להיכן הופנו יהודים שהגיעו מפולין בעליית גומולקה ? לרמת אביב

יצא לי לפרסם בשנתיים האחרונות פחות מ 5 פעמים תגובות בפוסטים בהארץ שתוכנן הוא המדיניות שהיפלתה לרעה את המזרחים שהגיעו בעליות השונות לעומת תנאי הקליטה של האשכנזים, כמובן שהגורמים המפלים היו ממשלות ישראל והסוכנות היהודית. אני מודע לזה שלא כל היהודים שהגיעו מפולין בעליית גומולקה נשלחו לחולון או תל אביב, ראיתי סרט ביומני גבע שהיו גם יהודים מפולין שנשלחו לנצרת עלית.בין אלה שהגיבו לי היו כאלה שטענו שלא היתה כלל וכלל אפליה ממוסדת לטובת האשכנזים ,והוסיפו שגם משפחותיהם סבלו מאוד.

אני לא חוקר, אף אחד לא מעמיד לי ארכיונים, אני משוטט ברשת ומגלה כל הזמן דברים חדשים שתומכים בטענות לקיומה של אפליה ממוסדת לטובת האשכנזים, בפרט בתקופת בה הגיעו היהודים מפולין בעליית גומולקה. האמת שאני לא צריך לעבוד קשה כי אניטה שפירה כתבה על כך בספרה "ככל עם ועם" שיצא בהוצאת מרכז זלמן שזר.

מצאתי ברשת עבודת מחקר בת כ 300 עמודים ובה מסופר על התפתחות השכונות של תל אביב מעבר לירקון, ורמת אביב היא אחת מהן. את הקישור למאמר כולו אני אביא בתגובה לפוסט,ובפוסט הנוכחי אני מביא צירוף של שני חצאי עמודים שמספרים על כך שיהודים שהגיעו מפולין הופנו לרמת אביב

האשכנזי הרע: מעזבונו של מחבר "המהפכה האשכנזית"

האשכנזי הרע: מעזבונו של מחבר "המהפכה האשכנזית"

מאת קלמן כצנלסון

פורסם ב – 17/07/2015 11:33

פרק זיכרונות שלא פורסם מעולם מאת קלמן כצנלסון, עיתונאי שטען ב-1964 שבישראל שוכנים שני עמים נפרדים: "אשכנזים" ו"ספרדים"

בשנת 1964 יצא לאור בהוצאת "אנך" ספרו של קלמן כצנלסון, "המהפכה האשכנזית", וגרם סערה ציבורית שלא נפסקה עד עצם היום הזה. כצנלסון (2000-1907), עיתונאי שכתב בעיתוני הימין "דואר היום", "הירדן", "חזית העם" ו"המשקיף" ונאסר לא אחת על ידי שלטונות המנדט הבריטי בגין פעילותו בשורות הימין הקיצוני, הביע בו את דעתו שבישראל שוכנים שני עמים נפרדים — "האשכנזים" ו"הספרדים". האשכנזים הם העליונים והספרדים נחותים, כך טען. האשכנזים הם היהודים האמיתיים והשפה שהמדינה צריכה לאמץ היא היידיש, ועל הספרדים ללמוד אותה.

לאחר יציאת הספר לאור ובעקבות הסערה הציבורית שחולל, דן היועץ המשפטי לממשלה אז, משה בן זאב, בדרישה להעמיד את כצנלסון לדין, אך החליט לא לעשות זאת, גם אם מבחינה משפטית ראה כי יש יסוד להאשימו בעבירה על פי הדין שחל אז, פקודת החוק הפלילי, 1936. על החלטת היועץ המשפטי הודיע לכנסת שר המשפטים אז, דב יוסף, שאמר כי הספר נתקבל על ידי כל החוגים בישראל "תוך יחס של בוז גלוי ודחייה מוחלטת של הרעיונות המובעים בו. דבר זה בא לידי ביטוי בהצהרותיהם של ראש הממשלה, שרים, חברי כנסת ובמאמרים שפורסמו בעיתונים. לפיכך, מצא היועץ המשפטי, כי מוטב להימנע מהעמדתו של ק. כצנלסון לדין, מאחר ש"הבירור המשפטי היה גורם לליבוי יצרים ולחיטוט מחדש בעניין נואל זה".

25 שנים לאחר מכן פרש כצנלסון את משנתו מחדש בספר "החשבון האשכנזי: 1880-1990", ובו קרא להחייאת התרבות האשכנזית כתרבות של אומה העומדת בפני עצמה ודוברת בלשון משלה — היידיש, ולשחרורה ממה שקרא לו "הדיכוי המזרחי". שלוש שנים לאחר מכן, בשנת 1992 יצא לאור ספרו "אשכנזי זקן מסכם".

מאמרו של קלמן כצנלסון, "פגישות עם ספרדים", המובא כאן, התגלה באחרונה כחלק מתחקיר לסרט דוקומנטרי חדש העוסק בו ובעמדתה של התקשורת בסוגיית הפער בין אשכנזים למזרחים. זהו מאמר אוטוביוגרפי, בו מתאר כצנלסון את סבלותיו כמי שלא היה מוכן להיכנע לצווי התקינות הפוליטית בענייני המזרחים. הטקסט הזה, שכנראה לא התפרסם מעולם, תורם להבנת הרקע והפגישות שדחפו את כצנלסון לפרסם את "המהפכה האשכנזית". אולי הגיעה השעה לבחון מחדש את מכלול הרעיונות של כצנלסון, ולריהביליטציה שלו.

