Archive for the ‘קדמה’ Category

1 ביוני 2011 שבעים שנה לפרוץ הפרהוד – חשבון נפש

מאי 30, 2011

1  ביוני 1941 היה חג השבועות שבבגדד נחוג יומיים . ב 1 ביוני וב 2 ביוני פרץ בבגדד פוגרום אכזרי כנגד יהודי בגדד שידוע בכינויו "הפרהוד". גירסא אחת מדברת על 150 נרצחים גירסא אחרת מדברת על 180 נרצחים. הפרהוד היה נורא וכמובן שהיה לו רקע והיו לו אחראים. שגריר גרמניה בעיראק גרובה פעל במזרח התיכון מטעם המודיעין של גרמניה הנאצית שמהות תפקידו היתה סכנה פיזית ליהודי המזרח התיכון. לצידו פעל המופתי שיזם פגיעה ביהודים הילידים במדינות הערביות ובעיראק הוא "זקף הצלחה".(ב יוני 2014 פורסם בעתון הארץ המאמר "ליל הבדולח של יהודי עיראק" ,המאמר עוסק בדחיית התביעה של נפגעי הפרהוד להכרה כקרבנות הנאצים ע"י הרשות לזכויות ניצולי השואה במשרד האוצר. ד"ר גרובה שרבים הזכירו את שמו זכה ל"תעודת יושר ממדינת ישראל, בסוף פברואר 2018 דחה בית המשפט המחוזי בחיפה סופית את תביעתם של קורבנות הפרהוד להכיר בהם כקורבנות הנאצים. אי אפשר לערער לבית המשפט העליון אלא אם ניתנת רשות ערעור)

המופתי היה ראש הועד הערבי העליון שמונה על ידי הבריטים, ובמאורעות של 1936-1939 ברח כאשר הבריטים ביקשו לאסור אותו .

הפרהוד הוא ארוע שעבור הציונים מהווה פוטנציאל של בניית מיתוס שמציב את התנועה הציונית כמי שחילצה את יהודי עיראק מציפורני הנאצים. המיתוס לא נבנה רק בגלל הצורך של התנועה הציונית במיתוסים אלא בעיקר  כדי "לשים טיפקס" על עובדות היסטוריות ביחסם של פקידי התנועה הציונית למגורשים העיראקים למדינת ישראל. מאבקם של אשכנזים כפרטים או מוסדות רשמיים להעלים מההיסטוריה הכוללת בתוכה ניחשול,דיכוי,אפליה וקיפוח של מזרחים לא פסק אפילו ליום אחד.

על פי ספרה של אסתר גליצנשטיין מאיר בספרה "בין בגדאד לרמת גן" עמוד 35 הממשלה העיראקית התכוונה לאפשר את יציאתם של כמה אלפי יהודים ולהביא לשקט ביחסים עם היהודים, גם מסמכים מארכיונים בריטים מוכיחים שממשלת עיראק לא התכוונה לגרוש המוני יזום של היהודים. לשמחתינו הדברים התפתחו לגירוש המוני של 120000 יהודי עיראק שהחל בפועל במרץ 1951 והסתיים באוגוסט אותה שנה. כתבתי לשמחתינו לא משום שהיהודים היו ציונים ונשאבו בקיסמם של הרצל ובין גוריון. כתבתי לשמחתינו משום שהקולוניאליזם דאג להשאיר בעיראק תוהו ובהו שהפך את היציאה מעיראק לכדאית.

עובדתית זה נכון

היה פרהוד,היה גרוש המוני של 120000 מיהודי עיראק ב 1951 ,עיראק הפכה לגהינום עלי אדמות מאז ההפיכה ב 1963. אבל זוהי חצי אמת שנוחה מאוד למימסד האשכנזי ,חציה השני של האמת הוא חשבון קשה מאוד עם ממשלת ישראל והסוכנות היהודית.

