Archive for the ‘צדיקים וחסידים’ Category

סמי מיכאל: מהגר בתוך ארצו

יולי 10, 2012

סמי מיכאל: מהגר בתוך ארצו

סמי מיכאל 28.06.12
אם לא נשכיל להבין שישראל אינה שוכנת בצפון השאנן של אירופה אלא במרכזו התוסס של המזרח-התיכון המיוסר, אורבת לנו סכנה קיומית חמורה. בלעדי להעוקץ: הרצאתו המלאה של סמי מיכאל בכנס הבינלאומי של האגודה ללימודי ישראל באוניברסיטת חיפה

אני יליד 1926, בן דור שהולך ונכחד. מעטים מאוד זוכרים את נפילתה וקריסתה הקטסטרופלית של האימפריה השנייה בגודלה בעולם. צרפת, המעצמה האדירה אשר בנתה את מאז'ינו, קו ההגנה המשוכלל ביותר בהיסטוריה, ושעמדו לרשותה צבא וחיל אוויר וצי מלחמה אדירים, הובסה במרוצת שלושה שבועות בלבד, לנגד עינינו המבועתות. לא זו בלבד שהיה זה הלם, אלא שמאז נעשה עולמי רעוע יותר. מושגים כמו נצח, מציאות מובנת מאליה וחיים של קבע נשרו מהמילון האישי שלי, אך לעומת זאת, הם קנו להם מקום מרכזי בלקסיקון הישראלי המקודש, וכמו משמשים קוו מאז'ינו וירטואלי. אפשר שהדברים שאני עומד לומר הם קשים, אך לדידי הם מהווים פעמון אזעקה לבני ארצי, וזו הסיבה שבחרתי לומר אותם בשפת אמם של ילדיי ונכדיי.

ישראל היא המדינה היחידה שקמה אחרי מלחמת העולם השנייה, וכבר בשחר ימיה היתה סיפור הצלחה מסחרר. אפשר היה להציבה כדגם לעשרות מדינות שיצאו משעבוד קולוניאלי וטרם השיגו את חלומן. כיצד קרה שאותה ישראל מוצאת עצמה, אחרי עשרות שנים בלבד, שקועה כלפי חוץ בסכסוך דמים בלתי פתיר, ומפולגת עד שיתוק מבפנים. אני סבור שהתשובה נעוצה בעובדה שישראל מעולם לא העזה להתעמת ישירות עם שלוש בעיות היסוד שמלוות אותה מיום היווסדה: מקומה של ישראל בתוך העולם הערבי, פערים חברתיים גזעניים, וחילוניות ודת.

התרבות השלטת בישראל מאז ומתמיד נשאה את עיניה אל המערב. אך מערב זה, כתמיד, שוקל את קיומה של ישראל, כמו את קיומן של מדינות אחרות, במונחים של רווחיות כלכלית וכדאיות אסטרטגית. המתיישבים המערביים באלג'יר, זימבבווה ודרום-אפריקה צברו ותק רב יותר מההתיישבות הציונית בישראל. אחיזת הלבנים בדרום-אפריקה התפתחה למעצמה מרשימה, אבל כאשר השתנה סדר העדיפויות בעולם, הסתבר שהקיר המערבי התומך הוא אשליה חולפת, בוגדנית ומוליכה שולל.

מדינת ישראל היא למעשה תוצר של שתדלנות יהודית מסורתית. שעה שאבות הציונות באירופה גייסו אהדה לרעיון של הקמת מדינה יהודית, הם השתמשו בטענה שהיישות שתקום תפיץ במזרח-התיכון הנחשל תרבות אירופית מפותחת. גישה זו השתרשה בתודעה הישראלית ועד עצם היום הזה אירופה היא המֶכָּה הרוחנית בעבור חלק גדול מהאינטליגנציה הישראלית ובפרט בעבור כמה סופרים שנחשבים מעצבי דעת קהל. בעיניי, זהו אחד הקונפליקטים הפנימיים העמוקים ביותר ברעיון הציוני. האידיאולוגיה הציונית צמחה על רקע האנטישמיות באירופה עצמה, ואף-על-פי-כן התנדבו אבות הציונות לשמש סוכנים במזרח התיכון לאותה התרבות שטיפחה את שנאת היהודים.