"פגישות עם ספרדים" מאת קלמן כצנלסון

בפעם הראשונה נפגשתי עם ספרדים פנים אל פנים בעבודתי הזמנית ב"דואר היום" הירושלמי בעריכת רביזיוניסטים, ב-1930. הפאטרון שלי אב"א אחימאיר הזהיר אותי "כאן עובדים ספרדים, הנושא ספרדים־אשכנזים אינו מרפה מהם, תקפיד על התנהגותך, אם יחשדו בשמץ זלזול יעריכו אותו כהתנשאות של אשכנזי מול ספרדי וייפגעו מאד". המבחן עבר בהצלחה. יום אחד התפרץ למערכת אדם לבוש בקפידה, כולו רותח ונסער. "גם המקום הזה אבד לנו", זעק בקול אבלים. האיש, כך הסביר לי אחד הספרדים במערכת, הוא מר גאון מזכיר העדה הספרדית בירושלים. גאון מסר לפרסום ידיעה על פגישה בארגונו, כנהוג מימים ימימה. הקטע לא פורסם בגלל רשלנות, אך מר גאון חשד כי ההשמטה היא פרי מדיניות המערכת החדשה, הרביזיוניסטית, הנועלת את השער הפתוח לרווחה, בימי העורך הקודם, איתמר בן אב"י. בירושלים פעל תהליך של החלשת עמדות חברתיות ספרדיות והתחזקות אשכנזיות, ועל אי־פרסום הידיעה הגיב גאון בזעקה מרה "גם המקום הזה אבד לנו!"

אחד הספרדים במערכת היה דוד סיטון, מתרגם מערבית ומומחה לנושאי ערב והמזרח התיכון, חבילת עיתונות ערבית תמיד תחת בית שחיו. אדם פתוח וצמא למגעים. הקשר איתו גרם למפנה דראמטי לכל אורך חיי. המשכנו להיפגש פגישות חטופות בועידות רביזיוניסטיות. בסוף ה-1930 עקר דוד סיטון עם אשתו בלהה, אשכנזיה, מירושלים לתל אביב והפך לקרוב בידידי. היו פגישות משפחתיות. בדירתו בנוה שאנן נפגשנו עם אברהם שטרן (יאיר), מייסד לח"י. דוד סיטון הצטרף ללח"י. משפחת סיטון חזרה לירושלים והמגעים נפסקו. בין אפריל 1944 ומארס 1947 עברתי שלושה פרקי מאסר. בין המאסרים מאסרי בית. הקשר התחדש בשנות ה-1950 האמצעיות כאשר עבדתי זמנית באנציקלופדיה העברית בירושלים. שוב שיחות נפש ואירוח בבית המשפחה. ב-1957 פירסמתי את ספרי הראשון "ישראל אחרי מבצע סיני". ד.ס. שיבח את הספר מ-10 העותקים שנתתי לו להפצה מכר כמחצית, בתשלומים לשעורים. "נשארנו חסרי כל עמדה", אמר לי כאשר רביזיוניסטים מתבססים בכנסת ובמוסדות הממשלה. נראה מתלבט ועומד בפרשת דרכים. בפגישה הבאה מצאתיו מתאושש. הדכדוך על "חסרי כל עמדה" חלף. בחייו השתנה משהו לטובה. סיפר לי על חידוש, הירבה בנסיעות, היה בבאלקן ובטורקיה. בשליחות משרד החוץ או אחד הגופים החשאיים, אמרתי בליבי. לא שאלתי לפרטים. בנושאים אלה שתיקה עדיפה על דיבור. לימים גילה לי בהתרגשות שקיבל תפקיד גבוה בהנהלת הסניף הישראלי של הפדרציה הספרדית העולמית. דבריו ירדו עלי כשלג בתמוז. במשך 25 שנות היכרות הדוקה ושיחות נפש לא הזכיר במילה וחצי מילה את הנושא הספרדו־עדתי. עתה מנכ"ל בלב ליבו של ספרדיזם מיליטאנטי. אחרי התדהמה סיכמתי לעצמי: המהפך של דוד הוא חלק מהמהפכים שהביאה המדינה. אנשים שהתחבאו במחבואי מחתרת הפכו לחברי כנסת צמאי פרסום. אנשים שהפקירו פרנסה ומשפחות מסתערים על ריווחי כסף. דוד הצטרף לתהליך.

בפגישה בבית קפה קטן ברחוב יפו בירושלים גולל ד.ס. את הבעיה שנגש להתמודד איתה, בעית הפער העדתי. "אינך מתאר לעצמך כמה נורא השפל ועמוק הפער. עכשיו תודה לאל יש מדינה ויש אל מי לפנות. אנחנו חוטבי עצים ושואבי מים וגבעונים". בעתיד קראתי כל שורה בפרסומים ספרדיים. את המלה הנוראה "גבעונים" לא מצאתי. שמעתי אותה רק מפיו. ביקש ממני לעזור לו. משהו בשטח הסברתי. להתריע על חומרת בעית הפער. סוכם שאכתוב מאמר ל"שבט ועם", בטאון בעריכתו, הוצאת ההנהלה הישראלית של הפדרציה הספרדית. נפרדתי עם תיק גדוש פרסומים ספרדיים, גיליונות קודמים של "שבט ועם" וחוברות דקות, להסתייע בכתיבת מאמרי שפורסם ב"שבט ועם" גיליון ג' כסליו תשי"ט. החומר שקיבלתי היה כולו זעקה על הפער וזעם על המחדל לחסלו, אשמת גורמי שלטון אשכנזיים. במאמרי קראתי לאקטיוויסטים הספרדיים לא להגזים בביקורת ולדעת להעריך את גודל המעשים שידיים אשכנזיות עשו בנושא. הנסיון ההיסטורי מעיד שסתימת פער בסדר גודל הקיים בישראל נמשכת שלושה דורות, וכך קרה להגירת הענק האשכנזית לארה"ב. סיכמתי בהדגשה שסתימת הפער תושג רק "על ידי מאמץ כללי", לא על ידי בדלנות מסוג זה או אחר. כיוון ש"אנו אומה אחת" והפתרון יושג במסלולים איכותיים־דמוקראטיים של מדינה מודרנית.

