Archive for ינואר, 2010

איתן בלום ישיבת הנהלת הסוכנות 1949

ינואר 28, 2010

לקריאת תקציר המאמר של איתן בלום המזרחים עמ 49-63

על ישיבת הנהלת הסוכנות ראו עמ 58 בקובץ PDF

לכל המאמר

אהרון יצחקי פירסם בפורשי מחסום רשימה שנקראת מדינת ישראל מדינת אפרטהייד שהועלתה לקובץ PDF

קישור למאמר של אהרון יצחקי – מדינת ישראל מדינת אפרטהייד

מודעות פרסומת

שיעור היסטוריה | ארתור רופין, מתגלה כגזען

ינואר 24, 2010

עודכן ב- 04:26 09/10/2009

שיעור היסטוריה | ארתור רופין, מאבות הציונות וההתיישבות, מתגלה כגזען

ארתור רופין, מאבות הציונות וההתיישבות, היה גזען, נטען במחקר חדש. הוא היה סבור שהגשמת הציונות מחייבת להשיג "טוהר גזעי" וראה ביהודים המזרחים גזע מנוון. האם כך החלה אפלייתם?

מאת תום שגב
ארתור רופין, משפטן וסוציולוג יליד גרמניה, נחשב אבי ההתיישבות הלאומית הציונית בארץ ישראל מאז 1908. הוא עסק בין היתר בהקמת דגניה ובפיתוח תל אביב, נמנה עם מייסדי בנק הפועלים ועד סוף ימיו, ב-1943, היה שותף להנהגת המפעל הציוני. רופין גם היה אחד מאבות החינוך העברי בארץ ישראל והתרבות העברית בכלל. תפישתו השפיעה, בין היתר, על השקפת עולמו של משה דיין.

כל זה ידוע לרבים. מה שידוע פחות, הוא שרופין סבר שהגשמת הציונות מחייבת להשיג "טוהר גזעי" בקרב היהודים. השקפתו שאבה השראה, בין היתר, מכתביהם של הוגים אנטישמים, לרבות כמה מאבות האידיאולוגיה הנאצית.

בעקבות השואה נטתה ההיסטוריוגרפיה הישראלית להצניע ככל האפשר את הסיפור המביך הזה ואף להעלימו כליל, אבל לפני שבועות אחדים אישרה אוניברסיטת תל אביב עבודת דוקטור ולפיה רופין לא רק הושפע מהתיאוריות שהולידו את הגזענות הנאצית, כי אם גם השפיע על גיבושן. מחבר הדוקטורט, איתן בלום, קובע כי למחקריו של רופין היתה "השפעה מכרעת" על תפישת הגרמנים בנוגע ליהודים כגזע.

רופין האמין שהיהודים המקוריים שחיו בארץ לפני חורבן הבית הראשון ועסקו בחקלאות השתייכו למעשה לשבטים לא שמיים. בשלב מסוים הם התחילו להתערבב עם הגזעים השמיים באופן שהפר את עקרון השימור הגזעי וכך התנוונו. הרכיב השמי בגזע היהודי, שנהפך בהדרגה לדומיננטי, ניתק אותם מעבודת האדמה ופיתח בהם את האינסטינקט המסחרי, את תאוותם לממון ואת חמדנותם הבלתי נשלטת. רופין האמין שזהו ליקוי הניתן לתיקון.

המשימה הראשונה שייחס למפעל הציוני היתה על כן, איתור של קבוצת היהודים "המקוריים", או "האותנטיים", אלה שיש להם קשר ביולוגי ישיר לקבוצה העברית הקדומה, טהורת הגזע. עבודה חקלאית קשה אמורה היתה לנפות מתוכם את האלמנטים השמיים. השורדים היו אמורים להשביח את הגזע. רופין סבר שיש סיכויים טובים למצוא מועמדים מתאימים בין היהודים האשכנזים במזרח אירופה.

יהודי המערב כבר היו נתונים אז בתהליך של התבוללות והיהודים הספרדים והמזרחים היו מצויים, לדעת רופין, בתהליכי התנוונות ביולוגיים, שהעמידו בספק את עצם השתייכותם לגזע היהודי. הוא אישר רק לאחר התלבטות את ייבוא הפועלים היהודים מתימן מפני שסבר שאין יהודים שחורים. כך החלה אפלית המזרחים בארץ ישראל, כבר אז, קובע בלום. בניגוד לדעה המקובלת, היא לא נולדה כתוצאה מ"אי-הבנה תרבותית", כי אם מתכנון שהתבסס על תיאוריות גזעיות. זו היתה, לדעת בלום, "גזענות פנים יהודית וממד אנשטישמי בתרבות העברית המודרנית".

רעיונותיו של רופין השתלבו בשיח האינטלקטואלי והמדעי המקובל בימיו, ששיבח את טוהר הגזע והרבה לעסוק ב"אוגניקה", כלומר השבחת האיכות הגנטית של האדם. התיאוריה הרואה באשכנזים את הטיפוס היהודי המובהק בעידן המודרני איפשרה לרופין לקבל את ההגדרות של מדעני הגזע הגרמנים ולהוציא את רוב היהודים מהקטגוריה של הגזע השמי.

על פי תפישתו, היהודים המקוריים והבריאים, האחראים למעלות של התרבות היהודית, משתייכים מבחינה גזעית בעיקר להודו-גרמנים. חודשים אחדים לאחר שהנאצים עלו לשלטון נועד רופין לשיחה ידידותית עם הנס גינתר, שנחשב לאחד המפיצים המרכזיים של תורת הגזע הנאצית. הפגישה נועדה, בין היתר, לקדם את המשא ומתן בין התנועה הציונית לבין שלטונות גרמניה הנאצית לקראת הסכם שאיפשר ליהודי גרמניה להגר לארץ ישראל ולהעביר אליה חלק מרכושם.

רופין מצטייר כאיש מורכב, מסובך עם עצמו ובאחרית ימיו כנראה גם מטורלל למדי. הוא צילם "טיפוסים יהודיים", מדד גולגולות, השווה טביעות אצבע והאמין שאפשר לקטלג יהודים אשכנזים לקטגוריות גזעיות שונות על פי מבנה חוטמם. סמוך למותו העלה על הכתב השוואה בין מבנה אפם של כמה אישים בולטים בתנועה הציונית, החל בתיאודור הרצל, שאת חוטמו הגדיר כ"אשורי-בוכרי". את אפו של יעקב פייטלוביץ, מזרחן שחקר את יהדות אתיופיה, תיאר רופין כ"אשכנזי-נגרואידי".

הדוקטורט של בלום, שנכתבה באנגלית, בהדרכתם של איתמר אבן-זהר וההיסטוריון האמריקאי סאנדר גילמן, הוא מרתק. בלום אומר שלא בשמחה מצא עצמו בתוך הסיפור

המרי המזרחי הראשון

ינואר 24, 2010
עודכן ב- 20:33 22/01/2010

חשיפה: במעברת עמק חפר, בשנת 1952, התעורר המרי המזרחי הראשון בישראל, שנקבר בין דפי ההיסטוריה

התנגשות בין כוחות משטרה לתושבי מעברת עמק חפר בחורף 1952 הובילה למהומות שגלשו במהירות אל מעברות אחרות והצריכה את התערבותו של ראש הממשלה דוד בן גוריון. ההתקוממות הזאת היתה, ככל הנראה, המרי המזרחי הראשון בתולדות המדינה. מדוע אין לה כמעט שום אזכור בספרי ההיסטוריה?

מאת שי פוגלמן
רק נביחות כלבים משוטטים ויללות תנים קידמו את פני עשרות השוטרים, שהתגנבו בטור חרישי בין פרדסי קיבוץ גבעת חיים בחסות חשכת בוקר מוקדמת. הטל הכבד שהצטבר על עלי העצים הרטיב את מדי החורף הצמריים שלהם והבוץ שהותירו גשמי אוקטובר הראשונים בחורף 52', הכתים את מגפיהם. כמה מהשוטרים מעדו בין הערוגות בזמן שהקיפו את היעד. אחרים נשרטו בזמן ההתגנבות מענפים שבורים ומגדרות התיל שהיו פזורות סביב. נפש חיה לא נראתה באפלת הלילה בסביבות מעברת עמק חפר. באין רשת חשמל כבו עד חצות כל נרות השמן, העששיות ופנסי הנפט בבדונים. גם מנורת הלוקס שהודלקה ליד צריף בית הכנסת במוצאי שבת כבר דעכה מזמן.

אף שרבים מתושבי המעברה לא עצמו עין באותו הלילה, איש מהם לא העז לצאת מפתח ביתו. הם העריכו כי המשטרה תחזור עם שחר כדי לתבוע את עלבונה בעקבות אירועי היומיים האחרונים, אך לא יכלו להעריך את עוצמת התגובה ואת חריפותה. גם השוטרים היו דרוכים לקראת הפלישה אל המעברה. בתדריך שניתן להם, לאחר שהוזעקו לתחנת חדרה ערב לפני כן, מיד לאחר צאת השבת, הם שמעו עדויות מחבריהם הפצועים. ההנחיות שנתן סגן מפקד הנפה לכוחות התגבור שזרמו כל הלילה אל חצר התחנה, היו חד משמעיות. לפני שיצאו למשימתם, בשעה ארבע וחצי לפנות בוקר, הצטיידו כמה מהם בנשק חם וכל האחרים באלות.

"פתאום הגיחו מהחושך שוטר וחייל, הם קפצו עלי וזרקו אותי בכוח לתוך הבדון", מספר צדוק מליחי, בן 68, אז ילד בן עשר שנתפס כשהלך אפוף שינה בדרכו אל השירותים הציבוריים של המעברה. גם חברו גטר משולם, בן 67, זוכר את אותו הבוקר והוא עדיין נבוך לספר איך שילשל במכנסיו מרוב פחד כשנתפס בנסיבות דומות על ידי לובשי המדים.

מיד לאחר שהתפרסו כמאתיים שוטרים וכוח עזר של שוטרים צבאיים מסביב למעברה ובין שביליה, נכנסו בשער הראשי שני ג'יפים והכריזו ברמקולים, בעברית ובערבית, על עוצר. כל 2,500 תושבי המעברה, ברובם עולים חדשים מתימן, נדרשו להישאר בבתיהם. שוטרים עברו מבית לבית, אספו את הגברים והנערים, ערכו חיפוש בין המזרנים ומעט רכושם של הדיירים. אלה לא הפגינו כל התנגדות. מדי פעם נשמעה ברחבי המעברה רק זעקת אשה חנוקה, בכי תינוק או צליל חבטה עמום.

לאחר הסריקות הוליכו השוטרים את כל הגברים, כאלף במספר, אל מגרש קרוב, ששימש בדרך כלל למשחקי הכדור של ילדי המעברה. שם הם הועמדו בשורות. מי שהתמהמה דורבן בלטיפת אלה או בעיטה. כך טופל גם כל מי שהעז להתמרמר או למחות על האלימות. כעבור דקות אחדות ירד שקט על המגרש והשוטרים החלו במסדר זיהוי המוני. בסיומו נעצרו 105 גברים שהובלו לתחנת משטרת חדרה. כל האחרים שוחררו במקום.

בשעה שמונה בבוקר עזב אחרון השוטרים את המעברה. הילדים הלכו לבית הספר, הגברים עלו על האוטובוסים בדרכם לעוד יום עבודה והנשים נשארו לסדר ולנקות את עקבות המהומה. השקט חזר לאזור.

דבר העוצר שהוטל על מעברת עמק חפר הגיע למחרת אל כותרות העיתונים. עדויות על אלימות השוטרים במעברה ובחדרי החקירות של תחנת משטרת חדרה הסעירו את הציבור. חברי כנסת ואישי ציבור יצאו למתקפה על צמרת המשטרה. דובריה לא נשארו חייבים ותקפו את תושבי המעברה ואת מליצי היושר שלהם. ראש הממשלה אז, דוד בן גוריון, שלח את נציגיו האישיים לחקור את המעורבים. גם מערכת המשפט נדרשה לדון בפרשה. בימים שלאחר מכן התכתשו כותבי הטורים בפרשנויות וניתוחים לרצף המאורעות האלימים, שהחל במפגש הטרגי בין תימנייה מבוגרת שיצאה ללקט עשבים כדי להאכיל את העז שלה לבין שומר שדות רכוב על סוסה שחורה וכלבת בולדוג חומה וקופצנית שנקראה מנרה.

היינו רעבים

מעברת עמק חפר שכנה בתחילת שנות החמישים מדרום לחדרה, בקרבת המועצה המקומית אליכין של היום. על פי עדויות של כמה מתושבי המעברה, סיפר להם יצחק בן אהרן, אז ממנהיגי מפ"ם וחבר קיבוץ גבעת חיים השכן, כי המעברה הוקמה במקום כדי לספק ידיים עובדות בפרדסים ובשדות, במקום מאות הפועלים הערבים שגורשו מכפרי האזור במלחמת העצמאות.

בקיץ 1950 שוכנו במעברת עמק חפר המשפחות הראשונות. הן קובצו על ידי פקידי הסוכנות היהודית ממחנות העולים של עין שמר, אלישיב, ראש העין, בית ליד ועוד מעברות אוהלים. רוב התושבים היו מעולי תימן אך היה גם מספר קטן של משפחות מיוצאי עיראק ופרס. הובטח להם כי בסביבות המעברה החדשה תימצא להם תעסוקה וכי המגורים בבדונים ובצריפים יהיו עדיפים בהרבה על האוהלים שבהם התגוררו.

כל בוגרי המעברה שהתראיינו לכתבה זו זוכרים ומתארים באופן מוחשי את תחושת הרעב שליוותה את חייהם באותה התקופה, לפני קרוב ל-60 שנה. "כולנו עברנו שלוש או ארבע מעברות לפחות לפני שהגענו לכאן והתנאים שמצאנו במעברת עמק חפר היו ממש קשים", מספר מליחי, "אבל חיינו אז חיים מאוד צנועים ומספקים. בבית הספר, למשל, למדנו כל הילדים בגילים שונים עד 14 באותה הכיתה. משפחות שלמות גרו בצריפים או בדונים שגודלם היה שלושה על שישה מטרים. ולכולם היה מקום ומיטה חמה. מהילדות אני זוכר גם הרבה נחשים, עכברים ועקרבים, שהתרוצצו מסביב, ואת השירותים שהיו תמיד בחוץ וללא מים זורמים".

ארוחת צהריים קיבלו ילדי המעברה בבית הספר. יהודה שיבי, בן 68, זוכר את התפריט שהיה כמעט תמיד קבוע – "מרק, סלט כרוב ודג בקלה. היינו שותים גם קקאו ומקבלים פרוסת לחם עם ריבה אדומה או ריבת תפוזים שנעשתה במעברה. תמיד היו בה הרבה מאוד חלקים מהקליפה". גם את כף שמן הדגים שקיבלו הילדים מדי בוקר זוכר שיבי היטב והוא עדיין מעווה פרצוף כשהוא מדבר על טעמו. את ארוחות הערב היו אוכלים בחיק המשפחה. בשר קנו רק פעם בשבוע ולעתים היו מצליחים המבוגרים להשיג בשוק השחור גם תרנגולת זקנה.

"זו היתה מכלאה מגודרת של מאות בני אדם רעבים ללחם וסביבם פרדסים עם תפוזים וקלמנטינות ושדות של ירקות", מספר מליחי. "אי אפשר היה לצפות מהאנשים שלא יגנבו במציאות כזאת". הוא מבהיר כי הגניבות שהבעירו את חמתם של החקלאים נועדו להשקיט רעב ממשי. "לפעמים כשעברנו ליד שדה, היינו תולשים איזה גזר ואוכלים אותו כמו שהוא, עם הקליפה ועם החול. כשהיינו עוברים בשדה של בצל אז היינו אוכלים אותו חי. בחופשות הקיץ אהבנו ללכת לים. זה היה מקום הבילוי היחיד שיכולנו להגיע אליו מעבר למגרש המשחקים של המעברה. שם היינו נשארים לישון על החוף יום או יומיים. בדרך הלוך וגם חזור, היינו יורדים על איזו מקשת אבטיחים. לא היה לנו כסף לקנות אוכל והיינו ילדים רעבים. לא ראינו במעשה הזה כל פשע".

מליחי מספר כי גם במעברה עצמה היו גניבות של מזון, טאבונים נפרצו וסירים שהושארו בלי השגחה על פרימוס היו עלולים להיעלם ולהימצא רק כעבור שעות כשהם ריקים ותחתיתם מצוחצחת.

בעקבות התגברות הגניבות של תוצרת חקלאית בקיץ 51' התלוננו כמה חברי מושבים וקיבוצים מהאזור במשטרת חדרה. הם טענו כי הסחיבות הפכו "מסחריות" וכי כמה מ"תושבי המעברה מצאו להם פרנסה מגניבת פרי הארץ ומכירתו בשוק השחור". סיורי משטרה נשלחו בעקבות התלונות לאזור, אך בארכיונים לא נמצא כל תיעוד לתפיסת גנבים. מפקדי התחנה לא יכלו להקצות כוח אדם נוסף לטיפול בבעיה, הגניבות מהשדות נמשכו והחקלאים פנו אל מנהל המעברה, מרדכי קוסובר. הוא היה אהוב על תושביה והיה מכונה בפיהם "ראש הממשלה, הרב והשדכן שלנו". אך כשגם הוא לא הצליח להעביר את המסר לקיבות הילדים הרעבים, נשכר למשימה שומר השדות והפרדסים משה קום.

השומר וכלבתו

הוא נולד בביילורוסיה ועלה לארץ עם אמו וחמשת אחיו, בעקבות אביו אליהו, שהיה ציוני. כבר מנערותו התבלט משה קום כרוכב מצטיין על סוסים ובקשריו הטובים עם שבטי הבדואים והפלאחים הערבים בעמק חפר. כשהיה בשנות העשרים לחייו התקיפו שני שודדים ערבים את משה ואביו בשדה. משה הרג אחד מהם בחבטה אחת והבריח את השני. לא עזרו ההסברים כי אותה חבטה הפילה את השודד רק במקרה על להב המחרשה, משפחת ההרוג דרשה נקמת דם ומשה הסגיר את עצמו בלית ברירה לידי המשטרה הבריטית. אמו הצליחה לגייס אלף לירות שנדרשו לשיחוד השופט, שזיכה אותו לבסוף מכל אשמה. קום חזר אל העמק ואף אחד מהפלאחים לא העז להתעסק איתו עוד.

לילדי המעברה של אז זכור משה קום כ"שומר עז נפש רכוב על סוסה וחמוש באקדח, שלצדו הולכת תמיד הכלבה מנרה". כיום הוא בן 85 ועדיין מתגורר במושב חיבת ציון השכן. הוא זוכר היטב את הפרשה, אך בעצת בניו סירב להתראיין לכתבה. יחסיו של קום עם תושבי המעברה היו מורכבים. היו לו חברים רבים מבין העולים, אך כשנתפס מישהו מהם גונב מהשדות הוא היה הופך, לדבריהם, ל"חסר רחמים". בכתבות שהתפרסמו בעיתונות בעקבות האירועים במעברה הובאו עדויות של תושבים אשר קום הפליא בהם את מכותיו או שיסה בהם את כלבתו, לעתים גם בילדים או בקשישים.

"אין ילד במעברה שלא קיבל ממנו מכות", מספר מליחי וצוחק. "המאבקים איתו היו חלק ממשחקי הילדות שלנו. היינו בורחים לו בין השבילים, מציבים שומרים שיתריעו אם הוא מתקרב ולפעמים מתעמרים בו כשהרגשנו בטוחים בין גדרות המעברה. אבל כשהוא היה תופס מישהו מאיתנו… אוי ואבוי לו. אז לא היו רחמים. משה היה שומר טוב שעשה את העבודה שלו, אבל לפעמים הוא היה לוקח את הסמכות הזאת ואת כוח הזרוע למקומות מוגזמים".

עד היום חלוקות הדעות אם באותו ערב של יום חמישי, 25 באוקטובר 52', כשפגש השומר משה קום את רזל גדאסי מהלכת בשביל בין פרדסים, הוא עשה את עבודתו נאמנה או לקח את הסמכות וכוח הזרוע למקומות מוגזמים. מה שברור הוא שהמפגש הזה הדליק את הניצוץ שהביא לתבערה הגדולה.

לטענת תושבי המעברה, כפי שהובאה בעיתוני התקופה וכפי שהיא מסופרת עד היום, גדאסי יצאה בשעת ערב מביתה כדי לאסוף עשבים רטובים, שישמשו אוכל לעז שלה, שהוחזקה קשורה לבדון המשפחה. בדומה לנשים חרוצות אחרות שגידלו עז או שתיים במשק חי קטן במעברה, אספה גדאסי באותו היום כמות כפולה של עשבים, כדי שתספיק לעז גם לשבת. בכמה מהעיתונים נכתב כי בזמן שפגשה את קום, נמצאו בין צרורות עשביה גם חמישה קילו פרי הדר. במקומות אחרים נכתב 20 קילו בוטנים. על כולם מוסכם כי קום, אשר נשאר רכוב על סוסתו, פיזר את חבילותיה של גדאסי במקל או אלה, וכי כלבתו מנרה תקפה והפילה את האשה.

גדאסי חזרה אל המעברה בוכייה. נשים שיצאו לקראתה עזרו לה להיכנס לביתה וטיפלו בפצעים ובחבלות שנגרמו מנשיכות הכלבה ומהנפילה. בזיכרון הקולקטיבי של יהודי תימן היתה טבועה כבר אז צלקת כאובה מתקיפות קודמות של נשים תימניות שיצאו לקושש עשבים או זרדים. הדיווח הראשון של תקיפה כזאת התפרסם בעיתון "הפועל הצעיר" בשנת 1913: במושבה רחובות תפס איכר מקומי אשה תימנייה, שיצאה ללקט זמורות יבשות בכרם לשם הבערת הטאבון, והשפיל אותה. בעקבות "המקרה ברחובות" התפרסמו "המקרה בפתח תקוה" שבו הותקפה מקוששת זקנה, "המקרה בחדרה" שבו הותקפה נערה ותכשיטיה נתלשו מעליה, ועוד שלל "מקרים" בעלי אופי דומה במושבות אחרות.

מעדויות אנשי המעברה מתברר כי דבר ה"מקרים" ידוע ומוכר כיום לכולם, אך לא ברור אם כבר אז, בתחילת שנות החמישים, הוא היה נוכח בתודעתם ואם שייכו את המקרה של גדאסי לרצף המקרים מתחילת המאה.

נקמת הצנחן

מזג אוויר נעים שרר ביום שישי, למחרת ההיתקלות בפרדס בין משה קום לרזל גדאסי, שתיקרא מעתה "המקרה בעמק חפר". רבים מהחיילים תושבי המעברה חזרו לחופשת השבת, וכמה מהגברים עוד הספיקו, לאחר יום העבודה הקצר, לקנות בשוק השחור קופסת שימורים או נתח בשר, תוספת לארוחת הערב. הנשים היו עסוקות בהכנות לקראת השבת. רצפות הצריפים נשטפו, תבשילים הותקנו וכבסים התנופפו מכל עבר תחת שמש אוקטובר המלטפת. ילדי המעברה, כהרגלם, שיחקו כדורגל במגרש הסמוך ומשה קום נראה רוכב על סוסתו בשבילי הפרדסים. התלוותה אליו, כמו תמיד, כלבתו מנרה.

גם עובדיה גדאסי, בנה החייל של רזל, יצא באותה השבת הביתה. הוא שירת ביחידת הצנחנים הצעירה של צה"ל ומתואר עד היום על ידי יוצאי המעברה כבחור "כריזמטי, חסון ואמיץ". כששמע מאמו על התקרית בפרדס הוא כינס בצריפו לאחר ארוחת הערב את שלושת חבריו הטובים, יפת אבידר, יוסי בארי ומשה שהיבי, גם הם חיילים בחופשה. לאחר התייעצות קצרה הם החליטו לצאת למחרת עם בוקר אל הפרדסים ולנקום בשומר קום.

מיד עם סיום תפילת שחרית של שבת, הצטיידו ארבעת החברים באלות ויצאו לארוב לשומר. הם צירפו לחבורה את זכריה סמינה, עובדיה מליחי ואת הילד יהודה, אחיו הצעיר של משה שהיבי, כדי שישמש פיתיון. "הייתי אמור להסתובב בשבילים ולאכול קלמנטינות בתקווה שמשה קום יתפוס אותי", הוא מספר על תפקידו ומתאר איך הנערים והחיילים הסתתרו בינתיים בין העצים. כעבור כמה שעות של המתנה משה קום לא נראה באופק וגדאסי החליט בצער רב לקפל את המארב.

כשקרבה החבורה אל המעברה, נראה לפתע קום דוהר על סוסתו מרחוק. גם תיאור המפגש בין קום לארבעת החיילים בחופשה רווי גרסאות. הילדים ששיחקו במגרש הסמוך טוענים כי בעיצומה של הקטטה שלף עובדיה גדאסי את אקדחו של קום וירה אל עבר הכלבה. כך גם נכתב בכמה מעיתוני התקופה. משה שהיבי, שהיה אחד התוקפים, טוען בתוקף עד היום ש"לא נורתה ירייה". אחרים תיארו את עובדיה גדאסי מסתער על הכלבה ופוער את לסתותיה בידיו, עד שייללה מכאב. בעיתון "הארץ" נכתב ש"תוקפיו לא חסכו 'מהלומות מתחת לחגורה'" וסמינה, שהיה גם הוא בחבורה, מתעקש בכלל ש"משה קום היה זה שהתחיל ושיסה בנו את הכלבה".

כשהסתיימה הקטטה נסה הכלבה מהמקום כשהיא מדממת, הסוסה נלקחה אל המעברה ונקשרה אל המקלחת הציבורית, האוכף הושלך אל המחראות ומשה קום נותר לבדו בשדה, חבול וחסר הכרה.

אינתיפאדה במעברה

"בסביבות השעה שתיים בצהריים ראינו ג'יפ משטרה מתקרב אל המעברה", מספר צדוק מליחי. "זה היה מוזר שרכב נכנס למעברה ועוצר ברחבה המרכזית בשבת". גם סמינה התפלא לראות רכב משטרתי בלב המעברה כשיצא מביתו בדרך לתפילת מנחה ולימוד תורה בבית הכנסת. "שני שוטרים יצאו מהרכב", מספר מליחי. "למזלם הרע, האדם הראשון שפגשו היה שיכור המעברה. קראו לו מנחם שארמה והוא היה הר אדם, איש חזק בצורה קיצונית".

מעדויותיהם המאוחרות מתברר כי סמל המשטרה משה פרידמן והשוטר שליווה אותו התעלמו משארמה ויצאו לחפש אחר עובדיה גדאסי. שארמה צעד בכבדות אל הג'יפ, הטיח בנהג תוכחה על חילול השבת ולטענת הילדים מילמל עוד הרבה דברים שאף אחד לא ממש הבין. כשהבחין שארמה כי בנוסף לנהג יושב ברכב גם השומר משה קום, הוא דרש שהאחרון יוסגר לידיו, החל לחבוט בג'יפ וניפץ באבן את אחת משמשותיו. אחר כך עקר שארמה את אחת מדלתות הרכב. משה קום והנהג יצאו ונסו על נפשם.

הסמל פרידמן והשוטר לא ידעו מה התרחש בהיעדרם והמשיכו בחיפושיהם. שארמה, שיכור מההצלחה, יצא בעקבותיהם. בדרך הצטרפו אליו עוד עשרות מתושבי המעברה ששמעו כי הניס את משה קום ואת נהג הג'יפ. בתוך דקות נוצרה מהומה מסביב לשני השוטרים. החלו דחיפות. במהרה הן הפכו למכות. עשרות תושבים חבטו בשוטרים מכל עבר. כשהבין הסמל פרידמן כי סכנה מוחשית נשקפת לחייהם, הוא החליט לברוח גם כן. על פי הפולקלור המקומי חגג שארמה את גירושם של השוטרים מהמעברה כשהפך את הג'יפ הנטוש בשתי ידיו. לתיאור זה אין ביסוס מעדויות השוטרים.

שלושת השוטרים המבוהלים דיווחו בטלפון לתחנת משטרת חדרה על התקרית במעברה ודרשו תגבורת של 300 שוטרים. בעיתון "הארץ" מסופר על תגובת מפקד הנפה ש"השיב על כך שהם נמצאים עדיין תחת רושם האינצידנטים ולכן המספרים הם מוגזמים. לדעת הקצין יוכלו להספיק 25 שוטרים".

מפקד התחנה, המפקח פישר, החליט להגיב במהירות. הוא רוקן את התחנה מכל שוטריה ויצא בראש כוח שמנה 25 שוטרים ושלושה כלי רכב למבצע מעצרים נרחב במעברה. גם שלושת השוטרים שהותקפו כמה שעות קודם לכן הצטרפו. עכשיו היו ברשימת המבוקשים שלהם גם שארמה השיכור ועוד כמה דמויות שהצליחו לזהות.

שיירת מכוניות המשטרה הגיעה למעברה קצת אחרי חמש בערב. הפעם החנו את כלי הרכב מחוץ לשער ושמירה הוצבה עליהם. שאר השוטרים חולקו לשני כוחות בפיקודם של פישר וקצין נוסף. הכוח בפיקודו של פישר, שכונה בפי תושבי המעברה "השריף", צעד אל צריפו של עובדיה גדאסי. הכוח השני יצא לסריקות אחר חשודים במעברה.

הכוח של פישר איתר את גדאסי ליד צריפו. השוטרים ביקשו לעצור אותו אך הוא סירב, בטענה כי הנו חייל ואין בסמכותם לעשות כך. השוטרים התעקשו וניסו להפעיל כוח. בתוך דקות הם הוקפו המון זועם שמחה על ניסיון המעצר ועל חילול השבת. גם הפעם הפכו הקריאות במהרה לדחיפות. עשרות מתפללים יצאו מבית הכנסת והצטרפו אל המהומה. השוטרים בתגובה שלפו אלות. עשרות מתושבי המעברה תלשו קרשים מגדר בית הספר והשיבו מהלומות. אבנים הושלכו מכל עבר. גם הפעם היתה ידם של תושבי המעברה על העליונה.

הקצין פישר העיד אחר כך איך הרגיש כי "סכנת חיים מוחשית נשקפת לכוח". הוא הורה לשוטרים לסגת. בתוך דקות הפכה הנסיגה למנוסה מבוהלת. השוטרים ברחו על נפשם, אך כמה מהם נתפסו והובלו אל הרחבה המרכזית של המעברה. שם התקבצו עשרות תושבים שהיכו בהם מכל עבר. ילדים ונשים זרקו חול לעיניהם, מדיהם נקרעו, שעונים נתלשו מידיהם. יהודה שיבי זוכר איך בחורה אחת גנבה להם את המשרוקיות ומילאה אותן בחול.

רק כעבור כעשרים דקות הצליחו כל השוטרים להיחלץ בשן ועין משטח המעברה. קצתם סבלו משברים בגפיים, אחרים מחבלות קשות בכל חלקי הגוף. לפחות חמישה מהם פונו בהמשך הערב לקבלת טיפול בבית חולים. לאחר שהשברים קובעו וגובסו, והפצעים נחבשו, נאספו השוטרים בחזרה אל התחנה כדי שיוכלו להשתתף במסדר הזיהוי ההמוני שתוכנן לבוקר שלמחרת. ארבעת החיילים שתקפו את משה קום לא חיכו להם. הם ברחו באותו הלילה מהמעברה ושבו ליחידותיהם.

"לא יכולתי לסבול מצב זה, כי על כף המאזניים היתה לא רק הפרסטיז'ה של המשטרה, אלא גם של מרות המדינה", צוטט בעיתון "מעריב" מפקד הנפה יצחק אבינרי, כשהסביר את המניע למעצרים ההמוניים בבוקר יום ראשון, 26 באוקטובר 52'. אך הציבור בארץ לא היה צריך לחכות לעיתוני הערב כדי ללמוד על מסכת האירועים האלימה. מהדורות החדשות ברדיו סיפרו על המעצרים כבר משעות הבוקר המוקדמות. הידיעות והשמועות עברו כשריפה בשדה קוצים וליבו את האש שנדלקה באותו הבוקר בעוד עשרות מעברות בכל רחבי הארץ.

