מחלוקת בציון פרק שני ההתנגשות הראשונה בין הציונים ויהודי פלסטין

ימחלוקת בציון – פרק שני – ההתנגשות הראשונה בין הציונים ו
נכתב על-ידי תמר בורסוק בתאריך 19.08.05 בשעה 16:08
בתגובה להודעה #3

פרק שני

ההתנגשות הראשונה בין הציונים ויהודי פלסטין 1881-1918

מצב הקהילות לפני הציונות

לאחר שחרור ירושלים לידי סאלאדין ותבוסת הצלבנים לאחר מכן, יהודים שחיו באדמות האיסלאם חזרו לפלסטין
במיוחד לירושלים. קהילה זו התפתחה בהדרגה עד לנקודה שבה היא הפכה לקהילה פלסטינית, יהודית בדתה וערבית/איסלאמית בשפתה ובתרבותה. לאחר נפילת המדינה הערבית/איסלאמית באנדלוסיה, יהודי ספרד גורשו והיגרו לארצות המגרב הערביות (מערב) ואל הפרובינציות של האימפרייה העותומאנית. אחדים מהם הגיעו לפלסטין שם הם השתלבו עם יהודי פלסטין. קבוצות יהודיות ב"דאר-אל-איסלאם"1 שלחו תרומות כספיות לקהילה היהודית בפלסטין והם השתמשו בזה לתמיכה במוסדות דת ותרבות ולעניים.2 למרות הגירת כמה יהודים אשכנזים דתיים ממזרח אירופה, הספרדים נשארו הרוב.3 כפי שהגירת האשכנזים הדתיים המשיכה, שיעור יהודי ערב ירד עם שנת 1875 ל-60 אחוז מהאוכלוסייה היהודית. אולם, האוטונומיה שהוענקה ליהודי פלסטין נשארה בידי היהודים ילידי המקום הואיל והייתה להם אזרחות עותומאנית. יהודי אשכנז היו בעלי אזרחויות אירופאיות שונות ולכן הם היו מוגנים תחת חסות הסכמי הכניעה על ידי שגרירים זרים, במיוחד אלה של בריטניה וצרפת. האוטונומיה היהודית הייתה תחת הנהגתו של הרב הראשי הספרדי שנבחר על ידי רבנים אחרים ואשר היה מוכר על ידי הסולטאן בפירמאן (צו רשמי) מיוחד, ו"הוכתר" בטקס מיוחד בירושלים. לרב זה הייתה עמדה מיוחדת בענייני הדת של יהדות העולם. יהודי פלסטין הרכיבו ועדה מיוחדת הנקראת "כנסת ישראל" לנהל את ענייני הקהילה ורשויות העותומאן העניקו לה את הזכות לטבוע מטבע לקהילה. ישנה אגדה יהודית המספרת כאשר אלוהים קורא את הסולטאן אליו, שערי ירושלים היו נסגרים לאות אבל על נשמתו של הנפטר. את המפתחות היו שולחים אחר כך אל הרב הראשי לקבל את ברכתו, כדי לציין שהסולטאן החדש יהנה מהתמיכה של הקהילה היהודית. סיפור זה מראה את רוח האחווה והידידות שהושגה ביחסים בין יהודי פלסטין ושלטונות העותומאן האיסלאמיות. היהודים הועסקו בעבודות יד, כמו צורפות, נגרות, ייצור מזון וכגלחים וכו'. כמה מהם היו סוחרים, רופאים וגובי מיסים, וכמה הפכו לאנשי מדע בעלי שם, פוליטיקאים, סופרים וקצינים בצבא. כמה מילידי המקום היהודים רכשו השכלה מדעית גבוהה יותר, ביניהם ניסים בכר שייסד וניהל את בית הספר אליאנס בירושלים, יוסף סבי, שלמד בצרפת, פרופסור אריאל בן ציון שהיגר לגרמניה וכתב על הדת היהודית במזרח, פרופסור איברהים סאלם יהודה מומחה לענייני ערבים ובלשן מפורסם, דאוד (דוד) ילין, יוסף באריין מיוחס, ויצחק חזקיאל יהודה, שכתב ספר על פתגמים בערבית, יעקב בן עטר, אברהם אלמליח, ויהודא בורלא. הקהילה ייסדה את מקלט האסופים משגב לדך ברחוב יפו בירושלים, וגם בית אבות. הם גם בחרו את חברי המועצה כדי לנהל את עניינם, ורשויות העותומאן ניסו לחזק את שתי הקהילות, היהודית והאיסלאמית, מחשש לחדירה נוצרית אירופאית.
יהודי אנדלוסיה (ספרדים) שהתיישבו בירושלים, חברון, טבריה וצפת הקימו בתי ספר תיכון דתיים. המשכיל הגדול ביותר בניהם היה יוסף קארו שכתב את שולחן ערוך (אחד הטקסטים הדתיים בעל הכבוד הרב ביותר אחרי התלמוד), וישראל נג'רה. וכך יהודי פלסטין פתחו בתי ספר, בנו בתי משפט מחוקקים ומינו שופטים, גבו מיסים ובחרו את מנהיגיהם הדתיים והחילוניים.
אולם המהגרים האשכנזים דחו את "סמכות" האוטונומיה הפלסטינית והתחילו לפרק אותה. הרב האשכנזי, מנחם מנדל מישקלף, היה הראשון שהקים קהילה בדלנית (1816) שהתחילה לאסוף תרומות מחוץ לארץ עבור המטרה שלה. פרישה זו הובילה להחלשותה הכלכלית של קהילת יהודי פלסטין.4 האשכנזים הרחיקו את עצמם מהפלסטינים הערבים ומן היהודים, והקימו לעצמם גטאות הדומים לאלה שהם עזבו במזרח אירופה עם בתי ספר מיוחדים לילדים שלהם, מעבר לכך, הם סירבו להשתמש בערבית או תורכית כאמצעי תיקשורת.
