Archive for מרץ, 2013

כך נשמעו החיילים שחזרו ממלחמת יום הכיפורים

מרץ 24, 2013

כך נשמעו החיילים שחזרו ממלחמת יום הכיפורים

תמליל שיחה שקיימו אנשי מילואים שחזרו מהחזיתות, שנחשף כאן לראשונה, מסמן את תחילת השסע בין הממשלה וצה"ל לבין הקצינים מההתיישבות העובדת

כולנו אשמים", אמר האלוף במילואים מאיר (זרו) זורע, כשהוא מקדים בכך בארבעה ימים את הנשיא אפרים קציר. "הייתי תולה אנשים ומתיז ראשים ומחליף גם את ממשלת ישראל". התאריך: 20 בנובמבר 1973, פחות מארבעה שבועות לאחר הפסקת האש בחזית המצרית במלחמת יום הכיפורים. בחזית הסורית, שם נהרג ב-7 באוקטובר קצין השריון יוחנן זורע, בנו של האלוף, התייצב הקו אך נמשכה אש לסירוגין. למחרת, בלחץ הציבור, קמה ועדת אגרנט לחקירת חלק מהמלחמה – ההיערכות לקראתה ושלושת ימיה הראשונים.

"הייתי צריך לקחת את שלושתכם ולהכניס אתכם לבית סוהר, בתור מורדים", המשיך זורע. מולו, בביתן הפשוט והמסויד בקריה, במשרדו של ראש מחלקת ההדרכה, ישבו שלושה קציני מילואים צעירים. אחד מהצנחנים, אחד מהשריון, אחד מחיל הרגלים המשוריין (חרמ"ש); שניים מעמק יזרעאל, שלישי מתל אביב. זורע הצטייד בקצרנית והודיע מראש שתהיה זו שיחה רשמית, צבאית.

זה לא היה מרד, אבל השיחה שזורע וראש מחלקת היסטוריה, אלוף משנה אברהם אילון, קיימו עם השלושה בישרה שמתקרב שינוי מרחיק לכת, מהפכה בשלבים. בשיחה עם הקצינים הצעירים נוצר, לראשונה ברבע מאה שנות המדינה, כולל חמש מלחמות, קרע במשענת העיקרית של ההנהגה הפוליטית. שלטון שהיה מזוהה עם הצבא בהצלחותיו נדרש לשלם את מחיר הכישלון המשותף לשניהם; את הדרישה העלו תומכיו המסורתיים, מצביעי מפא"י או לכל היותר רפ"י, עד לאחרונה חסידי גולדה מאיר ומשה דיין, קציני המילואים, ילידי הארץ, מההתיישבות העובדת ומהערים הגדולות. במונחים שנקט אחד מהם, הם לא היו "החיילים הפשוטים מהתקווה", מצביעי הליכוד, אלא "קצינים קיבוצניקים". אלה שעברו בבחירות 1977 אל ד"ש, אל יגאל ידין, אל אהרן יריב, אל זרו.

זורע פרש מצה"ל עוד לפני מלחמת ששת הימים. בן אחר שלו, הטייס יונתן, נפל באותה מלחמה. בפרוץ מלחמת יום הכיפורים הזעיק אותו ידידו, האלוף הרצל שפיר, ראש אגף כוח אדם, לסייע לו לפקד על מערכי ההדרכה וההכשרה של צה"ל. שם, בביתנים הסמוכים של אכ"א ומה"ד, נאלץ שפיר לספר לזורע על נפילת יוחנן. בתום האבל שב זורע לתפקיד המילואים שלו. גם בנו של אילון, צבי (במבי), קצין תצפית קדמי במוצב החרמון, נהרג במלחמה.

הקצינים הצעירים שהזמינו את עצמם לשיחה עם זורע ואילון ידעו איך להשיג אישור כניסה לקריה. עמירם בן-דרור, צנחן מכפר יהושע (כיום בשדמות דבורה) וחבר של צעיר האחים במשפחת יפה, עמוס, הפעיל את אביו, לוחם הפלמ"ח וקצין מילואים בצה"ל, מכר של זורע מקרב נבי סמואל. אליעזר יפה מנהלל, שנקרא על שם סבו, ממייסדי המושב, היה אחיינו של האלוף יריב. משה, אחיו ושריונאי כמותו, שנעדר בקרב עד שנמצאה גופתו, היה חתנו של האלוף עמוס חורב. קרוב של משפחת יפה, אורי רוזנטל מתל אביב, לפנים בגולני ובמילואים בחרמ"ש, הצטרף לאליעזר ולעמירם.