גיליון ד' של כתב העת הגיב בחריפות על מאמרי. דוד סיטון במאמר פרוגראמתי ראשי: "גישתו של הכותב הנכבד מעידה על קיום רגש של התנשאות אשכנזית הגובלת עם גזענות נפסדת". התהליך של שלושה דורות נדחה בזעם. "לא מוכנים לחכות 150 שנה!" מהדברים נדף ריח של אינקוויזיציה ספרדית, מנגנון לעקירת דעות הנחשבות פסולות ומחיקת עובדות לא רצויות.

לפגישה הבאה הגיע ד.ס. אחר. לא דיבר על צרות ספרד אלא על כחה העולה כאשר גלי עליה ספרדו־מזרחית מציפים את המדינה, הספרדו־מזרחיים עולים לרוב ואשכנזים יורדים למיעוט. "עברו הזמנים כאשר לרשימות נבחרים לכנסת ולמועצות עירוניות דחקו ספרדי לסגולה בסוף הרשימה. מעתה ספרדי ואשכנזי זה בצד זה. הספרדים בשלים לשלטון במדינה, מקימים עשרות מושבים, מדוע לא!" בלהט התלהבותו הכריז "כל ייצור הירקות במדינה הוא עתה במושבים ספרדיים!" נסיתי לצנן אותו "המושבים נבנים בהדרכת אשכנזים, במסגרת ציביליזציה אשכנזית"; לשוא. המילים "ציביליזציה אשכנזית" הרגיזו אותו, הגיב בלגלוג, אזנו היתה אטומה ועיניו סרבו לראות את המציאות.

החמימות ביחסינו גוועה. במקומה השתלטה מתיחות שופעת קרירות. המדינה הבונה עולם חדש הרסה ועקרה עולמות ישנים, קרעה לגזרים את ריקמת הידידות ביני לבין דוד סיטון הרוויזיוניסט הירושלמי הצועד בתנופות רגל גדולות כשתחת בית שחיו צרור קבע של עתונות ערבית. האנגלים נטשו, הערבים גורשו, היהודים נשארו ונגשו לאזן חשבונות ישנים.

באמירה "ציביליזציה אשכנזית" איבדתי אצלו כל קרדיט של אשכנזי טוב והפכתי לאשכנזי רע. בפגישה האחרונה, לא ידעתי שתהיה אחרונה, החלפנו רשמים על המתרחש בסביבה הפוליטית. כאשר סיפרתי לו בדרך אגב שהתקרבתי לסופרי יידיש ואשתדל לפעול להחיותה התפרץ כלפי באמירת זעם. ברחתי. במשך שבוע הייתי נתון בזעזוע, כמעט חולה. כשהתאוששתי החלטתי לא לשתוק, להגיב. "המהפכה האשכנזית" הופיע ב-1964, אחרי 5 שנים.

בגיליון ד' של "שבט ועם", במאמר פרוגרמאתי ארוך, פירט דוד סיטון את הטקטיקה של קבוצתו. עמוד התווך, "שיריון מקומות בהנהגה לפי מפתח עדתי". הנהגה במובן רחב הכולל לא רק גופים בהם מכהנים נבחרים, ממשלה כנסת שלטון עירוני, אלא גם במשרות של פקידות גבוהה הדורשות ציבור של משכילים. במידה שאינם, אל דאגה! "קרנות לעידוד חנוך גבוה של בני עדות המזרח" יפתרו את הבעיה. בקיצור מה שקרוי "העדפה מתקנת". גם כאשר התכנית מוגשמת, גם כאשר אלפי פקידים, מתאימים ושאינם מתאימים, מבורגים במערכת השלטון, האם זה מספיק להעלות את ההשכלה והכושר הפוליטי של קרוב לשני מיליון? האין חשש שקבוצה זו של ביורוקראטים לא תקיים את התקוה לערער את הציוויליזציה האשכנזית, אלא תתבולל בתוכה לקידום אינטרס פרטי? לשאלה זו משיב הספרדיזם תשובה אידיאולוגית שבה עיקר כחו: "התרבות האשכנזית הישראלית לא תאריך ימים. היא ארעית ובת חלוף מעצם טבעה, יצירת קבוצות מקריות, שגורלן ידמה במשהו לגורל הצלבנים. היא אינה דתית. להפך, עויינת לדת. לכן לא תאריך ימים, מפני שתרבות יהודית שרשית היא אך ורק דתית". התרבות האשכנזית הישראלית צפויה להיכנס להיתפרקות, ותוך כדי כך תעבור השליטה במדינה לעמדות ספרדיות שישיג תהליך ההעדפה המתקנת. התרבות העתידה של מדינת ישראל תהיה ספרדית, המשך לתור הזהב על אדמת ספרד, מושתתת על שירת ספרד.