בעת שיהודי אשכנז ניתקו את עצמם מלימודים חילונים, כוהני יהודי פלסטין היו מסייעים בהקמת בתי ספר מודרניים כמו בית ספר למל בירושלים. מאז 1860, האליאנס הצרפתי כל ישראל חברים מקים בתי ספר חדשים ליהודים במזרח התיכון וצפון אפריקה, וכשהלימוד בבתי הספר האלה הוא בחינם, או בתעריף נמוך מאוד, היהודים יכלו לרכוש רמת השכלה עליונה מזו של האשכנזים במזרח אירופה.5 נוסף על כך בתי ספר לילידי המקום הוקמו בארצות ערב. לאחר מלחמת העולם הראשונה, ערבים ויהודים התחילו לשלוח את ילדיהם לבתי הספר הממשלתיים בחינם בארצות ערב גם כן אבל לא בפלסטין (ראה דיון בפרק רביעי).
היחסים בין יהודי פלסטין והערבים היו טובים. היהודים לקחו חלק במועצה המקומית עם המוסלמים והנוצרים. יצחק עבאדי מציין במאמר שלו על ירושלים "אינני זוכר שום תקרית של הסתה נגד היהודים על הר הבית בתקופת התורכים."6 רגיל היה לאשה יהודייה להכנס לביתה של שכנתה המוסלמית או הנוצריה להשאיל איזה חפץ קטן, וההיפך. היו מפגשים משפחתיים בין-קהילתים ידידותיים. ילדי היהודים היו משחקים ברחוב עם ילדי המוסלמים והנוצרים, והיהודים דיברו ערבית. לפני העלייה הציונית הראשונה (1881)7 כמה אשכנזים דתיים נישאו ליהודי ערב. בחיים הכלכליים הייתה הרמוניה ושיתוף פעולה בין כל הקבוצות, כולל האשכנזים הדתיים. היהודים ילידי המקום היו מציעים הלוואות נחוצות לכפרים הערביים, ואחר כך חילקו את היבול. תלמידים מוסלמים אחדים, כמו הילדים של משפחת חאלידי, נרשמו לבתי ספר יהודים (בית ספר למל או אליאנס).
אליהו אלישר, אחד ממנהיגי יהודי פלסטין, אומר בספרו בעברית לחיות עם יהודים, כאשר רפאל אלישר נפטר בגיל צעיר, השותף שלו, עבדול דג'אני, דאג לאלמנתו ולילדיה. אחד הילדים, לאחר מכן קולונל י.ר.אלישר מניו-יורק השיב את הטובה על ידי שסייע לנכדיו של דג'אני בלימודיהם באמריקה. יהודים מקומיים לבשו בגדי ערבים וכל אחד היה מתקשה להבחין בניהם לבין המוסלמים או הנוצרים. בליל הסדר המוסלמים היו שולחים מגשים עם לחם, חמאה מותכת ודבש, כשי לשכניהם היהודים, והיהודים אחרי זה היו מניחים על אותו מגש ריבה, מצה ומתנות אחרות בתמורה. בדברו על שירותו הצבאי, אלישר מספר שהוא מונה לרופא צבאי במשך מלחמת העולם הראשונה והוצב בנצרת ושכן כחייל בביתו של נאסיר מוסא אל-חכים. הוא עבד שם בבית החולים הרוסי (המוסקובייה), והיו לו יחסים מצויינים עם התושבים. הוא זוכר את אחד מחבריו, תופיק אל-חוסייני, שהיה קצין בחיל הפרשים. בין אביו של אליהו ובין הדוד של תופיק היו יחסים מסחריים, והוא היה אורח קבוע בביתו של אליהו. לאחר המלחמה תופיק נשא תפקיד רשמי בעל דרגה גבוהה במשרד ההגירה בממשלה. יחסים חמים עם משפחת אלישר נמשכו עד להקמתה של מדינת ישראל. אלישר זוכר למרות שהוא סבל מעוני ומרעב, כאשר הבריטים כבשו את ירושלים, בעל הבית הערבי סירב לקחת שכר דירה ונתן לו אוכל ושתייה. ידידות זו נמשכה עד סוף ימיו.
