Archive for the ‘משה גרנות’ Category

משנתו של משה גרנות חופפת את משנתו של קלמן כצנלסון

ספטמבר 4, 2013

מזה מספר שנים אני עד לויכוח ברשת אם יהדות היא דת ודת בלבד ,או גם לאום .לאומיות. ליהודים אין מסורת לאומית ,אלא מסורת קהילתית שבטית. במסורת היהודית לפחות עד סוף המאה ה 19 התוכן הריאלי השל החיים היהודים היה השולחן ערוך,ללאומיות לא היו סממנים שאינם אמורפים. כאשר אני מעלה את הטענה שיהדות אינה לאום, אני מקבל את התשובה שלאומיות יהודית או ציונות טבועה בגנים/די אן איי/תת מודע /תודעה של כל יהודי באשר הוא.

בדיוק כמו התודעה הנוצרית שכל יהודי הוא רוצח אלהים.

אני לא חוויתי ולא ראיתי במשפחתי הגרעינית שום סממן של לאומיות יהודית, להיפך אמא שלי הזדעזעה מהג'וק שנכנס לי לראש, שתוצאתו היתה שרות ביחידה קרבית והשתתפות במלחמת אוקטובר . במשפחה המורחבת שלי ידעו המבוגרים לשמור על הילדים שלהם טוב יותר משההורים שלי שמעו עלי. קרובי משפחה ידעו לדאוג לכך כך שילדיהם לא הגיעו ליחידות לוחמות. השרות כג'ובניקים לא הפריע לא להם ולא לילדיהם להצביע לליכוד.

אני שומע הרבה מאוד את המילה "ציונות" ובמקביל לה  את המילה "השתמטות". מי שדואג לשכנע את הצבא שיש לו קב"א נמוך יכול לצעוק "אני ציוני", אבל ציוני הוא לא. עובדתית תמיד היה מחסור בלוחמים, בגלל חוסר נכונות לשרת ביחידות  קרביות.

ועכשיו נעבור למשה גרנות

כך מתאר ד"ר אבי פיקאר את כתיבתו של משה גרנות על המזרחים בספרו "עסקני הקיפוח"

[..]גרנות מתאר את חיי היהודים במזרח באופן שבו תיארו בעבר אירופאים את האוריינט אך ללא הפן הרומנטי שבתיאורים אלו. זה מקום מלוכלך, מושחת, חולה, חסר ערבות הדדית (העשירים מתנכרים לעניים) ומלא בפשיעה וזנות. היהודים, כחלק מאתו מזרח, שייכים באופן טבעי לאותה זוהמה וניוון.[..]

 * משה גרנות: אהבתי את הסיפור של יעל שהם על ברל כצנלסון [גיליון 876], איש מופלא, שלולא נפטר בגיל צעיר כל כך היה בוודאי מתחרהו של בן-גוריון על הנהגת היישוב.

בעברי הרחוק, כששימשתי כמורה, לימדתי את סיפורו של משה סמילנסקי "לטיפה", סיפור החושף בדרך כואבת למדי את ההבדל הענק שבין המנטליות המוסלמית למנטליות האירופית – בעיקר ביחס שתי החברות אל האישה.

וכאן ציטוט מהספר "עסקני הקיפוח" שנכלל כתגובה בפוסט של הבלוגר אלי אשד

[..]· בע"מ 94 מצטט המחבר את אלי חמו ותקווה לוי (מזרחים המזוהים עם השמאל הקיצוני) המגדירים את האשכנזים כאויבם. מכאן משליך המחבר על כלל המזרחים וכן על תהליך חשיבתם: "מסתבר שהעולים המזרחים סמנו מיד עם עלייתם לארץ את ה"אויב" שלהם ולא ממש נזקקו ל"ראיות" כדי לתרץ את שנאתם".[..]

בנוגע לשאלה על קיומו של לאום יהודי, לפי ספרה של ד"ר אסתר גליצנשטיין ההחלטה לכלול את יהודי ארצות האיסלם ב"תכנית המיליון" של בן גוריון התקבלה רק בגלל השואה,למזרחים לא יועד כל תפקיד במימוש הפרוייקט הציוני עד אז.

הדברים שכותב משה גרנות על הניחשול המובנה במזרחים ועל שנאתם לאשכנזים חופפים את התיזה של קלמן קצנלסון אודות שני עמים.

אז זהו אין דבר כזה "עם יהודי" שמאופיין בלאומיות שעונה להגדרה מודרנית.  אני מוכן להסתייע גם במשה גרנות כדי לנער מעצמי  את הציונות.

משה גרנות שלום שלום תלך ואל תחזור,פנינים נבחרות מחדשות בן עזר 868.

כאמור, הבאתי כאן רק פירורים משפע הבלע והרשעות שעסקני הקיפוח הפיקו מנבכי שנאתם. מי שרוצה לקרוא דברים אלה בפירוט עם ציטוטים מדויקים ומראי מקום – מוזמן לקרוא את ספרי "עסקני הקיפוח – שיח של הסתה וגזענות" [ירון גולן, 2000]. הלוואי שספר זה היה מגיע לידיו של אמנון לוי…
 
ובכן, אמנון לוי מעוניין לחזור אל השיח האנטישמי, הוא מעוניין באלימות כנגד אחיו האשכנזים, רק משום שההיסטוריה העניקה להם גם קטסטרופה שאין לה אחות בכל תולדות האנושות – אך גם יתרונות להתמודדות עם דרישות המודרנה. ייזכר שמו של אמנון לוי לדיראון עולם על המעשה המתועב שעשה.

 

אהוד: לאור לשונו הגסה, אני מעולם לא שמתי קצוץ על גדולתו ובקיאותו בתורה. הוא דוגמא מצויינת לכך שיהודי בגדדי אחד הצליח לתעתע ביהודים פתאים רבים מיוצאי מרוקו וגם בצאצאיהם.

הבחירות האחרונות פתחו צוהר לשינוי – ח"כ רות קלדרון, מן האושיות המרכזיות של ההתחדשות היהודית, הקימה שדולה להתחדשות יהודית בכנסת. שר החינוך שי פירון הכריז על הקמת אגף להתחדשות יהודית ועל תקנות חדשות שיזרימו תקציבים לתחום הזה. הבית היהודי, לראשונה, מבטיח לתמוך בהתחדשות היהודית הפלורליסטית. אבל בינתיים הדיבורים טרם הניבו תקציבים. כנס שדרות לחברה, שבשנים שעברו העלה נושאים חברתיים וחינוכיים מרכזיים על סדר יומה של החברה הישראלית, יעלה את הסוגייה על ראש שמחתו, בכינוסו השבוע, ויש לקוות שאכן יתחולל שינוי. אני מצטרף לשאלה שהיא כותרת המושב בכנס: "של מי היהדות הזאת?" ותשובתי ברורה – של כל היהודים המבקשים אותה.

גילוי נאות – אני עומד בראש אחד מארגוני ההתחדשות היהודית, מרכז "יובלים".

 

פורסם לראשונה ב"ישראל היום"

 

אהוד: לקוראי המכתב העיתי ולקוראי ספריי, גישתי ידועה – אנחנו, החילונים, בעלי ההשקפה הפלורליסטים – הננו היהדות של זמננו, וגם נושאי ומבטאי ההיסטוריה והתרבות היהודית של זמננו, וזאת כבר מראשית המאה העשרים, ולכן אין לנו צורך ב"התחדשות יהודית" מבית מדרשה המשעמם של רות קלדרון ודומיה. שֶׁיִלְמדו הם אותנו, את ספרינו ושירינו – אם ברצונם לדעת תרבות יהודית ישראלית מהי.

אני למשל מעריץ את הרב יונה מצגר, עם לראשו המגבעת השחורה הגדולה שחבשו בני ישראל במעמד הר סיני – הרב העושה עבודה חשובה מאוד בכך שהוא מצליח להשניא ולהמאיס עלינו את הצביעות הדתית היהודית.

 

מודעות פרסומת

קורט ירד מהטרקטור / משה גרנות

ינואר 14, 2013

משה גרנות

קוּרְט ירד מהטרקטור

בצוהרי יום סתווי אחד בראשית שנות הארבעים טיפס הטנדר הישן של הקיבוץ אל חלקת הפלחה המוגבהת, ממנה ניתן היה לראות את מפרץ חיפה בכל הודו ותפארתו, ועצר ליד הדִי-פוֹר הכתום ששרשרותיו השמיעו חריקות מחרישות אוזניים. מהטנדר ירדו הִילְדָה וחסיה, וסימנו לקורט שיעצור. קורט עצר, אבל לא דומם את המנוע. באותם ימים הדלקת מנוע הייתה משימה לא פשוטה, שהיתה כרוכה במיומנות ובכוח פיזי לא מבוטל.

חסיה והִילְדָה ביקשו מקורט לרדת ולהתרחק מעט מן הטרקטור המרעיש – דבר להן אליו, ולא יכלו להמתין עד לארוחת הערב, כי קורט לא היה חוזר לקיבוץ בערב – הוא ויוסף היו עובדים ביום ובלילה בתורנות כדי לסיים את החריש והזריעה לפני בוא הגשמים. את האוכל היו מביאים להם לשדה, ואת מעט השעות שהם הרשו לעצמם לישון, הם בילו בחיקם החם של התלמים שזה עתה נבקעו בסכין המחרשה.

"תראה, קורט, אתה יודע שדוקטור צין נהרג…"

"אלה החדשות?! זה קרה לפני שלושה חודשים! בשביל זה אתן מפסיקות את החריש?!"

"כל בית הילדים חולה. לילדים יש חום גבוה, האימהות בהיסטריה… ולא רק אצלנו, דוקטור צין טיפל הרי בכל הילדים של בית החינוך – חמישה קיבוצים!"

"נו?"

"מה נו? אתה לא מבין שאנחנו צריכים אותך?"

"מה זאת אומרת? באיזה אופן?"

"תראה, קורט, הִילְדָה סיפרה לנו שהיית רופא בגרמניה… בגלל זה הבאתי אותה, שתדבר אל לבך. גם דינה ויוסי חולים, יגאל הקטן מחזיק בינתיים מעמד."

הִילְדָה היתה "החברה" של קורט, כלומר, אשתו, דינה יוסי ויגאל היו שלושת ילדיהם – שלושתם שהו באותם ימים בבית הילדים והתחנכו בבית החינוך.

"כמה זמן אתה עובד על הטרקטור, קורט?"

