Archive for the ‘צוררים’ Category

סיפורו של הדוח החתרני על "בעיית המזרחים" בצה"ל מאת שי חזקני

אוגוסט 12, 2015
סיפורו של הדוח החתרני על "בעיית המזרחים" בצה"ל
מאת שי חזקני

פורסם ב – 12/08/2015 12:31

רב־סרן עזרא אהרונסון ביקש ב–1951 לשנות סדרי עולם בצה"ל, ולוודא שמי ששם משפחתו סבאג, ביטון, פרץ או דלאל לא יתחיל את חייו הבוגרים מעמדת נחיתות. המחקר שכתב מראה שהיו 
אז קולות חתרניים בתוך המערכת שהתריעו נגד הגזענות, 
אבל גם שהקולות הללו הושתקו מיד עם הופעתם

"בדיקה קצרה של המבנה החברתי בישראל מראה שמתוך סיבות כלכליות ואחרות, קבוצה זאת (של בני עדות המזרח) היא פחותת זכויות. דבר זה בר־תוקף גם לגבי תושבים ותיקים ועולים חדשים. כדוגמה ראה את שמות הפקידים הגבוהים בשורות הממשלה וקצינים בצבא. מתוך שיחות כלליות, מאמרים בעיתונות וחקירות חברתיות מתברר שקיימת נטייה כללית לנהוג כלפי יהודי עדות המזרח בבוז. בין יהודים ממוצא גרמני ואירופה המרכזית קיימת גם הרגשת עליונות לגבי 'שחורים'".
מחקר "סודי ביותר" מאת רב־סרן עזרא אהרונסון עבור האלוף לסקוב

זה עניין די נדיר למצוא בארכיון מסמך שנכתב לפני 64 שנים ונקרא כאילו הוא נכתב בימינו. כשכתב רב־סרן עזרא (וויליאם) אהרונסון את הדוח שלו על מזרחים בצה"ל ב–1951, אף אחד עוד לא דיבר במושגים של רב־תרבותיות ופוליטיקלי קורקט. משר הביטחון, דוד בן־גוריון, עבור לקצונה הבכירה של צה"ל ועד למפקדי החטיבות והגדודים, אף אחד (כמעט) לא התבייש בעמדותיו כלפי מזרחים, והמסמכים בארכיונים רצופים בהתבטאויות לפרוטוקול על נחיתותם כביכול של "בני עדות המזרח" לעומת אחיהם מאירופה. אהרונסון היה חריג ביכולת שלו לכתוב מחוץ לרוח התקופה שבה חי. אין פלא, אפוא, שהדוח שכתב נגנז מיד, לא לפני שבכירי אגף כוח אדם בצה"ל הזימו את מסקנותיו אחת לאחת. למרבה המזל, עותק של הדוח החתרני שרד בתיקי מחלקת ההדרכה המצויים בארכיון צה"ל.

אהרונסון היה קול בודד. לא רבים בממסד הישראלי של שנות ה–50 העזו לחלוק בפומבי על בן־גוריון, מייסד המדינה וראש ממשלתה במשך 13 שנה. כאשר פירש את התנ"ך בחוגי הבית שערך בעשור הראשון שאחרי קום המדינה, לא העזו רוב החוקרים שהזמין לומר לו כי פרשנותו חסרה כל ביסוס מחקרי. את הביקורת על ניסיונותיו להכפיף את הסיפור המקראי ללאומיות היהודית נצרו בלבם, או העלו בחשאי על הכתב. גם עמדותיו הגזעניות כלפי יהודי המזרח התיכון וצפון אפריקה, שהיו נחלתם של רבים מאבות הציונות, נחשבו לאקסיומה תקופה ארוכה והשתרשו כחלק מהאתוס הלאומי.

מחוץ לממסד היו מי שזעקו את זעקת האפליה והגזענות, אבל עמדתו של בן־גוריון היתה הגמונית. בכנס הפיקוד הגבוה של צה"ל באפריל 1950, הוא ביקש להסביר למפקדים מהו השינוי שעליהם לחולל במתגייסים. "קיבוץ הגלויות מביא לנו אספסוף", הסביר לקצינים. "היתוך האספסוף הזה, גיבושו מחדש, גיבוש אנושי, יהודי, ישראלי ואחר כך צבאי — זהו היסוד לצבאיות". עוד לפני האימונים הצבאיים יש "לחנך את הצעיר, שבא מארצות אלו, לשבת בבית הכיסא כמו אדם, להתרחץ, לא לגנוב, לא לתפוס נערה ערבית ולאנוס אותה ולרצוח אותה — זה קודם לכל שאר הדברים. בלי זה — אין ערך לאימון ולחינוך הצבאי שניתן להם".

אם ביקש בן־גוריון לראות בתקופת חייו "רמטכ"ל תימני", כפי שנהג לומר מדי פעם, כוונתו היתה לקצין מזרחי שיהיה מוכן לאמץ את התרבות הצברית האשכנזית בלי לתת כל ביטוי לערכי התרבות שעליהם התחנך בארץ מולדתו. "לאלה ממרוקו לא היה שום חינוך. מנהגיהם, מנהגי הערבים. הם אוהבים את נשותיהם אבל מרביצים להן", הוא אמר לכתב עת אמריקאי ב–1965. "אולי בדור השלישי יופיע מישהו בקרב יהודי עדות המזרח שהוא מעט שונה, אבל אני איני רואה זאת עדיין".

צילום: כהן פריץ / לע"מ

פוטנציאל מסוכן

בשנות ה–50 היו המגויסים מהמזרח התיכון ומצפון אפריקה רק 15% מכלל החיילים בצבא, אבל הסטטיסטיקה הצה"לית הצביעה על שיעורים גבוהים מאוד של עריקה בקרבם, וכן על סלידה שלהם ממוסדות המדינה. במחקר פנימי של הצבא, שנערך ביחידה שבה היה רוב של חיילים מזרחים, מצא הקצין הבודק ש"התכונות האופייניות לרובם הגדול הן: 1. אפתיה. 2. חוסר אידיאה. 3. נטייה קיצונית לחישוב חשבונות אגואיסטיים ולסיפוק הצרכים הפרטיים".

כפי שמראה מחקרו של שגיא טורגן, באותה שנה שבה נשא בן־גוריון את דבריו בפני כנס הפיקוד הגבוה, ביקש הרמטכ"ל, יגאל ידין, לערוך מחקר שיקבע מהן הסיבות לבעיות ההתנהגותיות בקרב חיילים מהמזרח התיכון ומצפון אפריקה וכיצד ניתן לפתור אותן. האחריות למחקר הוטלה על האלוף חיים לסקוב, מפקד פיקוד ההדרכה, והוא ביקש לבדוק "100 עיראקים ו–100 תימנים" שאינם יודעים קרוא וכתוב ולבחון אצלם תגובות לפעולות שונות שהן חלק מהווי החיים הצבאי: "קפיצות לעומק, תורנויות וכל דבר אחר המעורר אצלם תגובות מוזרות, ופתרונות אפשריים על מנת להרגילם לתפקידם המיוחד כחיילים בצה"ל".

בתשובה לפנייתו קיבל לסקוב ביולי 1951 דוח מפורט מסא"ל דב ירמיה, אז מפקד בסיס הדרכה 4 ולימים פעיל שמאל מפורסם. ירמיה, יליד המושבה בית־גן, התנצל שאין באפשרותו לערוך מחקר של ממש אבל הציע במקום את הבחנותיו האישיות המתייחסות "לאנשים פרימיטיבים בלבד" על פי מוצא. את דבריו הקשים ביותר ייחד לטירונים ממוצא עיראקי ופרסי: "כושר תפיסה חלש. רמת מחשבה חלשה מאוד. לא חושבים. לומדים בעין ובמישוש בלבד. לא קולטים מתוך הסבר… מצריכים הסברה בצורה פרימיטיבית ביותר. משתכנעים רק ממה שרואים בעין". משמעת, הסביר מפקד הבסיס, ניתן ללמד אותם רק באמצעות עונשים, וכך גם ניקיון: "לא מגיבים בחיוב להיגיינה בתחילה, אולם מסתגלים ומתרגלים עם הקפדה וביקורת… אוהבים צחצוח חיצוני, מסדרים ותזמורת".

כושרם הצבאי, קבע ירמיה, נמוך במיוחד והתנהגותם כשל ילדים: "מקבלים את הנשק בתחילה כילד לצעצוע, לאחר זמן נמאס עליהם… לא מקבלים ברצון מאמצים פיזיים, מתרגלים להם בקושי רק לאחר תרגול רב. פוחדים בפני קפיצות, זחילות ובכלל מעשים שאפשר להיפגע מהם". גם יחסם לערבים טעון שיפור: "רגשי פחד בפני ערבים מפותחים למדי. מתגברים על כך עם הכרת הכוח הצבאי שלנו ופיתוח ביטחונם בנשק". מצד שני, כתב, יש במגויסים מן המזרח גם פוטנציאל מסוכן: הם "בעלי רגש נחיתות לגבי אנשים מפותחים יותר" וגם "נשמעים בנקל למחרחרים ואגיטטורים המותחים ביקורת שלילית". חוות דעתו על הטורקים, המרוקאים, המצרים והטריפוליטאים היתה חיובית יותר. אמנם הם "פוחדים מפני הלילה ואינם מבינים אותו כלל", אבל יש להם "רמת מחשבה מתקבלת על הדעת". לתימנים, לעומת זאת, יש "כושר תפיסה חלש" ו"רמת מחשבה ירודה" ואולם הם "חרוצים מאוד ומקבלים באהבה כל דבר".

צילום: דניאל רוזנבלום

גם לאלוף־משנה יהודה ואלך, יליד גרמניה שהיה מח"ט גבעתי בשנות ה–50 ואחר כך היסטוריון צבאי, היתה עמדה חיובית על החיילים התימנים, שלדבריו הפכו במהירות לחיילים מועילים. ממסמך על חינוך חיילים שחיבר ב–1952 עולה שדעתו על מרוקאים היתה חיובית פחות: "נפגשתי עם שלושה סוגים בולטים של מרוקאים. לדוגמה את המרוקאי המשכיל של העיר שהוא קיבל את חינוכו בצרפת ושהוא עיכל ערכי תרבות מסוימים. יש המרוקאי העירוני שהוא בא במגע עם תרבות, אבל לא עיכל אותה. הוא אותו הטיפוס הלבנטיני שאנחנו מכירים אותו מהערבי הביירותי, הדמשקאי או מהערבי היפואי. ואת המרוקאי שהוא בא מהאזורים הכפריים שהוא בור, שהוא מבחינת הציביליזציה לפחות באלף שנים אחורנית".

השפה החריפה שבה השתמשו בן־גוריון והקצינים אמנם לא היתה נחלתם של אנשי האקדמיה הישראלים שחקרו את העולים מן המזרח התיכון וצפון אפריקה, אבל המסקנות היו דומות. שמואל נח אייזנשטדט, אבי הסוציולוגיה הישראלית, חשש מאוד כי העולים מארצות המזרח יפגעו באוריינטציה המערבית כביכול של ישראל. במחקר שפירסם בשנת 1948 ציין: "אנשי משפחות אלה (המזרחיות), או בעיקר הגברים שבהן, מאחר שנותקו משלמות ההווי של חייהם העדתיים, נמשכו בצורה קיצונית אחרי כמה וכמה מהקסמים המצויים בתוך כל סביבה עירונית (ומה גם אוריינטלית): משחקי כסף בקלפים, בילויים בלתי פוסקים בבתי קפה מפוקפקים, בבתי בושת. עישון חשיש וכו'".

אייזנשטדט פיתח תהליך לחיברות המזרחים, שאותו כינה "דה־סוציאליזציה ורה־סוציאליזציה": ראשית, על המדינה לפרוק את העולים מן המטען התרבותי המזרחי שעמו הגיעו לארץ. בשלב השני ייבנו אותם עולים מחדש על יסוד ערכי התרבות האירופית. בין המומחים השונים ניטש ויכוח אם העולים מן המזרח לוקים בפיגור שכלי של ממש, או בפרימיטיביזם שניתן לשרש. כפי שהראו הנרייט דהאן־כלב, איתן בלום וסמי שלום שטרית במחקריהם מן השנים האחרונות, רעיונות אלה לא היו שונים בהרבה מתורת הקולוניאליזם המתרבת של האימפריות האירופיות שכונתה לא פעם "משא האדם הלבן" (White man’s burden). בדומה לכתיבה האוריינטליסטית על הילידים בקולוניות האירופיות באפריקה ובאסיה, קרל פרנקנשטיין, איש חינוך ומייסדו של מכון המחקר סאלד, טען ב–1947 כי "יהודי המזרח נחשלים הם, אינם מוכשרים עוד להבין את התכנים והערכים של תרבות המערב אלא בדרך החיקוי והקליטה הפסיבית… ואינם מסוגלים להצטרף עדיין באופן פרודוקטיבי לכיוון שבו משתדל רוב האוכלוסייה היהודית לבנות את חייו".

הקצין שהגיע מהצבא הבריטי

באגף כוח האדם של צה"ל הכינו תוכנית פעולה במענה לפנייתו של לסקוב. התוכנית התבססה על המודלים של אייזנשטדט ופרנקנשטיין, אבל מסיבה שאינה ברורה ביקש לסקוב מאדם נוסף — רב־סרן אהרונסון — שהיה חלק ממחלקת ההדרכה, לבדוק את "בעיית" המזרחים בצה"ל, וזה החליט לנקוט גישה שונה בתכלית.

צילום: באדיבות המשפחה

עזרא (וויליאם) אהרונסון, שכולם קראו לו ביל, לא היה קצין שגרתי בצה"ל של אותם ימים. את גישתו המכלילה, שהתעקשה להילחם בגזענות נגד מזרחים למרות הלעג שספג מחבריו הקצינים, אפשר אולי למצוא ברקע הייחודי שלו ובמפגש היומיומי שהיה לו במשך שנים עם אוכלוסייה ילידית בצפון אפריקה ובדרום־מזרח אסיה. אהרונסון נולד בלונדון ב–1920 למשפחה אמידה, שעסקה ביבוא של יין כשר מארץ ישראל. לאחר שסבל מאנטישמיות בבריטניה, היגר בגיל 17 לארץ ישראל והצטרף לארגון "הנוטרים" באזור עמק יזרעאל. מסיבות שאינן ברורות נאסר על־ידי הבריטים ובילה שנה וחצי בכלא בעכו לפני שהחליט להתגייס לצבא הבריטי בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, בתמורה לשחרורו.

אהרונסון הוצב בצפון אפריקה והיה מעורב גם בכיבוש מחדש של סיציליה מידי האיטלקים והגרמנים. לקראת סוף המלחמה התנדב לקורס קצינים והוצב בחטיבת Royal Fusiliers בבורמה, שם פיקד על מחלקה שנלחמה בצבא היפני. עם תום המלחמה נשלח להודו, שעמדה אז על סף קבלת עצמאות מהאימפריה הבריטית, והוא וחייליו היו אחראים על ההפרדה בין הינדים למוסלמים. בנו, איתי, מספר בשיחה מפיניקס, אורגון, כי אחד האירועים שהשפיעו יותר מכל על אביו אירע דווקא שם, בחבל קשמיר, באחד מגלי האלימות הקשים שפקדו את הודו לפני חלוקתה וקבלת העצמאות ב–1947.

יחידתו של אהרונסון מצאה את עצמה חוצצת בין כוחות גדולים של הינדים לכפר מוסלמי קטן שהיה מעין מובלעת בשטח. ההינדים איימו לרצוח את תושבי הכפר המוסלמים, ואהרונסון והיחידה שעליה פיקד הסדירו את פינוי המשפחות המוסלמיות על רכושן, וכך מנעו את הריגתן. המנהיג המקומי של המוסלמים היה אסיר תודה וביקש לשלם לאב, אבל זה, על פי הסיפור המשפחתי, סירב. השירות הצבאי בקשמיר, מספר איתי, גבה לבסוף מחיר כבד מהאב שנפצע קשה, ככל הנראה בלחימה בין הצדדים. אהרונסון הוחזר ללונדון ושהה למעלה משנה בבתי חולים. לאחר שהחלים חזר בשנית לישראל ב–1949, ולאחר כמה חודשים הצטרף לצבא הקבע בדרגת רב־סרן והוצב כמפקד פלוגה בגולני.

