ההיסטוריה חוזרת על פי יוסף בן דוד שורץ

הערה

הדברים נכתבו לפני מספר שנים על ידי יוסף בן דוד שוורץ כאשר עזמי בשארה גלה. אני לא יודע אם הדברים מכילים חוסר דיוקים . ממה שהתרשמתי העובדות הן נכונות למרות שיוסי שוורץ גולש לפנטזיות כאשר הוא מציג תיזות פוליטיות. כל הכתיבה נועדה להזכיר שגם את חייה של ענת קם עלולים להרוס כמו שרצחו את אתל רוזנברג. התובע של אתל רוזנברג ידע שהיא חפה מפשע והדברים התגלו כאשר שוחררו המסמכים.

שאול סלע

משפט  ידוע בהיסטוריה היה משפטם של הזוג הרוזנברגים. יוליוס ואתל רוזנברג, שהוצאו להורג על כסא חשמלי בעבור ריגול למען ברית המועצות.. חודשים ספורים לפני הוצאתם להורג של הזוג רוזנברג הוצאו להורג יהודים בצ'כסלובקיה ובארצות הגוש המזרחי בעוון ריגול למען ארצות הברית. רבים במערב גינו את משפטי פראג, אך על המשפט בארצות הברית עברו בשתיקה.

למי שאינו זוכר את פרשת הזוג רוזנברג, נזכיר בקצרה את הפרשה. זוג יהודים, יוליוס ואתל רוזנברג, הועמדו למשפט עקב מציאת מסמכים שהעידו כביכול שבשנת 1945 העבירו את סודות פצצת האטום האמריקנית לברית המועצות. הבסיס למשפט היו נוסחאות מתימטיות שנמצאו אצל גיסו של רוזנברג, דוד גרינגלס. כל העדים וכל השופטים, ובראשם השופט אירבינג קאופמן, היו יהודים. נידונים אחרים במשפט, ד"ר פוקס וגרינגלס, נידונו לתקופת מעצר ושוחררו. נאשם אחר, ד"ר מורטון סובול, נידון לשלושים שנות מאסר ושוחרר לאחר שריצה 17 שנות מאסר.

בני הזוג הגישו ערעור, אך הוא נדחה. כמו-כן נידחו בקשות חנינה שהועברו לנשיא אייזנהאור. השופט העליון פליקס פרנקפורטר כתב חוות דעת שהזימה את פסק הדין של השופט קאופמן.

השופט היהודי קאופמן אמר בנימוק לפסק דין המוות: "אני מאמין שאתם מסרתם לרוסים את הפצצה האטומית… הפשע שלכם גרוע מרצח. מסירתכם את סוד הפצצה האטומית כבר גרמה לתוקפנות הקומוניסטית בקוריאה, שעלתה עד כה בחמישים אלף קורבנות אמריקנים, ומי יודע כמה מיליונים של בני אדם עוד ישלמו את מחיר בגידתכם". דעת הקהל הייתה בעד חנינה ודיון חוזר, אך שערי הרחמים ננעלו. הזוג רוזנברג חיכה חודשים רבים לתוצאות הערעור. חוקר האטום הנודע, ד"ר אופנהיימר, אמר, כי כדי להעביר סודות אטומיים דרושים שמונים עד תשעים כרכים גדולים, ואין לייחס כל חשיבות לכמה שורות שנמצאו אצל דוד גרינגלס, שהודה שקיבלם מגיסו יוליוס רוזנברג. הקטיגור הודיע כי יובאו 118 עדים, אך למעשה הביא רק עשרים, וביניהם לא היו מלומדים הבקיאים בסודות האטום.

בשבתם בכלא כתבו בני הזוג מכתבים אחד לשני ולשני ילדיהם בגילאים תשע וארבע. המכתבים כונסו בספר "מכתבים מבית המוות" והופיעו גם בתרגום עברי. יוליוס כותב לרעייתו, ואתל כותבת לבעלה, ושניהם מחליפים חוויות. בפרוס חג הפסח כותב יוליוס: "בעוד ימים מספר יבואו ימי הפסח, חג חתירת עמנו אל החירות. מורשת תרבותית זו הוסיפה משמעות לנו, שהורחקו זה מזה ומכל אשר אנו אוהבים על ידי פרעה של זמננו".

ועדים ציבוריים פעלו למען המתקת פסק הדין והענקת חנינה לזוג. בין הקוראים לחון את בני הזוג היו מגדולי אנשי הרוח בעולם, ועמם הסופר היהודי הווארד פאסט. היו שהשוו את משפט הרוזנברגים למשפט בייליס ברוסיה.

אולם המשפט המבוים המפלצתי ביותר בהיסטוריה היו משפטי מוסקבה במשפטי מוסקבה הטיהורים הגדולים חיסל סטלין המפלצת ראש הבירוקרטיה שהשתלטה על ברית המועצות, את כל ההנהגה של המפלגה הבולשביקית.

טיהורים הגדולים הם כינוי לדרך שבה בחר יוסיף סטלין, בשנות השלושים של המאה העשרים, לבסס את שלטונו בברית המועצות, שבמרכזה חיסול בכוח של כל התנגדות אפשרית לשלטון, בין אם אמיתית ובין אם מדומה.

טרור ממשלתי זה הופנה בעיקרו כלפי ראשי השלטון והצבא. גנרלים רבים בצבא האדום חוסלו, סופרים, אמנים, ומדענים היו קורבנות הטיהורים לצד אזרחים פשוטים שעלה נגדם חשד קל לפיקפוק בשלטונו של סטלין.