רימונים

תמליל חילופי הדברים בלשכת ראש מה"ד, שנמצא בתיקי ועדת אגרנט, הוא מסמך מאלף. בתום מלחמת ששת הימים הוזמן אליעזר יפה להשתתף בפורקן החוויות שהונצח בספר "שיח לוחמים". הפעם יזם שיח לא-חמים. שיח מריר, מתוסכל, מבכה הרוגי חינם, משווע לדין וחשבון אישי ומערכתי, הלום קרב. רוזנטל, כתבה אז אשתו אביבה, חזר "עם זקן אבלים שחור ואפר בעיניים, תינוק מטונף, לוקח את חבריו המתים למיטה הגדולה ובוכה בחלום".

בארכיון צה"ל נושבת בשנה האחרונה, בניצוחה של אילנה אלון, רוח רעננה, שפתחה בפני הציבור את דלתות מאגר התיקים. לקראת פסח העלה הארכיון לאתר שלו זיכרונות מצולמים מיציאת מצרים 1974 – נסיגת צה"ל מ"אפריקה" אל ממזרח לסואץ, בהסכם הפרדת הכוחות, שהיה צעד קטן ומהוסס בדרך להסדר עם אנואר סאדאת. זה רק חלק מהסיפור. החלק האחר, הנחשף בארכיון בתמליל מהשיחה של זורע עם השלושה, הוא השבר הסורי-אפריקאי שעתיד להפיל את גולדה ודיין בתוך חודשים מעטים ואת מפלגת העבודה כולה לאחר שלוש שנים נוספות.

השאננות, האדישות, ההסתאבות, הרשלנות; צבא מפוהק, שלפיקוד הבכיר בו אין מושג מה מתרחש למטה, בקו הרגיעה והשכחה שיהפוך לקו הדם והאש. אלה היו המטענים ששיגרו את השלושה, כדוברי חבריהם שנותרו בשירות פעיל, להתקומם. הם הסתפקו בהתקוממות מילולית, שלא כמו קצונה זוטרה ובינונית בצבאות אחרים באזור, לאחר מלחמות מאכזבות (דוגמה מובהקת: גמאל עבד-אל נאצר).

את המטח הראשון, עוד לפני המלחמה, ירה בן-דרור. בקורס הקצינים בשירות החובה, כצוער על סף בחירה לחניך מצטיין, קם לשאול את הרמטכ"ל חיים בר-לב לתבונת ההגנה הנייחת והנוקשה בתעלת סואץ. "שב", הנמיך אותו בר-לב ועבר לשאלה הבאה.

בפסח 1973, לקראת סוף תקופת אריאל שרון כאלוף פיקוד הדרום, נקרא סגן בן-דרור למילואים בתעלה. "אני רוצה להתייחס למצב הכוננות שהיה שם במעוזים. רימונים היו חתומים וסגורים בפלסטיקים. ארגזי תחמושת היו חתומים ולא היה אישור לפתוח אותם. חיילים לא הכירו את המעוז בלילה. 22 קציני מילואים ירדו לתרגל איך פועלת מערכת המעוז, אבל ביזבזו את זמנם ולא למדו. נקבע אימון באש של עיבוי מערך כאשר תוקפים מוצב. האימון לא בוצע, הכל בגלל חוסר אכפתיות. כשתירגלנו נוהל פינוי פצועים והעלאת אלונקה ממעוז לטנק, לא שלחו טנק, רק נגמ"ש, ובקשר השמיעו את מצעד הפזמונים. לא היה מפעיל גנרטור, לא הופעלו סוללות, לא מילאו מים, לא גירזו את כל המקומות שהיו צריכים להיות מגורזים, ולכן מערכות הקשר במעוז לא היו תקינות. ממנות הקרב שהיו צריכות להספיק לחיילים נגנבו פלחי האשכוליות והשזיפים. למעוזים הגיעו חיילים בלתי מתורגלים, בלתי מוכנים ובלתי מסוגלים לתפעל מעוז כהלכה".