גל הפגנות

חורף 1951, שנה לפני התקריות במעברת עמק חפר, זכור עד היום לישראלים רבים מבני 60 ומעלה, כאחד הסוערים והקרים ביותר שידעה המדינה. בשיאו, שהגיע בסוף דצמבר, שטף גשם עז את הארץ במשך כמה ימים ללא הפסקה. דרכי הגישה ליישובים מרוחקים נותקו, מאות בתים הוצפו ואלפי בני אדם מצאו את עצמם בשיאה של הסופה בלי קורת גג. מי שנפגעו במיוחד היו 65 אלף תושבי המעברות. קרוב ל-10,000 מהם פונו באותו החורף ליישובים שכנים ולמחנות צה"ל, לאחר שהוצפו או התמוטטו האוהלים, הבדונים, הפחונים והצריפים שבהם התגוררו.

גם ילדי מעברת עמק חפר פונו באותו החורף למשך עשרה ימים רצופים בתקופת חג החנוכה למשקים וקיבוצים בסביבה. עבורם זה עדיין זיכרון מתוק, בעיקר בשל "מקלחת ראשונה בחיים עם מים חמים זורמים, ואסלה לבנה, שנמצאת בחדר שירותים פרטי, שצמוד ממש למבני המגורים", כפי שאומר צדוק מליחי. גם החשמל שהאיר את מקלטם הזמני הרשים את ילדי המעברה, שפגשו בו קודם רק במקומות ציבוריים או בחתונות.

המדינה נזעקה לעזרת העולים. הצבא גייס גדודי מילואים, מצילי חוף תל אביב נקראו לשוב מחופשת החורף עם החסקה שלהם כדי לסייע בחילוץ הטובעים ומטוסי חיל האוויר הצניחו כיכרות לחם ליישובי הנגב המנותקים. בדיון חירום שנערך בכנסת סקרה את המצב במעברות שרת העבודה אז, גולדה מאירסון. היא סיפרה עד כמה גופי הממשל מתפקדים היטב, טענה כי האשמה נמצאת בפגעי הטבע וקראה לציבור להתנדב ולעזור.

בסופה של ישיבה סוערת במליאה הוחלט "לשלוח מעל במה זו עידוד והוקרה לעולים במעברות". הוכרזה גם מגבית למענם, במטרה לגייס שלושה מיליון לירות בתוך שלושה חודשים. כעבור חצי שנה נאספו 120 אלף לירות בלבד, פחות מחמישה אחוזים מהסכום המיועד. בביטאון ההסתדרות "דבר" רמזו כי הכישלון נבע בין השאר ממגבית מתחרה שהקימה המפלגה הקומוניסטית (מק"י), שגייסה כספים לילדי המעברות בעיקר בסקנדינביה, תוך השמצת "'הריאקציה הציונית' שהובילה למצב".

חלפה שנה. עם בוא חודש אוקטובר 52' התכסו שמי הסתיו עננים, גשמים ראשונים ירדו לפרקים ושלל הבטחות הפוליטיקאים באשר לפתרונות דיור הולמים, לא קיבלו כל אחיזה בשטח. עד היום חלוקות הדעות אם זו היתה התפרצות ספונטנית או שהיתה איזו יד מכוונת, אך אפשר לקבוע כי "המקרה בעמק חפר" השפיע על גל הפגנות ומרידות שהתעורר מיד במעברות נוספות.

בשעות הבוקר המאוחרות של אותו יום ראשון, 26 באוקטובר, יצאו כ-150 מתושבי מעברת כפר סבא בצעדה לכיוון בניין המועצה בדרישה למציאת פתרונות דיור סבירים לקראת החורף. לאחר שראש המועצה סירב לפגשם, נשארו המפגינים לשבת על מדרגות הבניין כל הלילה והכריזו על שביתה. למחרת היום הוכפל מספרם. נציגיהם זכו לבסוף לפגישה עם ראש המועצה רק לאחר שצעיר בן 28 פרץ לבניין, תוך כדי שבירת שמשה. הוא נפצע בידו, נעצר על ידי המשטרה וביום שלמחרת תואר בעיתון "דבר" כסתם "חמום מוח".

עוד באותו הבוקר, מאות מתושבי מעברת חירייה יידו אבנים וניפצו את גג הרעפים וחלונות בית הספר שבמעברה. הם מחו על התוכנית להוציא את קצתם מהאוהלים ולשכנם מחדש בצריפים שהוקמו במרחק שלושה קילומטרים מביתם, ללא שביל גישה, מים זורמים או חשמל.

בשעות הצהריים של אותו היום יצאו כשלושים נציגים ממעברת עיר המפרץ, ליד חיפה, למחאה מול בית הסוכנות היהודית בעיר, בטענה כי למרות ההבטחות בעקבות החורף שעבר, כביש הגישה אל המעברה טרם נסלל והם חוששים כי ינותקו מכביש עכו-חיפה עם בוא הגשמים. באותה העת בדיוק יצאו עשרות מתושבי מעברת ראש העין לתל אביב כדי למחות על העברת באר מים שנמצאה בתחום המעברה, לידי חברת מקורות.

ביום למחרת הצטרפו לגל ההפגנות כ-1,500 מתושבי מעברת בית ליד, שדרשו פתרון דיור לקראת החורף. הפגנות על רקע דומה נערכו במעברות סקיה, רחובות, טירה ובכפר העובדים מסילת ציון, הקרוב לירושלים. שם התמרמרו על מחסור במקומות עבודה.

שחרור העצורים

עצורי מעברת עמק חפר הובלו לתחנת משטרת חדרה בשלוש משאיות תחת אבטחה כבדה של שוטרים חמושים. לאחר חקירה ראשונית נשארו בחדרי המעצר 39 חשודים, נגדם התגבשו כתבי אישום. כל האחרים שוחררו עד הלילה. כמה מהעצורים העידו כי נחקרו באלימות קשה, שנתפסה בעיניהם בעיקר כנקמה מצד השוטרים על פציעת חבריהם. העצורים טענו כי נעשה להם עוול, והחליטו להכחיש בחקירות כל מעורבות בקטטה ולא לשתף פעולה עם השוטרים עד שיזכו לפגישה עם עורך דין או עם נציגי המעברה.

במשטרת חדרה נערכו למעצר ממושך והזמינו ממשטרת חיפה מנות מזון נוספות, באישור הממונה על ההספקה בנפה. אך העצורים לא היו זקוקים לכך. לדברי מליחי, על פי המסורת שהיתה נהוגה בתימן, יצאה שיירה של בני המשפחות מהמעברה עם סירים מלאים בג'חנון, קובנה ועוד מאכלים תימניים מסורתיים של שבת בשביל העצירים. בדיווחי המשטרה נכתב כי "השיירה תרמה להלהטת הרוחות וחיזקה את רוחם של בני המעברה שהמתינו למשפטם".

ראש הממשלה בן גוריון שלח באופן בהול את מזכירו הצבאי נחמיה ארגוב ואת חבר הכנסת ישראל ישעיהו, נציג מפא"י ואיש העדה התימנית, לאסוף עדויות ממקום האירוע. הם פגשו את העצירים, את מפקד הנפה אבנרי ואת ועד המעברה, שהורכב משמונה חברים, בהם הרב, השוחט ו"עיראקי אחד", כפי שציין בן גוריון ביומנו.

מפגש העצורים עם ח"כ ישעיהו חיזק את רוחם. סמינה זוכר איך העבירו את הלילה כולם בתא אחד, בשירה עולצת ובריקודים לאור נרות. גם דבר המהומות במעברות האחרות הגיע לאוזנם ושיפר את ההרגשה ואת הביטחון העצמי מול השוטרים בחדרי החקירות.

בן גוריון קיבל את ישעיהו וארגוב לפגישה מיד כשחזרו לירושלים. בסיכומה הוא ציין ביומנו את המלצת המזכיר הצבאי ארגוב, שטען כי יש לשחרר את העצורים מיד "ולחסל עד כמה שאפשר העניין". מנגד הועלתה הסתייגותו של מפכ"ל המשטרה, שגם היא תועדה ביומן: "יחזקאל סחר חולק על מסקנה זו. שוטרים הוכו. חיסול יעשה רושם רע על השוטרים ויחנך שאר המעברות לבזות השוטרים והחוק".

בסופו של דבר ניצח הפרגמטיזם הבן-גוריוני וביום שלישי בבוקר הובאו 22 מהעצורים בהליך מזורז לבית משפט השלום בנתניה. התובע מטעם המשטרה, הקצין פרנקל, ביקש באופן מפתיע להקל בדין עם הנאשמים. כך גם ביקש מהשופט מנהל המעברה קוסובר, שהבטיח כי מקרים כאלו לא יישנו בעתיד. על הנאשמים שהודו בתקיפת השוטרים נגזרו 15 לירות קנס. על שלושת הנאשמים שכפרו באשמה – 50 לירות או חודש מאסר. למחרת שוחררו כולם בערבותו האישית של קוסובר, שגם הבטיח כי ישלם את הקנסות מתקציב המעברה. ככל הידוע, כל החיילים שהיו מעורבים בתקיפתו של משה קום לא נשפטו על מעשיהם.

כעבור יום פסקו בהפתעה כל ההפגנות במעברות השונות ברחבי הארץ. כל עיתוני התקופה תמהו על העיתוי ועל העובדה שכולן פסקו באחת. בעיתון "דבר" נטען כי זו היתה ההוכחה לכך שאנשי מק"י וחירות הם שעמדו מאחורי ההתפרעויות המאורגנות, שהיו "פרי הסתה מופקרת". עיתוני מק"י וחירות הכחישו וטענו כי המצוקה, בכל מקום ומקום, הובילה את האנשים לצאת את בתיהם ולמרוד.

גיבורי ילדות

"עצורי המעברה הפכו לגיבורי הילדות שלנו", מספר מליחי המתגורר כיום באליכין. "כל מי שלקח חלק באירוע הרגיש על הגובה בעקבות המקרה", מחזק יהודה שיבי, תושב אליכין גם הוא, את דבריו ומוסיף כי "המבוגרים הרגישו שמצאו דרך לפרוק זעם שהצטבר אצלם במשך תקופה ארוכה כנגד הממסד. אנחנו, הילדים, סתם נהנינו מכל המהומה ששברה את השגרה במעברה".

בעקבות האירועים עבר הטיפול במעברת עמק חפר לידי משטרת נתניה. המועצה המקומית אליכין, שהוקמה ליד המעברה ב-55' ואוכלסה בעיקר בתושביה, נמצאת בתחום אחריותה של תחנה זו עד היום, למרות קרבתה הגדולה לחדרה.

משה קום המשיך לשמור בפרדסים ובשדות. במהרה חזרו יחסיו עם תושבי המעברה לקדמותם, במיוחד לאחר שלדבריהם "הוא נהיה הרבה יותר רגוע ופחות תוקפני". רובם לא נטרו טינה וכמה מהם שומרים איתו על קשרי ידידות עד היום.

במשך ימים אחדים לאחר המאורעות המשיכו להתכתש מעל דפי העיתונים דוברי המשטרה ותומכיהם של תושבי המעברה. ח"כ ישעיהו מסר לעיתונאים כי לדעתו "המשטרה שגתה במקרה זה ולא היה כל צידוק לריכוז כוח משטרתי גדול נגד תושבים הידועים כשלווים ושקטים". קצין העיתונות של המשטרה, יגאל מוסינזון, פירסם בתגובה הודעה מטעמו. הוא גינה את "אמצעי התקשורת שלא נקטו סיקור הוגן למאורעות שהתרחשו במעברה, בכך ששמעו רק צד אחד". עוד אמר מוסינזון, כי גם בעבודת הוועדה שמינה ראש הממשלה יש פגם בכך ש"לא בדקה את עדויות השוטרים". מוסינזון הציג לעיתונאים את מדי השוטרים שנקרעו, את עדויותיהם הכתובות וציין את העובדה כי אף לא אחד מתושבי המעברה נפצע מאלימות השוטרים במהומה.

דברי הביקורת על תושבי המעברות שהתקוממו באותו היום נשאו אופי עדתי בולט. בתיאורי ההפגנות נערכה הבחנה ברורה בין בני עדות המזרח לבין דוברי האידיש המעטים, שעוד נותרו באותו החורף במעברות. בכל מקום דאגו לבדל בין שתי הקבוצות ולהדגיש את אי מעורבותם של האשכנזים במהומות.

בחלק נכבד מתיאורי המהומות הוצגו המזרחים כנצלנים התלויים בחסדי המדינה, או כפי שניסח זאת כתב "דבר השבוע" בסיכומו של אותו גל הפגנות: "וכל זה למה? משום שבמשך שנים הרגלנו את עצמנו ואת העולים למחשבה, שקליטת עלייה – פירושה תשלום דמי בטלה ממש". כתבי העיתונים תיארו שוב ושוב את העולים מארצות ערב כ"פרימיטיבים", "בטלנים", "יושבי בתי קפה", "חמומי מוח" ו"חסרי תרבות". אחדים מהם ציינו גם שהעולים מזניחים את ילדיהם, שהם גנבים ושכדאי שיגידו תודה על כל מה שהמדינה עשתה בשבילם. במקרים הקיצוניים ליוו את הכתבות בדיחות חסרות טעם ומתנשאות על מצבם העגום של העולים.

כתבה שהתפרסמה ב"העולם הזה", להבדיל, סיכמה את ההתקוממות בנימה אוהדת: "בעשרות מעברות בכל קצווי הארץ סערו השבוע רוחות אלפי עולים, אשר יצאו, בפעם הראשונה במאורגן, הוכיחו לשאר האומה מה חזק כוחם. עסקני מפלגות שפרנסתן תלויה ברוחות הנושבות בבדונים, עבדו שעות נוספות, מיהרו לעבד את הקרקע הפורייה… מכות, שביתות, מצורים, חלונות מנופצים ושוטרים מותקפים היו התוצאות".

אך במהרה חדלו גם אמצעי התקשורת מעיסוק בפרשה וסיפור המרד במעברת עמק חפר נקבר הרחק מהתודעה הציבורית של המדינה הצעירה. ככל הידוע, פרט להערת שוליים בספר שנקרא "המסכה – מבוא לאסטרטגיה אתנית של המשטרה במדינת ישראל" מאת ד"ר אהרון יצחקי, לא תועדו האירועים בספרי ההיסטוריה או במחקרים שעוסקים בתקופה. וכך, ניצניו של המרד המזרחי המאורגן הראשון, שהקדימו בשמונה שנים את מאורעות ואדי סאליב נשכחו מדעת הציבור, אך לא מזיכרונם של כל המעורבים בו.*

shayf@haaretz.co.il

כל הזכויות שמורות ,"הארץ" ©

שיעור היסטוריה | אפליה בוואדי

ינואר 24, 2010
עודכן ב- 11:44 10/07/2009

שיעור היסטוריה | אפליה בוואדי

שרי הממשלה התקשו להבין שמהומות ואדי סאליב, שפרצו לפני 50 שנים, אינן נובעות מבעיות המוסר של עולי מרוקו

מאת תום שגב
בשעות הערב של יום רביעי, 8 ביולי 1959, השתכר אחד מתושבי שכונת ואדי סאליב שבחיפה, יעקב אלקריף, והחל להשתולל. שני שיאים היו לערב ההוא: באחד יידה אלקריף בקבוקים ריקים לעבר מכונית משטרה שבאה לעוצרו. אחד השוטרים ירה בו ואלקריף נפצע קשה. בשיאו השני של הערב, הקיפו כמה מתושבי השכונה מכונית משטרה, גררו מתוכה את אחד השוטרים והניחו לו רק לאחר ששוטר אחר וגם אזרח, ירו גם הם, הפעם באוויר. למחרת יצאו כמה מאות מתושבי השכונה להדר הכרמל, פרצו חלונות ראווה והציתו מכוניות. היתה זו הראשונה בשורה של מחאות אלימות בישראל. רוב המשתתפים בתקריות אלה היו יוצאי צפון אפריקה.

השבועון "העולם הזה" תיאר את האירועים כ"מרד המרוקנים", השר פנחס ספיר אמר בישיבת הממשלה כעבור כמה ימים, שזה היה "פוגרום". פרוטוקול הישיבה הזאת פתוח כיום לעיון. יש בו עניין רב. ששת העמודים הראשונים מכילים תיאור שמסר שר המשטרה, בכור שלום שטרית. לפני שיכול לדווח לשרים מה קרה, היה על השר להסביר להם מה זה "סמל חטאים". התברר שהכוונה לסמל משטרה העוסק בחקירת "חטאים" ובקיצור קוראים לו "סמל חטאים". השרים הסתפקו בהסבר זה. כולם הסכימו, פחות או יותר, שהאחריות מוטלת על "אנשים בעלי מוסריות ירודה, הידועים כמעורבים בפשעים וזנות". זאת היתה הדעה הרווחת גם בציבור: בארכיון "הארץ" תייקו את הידיעות על התקרית במעטפה שהגדרתה "פלילים-טרור".

שטרית השתדל לשכנע את עמיתיו שהמשטרה פעלה בהתאם לסמכותה לירות באוויר. שר הפנים, ישראל בר-יהודה, דרש לדעת כיצד, אם כן, נפצע אלקריף ושר האוצר לוי אשכול העיר: "כנראה שהאיש היה באוויר". בר-יהודה היה היחיד מבין השרים שחש, כבר אז, שהאירועים משקפים בעיה חברתית עמוקה. רוב עמיתיו התרשמו בעיקר מכך שזעם התושבים כוון נגד המועדונים של מפא"י וההסתדרות. הם ראו בכך איום פוליטי, לא סימפטום חברתי. סוף הדיון יוחד לשאלה כיצד למנוע מהנושא לבוא לדיון בכנסת. הממשלה החליטה להקים ועדת חקירה. היושב ראש היה השופט משה עציוני.

עציוני הביא אתו דעה מוצקה. עוד לפני שהוועדה שמעה את כל העדים, כתב עציוני לראש הממשלה דוד בן-גוריון: "אינני רואה את הבעיה כשאלת ?הפליה' דווקא, אלא כבעיית ?מיזוג הגלויות' על כל צדדיה". ראש הממשלה השיב לשופט מכתב ארוך ובו, בין היתר, המשפט הבלתי נשכח הזה: "בריון, גנב, רועה זונות או רוצח אשכנזי לא יצליח לעורר אהדת העדה האשכנזית (אם יש עדה כזו) וגם לא יעלה על לבו דבר כזה, אך בקרב עדה פרימיטיבית דבר זה ייתכן".

מסמכי העבודה של ועדת החקירה פתוחים כיום למחקר בגנזך המדינה, ויש בהם חומר מרתק. מתברר שמכתבים מישראל למרוקו עוכבו בצנזורה ועברו ניתוח סטטיסטי מפורט, כדי לעמוד על מצב רוחם האישי והפוליטי של יוצאי מרוקו בישראל. בין 600 מכתבים שנבדקו – רק תריסר הזכירו את ואדי סאליב. נתון זה חיזק את הדברים שעציוני כתב לבן-גוריון והיה בין הגורמים שהולידו את הממצא העיקרי בדו"ח הוועדה: "לא נותר בביתנו כל צל של ספק שאפליה מכוונת מצד מוסדות המדינה והלאום איננה קיימת כלל". עם זאת כתבה הוועדה ש"יש ונוצרים מצבים של קיפוח ואפליה למעשה", אך אלה קיימים "לכל היותר בדרגים הנמוכים".

את עיקר הבעיה איתרה הוועדה ב"תחושת הקיפוח", מעין בעיה פסיכולוגית שאפשר להתגבר עליה בעזרת יותר "אהבת אחים" ומאמץ להעמיק את "מיזוג הגלויות", גרסה ישראלית ל"כור ההיתוך" האמריקאי שהעיתונים תיארו לפעמים גם במונח "התבוללות". לוועדה היו גם כמה המלצות מעשיות ובהן סגירת המעברות.

הפערים בחברה הישראלית עדיין מזוהים במידה רבה עם המוצא העדתי והלאומי; עם השנים הביאו לתקריות אלימות נוספות, כגון אלה שיזמו "הפנתרים השחורים". הביטוי התרבותי של "מיזוג הגלויות" יכול לגרום לכמה מאבות המדינה האשכנזים להתהפך בקבריהם. אבל 50 שנה אחרי ואדי סאליב, נראה שהמאבק המזרחי הצליח ככל שהתמזג, התבולל או השתלב בכללי המשחק של הפוליטיקה הישראלית. בתוך כך חוללו המזרחים את המהפך שהביא לבחירת מנחם בגין והקימו את ש"ס שהשפעתה עולה בהרבה על כל מה שחלמו בוואדי סאליב.

כל הזכויות

קולות מואדי סאליב, 1959חנה שם-טוב [08.07.2009]

ינואר 24, 2010

הערת הסבר

50 שנה מלאו למרד ואדי סאליב, ציון דרך מרכזי בתולדות המחאה החברתית בישראל. חנה שם-טוב, פעילה חברתית מסורה ועיתונאית קומוניסטית, שנפטרה בשנה שעברה לאחר מחלה קשה, סיקרה מקרוב את המרד והלכה והתקרבה תוך כדי כך לפעילים העיקריים, כשהיא משלבת דיווח במעורבות. חנה עצמה, בת להורים שהגיעו לפלסטין המנדטורית פעמיים מגרמניה – פעם אחת כציונים, ופעם שנייה, לאחר שזנחו את הציונות וחזרו לברלין, כפליטים הנמלטים מעליית הנאציזם, הפכה בהמשך לרעייתו של אחד ממנהיגי הנאבקים בואדי סאליב, יוסף שם-טוב.

אנו מביאים להלן ככתבה וכלשונה כתבה שפירסמה ב"קול העם", בטאון המפלגה הקומוניסטית, ב-14 באוגוסט 1959. מבחינות מסוימות מסמנת הכתבה נקודת מפנה בדיווח: גם לפני כן ניכרה כמובן אהדת העתון למוחים, אך רשימת קודמות – גם של חנה עצמה – שמרו על מרחק זהיר, הן נוכח צורת המחאה והן נוכח אופיה העדתי. העתון הכיר אומנם ב"קיפוח העדתי והסוציאלי" שביסוד פעולות המחאה, אך הדיווח נשאר דיווח "מבחוץ", כזה הצופה באהדה ובדאגה במתרחש ומקפיד לשלב את האירועים במסורת הניתוח הפוליטי הקיים, המבליט את הצורך ב"מאבק מעמדי" נגד "משטר הניצול והמצוקה" ומסתייג מביטויי המחאה העדתיים, בהם הוא רואה ביטויי פלגנות שמקורה בשלטון מפא"י.

הרשימה שלהלן משנה את נקודת המבט: היא עוברת מהחזית הפומבית, מדיוני בית-המשפט – אל בתיהן של משפחות העצורים, מהעימות שבין הגברים העצורים לבין רשויות המדינה והשופטת שטרקמן – למצוקתן של משפחות העצורים הנושאות בנטל, לדיכוי היומיומי והמאבק על כבוד אנושי. במשפטים קצרים היא מעבירה לקוראים את התנסותן של הנשים, המכתתות רגליהן מהבית לבית-החולים, לבית הכלא ומשם למשטרה; האירוע הדרמטי פותח צוהר לקיום החברתי הרגיל, והדיווח על הקשיים המיוחדים שבעקבות המעצרים מתמזג בתיאור המצוקה היומיומית וההתמודדות איתה. מבחינה זו, כותרת הכתבה מטעה: הקול המרכזי בכתבה הוא קולן של הנשים הנאבקות, השורדות, המתמודדות עם ניכור וזלזול מצד עובדים סוציאליים, רופאים ושוטרים – קול חי של עברית מדוברת, ככל שמוסכמות השפה העיתונאית החגיגית של שנות החמשים יכולה לאפשר. פה ושם אפשר להבחין במגע אוריינטליסטי, בהתפעלות מן "הצמות הקלועות" ובתיאור הניקיון כערובה לתרבות; כתבות כאלה היה גם נהוג לסיים באותה תקופה ב"מסקנה פוליטית", בהתוויית "דרך המאבק הנכון", ובכל זאת: בנסיון לשחזר את קולם של המדוכאים, להקשיב לנשים מזרחיות הנאבקות, לא נוכל להתעלם ממסמך היסטורי, שמעטים כמוהו בעתונות העברית.

הגידו איה בעלי? איה האב?

– התחננו במשטרה בני משפחות עצורי ואדי סאליב השרויים במצוקה איומה

"כל יום הלכתי למשטרה, שיגידו איפה, בעלי, אבל לא אמרו; רק תגידו לי איפה הוא, ביקשתי, אבל הם בשום אופן לא רצו להגיד" – אומרת אטיאס לאה מואדי סאליב.

"כל יום עוברת על יד בית המשפט, אולי יביאו אותו, אבל את בעלי לא מביאים".

"גם את הטבעת של בעלי נתתי בערבות אצל המכולת, שיתן אוכל. בעזרה הסוציאלית ובמשטרה אומרים לי: עכשיו תלכי למכולת אחרת ותקחי בהקפה," אומרת אשת בן כליפה שנמצא גם הוא במעצר.

הגברת שטרקמן, בכהנה כשופטת, הוציאה צווי מעצר בקבלנות. היא מיהרה מאוד. אמרה שילדתה מחכה לה בבית. הלכתי לואדי לראות מה מצבן של אותן משפחות, של אותם ילדים, אשר הגב' שטארקמן כה הזדרזה להוציא צווי מאסר נגד אבותיהם.

מלכה שמחה, פקוחת עיניים גדולות שחורות ויפות להפליא, צמותיה קלועות לה כנזר על ראשה, ישבה על הרצפה ליד העריסה והיניקה את בתה – תינוקת בת שלושה חודשים. החדר בעל תקרת הקימורים היה נקי למשעי, הרצפה ממורקת, המיטות מוצעות בקפדנות, כמעט ולא ניכר בו בחדר, כי גרות בו, בחדר האחד, עשר נפשות – עשרת בני משפחתו של דוד מלכה, המוחזק זה שבועיים במעצר. גם ארון המזון של המשפחה נקי, נקי גם ממזונות.

שמונת הילדים והאם נשארו בבית ללא אב מפרנס. באו בשבת בצהריים, פגשוהו בסימטה על יד ביתו. אמרו לו שרק יגש למכונית המשטרה כדי לתת עדות. שם העלוהו בכוח על המכונית. התנגד בתחילה. עכשיו מאשימים אותו בתקיפת שוטר, בגלל אותה התנגדות שבאה עם מעצרו, אבל למה עצרו אותו? האם הלכה יום-יום למשטרה שיגידו איפה הוא. רק אחרי שבוע נודע לה באמצעות עורך-דין איפה הוא עצור. יש נשים שעד היום אינן יודעות – אומרת מלכה שמחה.

לא נותרה פרוטה בבית. הבעל עבד בתור פועל בנין פשוט ואיך יכלו לחסוך ממשכורת זו, שצריכה היתה לפרנס עשר נפשות. וזה רק שנה וחצי שהוא עובד בבנין. לפני כן עבד בעירייה. עבד עבודה מלאה, בהוצאת זבל, אבל קיבל שכר דחק.

נכון, קיבלו ארבעים לירות מהעזרה הסוציאלית. אבל כמה זמן זה יכול להספיק? כאשר באו למשרד העזרה הסוציאלית שנית, והיו שם עוד משפחות, – מספרת אחת הילדות, בנות המשפחה – "העובדת הסוציאלית הרימה את הטלפון ואמרה: 'הלו, הלו משטרה', ואז הלכנו משם וכאשר ירדנו במדרגות עלתה המשטרה".

לא חסו גם על חולי שחפת!

הילדה הלכה לקרוא לשכנה, גם בעלה עצור. ולאה אטיאס מספרת: "זה שמונה שנים, בעלה הוא חולה שחפת. כבר עבר ניתוח. עכשיו צריך להיכנס לבית הבראה, לקראת הניתוח בריאה השנייה." היא מראה לי אישור של "הליגה למלחמה בשחפת", שהוצא ב-4.8. ממשרד "הליגה" פנו למשטרה, אך ללא הועיל. אטיאס סולימן נשאר עצור. בליל שבת יצא כדרכו לרחוב – מספרת האשה – על יד קולנוע "הדר". עמד עם כל האנשים. כאשר המשטרה החלה להדוף את האנשים, נפל. התנפלו עליו באכזריות והיכו באיש ששכב על הארץ. מחוסר הכרה הובא לקופת-חולים, משם לבית-החולים רמב"ם. כאשר באה בשבת לבקרו, אמר לה הרופא בכעס מה: "למה לא בדקת בבית? כבר שלחנו את בעלך הביתה". בשבת אחה"צ נודע לה מפיו של מכר, כי בעלה עצור ב[כלא] ג'למה. הלכה לבקרו ומצאה אותו תשוש וחולה. בקושי סחב רגליו לחצר. כאשר באה לשם שנית, ביום שני, כבר לא היה בג'למה. השוטרים אמרו לה כי כבר שוחרר. שתלך הביתה לראותו. חזרה הביתה, אך הוא איננו. שוב כיתתה רגליה למשטרה, יום-יום ללא הועיל. לא אמרו לה היכן בעלה. כעבור שלושה ימים, סיפרו לה בשכונה, כי את החולים לקחו לרמלה. נסעה לרמלה ושם מצאה את בעלה. עדיין הוא עצור שם. היא וילדיה מחכים לו בדאגה, ובינתיים אין ממה לחיות.

"פרצו את הדלת אחרי חצות ואסרו את בעלי"

את בן כליפה – מספרת אשתו – עצרו ב-1:30 בלילה. "באו, אפילו לא דפקו בדלת. פרצו את הדלת המון שוטרים, לפחות שלושים ולקחו אותו. שני תינוקות יש לה, הגדול בן שנתיים, והיא בהריון. בעלה עובד בדחק. מאז השתחרר מהצבא הוא עובד בדחק. בעזרה הסוציאלית נתנו לה 20 לירות. כאשר באה שנית, כעבור חמשה ימים, צעקו עליה: "למה באת שוב? למה כבר גמרת את עשרים הלירות?"

אפילו ללחם וחלב בשביל הילדים זה לא מספיק – היא אומרת בכעס. וכאשר האשה באה לשאול במשטרה על בעלה, אומרים לה: "אל תדאגי לבעלך, תדאגי לילדים"…

*

מהו החוק אשר בשמו מתאכזרים כך בעצורים ובמשפחותיהם, בעצורים שהמשטרה מתחילה עתה לשחרר חלק מהם, באין לה הוכחות נגדם? אולם עדיין עצורים 50 מביניהם. במשך שבועיים התעללו כך בהם ובמשפחותיהם. הנה כך, שוב לא נותר אלא לחזור: הדיכוי המשטרתי אין בכוחו לפתור בעיות; הוא לכל היותר מצליח להטיל פחד לתקופת-מה, להשליט אימה בואדי, אולם יחד עם זאת הוא זורע שנאה, שנאה עמוקה למשטר אשר נוסף על המצוקה והסבל הוא גם משליט טרור משטרתי. והשנאה הזאת למשטר, בסופו של דבר, תגבר גם על הפחד, וגם תמצא את דרכי המוצא הנכונים, בדרך המאבק הנכון, נגד משטר זה.

בין בגדאד לרמת גן

ינואר 24, 2010

ב 2009 פרסמתי בבלוג של יולי כהן פוסט שסוקר את ספרה של ד"ר אסתר מאיר גליצנשטיין "בין בגדאד לרמת גן"
בגלל הסתבכות עם WORDPRESS אני מציג את הקישור בסוף הפוסט.