על התרמית שביצירת הזיקה בין החרמת רכושם של יהודי עיראק שנתיים וחצי לאחר שהוחרם הרכוש הפלסטיני כתב יהודה שנהב במאמרו השוד המושלם . יהודי עיראק היו אזרחים עיראקים כאשר התרחשה הנכבה הפלסטינית ,והפלסטינים שהו במחנות הפליטים חסרי נתינות כאשר הוחרם רכושם של יהודי עיראק. עובדה חמורה נוספת היא שימוש בתרוץ של החרמת יהודי עיראק כדי לתת במתנה את הרכוש הפלסטיני לאשכנזים. בן דרור ימיני הוא מהדוחפים  הנמרצים של הספין על  "קיזוז רכוש" שמשמעותו מתנות לאשכנזים על חשבון סבל של יהודים עיראקים.

כמי שלא רואה בפלסטינים את האשמים במעשיה של ממשלת עיראק מחד ,יהודי עיראק ששהו בעיראק במלחמת 48 לא אחראים למעשיה של ממשלת ישראל. משמעות המושג של "קיזוז רכוש" היא הפיכת התנועה הציונית  לגורם מסכסך בין יהודי עיראק לבין הפלסטינים הערבים.

יהודי צפון אפריקה פוזרו בעיירות הקיפוח והניחשול משום שהסוכנות שלטה בכמות העולים שמגיעים בתקופת זמן קצובה. מאידך יהודי עיראק גורשו בהמוניהם ולכן בגלל שהסוכנות לא שלטה במספר הנכנסים הצליחו יהודי עיראק במאבקם להשגת מגורים במרכז. את המאבק על מקום המגורים הובילו פעילים קומוניסטים כאשר הציונים העיראקים המשיכו לציית לאדוניהם האשכנזים. משום שהעולים האשכנזים קיבלו מהר מאוד פתרונות דיור ופתרונות בתעסוקה הוברר שהדור השני של עולי רומניה עלה ברמת ההכנסה וההשכלה על הדור השני של עולי עיראק. בנקודת ההתחלה זאת אומרת עם הגעתם לארץ של עולי עיראק ורומניה בזמן חופף עלתה רמתם של יהודי עיראק מהדור הראשון על זו של עולי רומניה מהדור הראשון.  התנאים הקשים של המגורשים מעיראק גרמו לנסיגה של הדור השני בהשכלה לעומת הדור הראשון.

ציון הפרהוד הוא זכרון לדם השפוך ולא כתב מחילה או אינדולגנציה לדיכוי וניחשול  המגורשים מעיראק בידי התנועה הציונית.

תגובה מקדמה לפוסט שפרסמתי ביוני 2011

""יש מחקר שנעשה על העיראקים ואיך הסתדרו. המסקנה היא שהם היו אלימים ודרשו את זכויותיהם. אכן חבר הביא חבר ובן משפחה הכניס בן משפחה לערים כמו רמת גן, ירושלים וחיפה, אבל עיקר הפעולה נעשתה על ידי פעילים עיראקים אנשי שמאל וקומוניסטים שלא קיבלו את הלוקשים שמכרו להם במפאי. לזה נוסף הפן שהעליה העיראקית היתה העליה הראשונה הגדולה של יהודים משכילים והיה יותר בלאגן מאשר בהמשך. העולים שוכנו במעברות בבאר שבע אבל הם יכלו לברוח למרכז הארץ. מהכישלון הזה בן גוריון למד איך לפזר את העליה מצפון אפריקה במקומות נידחים שאוטובוס לא מגיע אליו. זו בעיקר הסיבה להבדל הסוציו אקונומי, שרך אגב הוא גם לא כל כך גדול כפי שעיראקים רבים רוצים להתהדר בו (משחקים את שיטת ההפרד ומשול הידועה, "אנחנו העיראקים הסתדרנו, לא כמו המרוקאים"), ההבדל העיקרי הוא שהיתה להם נגישות למסחר קטן ולמרכזי ערים ולהשכלה אוניברסיטאית (עם נומרוס קלאוסוס כמובן) בערך עשרים שנה מוקדם יותר מהמרוקאים והתימנים. זה כל ההבדל. אבל מאחר והעקומה לא ממש שונה אז יוצא שרמת ההשכלה הכללית של יהודי עיראק , כמו של יהודי מרוקו ומצרים נמצאת בירידה מאז שהם עלו ארצה ועד היום.""".

