עין הוד תחילה /שימור מאתר רדום

עין-הוד תחילה

מאת: אמנון רז-קרקוצקין, 20.09.2005

א. חורבן בתי-הכנסת

הפארסה העלובה של בתי-הכנסת של "גוש קטיף" היא שילוב של צביעות וטירוף שמשקפים לא רק את הרבנים, אלא גם את ממשלת ישראל, שקיבלה את עמדתם. איך שלא מסתכלים על המעשה, הרי מבחינה דתית הוא בוודאי בגדר של חילול השם שבוצע על-ידי הרבנים. מי שהורה להשאיר בניינים של בתי-כנסת כזכר להתנחלויות ידע שהם ייהרסו, ציפה לראות את ההמון הצוהל שובר את מה שהפך כך לסמל הכיבוש. לרבנים היה אינטרס להפגין את כוחם נוכח המפלה והערעור על מעמדם על רקע ביצוע ההתנתקות, והם הצליחו: ממשלת ישראל הסכימה לכך, וגם לא היססה לנצל את הרס בתי-הכנסת לשם דמוניזציה של הפלסטינים. הרי אף אחד לא חשב שהרשות תתמקד עכשיו בהקמת אנדרטאות למורשת ההתנחלויות. מה שעמד מאחורי המהלך הזה היא התאווה לראות את החילול, לשנוא ואחר-כך לקרוא לנקמה.

הרבנים כמובן ידעו שמבחינה הלכתית מותר, ובנסיבות הללו גם ראוי, להרוס את בתי-הכנסת. כך הם היו מחליטים פה אחד אם שיקולים טהורים של חילול השם היו מנחים אותם. אבל מה שהם רצו זה את "חילול הקודש", תשוקה חולנית לראות את הפלסטינים הורסים את בתי-הכנסת, מה שהיה צפוי וגם מובן לחלוטין. הם נעזרו לשם כך בפוליטיקאים צמאי פריימריז ובעיתונאים דביקים מלאי שמאלץ לאומני. עוד לפני הנסיגה כבר הכינו את התיאורים של ה"מראות הקשים", שכמובן מזכירים את ליל הבדולח. איך לא. אכן, מפגן מרהיב ופרברטי של חילול השם וחילול השואה. הנה נמצאה ההצדקה להמשך הדיכוי וההתנחלות.

חילול הקודש הכרוך במעשה אינו מסתכם רק בכך שהותירו את בתי-הכנסת בציפייה שייהרסו על-ידי הפלסטינים. חילול הקודש מתבטא בכך שמשמעותה של החלטת הממשלה היתה להפוך את בתי-הכנסת לסמל של הכיבוש. אין אפשרות לפרש זאת אחרת: זיהוי מלא של בית-כנסת עם שליטה קולוניאלית, כיבוש ודיכוי. שלטון שבמשך 38 שנה לא בנה אפילו כיתה אחת, לא הותיר מרפאה אחת, רק הרס והרס – משאיר במתנה בניינים ששימשו פעם בתי-כנסת ותובע בתמימות שישמרו עליהם כאנדרטאות לזכרו. בעשותם כך, משתתפים הרבנים והצבועים שמצטרפים אליהם בביזוי הגדול של הדת היהודית, מציגים אותה כדת של כיבוש, גזל וגזענות. הם היו יכולים להשאיר מבנים אחרים: למשל עמדות של הצבא או מגדלי שמירה. אז היו חגיגות הפלסטינים שלמות יותר, מקבלות משמעות של חירות. היו יכולות לשמש בעתיד אפילו בסיס לחג משותף של שחרור. אבל ביום שיגלו הישראלים גישה כזו, נוכל להגיד שאנחנו במציאות אחרת.

בתי-כנסת בוזו, אם כן, אבל לא בידי הפלסטינים, אלא בידי אלה שתבעו את השארתם. במקום לנסות להפריד את בתי-הכנסת מכל מה שאומר הכיבוש, הפכו אותם לסמלים של הכיבוש. הרב הראשי מצגר איננו מתבייש לפנות לאפיפיור (חבר ההיטלריוגנד בנעוריו) ולקבוע שכך התחיל הדבר בגרמניה – ואיש איננו מתייחס להכחשת השואה הזו. למעט אריה דרעי, שתמך (בקול מגומגם אמנם) בהריסת בתי-הכנסת מסיבות אלה ממש, אף לא רב חשוב אחד יצא נגד המעשה הזה, ואפילו אישים דתיים הידועים במתינותם הצטרפו לתביעה להשאיר את בתי-הכנסת כסמל לכיבוש.