 

בין בגדאד לרמת גן   מאת: שאול סלע

עיראק אשר שימשה בית ליהודים במשך 3000 שנה, חרוטה בתודעה כארץ אוכלת יושביה, ואיני מכיר מישהו שרוצה להתגורר שם.  ב – 1941, בחג השבועות, פרץ בעיראק הפוגרום הנורא שידוע בשמו הפרהוד. בפוגרום זה נרצחו 150 יהודים. בעקבות הפרהוד פנו צעירים יהודים לשתי תנועות שעסקו במאבק להגנת יהודי עיראק. האחת הייתה התנועה הציונית שהודרכה על ידי שליחים מפלסטין/א"י, והשניה היתה התנועה הקומוניסטית בה היו חברים יהודים וערבים. היהודים בתנועה הקומוניסטית ראו את עצמם שייכים ללאום הערבי ופעלו יחד עם חבריהם למען כלל האוכלוסיה; יהודים וערבים כאחד. וכך, יצאו פעילים קומוניסטים ופעילים ציונים לשכונות היהודיות של בגדאד להגן על תושביהן ב- 14 למאי 1948.

ב – 1951-1950 גורשו היהודים מעיראק בנסיבות שהמחברת מרחיבה עליהם את הדיבור, ואני נמנע לפתח את הנושא . הממסד, קרי מפאי, והיהודים העיראקים הציונים, שזכו לתיגמול על ידי הממסד, דחפו את הנראטיב שקליטת יהודי עיראק הם "סיפור הצלחה של המפעל הציוני". היה גם נסיון לרתום את ההצלחה היחסית של קליטת יהודי עיראק בישראל כהוכחה לכך ש"המרוקאים הגיעו ממרוקו עם נחשלותם". למעשה, מדובר בנראטיב שיקרי שמשרת את העיראקים הציונים שהפנו עורף לאחיהם שהופלו בגלל מוצאם. הפעילים הציונים היו נתונים בין נאמנותם למפאי שהם היו שלוחיה, לבין אחיהם עולי עיראק שסבלו מהאפליה העדתית שהוכחשה על ידי הממסד, ובוצעה על ידי פקידות  מזרח אירופאית.

האפליה העדתית עמוד 136: עולי עיראק חוו על בשרם את היווצרותה של החלוקה האתנית מעמדית בתקופת שבתם במעברות כאשר הישוו את מצבם לזה של עולי רומניה, שהגיעו לארץ איתם אך הקדימו לצאת מהמעברות והקדימו להשתלב בתעסוקה קבועה. עולי עירק הבינו שהשלמה עם המצב תחרוץ  את גורלם ותמקם אותם ברבדים הנמוכים של החברה הישראלית. שנותיהם במעברות התאפיינו על כן במאבק מתמיד לשיפור תנאי חייהם. במיוחד בתחומים הבוערים : עבודה ודיור.

את מקומם של הציונים העיראקים, שלא יכלו ולא רצו בגלל נאמנותם למפאי להילחם באפליה נגד המזרחים, תפסו הפעילים הקומוניסטים היהודים, שלמעשה ראו את עצמם כעיראקים לכל דבר אבל הגיעו בגלל שהמשטר העירקי רדף אותם. הם כבר היו למודי ניסיון במאסרים ועינויים תחת השלטון העיראקי. כפי שציינתי, הם ראו את כלל האוכלוסיה בעיראק כאוכלוסיה שיש להיאבק עבורה ועשו זאת במסגרת משותפת יחד עם הקומוניסטים הערבים. במאבקים אותם הובילו הפעילים הקומוניסטים, הם עמדו מול מפאי המושחתת שלא היססה להפעיל בעלי אגרוף ואת המשטרה כנגד פעילים למאבק חברתי. מפאי ניסתה לשבור את המפלגה הקומוניסטית (קול העם) וכאשר בריוני מפאי תקפו פעילי זכויות אדם המשטרה נעלמה מהמקום.

בעמוד 216 כותבת המחברת: "הפעילות הבולטת ובעלת החשיבות הרבה יותר בטווח הרחוק הייתה הסיוע שהגישו הפעילים הקומוניסטים יוצאי עיראק לאנשי המעברות בארגון שביתות והפגנות הקשורות בבעיות היום יום הבוערות. חיים רוקח, ראש מדור הקליטה של מפאי, ציין כי מק"י בניגוד למפ"ם אינם מדברים על רוסיה וסטאלין במעברות. את זה עושים מפ"ם. אנשי מק"י מדברים אל ליבם של אנשי המעברה. הם פורטים על נימים המדברים אל נפש האדם במעברה כגון : שאלות מים,צריפים,עבודה וכו.

מאבקם של יהודי עיראק למגורים במרכז ולא בפריפריה בהנהגת הקומוניסטים נחל הצלחה והוכיח את עצמו. הפעילים הקומוניסטים עצמם לא זכו לתהילת עולם. המפלגה הקומוניסטית הישראלית שהיתה בעצמה מנגנון בירוקרטי לא נתנה לקומוניסטים היהודים דריסת רגל. יהודי עיראק עצמם, שחיו תחת משטר עוין החל מ- 1933 ועברו רדיפות של השלטון הערבי בעיראק, לא רצו ולא יכלו להתריס יותר מידי נגד הכוחנות של מפאי. גם הזהות הערבית איתם הגיעו יהודי עיראק היתה לצנינים בעיני הממסד. הזהות הערבית היתה אבן ריחיים על צוארם  של יהודי עיראק ובסיום המאבק הפסיקו הקומוניסטים את פעילותם ועשו לביתם.

על המאבק של עולי עיראק נגד היישוב בפריפריה עמודים 126 127: בחינת ההשלכות של קביעת איזורי התמקמות על המשך הקליטה ממרחק של יובל שנים מלמדת שמנקודת ראותם האישית, התועלתנית, היטיבו עולי עיראק לפעול. המגורים בתל אביב אכן היו עדיפים ממגורים באזורים מרוחקים בכל תחומי החיים. העיר הציעה להם מבחר של מקומות עבודה לגברים וגם לנשים ובשכר גבוה יותר מבפריפריה, אפשרות לרכוש השכלה בכלל והשכלה איכותית בפרט וצמצום התלות במוסדות המיישבים. אפשרות הקידום האישיות היו גבוהות לאין שיעור, בוודאי ביחס להתיישבות בערי עולים בפריפריה או במושבים.

את מאבקם של יוצאי עיראק על נטישת הפריפריה ועל התיישבות בערים הוותיקיות במרכז הארץ ניהלו אלפי אנשים אשר ביקשו כפרטים לשפר את סיכויי קליטתם בישראל. מאחורי פעולות אלו לא עמדו מודעות חברתית או פוליטית: שום ארגון ושום אידיאולוגיה לא הינחו את העולים והם לא מרדו במדיניות פיזור אוכלוסין וההתיישבות החקלאית, ואף לא ביקשו לשנותה, להפך, רבים מהם אימצו את הערכים החלוציים כאידיאלים ראויים להערצה, אך הבינו שהגשמתם תוביל אותם אל מעמד חברתי נחות, בדומה לכפריים הערבים בעיראק, ובהיותם עירונים הם סרבו לשנות את אורח חייהם, את עיסוקיהם ואת מעמדם החברתי. בדומה ליוצאי אירופה הם הותירו את המשימות הלאומיות לאחרים.

ספרו של סמי  שלום שיטרית, "המאבק המזרחי בישרל 1948-2003", סוקר מבחינה סוציולוגית והיסטורית את כלל המאבק המזרחי בישראל. ספרה של ד"ר מאיר-גליצנשטיין משלים את הזוית מהצד העיראקי של המאבק, ושני הספרים גם יחד מוכיחים שהיה דיכוי מזרחים על בסיס אתני.  בניגוד לדעה הרווחת על "ההצלחה" העיראקית עקב היותה משכילה, מספרת לנו המחברת שהדור השני והשלישי של עולי עיראק פיגרו בהשיגיהם גם אחרי הדור הראשון שהגיע ארצה וגם אחרי הדור השני והשלישי של העולים האשכנזים שהשיגיהם היו גדולים מהשגי הוריהם.

בעמודים 183 184 כותבת המחברת: לא זו  בלבד שהגברים יוצאי עיראק לא הצליחו להדביק את פער ההשכלה בינם לבין יתר האוכלוסיה אלא שבקרב הדור השני חלה נסיגה ניכרת בהשוואה לכלל הגברים היהודים. במפקד 1995 נמצא שבין הגברים יוצאי עיראק 22.6 אחוזים הם בעלי השכלה של 13 שנות לימוד ומעלה לעומת 37.2 אחוז בקרב כלל הגברים היהודים.

המחברת מביאה את הסבריו של יעקב נהון בעמודים 183 184: ואכן קשיי הקליטה פגעו באפשרויות הלימודים של העולים הצעירים, רבים מהם כאלה שללא ספק היו ממשיכים בלימודים תיכוניים ועל תיכוניים בעיראק. סיבה נוספת היא החינוך המקצועי שהונהג בבתי הספר התיכוניים מאז שנות השישים ואשר לתוכו תועל חלק ניכר מן הנערים בני עדות המזרח בלי  קשר ליכולתיהם הלימודיות.

הצלחתם היחסית של עולי עיראק ביחס למזרחים האחרים נובעת מיישוב הפריפריה בעולים מזרחים במיוחד מצפון אפריקה, בעוד עולי עיראק לא נמנו על מיישבי הפריפריה. העיראקים ניהלו מלחמת חורמה במזימה לשלוח אותם לפריפריה ואילו העולים האשכנזים לא היו צריכים להיאבק כי הם "קיבלו פטור" מביצוע "משימה ציונית" זו. יתרונם של העולים העיראקים על פני העליה הגדולה מצפון אפריקה בפילוס דרכם בחברה  ועל מגורים באיזור המרכז לא נבעה מהנרטיב השיקרי אותו מפיץ הממסד בגין "נחשלות המרוקאים", אלא שבגלל הסכם בין ממשלות ישראל ועיראק יצאו 100,000 יהודים בתקופה של 6 חודשים ונוצרה קבוצה שסייעה לעולים מעיראק לנהל מאבק מוצלח על מקום המגורים. את מספר היוצאים מצפון אפריקה ויסתו השלטונות על ידי פריסת היציאה לתקופה של 15 שנה וכך כפו עליהם מגורים בפריפריה שהבטיחה נחשלות לעומת מגורים במרכז שהבטיחו סיכוי להצלחה.

כותבת המחברת בעמודים 380-381: כללית היטיבה העליה הגדולה של ראשית שנות החמישים עם האשכנזים. בפני הותיקים היא פתחה משרות שלטוניות רבות שבתקופת המנדט היו בידי פקידים בריטים וערבים, ומשרות רבות נוצרו עם גידול האוכלוסיה ועם הצורך בקליטת המוני העולים החדשים. תקופה זו האיצה את עלייתם בסולם הכלכלי והחברתי. שליטתם בממסד אפשרה להם לעזור לבני עדתם העולים החדשים מאירופה להשתלב בתפקידים זוטרים במוסדות המדינה, בסוכנות היהודית, בהסתדרות העובדים ובמפלגות וגם במקומות עבודה אחרים. קליטתם התעסוקתית של העולים האשכנזים האיצה את יציאתם ממחנות העולים ומן המעברות ואת מעברם לדיור קבע. קליטת המזרחים באותן שנים היא בבואתה המהופכת של קליטת האשכנזים .שנים רבות הם סבלו מבעיות תעסוקה קשות, רבים מהם הועסקו בעבודות יזומות ומרבית המובטלים באו משורותיהם. כאשר זכו לפתרון דיור, באוהל, במעברה או בשיכון בעיר, היה המקום צר מלהכיל את משפחותיהם מרובות הנפשות. חייהם התנהלו בצפיפות רבה שהקשתה את קיומם של חיי משפחה סדירים. הם נשארו במעברות עוד שנים רבות אחרי שהאשכנזים נחלצו מהם, ורבים מהם הגיעו לבסוף אל שכונות המצוקה בערים הגדולות. גם מדיניות פיזור האוכלוסיה הוחלה בעיקר על העולים מתימן, מפרס ומצפון אפריקה וכמעט לא נגעה לקבוצות האוכלוסיה החזקות יותר והמרושתות יותר שהגיעו מאירופה. מדיניות זו הגיעה לשיאה עם בואו של גל העליה השני של עולי צפון אפריקה באמצע שנות החמישים. הפריפריה היתה אז האפשרות היחידה שנפתחה בפניהם ולמעשה נאכפה עליהם. התיחום העדתי קיבל ביטוי במישור הגיאוגרפי והחברתי כאשר מרבית יוצאי אירופה התרכזו ביישובים ותיקים במרכז הארץ בעוד מרבית תושבי הפריפריה ושכונות המצוקה נמנו על ארצות האיסלאם

ומוסיפה המחברת  בעמוד 128 על הקורבן אליו נפלו יוצאי צפון אפריקה: לעומת זאת במחצית השניה של שנות החמישים הקפיד הממסד על היקף מצומצם של עולים מצפון אפריקה באמצעות מדיניות הסלקציה, ובכך שמר בידיו יכולת לפקח ולשלוט על תהליכי ההתיישבות. המדיניות שניהל היקשתה מאוד את עזיבת הפריפריה, גם לאותם עולים שבנסיבות אחרות היו יכולים לעשות את דרכם אל היישובים הותיקים שבמרכז הארץ.

איך עבדה האפליה עמודים 118 – 119 תופעה זו של מאבק להשגת מגורים בעיר הגדולה, או בסמוך לה, לא אפיין את עולי עיראק בלבד, אלא את מרבית העולים ובראשם העולים מפולין. אלה בלטו במאבקם העיקש על מגורים בתל אביב. סופר מעריב שביקר במחנה 'שער עליה' כתב: 'אחד הפקידים שח לי שמבין עשרות עולים אשכנזים הצליח לרשום למעברות במשך היום 4-5 משפחות בלבד. הנותרים הסתננו מבין האצבעות'.

עמ 119 התנגדותם של העולים האשכנזים להתיישבות בפריפריה עמדה גם היא בדרכם של מגשימיה של תוכנית פיזור האוכלוסין. …אך בראשית 1950 כבר קשה היה למצוא בקרב עולי אירופה מועמדים להתישבות, ועתה ביקשו העולים את העיר הגדולה תל אביב או חיפה. אלא שאם העדפותיהם של עולי פולין נתקבלו בממסד באכזבה – אותן העדפות של עולי עיראק נתקבלו בתרעומת. את עולי פולין ניסו לפתות בהצעת תנאים טובים יותר, את עולי עיראק פינו באיומי משטרה.

תודה מיוחדת לאיריס חפץ שעזרה לי להביא חומרי גלם שהיו תהו ובהו לרשימה שאני רוצה מאוד בתפוצתה. ראויים לציון פרופ אלה שוחט,פרופ יהודה שנהב,נעים גלעדי (חלסצ'י) ,ד"ר הני זובידה וכל הפעילים המזרחים שספגו ביקורת נוקבת בזמן שההיסטוריה של יהודי עיראק היתה תורה שבעל פה והגיעה שעתם לרוות נחת כאשר עמדתם זכתה להכרה. תודה לגדעון גלעדי ז"ל על איסוף החומרים. ולבסוף תודה לכל הפעילים הקומוניסטים הלוחמים לזכויות אדם שהידועים בהם הם שמעון בלס, אליהו עזר, סמי מיכאל, סמיר נקאש ומשה חורי.

שאול סלע, 2009.

לפוסט שפורסם בבלוגאישי של יולי כהן כאן

כך הפכה ישראל למדינה דו לאומית

ינואר 24, 2010
w w w . h a a r e t z . c o . i l

עודכן ב- 08:37 22/01/2010

כך הפכה ישראל למדינה דו-לאומית

כך חילקה ישראל את הפלסטינים לחמישה עמים שונים וסתמה את הגולל על פתרון של שתי מדינות. המסלול שאליו מתנקז הסכסוך הוא אחד ויחיד: מדינה דו-לאומית. הזמנה לבחינה מחדש של מושגי היסוד של השיח

מאת מירון בנבנישתימקץ 42 שנות כיבוש, מבחינת האזרחים הישראלים ומכלול האינטרסים שלהם, סיפוח השטחים הוא בגדר עובדה מוגמרת. הגדרת השטחים כ"כבושים" מייצרת מצג שווא של זמניות, שתסתיים "עם בוא השלום", כדי לחמוק, "בינתיים", מהכרעה בדילמות מיידיות. השימוש במונח "כיבוש" משמש קביים למי שמחפשים תקדימים אופטימיים. על פי העמדה הזאת, כשם שהסתיימו כל הכיבושים, יסתיים גם כיבוש זה. המחנה היוני בארץ חוטא כבר שנים בהעמדת הפנים הזאת. תומכיו יודעים כי ה"זמניות" היא האמצעי העיקרי לסיפוחם דה-פקטו של השטחים.

כיבוש השטחים ב-67' היה אמנם תוצאה של פעילות צבאית, אבל עד מהרה הפך המרכיב הצבאי למשני והמרכיב ה"אזרחי", כלומר מפעל ההתנחלויות – לגורם הדומיננטי שרתם את הצבא לצרכיו, והפך את כוחות הביטחון למיליציה בשירות המתנחלים. שום מודל של כיבוש צבאי אינו יכול להסביר את סיפוחם למעשה של 60 אחוז משטחי הכיבוש של 67' – אלה המכונים אזור – C סיפוח שהותיר לאוכלוסייה הנכבשת רק שטחים מנותקים זה מזה, משוללים תנאים מינימליים לקיום עצמאי. רק אסטרטגיה של סיפוח ושליטת קבע יכולה להסביר את מפעל ההתנחלות העצום ואת השקעות הענק בתשתיות המוערכות בעשרות רבות של מליארדי דולרים (יש המעריכים אותן בכמאה מיליארד דולר).

שום מודל של "כיבוש" אינו הולם את הקנטונים-בנטוסטנים, שנוצרו בארץ, המפרידים בין קהילה חופשית ומשגשגת, הנהנית מרמת חיים שבסיסה הכנסה ממוצעת של 25 אלף דולר לנפש לשנה, לבין קהילה נשלטת, משוללת יכולת לעצב את עתידה, שרמת חייה אינה עולה על 1,000-2,000 דולר לנפש, לשנה.

אפשר לקבוע שלמעשה כבר שורר בארץ משטר דו-לאומי. המושג "משטר דו-לאומי" עדיף על המודל כובש-נכבש משום שהוא מתאר את התלות ההדדית של שתי החברות ואת הקשרים הפיזיים, הכלכליים, הסמליים והתרבותיים שאינם ניתנים לחלוקה אלא במחיר כבד מנשוא. הגדרת המצב כדו-לאומי אינה מצביעה על שוויון בין הישראלים והפלסטינים אלא להפך – מדגישה את הדומיננטיות המוחלטת של הלאום היהודי-ישראלי, השולט על לאום פלסטיני מרוסק מבחינה טריטוריאלית וחברתית.

היישוב היהודי בפלשתינה המנדטורית שאף ליצור חברה מתבדלת. זו התפתחה במתכוון בלי להתייחס לחברה הפלסטינית. שתי החברות פעלו זו בצד זו, תוך חיכוך מתמיד ואיום הדדי. ואולם, כל עוד היו השתיים כפופות לעילית הביורוקרטית הבריטית, הן היו שוות מעמד. ההפרדה הודגשה יתר על המידה בידי שני הצדדים, למטרות פוליטיות, והדגשת יתר זו האפילה על אינטראקציה כלכלית חזקה למדי שהתקיימה בין שתי הקהילות בתחומים רבים, כגון תעסוקה במוסדות הממשל המנדטורי, מסחר ותחבורה. יהודים וערבים שיתפו פעולה בגידול ובייצוא הדרים; יהודים צרכו מוצרים חקלאיים ערביים; אחוז נמוך אך לא מבוטל של ערבים הועסקו בסקטור החקלאי היהודי; והעיקר: היהודים והערבים היו שותפים במערכת שלטונית, משפטית וכלכלית אחת של המנדט הבריטי, וההשפעות ההדדיות היו גדולות מאלה ששתי הקהילות היו מוכנות להודות בהן. אינטראקציה זו נראית בדיעבד משנית לקשרים העקובים מדם, שהשפעתם על העוינות האינטימית הפכה את היחס אל האחר למרכיב מרכזי בזהות העצמית של שתי הקבוצות המסוכסכות.

מלחמת 48' הרסה את החברה הפלסטינית ושרידיה הדלים נעלמו מתודעתה של החברה הישראלית. למשך 19 שנה "נעלמה" הבעיה הפלסטינית והפכה ל"סכסוך הישראל-ערבי" עם מדינות ערב. הפלסטינים הפכו ל"פליטים" או ל"מסתננים/פדאינים". החברה בישראל נתפסה כחברה יהודית הומוגנית, שיש בה אמנם מתחים "עדתיים", אבל אלה יילכו וייעלמו ככל שתתקדם בניית האומה. מלחמת 67' היתה הקרב האחרון במלחמת 48'. חלוקת הארץ, שנוצרה עם חתימת הסכמי שביתת הנשק, נמחקה בעקבות הכיבוש.

הדגשת הנתק המהותי בין שתי התקופות, זו שלפני 67' וזו שאחריה, הנתק הקרוי "הכיבוש", מתירה לדבוק בנרטיב הציוני הקלאסי ביחס לאירועי מלחמת הקוממיות ובעיקר בשלילת הנכבה הפלסטינית. הנתק המדומיין הזה מגשר על פני סתירות פנימיות באשר למעמדם הפוליטי של האזרחים הפלסטינים במדינת ישראל, ובסירוב להכיר בהם כבמיעוט לאומי הזכאי לשוויון זכויות קולקטיבי. נתק זה הופך את קו שביתת הנשק של 49' למין תצורה גיאוגרפית בלתי עבירה, המפרידה בין ישראל הקטנה והטובה לבין השטחים הכבושים שבהם מתרחשים מעשי זוועה ודיכוי.

לחצו למפה של החלוקה המינהלית של הגדה המערבית

הסף הקריטי של ההתנחלויות

השאיפה ליצור הפרדה פיזית זכתה בשנים האחרונות למימוש בדמותה של גדר ההפרדה. אבל עיקר חשיבותו האידיאולוגית של הקו הירוק הוא ביכולת לזהות את האחראים, לכאורה, למצב האלים ואת האשמים בכיבוש: ציבור "המתנחלים". אכן, לפני 30 שנה היו המתנחלים גורם מכריע בקביעת עובדות גיאו-פוליטיות בשטחים הכבושים. בשנות השבעים והשמונים, לעצם בניית נקודות יישוב בשטחים ולאכלוסן היה תפקיד מכריע. אי שם בסוף שנות השמונים חצו ההתנחלויות סף קריטי, שמעבר לו הושגה התפתחות דמוגרפית ואורבנית מתמשכת. מנהיגי המתנחלים הצליחו להקים קבוצת לחץ פוליטית רבת עוצמה משני צדי הקו הירוק, ונוצרה תשתית חוקית ופיסקלית שהביאה לסיפוח השטחים דה-פקטו למדינת ישראל. מאז הפך מספר ההתנחלויות, ואפילו מספר התושבים בהן, לעניין לא רלוונטי משום שמכשירי השליטה הישראליים השתכללו באורח שגרם להבחנה בין "ישראל הריבונית" ל"שטחים הכבושים" – ויישובי הגדה ביחס ליישובי ישראל – להיטשטש לחלוטין. גם השליטה בקרקע חדלה לשמש אמצעי לבניין התנחלויות ונהפכה לדרך להצר את צעדיה של האוכלוסייה הפלסטינית ולגזול ממנה את המרחב הפיזי.

במציאות החדשה איבדו ההתנחלויות את משמעותן כאמצעי שליטה מרחבית. גדר ההפרדה ושעריה, המחסומים והכבישים הסטריליים ליהודים בלבד, ואלפי הצווים הצבאיים ואכיפתם תפסו את מקומם של היישובים. סיפוחו של שטח C, המקיף כ-60 אחוז משטח הגדה המערבית, אינו נסמך על ההתנחלויות המצויות בו, אלא על משטר האוכף מערכת מסועפת של שליטה ישראלית בכל תחומי החיים והמרחב הפיזי.

ארבעים שנה לאחר הקמת ההתנחלות הראשונה, נהפכה ה"התנחלות", כמו הקיבוץ והמושב, "חומה ומגדל" וייבוש החולה, למוצג במוזיאון הציוני. "הקמת" התנחלויות, כמו "פירוקן", הפכו לעיסוק אנכרוניסטי, כסמל וכמכשיר גיוס בידי הימין והשמאל. ההתנחלויות, ובעיקר אלה השוכנות במרחבים האורבניים של ירושלים ותל אביב, משולבות לגמרי במערכות הישראליות. הניסיון לתלות את האשם במתנחלים ולסמן את ההתנחלויות כמכשול עיקרי לשלום נראה כאליבי, לנוכח המעורבות, בפועל ובמחדל, של כל שדרות החברה הישראלית בהשלטתו ובשגשוגו של המשטר השורר בשטחים הכבושים.

ריסוקם של הפלסטינים

שישים שנה לאחר שזכתה לעצמאותה הצליחה ישראל לרסק את האומה הפלסטינית לחמש קהילות מבודדות, שכל אחת מהן נאלצת להתמודד לבדה עם השליט הישראלי. כך יכולה ישראל להתעסק בנפרד עם יותר ממיליון פלסטינים אזרחי ישראל; יותר ממיליון וחצי תושבי עזה, אותם מייצגת ממשלת חמאס; יותר משני מיליון תושבי הגדה, המיוצגים בידי מנהיגות פתח; יותר מרבע מיליון תושבי מזרח ירושלים, שממערב לחומת ההפרדה, ועם מיליוני הפליטים בפזורה הפלסטינית – הכל בעת ובעונה אחת ובלי קשר בין זירות המגע השונות ותוך מתן לגיטימציה בינלאומית לריסוק הזה. הריסוק משמש תעודת ביטוח נגד "הסכנה הדמוגרפית" שתתרחש כאשר ישיגו הפלסטינים, בקרוב מאוד, רוב מספרי בשטחים שבין הירדן לים. הקהילה היהודית השלטת תמשיך, גם כשתהפוך למיעוט, לכפות את הפיצול הפלסטיני תוך שימוש באמצעים השגורים, מקל וגזר, שישמרו ואף יעמיקו את חוסר התיאום והחולשה של רסיסי הקהילות הפלסטיניות.

אסטרטגיית הבידול זוכה, למרבה הפרדוקס, לשיתוף פעולה מלא מצד הפלסטינים, שמקבלים עליהם בהכנעה את הזהות הנבדלת וסדר היום הנפרד המוכתבים בידי ישראל. יתר על כן, הזהות המרוסקת יוצרת עם השנים גם הבדלים משמעותיים בתרבות הפוליטית, באורח החיים ואפילו בסגנון הדיבור (בערבית) של כל אחת מחמש הקהילות הפלסטיניות הנפרדות. הפלסטינים בישראל נאבקים על הכרה כמיעוט לאומי ועל שוויון זכויות. הם אינם כורכים את מאבקם במאבק אחיהם שמעבר לגדר ההפרדה; הפלסטינים בשטחים נאבקים להגדרה עצמית. אנשי חמאס בעזה אינם מתעניינים בהשלכות מעשיהם האלימים והרטוריקה שלהם על האינטרסים של כלל העם הפלסטיני. רבע מיליון תושבי מזרח ירושלים, החוששים לאבד את זכויותיהם במערכת הישראלית (חופש תנועה, ביטוח לאומי), שואפים להישאר "תחת הכיבוש" ולא להסתפח לשלטון פלסטיני. בני הפזורה הפלסטינית נושאים עמם את מפתחות בתיהם שחרבו ב-48' ויודעים כי אין פתרון למצוקתם.

הקהילות הפלסטיניות עצמן אינן מעזות לגבש חזית אחידה, שכן ישראל יכולה להיפרע מכל אחת מהן. בשנות השישים והשבעים הופעלה מדיניות הריסוק כלפי המיעוט הקטן של "ערביי ישראל". בתחילת המאה הזאת היא מופעלת בתחכום רב כלפי קרוב לחמישה מיליוני פלסטינים, כמעט בלי לעורר תשומת לב, ולא במקרה. לתעמולה הישראלית אין כל עניין בהדגשתם של הישגי הריסוק; אדרבה, ישראל שואפת להציב את דחליל "האיום הקיומי" הנשקף לה, לכאורה, מצד אויב ערבי מונוליטי נחוש. הדוברים הפלסטינים נזהרים לא להשמיע דבר על הריסוק הזה, כאילו היה תעמולה עוינת.

ביסוסו של הסטטוס-קוו

אסטרטגיית ההפרד ומשול היא הגורם העיקרי המבסס את המשטר הדו-לאומי, אבל אינו היחיד. תורמים לביסוסו גורמים נוספים:

ראשית, המדינות השכנות שחתמו על הסכמי שלום עם ישראל מעדיפות אינטרסים בילטרליים וגלובליים על פני סולידריות ערבית. שיקולים פנימיים גורמים להן להעדיף את הסטטוס-קוו של שלטון ישראלי בשטחים – יחד עם תשלום מס שפתיים לשאיפות הלאומיות של הפלסטינים – על פני הקמת מדינה פלסטינית חלשה. אשר לירדן, עצם הקמתה של מדינה כזאת מהווה איום על קיומה.

שנית, "המדינות התורמות" מגייסות מדי שנה מיליארדי דולרים למען הרשות הפלסטינית. בכך הן מממנות את המשך הסטטוס-קוו, וכך הן משחררות את ישראל מהצורך להתמודד עם מחירה הכלכלי של השליטה על הפלסטינים. אילו הוטלה האחריות לניהול משטר הכיבוש על ישראל, על פי הדין הבינלאומי, היא היתה חייבת להוציא על כך ממקורותיה לפחות כמיליארד דולר לשנה. הזרמת כספי "המדינות התורמות" להוצאות שוטפות של הרשות הפלסטינית היא מקור לבזבוז, לשחיתות ולהעמקת הפער בין ממסד מושחת לבין הציבור הנאבק בקשיי הקיום, וגם לשגשוג הכלכלי המלאכותי השורר בגדה המערבית.

שלישית, מערכת ההסברה הישראלית מצליחה לנצל את הסולידריות האתנית היהודית בארץ ובפזורה, ואת רגשי האשם של הגויים על רדיפות היהודים כדי להשתיק כל ביקורת כביטוי של שנאה עצמית ואף אנטישמיות.

רביעית, הפערים והניגודים הבין-קהילתיים השוררים בתוך השטח הנתון לשליטת ישראל הם כה עמוקים עד כי אין אפשרות לנהל מתחים אלה אלא באמצעות אכיפה כוחנית ישירה או עקיפה. בדרך כלל מושם הדגש על אי-שוויון פוליטי ואזרחי ועל שלילת זכויות קיבוציות, אבל חוסר השוויון החמור והמסוכן יותר הוא זה הכלכלי; הפער הענקי בתמ"ג לנפש בין ישראלי לפלסטיני, פער המגיע ל-1:15 בגדה ו-1:20 ברצועה, וכן אי-השוויון העצום בשימוש במשאבי הסביבה (קרקע, מים), הם פצצה מתקתקת. פער זה יכול להתקיים רק בהתבססו על כוח הזרוע שמספקת ביעילות רבה מערכת הביטחון הישראלית, הנתפסת כעוסקת ב"ביטחון", בעוד שלמעשה היא אוכפת את המשך קיומו של פער פוליטי-כלכלי-חברתי נפיץ.

מערכת הביטחון נסמכת על קונסנזוס יהודי-ישראלי כמעט מלא, הנובע מכך שגם רוב מתנגדי ה"כיבוש" אינם מוכנים לוותר על זכויות היתר שלהם, שכן אז תיפגע רווחתם באורח ממשי. הם לא ייאלצו רק לשתף את הפלסטינים בשלטון, אלא גם לוותר על משאבים פיזיים-כלכליים. לנוכח הדילמות האלה אין פלא שרוב הישראלים מעדיפים להתחבא מאחורי ויכוחי סרק, שכל ערכם בעצם קיומם.