מתוך 22 קצינים, "סגנים כמוני, שגמרו את השירות הסדיר שלהם בערך חצי שנה לפני זה, שמונה הגישו לנציב קבילות החיילים חיים לסקוב תלונה על מצב הכוננות בקו, עם פירוט הבעיות. לא האמנו שאם זה יגיע לכתובת הרגילה במטכ"ל זה יטופל כמו שצריך. קיבלנו ידיעה מבא כוחו, סגן אלוף, כי מה שעשינו זה מרד בצבא. לא התייחסו לתלונה, אלא לכך ששמונה קצינים חתמו על אותו מכתב. התלונה נגררה שמונה חודשים, ללא מענה משביע רצון".

זורע, ידידו הקרוב של לסקוב: "הוא לא חייב לך הסבר. אני מכיר את הטכניקה שלו. לך הוא כותב שאתה מרדת, כי באמת אסור לו לקבל מכתב משמונה קצינים ביחד, אבל יחד עם זה חזקה עליו שהעביר את זה לאן שהיה צריך, ולא בכפפות משי".

בן-דרור: "לקראת סוף המלחמה הייתי בכוח שעמד להישלח לכבוש את פורט פואד. נתנו לנו רובי תרגול, שחלקם לא עבדו, מבסיס הדרכה. לא היו די מחסניות, רימונים ואמצעי פריצה ליעד מבוצר כזה. המג"ד אמר לנו, זה מה שיש ועם זה תילחמו. אם סגן אלוף נותן לי פקודה כזו, מישהו שלח לשחוט אותי. פלוגה לא עולה על גדוד, ובטח לא על גדוד מחופר. קצינים בסגל, חברים שלי, שאלו כמוני – בשביל מה שולחים לשחוט אותנו שם?

"זה מה שנקרא ערעור האמון במפקדים. מרגיז אותי היחס לפיקוד הזוטר. הייתי בכוח שישב בבקעה והיה צריך לחסום את ציר העלייה לירושלים, אם חוסיין ייכנס למלחמה. היו לנו שלוש מחסניות לעוזי, שתי מחסניות לרובה והתאמנו בציד טנקים. אמרו לי, תשכב על הכביש כמו מת, תן לטנק לנסוע מעליך ותצמיד לו מטען חבלה. אז תן לי גם מטען חבלה להצמיד לו, אל תשלח אותי לשטח עם שתי מחסניות ותגרום למ"מים לגנוב מהחיילים, כדי שלפחות לקצינים יהיו תחמושת וציוד. איפה הימ"חים? למה לא היו מיליון עוזים, 10 מיליון מחסניות ו-40 מיליון כדורים? היום אני מפקד מחסום הקילומטר ה-101 בכביש סואץ-קהיר, שם נערכות השיחות. אין לי די נשק ותחמושת, ומה שיש לי קיבלתי לא בגלל שאני חייל ממושמע, אלא בגלל שאני גנב טוב – הלכתי לכוחות אחרים וגנבתי מהם. ואל תחשוב שאני לא מדווח. אני הולך למ"פ שלי, לקצין האפסנאות, לקצין חימוש, לסמג"ד, לסמח"ט, למח"ט. והמח"ט שלי הוא דן שומרון, וקצין האג"ם היה מפקד סיירת צנחנים (מוטי פז). הם מבינים בחי"ר ויודעים בדיוק מה אני צריך".

זורע: "אולי אין להם את זה?"

בן-דרור: "זו לא תשובה. אני חייל בצה"ל ואני רוצה ציוד תקני שמגיע לי. אם אין להם, אז איפה זה, למה זה לא הגיע? אם הוא לא באוגדה, הוא בימ"ח? אם לא בימ"ח, מישהו אחראי לכך שזה לא נמצא בימ"ח?"

אילון: "הכוח העיקרי שלנו הוא כוח האדם, והסכנה הכי גדולה היא אובדן הביטחון העצמי. החשש הגדול שלי הוא אובדן האמונה של כל אחד מאתנו ביכולת הצפונה בנו".

זורע: "אלה חבר'ה שיודעים את כל זה. בגלל זה הם באו הנה".