כל זה קרה או לפני שהציונות האשכנזית הגיעה או מחוץ לריבונותה. אנחנו נראה כיצד הציונים הרעילו את האווירה של פלסטין והמזרח התיכון עם הכיתתיות הפלגנית שלה.8

הבדלנות האשכנזית

בשנת 1882 הגיעו הציונים האשכנזים הראשונים מרוסיה, וקראו לעצמם ביל"ויים,9 או "העלייה הראשונה", כאילו אף אחד מעולם לא עלה לפלסטינה לפניהם. זה נובע מן העובדה שהציונים התעלמו מן ההיסטוריה של היהודים ושל פלסטינה מתקופת חורבן בית שני בשנת 70 לספירה ועד שהחלוצים שלהם הגיעו לפלסטינה כדי לבנות את "הבית הלאומי האשכנזי". בשנת 1904 גלים נוספים הגיעו במה שנקרא "עלייה שנייה", שהביאה אחריה קבוצות לאומניות נוספות. העלייה הראשונה חבים את מוצאם לתנועת חובבי ציון, ארגון הציונות הראשון והמבשר של ארגון הציונות העולמי אשר נוסד לקראת סוף המאה. פעולתו הראשונה בפלסטינה הייתה יצירת יחידה כיתתית בדלנית בשם הישוב החדש על ידי הבחנה שנעשתה תוך הנגדה לאוכלוסיית ילידי המקום היהודיים שאותם הם כינו היישוב הישן. ההבדל בין שתי הקהילות – לפי דעתם – לא היה רק זמני, אלא איכותי מכיוון שהם עלו לפלסטינה להרכיב את הייצור החקלאי שיסייע לבניית היישות הלאומית הציונית מבחינה כלכלית ופוליטית, בעוד שהיישוב הישן חי מ"קיבוץ נדבות", כלומר על ידי תרומות מיהדות העולם. למעשה יהודי פלסטינה חיו מעבודות יד וממסחר וכו', וסיוע כספי כזה כשהגיע לפלסטינה שימש בידיהם לעבודות צדקה. החלוצים האשכנזים הציונים לעומת זאת, בנו את ההתיישבויות שלהם בעזרת העבודה הזולה של הערבים, ואחר כך עבודתם הזולה של יהודי תימן ובעזרת תמיכה כספית שהם קיבלו מיהדות העולם דרך ארגוני הציונות שלהם. זה מציין את המנטליות הבדלנית שהייתה קיימת מלכתחילה, לא רק בהקשר לאוכלוסייה הערבית הפלסטינית, אלא גם ליהודים ילידי המקום ואפילו משתרעת אל אשכנזים הלא-ציוניים. שורשי בדלנות זו היו קיימים מאז הגטאות במזרח אירופה ואפילו הקיבוץ נחשב למין "גטו אשכנזי" שצמח מחדש בכך שהוא לעיתים קרובות קיבל רק יהודים, במיוחד אשכנזים. כיתתיות זו משולובת עם השקפות לאומניות קיצוניות שהושאלו מהתנועות הלאומניות ששיגשגו באירופה במאה התשע-עשרה. לאף אחת מהפרספקטיבות האלה אין קשר עם הדת היהודית, הואיל והרוב המכריע של הציונים היו ועדיין הינם יהודים שאינם שומרים ואינם מאמינים.10
הספרדים קיבלו את ההלם הפיננסי הראשון כאשר האשכנזים הדתיים פרשו מן הקהילה (בשנת 1816) וההלם השני כאשר הציונים הרכיבו חברה משל עצמם ואספו תרומות כדי לבנות התיישבויות ולחזק לידיהם את השליטה הפוליטית, התרבותית והכלכלית. זה הוביל לסיום מקורות ההכנסה של היהודים המקומיים שנאלצו לוותר על איסוף תרומות מחוץ לארץ. זו הייתה הסיבה החשובה ביותר להעלמות הכלכלית, פוליטית, ארגונית ותרבותית של יהודי פלסטינה ויהודי ערב האחרים שהצטרפו.
במשך מלחמת העולם הראשונה, רעב, עוני ומחלות מידבקות נפוצו ביישוב הישן בשעה שהיישובים האשכנזים קיבלו תמיכה כספית, דרך גרמניה, בת בריתה של תורכיה. אחר כך הם חילקו את הסיוע הזה ביניהם ביישובים הנאמנים לארגון הציונות העולמי.
אנחנו נראה שהטרגדיה של העם הפלסטיני הערבי חופפת להרס ולפזור של יהודי ערב בידיהם של הציונים ותומכיהם.
היחסים בין הציונים ובין הפלסטינים היו גרועים בזמן שבו המתנחלים היו קונים אדמה מבעלי קרקעות נעדרים שחיו בערים הגדולות בסוריה, לבנון ופלסטינה. האיכרים גורשו מהקרקע והוקמו התנחלויות. העולים החדשים השתמשו באיכרים אלה כפועלי חקלאות וחשפו אותם ליחס נוקשה. הסופר הרוסי היהודי, אחד העם, ראה את התנהגות זו ומתח עליה ביקורת במאמר שלו "אמת מארץ ישראל" (1891). "הן זאת בודאי יכולנו ללמוד מדברי ימינו בעבר ובהווה, עד כמה מוכרחים אנו להיזהר לבלתי עורר עלינו חמת עם הארץ על ידי מעשים מגונים, עד כמה איפוא עלינו להיות זהירים בהנהגתנו עם עם נכרי שאנו באים לגור בתוכו מחדש, להתהלך איתו באהבה ובכבוד, ואין צריך לאמר בצדק ובמשפט. ומה עושים אחינו בארץ ישראל? ההיפך ממש! עבדים היו הארץ גלותם, ופתאום הם מוצאים עצמם בתוך חרות בלי גבול, חרות פרועה, שיכולה להימצא רק בארץ כטורקיא. השינוי הפתאומי הזה הוליד בליבם נטייה לדיספוטיסמוס, כאשר יקרה תמיד ל"עבד כי ימלוך", והנה מתהלכים עם הערביים באיבה ואכזריות, משיגים גבולם שלא בצדק, מכים אותם בחרפה בלי כל סיבה מספקת, ומתפארים עוד כי כן יעשו, ואין איש אשר יעמוד בפרץ ויעצור בעד הנטייה הבזוייה והמסוכנת הזאת…אז (העם הפלסטיני), אם גם יחריש יתאפק עד עת קץ, אבל עברתו שמורה בלבו ונוקם ונוטר הוא מאין כמוהו." אחד העם האמין בציונות רוחנית, לא פוליטית, והמאמרים שלו, חוץ מהמאמר הזה, נלמדים בבתי הספר.
