פורסם ב – 17/07/2015 11:33
בשנת 1964 יצא לאור בהוצאת "אנך" ספרו של קלמן כצנלסון, "המהפכה האשכנזית", וגרם סערה ציבורית שלא נפסקה עד עצם היום הזה. כצנלסון (2000-1907), עיתונאי שכתב בעיתוני הימין "דואר היום", "הירדן", "חזית העם" ו"המשקיף" ונאסר לא אחת על ידי שלטונות המנדט הבריטי בגין פעילותו בשורות הימין הקיצוני, הביע בו את דעתו שבישראל שוכנים שני עמים נפרדים — "האשכנזים" ו"הספרדים". האשכנזים הם העליונים והספרדים נחותים, כך טען. האשכנזים הם היהודים האמיתיים והשפה שהמדינה צריכה לאמץ היא היידיש, ועל הספרדים ללמוד אותה.
לאחר יציאת הספר לאור ובעקבות הסערה הציבורית שחולל, דן היועץ המשפטי לממשלה אז, משה בן זאב, בדרישה להעמיד את כצנלסון לדין, אך החליט לא לעשות זאת, גם אם מבחינה משפטית ראה כי יש יסוד להאשימו בעבירה על פי הדין שחל אז, פקודת החוק הפלילי, 1936. על החלטת היועץ המשפטי הודיע לכנסת שר המשפטים אז, דב יוסף, שאמר כי הספר נתקבל על ידי כל החוגים בישראל "תוך יחס של בוז גלוי ודחייה מוחלטת של הרעיונות המובעים בו. דבר זה בא לידי ביטוי בהצהרותיהם של ראש הממשלה, שרים, חברי כנסת ובמאמרים שפורסמו בעיתונים. לפיכך, מצא היועץ המשפטי, כי מוטב להימנע מהעמדתו של ק. כצנלסון לדין, מאחר ש"הבירור המשפטי היה גורם לליבוי יצרים ולחיטוט מחדש בעניין נואל זה".
25 שנים לאחר מכן פרש כצנלסון את משנתו מחדש בספר "החשבון האשכנזי: 1880-1990", ובו קרא להחייאת התרבות האשכנזית כתרבות של אומה העומדת בפני עצמה ודוברת בלשון משלה — היידיש, ולשחרורה ממה שקרא לו "הדיכוי המזרחי". שלוש שנים לאחר מכן, בשנת 1992 יצא לאור ספרו "אשכנזי זקן מסכם".
מאמרו של קלמן כצנלסון, "פגישות עם ספרדים", המובא כאן, התגלה באחרונה כחלק מתחקיר לסרט דוקומנטרי חדש העוסק בו ובעמדתה של התקשורת בסוגיית הפער בין אשכנזים למזרחים. זהו מאמר אוטוביוגרפי, בו מתאר כצנלסון את סבלותיו כמי שלא היה מוכן להיכנע לצווי התקינות הפוליטית בענייני המזרחים. הטקסט הזה, שכנראה לא התפרסם מעולם, תורם להבנת הרקע והפגישות שדחפו את כצנלסון לפרסם את "המהפכה האשכנזית". אולי הגיעה השעה לבחון מחדש את מכלול הרעיונות של כצנלסון, ולריהביליטציה שלו.
"פגישות עם ספרדים" מאת קלמן כצנלסון
בפעם הראשונה נפגשתי עם ספרדים פנים אל פנים בעבודתי הזמנית ב"דואר היום" הירושלמי בעריכת רביזיוניסטים, ב-1930. הפאטרון שלי אב"א אחימאיר הזהיר אותי "כאן עובדים ספרדים, הנושא ספרדים־אשכנזים אינו מרפה מהם, תקפיד על התנהגותך, אם יחשדו בשמץ זלזול יעריכו אותו כהתנשאות של אשכנזי מול ספרדי וייפגעו מאד". המבחן עבר בהצלחה. יום אחד התפרץ למערכת אדם לבוש בקפידה, כולו רותח ונסער. "גם המקום הזה אבד לנו", זעק בקול אבלים. האיש, כך הסביר לי אחד הספרדים במערכת, הוא מר גאון מזכיר העדה הספרדית בירושלים. גאון מסר לפרסום ידיעה על פגישה בארגונו, כנהוג מימים ימימה. הקטע לא פורסם בגלל רשלנות, אך מר גאון חשד כי ההשמטה היא פרי מדיניות המערכת החדשה, הרביזיוניסטית, הנועלת את השער הפתוח לרווחה, בימי העורך הקודם, איתמר בן אב"י. בירושלים פעל תהליך של החלשת עמדות חברתיות ספרדיות והתחזקות אשכנזיות, ועל אי־פרסום הידיעה הגיב גאון בזעקה מרה "גם המקום הזה אבד לנו!"