לשם כתיבת מחקרו על מזרחים בצה"ל בשנת 1951 סייר אהרונסון במשך חודש וחצי בבסיסי הדרכה שונים, וביקר בקורסים צה"ליים שבהם היה רוב לחיילים ממוצא מזרחי, כמו קורס נהגים, קורס נׇשַקים וקורס טבחים. בהמשך ריאיין מומחים ולבסוף חיבר דוח מפורט של 12 עמודים, שסווג כ"סודי ביותר" ונועד, כך כתב, "לחקור אם קיימת בצה"ל אפליה לגבי חיילים מעדות המזרח". שאלת המחקר נראית אולי סטנדרטית היום, אולם בשנותיה הראשונות של המדינה, לפני מרד ואדי סאליב, עצם העלאת שאלה בדבר אפליה נחשבה נועזת.

בראש הדוח ציין אהרונסון כי "רוב הקצינים והמש"קים (הם) ממוצא אשכנזי" וכן ש"אין להם כל ידיעה על עדות צפון אפריקה ואסיה". לכן בחר לפתוח את מחקרו בהיסטוריה קצרה על כל אחת מקהילות היהודים באזורים אלה. משם המשיך לדיווח על שיחות שערך עם מפקדים אשכנזים ביחידות שבהן ביקר, ועל ההתייחסויות לחיילים מארצות המזרח ששמע מהם: "הבזיטוס האלה", היה עלבון נפוץ. הבזיטוס הוא שם לאנשי הבסוטו, אומה אפריקאית שהיתה תחת שלטון בריטי. התייחסויות נוספות שתיעד אהרונסון היו: "הכושים האלה", "הם פרימיטיבים מכדי ללמוד" ו"האינטליגנציה שלהם נמוכה בהרבה מזאת של האדם הלבן".

צילום: אי־פי

אהרונסון הבין שרוב המפקדים הבכירים בצה"ל חולקים את ההנחות הגזעניות שמצא בדרגי השדה, ולכן ביקש כבר בתחילת מחקרו להפריך אותן: ראשית יצא נגד התפיסה שלפיה כלל העולים מארצות המזרח התיכון וצפון אפריקה משתייכים ל"עדות המזרח", והדגיש שרב השונה ביניהם על הדומה (בכל זאת בחר להמשיך להשתמש בביטוי "עדות המזרח" בדוח שלו, כדי להמחיש איך מתייחסים אליהם בצה"ל). משם המשיך והבהיר כי בניגוד לאמונה הרווחת, "רוב הפסיכולוגים טוענים שאין כל הוכחה על פיגור שכלי של יהודי עדות המזרח". לא ברור אם אהרונסון לא הכיר את מחקריהם של אייזנשטדט ופרנקנשטיין, או שבחר להתעלם מהם ביודעין.

בכל אופן, בניגוד לכל חבריו מאגף כוח אדם, אהרונסון בחר לצטט דווקא חוקרים זרים שחקרו אוכלוסיות ילידות והגיעו למסקנות הפוכות מאלה של הסוציולוגים ואנשי החינוך הישראלים. לדבריו, הבעיה אינה בנחיתות התרבותית כביכול של הנחקרים, אלא במבחנים עצמם: "התוצאות הרעות שהנ"ל (בני עדות המזרח, ש"ח) משיגים בבחינות פסיכוטכניות מבוססות על כך ששיטת הבחינות תואמה לנבחנים אשר חונכו במסגרת התרבות (הכוונה לחינוך, ש"ח) האירופית או אמריקאית". בשל בחינתם בשיטות שאינן מתאימות, הסיק אהרונסון, החיילים מארצות המזרח סובלים מאפליה באימונים ובקידום בדרגה.

חינוך תחילה

מניעיו של אהרונסון לא היו בהכרח אלטרואיסטיים. הוא אמנם כעס על אלה שהשפילו מזרחים, אבל גם חשש שהמזרחים יתגבשו לכוח אופוזיציוני. רבים מאבות הציונות היו שותפים לחשש הזה (בשונה מהם, אהרונסון לא ראה ב"לבנטיניות" בעיה, אלא בניכור בין חלקי העם השונים). הוא הציע שורה של רפורמות בצה"ל, כדי "לעצור את גיבוש המתגייסים מארצות צפון אפריקה ואסיה לגוף נפרד וזר בתוך הצבא". הוא המליץ להתחיל בחינוך המפקדים האשכנזים בנוגע לרקע ההיסטורי הייחודי של החיילים מהמזרח התיכון וצפון אפריקה, כדי שיפסיקו לראות אותם כנחותים: "אין לשכוח שאחת הסיבות העיקריות לזלזול היא חוסר ידיעה. מוצע שענף הסברה והשכלה יפיץ ספרות וימציא מרצי חוץ". בשלב השני דרש אהרונסון שמי שינהג בגזענות בחיילים מהמזרח ייענש: "צעדים משמעתיים חריפים יינקטו נגד כל מי שיהיה אשם בהתנהגות בלתי־חיילית או בלתי קולגיאלית, במילים או במעשים, במסדר או מחוצה לו, בכל הדרגות".

לגבי החיילים המזרחים עצמם הציע אהרונסון להנהיג מה שנקרא היום "אפליה מתקנת", ולפתוח תוכנית אימונים וקידום מיוחדת. בשלב הניסוי של התוכנית ייבחרו 90 עד 120 חיילים שיקבלו את הציונים הגבוהים ביותר בבחינות הפסיכוטכניות ואלה יחולקו לשלוש קבוצות משנה לפי ארץ מוצא (צפון אפריקה, עיראק ותימן). אהרונסון הדגיש כי יש להפסיק להשוות את תוצאות המבחנים הפסיכוטכניים של החיילים מארצות המזרח לאלה של האשכנזים, ושבמקום זה יש "לקבוע את התוצאות לפי תוצאות הנבחנים בתוך הקבוצה הספציפית שלהם (לפי ארץ מוצא, ש"ח)". המוכשרים במיוחד יישלחו לקורסי קצינים ונגדים, והשאר ירוכזו לקבוצות אימונים ביחידת אימונים מיוחדת שעליה יופקד "קצין מנוסה ומאומן ובעל גישה חיובית למזרח".

במסגרת הקבוצות ילמדו החיילים עברית והכשרה צבאית בסיסית במשך כמה חודשים, ולאחר מכן יסופחו ליחידה קרבית כקבוצה לתקופה של חודשיים. בסופו של דבר ישולבו ביחידות צה"ל השונות. אהרונסון התעקש שלקבוצות אלה, שיהיו בתחילה בפיקוד של קצינים ומש"קים אשכנזים, "תהיה חשיבות רבה כגורם מקשר בין הלך הרוח האירופי… והלך הרוח המזרחי". אם יבוצעו המלצותיו כלשונן, העריך אהרונסון, "יש תקווה ששיטה זאת תיצור במהירות חיילים מאומנים מבין חיילי עדות המזרח אשר יהיו לדוגמה ויוכיחו שאין חיילים אלה נופלים מחיילים ממוצא אחר".

בצמרת צה"ל לא אהבו את הדוח החתרני של אהרונסון, ובכל זאת, בהנחייתו של לסקוב, נקבע באגף כוח אדם דיון על המסקנות. מבין 16 הקצינים שהשתתפו בדיון, אחד סבר שיש אפליה נגד מזרחים בצה"ל, ואחר הציע ליצור קאדר של מפקדים מזרחים באימון מזורז ולפזר אותם בצבא (וכן "באופן מקביל לעשות פעולה דומה בחיים האזרחיים כדי להחדיר אנשים אלה למוסדות השלטון"). אבל דעות אלו היו יוצאות דופן באותו דיון וכותב הפרוטוקול, רב־סמל א. פוריצקי, אפילו לא טרח לציין מי העלה אותן. אלה שהתנגדו לדוח אהרונסון צוטטו בהרחבה. סגן מפקד אגף כוח אדם, אלוף־משנה גדעון שוקן, הביע מורת רוח ממחקרו של אהרונסון וציין כי "לדעתו המלחמה באפליה היא דבר מסוכן ביותר, או שבכלל לא צריך לעשותו. כמו כן לא נראה שקיימת אפליה ניכרת מאוד, או למעלה ממה שישנו מחוץ לצבא, או למעלה ממה שהיה קיים ביישוב לפני קום המדינה". לתפיסתו של שוקן, הצבא אינו מקום מתאים להתמודדות עם תופעות מעין אלה. למעשה, סגן מפקד האגף הביע פחד מהפיכתו של צה"ל לצבא מזרחי: "השלד של הצבא… בא מערכים תרבותיים מערביים, בה בשעה שהמסגרת הזאת מתמלאת במרביתה באנשים שהם זרים למסגרת הזאת ולערכים האלה".

רב־סרן רון סובול (לימים שובל), יליד דרום אפריקה שהיה הפסיכולוג הצבאי הראשון בצה"ל ואחר כך פרופסור לפסיכולוגיה, הוסיף שקבלת המלצותיו של אהרונסון "פירושה הנהגת אפליה בצבא. אין זו שאלה של אפליה אלא של הבדלים ממשיים־אתניים בין האנשים". סובול היה מהאחראים לפיתוח מבחני המיון של צה"ל במסגרת המכון לאבחנה פסיכוטכנית — אותם מבחנים שביקר אהרונסון במחקרו. בסיכום הדיון הוחלט שהמכון לאבחנה פסיכוטכנית יכתוב הצעה חדשה למחקר על בני עדות המזרח בצה"ל, אולם הקצינים שהשתתפו בדיון ביקשו גם לנהוג משנה זהירות בהעדפת הגישה המחקרית על פני הניסיון בשטח: "איננו יכולים להיות בטוחים שהשיטות המדעיות הקיימות הן כל כך משוכללות עד שהן טובות יותר מהפתרונות שימצאו המפקדים על פי השכל הישר".

התגוננות בצמרת

התגובה הרשמית לדוח אהרונסון היתה מסמך בן שלושה עמודים שנכתב ככל הנראה על ידי סובול ואחרים באגף כוח אדם, דחה גם הוא מכל וכל את ניתוחו של אהרונסון ואימץ במקומו את הממצאים העיקריים של אייזנשטדט, פרנקנשטיין ואחרים שראו בפרמיטיביזם ולא באפליה את הסיבה העיקרית למצבם של העולים מארצות המזרח התיכון וצפון אפריקה. "רבים מבני עדות המזרח לא היו נקלטים בצבא אף אילו לא היו כל דעות קדומות נגדם", הסביר דוח התגובה. והסיבה? "הדעות הקדומות והאפליה, כביכול, נובעות מהיעדר פתרון לבעיה שנוצרה על ידי עליית המוני אנשים הבאים מארצות שבהן היתה רמת הציביליזציה נמוכה יותר. רוב האנשים האלה מתקשים להסתגל לתרבות הארץ, כיוון שמאות שנים של התפתחות ומסורת מפרידות ביניהם לבין תושבי הארץ. כל פתרון המנסה לפתור את הבעיה על ידי אמצעים מינהלתיים בלבד, כגון איסור על דיבורים מעליבים, אינו אלא מוטעה ביסודו". הכותב גם חלק על כך שאין הוכחה לפיגורם השכלי של החיילים מארצות המזרח.

מחברי התגובה לא פסלו את ההמלצה ללמד את המפקדים והחיילים האשכנזים על ההיסטוריה של יהודי המזרח, אולם רק במידה שהדבר יסייע לעיצוב מחדש של אישיותם של המזרחים, במובן זה שהם ירגישו שיש מי שמתעניין בעברם ולא יתנגדו לניסיון למחוק את זהותם הקודמת. גם הרעיון בדבר "הקמת יחידות 'גזעיות' נפרדות" — כפי שכינה זאת דוח התגובה — נפסל, בטענה כי הדבר רק יחריף את בידודם ואף יהווה סכנה לאחידות הצבא. לבסוף פסלו אנשי אגף כוח אדם את רעיון האפליה המתקנת. רק אם יפנימו כולם שמדובר בבני אדם השונים מהם בתכלית, הסבירו מחברי התגובה, יהיה ניתן לסייע להם ולהסתגלותם: "הדרך היחידה לפתרון הבעיה היא הבנה מעמיקה של הרקע התרבותי, של האישיות, דרכי המחשבה, השאיפות, הרגשות והנטיות החברתיות של אנשים אלה. עלינו לדעת כיצד הם מונעים (מה המוטיבציה שלהם) ומרגישים, כיצד הם לומדים, כיצד הם חושבים וכיצד הם קולטים חומר, כולל חומר צבאי".

איתי אהרונסון מבהיר שאינו מכיר את הדוח שחיבר אביו ב–1951, אבל שהדבר כלל אינו מפתיע אותו. "אבי נהג לשחות נגד הזרם", הוא מסביר. "אם מישהו אמר לו לכתוב דוח, הוא היה עושה זאת בנאמנות לנושא, לא למערכת… לא עניין אותו אם התוצאות של המחקר יפריעו למישהו". איתי זוכר שכשהיה ילד אביו היה מתווכח בלהט עם קרובי משפחה, ובמיוחד עם דודה "צברית" אחת ממשפחה ירושלמית ותיקה, שהחזיקה בדעות גזעניות כלפי מזרחים ונהגה לתאר את המרוקאים כחיות. "הוא היה מאוד ווקלי בקשר לזה. אחת הדוגמאות שהוא היה מביא היא יהדות עיראק… לא רק שהיא לא מפגרת, אלא שמדובר באוכלוסייה מפותחת בקנה מידה מערבי. בכל מקרה, זו היתה הטענה שלו וזה מה שהיה אומר לכולם", מספר איתי.

עמדותיו הלא שגרתיות של אהרונסון הביאו אותו לא פעם להסתבכות עם רשויות הצבא. זמן קצר אחרי כתיבת הדוח הוא מונה למפקד גוש הערבה ובמסגרת תפקידו ניסה למנוע מצעירים לחצות את הגבול בחשאי ולנסוע לסלע האדום בפטרה, אתר פופולרי למבחני אומץ בשנות ה–50 (שניסיונות ההגעה אליו הונצחו בשיר "הסלע האדום", שכתב חיים חפר ושר אריק לביא). היו אלה אנשי יחידה 101 בפיקודו של אריאל שרון שאהבו במיוחד לגנוב את הגבול, וניסיונותיו של אהרונסון לעצור אותם בדרכם לפטרה לא זיכו אותו בנקודות בקרב דור המפקדים שהעריץ את שרון.

מקרה אחר שעליו מספר בנו אירע באזור ניצנה, ליד הגבול עם מצרים, כשהיה לבדו עם טבח היחידה. אהרונסון זיהה כוח מצרי על גבעה שלדעתו היתה בתוך האזור המפורז, במקום שבו אסור היה לרכז כוחות צבא לפי תנאי הפסקת האש. הוא לקח את מקלע הבראונינג שהיה על הקומנדקר שלו, הסתער על המוצב המצרי והוביל בגפו את הכוח המצרי לשבי. מפקדיו של אהרונסון לא התרשמו מהפעילות הפרטיזנית והעמידו אותו לדין.

