בלגן של מדינה צעירה? טעויות שנעשו בתום לב? תשכחו מזה: הסרט "סאלח, פה זה ארץ ישראל" מוכיח כי הקמת עיירות הפיתוח ואכלוסן בעולים מצפון אפריקה נבעו מאינטרסים קרים ומחושבים ששולבו בהתנשאות, פטרונות וגזענות
אמצע שנות החמישים, מאות אלפי עולים מצפון אפריקה מגיעים לשעריה של מדינת היהודים הצעירה במזרח התיכון. ההתרגשות מהקמת המדינה החדשה גדולה והעולים מגיעים מלאי תקוות. אבל העלייה ההמונית מחייבת פתרונות קליטה מהירים, מנגנוני הביורוקרטיה של המדינה הצעירה עדיין לא משוכללים דיים, ועקב כך התכנון חפוז וכרוך בשורה ארוכה של טעויות לא מכוונות. התוצאה העגומה היא הקמתן של עשרות עיירות פיתוח שאוכלסו על ידי עולים חדשים ונהפכו עם השנים ליישובים כושלים מבחינה כלכלית, שדנו רבים מתושביהם לחיי מצוקה ועוני.
נשמע מוכר? לרבים מאיתנו כנראה כן, מפני שלאורך עשרות שנים זה היה הנרטיב השליט והמוכר בנוגע לעיירות הפיתוח והשגיאות הכואבות שנעשו בעת הקמתן. אבל הסרט התיעודי החדש "סאלח, פה זה ארץ ישראל", שיוקרן בבכורה ביום שני הקרוב בתחרות הרשמית של פסטיבל דוקאביב (ובקרוב יגיע לבתי הקולנוע), מצליח לאחוז את הנרטיב הזה בצווארו, להעניק לו טלטלה הגונה ולפרק לגורמים לא מעט הנחות יסוד רווחות בדבר מה שעמד בבסיס אותה החלטה גורלית על "פיזור האוכלוסייה" – כפי שהמהלך כונה אז – והקמת עיירות הפיתוח.
הסרט, שיצרו הבמאי והמפיק דוד דרעי והעיתונאים רותי יובל ודורון גלעזר, מוכיח כי חלק ניכר מאותן "טעויות לא מכוונות", שהובילו להקמת עיירות הפיתוח ולאכלוסן במאות אלפי עולים מצפון אפריקה, לא נעשו מתוך מצוקת זמן, קושי בקליטת גלי העלייה והלחץ להקים במהירות מדינה. ה"טעויות" הללו, מראה הסרט באופן מצמרר למדי, נעשו דווקא מתוך שיקולים קרים, אינטרסים מחושבים ותכנון מוקפד להפליא, בשילוב גישה מתנשאת, פטרונית ואין טעם להיתמם – לחלוטין גזענית – שהפגינה הנהגת המדינה כלפי העולים החדשים שהגיעו לכאן.
טעימה מתוך הסרט: "ההרגשה כי עלייה בעלת משקל מוסרי ירוד, בעלת רמה חברתית פחותה ובעלת מטען רעיוני דל, עלולה להוריד את המדינה למצולות של חברה לבנטינית, בדרגת שפל השווה לזאת של עמי כל האזור", הזהיר ראש מחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית, גיורא יוספטל, במלים אלה ממש. בדבריו, המובאים בסרט, הוא אינו טורח להסתיר את חוסר ההתלהבות שלו מהחומר האנושי המרכיב את העלייה החדשה, אבל מבהיר כי דווקא הכתפיים ה"לבנטיניות" הללו, הן שיוכלו לשאת משימה לאומית חשובה: "לא בחירה יש כאן, אלא ברירה אומללה. לשאוב מבארות ש–500 שנים של סופות מדבר מכסות עליהן. צריך אנשים רבים ככל האפשר שימלאו את הארץ מפה לפה – לא רק כדי להציל גלויות אלא גם, ובמיוחד, כדי להציל את הארץ עצמה שלא תעמוד ריקה".
יוצרי הסרט נברו בארכיונים, פישפשו בחוברות וספרים, חילצו פרוטוקולים שהיו חסויים במשך עשרות שנים ודלו מהן שורה ארוכה במיוחד של התבטאויות הסותרות את הנרטיב המוכר בנוגע לאכלוס עיירות הפיתוח. חלק מההתבטאויות הללו לא פורסמו מעולם, אחרות פורסמו באופן חלקי במחקרים אקדמיים שרובם לא הגיעו אל הציבור הרחב, ויחד, כשהן ניצבות זו לצד זו, הן יוצרות אפקט מטלטל ומבהירות בין היתר, שהנהגת המדינה לא רק שלחה את העולים לעיירות הפיתוח בניגוד לרצונם, אלא גם הקימה מנגנון שינוע משוכלל שנייד אותם היישר מן האונייה אל העיירה מבלי לאפשר להם להימלט מן הנתיב שנבחר בעבורם; שהיא שיחדה עולים כדי שיסייעו לה לשכנע עולים אחרים להישאר בעיירות הלא־אטרקטיביות הללו; הבהירה להם כי תשלול את זכויותיהם לעבודה ולדיור אם יסרבו להשתקע שם; ואפילו איימה על עולים סרבנים שאם לא יסכימו לצאת אל העיירות האלה, ילדיהם יילקחו מהם. לא פחות.
"סאלח, פה זה ארץ ישראל" מנפץ לרסיסים טענות על "טעויות" שנעשו שלא במכוון. לא מדובר היה באלתור חפוז שנבע מהלחץ להקמת המדינה, לא היו אלה החלטות עגומות שהתקבלו בבלי דעת, ולחלוטין אין מדובר בשבבים שניתזו מתוך ההכרח לחטוב עצים, טוען הסרט. במקום זאת, מדובר היה בתוכנית מסודרת, מחושבת ומאורגנת, שנידונה שוב ושוב בקור רוח בחדרי חדרים, ומעוגנת היטב בפרוטוקולים שהיו חסויים במשך עשרות שנים, אך מתחילים להיחשף ולשפוך אור על האופן המעוות והגזעני שבו התנהל תהליך פיזור האוכלוסייה בארץ.
"למען מנוע עבודה ושיכון"
דרעי, במאי דוקומנטרי שלאורך השנים חזר ביצירותיו שוב ושוב אל עיירת הפיתוח שבה גדל, ירוחם, מוביל את "סאלח" כמסע קולנועי בעל שני מוקדים מרכזיים. האחד הוא שולחן הדיונים בישיבות הסודיות והחסויות של הנהגת הסוכנות לפני כ–60 שנה, שבהן התקבלו החלטות גורליות על פיזור האוכלוסייה ועל גורל העולים שהגיעו לכאן, והאחר היום, בשטח, בערי הפיתוח העכשוויות, שבהן עדיין גרים הוריו של הבמאי כמו עולים רבים אחרים מצפון אפריקה, ויחד עם צאצאיהם הם משלמים עד עכשיו מחיר כבד במיוחד על אותן החלטות שנעשו מעל ראשיהם.
בפתיחת הסרט, שנוצר בעקבות זכיית יוצריו במכרז של הרשות השנייה שיזמה ד"ר מירב אלוש לברון, פוגש דרעי חבר ילדות שלו בירוחם. "זה היה הסיפור של כולנו, מי יהיה הראשון שיצליח לעזוב. הרוב נאבקים כדי להצליח לעזוב", הם צוחקים, ומספרים על ההמונים שנוטשים את עיר הפיתוח שבה גדלו. "יש סיפור ענקי שמרחף מעל הראש שלנו ושל האנשים כאן, שלא סופר", אומר שם דרעי. "זה החור השחור שלנו", עונה לו החבר.
"ההיסטוריה כמו שלמדנו אותה מעוותת לגמרי", אומר דרעי בראיון שהתקיים בשבוע שעבר בתל אביב. "אני התחלתי את העבודה על הסרט הזה כי הרגשתי שאני רוצה להבין את ההיסטוריה, למצוא תשובות לשאלות שתמיד ריחפו אצלי. כבר בשנות השמונים, כשלמדנו וחרשנו לבגרות, בלענו כמויות אדירות של טקסט על ההיסטוריה שכולנו מכירים, לימדו אותנו לאהוב ולהעריץ את כל האנשים שהקימו את המדינה, ואילו על עיירות הפיתוח הופיעה רק פסקה אחת לקונית, מין הערת שוליים שלא באמת הסבירה למה צריך היה להקים אותן ואיך יצא שהן נהפכו לאינקובטור שחונק מאות אלפי עולים, בעיקר ממרוקו. בחמש שנות העבודה על הסרט, חשפנו נרטיב שלם שלא היה שם בפסקה ההיא. בשנים הללו הסתובבתי עם רמות שונות של טלטלה, לנוכח מה שמצאנו בפרוטוקולים. לראשונה הבנתי שבשם המוטיבציה להקים מדינה כנגד כל הסיכויים, צריך היה להקריב מאות אלפים".
רגע לפני הקמת המדינה, מבהיר הסרט, שליש מהאוכלוסייה גר בתל אביב ו–80 אחוז מתושבי ארץ ישראל התרכזו בערים הגדולות. מאות אלפי העולים שהגיעו אז לארץ העדיפו להתיישב במרכזהּ, ושורה ארוכה של מעברות ומחנות קליטה הוקמו סמוך לערים הגדולות. "עד היום הניחו שהיה בלגן ולחץ, שהגיעו מאות אלפי עולים, הקימו מדינה ועשו טעויות. אנחנו מוכיחים שקרה בדיוק ההיפך", אומר דורון גלעזר. "בשנים שבהן היה בלגן, 1948 עד 1954, הגיעו לארץ 700 אלף עולים – ממצרים, סוריה, לבנון, אסיה ושארית הפליטה מאירופה – וכולם נקלטו במרכז הארץ, כי זה התהליך הטבעי של הגירה, תמיד מגיעים לערים גדולות או לערי חוף, שבהן יש סיכוי לפרנסה ויכולת להישען על משפחה שהגיעה קודם. אנחנו מוכיחים שב–1954, כשהחלו להגיע העולים מצפון אפריקה, כבר היתה מדינה מסודרת עם ביורוקרטיה שעבדה כמו שצריך, ודווקא אז שלחו את העולים לנגב, לפריפריה מרוחקת, לתהליך לא טבעי. כלומר, זו לא היתה תוצאה של חוסר תכנון, אלא עודף תכנון, תכנון מכוון ומסודר שנעשה במחשבה תחילה".
