ספרים
הרס המפעל הספרותי המשותף
מאת: אריק גלסנר | 23/04/2012
הספרות העברית והלאום היהודי-ישראלי שבקרבו היא נכתבת חדלו להיות אחדויות אורגניות, ונעשו לקובץ של יצירות ואינדיבידואלים מבודדים ואף מתחרים ביניהם. אריק גלסנר מנתח את "מזכר פנימי – סיפורת עברית 2010-2000" של אמנון נבות, מסכים עם חלקים מן הביקורת הנוקבת שלו ומתווכח עם הפסימיות הגמורה
אמנון נבות: קול ביקורתי, פסימיזם מופלג ותיאטרליות טרגית
צילום: איל און
.
עמדתו של המבקר אמנון נבות כלפי הספרות הישראלית של העשור האחרון, כפי שהיא באה לידי ביטוי בספרו החדש "מזכר פנימי – סיפורת עברית 2010-2000", היא עמדה של פסימיזם עמוק ונחרץ. בחלקו הראשון של הספר נבות סוקר ביעף עשרות ספרי מקור שיצאו בעשור האחרון, ואינו מוצא בהם ובהוויה הספרותית העוטפת אותם אלא רדידות, אסקפיזם, חנופה לטעם הקהל, בידור קליל במסווה של ספרות גבוהה, היעדר הֶקשר חברתי, "שפע" של ספרים לא ראויים, היעדר היררכיה, רמיסת ביקורת הספרות הערכית, חוסר היכרות של הסופרים הישראלים עם מסורת הספרות העברית, חוסר אומץ של הסופרים לנקוט עמדה "לעומתית" אל מול המציאות הישראלית וחוסר יכולת לומר אמיתות קשות, העברת תהליך ההתקבלות של יצירות חדשות מהספרות ונציגיה לידי רשויות חוץ-ספרותיות (בדמות תקשורת ההמונים, עורכים ראשיים שאינם אנשי ספרות ובעלי רשתות חנויות ספרים), היעדר השפעה אמיתית של הספרות על עיצוב המציאות הישראלית, ויתור של הספרות "על החובה ליצור תמונת עומק כוללת של חברה", חוסר שליטה של הסופרים בכלים הספרותיים ואף בשפה העברית, הסבת פניה של הספרות מהחלכאים והנדכאים של המציאות הישראלית תוך כדי דיבור משטיח ואופנתי על "מגזרים" ו"מגדרים" מקופחים בשיח הספרותי האקדמי, והתמקדות של הספרות ושל הסופרים בעצמם.
האם נבות צודק בשיפוט הגורף הזה שלו? האם הכל, או כמעט הכל (נבות מעריך מאוד את "ורד הלבנון” של לאה איני, ורואה בו את הספר החשוב-ממש היחיד בעשור האחרון), חסר טעם ושחור?
אני חושב שקל, אך גם לא לא מדויק, לטעון כלפי נבות שעמדתו מגזימנית ונובעת מטמפרמנט אינטלקטואלי הרוחש אהדה לחזונות אפוקליפטיים. נבות כתב כאן מה שמכונה בתרבות האנגלו-אמריקאית Jeremiad, קינה. בעשורים האחרונים נלווית פעמים רבות לביטוי האנגלי הזה, הנגזר משמו של הנביא ירמיהו, משמעות שלילית של ראיית שחורות היסטרית. ואכן, יש מקום להסתייגות מקינות כאלה. יש יותר מספר אחד מעניין שראה אור בעשור האחרון בארץ. יש לטעמי לפחות עשרה ספרים כאלה, אף שנכון שאין יותר מאחד או שניים שמתקרבים ל"זכרון דברים" או ל"התגנבות יחידים", אם למנות שתי יצירות מופת עבריות מעשורים לא רחוקים. מגמות ההתמסחרות, הרדידות והטריוויאליות אכן פועמות בשוק הספרים הישראלי, שאכן הפך ל"שוק”. אבל בתוך ההבל והבינוניות יש כמה אבני חן ולא מעט אבנים מוצקות, שיכשרו לבנייה של ספרות לאומית ראויה, גם אם אינן נוצצות. מה שמחליש לטעמי את הטענות של נבות הוא חוסר העניין שהוא מגלה בהבחנות בין הגרוע לבינוני ובין הבינוני לטוב ובינו לטוב מאוד וממנו למצוין. בראייה הגורפת של נבות אין טעם בהבחנות בין גוונים בספקטרום שבין השחור ללבן. אבל הבחנות כאלה הן חלק מתפקידו של המבקר. הבינוני אינו כמו הגרוע, וכדאי להתייחס לא רק למצוין, אלא גם לטוב מאוד.