זמן קצר לאחר הדיון על הדוח שחיבר אהרונסון, החליטו באגף כוח אדם לגנוז אותו סופית ובמקומו לערוך מחקר חדש, הפעם בפיקוחם של אייזנשטדט ופרנקנשטיין, ש"ייקראו לשרת כגרעין של ועדה מייעצת למטכ"ל למחקר חברתי ופסיכולוגי". בהצעה החדשה הוסבר כי בקרב עולי המזרח יש קשיי קליטה המתבטאים ב"אי־הזדהות עם ערכי תרבות ואי־שיתוף פעולה, תופעות תוקפניות, הסתגרות, רמה נמוכה של יעילות העבודה, מצב בריאות וכו'". כתוצאה מכך הקבוצה הקולטת האשכנזית חשה "ערעור (של) הערכים הקיימים" וכן "אי־ביטחון חברתי". כל אלה יוצרים "דעות קדומות נגד הנקלטים". הקצונה הבכירה, צוין בהצעת המחקר, חששה ש"היעדר טיפול בבעיה עלול לגרום בצה"ל ליצירת קבוצה גדולה מקופחת תמידית, בעל(ת) מוראל נמוך, בלתי מנוצלת ובלתי מאורגנת".

למרות התוכנית המקיפה, המחקר החדש לא יצא בסוף אל הפועל, כנראה בגלל קשיי תקציב. בשנים שלאחר מכן נעשו כמה ניסיונות לשנות את מבחני המיון בצה"ל ולהתאימם למי שלא למדו במערכות חינוך אירופיות, בתקווה שהדבר יקל על אבחון מדויק יותר של העולים מהמזרח התיכון ומצפון אפריקה. ואולם, הגזענות והאפליה הבסיסית נגד מזרחים בצבא ומחוצה לו, לא נעלמו.

אהרונסון נשאר בשירות קבע עד 1960 ואז עבר לעבוד בתעשיית הפוספטים. במלחמת ששת הימים שירת במילואים ונפצע קשה בארמון הנציב. הוא נפטר ב–2012, בגיל 92. סמוך למועד פרישתו מצה"ל, ביולי 1959, ירה שוטר אשכנזי בסבל מרוקאי, עקיבא יעקב אלקריף, שהשתתף בתגרה בבית קפה בשכונת עוני בחיפה ופצע אותו ברגלו. התגובות — תחילה בשכונה ואחר כך בכל רחבי הארץ —היו קשות. אלפי מזרחים יצאו לרחובות במחאה על ההגמוניה האשכנזית בישראל, וגם בתוך צה"ל הידהדו קריאות המחאה. "מרד ואדי סאליב" העלה פעם נוספת את שאלת האפליה והגזענות אל ראש סדר יומה של החברה הישראלית כולה. בוועדת עציוני שהתמנתה לחקור את האירועים נקרא אייזנשטדט להיות חבר. לאהרונסון איש לא קרא.

פורסם בהארץ כאן

 

מודעות פרסומת

יהודים-ערבים מאמר של הלל כהן

מאי 26, 2015

אחרי שפרופ הלל כהן פירסם מאמר בן 30 עמודים המתייחס לתוכן ההיסטורי של המונח "יהודי ערבי", יש סיבה טובה להתייחס לדברי הבל שפורסמו בעיתון האינטרנטי "חדשות בן עזר". מהותם של דברי ההבל הם התכסחות  של האשכנזיסט  אורי הייטנר עם אנשי קש שהוא רקח בדמיונו .הדברים שמצוטטים ע"י הייטנר נכתבו בעקבות דברים שכתבתי בבלוג שלו בנענע על כך שהוא לא טרח לכתוב על ספרו של יוסי סוכרי "בנגזי ברגן בלזן" שעוסק בשואת יהודי לוב. כוונתי כמובן היתה שהוא יקרא את הספר ויסקר אותו. אלא שהוא לא קרא את הספר,אלא השתמש בעובדה שהספר ראה אור כדי לספר לנו שיהודה שנהב ומזרחים אחרים רואים את עצמם כבני הלאום הערבי שדתם יהודית.

כך כותב הייטנר בגיליון מס 939 של "חדשות בן עזר"

* אחת המוטציות המכוערות ביותר של תופעת האנטי ציונות בתוכנו, היא האנטי ציונות ה"מזרחית". הגורו שלה, הוא פרופ' יהודה שנהב, אבי הפירכה "אנחנו יהודים ערבים," שמשמעותה – איננו שייכים ללאום היהודי, אלא ללאום הערבי, והיהדות היא רק הדת שלנו. אחד הגילויים הנפסדים של התופעה, הוא יחס של ניכור לשואה, שאינה אסונם בהיותם יהודים, אלא היא אסונם של ה"אשכנזים", כפי שהדבר בא לידי ביטוי בוטה ודוחה בשירתו של רועי חסן. לאחרונה, יצא לאור ספרו של יוסי סוכרי, "בנגזי ברגן-בלזן" המתאר את שואתם של יהודי לוב. כמובן שכוונתם של הנאצים היתה להשמיד את כל יהודי העולם, כולל את יהודי המזרח, אך למרבה המזל הצלחתם במשימה זו היתה מועטה. הספר עורר עניין רב וזכה לחשיפה תקשורתית, ואולי הוא יעצים את התודעה הציבורית באשר לשואה ביהודי צפון אפריקה. כמובן, שהדבר לא ישנה דבר בקרב "היהודים הערבים", שימשיכו להיות מנוכרים לשואה, כחלק מניכורם לעמם.
והוא ממשיך את הדיון בגליון מס 940 של חדשות בן עזר940

* בעקבות צאת הספר "בנגזי ברגן גלזן", כתבתי כאן בשבוע שעבר, על קומץ האנטי ציונים "המזרחים", המנוכרים לשואה שהיא הרי של ה"אשכנזים", כחלק מניכורם לעמם. הספר, המוכיח שבעבור שונאינו (והדבר נכון הן לגבי הנאצים והן לגבי הערבים) אין אבחנה בין יהודים מכאן או מכאן, לא ישנה את עמדתה של אותה מוטציה אידיאולוגית, הנגועה ברמות גבוהות של גזענות.

הזכרתי את סיסמתם, מבין מדרשו של יהודה שנהב "אנחנו ערבים יהודים," וכתבתי שזו בסך הכל פירכה, זהות מומצאת חסרת שחר, הנובעת מפוליטיקה ומאידיאולוגיה אנטי ציונית.

קיבלתי תגובות, בנוסח: מה ההבדל בין המושג "יהודים פולנים", למשל, או "יהודים אירופאים", לבין המונח "ערבים יהודים"?

אסביר את ההבדל.

אני מקפיד לא להשתמש במונחים "רוסים" או "אתיופים", אלא "עולים מרוסיה" או "עולים מאתיופיה". אולם בשיח הישראלי המקובל, ברור שהמושגים "פולני", "עיראקי", "רומני", מרוקאי", "תימני" וכד', משמעותם – בן העם היהודי שמוצאו או מוצא הוריו הוא מפולין, עיראק, רומניה, מרוקו או תימן. כלומר, אין מדובר בביטויים של זהות לאומית, אלא של ארץ מוצא. לא כן הביטוי "ערבים יהודים". ערב אינה מקום. הערביות היא ביטוי ללאומיות. אותם אנשים טוענים שהם בני הלאום הערבי,שדתם יהודית. ובעצם, שהיהדות היא דת ולא לאום.

מובן מאליו שהייטנר לא הציג שום סימוכין ולא הביא שום קישור לדברים שהוא פרסם.

heitner arab jew

 

 

 

 

 

מי שקורא את המאמר המדעי אקדמי של פרופ הלל כהן על משמעות הזהות יהודית-ערבית רואה את צורת החשיבה ההזויה והבלתי מציאותית של אורי הייטנר.אורי הייטנר מן הסתם לא מציג כל סימוכין לדברים שהוא כותב,והסיבה פשוטה,אין מקורות כאלה.

למאמר של פרופ הלל כהן:

 

ARAB_JEWS-HILLEL-2015

מה הפיל והכשיל את הלאומיות הערבית מאמר בהארץ

 

מה תשיב לציוני

נובמבר 11, 2014


צבי בן דור משיב לגיורא לשם ז"ל על טענתו של לשם שהוא יליד פורסם בקדמה

גיורא שלום, ראשית ברכות על צאת ספרך החדש. קראתי על כך באיזה מקום. שנית, אני שולל מכל וכל את הנייטיביזם המעושה שאתה מצהיר עליו כאן. אתה אולי יליד הארץ, בן בנם של ילידי הארץ וכולי. אבל אינך יליד כל עוד תכלית קיומך, וקיומו של כל יהודי מאז הצהרת בלפור, היא נישולו של עם אחר שגם הוא במקרה יליד לא פחות ממך או אולי יותר. יתר על כן. הקלות שבה מציין כי הצהרת בלפור העניקה "זכויות לאום" ליהודים בארץ ישראל (ואח"כ חבר הלאומים וכו), היא קלות בלתי נסבלת. וכי מי הוא בלפור אם לא נציגה של אימפריה ששללה זכויות אדם ולאום ממאות לאומים בכל העולם? רוצה לומר מי הוא בכלל שנקבל ממנו כל הצהרה בדבר זכויות של איזה לאום שהוא בעולם (ואני לא נכנס בכלל לשאלה מה היה מצבם של היהודים בארץ ישראל ב1917). האימפריה של בלפור עסקה בשלילת זכויות, וכל הכרה בזכויות שהיא העניקה לפני שהתפרקה היא מעשה בלתי מוסרי. במילים אחרות, הצהרת בלפור היא פשע נגד המזרח-התיכון ועמי המזרח-התיכון בכללם היהודים הערבים. רק להזכירך, או שמא אינך מודע לכך, רבים מן העמים שהיו נתונים תחת שלטון אימפריאלי (או "קולוניאלי" כמו שאוהבים לקרוא לו כאן) שלחו נציגים לועידת ורסאי ב1919 כי בתמימותם חשבו שלהכרזתו של וודרו ווילסון בדבר הזכות הלאומית לעצמאות יש משמעות. פני כולם, אבל כולם, הושבו ריקם (תשאל את הו צ'י מין שהיה שם, רוחו תוכל להגיע אליך). מדוע, נוכח ורסאי, עלינו לקבל את בלפור ואת חבר הלאומים? מדוע, נוכח העובדה שדאף עם לא זכה בחירות, נקבל בלי שום ביקורת את העבודה שיהודי אירופה זכו במעמד של לאום בעל זכויות לא באירופה, אלא בפלסטין? אני להתרומם קמעא מעל לקלישאות הציוניות ולשפוט דברים על פי הדין הבינ"ל (וכפי שטרחת להסביר שהפלסטינים היו נתינים עותומאנים וכו'). אם תתרומם ככה אז תבין שאי אפשר לקבל בלפור, בכלל אי אפשר. ומאז בלפור, כל הנוכחות היהודית בארץ ישראל הוכתמה בכתם של נישול אימפריאלי. לכן, יליד או לא, עליך להכיר בכך שאתה יושב במדינה שהורתה היא הצהרה פושעת. שאף אתה היית קורא לה פושעת לו היתה נאמרת לגבי כל עם אחר או מקום אחר בעולם. לכן גם, אין כל ערך לילידיות שלך.
תשעים האחוזים מן האשכנזים שעדיין לא עזבו, לא עזבו כי עדיין לא נוצר כל איום ממשי על איכות חייהם או עליונותם. גם זה יגיע ואז נראה אותם נשארים.

 

הנחות היסוד של הציונות נכשלו במבחן המציאות אלון סיימון

1. ישראל היא המקום המסוכן ביותר ליהודים בעולם
2. ישראל לא פתרה את בעיית האנטשימיות. להיפך, כיום היא הגורם העיקרי לעלייתה מחדש.
3. הציונות שקמה על רקע תיקון אפלייה של מיעוט, הפכה לגורם שמדכא אחרים. הילד המוכה הפך להורה מכה.
4. הציונות ביקשה למרוד בדת, אך בשנים האחרונות נטמעה בתוך הדתיות.
5. אפשר להרגיש הרגשת גלות גם בארץ בה נולדת.
6. היהודים בצפון אמריקה נהנים מחרות ושויון בחברה דמוקרטית ורב תרבותית.

 

חגית גרוסמן כולנו ישראלים

אתה גורם עוול למי שכבר מרגיש ישראלי וטוב לו? נראה לי שהתכוונת לכתוב שנגרם עוול לכל המזרחים שמחקו להם את הזהות -שורשים וטוב להם..אז מתנצלת בשם כל אלו שמסרבים לאמץ הסטוריה שאינה שלהם, ,תרבות שאינה שלהם ושמבקשים לצאת מהמטריקס האשכנזי. אני מבינה שהרבה נוח ונעים לחיות עם מזרחים שהשילו מעצמם את זהותם ונטמעו בקרבכם, באמת שאני מבינה. פשוט לפני שאת ממהרת לכתוב שזה ארכאי ושמדובר במצוקה שחלפה' תפתחי קצת את העיניים והלב. Hagit Grossman

 

 

צבי בן-דור בנית על הראיון של עדי שורץ עם נתן ויינשטוק שספרו על ההיסטוריה של יהודי ארצות האסלאם מתיימר להפריך את תזת האידיליה:

שוב בוכה העבר היהודי במזרח:

במסגרת השלמת הפיכתה של הציונות מאידיאולוגיה פוליטית לכנסיה. מביא עדי שורץ את דבריו של ״החוזר בתשובה״ נתן ויינשטוק (״אנטי ציוני שעבר מהפך מוחלט״, מזכיר לי את ההקדמות שכתבו כמרים לפולימיקות נגד היהדות שכתבו יהודים מומרים בימי הביניים). לא קראתי, עדיין, את הספר. אבל כבר עכשיו אפשר לקבוע ששורץ חוטא להיסטוריה שהוא מנסה לתאר בראיון עם ויינשטוק. הוא קובע שיש מזרחים שטוענים שהיתה ״אידיליה״ בין יהודים למוסלמים במזרח התיכון והספר בא להפריכה. מכאן גם אמור לנבוע כוחו של הספר. ובכן, בניגוד למה שמדמין שורץ (שעשה את זה כבר פעם אחת עם צאתו של כתב הפלסתר מטעמו של מרטין גילברט), אין אינטלקטואל או היסטוריון מזרחי רציני שטוען שהיתה ״אידיליה״. אידיליות הן ענין למשוררים. אשר לנוסטלגיה של מזרחים לימיהם במזרח התיכון. שוורץ כנראה לא שם לב שעיקרה של הנוסטלגיה עוסק באותה היסטוריה של ה״יומיום״, של מה שנקרא הeveryday. אותו עבר לא כלכך חמקמק, נטול אירועים, שויינשטוק, כבר עכשיו אפשר לקבוע, מתעלם ממנו לחלוטין כאשר הוא כותב היסטוריה שנעה מפוגרום לפוגרום בהפרשי זמן ומקום משתנים. תנוח דעתם של שורץ ווינשטוק, אף מזרחי, אף אדם, לא מתגעגע לפוגרומים, לא במזרח, ולא במערב. אז לא הפרכתם כלום.

השימוש ב״דחליל ההיסטוריוגרפי״ לפיו יש מזרחים שטוענים שהיתה ״אידיליה״ (שימו לב, זו מילה של שורץ, לא לא של אף אחד אחר), לא הופך את הספר של ויינשטוק ל״פורץ דרך״ (ואני לא מתרשם מ״900 המקורות״ ששורץ מתפעם מהם, לא משחקים פה בלמי יש יותר גדול). כשהיסטוריונים מזרחים יוצאים נגד הפרשנות הציונית של העבר היהודי במזרח התיכון הם לא טוענים שהוא אידילי. הם רק טוענים שהפרשנות הציונית מעוותת את העבר הזה לצרכיה. זה הכל. וזו עמדה לגיטימית. ולא ברור, מה בחר שורץ להגחיכה כשהוא כותב רצנזיה, שאמורה להיות רצינית, על הספר. אגב, הראשונים שיצאו נגד הפרשנות לפיה העבר היהודי בגלות הוא כולו רצף אחד של דמעות ופוגרומים היו היסטוריונים אשכנזים (נטולי דמיון מזרחי) דוגמת סאלו בארון שכתב כבר ב1928 נגד התפיסה הבכיינית של ההיסטוריה היהודית באירופה.

על חלק מן הטעויות בספר בהקשר המרוקאי שלו כבר סיפר לי חבר. המשך יבוא אם יהיה זמן.

נקודה אחרונה: אולי הגיע הזמן להירגע קצת מחלק נכבד של השמאל הצרפתי לדורותיו?