יוצא אפוא שהדוגלים בגישה זו מתייחסים לדורות של אנטישמיות, לגירוש ספרד ולזוועות גרמניה הנאצית כאילו התרחשו בכוכב אחר, בעידן דמיוני. כתוצאה משטיפת מוח עצמית מתמשכת, מזדקרת היום אירופה בתודעת ישראלים רבים כמגדלור תרבותי וכמקור השראה לחברה נאורה. גאים, הצטיירנו בעיני עצמנו ובעיני אוהדינו באירופה כראש גשר איתן לתרבות האירופית בעולם מפגר ועוין. מתוך בורות היסטורית מופלגת, אבות הציונות לא הכירו את זוועות הכיבוש האירופי בעולם הערבי, למן המפרץ הפרסי ועד האוקיינוס האטלנטי.

בהתרפסות לתרבות האירופית אינני סבור כי רכשנו את אהדת אירופה, אך בהחלט קנינו את שנאתם העזה של עמי ערב, הן כסוכנים המשרתים אויב מסוכן והן כממשיכי הכיבושים של אותו אויב. עמי ערב שילמו מחיר כבד מאוד למען מיגור הכיבוש האירופי, מאבקם גבה קרבנות רבים, אך פורמאלית הם השיגו את העצמאות. על כן אפשר שהם ימחלו על פשעי העבר של הכיבוש האירופי, אבל כל עוד ישראל קיימת, אין ביכולתם להכריז על ניצחונם הסופי על הכיבוש האירופי. מדינת ישראל, מיום שקמה, הוכיחה עד כמה מבוססת והגיונית חשדנות הערבים בנו, למן ההזדהות של ישראל בשנות החמישים עם פשעי הצרפתים באלג'יר, דרך ההשתתפות הישראלית עם צבאות בריטניה וצרפת ב-1956 נגד מצרים, שהלאימה את תעלת סואץ, וכלה בהתלהבות הפעילה שלנו בעת כיבוש עיראק, שלא לדבר על הכיבוש הישיר וההתנחלות שלנו בעזה ובגדה.

ישראל, אי זעיר, הפכה לאות קלון על מצח הגאווה של עמי ערב. אלה טחנו וריסקו כל גורם זר שביקש לתקוע יתד עוינת באזור, כך הביסו את המונגולים, את הצלבנים וכן את הכיבוש האירופי. הרקע ההיסטורי של האזור ומצבה הנוכחי של ישראל כאי בודד, מעוררים בלב דאגה ומחשבות פסימיות. אתייחס לבעיות המשמעותיות ביותר, אלו המדירות שינה מעיניי.

הגזענות

גזענות ופערים חברתיים עמוקים הם בעיות חמורות אשר מלוות את ישראל מראשית ימיה ועד עתה. חוזה המדינה צמח באוסטריה והיה איש העולם הגדול. כעיתונאי הוא בא במגע עם תרבויות שונות. לעומתו, מגשימי חזונו הושפעו רבות ממנטאליות הגטו היהודי במזרח-אירופה. היהודים שם היו סגורים על עצמם לרוב וסבלו מדיכוי, בידוד ופוגרומים. אפשר שמן הטעם הזה היהודי התייחס לשכן ולשונה ממנו כאל מקור סכנה. בניגוד ללשונם של יהודי ארצות-ערב והאיסלאם, לשונם של יהודי מזרח-אירופה הייתה שונה לגמרי משפת הסביבה שבה חיו. היידיש היתה כלי התקשורת המקובל בין גלויות שונות במזרח-אירופה.

יתר על כן, היהודי שם לא ידע הרבה על המזרח הערבי ועל היהודי הערבי. אך היהודי בארצות ערב היה פתוח לתרבות הערבית בימי הזוהר שלה, כמו גם בימי השפל, למן אנדלוסיה המשגשגת והאימפריה העבאסית המפוארת, ועד עידן האפילה תחת הכיבוש העותמאני. בין יהדות הגטאות לבין יהדות ארצות-ערב לא היה מגע. בעיני יושבי הגטו, היהודי מדבר מאמא לושן, כלומר יידיש. לעומת זאת, היהודי הערבי, שנהנה מחופש תנועה, למד שקיימים יהודים ברחבי העולם השונים ממנו בשפה ובמנהגים. עם זאת לא ידע דבר על יהדות הגטאות הסגורה על עצמה.