אבל גם מצד החילונים, אלה שבתי-כנסת בכלל לא מעניינים אותם, לא נשמע שום קול משמעותי נגד התועבה הזו. המשותף לשתי הקבוצות, לכתומים ולכחולים, הוא בכך שמה שקורה בעזה לא ממש מעניין אותם. הרבה פחות תשומת לב הוקדשה לדברים מרכזיים שהתרחשו בעזה והוצגו על-ידי התקשורת הישראלית: הצעירים שהלכו להתרחץ בים שהיה סגור בפניהם, אלה ש"בזזו", כלומר חיפשו גרוטאות שמהן אולי יוכלו להרוויח כמה פרוטות, הפגישות של בני המשפחות משני צדי הפילדלפי. שמחות קטנות בתוך מציאות עגומה, אבל שמחות שאפילו הן נמנעו במשך שנים, תמונות שאין ברורות מהן גם כדי להראות את מהותו של הכיבוש, גם את מוגבלותה של השמחה. צריך עזות מצח בדרגה גבוהה כדי להתייחס אל חיפוש אחר פסולת בניין כ"ביזה". אבל איש לא מחה.

בינתיים, השמחה שפרצה בקרב כמה מתושבי עזה תתברר מהר מאוד כאשליה. זהו קרנבל שיימשך ימים, ואין בו כדי לטשטש את מהותו של ההסדר: את העובדה שהשליטה בעזה נותרה בידי ישראל, את העובדה שפינוי ההתנחלויות הוא לכל היותר הטבה זמנית בתנאי הכלא. את העובדה שהאנדרטאות האמיתיות של הכיבוש אינן חורבות גוש קטיף, אלא חורבות אלפי הבתים הפלסטינים שנהרסו ברצועה. אין שום דבר שמח בהריסת בתי-כנסת, אבל אי-אפשר שלא להצטרף לשמחה הקטנה נוכח פירוק ההתנחלויות. נותר רק עצב על כך שבתי-תפילה הפכו לסמל הכיבוש.

ב. עין הוד

פרשת בתי-הכנסת ברצועת עזה העלתה לדיון גם את המסגדים בתוך מדינת ישראל. מרון בנבנשתי ומרון רפפורט הזכירו לקוראי "הארץ" את חילול המסגדים המתמשך בישראל, כאשר חלקם הפכו לבתי-כנסת (מעולם לא שמענו את רבני יש"ע או יצהר או כל מישהו אחר מוחה נגד זה) או לפאבים של אנשי השמאל, עין-הוד למשל, או קיסריה. הרבה שוחרי שלום, מצביעי "שמאל" (שזה כולל בישראל את מרץ וגם את שינוי), יושבים במסגד של עין-חוד, או בזה של קיסריה, שהפכו למזללות שבהם אוכלים חזיר ושותים אלכוהול.

בכלל, כשחושבים על ההתנתקות, אי-אפשר שלא לחשוב על הכפר עין-חוד, שהפך לכפר האמנים עין-הוד, כפר ששומר על אופיו ה"אותנטי", וגם כמובן על עין-חוד החדשה, הכפר הבלתי מוכר שהקימו כמה מהפליטים של עין-הוד. לאחרונה שוב הוכרז אמנם הכפר עין-חוד ככפר מוכר, אבל שנים יחלפו עד שלהכרה זו יהיו השלכות כלשהן, אם בכלל. שהרי זה טבעם של שרים ממפלגת העבודה: הם רצים להכריז הכרזות באותה הצורה שבה הם רצים לירות על אזרחים. בינתיים אנשי עין-חוד נותרים בלתי מוכרים, לא רחוק מכפר האמנים האותנטי שהוקם בבתיהם.

כי ברגע שהוכח שאפשר לפנות יהודים, באמת צריך לשאול למה להתמקד רק בשטחים, ולא לחשוב גם על הקו הירוק? מה רע למשל בפינוי עין-הוד והעברתה לבעליה, תושבי עין-חוד? כאן לא צריך להרוס, ההפך, ראוי להשאיר, כי השיפוצים יכולים להיחשב דמי שימוש נאים ברכוש במשך השנים. ואפשר אולי לשקם גם את המסגד ולהחזירו לתכליתו.

