מסגרת פינתנו: "היה לי חלום מוזר, קמתי בבוקר וגיליתי שוב שאני טיפש":
=======================================
חלמתי חלום מוזר. חלמתי שאני שר התרבות של ישראל (!). חלמתי שאני נושא נאום, קודם בעברית ואחר כך בערבית (אולי אפילו ערבית-יהודית-עיראקית. ככה זה בחלום). חלמתי שאני אומר ככה:
כידוע, הכריזה אונסק"ו על המקאם העיראקי (المقام العراقي) כ"מורשת לא-מוחשית עולמית", תואר השמור לאוצרות תרבות לא חומריים.
ההכרזה הזו היא תעודה של כבוד גם למוסיקאים היהודים של עיראק שמילאו תפקיד מכריע בגיבושה של מורשת עולמית זו – אלה שניגנו, שימרו, יצרו, הרחיבו, העשירו ולימדו את המקאם העיראקי במהלך מחציתה הראשונה של המאה העשרים.
אי-אפשר לדמיין כלל את המקאם העיראקי בלי שיתוף הפעולה הפורה בין מוסיקאים מוסלמים, נוצרים, ויהודים בעיראק. במשלחת של עיראק לקונגרס המוסיקה הערבית בקהיר ב 1932 היו כמעט כל הנגנים יהודים: נברך ונזכיר, בין רבים אחרים, את יוסף חוג'י פתאו, סאלח שמולי, יוסף זע'רור, עזרא אהרון (אהרון עוזרי – שזכה במקום ראשון מכל העולם הערבי בתחרות העוד בקהיר!), יהודה שמאס, איברהים סאלח, נחום יונה, יוסף אפנדי חורייש, ג'אמיל אל עזאמי , דאוד וסאלח אלכוויתי, יוסף אל עוואד, שפיק סלמן, סלים אל-נור, הזמרות סלימה מוראד, סולטנה יוסף, נד'ימה איברהים… ועוד רבים אחרים.
אמנם, שום תוצר תרבותי של מדינת ישראל לא נמצא ראוי עדיין להכרה דומה על ידי אונסק"ו. אבל כמדינה מזרח תיכונית שרבים מיהודי עיראק מצאו את דרכם אליה, אנו חשים גאווה מסוימת על ההכרה הזו בתרומתם של חלק מאזחינו לתרבויות האזור.
ברכות לעם העיראקי!
ברכות ליהודים העיראקים באשר הם!
כבוד ויקר למורשת התרבותית המשותפת שנוצרה וטופחה על-ידי יהודים וערבים!
זה היום נגילה ונשמחה בהכרה של אונסק"ו במורשת הזו – המאפשרת לנו לחלום, לקוות, ולפעול למען חידושה של היצירה המשותפת, ההפרייה, הכבוד ההדדי, והשיתוף במרחב תרבותי רבגוני ותוסס, למרות חשבונות הדמים ומלחמות ההווה!
—–
ואז התעוררתי וגיליתי (שוב) שאני סתם טיפש חסר השפעה, במדינה שהמשטר, הממשלה והשרים שלה רואים בכל דבר ערבי – גם כשהוא יהודי – אוייב שטני ו/או נחות. מדינה שעליה אמר נגן העוד יוסף אל-עוואד (יוסף שם-טוב) "העלייה לישראל היתה המכה הכי גדולה שקיבלתי… כל יום הוא גיהנום". זו המדינה שמיד עם הקמתה הדיחה את אהרון עזרא, נגן העוד והפסנתר (שניגן בוירטואוזיות את שוברט וצ'ייקובסקי) מתפקידו המנדטורי כאחראי על כלל המוסיקה בשירות השידור, ודחקה אותו למשבצת "המוסיקה בערבית" (והוכיחה שהשאלה אינה מזרח-מול-מערב מדומיינים, אלא בין מי שמסוגל להכיל את שניהם, לבין מי ששולל צד אחד כדי להאדיר צד אחר). זה המשטר שהפך את הפסקול הכי אינטימי של יהודי עיראק למסוכן, לא ראוי, מבוזה, נלעג. זה המקום שבו הסרט היפה "צ'לרי בגדד" מעלה רק דמעות ואכזבה. לא כבוד ולא גאווה.
אוי, חלומות של טיפש. שוא, שוא ידברו…..
המאבק המזרחי 