 עמית מגן על פשעי הציונות האשכנזית

עמית // 05.02.14 17:01

אולי במקרה של שניכם באמת "הפשעים כנגדי ובני משפחתי שצרובים בתודעתי הם של אשכנזים ולא של ערבים. ", במילותיו של שאול סלע, אך זה לא כך עבור הרבה (רוב?) מהמזרחים.

לכן אפשר לשמוע בשיח הציבורי הישראלי טענה ימנית-מזרחית כלפי אשכנזים-שמואלנים – "אנחנו אלה שמכירים את הערבים". אצל המזרחים האלה מה שצרוב בתודעה אלה גם (בעיקר?) הפשעים של הערבים כנגדם ונגד משפחותיהם, לא אלה של "האשכנזים". בעוד שכולכם תצדיקו עוינות מזרחית כלפי "הפושעים האשכנזים" (למעשה, היא מנת חלקכם) משום מה אתם מפחדים להכיר בלגיטימיות של אותה עוינות גם כלפי "פושעים ערבים". במקום זה מחפשים כל הזמן תירוצים מתנשאים להסביר מדוע רוב המזרחים בישראל מחזיקים בדעות ימין ביחס לסכסוך הישראלי-ערבי.

  • הפוך, זה נרטיב אשכנזי שדחפו לנו לראש
    אסתר // 11.02.14 08:30

    היהודים הערבים (כלומר אני, אנחנו) לא שנאו את המוסלמים כמו שהימניות תפסה אותם בארץ. אל תיפול למלכודות פשטניות. הרי הימין ניצל את הפרצה שהשאירו מפאי וחברותיה כשכשלו לגייס את המזרחים לשורותיהם והמציאו את הסיפור הזה שספרדים מכירים את הערבים ולכן חושדים בהם. זו רק אותה גברת אשכנזיה בגלימה ימנית במקום שמאלנית.

     

    על הלגנדה השיקרית שמביאה את "הצלחת העיראקים" כטיעון כנגד טענותיהם של יוצאי צפון אפריקה על הקיפוח

    ""יש מחקר שנעשה על העיראקים ואיך הסתדרו. המסקנה היא שהם היו אלימים ודרשו את זכויותיהם. אכן חבר הביא חבר ובן משפחה הכניס בן משפחה לערים כמו רמת גן, ירושלים וחיפה, אבל עיקר הפעולה נעשתה על ידי פעילים עיראקים אנשי שמאל וקומוניסטים שלא קיבלו את הלוקשים שמכרו להם במפאי. לזה נוסף הפן שהעליה העיראקית היתה העליה הראשונה הגדולה של יהודים משכילים והיה יותר בלאגן מאשר בהמשך. העולים שוכנו במעברות בבאר שבע אבל הם יכלו לברוח למרכז הארץ. מהכישלון הזה בן גוריון למד איך לפזר את העליה מצפון אפריקה במקומות נידחים שאוטובוס לא מגיע אליו. זו בעיקר הסיבה להבדל הסוציו אקונומי, שרך אגב הוא גם לא כל כך גדול כפי שעיראקים רבים רוצים להתהדר בו (משחקים את שיטת ההפרד ומשול הידועה, "אנחנו העיראקים הסתדרנו, לא כמו המרוקאים"), ההבדל העיקרי הוא שהיתה להם נגישות למסחר קטן ולמרכזי ערים ולהשכלה אוניברסיטאית (עם נומרוס קלאוסוס כמובן) בערך עשרים שנה מוקדם יותר מהמרוקאים והתימנים. זה כל ההבדל. אבל מאחר והעקומה לא ממש שונה אז יוצא שרמת ההשכלה הכללית של יהודי עיראק , כמו של יהודי מרוקו ומצרים נמצאת בירידה מאז שהם עלו ארצה ועד היום.""".

     

חברים מספרים על הטייח ימאני

מרץ 10, 2014
  1. על טענות הטייח ימאני כנגד תכניתו של אמנון לוי השד העדתי

    על דבריו של בן דרור ימיני מגיב מאיר עמור באתר העוקץ

    [..]מעניין לראות ולאפיין את התגובות לשני הפרקים ששודרו עד היום. שתיים מהן מעניינות במיוחד: הראשונה היא דיאלוג בין חנוך מרמרי וסוניה אזולאי באתר "העין השביעית", השנייה היא מאמרו של בן דרור ימיני ב"מעריב". אתחיל מהסוף, בעיקר משום שיש מעט לומר על התובנה התרבותית של בן דרור ימיני. הוא מציע למזרחים לאמץ מודל הינדי של התנהגות אתנית (מהגרים הינדים מצליחים) אל מול המודל המוסלמי (מהגרים מוסלמים נכשלים). לא אפרק את טיעוניו באשר להינדים ולמוסלמים באירופה ובאמריקה, אומר רק כי דרך ברורה להפרכתן של דעות "תרבותיות" שכאלה קשורה לאי-ההיסטוריות של הטיעון התרבותי ולפוליטיקה השמרנית המשתמעת מדבריו. אין תרבות מנותקת מנסיבות היסטוריות, חברתיות ופוליטיות, אין תרבות ללא היסטוריה. למשל: קהילות של יהודים ממוצא מרוקאי, תוניסאי, תימני, עיראקי וסורי אשר ויתרו על מנעמי "סל הקליטה" של הציונות הארץ-ישראלית והמשיכו את דרכם לצרפת, לקנדה, לארצות הברית ולאוסטרליה ואשר פעלו ללא עזרת "המודל ההינדי", הצליחו לבסס קהילות פורחות בארצות "מערביות" אלה – "מערביות" לפחות כמו החברה הישראלו-אשכנזית המתאמצת להידמות להן כל כך.

    במדעי החברה נהוג לומר כי זהויות תרבותיות מובנות חברתית. מכאן, המסקנה המתבקשת הינה שמזרחים ואשכנזים נוצרו. מכאן גם כי כישלונם הנוכחי של מזרחים אינו נובע מהתנייה תרבותית "שגויה" אלא ממציאות חברתית מכשילה, מנשלת ומנצלת. מזרחים נוצרו מיהודים אשר הגיעו ממרוקו, מתוניס, מתימן, מעיראק, מסוריה ועוד. גם אשכנזים נוצרו. שניהם – מזרחים ואשכנזים – נוצרו בישראל. המודל התרבותי של ימיני הוא שמיכה אינטלקטואלית קצרה ודקה. למרות מאמציו העילאיים, אין היא מכסה את ערוות הדיכוי, הניצול והשיסוי. גם אידיאולוגיית ה"אינטגרציה דרך חדר המיטות", כלומר יחסים בין מזרחים/ות ואשכנזים/ות והילדים ה"מעורבים", לא שינו ולא יכולים לשנות את מתאר הנוף של החווייה הישראלית. עדיף להיות אשכנזי על מזרחי בישראל. את זאת יודע כל ילד בגן (אולי חוץ מילדים תימנים שהתבגרו והפכו לעיתונאים מצליחים בישראל).[..]

    לרשומה בהעוקץ כאן

    על הטייח ימאני אצל יוסי גורביץ

    מאת קנינו הרס"ר:

    לאחר שהשתחררתי משירות כמתרגם מערבית ביחידה 8200, הוזמנתי לעבודת מילואים בתנאי קבע עבור השב"כ והיחידה הארצית לחקירות הונאה במשטרה. תמורת 55 ש"ח לשעה ניתנו לנו אלפי מסמכים בערבית שנלקחו מבית ראאד סלאח, ונאמר לנו למצוא שם הוכחות להעברות כספים ל"אירגוני טרור".

    נדהמתי מהניסיון הנלוז הזה לתפירת תיק ללא כל חשד סביר. מיותר לציין שלא היו בחומר שום ראיות כאלה, והמשפט ההוא של סלאח אכן הסתיים בקול ענות חלושה. למרות שזה כבר היה ברור לי במהלך השירות הצבאי שלי, זה חיזק אצלי עוד יותר את העובדה שישראל רודפת רדיפה פוליטית ותופרת תיקים לכל מי שמעז לערער על הקביעה של"יהודים" מגיעות זכויות יתר במדינה הזאת על פני אחרים.

    היה ברור לי שמנגנוני המשטר לא יוותרו וימשיכו לרדוף את סלאח, ועכשיו לא מפתיע שהרשיעו אותו ב"הסתה", כאשר כפי שציינת, לרבנים יהודים, לחברי פרלמנט ישראלים ולשאר אספסוף יג"ע לא יעשו כלום אף פעם. אני רואה את הרדיפה הפוליטית הזאת ביומיום ממעקב אחר הדיווחים בתקשורת הפלסטינית ומביקורים בגדה המערבית. אבל היודו-ישראלים מעדיפים להיות עיוורים למציאות הזאת ולגלגל עיניים לשמיים בכל פעם שהפלסטינים מממשים את זכותם להיאבק נגד הדיכוי הישראלי.

    מאת אביבית:

  2. בן דרור ימיני הוא ד-מ-ג-ו-ג.
    במדוייק לפי הערך המילוני.

    מרוב שהוא התמיד בשיטה ,
    לדעתי הוא כבר בשלב של חוסר מודעות מוחלט שנובע משביעות רצון עצמית מטורללת.
    בקיצור-
    הוא עובד באיזשהוא מקום כבר גם על עצמו.
    (טרם קראתי את המאמר ותגובות )

  3. מאת ראובן:

    אנקדוטה מהניסיון האישי שלי עם בן דרור ימיני:

    לפני 3-4 שנים, הוא הוזמן למעין הרצאה + שאלות בקורס קטן במכללה מובילה בישראל. בנוסף לו, השתתפה גם עורכת דין (מוצלחת, שדיברה לעניין יש לאמר) מבצלם כמדומני בנושא: "מעמדו המשפטי של המיעוט הערבי במדינת ישראל".

    על פניו ההרצאה הייתה אמורה להיות די ברורה: סקירת המעמד החוקתי של המיעוט הערבי, לצד דוגמאות פנייה לבג"צ כמו "פרשת קעדאן" וכו'.
    אך למעשה ההרצאה הפכה לבמה להשתוללות איסלאמופובית רבתית של בן דרור ימיני. כהרגלו, הוא דיבר מעט מאוד לגופו של עניין, על "ההיסטוריה המשפטית" ומעמדם של הערבים בישראל (זכויות אינדיבידואליות וזכויות קולקטיביות), אלא הוא בעיקר נגרר למחוזות הזויים של ההגירה המוסלמית הגדולה לאירופה (משום מה בעיקר דיבר על בריטניה) וכישלון "הרב תרבותיות" לדעתו. הוא עשה את כל זה מבלי להשלים לנו את הרעיון שהמוסלמים, כל המוסלמים, הם סכנה שראוי למנוע מהם זכויות שוות.
    מכאן, אפשר להבין כי בן דרור ימיני הוא גזען איסלמופוב שמנסה להשליך ממקרה בריטניה ואנקדוטות נוספות, על מקרה מדינת ישראל.

    בהרצאה הזאת, שאני מודה שהותירה אותי המום, הבנתי למעשה את החוט המקשר בין כתבותיו ודעותיו של בן דרור ימיני. הוא למעשה איסלמופוב, דומה מאוד לאנטישמים ומשתמש באותן הטקטיקות גם אם מחשיב עצמו כ"איש מרכז, בעד פינוי התנחלויות" ושאר שקרים.

    • מאת אביבית:

      גם כשהוא(בן דרור ימיני) "בעד פינוי התנחלויות"–
      הוא טורח על רצח אופי כלפי כל מה ומי שמנסה להוביל כנ"ל..
      הוא "בעד" – אבל לא עכשיו לא אח"כ ולא ככה ולא ככה..
      הוא "בעד" אבל תלוי בהשפעת קרני הגמא על ציפורני אבו מאזן ובכלל -הוא כ"כ בעד רק שמי שקורא את כל
      ה"בעד" הזה משום מה ממש מבין הפוך חחח

      אבל מה כן-
      זה קורה עם המון המון המון מילים ופרטי פרטים של הוא אמר והוא אמר,ומשבץ איזה פסיק שישמש לו אליבי שהוא לא לגמרי בימין הקיצוני חח

      מתכונת חוזרת לעייפה בכל מאמריו הטרחנים דמגוגים.

      מאת אביבית:

  4. אכן הקטע הוא התחזותו הקונסטנטית והמניפולטיבית עד אין קץ ברמות כמעט פיוטיות של בן דרור ימיני לאיש מרכז,התחזותו לתומך בפשרה מדינית, התחזותו לבעל השקפות ליברליות/זכויות אדם.

    המניפולציה הגיעה לשיאים אבסורדים ומכוערים במיוחד -בשיטתיות ההסתות
    חסרות המעצורים כלפי אלה שכן תומכים בפשרה מדינית,שכן בעלי השקפות ליברליות/זכויות אדם.

    המניפולציה הדמגוגית זוקקה ונטחנה אצל ימיני מאמר אחר מאמר אחר מאמר.

    לא ממש ברור לי למה גורביץ' מתרכז בסלאח .

    בהקשר של הפליטים /מהגרי העבודה מאפריקה –
    ימיני הגיע ממש לשקרים במין 'ריקוד' מניפולטיבי שרק הוא מסוגל לו עם דוחות או"ם.
    הכותרת של אותו מאמר היתה:
    "ישראל קלטה יותר פליטים מכל מדינה אחרת" (חח)-
    וימיני "הוכיח" שזה מדוחות או"ם (חח).

    לפי השטויות שנתניהו פולט סביב ההשתלטות על האונייה לא אתפלא אם ימיני יושב לו על האוזן (לא שחסרים כיפות סרוגות סביב נתניהו עם סוג השטויות התת רמה הנ"ל..)

    • מאת שאול סלע:

      הטייח ימאני
      [..]ישראל, מר ווטרס, אינה פטורה משום ביקורת. אנחנו אלופי העולם בביקורת עצמית. אין עוד מדינה שבה, בכל תחום, לא רק בעניין הסכסוך הישראלי-פלסטיני, יש כל כך הרבה ביקורת. נוקבת, תוססת, לעתים גם שקרית וצורמת. [..]

      http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/219/722.html

      • מאת אביבית:

        כשימיני בעד (כביכול כביכול)'זכויות אדם' – הוא יוצא מגדרו נגד.
        כשימיני בעד (כביכול)'מיתווה קלינטון'- הוא יוצא מגדרו לסרס את כל המיתווה.
        כשימיני (כביכול..)בעד המחאה – הוא יוצא מגדרו להתנפל עליה בקרדומים והסתות.
        כשימיני (כאמור כביכול)לא בצד המעודד שנאת זרים לאומנית – הוא עושה בדיוק כנ"ל (כלומר לגמרי בצד ההוא)

        מה שמוציא מהכלים, זה הכתרתו את עצמו בהפוך ממה שלמעשה הוא מפיץ בשקדנות נמרצת (ומעוותת)של נמלה יומרנית (שכביכול פועלת ל'פי הספר' עם עלק "מקורות"/"ציטוטים" אין ספור/הקלטות -הכל מעוות דמגוגי.
        זה לא היה כ"כ משמעותי לולא הפאק שנוצר.
        הימין הקיצוני הסתער עליו כמובן בחמדה רבה ,ועם הרגלי ההצפה הקבוצתיים שלהם ברשת משמשים לו כמובן להקת מעודדות וכך יצא שמאדירים אותו כ"לא מהימין" ובכל זאת משורר הימין חחחחחח

        *זה הרבה מעבר ל'אנטי עיתונאות'—-
        זה פגיעה בהמון דברים הרבה יותר בסיסיים.
        זה דבר שלא ייעשה.

        נקרא לזה דמגוגייה מרושעת ומסוכנת .
        מסוכנת אפילו מעבר לתמיכה בפועל במה שאסור לתמוך בו-
        זה השחתת המח.

    איפה היה הטייח ימאני במלחמת אוקטובר ובמלחמת לבנון הראשונה ?
    האם הטייח הימאני יודע מהו ריח של אבק שריפה ?