 

דחיית תביעתם של נפגעי התרבות להכיר בהם כנפגעי הנאצים

74 שנה אחרי הפרהוד ,ארבע שנים אחרי כתיבת הפוסט יש עדכון.

מדינת ישראל דחתה את תביעתם של נפגעי הפרהוד להכיר בקורבנותיו כנפגעי פעולות הנאצים ולהעניק להם את הגמלה וההטבות לפי "חוק נכי רדיפות הנאצים".

[..]ולם בצדו השני של המתרס ניצבת הרשות לזכויות ניצולי שואה במשרד האוצר, שטוענת כי המעורבות הנאצית בעיראק היתה שולית ולכן אין דין יהודי עיראק כדין יהודים במדינות אחרות שהיו תחת השלטון הנאצי. את הסיבות לפוגרום תולה הרשות בגורמים אחרים: שנאת יהודים מסורתית, מאבק בתומכי הבריטים ותמיכה במאבק הלאומי הפלסטיני.[..]

[..]"גרמניה לא יצאה מגדרה כדי לחדור אל תוך הטריטוריה העיראקית ולבסס שם את אחיזתה הפיזית, כמו גם האידיאולוגית", כותב ד"ר יעקב טובי מאוניברסיטת חיפה בחוות הדעת. "ענייניה של ברלין היו מופנים ליבשת אירופה ולא למקומות אחרים". לדבריו, "לא התקיימה כל ציפייה, לא כל שכן הוראה, מטעם הממשלה הגרמנית, כלפי ממשלת עיראק, לבצע פעולה ממשלתית כלשהי בתוככי עיראק, לא כל שכן ביצוע אירועי אלימות או השמדה של יהודים".[..]

לתוכן המאמר בהארץ כאן

מודעות פרסומת

הנר השביעי, קדמה תשנ"ד

ינואר 26, 2011

הנר השביעי, קדמה תשנ"ד

ביום השואה תשנ"ד, בבית-הספר קדמה בשכונת התקווה בתל-אביב שאז הייתי מנהלו, החלטנו לקיים לימודים וטקס ליום השואה עם ממד נוסף – הממד הכלל אנושי. כלומר לנסות ללמוד את הלקח האוניברסאלי של השואה היהודית. ללמוד ולשוחח על התנאים והנסיבות האנושיים שהביאו לצמיחתה של המפלצת האנושית הזאת, מעבר לגורם הרדיפה של יהודי אירופה הנוצרית. למדנו שבמהלך ההיסטוריה בתנאים ונסיבות דומות, צמחה מפלצת אנושית דומה אשר שיעבדה וחיסלה עמים אחרים, כמו האינדיאנים ביבשת אמריקה, האפריקנים שנסחרו לעבדות, הארמנים בראשית המאה, ועד רואנדה של שלהי המאה העשרים. העיקריים בתנאי דגירתה וצמיחתה של המפלצת כפי שלמדנו הם: חוסר סובלנות תרבותית, אפליה על בסיס גזעי ודתי, רדיפת כוח ובצע, בורות ופחד מפני השונה והאחר, רדיפה ופגיעה בחלש כדרך לביסוס העליונות של הרודף. שאלנו את עצמנו איך אפשר למנוע את כל אלה? איך בכלל מזהים את הסימנים למחלה החברתית הזאת?

