר חומר מסוכן לבריאותם הנפשית של ילדים צעירים, אלו מהם שיגיעו לקרוא אותו. עגנון לדעתו הוא הזומם והמתעה הגדול. הסופר שהעמיד את כשרונו לרשות הכוחות החשוכים ביותר בתרבות היהודית. הוא שוטף את מוחו של הקורא ונועץ בו בעורמה מסרים אפלים אנטי הומניסטיים שונים. עגנון, קובע גרנות, מציע לנו בתחבולות מחוכמות ובערמומיות לחזור אל אותן בשורות חסרות שחר, אל החשוכים שבמסרים הדתיים.

א.א. ושוב השאלה הקבועה: למה נטפלת דווקא לעגנון, שכתבת עליו ספר שלם של שלילה גמורה, מה יש לך נגדו?
גרנות: ש"י עגנון הוא סופר קלאסי שנחשב לעמוד הטווח האולטימטיבי של הספרות העברית החדשה, נלמד חובה בבתי הספר, זוכה להלל ולשבח מצד 99.99% מהביקורת, אם אני לא טועה. רק גרשון שקד כתב חמישה ספרי הלל עליו. מצטטים בלי סוף מיצירתו ורואים בה קנה מידה לכל דבר.
ההלל העיקרי הוא שעגנון כביכול היה מורד בדת. קורצויל המנוח כתב זאת, משה שמיר הגדיל לעשות וקרא לו "מחריב הדת".
כל אחד מהמבקרים מוכיח לפי יכולתו והבנתו שעגנון הוא אחד המורדים הגדולים בכל הדורות בדת ישראל.  ואנחנו קוראים את עגנון ונדמה לנו שאנחנו עומדים לקבל את מה שהבטיחו לנו הפרשנים אבל בעצם אנחנו מקבלים דבר אחר לגמרי. לדעתי הוא גם לא סופר כזה גדול, הוא מגבב במילים ובפרטים ללא צורך, וזה פוגע מאוד בעוצמה של סיפוריו.
האמת היא שעגנון שהוא באמת גאון אבל מסוג שונה מאוד ממה שחושבים, מעביר מסר דתי שמרני מאוד במסווה מחוכם של אירוניה, אירוניה מחוכמת גאונית שהקוראים אינם יורדים כלל לסוף דעתה. עגנון משטה לגמרי בקוראים הוא מטיף להם לדת חשוכה ולערכים אנטי הומניסטיים של "אתה בחרתנו", שנאת הגויים ושימור מעמדה הנחות של האישה והטפה על כך שעם ישראל צריך לדבוק בתורה.
א.א.: אז למה זה בעצם מרגיז אותך? הרי גם אורי צבי גרינברג היה ימני קיצוני והרעיונות שלו לא בדיוק צמחוניים.
גרנות: אבל את אורי צבי גרינברג לפחות לא מוכרים לי בתור משהו אחר שהוא לא. את עגנון מלמדים כאילו הוא הומניסט שייצג את הספרות העברית החילונית והוא לא. הוא מורד מדומה שמטיף לכל הערכים הדתיים הקיצוניים ביותר ורק עושה את זה במסווה.
א.א.: אתה יכול לתת דוגמאות?
גרנות: הגויים של עגנון שייכים למין אנושי שונה לגמרי מהמין היהודי. הם מביאים עימם את נגע היצרים האפלים. הם מחוללים מתוך טמטום חושים, הם כפויי טובה והלומי יין ששכלם מוגבל. אתה לא תמצא דמויות חיוביות של גוי בשום מקום אצל עגנון.
הדוגמה הקלאסית היא בסיפור "האדונית והרוכל" שאינו אלא סיפור ערפדים, סיפור על רוכל יהודי שמתפתה לאדונית, שם קוד בעגנונית לגויה, שהיא אמנם יפה אבל היא בתוספת גם ערפדית ששוחטת את בעליה, אוכלת את בשרם ושותה את דמם. למעשה זו המקבילה המדויקת של כל מיני אגדות אנטישמיות.
אצל עגנון יש כל מיני סיפורים על אנשים שהוריהם שכבו עם גויות וכתוצאה נולדו להם ילדים מרושעים. הוא אפילו רומז במין רעיון מטומטם לגמרי שבגלל זה באה השואה.
ואחר כך אם אתה בא בטענות אל האנטישמים על שהם מציגים את היהודים כולם כרעים, אז הם יענו לך שהם לא שונים בזה מחתן פרס נובל ש"י עגנון ,ואיזה תשובה תוכל לתת להם?

משה גרנות מתוודה שפעם בצעירותו גם הוא הלך שולל אחרי קסמו המשוקץ של עגנון.

