להיכן הופנו יהודים שהגיעו מפולין בעליית גומולקה ? לרמת אביב

יצא לי לפרסם בשנתיים האחרונות פחות מ 5 פעמים תגובות בפוסטים בהארץ שתוכנן הוא המדיניות שהיפלתה לרעה את המזרחים שהגיעו בעליות השונות לעומת תנאי הקליטה של האשכנזים, כמובן שהגורמים המפלים היו ממשלות ישראל והסוכנות היהודית. אני מודע לזה שלא כל היהודים שהגיעו מפולין בעליית גומולקה נשלחו לחולון או תל אביב, ראיתי סרט ביומני גבע שהיו גם יהודים מפולין שנשלחו לנצרת עלית.בין אלה שהגיבו לי היו כאלה שטענו שלא היתה כלל וכלל אפליה ממוסדת לטובת האשכנזים ,והוסיפו שגם משפחותיהם סבלו מאוד.

אני לא חוקר, אף אחד לא מעמיד לי ארכיונים, אני משוטט ברשת ומגלה כל הזמן דברים חדשים שתומכים בטענות לקיומה של אפליה ממוסדת לטובת האשכנזים, בפרט בתקופת בה הגיעו היהודים מפולין בעליית גומולקה. האמת שאני לא צריך לעבוד קשה כי אניטה שפירה כתבה על כך בספרה "ככל עם ועם" שיצא בהוצאת מרכז זלמן שזר.

מצאתי ברשת עבודת מחקר בת כ 300 עמודים ובה מסופר על התפתחות השכונות של תל אביב מעבר לירקון, ורמת אביב היא אחת מהן. את הקישור למאמר כולו אני אביא בתגובה לפוסט,ובפוסט הנוכחי אני מביא צירוף של שני חצאי עמודים שמספרים על כך שיהודים שהגיעו מפולין הופנו לרמת אביב

דו"ח ועדת ביטון ומלחמת יום הכיפורים

לפני כשבוע פורסמו ההמלצות של ועדת ביטון להעצמת מורשת יהדות ספרד והמזרח במערכת החינוך. ארז ביטון אינו כוס התה שלי ,הוא זכה בפרס ישראל לאחר שארבעה מועמדים לפרס סמי מיכאל,חיים באר ,יצחק בן נר ודוד גרוסמן משכו את מועמדותם עקב התערבות ראש הממשלה בעבודת ועדת הפרס. ארז ביטון גם הכעיס אותי כאשר במעמד קבלת פרס ישראל אמר שמי שמסמן היום מוצרים יסמן מחר בני אדם,דהיינו הכניס את השואה לקונפליקט הישראלי פלסטיני.

פירסום הדו"ח הביא את גידי אורשר ובעקבותיו אריה רוטנברג לכתוב פוסטים גזעניים בדף הפייסבוק שלהם ,אלא שהסערה שדבריהם עוררו נותנת מקום לדאגה משום שתגובות חברי הממשלה וראש הממשלה מזכירות את משרדי התעמולה של ברית המועצות ודיקטטורות אחרות. בהמשך אפרט את התיעוד שנאסף על האפליה הממוסדת כלפי המזרחים, ואסתפק בכך שאגיד בשלב זה שדבריהם של אורשר ורוטנברג היו ראויים לתגובה אילו לא היו ניתנים להפרכה . דוגמא מגוחכת היא דבריו של גידי אורשר על צינטורים ותרנגולות על הראש. ב 1910 הקימה הקהילה היהודית בבגדאד בית חולים על שמו של מאיר אליאס, לאחר מכן הקימה הקהילה בית חולים נוסף למחלות עיניים. אני משער שב 1910 ניתן היה למצוא תרנגולות בבגדאד. על כך שהפקידות המזרח ארופאית ידעה לסדר את ענייניהם של בני עירם ובני מינם כתב אפילו ה"אשכנזי" פרופסור אביעד קליינברג,כך שלהאשים בבכיינות עמותה כמו הקשת המזרחית שקמה על רקע קיום אפליה ממוסדת בבכיינות זה לגמרי מגוחך. אסור שדברי שטות שכתב גידי אורשר יהיו הזמנה לפגיעה בחופש הביטוי.