הספרדיזם צודק בנבואת ההתפרקות לתרבות האשכנזית הישראלית, אולם טועה טעות טראגית בהערכת כחה של התרבות הספרדית לרשת את מקומה. חולשתה אינה פרי קיפוח אשכנזי, יש לנו אליבי. החולשה נולדה על אדמת ספרד, פרי השפעת הראציונליזם של הפילוסופיה היוונית שגרמה להתפרצות שמד במימדים שההיסטוריה של היהודים אינה יודעת כמותם. שבתאות. חוסר היכולת לבנות המשך המוני משגשג למרות צפת הספרדית הנפלאה במאה ה-16. ב-300 השנים שבין גירוש ספרד והמהפכה הצרפתית ניתנה לאליטה הספרדית הזדמנות נפלאה להתייצב בראש האשכנזים, להתייצב ולהוביל, אך היא העדיפה להתנכר ולחבל. לעומת אי־יכולת זו בולט ההישג האשכנזי להבטיח המשך המוני רצוף על אדמת אירופה בתנאים אכזריים במשך אלף שנים. הספרדיזם צודק בנבואתו הקודרת לתרבות האשכנזית הישראלית, אך טועה טעות טראגית באמונתו להפוך את מדינת ישראל לחוליית המשך לתור הזהב הספרדי. בנבואתו הקודרת לתרבות האשכנזית הישראלית שותף הספרדיזם להערכה של החרדים.

ב-5 השנים בהם כתבתי את "המהפכה האשכנזית", איסוף חומר למעלה מ-4 שנים וכתיבה כחצי שנה, חיפשתי הזדמנויות לשוחח עם ספרדים. שוחחתי עם קרוב למניין וחצי. אחד מהם אברהם רקנאטי ז"ל, אדם יקר ודגול, נפלא ביהודיותו השלמה שאינה זקוקה לשום תוספת זרה. ספרד היא כל עולמו, עלבונה אינו מרפה ממנו. גר ברחוב יהודה הלוי, וכי ייתכן אחרת? בדרך כלל פגשתיו בסביבת דואר אלנבי או ברחוב נחלת בנימין. תיק ביד, בדרכו לשכונת פלורנטין עם פוליסות ביטוח לסאלוניקאים.יום אחד באלנבי ליד הדואר אמר לי בהניפו יד עצובה לעבר החנויות: "במסחר אנחנו יורדים, יורדים, אין משרות לצעירים, תודה לאל דיסקונט, 400 משרות". בנימין ארדיטי בולגארי יפואי רגשן וסוער, נמוך קונה, ייתכן היה חבר כנסת, שותף לדוד סיטון בעריכת "שבט ועם" ג' בו נדפס מאמרי, פגש אותי באלנבי סמוך לים והסתער: "בשבילכם ספרדים זה רק גנבים וזונות! אין לך מושג על גודל התרומה שלנו!" עם סוחר ירקות בדיזנגוף דומני מפרס, נבון מנומס ידידותי מאד ללקוחות, עירני מאד לנושאים פוליטיים. בנושא העדתי אמר לי "יש הרבה מרירות, לא משלימים, בעתיד יקרה משהו…". נתתי לו אחד מספרי ועליתי על מוקש. דחה את טענותי שבעם היהודי היה תמיד שבט מוביל, עכשיו האשכנזים. בריתחתו צעק לעברי "היטלר!" ונעל את הדרך לדלת. נשארתי כלוא עד שנחלץ לעזרתי השותף, פחות "שרוף" בנושאים פוליטיים ואיפשר לי לצאת. מאז לא נכנסתי לחנות. שוחחתי עם קבוצת תימנים מספר פעמים במועדונם. השתאיתי למראה שפע הציוד האלקטרוני היקר שקיבלו ממוסד ממשלתי, ייתכן ממשרד הדתות. שמעו אותי בנימוס ועירנות, אך דחו את טענותי.

הפגישה הדרמטית ביותר היתה לי סמוך ל-1980 15 שנה אחרי פירסום "המהפכה האשכנזית". ברחוב אלנבי הגיח אלי אלמוני ושאל: "כצנלסון?" כן. "מדוע אתה שונא ספרדים?" לחץ את ידי בכח שבנס לא גרם לה להתפרק. תוך כדי עמידה הקשיב לטענותי: אנחנו קבוצת שבטים ובתוכם שבט מוביל. בעבר הובילו ספרדים ואשכנזים התרפסו בפניהם. עתה נהפך הגלגל, לא באשמתנו, באשמת ההיסטוריה. אני רוצה את טובת הספרדים. גבוה, רזה הליכות של חייל. מפעם בפעם צד אותי באלנבי, שוב אותה שיחה. משתדל לעכל את המושגים. הליכותיו הליכות של איש צבא מקצועי. שוטר סמוי, חוקר פרטי? אינו יושב ליד שולחן בית קפה כמנהג מתווכי נדל"ן, תמיד עומד ומגיח מפרצה בין בתים. באחת הפגישות הזמין לשולחן בית קפה וסיפר את סיפורו: איש "ההגנה" בימי המלשינות על חברי אצ"ל ולח"י, נוכח באסיפה בה קראו ראשי "ההגנה" להלשין על חברי אצ"ל ולח"י סרב לתת יד. חייל צה"ל, הצטיין במלחמות ואחרי הכל ולמרות הכל נשאר… ספרדי. אין ספק שהמחשבה שצריך ללמדני לקח אכלה בו. אולי השתייך לקבוצה שעסקה בתכנית כזו וביצעה צילומים. כיצד ידע את תוי פני 15 שנה אחרי פרסום "המהפכה האשכנזית"? אם לא עשה מעשה הרי אך ורק מפני שהורגל להיות איש מסגרת וראה את עצמו מחוייב למשמעת של מסגרת. במרוצת השנים ירד פרופיל האכזריות בלחיצת ידו וכשהלחיצה ירדה לנורמלית השתכנעתי שסלח והיינו על סף ידידות. אז נעלם ומשנות ה-90 חדלתי לחשוש שבלכתי במדרכות אלנבי יגיח אלי מתוך הפרצות בין הבתים.