היסטוריונים ציונים מתעלמים מעובדות אלו, ומתארים את הערבים כ"כנופייה של רוצחים פרימיטיבים" וטוענים שפלסטינה הייתה מדבר צחיח או אדמת ביצות. היסטוריונים ציונים גם מתעלמים מכל הפיתוחים הכלכליים המודרניים על ידי הערבים שהתרחשו בפלסטינה לפני עליית הציונים, כמו הפיתוח של הסחר והנמלים החדשים ביפו ובחיפה. אותו דבר לגבי בנייתם של רובעי מסחר חדשים בתוך הערים, ואזורי מגורים חדשים מחוץ לערים הישנות. כי הציונים ראו את עצמם כמבשרי ההמצאה במיוחד בחקלאות ובעבודה עברית. הם גם פקפקו בנכונות החלק שלקחו יהודי פלסטינה עם אחיהם המוסלמים והנוצרים בהתפתחויות התרבותיות, המסחריות והכלכליות שהתרחשו לפני שהם באו. י. ברטל מציין שרוב הנוסעים הבריטיים (שביקרו בפלסטינה בתקופה העותומאנית) נטו לשבח בתיאוריהם את יהודי פלסטינה (הספרדים) יותר מאשר את האשכנזים ותיארו אותם באופן חיובי הרבה יותר מן האשכנזים (היהודים המזרח אירופאיים). תדמיתם של הספרדים הייתה טובה מזו של היהודים האשכנזים וזאת בשל מנהגיהם (שמץ האקזוטיקה המזרחית שיוחסה להם) והתרשמו מסובלנותם היחסית לשינויים תרבותיים – סובלנות שנדרשה לשבח.11

הניצול של העובדים התימנים

הספרדים, אחר כך, קיבלו הלם שלישי, כאשר מדיניות הציונים החלה להפוך אותם לעובדים זולים עקב סלידתם הקולקטיבית של הציונים לעובדים הערבים. מדיניות זו נחלה הצלחה רבה לא רק בהקשר ליהודי פלסטינה, אלא גם לאלה מתימן ומארצות מזרח תיכוניות אחרות שנעקרו מתוך דאר אל-איסלאם והובאו לפלסטינה, גם לפני וגם אחרי הקמת מדינת ישראל. אולם התפתחויות בכלכלה הישראלית לאחר מלחמת 1967 הצריכה את הפולריזציה של נפח התושבים של הגדה המערבית ורצועת עזה באותה מידה.
מתחילת הקמתה עמדה הציונות בפני פרדוקס: קודם, עיקרון שיפור רמת החיים שלה. הרצל ( מייסד תנועת הציונות) הבטיח לעולים העניים מאירופה שהם יחוו שיפור במצבם החברתי בפלסטינה. שליחי הציונות הבטיחו ליהודים חיי שפע ב"ארץ המובטחת". מרבית העולים לאחר 1881, שהייתה להם השקפה ציונית, הצליחו לשפר את רמת חייהם בפלסטינה באמצעים של ניצול העבודה הערבית הזולה וסובסידיות מחוץ לארץ.
שנית, עקרון ה"עבודה העברית" האומר שהציונים לא יכולים לכבוש את פלסטינה כל זמן שעבודת החקלאות והייצור נשארת בידיהם של "זרים" כלומר הפלסטינים, שכן "החורש את האדמה הוא בעליה." העולים הציונים הסוציאליסטים שהגיעו לאחר 1904, במה שמכונה עלייה שנייה, האמינו בעיקרון זה. הם היו הציונים הראשונים שהקימו קואופרטיבים חקלאיים, והתחילו להקים קיבוצים וארגוני עובדים, ולאחר מלחמת העולם הראשונה הם הקימו את ההסתדרות. מה שהיה ברור מיד מיישום העיקרון הזה הוא שהעולים הצעירים ידעו מעט מאוד על עבודה חקלאית והיו נחותים בהרבה אל העובדים הערבים שהיו גם בעלי הקרקעות הקודמים. זה הוביל את תנועת הציונות להביא את התימנים ככוח עבודה זול כדי למלא את מקומם של הערבים. וכך מצד אחד האגרונום האשכנזי יכל להמשיך ולעשות רווח, ומצד שני השמאל הציוני יהיה מאושר, הואיל והאדמה עדיין הייתה בידיהם של היהודים האשכנזים, כל זמן שהתימנים לא הראו הרבה יוזמה.
כמו יהודים ממקומות אחרים באיסלאם, התימנים נהנו משלטון עצמי. מצבם הכלכלי היה מספיק טוב ובתיהם היו בבעלותם, והם חיו באמצעות עבודות יד וצורפות-זהב, עובדי מתכת, יצרני נשק וכו'.
לאחר הקמת חובבי ציון ברוסיה בשנת 1882 פשטו ידיעות אל התימנים שיהודים רוסים עשירים קנו את פלסטינה מהסולטאן התורכי והמשיח היהודי המיוחל היגיע להקים את מלכותו הנשגבת שתהייה במרכז ירושלים. שבע משפחות תימניות עלו כתוצאה מכך, אך כשהם היגיעו לירושלים הם היו מופתעים שהיהודים שם לא שמחו לראותם ולא באו לקבל את פניהם הואיל ועתה הם יצטרכו לחלק את הכספים שלהם עם יותר אנשים. הם סבלו רעב חמור ומחלות, ואחת המשפחות נאלצה לחזור לתימן דרך קהיר, ומשם ראש המשפחה, איברהים אל שייך, שלח מכתב בו הוא הזהיר את התימנים שהם ימצאו לא עזרה ולא מרפא בירושלים ותימן הייתה פי אלף יותר טובה מפלסטינה. לכך הייתה השפעה שלילית על זרימת העלייה מצנעה.