חמישית, מסע יחסי הציבור המתהדר בשם "תהליך השלום" משכנע רבים שהסטטוס-קוו הוא זמני, שהרי אם אנשים חשובים כנשיא ארצות הברית מתעסקים בכך, משמע שהשינוי אכן יתרחש. קיומה המלאכותי של הרשות, כשלעצמו, מנציח את המשטר הקיים, משום שהוא ממשיך לקיים את האשליה שהמצב זמני, ואפשר להמשיך להשתעשע בחלופות תיאורטיות ל"הסדר הקבע" באמצעות "תהליך מדיני", שהנה הנה יביא את הפתרון. כל מי שהסטטוס-קוו משרת את מטרותיו או נרתע מפני ניתוח אמיתי ונוקב של המציאות מעוניין לשגות באשליית הזמניות, וכך, הכוחות המעוניינים לשמר את המצב הקיים חזקים מהכוחות השואפים לקעקע אותו. אי אפשר להתחמק מהמסקנה שהסטטוס-קוו עמיד, ולא עתיד להשתנות במהרה. במשך יותר מ-40 שנה, בדרך של ניסוי וטעייה – בלי תכנון, אבל מתוך מענה לקוד של חברת מתנחלים – השתכללה מערכת השלטון הישראלית המבטיחה שליטה מלאה על כל גורם או תהליך שעשוי לפגוע בדומיננטיות המוחלטת של הקהילה היהודית ובזכויות היתר הפוליטיות והחומריות שצברה.

המציאות אינה קופאת על שמריה

אין להבין מכך שהמציאות קופאת על שמריה. אדרבה, הצעדים שנועדו להנציח את הסטטוס-קוו גרמו לשינויים שעשויים להביא לתוצאות ארוכות טווח. כל השינויים הללו הם בעלי משמעות רבה, אבל הם שינויים פנימיים המתנהלים תחת מטריית השליטה הישראלית.

הניתוק בין הגדה לעזה, בעקבות ניצחון חמאס והמצור הישראלי, אינו זמני והוא הפך לעובדה שתשפיע על גורל העם הפלסטיני בטווח הארוך. ההשתלטות הסופית של חמאס על כל מוקדי הכוח ברצועה, והלגיטימציה שממנה הוא נהנה, מבססות את שלטונו. בהיעדר סיכוי לשינוי בתהליך הבידול בין הרצועה לגדה, יתבססו שתי מערכות שלטוניות נפרדות ועוינות זו לזו. ישראל יכולה לרשום לעצמה הישג: מיליון וחצי תושבי עזה יצאו לדרך שתביא אותם בעתיד הלא רחוק להקמת קריקטורה של מדינה פלסטינית על כ-1.5 אחוז משטח פלסטין ההיסטורית ובה 30 אחוז מבני עמם החיים במולדתם.

הקנטון השני, ששטחו הולך ומצטמצם עקב התרחבות ההתנחלויות, ובו יותר משני מיליון נפש, נחשב היום כליבת העם הפלסטיני, אך למעשה הוא סופח לישראל, וחלים בו תהליכים פוליטיים הדומים לאלה שעברו על הפלסטינים בתוך מדינת ישראל אחרי 48', בשינויים המתבקשים מהתנאים ההיסטוריים השונים ומסדרי הגודל האחרים. שגשוג כלכלי ועייפות מאלימות יוליכו לשינוי עקרוני באסטרטגיה הלאומית הפלסטינית בגדה, אשר למרות ביטויי הדבקות ב"מאבק המזוין" תשאף לצבור כוח כלכלי-פוליטי ותפתח מנגנוני מאבק לאומי לא אלימים. ואולם, שינוי זה אינו יכול להתרחש כל עוד ממשיכה לכהן רשות פלסטינית המתיימרת לשמש גוף ריבוני בעל ממשלה, פרלמנט וכוחות חמושים. אש"ף נהפך לאוסף של פונקציונרים מקבלי משכורת המקבצים נדבות בוועידות הבינלאומיות. הרשות עוסקת במלחמת חורמה נגד חמאס, המתבצר בעמדות אנכרוניסטיות, ואילו הפזורה הפלסטינית נותרה בלי מנהיגות.

מודלים של משטרים

פתרון "שתי מדינות לשני העמים", הזוכה לתמיכה בקרב המרכז-שמאל הישראלי, מניח שישראל תמשיך להיות מדינת העם היהודי כפי שהיא מתקיימת כיום, דהיינו שהפלסטינים בישראל נהנים משוויון זכויות אינדיווידואלי, אך נתונים לאפליה לאומית קולקטיבית. מולו אפשר להעלות את מודל "מדינת כל אזרחיה", שפירושו בעצם מדינה דו-לאומית דה-פקטו בגבולות 48'. מודל זה מחייב שינויים חוקתיים כגון קביעת אוטונומיה חינוכית ותרבותית למיעוט, שיתופו בכל מוסדות השלטון בהתאם לגודלו הדמוגרפי, וקביעת זכות וטו בחקיקת חוקים הנוגעים לזכויות המיעוט. אבל מה באשר ל"מדינה הפלסטינית" בתוך המודל הזה? קיימים כמה וכמה וריאנטים, ההופכים את הכותרת למעורפלת, במקרה הטוב, ולפארסה במקרה הגרוע. מבחינת הפלסטינים, מדובר יהיה במדינה ריבונית לחלוטין, בגבולות ה-4 ביוני 67' (על פי פלסטינים אחרים – גבולות החלטת עצרת או"ם 181 מ-47'), בעלת גישה חופשית אל העולם בדרך היבשה, הים והאוויר, שליטה מלאה על כל המשאבים הפיזיים, ריבונות בעיר העתיקה, כולל הר הבית, וכל השטח ממזרח לקו שביתת הנשק, פירוק ההתנחלויות ומימוש "זכות השיבה" על פי פרמטרים גמישים (ללא ויתור על העיקרון). מובן שחזון מינימליסטי זה ניצב בניגוד גמור למה שגובש כקונסנזוס ישראלי המרבה לדבר על פירוז וריבונות מוגבלת.

אריאל שרון – מתנגדה המושבע של מדינה פלסטינית ממערב לירדן והאסטרטג של "ירדן היא פלסטין" – הפתיע בתמיכתו ב"מדינה פלסטינית". רבים ראו בכך את "ניצחון השמאל", והוכחה לכך שפתרון החלוקה הוא "בלתי נמנע". למעשה, שרון חשב כבר מסוף שנות השבעים על מדינה בנוסח הבנטוסטנים של דרום אפריקה. תוכנית זו התממשה בהקמת גדר ההפרדה בגדה ובהתנתקות החד-צדדית בעזה. מנקודת המבט של רצף המודלים, "מדינה אחת – חלוקה", תוכנית הבנטוסטנים של שרון עומדת כנקודת אמצע המשיקה לשתי החלופות. מצד אחד, עונים הקנטונים הפלסטיניים על הדרישות המינימליות להיחשב "מדינה", ומצד שני, השטחים מנותקים מן העולם – ללא כל אפשרות לחיות חיים כלכליים עצמאיים, וללא תשתית פיזית – והם לא יותר מאשר אוטונומיות מוניציפליות או פרובינציאליות, התואמות מבנה דו-לאומי רגיונלי.

איך אירע ששרון ויורשיו, אולמרט ולבני, אנשי "המחנה הלאומי", הפכו לחסידי מדינת הלאום הפלסטינית? מה הביא את מי שלדידם התקיים רק קולקטיב לגיטימי אחד בארץ, והפלסטינים היו בעיניהם רק ארגוני טרור, להצהיר שהסכסוך הוא סכסוך לאומי, ולכן פתרונו הוא פתרון לאומי, בדמות הקמת שתי מדינות לאום? למהפך גרמו הפלסטינים. בחוללם את אינתיפאדת אל-אקצה, כפו על הישראלים את התובנה שאי אפשר להדביר אותם, להתעלם מהם או לגרשם. האינתיפאדה הכריחה את הישראלים, לראשונה בתולדותיהם, לסמן את גבולות התפשטותם הטריטוריאלית באמצעות גדרות הפרדה ומחסומים, ולזנוח שטחים מאוכלסים העלולים לערער את המאזן הדמוגרפי. שאר השטח, המרוסק ונטול הסיכוי לקיום עצמאי, אשר גבולות הריבונות בו הם גובה הבתים ועומק הקברים, יכול, על פי הנביאים החדשים של הלאומיות הפלסטינית, להיהפך למדינת לאום פלסטינית; ואם אין הם רוצים ליהנות מהנדיבות הישראלית – ידע העולם כולו עד כמה לוקים הם בהרס עצמי ובכפיות טובה.

חלקים נכבדים בשמאל הישראלי, השמים את כל יהבם על "חלוקת הארץ" כעיקרון מטא-פוליטי, מתברכים בניצחונם; הם מאמינים שדרכם ההיסטורית ניצחה. עכשיו אפשר להעמיס את כל הטרגדיה הפלסטינית על המדינה המיועדת להשתרע על פחות מ-10 אחוז משטח פלסטין ההיסטורית. היא אמורה לתת פתרון לאומי כולל גם לאלה הנמצאים במחנות הפליטים בפזורה (שיוכלו לממש את זכות השיבה בשטח הפלסטיני), וגם לאזרחים במדינת ישראל (שיממשו את זכויותיהם הקולקטיביות רק ב"מדינתם"). זהו פתרון זול, ועקרוני-כביכול, שהרי הוא מבוסס על המודל הישן והמכובד של סכסוך על טריטוריה בין שני לאומים, ופתרונו – שתי מדינות לשני עמים.

דו-לאומיות פלסטינית וציונית

בסוף שנות השישים טבעו קבוצות שמאל באש"ף את סיסמת "המדינה הדמוקרטית-חילונית", וזו אושרה, בשינויים מסוימים, בוועידת אש"ף ב-69'. בעיני הישראלים היתה סיסמת המדינה החילונית מזימה להרוס את מדינת הלאום היהודית-ציונית. ב-77' שינה אש"ף את יעדיו האסטרטגיים וקבע את תוכנית השלבים: "מדינה פלסטינית לאומית ועצמאית בכל חלק של האדמה הפלסטינית ללא פשרה, הכרה או משא-ומתן". גם אסטרטגיה זו הוחלפה, ב-88', בנכונות להסכים על הסדר קבע של מדינה בגבולות 47' (ואחר כך 67'), ובירתה מזרח-ירושלים – ומימוש מוסכם של זכות השיבה. התמיכה הפלסטינית ב"שתי מדינות לשני עמים" על פי קווי 67' היא קצרת ימים – בת פחות משני עשורים.

התנועה הציונית נמנעה מהגדרה חד-משמעית של מטרותיה הלאומיות עד אמצע שנות הארבעים למאה הקודמת. מטרת הקמתה של מדינה יהודית ריבונית הובלעה בזיהוי שזיהתה את עצמה כתנועת שחרור לאומית, ואולם בכל שנות "המדינה בדרך" התנהלו ויכוחים על היתרונות שבהבלטת המטרה. זה היה סלע המחלוקת העיקרי בין חסידיו של ז'בוטינסקי לבין מרבית חברי התנועה הציונית. ההסתדרות הציונית ביקשה להפוך את הארץ ליישות עצמאית עם רוב יהודי. מסיבות שלא כאן המקום לעמוד עליהן הסתפקה התנועה הציונית בניסוח מטרות ביניים פוליטיות, והללו השתנו בהתאם לתנאים. המטרות היו (בסדר כרונולוגי): בית לאומי, עלייה בלתי מוגבלת ויצירת רוב יהודי, "ציונות אורגנית" (התיישבות בלתי מוגבלת והקמת מגזר כלכלי יהודי עצמאי), חלוקת שלטון שווה בין היהודים לערבים (parity), מדינה דו-לאומית, פדרציה של קנטונים יהודיים וערביים, חלוקה, "קומונוולת'" יהודי; רק בתחילת שנות הארבעים הועלתה התביעה הפומבית והרשמית להקים מדינה יהודית ריבונית.

השאיפות הטריטוריאליות של התנועה הציונית גם הן לא הוגדרו. בהסכמה לחלק את ארץ ישראל ב-1937 וב-1947 ראו רבים שלב בדרך להגשמת השאיפות הטריטוריאליות המלאות, ואולם היו שראו בה פשרה עקרונית בין התנועה הציונית לתנועה הלאומית הפלסטינית. לימים היתה אי הגדרתם הברורה של יעדי הציונות הגורם המכריע למבוכה הרעיונית שהשתררה עם כיבוש הגדה והרצועה.

בתקופת המנדט היה רעיון הדו-לאומיות מקובל (בשלבים המוקדמים של המפעל הציוני) על הממסד הרשמי, כולל אישים כחיים ויצמן ודוד בן גוריון. אבל יש לזכור שבאותה תקופה היה גודלו של היישוב היהודי בארץ ישראל פחות מ-30 אחוז מהאוכלוסייה, ודרישה למדינה יהודית היתה נתפסת כחוצפה; הסדרים של שיתוף-בשלטון על בסיס שוויון (parity) נשמעו טוב יותר. גם פדרציה של קנטונים על בסיס עדתי (יהודי-נוצרי-מוסלמי) יכלה למתן את השפעת הפער הדמוגרפי העצום לטובת הערבים, פער שגרם להתנגדות מצד היישוב היהודי לכל ניסיון בריטי להעניק לתושבי הארץ מידה מינימלית של שלטון עצמי.

הברירה בין ארץ ישראל דו-לאומית לבין חלוקה הוכרעה פעמיים: בשנת 1937 דחתה ועדת פיל את תוכנית הקנטוניזציה שהציעה הסוכנות היהודית ובחרה בחלוקה. בשנת 1947 החליטה עצרת או"ם על תוכנית החלוקה והקמתן של שתי מדינות – על פי תוכנית הרוב בוועדה המכינה – ודחתה את תוכנית המיעוט שהציעה להקים מדינה פדרטיבית.

רק קבוצה שולית של אינטלקטואלים יהודים, שבראשה עמדו מרטין בובר ונשיא האוניברסיטה העברית יהודה מגנס, ראו במדינה דו-לאומית מודל בעל משמעות ערכית ודרך יחידה למנוע סכסוך דמים שאין לו סוף. הם ביקשו להשתית את המדינה הדו-לאומית על המודל השווייצרי, אבל הדגישו יותר את עקרון השוויון (parity) מאשר את פרטי תוכניתם. ואכן, לא היה להם שום צורך בפירוט כזה, משום שגם הפלסטינים וגם הציונים דחו את רעיון הדו-לאומיות, ורבים מהיהודים אף ראו בו מעשה בגידה אנטי-ציוני. תנועת "השומר הצעיר" אימצה מרכיבים מסוימים מתוכנית זו, אבל הקמת המדינה הביאה לקצה את היוזמה, ולהשתלטת התפיסה שרק מדינת לאום יהודית היא הגשמת הציונות, וכל מי שמעז לפקפק בעיקר-אמונה זה הוא בוגד.

לאחר מלחמת 67' היה זה דווקא הימין שהחל להשתעשע במודל הדו-לאומי, בצורה שתאמה את האידיאולוגיה שלו ("תוכנית האוטונומיה"). האידיאולוגיה של הליכוד (ותנועת החירות) שללה את "זמניות" השליטה הישראלית ואת הגדרתה כשלטון כיבוש. אבל תפיסת "ארץ ישראל השלמה" התנגשה במציאות הדמוגרפית והעלתה בפני המרכיב הליברלי בליכוד את השאלה המפורסמת: מדינה יהודית או דמוקרטית? התשובה שנתן מנחם בגין נגזרה מהמציאות שהכיר במזרח אירופה לאחר מלחמת העולם הראשונה: אוטונומיה תרבותית, לא טריטוריאלית, למיעוטים לאומיים. תוכנית האוטונומיה של בגין שונתה בהסכם קמפ דיוויד (78') ונוסף לה מרכיב טריטוריאלי, ועל הבסיס הזה (בשינויים מהותיים) התגבש המודל שהוליך להסכמי אוסלו. גם הסכמי אוסלו יכולים להיחשב כהסדרים דו-לאומיים דה-פקטו, משום שתחומי השליטה (גיאוגרפיים וחוקיים) של הרשות הפלסטינית מטושטשים במכוון, המעטפת החיצונית של גבולות ארץ ישראל המנדטורית ורישום האוכלוסין נותרו בידי ישראל, והמערכת הכלכלית נשלטת בידי ישראל. יתר על כן, כל מערכת ההסכמים הסבוכה של אוסלו חייבה תיאום הדוק עם ממשלת ישראל, ובהתחשב בפער הכוחות העצום לטובת ישראל, ברור היה שהרשות הפלסטינית תזכה בסמכויות משניות, והיא למעשה לא יותר משלטון פרובינציאלי, אולי אף מוניציפלי.

מפלגת העבודה וקבוצות הלוויין שלה דגלו ב"פשרה טריטוריאלית", בין בדרך של מסירת חלקים מהשטחים הכבושים לירדן ("האופציה הירדנית") ובין במסירתם לפלסטינים ("אוסלו") או ב"התנתקות חד-צדדית". עמדתם האידיאולוגית איפשרה להם להגדיר את שליטת ישראל בשטחים כ"זמנית" – וגם "להחליט שלא להחליט" ביחס למעמד הקבע שלהם – ולכן יכלו למסד את השליטה הישראלית בלי להיזקק לשאלות הקשורות בהשלכות השליטה בשטחים על מבנה המשטר בישראל.

"תוכנית ההתנתקות" של שרון, וההכנות להקמת קנטונים פלסטיניים בגדה המערבית ("תוכנית ההתכנסות") משתבצות היטב במסגרת הדו-לאומית של הליכוד, שעברה גלגולים רבים אבל נותרה כשהיתה: שליטה ישירה ועקיפה על כל שטחה של ארץ ישראל המנדטורית, ללא הידברות והסכם עם הפלסטינים, אבל גם בלא הגדרה ברורה של אופי המשטר. נכונות הימין לכנות את רצועת עזה – "המנותקת" – והקנטונים של הגדה המערבית בשם "מדינה", משלימה את רצף המודלים, שבקצותיו עומדות בצד אחד שתי מדינות ריבוניות בתוך פלשתינה המנדטורית, ובצד הנגדי – מדינה אחת, מאוחדת וריכוזית.

שוויון של כבוד

בדרך כלל מתייחסים רק למודל דו-לאומי אחד: המודל של "לכל אדם קול"(One man one vote) . זהו מודל של מדינה אוניטרית (Unitarian) וריכוזית, שבה מתייחסים לזכויות אינדיווידואליות של האזרחים, אבל לא מעגנים בחוקה זכויות קולקטיביות-אתניות למיעוט. זה המודל שנקבע בדרום אפריקה לאחר סילוק האפרטהייד, והוא פועל שם הן מסיבות היסטוריות והן בגלל יחסי הכוחות הדמוגרפיים והכלכליים, וגם משום שחלופת החלוקה (שנדונה ונדחתה) אטרקטיבית פחות, או לא ישימה. המודל הדו-לאומי האוניטרי אינו תואם כלל את המציאות בישראל/פלסטין, משום שהוא עתיד להנציח את הדומיננטיות של הקבוצה היהודית ולקבוע באמצעים "חוקיים" את שלטונה. במציאות הישראלית, של קיטוב אתני, כלכלי ותרבותי בעל שסעים מקבילים, מערכת חוקתית דמוקרטית-ליברלית אינה יכולה לתפקד, שכן הבעיה נעוצה בזכויות קולקטיביות המתנגשות זו בזו, והמערכת הפוליטית (בחירות והפרדת רשויות) אינה יכולה לתעל לתוכה את החיכוכים הבין-אתניים. מתגנב החשד שהשיח הציבורי עוסק רק באופציה הדו-לאומית האוניטרית, משום שזוהי באמת אופציה בלתי אפשרית, ובכך יוצרים דה-לגיטימציה של הדו-לאומיות.

קיימים כמובן מודלים אחרים, שיישומם עשוי להיות יעיל ומעשי יותר מאופציית החלוקה, או אף פשוט יותר. מודלים אלה מבוססים על שילוב של חלוקה טריטוריאלית בעלת "גבולות רכים", ושיתוף במערכת השלטון. בהקשר לכך ראוי לציין שכמעט כל תהליכי השלום בסכסוכים בין-קהילתיים שנוסו בשנים 1989-2004 היו מבוססים על מודלים דו-לאומיים. אחת הסיבות לשימוש במודלים הדו-לאומיים לפתרון סכסוכים אתניים נובעת מכך שפתרון של חלוקה, המחייב שינוי גבולות בינלאומיים, מפר את האיזון הגיאופוליטי הקיים וגורם למתחים בין מדינות שכנות. לדוגמה, פתרון לבעיית הכורדים בדרך של חלוקת עיראק (או אף פדרציה) יגרום לזעזועים פוליטיים חריפים בשלוש מדינות גובלות, שבהן מיעוט כורדי גדול (איראן, טורקיה, סוריה). לכן מעדיפים לשמר את הגבולות הבינלאומיים המוכרים – הדומים לפסיפס, שכל שינוי בו מעוות את התמונה ויוצר קשיים – ולהעדיף, אם ניתן, גבולות פנימיים "רכים". הרצון להימנע משינוי גבולות בינלאומיים והעדפת הגבולות הפנימיים, המבטיחים תנועה חופשית וערפול של סוגיית הריבונות, הדריך את מנסחי הסכם דייטון (95') שהביא לקצה את המלחמה בבוסניה, והוא גם העומד בבסיס התוכנית לפתרון הסכסוך בקפריסין.

בבוסניה-הרצגובינה (בתיווכם, בעידודם ובלחצם של גורמי חוץ רבים) הסכימו שלוש הקהילות – הסרבית, המוסלמית והקרואטית – להמשיך לקיים את המדינה בגבולותיה הישנים תוך חלוקתה הפנימית לשתי יישויות אתניות ומערכת של שיתוף כוח בשלטון המרכזי. צירוף של מרכיבים פדרליים-טריטוריאליים ושיתוף-כוח (power sharing) פועל בבוסניה-הרצגובינה בצורה מניחה את הדעת. הקהילה הבינלאומית הבינה את יתרונות השמירה על השלמות הטריטוריאלית של המדינה והעדיפה גבולות פנימיים על קווי חלוקה קשיחים, שהיו מקשים על תנועה חופשית ושיקום כלכלי.

תוכנית קופי אנאן (מזכיר האו"ם) היתה אמורה להיות הבסיס לקבלת קפריסין לאיחוד האירופי. אמנם התוכנית לא זכתה לרוב במשאל העם שנערך בחלק היווני של האי, ולא בוצעה בינתיים; אולם מרכיביה מדגימים את הנורמות שהקהילה הבינלאומית היתה רוצה לשים בבסיס פתרונם של סכסוכים בין-קהילתיים. התוכנית בנויה על פדרציה של שני אזורים אתניים על פי המודל של שווייץ: כל אזור יהיה עצמאי בכל התחומים שהחוקה לא הגדירה כשייכים לממשלה הפדרלית. תוכנית אנאן היא דוגמה לכך שהקהילה הבינלאומית שואפת להסרת גדרות ומחסומים ולהחלפתם בגבולות אתניים רכים תוך שמירה על שלמותן הטריטוריאלית של מדינות דו-לאומיות.

אחרי ככלות הכל, הדילמה בין מדינה אחת לשתי מדינות אינה עוקרת הרים; בסך הכל זוהי בחירה בין חלוקה אנכית (טריטוריאלית) לבין חלוקה אופקית (שיתוף בנתחי שלטון). השאלה המכרעת אינה איזו חלופה טובה יותר, אלא מהו הבסיס הערכי לחלוקה. כאן יכולה לסייע ההגדרה העומדת בבסיס "הסכם יום השישי הטוב" האירי. הגדרה זו נוסחה בעזרת המונח "שוויון של כבוד" (Parity of Esteem), שפירושו כיבוד הזהות והאתוס של שתי הקהילות. יעד המשא ומתן באירלנד הוגדר כך: "להשיג דו-קיום בשלום במרחב פיזי משותף, למרות ההבדלים התרבותיים".

לכן נקבעה בצפון אירלנד חוקה שהבטיחה לכל חלקי האוכלוסייה, משתי הקהילות, יכולת לקחת חלק שוויוני בשלטון. למודלים הרב-לאומיים אפשר להוסיף, כמובן, את בלגיה, שווייץ וקנדה; ראוי גם לציין שבניגוד לתפיסה הרואה בלבנון דוגמה לכישלון הרב-עדתיות (או שיתוף-כוח), הרי למעשה ההסכם שהביא לסיומה של מלחמת האזרחים (הסכם טאיף, 89') הוא אשרורה של שיטת הממשל הלבנונית הרב-עדתית (המבטיח שוויון בין מוסלמים לנוצרים). דוגמה נוספת היא הסכם אוהריד (Ohrid) משנת 2001, שקבע את זכויות המיעוט האלבני ברפובליקה של מקדוניה.

הספרות ההיסטורית, הפוליטית והחוקתית מלאה וגדושה בדוגמאות תיאורטיות ומעשיות, שהתמודדו עם בעיות של מדינות שסועות סכסוכים אתניים. השיח הישראלי בוחר להתעלם מכל הניסיון שנצבר ודבק בהתנגדות גורפת לכל מודל דו-לאומי. מפליא עוד יותר שהקהילה הבינלאומית, שברוב המקרים דוגלת בשמירה על שלמותן הטריטוריאלית של מדינות שסועות, תומכת במקרה של ישראל/פלסטין דווקא בפתרון של חלוקה.

יכול להיות שסוכני שינוי החשיבה מצויים דווקא בקרב הפלסטינים אזרחי ישראל. מספרם גדל פי חמישה מאז היו למיעוט מופלה במדינת ישראל. מקבוצת שוליים הם הפכו למיעוט מגובש, המכיר בערך עצמו ומאתגר את קהילת הרוב בתביעות שוויון קולקטיבי וזכויות לאומיות. עשרות שנים של אינטראקציה עם הקהילה היהודית והאליטות שלה, ולימודים במערכת חינוך אקדמית משותפת, יצרו היכרות אינטימית עם היריב היהודי-ציוני, עם כוחו וחולשותיו. "מסמכי החזון" שניסחו, ובראשם התביעה לדמוקרטיה הסדרית ושיתוף בשלטון, עשויים לשמש בעתיד כמניפסט היסוד של העם הפלסטיני, המותאם למציאות הדו-לאומית דה-פקטו.

ואולם, ישראל היא היישות המדינית האחרונה בעולם המערבי שבה אתנוקרטיה מפלה נחשבת ערך ליברלי ומתקדם, והדוגלים בשוויון של כבוד מוקעים בה כבוגדים. לכן ברור שמושג השוויון ייתקל בעוינות, שהרי גישה זו נתפסת, בעיני כל מי שמגדיר עצמו ציוני, כמתכון לחיסול ישראל כמדינה יהודית. כאן היפרדות והתנתקות הן ערך עליון ותהליך ההידברות עם הפלסטינים אינו נתפס אצל המעורבים בו כאמצעי לפיוס, אלא המשך המאמץ לנצח את היריב, ולהגביל, או אף לשלול, כל תביעה לשוויון אתני קולקטיבי.

בסופו של דבר, קיום יחד של שתי הקהילות הלאומיות הוא גזירה שאי אפשר לשנותה. מה יהיו המבנים החוקתיים שבתוכם יתארגן דו-קיום זה, היא שאלה משנית. הדיון בה יהיה יעיל רק כאשר בני אדם יפנימו את העובדה שנכפתה עליהם מציאות דו-לאומית וחובה עליהם למצוא ביחד דרך להתמודד עם אילוציה. *

מאמרו של מירון בנבנישתי פורסם לראשונה בכתב העת "מטעם" מס' 20, דצמבר 2009

כל הזכויות שמורות ,"הארץ" ©

מחלוקת בציון – הקדמה

ינואר 24, 2010

,ימחלוקת בציון – ביבליוגרפיה
נכתב על-ידי תמר בורסוק בתאריך 19.08.05 בשעה 11:37

ביבליוגרפיה
מקורות של מסמכים עבריים המוזכרים בהערות:

פרוטוקול הכנסת
ארכיוני מדינת ישראל
ארכיוני מפלגת העבודה (מפ"י) של ישראל
ועד הפועל הציוני
ארכיוני כוחות הביטחון של ישראל
תיקים של משרד הקליטה
ארכיוני מרכז הציונות
היומן של דוד בן-גוריון.

ספרים עבריים:

אחד העם, כל כתבי אחד העם, הוצאת דביר, תל-אביב, 1947; ראה מאמר "אמת מארץ ישראל", 1891.
בן-גוריון, דוד, נצח ישראל, עיינות, תל-אביב, 1964.
בן-מנחם, יצחק, אדם ולוחם, הוצאת עמיחי, 1975.
בן-שמחון, גבריאל, מלך מרוקאי, מחזה , הוצאת עדי, תל-אביב, 1980.
ברנשטיין, דבורה, הסוציולוגיה קוטלת את העלייה (הסוציולוגיה של ההגירה), מחברות למחקר ולביקורת, חוברת מס' 5, חיפה, 1980.
ביטון, ארז, מנחה מרוקאית, שירה, הוצאת טרקלין, תל-אביב, 1979.
בלס, שמעון, המעברה, רומן, הוצאת עם – עובד ספריה לעם, תל-אביב, 1964.
שוראקי, א., קורות היהודים בצפון אפריקה, תל-אביב, 1975.
כהן, ח. י., הפעילות הציונית בעיראק, הספרייה הציונית, ירושלים, 1969.
– הגורמים לעלייה מארצות אסיה ואפריקה במאה העשרים, ירושלים, 1970.
– מקורות לתולדות היהודים בארצות המזרח התיכון בימינו. ירושלים, 1972.
דרויאן, ניצה, צמיחתה והתפתחותה של העדה התימנית בארץ ישראל בשנים 1882-1914, יד בן צבי, 1980.
איילון, עמוס, "שבועיים בישראל השנייה" בעולים בישראל, הוצאת הארץ, תל-אביב, 1951.
אלישר, אליהו, לחיות עם פלסטינים, מועצת הקהילה הספרדית, ירושלים, 1975.
– לחיות עם יהודים, מרכוס ושות', ירושלים, 1980.
גלוסקא, זכריה, למען יהודי תימן, הוצאה לאור על ידי י. ב. גלוסקא, 1974.
חפר, עליזה, האוכלוסייה והבנייה בישראל 1948-1973, משרד השיכון, ירושלים, 1975.
ישראל, שנתון סטטיסטי לישראל, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 1973, 1980, 1986 בין היתר.
ישראל, בנק ישראל, שינויים במסחר הקשורים לשיעורי השכר מ-1957/8 עד 1963/4.
ישראל, לשכת ראש הממשלה, 1968.
ישראל, תעשייה עבר ועתיד, משרד המסחר והתעשייה, ירושלים.
ישראל, דו"ח של הועדה הבין מרכזית לחקר מצב המעברות, ארכיוני המדינה, אגף מס' 95, c/6161 תיק מס' 242105, 1954.
הסוכנות היהודית, דפי עלייה, B1950, אגף הקליטה, 1950.
קורן, יצחק, קיבוץ גלויות בהתהוותו, עם עובד, 1964.
מנחם, נחום, מתחים ואפליה עדתית בישראל, רובין, רמת-גן, ישראל , 1983.
מיכאל, סמי, שווים ושווים יותר, רומן, הוצאת בוסתן, 1976.
נמיר, מ., מול פני המעברות, אות-פז, תל-אביב, 1972.
ניני, יהודה, "הרהורים על חורבן בית המקדש השלישי", שדמות, (הוצאת הקיבוץ), אביב 1971.
– עליות יהודי תימן לארץ ישראל, עבודת דוקטור, אוניברסיטת תל-אביב, 1976.
– יחסן של שיבת ציון והתנועה הציונית לעלייה מתימן, ירושלים, 1977.
– עולי תימן 1882-1914, קתדרה, אוקטובר 1977.
יוחנן, פרס, יחסי עדות בישראל, 1977.
סבירסקי, ד"ר שלמה, לא נחשלים אלא מנוחשלים, מחברות למחקר ולביקורת, חיפה, 1981.
סבירסקי, ד"ר שלמה וד. ברנשטיין, מי עבד, במה, עבור מי, ותמורת מה? הפיתוח הכלכלי של ישראל והתהוות חלוקת העבודה העדתית, מחברות למחקר ולביקורת, מס' 4, חיפה, 1980.
סבירסקי, ד"ר שלמה ומ. שושן, עיירות הפיתוח לקראת מחר שונה, יתד, חיפה 1985.
שגב, תום, 1949 הישראלים הראשונים, הוצאת דומינו, ירושלים, 1984.
שטל, א., מתחים בין עדתיים בישראל, משרד החינוך, ירושלים, 1980.