לא השוונו בין שואות וחיסולי עמים בהיסטוריה, וזכרנו תמיד את ייחודיותה של השואה היהודית שחוללו הנאצים בעזרת התרבויות האירופאיות המתקדמות והמפותחות. בטקס עצמו, שהיה סטנדרטי למדי על-פי כל הכללים הרשמיים, הדלקנו נר נוסף, נר שביעי להזכיר את הפוטנציאל הנורא הזה שתמיד יקנן בתוכנו. את הנר השביעי הדליק ניצול שואה שגם שוחח עם התלמידים על המשמעויות הכלל אנושיות של השואה. לאחר מכן הקריאו התלמידים את הקטע הבא, אשר אומר את הכל בתמציתיות:

הנר השביעי

אנו, יהודים בני הדור השלישי לתקומה ולעצמאות, מבקשים בדחילו וברחימו ליטול מתוך אש זכרם של ששת מיליוני הקורבנות של השואה הנאצית, למעין אבוקה נוספת ולהציגה בפני כל העולם. אבוקה שביעית.

לנו הזכות הטרגית לעמוד כאן, לזכור ולהזהיר: אין עם, אין תרבות ואין קבוצת בני אדם המחוסנים מפני שנאה, גזענות, רדיפות והשמדה.

שנאת האחר, רדיפתו וחיסולו הם תופעה חברתית העלולה לתקוף כל קבוצת בני אנוש ובכל זמן.

אין אנו מתכוונים חס וחלילה להמעיט מכאב זיכרון בני עמנו, או לערוך השוואות בין שואה לשואה.

כל שאנו מבקשים הוא להזכיר לכל בני האנוש כי רדיפת האחר והשמדתו היא מפלצת אנושית, יצירת מוחו וכפיו של האדם, כפי שידעו זאת גם גזעים ועמים אחרים, בני דתות וקבוצות אוכלוסייה שונות במהלך ההיסטוריה האנושית. עלינו לזכור שרק האדם יכול לה למפלצת הנוראה הזאת.

אנו, צאצאי הנורא מכל, היום זקופי קומה, נושאים תפילה לשלום ולאחוות העמים, הדתות, הגזעים והתרבויות.

("קדמה" תל-אביב, יום השואה תשנ"ד)

השאלות הקשות

השואה ומשמעויותיה המכריעות לחיי היהודים ומדינת ישראל, היא אחד הנושאים הנחקרים, המתועדים, המלומדים והמוסברים ביותר במערכות החינוך והתרבות של מדינת ישראל והקהילות היהודיות בגולה, וכך צריך להיות. זהו הישג גדול לכל העוסקים בכך. יחד עם זאת, נשאלת השאלה, האם הצלחת הזיכרון והלימוד כלפי פנים מצליחה לשרת גם את הצורך הקיומי שלנו כיהודים וכבני אנוש, לחדור עמוק לתודעת האנושות ולהבהב שם לנצח כרמזור אזהרה. זוהי השאלה המרכזית ששאלנו את עצמנו בבית-הספר קדמה בשכונת התקווה בתל-אביב לפני כשש שנים, ומהשאלה הזאת נגזרות שאלות נוספות ומכריעות לעיצובו מחדש של נושא השואה כפרק זכרון ולימוד מרכזי בישראל.