בשנת 1882 הרב התימני יוסף בן שלמה מסעוד שם מודעה בעיתון חבצלת בו הוא מתאר את התנאים העלובים של העולים בירושלים וביקש תרומות. הוא אמר שמאתיים יהודים מצנעה שעלו לאחרונה חיים במצוקה ברחובות ואף אחד מעמיתיהם היהודים אינו מראה שום רחמים לפחות לתת להם מחסה. הם הגיעו למצב שהם צריכים להתחנן ללחם.12 העיתונות באותו זמן הייתה גדושה בסבל של התימנים, ובחוסר הגשת העזרה מצד האשכנזים, ואפילו זו שהגישו להם יהודי פלסטינה לא מנעה מהם את הרעב. העיתונות האשכנזית יכלה לצאת בקריאה אל יהודי העולם לעזרה. זה היה תלוי בישראל פרומקין, שהקים אגודה בשם עזרת נידחים, כדי להיאבק במסיונרים הנוצרים, וסייע בהקמת הכפר התימני הראשון בכפר סילוואן. קשיש תימני תיאר את המצב שלהם כך: הם חיו ללא מחסה, סבלו מחום השמש ביום ומהקור בלילה, מתחננים ללחם אל עוברי אורח ללא הועיל. הם ישנו מתחת לעצים ומתים מרעב ומחלות בין ערמות הזבל של ירושלים. נוצרים מן המושבה האמריקאית מצאו אותם, שמעו את הסיפור שלהם והתחילו לעזור להם באוכל ומלבוש, לאכזבתם של החוגים הדתיים היהודים שהאשימו את האמריקאים בניסיון להמירם. בראש האמריקאים עמד הורציו סאפורד, שבתו, ברטה, כתבה על כך בספרה "ירושלים שלנו" (1951). ההאשמות היו חסרות שחר ויחסי ידידות בין התימנים והאמריקאים נמשכו עד 1948. מקורות יהודים מציינים שתימנים רבים חיו כקבצנים בערים הגדולות כמו ירושלים, צפת וטבריה.
בשנת 1883 הקהילה התימנית בירושלים שלחה חזרה לתימן שני שליחים – סאלים חאמדי ויוסף נדף – לאסוף כספים, אך הקהילה שם סירבה לתרום מאחר שהרב סולימאן אל-קארה, ראש הקהילה ושופט בית הדין הרבני בצנעה, עיכב את הסכמתו לעלייה מסיבות גם כלכליות וגם דתיות. המשיח היהודי לא בא עדיין והמצב הכלכלי בירושלים לא איפשר את קליטתם של העולים. רשויות הדת של יהודי ערב בירושלים ובאלכסנדריה המליצו לתימנים לא לעלות, ולכן סולימאן אל-קארה סירב להשיג כל תרומות וביקש מן השליחים לחזור מאין שהם באו. לרב הייתה סיבה אחרת, שהייתה המצב הכלכלי בצנעה שהתדרדר כתוצאה מהעלייה ואילו סכום מס הג'יזייה ששילמו לסולטן העותומאני לא פחת, כלומר שכל משפחה יהודית הייתה צריכה לשלם יותר. חלק מהעולים נאלצו לחזור לתימן בין 1882 ו-1895, ואילו השאר הצטרפו לקהילה הספרדית בפלסטינה.
כשהם חיים שש נפשות בחדר, בתנאים לא-תברואים ותזונה דלה, המחלות התפשטו בין העולים. קצב תמותת התינוקות גבר, במשפחות אחדות, איבדו את כל ילדיהם. אולם הקהילה הציונית האשכנזית, היישוב החדש, סירבה לסייע לתימנים, לקחו אותם בחשבון כחלק מהישוב הישן ההולך ופוחת.
בשנת 1895 שלוש עשרה משפחות ניסו להקים מושב בבני סמועיל על ידי ירושלים. הם קנו חלקת אדמה של 600 דונם בסיוע החברה היהודית בפולין ופרומקין הנזכר לעיל. איכרים ערבים באו לסייע להם וביחד הם זרעו 150 דונמים של חיטה ושתלו 7,000 שתילים בעת שהם חיו במערות. התנאים אילצו אותם לפנות לארגון הציונות, חובבי ציון, לעזרה, אך הם נדחו. אחרי זה סיכסוך בין התימנים לשכניהם הערבים הסתיים בנטישת בני סאמועיל.
התימנים עשו מספר נסיונות בחקלאות עצמאית באמצעות אדמות חקלאיות קטנות. בשנת 1904 הם ניסו להקים כפר חקלאי בעמק הירדן, אחרי זה בהר-טוב, אולם כל נסיונותינם כשלו. אנו נראה שלפני 1948, כמעט כל הניסיונות של יהודי ערב ופלסטינה בתחום זה נכשלו בגלל שכל הכספים מהיהודים הוצאו על הקמת יישובים אשכנזים ציונים שנחשבו ל"עבודה חלוצית" ונשמרו אשכנזים "טהורים" עם חשיבות לאומית, ביטחונית וכלכלית. כך היה להם מונופול על הקמת הקיבוצים והמושבים והתפקיד שהוקצב ליהודי ערב היה זה של פועלים שכירים זולים. למרות שמספר העולים התימנים היה רק 1000 בין 1882-1904, בעוד שמספר העולים האשכנזים היה 24,000. 13
הפרק השני של ההיסטוריה העצובה של התימנים – עלייתם והעסקתם (ליתר דיוק ניצולם) בפלסטינה – התרחש במהלך 1910-14 והיה מתואם בין גורמים רבים על ידי תנועת הציונות החילונית. בתקופה זו מספר העולים התימנים היגיע ל-2,000 (לעומת 38,000 עולים אשכנזים). בשנת 1908 ד"ר יעקב טהון, מומחה לפלסטינה בארגון הציונות, הצהיר על הנחיצות ליצירת כוח עבודה יהודי היכול להתחרות בפועלים הערביים ביישובים היהודיים. ת'ון הציע להשתמש ביהודי ערב, בעיקר את התימנים והאיראנים, הואיל ו"רמת תרבותם" בהתאם לדבריו, הייתה כמו של האיכרים הערבים. הוא הציע להעסיק את נשותיהן ובנותיהן בבתיהם של בעלי המשק האשכנזים במקום הנשים הערביות. הוא מצא פתרון לבעיית המגורים עבור העובדים התימנים ביישוב על ידי כך שדרש שהם יחזרו למשפחותיהם בסוף עבודתם העונתית, ובמהלך עבודתם הם יכולים לישון על הריצפה בשדות! ת'ון חילק את העובדים לשניים – האשכנזים מרוסיה היו ה"עלית" ויהודי ערב היו ה"אספסוף", והוסיף שיהודי רוסיה בהיותם מעודנים יותר מבחינה תרבותית מן התימנים הם אינם יכולים לתפוס את מקומם של העובדים הערבים. אלכס בין, שציטט את העובדות האלה בספרו, החזרה לאדמה (עמודים 97-101), ציין הלאה שליהודי המזרח יש צרכים מועטים ולכן הם יכולים להתחרות עם הערבים, ואם את יהודי תימן שכבר מועסקים בישוב ישמרו באופן קבוע לא תחסר להם עבודה.