המפגש בין היהודים מארצות ערב ומארצות מזרח-אירופה התרחש בארץ-ישראל והיה טראומטי ומלא חשדנות. יהדות מזרח-אירופה הקדימה להתיישב בארץ-ישראל והטביעה את חותמה על צביונה הרוחני, התרבותי והפוליטי של המדינה החדשה, למרות שמספרה היה דל בעת הקמת המדינה. הגעתי לישראל ב-1949 ומספר תעודת הזהות שקיבלתי הוא 733440, כלומר חיו באותה העת במדינה פחות משלושת רבעי מיליון יהודים. התעוררה ציפייה שאחרי השואה ועם הקמת המדינה יציפו אותה גלי הגירה אדירים מקרב אותה יהדות שסבלה מפשעיה המזעזעים של אירופה.

האכזבה היתה קשה בקרב הישוב הוותיק, שכן יהדות אירופה לא התדפקה על שערי המדינה היהודית. בתוך כך, ב-1948 שטף גל קשה של דיכוי יהודים מקומיים את ארצות ערב כנקמה על תבוסת צבאותיהן. עד אז ליהודים הייתה נוכחות מרשימה ופורייה במרחב הערבי. הם ניצלו את קשריהם עם העולם הגדול והעשירו את ארצותיהם הערביות במישורים הכלכליים והתרבותיים. הם התרכזו בערים הגדולות ועל כן הייתה להם השפעה בולטת במדינות שהיו חקלאיות בעיקרן. לדוגמה, יותר מ-20 אחוזים מתושבי עיר הבירה העיראקית, בגדאד, היו יהודים. זהו מקרה נדיר בעולם כולו. אבל עם ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, נעשה הקיום היהודי בעיראק, כמו בשאר ארצות ערב, בלתי אפשרי.

יהודי ארצות-ערב רובם ככולם זרמו אל המדינה החדשה כפליטים. בעיני היישוב הוותיק, יהודים אלה לא היו שונים בהרבה מהאויב הערבי המובס. הם דיברו בשפתו, הם אימצו את מנהגיו, הם היו כהי-עור כמותו, ואפילו העניקו לצאצאיהם שמות ערבים. בעיני היישוב הוותיק הם היו פרימיטיביים ונחותים, ממש כמו האויב שהכריעו אותו בשדות הקרב. ההלם היה גדול. מנהיג מקרב היישוב הוותיק ביטא את תחושת התסכול אז באומרו: המדינה קמה בשביל עם אחד, ובא להתיישב בה עם אחר.

עד היום, יותר משישים שנים אחרי הקמת מדינת ישראל, קרע זה לא התאחה. מנטאלית הוא לובש צורה של גזענות, וחברתית הוא מתבטא בפער מעמדי. כמה מוזר, שני זרמים, השונים זה מזה עד לזרא באוריינטציה שלהם, כה שקדו בטיפוח השסע הזה. השמאל הסאלוני – ובישראל, ראוי לציין, שהשמאל מעולם לא יצא מן הסאלון – התנער מיהדות המזרח בתור "חומר גלם" נפסד או בז'רגון הקומוניסטי של אז: 'לומפיין פרולטריון'. זאת למרות שבני ההגירה ממצרים, לבנון ובולגריה, ובעיקר מעיראק, נשאו עימם רקורד קומוניסטי מרשים מארצות המוצא שלהם. הממסד הקומוניסטי בישראל התייחס לכל בני הגירה אלה בהתנשאות מופגנת. בראשית שנות החמישים היו מעברות אשר כ-20 אחוזים מתושביהן הצביעו למפלגה הקומוניסטית לכנסת. איש מתוכם לא קודם למעמד ראוי לשמו בתוך המפלגה. הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית היה ונשאר עד היום "טהור" ממזרחים יותר מכל ממסד אחר במדינה. החשדנות וההתנשאות כלפי עדות המזרח היוו מחסום מוצק ובלתי חדיר בשורות המפלגה הקומוניסטית.

הגזענות חלחלה לתחומים רבים ובתוך כך הגדילה עד חרפה את הפערים החברתיים. עד היום, ברוב רובם של מוסדות המדינה החשובים ובמיוחד מוסדות אקדמיה ומוסדות תרבות אנו עדים לתת-ייצוג של יוצאי ארצות-ערב. השמאל בישראל אימץ גישה זאת והמשיך במדיניותו הגזענית עד התאבדותו והפיכתו לכת אליטיסטית זניחה בחברה הישראלית.