הגזענות האמיתית אינם של גידי אורשר או קלמן קצנלסון שספריו נאספו מהחנויות ב 1964 בגלל שכתב "לא יוכל חבר הגמדים הלא אנשים להתחרות באשכנז". הגזענות היא של אלה שמדברים מצד אחד במילים גבוהות וריקות מתוכן על
"מורשתם המפוארת ותרבותם העשירה של יהודי ארצות האיסלם" או/ו
"הקסם של הפיוט המזרחי" או/ו "יצירתו של שלום שבזי היא התרבות שלי כמו ביאליק.

אותם אלה ש"אוהבים את המזרחים" ממשיכים בעיוות ההיסטוריוגרפיה של המזרחים לצרכיהם,כאשר טוענים שהחיים של המזרחים בארצות מוצאם היו רצופי פרעות ומצוקה ומאידך טוענים שכל העליות נקלטו באותם תנאים ושלכולם היה קשה.

השלב השלישי בו הגזענות הסמויה מרימה את הראש הוא כאשר עומד המזרחי מול האשכנזי עם האקדח המעשן ודורש את זכויותיו , ואז כאשר אותו אשכנזי שומע דברים שאינם נעימים לאוזן וזורק סיסמאות ומטיל רפש. את המאמר של יהודה שנהב "השוד המושלם" המבוסס על עובדות אותו אשכנזי לא יקרא אבל יגיד שיהודה שנהב הוא "אנטי ישראלי עלוב שלא לוקחים ממנו ראיה"

לפני כעשור ויותר פורסם ספרו של סמי שלום הרדיקלי הספר "המאבק המזרחי בישראל " בהוצאת עם עובד בסדרה אופקים. בתחילת שנות ה 90 פורסם בקהיר בערבית ספרו של גדעון גלעדי העוד יותר רדיקלי "מחלוקת בציון". בשנים האחרונות המחקרים על אפליה ממוסדת כלפי מזרחים כבר באים מהיסטוריונים וחוקרים ממסדיים עם וציונים בהשקפתם. אניטה שפירא בספרה "ככל עם ועם" כותבת על התנאים הנהדרים בהם נקלטו היהודים שהגיעו מפולין בעליית גומולקה לעומת התנאים הגרועים בהם נקלטו היהודים שהגיעו מצפון אפריקה יחד איתם. אניטה שפירא מספרת גם על החלוקה למועצות אזוריות שהטיבה עם הקיבוצים והמושבים על חשבון ערי הפיתוח. אבי פיקאר מהציונות הדתית סיפר על הסלקציה בעליה מצפון אפריקה בספרו "עולים במשורה" ,מאמרו של אבי פיקאר "מי ומי ההולכים " נכלל בספר "עידן 24 : ערי הפיתוח" שיצא בהוצאת "יד יצחק בן צבי",במאמר זה מסופר על ההחלטה לשכן במרכז הארץ כמעט את כל היהודים שהגיעו מ 1956 ואילך ממזרח אירופה. על פי מאמרו של פיקאר את היהודים שהגיעו מצפון אפריקה המשיכו לדחוק לפריפריה המרוחקת.

וד"ר אסתר מאיר גליצנשטיין סיפרה על המאבק המוצלח  של יוצאי עיראק והקומוניסטים בראשם כנגד המימסד של מפאי לדחוק אותם לפריפריה.

כאן אני מגיע לחיבור בין הסיפור המזרחי למלחמת יום הכיפורים, המשותף להם הוא נסיונות לטייח ביצועים כושלים של המימסד. אשכנזים שהגיעו למעברות יצאו מהם מהר מאוד אם בכלל הגיעו למעברות ומזרחים נתקעו באותם מעברות לשנים. משפחתי היתה במעברה שלוש שנים ותודה לאל שיצאנו בשלום מאותה תקופה. לעומת זאת מלחמת יום הכיפורים היא כבר מלחמה שהביאה הרבה מאוד קברים מיותרים והחריבה את חייהם של משפחות רבות. אותם פקידים ממוצא ארופאי שדברו יידיש,היו חברי מפאי וידעו לסדר את ענייניהם של בני עירם ובני מינם שהגיעו לארץ, הם אותם אנשים (גם מזרחים) שההתנהלות שלהם הביאה את האסון של יום כיפור לפחות בביצועים הכושלים בשטח. (אני לא עוסק כרגע בחלקה של גולדה במלחמה)