השאלות ששאלנו אז עודן רלוונטיות לנו ולכלל האנושות: האם ששת מיליוני הקורבנות של הזוועה הנוראה ביותר בתולדות האנושות המודרנית, אשר חוסלו בשיטתיות רק משום היותם יהודים, היו בזהותם יהודים בלבד? או שהיו גם בני אנוש תושבי הכפר הגלובלי ההולך ומצטמק? האם המפלגה הנאצית ומנהיגה האיום היו בבחינת וירוס אירופאי זמני שתקף וחיסל את יהודי אירופה וחלף מן העולם, או שניתן לראות בהם מודל לזוועה הפוטנציאלית השוכנת עמוק בתוך כל מוח אנושי קולקטיבי? ושאלה פרקטית יותר – האם על-ידי ההתעלמות השיטתית שלנו, כיהודים וישראלים, מהשואות שעברו על עמים אחרים במהלך האנושות, אנחנו מצליחים יותר במשימת הזיכרון שלנו? אני חושב שעל השאלה האחרונה התחיל להשיב שר החינוך לשעבר יוסי שריד, כאשר ביקר במוזיאון השואה הארמנית. הוא לא היה מגיע לכך לעולם ללא התקדים של ביה"ס קדמה בשכונת התקווה. אנחנו היינו אותו ילד ששואל את השאלות הקשות והגלויות ביותר. "המבוגרים" לא הבינו את שאלות התם של הילד והגיבו בפראות ובבוטות. חטפנו סטירות מצלצלות מכל המערכת ונרדפנו עד חרמה ממש. אנשי חינוך ופוליטיקאים סברו שאין לנו, בי"ס בשכונה מזרחית,  זכות לגיטימית לעסוק בשאלת השואה שהיא לדידם סוגייה יהודית אירופאית. חברת הכנסת לימור לבנת הקימה משמרת מחאה עם חניכי בית"ר מול ביה"ס וקראה לשר החינוך לסגור את ביה"ס. ראש הממשלה, יצחק רבין ז"ל, גער בשר החינוך בישיבת הממשלה וביקש ממנו להבהיר את העניין. תקפו אותנו אפילו על כך "שהעזנו" להשמיע את שירה של חנה סנש בביצוע של הברירה הטבעית…  עד כדי כך שגברת נסערת צרחה עלי בטלפון: "אתם המרוקאים גנבתם לנו כבר את הכל, אבל עד כאן! שלא תעזו לגעת בשואה. אתם לא תגנבו לנו את השואה, עם הריקודי בטן שלכם."

כמובן שהבנתי ללבה ולצערה. לא לכך התכוונו. רצינו באמת ובתמים להגשים את הפדגוגיה השוויונית והמאוזנת עמה באנו לשכונת התקווה. ביה"ס קדמה בשכונת התקווה נסגר לבסוף לאחר שנתו הרביעית, על-ידי אנשים צרי מוחין ונטולי כל הבנה פדגוגית, אבל האור שזרח מהשכונה לא ייכבה לעולם. הפדגוגיה והרעיונות של קדמה חלחלו היטב ונמצאים היום בכל מקום בו חושבים על חינוך, כולל סוגיית השואה אשר עבורנו הייתה סוגייה חשובה. הייתי חוזר על הכל שוב באופן המדויק ביותר.

מדוע בקע האור מקדמה בשכונת התקווה דווקא?

אבל התגובות החשובות ביותר מבחינתנו היו של ניצולי שואה אשר הזדהו עם הטקס ותמכו בנו בדרכנו. כך למשל תגובת עיתון הקיבוץ במאמר המערכת שלו אחרי טקס יום השואה בביה"ס קדמה בשכונת התקווה בשנת 1995: "הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה. מנהל קדמה, סמי ש. שטרית, עשה את מה שכולנו לא העזנו לעשות. הוא שבר את המסגרת המקודשת, שנוצרה במשך עשרות שנים של טקסי יום השואה, והייתה בו התעוזה לצקת תכנים חדשים בסמלים שאף אחד לא העז לגעת בם." תגובה תומכת נוספת הייתה של ניצול שואה: "אני מברך אותך על שבירת קשר השתיקה סביב רצח עם שבוצע נגד ארמנים, צוענים ואחרים. עוצמת זעקתנו כיהודים היא ברגישותנו גם כלפי בני אנוש אף שאינם יהודים." כבר בשנה שלאחר מכן, ביקשו מוסדות חינוך שונים, כולל מוזיאון יד-ושם ואחרים את הקלטת הווידאו של הטקס ואת הטקסט שהוקרא בו. טקס יום השואה בקדמה הפך לציון דרך באמצעותו מקיימים מוסדות שונים דיון בשאלה האוניברסאלית של השואה שהפכה כבר לשאלה לגיטימית בארץ ובעולם.