כתבי-עת עבריים המוזכרים בהערות:

המזרח החדש, 1950-1981.
מגמות, מס' 20 (1974) ויולי (1957) (ד"ר משה סמילנסקי).
מולד, גיליון מס' 12.
פעמים, גיליון מס' 1 (1979) ומס' 8 (1981)
שבט ועם, גיליונות: 1954, 1958, 1959, 1960, 1970.

עיתונים ישראלים המוזכרים בהערות:

על המשמר
הארץ
חדשות
העולם הזה
מעריב
ידיעות אחרונות
זו הדרך

ספרים, כתבי עת ומסמכים בערבית:

אבו מאזן, M.A., מולאהאזאת האול היג'ראת יהוד אל עיראק (הערות על הגירת יהודי עיראק), אל-תליעה, קהיר, יולי 1976.
אל-ראווי, עוסבאת מוקאפאהאת אל-סאהיונייה (הליגה האנטי-ציונית), מרכז ללימודי הפלסטינים, אוניברסיטת בגדאד, 1978.
אל-עאזמי, וואליד מוחמד סעיד, אינתיפאדת ראשיד עלי אל-גיילאני, בגדאד, 1986.
אל-קאשתיני, חאליד, אל-ג'ודהר אל-תאריקייה לי-איל-עונסורייה אל-סאהיונייה (השורשים ההיסטוריים של הגזענות הציונית), ביירות, 1981.
עבד אל-ראחמין, "עאודאת אל-יהוד אל-מסאללה ווא איל-הולול" (חזרת היהודים – הבעיה והפתרונות) בשועון פילסטינייה מס' 59, 1986.
בר מאשי, י., אל-חורוג' מן אל-עיראק (היציאה מעיראק), הוצאה לאור על ידי מועצת הקהילה הספרדית, ירושלים 1975.
פאהמי, סומון אל-אפעה אל סאהיונייה (הרעל של הנחש הציוני), בגדאד, 1952.
הגניזה של קהיר, אוסף של אלפי מסמכים יהודים, נתגלו בבית כנסת בקהיר בסוף המאה ה-19.
מועלם, עיזאת ששון, עלה דיפאף אל-פוראת (על גדות הפרת), דאר אל-מאשריק, שאפה עמר, ישראל, 1980.
מוחמד איבן אישק, סיראת ראסול אללה (ביוגרפיה של שליח אל) בסיראת איבן הישאם (המאה ה-8).
מוהאריב, א., "אל-היג'רה אל-יאמאנייה ווא-איל אמאל אל עיברי" (ההגירה התימנית ועבודה עברית) בשועון פילסטינייה, אוגוסט 1973.
קוג'מן, י., אל-מוסיקה אל-פאנייה אל-מועאסירה פי אל-עיראק (אומנות המוסיקה בת זמננו בעיראק), הצגה, לונדון, 1978.
שגב, תום, 1949 – אל-איסראיליון אל-אוואאיל (1949 – הישראלים הראשונים), תרגום מעברית, המכון ללימודים פלסטינים, ביירות, 1986.
סעד, אל-היג'רה אל-יאמאנייה אילה פילסטין (הגירת התימנים לפלסטין). המכון ללימודים פלסטינים, ביירות, 1969.
סארטר, ג'ין פול, זמנים מודרניים, מהדורה מיוחדת על היהודים הספרדים בישראל, תורגם לערבית על ידי פואד ג'אדיד בשם איסראיל אל-ת'אנייה (ישראל השנייה), פרסומים של פלסטין הכבושה, 1981.
תיקרית, עוסבאת מוקאפאהאת אל-סאהיונייה (הליגה האני-ציונית), המרכז ללימודים פלסטינים, אוניברסיטת בגדאד, 1978.
יאסין, עוסבאת מוקאפאהאת אל-סאהיונייה (הליגה האנטי-ציונית), שועון פילסטינייה, מס' 15, נובמבר 1972.
זילחה, י., אל-סאהיונייה עאדואת אל-ערב ווא אל-יהוד (ציונות היא אויב הערבים והיהודים), בגדאד, 1946.

ספרים, כתבי-עת ומסמכים באנגלית:

עבד אל-מוחסין, ק., הקריירה הפוליטית של מוחמד ג'עפאר, אבו אלתימאן 1908-1937, בית הספר ללימודי אפריקה (סואס), אוניברסיטת לונדון 1983.
אדלר, מרכוס, מסעות בנימין מטודלה, לונדון 1907.
עמיקם, מיכאל, מכתבים, מדינאי חדש, 21 במרץ 1980 ו-25 ביולי 1980.
ברון, סאלו ו.,היסטוריה חברתית ודתית של היהודים, ניו-יורק, 1952 ו-1957.
בטטו, ה., המעמד החברתי הישן והתנועה המהפכנית בעיראק, הוצאת אוניברסיטת פרינסטון, 1978.
ביין, אלכס, החזרה לארץ, היסטוריה של הישוב היהודי בישראל, אגף הנוער והחלוץ של אירגון הציונות, ירושלים, 1952.
בן-יוסף, א., מכתב, הגרדיאן, ה-4 ביוני 1979.
ברגר, א., מי שיודע יותר טוב חייב לומר את זה, המועצה האמריקנית ליהדות, ניו-יורק, 1955.
ברנר, לני, ציונות בעידן דיקטטורים, כרום הלמ, לונדון, 1983.
מסמכים ממשרד החוץ הבריטי: כלולים בהערות.
שוראקי, א., היסטוריה של יהודי צפון אפריקה, פילדלפיה, 1968.
כהן, א., ישראל והעולם הערבי, דפוסת וו.ה. אלן, לונדון, 1970.
כהן, ח. י., הפרהוד נגד היהודים בגדאד ב-1941, לימודי המזרח התיכון, כרך 3, אוקטובר 1966.
כהן, ח. י., יהודי המזרח התיכון, 1860-1972, דפוסת אוניברסיטת ישראל, ירושלים, 1973.
דייויס, אורי, ישראל: אוטופיה תאגידית, זד, לונדון, 1977 (פרק 3).
אליהו, עזרא בן-חכם, "היהודים הספרדים של ישראל", מזרח תיכון בינלאומי, מרץ 1978.
אסקנדראני, י. ג'.,"יהדות מצרים – מדוע דעכה", חמסין 5, 1978, הוצאת פלוטו.
עזרא, חביבה , מכתב ל-outwrite, יולי, 1983.
פישל, וו. ג'., יהודים בחיים הכלכליים והפולטים באסלאם של ימי הביניים, לונדון, 1937.
גאון, נ., ג'רוזלם פוסט, 9 באוקטובר 1980.
גלעדי, ג. מכתב בגרדיאן, 5 באוגוסט 1985.
גויטיין, ש. ד., יהודים וערבים, ספרי שוקן, ניו-יורק, 1976.
הילל, שלמה, מבצע בבל, פונטנה 1989
הירסט, דייויד, "יהודים מאוכזבים נוהרים חזרה למרוקו", גרדיאן, 2 באוקטובר 1979.
הירסט, דוד, הרובה וענף עץ הזית, פוטורה, 1978
חודר , א., יהודים רוסים, יהודים שחורים, ויהודים לא יהודים, איסראקה, מס' 5. ינואר 1973. ספרי אגיתפרופ, לונדון.
הרלד טריביון אינטרנשיונל, "עלייה באלימות בבחירות בישראל באשמת עוינות אתנית", 19 ביוני 1981.
כדורי, נעים, מכתב בטריביון (לונדון), 21 באוגוסט 1981, 14 במאי 1982, ו-17 באוגוסט 1984.
כדורי, אלי, גרסת צ'אטם האוז ולימודי מזרח תיכון אחרים, ויידנפלד וניקולסון, לונדון, 1970.
כדורי, אלי, "יהודי בגדאד ב-1910", לימודי המזרח התיכון, כרך 7, מס' 3, אוקטובר 1971.
קמחי, ג'ון ודוד, הדרכים הנסתרות, דפוסת היפריון 1976.
לייבור ריביו, כיצד הציונים נלחמו בשלום, לונדון, יולי 1982. אנטישמיות ציונית, 1978.
לנדאו, מ. י., יהודים במצרים של המאה התשע-עשרה, דפוסת אוניברסיטת ניו-יורק, 1969.
לנדסהוט, ז., "קהילות יהודיות במזרח התיכון", ג'ואיש כרוניכל, 1950. לונדון.
ברנרד, לואיס, יהודי האסלאם, ,RKPלונדון.
ליסק, מ., ניידות חברתית בחברה הישראלית, הוצאת האוניברסיטה, ירושלים, 1969.
נח, מ., מסעות באירופה ואפריקה, ניו-יורק. 1819.
קירוס, פ.ט.ב., דה, יהודי ספרד, תורגם מהספרדית על ידי ג'. א. פלמר, מדריד, 1972.
רג'ואן, נ., יהודי עיראק, ויידנפילד וניקולסון, לונדון, 1985.
רות', ססיל, מראה ממעוף ציפור של ההיסטוריה היהודית, סינסנטי, 1935.
ששון, דוד ס. היסטוריה של היהודים בבגדאד, לצ'וורת', 1949.
– "ההיסטוריה של יהודי בסרה", jewish quartely review, סידרה חדשה, כרך 17, דפים 407-469.
שכטמן, י. ב., על כנפי נשרים, ניו-יורק 1961.
שאמה, א., הגירה ללא השתלבות, שנקמן, קמברידג', מסצ'., 1977.
שפירו, ר. "הציונות והנושאים המזרחים שלה" חמסין 5, הוצאת פלוטו.
שמש, כ., "המקור וההתפתחות של תנועת הפנתרים השחורים בישראל" בישראל והפלסטינים, איתאקה, לונדון, 1975.
– מסמכים מישראל, 1967-73, איתאקה, לונדון, 1975.
שיבלאק עבאס, הפיתיון של ציון. המקרה של יהודי עיראק, ספרי אלסאקי, לונדון, 1986.
סמוחה, סמי, ישראל, פלורליזם וקונפליקט, R.K.P 1978.
טווינה, א. ח. עורך פזורה ושחרור, כרך 5: חינוך יהודי בבגדאד,ועדת בית כנסת גאולה, רמלה 1975.
ווקר, כריסטופר, הטיימס, 17 ביוני 1980, 5 ביוני 1981 ו-22 באפריל 1983.
וולפסון, מריון, נביאים בבל, פבר & פבר, לונדון, 1980.
ירובל, ג'. ואחרים, מכתבים בטריביון (לונדון) מה-30 בנובמבר 1979 ו-17 באוגוסט 1984.

מחלוקת בציון – פתח-דבר – בתרגומה של תמר בורסוק
נכתב על-ידי תמר בורסוק בתאריך 19.08.05 בשעה 15:49
בתגובה להודעה #0

פתח דבר

אני ישראלי ספרדי שמשפחתו חיה במזרח התיכון מזמן קדום. בנעורי השתייכתי לפלג ה"חלוצי" ביותר של הקהילה היהודית וגרתי בקיבוצים שונים שהיו בסיס הכוח של מפלגת העבודה הישראלית. אם כי סבלתי מאפליה גזעית שלפעמים, הטו אותי להאמין שאנחנו בונים בהדרגה חברה צודקת ואכפתית המבוססת על אחוות רעים אנושית ויהודית. אפילו הזנחתי את שפת הערבית והתרבות המזרח תיכונית שלי למען ה"איחוד" ובתשוקה להיות "מקובל" או "נכלל". טעיתי.
הספקות הראשונות שלי החלו בשנת 1948 כשהייתי עד לגירוש המסיבי של פלסטינים, גברים, נשים וילדים, שרובם לא נטלו חלק במאבק. כמו כן ראיתי את אחרוני תושבי דיר-יאזין, יוצאים בתהלוכה לאורך רחוב יפו בירושלים, לפני שהם נורו.
ההלם הבא התרחש בתחילת שנת 1950 כאשר ישראל צמצמה מאות אלפי ספרדים מהמדינות השכנות לעוני מוחלט בתנאים נוראים של מחנה, בשעה שהעולים האשכנזים מאירופה קיבלו הסדרי מחייה נוחים ותעסוקה.
כסטודנט ללימודי ערב באוניברסיטה העברית בירושלים, מינו אותי ככתב מיוחד בעיתון היומי העברי "על המשמר" והשבועון הערבי "אל-מירסאד". עבודה זו אפשרה לי לדבר עם פלסטינים רבים, אזרחי ישראל, אשר נהרסו בידי החוקים שהחרימו את רוב רכושם ושמו אותם תחת שליטה צבאית.
מחקר נמשך מאז, ואוסף רב של מסמכים הניעו אותי לכדי המסקנה שהספרדים היהודים והפלסטינים חולקים לא רק את אותה שפה, תרבות ורקע, אלא גם את הגורל שלא היטיב עימם על ידי ההתיישבות הציונית בפלסטין.
הפרופגנדה הישראלית מדברת וכותבת בסגנון עיקש ומעייף על רכישת מוצרי הצריכה של הספרדים והאשכנזים (והפלסטינים) בישראל אך שוכחת לציין שהאשכנזים מהגטאות המזרח אירופאיות מוכות העוני הסתדרו הרבה יותר טוב במונחים יחסיים והפער החומרי בין המקומיים שקודם היה להם מספיק כדי לנהל חיים טובים ובין המתיישבים שהגיעו, הולך ומתרחב באופן תמידי. לעולם אין ההרהורים חיוביים על העולם שאיבדנו.
מחקר זה יראה שהיחס המועדף שמקבלים עתה העולים הרוסים (1990) בדיור ובתעסוקה ברמה החומרית, וההתקבלות המיידית של השקפותיהם והערכים שלהם במישור התרבותי איננו דבר חדש: הוא היה ממוסד מאז תחילת הפעילות הציונית בפלסטין ברבע האחרון של המאה התשע עשרה ותמיד על חשבון הספרדים והפלסטינים. ומשלימים אותו הם ההשמצה וההשפלה הסיסטמאתית של האנשים המקומיים, וספר זה מנסה לספק עדות לכך.
גדעון נ. גלעדי
לונדון, 1990


#2,ימחלוקת הציון – הקדמה
נכתב על-ידי תמר בורסוק בתאריך 19.08.05 בשעה 15:51
בתגובה להודעה #1

הקדמה
את היהודים בישראל ניתן לחלק לשתי קבוצות אתניות. הראשונה זו הקהילה האשכנזית המורכבת ממיעוט מתיישבים ציוני שהיגר לפלסטין בעיקר ממזרח אירופה, וגם ממרכז וממערב אירופה ומאמריקה. קהילה זו מייצגת את פסגת ההיררכיה של הממסד הציוני השולט, הרוב המדהים של הקבינט, הפרלמנט, ראשי השירות האזרחי והדרגים העליונים של איגודי הסחר, ההון הפרטי והציבורי, הסוכנות היהודית, הממסד הצבאי, האליטה התרבותית, מנהיגות המשטרה והשירות החשאי, התקשורת וכו'. כחברה, ניתן לראות קהילה זו מתנשאת, מאמינה בעליונות האיכותית והתרבותית שלה על העם הערבי הפלסטיני והקהילה הערבית האסלאמית, כולל כלפי אותם יהודים שבאו מארצות ערב. אפילו את ה"מתקדמים" המתנגדים לגזענות ניתן לאפיין בגישה הפטרנליסטית שלהם כלפי תושבי האזור. הקהילה השנייה היא זו של יהודי ערב והאסלאם או "הספרדים", המייצגת את הרוב הגדול של הישראלים. חלק מהם תושבים מקוריים של פלסטין. בנפרד מהדת, קהילה זו מהווה חלק אינטגראלי מהעם הערבי בתרבות ובשפה, עקרונות המוסר, מודלים ספרותיים, מסורות, מולדת והיסטוריה. אנשי קהילה זו חיו באזור הזה מימי קדם שאמור היה אחר כך להפוך לדאר אל-איסלם 1 במשך מאות שנים לפני הכיבוש המוסלמי אשר שיחרר אותם מהעול של האימפריה הססנית והביזנטית. בחצי האי ערב, במיוחד בתימן, יהודים חיו עם ערבים משחר ההיסטוריה, ועברו תהליך של ערביזציה.
קהילה זו פיתחה מבנה חברתי מפותח מאוד ומשגשג שהיה מורכב מסוחרים, אנשי מקצוע וסיטונאים בעלי עוצמה ורובד רחב של בעלי מלאכה. המתיישבים האשכנזים צמצמו את נפח הקהילה הזו למאגר של פועלים זולים. לאחר מכן גורל ילדיהם ונכדיהם שנולדו בישראל הורע מבחינה כלכלית ותרבותית.
אלפי ספרים נכתבו על בעיות הפלסטינים והדיכוי הציוני אבל העולם יודע מעט מאוד אודות מדיניות האפליה הגזענית נגד הספרדים בישראל בגלל ההשפעה המחלחלת של הציונות. הממסד ידע שהפצת העובדות של המקרה יפגום במוניטין שלה בחוגים ליברליים הומניסטים במערב ויבלום את זרימת התרומות מיהודים ספרדים שחיים עתה במערב, שמהם 300,000 חיים רק בצרפת. דוברי הציונות יצרו את התדמית שיהודי העולם הערבי היגרו לישראל בגלל "אנטי-שמיות" ערבית, ושהמדינה עכשיו מוציאה עליהם מיליארדים בשביל "חינוך ותרבות" הואיל והם חיו "בארצות פראיות ופרימיטיביות".
המדינות הערביות התעלמו לרוב מן הבעיה מאחר שהם אינם מודעים במידה רבה להבדלים התרבותיים שבין יהודי ערב והאשכנזים. קנאים ערביים אומרים "הם כולם יהודים, וכולם אויבים", ובכך הם חושבים שהם מתמודדים עם הבעיה. בזמן שישראל הוציאה מיליונים על פעולות מודיעין כדי ללמוד על הסתירות בקנאות במזרח התיכון כדי שהיא תוכל לנצל אותם לפי שיקול דעתה, כפי שקרה לדוגמא בלבנון ובצפון עיראק, סוכנויות המודיעין הערביות אינן נותנות הרבה תשומת לב למה שקורה בחברה הישראלית. יתכן שהדבר נבע מחוסר ההכרה שרוב יהודי ישראל אינם "מתיישבים זרים", אלא מהעולם האסלאמי. אמונתי היא שהבנת קונפליקט הקנאות הישראלי, ההכרה בקיומם של שכנים עשוקים אלה ותמיכה במאבקם יכולים להביא רק אמון לעם הפלסטיני ולאומה הערבית.
עיקר הנושא במחקר זה הוא ההפליה הגזעית שהספרדים סבלו ממנה בתעסוקה שלהם, בדיור, חינוך, ייצוג בכנסת, בריאות ושירותי רווחה וכו', אשר הובילו להתקוממות עממית ולהזדהות גוברת עם המאבק הפלסטיני להגדרה עצמית.
אחת מהבעיות הראשונות היא איך לקרוא לחברה יהודית זו שחיה בעבר, ועדיין חיה, בעולם האסלאמי. ישראל והתקשורת שלה קוראת להם "הסקטורים המזרחיים" (דגש פלורליסטי). ישראל איננה מכירה באחדות תרבותם של יהודים אלה יותר ממה שהיא מכירה באחדות "האומה הערבית" או "האומה האסלאמית".2 הם גם משתמשים במונח "מזרחי" כדי לרמוז על "עליונותם" "המערבית", אף על פי שרובם במקורם הם ממזרח אירופה. השתמשנו במונח המוכר במדינות ערב, "יהודי ערב", למרות שישנם יהודים רבים שהיגרו מארצות אסלאמיות שאינן ערביות, כמו איראן, תורכיה. ישנם אחרים שבאו מספרד הערבית לאחר נפילת הממשל הערבי (1492) כאשר הם גורשו יחד עם אחיהם המוסלמים. הממשל העותומאני לקח אותם והושיב אותם בבלקן ובתורכיה (ובפלסטין ובסוריה). יהודים ספרדים אלה מהבלקן לא דיברו ערבית יותר, אבל תרבותם נותרה ערבית. לכן אנו מעדיפים להגדיר את כל היהודים מארצות ערב, אסלאם והבלקן כ"יהודי האסלאם". ישנה עוד סיבה עיקרית: החל עם כינון הממשל האסלאמי הראשון במדינה ופרסום "חוזה האומה"3 על ידי הנביא עצמו ועד לנפילת הממשל העותומאני, קהילות אלה היו נחשבות כחלק מן האומה האסלאמית (ראה פרק ראשון). בישראל רוב יהודי ערב קראו לעצמם "ספרדים", קרי, יהודי ספרד, מכיוון שבפלסטין, קהילת היהודים מספרד, שהייתה קיימת עוד לפני הגירת הציונים, ייצגה את הקהילה החזקה ביותר של יהודי ערב. האירופאים השתמשו באותו מונח כדי לתאר אותם הואיל ויהודי ספרד היו קבוצת היהודים העיקרית שהיו לה מגעים עם אירופאים בימי הביניים.
הבעיה השנייה היא שיעורם המדויק של הספרדים. בכל רחבי יהדות העולם הם בשיעור של 20 אחוז מכלל היהודים.4 בפלסטין, בהתאם למסמכים שהשתמש בהם אליהו אלישר, אחד ממנהיגי הקהילה, הם ייצגו את הרוב היהודי בפלסטין לפני הגירת הציונים האשכנזים, אבל למרות הגירת האשכנזים משנת 1881 והלאה, הם צנחו ל-30 אחוז עם סוף המנדט הבריטי ב- 1948. 5 בכל אופן, הגירת יהודים מארצות ערב ואסלאם מאז 1948 הגבירה את מספרם ל-65 אחוזים מכלל האוכלוסייה היהודית בשנות ה- 70. 6 סטטיסטיקה זו תואמת עם זו שפורסמה בכתב העת של סארטר זמנים מודרניים.7
מאז שנות השבעים מספר הספרדים גדל עד לנקודה שבה הם היוו עתה 70 אחוז מן האוכלוסייה. הדבר נתמך על ידי שני מרכיבים. תחילה, קצב ההתרבות הטבעית שלהם הוא פי שניים וחצי גדול יותר מאשר אצל האשכנזים, ושנית, שיעור ההגירה של אשכנזים מישראל למערב במיוחד לארצות הברית. מספר "היורדים", כפי שמכנים בישראל את המהגרים האלה, הוא אחד מסודות הביטחון של המדינה. בכל אופן, מקורות בסוכנות היהודית והעיתונות הישראלית העריכו שמספרם לפחות חצי מיליון מאז 1948, ויאסר ערפאת העריך ש- 800,000 מהם נמצאים רק באמריקה – בהשוואה לאוכלוסייה של 3,5 מיליון יהודים ישראליים.8
ישראל מכירה בכך שהספרדים מהווים את הרוב, אבל הם לא מפיצים את המספרים הרשמיים המדויקים מטעמי "ביטחון", בגלל העובדה שנתון כמו 70 אחוז יכול לעודד אנשים אלה לעמוד על זכויותיהם. בגלל סיבה זו סטטיסטיקאי הממשלה הציגו תמונה שהיא מסולפת ומבלבלת. הם חילקו את יהודים כך:
1. ילידי ישראל לאב יליד ישראל. ב-1985 אלה היוו 18.5 אחוז מסך כל האוכלוסייה היהודית. קבוצה זו כוללת אשכנזים וספרדים גם יחד.
2. ילידי אסיה (דהיינו ארצות ערב ואסלאם של אסיה) וילדיהם – 21.3 אחוזים.
3. ילידי אפריקה (ארצות המגרב ומצרים) וילדיהם – 22 אחוזים.
4. ילידי אירופה ואמריקה וילדיהם (קבוצה זו כוללת אשכנזים, ספרדים מהבלקן ויהודים אשכנזים מדרום אפריקה) – 38.2 אחוזים.9
הנתונים הרשמיים מעריכים שבשנת הלימודים 1969-70, אחוז התלמידים הספרדים בבתי הספר היסודיים היה 61 אחוזים, מהם 11.9 אחוז ילידי אב יליד פלסטין. קבוצה שנייה זו היא תערובת של שתי הקהילות.10 אם ניקח בחשבון את חלק מהתלמידים הספרדים שבדרך כלל נעדר (ראה פרק שביעי), את ההגירה האשכנזית מישראל וקצב ההתרבות הטבעית של הספרדים, אנחנו יכולים להגיע למסקנה שהם בהחלט חרגו מעבר ל-70 אחוזים מכלל האוכלוסייה היהודית. אם נחבר ביחד את מספרם של הפלסטינים בשטחים שסופחו ב-1948, שהוא 17 אחוז, של תושבי הגדה המערבית, רצועת עזה, רמת הגולן, ירושלים הערבית הכבושה ודרום לבנון, אחוז המתיישבים האשכנזים וילדיהם שנולדו בפלסטין דומה לאחוז המתיישבים הלבנים בדרום אפריקה. המשמעות של זה היא שהרוב המכריע הוא ערבי בתרבותו.
מדיניות רשמית טענה שהיא הופכת את בליל היהודים למבנה חברתי אחיד, מבחינה גזעית ותרבותית. אולם התרגול ממשיך לחזק את המתיישבים האשכנזים על חשבונם של הפלסטינים והיהודים ילידי המקום והוא מתמצה על ידי דיכוי התרבות הערבית ועקירת השפה הערבית הקלאסית. נוסף על כך, הקהילה האשכנזית ככלל התנגדה למיזוג, כשהם מאמינים בעליונותם הגזעית והתרבותית, ו-80 אחוז מהם דוחים נשואי תערובת. זה הוביל לקיטוב שתי הקהילות. יהודי רוסיה, פולניה והונגריה וכדומה התמזגו יחד להרכיב קהילה אחת, ויהודים שעלו מאירן במזרח עד מרוקו במערב יצרו את הקהילה האחרת – כפי שהם עשו בתקופת האימפריות האסלאמיות. למרות העובדה שהדור שלמד בבתי ספר ציוניים אינו יכול לקרוא או לכתוב ערבית (ראה פרק שביעי), הערבית המדוברת עדיין חיה, בעיקר בבית. לסיכום נקודה זו. מיזוג יכול להתרחש רק בין קבוצות בעלי זכויות וחובות שווים, על ידי כך מתאפשר קיום כבוד וסובלנות הדדיים. מיזוג זה התקיים בעבר בעולם האסלאמי.
לבסוף, ישנה הקבלה ברורה בין השסע התרבותי לבין השסע הכלכלי. הצבע הקיים במעמד הקפיטליסט הוא זה של האירופאי הלבן, ואילו הצבע הקיים במעמד הפועלים והעני יותר הוא זה של הערבי הכהה. צירוף של פערים אתני וכלכלי מוביל לעלייה בקיטוב מדור אחד לשני ודוחק את ישראל לעבר התפוררות והתפרצות חברתית.
מחקר זה מחולק לעשרה פרקים, הראשון מורכב מתקציר היחסים הידידותיים בין העם הערבי ובין הספרדים, אהל אל-דהימה,11 מאז תקופת הנביא, מלבד כמה אירועים חריגים. שיתוף הפעולה היצירתי בתחום התרבותי, הכלכלי, החברתי, הפוליטי ואפילו הצבאי מודגש. גם הזכרנו את השפעת הציוויליזציה והדת האסלאמית על היהדות והספרות העברית בארצות האסלאם. אנחנו מנסים להפריך את טענות הציונים אודות "דיכוי" היהודים שהיו לא יותר מאשר רציחת אופי הערבים והמוסלמים, וכן נפריך את טענות הערבים הקנאים קיצונים שהיהודים בעולם הערבי הם "קבוצת אויב ציוני זר". הפרק השני עוסק בהתנגשות הראשונה בין יהודי פלסטין והמתיישבים האשכנזים (1881-1918), עם התייחסות מיוחדת לבידוד המתיישבים האלה משאר החברה היהודית בפלסטין, וכיצד השתלטותם על מקורות המימון היהודיים עבור היישוב הציוני הובילה להתדרדרות המצב הכלכלי בקהילת היהודים המקומיים. נוסף לכך, עניין הגירת יהודי תימן, הניצול והזילות שבהם נהגו איתם המתיישבים, נחשב. הפרק השלישי מסכם את היווסדותה של אוטונומיה ציונית בסיועו של המנדט הבריטי וכיצד אוטונומיה זו התגברה על יהודי פלסטין ילידי המקום. ניסינו לנתח את סיבות כשלון המנהיגות המסורתית של יהודי פלסטין. בפרק הרביעי התנגדות היהודים לתנועת הציונות בארצות ערב וההשתתפות בתנועות שחרור נבחנים. המרכיבים שהובילו להגירה המונית מנותחים. סיכמנו את קשיי הקנאות שהקלו על ההגירה לתוך ישראל. אלה נוצלו כדי להסיט את מאזן הכוחות במזרח התיכון לטובת הישות הציונית. אזכור נעשה בהקשר הזה על השיטות שהשתמשו בהם הישראלים, כמו הברחה, טרור, שוחד, רמאות והתחזות וכדומה. תארנו את התנאים הזוועתיים במחנות העקורים שבעאדן, מארסיי ומרוקו. פרק חמישי, אחד הפרקים הגדולים, מעלה את התנאים הטרגיים של העולים במחנות, "עיירות פיתוח", מושבים וב"חגורה שחורה" – שהיא שכונות העוני של הערים – הישראליים שהובילו להפיכתם ל"מעמד פועלים" וכוח אדם לצבא. הפרק השישי מתקל את היעדרות הייצוג עבור היהודים הספרדים בפרלמנט, הקבינט, בדרגים של הממשלה והאגוד המקצועי, בממסדים כלכליים וצבאיים. פרק זה מבהיר שמעט חברי הכנסת והשרים שקהילה זו מתגאה בהם מונו על ידי מתיישבים אשכנזים ואינם מייצגים את הקהילה שלהם. הפרק השמיני בוחן את נקודות הראות הגזעניות העוינות את היהודים הספרדים, הסוברות שהם "קבוצה שפלה של פרימיטיבים פראיים". השקפות אלה מוצאות את מקורן בשנאה העיוורת לכל דבר ערבי או אסלמי. הוא גם דן על השקפותיהם של השמאל הקיצוני והקומוניסטים בקהילת המתיישבים האשכנזית. פרק תשיעי מתאר את ההתפתחות הכלכלית המהירה בישראל, שהתבססה על ניצול עולים אלה ועיקול של נכסים פלסטינים. הוא גם מדבר על הקיטוב החברתי-כלכלי בין המתיישבים והיהודים ילידי המקום (והעם הפלסטיני). לבסוף, פרק עשירי מפרט את ההתקוממויות העממיות והתנגשויות הדמים בין היהודים ילידי המקום וכוחות הדיכוי הישראלי, והופעתם של קבוצות תודעה המצטרפות אל העם הפלסטיני הערבי ואל ארגון שחרור פלסטין בתמיכה בזכויותיהם, בעיקר של הגדרה עצמית והקמת מדינה עצמאית. הם קוראים למאבק משותף במטרה משותפת.
נעשה שימוש בכמה מסמכים בריטיים, אבל היינו תלויים בעיקר במסמכים ציוניים, בספרים ציוניים בעברית, כתבי-עת ישראליים אוזכרו או בעבודה זו או ברשימת ספרי העזר שלה, ואחרון אחרון חביב השתמשנו בניסיון האישי ושל חברים וקרובים.
הערות:
1. השימוש במונח בדרך כלל הוא לגבי אותן ארצות שבהן האסלאם היא הדת המכרעת, פשוטו כמשמעו "בית-האסלאם".
2. האומה היא מושג על-לאומי של האחדות הרוחנית של קהילת המאמינים.
3. חוזה חברתי המניח את יסודות היחסים הבין-אישיים.
4. סמוחה, 1978, 281.
5. אלישר, 1980, 291, ו-זמנים מודרניים (תרגום בערבית 1981), אלבז, 192.
6. אלישר, 1980, 460.
7. פרופ' שמואל טריגנו, 10.
8. הארץ, 3 ביולי 1987.
9.שנתון סטטיסטי לישראל, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 1986, 65.
10.שנתון סטטיסטי לישראל, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 1980, 595.
11. "בני החסות", עאהד אל-אומה, מונח שהתייחס תחילה רק אל אהל אל-כיתאב, ("אנשי הספר") קרי, היהודים, נוצרים וצאבאים, ומאוחר יותר הפירוש שונה כדי לכלול בו את הזורואסטרים.