כדי להגיע לחקר האמת תמיד צריך להתחיל ממקום מסויים. ההתחלה במקרה של הסיפור המזרחי באה תמיד מצד אנשים רדיקלים . במקרה שלנו יהודה שנהב ,גדעון גלעדי, הקומוניסטים העיראקים ורבים אחרים  שלא אכלו את הלוקשים של מפאי והגיעו ממקום של עימות ותעוב כלפי המימסד . אניטה שפירא לא היתה כוללת בספרה את אפליית המזרחים אילו הצליח המימסד בנסיונותיו לקבור את הסיפורים על כשלונותיו ומחדליו כאשר טיפל בקליטת המזרחים.

במלחמת יום כיפור אנחנו מוצאים את אותה תופעה. קם פורום שנקרא הפורום לאזרוח תחקירי קרבות ששואל את השאלות ונותן את התשובות שמעניינות את הדור שלחם באותה מלחמה ארורה שהביאה להרבה מאוד חללים ,פצועים שהמלחמה קיצרה את חייהם והלומי קרב שחיים את המלחמה יום יום.

מי ומי ההולכים מאמר של אבי פיקאר

רכבת מקזבלנקה

 

 

הלילה בו הועלו תושבי מעברת כפר סבא למשאיות

הלילה בו הועלו תושבי מעברת כפר סבא למשאיות

מאת עופר אדרת

פורסם ב – 08/07/2016 06:00

ב–1953 פונתה מעברת כפר סבא תחת מעטה סודיות, בלי שניתנה לתושביה שהות לאסוף את חפציהם. הסיבה: שמועות על פעילות קומוניסטית. לאברהם שמה זה הזכיר את הפוגרום ביהודים בעיראק

פרופ' אברהם שמה זוכר היטב את הלילה החורפי במחצית הראשונה של חודש פברואר 1953. 63 השנים שחלפו מאז לא הקהו את הכאב ולא מחקו את הזעם ותחושת ההשפלה. בבואו לתאר את מה שראו עיניו באותו לילה, הוא לא מהסס להשתמש במלים כמו "גסטפו" ו"דיקטטורה".

שמה, היום בן 73, היה אז ילד בן תשע, בן שביעי למשפחה בת 11 נפשות, שעלתה לישראל ב–1951 מעיירה קטנה ליד בבל בעיראק. אחרי כמה תחנות, שוכנה משפחתו במעברת כפר סבא. המעברה, שקמה בקיץ 1950, נועדה במקור לאכלס כ–300 משפחות באופן זמני, אך בשיאה גרו בה, בצפיפות רבה, באוהלים ובצריפונים, בין 5,000 ל–6,000 עולים — כשליש מתושבי כפר סבא אז.

לילה אחד התעורר שמה למשמע רעש מחריש אוזניים. בשיחת טלפון מארצות הברית, סיפר כי "תערובת של הפתעה מוחלטת, בהלה ופחד איבנו אותי". הוא נזכר ב"רעש המנועים של הכוח התוקף, שלרגע נשמע כמו טנקים משוריינים", ואיך חשש ש"בן רגע ימחצו את גופי הדק במיטתי בצריפנו העלוב".

כשיצא מן הצריף ראה שיירה של משאיות צבאיות. שוטרים וחיילים שהגיעו למעברה החלו להעמיס עליהן את יושביה — כמה אלפי עולים חדשים מעיראק, מאיראן ומדינות צפון אפריקה. "חרדה וטרור התלבשו עליי כמו בעת הפוגרום המוסלמי על ביתנו בעיראק, רק כמה שנים קודם לכן", הוא סיפר. בזיכרונו הוא עדיין רואה את "המשאיות מלאות החיילים ונשק בידיהם", כדבריו. "החיילים קיבצו את תושבי המעברה המבוהלים והדפו אותם לתוך משאיות ריקות, בלי לאפשר להם לקחת עמם את חפציהם. התושבים שהתנגדו אוימו שמכוניות המשטרה, שחנו לא הרחק, יובילו אותם לכלא".