בן-דרור: "האנשים שלי, מה שהם לא צריכים לדעת, הם לא יודעים. אבל גם הם לא מטומטמים, וכשהם שואלים אותי למה אין אמצעי נ"ט בכוח, אני לא יודע מה להגיד להם. אני לא יכול לומר להם שצה"ל ‘שם עליהם פס', אבל יש להם הרגשה כזו".

כדור בישבן

רוזנטל: "כל האנשים הרציניים שעדיין נשאר כלפיהם אמון, מהחייל הפשוט משכונת התקווה וכלה בקיבוצניק הקצין, צריכים לרדת לקו. אל תביא לנו מסבירים, כל מיני סגני אלופים שיספרו כל מיני סיפורים בשעה שלא ראו אש בחיים שלהם. מה שקרה, קרה. מה שבוער היום הוא שנחזיר את האמון, ואתם לא יודעים עד כמה אין אמון. חיילים ותיקים אומרים שהם הולכים היום להילחם רק עם אנשי מילואים, כי הם לא רוצים מג"ד סדיר ולא רוצים מח"ט סדיר, עזבו אותנו עם הסדיר, הסדיר זה ריקבון. בחלומות הכי גרועים שלי לא תיארתי לעצמי שחיילים יתבטאו בצורה כזאת. למשל, ‘אם נראה את גורודיש נתקע לו כדור בישבן'. יש זלזול בפיקוד, עד לפיקוד הגבוה ביותר.

"ואי אפשר לסובב את החיילים, כי החייל הישראלי, לשמחתי הרבה, ישב כל הזמן עם מכשיר הקשר ושמע את האוגדה והוא לא אידיוט. החייל הפשוט ביותר ידע כל מה שהולך ושמע הכל. שמע בקשר מה אריק שרון עושה ומה כולם עושים. השיא בהתייחסות אלינו, שהיתה דומה להתייחסות אל המצרים, ואותי זה שבר, שהודיעו בקשר לכל הגדודים, ביום הרביעי או החמישי של המלחמה, שאנחנו מתקיפים את דמשק. בכל הקו הרימו בקבוקים ושתו, והתברר שזה בלוף".

ורע: "העיקר הוא לא מה נאמר לחיילים, אלא מה נעשה. במלחמה הזאת היו הרבה אמירות שגרמו נזק לצבא".

רוזנטל: "אנחנו לא מאמינים שבזמן הקרוב משהו ישתנה. זאת לא רק דעתי האישית, כי אז לא הייתי בא אליך. אנשים אומרים, ואני מצטט אלפי אנשים, ‘גורודיש עדיין יושב בפיקוד הדרום, אף אחד לא הוחלף'. אני רוצה לספר איך הגענו למלחמה, פלוגת חרמ"ש עם אנשים בני 25 עד 40. הגעתי ראשון להתגייס. ישבתי חצי יום בצאלים. כל הלילה חתמנו על ציוד כאילו אנחנו הולכים לשמור על הרחוב הראשי בעזה. נסענו על שרשראות, בלי ניסוי כלים, בלי שמן, עד ששניים-שלושה זחל"מים נדפקו להם המנועים וחיפשנו שמן מנוע בכל העולם".

זורע: "יש לי תשובות לכל מה ששאלת. בדקתי מה היו המשגים ומי עשה אותם. תוך שלוש שניות מצאתי מי אשם: הרמטכ"ל, שר הביטחון, סגן הרמטכ"ל, ראש אג"מ, ראש אג"א, ראש אכ"א, ראש מה"ד, אלוף פיקוד הדרום, כל מפקדי האוגדות וכל מפקדי החטיבות. המסקנה היא שצריך להחליף אותם. אני מסכים, בוא נחליף אותם, אבל אם יש לך טובים יותר מכל אלה, מי הם?

"רבותי, עם ישראל הלך למלחמה בקנה מידה גדול, שלא ציפה לה. למה לא ציפה לה? זו טעות חיינו, אבל זה כבר קרה. הוא לא ציפה לה, נדפק, אבל גם הצליח למרות שנדפק והמצב הנוכחי טוב. בהתחשב עם כל מה שקרה, אז בכלל עשינו גדולות. ומי עשה את הגדולות? כל הצבא גם יחד, מהדרג הכי נמוך עד הדרג הכי גבוה. יחד עם זה הוא עשה שגיאות, שבגללן הייתי תולה אנשים ומתיז ראשים. בסדר, מצאתי מי האשמים, אבל האם אני יכול מחר ללכת ולהחליף את כל אלה? לא, אך אם להיות עקבי, במהלך המחשבה שלך, צריך מחר לעשות התזת ראשים כוללת, לזרוק את כל אלה ולשים אחרים.