באותה שנה (1908), מתיישב ותיק כתב מאמר בעיתון הצבי שבו הוא הזכיר שאם כי יהודי אשכנז לחמו על שיוויון ברוסיה, הם דיכאו את זכויות האחרים ואת כל מי שהתנגד לתפיסה עקרונית של "עבודה עברית".
מפלגת הפועל הצעיר (מאוחר יותר נקראה מפ"י ואחרי זה מפלגת העבודה) הייתה הארגון הציוני הראשון שהביאה את התימנים לעבוד ביישובים האשכנזים. בועידה שלה בשנת 1908, מפלגה סוציאליסטית זו העבירה החלטה המצהירה על הצורך בניצול יהודי ארצות האיסלאם על ידי מעבידיהם היהודים כדי שהם יעשו את העבודה של "הזרים" (קרי, הפלסטינים).14 בהחלטה גם דובר על הצורך במאמצי תעמולה פעילים כדי להביא את היהודים האלה לעלות לפלסטינה ועל הצורך של "כיבוש העבודה".15 בשנת 1910 העובד התימני החל להתחרות עם האשכנזי, מה שהוביל את אחד ממנהיגי הפועל הצעיר, יוסף אהרונוביץ', להתריע "יצרנו מתחרה מסוכן יותר מהעובד הערבי, שיהפוך את חיי הנוער האשכנזי לבלתי אפשרים." הוא הוסיף, "למרות כל זאת אין אנו יכולים להילחם בו בשום דרך, אך יחד עם זאת אנחנו נבצע פשע נגד התימני אם נשאיר אותו במצב ההתפתחות הפיסי והשכלי המתנוון שלו שיהיה פועל מספיק זול כדי להתחרות עם משרתים דומים…"16
כך הציונים פתרו את הבעייה. הם השתמשו בעובדים תימנים נגד העובדים הערביים וכשהתימנים התחילו להתחרות בהם הם אמרו "איזה טעות הייתה בידינו שניצלנו את התימני והשתמשנו בו לעבודה כזאת." (כלומר לפטר אותו!). למרות זאת, ובהתאם להחלטה של ת'ון, ארגון הציונות בפלסטינה החליט לייבא עוד תימנים על ידי שיגור לתימן חבר (סוציאליסט!) מפלגת הפועל הצעיר, שמואל יבניאלי, לשעבר ורשבסקי. כשהוא הגיע לשם הוא התשמש בשם אליעזר בן יוסף, והמציא שהוא רב גדול שנשלח על ידי חכמי ירושלים ונשא עימו מסמכים מזוייפים על כך. הסוכן הציוני דיבר ונהג כמו תימני בשעה שהוא בישר להם על בואו הקרוב של המשיח ועל יום תחיית המתים. הוא אמר להם שהגיע הזמן לעלות לארץ המובטחת ויתר על כן הבטיח להם חיי מותרות בארץ זבת חלב ודבש – אבל לא כל אחד יכול ללכת. הוא בחר 1,500 אנשים כשירים והתחיל להעביר אותם. אולם באפריל 1912 ארגון הציונות שלח לו מברק בדרישה ממנו לחדול מכיוון שהעובדים האשכנזים חוששים מתחרות. יבניאלי ניסה להפסיק את המשלוח, אך התימנים התנגדו, מתוך חשש שהעיכוב ישהה אותם בתימן ביום תחיית המתים. 500 מהם עלו לפלסטינה ללא רשות ממנו.17 בספרו השליח הציוני מספר כיצד מצפונו הציק לו כאשר הוא דרש מהתימנים לעזוב את רכושם, נוחיותם ותנאיהם הכלכליים והחברתיים ההגונים במטרה להפוך לפועלים ביישובים. כשהם הגיעו לפלסטינה, לא הוענקו להם הסדרי מחייה והם נאלצו לגור ברחובות ובשדות, כשהם בונים בקתות מענפים. עם בוא הגשמים וקור החורף, הם פנו בקריאה אל "אחיהם" האשכנזים לרחמים. אחד המתיישבים איפשר לשלוש משפחות לגור ברפת. אחרי זה כל משפחה ניסתה למצוא אורווה או רפת לחודשי החורף. זה היה המצב ברחובות, חדרה, זיכרון יעקב ופתח תקווה בין היתר. תנאים אלה החריפו בתקופת מלחמת העולם הראשונה.19 קצב תמותת הילודה עלה בתנאי מחייה לא תברואים אלה. בתיזה שלה על הנושא הזה, ניצה דרויאן אומרת "האמונה הרווחת במהלך אותם הימים הייתה ילד תימני שנולד בפלסטינה ימות, ואם הוא מגיע לפלסטינה מתחת לגיל שלוש, לא ציפו ממנו לחיות."