"חמש שנים, אבל גם קודם עבדתי בפלחה. חוץ מתורנויות קצרות – בדרך כלל רק בפלחה, יותר מעשר שנים."

"אין ברירה, קורט, פלחה זה חשוב, אבל יותר חשוב להציל חיים."

"שנים אני לא מתעסק בזה – אולי שתים עשרה שנה, זה לא ככה שלובשים חלוק, ואתה שוב רופא. צריך להשתלם. אני התכוונתי לגמור עם זה, באתי לארץ ישראל בכוונה להיות עובד אדמה, לשכוח הכול, להתחיל הכול מחדש…"

למרות המרכאות שתחמתי בהן את הדיבורים הישירים, אינני יכול להתחייב שהבאתי את הדברים כנתינתם, אך ללא ספק הבאתי את רוח הדברים כפי שהייתה – את זאת אני יודע ממקור ראשון: הכרתי את האנשים, דיברתי איתם, דובבתי אותם: קורט שלנו ירד אז באי רצון מהטרקטור, לבש חלוק, לקח את תיקו של דוקטור צין ופנה לבית הילדים. עוד כעשר שנים עבד קורט בתור הרופא של הקיבוצים שבסביבה, למד, השתלם והתעדכן. יום אחד ארז את חפציו המעטים שהצליח לאסוף בעשרים שנות שהותו בקיבוץ, ועבר לגור בעיר הגדולה יחד עם אשתו ועם שניים מילדיו (דינה, בתו הבכירה, "הגשימה", כלומר, יצאה עם עוד חברים וחברות אל קיבוץ צעיר על גבול רצועת עזה), קיבל משרת רופא כללי בקופת החולים, והיכה על חטא שלא עזב את הקיבוץ חמש שנים קודם, שאילו עשה כן, לא היה גודר בעד ילדיו לימודים אקדמיים (באותם ימים מי שלמד בקיבוץ או במושב לקראת בחינות בגרות – נחשב כמעט ל"בוגד", שהרי הייעוד של איש קיבוץ היה עבודת כפיים, ולא מקצועות "גלותיים". אשר על כן, היו ילדיו של קורט, כמו שאר ילדי הקיבוץ, מנועים מללמוד לימודים "תכליתיים", כדי ש"חס וחלילה" לא יגיעו לאוניברסיטה).

סיפורו של קורט, הגם שהוא מסתמך על עובדות כהווייתן, הוא גם סמל למה שקרה לרבים מאיתנו, ואולי לכולנו, כאן בארץ ישראל ברבות הימים: בתחילה זרחה עלינו שמש האידיאלים, מפעימי הלב, של בני העלייה השנייה ושלישית, יוצרי המהפכה המשמעותית ביותר שעברה על עם ישראל מעודו, ראינו עצמנו ממשיכיהם, המחוייבים מוסרית להמשיך בדרכם: לאיין את צורכי הפרט אל מול יעדי הכלל, לשרש את המאפיינים שדבקו בנו במאות שנות הגלות, וליצור את עצמנו מחדש.

יבוא מי ויתמה על התפעלותי מסיפורו של קורט – סוף סוף, כבר ראינו פרופסורים ומדענים מבריקים, בעלי תהילת עולם, מטאטאים את רחובות פתח תקווה ובאר שבע! ובכל זאת, אני מתעקש לומר שמדובר בעולם מושגים אחר לגמרי: המדען שמטאטא את הרחובות, מקווה בכל ליבו שמדובר במלאכה זמנית, עד שירווח, עד שתתפנה משרה המתאימה לכישוריו, עד שילמד עברית. משום היותו אדם ריאליסטי, שאיננו סומך, לא על ניסים, ולא על טוב ליבם של הוותיקים, הוא יודע שחבלי הקליטה בארץ זרה הם קשים, וטאטוא רחובות הוא רעה זמנית, אמצעי להתפרנס בינתיים עד שהעולם יחזור עבורו להסתובב במסלולו התקין.

לעומתו, קורט הסתיר מפני חבריו שבקיבוץ כי הוא דוקטור לרפואה, וכל זה כדי להגשים את חלומו להיות פלח בארץ ישראל, לעשות משהו שנראה לו כצעד הכרחי לקראת הבראת העם היהודי מחוליי הגלות, ובעקבות כך – צעד לקראת עצמאות מדינית לעמו המיוסר. רק מגיפת החצבת שפקדה את ילדי בית החינוך (ביניהם גם ילדיו שלו), ורק לית הברירה שנוצר בעקבות מותו של הרופא הקבוע של קיבוצו וקיבוצי הסביבה – רק אלה שכנעוהו להיכנע ולרדת מהטרקטור. אז הבין קורט שתפקידו הייחודי באפופיאה הנפלאה של תקומת ישראל בארצו הסתיים, והוא ממשיך לחיות בעולם הספרטני של הקיבוץ ללא שום טעם, ולא רק שאיננו מגשים את מה שנראה לו כייעודו, אלא אף מזיק לילדיו. על כן עזב קורט עם ילדיו (לאחר עשר שנים נוספות!), והפך להיות אזרח רגיל, כמו כולנו היום, כולל בני הקיבוצים והמושבים, אלה שאבותיהם היו פעם חוד החנית של המפעל הציוני.

אינני רוצה כי ישתמע מדבריי, שאני מפחית מערכו של קורט העירוני, הרופא מן השורה בקופת החולים, זה שקנה לו דירה ומכונית מיגיע כפיו, וכשקצת רווח, הוא גם יצא מדי פעם לנפוש על האלפים בשווייץ, זה שריפא אלפי חולים ושילם מיסים, ובניו שירתו בצה"ל, ולהוותו והוותנו, אף שכל בן באחת המלחמות. וכי כיצד אהין לעשות זאת?! אני רק מסכים עם קורט, כי מה שעשה קודם, באותן עשר שנים ראשונות שלו בארץ היה שייך לספירה אחרת לגמרי, אז הוא יצר היסטוריה, דבר שמזדמן לאדם מן השורה רק לעתים נדירות. הוא היה שם בפסגה ההיא, שכנראה, לא יצליח הוא, ולא נצליח אנחנו, לטפס אליה שוב בעתיד הנראה לעין.

צריך להביט נכוחה קדימה ולהבין כי אין ההווה יכול להיות דומה לעבר. די אם נציין, כי חינוך לחקלאות ולעבודת כפיים היום הוא בבחינת אנאכרוניזם גמור: מדינה מודרנית זקוקה רק למיעוט מבוטל של עובדי אדמה, ורק במדינות מתפתחות (קרי: בלתי מפותחות!) מושתת רוב התוצר הלאומי על עבודת כפיים. מן הסתם אין לנו ברירה אלא להיות כפי שאנחנו – אנשים קטנים המבקשים את טובת עצמנו, תוך תקווה שהמדינה תעשה כל שביכולתה כדי לממש את שאיפתנו הקטנה הזו. אך קווי אופיינו העכשוויים האלה אסור להם לדחוק מתודעתנו האישית והלאומית את מה שקורט חש כל ימי חייו, והוא – שהיתה תקופה הירואית אדירת כוח שהניחה את התשתית לכל הטוב והיפה שאנחנו התברכנו בו היום. היו פעם אנשים אדירי רוח, שבאו לארץ בעלייה השנייה והשלישית, שחוללו את הנס הגדול של אומתנו, אנשים שבאו לכאן, ולא הביאו אותם, אנשים בעלי חזון ובעלי כוח ומוטיבציה להפוך את החזון למציאות, אנשים שהשפיעו על חלוצים כמו קורט לעצב את דמותם מחדש עד ללא הכר.

נדמה לי, שהנטייה הגוברת היום בלימוד תולדות ישראל בדורות האחרונים היא להמעיט מערכה של המהפכה הציונית שחוללוה חלוצי העלייה השנייה והשלישית. הטענה המושמעת היא שכל העליות סבלו, כל העליות היו הרואיות, כל העליות תרמו את תרומתן למפעל הציוני. זה הכול נכון ושריר וקיים, אך יחד עם זאת, מפעלן של העלייה השנייה והשלישית אין דומה לו בכל תולדותינו: הן הקימו חברת עילית שבזה לרכוש פרטי, שמתעלה על השאיפות הטבעיות להגשמה עצמית, שמסכנת את עצמה למען ביטחון הכלל. הם הקימו את הקיבוצים והמושבים, שאין משלם בכל העולם, חיו במשטר ספרטני במקומות המסוכנים ביותר, והקימו את כוח המגן של היישוב, ואחר כך של כל העם היהודי, יש מאין.

נכון, הקיבוץ והמושב של היום אינם הקיבוץ והמושב של פעם, אך זו אינה סיבה להתעלם מהתרומה היחידאית של מקימי הגופים האלה. מערכת החינוך צריכה להצביע ביראת כבוד על מפעלם, מפעל שאין דומה לו בתולדות ישראל, ואף בתולדות העולם. מערכת החינוך, צריכה, לדעתי, להפנים את רחשי הלב של קורט כאשר ירד מהטרקטור – רחשי לב של מי שהפסיד את הבכורה. זה רק ייטיב עמנו אם נחוש מה שחש קורט כאשר ירד מן הטרקטור, שהיה כאן צעד הכרחי, שלא יגונה, אבל היתה כאן ירידה ללא ספק. ענווה מוצדקת היא לעולם במקומה.

אהוד: היתה גם העלייה הראשונה, שזכויותיה אינן פחותות, אף כי אבות אבותיי פיספסו אותה כי עלו על הקרקע של פתח-תקווה לפני התאריך הקובע, 1882, ולכן אינם כלולים בה. והיתה גם תקופת העלייה השנייה של היישוב העברי, האזרחי – והיא בעיקר תל אביב, שבה, לא פחות מאשר בדגניה, הונח היסוד למדינת ישראל.

 אהוד: התרבות הישראלית העברית החדשה היא היהדות החשובה ביותר של ימינו – גם אם יש כמה לא-יהודים שלוקחים בה חלק.

מעולם לא היה רנסנס כזה בעם היהודי וביהדות – כמו מאז שהחלה העלייה הראשונה לארץ-ישראל. כל המקשקש על היותה של תרבותנו הישראלית החילונית, הפלוראליסטית –"עגלה ריקה", ועל הפער בה מ"התנ"ך לפלמ"ח" – הוא בעיניי דמגוג. מעולם לא ישבו כל כך הרבה יהודים, שרובם דוברי עברית, חופשיים מבחינה לאומית, תרבותית ודתית – על אדמתם, בארצם. אנחנו היהדות החשובה ביותר, היצירתית ביותר – של דורותינו מאז העלייה הראשונה ומאז ברנר בארץ-ישראל.