התכנון הזה נדרש בעקבות השינוי הדרמטי שחוללה מלחמת העצמאות במפה המקומית: שטחים עצומים היתוספו למדינת ישראל ומאות כפרים, שתושביהם הפלסטינים נאלצו לנטוש אותם, נותרו עזובים. מפני שתפישת הביטחון הישראלית של אותם ימים גרסה שיישובים הם שיוכלו לבלום בעתיד פלישה ערבית, ומפני שהנהגת המדינה חששה מהאפשרות שהפליטים הפלסטינים יחזרו לבתיהם במאות הכפרים שננטשו, הוחלט למהר וליישב את הכפרים הללו ופרויקט "פיזור האוכלוסייה" הוצב בראש סדר העדיפויות הלאומי.
בתחילה ניסתה הנהגת המדינה לפנות לתושבי הערים הגדולות ולשכנע אותם בחיוניות המעשה החלוצי של אכלוס היישובים הללו. אבל כאשר ההיענות לקמפיין הזה היתה דלה במיוחד, הבינו ראשי המדינה כי עליהם למצוא פתרון חלופי. המוני העולים שהגיעו לארץ ממדינות ערב ומאירופה באוניות עמוסות לעייפה סומנו כפתרון המועדף. אוטובוסים לקחו אותם מהאונייה אל היישובים שהוקמו בפריפריה, אבל רוב העולים הזדעזעו מהיישובים השוממים והמרוחקים שאליהם הגיעו ומיהרו להימלט מהם אל הערים הגדולות. בסוכנות היהודית החליטו שאין ברירה, חייבים למנוע מהם את העזיבה. איומים, מבחינתם, היו אמצעי לגיטימי.
"בזמנו ביקשתיך לפתוח 'ספר שחור', אשר בו תירשמנה כל המשפחות אשר עזבו בלי סידור וללא רשות את מסגרת ההתיישבות החדשה", כתב בדצמבר 1951 מנהל מחלקת ההתיישבות של הסוכנות, רענן וייץ, במברק ששלח לעמיתו בהנהלת הסוכנות, חנוך הילמן. "אבקשך על כן לרכז את כל השמות הללו ולשלוח העתקים מהרשימות הללו ללשכות העבודה, למען מנוע מהם עבודה במקומות שאליהם עברו, הן למחלקת הקליטה למען מנוע מהם סידורי קליטה ושיכון במקומות שהם נמצאים כיום, והן לאגף השיקום של הממשלה למען הוצא אותם מתוֹר השיכון".
שיטת האיומים יצאה אל הפועל, אבל בעיה חדשה צצה: זרם העולים ממדינות ערב ומאירופה נעצר. בלית ברירה, שקלה הנהגת המדינה להטיל את המשימה הלאומית על כתפיהם של היהודים שהמתינו בצפון אפריקה, משתוקקים לעלות לארץ הקודש. אבל אם להשתמש בלשון עדינה, שליחי הסוכנות למרוקו לא ממש התלהבו מהחומר האנושי, כלשונם, שמצאו שם. "הסיסמה בדבר עלייה חופשית היתה יפה רק לשעתה, ויש להיזהר עכשיו מפניה כמו שנזהרים מפני מגיפה", כתב ב–1953 פרופ' חיים שיבא, שנסע למרוקו בשליחות הסוכנות. "איך אפשר לבנות עתיד של עם על חורבות כאלה של נפש אדם. אם נמלא בהם את הבתים שאנו בונים, את האדמות שאנו מחזיקים, יהיה זה עם שאינו עובד. לשכת סעד אחת גדולה".
ומנהל מחלקת הקליטה בסוכנות היהודית, אברהם ציגל, כתב: "יש להקדים את עלייתם של היהודים הכפריים הפזורים על פני שטחים נרחבים (במרוקו). אמנם נכון הוא שהחומר האנושי הזה הוא פרימיטיבי מאוד, ייתכן כי הוא גם ירוד מבחינה גופנית, אבל אין ספק כי הוא ייקלט באזורי הפיתוח שלנו ביתר מהירות מאשר העירונים שרמתם התרבותית גבוהה יותר".