    אולי זה יישמע מוזר הטייח הימאני כנראה היה ג'ובניק במלחמת אוקטובר כאשר היה סדיר, והיה גם ג'ובניק במילואים.הטייח הימאני תקף את פעילי הקשת המזרחית וביניהם יוסי יונה. יוסי יונה נפצע בשרותו הסדיר במלחמת אוקטובר בגלל חור שנפער בקרום הריאה. ב 6 לאוקטובר 73 יוסי יונה היה משובץ להגא, ולמרות זאת הצטרף לצוות טנק והשתתף בצליחת התעלה.

    מלחמת אוקטובר 73 "נפלה במשמרת" של בן דרור ימיני,לא מוזכר בשום מקום איפה בן דרור ימיני היה אז. יש כאלה שבאים  בטענות על שירותם הצבאי של אחרים, בזמן שהם עצמם לא הריחו מימיהם ריח של אבק שריפה, לא הוצבו למקומות מהם מגיעים לבתי קברות צבאיים.

    לשאלה מה זה משנה איפה הוא היה ???

    אם יש סבירות (לא מופיע בויקיפדיה) שימיני לא הריח ריח של אבק שריפה ולא היה במקומות מהם מגיעים לבתי עלמין צבאיים,אז הדברים שהוא כתב על דפני ליף בפוסט אויבי המחאה הופכים אותו לחלאת המין האנושי

    yamani shakran

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

    tayakh-yamani-I

     

     

     

     

     

     

    tayakh-yamani-II

     

     

     

אורי הייטנר הוא גזען אשכנזי וצורר

פברואר 3, 2014

בעבר כתבתי פוסטים על דמויות שוליות מהימין כמו נעמן כהן  שמפרסמים בעיתון האלקטרוני של אהוד בן עזר "חדשות בן עזר" . משום שהכותבים הימניים ב"חדשות בן עזר" הם הרבה לאחר גיל הפרישה ואינם בעלי השפעה מחקתי את הפוסטים שכתבתי אודותם כדי לא להציף את הבלוג.

אורי הייטנר הוא מקרה שונה .

אורי הייטנר עמד בראש "מרכז יובלים לתרבות יהודית" שבמכללת תל חי במשך ארבע שנים ,אורי הייטנר פועל גם ב"מכון לאיסטרטגיה ציונית".

הספור התחיל עם הספין השחוק והחבוט של הפיצויים ליהודי ערב ,ואני סיפרתי על הבלוף שכולם מכירים היטב.

שאול סלע (האתר שלי) , 15:44 2/2/2014:

[..]יהודה שנהב בהעוקץ
בשלוש השנים האחרונות אנו עדים לקמפיין אינטנסיבי שמטרתו השגת הכרה, פוליטית ומשפטית, ביהודים-הערבים כ"פליטים". הקמפיין מבקש ליצור בדעת הקהל אנלוגיה בין הפליטים הפלסטינים לבין המזרחים שהגיעו לישראל בשנות החמישים והששים, ולהציג את שתי האוכלוסיות כקורבנות של מלחמת 1948. משרד החוץ הישראלי, בהובלתו של דני איילון, עוסק באינטנסיביות באיסוף עדויות שיקזזו (כמו בתרגיל באלגברה) את עדויות הפליטים הפלסטינים על גירוש, ביזה והרג.[..]

שאול סלע (האתר שלי) , 15:48 2/2/2014:

השוד המושלם

שאול סלע // 16.09.12 11:53

על התרמית שביצירת הזיקה בין החרמת רכושם של יהודי עיראק שנתיים וחצי לאחר שהוחרם הרכוש הפלסטיני כתב יהודה שנהב במאמרו השוד המושלם . יהודי עיראק היו אזרחים עיראקים כאשר התרחשה הנכבה הפלסטינית , והפלסטינים שהו במחנות הפליטים חסרי נתינות כאשר הו
חרם רכושם של יהודי עיראק. עובדה חמורה נוספת היא שימוש בתרוץ של החרמת יהודי עיראק כדי לתת במתנה את הרכוש הפלסטיני לאשכנזים. בן דרור ימיני הוא מהדוחפים הנמרצים של הספין על "קיזוז רכוש" שמשמעותו מתנות לאשכנזים על חשבון סבל של יהודים עיראקים.

כמי שלא רואה בפלסטינים את האשמים במעשיה של ממשלת עיראק, חשוב גם להזכיר שיהודי עיראק ששהו בעיראק במלחמת 48 לא אחראים למעשיה של ממשלת ישראל. משמעות המושג של "קיזוז רכוש" היא הפיכת התנועה הציונית לגורם מסכסך בין יהודי עיראק לבין הפלסטינים הערבים.

ואז באה תשובה של אורי הייטנר

אורי הייטנר (האתר שלי) , 22:36 2/2/2014:
שנהב הוא אנטי ישראלי עלוב, ואין לוקחים ראיה משכמותו. מדינות ערב התנפלו על יהודי ערב מתוך אנטישמיות צרופה, ועליהם לפצותם. ישראל אינה צריכה לשלם ולו אגורה שחוקה על תוצאות התוקפנות הרצחנית נגדה ביום הקמתה. 

ותגובתי שהוציאה את הגזען הצורר אורי הייטנר מהארון

שאול סלע , 01:20 3/2/2014:

הפשעים כנגדי ובני משפחתי שצרובים בתודעתי הם של אשכנזים ולא של ערבים. בניגוד למשה גרנות אורי הייטנר לא טוען את טענותיו של משה גרנות שהמזרחים הביאו את נחשלותם ממקום בו הקהילה היהודית בבגדד הקימה בית חולים ב 1909.

יונתן מקוב והזמורות היבשות
תימני כנרת

ואז באה תגובת המחץ של אורי הייטנר
אורי הייטנר (האתר שלי) , 01:32 3/2/2014:
בסדר, הבנו שאתה חסיד שוטה של המסית האנטי ישראלי הנ"ל.

עד כאן על ה"דיאלוג":

 גם כאשר אורי הייטנר מכיר בכך שהיתה אפלייה ממוסדת הוא עושה זאת כתשלום מס שפתיים משום שהוא יודע שהכחשת הדיכוי תזיק יותר מאשר תועיל.כאשר מוצגים בפניו הוכחות פרטניות ליחס הנוראי הזוועתי שקיבלו המזרחים מהאשכנזים כאשר המזרחים היגרו לכאן אורי הייטנר פונה  להטלת רפש בפעילים מזרחים

אורי הייטנר לא יודע  ש"יהודי ערב" שהוא כל כך דואג להם נתקעו  במעברות והטוריות למשך שנים בעוד שהאשכנזים יצאו מהר מאוד מהמעברות אם הם בכלל הגיעו למעברות. אורי הייטנר גם לא זוכר שהמהגרים האשכנזיים מברה"מ בסוף שנות הששים תחילת שנות ה 70 קיבלו דירות חינם במרכז הארץ ומכוניות חינם, בעוד שהיהודים המזרחים שהגיעו ממרוקו שהמרוקאים היו תקועים בעיירות הדיכוי,הניחשול והקיפוח בפריפריה . אורי הייטנר גם לא ער להשכלה העלובה שקיבלו המזרחים ,ולחסימת אמצעי השידור בפני יוצרים מזרחים.

בגלל מה שאורי הייטנר לא יודע ,לא זוכר ולא רוצה לדעת הוא לא מבין שפעילותה המזוייפת של המדינה "למען יהודי ערב" היא יריקה בפניהם.

בנוגע לטענה של אורי הייטנר שאין לוקחים ראיה מיהודה שנהב או שאורי הייטנר אומר בלשונו "אין לוקחים ראיה משכמותו"

לאורי הייטנר ולמימסד האשכנזי היה ,יש ויהיה אינטרס לטשטש ולהעלים את הראיות שנוגעות לפשעי הציונות האשכנזית שבוצעו כלפי מזרחים. תקוה לוי,אלי חמו,נעים חלסצ'י,גדעון גלעדי זכרם לברכה ו סמי שטרית,אלה שוחט ויהודה שנהב יבל"א הם  הקטר שהניע את הרכבת של תיעוד הפשעים שביצעה הציונות האשכנזית כנגד מזרחים. הם היו בודדים ביציאתם נגד הסביבה שלהם ובטח נגד המימסד הציוני האשכנזי, אבל הם נתנו את ההשראה לעידית פנחס ולד"ר אסתר מאיר גליצנשטיין לתעד את מאבקם של המזרחים בכתובים במחקרים אמינים ורציניים במסגרת מוסדות שפועלים במימונה של מדינת ישראל.
(יד יצחק בן צבי הוא מכון שפועל באופן עצמאי ועל פי חוק)

 

דברים מענינים של זאב צחור

[..]אורי
הלאומיות היא תופעה היסטורית חדשה (יחסית).
שורשה בנצרות הלותרנית. היא זרה לבודהיזם ולאסלם. ההגמוניה האירופוצנטרית של היהודים האשכנזיים הושפעה מהנצרות ומכאן הלאומיות (המאוחרת) שלנו.
החשיבה שרוח המערב (הנצרות) היא הדרך האוניברסלית הנכונה היא סוג של אימפריאליזם אידאולוגי.[..]

 

השימוש במילים גלותיים מביאים את גזענותו של הייטנר לשיא ראה תשובתו לשאול סלע

 

שאול סלע מאיר שלו השתמש במילים "היחסים בין העדות" ,אין יחסים בין עדות יש יחסים בין אנשים.

 

אורי הייטנר
אורי הייטנר מי שמנסים להנציח את העדתיות, מנסים להנציח יחסים בין עדות. לא יחסים טובים.

 

שאול סלע

שאול סלע רועי חסן ,שלומי חתוכה ,אמנון לוי ועדי קיסר לא קיבלו את השראתם ממירי רגב.

http://alllies.org/blog/archives/43343#.WLlWMTuGPIU

אַל תִּתְגַּיֵּסזֶה הַמֶּרֶדגַּם כָּכָהלֹא תַּשִּׂיג דָּבָרכָּל הַהַבְטָחוֹתשְׁמוּרוֹת לַלְּבָנִיםוְכָל הַהֲנָחוֹתמֻבְטָחוֹת…
ALLLIES.ORG

 

אורי הייטנר
אורי הייטנרעסקני הגלותיות מתחלקים לשניים: עסקני הגלותיות בפוליטיקה ועסקני הגלותיות בשירה.

 

 

שנאת המזרחים והנשים של אהוד בן עזר

ינואר 18, 2014

מתוך גליון 876 של  חדשות בן עזר

[..]עכשיו אני לגמרי מבולבלת, האם לאור מצבי הרבעדתי המסובך, עליי לאסוף את ילדיי ונכדיי ולצאת לרחובות עם דגלי מחאה ולפידים בוערים ולהבעיר את המדינה? …

מה אתה אומר, אמנון לוי?

ומה דעתך, עו"ד ציון אמיר?

אהוד: מה ששני המצליחנים ה"מזרחיים" האלה קוראים בגאווה, שגם טבולה בגועל, "התאשכנזות" – זוהי הישראליות במיטבה, ואמנם לעיתים גם במירעה, כמו השוויץ שלהםזוהי התרבות הישראליתהעברית החדשה, שבה נטמעו גם רוב היהודים שעלו מאירופה מאז ראשית העלייה הראשונה, כולל ה"רוסים" האחרונים, שבעוד דור אחד כבר לא יהיו "רוסים" אלא חלק מן הזהות והתרבות הישראלית הכללית. למעט אולי החרדים, הש"סניקים ועובדי האלילים של הבאבות.

אגב, גם בטהובן ומוצרט ומהלר היו "אשכנזים" – והם חלק מן התרבות הישראלית במובנה הרחב ביותר [קונצרטים, קול המוסיקה, הזיכרון המוסיקלי של כל אחד מאיתנו], כלומר, תרבות שאינה מנותקת מן המיטב של תרבות העולם, כולל גם שיאים של תרבות ערבית, כמו יצירותיו המתורגמות לעברית של נגיב מחפוז; אבל, בבקשה – לא אום כולת'ום במקום וֵרדי, על כך יעידו גם "מזרחיים" רבים.[..]

 

 

ראו גם חדשות בן עזר 918

 מתוך גליון 817 חדשות בן עזר

 אהוד: התרבות הישראלית העברית החדשה היא היהדות החשובה ביותר של ימינו – גם אם יש כמה לא-יהודים שלוקחים בה חלק.

מעולם לא היה רנסנס כזה בעם היהודי וביהדות – כמו מאז שהחלה העלייה הראשונה לארץ-ישראל. כל המקשקש על היותה של תרבותנו הישראלית החילונית, הפלוראליסטית –"עגלה ריקה", ועל הפער בה מ"התנ"ך לפלמ"ח" – הוא בעיניי דמגוג. מעולם לא ישבו כל כך הרבה יהודים, שרובם דוברי עברית, חופשיים מבחינה לאומית, תרבותית ודתית – על אדמתם, בארצם. אנחנו היהדות החשובה ביותר, היצירתית ביותר – של דורותינו מאז העלייה הראשונה ומאז ברנר בארץ-ישראל.

 אז מה אתם באים כאן עם דפי התלמוד המשעממים, הלא-עבריים אפילו – לזיין לנו את השכל כאילו אנחנו ריקים ופוחזים ואילו אתם – הדתיים, ומעריצי התלמוד, ו"המסורת" – הנכם היהודים האמיתיים. כן? ובכן, עכוזינו נפנה לכם לנשיקה – מתחזים אופורטוניסטים שכמותכם, ערלים להיסטוריה היהודית. התרבות היהודית-העברית המפוארת, החילונית ברובה, שצמחה בישראל – אינה זקוקה להרצאות ב"עלמא" ולרות קלדרון ודומיה, המתחפשים למייסרים שלנו. אני מקבל חרארה מהפטפוטים הלמדניים שלהם כאילו הם גילו את היהדות האמיתית בעולם חילוני שוקע ונטול שורשים! – איזו בדיחה! בבקשה מכם, השאירו את התלמוד לפאראזיטים הכלואים בישיבות בישראל, ממילא שום גאון לא יצא מהם, ומבחינה תיאולוגית הם אפילו לא התמודדו עדיין עם השואה! ה"מאמינים" הללו!

חבריי ואני, כל חיינו, כל יצירתנו – הם פרק חשוב ביהדות ובהיסטוריה היהודית-העברית בת-ימינו, כך לדוגמא גם הזמר העברי, ומלחמות ישראל, ורחל, ולאה גולדברג, ואסתר ראב, ואלתרמן – וכך גם יְלמדו אותם ויִלמדו מהם הדורות הבאים – אבל אנחנו, ודומה שכך חשים גם רוב היוצרים בישראל, בעבר ובהווה, אנחנו שהננו היהדות העברית החיה והאמיתית של דורנו – אנחנו לא לוקחים חלק בבדיחה של ה"יהדות" המתחסדת והמלוקקת – שאותה מלמדת לנו רות קלדרון, המרוצה כל כך מעצמה. צר לנו, אצלנו למדנות בתלמוד היא סמל לא רק לחוכמה אלא גם לטיפשות ולבזבוז זמן!

עדכון מחדשות בן עזר גליון 995,  20 בנובמבר 2014

 

בסיכומו של דבר זה היה ערב מאוד מעודד. אילו כל עדות-המזרח היו כיוצאי עיראק – לא היתה בעייה עדתית בארץ. חוץ מניסים משעל לא היה אפילו חובש כיפה אחד. כולם אנשים מאוד מערביים בלבוש ובנימוסים, למרות הסמבוסק שהוגש בכניסה. לא היה שמץ של מרירות. לא נשמעה המילה קיפוח. לא היו שום טענות לזולת (לבד מההנחה המשותפת לכולם שכאילו רק הם היו צריכים לעבוד קשה כדי להגיע לאן שהגיעו). היתה הזדהות שלמה עם המדינה, עם הציונות, עם הקשיים של העלייה, וגאווה על ההישגים שהגיעו אליהם בעבודה קשה ובכישרון. לא היה שום דבר על תרבות מזרחית נפרדת אלא להיפך, גאווה על השתלבות בחיים הישראליים הכלליים בכל התחומים החשובים, ללא שכחת העבר אך גם ללא ראייתו כתרבות נפרדת אלא רק כמשהו שצריך להיזכר ולהישמר בתרבות הישראלית הכללית, החדשה.