צילום: ארכיון עיריית כפר סבא

אביו התקשה להאמין למראה עיניו. "יהודים משתמשים באותם האמצעים שבהם השתמשו אנשי הגסטפו נגד יהודים. אפילו הפוגרום המוסלמי בנו בעיראק לא היה כל כך ברוטלי ואכזרי. לפחות אז באו להגנתו חברים מוסלמים", אומר שמה. "רק כשראיתי במו עיניי ושמעתי במו אוזניי את הצעקות והבכי של הגברים, הנשים, הזקנים והטף הנדחפים לתוך המשאיות — התחלתי להבין שעיניי אינן מתעתעות בי".

כמה שניות לאחר מכן שמע מלים מקוטעות ובלתי מובנות לו, שבקעו מהרמקולים בחוץ. כל מה שהצליח לפענח היה "פירוק המעברה". במידה מסוימת הוקל לו, כשהבין כי "התוקפים הם יהודים, משלנו, ולא ערבים או אנשי גסטפו". עד מהרה התחלפה החרדה מאירוע ביטחוני בכעס על הרשויות: "הממשלה הנאורה הפעילה את הצבא והמשטרה כדי לדחוס מאות משפחות לתוך משאיות, שפינו אותם בכוח, כפי שפונו יהודי אירופה פחות מעשר שנים קודם לכן", הוא אומר.

תושבי המעברה פוזרו ברחבי הארץ. כשחיפש את סבו, סבתו ודודיו, נאמר לשמה כי הם פונו לרמלה. "כך משפחתנו המורחבת פורקה שנית — הפעם בידי אשכנזים משלנו, שהאמון בהם התמוסס במהירות כמו העננים של אותו בוקר", הוא אומר. "זה היה שוק. לא האמנתי שבמדינה דמוקרטית וסוציאליסטית, שכביכול אכפת לה מתושביה, מתנהגים ככה לאנשים וליהודים".

צילום: אברהם שמה

האירוע שמתאר פרופ' שמה, מומחה למינהל עסקים שמלמד וחי בארצות הברית, לא נכנס לספרי ההיסטוריה. הוא נדחק לשוליים, כמו אירועים רבים אחרים, אך נותר בזיכרון מי שהיו שם. בימים אלה, כששבה ועלתה על פני השטח פרשה עגומה אחרת מאותה תקופה, פרשת היעלמותם של ילדי תימן, נזכר פרופ' שמה באופן שנהגו הרשויות בו ובמשפחתו.

עדות לפרשה זו נמצאת גם בספר "ימי כפר סבא — הכפר שהיה לעיר", פרי עטם של כמה כותבים ובראשם ההיסטוריון ד"ר דן גלעדי, בן המושבה, אשר כולל קטעי מסמכים רשמיים, מכתבים, מחקרים, תמונות ויומנים. "עדי ראייה סיפרו על בהלה נוראה בקרב העולים", נכתב בספר. "הפתאומיות שבה בוצעה הפעולה מנעה מהעולים להבין את המתרחש וגם לארוז את חפציהם. וכך, בליל חורף, ללא הסברים, פוזרו העולים במקומות שונים בארץ כשרק כסותם לעורם".

הפינוי הפתאומי, שנעשה תחת מעטה סודיות, לא זכה להדים בתקשורת וגם לא להתייחסות פוליטית. המסמך הכתוב היחיד המעיד עליו הוא דיון שהתקיים ב–18 בפברואר 1953, במועצה המקומית כפר סבא. ירדנה ויזנברג, מנהלת המוזיאון והאחראית על תיק הארכיון ותיעוד העיר, שומרת את הפרוטוקול מאותו דיון בארכיון העירוני.

עיון בו מספק הסבר לסיבה שהביאה את הממשלה לפרק את המעברה באופן כזה, באישון לילה: "מר סורקיס (מרדכי סורקיס, ראש העירייה הראשון של כפר סבא, ע"א), מוסר כי נקרא בשבת לפני השבוע, למ"מ ראש הממשלה, מר לוי אשכול, ונמסר לו על ההוראה לפינוי המעברה", נכתב שם. כלומר, ההוראה על פינוי המעברה באה מגבוה. לפי הפרוטוקול, נאמר לסורקיס "כי הסיבה היא ביטחונית. הצבא דרש לפנות את המעברה תוך 24 שעות".