.

מחלוקת בציון פרק שני ההתנגשות הראשונה בין הציונים ויהודי פלסטין

ינואר 24, 2010

ימחלוקת בציון – פרק שני – ההתנגשות הראשונה בין הציונים ו
נכתב על-ידי תמר בורסוק בתאריך 19.08.05 בשעה 16:08
בתגובה להודעה #3

פרק שני

ההתנגשות הראשונה בין הציונים ויהודי פלסטין 1881-1918

מצב הקהילות לפני הציונות

לאחר שחרור ירושלים לידי סאלאדין ותבוסת הצלבנים לאחר מכן, יהודים שחיו באדמות האיסלאם חזרו לפלסטין
במיוחד לירושלים. קהילה זו התפתחה בהדרגה עד לנקודה שבה היא הפכה לקהילה פלסטינית, יהודית בדתה וערבית/איסלאמית בשפתה ובתרבותה. לאחר נפילת המדינה הערבית/איסלאמית באנדלוסיה, יהודי ספרד גורשו והיגרו לארצות המגרב הערביות (מערב) ואל הפרובינציות של האימפרייה העותומאנית. אחדים מהם הגיעו לפלסטין שם הם השתלבו עם יהודי פלסטין. קבוצות יהודיות ב"דאר-אל-איסלאם"1 שלחו תרומות כספיות לקהילה היהודית בפלסטין והם השתמשו בזה לתמיכה במוסדות דת ותרבות ולעניים.2 למרות הגירת כמה יהודים אשכנזים דתיים ממזרח אירופה, הספרדים נשארו הרוב.3 כפי שהגירת האשכנזים הדתיים המשיכה, שיעור יהודי ערב ירד עם שנת 1875 ל-60 אחוז מהאוכלוסייה היהודית. אולם, האוטונומיה שהוענקה ליהודי פלסטין נשארה בידי היהודים ילידי המקום הואיל והייתה להם אזרחות עותומאנית. יהודי אשכנז היו בעלי אזרחויות אירופאיות שונות ולכן הם היו מוגנים תחת חסות הסכמי הכניעה על ידי שגרירים זרים, במיוחד אלה של בריטניה וצרפת. האוטונומיה היהודית הייתה תחת הנהגתו של הרב הראשי הספרדי שנבחר על ידי רבנים אחרים ואשר היה מוכר על ידי הסולטאן בפירמאן (צו רשמי) מיוחד, ו"הוכתר" בטקס מיוחד בירושלים. לרב זה הייתה עמדה מיוחדת בענייני הדת של יהדות העולם. יהודי פלסטין הרכיבו ועדה מיוחדת הנקראת "כנסת ישראל" לנהל את ענייני הקהילה ורשויות העותומאן העניקו לה את הזכות לטבוע מטבע לקהילה. ישנה אגדה יהודית המספרת כאשר אלוהים קורא את הסולטאן אליו, שערי ירושלים היו נסגרים לאות אבל על נשמתו של הנפטר. את המפתחות היו שולחים אחר כך אל הרב הראשי לקבל את ברכתו, כדי לציין שהסולטאן החדש יהנה מהתמיכה של הקהילה היהודית. סיפור זה מראה את רוח האחווה והידידות שהושגה ביחסים בין יהודי פלסטין ושלטונות העותומאן האיסלאמיות. היהודים הועסקו בעבודות יד, כמו צורפות, נגרות, ייצור מזון וכגלחים וכו'. כמה מהם היו סוחרים, רופאים וגובי מיסים, וכמה הפכו לאנשי מדע בעלי שם, פוליטיקאים, סופרים וקצינים בצבא. כמה מילידי המקום היהודים רכשו השכלה מדעית גבוהה יותר, ביניהם ניסים בכר שייסד וניהל את בית הספר אליאנס בירושלים, יוסף סבי, שלמד בצרפת, פרופסור אריאל בן ציון שהיגר לגרמניה וכתב על הדת היהודית במזרח, פרופסור איברהים סאלם יהודה מומחה לענייני ערבים ובלשן מפורסם, דאוד (דוד) ילין, יוסף באריין מיוחס, ויצחק חזקיאל יהודה, שכתב ספר על פתגמים בערבית, יעקב בן עטר, אברהם אלמליח, ויהודא בורלא. הקהילה ייסדה את מקלט האסופים משגב לדך ברחוב יפו בירושלים, וגם בית אבות. הם גם בחרו את חברי המועצה כדי לנהל את עניינם, ורשויות העותומאן ניסו לחזק את שתי הקהילות, היהודית והאיסלאמית, מחשש לחדירה נוצרית אירופאית.
יהודי אנדלוסיה (ספרדים) שהתיישבו בירושלים, חברון, טבריה וצפת הקימו בתי ספר תיכון דתיים. המשכיל הגדול ביותר בניהם היה יוסף קארו שכתב את שולחן ערוך (אחד הטקסטים הדתיים בעל הכבוד הרב ביותר אחרי התלמוד), וישראל נג'רה. וכך יהודי פלסטין פתחו בתי ספר, בנו בתי משפט מחוקקים ומינו שופטים, גבו מיסים ובחרו את מנהיגיהם הדתיים והחילוניים.
אולם המהגרים האשכנזים דחו את "סמכות" האוטונומיה הפלסטינית והתחילו לפרק אותה. הרב האשכנזי, מנחם מנדל מישקלף, היה הראשון שהקים קהילה בדלנית (1816) שהתחילה לאסוף תרומות מחוץ לארץ עבור המטרה שלה. פרישה זו הובילה להחלשותה הכלכלית של קהילת יהודי פלסטין.4 האשכנזים הרחיקו את עצמם מהפלסטינים הערבים ומן היהודים, והקימו לעצמם גטאות הדומים לאלה שהם עזבו במזרח אירופה עם בתי ספר מיוחדים לילדים שלהם, מעבר לכך, הם סירבו להשתמש בערבית או תורכית כאמצעי תיקשורת.
בעת שיהודי אשכנז ניתקו את עצמם מלימודים חילונים, כוהני יהודי פלסטין היו מסייעים בהקמת בתי ספר מודרניים כמו בית ספר למל בירושלים. מאז 1860, האליאנס הצרפתי כל ישראל חברים מקים בתי ספר חדשים ליהודים במזרח התיכון וצפון אפריקה, וכשהלימוד בבתי הספר האלה הוא בחינם, או בתעריף נמוך מאוד, היהודים יכלו לרכוש רמת השכלה עליונה מזו של האשכנזים במזרח אירופה.5 נוסף על כך בתי ספר לילידי המקום הוקמו בארצות ערב. לאחר מלחמת העולם הראשונה, ערבים ויהודים התחילו לשלוח את ילדיהם לבתי הספר הממשלתיים בחינם בארצות ערב גם כן אבל לא בפלסטין (ראה דיון בפרק רביעי).
היחסים בין יהודי פלסטין והערבים היו טובים. היהודים לקחו חלק במועצה המקומית עם המוסלמים והנוצרים. יצחק עבאדי מציין במאמר שלו על ירושלים "אינני זוכר שום תקרית של הסתה נגד היהודים על הר הבית בתקופת התורכים."6 רגיל היה לאשה יהודייה להכנס לביתה של שכנתה המוסלמית או הנוצריה להשאיל איזה חפץ קטן, וההיפך. היו מפגשים משפחתיים בין-קהילתים ידידותיים. ילדי היהודים היו משחקים ברחוב עם ילדי המוסלמים והנוצרים, והיהודים דיברו ערבית. לפני העלייה הציונית הראשונה (1881)7 כמה אשכנזים דתיים נישאו ליהודי ערב. בחיים הכלכליים הייתה הרמוניה ושיתוף פעולה בין כל הקבוצות, כולל האשכנזים הדתיים. היהודים ילידי המקום היו מציעים הלוואות נחוצות לכפרים הערביים, ואחר כך חילקו את היבול. תלמידים מוסלמים אחדים, כמו הילדים של משפחת חאלידי, נרשמו לבתי ספר יהודים (בית ספר למל או אליאנס).
אליהו אלישר, אחד ממנהיגי יהודי פלסטין, אומר בספרו בעברית לחיות עם יהודים, כאשר רפאל אלישר נפטר בגיל צעיר, השותף שלו, עבדול דג'אני, דאג לאלמנתו ולילדיה. אחד הילדים, לאחר מכן קולונל י.ר.אלישר מניו-יורק השיב את הטובה על ידי שסייע לנכדיו של דג'אני בלימודיהם באמריקה. יהודים מקומיים לבשו בגדי ערבים וכל אחד היה מתקשה להבחין בניהם לבין המוסלמים או הנוצרים. בליל הסדר המוסלמים היו שולחים מגשים עם לחם, חמאה מותכת ודבש, כשי לשכניהם היהודים, והיהודים אחרי זה היו מניחים על אותו מגש ריבה, מצה ומתנות אחרות בתמורה. בדברו על שירותו הצבאי, אלישר מספר שהוא מונה לרופא צבאי במשך מלחמת העולם הראשונה והוצב בנצרת ושכן כחייל בביתו של נאסיר מוסא אל-חכים. הוא עבד שם בבית החולים הרוסי (המוסקובייה), והיו לו יחסים מצויינים עם התושבים. הוא זוכר את אחד מחבריו, תופיק אל-חוסייני, שהיה קצין בחיל הפרשים. בין אביו של אליהו ובין הדוד של תופיק היו יחסים מסחריים, והוא היה אורח קבוע בביתו של אליהו. לאחר המלחמה תופיק נשא תפקיד רשמי בעל דרגה גבוהה במשרד ההגירה בממשלה. יחסים חמים עם משפחת אלישר נמשכו עד להקמתה של מדינת ישראל. אלישר זוכר למרות שהוא סבל מעוני ומרעב, כאשר הבריטים כבשו את ירושלים, בעל הבית הערבי סירב לקחת שכר דירה ונתן לו אוכל ושתייה. ידידות זו נמשכה עד סוף ימיו.
כל זה קרה או לפני שהציונות האשכנזית הגיעה או מחוץ לריבונותה. אנחנו נראה כיצד הציונים הרעילו את האווירה של פלסטין והמזרח התיכון עם הכיתתיות הפלגנית שלה.8

הבדלנות האשכנזית

בשנת 1882 הגיעו הציונים האשכנזים הראשונים מרוסיה, וקראו לעצמם ביל"ויים,9 או "העלייה הראשונה", כאילו אף אחד מעולם לא עלה לפלסטינה לפניהם. זה נובע מן העובדה שהציונים התעלמו מן ההיסטוריה של היהודים ושל פלסטינה מתקופת חורבן בית שני בשנת 70 לספירה ועד שהחלוצים שלהם הגיעו לפלסטינה כדי לבנות את "הבית הלאומי האשכנזי". בשנת 1904 גלים נוספים הגיעו במה שנקרא "עלייה שנייה", שהביאה אחריה קבוצות לאומניות נוספות. העלייה הראשונה חבים את מוצאם לתנועת חובבי ציון, ארגון הציונות הראשון והמבשר של ארגון הציונות העולמי אשר נוסד לקראת סוף המאה. פעולתו הראשונה בפלסטינה הייתה יצירת יחידה כיתתית בדלנית בשם הישוב החדש על ידי הבחנה שנעשתה תוך הנגדה לאוכלוסיית ילידי המקום היהודיים שאותם הם כינו היישוב הישן. ההבדל בין שתי הקהילות – לפי דעתם – לא היה רק זמני, אלא איכותי מכיוון שהם עלו לפלסטינה להרכיב את הייצור החקלאי שיסייע לבניית היישות הלאומית הציונית מבחינה כלכלית ופוליטית, בעוד שהיישוב הישן חי מ"קיבוץ נדבות", כלומר על ידי תרומות מיהדות העולם. למעשה יהודי פלסטינה חיו מעבודות יד וממסחר וכו', וסיוע כספי כזה כשהגיע לפלסטינה שימש בידיהם לעבודות צדקה. החלוצים האשכנזים הציונים לעומת זאת, בנו את ההתיישבויות שלהם בעזרת העבודה הזולה של הערבים, ואחר כך עבודתם הזולה של יהודי תימן ובעזרת תמיכה כספית שהם קיבלו מיהדות העולם דרך ארגוני הציונות שלהם. זה מציין את המנטליות הבדלנית שהייתה קיימת מלכתחילה, לא רק בהקשר לאוכלוסייה הערבית הפלסטינית, אלא גם ליהודים ילידי המקום ואפילו משתרעת אל אשכנזים הלא-ציוניים. שורשי בדלנות זו היו קיימים מאז הגטאות במזרח אירופה ואפילו הקיבוץ נחשב למין "גטו אשכנזי" שצמח מחדש בכך שהוא לעיתים קרובות קיבל רק יהודים, במיוחד אשכנזים. כיתתיות זו משולובת עם השקפות לאומניות קיצוניות שהושאלו מהתנועות הלאומניות ששיגשגו באירופה במאה התשע-עשרה. לאף אחת מהפרספקטיבות האלה אין קשר עם הדת היהודית, הואיל והרוב המכריע של הציונים היו ועדיין הינם יהודים שאינם שומרים ואינם מאמינים.10
הספרדים קיבלו את ההלם הפיננסי הראשון כאשר האשכנזים הדתיים פרשו מן הקהילה (בשנת 1816) וההלם השני כאשר הציונים הרכיבו חברה משל עצמם ואספו תרומות כדי לבנות התיישבויות ולחזק לידיהם את השליטה הפוליטית, התרבותית והכלכלית. זה הוביל לסיום מקורות ההכנסה של היהודים המקומיים שנאלצו לוותר על איסוף תרומות מחוץ לארץ. זו הייתה הסיבה החשובה ביותר להעלמות הכלכלית, פוליטית, ארגונית ותרבותית של יהודי פלסטינה ויהודי ערב האחרים שהצטרפו.
במשך מלחמת העולם הראשונה, רעב, עוני ומחלות מידבקות נפוצו ביישוב הישן בשעה שהיישובים האשכנזים קיבלו תמיכה כספית, דרך גרמניה, בת בריתה של תורכיה. אחר כך הם חילקו את הסיוע הזה ביניהם ביישובים הנאמנים לארגון הציונות העולמי.
אנחנו נראה שהטרגדיה של העם הפלסטיני הערבי חופפת להרס ולפזור של יהודי ערב בידיהם של הציונים ותומכיהם.
היחסים בין הציונים ובין הפלסטינים היו גרועים בזמן שבו המתנחלים היו קונים אדמה מבעלי קרקעות נעדרים שחיו בערים הגדולות בסוריה, לבנון ופלסטינה. האיכרים גורשו מהקרקע והוקמו התנחלויות. העולים החדשים השתמשו באיכרים אלה כפועלי חקלאות וחשפו אותם ליחס נוקשה. הסופר הרוסי היהודי, אחד העם, ראה את התנהגות זו ומתח עליה ביקורת במאמר שלו "אמת מארץ ישראל" (1891). "הן זאת בודאי יכולנו ללמוד מדברי ימינו בעבר ובהווה, עד כמה מוכרחים אנו להיזהר לבלתי עורר עלינו חמת עם הארץ על ידי מעשים מגונים, עד כמה איפוא עלינו להיות זהירים בהנהגתנו עם עם נכרי שאנו באים לגור בתוכו מחדש, להתהלך איתו באהבה ובכבוד, ואין צריך לאמר בצדק ובמשפט. ומה עושים אחינו בארץ ישראל? ההיפך ממש! עבדים היו הארץ גלותם, ופתאום הם מוצאים עצמם בתוך חרות בלי גבול, חרות פרועה, שיכולה להימצא רק בארץ כטורקיא. השינוי הפתאומי הזה הוליד בליבם נטייה לדיספוטיסמוס, כאשר יקרה תמיד ל"עבד כי ימלוך", והנה מתהלכים עם הערביים באיבה ואכזריות, משיגים גבולם שלא בצדק, מכים אותם בחרפה בלי כל סיבה מספקת, ומתפארים עוד כי כן יעשו, ואין איש אשר יעמוד בפרץ ויעצור בעד הנטייה הבזוייה והמסוכנת הזאת…אז (העם הפלסטיני), אם גם יחריש יתאפק עד עת קץ, אבל עברתו שמורה בלבו ונוקם ונוטר הוא מאין כמוהו." אחד העם האמין בציונות רוחנית, לא פוליטית, והמאמרים שלו, חוץ מהמאמר הזה, נלמדים בבתי הספר.
היסטוריונים ציונים מתעלמים מעובדות אלו, ומתארים את הערבים כ"כנופייה של רוצחים פרימיטיבים" וטוענים שפלסטינה הייתה מדבר צחיח או אדמת ביצות. היסטוריונים ציונים גם מתעלמים מכל הפיתוחים הכלכליים המודרניים על ידי הערבים שהתרחשו בפלסטינה לפני עליית הציונים, כמו הפיתוח של הסחר והנמלים החדשים ביפו ובחיפה. אותו דבר לגבי בנייתם של רובעי מסחר חדשים בתוך הערים, ואזורי מגורים חדשים מחוץ לערים הישנות. כי הציונים ראו את עצמם כמבשרי ההמצאה במיוחד בחקלאות ובעבודה עברית. הם גם פקפקו בנכונות החלק שלקחו יהודי פלסטינה עם אחיהם המוסלמים והנוצרים בהתפתחויות התרבותיות, המסחריות והכלכליות שהתרחשו לפני שהם באו. י. ברטל מציין שרוב הנוסעים הבריטיים (שביקרו בפלסטינה בתקופה העותומאנית) נטו לשבח בתיאוריהם את יהודי פלסטינה (הספרדים) יותר מאשר את האשכנזים ותיארו אותם באופן חיובי הרבה יותר מן האשכנזים (היהודים המזרח אירופאיים). תדמיתם של הספרדים הייתה טובה מזו של היהודים האשכנזים וזאת בשל מנהגיהם (שמץ האקזוטיקה המזרחית שיוחסה להם) והתרשמו מסובלנותם היחסית לשינויים תרבותיים – סובלנות שנדרשה לשבח.11

הניצול של העובדים התימנים

הספרדים, אחר כך, קיבלו הלם שלישי, כאשר מדיניות הציונים החלה להפוך אותם לעובדים זולים עקב סלידתם הקולקטיבית של הציונים לעובדים הערבים. מדיניות זו נחלה הצלחה רבה לא רק בהקשר ליהודי פלסטינה, אלא גם לאלה מתימן ומארצות מזרח תיכוניות אחרות שנעקרו מתוך דאר אל-איסלאם והובאו לפלסטינה, גם לפני וגם אחרי הקמת מדינת ישראל. אולם התפתחויות בכלכלה הישראלית לאחר מלחמת 1967 הצריכה את הפולריזציה של נפח התושבים של הגדה המערבית ורצועת עזה באותה מידה.
מתחילת הקמתה עמדה הציונות בפני פרדוקס: קודם, עיקרון שיפור רמת החיים שלה. הרצל ( מייסד תנועת הציונות) הבטיח לעולים העניים מאירופה שהם יחוו שיפור במצבם החברתי בפלסטינה. שליחי הציונות הבטיחו ליהודים חיי שפע ב"ארץ המובטחת". מרבית העולים לאחר 1881, שהייתה להם השקפה ציונית, הצליחו לשפר את רמת חייהם בפלסטינה באמצעים של ניצול העבודה הערבית הזולה וסובסידיות מחוץ לארץ.
שנית, עקרון ה"עבודה העברית" האומר שהציונים לא יכולים לכבוש את פלסטינה כל זמן שעבודת החקלאות והייצור נשארת בידיהם של "זרים" כלומר הפלסטינים, שכן "החורש את האדמה הוא בעליה." העולים הציונים הסוציאליסטים שהגיעו לאחר 1904, במה שמכונה עלייה שנייה, האמינו בעיקרון זה. הם היו הציונים הראשונים שהקימו קואופרטיבים חקלאיים, והתחילו להקים קיבוצים וארגוני עובדים, ולאחר מלחמת העולם הראשונה הם הקימו את ההסתדרות. מה שהיה ברור מיד מיישום העיקרון הזה הוא שהעולים הצעירים ידעו מעט מאוד על עבודה חקלאית והיו נחותים בהרבה אל העובדים הערבים שהיו גם בעלי הקרקעות הקודמים. זה הוביל את תנועת הציונות להביא את התימנים ככוח עבודה זול כדי למלא את מקומם של הערבים. וכך מצד אחד האגרונום האשכנזי יכל להמשיך ולעשות רווח, ומצד שני השמאל הציוני יהיה מאושר, הואיל והאדמה עדיין הייתה בידיהם של היהודים האשכנזים, כל זמן שהתימנים לא הראו הרבה יוזמה.
כמו יהודים ממקומות אחרים באיסלאם, התימנים נהנו משלטון עצמי. מצבם הכלכלי היה מספיק טוב ובתיהם היו בבעלותם, והם חיו באמצעות עבודות יד וצורפות-זהב, עובדי מתכת, יצרני נשק וכו'.
לאחר הקמת חובבי ציון ברוסיה בשנת 1882 פשטו ידיעות אל התימנים שיהודים רוסים עשירים קנו את פלסטינה מהסולטאן התורכי והמשיח היהודי המיוחל היגיע להקים את מלכותו הנשגבת שתהייה במרכז ירושלים. שבע משפחות תימניות עלו כתוצאה מכך, אך כשהם היגיעו לירושלים הם היו מופתעים שהיהודים שם לא שמחו לראותם ולא באו לקבל את פניהם הואיל ועתה הם יצטרכו לחלק את הכספים שלהם עם יותר אנשים. הם סבלו רעב חמור ומחלות, ואחת המשפחות נאלצה לחזור לתימן דרך קהיר, ומשם ראש המשפחה, איברהים אל שייך, שלח מכתב בו הוא הזהיר את התימנים שהם ימצאו לא עזרה ולא מרפא בירושלים ותימן הייתה פי אלף יותר טובה מפלסטינה. לכך הייתה השפעה שלילית על זרימת העלייה מצנעה.
בשנת 1882 הרב התימני יוסף בן שלמה מסעוד שם מודעה בעיתון חבצלת בו הוא מתאר את התנאים העלובים של העולים בירושלים וביקש תרומות. הוא אמר שמאתיים יהודים מצנעה שעלו לאחרונה חיים במצוקה ברחובות ואף אחד מעמיתיהם היהודים אינו מראה שום רחמים לפחות לתת להם מחסה. הם הגיעו למצב שהם צריכים להתחנן ללחם.12 העיתונות באותו זמן הייתה גדושה בסבל של התימנים, ובחוסר הגשת העזרה מצד האשכנזים, ואפילו זו שהגישו להם יהודי פלסטינה לא מנעה מהם את הרעב. העיתונות האשכנזית יכלה לצאת בקריאה אל יהודי העולם לעזרה. זה היה תלוי בישראל פרומקין, שהקים אגודה בשם עזרת נידחים, כדי להיאבק במסיונרים הנוצרים, וסייע בהקמת הכפר התימני הראשון בכפר סילוואן. קשיש תימני תיאר את המצב שלהם כך: הם חיו ללא מחסה, סבלו מחום השמש ביום ומהקור בלילה, מתחננים ללחם אל עוברי אורח ללא הועיל. הם ישנו מתחת לעצים ומתים מרעב ומחלות בין ערמות הזבל של ירושלים. נוצרים מן המושבה האמריקאית מצאו אותם, שמעו את הסיפור שלהם והתחילו לעזור להם באוכל ומלבוש, לאכזבתם של החוגים הדתיים היהודים שהאשימו את האמריקאים בניסיון להמירם. בראש האמריקאים עמד הורציו סאפורד, שבתו, ברטה, כתבה על כך בספרה "ירושלים שלנו" (1951). ההאשמות היו חסרות שחר ויחסי ידידות בין התימנים והאמריקאים נמשכו עד 1948. מקורות יהודים מציינים שתימנים רבים חיו כקבצנים בערים הגדולות כמו ירושלים, צפת וטבריה.
בשנת 1883 הקהילה התימנית בירושלים שלחה חזרה לתימן שני שליחים – סאלים חאמדי ויוסף נדף – לאסוף כספים, אך הקהילה שם סירבה לתרום מאחר שהרב סולימאן אל-קארה, ראש הקהילה ושופט בית הדין הרבני בצנעה, עיכב את הסכמתו לעלייה מסיבות גם כלכליות וגם דתיות. המשיח היהודי לא בא עדיין והמצב הכלכלי בירושלים לא איפשר את קליטתם של העולים. רשויות הדת של יהודי ערב בירושלים ובאלכסנדריה המליצו לתימנים לא לעלות, ולכן סולימאן אל-קארה סירב להשיג כל תרומות וביקש מן השליחים לחזור מאין שהם באו. לרב הייתה סיבה אחרת, שהייתה המצב הכלכלי בצנעה שהתדרדר כתוצאה מהעלייה ואילו סכום מס הג'יזייה ששילמו לסולטן העותומאני לא פחת, כלומר שכל משפחה יהודית הייתה צריכה לשלם יותר. חלק מהעולים נאלצו לחזור לתימן בין 1882 ו-1895, ואילו השאר הצטרפו לקהילה הספרדית בפלסטינה.
כשהם חיים שש נפשות בחדר, בתנאים לא-תברואים ותזונה דלה, המחלות התפשטו בין העולים. קצב תמותת התינוקות גבר, במשפחות אחדות, איבדו את כל ילדיהם. אולם הקהילה הציונית האשכנזית, היישוב החדש, סירבה לסייע לתימנים, לקחו אותם בחשבון כחלק מהישוב הישן ההולך ופוחת.
בשנת 1895 שלוש עשרה משפחות ניסו להקים מושב בבני סמועיל על ידי ירושלים. הם קנו חלקת אדמה של 600 דונם בסיוע החברה היהודית בפולין ופרומקין הנזכר לעיל. איכרים ערבים באו לסייע להם וביחד הם זרעו 150 דונמים של חיטה ושתלו 7,000 שתילים בעת שהם חיו במערות. התנאים אילצו אותם לפנות לארגון הציונות, חובבי ציון, לעזרה, אך הם נדחו. אחרי זה סיכסוך בין התימנים לשכניהם הערבים הסתיים בנטישת בני סאמועיל.
התימנים עשו מספר נסיונות בחקלאות עצמאית באמצעות אדמות חקלאיות קטנות. בשנת 1904 הם ניסו להקים כפר חקלאי בעמק הירדן, אחרי זה בהר-טוב, אולם כל נסיונותינם כשלו. אנו נראה שלפני 1948, כמעט כל הניסיונות של יהודי ערב ופלסטינה בתחום זה נכשלו בגלל שכל הכספים מהיהודים הוצאו על הקמת יישובים אשכנזים ציונים שנחשבו ל"עבודה חלוצית" ונשמרו אשכנזים "טהורים" עם חשיבות לאומית, ביטחונית וכלכלית. כך היה להם מונופול על הקמת הקיבוצים והמושבים והתפקיד שהוקצב ליהודי ערב היה זה של פועלים שכירים זולים. למרות שמספר העולים התימנים היה רק 1000 בין 1882-1904, בעוד שמספר העולים האשכנזים היה 24,000. 13
הפרק השני של ההיסטוריה העצובה של התימנים – עלייתם והעסקתם (ליתר דיוק ניצולם) בפלסטינה – התרחש במהלך 1910-14 והיה מתואם בין גורמים רבים על ידי תנועת הציונות החילונית. בתקופה זו מספר העולים התימנים היגיע ל-2,000 (לעומת 38,000 עולים אשכנזים). בשנת 1908 ד"ר יעקב טהון, מומחה לפלסטינה בארגון הציונות, הצהיר על הנחיצות ליצירת כוח עבודה יהודי היכול להתחרות בפועלים הערביים ביישובים היהודיים. ת'ון הציע להשתמש ביהודי ערב, בעיקר את התימנים והאיראנים, הואיל ו"רמת תרבותם" בהתאם לדבריו, הייתה כמו של האיכרים הערבים. הוא הציע להעסיק את נשותיהן ובנותיהן בבתיהם של בעלי המשק האשכנזים במקום הנשים הערביות. הוא מצא פתרון לבעיית המגורים עבור העובדים התימנים ביישוב על ידי כך שדרש שהם יחזרו למשפחותיהם בסוף עבודתם העונתית, ובמהלך עבודתם הם יכולים לישון על הריצפה בשדות! ת'ון חילק את העובדים לשניים – האשכנזים מרוסיה היו ה"עלית" ויהודי ערב היו ה"אספסוף", והוסיף שיהודי רוסיה בהיותם מעודנים יותר מבחינה תרבותית מן התימנים הם אינם יכולים לתפוס את מקומם של העובדים הערבים. אלכס בין, שציטט את העובדות האלה בספרו, החזרה לאדמה (עמודים 97-101), ציין הלאה שליהודי המזרח יש צרכים מועטים ולכן הם יכולים להתחרות עם הערבים, ואם את יהודי תימן שכבר מועסקים בישוב ישמרו באופן קבוע לא תחסר להם עבודה.
באותה שנה (1908), מתיישב ותיק כתב מאמר בעיתון הצבי שבו הוא הזכיר שאם כי יהודי אשכנז לחמו על שיוויון ברוסיה, הם דיכאו את זכויות האחרים ואת כל מי שהתנגד לתפיסה עקרונית של "עבודה עברית".
מפלגת הפועל הצעיר (מאוחר יותר נקראה מפ"י ואחרי זה מפלגת העבודה) הייתה הארגון הציוני הראשון שהביאה את התימנים לעבוד ביישובים האשכנזים. בועידה שלה בשנת 1908, מפלגה סוציאליסטית זו העבירה החלטה המצהירה על הצורך בניצול יהודי ארצות האיסלאם על ידי מעבידיהם היהודים כדי שהם יעשו את העבודה של "הזרים" (קרי, הפלסטינים).14 בהחלטה גם דובר על הצורך במאמצי תעמולה פעילים כדי להביא את היהודים האלה לעלות לפלסטינה ועל הצורך של "כיבוש העבודה".15 בשנת 1910 העובד התימני החל להתחרות עם האשכנזי, מה שהוביל את אחד ממנהיגי הפועל הצעיר, יוסף אהרונוביץ', להתריע "יצרנו מתחרה מסוכן יותר מהעובד הערבי, שיהפוך את חיי הנוער האשכנזי לבלתי אפשרים." הוא הוסיף, "למרות כל זאת אין אנו יכולים להילחם בו בשום דרך, אך יחד עם זאת אנחנו נבצע פשע נגד התימני אם נשאיר אותו במצב ההתפתחות הפיסי והשכלי המתנוון שלו שיהיה פועל מספיק זול כדי להתחרות עם משרתים דומים…"16
כך הציונים פתרו את הבעייה. הם השתמשו בעובדים תימנים נגד העובדים הערביים וכשהתימנים התחילו להתחרות בהם הם אמרו "איזה טעות הייתה בידינו שניצלנו את התימני והשתמשנו בו לעבודה כזאת." (כלומר לפטר אותו!). למרות זאת, ובהתאם להחלטה של ת'ון, ארגון הציונות בפלסטינה החליט לייבא עוד תימנים על ידי שיגור לתימן חבר (סוציאליסט!) מפלגת הפועל הצעיר, שמואל יבניאלי, לשעבר ורשבסקי. כשהוא הגיע לשם הוא התשמש בשם אליעזר בן יוסף, והמציא שהוא רב גדול שנשלח על ידי חכמי ירושלים ונשא עימו מסמכים מזוייפים על כך. הסוכן הציוני דיבר ונהג כמו תימני בשעה שהוא בישר להם על בואו הקרוב של המשיח ועל יום תחיית המתים. הוא אמר להם שהגיע הזמן לעלות לארץ המובטחת ויתר על כן הבטיח להם חיי מותרות בארץ זבת חלב ודבש – אבל לא כל אחד יכול ללכת. הוא בחר 1,500 אנשים כשירים והתחיל להעביר אותם. אולם באפריל 1912 ארגון הציונות שלח לו מברק בדרישה ממנו לחדול מכיוון שהעובדים האשכנזים חוששים מתחרות. יבניאלי ניסה להפסיק את המשלוח, אך התימנים התנגדו, מתוך חשש שהעיכוב ישהה אותם בתימן ביום תחיית המתים. 500 מהם עלו לפלסטינה ללא רשות ממנו.17 בספרו השליח הציוני מספר כיצד מצפונו הציק לו כאשר הוא דרש מהתימנים לעזוב את רכושם, נוחיותם ותנאיהם הכלכליים והחברתיים ההגונים במטרה להפוך לפועלים ביישובים. כשהם הגיעו לפלסטינה, לא הוענקו להם הסדרי מחייה והם נאלצו לגור ברחובות ובשדות, כשהם בונים בקתות מענפים. עם בוא הגשמים וקור החורף, הם פנו בקריאה אל "אחיהם" האשכנזים לרחמים. אחד המתיישבים איפשר לשלוש משפחות לגור ברפת. אחרי זה כל משפחה ניסתה למצוא אורווה או רפת לחודשי החורף. זה היה המצב ברחובות, חדרה, זיכרון יעקב ופתח תקווה בין היתר. תנאים אלה החריפו בתקופת מלחמת העולם הראשונה.19 קצב תמותת הילודה עלה בתנאי מחייה לא תברואים אלה. בתיזה שלה על הנושא הזה, ניצה דרויאן אומרת "האמונה הרווחת במהלך אותם הימים הייתה ילד תימני שנולד בפלסטינה ימות, ואם הוא מגיע לפלסטינה מתחת לגיל שלוש, לא ציפו ממנו לחיות."
יתר כל כן, המתיישבים התייחסו לעובדיהם התימנים כל כך בנבזות שאחד מן התימנים, שחזר לביתו, תיאר את חייהם של אלה הנמצאים בפלסטינה כ"גלות על גלות". הזילות שכוונה אליהם הייתה יותר גרועה מזו של כמה מוסלמים קיצונים בתימן. האשכנזים היו מנחיתים מכות עליהם והיו פונים אליהם ב"חמור" או "בן חמור",20 "ערבי מלוכלך", "ברברי" או "תימני עלוב", והיו נדהמים כשתימני ניסה להגן על עצמו. ברחובות, לדוגמא, כמה נשים היו מלקטות ענפים יבשים קטנים מהשטח באחד הפרדסים כאשר הבעלים האשכנזי הסתער עליהם והכה בהם בצורה באכזריות, קשר אותם לזנב החמור שלו, ורכב חזרה ליישוב כשהחמור גורר אחריו את הנשים לאורך הדרך מאחוריו. מאורע זה, הנקרא תקרית מאקוב על שמו של יונתן מאקוב האכזרי, היה עילה לתלונות רבות בקהילה התימנית. תקרית דומה ארעה בפתח תקווה כאשר חיים קוסובסקי תקף פתאום אשה תימניה, הכה אותה בצלעות ובזרועות אפילו בעת שהיא זעקה והתחננה לרחמים. בחדרה השומר של היישוב תקף בצורה פראית עובדים תימניים בשעה שהם היו ישנים. המקרה נלקח לדיון על ידי המינהלה האשכנזית של היישוב, אבל צדק ציוני נדחה מהקורבנות. ברל כצנלסון, אחד ממנהיגי תנועת העבודה הציונית הסתייג מזה והטיח ביקורת על היחס המנצל והמתעב שניתן, וקרא לריסון דחפים ברברים אלה.
כצנלסון התריע נגד דחיפת התימנים בכוח להאמין שאין תקווה לצדק בקהילה הציונית.21 הוא ציין שהמתיישבים התייחסו אל התימנים כמו אל עבדים. הם אולצו לעזוב את היישוב מלחמיה בגלל יחס קשה, ובדרך כלל בסוף הם עברו מיישוב אחד לאחר בחיפוש אחר עבודה. הם גורשו ממגדל בגלל שהמעסיק שלהם אמר שאין הם ברי-העסקה. הותר להם, בכל אופן, להשאר באופן קבוע ביישובים בדרום בתנאי שהם יקימו את מגוריהם מחוץ ליישוב. העיקרון של "עבודה עברית" עמד להיכשל הואיל והמתיישבים לא יכלו להסתדר ללא עבודת הערבים הזולה והמיומנת. בשנת 1913 30 משפחות נוספות חזרו לתימן ומכתביהם של התימנים שנשלחו מפלסטינה בקושי עודדו את קרוביהם לעלות.
אפילו ההומניסט, אחד העם, במאמר שפורסם ב-1912, אמר "העלייה התימנית משפיעה על אופייה של ההתיישבות הציונית בגלל התרבות והמנטליות השונה שלהם".22 השקפה זו נותרה מחופרת עמוקות והינה הגורם העיקרי במסע להביא פנימה את יהודי רוסיה היום, כדי שהם יוכלו "לשפר" את ההרכב של החברה הישראלית ולדלל את הרוב של היהודים המקוריים (ראה פרק רביעי).
חיים ארלוזורוב, אחד ממנהיגי תנועת העבודה הציונית, כתב "נראה שמצב הפועלים בדרום אפריקה הוא כמעט המצב היחיד שיש לו השלכות על התנאים פה".23 כצנלסון טען שהוא ראה "נפשות חפות מפשע מוכות על לא עוול, ואת שחיתות הצדק שהייתה גורלם של אלה שהוכו על ידי הנבחרים הרשמיים של "העם הנבחר" "בארץ המובטחת".24 ואז התימנים התחילו לצאת במאבק כדי לשים קץ לאפלייה, אי-הצדק והזילות שנערמו עליהם. בשנת 1913 הם הפיצו הודעה רשמית מגנים את מדיניות האפלייה המכוונת נגדם, ואת הרמאות שהופעלה בהבאתם לפלסטינה. בפנייתה אל האשכנזים, ההודעה הרשמית, בין היתר, הצהירה "אתם חושבים שאנחנו חסרי ערך וכלבים מלוכלכים…כולם מבזים אותנו בשל היותנו אביונים, אבל אלוהים עדנו שמתימן באנו רק על פי עצתכם."25
עיתון אחדות, שהופיע בשנים 1913-14, דיווח לנו שהשכר שהרוויחו התימנים היה פחות מהשכר שהוויחו הפועלים הערביים. אותו עיתון פירסם מכתב שכתב פועל תימני, המגנה את השכר הנמוך ואת לעג האשכנזים שקראו לתימנים " כלבים גויים".
בחוסר יכולת להחליף עבודה ללא רשות מעסיקם, התימנים בקושי היו אפילו עובדים "חופשיים". מתוך איסור עליהם לגור ביישוב, הם בנו את מגוריהם הדלים בחוץ. אחד מהם, מחנה יהודה, על יד פתח-תקווה, לדוגמא, עדיין קיים. עם שנת 1918 היו 5,000 תימנים, 10 אחוז מהאוכלוסייה היהודית בפלסטינה.26 מיכאל אלבז, אינטלקטואל ספרדי, כותב שהחוקרים מייחסים את הניצול והדיכוי של העולים התימנים לחקלאים היהודים העשירים במקום ליישובים הסוציאליסטים. למעשה, הוא טוען, את האחרונים יש להאשים יותר הואיל והם היו אלה ששיגרו את השליח יבניאלי להביא אותם, והם עשו הכל כדי להגביל את בעלותם על הקרקע והם כוננו במכוון את רמת החיים הנמוכה שלהם.27
בשנת 1944 ותיקי היישובים האשכנזים התאספו סביבות הקבר להנציח את יום השנה למותו של ברל כצנלסון, האינטלקטואל הסוציאליסט הציוני. אחת ה"חברות" הספידה בדברי שבח "אם היינו צריכם ללמוד את ההיסטוריה באמצעות אנדרטות של זכרון, לא יהיה אחר טוב יותר מקבר זה ללמוד ההיסטוריה של אותה תקופה, במיוחד מצב הביטחון והתנאים הבריאותיים והחברתיים, חייו של הציבור והרמה האתית של הפרט." גברת זו, עליזה שידלובסקי, סטתה מלהזכיר "בבית עלמין זה ישנה פינה מיוחדת לקבריהם של התימנים שבאו לפלסטינה בעקבות שליחותו של ש. יבניאלי. משפחה אחר משפחה נכנעה למלריה ולמחלות אחרות. הם נפלו כמו זבובים. אין אנדרטות על קבריהם, מלבד זו של משפחת הרב שנהרסה לחלוטין."28 "חברה" זו לא עשתה שום איזכור על כיצד חבריה ה"סוציאליסטים" התייחסו אל התימנים.
במהלך תקופה זו (1881-1918) מצביהם של כל הספרדים בפלסטינה התדרדר וזאת בשל המונופול הציוני על כל המקורות הכספיים של היהודים. הם השתמשו ביהודי ערב, כולל התימנים, לעבודה פיסית קשה כמו חציבה, בניית כבישים ושירותי משק בית. עד היום אי אפשר למצוא נשים אשכנזיות כמשרתות. באופן זה הפכו את יהודי ערב למעמד פועלים מנוצל, כמו את אחיהם הפלסטינים הערבים המוסלמים והנוצרים. אנחנו נראה כיצד עידן זה קבע את מעמד הספרדים במהלך המנדט הבריטי ולאחר הקמתה של מדינת ישראל בשנת 1948 כאשר פשעי הציונים נגד התימנים הגיעו לשיאם.