המעוז האחר של הגזענות שכן במגזר מפתיע באוכלוסייה היהודית בישראל. אם השמאל ניהל את מדיניותו בצנעה ונקט תכסיסי הכחשה, הרי שהגוש החרדי האשכנזי היה קולני ובוטה בגזענותו. בעיני החרדים, יהדות המזרח היוותה סכנה קיומית. באמונתה, היהדות המזרחית לא נשאה אופי קיצוני. היא התפתחה בחיק האיסלאם הערבי כדת פרגמאטית. היא פיתחה רשת מסועפת של קשרי תרבות וכלכלה עם הממסד הפוליטי האיסלאמי. התחרות האכזרית בין האדמו"רים בעלי השליטה לבין כתות קיצוניות יריבות לא היתה קיימת במזרח כלל וכלל.

בעיראק, סוריה, לבנון ומצרים הממסד הדתי-היהודי התייחס בסלחנות לזרמים שהטיפו לשינויים ולקדמה בקרב הקהילה היהודית. יתרה מזאת, ממסד זה לא קפא על השמרים ואף בעצמו פסק פסקי הלכה שהלמו את הזמן, המקום והתנאים החדשים. החרדים האשכנזים ראו בגישה זו כסכנה קיומית ועל כן התייחסו ליהדות המזרחית הפרגמאטית כפסולה וטמאה. הם אימצו במשך דורות את אמנות הלוחמה הכיתתית האלימה ומתוך מבצרי ההתבודדות שלהם הפנו בישראל את חיצי הגזענות כלפי עדות המזרח, ללא מעצור ובושה. אפילו יהודים מזרחים שוויתרו על המסורת הפרגמאטית, והצטרפו אליהם ואימצו את הקודים הנוקשים שלהם, הוקפו על-ידי החרדים האשכנזים בבידוד גזעני בתוך הריכוזים שלהם בישראל.

אני אישית נאלצתי לערוך לפני שנתיים הפגנת יחיד בתל-אביב נגד גילויי הגזענות המחרידים בבית-ספר בעמנואל. שם נמתחה גדר-הפרדה בחצר כדי למנוע קשר כלשהו בין תלמידות אשכנזיות 'טהורות' לבין תלמידות מזרחיות 'טמאות'. אותו בית-ספר כפה גם תלבושת אחידה, אלא שהצבע שנבחר לתלמידות האשכנזיות שונה מזה של התלמידות המזרחיות.

בימי העוצמה של גרמניה הנאצית, נתקלתי בדרכי לבית-הספר בבגדאד בגרפיטי על הקירות: 'היהודי הוא גזע נחות' ו'היטלר משמיד את החיידקים'. סיסמאות אלו הגיעו לעיראק הישר מברלין. בחלוף כשבעים שנה עדיין המילים הללו צורבות בנפשי. לפי תורת הגזע החרדית כאן בישראל, גם ילדיי ונכדיי המעורבים עם דם עיראקי-רוסי-צרפתי-פולני-הולנדי אנוסים להסתופף מעבר לגדר, יחד עם מאות אלפי צאצאים אחרים. לא אכחיש כי הגדר המוזרה הזאת פלשה לסיוטי הלילה שלי. הקדשתי את נעוריי למלחמה נגד השפעות הגזענות האירופית ובפרט נגד גזענות על רקע דת, צבע ומוצא. שליש עמי נספה בשל כך. בבגדאד הרחוקה ידידיי – יהודים ולא יהודים – ובהם ידידי נפש שילמו בחייהם במאבק נגד הגזענות הארורה הזאת.

איך גררנו את שרץ הגזענות אל בתינו כאן? כמה מזעזע להיווכח כי עם ששילם מחיר דמים איום במאה הקודמת בשל מתיחת גדרות גזעניות סביבו, מרשה להקים בתוך מולדתו גדר מתועבת שכזאת. היטב אנחנו יודעם מתי התרחשה תועבה כזו והיכן. היטב אנו זוכרים איזה מחיר שילם עמנו על גדרות ועל הפרדה על-פי צבע. בעיני, זהו חילול קודש המתרחש בבית-ספר יהודי שטוען שהוא מרביץ תורת קודש. אילו מישהו בארץ אחרת היה מותח גדר מקוממת שכזאת היינו, אנו היהודים, מרעישים עולמות. וכאן, בישראל, השמאל ברובו מילא את פיו מים. הממסד השליט לא נקף אצבע. בג"ץ פסק לעקור את הגדר, אך מקימי הגדר הודיעו בפה מלא כי ימשיכו בדרכם, גם אם יעלה להם הדבר במחיר של ישיבה בכלא.