 אז מה אתם באים כאן עם דפי התלמוד המשעממים, הלא-עבריים אפילו – לזיין לנו את השכל כאילו אנחנו ריקים ופוחזים ואילו אתם – הדתיים, ומעריצי התלמוד, ו"המסורת" – הנכם היהודים האמיתיים. כן? ובכן, עכוזינו נפנה לכם לנשיקה – מתחזים אופורטוניסטים שכמותכם, ערלים להיסטוריה היהודית. התרבות היהודית-העברית המפוארת, החילונית ברובה, שצמחה בישראל – אינה זקוקה להרצאות ב"עלמא" ולרות קלדרון ודומיה, המתחפשים למייסרים שלנו. אני מקבל חרארה מהפטפוטים הלמדניים שלהם כאילו הם גילו את היהדות האמיתית בעולם חילוני שוקע ונטול שורשים! – איזו בדיחה! בבקשה מכם, השאירו את התלמוד לפאראזיטים הכלואים בישיבות בישראל, ממילא שום גאון לא יצא מהם, ומבחינה תיאולוגית הם אפילו לא התמודדו עדיין עם השואה! ה"מאמינים" הללו!

חבריי ואני, כל חיינו, כל יצירתנו – הם פרק חשוב ביהדות ובהיסטוריה היהודית-העברית בת-ימינו, כך לדוגמא גם הזמר העברי, ומלחמות ישראל, ורחל, ולאה גולדברג, ואסתר ראב, ואלתרמן – וכך גם יְלמדו אותם ויִלמדו מהם הדורות הבאים – אבל אנחנו, ודומה שכך חשים גם רוב היוצרים בישראל, בעבר ובהווה, אנחנו שהננו היהדות העברית החיה והאמיתית של דורנו – אנחנו לא לוקחים חלק בבדיחה של ה"יהדות" המתחסדת והמלוקקת – שאותה מלמדת לנו רות קלדרון, המרוצה כל כך מעצמה. צר לנו, אצלנו למדנות בתלמוד היא סמל לא רק לחוכמה אלא גם לטיפשות ולבזבוז זמן!

 

משה גרנות

כל ימי הייתי מעריץ גדול של חלוצי העליות השנייה והשלישית – ראיתי בהם את האחראים למהפכה הגדולה שעבר עם ישראל בארץ ישראל, מהפכה שהובילה בסופו של דבר לקוממיותו בארצו. אני היכרתי אותם, התחככתי בהם, דיברתי איתם – עם הנפילים שהיו בארץ, עם אנשי המידות, אנשי ההתיישבות העובדת, שלא היו כמותם מעולם בכל דברי עם ישראל.

אני הייתי אז נער, פליט המלחמה הארורה ההיא, רדוף פחדי העבר – ואני עומד מולם משתאה לנוכח תפארת עוזם וטוהר מידותיהם. ידעתי שלא אשתווה אליהם לעולם, ולכל היותר אצליח להטמיע באישיותי רסיסים מן האור הגדול אשר שפע מאישיותם וממעשי ידיהם.

כשעליתי ארצה היו בני העלייה השנייה והשלישית שבעי קרבות ועטורי ניצחונות כבירים, הם בראו יהודי חדש שמתעב עסקי אוויר ושתדלנות וגינוני ייחוס ולמדנות לשמה. הם חתרו לברוא יהודי שמתקיים מעבודת האדמה, שמוציא לחם מן הארץ בזיעת אפיו, שמגן בגופו על בני ביתו.

משה גרנות עסקני הקיפוח/ ביקורת אבי פיקאר

מרץ 14, 2012
ספרו של גרנות נע בשני צירים. מצד אחד מוכיח גרנות עד כמה המזרחים הינם נחשלים ובאו מתרבות נחותה ומצד שני הוא תוקף את אלה שמתנגדים לתיאור זה ותולים את נחיתותם של המזרחים במזימה של הממסד האשכנזי. עם זאת דואג גרנות להדגיש שהוא חש כאח למזרחים ומתנצל פעמים מספר בספר על כך שהוא נאלץ לתאר את הדברים כפי שהוא רואה אותם. גרנות לא מתעלם מגזענות וסטראוטיפים שקיימים בחברה הישראלית אולם סטראוטיפים אלו הם לדעתו יחסים בין קבוצות שונות ושנאת הזר, כל זר, והוא איננו חלק מהיחסים בין מזרח למערב ובין ארופה לאסיה ואפריקה.
גרנות מתאר את חיי היהודים במזרח באופן שבו תיארו בעבר אירופאים את האוריינט אך ללא הפן הרומנטי שבתיאורים אלו. זה מקום מלוכלך, מושחת, חולה, חסר ערבות הדדית (העשירים מתנכרים לעניים) ומלא בפשיעה וזנות. היהודים, כחלק מאתו מזרח, שייכים באופן טבעי לאותה זוהמה וניוון. המקורות של גרנות הם בעיקר ספרותיים – הסרט 'שחור' של חנה אזולאי הספרי והרומן ויקטוריה של סמי מיכאל. אולם הוא גם הצליח לדלות תימוכין בעזרת קריאה אי אלו ספרי מחקר (לרוב הספרות המחקרית בנוגע ליהודים בארצות האיסלם הוא לא מתייחס ומתיאוריו ניכר שהוא גם אינו מכיר ספרות זו). גרנות מביט דרך משקפת מאד סלקטיבית תוך הדגשת חסרונות ארצות האיסלם (כמו שלטון טוטליטרי) והתעלמות מחסרונות כאלה בארצות ארופה (כמו שלטון טוטליטרי מהאכזריים בהיסטוריה האנושית). לגרנות יש גם ידע על המזרחים ממקור ראשון. בילדותו שהה כבן למשפחה רומנית במעברה בבאר שבע. המזרחים באותה מעברה היו אלימים מלוכלכים וחולים והפכו את חיי משפחתו של גרנות לגיהנום. לא הייתה להם ברירה אלא לעזוב את המעברה. טראומת הילדות הזו, שעליה יוודע לקורא בעמ' 66, יכולה להסביר את החשבון הארוך שיש לגרנות עם המזרחיים.
כחלק ממאבקו בעסקני הקיפוח גרנות דוחה את הטענה שהייתה מזימה אשכנזית להשפיל את התרבות המזרחית. אולם בשטף כתיבתו ניתן להבין כיצד למרות העדרה של מזימה בכל זאת נוצרה אותה השפלה ואותה דה לגיטימציה לתרבות יהודי המזרח. כאשר הקרירטריון לדבר טוב הוא עד כמה הוא מערבי די ברור שכל יצירה תרבותית שאיננה מערבית היא נחותה. גרנות גם מסביר מדוע הועלמה חלקה של יהדות המזרח מלימודי ההיסטוריה – הם היוו רק 10% מהעם היהודי (למרות שהם מהווים קרוב ל- 50% מהאוכלוסיה היהודית בישראל ומתלמידי ההיסטוריה במערכת החינוך). על פי הגיון זה אין טעם ללמוד היסטוריה יהודית מאחר שהיהודים מהוים פחות מאחוז מאוכלוסיית העולם.
ספרו של גרנות שייך לז'אנר שדומה שהייתה לו עדנה לאחרונה. גרנות עושה למאבק המזרחי לשווין את מה שעשה ספי רכלבסקי לציונות הדתית ('חמורו של משיח'), מיכאל קרפין לימין ('רצח בשם אלוהים' והסרט "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה") ויורם חזוני לשמאל ('המדינה היהודית – המאבק על נשמת ישראל'). השיטה פשוטה: קח קבוצה קיצונית וקיקיונית, השחר את פניה עוד יותר, מתח קוים גסים בין הקבוצה המושחרת לבין קבוצות מרכזיות וגדולות. אין צורך בהוכחות ותימוכין. צור הכללות, קבע כמה קביעות גורפות, מבשלים על אש גבוהה של יחסי ציבור (אם אתה ימני כמו יורם חזוני יחסי ציבור תוכל לקבל רק בארצות הברית אבל אל דאגה, משם זה יגיע לארץ כי התורמים מודאגים) וכך מצליחים למכור בקלות.
למרות קוי הדימיון בשיטה, השוואת הספר 'עסקני הקיפוח' עם הספרים שהוזכרו למעלה עושה עם משה גרנות חסד. מבחינת כתיבה מדובר בסגנון מאד אישי. העובדה שיש לטקסט הערות שוליים אינה משנה הרבה ואינה מוסיפה את הניחוח הפסאודו מחקרי שבהם מתהדרים רכלבסקי וחזוני. הספר כתוב גרוע ויש בו חזרות רבות על אותם ציטוטים בפרקים שונים.
למרות איכותו הנמוכה של הספר ורדידות טיעוניו של גרנות יש בהחלט מקום לביקורת על הגישה הרדיקלית, שבשם מאבקם של המזרחים לשויון, יוצאת כנגד כל המעשה הציוני. התפיסה, שבה מחזיקים כמה אינטלקטואלים רדיקלים, שיהודים בארצות האיסלם היו 'ערבים בני דת משה' היא מופרכת כמעט לחלוטין. למעט קבוצות קטנטנות של יהודים מרבית היהודים במזה"ת ובצפון אפריקה חשו מנוכרים מהרוב המוסלמי. זהותם כמיעוט דתי היתה מעוגנת לא רק בחיים החברתיים אלא גם מבחינה משפטית. היהודים היו בני חסות כמעט עד אמצע המאה ה-20. גם אם החיים היהודים לא היו רצופי פרעות ומצוקה (כפי שגרנות מתאר), אידיליה רבה לא הייתה שם. מתח זה הוחרף על ידי הקולוניאליזם וזה קרה הרבה לפני הציונות. גם בענין הקונספירציה האשכנזית להביא את המזרחים ולהשפילם תרבותית וכלכלית יש מקום לבחון האם לא מדובר ביישום ההגמוניה ובגישה ארופוצנטרית שאפיינה גם את יחסם יהודים מזרחים בינם לבין עצמם (כמו יחסם של הבגדדים לכורדים או יחסם של יהודי קזבלנקה לשלוכים) ולאו דווקא מקנוניה זדונית.
ספרו של גרנות, שנוגע בדיון חשוב וחיוני, עושה שירות רע לויכוח על השיח המזרחי הרדיקלי בפרט ולבירור היחסים הבינעדתיים בישראל בכלל.
לרשימתו של משה פיקאר באתר סימניה כאן

משה גרנות אידיוט רציני/עגנון ללא מסווה

מרץ 10, 2012

מסתבר שמשה גרנות אוהב כיבודים , ב סוף 2010 הוא זכה בתואר חתן האור מטעם ארגון הקשור לסוכנות היהודית , ב פברואר 2012 הוא זכה בפרס אקו"ם ליצירה ספרותית בתחום הפרוזה המוצגת בעילום שם. בדברי התודה באותו ארוע ביקש גרנות מהברנז'ה הספרותית להפסיק להתעלם ממנו. ב 18 למארס 2012 התקיים/עתיד להתקיים ערב הוקרה למשה גרנות ,במשרד החינוך בירושלים ,בחסות מנכלית המשרד. משה גרנות היה מפקח במשרד החינוך וכנראה זאת הסיבה שצעירים לא יודעים עברית ברמה שעגנון כתב. אלי אשד נסחף בקסמיו וערך עם גרנות ראיון בו הוא מסביר למה הוא טרח לכתוב ספרים בגנות יצירתם  של ליבוביץ' ועגנון.