"לו היו לכם חמש שנים להתכונן למלחמה הבאה, כשעכשיו קו ההתחלה שקט, אם הייתי מדבר כאילו שאני מחוץ לעם ישראל ומנתח את זה באיזמל ההיגיון הקר, הייתי מחליף את כולם, כולל ממשלת ישראל שעשתה גם כן שגיאות. אבל האם אני יכול לעשות את זה מחר? לא, כי אין לנו טובים יותר מאלה שעשו את השגיאות. אל תחפשו אשמים, חפשו מה לתקן".

רוזנטל: "לא נתת לי לגמור. ידעתי שתכניס אותי למלכודת הזאת".

זורע: "אני לא עוסק אתך בוויכוח תיאורטי, אם הסינים צודקים או לא. אני עוסק אתך ברחל בתך הקטנה. מחר אני רוצה לבצע מה שייראה לי מדבריך".

רוזנטל: "הפסקת אותי במשפט הלא נכון. אמרתי שיש למצוא את האנשים שאשמים".

זורע: "כולנו אשמים".

רוזנטל: "בסדר, יש אשמים יותר ואשמים פחות. כל החזית מכירה את גורודיש וכל החיילים יודעים שהוא כאילו הודח באמצע המלחמה. אז החיילים, שלא מכירים רב סרן זה או סגן אלוף אחר, שואלים שאלה פשוטה – מדוע גורודיש עדיין אלוף פיקוד הדרום?"

זורע: "לצורכי הדיון, נניח שבשיחה הזו ביטלנו לו את המינוי. אתה טוען שעשיתי הרבה מאוד, בעוד שאני טוען שלא עשיתי כלום. מה שצריך לעשות זה לתת לפיקוד הדרום תנאים טובים להמשך הלחימה. לתת לסגן בן-דרור די רימונים ודי כלים אנטי-טנקיים".

רוזנטל: "בכל אופן, אני זעקתי. אמרתי שאני מוכן לדבר עם מישהו ושוחחתי עם כ-25 צעירים בגילי, קצינים, וכאשר שוחחנו על האנשים הבאים בחשבון להחזרת האמון בצה"ל, עלו השמות לסקוב, זרו, ידין, יריב".

דור שלום

אליעזר יפה: "בשירות החובה שלי, כמדריך בשריון, הכנסתי הרבה דברים שלגבי צה"ל היה בהם חידוש. לא המצאתי, הזכרתי נשכחות וגיליתי מה שהיה צריך להיות כתוב, אילו תירגמו את הספרות האמריקאית. הפוך ממה שהדריכו אותי להדריך. הבטיחו לתקן, דיברתי עם ראשי תורת חיל שריון וקצין חימוש ראשי, עד היום לא טרחו לעשות את זה ובגלל הדבר הזה נהרגו אנשים. אני מרגיש עצמי אחראי לחיי מי יודע כמה בחורים, אשר נפגעו או נהרגו, כי כל אלפי החברים שלי, שהם קצינים טובים בשריון, ואולי יותר טובים ממני, לא יודעים את הדברים המקצועיים שאני מתעקש עליהם. הם משוחררים מהאשמה הזו, בעוד שאני ידעתי ולא יריתי במי שלא טיפל בזה.

"שבוע או שבועיים לפני המלחמה היתה ביקורת של חימוש, או של פרס המשק, וצבעו את כל המקומות, כל הימים צובעים שם, עד כדי כך שזה הפריע להוציא פגזים שנתקעו בצבע. היו מקרים שנשארנו בטנקים עם שלושה-ארבעה פגזים, לרדת מהעמדה אי אפשר היה, כי אחרת המצרים היו תופסים אותה, וחיכינו לתחמושת, כאשר מפקד הטנק היה אומר, ‘יש לי שבעה פגזים, אבל ארבעה מהם אינני יכול להוציא'.