"משיחת" המבקר היורש
מה שהן בעינַי סגולותיו הבולטות של נבות כמבקר הן גם חולשותיו. וסגולותיו הן הטון של הקול הביקורתי, הפסימיזם המופלג והתיאטרליות הטרגית.
הטון הוא טון מלנכולי, מיואש, קודר, זועם, מצליף, שוצף בסרקזם ארסי, מצחיק מאוד לעתים ופרנואידי ביחס לדמויות ספרותיות מרכזיות. מקצת הדמויות, האהודות עליו, נתפשות ככאלה שהממסד ביקש להשתיקם (ברנר, קורצווייל, דוד שחר), ומקצתן, שאינן אהודות עליו, נתפשות כדמויות מוליכות שולל ונכלוליות, דמויות קרייריסטיות וציניות שטובת הספרות העברית וייעודה אינן מחייבות אותן (דן מירון).
הפסימיזם התרבותי של נבות יוצר קתרזיס אצל מי שקורא אותו. ההכרה שמצב העניינים בכי רע יוצרת שחרור מיוחד במינו, הדומה להקלה שאנו חשים באותם רגעים מעטים שאנו מוותרים על שאיפותינו ומכירים בקוצר ידנו ומתנחמים בכליוננו ובכליון הכל.
יש לנבות גם יכולת תיאטרלית מרשימה להציג את עצמו בדמות זאב בודד שאינו מחויב לדבר מלבד אמירת האמת הקשה. ואכן, כמו ירמיהו, הוא חוזה בהפיכתה של הקריה הנאמנה של הספרות העברית לזונה. הכישרון הזה הוא כישרון ספרותי במהותו. הרבה יותר משיפוטיו הקונקרטיים של נבות, סוחפת את הקורא הדמות שעולה מתוך המסה הביקורתית שלפנינו. היכולת הספרותית-תיאטרלית הזאת באה לידי ביטוי בממואר מזהיר קצר הכלול בספר, ובו מתאר נבות את פגישתו האחת והיחידה עם ברוך קורצווייל (שהוא וברנר הם דמויות-האב שנבות נסמך עליהם). ב-1968 נבות בן השש-עשרה, שהתחצף למורה שלו לספרות וסולק בתגובה מבית הספר, הלך ברגל מביתו, בעיבוריה הצפוניים של בני ברק, לאוניברסיטת בר אילן כדי לתנות בפני קורצווייל את טענותיו נגד מורתו לספרות, שאותה ואת שיעוריה לא העריך. הוא זכה לשוחח כמה דקות עם המבקר הגדול, שממנו ביקש סמך לצדקתו בוויכוח עם המורה. הוא ניסה גם להתקבל ללימודים אצל קורצווייל. קורצווייל סירב. "אין מי שילמד בחור כמוך ספרות, הלכת רחוק מדי עם עצמך, עם ההבנה שלך ועם אי-ההבנה שלך. תצטרך ללמוד לבד". עצתו הקונקרטית של קורצווייל, לנער שרצה ללמוד את ברנר, גנסין, עגנון וברדיצ'בסקי, היתה ללכת ללמוד בישיבה. "אבל אני לא דתי", מחה בן השש-עשרה. וקורצוויל השיב בחוסר סבלנות: "אמרתי לך להיות דתי? אמרתי, לך תלמד בישיבה, איך תבין אחרת את ברנר ועגנון?”
זהו תיאור נהדר של "משיחה" לביקורת הזוהרת-באי-הזוהר-שלה מצד מי שהיה דמות טרגית בעצמו ושהתאבד שנים מעטות אחרי הפגישה הזאת. וזוהי גם דוגמה מופתית ליכולת התיאטרלית של נבות ליצור דיוקן של המבקר כזאב בודד.