היחס האינסטרומנטלי, הקר והקשוח במיוחד כלפי העולים זועק מפרוטוקול ישיבה של מוסד התיאום בין הממשלה לסוכנות, שהתכנסה בקיץ 1955, ימים ספורים לאחר שקבוצת עולים מדמנאת שבמרוקו הגיעה למחנה הקליטה שער עלייה בחיפה. העולים סירבו לצאת לאזור הפיתוח שיועד להם והעזו להתעקש על עמדתם, אך בסופו של דבר נאלצו לכפוף ראש ולציית להוראות הקולטים, לאחר שאלה איימו לקחת מהם את ילדיהם.
"תחילה ניסינו ב'יד רכה'", אמר שם יוספטל. "משבע בבוקר ועד שעה שתיים אחר הצהריים השתדלנו להשפיע עליהם ולשכנע אותם. בינתיים נתקרבה השבת והתחלנו לחשוש שלא נגיע למקום הקליטה, בפרט שמדובר על מקומות מרוחקים שהנסיעה לשם אורכת שלוש שעות. לאחר שבע שעות עמדה לפנינו הברירה: או לשלוח אותם לשער העלייה או לעשות מה שלא עשינו מעולם. הלוא אנו הבאנו אנשים אלה, אנו קובעים את מקום קליטתם, עליהם ללכת לשם. אם לא ילכו, אנו אומרים להם: 'אתם לא בסדר מבחינת החוק'. יש בחוק חור קטן שנותן לנו אפשרות ללחוץ עליהם. החוק אומר שאם הורים משאירים ילדיהם תחת כיפת השמים – הם מפקירים אותם – מדובר על ילדים שהם למטה מגיל מסוים – ואז אפשר לקחת את הילדים בכוח כדי לתת להם קורת גג.
"נאמר להם: 'זה המקום שנקבע לכם, אם אתם לא מוכנים ללכת למקום הזה – אין אתם בסדר כלפי ילדיכם, אז עלינו לפנות לעזרת המשטרה'. האיום במשטרה פעל יותר מאשר המשטרה עצמה, הצעקות היו כאילו המשטרה פועלת ממש. לי נראה שלא היתה לנו שום ברירה. אני רק יכול להודיע שגם להבא נפעל כך".
לאחר שאחד מעמיתיו הציע להחתים מעתה ואילך את העולים מראש, עוד במרוקו, על מסמך שמבהיר להם כי מעלים אותם לארץ רק בתנאי שיסכימו להתיישב במקום שאליו ישלחו אותם, הבהיר יוספטל: "זאת בירוקרטיה פרוסית לעומת אנשים פרימיטיביים. לחתימות (שלהם) אין שום ערך, אין מושג לאנשים אלה על מה הם חותמים".
"ראשית תפסיק לתת להם לאכול, אנו לא פנסיון. ולכן גם אם אנו מעלים אנשים, עליהם להתחייב ללכת לאן שאנו נשלח אותם. אם לא ימלאו את החוזה – ילכו לאן שרוצים", אמר בתגובה משה קול, ראש מחלקת עליית הנוער בסוכנות. "יהודים אלה באים לארץ שהיא ארץ חופשית, אין אני חייב לתת להם אפילו פרוטה אחת! ימותו ברעב, או שיילכו להתיישבות, או שאין לנו שום עסק איתם. לא ניתן להם שום תמיכה ושום סעד. לכן אני מציע: אנו מחייבים את האנשים ללכת להתיישבות, ואם לא רוצים להתיישב – אין הם קיימים בשבילנו".
קשה לצפות בסרט "סאלח" מבלי להתכווץ אל מול חוות הדעת הללו של הגברים הלבנים כל כך, האירופים כל כך, על יהודי מרוקו. גם כשדרעי מראיין את פרופ' אלישע אפרת המנוח, שהיה שותף אז לקבלת ההחלטות בקרב הנהגת המדינה, העולים נתפשים ככלי שקל ונוח לעשות עליו מניפולציה, והבטן מתהפכת: "זה היה צירוף כוכבים מעולה", אומר אפרת באחד הראיונות בסרט. "כלומר, באה אוכלוסייה בכמויות. כוכב שני: הם היו חסרי הון וחסרי משאבים, זאת אומרת שאתה יכול לעשות איתם מה שאתה רוצה. כוכב שלישי: יש לך פתאום שטחים של מדינה שכבשת ב–1948, שטחים בלי סוף ואוכלוסייה בלי יכולת התנגדות – זה צירוף הכוכבים הטוב ביותר שהיה למדינת ישראל אי פעם".
הסרט מראה כיצד העולים הובלו באוטובוסים היישר מהאונייה לעיירות הפיתוח מבלי שאיש שאל לדעתם וכיצד אנשי הסוכנות התעלמו ממחאותיהם והכריחו אותם להישאר ביישובים הנידחים שאליהם הגיעו. עדות מצמררת במיוחד הותיר אחריו לובה אליאב, שכיהן כיו"ר צוות הקמה של חבל לכיש: "הם לא רצו לרדת. נתתי הוראה לנהג שיפעיל את הכפתור, והמשאית היתה מתרוממת והם נשפכו על הרצפה. המשאית יצאה ואנשים נשארו על האדמה", הוא כתב.