למאמר המלא בהארץ כאן

על האדמה הזאת / מחמוד דרויש

על האדמה הזאת יש בשביל מה לחיות ; הססנותו של אפריל ,
ניחוח לחם עם שחר,דעות אשה על גברים,כתבי איסכילוס,
ראשית אהבה,עשב על אבן,אמהות עומדות על חוט חליל ופחד
הפולשים מן הזיכרונות.

על האדמה הזאת יש בשביל מה לחיות ; סופו של אלול,גברת
נכנסת לשנתה הארבעים בשיא פריחתה (1),שעת שמש בבית
אסורים (2),ענן מחקה עדת בריות,עם מריע לעולים בחיוך אל
מותם ופחד העריצים מן הזמירות.

על האדמה הזאת יש בשביל מה לחיות ; על האדמה הזאת גברת
האדמה ,אם כל התחלות ,אם כל הקיצים(3),שמה היה פלסטין,
שמה עכשיו פלסטין.יש לי זכות גבירתי,כי את גבירתי ,יש לי
זכות לחיות.

(1) מדינת ישראל עמדה בעת כתיבת השיר על סף חגיגות ה 40 להקמתה
(2) זכרונות ממאסרו של דרוויש בכלא הישראלי
(3)קיצים רבים של קץ

מחמוד דרוויש – חמישים שנות שירה עמוד 224
הספר יצא בהוצאת קשב לספרות ואת היצירות שבו תירגם ראובן שניר מאוניברסיטת חיפה

השיר זכה לתרגום עקום ומסולף של פרץ דרור בנאי ועל כך פורסם פוסט בהעוקץ

דו"ח ועדת ביטון ומלחמת יום הכיפורים

לפני כשבוע פורסמו ההמלצות של ועדת ביטון להעצמת מורשת יהדות ספרד והמזרח במערכת החינוך. ארז ביטון אינו כוס התה שלי ,הוא זכה בפרס ישראל לאחר שארבעה מועמדים לפרס סמי מיכאל,חיים באר ,יצחק בן נר ודוד גרוסמן משכו את מועמדותם עקב התערבות ראש הממשלה בעבודת ועדת הפרס. ארז ביטון גם הכעיס אותי כאשר במעמד קבלת פרס ישראל אמר שמי שמסמן היום מוצרים יסמן מחר בני אדם,דהיינו הכניס את השואה לקונפליקט הישראלי פלסטיני.

פירסום הדו"ח הביא את גידי אורשר ובעקבותיו אריה רוטנברג לכתוב פוסטים גזעניים בדף הפייסבוק שלהם ,אלא שהסערה שדבריהם עוררו נותנת מקום לדאגה משום שתגובות חברי הממשלה וראש הממשלה מזכירות את משרדי התעמולה של ברית המועצות ודיקטטורות אחרות. בהמשך אפרט את התיעוד שנאסף על האפליה הממוסדת כלפי המזרחים, ואסתפק בכך שאגיד בשלב זה שדבריהם של אורשר ורוטנברג היו ראויים לתגובה אילו לא היו ניתנים להפרכה . דוגמא מגוחכת היא דבריו של גידי אורשר על צינטורים ותרנגולות על הראש. ב 1910 הקימה הקהילה היהודית בבגדאד בית חולים על שמו של מאיר אליאס, לאחר מכן הקימה הקהילה בית חולים נוסף למחלות עיניים. אני משער שב 1910 ניתן היה למצוא תרנגולות בבגדאד. על כך שהפקידות המזרח ארופאית ידעה לסדר את ענייניהם של בני עירם ובני מינם כתב אפילו ה"אשכנזי" פרופסור אביעד קליינברג,כך שלהאשים בבכיינות עמותה כמו הקשת המזרחית שקמה על רקע קיום אפליה ממוסדת בבכיינות זה לגמרי מגוחך. אסור שדברי שטות שכתב גידי אורשר יהיו הזמנה לפגיעה בחופש הביטוי.

הגזענות האמיתית אינם של גידי אורשר או קלמן קצנלסון שספריו נאספו מהחנויות ב 1964 בגלל שכתב "לא יוכל חבר הגמדים הלא אנשים להתחרות באשכנז". הגזענות היא של אלה שמדברים מצד אחד במילים גבוהות וריקות מתוכן על
"מורשתם המפוארת ותרבותם העשירה של יהודי ארצות האיסלם" או/ו
"הקסם של הפיוט המזרחי" או/ו "יצירתו של שלום שבזי היא התרבות שלי כמו ביאליק.