אחד הספרדים במערכת היה דוד סיטון, מתרגם מערבית ומומחה לנושאי ערב והמזרח התיכון, חבילת עיתונות ערבית תמיד תחת בית שחיו. אדם פתוח וצמא למגעים. הקשר איתו גרם למפנה דראמטי לכל אורך חיי. המשכנו להיפגש פגישות חטופות בועידות רביזיוניסטיות. בסוף ה-1930 עקר דוד סיטון עם אשתו בלהה, אשכנזיה, מירושלים לתל אביב והפך לקרוב בידידי. היו פגישות משפחתיות. בדירתו בנוה שאנן נפגשנו עם אברהם שטרן (יאיר), מייסד לח"י. דוד סיטון הצטרף ללח"י. משפחת סיטון חזרה לירושלים והמגעים נפסקו. בין אפריל 1944 ומארס 1947 עברתי שלושה פרקי מאסר. בין המאסרים מאסרי בית. הקשר התחדש בשנות ה-1950 האמצעיות כאשר עבדתי זמנית באנציקלופדיה העברית בירושלים. שוב שיחות נפש ואירוח בבית המשפחה. ב-1957 פירסמתי את ספרי הראשון "ישראל אחרי מבצע סיני". ד.ס. שיבח את הספר מ-10 העותקים שנתתי לו להפצה מכר כמחצית, בתשלומים לשעורים. "נשארנו חסרי כל עמדה", אמר לי כאשר רביזיוניסטים מתבססים בכנסת ובמוסדות הממשלה. נראה מתלבט ועומד בפרשת דרכים. בפגישה הבאה מצאתיו מתאושש. הדכדוך על "חסרי כל עמדה" חלף. בחייו השתנה משהו לטובה. סיפר לי על חידוש, הירבה בנסיעות, היה בבאלקן ובטורקיה. בשליחות משרד החוץ או אחד הגופים החשאיים, אמרתי בליבי. לא שאלתי לפרטים. בנושאים אלה שתיקה עדיפה על דיבור. לימים גילה לי בהתרגשות שקיבל תפקיד גבוה בהנהלת הסניף הישראלי של הפדרציה הספרדית העולמית. דבריו ירדו עלי כשלג בתמוז. במשך 25 שנות היכרות הדוקה ושיחות נפש לא הזכיר במילה וחצי מילה את הנושא הספרדו־עדתי. עתה מנכ"ל בלב ליבו של ספרדיזם מיליטאנטי. אחרי התדהמה סיכמתי לעצמי: המהפך של דוד הוא חלק מהמהפכים שהביאה המדינה. אנשים שהתחבאו במחבואי מחתרת הפכו לחברי כנסת צמאי פרסום. אנשים שהפקירו פרנסה ומשפחות מסתערים על ריווחי כסף. דוד הצטרף לתהליך.