יתר כל כן, המתיישבים התייחסו לעובדיהם התימנים כל כך בנבזות שאחד מן התימנים, שחזר לביתו, תיאר את חייהם של אלה הנמצאים בפלסטינה כ"גלות על גלות". הזילות שכוונה אליהם הייתה יותר גרועה מזו של כמה מוסלמים קיצונים בתימן. האשכנזים היו מנחיתים מכות עליהם והיו פונים אליהם ב"חמור" או "בן חמור",20 "ערבי מלוכלך", "ברברי" או "תימני עלוב", והיו נדהמים כשתימני ניסה להגן על עצמו. ברחובות, לדוגמא, כמה נשים היו מלקטות ענפים יבשים קטנים מהשטח באחד הפרדסים כאשר הבעלים האשכנזי הסתער עליהם והכה בהם בצורה באכזריות, קשר אותם לזנב החמור שלו, ורכב חזרה ליישוב כשהחמור גורר אחריו את הנשים לאורך הדרך מאחוריו. מאורע זה, הנקרא תקרית מאקוב על שמו של יונתן מאקוב האכזרי, היה עילה לתלונות רבות בקהילה התימנית. תקרית דומה ארעה בפתח תקווה כאשר חיים קוסובסקי תקף פתאום אשה תימניה, הכה אותה בצלעות ובזרועות אפילו בעת שהיא זעקה והתחננה לרחמים. בחדרה השומר של היישוב תקף בצורה פראית עובדים תימניים בשעה שהם היו ישנים. המקרה נלקח לדיון על ידי המינהלה האשכנזית של היישוב, אבל צדק ציוני נדחה מהקורבנות. ברל כצנלסון, אחד ממנהיגי תנועת העבודה הציונית הסתייג מזה והטיח ביקורת על היחס המנצל והמתעב שניתן, וקרא לריסון דחפים ברברים אלה.
כצנלסון התריע נגד דחיפת התימנים בכוח להאמין שאין תקווה לצדק בקהילה הציונית.21 הוא ציין שהמתיישבים התייחסו אל התימנים כמו אל עבדים. הם אולצו לעזוב את היישוב מלחמיה בגלל יחס קשה, ובדרך כלל בסוף הם עברו מיישוב אחד לאחר בחיפוש אחר עבודה. הם גורשו ממגדל בגלל שהמעסיק שלהם אמר שאין הם ברי-העסקה. הותר להם, בכל אופן, להשאר באופן קבוע ביישובים בדרום בתנאי שהם יקימו את מגוריהם מחוץ ליישוב. העיקרון של "עבודה עברית" עמד להיכשל הואיל והמתיישבים לא יכלו להסתדר ללא עבודת הערבים הזולה והמיומנת. בשנת 1913 30 משפחות נוספות חזרו לתימן ומכתביהם של התימנים שנשלחו מפלסטינה בקושי עודדו את קרוביהם לעלות.
אפילו ההומניסט, אחד העם, במאמר שפורסם ב-1912, אמר "העלייה התימנית משפיעה על אופייה של ההתיישבות הציונית בגלל התרבות והמנטליות השונה שלהם".22 השקפה זו נותרה מחופרת עמוקות והינה הגורם העיקרי במסע להביא פנימה את יהודי רוסיה היום, כדי שהם יוכלו "לשפר" את ההרכב של החברה הישראלית ולדלל את הרוב של היהודים המקוריים (ראה פרק רביעי).
חיים ארלוזורוב, אחד ממנהיגי תנועת העבודה הציונית, כתב "נראה שמצב הפועלים בדרום אפריקה הוא כמעט המצב היחיד שיש לו השלכות על התנאים פה".23 כצנלסון טען שהוא ראה "נפשות חפות מפשע מוכות על לא עוול, ואת שחיתות הצדק שהייתה גורלם של אלה שהוכו על ידי הנבחרים הרשמיים של "העם הנבחר" "בארץ המובטחת".24 ואז התימנים התחילו לצאת במאבק כדי לשים קץ לאפלייה, אי-הצדק והזילות שנערמו עליהם. בשנת 1913 הם הפיצו הודעה רשמית מגנים את מדיניות האפלייה המכוונת נגדם, ואת הרמאות שהופעלה בהבאתם לפלסטינה. בפנייתה אל האשכנזים, ההודעה הרשמית, בין היתר, הצהירה "אתם חושבים שאנחנו חסרי ערך וכלבים מלוכלכים…כולם מבזים אותנו בשל היותנו אביונים, אבל אלוהים עדנו שמתימן באנו רק על פי עצתכם."25
עיתון אחדות, שהופיע בשנים 1913-14, דיווח לנו שהשכר שהרוויחו התימנים היה פחות מהשכר שהוויחו הפועלים הערביים. אותו עיתון פירסם מכתב שכתב פועל תימני, המגנה את השכר הנמוך ואת לעג האשכנזים שקראו לתימנים " כלבים גויים".