אותם אלה ש"אוהבים את המזרחים" ממשיכים בעיוות ההיסטוריוגרפיה של המזרחים לצרכיהם,כאשר טוענים שהחיים של המזרחים בארצות מוצאם היו רצופי פרעות ומצוקה ומאידך טוענים שכל העליות נקלטו באותם תנאים ושלכולם היה קשה.

השלב השלישי בו הגזענות הסמויה מרימה את הראש הוא כאשר עומד המזרחי מול האשכנזי עם האקדח המעשן ודורש את זכויותיו , ואז כאשר אותו אשכנזי שומע דברים שאינם נעימים לאוזן וזורק סיסמאות ומטיל רפש. את המאמר של יהודה שנהב "השוד המושלם" המבוסס על עובדות אותו אשכנזי לא יקרא אבל יגיד שיהודה שנהב הוא "אנטי ישראלי עלוב שלא לוקחים ממנו ראיה"

לפני כעשור ויותר פורסם ספרו של סמי שלום הרדיקלי הספר "המאבק המזרחי בישראל " בהוצאת עם עובד בסדרה אופקים. בתחילת שנות ה 90 פורסם בקהיר בערבית ספרו של גדעון גלעדי העוד יותר רדיקלי "מחלוקת בציון". בשנים האחרונות המחקרים על אפליה ממוסדת כלפי מזרחים כבר באים מהיסטוריונים וחוקרים ממסדיים עם וציונים בהשקפתם. אניטה שפירא בספרה "ככל עם ועם" כותבת על התנאים הנהדרים בהם נקלטו היהודים שהגיעו מפולין בעליית גומולקה לעומת התנאים הגרועים בהם נקלטו היהודים שהגיעו מצפון אפריקה יחד איתם. אניטה שפירא מספרת גם על החלוקה למועצות אזוריות שהטיבה עם הקיבוצים והמושבים על חשבון ערי הפיתוח. אבי פיקאר מהציונות הדתית סיפר על הסלקציה בעליה מצפון אפריקה בספרו "עולים במשורה" ,מאמרו של אבי פיקאר "מי ומי ההולכים " נכלל בספר "עידן 24 : ערי הפיתוח" שיצא בהוצאת "יד יצחק בן צבי",במאמר זה מסופר על ההחלטה לשכן במרכז הארץ כמעט את כל היהודים שהגיעו מ 1956 ואילך ממזרח אירופה. על פי מאמרו של פיקאר את היהודים שהגיעו מצפון אפריקה המשיכו לדחוק לפריפריה המרוחקת.

וד"ר אסתר מאיר גליצנשטיין סיפרה על המאבק המוצלח  של יוצאי עיראק והקומוניסטים בראשם כנגד המימסד של מפאי לדחוק אותם לפריפריה.

כאן אני מגיע לחיבור בין הסיפור המזרחי למלחמת יום הכיפורים, המשותף להם הוא נסיונות לטייח ביצועים כושלים של המימסד. אשכנזים שהגיעו למעברות יצאו מהם מהר מאוד אם בכלל הגיעו למעברות ומזרחים נתקעו באותם מעברות לשנים. משפחתי היתה במעברה שלוש שנים ותודה לאל שיצאנו בשלום מאותה תקופה. לעומת זאת מלחמת יום הכיפורים היא כבר מלחמה שהביאה הרבה מאוד קברים מיותרים והחריבה את חייהם של משפחות רבות. אותם פקידים ממוצא ארופאי שדברו יידיש,היו חברי מפאי וידעו לסדר את ענייניהם של בני עירם ובני מינם שהגיעו לארץ, הם אותם אנשים (גם מזרחים) שההתנהלות שלהם הביאה את האסון של יום כיפור לפחות בביצועים הכושלים בשטח. (אני לא עוסק כרגע בחלקה של גולדה במלחמה)

כדי להגיע לחקר האמת תמיד צריך להתחיל ממקום מסויים. ההתחלה במקרה של הסיפור המזרחי באה תמיד מצד אנשים רדיקלים . במקרה שלנו יהודה שנהב ,גדעון גלעדי, הקומוניסטים העיראקים ורבים אחרים  שלא אכלו את הלוקשים של מפאי והגיעו ממקום של עימות ותעוב כלפי המימסד . אניטה שפירא לא היתה כוללת בספרה את אפליית המזרחים אילו הצליח המימסד בנסיונותיו לקבור את הסיפורים על כשלונותיו ומחדליו כאשר טיפל בקליטת המזרחים.

במלחמת יום כיפור אנחנו מוצאים את אותה תופעה. קם פורום שנקרא הפורום לאזרוח תחקירי קרבות ששואל את השאלות ונותן את התשובות שמעניינות את הדור שלחם באותה מלחמה ארורה שהביאה להרבה מאוד חללים ,פצועים שהמלחמה קיצרה את חייהם והלומי קרב שחיים את המלחמה יום יום.

מי ומי ההולכים מאמר של אבי פיקאר

רכבת מקזבלנקה

 

 

הלילה בו הועלו תושבי מעברת כפר סבא למשאיות

הלילה בו הועלו תושבי מעברת כפר סבא למשאיות

מאת עופר אדרת

פורסם ב – 08/07/2016 06:00

ב–1953 פונתה מעברת כפר סבא תחת מעטה סודיות, בלי שניתנה לתושביה שהות לאסוף את חפציהם. הסיבה: שמועות על פעילות קומוניסטית. לאברהם שמה זה הזכיר את הפוגרום ביהודים בעיראק

פרופ' אברהם שמה זוכר היטב את הלילה החורפי במחצית הראשונה של חודש פברואר 1953. 63 השנים שחלפו מאז לא הקהו את הכאב ולא מחקו את הזעם ותחושת ההשפלה. בבואו לתאר את מה שראו עיניו באותו לילה, הוא לא מהסס להשתמש במלים כמו "גסטפו" ו"דיקטטורה".