"בזכות האזנה לערוץ החירום של השריון הצלנו גדוד טנקים, שהסתבר לנו מהקשר שגדוד אחר שלנו יורה עליהם. קישרנו ביניהם והפסיקו לירות. היה גם מקרה שמציק לי ועדיין לא הצלחתי לברר אותו. טנק שלנו שהגיע מצפון לדרום וטנקים אחרים שלנו ירו עליו ודפקו אותו. צעקתי להם וצעקתי ושום דבר לא עזר.

"הגדוד שלנו לא עלה על טנקים זה שנתיים וחצי לפני המלחמה. מילואים עשינו בבקעה. למפקדי פלוגות היו בעיות קשר, כי הם לא ידעו לייצב תדרים. לפני שנה, והשנה ביולי, העברתי בהתנדבות שיעור מקצועי לקורס קציני שריון ובסופו הייתי אומר שבאתי להעביר את השיעור לזכר החברים, החיילים והמפקדים שנפלו במערכות. לפני זה התייעצתי ואמרו לי, זה דור של שלום, הוא לא רוצה לשמוע על מלחמות. וכך זה באמת נראה, וראיתי את זה גם אצל שני האחים שלי, זה שנהרג והאח השני, ואכן הם היו דור של שלום. הם לא התכוננו למלחמה. כשאותי כחייל לימדו על טנקים, לפני מלחמת ששת הימים, אמרו לנו כל הימים, מבוקר עד ערב, טפלו בטנקים האלה, כי הם צריכים להגיע לקהיר.

"ביום שני, 8 באוקטובר, ירינו לכיוון התעלה בטווחים שהם ביזבוז תחמושת, מעל 4,000 (מטרים). כל המטען החלול של טנקים בצה"ל טוב עד לטווח 2,800, לכל היותר. הטנקים המצריים שהיו גלויים לא היו פעילים; אלה שהיו פעילים ושראינו אחר כך היו במחפורות. השיבו לנו אש והצליחו לפגוע לנו בשני טנקים. באף טנק לא היה תיאום כוונות ולא היה במחשב הירי מה שהיה צריך להיות. היו הרבה מקרים של פריסת זחלים כי אנשים לא נהגו נכון בחולות ומפקדים לא כיוונו נכון טנקים בחולות ומובילי השיירות, שזה כבר חבר'ה בדרגות קצת יותר גבוהות, הובילו בכיוונים לא נכונים. כשמפקד הוריד מעמדה חשופה טנקים מיותרים, כדי שלא יצטופפו וייפגעו, היו צעקות ברשתות פלוגתיות, גדודיות וחטיבתיות, ‘כולם מהר, לעלות לעמדות ולירות', על מה? על שום דבר. היה לחץ מלמעלה.

"ביום רביעי או חמישי, אחרי שכבר היינו למודי פטנטים, הופיעו שלושה נגמ"שים, קמו שלושה קצינים צעירים, כל אחד עם דגל כחול-לבן, וקדימה הסתער. לא דיברו אתנו בקשר, לא שום דבר. אני לא יודע מי המציא את הרעיון הזה, אבל יצאנו אחריהם, כי הם סגרו לנו את האפשרות לירות, ושנית, אם הם כל כך רצים, אולי יש שם משהו חשוב. ירדנו וראינו את המערך המצרי יושב ומחכה לנו, בלי לירות, נתן לנו להתקרב. שאלתי מ"מ בקשר, מה הולך פה, והוא ענה לי, יום שני הולך פה. אמרתי לו שאצלי זה לא יילך ובוא נעצור את זה. התקשרנו למ"פ, התקשרנו למג"ד, ואמרנו לו, תעצור את השיגעון. המג"ד כמובן חשב כמונו, אבל הוא בין הפטיש לסדן. הוא לא כל כך יכול להגיד את זה למח"ט. כשהם ראו שפתאום עצרנו, גם הם נעצרו, והתחיל בקשר משא ומתן, עם המח"ט בתפקיד הבורר. הסמח"ט שלו ומפקד שלושת הנגמ"שים אמרו, הטנקיסטים האלה פחדנים, זה רק חי"ר, והמג"ד שלנו, שהוא מ"פ שנעשה מג"ד, כי המג"ד נפצע, אמר, ‘הם כנראה מחיל הפרשים, אבל אנחנו לא, ואם הם רוצים – שיסתערו לבד'. התופעה הזאת, של מפקדים שעשו ביניהם התייעצות בקשר ואמרו שאת זה הם לא עושים, היתה אצלנו מספר פעמים, ושמעתי את זה בעוד הרבה מקומות.