אם אצל מישהו נותר עדיין צל צלו של ספק כי מדובר היה במדיניות שהיתה כרוכה באפליה גזענית, זה מתפוגג מיד כשהסרט מגיע לשלב שבו הוא מתמודד עם ההתרחשויות בשנת 1957. בשנה זאת, מבהיר הסרט, משתנה פתאום היחס הפטרוני, האינסטרומנטלי והמתנשא של אנשי הסוכנות כלפי העולים. זה לא קרה בעקבות תהליך של התפכחות, חלילה, אלא בגלל שינוי בהרכב האנושי של העלייה. כאשר התחדשה העלייה של יהודי פולין, אנשי הסוכנות החלו משנים את טעמם. מן הפרוטוקולים שמצאו יוצרי הסרט עולה כי אנשי הסוכנות הבינו פתאום כי על העולים הללו הם כבר לא יוכלו להפעיל אותן מניפולציות, תוך ניתוק רגשי מוחלט. הם שיערו כי עולים אלה לא יחזיקו מעמד בערי הפיתוח, ריככו את לבם והחלו להתחשב בעולים וברצונותיהם.
אחרי שהשליכו את עולי צפון אפריקה לעיירות הפיתוח המרוחקות, בניגוד מוחלט לרצון של רבים מהם, מחבקים אנשי הסוכנות את עולי פולין ומחליטים לבנות בשבילם שכונות חדשות במרכז הארץ. למשל, שכונת רמת אביב בתל אביב. ואם בעיירות הפיתוח שוכנו העולים בדיור שנשאר בבעלות המדינה, לא כך היה במרכז. בעיירות הפיתוח התגוררו רבים מהתושבים בדיור ציבורי, שילמו שכר דירה נמוך יחסית במשך עשרות שנים, והבעלות על הנכס נותרה בידי החברות המשכנות (דוגמת עמידר ועמיגור). לעומת זאת, במרכז הארץ היו שכיחים שני מסלולי דיור אחרים: שיכון ותיקים ושיכון עובדים. כאן הסכומים החודשיים ששילמו הדיירים תמורת המגורים חושבו כפרישת תשלומים של עלות הנכס, כך שכעבור שנים עברו הדירות הללו לבעלותם של הדיירים. כדי לקבל דירה בשיכון ותיקים או בשיכון עובדים צריך היה להיות חבר באיגוד עובדים מסוים (ההסתדרות למשל) ולעבור ועדות קבלה, והסיכוי של מזרחים לעבור אותן היה קלוש. במציאות הנדל"נית הישראלית של העשורים האחרונים במרכז הארץ, מובן שמדובר בעסקה לא רעה מבחינת העולים שקיבלו תשורה נאה מהמדינה. "סאלח" מבהיר כי אין מדובר באפליה נקודתית ומקרית, אלא באפליה ממוסדת ומערכתית, שהשלכותיה ניכרות בפערים העדתיים והמעמדיים גם בישראל של ימינו.
"בהתחלה הם שלחו גם את הפולנים לעיירות הפיתוח. היה ניסיון להיות קשוחים עם כולם באופן שוויוני, אבל בישיבות סגורות של הסוכנות רואים שהם התרככו מול האנשים שהיו דומים להם", מציינת יובל. "מישהו שם אמר, 'בואו נהיה הגונים, פה סביב השולחן יש פולנים ורוסים, והלב שלנו נפתח כלפי העולים האלה'. כלומר, הם מכירים בכך שהם לא נוהגים אותו דין בעולים בעלי הפולקלור הזר והמוזר, ובמי שנראו בעיניהם כשארית הפליטה שהם מצילים. בסוף הישיבה ההיא אחד אומר, 'בואו נגיד את האמת, יש לנו סנטימנט לאנשים הללו'".
"לא מעט אנשים שואלים אותי למה אני ממשיך לחפור בעבר", אומר דרעי. "חשוב לי להגיד שמעבר לדור ההורים שלי שהוא דור מדבר שכבר ויתר, זה גם הסיפור של הדור השני והשלישי, של מאות אלפי ומיליוני אנשים במצטבר, שנצרבו בעיירות הפיתוח. כל כך הרבה אנשים הושפעו מהחטא הקדמון הזה של 'פיזור האוכלוסייה', וזה השפיע עמוקות על היכולת שלהם לזכות בדיור הולם ובהשכלה. במשפחה שלנו, למשל, היחיד שנשאר בירוחם מתוך עשרה אחים זה אחי הבכור, שבגיל 15 נשלח ללמוד בבית ספר שהוקם בתוך מפעל פניציה, ויחד עם עוד רבים אחרים הוסלל להפוך לפועל. היום הוא בן 63 ועדיין עובד שם במפעל. כך שהצליחו להסליל אותו, ויש לכך השלכות דרמטיות על חייו, על תלוש המשכורת שלו ועל היכולת שלו ושל ילדיו לצאת מתישהו מירוחם. אז אני חושב שזה מבהיר למה צריך להפסיק לשאול את השאלה המעצבנת הזאת של למה אתם שוב עוסקים בעבר".