סטלין נעזר במנגנון טרור גדול ומסועף של משטרה חשאית שנקראה בתחילתה צ'ה קה ולאחר מכן לסירוגין או גה פה או, אן קה וה דה וקה גה בה. בראשה עמדו גנריך יגודה, אשר הוצא להורג באשמת "טרוצקיזם" בשנת 1938, ולאחר מכן מחליפו יז'וב, ולבסוף לברנטי בריה.

כחלק משיטתו, ערך סטלין דמוניזציה לטרוצקי והציג אותו כפושע נגד האומה ומקור כל הרעות החולות בברית המועצות. רדיפה זו שימשה כהשראה לדמותו של "עמנואל גולדשטיין" השנוא בספר "1984" של ג'ורג' אורוול, ספר שהושפע במידה רבה מהטיהורים הגדולים. כמו כן, על כל צעד סטלין השתמש בציטוטים חלקיים של קרל מרקס וולדימיר לנין על מנת שההמונים יחשבו שאכן הוא פועל לפי המרקסיזם-לניניזם .

טיהורים אלו כללו בעיקר עינויים, עבודות כפייה בגולאג, הגליה, הוצאות להורג, כליאת אנשים, ועריכת משפטי ראווה, והיקפם כלל מיליוני בני אדם.

בעקבות הטיהורים הגדולים השיג סטלין כוח כמעט אבסולוטי כנגד מתנגדיו במפלגה הקומוניסטית ויריביו האידיאולוגיים. למעשה הצליח סטלין לחסל פיסית את רוב אנשי הוועד המרכזי של המפלגה שהיו בזמנו של לנין (עד שבפרוץ מלחמת העולם השניה נותרו רק שנים מהם, ויאצ'סלב מולוטוב וסטלין עצמו), ולמעלה ממחצית הצירים לועידה המרכזית של המפלגה שהתכנסה בינואר 1934. האמצעים כנגד קורבנות אלו נעו מהגליה למחנות עבודה במזרח הרחוק, עד להוצאה להורג, או התנקשות כבמקרה של טרוצקי או רצח סרגיי קירוב. מיליוני אנשים נעצרו לפי "סעיף 58" שאסר על "פעילויות אנטי סובייטיות", ואף אדם לא היה בטוח בחייו ובחירותו.

חלון הראווה של הטיהורים הגדולים היו משפטי הראווה, שכונו משפטי מוסקבה, שנוהלו על ידי התובע אנדריי וישינסקי, אשר לאחר מכן שימש במגוון תפקידים, לרבות שגריר ברית המועצות באו"ם. במשפטים אלו הוכרחו גדולי הקומוניזם והמהפכה כזינובייב, קמנייב ובוכרין להתוודות על "פשעים" שלא ביצעו, על קשר כנגד הקומוניזם, לרוב בשיתוף מעצמה זרה כבריטניה, קשר שכלל, כמובן, גם ניסיון לרציחתו של סטלין. לאחר הווידוי הוצאו הנשפטים להורג.

השפעה הרסנית הייתה למשפטים אלו על הצבא האדום. עד שנת 1938 הוצאו להורג רוב אנשי הקצונה הבכירה, ובראשם המפקד המבריק המרשל טוחאצ'בסקי. המדובר היה בטיהור של אלפים רבים של קצינים, עד לדרגת מפקד פלוגה. הנזק ירד ממש עד לבסיס הצבא, והפך את הצבא האדום לגוף ענקי, אך מסורבל ונטול יכולת לפעולה עצמאית. הדבר בא לידי ביטוי במלחמה הרוסית פינית שבה סבל הצבא הסובייטי אבדות כבדות ובשלבים הראשונים של הפלישה הגרמנית לברית המועצות במלחמת העולם השנייה, שבה הובס הצבא הסובייטי ונאלץ לסגת משטחים נרחבים של ברית המועצות. חולשות הצבא נבעו מפיקוד לקוי, פוליטיזציה של הצבא ושרשרת פיקוד לקויה.

על משפטי מוסקבה נכתבו ספרים רבים, ביניהם הספר שתורגם לעברית בשם פרשת טולייב.

ארתור קסטלר בספרו על משפטי מוסקבה, "אפילה בצהרים", מספר על קומוניסט נאמן שישב 20 שנה בכלא מערבי, קיבל חנינה, נשלח לבריה'מ, ושם הוכנס לכלא סטליניסטי. האיש לא היה מסוגל להפנים שזו אכן "מולדת הסוציאליזם", ולכן דימה לעצמו שהגיע בטעות למקום אחר. "אני כבר לא אראה את הארץ", אמר, "הם הביאו אותי לתחנת הרכבת הלא-נכונה."

בין הקורבנות הרבים של סטלין היו מאות הקומוניסטים בפלסטין אשר הוגלו לברית המועצות על ידי הכובש הבריטי ונרצחו באכזריות על ידי סטלין.

לא היה זה כלל מקרי שאנדריי וישינסקי הוא שהיה התובע הכללי של סטלין. ובזמן הצאר שימש תובע מטעם הצאר שרדף את המהפכנים.

היה זה אותו וישניסקי שב47 היה סגן שר החוץ של סטלין אשר תמך בחלוקת הארץ כאשר סטלין מספק לכנופיות הציוניות שביצעו עשרות מעשי טבח וגירשו את מרבית העם הפלסטיני את הנשק לביצוע פשע זה.

עד כאן דבריו של יוסף בן דוד שוורץ