אך לצד ההישגים הללו של הקתרזיס והטון הביקורתי והעיצוב התיאטרלי של דמות מרתקת של מבקר שהוא נביא זעם שנכשל במשימתו, ומחוץ לטענה המעניינת בחלק השני של הספר על מודל "המבקר-סופר” בספרות העברית, יש השגות מספר שניתן להשיג על עמדתו של נבות. מלבד ההשגות שכבר הזכרתי – חוסר העניין של המבקר בגוונים שבין המצוין לנורא ואיום, ונטייתו המוגזמת-מעט לחזון אפוקליפטי – ניתן להרהר אם תביעתו של נבות מהספרות לייצוג החברה הישראלית בכללותה תוך מתיחת ביקורת ערכית עליה, כפי שברנר אכן עשה ב"מכאן ומכאן", ריאלית כיום, וזאת בגלל מורכבותה של החברה הישראלית העכשווית, שעולה לאין שיעור על המורכבות של היישוב בן פחות ממאה אלף התושבים שחי בארץ בזמן שברנר כתב את יצירתו הגדולה. עוד ניתן לחלוק על היסוד המזוכיסטי בתפישת הספרות של נבות, שמשותפת לו ולרבים מהמודרניסטים הגדולים. קריאת ספרות נועדה גם להסב הנאה. היסוד של ההנאה בקריאה נעדר, כמדומה, לחלוטין מהפרמטרים המשמשים את נבות בבואו לשפוט יצירת ספרות. עוד חסרה לי בעמדתו של נבות רפלקסיה-עצמית של המבקר על פעילותו. אחת השאלות שאני מתמודד איתן – שאלה שאני כמעט משותק בגינה בפעילותי הביקורתית – היא השאלה מה באמת רוצה המבקר? האם למבקר אין אינטרסים אחרים, שאינם דווקא נעלים במיוחד, בבואו לכתוב ביקורות? האם למבקר אין "רצון לעוצמה" משלו? ומכיוון אחר – האם המזג הקודר של המבקר משפיע על תפישת העולם הספרותית שלו? סביר שיש לענות על שתי השאלות האחרונות בשלילה ובחיוב בהתאמה. זה לא חטא. המבקר גם הוא בן אדם, וכמו הסופר גם הוא רוצה השפעה וקוראים ומוצא לרגשותיו. זה לא חטא. אבל פגם הוא לא להכיר בכך ולא להתחשב בנתון הזה בשקלול פעילותך ושיפוטך כמבקר.
קו פרשת המים של הספרות העברית
למרות ההסתייגויות הנ"ל מעמדתו של נבות, נדמה שנבות "עלה על משהו" מהותי מאוד במצב הספרותי העכשווי. יש איזו תחושה של אי-נחת עמוקה מהספרות הישראלית העכשווית. אולי גם אי-נחת עמוקה מהספרות בכלל. ואני חושב שיש לנבות תרומה גדולה בהבנת אי-הנחת הזאת.
התרומה הזאת מצויה גם בטקסט שלפנינו, אבל היא קיבלה ביטוי בהיר יותר בטקסטים קודמים של נבות, משנות השמונים והתשעים, טקסטים שעסקתי בהם גם בעבודת הדוקטורט שלי על ביקורת הספרות בישראל בעשורים האחרונים.
לנבות יש תובנה עמוקה מאוד על מצב הספרות העברית – תובנה שהוא מנסח בתמצות כניגוד שהתפתח בין הספרים לבין הספרות. לפי נבות, קו פרשת המים של הספרות העברית נמצא בשנות השמונים. וכך הוא כתב בינואר 1990, במאמר סיכום של העשור:
מהלך שנות ה-80 בספרות העברית הוא המהלך המבשר את קץ עידנה, כמו גם את קץ עידנו של הסופר העברי במובן המסורתי. הספרות העברית, כמהות סוברנית, הקיימת מתוקף העוצמות ההיסטוריות והערכיות הגלומות בה, התפוררה לאבק פורח […] הספרות העברית חצתה כבר את קו איון ה"אני" שלה ("מעריב", 12.1.1990).