את הסיפור שנפרש ב"סאלח, פה זה ארץ ישראל" כל ישראלי חייב להכיר, מאמין דרעי. כי אין מדובר רק בהיסטוריה רחוקה, אלא בתהליכים שההשלכות שלהם מלוות את החברה הישראלית עד היום. "הגיע הזמן לנער מעצמנו את כל מה שחשבנו שאנחנו יודעים על ההיסטוריה ישראלית, ולהבין שקרה פה משהו גדול, מכונן, שהוביל את המדינה הזאת בהרבה מובנים למקום שבו היא נמצאת היום: לפערים הבלתי־נתפשים בין מזרחים לאשכנזים, למקום שבו הפריפריה נמצאת היום מול המרכז. ברור לי שהסרט הזה יישב על קרקע די פורייה בכל הנוגע לשיח העצבני שמתנהל היום בין מזרחים לאשכנזים, אבל דווקא מהמקום הזה חשוב לי שכולם יכירו את את הסיפור האמיתי. כי זה סיפור שהוא לא רק הסיפור של הורי, אלא הסיפור של כולנו".
לצד שורה ארוכה של פרוטוקולים שמשליכים את הצופים אל אחורי הקלעים שבהם התקבלו ההחלטות הגורליות על פיזור העולים ברחבי הארץ, דרעי גם חוזר בסרט אל הוריו וחבריהם בירוחם ומנסה לדלות מהם כמה שיותר פרטים על המסלול שעברו הם בדרך אל עיירת הפיתוח. אמו מספרת לו בין היתר על המרד שהנהיגה על האוטובוס, כשסירבה לרדת ולהתיישב בעיירה המדברית. קשישים אחרים מספרים כיצד הובאו שוטרים כדי שיורידו אותם בכוח מהאוטובוס, וכיצד אנשי הסוכנות שיחדו אותם כדי שישכנעו עולים אחרים שכדאי להם להישאר במקום הזה. סצינה מרגשת במיוחד מתרחשת באולם קולנוע קטן בירוחם, שבו מציג הבמאי לחבורת הקשישים את קטעי הפרוטוקולים שליקט לאורך שנים, בעזרת התחקירניות טליה אלוני ורנן יזרסקי – שורה ארוכה של קטעי טקסטים יבשים וענייניים כביכול, שחושפים לפניהם לראשונה את סיפורם שלהם, כפי שהוא נראה מנקודת המבט הנצלנית והמתנשאת של האנשים שקלטו אותם במדינה הצעירה.
"מה שנאמר עד היום בשיח המזרחי על הנושא הזה נשען בעיקר על תחושות מוצדקות של תסכול, אבל לא על עובדות", אומר דרעי. "לנו היה חשוב לספר סיפור שמנקה את התסכול ואת כל רעשי הרקע ולומר: יש פה סיפור חדש. מבחינתי הוא חשוב בשתי רמות: האחת, לעדכן את ההיסטוריה הישראלית מתוך עובדות, מתוך טקסטים חדשים שחושפים הסיפור כפי שהיה, שחור על גבי לבן. והשנייה, להביא עדויות של עולים שלא נשמעו עדיין, כי העולים מדור ההורים שלי לא הבינו לגמרי מה קרה שם. ובאמת בסרט, כשאני מדובב את העדים – שזה בעצם הדור של הורי – אני יושב מולם ואומר להם: אל תספרו את הסיפור שוב מהמקום הפולקלוריסטי שרבים מכירים, אלא תחפרו בזיכרון שלכם לרגע ותנסו להבין איך כל מה שמסופר בפרוטוקולים הללו, מתחבר לסיפור שלכם.
"הם מעולם לא סיפרו, למשל, איך ברגע אחרי שהתפכחו והבינו היכן הם נמצאים, בלב המדבר, הם התחילו להבין מה קרה וניסו לצאת משם, אבל אז איימו עליהם שאם ירצו לצאת מהמקומות הללו הם ייאלצו להחזיר את הכסף שאין להם, שהסוכנות נתנה להם, ואיך איימו עליהם שלא יוכלו לקבל עבודה ודיור במקום אחר. ההנהגה שימרה אצל בני העלייה הזאת את ההלם והבהלה באמצעות כל מיני סנקציות, וזה משהו שהם לא סיפרו. וכשהם מתארים את תהליך הובלתם בכחש, מרגע יציאתם את הבית במרוקו ודרך העברתם מהאונייה אל הכפר בתהליך מסמא, כדי שהם לא יבינו מה קורה – רואים שהיה פה שקר מודע, תהליך הונאה מודע של אנשי הסוכנות. ומבחינת דור ההורים שלי, רק עכשיו, כשהם ישבו מולי וסיפרתי להם מה נאמר בחדרי חדרים, הם פתאום הבינו למה נהג האוטובוס ישב שם ושיקר להם, ולמה כשהם שאלו 'לאן לוקחים אותנו' היתה שרשרת ארוכה של בעלי תפקידים שנועדה להטעות אותם. כשחזרתי לבני הדור הזה וניסיתי לחלץ מהם את הסיפור כפי שבאמת היה, הבנתי שגם הם לא באמת ידעו מה קורה, ושאותה עלטה שהם היו שרויים בה מלווה אותם בעצם עד היום".