ומה עונים לאהוד בן עזר ???

[..]אתה גורם עוול למי שכבר מרגיש ישראלי וטוב לו? נראה לי שהתכוונת לכתוב שנגרם עוול לכל המזרחים שמחקו להם את הזהות -שורשים וטוב להם..אז מתנצלת בשם כל אלו שמסרבים לאמץ הסטוריה שאינה שלהם, ,תרבות שאינה שלהם ושמבקשים לצאת מהמטריקס האשכנזי. אני מבינה שהרבה נוח ונעים לחיות עם מזרחים שהשילו מעצמם את זהותם ונטמעו בקרבכם, באמת שאני מבינה. פשוט לפני שאת ממהרת לכתוב שזה ארכאי ושמדובר במצוקה שחלפה' תפתחי קצת את העיניים והלב. Hagit Grossman[..]

 

מתוך חדשות בן עזר 151

 

היונה הצחורה עפה מערבה

שיר חדש מאת המשורר הפלסטיני דָרווּשׁ מָחמִיד

מערבית: המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

 

היונה הצחורה עפה מערבה מעל האדמה החרֵבה

מחרבּנת על היהודים

מְזבֶּלֶת את התקווה שהכוח לא ינצח

גם לא הצדק שגורש גם לא החֶרב

על הר שגבעול אחד נובט הבקיע בו סדק

היונה הצחורה של השלום עפה

אל בתי הספר של היהודים

נכנסת למקראות שלהם ומחרבנת עליהם

מלקקים לָשְׁלֶשֶׁת אומרים אַת כמו ביאליק

שלום רב שובך יונה של צדק

אל מערכת לימודים עברית מתרפסת

בטרם אל ארצות הקור של אירופה תשלחִינוּ

להתחמם בכבשנים

היונה הצחורה עפה אל אהובתי היָפָה

ומחרבנת על פניה

כי היפָה היא אדמתי הגזולה וככה יאֶה לה

אני רואֶה את השמיים שם, בהישג יד

כנף יונה לבנה נושאת אותי אל הילדוּת

ונושאת לכם פספורט אל הלא-נודע

לכו תשתו את הים, בני-דודים!

 

נכתב בעקבות שיר הגותי ארוך וכאילו מבולבל בשם "ציור קיר", מאת מ.ד., רמאללה, "ידיעות", 16.6.06, עיתון שלא הסכים לפרסם אפילו שיר אחד מ"יעזרה אלוהים לפנות בוקר". אומרים כי מ.ד. מועמד לפרס נובל יחד עם סופר ישראלי ידוע שהשתתף בחיבור הפואמה המודעתית "האף תספה צדיק עם רשע?" ("הארץ", 15.6.06).

אהוד בן עזר בתחפושת של אלימלך שפירא ב"שיר" על משוררת עם כוס מזרחי – לצפיה הקליקו כאן

 

אהוד בן עזר על משה קצב והנאנסות

מתוך חדשות בן עזר 605 על פי אהוד בן עזר משה קצב בכלל לא אנס – לצפיה הקליקו כאן

נילי דיסקין על אהוד בן עזר כמיזוגן ושוביניסט – לצפיה הקליקו כאן

אהוד בן עזר עונה לנילי דיסקין – לצפיה הקליקו כאן

 

משנתו של משה גרנות חופפת את משנתו של קלמן כצנלסון

ספטמבר 4, 2013

מזה מספר שנים אני עד לויכוח ברשת אם יהדות היא דת ודת בלבד ,או גם לאום .לאומיות. ליהודים אין מסורת לאומית ,אלא מסורת קהילתית שבטית. במסורת היהודית לפחות עד סוף המאה ה 19 התוכן הריאלי השל החיים היהודים היה השולחן ערוך,ללאומיות לא היו סממנים שאינם אמורפים. כאשר אני מעלה את הטענה שיהדות אינה לאום, אני מקבל את התשובה שלאומיות יהודית או ציונות טבועה בגנים/די אן איי/תת מודע /תודעה של כל יהודי באשר הוא.

בדיוק כמו התודעה הנוצרית שכל יהודי הוא רוצח אלהים.

אני לא חוויתי ולא ראיתי במשפחתי הגרעינית שום סממן של לאומיות יהודית, להיפך אמא שלי הזדעזעה מהג'וק שנכנס לי לראש, שתוצאתו היתה שרות ביחידה קרבית והשתתפות במלחמת אוקטובר . במשפחה המורחבת שלי ידעו המבוגרים לשמור על הילדים שלהם טוב יותר משההורים שלי שמעו עלי. קרובי משפחה ידעו לדאוג לכך כך שילדיהם לא הגיעו ליחידות לוחמות. השרות כג'ובניקים לא הפריע לא להם ולא לילדיהם להצביע לליכוד.

אני שומע הרבה מאוד את המילה "ציונות" ובמקביל לה  את המילה "השתמטות". מי שדואג לשכנע את הצבא שיש לו קב"א נמוך יכול לצעוק "אני ציוני", אבל ציוני הוא לא. עובדתית תמיד היה מחסור בלוחמים, בגלל חוסר נכונות לשרת ביחידות  קרביות.

ועכשיו נעבור למשה גרנות

כך מתאר ד"ר אבי פיקאר את כתיבתו של משה גרנות על המזרחים בספרו "עסקני הקיפוח"

[..]גרנות מתאר את חיי היהודים במזרח באופן שבו תיארו בעבר אירופאים את האוריינט אך ללא הפן הרומנטי שבתיאורים אלו. זה מקום מלוכלך, מושחת, חולה, חסר ערבות הדדית (העשירים מתנכרים לעניים) ומלא בפשיעה וזנות. היהודים, כחלק מאתו מזרח, שייכים באופן טבעי לאותה זוהמה וניוון.[..]

 * משה גרנות: אהבתי את הסיפור של יעל שהם על ברל כצנלסון [גיליון 876], איש מופלא, שלולא נפטר בגיל צעיר כל כך היה בוודאי מתחרהו של בן-גוריון על הנהגת היישוב.

בעברי הרחוק, כששימשתי כמורה, לימדתי את סיפורו של משה סמילנסקי "לטיפה", סיפור החושף בדרך כואבת למדי את ההבדל הענק שבין המנטליות המוסלמית למנטליות האירופית – בעיקר ביחס שתי החברות אל האישה.

וכאן ציטוט מהספר "עסקני הקיפוח" שנכלל כתגובה בפוסט של הבלוגר אלי אשד

[..]· בע"מ 94 מצטט המחבר את אלי חמו ותקווה לוי (מזרחים המזוהים עם השמאל הקיצוני) המגדירים את האשכנזים כאויבם. מכאן משליך המחבר על כלל המזרחים וכן על תהליך חשיבתם: "מסתבר שהעולים המזרחים סמנו מיד עם עלייתם לארץ את ה"אויב" שלהם ולא ממש נזקקו ל"ראיות" כדי לתרץ את שנאתם".[..]

בנוגע לשאלה על קיומו של לאום יהודי, לפי ספרה של ד"ר אסתר גליצנשטיין ההחלטה לכלול את יהודי ארצות האיסלם ב"תכנית המיליון" של בן גוריון התקבלה רק בגלל השואה,למזרחים לא יועד כל תפקיד במימוש הפרוייקט הציוני עד אז.

הדברים שכותב משה גרנות על הניחשול המובנה במזרחים ועל שנאתם לאשכנזים חופפים את התיזה של קלמן קצנלסון אודות שני עמים.

אז זהו אין דבר כזה "עם יהודי" שמאופיין בלאומיות שעונה להגדרה מודרנית.  אני מוכן להסתייע גם במשה גרנות כדי לנער מעצמי  את הציונות.

משה גרנות שלום שלום תלך ואל תחזור,פנינים נבחרות מחדשות בן עזר 868.

כאמור, הבאתי כאן רק פירורים משפע הבלע והרשעות שעסקני הקיפוח הפיקו מנבכי שנאתם. מי שרוצה לקרוא דברים אלה בפירוט עם ציטוטים מדויקים ומראי מקום – מוזמן לקרוא את ספרי "עסקני הקיפוח – שיח של הסתה וגזענות" [ירון גולן, 2000]. הלוואי שספר זה היה מגיע לידיו של אמנון לוי…
 
ובכן, אמנון לוי מעוניין לחזור אל השיח האנטישמי, הוא מעוניין באלימות כנגד אחיו האשכנזים, רק משום שההיסטוריה העניקה להם גם קטסטרופה שאין לה אחות בכל תולדות האנושות – אך גם יתרונות להתמודדות עם דרישות המודרנה. ייזכר שמו של אמנון לוי לדיראון עולם על המעשה המתועב שעשה.

 

אהוד: לאור לשונו הגסה, אני מעולם לא שמתי קצוץ על גדולתו ובקיאותו בתורה. הוא דוגמא מצויינת לכך שיהודי בגדדי אחד הצליח לתעתע ביהודים פתאים רבים מיוצאי מרוקו וגם בצאצאיהם.

הבחירות האחרונות פתחו צוהר לשינוי – ח"כ רות קלדרון, מן האושיות המרכזיות של ההתחדשות היהודית, הקימה שדולה להתחדשות יהודית בכנסת. שר החינוך שי פירון הכריז על הקמת אגף להתחדשות יהודית ועל תקנות חדשות שיזרימו תקציבים לתחום הזה. הבית היהודי, לראשונה, מבטיח לתמוך בהתחדשות היהודית הפלורליסטית. אבל בינתיים הדיבורים טרם הניבו תקציבים. כנס שדרות לחברה, שבשנים שעברו העלה נושאים חברתיים וחינוכיים מרכזיים על סדר יומה של החברה הישראלית, יעלה את הסוגייה על ראש שמחתו, בכינוסו השבוע, ויש לקוות שאכן יתחולל שינוי. אני מצטרף לשאלה שהיא כותרת המושב בכנס: "של מי היהדות הזאת?" ותשובתי ברורה – של כל היהודים המבקשים אותה.

גילוי נאות – אני עומד בראש אחד מארגוני ההתחדשות היהודית, מרכז "יובלים".

 

פורסם לראשונה ב"ישראל היום"

 

אהוד: לקוראי המכתב העיתי ולקוראי ספריי, גישתי ידועה – אנחנו, החילונים, בעלי ההשקפה הפלורליסטים – הננו היהדות של זמננו, וגם נושאי ומבטאי ההיסטוריה והתרבות היהודית של זמננו, וזאת כבר מראשית המאה העשרים, ולכן אין לנו צורך ב"התחדשות יהודית" מבית מדרשה המשעמם של רות קלדרון ודומיה. שֶׁיִלְמדו הם אותנו, את ספרינו ושירינו – אם ברצונם לדעת תרבות יהודית ישראלית מהי.

אני למשל מעריץ את הרב יונה מצגר, עם לראשו המגבעת השחורה הגדולה שחבשו בני ישראל במעמד הר סיני – הרב העושה עבודה חשובה מאוד בכך שהוא מצליח להשניא ולהמאיס עלינו את הצביעות הדתית היהודית.

 

השרות הצבאי של אבירי הימין

פברואר 17, 2013
מאת משתמש אנונימי (לא מזוהה):
4 בספטמבר 2011 בשעה 15:35

אגב, כמה מאבירי הימין לא ממש עשו שירות צבאי משמעותי, אם בכלל.

ציפי חוטובלי: לא רק שהשתמטה, אלא גם את ה"שירות הלאומי" שלה בילתה בחו"ל באיזו קהילה יהודית שמימנה לה חיי תפנוקים.

זאב אלקין: עלה בגיל 20, ונמלט ישר לישיבת הסדר. השתחרר כטוראי, לא ברור מה עשה בצבא בכלל.

אופיר אקוניס: שירת בתפקיד שמזוהה בדרך כלל עם שמאלנים בעלי תסרוקות מזעזעות אף יותר משלו – ככתב צבאי במפקדת קצין החינוך הראשי.

דני דנון: אמנם הוא משחק אותה ג'יימס בונד בנסיעה לדרום סודן, אבל בצבא הוא בסה"כ שירת במשהו מעפן של חיל החינוך שנקרא "קורס מרווה" שהוא סוג של קמפינג גדנ"ע לילדים אמריקאים עשירים.

אביגדור ליברמן: למרות שעלה בגיל שבו עולים רבים מתגייסים לשירות מלא, רב"ט ליברמן העדיף שירות מקוצר.

סטס מיסז'ניקוב: הבליין שסידר ג'ובים למאהבת שלו, גם התקמבן איכשהו בצבא בשירות מקוצר והשתחרר כטוראי, אם לא שוחרר בנסיבות חשודות כלשהן. בניגוד לאדונו ליברמן גם הקטע של הגיל הוא לא משהו שהוא יכול לנסות לשחק עליו, כי הוא עלה לארץ בגיל 13.

 

מיכאל בן ארי: כמקובל במגזר הלאומני-דתי טרח להשתמט משירות מלא במסגרת מסלול הסדר. טוען כי הפסיק לעשות מילואים ב2002 בעקבות פציעה, שזה בטח משהו הרבה פחות ערמומי מהאפילפסיה של ליף. מה, לא?

אורי אורבך: עוד חמקן-שירות-מלא בחסות ההסדר. כשהחברים שלו מהמחזור עשו שמירות, הוא כבר לא היה שם.

ואגב – מישהו מוכן לאשר את הטוקבקים לפיהם "הקפיטליסט היומי" רותם סלע התחמק משירות צבאי בגלל רגישות לשמש?

קורט ירד מהטרקטור / משה גרנות

ינואר 14, 2013

משה גרנות

קוּרְט ירד מהטרקטור

בצוהרי יום סתווי אחד בראשית שנות הארבעים טיפס הטנדר הישן של הקיבוץ אל חלקת הפלחה המוגבהת, ממנה ניתן היה לראות את מפרץ חיפה בכל הודו ותפארתו, ועצר ליד הדִי-פוֹר הכתום ששרשרותיו השמיעו חריקות מחרישות אוזניים. מהטנדר ירדו הִילְדָה וחסיה, וסימנו לקורט שיעצור. קורט עצר, אבל לא דומם את המנוע. באותם ימים הדלקת מנוע הייתה משימה לא פשוטה, שהיתה כרוכה במיומנות ובכוח פיזי לא מבוטל.

חסיה והִילְדָה ביקשו מקורט לרדת ולהתרחק מעט מן הטרקטור המרעיש – דבר להן אליו, ולא יכלו להמתין עד לארוחת הערב, כי קורט לא היה חוזר לקיבוץ בערב – הוא ויוסף היו עובדים ביום ובלילה בתורנות כדי לסיים את החריש והזריעה לפני בוא הגשמים. את האוכל היו מביאים להם לשדה, ואת מעט השעות שהם הרשו לעצמם לישון, הם בילו בחיקם החם של התלמים שזה עתה נבקעו בסכין המחרשה.

"תראה, קורט, אתה יודע שדוקטור צין נהרג…"

"אלה החדשות?! זה קרה לפני שלושה חודשים! בשביל זה אתן מפסיקות את החריש?!"

"כל בית הילדים חולה. לילדים יש חום גבוה, האימהות בהיסטריה… ולא רק אצלנו, דוקטור צין טיפל הרי בכל הילדים של בית החינוך – חמישה קיבוצים!"

"נו?"

"מה נו? אתה לא מבין שאנחנו צריכים אותך?"

"מה זאת אומרת? באיזה אופן?"

"תראה, קורט, הִילְדָה סיפרה לנו שהיית רופא בגרמניה… בגלל זה הבאתי אותה, שתדבר אל לבך. גם דינה ויוסי חולים, יגאל הקטן מחזיק בינתיים מעמד."