גרנות: כשאתה קורא משהו משלו אתה צריך לחפש בתלמוד במקורות ורק אחרי זה אתה יכול להתחיל להסביר. בשביל מורה זה מצוין כי יש בשביל מה ללמד ובעגנון יש הרבה מה ללמד ותדע שהדבר הגרוע ביותר בשביל מורה זה טקסט פשוט כמו שיר של רחל שבו הכל ברור. "צר עולמי כעולם הנמלה", מה יש כאן להסביר? מה אתה יכול להגיד לתלמיד? שזה יפה?
אבל לזכותי יאמר שאחרי שנתיים שלוש פקחתי את העיניים ואמרתי "הרי הוא ריאקציונר. גם מבחינת הצורה והטכניקות הספרותיות וכל האלגוריות האלו. פתאום קלטתי שעגנון חוזר אחורה אל ספרות תקופת ההשכלה שעליה כידוע לך כתבתי דוקטורט שלם, שבה כל מחבר רצה להגיד משהו על דברים ברומו של עולם עם דמויות עם שמות כמו "אהבה", תקווה", דמויות אלגוריות עד שבאה ספרות התחייה וחיסלה את זה והחלה ליצור דמויות של בני אדם אמיתיים לא של אידיאות מופשטות. עגנון חזר אל האלגוריות אל דמויות מופשטות שמייצגות את "היהודי" ואת "הגוי" ואת "האמונה" ושבה כלב הוא שליח השטן והיצר. וכל הפרשנים האלו עומדים ומנסים לפענח את המשמעויות המסתוריות האלו של הסיפורים של עגנון כמו "עד עולם" שהן אלגוריות מסובכות לכאורה אבל למעשה המשמעות שלהן האמיתית היא תמיד איזה מסר שחוק, פשטני, בלה ומזוקן בנוסח "עם ישראל צריך לדבוק באמונת ישראל". אבל מפני שזה עטוף באלף צעיפי מסתורין לא ברורים, מפני שזה סודי כל כך זה עושה רושם על הקוראים והחוקרים.
א.א.: כמפקח ניסית להקטין את חלקו של עגנון המשוקץ בעיניך בתוכנית הלימודים?
גרנות: אם הייתי בא לבית הספר ורואה מורה עם פאה נוכרית על הראש מלמדת תנ"ך או עגנון מתוך התמוגגות מהמסרים הדתיים שלו, הבזויים בעיני, ואם היא עשתה שיעור טוב אז היא קיבלה ממני את ההערכה הגבוהה ביותר. את דעתי בעניין הבעתי בוועדות במשרד החינוך. אבל לרוב או אפילו תמיד לא הייתה לזה שום השפעה לצערי הרב.
א.א.: ולמה אתה טורח לבצע את כל המחקרים המפורטים הענקיים שלך על אישים ודברים שאתה מתעב כמו ליבוביץ', ש"י עגנון והמקרא. למה בזבזת עליהם שנים מחייך?
גרנות: למדתי שאם אתה רוצה להילחם היטב במשהו, אתה צריך להכיר אותו בדיוק כמו גדול המאמינים בו ,ואף גרם פחות מזה. אז למדתי מקרא במשך שנים רבות ותלמוד ופיוט ולמדתי במשך שנים רבות כל מילה שכתב ליבוביץ' וכל מילה שכתב עגנון ושנכתבה עליהם.

משה גרנות נגד ישעיהו ליבוביץ'

משה גרנות כתב ספר שלם על ישעיהו ליבוביץ, שנחשב בעיני רבים לגדול הוגי הדעות היהודיים במאה העשרים, ספר שהוא כתב התקפה מקיף על האיש ותורתו. הספר מלא כמקובל אצל גרנות במראי מקומות יסודיים.
הוא גם טרח ואייר את התמונה שמופיעה על העטיפה. בתמונה הזאת רואים את הראש לליבוביץ' לא פחות משמונה פעמים ולכל הראשים האלה יש ידיים שמונפות באוויר אצבע מאיימת.

גרנות: רציתי להעביר את התחושה לקורא שמהמדובר באדם שידו בכל, אדם שיש לו תורה מבהילה שצריך להיזהר מאוד ממנה.