עתה, עם קריסת השמאל המזויף בישראל ועליית כוחו של הימין בכלל ושל הימין החרדי בפרט, השסע הגזעני הפך לעובדה כמעט מקובלת. הגזענות הולכת ומתאזרחת בחברה הישראלית עם התעצמות כוחו הפוליטי של הימין הדתי. לגזענות כמה מושאים, ובהם: יהודים מארצות ערב והאיסלאם, מהגרים מאתיופיה ומרוסיה, אזרחי ישראל הערבים, פלסטינים בשטחים, פליטים ומהגרי עבודה, הומוסקסואלים והרשימה עוד ארוכה. מפלס הגזענות מוסיף לעלות כאשר גורמים בכנסת ובממשלה מעודדים את גילוייה, הן על-ידי התבטאויות פסולות בציבור והן על-ידי חקיקת חוקים דרקונים נגד הדמוקרטיה, נגד השונה והזר ונגד ארגוני זכויות אדם. מכל מקום, ישראל יכולה להתהדר בתואר המפוקפק – המדינה הגזענית ביותר בעולם המפותח.

דת ומדינה

פרט או מדינה המאמצים טקסט דתי כמורה דרך רוחני וכמסמך המעניק זכות קניין אינם יכולים להיות חילונים לאורך ימים. עם התעצמות כוחה האלקטוראלי של היהדות החרדית, אשכנזית ומזרחית, הסתבך המבנה הסוציו-פוליטי עד מאוד. העוצמה החרדית, בדומה לעוצמה של המתנחלים, ראשיתה בחממה של הציונות החילונית. בן-גוריון הכשיר את המפלגות הדתיות, כאשר הטיף באובססיביות לתודעה יהודית. התנ"ך הפך למסלול הכשרה גם למורים לספרות. במרוצת השנים, מבחירות לבחירות, הגדיל הליכוד את תנופת ההתחרדות, שכן היה מוכן לשלם יותר ויותר כדי לכבוש את השלטון. החרדים לא עמדו בפיתוי הגדול והושיטו את ידם ליטול את חלקם בעוגת השלטון מבלי לכבד את מוסדותיה החילוניים של המדינה, כמו בתי-המשפט, צבא ובכלל ערכים דמוקרטיים. ישראל היתה אפוא חלוצה בקנה מידה בינלאומי בעידוד זרמים דתיים לפעול במסגרות מפלגתיות פוליטיות. בכך הביאה חורבן הן על הדת והן על החיים הפוליטיים הדמוקרטיים התקינים.

הגוש הדתי צובר כוח והשפעה – לא בזכות חיוניות ומקוריות רעיונית, אלא דווקא הודות לשוחד הפוליטי המשחית שמוענק לו כדי שיהיה חלק בקואליציות מפוקפקות.  להתנכרות השמאל לשדרות העם יחד עם התנשאותו, משקל לא מבוטל בהידרדרות זו. גם ההתערערות של מצב הביטחון והתנפצות החלום הבלתי אפשרי להשיג שלום בו זמנית עם כיבוש, מביא יותר ויותר אנשים להאמין כי רק נס או חסדי שמים עשויים להצילנו מקטסטרופה. יש לזכור כי למרות עוצמתה, ב-45 השנים האחרונות ישראל לא זכתה בשום הכרעה צבאית ברורה בשדה הקרב, אפילו לא נגד מליציות פשוטות. אחרי כל עימות הוקמו ועדות חקירה לבדוק היכן נכשלנו. כאשר הטנק והמטוס אינם מספקים מענה, או אז משגשגת הנטייה המשיחית.

יתר על כן, העימות הלאומני בין ישראל לבין העולם הערבי הפך בהדרגה לעימות דתי בין היהדות לבין האיסלאם. אנו חיים בעידן של ימי הזוהר של ההלכה היהודית, כמו גם של השריעה האיסלאמית. שנה אחר שנה מבצרי הדמוקרטיה והשלטון החילוני מתפוררים לנגד עינינו, תחת לחצה העקבי של הלאומנות הדתית. לפני שנים לא מועטות כתב סלמאן רושדי כי שתי מדינות תיאוקרטיות קיימות בעולם והן: איראן וישראל. בינתיים הרשימה מתארכת עקב 'האביב' הערבי המאכזב, שהיה תקוותם של צעירים חילוניים וטפח על פניהם. בספרו 'פסוקי השטן' כותב רושדי: "משהו לא בסדר בחיים הרוחניים של הכוכב הזה… יותר מדי שדים בתוך בני אדם טוענים שהם מאמינים באלוהים."