ונשאלת השאלה מדוע דווקא קדמה? כיצד דווקא משכונת התקווה יצא המסר הזה ולא מהאקדמיה, ולא מהתקשורת, ולא מהספרות ולא מכל המוסדות הפדגוגיים הרשמיים של המדינה, ולא מכל המכונים והמוזיאונים לחקר וזכר השואה? התשובה נעוצה באופיו הפדגוגי של ביה"ס. בניגוד לתדמית הפרטיקולרית ("עדתית") שניסו להדביק לנו מערכות החינוך, האקדמיה והתקשורת, קדמה האמת היא התגלמות הפדגוגיה האוניברסאלית. שני מרכיבים יסודיים בתפיסה החינוכית שלנו שניסינו לעצב כמודל לכלל מערכת החינוך, ולא רק לשכונות המזרחיות, כפי שהציגה אותנו המערכת.

היסוד ראשון הוא יסוד המבנה השוויוני – כל התלמידים זכאים לחינוך איכותי באופן שוויוני ולכן אין לחסום תלמידים על-ידי מסלולים, הקבצות ומיונים שונים שמערכת החינוך אוהבת לעשות על בסיס הגדרות תרבותיות, אלא לאפשר הזדמנויות שוות ללימודים לכולם. המשמעות הפרקטית של "הזדמנויות שוות" אינה הצהרתית, אלא התערבות דיפרנציאלית מתמדת בהשקעת המשאבים והמאמצים כדי לשמור על רמת השוויון בהזדמנויות. היסוד השני הוא יסוד האיזון התרבותי – אנו מאמינים בתכנים מאוזנים מבחינה תרבותית, מיננית וערכית. משום שמערכת החינוך הישראלית עיצבה את תוכן הלימודים בבתי-הספר הרשמיים שלה על יסודות יהודיים-ציוניים-אירופאים, תוך מחיקה ושלילה של כל השאר, ראינו חובה עליונה להיות גורם מאזן ולמנוע את הפגיעה הקשה בתלמידים על-ידי התכנים האירופוצנטרים והאנטי-מזרחיים האלה. (ראו מאמרי בנושא זה בגיליון אפריל 1987 של מאזניים).

אנחנו מאמינים בשלל נרטיבים המתקיימים זה לצד זה ולא בנרטיב אחד המשתיק את כל השאר. מהמקום הזה בדיוק צמחה גם הראייה של הממד הנוסף, הכלל אנושי של השואה היהודית. וגם המערכת, מהעמדה השוביניסטית שלה,  הגיבה באופן מבוהל כלפינו, משום שראתה בתפיסה הפדגוגית השוויונית והאוניברסאלית של קדמה איום על ההגמוניה היהודית-הציונית-האשכנזית. המתקפה חסרת התקדים על קדמה בעקבות טקס יום השואה תשנ"ד, הצליחה להסיט את הראייה ציבורית מהעשייה הפדגוגית ומתפיסת העולם הכוללת שלנו. היום לאחר שביה"ס קדמה בשכונת התקווה חוסל, גם הבהלה פחתה ובמשרד החינוך מרגישים נוח יותר לעסוק בשאלות של איזון תרבותי בתכניות הלימודים. עד כדי כך הם רגועים שהם מרשים לעצמם להיעזר במורות של קדמה לשעבר. זו התחלה מבורכת, אך הדרך עוד ארוכה ואנחנו עדיין כאן מלווים עם עין פקוחה.