הערות
1.בדרך כלל השימוש במונח זה הוא לגבי אותם אדמות שדת האיסלאם היא המכרעת בהם פשוטו כמשמעו "תחום האיסלאם".
2. שבט ועם, 1954.
3. סמוחה, 1978, 281.
4. אלישר, שבט ועם, 1970.
5. אלישר, לחיות עם יהודים, 1980.
6.שבט ועם, 1970, 34.
7. המונח הציוני להגירה לארץ הקודש, פשוטו כמשמעו "עלייה"
8. זיכרונותיו של אליהו אלישר הזכירו לי את הסיפור של ה"פאשה" המוסלמי שהיה חברו של אבי, שהיה בעל מרחבי אדמה עם עדרי כבשים ובקר. כל שנה הוא היה מגיש לנו כבש ואומר: קבלו זאת כשי לראש השנה וליום הכיפורים וכשתלכו לבית הכנסת תתפללו לאלוהים שיעניק לי מחילה. היינו מגדלים את הכבש במשך כל הקיץ, מאכילים ורוחצים אותו ומשחקים איתו עד שהוא הפך להיות אחד מבני המשפחה. ביום כיפור אבי עתר אל השם במחילה על חטאיו של חברו. השם היה נעתר למחול לפאשה ואנחנו היינו אוכלים קבב במשך כל החגים, ראש השנה יום כיפור וסוכות. זה המשיך שנה אחרי שנה עד שסגנון החיים האלה נהרס והתפזרו סביב העולם. יהי רצון והשם ירחם על הפאשה.
9. ראשי תיבות מספר ישעיהו, פרק ב', פסוק ה', (בית יעקב לכו ונלכה לאור השם).
10. גרתי בשישה קיבוצים חילונים שונים שהם הרוב ולא ראיתי חבר אחד שהאמין באלוהים (מלבד כמה מהורי החברים). לגבי המיעוט "הדתי", מלבד נתורי קרתא שהם אנטי-ציונים, הם מנצלים את הדת למטרות פוליטיות והתנחלות ומרחיקים את עצמם מן היהדות היו שבתורה כתוב "כבד את הגר כי גר היית בארץ מצרים…"
11. קתדרה, נובמבר 1976.
12. ניני, 1977.
13. סמוחה, 281.
14. פרוטוקול הפועל הצעיר, 226.
15. כיבוש העבודה – המונח הציוני רומז על הרחקתם של הערבים משוק העבודה.
16. הפועל הצעיר, מס' 4, מצוטט על ידי ניני, 1977.
17. נחום מנחם, 108.
18. מסע לתימן, 1952.
19. ניני, 1977, 78.
20. "איבן", הבן של, נוסחה טיפוסית בקללה ערבית.
21. ניני, קתדרה, 1977.
22. כל כתבי אחד העם, 1947, 426.
23. א. מוהאריב, ענייני פלסטינים, אוגוסט, 1973.
24. שם.
25. שם.
26. נ. מנחם, 109-110.
27. זמנים מודרניים (תרגום ערבי 1981), אלבז, 103.
28. חיים הנגבי, במרחב, 20 במאי 1986 – הארץ, 20 במאי 1986.

מחלוקת בציון – פרק שלישי – תחת אוטונומיה ציונית

ינואר 24, 2010

#5,ימחלוקת בציון – פרק שלישי – תחת אוטונומיה ציונית
נכתב על-ידי תמר בורסוק בתאריך 19.08.05 בשעה 16:11
בתגובה להודעה #4

פרק שלישי
תחת אוטונומיה ציונית
1918-1948
לאחר שהבריטים השיגו שליטה על פלסטינה במלחמת העולם הראשונה, הם סייעו לארגון הציונות ליצור אוטונומיה ולשלוט על היהודים נתיני פלסטינה. במקביל המנדט הבריטי, שהיה לו אהדה מועטת כלפי מנהיגי יהודי פלסטינה, וראה אותם כחלק מן המערכת העותומאנית האויבת, מנע מהם את הכניסה לממשלה, והחליש את השפעת הרב הראשי שלהם על ידי מינוי רב ראשי אשכנזי וכן גם וועדה רבנית המורכבת ממספר שווה של אשכנזים ויהודים בני המקום. מדיניות זו הובילה ל:
1. שיתוף פעולה קרוב יותר בין השלטון הזר והמתיישבים.
2. מימוש הצהרת בלפור וגיבוש סופי של ארץ "מולדת" עבור יהודי אשכנז על חשבונה של האוכלוסייה הפלסטינית, נוצרים, מוסלמים ויהודים. את הנתינים היהודים שמו תחת חסותם של הציונים הואיל ולא הייתה להם נציגות בממסד הציונות העולמי. בעליל שליטת הציונים האשכנזים לא התחילה בשנת 1948 עם הקמתה של מדינת ישראל אלא היא החלה עם המנדט הבריטי. ראוי להזכיר שאת הממסדים הדתיים של האשכנזים האנטי-ציונים השאירו מחוץ לאוטונומיה זו.
מוסדות האוטונומיה החשובים ביותר היו:
1. ארגון הציונות העולמי. בשנת 1929 נוסדה הסוכנות היהודית כדי לייצג את ציונות העולם בפלסטינה ולכונן את הזרוע המבצעת שלה תחת סעיף IV של המנדט אשר קרא לממשלת פלסטינה להכיר ב"סוכנות יהודית" וגם בגוף נבחר כדי לשתף פעולה במינהל הכלכלי והחברתי של פלסטינה, ובין היתר, לסלול את הדרך להגדרה עצמית.
2. הוועד הלאומי, שדומה לקבינט.
3. הקרן הקיימת לישראל, שמטרתה הייתה לקנות אדמות ערביות וליישב עליהם ציונים, בתנאי שהאדמות לעולם לא יהיו למכירה או שיעבדו בהם לא יהודים.
4. האספה המכוננת.
5. קרן היסוד שמימנה וציידה את ההתיישבויות במכונות חקלאיות ובמשק החי וכו'.
6. ההגנה, הצבא החשאי שנוהל על ידי הסוכנות היהודית. הבריטים העמידו פנים שהם אינם יודעים דבר על הצבא הזה. במלחמת העולם השנייה ההגנה הקימה יחידות קומנדו מיוחדות, הנקראות פלמ"ח, המורכבות בעיקר ממתנחלים שמאלנים וחברי קיבוץ, בעיקר מאלה שהשתייכו למפלגת אחדות העבודה, מפ"ם ועירונים אחדים. נוסף על כך ההגנה הקימה את ש"י, או שירות הביון, אשר לאחר הקמת המדינה הפך להיות ש"ב שירות בטחון פנימי, ואת המוסד המתמחה בביון חוץ ובמבצעי ריגול.
7. ההסתדרות (איגוד מקצועי כללי) וכל מרכיביה; ארגוני היישובים (הקיבוצים והמושבים), ארגוני שיווק ובנקאות, קופת חולים ובתי הספר הסוציאליים, מפעלים וכו. ההסתדרות היא אימפריה והתפקידים הכלכליים החשובים ביותר שלה נמצאים בידיהם של הציונים האשכנזים ה"סוציאליסטים".
בתקופת המנדט הבריטי מנגנון שלטוני זה כונה בשם מוסדות היישוב, או המדינה בדרך. ב-1948 בדיוק אותו מנגנון קיבל את השם "מדינת ישראל", וראש הסוכנות היהודית, דוד בן גוריון הפך להיות ראש ממשלה. ההגנה הפכה להיות צבא הגנה לישראל. הוועד הלאומי הפך להיות ממשלת ישראל והאספה המכוננת הפכה להיות הכנסת, קרי, הפרלמנט, וכך הלאה.
נוסף על הקמת מנגנון שלטוני זה, המנדט הבריטי מינה כמה יהודים בריטים לתפקידים גבוהים בממשלה בפלסטינה, כמו נורמן בנטוויץ' לפרקליט המדינה ומחוקק ראשי לחוקי פלסטינה, ראלף הארי מנהל משרד המסחר והתעשייה, מקס נורוק למזכיר הראשי במזכירות הראשית, אלברט מ.היאמסון כמנהל משרד העלייה, וכו'. ואל לנו להעלים עין אף מהעובדה שהממשלה הבריטית מינתה את הבריטי הציוני, הרברט סמואל, לנציב העליון1 .
מנגנון זה קיבל סיוע כספי ופוליטי מארגון הציונות העולמי, ואפשר לו לשלוט ביהודים הספרדים בפלסטינה ולהפוך אותם לאזרחים מסוג ב', (כפי שהיא עשתה לערבים ב-1948) כשהוא משתמשת בשיטות הבאות.

רשימות מפלגתיות

אלה נכפו בשנת 1944 בניגוד להצבעה אישית. תחת שיטה זו, הבוחר מצביע למפלגה זו או זו, אחרי זה מנהיגי המפלגה ממנים את "ציריהם". מצד שני, כל המפלגות בפלסטינה, לפני ואחרי הקמת המדינה, הן אשכנזיות, בדרך כלל נוסדו, ועדיין קיימות, בחוץ לארץ. הן ממומנות על ידי ציונות העולם ואף הקבצה ספרדית לא הצליחה לרכוש מספיק כוח פרלמנטארי לייצג את האינטרסים שלהם, או כוח מספרי. כתוצאה מכך הספרדים החרימו את הבחירות של 1945 (ראה פרק שישי). בנוסף לכך, כל העיתונים וזרועות הפרופגנדה נשארו תחת שליטה אשכנזית והמנגנון השלטוני הודף ברציפות כל ניסיון של התארגנות פוליטית על ידי הספרדים. אלה שנאבקים עבור קהילתם הנמצאת תחת דיכוי מואשמים בבגידה, כיתתיות, סתגלנות וניצול מצבה הקשה של קהילתם ואיבדו את עבודתם. למרות הגדילה הרבה בעלייה האשכנזית בתקופת המנדט, הספרדים היוו שליש מהקהילה היהודית בפלסטינה בשנת 1948.מצד שני, אם ניקח את הסוכנות היהודית שתפסה כוח רב יותר, נציין שמנהיגיה נתמנו על ידי ארגון הציונות העולמי שאינה כוללת אף ספרדי בגופיה העליונים.
אפילו הבחירות לרשויות המקומיות נערכו לאורך שורות הרשימות המפלגתיות עם תוצאות של התעלמות מהאינטרסים של הנתינים היהודים במשכנות העוני, במיוחד לגבי החינוך, תעסוקה, דיור, עבריינות וכו'. בירושלים בשנת 1938, לדוגמא, "מועצת הקהילה הספרדית" זכתה בארבעה מתוך כלל ארבעים המושבים על אף העובדה שרוב היהודים בירושלים היו ספרדים. מסיבה זו מנהיגי מועצת הקהילה הספרדית החרימו את הבחירות ודרשו בחירות אישיות לאורך המודל הבריטי כך שספרדי יוכל להצביע לנציגות שלו ישירות. האשכנזים, מצד שני, התנגדו להצעה זו ומצב זה המשיך עד 1945 כאשר שני הצדדים הגיעו לפשרה. שיטת הרשימות המפלגתיות תישאר בתנאי שהמועמדים של האשכנזים ושל הנתינים היהודים יתחלפו לסירוגין, מה שהוביל את הספרדים להישג מדהים של רוב – 19 מתוך 30 מושבים. הפאניקה התחילה להתפשט בין דרגי המתיישבים האשכנזים והמועצה הלאומית (קרי, "הממשלה" האשכנזית) החליטה לבטל את הבחירות כאשר אחת מן המפלגות שלהם (הפועל המזרחי הדתי) זייפה את התוצאות. אחרי זה הם ביטלו את עקרון ההתחלפות, ועל ידי אמצעים של תכסיסים ותחבולות שונים הם הצליחו לרסק את האחדות של היהודים הספרדים ולבטל את הרשות המקומית ב-1948. דוד בן גוריון לאחר מכן מינה מתנגד מוצהר של ספרדים, דב יוסף, המושל הצבאי של ירושלים (ראה פרק שביעי).

מימון ויישובים

על התרומות מיהדות העולם השתלטו כליל והסבו אותם לטובת ההתנחלות האשכנזית ציונית. כבר הזכרנו את הנקודה הזאת בפרק הקודם, אך השינויים במהלך תקופת המנדט היו איכותיים ולא כמותיים והובילו להעמקת הפער בחינוך ובכלכלה בין האשכנזים לבין הספרדים. כשקודם לכן הם היו מיעוט קטן בקהילות היהודיות, הציונים עתה החלו להתקדם, במיוחד לאחר שגרמניה הנאצית התחילה לדכא את היהודים. בתוך גרמניה הנאצית המפלגה הציונית הייתה התנועה הפוליטית היחידה, מלבד הסוציאליסטים הלאומיים, שהותר לה לבצע פעילות פוליטית. הציונים הרכיבו יחסי מסחר עם גרמניה הנאצית וכך הוציאו חלק מן ההון היהודי בצורה של סחורות.2 באותו זמן, לספרדים היה אסור לאסוף תרומות עבור הקהילה שלהם בפלסטין. בהון שהצטבר בבנקים של הציונים השתמשו לשיגור עולים אשכנזים לפלסטינה וליישב אותם שם. עולים אלה הקימו רבים מן הקיבוצים והמושבים שהפכו להיות עמוד התווך של ההתנחלות הציונית. הם גם עשו רכישות נשק, הקימו את הפלמ"ח או יחידות המתקפה של ההגנה והקימו יחידות נחת (פל"ים). הם חילקו כספים למפלגות האשכנזיות תחת המסווה של "חינוך ציוני" והוציאו לאור עיתונים ציונים וספרים וכו'. האינטרסים של היהודים המקומיים בערים נתקלו בהתעלמות במידה נרחבת עד כדי כך שהסביבה שלהם הפכה להיות למשכנות מצוקה מצערות. מרבית הספרדים שבאו לישראל לאחר 1948 לא הבינו שהפער התרבותי והכלכלי לא קרה רק אחרי 1948 אלא התבצר מאז תחילת ההתנחלות הציונית. כמה מיהודי ערב ניסו ליישב אחדים מן העניים באזורים הכפריים כדי שיחיו מהאדמה כמו שכניהם הפלסטינים, אבל המנהיגות הציונית התעקשה שהחקלאות תישאר בידיהם של המתיישבים האשכנזים והיהודים המקומיים יהיו פועלים שכירים. מתוך שמונים היישובים שהוקמו לפני 1926, אף לא אחד היה עבור היהודים המקומיים, מלבד הר-טוב, שנוסדה בשנת 1895 ומומנה על ידי הספרדים מבולגריה; הממסד הציוני סירב מאז והלאה להרחיב את כל סיוע כספי לכפר זה. אלישר3 ציין שכל ניסיונות הספרדים בתחום הזה נכשלו. המודעה שהציב המשרד של היישוב החקלאי הציוני מדריכה ביותר בנושא הזה. לגבי יהודי תימן נאמר " אנו שמחים להודיעכם שיש לנו כמה עבודות בתחומים הובלת-מים, כביסה ועבודות בית אחרות."4
בקונגרס הציוני החמישה-עשר בשנת 1927, אליהו אלישר העלה את הנושא הזה. ראש המשלחת האמריקאית, סטיבן וייס, הביע את התעניינותו בכך לחמתו של חיים וייצמן, יושב ראש פדראציית הציונות העולמית. כשהוא פונה אל אלישר, הוא יעץ לו לא לעורר תרעומת מסוכנת בתוך קבוצות היהודים השונות. לאחר מכן הוא פקד עליו "חזור לעירך, ואני אבהיר את הבעיה."5 אם למנהיג של היהודים ספרדים התייחסו בזילות רבה כזו, אנחנו יכולים לשער בדיוק כיצד התייחסו לשאר הקהילה או לפלסטינים. אלישר קבע למרות שחיים וייצמן עודד את הספרדים להרכיב ארגון עולמי משלהם, הוא ניצל את המנהיגים שלהם כדי לאבטח את העמדה שלו ועשה מאומה כדי לפתור את הבעיה האתנית שהחלה לצאת מכלל שליטה. וייצמן הביע מטרד בכל פעם שהנושא עלה. בחגיגות הקמתה של האוניברסיטה העברית בירושלים בשנת 1925 נוכח החאג' אמין אל-חוסייני, הנחשב אז ללאומני מתון. וייצמן נתבקש לקדם את פני החאג' וללחוץ את ידו – הוא סירב. ב-24 ביוני 1919, מוסא קאסים פאשה, ראש עירית ירושלים, קיבל בברכה את המנהיג הציוני מנחם אושיסקין, כשהוא הגיע לירושלים. אושיסקין התחיל למתוח ביקורת על העירייה ולהפחיד את הערבים בדיבורים של "כוח היהודים ונשקם". (לפרטים על השיחה ראה נחום מנחם, 349-354.)
בשנת 1925 ילידים יהודים עשו ניסיון לחכור חתיכת אדמה ממשלתית באזור יריחו וליישב שם 500 משפחות. הממשלה הבריטית הסכימה, אך הממסד הציוני תחת הנהגתו של מנחם אושיסקין סיכלה את התוכנית באמתלה שהחכרות אדמות ממשלתיות הינם הזכות של ארגון הציונות בלבד. התפקיד של היהודים הספרדים היה להיות כזה של משרתים, פועלים שכירים ביישובים ובמחצבות, מוכרי עיתונים ומצחצחי נעליים, לא כזה של חקלאים המתמזגים עם העם הפלסטיני הערבי על יד יריחו. הטרגדיה התימנית התנהלה לאורך כל המנדט (ועדיין מתנהלת), ה"הומניסט" הציוני משה סמילנסקי פרסם מאמר בהארץ (6 בינואר 1927) שבו הוא כתב שהשאלה התימנית הייתה כתם על מצפונו של ארגון הציונות, וש-300 משפחות תימניות עדיין חיים בתנאים קשים בסמוך להתנחלויות האשכנזים. למרות שהם הכילו חקלאים מיומנים, ארגון הציונות נתן להם הבטחה אחר הבטחה, אבל לא סיוע קונקרטי. בסופו של דבר ספרדים אחדים הצליחו להקים את כפר חיטין על יד טבריה בשנת 1944 בסיוע הספרדים בחוץ לארץ. חיטין סבלה ממחסור במים ומימון ודיור מצומצמים. האדמות החקלאיות שהם קיבלו היו גרועות, ומרבית התושבים חיו, לא מהאדמה, אלא מעבודתם מחוץ ליישוב.
באותו זמן שארגון הציונות סירב לסייע לספרדים, הוא היה שולח את השליחים שלו למדינות ערביות ואסלאמיות כדי לנצל את הרגשות הדתיים של היהודים ולאסוף תרומות עבור המתנחלים האשכנזים שלו. יהודים אלה שתרמו, חשבו שזה בשביל "ארץ הקודש". בין 1920-1925, לדוגמא, 4,060 דינרים (שווים בערכם לאותו סכום בסטרלינג) נאספו מיהודי עיראק עבור קרן היסוד בנוסף לתרומה של חזקיאל ששון, שר האוצר של עיראק. במשך 1920-1922 סך של 32,187 דינרים נתרמו לקרן הקיימת, וב-1921 חזקיאל ששון תרם 36,500 דינרים. ב-1920 אלי כדורי משנחאי נתן 10,000 דינרים כדי להקים ספרייה לאומית בהר הצופים בירושלים. נוסף על תרומת סכום להקמת בתי הספר כדורי הערבי וכדורי הציוני אשר בבית הספר השני כל התלמידים היו אשכנזים. התרומות מעיראק היו, יחסית, כפולות מאלה של יהודי פולין. ב-1920-1923 ארגון הציונות השתמש בתרומות של העיראקים לקניית 76,000 דונמים במארג' איבן עמיר (עמק יזרעאל) בין עפולה לבית-שאן, שם הם הקימו מספר ישובים הנחשבים בין העשירים ביותר מבין הקיבוצים, כמו גבע, עין חרוד, תל-יוסף, בית השיטה וכפר יחזקאל. ב-1923 הציונים הצליחו להשיג שליטה על מרבית השטחים הסמוכים לדרך חיפה-דמשק ולדרך חיפה-נצרת. מסמכי הציונות מראים שהתרומות מיהודי מצרים לפי הערך עלו על אלה שנתרמו מיהודי מזרח ומערב אירופה. ב-1921 בלבד הציונים הצליחו לאסוף 67,800 לירות איטלקיות מטריפולי (לוב). בתקופת המנדט הצרפתי בסוריה ולבנון, ארגון הציונות הקים ארגון נוער יהודי כמו הצופים ואת איגוד הספורטאים (מכבי החלוץ), ושלחה את הילדים החוצה לאסוף תרומות עבור קרן הקיימת. ב-8 ביולי 1926 הם שלחו 1,200 קופסאות התרמה החוצה וציוותה על הקהילה לאסוף 200$ בשנה. בשנות העשרים התרומות מיהודי סוריה ולבנון הגיעו ל-6,000$6 שהוצאו על רכישות אדמה. ארגון הציונות דרש מיהודי מרקש להגדיל את התרומות שלהם, והשליח הציוני, תורטוס, כתב במאמר " אנחנו לא רק רוצים זהב אמריקאי אלא גם זהב מרקשי." הערה זו עוררה תרעומת חזקה מיהודי מרוקו שהתחילו להרגיש שהציונים רצו לנצל אותם כלכלית.7 בינתיים, הנתינים היהודים בפלסטינה היו כותבים לקרוביהם בארצות ערב ומזהירים אותם לא לתת לציונים האשכנזים ותארו לפרטים את היחסנות והאפליה של האשכנזים, אבל ארגון הציונות היה חזק יותר. כיצד יכלו הכותבים לקוות לגבור על ההגמוניה הציונית כאשר מנגנון הביטחון והממשלות של מדינות ערב ואסלאם נכשלו במניעת זרימת ההון לתוך היישובים הציוניים? בזמן שילדים היו מתים בעולם האסלאמי, שנה אחרי שנה, מעוני וממחלות, הכספים מערב שימשו לבניית קיבוצים שחבריהם וילדיהם ניהלו את הממסד הציוני הצבאי, הכלכלי והפוליטי בתוך הישות הציונית. חלק מיהדות ערב היה עשיר, ומצב היהודים באופן כללי היה טוב יותר מאשר מצבם של המוסלמים. רוב היהודים בעולם האסלאמי באופן כללי, ובפלסטינה במיוחד, היו עניים וכספים אלה היו צריכים לשמש לשיפור מצבם של כל האזרחים בעולם הערבי, ולא למתנחלים ציונים. הציונים ממשיכים להפעיל שיטות ערמומיות נגד העולם הערבי: ישנו חרם ערבי על מוצרים ישראליים, אפילו כך מוצרים ישראליים מגיעים לארצות ערב כשמקום המוצא מוסתר.
אף על פי שהישובים בעמק יזרעאל נבנו בכספי יהודי עיראק, לעיראקים שייך רק השם של הישוב האשכנזי "כפר יחזקאל" הנקרא על שמו של השר העיראקי היהודי שהוזכר לעיל). לדוגמא, "נעים", שגדל בעיראק וגם בפלסטינה, היה מופתע בגלל שהוא לא שמע על כך. "בתחילת שנות הארבעים", נעים אמר, "הלכתי לקיבוץ גבע בעמק יזרעאל ללמוד חקלאות. היו שם רק 150 אשכנזים בקיבוץ כולל נשים וילדים. אחוז הנמצאים בעמדות גבוהות בממסד הציוני היה גדול מאוד, כמו בשאר הקיבוצים." לאחר מכן הוא התחיל לקרוא בשמות החברים ובתפקידיהם בממסד הציוני:
יהודית שמחוני: ראש ארגון הנשים בהסתדרות. בנה חי בקיבוץ הסמוך והיה מפקד בכיר בצבא בתקופת מלחמת סיני בשנת 1956.
יוסף אפרתי: אחד מראשי לשכת החקלאות של ארגון הציונות ושר אחרי קום המדינה.
יוסף גוריון: מנכ"ל תנובה חברת השיווק של ההסתדרות.
משה הופמן: חבר ראשי של חבר הקבוצות, ארגון מתאם פעולות ראשי של קיבוצי מפא"י.
שאול רוזנפלד: מנהיג גדודי הנוער החמוש (גד"נע).
נחמן רזניק: (כיום נחמן רז): חבר ראשי בארגון הנוער העובד בהסתדרות. בשנות השמונים הוא היה יושב ראש הוועדה לחינוך ולתרבות בכנסת.
מיכה: בנו של אפרתי המוזכר לעיל – בשנות השמונים הפך להיות אחד מראשי ליגת הקיבוצים ובנק ישראל.
מאז שנות הארבעים, מספר החברים שהגיע לצמרת הוכפל באמצעות הפועלים הספרדים והערבים הזולים. "הלכתי לקיבוץ ההוא," נעים המשיך, "כדי ללמוד חקלאות שימושית, אבל הם התחילו להשתמש בי לעבודות מפרכות ולא מקצועיות. אמרתי להם "אני רוצה ללמוד על מיכון חקלאי." כשהתלוננתי, נחום רזניק שהיה אחראי על הקבוצה שלי אמר "אתה רוצה רק לנסוע בטרקטור", ואז "אתה תעבוד בשביל האוכל" (כלומר – אתה לא עובד בחינם). כמובן שלא קיבלנו שום שכר מהקיבוץ, אבל לחברי הקיבוץ שילמו, עם חינוך עבורם ועבור ילדיהם, עם דירות נוחות, וכך הלאה. אותנו הם אכסנו מעל הרפת וכאשר החרקים נשכו אותנו הם נתנו לנו אוהל לגור בו – שלושה מאיתנו באוהל אחד קטן. בדרך זו הקיבוץ ניצל קבוצות רבות של נוער שבאו מן הערים לתקופה מוגבלת של שנתיים." שאלתי את נעים האם בסופו של דבר הוא למד משהו על מכונאות חקלאית. "שום דבר", הוא ענה. "לאחר שנתיים בסוף הם אמרו לי "תראה, אנחנו לא נלמד אותך את זה." הם לא נתנו לי שום נימוקים אבל ידיד אמר לי "המוצא שלך הוא הנימוק." חבר הקיבוץ, נחום רזניק, שכנחום רז הפך להיות ראש הוועדה לענייני חינוך ותרבות בכנסת הישראלית אמר "היחס שלהם היה גועלי", אבל הוא לא עזר לי. כשהם נתנו לי את ה"לא" הסופי, חליתי קשה מאוד במשך כמה שבועות ואחרי זה עזבתי. הגב שלי עדיין עושה לי בעיות. קראתי לאחרונה, שאחד מן הילדים שלהם, אמנון ידין, שהפך להיות אחד מראשי ארגון הקיבוצים ואשר הוציא מיליונים על קניית מניות לקיבוצים "הסוציאליים" ביצע התאבדות כאשר הבורסה קרסה ושהקיבוצים הפסידו סכומי כסף ענקיים. הם בונים על החול. כילדי העולם הערבי, אנו יודעים שחולות ערב הם הפכפכים."