הִילְדָה היתה "החברה" של קורט, כלומר, אשתו, דינה יוסי ויגאל היו שלושת ילדיהם – שלושתם שהו באותם ימים בבית הילדים והתחנכו בבית החינוך.

"כמה זמן אתה עובד על הטרקטור, קורט?"

"חמש שנים, אבל גם קודם עבדתי בפלחה. חוץ מתורנויות קצרות – בדרך כלל רק בפלחה, יותר מעשר שנים."

"אין ברירה, קורט, פלחה זה חשוב, אבל יותר חשוב להציל חיים."

"שנים אני לא מתעסק בזה – אולי שתים עשרה שנה, זה לא ככה שלובשים חלוק, ואתה שוב רופא. צריך להשתלם. אני התכוונתי לגמור עם זה, באתי לארץ ישראל בכוונה להיות עובד אדמה, לשכוח הכול, להתחיל הכול מחדש…"

למרות המרכאות שתחמתי בהן את הדיבורים הישירים, אינני יכול להתחייב שהבאתי את הדברים כנתינתם, אך ללא ספק הבאתי את רוח הדברים כפי שהייתה – את זאת אני יודע ממקור ראשון: הכרתי את האנשים, דיברתי איתם, דובבתי אותם: קורט שלנו ירד אז באי רצון מהטרקטור, לבש חלוק, לקח את תיקו של דוקטור צין ופנה לבית הילדים. עוד כעשר שנים עבד קורט בתור הרופא של הקיבוצים שבסביבה, למד, השתלם והתעדכן. יום אחד ארז את חפציו המעטים שהצליח לאסוף בעשרים שנות שהותו בקיבוץ, ועבר לגור בעיר הגדולה יחד עם אשתו ועם שניים מילדיו (דינה, בתו הבכירה, "הגשימה", כלומר, יצאה עם עוד חברים וחברות אל קיבוץ צעיר על גבול רצועת עזה), קיבל משרת רופא כללי בקופת החולים, והיכה על חטא שלא עזב את הקיבוץ חמש שנים קודם, שאילו עשה כן, לא היה גודר בעד ילדיו לימודים אקדמיים (באותם ימים מי שלמד בקיבוץ או במושב לקראת בחינות בגרות – נחשב כמעט ל"בוגד", שהרי הייעוד של איש קיבוץ היה עבודת כפיים, ולא מקצועות "גלותיים". אשר על כן, היו ילדיו של קורט, כמו שאר ילדי הקיבוץ, מנועים מללמוד לימודים "תכליתיים", כדי ש"חס וחלילה" לא יגיעו לאוניברסיטה).

סיפורו של קורט, הגם שהוא מסתמך על עובדות כהווייתן, הוא גם סמל למה שקרה לרבים מאיתנו, ואולי לכולנו, כאן בארץ ישראל ברבות הימים: בתחילה זרחה עלינו שמש האידיאלים, מפעימי הלב, של בני העלייה השנייה ושלישית, יוצרי המהפכה המשמעותית ביותר שעברה על עם ישראל מעודו, ראינו עצמנו ממשיכיהם, המחוייבים מוסרית להמשיך בדרכם: לאיין את צורכי הפרט אל מול יעדי הכלל, לשרש את המאפיינים שדבקו בנו במאות שנות הגלות, וליצור את עצמנו מחדש.

יבוא מי ויתמה על התפעלותי מסיפורו של קורט – סוף סוף, כבר ראינו פרופסורים ומדענים מבריקים, בעלי תהילת עולם, מטאטאים את רחובות פתח תקווה ובאר שבע! ובכל זאת, אני מתעקש לומר שמדובר בעולם מושגים אחר לגמרי: המדען שמטאטא את הרחובות, מקווה בכל ליבו שמדובר במלאכה זמנית, עד שירווח, עד שתתפנה משרה המתאימה לכישוריו, עד שילמד עברית. משום היותו אדם ריאליסטי, שאיננו סומך, לא על ניסים, ולא על טוב ליבם של הוותיקים, הוא יודע שחבלי הקליטה בארץ זרה הם קשים, וטאטוא רחובות הוא רעה זמנית, אמצעי להתפרנס בינתיים עד שהעולם יחזור עבורו להסתובב במסלולו התקין.

לעומתו, קורט הסתיר מפני חבריו שבקיבוץ כי הוא דוקטור לרפואה, וכל זה כדי להגשים את חלומו להיות פלח בארץ ישראל, לעשות משהו שנראה לו כצעד הכרחי לקראת הבראת העם היהודי מחוליי הגלות, ובעקבות כך – צעד לקראת עצמאות מדינית לעמו המיוסר. רק מגיפת החצבת שפקדה את ילדי בית החינוך (ביניהם גם ילדיו שלו), ורק לית הברירה שנוצר בעקבות מותו של הרופא הקבוע של קיבוצו וקיבוצי הסביבה – רק אלה שכנעוהו להיכנע ולרדת מהטרקטור. אז הבין קורט שתפקידו הייחודי באפופיאה הנפלאה של תקומת ישראל בארצו הסתיים, והוא ממשיך לחיות בעולם הספרטני של הקיבוץ ללא שום טעם, ולא רק שאיננו מגשים את מה שנראה לו כייעודו, אלא אף מזיק לילדיו. על כן עזב קורט עם ילדיו (לאחר עשר שנים נוספות!), והפך להיות אזרח רגיל, כמו כולנו היום, כולל בני הקיבוצים והמושבים, אלה שאבותיהם היו פעם חוד החנית של המפעל הציוני.

אינני רוצה כי ישתמע מדבריי, שאני מפחית מערכו של קורט העירוני, הרופא מן השורה בקופת החולים, זה שקנה לו דירה ומכונית מיגיע כפיו, וכשקצת רווח, הוא גם יצא מדי פעם לנפוש על האלפים בשווייץ, זה שריפא אלפי חולים ושילם מיסים, ובניו שירתו בצה"ל, ולהוותו והוותנו, אף שכל בן באחת המלחמות. וכי כיצד אהין לעשות זאת?! אני רק מסכים עם קורט, כי מה שעשה קודם, באותן עשר שנים ראשונות שלו בארץ היה שייך לספירה אחרת לגמרי, אז הוא יצר היסטוריה, דבר שמזדמן לאדם מן השורה רק לעתים נדירות. הוא היה שם בפסגה ההיא, שכנראה, לא יצליח הוא, ולא נצליח אנחנו, לטפס אליה שוב בעתיד הנראה לעין.

צריך להביט נכוחה קדימה ולהבין כי אין ההווה יכול להיות דומה לעבר. די אם נציין, כי חינוך לחקלאות ולעבודת כפיים היום הוא בבחינת אנאכרוניזם גמור: מדינה מודרנית זקוקה רק למיעוט מבוטל של עובדי אדמה, ורק במדינות מתפתחות (קרי: בלתי מפותחות!) מושתת רוב התוצר הלאומי על עבודת כפיים. מן הסתם אין לנו ברירה אלא להיות כפי שאנחנו – אנשים קטנים המבקשים את טובת עצמנו, תוך תקווה שהמדינה תעשה כל שביכולתה כדי לממש את שאיפתנו הקטנה הזו. אך קווי אופיינו העכשוויים האלה אסור להם לדחוק מתודעתנו האישית והלאומית את מה שקורט חש כל ימי חייו, והוא – שהיתה תקופה הירואית אדירת כוח שהניחה את התשתית לכל הטוב והיפה שאנחנו התברכנו בו היום. היו פעם אנשים אדירי רוח, שבאו לארץ בעלייה השנייה והשלישית, שחוללו את הנס הגדול של אומתנו, אנשים שבאו לכאן, ולא הביאו אותם, אנשים בעלי חזון ובעלי כוח ומוטיבציה להפוך את החזון למציאות, אנשים שהשפיעו על חלוצים כמו קורט לעצב את דמותם מחדש עד ללא הכר.

נדמה לי, שהנטייה הגוברת היום בלימוד תולדות ישראל בדורות האחרונים היא להמעיט מערכה של המהפכה הציונית שחוללוה חלוצי העלייה השנייה והשלישית. הטענה המושמעת היא שכל העליות סבלו, כל העליות היו הרואיות, כל העליות תרמו את תרומתן למפעל הציוני. זה הכול נכון ושריר וקיים, אך יחד עם זאת, מפעלן של העלייה השנייה והשלישית אין דומה לו בכל תולדותינו: הן הקימו חברת עילית שבזה לרכוש פרטי, שמתעלה על השאיפות הטבעיות להגשמה עצמית, שמסכנת את עצמה למען ביטחון הכלל. הם הקימו את הקיבוצים והמושבים, שאין משלם בכל העולם, חיו במשטר ספרטני במקומות המסוכנים ביותר, והקימו את כוח המגן של היישוב, ואחר כך של כל העם היהודי, יש מאין.

נכון, הקיבוץ והמושב של היום אינם הקיבוץ והמושב של פעם, אך זו אינה סיבה להתעלם מהתרומה היחידאית של מקימי הגופים האלה. מערכת החינוך צריכה להצביע ביראת כבוד על מפעלם, מפעל שאין דומה לו בתולדות ישראל, ואף בתולדות העולם. מערכת החינוך, צריכה, לדעתי, להפנים את רחשי הלב של קורט כאשר ירד מהטרקטור – רחשי לב של מי שהפסיד את הבכורה. זה רק ייטיב עמנו אם נחוש מה שחש קורט כאשר ירד מן הטרקטור, שהיה כאן צעד הכרחי, שלא יגונה, אבל היתה כאן ירידה ללא ספק. ענווה מוצדקת היא לעולם במקומה.

אהוד: היתה גם העלייה הראשונה, שזכויותיה אינן פחותות, אף כי אבות אבותיי פיספסו אותה כי עלו על הקרקע של פתח-תקווה לפני התאריך הקובע, 1882, ולכן אינם כלולים בה. והיתה גם תקופת העלייה השנייה של היישוב העברי, האזרחי – והיא בעיקר תל אביב, שבה, לא פחות מאשר בדגניה, הונח היסוד למדינת ישראל.

 אהוד: התרבות הישראלית העברית החדשה היא היהדות החשובה ביותר של ימינו – גם אם יש כמה לא-יהודים שלוקחים בה חלק.

מעולם לא היה רנסנס כזה בעם היהודי וביהדות – כמו מאז שהחלה העלייה הראשונה לארץ-ישראל. כל המקשקש על היותה של תרבותנו הישראלית החילונית, הפלוראליסטית –"עגלה ריקה", ועל הפער בה מ"התנ"ך לפלמ"ח" – הוא בעיניי דמגוג. מעולם לא ישבו כל כך הרבה יהודים, שרובם דוברי עברית, חופשיים מבחינה לאומית, תרבותית ודתית – על אדמתם, בארצם. אנחנו היהדות החשובה ביותר, היצירתית ביותר – של דורותינו מאז העלייה הראשונה ומאז ברנר בארץ-ישראל.

 אז מה אתם באים כאן עם דפי התלמוד המשעממים, הלא-עבריים אפילו – לזיין לנו את השכל כאילו אנחנו ריקים ופוחזים ואילו אתם – הדתיים, ומעריצי התלמוד, ו"המסורת" – הנכם היהודים האמיתיים. כן? ובכן, עכוזינו נפנה לכם לנשיקה – מתחזים אופורטוניסטים שכמותכם, ערלים להיסטוריה היהודית. התרבות היהודית-העברית המפוארת, החילונית ברובה, שצמחה בישראל – אינה זקוקה להרצאות ב"עלמא" ולרות קלדרון ודומיה, המתחפשים למייסרים שלנו. אני מקבל חרארה מהפטפוטים הלמדניים שלהם כאילו הם גילו את היהדות האמיתית בעולם חילוני שוקע ונטול שורשים! – איזו בדיחה! בבקשה מכם, השאירו את התלמוד לפאראזיטים הכלואים בישיבות בישראל, ממילא שום גאון לא יצא מהם, ומבחינה תיאולוגית הם אפילו לא התמודדו עדיין עם השואה! ה"מאמינים" הללו!

חבריי ואני, כל חיינו, כל יצירתנו – הם פרק חשוב ביהדות ובהיסטוריה היהודית-העברית בת-ימינו, כך לדוגמא גם הזמר העברי, ומלחמות ישראל, ורחל, ולאה גולדברג, ואסתר ראב, ואלתרמן – וכך גם יְלמדו אותם ויִלמדו מהם הדורות הבאים – אבל אנחנו, ודומה שכך חשים גם רוב היוצרים בישראל, בעבר ובהווה, אנחנו שהננו היהדות העברית החיה והאמיתית של דורנו – אנחנו לא לוקחים חלק בבדיחה של ה"יהדות" המתחסדת והמלוקקת – שאותה מלמדת לנו רות קלדרון, המרוצה כל כך מעצמה. צר לנו, אצלנו למדנות בתלמוד היא סמל לא רק לחוכמה אלא גם לטיפשות ולבזבוז זמן!

 

משה גרנות

כל ימי הייתי מעריץ גדול של חלוצי העליות השנייה והשלישית – ראיתי בהם את האחראים למהפכה הגדולה שעבר עם ישראל בארץ ישראל, מהפכה שהובילה בסופו של דבר לקוממיותו בארצו. אני היכרתי אותם, התחככתי בהם, דיברתי איתם – עם הנפילים שהיו בארץ, עם אנשי המידות, אנשי ההתיישבות העובדת, שלא היו כמותם מעולם בכל דברי עם ישראל.

אני הייתי אז נער, פליט המלחמה הארורה ההיא, רדוף פחדי העבר – ואני עומד מולם משתאה לנוכח תפארת עוזם וטוהר מידותיהם. ידעתי שלא אשתווה אליהם לעולם, ולכל היותר אצליח להטמיע באישיותי רסיסים מן האור הגדול אשר שפע מאישיותם וממעשי ידיהם.

כשעליתי ארצה היו בני העלייה השנייה והשלישית שבעי קרבות ועטורי ניצחונות כבירים, הם בראו יהודי חדש שמתעב עסקי אוויר ושתדלנות וגינוני ייחוס ולמדנות לשמה. הם חתרו לברוא יהודי שמתקיים מעבודת האדמה, שמוציא לחם מן הארץ בזיעת אפיו, שמגן בגופו על בני ביתו.

דוד בן גוריון / אין שאננים בציון

דצמבר 25, 2012

אהוד בן עזר: היהדות אשר בארצות-המערב נהפכה בידי נושאיה לסמל לעמדתו של מיעוט רגיש שגורלו הוא בגדר אזהרה לעולם, נהפכה בארץ לנושא של אופנה, ל"יידישקייט" לסוג של נוסטאלגיה, לסמלם של כוחות קלירקאליים שמגמתם לשמר בלבד ואין בפיהם "בשורה" לעולם, או, מה שגרוע יותר – כמכשיר בידיה של הממלכתיות הישראלית. האין מחירה של הציונות גם בכך שהנורמאליזאציה שהביאה בעקבותיה צימצמה את חזונה האנושי-כללי של היהדות?

דוד בן-גוריון: יש סבורים – וכאלה יש לא-מעטים בקרב יהודי אמריקה, שיהדות אינה אלא "דת", כנצרות, כאיסלאם, כבודהיזם. בעלי סברה זו אינם יודעים מהי יהדות, ובעיקר אינם מבינים ההבדל העמוק שבין "הדת" היהודית ובין הדתות האחרות.

היהדות, גם החלק שהוא "דת", משולבת בהיסטוריה של העם היהודי, של ארץ-ישראל, של הלשון העברית, של הזיקה לארץ וללשון העברית, של התוחלת לגאולת העם היהודי בארצו – ובאותה שעה היהדות היא תפיסה אוניברסאלית, כלל-אנושית, שאין כמותה בכל הדתות. ספרי-הקודש של הנצרות מתחילים מתולדות ישו. וכן הספרות המוסלמית והבודהיסטית.