א.א.: אתה האדם היחיד שכתב ספר התקפה שלם על ישעיהו ליבוביץ' ,אתה אי פעם פגשת אותו?
גרנות: פעם אחת, ישבתי בהרצאה שלו והתפתח בינינו דיאלוג ואז לקראת סיום הערב שאלתי אותו שתי שאלות מעט פרובוקטיביות כנראה. התגובה הליבובצ'ית לא אחרה לבוא, הוא ענה כמו שהוא ענה תמיד, בגסות.
א.א.: מה הוא אמר בדיוק?
גרנות: את התשובה הסטנדרטית, החוזרת על עצמה  הקבועה, הנצחית שלו לכל מי שאי פעם העז להתווכח עימו: שאני לא מבין כלום.
א.א.: מה בדיוק הרגיז אותך אצל ליבוביץ'?
גרנות: זה שהוא שולל כל לגיטימציה מהחילוניות בכלל והחילוניות היהודית בפרט. הוא ביצע כאן את המניפולציות שלו וטען שהחילוניות היהודית מוליכה בהכרח לפשיזם ולקומוניזם וזה כמובן לא היה ולא נברא. ההיפך, הפשיזם והקומוניזם הן סמי-דתות כי יש בהן תורה שלא ניתנת לשינוי אלא לכל היותר לפירושים. תבדוק בישראל מי כאן הפשיסטים ואלה דתיים, תמיד. היה רק פלג אחד אצל הדתיים שהלך בקונצנזוס של היהדות השפויה – "מימד". והם אפילו לא עברו את אחוזי החסימה. זאת הוכחה ברורה שלהיות דתי זה לא להיות הומניסט. ליבוביץ' לקח את המציאות ופשוט הפך אותה כי בכל מקום שבו הדת שולטת זה הוביל לאסון.
א.א.: כמה זמן עסקת בספר נגדו?
קרוב ל-13 שנה. את הספר עצמו התחלתי לכתוב לרגל יום ההולדת התשעים של ליבוביץ', בתור מתנת יום הולדת שלי. הבעיה הייתה לקרוא את כל 15 הספרים שהוא כתב ביסודיות. כשאני מתעניין במשהו אני חוקר אותו וחופר עליו עד הסוף.
ליבוביץ' היה דתי פנאטי והוא רצה את הרס מדינת ישראל, אין לי כל ספק בכך. המדינה החילונית ("פאשיסטית" בעיניו) הייתה לו לצנינים.
א.א.: ליבוביץ' אי פעם הגיב למשהו שכתבת?
הוא שלח פעם תגובה למאמר שכתבתי עליו במאזניים והוא כתב מכתב שגם בו טען את התשובה הנצחית שלו לכל מי שהעז להתווכח איתו, שלא הבנתי כלום. אני לא נשאר חייב אף פעם ופרסמתי מאמר תגובה שבו הראיתי לו מתוך הכתבים שלו שאני צודק. לזה הוא כבר בכלל לא טרח לענות.
א.א.: אבל מה גרם לך לכתוב ספר שכולו מכוון נגד אדם אחד כמו במקרים של ליבוביץ' ועגנון?
גרנות: סלח לי על היוהרה, אבל הייתה כאן תחושה של שליחות. אני ניצול שואה ואם יש מישהו כמו ליבוביץ' שרוצה להרוס את המדינה שלי, את המולדת שלי, אני אקום נגדו. אני חושב שזה מה שהדתיים הקיצוניים רוצים לעשות, הרי עצם הקיום של המדינה סותר את הנחות היסוד שלו.

           קישור לרשימתו של אלי אשד ב E-MAGO כאן

בן ציון יהושע באתר אימגו  / משה גרנות נגד לייבוביץ ונגד עגנון

משה גרנות הלוחמני ממשיך במלחמתו בפרות קדושות ובקונצנזוס הלאומי. הוא מקעקע – בשני ספרים נפרדים – את משנתו של ישעיהו לייבוביץ ומנמיך את קומתו של ש"י עגנון חתן פרס נובל לספרות. לייבוביץ ראה במדינת ישראל מדינה פאשיסטית וביקש, לדעת גרנות, להרוס את המדינה ו"אני כניצול שואה אלחם נגד כל מי שרוצה להרוס לי את המדינה", אומר גרנות.

יורשה לי להעיר למשה גרנות ידידי: הכרתי במשך שנים רבות את ישעיהו לייבוביץ במסגרת עבודתי כמנהל הוצאת מאגנס באוניברסיטה העברית. לייבוביץ שהכרתי לא דמה ללייבוביץ הפומבי הזועק בקולי קולות ומתעמת עם מתנגדיו. מצאתי אדם רך כקנה, שכתב ידו כשל נערת גימנסיה עגול ונינוח. גאון ענייני, אדיב עד הגבול האחרון ומשתף פעולה בנועם ומבלי לקבל גמול כלשהו על עשייתו.

משה גרנות הקדיש ארבע שנים מחייו לעיון מעמיק ביצירות עגנון. לדעתו, עגנון הנערץ הוא הזומם והמתעה הגדול, המעמיד את כישרונו לרשות הכוחות החשוכים ביותר בתרבות היהודית. הוא שוטף את מוחו של הקורא ונועץ בו בעורמה מסרים אפלים אנטי הומניסטיים שונים. עגנון, קובע גרנות, מציע לנו בתחבולות מחוכמות ובערמומיות לחזור אל אותן בשורות חסרות שחר, אל החשוכים שבמסרים הדתיים. בפתיח לספרו 'עגנון ללא מסווה' (עמ' 9) הוא כותב כי אינו מערער על גאוניותו ועל מרכזיותו של עגנון בתרבות העברית אלא טענותיו כלפי יצירתו של עגנון מתמקדות במסרים הערכיים והאסתטיים שכתביו של
עגנון משדרים..

קישור לפוסט של בן ציון יהושע