בפגישה בבית קפה קטן ברחוב יפו בירושלים גולל ד.ס. את הבעיה שנגש להתמודד איתה, בעית הפער העדתי. "אינך מתאר לעצמך כמה נורא השפל ועמוק הפער. עכשיו תודה לאל יש מדינה ויש אל מי לפנות. אנחנו חוטבי עצים ושואבי מים וגבעונים". בעתיד קראתי כל שורה בפרסומים ספרדיים. את המלה הנוראה "גבעונים" לא מצאתי. שמעתי אותה רק מפיו. ביקש ממני לעזור לו. משהו בשטח הסברתי. להתריע על חומרת בעית הפער. סוכם שאכתוב מאמר ל"שבט ועם", בטאון בעריכתו, הוצאת ההנהלה הישראלית של הפדרציה הספרדית. נפרדתי עם תיק גדוש פרסומים ספרדיים, גיליונות קודמים של "שבט ועם" וחוברות דקות, להסתייע בכתיבת מאמרי שפורסם ב"שבט ועם" גיליון ג' כסליו תשי"ט. החומר שקיבלתי היה כולו זעקה על הפער וזעם על המחדל לחסלו, אשמת גורמי שלטון אשכנזיים. במאמרי קראתי לאקטיוויסטים הספרדיים לא להגזים בביקורת ולדעת להעריך את גודל המעשים שידיים אשכנזיות עשו בנושא. הנסיון ההיסטורי מעיד שסתימת פער בסדר גודל הקיים בישראל נמשכת שלושה דורות, וכך קרה להגירת הענק האשכנזית לארה"ב. סיכמתי בהדגשה שסתימת הפער תושג רק "על ידי מאמץ כללי", לא על ידי בדלנות מסוג זה או אחר. כיוון ש"אנו אומה אחת" והפתרון יושג במסלולים איכותיים־דמוקראטיים של מדינה מודרנית.
גיליון ד' של כתב העת הגיב בחריפות על מאמרי. דוד סיטון במאמר פרוגראמתי ראשי: "גישתו של הכותב הנכבד מעידה על קיום רגש של התנשאות אשכנזית הגובלת עם גזענות נפסדת". התהליך של שלושה דורות נדחה בזעם. "לא מוכנים לחכות 150 שנה!" מהדברים נדף ריח של אינקוויזיציה ספרדית, מנגנון לעקירת דעות הנחשבות פסולות ומחיקת עובדות לא רצויות.
לפגישה הבאה הגיע ד.ס. אחר. לא דיבר על צרות ספרד אלא על כחה העולה כאשר גלי עליה ספרדו־מזרחית מציפים את המדינה, הספרדו־מזרחיים עולים לרוב ואשכנזים יורדים למיעוט. "עברו הזמנים כאשר לרשימות נבחרים לכנסת ולמועצות עירוניות דחקו ספרדי לסגולה בסוף הרשימה. מעתה ספרדי ואשכנזי זה בצד זה. הספרדים בשלים לשלטון במדינה, מקימים עשרות מושבים, מדוע לא!" בלהט התלהבותו הכריז "כל ייצור הירקות במדינה הוא עתה במושבים ספרדיים!" נסיתי לצנן אותו "המושבים נבנים בהדרכת אשכנזים, במסגרת ציביליזציה אשכנזית"; לשוא. המילים "ציביליזציה אשכנזית" הרגיזו אותו, הגיב בלגלוג, אזנו היתה אטומה ועיניו סרבו לראות את המציאות.
החמימות ביחסינו גוועה. במקומה השתלטה מתיחות שופעת קרירות. המדינה הבונה עולם חדש הרסה ועקרה עולמות ישנים, קרעה לגזרים את ריקמת הידידות ביני לבין דוד סיטון הרוויזיוניסט הירושלמי הצועד בתנופות רגל גדולות כשתחת בית שחיו צרור קבע של עתונות ערבית. האנגלים נטשו, הערבים גורשו, היהודים נשארו ונגשו לאזן חשבונות ישנים.
באמירה "ציביליזציה אשכנזית" איבדתי אצלו כל קרדיט של אשכנזי טוב והפכתי לאשכנזי רע. בפגישה האחרונה, לא ידעתי שתהיה אחרונה, החלפנו רשמים על המתרחש בסביבה הפוליטית. כאשר סיפרתי לו בדרך אגב שהתקרבתי לסופרי יידיש ואשתדל לפעול להחיותה התפרץ כלפי באמירת זעם. ברחתי. במשך שבוע הייתי נתון בזעזוע, כמעט חולה. כשהתאוששתי החלטתי לא לשתוק, להגיב. "המהפכה האשכנזית" הופיע ב-1964, אחרי 5 שנים.
