פורסם ב – 09/09/2017 09:42
פעם, פעם, כשהייתי ילד קטן, מאוד אהבתי היסטוריה. לא ידעתי אז כמובן שהסיפורים שאני אוהב נקראים היסטוריה. חשבתי שאלו פשוט סיפורים מעניינים שמסעירים את הדמיון שלי. היו שם עבדים שחורים באמריקה, צוענים במזרח אירופה, קיסרים ברומא ועוד. אני אפילו זוכר סיפור על ענתר במדבריות ערב שאבי סיפר לי, והיום אני משער שמדובר במשורר ענתרה בן שדאד בן המאה ה-6. אבל הסיפורים שריגשו אותי במיוחד היו אלה של העם היהודי.
כל כך ריגשו אותי הסיפורים האלה, שרציתי למצוא בהם את משפחתי בכל מחיר. כל כך רציתי למצוא את הסיפור המשפחתי שלי בסיפורי ההיסטוריה של העם כולו, שכששמעתי לראשונה את סיפור יציאת מצרים בגן הדתי־ממלכתי שאליו הלכתי, הודעתי חגיגית לכל ילדי הגן שההורים שלי, שאכן נולדו במצרים, הכירו את משה, בנו פירמידות והגיעו לארץ באותה יציאה גדולה עם קריעת ים סוף ומתן תורה וכל המופע האור־קולי. כשהורי שמעו על העניין הם כמובן העמידו אותי על טעותי, והסבירו לי שפעם הם אכן באו לארץ ממצרים, אבל אותה יציאה מקראית היתה פעם־פעם, הרבה יותר אחורה בשנים. בפני הילדים בגן, בכל אופן, לא שיניתי את הגרסה. שיהיה, ליתר ביטחון.
על ההיכרות האישית של הורי עם משה אמנם לא חזרתי לספר, אבל הצורך הזה למצוא את הסיפור של המשפחה שלי בתוך הנרטיב הכללי נשאר וגדל יחד איתי. בשיעורי ההיסטוריה בבית הספר הסעירו אותי סיפורי המחתרות, העלייה הבלתי־חוקית לארץ, המלחמות עם האויב הערבי וכמובן רדיפות, פוגרומים ושואה. בכל מאודי רציתי לגלות שגם אצלי מישהו מבני המשפחה שילם בחייו, או לפחות בכמה שנים מהם, בעבור יהדותו.
אל תשפטו את הילד שהייתי. בכיתה שלנו בבית הספר היסודי היו: ילד שסבא שלו היה באחת המחתרות, לא זוכר אם באצ"ל או בלח"י, והוא סיפר לנו על הפעולות המסוכנות שסבו השתתף בהן; ילדה שנעדרה תמיד מטקסי יום הזיכרון כי עלתה עם אמה לקבר של אביה, שנהרג במלחמת יום הכיפורים; ילדה אחרת שסבא שלה היה פעיל ציוני בלוב וישב בכלא; ילד נוסף שהוריו היו ניצולי שואה ולאמו היה מספר על הזרוע; מורה לערבית שברחה מסוריה בזמן הפרעות ומורה למתמטיקה שהיתה אסירת ציון ברומניה. הייתי מוקף בגיבורים ובקורבנות, שכמותם רציתי למצוא גם אצל משפחתי.
אבל הורי מאוד איכזבו אותי בקטע הזה. כששאלתי את אבי אם לקח חלק בפעילות באחת המחתרות, הוא סיפר לי שבכלל לא היה בארץ באותן שנים. וכששאלתי את אמי היא אמנם סיפרה לי שאביה היה פעיל ציוני בקהיר ושאמהּ מאוד חששה בגלל הפעילות שלו, אבל לא זו בלבד שלא רדפו אותו, אלא שהמשטרה המצרית ידעה על פעילותו, העלימה עין ואפילו שמרה עליו במקרה הצורך, בזכות הקשרים שהיו לו עם כמה קצינים בכירים. כלום! אפילו לא מעצר ל-24 שעות.
למזלי, היה לאמי סיפור נוסף, מסעיר ומפחיד במיוחד, שהצליח לספק את המצפון הציוני שלי. אמנם לא סיפור גבורה, אבל סיפור רדיפה. גם זה משהו. ב-1952, כשהיתה בת 12, הערבים שרפו את בתי העסק של היהודים, כך סיפרה, "השבת השחורה, קראו לזה". בני המשפחה התכנסו בדירה אחת, כיבו את האורות וישבו בשקט בשקט בבית. באותו ערב, סיפרה אמי, ראתה מהחלון הפתוח בביתם את שמי קהיר מאדימים מאש ועשן, האוויר היה מחניק והלבבות פעמו במהירות כפולה. למחרת התעוררה המשפחה לעיר שרופה. אמהּ מיהרה לקחת את בני המשפחה במכוניתה ולצאת מקהיר, כשהיא מכסה את ראשו של בנה הקטן במטפחת, לבל יבלוט הבלונד שלו בנוף השחום. פחות משנה אחרי אותו מאורע עזבה המשפחה את מצרים ובאה לישראל.
איזה סיפור. לא תרוצו לספר לכל הילדים בכיתה? תאמינו לי, אחרי שתלמדו על הטבח ביורק, ועל פרעות ת"ח ת"ט, ועל פרעות קישינב, ועל הפוגרומים באודסה, ועל עלילות הדם, ועל החוקים המפלים, ועל ליל הבדולח, ועל השכם השכם בבוקר יצאנו לדרכנו – גם אתם תאחזו בכל סטירה שאמא שלכם קיבלה בילדותה מלא־יהודי כמוצאי שלל רב. זו הסטירה שתהיה הסיפור המכונן שלכם שמצדיק את עצם קיומכם פה. ואנחנו הרי, בכל 12 שנות לימודי במערכת החינוך הישראלית, לא זו בלבד שלא שמענו על יהדות מצרים, אלא שבשום שלב לא למדנו כלל על היהודים בארצות האיסלאם. אולי טיפונת על עלילת דמשק. לא מעבר לזה. הפרק על יהדות ארצות האיסלאם בספר בעל שני הכרכים היה דל ורזה, וממילא המורה החליטה לדלג עליו כי היינו חייבים "לגמור את כל אירופה" לקראת הבגרויות.
אך אבוי, או כמו שאומרים אצלנו "יא ווילי". שנים אחרי שאני מסתובב לי בעולם עם הסיפור המכונן הזה שירשתי מאמי, אחרי שכבר למדתי באוניברסיטה על תולדות המזרח התיכון ועל ההיסטוריה המודרנית של מצרים, הנה אני מגיע לביקור בקהיר ומוצא באחת מחנויות הספרים את כתב העת ההיסטורי האהוב עלי, "מסר אל־מחרוסה", ובו גיליון המוקדש כולו ל – "שריפת קהיר". והנה מצטייר לו אירוע שונה בעליל. כך כותב עליו חגי ארליך, בספרו "המזרח התיכון – המשבר הגדול מאז מוחמד" (ידיעות ספרים): "ב-25 בינואר 1952 הקיפו כוחות בריטיים גדולים את מתחם המשטרה באיסמאעיליה והפציצו אותו. כ–50 שוטרים מצרים נהרגו בהתקפה. כשהגיעו הידיעות לקהיר, הפך 26 בינואר 1952 ליום של התקוממות. המוני מצרים כינו יום זה 'שריפת קהיר' ('חריק אל־קאהרה'), ועיתונאים ומשקיפים כינו אותו 'השבת השחורה'. בניינים מרכזיים בעיר הבירה עלו באש".
אחרי שנים של תסכול, לא רק מהשליטה הבריטית במצרים אלא גם מהשליטה של קהילות המיעוטים בכלכלה המצרית, הלאומיות המצרית, שהיתה פלורליסטית למדי עד אז, קיבלה גוון של שנאת זרים. וכששמעו בקהיר על הרג השוטרים המצרים באיסמאעיליה בידי הבריטים, הפנו לאומנים מצרים את זעמם כלפי בתי העסק של הזרים והמיעוטים. בכללם גם כלפי יהודים (מרבית יהודי מצרים היו מהגרים או צאצאיהם של מהגרים ולא היו אזרחים מצרים. יותר מ-40% מבני הקהילה היו נטולי אזרחות, כ-30% נוספים היו בעלי נתינות זרה: צרפתית, בריטית, איטלקית ועוד, והיתר, פחות משליש מהקהילה, היו בעלי אזרחות מצרית. לא פעם העדיפו היהודים אזרחות זרה על פני זו המצרית, שכן הראשונה זיכתה אותם בזכויות יתר ובהגנה מצד מדינה אירופית). לא בתי הכנסת של קהיר ולא הרובע היהודי ספגו את המכה הקשה, כי אם בתי העסק של הזרים, בהם גם יהודים.
אחד הדברים שלמדתי מהמפגש בין עדותה של אמי לבין כתיבת ההיסטוריה הוא, שלא כל הדומה זהה הוא. בוודאי יצא למי מכם להיתקל פה ושם במרצים שבכל שנה חוזרים שוב ושוב על אותן בדיחות ועל אותם שטיקים וטריקים. ובכן, גם אני מהם. אבל אם יש טריק שאני מחבב במיוחד, ובכל שנה הוא מצליח להפתיע אותי באפקט שלו, הוא התכסיס שאני עושה בשיעור שעוסק בדמות היהודים בסרטי קולנוע מצריים.
אני מראה לסטודנטים ארבעה קטעים משני סרטים שונים: האחד, "פאטמה, מריקה וראשל" (בבימוי חלמי רפלה, 1949) והשני "חסן, מרקוס וכהן" (פואד אל־גזאירלי, 1954). בכל אחד מהקטעים הללו רואים אך ורק דמויות של יהודים, והללו מוצגים כקמצנים, תאבי בצע וערמומיים. על פניו, וזו גם המסקנה שהסטודנטים מגיעים אליה בכל שנה, מדובר בייצוג מבזה למהדרין, המוכר לנו ממיטב המסורת האנטישמית מבית מדרשה של אירופה. או אז אני שולף את השפנפן מכובע התכסיסים שלי, מסביר לסטודנטים שמדובר בסרטי קומדיה ומראה להם כיצד מוצגות יתר הדמויות: הקופטי תאב בצע וערמומי עוד יותר מהיהודי, המוסלמי תמים ולא יכול להסתדר בעצמו, הסעידי (תושב דרום מצרים) טיפש, הבחורה היוונייה קלת דעת, הלקוחה הטורקייה נרגנת ועמוסת אמונות טפלות, הצרפתי אנטיפת ועוד ועוד. אז כן, במבט ראשון זה נראה זדוני. אבל כשבוחנים את הקונטקסט העלילתי, וגם את זה ההיסטורי־חברתי־פוליטי, מתקבלת תמונה מורכבת יותר. שונה לחלוטין מזו שהתקבלה תחילה.
ועכשיו תשאלו, ובצדק: או־קיי, אבל מה אתה רוצה מאיתנו, ולמה אתה משתפך פה ומספר את כל זה? שהרי עוד רגע קט ואני מגיע אל כל קורא וקוראת של הטור ומתייפח על צווארכם. ולמה זה מגיע לכם?
ובכן, כי בשבוע שעבר נודע לשמחתי, שמשרד החינוך החליט, כחלק מתיקון עוול היסטורי ולמיטב הבנתי כחלק מיישומי ההמלצות של ועדת ביטון, לפצוח בתוכנית לימודים חדשה שתכלול 12 "מושגי חובה" על יהדות ארצות האיסלאם והמזרח.
בין המושגים הנוגעים לחיי היהודים בארצות המוצא ניתן למצוא מושגים כלליים (כלליים מדי), כמו יהודי פרס ויהודי אתיופיה; שמות של אישים דגולים כמו רבי שלום שבזי, הרב עובדיה יוסף והרב והרבנית קאפח; פעילות פוליטית כמו המחתרת הציונית בעיראק; וכמובן, שורה של אסונות: אנוסי משהד, עלילת דמשק, שואת יהודי צפון אפריקה וגירוש יהודי מצרים.
אם לסכם זאת בצורה סכמטית, סכמטית לפחות כמו 12 המושגים עצמם, הרי יהודי ארצות האסלאם עסקו בעניינים קהילתיים, כתבו בעברית או בערבית־־יהודית, עסקו בפעילות ציונית ובזמנם הפנוי נרדפו. לא פעילות פוליטית במסגרת לאומית־מקומית, לא פעילות פוליטית קומוניסטית, לא יצירה ספרותית בשפת המקום או בלשונות אירופה, לא הקמת התזמורת של רשות השידור העיראקית, לא יהודים בקולנוע המצרי, לא מעורבותם של יהודים במלחמת אלג'יריה. לא. ולא שכל אחד מאלה היה צריך להיות מושג חובה. אבל אחד מהם לפחות יכול היה להשתרבב שם.
למעשה, ניתן להסיק מרשימת 12 המושגים שהמגע היחיד שהיה ליהודים בארצות המזרח עם סביבתם היה בצורת פוגרום ממשמש ובא. המגמה ברורה. שכן אין כמו איזו טראומה טובה שתאחד את כולנו סביב מדורת הטרגדיה הלאומית, שם נוכל להשעין את ראשו של הפרסי על כתפו של הפולני ואת ראשה של הייקית על כתפה של העיראקית, ונבכה כולנו בקול גדול ש"אונדזער שטעטל ברענט" ("עיירתנו בוערת").
ואל תבינו אותי לא נכון. עלילת דמשק היא הרבה מעבר למושג חובה שמן הראוי שיילמד בבתי הספר. לא רק משום הטרגדיה המגולמת בו, אלא גם מפני שהיה זה אירוע מכונן לקהילות היהודים בארצות המזרח בכללותן, ולא רק לקהילת יהודי דמשק. ראשית השפעתו בהתערבות של שתדלנים מערב־אירופים, אדולף כרמיה ומשה מונטיפיורי, באינטרסים של קהילות היהודים במזרח, והמשכה, מ-1860 ואילך, בהקמת בתי הספר של כי"ח ובתהליכי חילון ומודרניזציה שבאו בעקבותיהם. בהחלט אירוע מכריע בתולדות הקהילות היהודיות בארצות האיסלאם והמזרח.
אבל לשים באותה שורה אירוע כמו "גירוש יהודי מצרים"? הייתכן? שהרי לא זו בלבד שמדובר במקרה שלא השפיע על חייהם של יהודים מחוץ למצרים, אלא שספק אם בכלל ניתן להתייחס אליו כאל אירוע שהשפיע על כלל בני הקהילה היהודית־מצרית עצמה. יתרה מכך, ממש בדומה ל"שריפת קהיר", ספק רב אם ניתן לקבוע בכלל שמדובר במקרה אנטי־יהודי מובהק.
אני שומע דהרת סוסים. חרון אחת, עברה שתיים, זעם שלוש, צרה ארבע ומשלחת מלאכי רעים חמש – הנה שליחי חרון־אפם של יהודי מצרים מתדפקים על דלתי ומאיימים לקשור את אצבעותי המקלידות. שכן איך ייתכן שדווקא "אחד משלנו" מכחיש את טרגדיית הגירוש וממעיט בערכה של הטראומה שזו הותירה בקרב רבים כל כך. אפילו במצרים כבר מודים בגירוש, מכים על חטא ואף עושים על כך סרטים תיעודיים וכתבות תחקיר.
אז רגע לפני שמכים בי ביבשה ובים, הרשו לי להבהיר. יהודים אכן גורשו ממצרים. כבר במאי 1948 עם פרוץ המלחמה נעצרו יהודים שנחשדו בפעילות ציונית או קומוניסטית והושמו במחנות מעצר. חלק מהעצורים הצליחו להשתחרר כבר בחודשים הראשונים, אבל אלו שנותרו במעצר עד יולי 1949 גורשו. ב-1956, בעקבות מה שמוכר בארץ כ"מבצע קדש" ובמצרים כ"המתקפה המשולשת" (של ישראל, בריטניה וצרפת), שוב החלה המשטרה המצרית במעצרים מינהליים של מאות ראשי משפחות יהודיות, פעמים רבות מבלי שקרוביהם ידעו כלל היכן הם ומה עולה בגורלם. חשבונות הבנק של רבים מהם עוקלו, עסקיהם הולאמו, בתיהם נאטמו בחותמת שעווה, רבים מהם הוכרחו לחתום על ויתור מרצון על רכושם, וכאילו לא הספיקו כל אלה כדי שיבינו ששוב אין להם מקום במצרים, רבים מהם יצאו ממחנה המעצר ישר אל אוניות בנמל שתיקחנה אותם ממצרים לבלי שוב. על דרכוניהם הוטבעה חותמת "יציאה ללא אפשרות חזרה".
יותר מכך, רבים מאלה שלא גורשו נאלצו לעזוב אף הם. אם מתוך חשש, אם מכיוון שרצו להיות עם קרוביהם, אם מפני שהשכילו לחזות שליהודים שוב לא יהיה עתיד במצרים ואם משום שהיו ציונים. התנאים שנוצרו במצרים עבור רבים מבני הקהילה היהודית במצרים כבר לא איפשרו להם להישאר בה, אם כתוצאה מגירוש ואם לאו.
ובכל זאת, ועם נתון זה לא ניתן להתווכח: רוב יהודי מצרים לא גורשו. זאת ועוד, יהודים, עם כל הזדהותי כי רבה עם בני עמי, לא היו היחידים שגורשו. להבדיל מהמעצרים של 48', הרי ב–56' נעצרו וגורשו לא רק יהודים, כי אם גם בני קהילות אחרות.
נו, אז? שוב תשאלו, ושוב בצדק. אז על זה כל הסיפור? ייתכן הרי שמדובר בסך הכל בטעות הקלדה של משרד החינוך או של העיתונאי שפירסם את רשימת המושגים, וכל העניין עומד על קוצו של יו"ד ועל חודה של מ"ם. נשנה את הניסוח ונגדיר את המושג כ"גירוש יהודים ממצרים" ולא "גירוש יהודי מצרים" ונגמר הסיפור.
אלא שאני לא משוכנע שבטעות הקלדה מדובר כאן, כי אם באובססיית רדיפה, שהיא היא, לדעת רבים, שמכוננת את קיומנו כעם. שהרי באומרנו "גירוש יהודי מצרים" מהדהד בראשנו ובזיכרון הקולקטיבי שמפעם בו אירוע טראומטי מכונן בתולדות העם היהודי, "גירוש יהודי ספרד". ואנו כבר מדמים לעצמנו שורה של קלגסים חובשי ברדסים מקבצים את כל יהודי מצרים בכיכר תחריר ומציבים בפניהם שתי אפשרויות: או שתתאסלמו או שתגורשו. ובעצם, אפילו לא מאפשרים להם לבחור, אלא ישר מגרשים את כולם. אירוע כזה פשוט לא קרה.
צילום: מתוך האלבום המשפח
אם היה זה אירוע מכונן שראוי להכניסו לרשימת 12 מושגי החובה, יואיל נא משרד החינוך להראות את רשימת המחקרים שנעשו על גירוש יהודי מצרים. שכן על פעילותה של המחתרת הציונית בעיראק כתבו וחקרו, ועל עלילת דמשק כתבו וחקרו, ועל גירוש יהודי ספרד יש אינספור מחקרים. על גירוש יהודי מצרים, לעומת זאת, לא מצאתי ולו מחקר בסיסי אחד. ואני מודה, מאחר שאינני היסטוריון, ייתכן בהחלט שנכתב ואני פיספסתי. אבל בכל המחקרים שאני מכיר שנעשו על יהדות מצרים תופס הגירוש מקום שולי למדי, ואף לא פרק אחד מוקדש לו. הוא מוזכר בחטף בסוף ספרה של גודרון קרמר שעוסק בקהילה היהודית במצרים בין השנים 1952-1914, כנושא שחורג ממסגרת הזמן של המחקר; ג'ואל בינין בספרו על "פזורת יהודי מצרים" (הוצאת רסלינג) מתייחס אליו בכמה פסקאות בלבד; וכך גם בספריהם של שמעון שמיר, רות קמחי, נג'את עבד אל־חק וחוקרים אחרים.
בספר "The Jews of Egypt 1920-1970" כותב ההיסטוריון מיכאל לסקר כי מנובמבר 1956 ועד שנת 1958 עזבו בין 23 ל-25 אלף יהודים. לסקר לא טוען במפורש שכל אותם אלפים גורשו. אבל בואו נבחר באפשרות המחמירה ביותר. גם אם גורשו 25 אלף יהודים, כפי שטען מקס אלשטיין קייסלר ברשימה קצרה שפירסם ב–2013 בעיתון היהודי־אמריקאי "The Algemeiner" בתגובה לדבריו של ראש הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס, שטען ששום יהודי לא גורש ממצרים תחת משטרו של נאצר – גם אז, הרי מתוך 60 אלף היהודים שנשארו במצרים אחרי גל העלייה הראשון שבא בעקבות הקמתה של מדינת ישראל, עדיין נותרו 35 אלף יהודים שלא גורשו. אם היתה מגמה ברורה ומובהקת של גירוש יהודים – מדוע לא גורשו כולם?
בספר חדש בשם "חמש הדקות הארוכות: יהודי מצרים 1970-1967 המעצרים והעקירה" (הוצאת אחיאסף) כותב עובדיה ירושלמי, בעצמו יהודי יליד קהיר, על התנאים שבהם חיו יהודי מצרים בזמן מלחמת ששת הימים ועל המעצרים המינהליים של גברים יהודים, בהם הוא עצמו. זהו אחד הנושאים הלא־ידועים ולא־מדוברים בהיסטוריה של יהודי מצרים. בהקדמה ההיסטורית כותב המחבר: "לאחר מבצע קדש עצרה ממשלת מצרים כמה מאות יהודים וכלאה אותם במחנות מעצר ללא משפט וללא כל סיבה. רוב היהודים איבדו את פרנסתם, הן בשירות הממשלתי, הן בסקטור הפרטי. רבים מהם גורשו בשל היותם אזרחים בריטים או צרפתים ואחרים נאלצו לעזוב בגלל החרמת רכושם. לאחר מבצע קדש השתנתה ההרגשה גם בקרב הצעירים שנאלצו להישאר במצרים. גם הם כבר הבינו שעתידם הוא מחוץ למצרים, והם תיכננו לעזוב במועד שיתאים להם".
כל כך הרבה יש בפסקה הקטנה הזאת: ראשית, כבר מכותרת הספר למדים שגם בסוף שנות השישים עדיין התקיימה קהילה יהודית, זעירה מאוד אמנם, ובכל זאת כזו שלא גורשה. שנית, אנו למדים שרבים מהיהודים שנעצרו ב-1956 גורשו. לא כולם ואפילו לא רובם. שלישית, וחשוב עוד יותר, היו אלה יהודים בעלי אזרחות בריטית וצרפתית; רביעית, ומעניין לא פחות, היו צעירים שלא זו בלבד שלא גורשו אלא שנאלצו להישאר. הם יעזבו כשיתאים להם.
ייתכן, קוראות וקוראים יקרים, שמבלי משים, גם הפעם השתמשתי בתכסיס הנלוז והמשומש לעייפה שלי, ושוב ניתקתי אתכם מהקונטקסט ובודדתי את המקרה היהודי. והנה מעט רקע לאירועים: על פי הערכות, קהילת יהודי מצרים מנתה בשיאה, ב–1948, כ-80 אלף בני אדם. עד שנות הארבעים של המאה הקודמת, כל עוד זרמים בלאומיות המצרית ראו בבני המיעוטים ובזרים חלק אינטגרלי מהמרקם החברתי במצרים, ידעה הקהילה חיי שגשוג ופריחה, גם אם פה ושם התגלעו מחלוקות ומתיחויות.
בשנות הארבעים, בעקבות ההשפעה של מלחמת העולם השנייה, התעמולה הנאצית והפשיסטית וכן ההתפתחויות בארץ ישראל/פלסטין, החל מעמדה של הקהילה היהודית במצרים להתערער. כעת, גם אם רצו היהודים באזרחות מצרית – היתה זו מצרים שערמה עליהם קשיים ולא איפשרה להשיגה. לכך נוספו השינויים שחלו במגמה הלאומית המקומית לעבר הערביות והאיסלאם הפוליטי. מגמה זו נשאה אופי של שנאת זרים ושל הוצאתם של בני המיעוטים השונים מן המשוואה. הקמתה של מדינת ישראל ב-1948 והמלחמה שבאה בעקבותיה בוודאי היו מכה נוספת לקהילה היהודית במצרים; יותר מ-20 אלף מבני הקהילה עזבו עד ל–1952.
עם זאת, מרבית בני הקהילה נשארו במצרים. שני אירועים משמעותיים האיצו את מה שלימים יתברר כחיסולה של הקהילה. האחד, כישלון "מבצע סוזנה" ב-1954, שנודע בארץ כ"פרשת לבון" או כ"עסק הביש", שהביא לחשיפתם וענישתם של צעירים מבני הקהילה שהטמינו פצצות במוסדות מערביים בקהיר ובאלכסנדריה, ושקיבע את דימויה של הקהילה היהודית המקומית כסוכנת של האויב הציוני; והשני, חבירתה של ישראל לבריטניה וצרפת ב-1956. ומי אם לא אנו, הישראלים, יכולים להבין את מידת החשדנות שיכולה להתעורר כלפי בני קהילה, שאחיה שמעבר לגבול נלחמים בנו. הרי היתה זו אותה מלחמה ממש שכבר ביומה הראשון נטבחו בארץ 43 מתושבי כפר קאסם – גברים, נשים, זקנים וטף – משום שלא ידעו ששעת העוצר הוקדמה.
תגובתה של מצרים למלחמה ב–1956 היתה קשה. צווי גירוש הוצאו נגד כל קהילות הזרים: בריטים, צרפתים, יוונים, איטלקים, בלגים ואפילו סורים ולבנונים. גם בתי העסק שהולאמו היו לא רק של יהודים. אפילו עסקיהם של מצרים קופטים ומוסלמים הולאמו באותן שנים, כחלק ממדיניות ההלאמות של נאצר. רכושם של היהודים הולאם כשם שנעשה ברכושם של אחרים, והם גורשו הן כי רבים מהם היו בעלי אזרחויות זרות, והן מפני שבין היהודים המצרים ואלו חסרי הנתינות היו שנחשדו בפעילות ציונית, שיצאה מחוץ לחוק ב-1948, וכן שנחשדו בפעילות קומוניסטית. מבין היהודים שחיו באותה העת במצרים ניתן היה למצוא באותו בניין משפחה אחת שגורשה ואחרת שלא, וכך גם באותה משפחה. והשאלה הגדולה נותרת בעינה: האם היה זה גירוש אנטי־יהודי מובהק, בעל גוון אנטישמי נאמר, או שמא חלק מהגזירות האיומות שנפלו על כל קהילות הזרים והמיעוטים במצרים של אותן שנים?
רבים מהיהודים יוצאי מצרים לא ישמחו, בלשון המעטה, למקרא הדברים הללו. לאורך השנים כל מבוקשם היה שיכירו בטראומת הגירוש שרבים מהם עברו ובפצע שהדבר הותיר בנפשותיהם. כמוני, גם הם ביקשו למצוא את סיפורם האישי בנרטיב הקולקטיבי. אלא שבדרך להשגת ההכרה הזאת שגו בעיני לא אחת כשבחרו לתאר את קורותיהם תוך שימוש בטרמינולוגיה הלקוחה מניסיונם של אחרים. כך למשל, על מחנות המעצר דיברו במונחים של "מחנות ריכוז", או כך למשל דיברו על קורותיהם במונחים של "הנכבה של יהודי ארצות ערב". בספר פרוזה העוסק בקהילת יהודי מצרים, שפורסם בשנות התשעים, אף מתואר מאורע המכונה "ליל בתי הקולנוע", שבו נהרגו מאות צעירים יהודים ב-14 במאי 1948 – אירוע שלא היה ולא נברא. "ליל אמש היה ליל בדולח שני, הפעם לא בברלין, כי אם בלב קהיר השלווה!" אומרת גיבורת הסיפור לדמות של ניצולת שואה. שהרי מהו הסיפור שלנו, יהודי ארצות ערב, אם איננו עומד אל מול אסונם של אחינו באירופה?
עם כל הציניות שבדברי, אין בתיאור הדברים שלעיל כדי להצדיק את המעצרים ואת מעשה הגירוש, ובוודאי אינני ממעיט כלל מהטראומה שחוו אותם מגורשים ממצרים ומערך העדויות שלהם. וכן, גם במשפחתי יש כאלה שגורשו ורכושם (הרב, יש לומר) הולאם. אלא שהייתי שמח לשמוע את העדויות הללו במלותיהם שלהם, של יהודי מצרים, מבלי שיידרשו לטרמינולוגיה של יוצאי אירופה ולא לזו של הפלסטינים.
לכתיבת ההיסטוריה וגם להוראתה, משרד חינוך יקר, יש אחריות שחורגת מתחומי ההזדהות הרגשית. אם זהו הקונטקסט הרחב שבו ילמדו תלמידי בתי הספר את המושג "גירוש יהודים ממצרים" – ניחא. אך אם תלמדו אותו באופן שמבודד את המקרה היהודי מהקונטקסט הכללי, ושוב תראו להם שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו והקדוש ציון הוא מצילנו מידם, אז עזבו. בואו נישאר עם אודסה וקישינב, או שפשוט תעברו לטרגדיה הבאה.
"גרמניה לא יצאה מגדרה כדי לחדור אל תוך הטריטוריה העיראקית ולבסס שם את אחיזתה הפיזית, כמו גם האידיאולוגית", כותב ד"ר יעקב טובי מאוניברסיטת חיפה בחוות הדעת. "ענייניה של ברלין היו מופנים ליבשת אירופה ולא למקומות אחרים". לדבריו, "לא התקיימה כל ציפייה, לא כל שכן הוראה, מטעם הממשלה הגרמנית, כלפי ממשלת עיראק, לבצע פעולה ממשלתית כלשהי בתוככי עיראק, לא כל שכן ביצוע אירועי אלימות או השמדה של יהודים".
המאבק המזרחי 