הקישור של הראיון שאלי אשד פרסם ב E-MAGO יובא בסוף הרשימה.

הנה חלק מהראיון

גרנות נגד ש"י עגנון

משה גרנות הוא גם המבקר היחיד עלי אדמות שהעז להטיל ספק בעשורים האחרונים בגדולתו של ש"י עגנון ואף פרסם ספר שלם התוקף את עגנון. המילה הטובה היחידה שיש שם למשה גרנות לומר על עגנון היא ש"בסופו של דבר יצירתו של עגנון היא בעלת שיעור קומה והיא מושכת את הקורא לעיון רציני ולמעורבות רגשית". אבל אין שם שום מילים טובות נוספות על חתן פרס נובל הישראלי היחיד לספרות. הוא הקדיש ארבע שנים מחייו לעיון בכל מילה כתובה שנכתבה מאת ועל הסופר השנוא עליו וכרגיל מביא לכל טענה כזאת שלו מראי מקומות מרובים.

בין פרקי הספר אנחנו מוצאים פרקים עם השמות "בירבורים" ו"איך שמים את הקורא ללעג". למעשה הספר "עגנון ללא מסווה" הוא ההתקפה החריפה ביותר (והיחידה) על מה שגרנות כינה "כתבי הקודש היהודיים של העת החדשה".
מבחינתו של גרנות עגנון הוא בגדר חומר מסוכן לבריאותם הנפשית של ילדים צעירים, אלו מהם שיגיעו לקרוא אותו. עגנון לדעתו הוא הזומם והמתעה הגדול. הסופר שהעמיד את כשרונו לרשות הכוחות החשוכים ביותר בתרבות היהודית. הוא שוטף את מוחו של הקורא ונועץ בו בעורמה מסרים אפלים אנטי הומניסטיים שונים. עגנון, קובע גרנות, מציע לנו בתחבולות מחוכמות ובערמומיות לחזור אל אותן בשורות חסרות שחר, אל החשוכים שבמסרים הדתיים.

א.א. ושוב השאלה הקבועה: למה נטפלת דווקא לעגנון, שכתבת עליו ספר שלם של שלילה גמורה, מה יש לך נגדו?
גרנות: ש"י עגנון הוא סופר קלאסי שנחשב לעמוד הטווח האולטימטיבי של הספרות העברית החדשה, נלמד חובה בבתי הספר, זוכה להלל ולשבח מצד 99.99% מהביקורת, אם אני לא טועה. רק גרשון שקד כתב חמישה ספרי הלל עליו. מצטטים בלי סוף מיצירתו ורואים בה קנה מידה לכל דבר.
ההלל העיקרי הוא שעגנון כביכול היה מורד בדת. קורצויל המנוח כתב זאת, משה שמיר הגדיל לעשות וקרא לו "מחריב הדת".
כל אחד מהמבקרים מוכיח לפי יכולתו והבנתו שעגנון הוא אחד המורדים הגדולים בכל הדורות בדת ישראל.  ואנחנו קוראים את עגנון ונדמה לנו שאנחנו עומדים לקבל את מה שהבטיחו לנו הפרשנים אבל בעצם אנחנו מקבלים דבר אחר לגמרי. לדעתי הוא גם לא סופר כזה גדול, הוא מגבב במילים ובפרטים ללא צורך, וזה פוגע מאוד בעוצמה של סיפוריו.
האמת היא שעגנון שהוא באמת גאון אבל מסוג שונה מאוד ממה שחושבים, מעביר מסר דתי שמרני מאוד במסווה מחוכם של אירוניה, אירוניה מחוכמת גאונית שהקוראים אינם יורדים כלל לסוף דעתה. עגנון משטה לגמרי בקוראים הוא מטיף להם לדת חשוכה ולערכים אנטי הומניסטיים של "אתה בחרתנו", שנאת הגויים ושימור מעמדה הנחות של האישה והטפה על כך שעם ישראל צריך לדבוק בתורה.
א.א.: אז למה זה בעצם מרגיז אותך? הרי גם אורי צבי גרינברג היה ימני קיצוני והרעיונות שלו לא בדיוק צמחוניים.
גרנות: אבל את אורי צבי גרינברג לפחות לא מוכרים לי בתור משהו אחר שהוא לא. את עגנון מלמדים כאילו הוא הומניסט שייצג את הספרות העברית החילונית והוא לא. הוא מורד מדומה שמטיף לכל הערכים הדתיים הקיצוניים ביותר ורק עושה את זה במסווה.
א.א.: אתה יכול לתת דוגמאות?
גרנות: הגויים של עגנון שייכים למין אנושי שונה לגמרי מהמין היהודי. הם מביאים עימם את נגע היצרים האפלים. הם מחוללים מתוך טמטום חושים, הם כפויי טובה והלומי יין ששכלם מוגבל. אתה לא תמצא דמויות חיוביות של גוי בשום מקום אצל עגנון.
הדוגמה הקלאסית היא בסיפור "האדונית והרוכל" שאינו אלא סיפור ערפדים, סיפור על רוכל יהודי שמתפתה לאדונית, שם קוד בעגנונית לגויה, שהיא אמנם יפה אבל היא בתוספת גם ערפדית ששוחטת את בעליה, אוכלת את בשרם ושותה את דמם. למעשה זו המקבילה המדויקת של כל מיני אגדות אנטישמיות.
אצל עגנון יש כל מיני סיפורים על אנשים שהוריהם שכבו עם גויות וכתוצאה נולדו להם ילדים מרושעים. הוא אפילו רומז במין רעיון מטומטם לגמרי שבגלל זה באה השואה.
ואחר כך אם אתה בא בטענות אל האנטישמים על שהם מציגים את היהודים כולם כרעים, אז הם יענו לך שהם לא שונים בזה מחתן פרס נובל ש"י עגנון ,ואיזה תשובה תוכל לתת להם?

משה גרנות מתוודה שפעם בצעירותו גם הוא הלך שולל אחרי קסמו המשוקץ של עגנון.

גרנות: כשאתה קורא משהו משלו אתה צריך לחפש בתלמוד במקורות ורק אחרי זה אתה יכול להתחיל להסביר. בשביל מורה זה מצוין כי יש בשביל מה ללמד ובעגנון יש הרבה מה ללמד ותדע שהדבר הגרוע ביותר בשביל מורה זה טקסט פשוט כמו שיר של רחל שבו הכל ברור. "צר עולמי כעולם הנמלה", מה יש כאן להסביר? מה אתה יכול להגיד לתלמיד? שזה יפה?
אבל לזכותי יאמר שאחרי שנתיים שלוש פקחתי את העיניים ואמרתי "הרי הוא ריאקציונר. גם מבחינת הצורה והטכניקות הספרותיות וכל האלגוריות האלו. פתאום קלטתי שעגנון חוזר אחורה אל ספרות תקופת ההשכלה שעליה כידוע לך כתבתי דוקטורט שלם, שבה כל מחבר רצה להגיד משהו על דברים ברומו של עולם עם דמויות עם שמות כמו "אהבה", תקווה", דמויות אלגוריות עד שבאה ספרות התחייה וחיסלה את זה והחלה ליצור דמויות של בני אדם אמיתיים לא של אידיאות מופשטות. עגנון חזר אל האלגוריות אל דמויות מופשטות שמייצגות את "היהודי" ואת "הגוי" ואת "האמונה" ושבה כלב הוא שליח השטן והיצר. וכל הפרשנים האלו עומדים ומנסים לפענח את המשמעויות המסתוריות האלו של הסיפורים של עגנון כמו "עד עולם" שהן אלגוריות מסובכות לכאורה אבל למעשה המשמעות שלהן האמיתית היא תמיד איזה מסר שחוק, פשטני, בלה ומזוקן בנוסח "עם ישראל צריך לדבוק באמונת ישראל". אבל מפני שזה עטוף באלף צעיפי מסתורין לא ברורים, מפני שזה סודי כל כך זה עושה רושם על הקוראים והחוקרים.
א.א.: כמפקח ניסית להקטין את חלקו של עגנון המשוקץ בעיניך בתוכנית הלימודים?
גרנות: אם הייתי בא לבית הספר ורואה מורה עם פאה נוכרית על הראש מלמדת תנ"ך או עגנון מתוך התמוגגות מהמסרים הדתיים שלו, הבזויים בעיני, ואם היא עשתה שיעור טוב אז היא קיבלה ממני את ההערכה הגבוהה ביותר. את דעתי בעניין הבעתי בוועדות במשרד החינוך. אבל לרוב או אפילו תמיד לא הייתה לזה שום השפעה לצערי הרב.
א.א.: ולמה אתה טורח לבצע את כל המחקרים המפורטים הענקיים שלך על אישים ודברים שאתה מתעב כמו ליבוביץ', ש"י עגנון והמקרא. למה בזבזת עליהם שנים מחייך?
גרנות: למדתי שאם אתה רוצה להילחם היטב במשהו, אתה צריך להכיר אותו בדיוק כמו גדול המאמינים בו ,ואף גרם פחות מזה. אז למדתי מקרא במשך שנים רבות ותלמוד ופיוט ולמדתי במשך שנים רבות כל מילה שכתב ליבוביץ' וכל מילה שכתב עגנון ושנכתבה עליהם.

משה גרנות נגד ישעיהו ליבוביץ'

משה גרנות כתב ספר שלם על ישעיהו ליבוביץ, שנחשב בעיני רבים לגדול הוגי הדעות היהודיים במאה העשרים, ספר שהוא כתב התקפה מקיף על האיש ותורתו. הספר מלא כמקובל אצל גרנות במראי מקומות יסודיים.
הוא גם טרח ואייר את התמונה שמופיעה על העטיפה. בתמונה הזאת רואים את הראש לליבוביץ' לא פחות משמונה פעמים ולכל הראשים האלה יש ידיים שמונפות באוויר אצבע מאיימת.

גרנות: רציתי להעביר את התחושה לקורא שמהמדובר באדם שידו בכל, אדם שיש לו תורה מבהילה שצריך להיזהר מאוד ממנה.

א.א.: אתה האדם היחיד שכתב ספר התקפה שלם על ישעיהו ליבוביץ' ,אתה אי פעם פגשת אותו?
גרנות: פעם אחת, ישבתי בהרצאה שלו והתפתח בינינו דיאלוג ואז לקראת סיום הערב שאלתי אותו שתי שאלות מעט פרובוקטיביות כנראה. התגובה הליבובצ'ית לא אחרה לבוא, הוא ענה כמו שהוא ענה תמיד, בגסות.
א.א.: מה הוא אמר בדיוק?
גרנות: את התשובה הסטנדרטית, החוזרת על עצמה  הקבועה, הנצחית שלו לכל מי שאי פעם העז להתווכח עימו: שאני לא מבין כלום.
א.א.: מה בדיוק הרגיז אותך אצל ליבוביץ'?
גרנות: זה שהוא שולל כל לגיטימציה מהחילוניות בכלל והחילוניות היהודית בפרט. הוא ביצע כאן את המניפולציות שלו וטען שהחילוניות היהודית מוליכה בהכרח לפשיזם ולקומוניזם וזה כמובן לא היה ולא נברא. ההיפך, הפשיזם והקומוניזם הן סמי-דתות כי יש בהן תורה שלא ניתנת לשינוי אלא לכל היותר לפירושים. תבדוק בישראל מי כאן הפשיסטים ואלה דתיים, תמיד. היה רק פלג אחד אצל הדתיים שהלך בקונצנזוס של היהדות השפויה – "מימד". והם אפילו לא עברו את אחוזי החסימה. זאת הוכחה ברורה שלהיות דתי זה לא להיות הומניסט. ליבוביץ' לקח את המציאות ופשוט הפך אותה כי בכל מקום שבו הדת שולטת זה הוביל לאסון.
א.א.: כמה זמן עסקת בספר נגדו?
קרוב ל-13 שנה. את הספר עצמו התחלתי לכתוב לרגל יום ההולדת התשעים של ליבוביץ', בתור מתנת יום הולדת שלי. הבעיה הייתה לקרוא את כל 15 הספרים שהוא כתב ביסודיות. כשאני מתעניין במשהו אני חוקר אותו וחופר עליו עד הסוף.
ליבוביץ' היה דתי פנאטי והוא רצה את הרס מדינת ישראל, אין לי כל ספק בכך. המדינה החילונית ("פאשיסטית" בעיניו) הייתה לו לצנינים.
א.א.: ליבוביץ' אי פעם הגיב למשהו שכתבת?
הוא שלח פעם תגובה למאמר שכתבתי עליו במאזניים והוא כתב מכתב שגם בו טען את התשובה הנצחית שלו לכל מי שהעז להתווכח איתו, שלא הבנתי כלום. אני לא נשאר חייב אף פעם ופרסמתי מאמר תגובה שבו הראיתי לו מתוך הכתבים שלו שאני צודק. לזה הוא כבר בכלל לא טרח לענות.
א.א.: אבל מה גרם לך לכתוב ספר שכולו מכוון נגד אדם אחד כמו במקרים של ליבוביץ' ועגנון?
גרנות: סלח לי על היוהרה, אבל הייתה כאן תחושה של שליחות. אני ניצול שואה ואם יש מישהו כמו ליבוביץ' שרוצה להרוס את המדינה שלי, את המולדת שלי, אני אקום נגדו. אני חושב שזה מה שהדתיים הקיצוניים רוצים לעשות, הרי עצם הקיום של המדינה סותר את הנחות היסוד שלו.

           קישור לרשימתו של אלי אשד ב E-MAGO כאן

בן ציון יהושע באתר אימגו  / משה גרנות נגד לייבוביץ ונגד עגנון

משה גרנות הלוחמני ממשיך במלחמתו בפרות קדושות ובקונצנזוס הלאומי. הוא מקעקע – בשני ספרים נפרדים – את משנתו של ישעיהו לייבוביץ ומנמיך את קומתו של ש"י עגנון חתן פרס נובל לספרות. לייבוביץ ראה במדינת ישראל מדינה פאשיסטית וביקש, לדעת גרנות, להרוס את המדינה ו"אני כניצול שואה אלחם נגד כל מי שרוצה להרוס לי את המדינה", אומר גרנות.

יורשה לי להעיר למשה גרנות ידידי: הכרתי במשך שנים רבות את ישעיהו לייבוביץ במסגרת עבודתי כמנהל הוצאת מאגנס באוניברסיטה העברית. לייבוביץ שהכרתי לא דמה ללייבוביץ הפומבי הזועק בקולי קולות ומתעמת עם מתנגדיו. מצאתי אדם רך כקנה, שכתב ידו כשל נערת גימנסיה עגול ונינוח. גאון ענייני, אדיב עד הגבול האחרון ומשתף פעולה בנועם ומבלי לקבל גמול כלשהו על עשייתו.

משה גרנות הקדיש ארבע שנים מחייו לעיון מעמיק ביצירות עגנון. לדעתו, עגנון הנערץ הוא הזומם והמתעה הגדול, המעמיד את כישרונו לרשות הכוחות החשוכים ביותר בתרבות היהודית. הוא שוטף את מוחו של הקורא ונועץ בו בעורמה מסרים אפלים אנטי הומניסטיים שונים. עגנון, קובע גרנות, מציע לנו בתחבולות מחוכמות ובערמומיות לחזור אל אותן בשורות חסרות שחר, אל החשוכים שבמסרים הדתיים. בפתיח לספרו 'עגנון ללא מסווה' (עמ' 9) הוא כותב כי אינו מערער על גאוניותו ועל מרכזיותו של עגנון בתרבות העברית אלא טענותיו כלפי יצירתו של עגנון מתמקדות במסרים הערכיים והאסתטיים שכתביו של
עגנון משדרים..

קישור לפוסט של בן ציון יהושע

פנינים נבחרות ממשנתו של משה גרנות/סטודנט מזרחי

אוקטובר 21, 2010
  • התגובה נלקחה מהאתר של אלי אשד
  • סטודנט מזרחי   ביום פברואר 15, 2004 בשעה 9:02 am

    פנינים נבחרות מספרו של ד"ר משה גרנות (מפקח במשרד החינוך!):
    עסקני הקיפוח, שיח של הסתה וגזענות

    ע"פ מוציאי הספר (ראו כריכה אחורית): "ד"ר גרנות עשה לו שם ככותב ללא חת החושף את הלקוי והרעוע במה שנחשב כנכסי צאן ברזל של התרבות הישראלית המתחדשת… הספר מתיימר לנתח את שורשי השנאה העדתית וחושף את מניעיה האפלים".