שמה, היום בן 73, היה אז ילד בן תשע, בן שביעי למשפחה בת 11 נפשות, שעלתה לישראל ב–1951 מעיירה קטנה ליד בבל בעיראק. אחרי כמה תחנות, שוכנה משפחתו במעברת כפר סבא. המעברה, שקמה בקיץ 1950, נועדה במקור לאכלס כ–300 משפחות באופן זמני, אך בשיאה גרו בה, בצפיפות רבה, באוהלים ובצריפונים, בין 5,000 ל–6,000 עולים — כשליש מתושבי כפר סבא אז.

לילה אחד התעורר שמה למשמע רעש מחריש אוזניים. בשיחת טלפון מארצות הברית, סיפר כי "תערובת של הפתעה מוחלטת, בהלה ופחד איבנו אותי". הוא נזכר ב"רעש המנועים של הכוח התוקף, שלרגע נשמע כמו טנקים משוריינים", ואיך חשש ש"בן רגע ימחצו את גופי הדק במיטתי בצריפנו העלוב".

כשיצא מן הצריף ראה שיירה של משאיות צבאיות. שוטרים וחיילים שהגיעו למעברה החלו להעמיס עליהן את יושביה — כמה אלפי עולים חדשים מעיראק, מאיראן ומדינות צפון אפריקה. "חרדה וטרור התלבשו עליי כמו בעת הפוגרום המוסלמי על ביתנו בעיראק, רק כמה שנים קודם לכן", הוא סיפר. בזיכרונו הוא עדיין רואה את "המשאיות מלאות החיילים ונשק בידיהם", כדבריו. "החיילים קיבצו את תושבי המעברה המבוהלים והדפו אותם לתוך משאיות ריקות, בלי לאפשר להם לקחת עמם את חפציהם. התושבים שהתנגדו אוימו שמכוניות המשטרה, שחנו לא הרחק, יובילו אותם לכלא".

צילום: ארכיון עיריית כפר סבא

אביו התקשה להאמין למראה עיניו. "יהודים משתמשים באותם האמצעים שבהם השתמשו אנשי הגסטפו נגד יהודים. אפילו הפוגרום המוסלמי בנו בעיראק לא היה כל כך ברוטלי ואכזרי. לפחות אז באו להגנתו חברים מוסלמים", אומר שמה. "רק כשראיתי במו עיניי ושמעתי במו אוזניי את הצעקות והבכי של הגברים, הנשים, הזקנים והטף הנדחפים לתוך המשאיות — התחלתי להבין שעיניי אינן מתעתעות בי".

כמה שניות לאחר מכן שמע מלים מקוטעות ובלתי מובנות לו, שבקעו מהרמקולים בחוץ. כל מה שהצליח לפענח היה "פירוק המעברה". במידה מסוימת הוקל לו, כשהבין כי "התוקפים הם יהודים, משלנו, ולא ערבים או אנשי גסטפו". עד מהרה התחלפה החרדה מאירוע ביטחוני בכעס על הרשויות: "הממשלה הנאורה הפעילה את הצבא והמשטרה כדי לדחוס מאות משפחות לתוך משאיות, שפינו אותם בכוח, כפי שפונו יהודי אירופה פחות מעשר שנים קודם לכן", הוא אומר.

תושבי המעברה פוזרו ברחבי הארץ. כשחיפש את סבו, סבתו ודודיו, נאמר לשמה כי הם פונו לרמלה. "כך משפחתנו המורחבת פורקה שנית — הפעם בידי אשכנזים משלנו, שהאמון בהם התמוסס במהירות כמו העננים של אותו בוקר", הוא אומר. "זה היה שוק. לא האמנתי שבמדינה דמוקרטית וסוציאליסטית, שכביכול אכפת לה מתושביה, מתנהגים ככה לאנשים וליהודים".

צילום: אברהם שמה

האירוע שמתאר פרופ' שמה, מומחה למינהל עסקים שמלמד וחי בארצות הברית, לא נכנס לספרי ההיסטוריה. הוא נדחק לשוליים, כמו אירועים רבים אחרים, אך נותר בזיכרון מי שהיו שם. בימים אלה, כששבה ועלתה על פני השטח פרשה עגומה אחרת מאותה תקופה, פרשת היעלמותם של ילדי תימן, נזכר פרופ' שמה באופן שנהגו הרשויות בו ובמשפחתו.

עדות לפרשה זו נמצאת גם בספר "ימי כפר סבא — הכפר שהיה לעיר", פרי עטם של כמה כותבים ובראשם ההיסטוריון ד"ר דן גלעדי, בן המושבה, אשר כולל קטעי מסמכים רשמיים, מכתבים, מחקרים, תמונות ויומנים. "עדי ראייה סיפרו על בהלה נוראה בקרב העולים", נכתב בספר. "הפתאומיות שבה בוצעה הפעולה מנעה מהעולים להבין את המתרחש וגם לארוז את חפציהם. וכך, בליל חורף, ללא הסברים, פוזרו העולים במקומות שונים בארץ כשרק כסותם לעורם".