סמי שלום שטרית

סיפורו של אבו סעיד מתוך "ניפגש במקום שאין בו חשיכה" עמ 77-78

ספטמבר 1, 2010

חברת מנפאור שכנה בבניין הנמצא מול תחנת הרכבת לירושלים.תחנת הרכבת עצמה היתה בתהליכי הריסה. קו הרכבת לא היה ריווחי באותם ימים והעיר היתה זקוקה למקומות חנייה. יצחק פרידמן מנהל חברת "מנפאוור " היה כל כך סימפטי שהיתה לי תחושה שאני מבצע עבורו שליחות אישית. הוא שלח אותי ל "וולקן תעשיות מתכת" – משמרת בוקר וערב.  באולם ענק,מלא בכבלי מתכת בעלי עובי מגוון ,היה עלינו למשוך קצה של כבל ולחברו לתוף הנתון על ציר,אשר הסתובב במהירות רבה וגלגל על התוף כבל במשקל מאות קילוגקמים. לתוף זה חובר מנוף שהוביל את הגליל הכבד לפינה ממנה גולגל למסוף,שם הצמיד אליו מנהל המשמרת – פרץ שמו- דיסקית באמצעות תחל דק . על הדיסקית היה רשום "אוגנדה".  כאשר רצה פרץ להעלות את שיעורי הפרמיה שלו,גלגלתי ערב אחד כשלושה עשר טון של כבלי מתכת כאלה עד למסוף. לפעמים הועברתי למחלקה בה יוצרו פגזי תןתח עשרים מילימטר גם הן עבור אוגנדה בראשות אידי אמין דאדא. הורו לנו לשתות חלב ,שסופק על ידי החברה. אני שונא חלב . פרץ טען שהחלב ממילא אינו עוזר. "תראה את החזה שלי אחרי עשרים שנות עבודה." הוא חשף בפני את חזהו השקוע.  יום אחד הוא שאל אותי למה אני יושב "עם הערבושים". "כי הם פה ,"עניתי. מאז הוא 'סימן, אותי.כאשר היה פחות עומס עבודה,חש פרץ בקשר אנושי ופנה אלי בדברים. הוא סיפר על הריאות הפגועות שלו ,אשר עשרים שנעות עבודה במפעל דפקו אותן,ועל כך שהוא מוכן לעבוד במשמרת ערב. יום אחד השתחרר מהעבודה מוקדם ומצא את אשתו עם גבר אחר. בימים אחרים קרנ שנתקף בדיכאון ואיים על כולנו ,על הערבים במיוחד ,שהוא יפטר אותנו אם לא נמלא את מכסת הטונות לאותו יום.  לאבו סעיד היו שישה ילדים,במשמרת אחת השתחרר כבל עבה מן התוף אליו נקשר,והשתולל באויר כנחש זועם. אבו סעיד לא סהדפיק להתכופף והכבל העבה הצליף על פניו,חדר את לחיו השמאלית ותוך שהוא מרסק את מרבית שיניו יצא מלחיו הימנית והמשיך הלאה בחיפוש אחר קורבנות נוספים.הייתי קרוב למפסק הבטחון זחלתי אליו והורדתי את הידית. לאחר שהאמבולנס פינה את אבו סעיד לבית החולים הגיע סגן מנהל המפעל.לאחר טקס הבעת הצער הורה לנו לא לדבר עם עיתונאים,"שמימלא רק מלכלכים"ההנהלה החליטה שמוסיקה היא דבר טוב ,והאולם התמלא בצלילים אשר שיפרו מעט את המצב. לפעמים חיברתי את האנקול לחגורתי ,חמיד אחיו של אבו סעיד ,הניף אותי באויר,קרוב לתקרה הגבוהה,ו'טסתי' ברחבי האולם הענק לקצב המוסיקה.לאחר ימים מספר נשבר לי הזין,ועזבתי.