    · ע"מ 16-17: "קורות העיתים זימנו כאן "תאונה חברתית" נוראה: מי שהגיע לארץ מאוחר יחסית, יוצאי ארצות האיסלם, היו גם פחות מוכנים תרבותית וטכנולוגית להתמודד עם צרכיה של מדינה חדשה… האירופאים הקדימו בזמן, ברעיון ובכוח הביצוע… הסתבר להם (למזרחים) באורח מכאיב למדי שהם אינם חלק מהאפוס האדיר המתחבר כאן במולדת (מפרט- לא הקימו ישובים, לא היו בפלמ"ח, לא הנהיגו את הישוב החדש, לא פיקדו על גדודים במלחמת השחרור, לא יסדו אוניברסיטאות ומכוני מחקר, לא כתבו את ספרי הלמוד)… קשה להשלים עם מצב שבו אתה נחשב לסרח עודף, ואף אחד אינו אשם בתקלה, ועל כן, כנראה, נוצרה התיאוריה חסרת השחר בדבר קנוניה שכביכול נרקחה לנשל את המזרחים"
    · בע"מ 19-28 מביא המחבר ציטוטים מאנשים המוגדרים על ידו כ"עסקני הקיפוח", אנשים המזוהים עם השמאל המזרחי-אנטי/פוסט ציוני וכן עם אנשי ש"ס. מרבית הדוברים מבטאים דעות אנטי ממסדיות, אנטי ציוניות ואנטי אשכנזיות => עצם הצמדת הטיעונים החברתיים לגבי פער וקיפוח עדתי אל טיעוני השמאל המזרחי-אנטי/פוסט ציוני ואלו של ש"ס יוצרים דה-לגיטמציה של הטיעונים לגבי הפער העדתי.
    · ע"מ 29: רצה שר ההיסטוריה, לאסונה של החברה הישראלית..שבין העדות האירופאיות לבין העדות שהגיעו מארצות האיסלאם היה פער איכותי וכמותי אדיר"
    · ע"מ 29-30: הטענה בדבר כוח עבודה זול, שכביכול האשכנזים קיוו להשיג ע"י הבאת המזרחים לארץ, היא שקר חסר רגליים: בסוף שנות הארבעים ותחילת שנות החמישים היה בארץ חוסר עבודה (אבטלה) נורא…איך זה עלה בדעתם (של האשכנזים) רעיון כה מטומטם להביא למעלה מ 700,000 עולים מארצות האיסלאם כשהארץ סובלת מאבטלה נוראה… מסתבר כי חסידיהם (של "עסקני הקיפוח") מקבלים את הטענה ולא נכנסים לבירור ה"קטנות".
    · ע"מ 31-32: ב 1939 …אחוז היהודים בני ארצות האיסלאם באסיה ואפריקה לא עלה על 10 , אפילו מהטעם הזה הטענה של סמי שלום שטרית וחבריו בדבר העלמת חלקה של יהדות המזרח בהיסטוריה היהודית היא חסרת בסיס: יהדות המזרח הייתה באמת חלק קטן מתוך העם… אך לא רק זאת, מסתבר שבזמן הקריטי להיוצרות ישוב יהודי בא"י, ישוב שיוביל אח"כ להקמת המדינה, יהדות ארצות האיסלאם כמעט שלא לקחה במפעל זה חלק: בשנים 1919-1948 עלו מאסיה ואפריקה 10.4% מכלל העולים" (הערה שלי:מה לגבי האוכלוסיה המזרחית-ספרדית ותיקה בא"י ?) "הם פשוט לא היו ברגעים החשובים של ההיסטוריה היהודית המתחדשת… רובם הגיעו כשהמדינה כבר הייתה עובדה, כאשר כבר הוקז הדם (!) והוקרב הקורבן הנורא…כשכבר נוסד צה"ל…כשכבר למעלה מדור פועלים הטכניון, האונ' העברית ומכוני המחקר".
    · ע"מ 33: "נכון שהיו גם אישים מארצות האיסלאם שהיו פעילים במפעל הציוני, אך הרוב המכריע והמוחלט..ע"י יהודים ארופאים… אל מול מפעלם של אלה (מפרט: הרצל, בן-גוריון, ז'בוטינסקי וכ') לא ניתן להעמיד שום הגות או מעשה של יהודי בן ארצות האיסלאם במאה השנים האחרונות".
    · ע"מ 34: "עד סוף שנות ה 60 תחילת ה 70 כמעט שאין למצוא סופרים עבריים שהם או אבותיהם לא עלו מארצות אירופה… עלול להיוצר הרושם שעלו מארצות האיסלאם מאות ואלפי סופרים ידועי שם , וכאן בתחבולה נכלנית השתיקו אותם והעלימו את יצירותיהם. תרבות אי אפשר למחוק (הערה שלי: מעניין מה יגידו תרבויות שנמחקו, דוגמת הטיבטים תחת סין וכ')… אם האימה הקומניסטית לא אטמה את מעיין יצירתם (של יוצרים בברה"מ הקומניסטית) הרי שגם מעיין היצירה של יוצר תימני או מרוקאי לא היה נאטם – אילו באמת היה קם יצור כזה… ".
    · בע"מ 34-38 מביא המחבר דוגמאות לפיגור הרוחני-תרבותי של תרבות המזרחים: "…במלחמת העולם השנייה נלחמו בצבא האדום קרוב לחצי מליון חיילים יהודים…473 גנרלים יהודים…אישים כמו יצחק שדה, יגאל אלון, יעקב דורי… קיבלו את דרגותיהם הגבוהות לא משום שהם אשכנזים אלא משום תרומתם לביטחון המדינה בעת מלחמת השחרור ואחריה. צר לי מאוד לציין, אבל מארץ אסלמית כמו תימן למשל, לא הגיע אף רב טוראי אחד, והנה, בתקופה קצרה יחסית… יש…גנרלים ממוצא תימני ומשאר ארצות האיסלאם".
    · ע"מ 37-38: " בשמונים השנים הראשונות לקיומו של פרס נובל … הוענקו 79 פרסים ליהודים… אף אחד מחתני הפרס לא נולדו בארץ מוסלמית… שום יהודי יליד ארץ מוסלמית במאה השנים האחרונות לא הגיע לרמת הישגים אפילו קרובה לזו של האישים שרשימה חלקית שלהם הוזכרה לעיל (פרויד, קפקא, אינשטיין ועוד)… איני אומר זאת מתוך שמחה לאיד …צר לי מאוד, אבל באמת ארצות האיסלאם, מהאוקינוס האטלנטי ועד האוקינוס ההודי הן מהארצות המפגרות ביותר בעולם ( הערה שלי: סוף סוף בנאדם שמבין מהי רב תרבותיות !)… עולם פרימיטיבי ואכזר, שעיקר "יצואם" הוא טרור בינלאומי ושנאה אל המערב העשיר והמצליח" (ומשם הגיעו הורינו – אז מה זה אומר עליהם?).
    · ע"מ 38-39: "…עובדה היסטורית היא שמקומות אלו (ארצות האיסלאם) שקעו בתרדמה עמוקה מבחינה תרבותית ש… אף הסיגה את עמיהם, ובתוכם העדה היהודית, מאות שנים לאחור… את העוני, הבערות והנחשלות הביאו בני עדות המזרח מארצותיהם… בא"י הם זכו לקידום שבשום דרך ואופן לא היו מגיעים אליו בארצות מוצאם".
    · בע"מ 39-42 מצוטטים אלי ויזל ושליחי הסוכנות שביקרו במרוקו וארצות צפון אפריקה ומתארים עוני, צפיפות, לכלוך, מחלות, רעב (ע"פ אלי ויזל – יותר מכל גטו או מחנה ריכוז) אימה והשפלות מהערבים.
    · ע"מ 42-43: "אחת הטענות של "עסקני הקיפוח" כנגד "הממסד האשכנזי" היא שהפשע הגואה בעדות המזרח נובע מהאפליה והדיכוי אותם חוו עם בואם לישראל… יש "חדשות" בשביל כל המבקשים לטפל על נקלה בבעיה מורכבת זאת: זונות היו גם במרוקו, יש תיעוד, יש ממצאים סטטיסטיים ותמונות – בשנות החמישים 4% (!) מהאוכ' היהודית במרוקו עסקה בזנות (הערה שלי: המחבר מסתמך כאן על עיתון "כל העיר" – מקור אקדמי מוסמך לכל הדעות)… היו גנבים מרוקאים ושודדים מרוקאים וכל פשע שניתן להעלות על הדעת העלו איתם המרוקאים ממרוקו, כמו שקרה לכל עדת מצוקה שהגיעה לארץ… הגיעו נחשולי העליה מארצות המצוקה האסלאמיות, ושוב הוכה הישוב תדהמה לנוכח מראה בני אדם ברמת ניוול כלכלי, רוחני ומוסרי שלא תיאמן ".
    · בע"מ 44-47 מביא המחבר ציטוטים מספריהם של סמי מיכאל ושושנה בסין-נדב (שניהם ממוצא מזרחי) המתארים שכונות מלוכלכות, חוסר חמימות משפחתית, אדישות ואנוכיות של האבות כלפי הילדים ועוד – ומסכם: "… הורים גוזלים אוכל נפש מעולליהם! הרי לכם תרבות שדוכאה ע"י האשכנזים!… צר לי, אבל עם כל האחווה…הרי שעם "תרבות" כזאת, שבה הגבר הוא האדון העריץ של האשה, שבה משיאים ילדים באונס לזקנים, שבה אבות מוכרים את בנותיהם למרבה במחיר… שבה אב גוזל אוכל נפש מילדיו התינוקות – עם "תרבות" כזו אינני מוכן להסכין ".
    · ע"מ 48: " אין כוונת הדברים לצייר תמונת שחור לבן… הכל יודעים שהיו ריכוזי אוכלוסיה יהודית במז' ארופה שסבלו מניוון כלכלי נורא וכן שהיו ריכוזי יהודים מארצות המזרח שנהנו מחיי שפע ותרבות …אחוז האנלפבתים באותן שנים ראשונות בין העולים האשכנזים היה נמוך בצורה משמעותית מזה שבין העולים המזרחיים".
    · ע"מ 65-66: המחבר מספר מניסיונו האישי כילד ששהה מספר שבועות במעברה על קבוצת עולים מזרחיים שהגיעה למעברה: מלוכלכים, מנוזלים, מסריחים, אלימים ועוד: "עיניהם ופיהם זלגו נוזל מבהיל צמיג ירקרק צהוב, ומאחורי כותנתם הארוכה והמזוהמת (לא היו להם מן הסתם תחתונים או מכנסיים) היו כתמים ענקיים של הפרשות שלא נוקו (הערה שלי: אין הספק כי המחבר יכל לסייע לגבלס וגרינג, לו חי בזמן הנכון)…הסתכלנו עליהם בפלצות גמורה…מהרגע שהגיעו לא ניתן היה להתקרב לברזי המים ולא לבתי השימוש, שהפכו למחראות נודפות סירחון למרחוק… לא חסרו אנלפבתים בין המז' ארופאים, אבל אלה היו מיעוט מבוטל… מצב כזה, שכל המשפחות (המזרחיות)… חותמות באגודל, זה דבר שקשה היה לעכל… עיקר התקלה היה בכך שהם לא הכירו בתקפות הסדר שהמחלקים ניסו להשליט" בהמשך מספר המחבר איך מיד הבינו הוריו כי חייבים לברוח מהמעברה ואיך אביו יצא לסייר בארץ והצליח למצוא מושב עובדים בעמק שהסכים לקבל אותם.
    · ע"מ 73: " הנה החברה הישראלית באמת איננה מחלקת אשראי ע"פ מוצא. מי שמשקיע – מצליח, למרות מוצאו העדתי, ומי שרוצה לשנוא – שונא, אך זו לא תוביל אותו לעולם לנתיב ההצלחה במדע או באמנות".
    · ע"מ 78: בהקשר לפרשת עוזי משולם – "… שאלת ילדי תימן החטופים משנות החמישים (עלילה המזכירה באופייה את עלילות הדם כנגד היהודים בימי הביניים ועד העת החדשה".
    · ע"מ 82-83: "דוד בן-גוריון אמר…"גם העולה ממרוקו שנראה כאילו פרא אדם, שלא קרא ספר מימיו…ואינו יודע להתפלל – עומדת גם מאחוריו ביודעין ובלא יודעין שכינה של אלפי שנים"… אי אפשר להחביא תרבות במשך עשרות שנים – מה שראו דוד בן-גוריון ובני דורו הוא עשרות אלפי בני אדם חסרי כל אוריינות. בניהם ונכדיהם למדו קרוא וכתוב, והתעוררו לשאול אחרי שניים שלושה עשורים – איפה התרבות שלנו? אם איננה , מן הסתם דיכאוה האשכנזים. זה פתרון קל ולא כואב אך שקרי..".