סבלים ספרדים
האפליה נגד המהגרים מארצות ערב ואסלאם הייתה נפוצה. מלבד כמה אלפי ספרדים, התנועה הציונית לא הטרידה את עצמה עם הבאת יהודי ערב עד שהתברר כי מרבית יהודי אירופה נטבחו בידיהם של הנאצים. כבר הזכרנו את 2,000 היהודים שהובאו פנימה מתימן ב-1911-1912 כדי לשבור את כוח העבודה הערבי בישובים. בתקופת המנדט הבריטי כמה אלפי יהודים הובאו פנימה מכורדיסטן ואיראן כדי לעבוד במחצבות ולעשות עבודות שוליים אחרות. נוסף על כך, מספר מצומצם מיהודי ערב היגר לפלסטינה במהלך התקופה הזאת. הם הפכו להיות 10 אחוזים מכלל העולים והם באו מתוך סיבות דתיות. עלינו לציין שאלפים מיהודי ערב היגרו לפלסטינה במהלך עידן הח'ליפות האסלאמית והאימפריה העותומאנית ואף אחד לא התנגד להם – בדיוק בגלל שהם באו בגלל מתוך סיבות דתיות.8 בעת שהאוטונומיה הציונית בתקופת המנדט קלטה 382,000 מיהודי אשכנז,9 הם התעלמו לחלוטין מן המהגרים הספרדים דתיים. אלה הצטרפו מאוחר יותר אל מה שידוע כ"החגורה השחורה", משכנות העוני מסביב לערים הגדולות, אשר רק העמיקו את הפער בין האשכנזים ובין קהילת הילידים היהודים. מבין היהודים שהיגרו לאחר מלחמת העולם הראשונה היו כמה ספרדים מסלוניקה(קהילה שמקורה באנדלוסיה הערבית). הם היו סוחרים מיומנים ומלחים ושאפו להשתמש בכישרונותיהם בפלסטינה. מאוריס רפאל ומשפחת צרפתי עשו ניסיון להקים חברה להנדסה ימית, אבל הממסד הציוני החליט שהתפקיד שיהודים אלה צריכים למלא הוא לא של סוחרים, אלא של עובדי נמל בלתי מקצועיים. היא הפכה אותם לעובדי מספנה וסבלים והקהילה האשכנזית כינתה אותם "חוראנים", כלומר "אספסוף" בעברית. סלוניקי הזכיר כוונה של "סבל" 10 ו"כורדי" הזכיר כוונה של "עובד-מחצבה". "תמניה" הזכירה כוונה של "משרתת" ו"שוורצה" (שחור) באידיש הזכיר כוונה של "יהודי ספרדי" או "ערבי". אחד ממנהיגי התימנים בוועידה הציונית השמונה עשר ב-1933 הצהיר שאחיו נחשבים לאזרחים ממדרגה שנייה, כמי שאינם בני גזע הארים בגרמניה.11
חינוך
את הנתינים היהודים שמו ללעג. לאחר הקמת האוטונומיה הציונית, החינוך בקהילה היהודית בפלסטינה נפל תחת הסמכות של הממסד הציוני השולט. כל החוגים הפילנתרופים היהודים אשר ניהלו ומימנו תוכניות חינוך בארצות ערב לפני מלחמת העולם הראשונה הפסיקו את הפעילויות שלהם בפלסטינה. חוגים אלה אמרו לממסד הציוני, מאחר שהם היו צריכים לסייע בחינוך בארצות ערב הואיל והיהודים שם לא קיבלו שום מימון מיהדות העולם, הרשויות הציוניות צריכות להשתמש בחלק מכספי היהודים לממן בתי ספר יהודים בפלסטינה. הממסד הציוני השולט בפלסטינה החליט לא לשים לב לנתינים היהודים ויותר מכך למנוע מהם לקבל חינוך על ידי כפיית תשלומים לבית הספר. מאחר שמרבית יהודי פלסטין היו עניים, הם נאלצו לעזוב את בית הספר. נוסף על כך ילדים רבים נאלצו לצאת לעבודה לסייע כדי למשפחותיהם הגדולות, והצטרפו לצבא הגדול של מוכרי עיתונים, מוכרי גפרורים ומצחצחי נעליים, או צבא המשרתות בבתי האשכנזים. הבערות שררה ברחובות "החגורה השחורה" והיא הולידה עוני, פשע, הוללות ושימוש בסמים. הפרופסור הציוני ר.באקי הודה במחקר שהוא עשה ב-1943 ש-67 אחוז מהנתינים היהודים לא הרוויחו אפילו 2£ בחודש, השכר של הספרדי היהודי היה נחות מהשכר של האשכנזי ושמרבית יהודי ערב היו עובדים שוליים. 12
באופן טבעי הם לא יכולים להרשות לעצמם את שכר הלימוד של ילדיהם ולאחר שלוש שנים 25 אחוזים מן הילדים כבר נשרו בעיר הגדולה. 11 אחוז בלבד מן הספרדים סיימו את החינוך היסודי שלהם. כתוצאה מכך יותר מ-95 אחוזים מן הסטודנטים באוניברסיטה היו אשכנזים. חברי קהילה רבים שלחו את ילדיהם לבתי ספר דתיים שהיו דומים יותר למחנות כלא.
ב-21 בנובמבר 1945, כתב העת הד המזרח שלח דו"ח מפורט לוועדת החקירות הבריטית שחקרה את החינוך היהודי בפלסטינה. המנשר כלל את העובדות שנאמרו לעיל, וכתב העת דרש את השתתפות הספרדים בוועדות החינוך בממשלה.13 מצד שני, בארצות ערב, הילדים היהודים היו לומדים בחינם בבתי הספר באליאנס, בקהילתיים או בממשלתיים. כשיהודים אלה הגיעו לישראל לאחר 1948, עליונות החינוך שלהם הייתה ניכרת.14
לאחר מאבק עצום על ידי מנהיגי הספרדים, הסוכנות היהודית החליטה ב-1948 להקים לשכה לענייני ספרדים, שבראשה (כמובן) עמד יהודי אשכנזי, י. זרובבל. במאמר בעל הכותרת "הבחנות על בעיות פוליטיות וחברתיות בהקשר לקהילות מזרחיות" 15 הפרופסור האשכנזי אייזנשטדט דרש את הקמתם של ארגונים שיאפשרו לספרדים להטמיע את הערכים האשכנזיים, בתנאי שהם ייהנו מאוטונומיה בארגונים אלה. הפרופסור הזהיר נגד השמדת רוח הביטחון העצמי והיוזמה בחברה הספרדית. סוציולוג זה מאוניברסיטת ירושלים לא ראה את הסתירה בהשקפתו. כיצד הילידים היהודים יכולים לאושש את ביטחונם העצמי ואת רוח יוזמתם כשאומרים להם לנטוש את התרבות שלהם? התוצאה עבור הספרדים הייתה כפירה במוסכמות (ראה פרק שביעי).
נעים נשאל איך הוא התקבל לאוניברסיטה. הוא ענה " כשהתברר לי שהקיבוץ לא יאפשר לי ללמוד חקלאות, עזבתי. התחלתי לעבוד כפועל מגדל בקר, זאת הייתה עבודה קשה ממש, להתחיל בשתיים לפנות בוקר ולסיים בערב. לאחר שנה מצאתי איזה עבודה קלה במקום אחר והתחלתי ללמוד יום ולילה להתכונן לבחינות הכניסה לאוניברסיטה."
חולשתם של יהודי פלסטינה
כיצד קהילת הילידים היהודים התמודדה עם האתגר הזה?
האם הם נאבקו, צייתו או נכנעו?
עקב העובדה שההתנגשות התרחשה בין שני כוחות שווים, התגובה של רובם הייתה תערובת של מחלוקת ושל הסתגלות. העימות הסתיים עם ניצחונה של הציונות ב-1948, כפי שקרה לעם הפלסטיני הערבי על אף הסיוע שהם קיבלו מאומות העולם הערבי והאסלאמי. הפלסטינים היו מאוחדים, והמוסלמים והנוצרים נלחמו כאחד. היה להם בסיס כלכלי מוצק באדמה ובחקלאות, בורגנות לאומית מפותחת ושפה ותרבות משותפים. הם חיו על אדמה זו, לא מאות אלא אלפי שנים. ב-1918 הם היוו את הרוב המכריע – מעל 95 אחוזים. למרות העובדות האלה, הציונים ניצחו ב-1948, הרסו מאות כפרים ערביים הביסו את רוב התושבים הערבים והכריחו אותם לברוח. אם העם הפלסטיני נכשל, אז כיצד יכולה הקהילה הספרדית הקטנה והחלשה לנצח?
המתיישבים האשכנזים אימצו את המדיניות של הפרד ומשול כלפי מועצת הקהילה הספרדית של ירושלים. כתוצאה בכך, מספר מנהיגים של הארגון התפצלו לכיוון אחר והרכיבו קבוצות כיתתיות המבוססות על שורשיהם הערביים. אפילו מנהיגים אלה שנשארו בארגון היו מחולקים לשתי קבוצות. האחת, בראשה עמד אבו אל-עפייה, שתמך בבחירות רשימת המפלגה הציונית ודרש שרק ליהודי ספרד יותר להצטרף לארגון – השקפה שתמיד נתמכה על ידי תנועת הציונות שטענה שיהודי ספרד הם "אירופאים". אף על פי כן, יהודי ערב שחיו בתחום האסלאם ממרכז אסיה עד ספרד ראו את עצמם כקהילה אחת שהתלכדה יחד על ידי תרבות משותפת. הציונים היו הראשונים שפיצלו אותם למה שמכונה היה "הקהילות המזרחיות" והאנדלוסים (הספרדים). בראש הקבוצה השנייה עמד אליהו אלישר שתמך בדעה המקובלת שיהודי האסלאם היו קהילה אחת. חתך זה תמך באימוץ שיטת הבחירות הבריטית במקום הגישה של הרשימות המפלגתיות. הם החרימו את הבחירות של הציונים. ב-1946 הוועדה החליטה להסיר את דוד אבו אל-עפייה ממשרתו, ואליהו אלישר נבחר כמחליפו ב-20 בפברואר 1947. המימון היה גרוע, כשחובות הוועדות הגיעו ל-3,000£. אלישר התחיל לשפר את המצב הכלכלי. הוא שילם את החובות וחידש את יחסיו עם היהודים הספרדים בכל העולם דרך הארגון העולמי של יהודי ארצות ערב, וכינס ועידה עולמית של ספרדים.
הממסד הציוני התנגד שהועידה הזאת תתכנס בירושלים, שמא עובדות על אפליה גזענית תתגלנה למשלחות מכל העולם. דוד בן גוריון קרא לאליהו אלישר "אוייב מספר אחד" על שהוא מעודד את יהודי ערב להגן על זכויותיכם, וטען, שאם הוא יצליח, מפלגת מפא"י16 תפסיד קולות רבים באותו ציבור בוחרים. בן גוריון גם אמר שאם יקום ארגון שיאחד את כל האנשים של הקהילה הזאת, הוא ושותפיו יצטרכו את אישורו של הארגון הזה. הוא הוסיף שהקהילה הספרדית לא תהייה מסוגלת לקחת אחריות הקשורה עם כוחם האלקטורלי17 (ראה פרק שמיני על השקפותיו של בן גוריון על הספרדים.) כתוצאה מלחץ ציוני זה, אלישר מסר הלאה את תפקידיו המנהליים למאיר משה לוי ודוד סיטון.
לאחר שהבריטים כבשו את ירושלים ב-1917, הספרדים הקימו את ארגון הנוער הספרדי, אשר בהקדם הפך לארגון החלוצים המזרחים. הוא דאג לענייני הכלכלה והתרבות בקהילה, אך סבל מבעד חוסר מקורות כספיים, והיה הארגון היהודי היחיד ללא סיוע כספי מן הממסד השולט הציוני ובסופו של דבר הוא סיים את פעילותו ב-1929.
מנהיגות הילידים היהודים ניסתה לבקש עזרה מספרדים בעולם כולו ועם מטרה זו הם כינסו ועידה עולמית בוינה ב-1925. הם דרשו את השתתפותם של הילידים היהודים בהתפתחות התרבותית והכלכלית של פלסטינה. משלחות מסביב לעולם , מלבד ארצות ערביות ואסלאמיות, נוכחו בוועידה. הועידה החליטה להקים ארגון עולמי ליהודים הספרדים, ואנו נראה כיצד הציונים השתלטו עליו לאחר מכן. אחרי ועידה זו, ועידת הציונות העולמית הארבע-עשר נערכה גם כן בווינה (1925). אליהו אלישר, הרב עוזיאל וזכריה גלוסקא כולם נוכחו כדי לתבוע זכויות ליהודים הספרדים שבפלסטינה. אלישר העיר שהסיוע שמושיטים זרועות התנועה הציונית לארגון הספרדים הוא מינימאלי. "מנהיגים ציונים כמו וייצמן ואושיסקין שיבחו את הנציגים הספרדים ועודדו אותם להתארגן, אבל במציאות הם סייעו מעט מאוד. לעיתים אנחנו מוצאים אותם מתנגדים לארגון של הקהילה הזו, לאחר שהם הבטיחו לו הבטחות."18
מנהיגים ציונים טענו שאחדות הספרדים תגרום להתרסקות הקהילה היהודית בפלסטינה. טענות אלה נתמכו על ידי כמה יהודים מקומיים סתגלנים שעזבו את הקהילה שלהם והצטרפו לארגוני המפלגה האשכנזית. האמת היא שהקהילה היהודית בפלסטינה הייתה, ועדיין, מפולגת. הם חששו מהתארגנות פוליטית של יהדות הספרדים, מאחר שהיא איימה על הדומיננציה הציונית האשכנזית.
אפילו בהסתדרות, התאחדות העובדים הכללית, האפליה הייתה נפוצה. ככל שערבי או ילידים יהודים ביקשו עבודה, פקידי ההסתדרות הונו אותם בתירוץ אחד אחר השני. יהודי פלסטינה אם כן, החליטו להקים איגוד מקצועי משל עצמם, "ארגון העובדים של הספרדים", בירושלים בשנת 1941. בין חברי המייסדים היו יצחק אל-איסקנדרי, מזכיר הארגון העולמי של יהדות הספרדים, יעקב אליעזר, יעקב מזרחי, יהודה חבשוש, י. יפה ונחום צ'וצ'ה. לאחר משאי מתן ממושכים בין האיגוד לבין ההסתדרות, האחרון נאות להעניק 16 אחוז משוק העבודה לספרדים למרות שהם היו הרוב מבין היהודים בירושלים. ארגון עובדים נוסף הורכב מאוחר יותר בתל אביב.
לאחר מכן ההסתדרות החליטה לחסל את הארגון הספרדי בכך ששילמה "מלגות" (קרי, שוחד) לכמה מן המנהיגים המובילים שהסתכמו ב-1,775£. לאחדים מהם הוצעו משרות בהסתדרות (כמו ליעקב אליעזר, יעקב מזרחי ויצחק אל-איסקנדרי). יתר על כן, כל מי שניסה לחלץ את עצמו מן הפטרונות האשכנזית היה חשוף לאיומים ואיבוד מקום העבודה. כך איגודים ספרדיים אלה נעלמו19 והעובדים הספרדים נותרו ללא איגוד ייצוגי. ביוני 1948 חנוכה מזרחי מפתח תקווה שלח מכתב לעיתון קול העם בו הוא מתאר את מדיניות האפליה הגזענית שמפעילה ההסתדרות נגד עובדי יהודי ערב. הוא אמר במשך כל חייו הוא חש אזרח ממדרגה שנייה, שקיבל מההסתדרות רק עבודות שוליים בשכר נמוך. כשהוא התחיל לעשות עבודת לילה במפעל, ההסתדרות לא סייעה לו לקבל שכר הולם, ולמעשה בעל המפעל הוריד לו את השכר. ההסתדרות הסכימה לכך ואת דמי החברות עדיין ניכו לו מן השכר בשיעור גבוה יותר. גישתה של משפחתו אל שירותי הבריאות של ההסתדרות הייתה מוגבלת. לאחר שהוא נכווה קשות בעבודה, הוא קיבל תשלום במשך ארבעה חודשים בלבד אף על פי שהוא נזקק לטיפול רפואי במשך שנה שלמה. הרופא ייעץ לו להימנע מעבודה מאומצת, אך הוא נותר מובטל וללא תמיכה של דמי אבטלה מן ההסתדרות. כשהוא אינו יכול לממן יותר את דמי החברות בהסתדרות, הופסק טיפולו הרפואי והוא גורש מן הארגון. מזרחי הוסיף הפקידים האשכנזים דאגו לבני מינם ודחו בקשות עבודה של "מזרחים" כביכול.
כאשר הוקמו משרדי סוכנות העבודה, הבטיחו לעובדים שוויון, אולם הם במהרה הפכו למרכזי אפליה המתעלמים מזכויותיהם של העובדים הספרדים. רבים מקהילה זו עזבו את איגודי ההסתדרות, אולם אחרים נותרו בהם מכיוון שהם נזקקו לשירותים הרפואיים שהיו, ועדיין, חלק מההסתדרות. לא היה שירות רפואי לאומי אקוויוולנטי. ארבעים שנה לאחר הופעתו של המכתב ההוא, עיתון זו הדרך פרסם אותו שוב ב-25 ביוני 1987. מדיניות ההסתדרות גרמה לניכור יהודים ספרדים רבים "מהשמאל" הציוני. הימין הציוני ניצל את האפליה "הסוציאליסטית" בתקווה לזכות בקולות של קבוצה מקופחת זו. באופן שניתן להתווכח לגביו זה הניח את היסודות לעליית הימין הציוני.
בתחום העיתונות, קבוצת הסולל קמה בירושלים והוציאה לאור כתב עת שבועי בערבית בשם "הדיילי פוסט" (באריד אל-יום) אשר ביקש יחסי אחווה עם העם הפלסטיני. מנהיגים ספרדים דרשו ללמד את השפה, ההיסטוריה והתרבות הערבית בבתי ספר יהודים, אבל הציונים האשכנזים סיכלו זאת. בשנת 1942 משה לוי נחום הוציא לאור את כתב העת אל-שארק עם אליהו אלישר כעורך. הם הפיקו שלושה עשר גיליונות עד שאלישר הצליח להוציא לאור את הד המזרח כעורכו הרשמי ב-15 בינואר 1943. כתב העת המשיך להופיע עד אוגוסט 1946, לאחר מכן ההוצאה לאור פסקה עד ה-12 בנובמבר 1948 כשהוא התחיל מחדש. ב-1950 הוא נסגר . עקב מחסור במימון. דוד סיטון ואברהם אל-מליח גם כן היו במערכת העיתון. לאחר מכן דוד סיטון הפך להיות העורך של כתב העת במערכה שהיה הזרוע של הקהילה הספרדית. כתבי עת ספרדים אלו כיסו את תרבותם של הספרדים מארצות ערב ואת בעיותיה של הקהילה על עיקרון של הרמוניה בין-עדתית ושיתוף פעולה תרבותי. שאר העיתונים היומיים, שבועיים והחודשיים, הרדיו (והטלביזיה מאוחר יותר), היו, ועדיין הינם, בשליטתם של חופן מתיישבים אשכנזים וממומנים על ידי הציונות העולמית.
כפי שראינו, מנהיגות היהודים הילידים נכשלה במאבקה לשוויון בתקופת המנדט. את הגורמים לכישלון זה ניתן לחל לשתי קטגוריות עיקריות:

א. החיזוקים של הציונים האשכנזים

1. הסיוע שניתן על ידי המנדט הבריטי אפשר לציונים האשכנזים לרכוש שליטה על כל היהודים בפלסטינה (בעקבותיו באה התמיכה האמריקאית לאחר הקמת המדינה).
2. היעילות של ארגון הציונות העולמי, העובדה שהוא היה אשכנזי, והסטאטוס שלו בחברה היהודית באירופה ובאמריקה שהיא אשכנזית בצורה מדהימה.
3. הצלחת הממסד הציוני לרכוש מונופול על התרומות של יהדות העולם, כולל התרומות מארצות ערב.
4. החוזק של הקהילה האשכנזית אשר התפתח כתוצאה מדיכוי אירופאי לאורך מאות שנים.
5. החוזק של ארגון המפלגה האשכנזית אשר התפתח לפני ההגירה לפלסטין ושליטת מפלגת העבודה יחד לפני ואחרי הקמת המדינה, על הממשלה, ההסתדרות והסוכנות היהודית. מפלגה זו לחמה בכל זהות וארגון עצמאיים ספרדיים.
6. למרות שהיהודים הילידים היוו את מרבית היהודים בפלסטינה במאה התשע-עשרה, הם התדלדלו ל-30 אחוז לשנת 1948 עקב התגברות העלייה האשכנזית בתקופת המנדט.
7. כמה מתיישבים אשכנזים הרכיבו מעמד בורגני עשיר שהשתמש בכסף שלו עבור הייחוס של עצמו בתקופת המנדט.
8. השימוש בשוחד המבוסס על העיקרון של הפרד ומשול כדי להרוס את אחדותם של היהודים הילידים ואת יהודי ערב שהצטרפו איתם, והשימוש בשירותים חשאיים כדי לרסק כל התנגדות ספרדית לאחר הקמת המדינה.

החולשות של היהודים הספרדים
1. ארגון מפלגה פוליטי לא היה קיים פחות או יותר בעולם הערבי. לכן ליהודים הספרדים לא היה מספיק ניסיון פוליטי להקמת מפלגות פוליטיות להגן על האינטרסים שלהם. יחד עם זאת הציונים הצליחו לחלק אותם בהתאם לארצות מוצאם ולשחד כמה ממנהיגיהם.
2. המחסור במקורות כספיים עבור העבודה הפוליטית. הרוב המכריע של יהודי ערב חיו מתחת לקו העוני, ומדיניות התעסוקה הגזענית החריפה את המצב הזה. אחת הסיבות להצלחת המהפכה הפלסטינית מאז 1965 הייתה שפע המימון לעבודה המהפכנית.
המעמד הבורגני של היהודים הילידים בפלסטין היה חלש מאוד, ומעמד העשירים קטן מאוד ולא היה כל כך מודאג לנוכח גורלו של הציבור העמל. חלק גדול ממעמד זה היגר לארצות אירופה ודרום אמריקה כפי שעשו כמה יהודים עשירים מארצות ערב שהעדיפו את אירופה ואמריקה על ישראל.
3. בעקבות הקיצוץ בחינוך חינם, הבערות הייתה נפוצה בתוככי הקהילה הזאת, ושום דור מחונך חדש לא גדל להגן על האינטרסים שלו ועל האינטרסים של הקהילה.
4. הנאיביות הפוליטית של יהודי ערב. הם האמינו באחדות הדתית של כל היהודים, ולא הבחינו שרוב האשכנזים אינם דתיים. העקרונות הליברלים הדמוקרטים השכיחים במערב אירופה כמעט ולא היו קיימים אצל המתיישבים האשכנזים, במיוחד כלפי האוכלוסיות הנתינות, באם הם מוסלמים, נוצרים או יהודים, הואיל והם נולדו וחונכו בצילם של מדינות רודניות כמו רוסיה הצארית, פולין וגרמניה הנאצית, ומשטרים אוטוריטאריים מזרח אירופאים אחרים. לרוב מנהיגי הציונות לא היה לא חינוך משני ולא אוניברסיטאי, אבל עדיין הגיעו לשיא באמצעות תעלות המפלגה. כתוצאה מכך הראייה הפוליטית שלהם הייתה, ועדיין הינה, בהכרח קצרת-רואי. יהודי ערב חיו בשלום במשך מאות שנים עם אחיהם המוסלמים והנוצרים וכל שלושת העדות, כמו שכך המקרה אצל הפלסטינים, היו נוטים יותר לקראת סובלנות. לכן הם נתפסו כשהם אינם על משמרתם ולא יכלו להכין את עצמם במהרה מספיק להתמודד עם האתגר ההתנחלותי.
המנהיגים הספרדים לא גייסו את הציבור. הם ערכו דיונים על המצב במסגרת הערכים היהודיים והאנושיים שלהם. אמצעים אלה עבדו במשך מאות שנים בעולם הערבי ואפשרו למנהיגים היהודים להבטיח את עמדתם המכובדת עד המאה העשרים. בכל אופן, הממסד הציוני האשכנזי לא התרגש משיטות דיפלומטיות אלה וראו את אלה שהשתמשו בהם כנאיבים וחלשים. נוסף על כך, מרבית מן המנהיגים הספרדים היו ממשפחות מסורתיות עשירות ואריסטוקראטיות ומאבק ציבורי לא היווה חלק מן מעמד המנטאליות שלהם.
ליהודים הספרדים, יחד עם החברה האסלאמית, כולל מוסלמים, נוצרים ויהודים, לא היה שמץ של רעיון על הטבע הגזעני של הלאומנות הציונית האשכנזית , מאחר שהשקפות גזעניות ורעיונות לאומניים היו זרים לאופן המחשבה שלהם. זה הקל על הציונות להוליך שולל את היהודים הספרדים, לנצל את רגשותיהם הדתיים על ירושלים וארץ הקודש ולשלוט עליהם.

הערות
1. שבט ועם, 1970.
2. לני ברנר , ציונות בעידן של רודנויות.
3. לחיות עם יהודים, 179.
4. גלוסקא, 454.
5. לחיות עם יהודים, 184.
6. מנחם, 114-121.
7. ראה מ. אבו-טבול, "ציונות בצפון אפריקה", כתב העת פעמים, 1979, 65-91; צוטט על ידי נחום מנחם.
8. סמוחה, 281.
9. ראה שם.
10. אלישר, 1980, 204.
11. לקר, תולדות הציונות, 1972.
12. אלישר, 1980, 493.
13. הד המזרח, 7 בדצמבר 1946, אלישר, 1980, 492-501.
14. בשנת 1951 מספר גדול של עיראקים הצטרפו לאוניברסיטה העברית בירושלים. הממשלה חשה שסטודנטים אלה היו יכולים לשנות את ההרכב האתני של האליטה. לכן מרביתם גויסו לצבא מיד. (קשר אישי, 1952, מד"ר יצחק שמוש מהאוניברסיטה העברית.)
15. הופיע בילקוט, פברואר 1949.
16. מפלגת העבודה.
17. אלישר, 1980, 125-126.
18. אלישר, 1980, 146.
19. אלישר, 1980, 273-275.