שנות השמונים הן, לפי נבות, סוף עידנה של הספרות העברית משום שהן סוף עידנה כמערכת. אחד השינויים העמוקים שחלו בשנות השמונים, ושהובילו לאובדן הספרות העברית, הוא שתפישת התרבות כמערכת השתנתה לתפישה של אירועי תרבות נפרדים:
אין נגזר מזה באורח פשטני שלא יהיו עוד ספרים. ספרים ימשיכו להיכתב, ואם תתקיים הצדקה כלכלית ותקשורתית כלשהי – גם להידפס ולראות אור. אבל מגמות המסחור הסמוי והגלוי, כמו גם מגמות האטומיזם, והיעדר הקונטקסט המחייב והיעדר המצע התרבותי המשותף, שמכוחו מצומתים ומתחברים הגילויים השונים בסיפור, בשיר, במסה, בביקורת לכדי מכלול ספרותי ותרבותי המשכי ובר-משמעות – כל אלה לא יהיו עוד. שאלת התייחסותו של הסופר ל"קורפוס" מחייב – שאפיין איכשהו, כלשהו, את שרידיו של המודל הקודם, לא תתקיים עוד […] זה חמש שנים רואים אור ספרים הרבה וחשבון אין. שום מהות ערכית לא מתגבשת מהם ומתגלמת בהם. גם הטובים והחשובים שבספרים שראו אור במחציתו השנייה של העשור הקודם, מתקיימים על סיפו של חור שחור. הספרות העברית נהפכה להיות חלק בלתי נפרד מאמנויות "תקשורת ההמונים" הנכללת, כמובן, בקונטקס של "תרבות פנאי". בהקשר חדש ומעודכן זה, אין לטקסט הספרותי שום תפקיד מלבד התפקיד הבידורי. בהקשר חדש ומעודכן זה, לא המשמעות קובעת, אלא היעדר המשמעות של הטקסט (ואני מבקש להפריד הפרדה נחרצת בין המושג "משמעות" לבין המושג "מסר"). לא עוד החומרה, ההקפדה, העקרוניות כלפי נושא בעל משמעות קיומית, אלא חשיפה קלה ושטחית של הקלות ה"בלתי נסבלת" של הקיום ("מעריב", 12.1.1990).
צריך לשים לב בקפידה למה שאירע לטענת נבות בשנות השמונים. נבות מדבר בעצם על שני תהליכים שיש להבחין ביניהם. הראשון הוא מסחור ורידוד ("אין לטקסט הספרותי שום תפקיד מלבד התפקיד הבידורי", "לא עוד החומרה, ההקפדה, העקרוניות", "חשיפה קלה ושטחית"). מביקורת זו של נבות על מצבה של הספרות הישראלית הסתייגתי מעט לעיל. לא הכל שחור בספרות הישראלית העכשווית ויש בה ספרים מעניינים וראויים (וגם ספרים מהנים-סתם, כאמור, אינם ראויים לכיתת יורים). אבל לתהליך הרידוד וההתמסחרות נלווה תהליך נוסף, שנבות מכנה אטומיזציה ("מגמות האטומיזם"). כאן, לטעמי, נעוצה תרומתו הגדולה של נבות להבנת מצב הספרות היום.
למה הכוונה ב"אטומיזם"?
מה שנבות מכנה כאן "מגמות האטומיזם", ובמקומות אחרים בביקורותיו "אטומיזם" סתם, מתייחס, לטעמי, לשתי תופעות תרבותיות מרכזיות עכשוויות שעולות בקנה אחד:
1. "אטומיזציה" ו"מגמות אטומיזם" מתייחסות לכניעת התרבות ל"היגיון האופנה". כלומר, לסירקולציה ולתחלופה אינסופית של מוצרי תרבות ללא הצטברות מעין-אורגנית שלהם. התוצאה, ממש כמו בעולם האופנה, היא כינונה של תחרות בין יצירות הספרות החדשות לבין יצירות ספרות העבר כמו גם כינונה של תחרות בין היצירות החדשות לבין עצמן, תחרות הבנויה על הצורך של כל אחת מהיצירות הללו ליצור בידול בינה למוצרי התרבות האחרים הנכנסים לשוק. כך המפעל המשותף של הספרות העברית חדל למעשה להיות כזה משום שאוסף אירועי-תרבות המתחרים ביניהם אינם מקיימים ביניהם קשרי גומלין של מחלוקת, הוספה והצטברות.
2. "אטומיזציה" ו"מגמות אטומיזם" מתייחסות לא רק לתרבות, אלא גם להתפוררות החברתית, כלומר להתפוררות הפרויקט המשותף לחברה שאותו הספרות תיעדה, ליוותה, עיצבה וביקרה בעבר. הספרות, בעקבות החברה שבתוכה היא נכתבת, מתפוררת לפיכך לנרטיבים קטנים, לסיפורים פרטיים. הספרות מתפוררת ל"אטומים", שהם-הם הספרים הבודדים.