ספר-הספרים העברי מתחיל בזוג האנושי הראשון שנברא "בצלם האלוהים", כפי שכתוב בפרק הראשון של ספר בראשית. אדם וחוה לא היו בעלי צבע לבן או שחור או חום; לא יהודים ולא "גויים" – זאת אומרת שכל אדם נברא לפי התפיסה היהודית ב"צלם אלוהים". אין ביטוי נאצל יותר לאחדותו ולשיוויונו של כל המין האנושי מתואר זה של נביאי ישראל. כל ספר יונה נכתב רק לשם הבלטת רעיון זה, ורק שונאי ישראל מסלפים בכוונה, או מחוסר ידיעה, את מובנו של הצו העליון שנאמר בתורת ישראל "ואהבת לרעך כמוך" – כאילו כוונתו ליהודים בלבד. הם מתעלמים מהפסוק שנאמר באותו פרק בספר ויקרא (י"ט): "וכי יגור איתך גר כמוך, כי גרים הייתם בארץ מצרים" – וגר בתורה אין משמעותו מתייהד – אלא זר.

ונביאי ישראל היו הראשונים אשר התנבאו לאחרית הימים: "לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה"; והיו אלה חכמי התלמוד אשר טענו כי אלוהים הגיש התורה לישראל רק לאחר שכל העמים האחרים סירבו לקבלה, ובספר יהושע סופר בפירוש, כי העם בחר באלוהים, כפי שנאמר: "ויאמר יהושע אל העם: עדים אתם בכם, כי אתם בחרתם לכם את ה' לעבוד אותו; ויאמרו: עדים! – ויכרות יהושע ברית לעם הזה ביום ההוא וישם לו חוק ומשפט בשכם. ויכתוב יהושע את הדברים האלה בספר תורת אלוהים" (יהושע, פרק כ"ד).

היהדות שונה מכל ה"דתות" האחרות בזאת שהיא הלאומית, היהודית ביותר, ובאותו זמן, גם האוניברסאלית, הכלל-אנושית ביותר.

אהוד בן עזר: האינטלקטואל היהודי בארצות-המערב נהפך אולי לסמל ה"זר", האאוטסיידר, ואולי גם סייסמוגראף לבריאותה הרוחנית והפוליטית של החברה המערבית (והשוֹאה נותנת לו זכות וסמכות). מעמדו של האינטלקטואל בישראל שונה, מאחר והוא עומד בלחצים של תודעת מצור וסכנה ממושכת לקיום המדינה, ועל-כן מוכרח הוא להשתייך, במודע או שלא-במודע, למימסד, שותף לתודעת האחריות של הרוב, ואינו יכול להשתחרר ולהתבונן בפני המציאות הסובבת אותו בעין ביקורתית וחופשייה מאותו תסביך של האחריות-המשתקת – שמא, חס-ושלום, ביקורתו היא לרעת המדינה?

דוד בן-גוריון: אתה חושש שהאינטלקטואל הישראלי העומד בלחץ תודעת מצור וסכנה ממושכת לקיום המדינה, לא יוכל להתבונן במציאות הסובבת אותו בעין ביקורתית וחופשית, מתוך חשש שמא ביקורתו היא לרעת המדינה; אך לדעתי ספק אם אפשר לדבר על אינטלקטואלים ישראלים, או יחידה ישראלית אחרת, מתוך הכללה. אין תכונה אחת לנוער בישראל; אלא יש טיפוסים שונים בנוער: מצויינים וגרועים, טובים ורעים. וזה חל על כל סוג ישראלי. ויש יסוד לאימרה שבמסכת מגילה (ט"ז, ב): "אומה זו משולה לעפר ומשולה לכוכבים. כשהם יורדים – יורדים עד עפר, וכשהם עולים – עולים עד לכוכבים."

אבל אינטלקטואל שיחשוש לבקר בישראל דברים הטעונים ביקורת, שמא הביקורת תזיק למדינת ישראל, אינו מבין צרכי ישראל וטובת ישראל. אין דבר שיזיק ויסכן קיומה יותר – מליקויים פנימיים שיתעלמו מהם ולא יעשו מאמצים מתמידים לתקנם. וראשית התיקון – ראיית הליקוי וגילויו בלי רחמים, כי רק אז אפשר לסלקו ולשמור על עליונותנו הרוחנית; כי רק בכוח עליונות זו נתקיים עמנו בתנאים ששום עם אחר לא עמד בהם, והגענו עד הלום.

עם הקמת המדינה הוטלו עליי שני תפקידים שהם אחד: הקמת צבא הגנה לישראל והנהלת מלחמת הקוממיות, שפרצה באותו יום שבו הוכרזה עצמאותנו המחודשת. האו"ם שהחליט על הקמת מדינה יהודית לא נקף אצבע כשפלשו צבאות ערב להכחיד את ישראל, ולא יכולנו להישען אלא על עצמנו, אבל היה ברור, והסברתי זאת לצבא ולעם, – במידת יכולתי, – כי "הישענות על עצמנו פירושה שני דברים: על כוחנו ועל צדקתנו. אחד משני אלה לבדו לא יעמוד לנו."

כשמשורר התהילים שר "חסדי ה' לעולם" ואמר: "לךָ זרוע עם גבורה, תעוז ידך, תרום ימינך" – הוסיף מיד: "צדק ומשפט – מכון כסאך, חסד ואמת יקדמו פניך" (תהילים פ"ט, 15-16); רק אם נדע לשלב גבורה וצדק, עוז ואמת – נעמוד ולא נירא רע. ואינטלקטואל, שאינו יודע סוד קיומו של העם היהודי בתנאים ששום עם אחר לא עמד בהם, אינו ראוי לשם אינטלקטואל. התקיימנו והגענו עד הלום רק בכוחו של יתרוננו המוסרי והאינטלקטואלי, ונפגע ביתרון זה ונסכן את קיומנו אם נתעלם מנגעים וליקויים בחיינו ובחיי המדינה.

אהוד בן עזר: מהו, לדעתך, מקומה של חוכמת-ישראל בדורנו? כיצד נראה, לדעתך, היחס בין הדורות הראשונים של חוכמת-ישראל, שמכורתם ולעיתים גם שפתם נטועות מחוצה לארץ, לבין הדור החדש של חוקרי היהדות (ואנשי-מדע בכלל) הקמים מקרב בני-הארץ? האם ניתן לדבר על שקיעה? המשכיות? אולי רינסאנס ונקודות-מבט חדשות? האין קיימת סכנה, כי הדורות של ילידי-הארץ, שהעברית היא שפתם היחידה והקשר עם העולם המערבי בא להם אחר מאבק ממושך וקשה בשפה ובתרבות זרות, לא יוכלו לשמור על דמות-דיוקנה של חוכמת-ישראל, ואולי של כלל חיי הרוח והמדע בארץ?

ראשיתה של חוכמת-ישראל במגמתיות ובצורך אפולוגטי. בימינו באה לקצה ההפוך – של התמקצעות, תביעה לאובייקטיביות והשתקעות בפרטים, ואילו המגמתיות היא בגדר פסול-שבפסול. האין בהערצת התנ"ך משום חזרה למגמתיות ולאפולוגטיקה?

דוד בן-גוריון: השאלה על "מקומה של חוכמת-ישראל בדורנו" – היא שאלה גלותית. יהודים בתפוצות, כאמור, הם מפוצלים. היהודי שבהם והאזרח שבהם אינם זהים. בישראל היהודי הוא תמיד יהודי ותמיד אזרח. וכשם שבאוניברסיטה של בר-אילן שנוסדה על-ידי המזרחי – מפלגה "דתית", – מלמדים פיסיקה וכימיה וביולוגיה כמו בכל האוניברסיטאות בעולם, כך לומדים באוניברסיטה העברית בירושלים (ובתל-אביב ובחיפה) – שאין עליה גושפנקה "דתית" ומוריה אינם יהודים אדוקים, יחד עם כל ענפי המדע והחוכמה שלומדים בכל האוניברסיטאות בעולם כולו – גם תורת ישראל, היסטוריה יהודית, תנ"ך ומפרשים, תלמוד וזוהר; וגדולי חכמי-הקבלה באוניברסיטה הם יהודים שקוראים להם "חילוניים", אם כי לחלוקת העם לפי "דתיים" ו"חילוניים" אין כל הצדקה ותוכן אמיתי.

"חוכמת-ישראל" בגולה מצטמצמת בענפים יהודיים מיוחדים. "חוכמת-ישראל" בישראל – כוללת כל "החוכמה" האנושית. דווקא היצירה הגדולה ביותר של העם היהודי – ספר הספרים – היה מוזנח בגולה, ולא מעטים מלמדנים "דתיים" שידעו מסכתות התלמוד בעל-פה – ידעו רק פסוקי התנ"ך שנזכרו בתלמוד. ואף פעם לא גילה קיבוץ יהודי בגולה עניין כה עמוק ורב בלימוד התנ"ך, כדור הצעיר ומיטב חכמי-ישראל בישראל.

נכון הדבר ש"חוכמת ישראל" בגולה היתה במידה רבה "חוכמה" אפולוגטית. האינטלקטואל האמיתי בישראל אין לו תסביך-נחיתות יהודי, ואין לו צורך בסניגוריה על היהדות. אין זו זקוקה לשום אפולוגיה, יש רק צורך לדעתה ולהכירה באופן האובייקטיבי ביותר. יהודי פטריוטי ישראלי אין לו כל צורך להעלים המומים והחולשות של בני-עמו, כשם שלא עשו זאת נביאי ישראל.

יש מישהו שקיטרג יותר על עמו מישעיהו בן אמוץ? "איכה היתה לזונה קריה נאמנה. מלאתי משפט, צדק ילין בה – ועתה מרצחים!" – ומה דרש נביא זה מעמו? "הסירו רוע מעלליכם מנגד עיניי, חידלו הרֵע, למדו היטב, אשרו חמוץ, שפטו יתום, ריבו אלמנה," – ואז הבטיח להם: "אחרי כן ייקרא לך עיר הצדק, קריה נאמנה. ציון במשפט תיפדה, ושביה בצדקה." לא אפולוגיה, לא מגמתיות אלא תכלית המדע – אמת; תכלית המוסר – צדק.

ואם אתה שואל – "האין סכנה כי הדורות הבאים של ילידי-הארץ לא יוכלו לשמור על דמות-דיוקנה של חוכמת-ישראל, ואולי על כלל חיי הרוח והמדע בארץ" – ניתנה על כך תשובה על-ידי איש-מדע לא-יהודי ולא ישראלי, אלא אמריקני, מנהל התיכנון של ביולוגיה מוליקולארית בוואשינגטון, אשר סייר במשך שנה במוסדות המדע של ארצות-אירופה המערביות וגם בישראל, והוא פירסם מסקנות ביקוריו בכתב-עת אמריקאני בשם "מדע" (Science), כרך 133, חוברת יוני 1961. שם הוא כותב:

"בכל הארצות שבהן ביקרתי – המדע המפותח ביותר הוא באיי-בריטניה, בישראל ובשוודיה – השטח, האוכלוסין והמעמד הכלכלי של אומה קובעים רק במעט את איכות המדע באותה האומה. המדע בישראל – מדינה חדשה, לא הרבה יותר גדולה לערך מניו-ג'רסי, בעלת אוכלוסין של שני מיליונים ובעיות כלכליות וחברתיות חמורות, המחכות עדיין לפתרונן, – הוא בעל איכות עליונה ומפותח יותר מאשר באיזו ארץ של אירופה המערבית, פרט אולי לבריטניה הגדולה ושוודיה. – – ישראל היא הארץ היחידה שהיתה מוכשרת למשוך אליה אנשי-מדע אמריקנים כתושבים קבועים. – – המסורת המדעית בישראל היא רק בת דור אחד. אולם ישראל קלטה ואימצה לעצמה המסורת המדעית המובחרת של המערב: כושר מדעי, כבוד לכושר, ביקורת עצמי ופרס למומחיות."

אהוד בן עזר: יש המציעים למחוק את סעיף הלאום מתעודת-הזהות הישראלית ומשאלון מרשם האוכלוסין, כדי להימנע מן הצורך להגדיר מיהו יהודי.

דוד בן גוריון: ההצעה למחוק ממרשם האוכלוסין את הלאום מתאימה אולי לתפיסה של ה"כנענים", אם ישנם עוד כאלה. אבל לא לתפיסתו של אזרח יהודי של מדינת ישראל. העם היהודי בישראל הוא חלק, (ולעת עתה ועוד הרבה זמן, אם לא לעולם ועד, יישאר חלק) של העם היהודי. ומחיקת הלאום מתעודה של יהודי בארץ-ישראל היא התחלת המחיקה של היותנו חלק של העם היהודי.

אהוד בן עזר: האם אתה סבור שיש הצדקה להחלטת הכנסת, בשאלת "מיהו יהודי"?" – לפיה יוצא כאילו רוב הציבור בישראל מסכים עם הכפייה הדתית?

דוד בן גוריון: אין כל ספק שרוב היישוב היהודי בארץ אינו בעד כפייה דתית ובעד שלטון הרבנות הראשית בעזרת המפלגות הדתיות. ורוב זה מתנגד בלי ספק להכביד על נישואי-תערובת. נישואי אנשים הרוצים להשתקע בארץ-ישראל ולראות את בניהם ובנותיהם כיהודים, ולא רק כישראלים. כלומר, רק נתיני המדינה היהודית, אבל לא כחלק של העם היהודי.

יש גם מקרים בודדים (כפי שידוע לי) שיהודי אמריקני שנשא אישה נוצרייה – האישה היא ציונית לא-פחות מאישהּ. אבל הם יוצאים מן הכלל. נישואי-תערובת בארצות התפוצה בדרך כלל מוליכים להתבוללות גמורה, הופכים את הבנים והבנות ללא-יהודים, ולרוב – גם לבני דת לא-יהודית.

בארץ המצב הפוך. אישה שנישאה ליהודי ובאו שניהם להשתקע בארץ, רוצים שבניהם ובנותיהם יהיו חלק של העם היהודי בארץ, והבנים נימולים, שפתם נעשית השפה העברית, והדור השני, – אולי מלבד יוצא מן הכלל בודד, אם ייתכן מקרה כזה, – יהיו יהודים לבלי הבדל כמו שאר הילדים היהודים.

אהוד בן עזר: מה עלינו, כמדינה יהודית, לעשות בשאלה זו?

דוד בן גוריון: אם אחד או אחת ממשפחה של נישואי-תערובת, שעלו לארץ, והוא, או היא, חסרי דת בכלל, אבל שניהם רוצים שילדיהם יהיו יהודים – מדוע לא יוכרו הילדים כיהודים, ולשם מה נסגור בפניהם את הדרך להתערב ולהתמזג עם העם היהודי שבארצו, שלשם כך באו ההורים לארץ-ישראל? האם נכח הרב נסים או הרב אונטרמן, שלאחר שרות המואבית שכבה כל הלילה עם בועז, – עוד לפני החתונה, כפי שמסופר בספר רות – הלכה אחר-כך למקווה ונתפשטה לפני שלושה עדים כדי לזכות לשם גרה, שלא היה קיים כלל בימי רות ובועז?

והאומנם יש עניין יהודי, ישראלי, או אנושי להכביד על נישואי-תערובת להשתקע בארץ ולהתבולל בקרב העם היהודי במהירות הגדולה ביותר? היכול הרב נסים או הרב אונטרמן להישבע כי הכושית, שמשה רבנו לקח לאישה, אחרי מתן תורה –התגיירה על-ידי התפשטות לפני שלושה (או שניים) עדים במקווה, כשאפילו המושג התגיירות לא היה בנמצא אז בתנ"ך?

למה להטיל כפייה דתית על אם, שמטעמי מצפון אנושי, אינה מוכנה לקיים הצירמוניה ההלכתית של התגיירות, ו[למה] למנוע מילדיה להתבולל בקרב כל שאר הילדים היהודים בארץ, ולמנוע מהם את תואר הכבוד יהודי, שבארץ הוא תואר כבוד רב-תוכן ולא פחות מוצדק, מאשר התואר יהודי בכל ארצות התפוצה?

מתוך חדשות בן עזר גליון מס 801