    · ע"מ 83: "נכון שבאותם ימים דיברו חוקרים ועיתונאים על "מנטליות פרימיטיבית", על "נחשלות" תרבותית, מוסרית והיגיינית, על זוהמה, שתייה לשוכרה ועל זנות, על הכאת פקידי סוכנות, על מחלות עור, עיניים ומין, על עצלות, בריונות ושנאת עבודה, על כך שרובם ככולם חסרי כל מקצוע, והגיעו לכאן עניים מרודים, על כך שנשקפת סכנה אמיתי לתרבות האירופאית השלטת בארץ. היום, כאשר יש מוסדות בריאות לכל ובי"ס לכל, וגם פרנסה לא חסרה… נראית התמונה דלעיל בלתי מתקבלת על הדעת, אבל אני הייתי שם וראיתי זאת במו עיני, ואני מעיד כי חוקרים ועיתונאים אלה רק אפס קצהו תארו… את הצואה הדבוקה לכותנות הפעוטות שאיש לא דאג להם אפילו לאוכל נפש, ואת המבוגרים מכים את מחלקי המזון וחוטפים אותו מידיהם, את מכירת המזון תמורת עראק. בניהם ונכדיהם של אותם עולים נפגעים עד עומק הלב ושואלים את הוריהם: כאלה הייתם? … יש מי שמודה, כמו רן כהן, המעיד על עצמו שהמעבר מבגדאד לקיבוץ גן שמואל היה בשבילו… קפיצת הדרך של 300 שנה … ויש מי שטוען בתוקף שהיתה לאבותיו תרבות עדיפה, שהאשכנזים ברשעותם דיכאו והעלימו אותה. אלה האחרונים דנים עצמם להסתגר בעולם של שקר, שפירותיו הם שנאה וחורבן.
    · ע"מ 87: " אילו קם איש רוח מבני עדות המזרח ודורש להפסיק את מחול השדים הזה של הסתה עדתית… אילו אמר שהוא מתבייש שבני עדתו ירדו לרמה כל כך נמוכה של שנאה – סביר להניח שספר זה לא היה בא לעולם. אך האיש הזה לא קם" ( הערה שלי: עכשיו אנו סוף סוף מבינים מדוע נכתב הספר: לא קם איש רוח מזרחי מבויש מספיק).
    · בע"מ 94 מצטט המחבר את אלי חמו ותקווה לוי (מזרחים המזוהים עם השמאל הקיצוני) המגדירים את האשכנזים כאויבם. מכאן משליך המחבר על כלל המזרחים וכן על תהליך חשיבתם: "מסתבר שהעולים המזרחים סמנו מיד עם עלייתם לארץ את ה"אויב" שלהם ולא ממש נזקקו ל"ראיות" כדי לתרץ את שנאתם".
    · ע"מ 101: "… והרי ידוע לכל… כי באוניברסיטאות יש "אפליה מתקנת" בפקולטות היוקרתיות, וכי ניתן להשיג מלגות "עדתיות" רק אם המבקש הוא מזרחי. אני יודע זאת מנסיון אישי, אבל נוח לי להביא את עדותה של שולמית אלוני בנדון: "גם אני באתי מעוני וממצוקה… עשיתי ספונג'ה כדי לממן את לימודי. הרי אני לא מרוקאית אז לא נתנו לי מלגה, כי המרוקאים המקופחים קיבלו את המלגות".
    · ע"מ 103: "חוסר אוריינות ואנאלפביתיות אצל יוצאי ארצות האיסלאם, מסתבר, לא היתה תופעה שולית. לעומת זאת, השכלתם העברית של כל מנהיגי המדינה האשכנזים לא הוענקה להם ע"י המדינה. הם ידעו עברית מן הבית עשרות שנים לפני שהמדינה קמה… רחל לא קיבלה מלגה מיוחדת מהממסד האשכנזי ללמוד עברית כדי להפוך ברבות הימים למשוררת… אלתרמן… לאה גולדברג… ביאליק… גם כאן הפער אדיר בין מי שחיבר את היצירות ובין מי שלא ידע לקרוא אותן".
    · בע"מ 111 מביא המחבר דוגמאות לזמרים מזרחים (יהורם גאון, זוהר ארגוב, אריאל זילבר, אושיק לוי, יגאל בשן, עפרה חזה, קובי אוז, זהבה בן וכ') כאסמכתא: "איך בדיוק פעלה "האפליה הגזענית" של האשכנזים אם תוך זמן קצר כל כך כמעט שאין למצוא על הבימות זמרים שאינם מזרחים?… תרבות היא לא עניין של החלטה אלא עניין של היצע וביקוש".
    · ע"מ 135-137: " עסקני הקיפוח טיפחו 2 אגדות המבוססות על רסיסי אמיתות, הרבה דמיון ואף על שקרים של ממש. האגדה האחת מספרת שהממסד האשכנזי התנכל למסורת הדתית-תרבותית של בני עדות המזרח, אילצו אותם להיתחלן, בכך גרמו להם משבר זהות אשר דרדר אותם לשפל המדרגה החברתי… נכון שבקיבוץ של השומר הצעיר לא הניחו תפילין… יש רסיס של אמת בטענה בדבר העברת הילדים על דתם, אין ספק שמרביתם עברו משבר לא פשוט, ולחלקם נשארה צלקת לכל ימי חייהם, אבל באמת מה היתה הברירה? הקיבוצים והמושבים רצו בכל מאודם לעזור לאנשי המעברות שחיו בתנאים מחפירים… אך לא יכלו שלא לחנך את הילדים האלה ע"פ מצפונם ואמונתם. הם לא יכלו ולא רצו לעשות שקר בנפשם (הערה שלי: ועשו שקר בנפשם של הילדים? )… הורים שלא היו מעונינים בחינוך הזה היו יכולים להחזיר את ילדיהם לבתיהם".
    · ע"מ 142: "כאן אתרכז ברדיפת השלום כביכול של המזרחים… על סמך מה היא מתבססת? על הקריאות "מוות לערבים" הנשמעות אחרי כל פיגוע חבלני, באסיפות בחירות ובמגרשי כדורגל? או שמא על היחס החם שיש להם כלפי אחיהם האשכנזים, שלמרות כל טענות הסרק המוטחות כלפיהם, הרי האמת היא שהם חסכו מפיהם ומפי ילדיהם כדי שיהיה מה לאכול לאחיהם שבאו חסרי כל מארצות ערב"
    · ע"מ 146-147: "… בכל מקום בו רוצים "עסקני הקיפוח" להצביע על "עוול" שמקורו באשכנזים- מסתברים שהם נתקלים , שלא בטובתם, דווקא במזרחים… ובכן, יש פתרון! המוח קודח השנאה שלהם לא יוותר לעולם על "האויב" שהמציאו כדי ללבות שנאה ופירוד. הם המציאו מונח… "מזרחים משתכנזים", כביכול, האשכנזיות היא מחלה חברתית נוראה, בדומה למחלת רוח… מזרחי טוב בעינם הוא בעל מודעות לכך שהופלה, הושפל, שיודע מי אשם וחדור נחישות להפוך את היוצרות…"
    · בע"מ 149 מצטט המחבר מדבריו של סמי שלום שטרית המציג את גישתו לפיה קיימת אירופוצנטריות בטלוויזיה הישראלית, הצגה פטרנליסטית וסטריאוטיפית של המזרחים ותרבותם וכי דרוש מינוי עורכים מזרחיים בלתי מחוקים (הכוונה לבעלי מודעות חב'-מז'): "הבה ננתח את דבריו של סמי… במודעות המכרזים לעורכים… תנאי ראשון הוא שהמועמד יהיה מזרחי… אבל לא סתם מזרחי אלא מזרחי שאיננו מחוק, כלומר, יצטרכו לשאול אותו אם הוא מסכים למרד נוסח סמי שטרית".
    · ע"מ 154: "וכן נשאלות מאליהן שאלות: למה לאשכנזים "לשכנז" את המזרחים אם האשכנזים גזענים רשעים… אם בקלות כזו הם מקבלים אותם לחיקם ו"מעניקים" להם עמדות בכירות בכל תחום?".
    · ע"מ 156: המחבר מצטט את סמי שלום-שטרית: " המזרחים הם רק סבלים וחיילים, נושאי הפוסטרים או האקדחים" ומגיב: "כדי להוציא לאשכנזים עין אחת מוכנים "עסקני הקיפוח" להוציא לעצמם שתי עיניים. המזרחים אליבא דה סמי שטרית הם חבורה של אנשים חסרי דעה, אופי, חוט שדרה והבנה מינימאלית".
    · ע"מ 164: " נראה לי שהמשימה העומדת עתה בפני המורה העברי… היא להדביר את "ההווי העדתי בביה"ס, ומשם בחברה הישראלית בכלל".
    · ע"מ 166: "חזרתי על כך מספר פעמים בחיבור זה: אינני מאמין שמישהו לא זכה ליחס שקיווה רק משום המוצא העדתי, אם לא נלוותה לכך התנהגות בוטה או תביעות חסרות שחר" (הערה שלי: כלומר – אין אפליה על רקע עדתי ואם היתה כזו זה בטח כי האדם היה אלים, וולגרי או פנטזיונר. מעניין שכבר בעת שליחת קורות חייו הוא גילה את כל התכונות הללו ולכן נפסל מלהגיע לראיון).
    · ע"מ 172: :"מן הדין שסוף סוף ידונו באותם מאפייני משנה של עדות מסוימות, הגורמים להן לפיגור חברתי וכלכלי. אינני חושב שזה ייהפך לאירוע טראומטי אם התלמידים יבקשו לחקור את "הסוד" שבגללו הגיעו האשכנזים לרבדים העליונים של החברה. לא חובה רק לקנא ולשנוא, מותר גם להסתכל אל העובדות כמו שהן וללמוד מהן לקח לעתיד… מן הדין אולי לאמץ קצת מן הערכים שהביאו את יוצאי אירופה להצלחה הגדולה בארץ… כוונתי לחשיבות הרבה שמעניקים ה"אירופים" להשכלה, לכך שבמשפחה ה"אירופית" הילד במרכז… ולא האב הגבר, לכך שגם אם לא היה שיויון בין המינים, הנה גם לא היה דיכוי גופני ורוחני של האשה… לכך שרוב ה"אירופאים" המצליחים הם חילונים ובזים בוז עמוק לאמונות חשוכות".
    · ע"מ 173: יוצאי אירופה החיים בארץ הגיעו להישגים אדירים, בעיקר משום שראו כאידיאל את התרבות האירופאית… מי שמתעקש "אידיאולוגית" לחקות את תרבות המזרח, ולפסול את תרבות המערב – אין לו ברירה אלא לראות בתרבות השרויה בארצותיהם של קדאפי, אסד וסדאם חוסים אידיאל".

    סיכום:
    הספר בן 174 עמודים אבל נראה לי שכבר הצלחתם להבין את המסר: אדם שהשנאה ותחושות הנחיתות מפעמות בו , הוא אף מדגיש כיצד אימץ את הסטריאוטיפ השלילי כלפי הרומנים – בני עדתו – איך הקפיד להסתיר במשך השנים את מוצאו, ואיך הוא חש עד היום תחושת מבוכה והשפלה כשמישהו "מחטט" כדבריו במוצאו (מדוע זו סיבה לבושה או השפלה?). המחבר כותב באופן שטחי ורגשי, לחלק ניכר מדבריו אין סימוכין למעט התרשמותו האישית, דברי אנשים בודדים שלדעתו מיצגים קהל רב או סימוכין ממקורות לא בהכרח אמינים.