"משבר האמון הוא מאוגדונר ומעלה. למעלה מזה היו חרפות וגידופים. שמענו את כולם בקשר וידענו מי מדבר, מה הוא אומר ואיפה הוא. האזנתי, ומדי פעם, כשחשבתי שאני שומע דבר חשוב, הייתי נכנס לרשת הפלוגתית, או לגדודית כשהגדוד היה קטן מאוד, מזדהה ומספר, ‘מהאזנה פרטית, כך וכך'. הייתי האוזן של החבר'ה".

זורע: "אתה שווה מכות".

יפה: "יכול להיות".

זורע: "ולא בגלל שהאזנת, בגלל ששידרת".

יפה: "אני בהחלט שווה מכות, כי כאשר מח"ט אחר לידנו התחיל לירות עלינו, נכנסתי לרשת והזהרתי, והפסיקו לירות. הם היו טובחים אותנו שם, ירו עלינו מאחור ומהאגף".

אילון: "היכן אתה רואה את השבר? לפי הדרגות, איפה חל משבר האמון?"

יפה: "במפקדי טנקים, העסק ברור לגמרי. ראינו מי ברח, מי לא רצה יותר לעלות על טנק. אנחנו יודעים בדיוק את מי גירשנו ואת מי לא נהיה מוכנים לראות יותר. כאן זה נחתך בשטח. גירשתי את המ"פ שלי והורדתי אותו מהטנק ודאגתי לזה שהוא לא ייראה בכלל ושהחבר'ה יחשבו שהוא נעדר. המג"דים, כללית, בסדר. חוץ מההסתערות ביום שני, אין לי רושם שמג"ד רץ עם הראש בקיר. אבל על מח"ט יש לי רושם כזה. אמנם אתה לא יכול להחליף היום את כל המח"טים, אבל אני לא מקבל שכולם אשמים. היו אנשים שתפקידם לשמור על ימ"ח שערכו למעלה מ-100 מיליון לירות ושכוחו – חטיבה. הם קיבלו את כל הכבוד, האמצעים והשררה כדי לעשות את זה. צריך (להחליף אותם) במקביל לזה שישלימו את הציוד, יספקו את המקלעים, ייתנו משקפות ומפות ופקודות. עד היום אינני יודע על פקודה לגבי נפילה בשבי ולקיחת שבויים".

בן-דרור / רוזנטל: "אם יש פקודה לא לקחת שבויים, מה עושים באלה שמרימים ידיים? טובחים אותם או לא?"

זורע: "בוא נניח שאומרים לך שכן טובחים אותך, האם תטבח אותם?"

בן-דרור / רוזנטל: "לא".

צדק או צבא

יפה: "אנחנו יושבים פה במדים, לא נדבר על הממשלה, אבל אתה יכול לתאר לך. בצבא, בהחלט, צריך להזיז אנשים, והאזרחים, הלוחמים, מספיק עברו ומספיק פיקחים ונבונים כדי לדעת שכאשר נבדוק את המחדלים יסתבר לנו שיש אנשים מדרגת טוראי ועד רב אלוף, שלכל אחד יש משהו להכניס לו על זה. אם מח"ט מסוים, ביום מסוים, נכנס עם ראש בקיר לקרב לילה והשאיר תשעה טנקים וארבעה נגמ"שים, איך נתנו לו משימות למחרת? אז זו אחריות של האוגדונר, ואם האוגדונר משתולל, יש מעליו עוד מישהו וכך אנו קופצים למעלה.

"אלינו לא הגיעו פקודות ברורות. האנשים פעלו כפי שהתרשמו מהפקודות. שוחחנו בינינו והתרשמנו שהפקודות הן כאלה, שהמערכת הכללית פועלת בידיעה שהניצחון מובטח, ושמעת אנשים אומרים בקשר, 'יסתדרו גם בלעדי'. לא מספיק שייתנו לו רימונים, כי קודם נתנו לו פקודות שנראו לו מאוד מוזרות, בלי רימונים, והפעם אותם אנשים עלולים לתת פקודות ששוב ייראו לו מאוד מוזרות, עם רימונים. הצדק הרי חייב גם להיראות".