בחוסר יכולת להחליף עבודה ללא רשות מעסיקם, התימנים בקושי היו אפילו עובדים "חופשיים". מתוך איסור עליהם לגור ביישוב, הם בנו את מגוריהם הדלים בחוץ. אחד מהם, מחנה יהודה, על יד פתח-תקווה, לדוגמא, עדיין קיים. עם שנת 1918 היו 5,000 תימנים, 10 אחוז מהאוכלוסייה היהודית בפלסטינה.26 מיכאל אלבז, אינטלקטואל ספרדי, כותב שהחוקרים מייחסים את הניצול והדיכוי של העולים התימנים לחקלאים היהודים העשירים במקום ליישובים הסוציאליסטים. למעשה, הוא טוען, את האחרונים יש להאשים יותר הואיל והם היו אלה ששיגרו את השליח יבניאלי להביא אותם, והם עשו הכל כדי להגביל את בעלותם על הקרקע והם כוננו במכוון את רמת החיים הנמוכה שלהם.27
בשנת 1944 ותיקי היישובים האשכנזים התאספו סביבות הקבר להנציח את יום השנה למותו של ברל כצנלסון, האינטלקטואל הסוציאליסט הציוני. אחת ה"חברות" הספידה בדברי שבח "אם היינו צריכם ללמוד את ההיסטוריה באמצעות אנדרטות של זכרון, לא יהיה אחר טוב יותר מקבר זה ללמוד ההיסטוריה של אותה תקופה, במיוחד מצב הביטחון והתנאים הבריאותיים והחברתיים, חייו של הציבור והרמה האתית של הפרט." גברת זו, עליזה שידלובסקי, סטתה מלהזכיר "בבית עלמין זה ישנה פינה מיוחדת לקבריהם של התימנים שבאו לפלסטינה בעקבות שליחותו של ש. יבניאלי. משפחה אחר משפחה נכנעה למלריה ולמחלות אחרות. הם נפלו כמו זבובים. אין אנדרטות על קבריהם, מלבד זו של משפחת הרב שנהרסה לחלוטין."28 "חברה" זו לא עשתה שום איזכור על כיצד חבריה ה"סוציאליסטים" התייחסו אל התימנים.
במהלך תקופה זו (1881-1918) מצביהם של כל הספרדים בפלסטינה התדרדר וזאת בשל המונופול הציוני על כל המקורות הכספיים של היהודים. הם השתמשו ביהודי ערב, כולל התימנים, לעבודה פיסית קשה כמו חציבה, בניית כבישים ושירותי משק בית. עד היום אי אפשר למצוא נשים אשכנזיות כמשרתות. באופן זה הפכו את יהודי ערב למעמד פועלים מנוצל, כמו את אחיהם הפלסטינים הערבים המוסלמים והנוצרים. אנחנו נראה כיצד עידן זה קבע את מעמד הספרדים במהלך המנדט הבריטי ולאחר הקמתה של מדינת ישראל בשנת 1948 כאשר פשעי הציונים נגד התימנים הגיעו לשיאם.

הערות
1.בדרך כלל השימוש במונח זה הוא לגבי אותם אדמות שדת האיסלאם היא המכרעת בהם פשוטו כמשמעו "תחום האיסלאם".
2. שבט ועם, 1954.
3. סמוחה, 1978, 281.
4. אלישר, שבט ועם, 1970.
5. אלישר, לחיות עם יהודים, 1980.
6.שבט ועם, 1970, 34.
7. המונח הציוני להגירה לארץ הקודש, פשוטו כמשמעו "עלייה"
8. זיכרונותיו של אליהו אלישר הזכירו לי את הסיפור של ה"פאשה" המוסלמי שהיה חברו של אבי, שהיה בעל מרחבי אדמה עם עדרי כבשים ובקר. כל שנה הוא היה מגיש לנו כבש ואומר: קבלו זאת כשי לראש השנה וליום הכיפורים וכשתלכו לבית הכנסת תתפללו לאלוהים שיעניק לי מחילה. היינו מגדלים את הכבש במשך כל הקיץ, מאכילים ורוחצים אותו ומשחקים איתו עד שהוא הפך להיות אחד מבני המשפחה. ביום כיפור אבי עתר אל השם במחילה על חטאיו של חברו. השם היה נעתר למחול לפאשה ואנחנו היינו אוכלים קבב במשך כל החגים, ראש השנה יום כיפור וסוכות. זה המשיך שנה אחרי שנה עד שסגנון החיים האלה נהרס והתפזרו סביב העולם. יהי רצון והשם ירחם על הפאשה.
9. ראשי תיבות מספר ישעיהו, פרק ב', פסוק ה', (בית יעקב לכו ונלכה לאור השם).
10. גרתי בשישה קיבוצים חילונים שונים שהם הרוב ולא ראיתי חבר אחד שהאמין באלוהים (מלבד כמה מהורי החברים). לגבי המיעוט "הדתי", מלבד נתורי קרתא שהם אנטי-ציונים, הם מנצלים את הדת למטרות פוליטיות והתנחלות ומרחיקים את עצמם מן היהדות היו שבתורה כתוב "כבד את הגר כי גר היית בארץ מצרים…"
11. קתדרה, נובמבר 1976.
12. ניני, 1977.
13. סמוחה, 281.
14. פרוטוקול הפועל הצעיר, 226.
15. כיבוש העבודה – המונח הציוני רומז על הרחקתם של הערבים משוק העבודה.
16. הפועל הצעיר, מס' 4, מצוטט על ידי ניני, 1977.
17. נחום מנחם, 108.
18. מסע לתימן, 1952.
19. ניני, 1977, 78.
20. "איבן", הבן של, נוסחה טיפוסית בקללה ערבית.
21. ניני, קתדרה, 1977.
22. כל כתבי אחד העם, 1947, 426.
23. א. מוהאריב, ענייני פלסטינים, אוגוסט, 1973.
24. שם.
25. שם.
26. נ. מנחם, 109-110.
27. זמנים מודרניים (תרגום ערבי 1981), אלבז, 103.
28. חיים הנגבי, במרחב, 20 במאי 1986 – הארץ, 20 במאי 1986.

מודעות פרסומת

תגים:

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: