מה שהיהדות חייבת לאיסלאם

מה שהיהדות חייבת לאיסלאם

מאת דויד וסרשטיין

פורסם ב – 13/05/2013 20:00 

האיסלאם הציל את היהדות. זוהי קביעה לא פופולרית שמעוררת אי־נחת בימינו, אך זוהי אמת היסטורית. בשנת 570 לספירה, שנת לידת הנביא מוחמד, היהודים והיהדות עמדו לרדת אל תהום הנשייה. בואו של האיסלאם הציל אותם בהציעו סביבה חדשה שבה יכלו לא רק לשרוד, אלא גם לשגשג ואף להניח את אבני היסוד לפריחת התרבות היהודית בעתיד – גם בעולם הנוצרי – במהלך ימי הביניים ועד לעת החדשה.

במאה הרביעית לספירה כבר שלטה הנצרות באימפריה הרומית. אחד ההבטים של הצלחתה היה התנגדות לדתות יריבות, והיהדות בכללן, והעברת מאמיני הדתות האלה על דתם, לפעמים בכפייה. חלק ניכר מן העדויות שבידינו על אודות היהודים באימפריה הרומית מאותה עת ואילך עניינן המרות דת לנצרות.

ההתנצרות הביאה להתמעטות רבה במספר היהודים בין המאות הרביעית לשביעית, ובעקבות זאת חלה הרעה הדרגתית ורצופה במעמדם, בזכויותיהם, במצבם החברתי והכלכלי ובחיי הדת והתרבות שלהם ברחבי האימפריה הרומית. חוקים רבים שללו מהיהודים את זכויותיהם כאזרחים, מנעו מהם לקיים את מצוות דתם והדירו אותם מן החברה.

בד בבד נמשך המאבק הצבאי והפוליטי בן מאות השנים מול פרס. מאחר שהיהודים היו מרכיב זעיר בעולם הנוצרי, לא היתה בהכרח סיבה שמאבק רחב ההיקף הזה ישפיע עליהם במיוחד, ואף על פי כן הוא השפיע עליהם מאוד. כל זאת משום שהמאבק בין האימפריה הפרסית לאימפריה הביזנטית הוביל לניתוק גדל והולך בין היהודים שחיו תחת השלטון הביזנטי־הנוצרי ובין אלה שחיו תחת השלטון הפרסי. האימפריה הפרסית כללה את בבל (כיום עיראק), שבה היה אז הריכוז היהודי הגדול בעולם: כאן היו המרכזים הרוחניים היהודיים הגדולים וכאן נוצר התלמוד הבבלי, גולת הכותרת של התרבות היהודית – לבד מהתנ"ך – במשך 3,000 שנים. הניתוק מכל אלה היה הרה אסון לתרבות היהודית בעולם הנוצרי.

היהודים שחיו באימפריה הביזנטית תחת שלטון הנצרות אף איבדו את שפות התרבות שייחדו אותם – העברית והארמית – וסיגלו להם תחתן את הלטינית, היוונית ושפות מקומיות אחרות. כך אבדה להם הדרך אל יצירות הספרות שהן לב התרבות היהודית – המקרא, המשנה, השירה והפיוט, המדרש, ואפילו התפילה. אובדן השפה על כוחה המאחד ואובדן הספרות הקשורה בה היו צעד משמעותי בדרך להתבוללות והיכחדות. בנסיבות אלה, לצד הניתוק מבבל, שהיתה המקום היחיד שבו הוסיפה לפרוח תרבות יהודית, לא היו החיים היהודיים בעולם הנוצרי בשלהי העת העתיקה אלא צל חיוור של גדולת עברם שלוש או ארבע מאות קודם לכן. יתר על כן, הם נידונו לכליה. אלמלא האיסלאם, קרוב לוודאי שהיריבות עם פרס היתה נמשכת, הניתוק בין יהדות המערב שבעולם הנוצרי ליהדות בבל שבמסופוטמיה היה גובר, יהדות המערב היתה מתנוונת ונעלמת ויהדות המזרח היתה הופכת לעוד כת, אחת מני רבות.

כל זה נמנע הודות להופעת האיסלאם. כיבושי האיסלאם במאה השביעית שינו את העולם והשפיעו השפעה דרמטית על היהודים. בתוך מאה שנה ממותו של מוחמד, בשנת 632 כבשו צבאות האיסלאם כמעט את כל האזורים בעולם שבהם חיו יהודים, מספרד מזרחה אל צפון־אפריקה והמזרח התיכון, עד הגבולות המזרחיים של איראן ומעבר להם. כמעט כל היהודים בעולם חיו עתה תחת שלטון האיסלאם. תחת האיסלאם השתפר מצבם בכל ההבטים: המשפטי, הדמוגרפי, החברתי, הדתי, הפוליטי, הגיאוגרפי, הכלכלי, הלשוני והתרבותי.

תחילה חל שיפור בנסיבות הפוליטיות. כמעט כל מקום שבו חיו היהודים קודם לכן תחת שלטון הנצרות היה עתה לחלק מהמרחב הפוליטי שבו שכנה גם בבל – קורדובה ובצרה היו באותו עולם פוליטי. הגבול הישן בין המרכז בבבל ליהודים באגן הים התיכון נמחק כלא היה.

עם השינוי הפוליטי חלה תמורה במעמד המשפטי של האוכלוסייה היהודית. אף כי לא תמיד ברור מה התרחש במהלך הכיבוש המוסלמי, דבר אחד ודאי: היהודים באזורים הכבושים הפכו, רובם ככולם, לאזרחים מדרגה שנייה. לרוב היהודים היה בכך שיפור גדול, בהשוואה למעמדם כלא־אזרחים חסרי זכויות. בספרד הוויזיגותית, למשל, זמן קצר לפני הכיבוש המוסלמי בשנת 711, נאלצו היהודים לראות את ילדיהם נלקחים מהם ומוטבלים בכפייה לנצרות, והם עצמם היו לעבדים. בחברות המוסלמיות בימי הביניים השתייך הנתין היהודי לקטיגוריה שהיתה מוגדרת בחוק, ולצד חובות שונות העניקה זכויות מסוימות ומידה של הגנה. אלה לא היו הזכויות וההגנה הנדיבות שמהן נהנו המוסלמים, והחובות היו רבות יותר, אך במאות הראשונות היו המוסלמים עצמם מיעוט בארצות שכבשו, ומבחינה מעשית לא היו ההבדלים כה גדולים.

לצד מעמד משפטי כמעט שווה בא שוויון חברתי וכלכלי. יהודים לא הוגבלו לגטאות, לא במובן הממשי של המלה ולא מבחינת הפעילות הכלכלית. החברות המוסלמיות היו פתוחות. גם בחיי הדת נהנו היהודים מחופש מלא. אמנם ייתכן שהם לא הורשו לבנות בתי כנסת רבים או לתת פומבי לאמונתם, אך למעשה הם יכלו לקיים את דתם בלא מגבלות של ממש. היהודים גם זכו לייצוג רשמי בפני השלטון. בחיי היום יום לא היו הדברים בוודאי מושלמים, אך זו היתה הנורמה.

האחדות הפוליטית שהביאה עמה האימפריה המוסלמית העולמית החדשה לא האריכה ימים, אבל היא יצרה ציוויליזציה מוסלמית עולמית רחבה, בדומה לציוויליזציה הנוצרית הישנה שאת מקומה תפסה. כל היהודים שחיו באזור הנרחב הזה זכו למעמד דומה ולזכויות דומות. הם יכלו לנוע בחופשיות, לקיים קשרים ביניהם ולפתח את זהותם היהודית. התרחבות גדולה של המסחר החל במאה התשיעית יצרה מגע בין יהודי ספרד – וגם מוסלמיה – ובין יהודים ומוסלמים אפילו בהודו.

אנשים רבים בעולם החדש של האיסלאם אימצו להם את שפת המוסלמים. הערבית נהפכה בהדרגה לשפה של אזור רחב ידיים, דחקה ואף כמעט שהעבירה מן העולם את הלשונות האחרות – היוונית והסורית, הארמית, הקופטית והלטינית. גם הפרסית נסוגה לזמן רב, עד ששבה והופיעה מאוחר יותר, מושפעת מאוד מן הערבית.

היהודים סיגלו להם את השפה הערבית מהר מאוד. בתחילת המאה העשירית, 300 שנים בלבד אחרי הכיבוש, כבר תירגם סעדיה גאון את המקרא לערבית. עד שנת 900 בערך זנחו היהודים במידה רבה את לשונותיהם ודבקו בערבית. כך הם יכלו לבוא במגע ישיר עם התפתחויות תרבותיות רחבות בעולם המוסלמי, מגע שהוליד, החל במאה העשירית, זיווג מופלא של שתי התרבויות. על רקע זה פיתחו היהודים תרבות חדשה לחלוטין, שונה מתרבותם שלפני האיסלאם, בלשון, בדפוסים תרבותיים ובמנהגים. התרבות היהודית החדשה בעולם המוסלמי לא התמקדה עוד בדת אלא, כתרבות שכניה, שילבה במידה רבה בין הדתי לחילוני. היא התרחקה מרחק רב הן מעברה שלה והן מאירופה הנוצרית של ימי הביניים.