במילים אחרות: הן "הספרות העברית" והן הלאום היהודי-ישראלי שבקרבו היא נכתבת חדלו להיות אחדויות אורגניות, ונעשו לקובץ של יצירות ואינדיבידואלים מבודדים ואף מתחרים ביניהם.
ובהתאם לכך: הספרים מחליפים את הספרות.
כאמור: "אין נגזר מזה באורח פשטני שלא יהיה עוד ספרים. ספרים ימשיכו להיכתב, ואם תתקיים הצדקה כלכלית ותקשורתית כלשהי – גם להידפס ולראות אור. אבל […] מגמות האטומיזם, והיעדר הקונטקסט המחייב והיעדר המצע התרבותי המשותף, שמכוחו מצומתים ומתחברים הגילויים השונים בסיפור, בשיר, במסה, בביקורת לכדי מכלול ספרותי ותרבותי המשכי ובר-משמעות – כל אלה לא יהיו עוד. שאלת התייחסותו של הסופר ל'קורפוס' מחייב – שאפיין איכשהו, כלשהו, את שרידיו של המודל הקודם, לא תתקיים עוד".
זוהי טענה מקורית וחזקה מאוד של נבות. טענת ה"אטומיזם" שלו אינה זקוקה לטענה בדבר איכותם הירודה של הספרים. זו טענה נפרדת. מה שקורה במציאות הספרותית שלנו הוא שהספרים הרואים אור חדלו לראות עצמם חלק מקורפוס אורגני מתפתח ומחייב שהיה בעבר "הספרות העברית". עתה הם אינם אלא תוצרים תרבותיים מבודדים, שנוצרים על ידי יחידים, תוצרים המתחלפים ומתחרים ביניהם, כשדור חדש של תוצרים בא להשכיח ולהחליף את קודמו, לא להתווסף עליו. תוצרים תרבותיים אלה איבדו כך את משמעותם הקולקטיבית, את היותם חלק ממה שהיה בעבר "הספרות העברית" והמשך שלו. ואותו התהליך שעבר על הספרות בעשורים האחרונים מקביל לתהליך שעברה החברה הישראלית. מחברה מלוכדת ומגובשת הפכה זו לחברה של יחידים המתחרים ביניהם.
הגדרה מחודשת לספרות
אני רוצה לפתח מעט את נושא ההשלכות הגדולות שיש למעבר הזה מה"ספרות" ל"ספרים". נבות, בתפישתו את המלחמה הניטשת בין "הספרים" ל"ספרות", מציע התחלה של גישה תיאורטית חדשה ומעמיקה לסוגיה שהיא משמעותית ביותר לעולם הספרות העכשווי, והיא סוגיית ריבוי הספרים הרואים אור.
בעבר חשבתי שריבוי הספרים הרואים אור הוא בעיה טכנית של המבקר, שמתקשה להשתלט על כל הספרים; או, לכל היותר, בעיה עבור החברה בכללותה, שמתקשה לשלות את היצירות הטובות מבין ערימות הספרים. אבל כיום אני סבור שהריבוי הזה תובע הגדרה מחודשת של הספרות כיום. הריבוי הזה מלמד כי הפעילות הספרותית וההתקבלות הספרותיות נעשו שונות מאשר בעבר. ראשית, ריבוי הספרים כיום מלמד כי הספרות נעשתה כלי פופולרי לביטוי אישי. אם "ספרות", ובעיקר סוגת הרומן, היתה במאות ה-19 וה-20 יצירה של בודדים שבכוחם לשמש מעין מדיומים לגיבורי זמנם, על תפישות האני שלהם ועל תפישות החברה בכללותה, ובכך לספק בו בזמן בידור ומראה ביקורתית, הרי שעתה ה"ספרות" היא כלי לביטוי אישי. בנוסף, ריבוי הספרים מלמד כי הספרות נעשתה לחלק מ"חברת הראווה", שבה מתחרים רבים מספור על תשומת לב. למעשה, כיום הספרות היא חלק משדה התחרות הכללי על "הכרה", אותו נכס יקר שעליו נאבקים האדון והעבד. ה"הכרה" היא משאב שסובל מנדירות יוצאת דופן בעידן של שפע חומרי יחסי כמו העידן שלנו. ולפיכך נלחמים עליו. ריבוי הספרים מציג אפוא את הספרות כשדה שבו מתחרים "אניים" רבים על מקומם תחת השמש.