בגיליון ד' של "שבט ועם", במאמר פרוגרמאתי ארוך, פירט דוד סיטון את הטקטיקה של קבוצתו. עמוד התווך, "שיריון מקומות בהנהגה לפי מפתח עדתי". הנהגה במובן רחב הכולל לא רק גופים בהם מכהנים נבחרים, ממשלה כנסת שלטון עירוני, אלא גם במשרות של פקידות גבוהה הדורשות ציבור של משכילים. במידה שאינם, אל דאגה! "קרנות לעידוד חנוך גבוה של בני עדות המזרח" יפתרו את הבעיה. בקיצור מה שקרוי "העדפה מתקנת". גם כאשר התכנית מוגשמת, גם כאשר אלפי פקידים, מתאימים ושאינם מתאימים, מבורגים במערכת השלטון, האם זה מספיק להעלות את ההשכלה והכושר הפוליטי של קרוב לשני מיליון? האין חשש שקבוצה זו של ביורוקראטים לא תקיים את התקוה לערער את הציוויליזציה האשכנזית, אלא תתבולל בתוכה לקידום אינטרס פרטי? לשאלה זו משיב הספרדיזם תשובה אידיאולוגית שבה עיקר כחו: "התרבות האשכנזית הישראלית לא תאריך ימים. היא ארעית ובת חלוף מעצם טבעה, יצירת קבוצות מקריות, שגורלן ידמה במשהו לגורל הצלבנים. היא אינה דתית. להפך, עויינת לדת. לכן לא תאריך ימים, מפני שתרבות יהודית שרשית היא אך ורק דתית". התרבות האשכנזית הישראלית צפויה להיכנס להיתפרקות, ותוך כדי כך תעבור השליטה במדינה לעמדות ספרדיות שישיג תהליך ההעדפה המתקנת. התרבות העתידה של מדינת ישראל תהיה ספרדית, המשך לתור הזהב על אדמת ספרד, מושתתת על שירת ספרד.
הספרדיזם צודק בנבואת ההתפרקות לתרבות האשכנזית הישראלית, אולם טועה טעות טראגית בהערכת כחה של התרבות הספרדית לרשת את מקומה. חולשתה אינה פרי קיפוח אשכנזי, יש לנו אליבי. החולשה נולדה על אדמת ספרד, פרי השפעת הראציונליזם של הפילוסופיה היוונית שגרמה להתפרצות שמד במימדים שההיסטוריה של היהודים אינה יודעת כמותם. שבתאות. חוסר היכולת לבנות המשך המוני משגשג למרות צפת הספרדית הנפלאה במאה ה-16. ב-300 השנים שבין גירוש ספרד והמהפכה הצרפתית ניתנה לאליטה הספרדית הזדמנות נפלאה להתייצב בראש האשכנזים, להתייצב ולהוביל, אך היא העדיפה להתנכר ולחבל. לעומת אי־יכולת זו בולט ההישג האשכנזי להבטיח המשך המוני רצוף על אדמת אירופה בתנאים אכזריים במשך אלף שנים. הספרדיזם צודק בנבואתו הקודרת לתרבות האשכנזית הישראלית, אך טועה טעות טראגית באמונתו להפוך את מדינת ישראל לחוליית המשך לתור הזהב הספרדי. בנבואתו הקודרת לתרבות האשכנזית הישראלית שותף הספרדיזם להערכה של החרדים.