אף שמדובר באלמנט לא קולנועי בעליל, קטעי הפרוטוקולים המשובצים לכל אורכו של הסרט הם המקנים לו עוצמה דוקומנטרית מפעימה. לראות את המלים ולדעת שכך בדיוק הן נאמרו מפי חברי הנהגת המדינה, לשמוע אותן (הקריין שנבחר למשימה הוא ירון לונדון) ולהבין כי לא מדובר בפרשנות או במניפולציה על הטקסטים, אלא בדעות ובעמדות המדויקות שהביעו אז מקבלי ההחלטות – לצופים לא נותרת הרבה ברירה אלא להתחלחל ולתהות כיצד זה שהדברים נחשפים רק כעת.
בראיון שהתקיים באחרונה, גלעזר ויובל – שלאורך השנים שימשו בתפקידי עריכה בכירים בעיתונים המובילים ובתוכניות תחקירים בטלוויזיה, ובין היתר כיהנו כעורכי העיתון "מעריב" בשנים 2007–2009 – מסבירים שחלק מן הדברים כבר הופיעו בצורה כזו או אחרת במחקרים אקדמיים, אבל לא הגיעו לידיעת הציבור הרחב, ואילו אחרים נחשפו רק באחרונה מפני שעד לשנים האחרונות היו עדיין שמורים בגנזך המדינה תחת חיסיון ולאיש לא ניתנה גישה אליהם.
"כעיתונאים, לעתים רחוקות מזדמן לנו להיות זבוב על הקיר. כולנו חולמים לקבל לידיים את ההקלטות של ביבי ונוני, או משהו דומה, להיות הזבוב על הקיר שרואה איך הדברים האלה קורים. אבל זה כמובן דבר מאוד נדיר, ובדרך כלל עיתונאים ניזונים ממנגנון משוכלל ומורכב של דיסאינפורמציה ומחומר שמוזרם לעברם מגורמי עניין שונים", אומרת יובל. "צריך להיות עיתונאי ממש טוב כדי להצליח לגרד את תחתית החבית ולמצוא גם את מה שלא מספרים לנו. אבל פרוטוקולים היסטוריים דוגמת אלה שמופיעים בסרט מאפשרים לנו להפוך לאותו זבוב על הקיר. בפרוטוקולים הללו מדברים אנשים שנמצאים בחדרים סגורים, מרגישים מוגנים ולכן אומרים את האמת. הם יודעים שזה חסוי, הם לא חושבים שמישהו ישמע את מה שהם אומרים, ולכן מרשים לעצמם לומר את מה שהם שחושבים. אם בוחנים את העיתונות של אותה תקופה, רואים שהיא מספרת סיפור אחר לחלוטין. לכן, כשאת מקבלת את הפרוטוקולים הללו לידייך, את לפתע הופכת להיות הזבוב על הקיר. ומבחינתנו, כמי שבחרו לעסוק בעיתונות חוקרת, אין סתירה בין זה לבין מחקר היסטורי שקורע את המסכה מעל נרטיבים שסיפרו לנו בעבר".
לבה רותחת
עד שנת 2000 כמעט דבר לא פורסם, מפני שעל הפרוטוקולים הללו הוטל חיסיון של 50-70 שנה. לכן כל השיח ההיסטורי־סוציולוגי הישראלי עד אז לא הכיר את החומרים הללו והתרכז סביב התמה של "אופס, טעינו", מבהירים יובל וגלעזר. מאז אמנם היו כמה אקדמאים שהניחו יד על פרוטוקולים שהחיסיון הוסר מעליהם, אבל "סאלח" מצליח לראשונה לרכז קטעים נבחרים ונרחבים מתוך החומר הזה, ולארגן אותו בצורה שהיא ברורה ונגישה לציבור הרחב, ולא רק לקומץ אקדמאים (היועץ האקדמי של הסרט היה פרופ' ארז צפדיה ממכללת ספיר).
"לנו היה מזל כי הגענו אל הארכיונים ב–2015, אז נחשפו לפנינו פרוטוקולים נוספים, כאלה שהאקדמאים עדיין לא כתבו עליהם. וחוץ מזה, המתודה העיתונאית שונה. אנחנו למשל הלכנו לארכיון המשטרה. ללכת לבדוק מידע במשטרה זה רפלקס עיתונאי, וזה משהו שהחוקרים באקדמיה לא חשבו עליו", אומר גלעזר. "ויצאנו גם לחפש חומרים בקטעי עיתונות. התחקירנית שלנו מצאה למשל בספרייה הלאומית ביטאון פנימי של מחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית, ובו פורטו כל הדיונים הפנימיים, הישיבות, הפורומים, ומשם לקחנו חלק גדול מהציטוטים. מעבר לכך, צריך לזכור שחוקרים אקדמאים מתרכזים בדרך כלל בפרשנות. הם לוקחים שבריר ציטוט ונותנים אותו כדוגמה לתזה שלהם שאותה הם מציגים במאמר. לעומת זאת אנחנו, כעיתונאים, אוהבים לתת לדברים לדבר בשם אומרם, אנחנו אוהבים את החומר הגולמי ואת הכוח שיש לו. ולפעמים, כשאתה מביא את הפרוטוקול במלואו, הדברים חזקים יותר מכל תזה מלומדת שתשפוך עליו".