הפינוי הפתאומי, שנעשה תחת מעטה סודיות, לא זכה להדים בתקשורת וגם לא להתייחסות פוליטית. המסמך הכתוב היחיד המעיד עליו הוא דיון שהתקיים ב–18 בפברואר 1953, במועצה המקומית כפר סבא. ירדנה ויזנברג, מנהלת המוזיאון והאחראית על תיק הארכיון ותיעוד העיר, שומרת את הפרוטוקול מאותו דיון בארכיון העירוני.

עיון בו מספק הסבר לסיבה שהביאה את הממשלה לפרק את המעברה באופן כזה, באישון לילה: "מר סורקיס (מרדכי סורקיס, ראש העירייה הראשון של כפר סבא, ע"א), מוסר כי נקרא בשבת לפני השבוע, למ"מ ראש הממשלה, מר לוי אשכול, ונמסר לו על ההוראה לפינוי המעברה", נכתב שם. כלומר, ההוראה על פינוי המעברה באה מגבוה. לפי הפרוטוקול, נאמר לסורקיס "כי הסיבה היא ביטחונית. הצבא דרש לפנות את המעברה תוך 24 שעות".

המלה "ביטחונית" מופיעה בפרוטוקול פעמים נוספות: "לפני הקמת המעברה, נאמר כי מבחינה ביטחונית אין המקום מתאים למעברה", אמר אחד המשתתפים בדיון. "הפעם נוסף גם המומנט הביטחוני", הוסיף אדם אחר. מה היתה אותה "סיבה ביטחונית"? משתתף בישיבה סיפר (לפרוטוקול) על "שמועות שנפוצו", ולפיהן "40 מסתננים נמצאים בתוך המעברה", והוסיף: "הקומוניסטים הם אלמנט מסוכן במיוחד בגבול המדינה, ויש לקומוניסטים קשר עם הערבים מעבר לגבול".

צילום: אברהם שמה

בדיון שהתקיים במועצה מחה אחד מחבריה, יצחק שושני, על "הפינוי הפתאומי בלא הכנה נפשית לכך", אך גם גינה את "התגובה הבלתי הולמת של רבים מתושבי המושבה, וההשמצות שליוו פינוי זה בצורה אנטישמית".

עיון במסמכים מגלה כי ההחלטה על פינוי המעברה נבעה מחשש מפעילות קומוניסטית במעברה, ששכנה ליד קלקיליה וג'לג'וליה הערביות. באותן שנים הגיעה לשיא המתיחות בין מדינת ישראל הצעירה לברית המועצות, והתחזקו המאבקים הפנימיים בין השלטונות לשמאל הרדיקלי. אירועים כמו מאסר הרופאים היהודים במוסקבה ופיצוץ השגרירות הרוסית בתל אביב — שניהם בתחילת 1953 — ליבו את החשש של הממסד הפוליטי־הביטחוני בארץ "מפעילות חתרנית פרו־סובייטית של יסודות שמאלניים קיצוניים וקומוניסטיים, מאגירת נשק ומהסתה", נכתב בספר של גלעדי.

השלטונות, כך נראה, חששו כי המעברה משמשת מקום לפעילות קומוניסטית, שעלולה היתה, להשקפתם, לחולל התפרצויות אלימות ופעילות חתרנית נגד השלטון. שמועות נוספות שהופצו באותה תקופה עסקו בקשרים פליליים בין משפחות מהמעברה לערביי קלקיליה. "מי היו אותם 'יסודות חתרניים'?", אומר שמה, "כמה קומוניסטים שהתחילו לשאול שאלות — למה אין עבודה? למה אין שירותי בריאות. כנראה שהממשלה הרגישה מאוימת".

שמה התגבר על הטראומה. הוא סיים תיכון בכפר סבא ולמד מדע המדינה ומינהל עסקים באוניברסיטה העברית בירושלים. ב–1970 יצא לארה"ב, שם המשיך לדוקטורט והיום הוא חי עם משפחתו בדנוור קולורדו, ומלמד באוניברסיטת ניו מקסיקו. זיכרונותיו מהמעברה יפורסמו בקרוב בספר פרי עטו, "למצוא בית".

בעיריית כפר סבא מזמינים כעת את זקני העיר לחטט בבוידעם ולפתוח את האלבומים המשפחתיים בחיפוש אחר תמונות ומסמכים מימי המעברה. ב–15 בספטמבר ייערך בעיר אירוע מיוחד בסדרה "צנע צנע — סיפורי מעברות", בהנחיית יוסי אלפי, שבו יופנה הזרקור למעברה הנשכחת, שפונתה ביום אחד.

"כיצד קרה שאירוע כה חריג ודרמטי לא עורר הד ציבורי־תקשורתי כלשהו? לא בין מתיישבי כפר סבא עצמה ולא בתוך הציבור הישראלי הרחב?", תוהה ד"ר גלעדי בספר. "האם נבעה השתיקה מתדמיתם הציבורית הירודה ויוקרתם החברתית הנמוכה של העולים החדשים? האם נבלע האירוע בתוך שאר האירועים שהמדינה נאבקה בהם בשנותיה הראשונות? ואולי היו אלה באמת הדאגה לשכונה השוכנת קרוב לגבול והחשש ממחאה ומחוסר שקט העלולים לעודד פגיעה ביטחונית בתושביה?".

למאמר בהארץ כאן