המלה "ביטחונית" מופיעה בפרוטוקול פעמים נוספות: "לפני הקמת המעברה, נאמר כי מבחינה ביטחונית אין המקום מתאים למעברה", אמר אחד המשתתפים בדיון. "הפעם נוסף גם המומנט הביטחוני", הוסיף אדם אחר. מה היתה אותה "סיבה ביטחונית"? משתתף בישיבה סיפר (לפרוטוקול) על "שמועות שנפוצו", ולפיהן "40 מסתננים נמצאים בתוך המעברה", והוסיף: "הקומוניסטים הם אלמנט מסוכן במיוחד בגבול המדינה, ויש לקומוניסטים קשר עם הערבים מעבר לגבול".

צילום: אברהם שמה

בדיון שהתקיים במועצה מחה אחד מחבריה, יצחק שושני, על "הפינוי הפתאומי בלא הכנה נפשית לכך", אך גם גינה את "התגובה הבלתי הולמת של רבים מתושבי המושבה, וההשמצות שליוו פינוי זה בצורה אנטישמית".

עיון במסמכים מגלה כי ההחלטה על פינוי המעברה נבעה מחשש מפעילות קומוניסטית במעברה, ששכנה ליד קלקיליה וג'לג'וליה הערביות. באותן שנים הגיעה לשיא המתיחות בין מדינת ישראל הצעירה לברית המועצות, והתחזקו המאבקים הפנימיים בין השלטונות לשמאל הרדיקלי. אירועים כמו מאסר הרופאים היהודים במוסקבה ופיצוץ השגרירות הרוסית בתל אביב — שניהם בתחילת 1953 — ליבו את החשש של הממסד הפוליטי־הביטחוני בארץ "מפעילות חתרנית פרו־סובייטית של יסודות שמאלניים קיצוניים וקומוניסטיים, מאגירת נשק ומהסתה", נכתב בספר של גלעדי.

השלטונות, כך נראה, חששו כי המעברה משמשת מקום לפעילות קומוניסטית, שעלולה היתה, להשקפתם, לחולל התפרצויות אלימות ופעילות חתרנית נגד השלטון. שמועות נוספות שהופצו באותה תקופה עסקו בקשרים פליליים בין משפחות מהמעברה לערביי קלקיליה. "מי היו אותם 'יסודות חתרניים'?", אומר שמה, "כמה קומוניסטים שהתחילו לשאול שאלות — למה אין עבודה? למה אין שירותי בריאות. כנראה שהממשלה הרגישה מאוימת".

שמה התגבר על הטראומה. הוא סיים תיכון בכפר סבא ולמד מדע המדינה ומינהל עסקים באוניברסיטה העברית בירושלים. ב–1970 יצא לארה"ב, שם המשיך לדוקטורט והיום הוא חי עם משפחתו בדנוור קולורדו, ומלמד באוניברסיטת ניו מקסיקו. זיכרונותיו מהמעברה יפורסמו בקרוב בספר פרי עטו, "למצוא בית".

בעיריית כפר סבא מזמינים כעת את זקני העיר לחטט בבוידעם ולפתוח את האלבומים המשפחתיים בחיפוש אחר תמונות ומסמכים מימי המעברה. ב–15 בספטמבר ייערך בעיר אירוע מיוחד בסדרה "צנע צנע — סיפורי מעברות", בהנחיית יוסי אלפי, שבו יופנה הזרקור למעברה הנשכחת, שפונתה ביום אחד.

"כיצד קרה שאירוע כה חריג ודרמטי לא עורר הד ציבורי־תקשורתי כלשהו? לא בין מתיישבי כפר סבא עצמה ולא בתוך הציבור הישראלי הרחב?", תוהה ד"ר גלעדי בספר. "האם נבעה השתיקה מתדמיתם הציבורית הירודה ויוקרתם החברתית הנמוכה של העולים החדשים? האם נבלע האירוע בתוך שאר האירועים שהמדינה נאבקה בהם בשנותיה הראשונות? ואולי היו אלה באמת הדאגה לשכונה השוכנת קרוב לגבול והחשש ממחאה ומחוסר שקט העלולים לעודד פגיעה ביטחונית בתושביה?".

למאמר בהארץ כאן