ב-5 השנים בהם כתבתי את "המהפכה האשכנזית", איסוף חומר למעלה מ-4 שנים וכתיבה כחצי שנה, חיפשתי הזדמנויות לשוחח עם ספרדים. שוחחתי עם קרוב למניין וחצי. אחד מהם אברהם רקנאטי ז"ל, אדם יקר ודגול, נפלא ביהודיותו השלמה שאינה זקוקה לשום תוספת זרה. ספרד היא כל עולמו, עלבונה אינו מרפה ממנו. גר ברחוב יהודה הלוי, וכי ייתכן אחרת? בדרך כלל פגשתיו בסביבת דואר אלנבי או ברחוב נחלת בנימין. תיק ביד, בדרכו לשכונת פלורנטין עם פוליסות ביטוח לסאלוניקאים.יום אחד באלנבי ליד הדואר אמר לי בהניפו יד עצובה לעבר החנויות: "במסחר אנחנו יורדים, יורדים, אין משרות לצעירים, תודה לאל דיסקונט, 400 משרות". בנימין ארדיטי בולגארי יפואי רגשן וסוער, נמוך קונה, ייתכן היה חבר כנסת, שותף לדוד סיטון בעריכת "שבט ועם" ג' בו נדפס מאמרי, פגש אותי באלנבי סמוך לים והסתער: "בשבילכם ספרדים זה רק גנבים וזונות! אין לך מושג על גודל התרומה שלנו!" עם סוחר ירקות בדיזנגוף דומני מפרס, נבון מנומס ידידותי מאד ללקוחות, עירני מאד לנושאים פוליטיים. בנושא העדתי אמר לי "יש הרבה מרירות, לא משלימים, בעתיד יקרה משהו…". נתתי לו אחד מספרי ועליתי על מוקש. דחה את טענותי שבעם היהודי היה תמיד שבט מוביל, עכשיו האשכנזים. בריתחתו צעק לעברי "היטלר!" ונעל את הדרך לדלת. נשארתי כלוא עד שנחלץ לעזרתי השותף, פחות "שרוף" בנושאים פוליטיים ואיפשר לי לצאת. מאז לא נכנסתי לחנות. שוחחתי עם קבוצת תימנים מספר פעמים במועדונם. השתאיתי למראה שפע הציוד האלקטרוני היקר שקיבלו ממוסד ממשלתי, ייתכן ממשרד הדתות. שמעו אותי בנימוס ועירנות, אך דחו את טענותי.
הפגישה הדרמטית ביותר היתה לי סמוך ל-1980 15 שנה אחרי פירסום "המהפכה האשכנזית". ברחוב אלנבי הגיח אלי אלמוני ושאל: "כצנלסון?" כן. "מדוע אתה שונא ספרדים?" לחץ את ידי בכח שבנס לא גרם לה להתפרק. תוך כדי עמידה הקשיב לטענותי: אנחנו קבוצת שבטים ובתוכם שבט מוביל. בעבר הובילו ספרדים ואשכנזים התרפסו בפניהם. עתה נהפך הגלגל, לא באשמתנו, באשמת ההיסטוריה. אני רוצה את טובת הספרדים. גבוה, רזה הליכות של חייל. מפעם בפעם צד אותי באלנבי, שוב אותה שיחה. משתדל לעכל את המושגים. הליכותיו הליכות של איש צבא מקצועי. שוטר סמוי, חוקר פרטי? אינו יושב ליד שולחן בית קפה כמנהג מתווכי נדל"ן, תמיד עומד ומגיח מפרצה בין בתים. באחת הפגישות הזמין לשולחן בית קפה וסיפר את סיפורו: איש "ההגנה" בימי המלשינות על חברי אצ"ל ולח"י, נוכח באסיפה בה קראו ראשי "ההגנה" להלשין על חברי אצ"ל ולח"י סרב לתת יד. חייל צה"ל, הצטיין במלחמות ואחרי הכל ולמרות הכל נשאר… ספרדי. אין ספק שהמחשבה שצריך ללמדני לקח אכלה בו. אולי השתייך לקבוצה שעסקה בתכנית כזו וביצעה צילומים. כיצד ידע את תוי פני 15 שנה אחרי פרסום "המהפכה האשכנזית"? אם לא עשה מעשה הרי אך ורק מפני שהורגל להיות איש מסגרת וראה את עצמו מחוייב למשמעת של מסגרת. במרוצת השנים ירד פרופיל האכזריות בלחיצת ידו וכשהלחיצה ירדה לנורמלית השתכנעתי שסלח והיינו על סף ידידות. אז נעלם ומשנות ה-90 חדלתי לחשוש שבלכתי במדרכות אלנבי יגיח אלי מתוך הפרצות בין הבתים.
המאבק המזרחי 