אבל בזה לא מסתיים העניין, לטעמי. זאת משום שכאשר היגיון התחרות, בלוויית היגיון האופנה שהזכרתי לעיל, הם שמכוונים את הפעילות הספרותית, קורה דבר נוסף, קורה דבר עקיף אך הרה-משמעות ל"תוכן” של כל יצירה ויצירה אינדיבידואלית. ה"תוכן" הזה נעשה מִשני ליכולת של היצירה לעורר רעש ו"לקדם” את יוצרה. ה"תוכן" של היצירה הוא רק מעין אמצעי להבלטתה ולהבלטת הסופר, כמעט רע הכרחי שעל הסופר "לייצר" בדרך לרכישת תשומת הלב של הקהל, להגעה לסלבריטאות המינורית המקווה, שהיא-היא למעשה המטרה העיקרית.
ריבוי הספרים הרואים אור משנה אפוא את המוקד של הפעילות הספרותית לא רק בכך שהוא מפנה את מבטנו אל ה"אני", לפי הקלישאה הידועה (והנכונה) על המהפך בספרות הישראלית מספרות ה”אנחנו” לספרות ה”אני”. ריבוי הספרים אינו משפיע רק על "התוכן" הספרותי, המתמקד כיום יותר באישיות האינדיבידואלית. ריבוי הספרים גם מסמן את הפיכת ה"תוכן" עצמו למשני ביחס להכרה שהסופר הבשר ודם יזכה בה מעצם זה שספרו יצא וידובר בו. לא רק ה"אני" שבתוך היצירה נעשה מרכזי יותר – גם ה"אני" החוץ-ספרותי הביוגרפי של הסופר נעשה כזה. המוקד עובר אפוא מהערך של היצירה עבור הכלל אל הקריירה של הסופר; מתרומתה של היצירה למכלול האורגני של הספרות העברית או לקולקטיב הישראלי אל תרומתה ליחיד שהצליח להבקיע אל תודעת הרבים.
חשוב לומר שהמודל של הספרות העברית כמפעל קולקטיבי שעניינו החברה הישראלית בכללותה, או חלקים נרחבים ממנה, לא נזנח בעשור האחרון. כותבים ותיקים רבים עדיין פועלים בתוכו (דוד גרוסמן ו”אשה בורחת מבשורה” בצד עמוס עוז ו”סיפור על אהבה וחושך” הם הדוגמאות הבולטות של העשור האחרון), וכותבים צעירים מנסים לאמץ אותו (לטעמי ללא העמקה רבה; אשכול נבו ואלון חילו, לדוגמה). אבל, בעצם, כפי שאני מנסה להדגיש, השאלה אינה מהו ה"תוכן" של הספרים הנכתבים כיום בארץ. השאלה אינה אם כותבים בוחרים כנושא לספריהם תמות לאומיות או נשארים בגבולות ה"אני" המצומצם שלהם. לא זה העניין. חוסר הנחת שיש מהספרות העכשווית הוא אחר. הוא נובע מתחושה שה"תוכן" עצמו נעשה אמתלה בלבד לעצם השמעת הקול. חוסר הנחת מבטא את התחושה שהוּפר האיזון בין הייעוד הציבורי של הסופר לבין השאיפות הקרייריסטיות שלו. סופרים רבים עדיין כותבים על הישראליות כמכלול, או על סקטורים חברתיים שלמים, אבל התחושה היא שזהו רק אמצעי להשגת המטרה החשובה באמת שהיא הקידום אישי. יש לזכור גם כי מבחינת הרצון בחשיפה יש דווקא היגיון רב עבור הסופר לכתוב על תמה לאומית – פשוט כי כך מגיעים לציבור רחב יותר.