טיהור אתני במג'דל (אשקלון) לאחר הסכמי שביתת הנשק

אוגוסט 21, 2010

לאחרונה רכשתי את ספרו של עמנואל מטלון "ניפגש במקום שאין בו חשיכה " זכרונותיו של גנב ספרים.

הספר מחולק לפרקים ולכל פרק כותרת ,ותת כותרת שמציינת שם של קטע מוסיקלי.

במרכז הספר מכתבים (אוטנטיים) שאמו של גיבור הספר השאירה לבנה בטרם נפרדה ממנו למשך 20 שנה.

אין לי מיומנות בביקורת או סיקור ספרים  לכן אני מביא את מכתב 3 מתוך 12 ובו מתואר גרוש ערביי מג’דל (אשקלון) במהלך שנות  50,הרבה אחרי הסכמי שביתת הנשק.  משום שהגיית האות ‘צ’ ע"י יוצאי עיראק נשמעת לאוזניים מערביות כמו ‘ס’ הוחלפו במכתב האותיות ‘צ’ ב ‘ס’. חמשל פורצת = פורסת או יצאו=יסאו.

מכתב שלישי

באותו זמן התחיל ענין האפליות לעלות,אבל עם מילים יפות יותר כמו ‘ישראל השניה ‘,’סשוקי’ו’שחורים’.במחנות עולים נתקעו מאה אלף עולים ממדינות המזרח. עדות שונות זו מזו בלי מקסוע וחסרי דיור. מפלגות כמו מק"י שמרו אתנו על קשר,גם מפ"ם. נפא"י מגיעה לביקור אכזרי פעם בכמה שנים ,להזכיר בידי מי המפתח לאוכל ודירה.מגיפת שיתוק ילדים פורסת,מגיע מומחה מאמריקה בכדי שירגיע אותנו ,האמהות.      אביך עסק בלחפש כבוד ,היה מקום אחד שהוא קיבל כבוד בלי פיכוח[ויכוח]. אסל הערבים . היו שם משפחות שחיכו לגירוש . מסוגרים בגטו ,גדר תיל וחיילים. רק התימנים קיבלו רשיון לסחור איתם בדברים שנראו חסרי ערך,כמו מקל טוריה למשל.חסינו את בית הקברות הערבי,ונכנסנו אליהם. נותר לי קסת זהב ודינרים. בתמורה ,קיבלנו מהם עריסה יפה לתינוק ,ארון בגדיםקטן,וכמה שמיכות. אחר כך הלכנו אליהם לקבל פירות טריים בחינם. בקייס[בקיץ] לא הרשו להם לסאת לבוסתנים שלהם והם רעבו. הגטו נראה חשוך ,כאילו לא היו שם חיים. כמו חסר של מסורעים[מצורעים], הם היו רעבים לפי הבכי של התינוקות. הורידו להם את כמות הקמח מ 7 קילו לאחד,ולפעמים לא נתנו להם בכלל. קבלו שעתיים ביום לקטוף תאנים ותפוזים מהעסים שלהם שמחוס לגטו. אחרי שגירשו את הערבים לרמאללה,לעזה ולמחלות פליטים,בדרך לא דרך ,עם תינוקות ביד ,רעבים ,זקנים וחולים – לא התפלאנו כשחזר מחבל, ממחנה פליטים, תושב אשקלון לשעבר, ורסח שניים ליד לטרון וזרק אותם לבאר.לכמה מהם הסיעו עבודות באריגים בגליל כי ערביי אשקלון היו מומחים לעבודה באריגה. אמרו להם שבגליל האספקה זולה יותר. הם ידעו שזה שקר. כשאחד המפונים התחרט ,לא החזירו לו את התעודות ופנקסי המזן ובלעדיהם אתה כמו מת. לא הותירו להם ברירה אלא לעזוב לירדן,במשך כל אותו זמן השארתי את שושנה בידיהם של פואד ואשתו וזו היתה טעות .האהלים היו דליקים.

להתראות יה איבני