בדומה לשכניהם היוצרים וההוגים, היהודים כתבו בערבית, או בגרסה היהודית שלה, ערבית־יהודית, שהיא ערבית הנכתבת באותיות עבריות ולה תחביר משלה ואוצר מלים מיוחד לה. הערבית קירבה אותם אל הערבים, ואילו השימוש בגרסה היהודית שלה איפשר להם לשמר את המחיצות בינם ובין המוסלמים. נושאי הכתיבה של היהודים והתבניות הספרותיות ששימשו אותם הושאלו מהמוסלמים והתפתחו בזיקה להתפתחויות באיסלאם הערבי.

באותה עת גם היתה תחייה לעברית: היא שימשה כשפת הספרות הגבוהה, בדומה לערבית אצל המוסלמים. לצד שירה עברית ופרוזה אמנותית בעברית נכתבה ספרות חילונית מגוונת, איכותית מאוד בחלקה, בעברית ובערבית. מיטב השירה העברית שנכתבה מאז התנ"ך מקורה בתקופה זו. סעדיה גאון, שמואל הנגיד, שלמה אבן גבירול, משה אבן עזרא, יהודה הלוי, אברהם אבן עזרא, הרמב"ם, יהודה אלחריזי – אלה ורבים אחרים נמנים עם השורה הראשונה של היוצרים היהודים לא רק בעולם האיסלאם, אלא בספרות ובתרבות היהודית בכלל.

היכן יצרו היהודים את כל זה? מתי הצליחו להגיע לחיים של שיתוף עם שכניהם? הדבר התרחש בכמה מרכזים חשובים, שהבולט בהם היה ספרד המוסלמית, שבה פרחה תרבות יהודית בזיקה לפריחה התרבותית בקרב המוסלמים. בבגדאד בין המאה התשיעית למאה ה–12, בקירואן שבצפון אפריקה (תוניסיה כיום) בין המאה התשיעית למאה ה–11, בקהיר בין המאה העשירית למאה ה–12 וגם במקומות אחרים היתה זיקה הדוקה בין עלייתם ונפילתם של מרכזי תרבות מוסלמיים ובין הפריחה והקמילה של התרבות היהודית שם. זיקה זו לא היתה מקרית וגם לא תוצאה של פטרונות מוסלמית נאורה במיוחד. היא היתה תוצר של מאפיינים עמוקים יותר של היהדות והאיסלאם, מאפיינים חברתיים ותרבותיים, משפטיים וכלכליים, לשוניים ופוליטיים, שביחד איפשרו ליהודים בעולם האיסלאם ואף עודדו אותם ליצור תרבות חדשה בתוך הציוויליזציה השלטת של התקופה.

זה לא נמשך לנצח. הסימביוזה המוצלחת בין היהודים לערבים המוסלמים באה אל סופה בסביבות שנת 1300. למעשה היא החלה להתפוגג עוד קודם לכן, עם הירידה בחשיבות ובחיוניות של התרבות הערבית ביחס לתרבויות מערב אירופה ולתרבויות הפרסית והטורקית, שהתפתחו תחת כנפי האיסלאם.

הפריחה התרבותית של היהודים בימי הביניים היתה אפוא במידה רבה תוצאה של הפריחה התרבותית, ובמידת מה גם הפוליטית, של האיסלאם הערבי. כאשר התרבות המוסלמית הערבית שיגשגה, התפתחה גם התרבות היהודית, וכאשר התרבות המוסלמית הערבית שקעה, שקעה גם התרבות היהודית. ואולם הנכסים התרבותיים שיצרו היהודים תחת שלטון האיסלאם שימשו להם מצע להמשך הצמיחה גם בספרד הנוצרית ובעולם הנוצרי בכלל. העולם המוסלמי לא היה מקור ההשראה היחיד לתחיית התרבות היהודית מאוחר יותר באירופה הנוצרית, אך הוא תרם לה תרומה שקשה להפריז בחשיבותה.

פרופ’ וסרשטיין הוא מרצה להיסטוריה מוסלמית והיסטוריה של היהודים בעולם האיסלאם באוניברסיטת ונדרבילט בנשוויל, טנסי

למאמר המלא בהארץ כאן