  • ביום פברואר 15, 2004 בשעה 8:22 pm

    יצא לי לצערי לעבוד תחת פיקוחו של איש האשכולות הזה גרנות במרכז הארץ. עוד לפני שקראתי מלה אחת מהדברים האובססיביים האלה שלו שפורסמו כאן, כבר אז ראיתי אצלו משהו נוירוטי לגמרי בעיסוק שלו עם עצמו וזהותו והישגיו וכבודו. גבר דוחה. אדם חסר עמוד שדרה לחלוטין, שמציע עצמו כמשרתם של החזקים תמיד, כמו שהיה במקרה שלי. פשוט עלוב נפש. ועכשיו כשאני קוראת כאן את הדברים המחליאים שלו על התימנים והעולים המזרחים, וכל האובססיה הזאת להוכיח כמה היהודים האשכנזים הם טובים יותר ונעלים יותר, אני מבינה שהאיש גם גזען לא קטן בכלל. זה מבהיר לי הרבה עניינים ביחסו אלי אז שבתמימותי לא ראיתי.

עלילת דם של משה גרנות נגד מואיז בן הראש

ספטמבר 30, 2010

ב 28/09/2010 צוטט בקומונה פורשי מחסום ציטוט פוגעני במואיז בן הראש.

הדברים יוחסו במעריב למשה גרנות והחומרים שהכילו דבריו של גרנות היו איזכור לאפיית מצות בדם ילדים נוצרים. איזכור הביטויים  "אשכנאצים" ו "אשכנזים לבוכנואלד". קריאה למזרחים לסתום את פיו של מואיז בן הראש.במרומז נרשם משפט שמזכיר את רצח ראה"מ יצחק רבין.

אחד ממשתתפי קדמה רשם באתר קדמה תגובה על ההסתה שנופלת בעוצמתה מהדברים של משה גרנות. משה גרנות הוא  סופר שטרם צאתו לגימלאות נשא במישרה בכירה במערכת החינוך.

ניסיתי להשתתף בדיון בקומונה בה פורסמה ההודעה. הדיון התגלגל להשמצות אישיות על  גולשים בקדמה ואז מנהל הקומונה החל בגידופים,עלבונות דהיינו ואנדליזם בעריכה.

הנה דוגמאות של מי שאמור לנהל קומונה רוויה בשקרים גזעניים.

ה"ציונות האשכנזית" בנתה גן עדן ופתחה את שעריה לכל קופיף שעוד לא הזדקף על שתיים וירד מאיזה עץ בטיזאלנאבי (כמו הזבל ממנו הגיעו הוריך) רק בגלל שהוא "יהודי" למרות שהיא לא הייתה חייבת להם כלום!!!! אף מדינה בעולם לא חייבת כלום למהגריה מלבד זכויות האדם הבסיסיות שלהם!!!

"כתוב שחור על גבי לבן" גם מיינקאמפף כתוב

מאת: מכונת טיורינגו 29/09/10 | 04:12

שחור על גבי לבן….מה הקשר?!?!?!
חחחחחח קראתי 400 עמודים….אתה בקושי מצליח לנסח שלוש שורות ….
ונניח שבאמת קראת ושלא נדבר על הבנת משהו (עם המוח שלך שכבר קוואץ וזה עוד לפני הזיקנה האיומה שמצפה לך) ….נו אז מי שכתב את זה הוא לא בעל אינטרס? זה הרי שטויות!!! כמו איתן בלום עם הקשקשת האנטי-מערבית נאו-מרקסיסטטית שעיקרה לראות כל תופעה טבעית שקוראת בין בני אדם מתרבויות שונות כשמשהוא שהונדסהובנה חברתית ע"י גברים לבנים מרושעים שיושבים למעלה .

מי שקלט את העראקים חסרי הרכוש זה האשכנזים שנאלצו לסבול תקופת "צנע" כלכלית וכל זאת בשביל אוכלוסיה שהגיעה מתרבות אחרת לחלוטין משלהם ושהיא תרבות איומה ונחשלת שהאיום שהיא תשתלט היה סכין שריחפה מעל הראש של האשכנזים והמזרחים כאחד .

הקליקו לצפיה בההודעה של משה גרנות

פורשי מחסום – קומונות – תפו..

גזענותו של משה גרנות אינה זקוקה לראיות

ספטמבר 28, 2010

משה גרנות

שנאה אינה זקוקה לראיות

במשך מאות שנים האמינו הנוצרים שהיהודים שמים במצות דם של ילד נוצרי, אותו הם הורגים בטקס פולחני, ושום ראייה מן התורה ושום עדות של כמרים (יהודים הזמינו כמרים לראות במו עיניהם כיצד אופים מצות, כדי שלא יעלילו עלילות דם) – לא הועילו, כי המיתוסים שיוצרת השנאה חזקים מכל אמת.

אינני יודע מי הרשע שהחליט כי ח"נ ביאליק אמר במסיבת רעיו כי הוא שונא ערבים משום שהם מזכירים לו ספרדים, והאגדה המרושעת הזאת עשתה לה כנפיים ומסרבת למות. ובכן, הדבר נבדק על-ידי מיטב החוקרים: זאת עלילת דם – ביאליק מעולם לא אמר את הדברים האלה, ומי שטוען אחרת – עליו הראייה!

זה לא מפריע למואיז בן הראש לפייט שיר שטנה בעקבות פרסום שמות הזוכים בפרס ביאליק:

אנעל אבוק ביאליק

אנעל אבוק פרס ביאליק

משנה לשנה זה נעשה מגעיל יותר

השנה שוב זכה משורר אשכנזי

בפרס ביאליק

שהפך לפרס Bעלק

אנעל ה-BOOK

מר ביאליק

אנעל אַבּוּק

שוב גנבו את כספי מיסינו הדלים

העבירו את כספינו לאשכנזי בינוני

אנעל אבוק שונאי ספרדים

כי הערבים מזכירים לו ספרדים

ומה אם משורר היה אומר שהוא

שונא גרמנים כי הם מזכירים לו אשכנזים?

 

(צוטט מאתר "קדמה" על-ידי כרמית ספיר-ויץ במדור "בין השורות", מעריב, תרבות ספרות, עמ' 22, 24.9.2010).

אני פונה לאחינו הספרדים: התקוממו כנגד היגדים אלימים וגזעניים כאלה – אלימות מילולית מובילה לאלימות פיזית. ראינו למה הובילו מילים רעות כאלו בשנות השמונים של המאה שעברה, כשכתבו על קירות תיאטרון הבימה וקירות בתי הכנסת: "אשכנאצים!" – "אשכנזים לבוכנוולד!"* החובה היא שלכם לסכור פיו של האיש הרע הזה בטרם יהיה מאוחר מדי.

* ראו ספרי "עסקני הקיפוח – שיח של הסתה וגזענות", הוצאת ירון גולן, 2000.

"השנאה לא זקוקה לראיות"

יש ראיות לאמירות ע"י ברנר ,חיים הזז ובן גוריון גרועות הרבה יותר מהאמירה המיוחסת לביאליק. מאידך אין צורך לראיות המוכיחות את לשון הרע של גרנות כלפי מואיז כאשר גרנות כינה את מואיז איש רע …. גרוע יותר הם המוטיבים של דם ילדים למצות ובוכנוולד בהם עושה משה גרנות שימוש כאשר התיזה שלו על "שנאה שלא זקוקה לראיות" הוכחה כשיקרית. גם גזענותו של גרנות לא זקוקה לראיות כאשר קוראים את סיפרו עסקני הקיפוח.
ביאליק עצמו נשאל מספר פעמים על ידי מספר אנשים רמי מעלה אם האמירה שמיוחסת לו היא נכונה. אות וסימן לכך שאמירה כזאת ע"י איש רם מעלה היתה נורמטיבית ומקובלת.

לא צריכים ללכת רחוק. יש התבטאויות מתועדות גם של ברנר,גם של בן גוריון ,וגם של חיים הזז שמראות שיש שחר לייחוס אמירות גזעניות לאנשים רמי מעלה.

יוסף חיים ברנר

אופיינו הלאומי פסול מימות עולם ועד הנה, מעולם לא היינו אומה יוצרת, תמיד חיינו חיי צוענים וכלבים, מה אתם רוצים מהאנטישמים? מדוע לא תאבולהבין את המובן מאליו, את חזון השנאה והבוז לישראל! היהודים הם צוענים, זוהמה, רפש וניבול, ביצה סרוחה, לא אדם, כלבים פצועים

עמי אירופה שחנקו אותנו ללא רחם כמו שחונקים דבר נתעב ראויים הם לכבוד. איננו בני אדם כלל, הנה רוק הפה, כל אוצר רוחנו יתוש מת, האם לא יציפו את רחובותינו עכשיו פרצופים ידועים מכל הגטאות, חלאת המין האנושי?! ("שואה משמיים",79)

חיים הזז

אין הציונות והיהדות דבר אחד אלא שני דברים השונים זה מזה, בודאי שני דברים הסותרים זה את זה, כשאדם אינו יכול להיות יהודי הוא נעשה ציוני….

הציונות מתחילה ממקום הריסת היהדות, ממקום שתש כוחו של העם, דבר אחד ברור הציונות לא המשך ולא רפואה למכה היא עקירה והריסה. אדרבא היא מסיחה את דעתה מן העם, מתנגדת לו, הולכת נגד רצונו ורוחו, חותרת תחתיו, ועוקרת אותו, ופורשת ממנו לדרך אחרת, למטרה רחוקה ומסוימת, היא וקומץ אנשים בראשה, גרעין של עם אחר: בבקשה לשים לב!! לא חדש ולא מחודש אלא אחר, מי שאינו סבור כך או שהוא טועה או שהוא מרמה את עצמו" ("שואה משמים", מוסף "הארץ" 1943).

את "הטיפול" במואיז בן הראש משאיר גרנות ל"אחינו הספרדים" ושולח אותם לסתום למואיז את הפה. יש חוק נגד הסתה בישראל ומי שמופקד על אכיפתו הוא היועץ המשפטי לממשלה. "אחינו הספרדים" לא עובדים אצל גרנות ולא עובדים בשביל גרנות. "האדון הלבן" גרנות שולח את "החיילים השחורים" לטפל במואיז.

חוץ מזה "שאחינו הספרדים" שומעים פעם ראשונה שהם אחיו של מחבר המניפסט הגזעני "עסקני הקיפוח"