זורע: "יהיה לך צדק, אבל צבא לא יהיה לך".

רוזנטל: "מטוראי ועד מג"ד מילואים, מדברים על אלופים בצה"ל כך, שבחלומות הכי גרועים לא הייתי מעלה בדעתי".

זורע: "אלה הם אותם האלופים שבמלחמת ששת הימים הובילו אותנו לניצחון".

יפה: "אז הם היו מח"טים, והשאלה היא אם היה מגיע להם להיות אלופים. מטרת השיחה היתה שתדע מה חושבים אנשים בשטח ושתחשוב איך אפשר לפתור את זה. אני פוחד שמחר, אם חס וחלילה תהיה מלחמה, יהיו גדודים שלמים שלא יבצעו פקודות. הם לא יברחו, אבל יעמדו ויחשבו אם כדאי להיכנס".

זורע: "אני מודה לכם. אילו דיברנו על דברים קצת פחות חשובים, הייתי צריך לקחת את שלושתכם ולהכניס אתכם לבית סוהר בתור מורדים. שמעתי. אני יודע ששלושתכם יהודים עם לב חם ושכל מה שאמרתם לרעה על מאן דהוא, התכוונתם לטובה. יש הרבה לעשות. אם אהיה במצב שאוכל לפעול, אני אפעל".

יפה: "שבוע לפני סוף המלחמה אמרו לי חבר'ה שמכירים אותי ויודעים שאני יכול להגיע (למעלה), משום שאהרן יריב הוא דוד שלי ועמוס חורב הוא החותן של האח שלי, ‘נדאג שתצא מפה, בתנאי שתדבר'. אמרתי להם, ‘אותי כבר רגילים לשמוע, אני מקטר כבר שנים, אבל האם אתם תבואו לדבר?' והם אמרו, 'אם נצא מפה'".

המפגש של זורע עם נציגי הקצינים שנותרו בחזית היה אחד האירועים הראשונים, אולי ראשון מסוגו, של מחאת מלחמת יום הכיפורים. מסקרן להיווכח שלא נשמעה בו מלה אחת על ההקשר המדיני של המלחמה, כאילו אפשר לדון במוכנות הצבאית במנותק ממנו. והרי אם מוסכם שהרוצה בשלום ייכון למלחמה, המסתכן במלחמה, מתוך אי רצון לשלם את מחיר השלום – על אחת כמה וכמה.

בהרכב שונה במקצת של קציני מילואים היה לאליעזר יפה עוד מפגש, עם ראש הממשלה מאיר. דודו, יריב, סיפק לו לבקשתו את מספר הטלפון של מזכירתה, לו קדר. יפה טילפן והוזמן לשיחה של רבע שעה, שהתארכה לשעה וחצי. גולדה כידררה את האחריות אל דיין, אל הרמטכ"ל דוד (דדו) אלעזר, אל האלופים; מה לה, אזרחית, ולענייני צבא, אמרה בהתעלמה מהאזהרה שלא לראות במלחמה עניין פעוט חשיבות, שמותר להשאירו בידי גנרלים.

היתה לה גם ביקורת חברתית, שגרמה ליפה ולחבריו לתהות עד כמה ההנהגה הוותיקה מחוברת לדור החדש. בעשור שבו שימשה שרת החוץ, סיפרה גולדה לקצינים הצעירים, הכביד עליה התקנון הדיפלומטי לצאת לחופשה בחו"ל. כדי להתרחק מטרדות תפקידיה, שרדפו אחריה בחופשותיה בארץ, הפליגה באוניית משא של צים למרסיי ובחזרה. בנמל בצרפת, עם שובו של הצוות לאונייה בשעת לילה, הופתעה לשמע מריבת שיכורים. לאכזבתה התברר לה, שמלחים ישראלים מתקוטטים על נשים מקומיות. "לאן הגענו", נאנחה גולדה. *

פורסם במן העיתונות | Leave a Comment »