קשה להוכיח את הפרת האיזון הזאת באמצעות הטקסטים. כיצד נבחין בין טקסט שעניינו בחברה הישראלית כן ואותנטי לבין טקסט שעניינו הוא בעצם הבלטת הסופר את עצמו והדיון בחברה הישראלית הוא רק האמצעי לכך? מה גם שתמיד-תמיד סופרים ביקשו להבליט את עצמם בעצם פרסום ספרם בד בבד לשאיפות אחרות שהיו להם בכתיבה, שאיפות נאצלות יותר. כפי שטען ג'ורג' אורוול במסתו "מדוע אני כותב?”, ההסבר הראשוני לכתיבה אינו שונה מההסבר לבכיו של התינוק: רצון בתשומת לב.
אבל אם מבחינה טקסטואלית קשה להוכיח שהופר האיזון האמור בין שליחותו החברתית של הסופר לבין הקרייריזם שלו, ניתן, כמדומה, להוכיח זאת הן סוציולוגית-תקשורתית והן באמצעות בחינה מערכתית של הספרות. המולת היחצ"נות שמלווה היום את יציאתם של ספרים חדשים יוצרת את הרושם שהטקסט הוא כמעט משני. בחזית קידום המכירות של הספר ניצבת אישיות הכותב וסיפור חייו יוצא הדופן.
הפרת האיזון בין הספר כבעל ערך חברתי לבין הספר כבעל ערך סימבולי וכספי ליוצרו (ולהוצאה) – הפרה שבאה לידי ביטוי בהמולת היח"צנות הנ"ל, הממקדת את תשומת הלב ביוצר בשר ודם – מעוררת את אותה תחושת אי-נחת שיותר ממה שנאמר בספרים הרבים הללו חשובה לכותבים אותם עצם ההזדמנות להתבטא. בנוסף, מבחינה מערכתית, עצם ריבוי הספרים יוצר אירוניה ביחס לספרות. לא ייתכן שיש כל כך הרבה דברים חשובים ודחופים ושאין-להם-תחליף לומר. עצם הריבוי מלמד שהמוקד אינו בתוכן הדברים עצמם אלא ברצון של היוצרים לומר דבר-מה, רצונם להישמע.
ביקורת ללא חנופה
כאמור, יש לחשוב על גישה תיאורטית חדשה לספרות לאור מצבה העכשווי. עלינו, כמבקרי ספרות, לגבש עמדה מורכבת לתופעה החדשה הזאת, שלמרות הביקורת שמתחתי עליה בשורות הקודמות היא הרי גם מובנת ואנושית. ככלות הכל, רצונם של אנשים ב"הכרה" אינו פסול מיסודו, והוא מוכר לכולנו מניסיון אישי.
פרדריק ג'יימסון כתב פעם כי יש מצבים היסטוריים שבהם אין לנו עדיין הכלים התיאורטיים להתמודד עם תופעות חדשות, ועלינו להכיר בכך ולאזור סבלנות עד שהמציאות ומגענו עמה ייצרו כלים תיאורטיים כאלה עבורנו. בהקשר של ביקורת הספרות והספרות העכשוויות אני סבור שאנו מצויים בסיטואציה כזאת. עלינו לחשוב ולחשוב על המצב ולהמתין עד שתתברר דרכנו. בינתיים, בזמן שאנו ממתינים להארה כוללת, עלינו כמבקרים להמשיך לכתוב ביקורות ללא חנופה, ביקורות לא יח"צניות, עלינו כמבקרים להמשיך ולחפש האם קיים גרעין אוניברסלי וחברתי-כללי ביצירות הפרטיות המונחות לפנינו, עלינו להמשיך ליצור קשרים בין היצירות הרבות הרואות אור ובינן לבין החברה שבה הן נכתבות וכך להקהות מעט את תהליכי ה"אטומיזם" המוזכרים של הספרות ושל החברה. יש הרבה מה לעשות גם כשאנו שוהים בחדר ההמתנה ההיסטורי.
בכל מקרה, יש ערך רב לתזכורת הזועמת של נבות על עבר אחר, שבו ה"ספרות העברית" נתפשה כפעילות קולקטיבית, פעילות הגדולה מה"קריירה" של ביאליק, מה"מיזם המצליח" של עגנון או ממידת ה"התקבלות" של ברנר.
ד"ר אריק גלסנר הוא סופר ומבקר ספרות
המאמר פורסם בגיליון מספר 64 של "ארץ אחרת": מדינת מעקב – המאגר הביומטרי ומאגרים אחרים להזמנת הגיליון לחצו כאן
המאבק המזרחי 
כתיבת תגובה