גם שם כמובן נוכל לשמוע, וביתר בירור, על הכאב של אנשים שבנו חיים שלמים, וגידלו ילדים ונכדים, וטיפחו את המקום, בדיוק כמו המתנחלים. אבל בעצם למה לא? האין זה צעד אמיתי של צדק? צעד שגם יראה שכל רובדי החברה הישראלית משתתפים בצדק? אין כמו עין-הוד לסמל של אי-צדק משווע ושל צביעות. למה לא לחשוב על פינוי היהודים מעין-הוד? למה לקבל את זה כמובן מאליו שכך זה יהיה? למה דווקא מאלי-סיני צריך לפנות ולא מכאן? כפי שמצהיר השמאל שוב ושוב – הרי "הוכח שאפשרי לפנות יהודים", וזה לבטח כולל את עין-הוד.

מעניין יהיה לראות איזו התנגדות תקום אם פתאום יקבלו תושבי עין-הוד מכתבים שבהם יתבקשו לעזוב תוך חמישה חודשים את בתיהם, וגם יובטחו להם קרווילות ליד עתלית הסמוכה. מעניין איך יוצגו המפגינים באותו זמן.

אבל האמת היא שלא מוכרחים לפנות את עין-הוד. את המסגד – בוודאי, וראוי להיאבק על כך מיד. אבל לא בהכרח את כל היתר. אפשר להגיע להסדר שבו כולם יגורו בעין-הוד, שרק כמה מהיהודים יעזבו, ושלאלה שייאלצו לעזוב את בתיהם יובטח בית באזור של עין-הוד עצמה. יכול להיות שהכפר עין-הוד יהיה אפילו יותר אותנטי אם יגורו בו גם ערבים. פשוט יגורו יחד יהודים וערבים על בסיס של שוויון. מובן שאין שום הצדקה לכך שהבתים לא יוחזרו לבעליהם, אבל בוודאי ניתן יהיה להגיע להסדר. כך תשמש אולי עין-הוד דגם לאפשרות אחרת של מחשבה בכלל. כך יהיה הצעד של ביטול ההתנחלות בעין-הוד בסיס לעמדה שונה לחלוטין – עמדה שיוצאת נגד ההפרדה שמאפיינת את המדיניות הנוכחית.

מיד יקומו אלה שיגידו שמי שמדבר על עין-הוד מונע את פינוי עפרה. לא כך הוא. מי שמעמיד את עין-הוד תחילה מעמיד בסיס אחר למכלול היחסים בין יהודים ובין ערבים, והופך את עקרון הדו-קיום השוויוני והצודק לבסיס הדיון. התרגלנו לחשוב במונחים שמשתיקים כל דבר הקשור ל-48', אבל בעקבות פינוי הרצועה, עין-הוד מסמלת את התנאי לכיוון מחשבה אחר ונכון יותר, מחשבה של צדק ושל שיתוף פעולה. ממילא אולי עוד כמה התנחלויות יפונו באופן שבו פונתה הרצועה, אבל לא כך יסתיים מפעל ההתנחלות. הוא יסתיים באותו רגע שבו יבוטלו זכויות היתר של המתנחלים, ואי-אפשר להעניק למתנחלים בצד אחד של הקו הירוק הדמיוני זכויות ששוללים בצד השני.

עין-חוד הישנה היא אחד הכפרים היחידים שלא נהרסו על-ידי ישראל. הוחלט להפוך אותו לכפר אותנטי – האידיאל הציוני בהתגשמותו – כפר ערבי ללא ערבים. דווקא לאור ההכרה של שר הפנים בכפר עין-חוד יש לשאול למה פליטים צריכים להיות מאושרים כאשר נותנים להם את הזכות להפוך את פליטותם לקבע. יש כמובן לברך על ההחלטה ולקוות שהיא תחול על כל הכפרים הבלתי מוכרים, אבל במקרה הזה לא צריך להסתפק בכך.

ובשלב הראשון, והפשוט, אפשר לתבוע את הסרת החרפה של בתי האלכוהול והחזיר מהמקומות הקדושים.