דרעי, בן 41, יוצר דוקומנטרי מנוסה ומוערך, נולד כאמור בירוחם והוא הצעיר מבין עשרה אחים במשפחתו. כיום הוא מתגורר בתל אביב, אבל במשך השנים חזר בסרטיו שוב ושוב לצור מחצבתו. בין היתר ביים את "גם בירוחם יש היפרנטו" (2000), שעקב אחר מאבק פוליטי לכיבוש ראשות המועצה המקומית, "עכשיו תורי" (2004) שסיפר על קבוצת תושבי ירוחם שנבחרו לשחק בסרט קולנוע, "תגיד אמן" (2005) שתיעד לאורך חמש שנים את תהליך יציאתו מהארון מול בני משפחתו, ואת הדרמה "חתה יסבח סבח" (2004) שזכתה בפרס האקדמיה לדרמה הטלוויזיונית הטובה ביותר, התבססה על סיפור חייה של סבתו ותיארה בעלת סלון כלות בעיירה דרומית שמתמודדת עם שלל אתגרים.
לצד שורה ארוכה של כתבות ל"אולפן שישי", "עובדה" ועוד, ביים דרעי ב–2011 גם אחד מפרקי סדרת התעודה "העם הנבחר", שבה יצא להפגיש את המגיש האשכנזי ירון לונדון עם תושבים מרוקאים בירוחם, והוציא תחת ידיו מפגש טעון, שיצר מיני קוסמוס טלוויזיוני עצבני וסוער במיוחד של השסע העדתי. "הפרק הזה עורר הרבה הדים, ואני חושב שאז הבנתי את הממדים של הזעם הזה בפעם הראשונה, הבנתי איזו לבה רותחת עדיין רוחשת מתחת לפני השטח, ועד כמה השסע הזה עדיין מפעפע ובועט. אבל רק עכשיו, ב'סאלח', קיבלתי את התשובות ללמה זה כך, למה השיח העדתי נראה היום כפי שהוא נראה, למה הזעם עדיין קיים שם ולמה הכאב עדיין מפלח".
המשמעויות של אותה תוכנית משנות החמישים ל"פיזור אוכלוסייה" – שם שנשמע כל כך תמים, ענייני ויבש – מהדהדות בחברה הישראלית עד היום. "בדור של החברים שלי, בדור השני והשלישי של העולים, זה ניכר באופן מאוד ברור", אומר דרעי. "מאוד ברור מה קרה כאן, לאנשים הללו הרי עדיין אין זכות בחירה אמיתית, וההדים של התוכנית הזאת עדיין נמצאים פה באופן שפעמים רבות מונע מהם לגור היכן שהם רוצים, לעבוד במה שהם רוצים ולהתפרנס ולהרוויח כפי שהיו רוצים. מכל כך הרבה אנשים בני גילי נמנעת היכולת לחיות כפי שהם היו רוצים, ואני לא בטוח שהם מבינים את השורשים של הפערים הללו ואת הקשר העמוק שלהם לתוכנית פיזור האוכלוסייה".
דוגמה בולטת לכך בסרט היא אותו הבדל בין הדיור הציבורי שקיבלו יוצאי צפון אפריקה בעיירות הפיתוח לבין הדירות שקיבלו העולים מאירופה במרכז הארץ. מהראשונים נמנעה כאמור האפשרות למכור את דירותיהם ולשלשל את התמורה לכיסיהם, ואילו האחרונים יכלו להשתמש ברכוש שקיבלו מהמדינה כדי להתבסס ולרפד את ילדיהם מבחינה כלכלית. "נקודת הפתיחה שלהם אחרת לגמרי", מדגיש דרעי. "בניגוד להורי, ההורים שלהם פשוט עלו למקום הנכון".
הוא מקווה שקהל גדול ככל האפשר יצפה ב"סאלח". "זו יומרה גדולה, אבל אני מתפלל שהסרט הזה יצליח לשנות משהו אצל האנשים שיצפו בו, לא משנה מאין הם באים, מה הסיפור שלהם ומאין באו הוריהם. אני מקווה שאחרי שיצפו בו הם יבינו סוף סוף מה באמת קרה כאן, כי רק כך תוכל להתחיל תנועה אמיתית ועמוקה של שינוי. ושינוי כזה יוכל לקרות אך ורק אם השיח העדתי, שהוא הרבה פעמים מתלהם, יתחיל סוף סוף להתבסס על עובדות ועל הסיפור האמיתי".
המאבק המזרחי 