ידידי א.ב. יהושע טוען כי יהודי יכול להיות נורמאלי רק בישראל. ואני סבור כי חוזה המדינה החילוני מתהפך בקברו למראה המדינה המפקירה מרצון את גורלה לידי שדים אבנורמאלים. ביבי נתניהו נישא לכס השלטון על כנפי הסיסמה של החרדים: נתניהו טוב ליהודים, משמע לחרדים, כלומר להרס הדמוקרטיה החילונית ולכינונה של מדינת הלכה דורסנית. מצעד הניצחון של הלאומנות הדתית מרשים וגם מפחיד. אלפים בעלי השכלה גבוהה נמלטים מישראל מדי שנה ומעדיפים לנהל חיים אבנורמאלים, לפי מושגיו של א.ב. יהושע, בארצות רחוקות אבל נורמאליות יותר. אני מקנא בהם. אבל אני מבוגר מכדי להתנסות שוב בטראומה של מהגר, לכן אני מעדיף להישאר כמהגר בתוך ארצי.

הכיבוש

הכיבוש הוא אסון בהתגלמותו בעבור ישראל. ארץ-ישראל השלמה, ההתלהבות לכבוש, להשתלט ולהתנחל בלב לבה של אוכלוסייה פלסטינית צפופה, נחשול סוחף זה טופח דווקא בחיק הציונות הרואה עצמה נאורה, חילונית וסוציאליסטית. המונח 'ארץ ישראל השלמה' צמח לא בליכוד ולא בישיבות של היהדות הדתית הלאומית, כי אם הוטבע בקיבוץ עין-חרוד על-ידי משוררים, סופרים ואנשי רוח, כמעט על טהרת הזרם החילוני המתון. הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא הגורם העיקרי בעיצוב דמותה של ישראל מבחינות שונות: פוליטית, תרבותית וכלכלית. במרוצת השנים השמאל והימין הקצינו את עמדותיהם עד אשר יצרו, אלה וגם אלה, שתי אשליות מנוגדות שמגען עם המציאות רופף למדי. השמאל צייר את הערבים כמלאכים תמימים, שהם קורבן לתוקפן הישראלי הברוטאלי. הימין טיפח שנאה לוהטת כלפי הערבים, כמו היו מפלצות חסרות מעצורים.  מן הידועות היא שבכל סכסוך מתמשך, שני הצדדים נעשים ברוטאליים.

משורר מהשורה הראשונה הפטיר: אהוד ברק הוא סמרטוט. הוא צריך לשלוח אליהם טנקים ולקצור בהם במקלעים. משורר זה נמנה עם המחנה השפוי שכביכול חיפש פתרון של שלום. הוא יודע, מן הסתם, שהמקלעים שלנו כבר ירו מיליארדי כדורים מכל הסוגים בעשרות השנים האחרונות ללא הועיל. הפכנו שלוש פעמים את סיני לבית-קברות של חיילים מצרים. החרבנו את ביירות עד היסוד וכבשנו אותה. ריסקנו את הצבא הירדני. השלכנו כמעט את כל האינטליגנציה הפלסטינית הלוחמת לבתי-כלא ישראלים בארבעים וחמש השנים האחרונות. על כל יהודי שנהרג בשלושת הדורות שחלפו, לפחות עשרה פלסטינים מסרו את נפשם. התחמושת שלנו כמעט אזלה ב-1973 מרוב ההרג שערכנו בצבא המצרי, וללא רכבת אווירית אמריקאית היינו נשארים עם קנים ריקים. נער במחנה פליטים החי בעוני מרוד מוכן למות מות גיבורים. אין לו מה להפסיד. כמה בנים אנחנו יכולים להציב שיהיו מוכנים להתאבד ולזכות במות גיבורים?

לא מעט מגנים את הצהרותיו המזעזעות של שר החוץ אביגדור ליברמן, בישראל ומחוצה לה. אבל צודק ליברמן בטענתו כי הוא מבטא בקול רם את שהאחרים חושבים. בל נשלה את עצמנו, התרבות בישראל מורעלת זה כבר לא פחות מן הזרמים הקיצוניים באיסלאם. מגן הילדים ועד זקנה אנו מזינים את נשמתם של בנינו במטען של שנאה, חשדנות ותיעוב כלפי הזר והשונה, ובפרט כלפי הערבים. קולה של התרבות השפויה הולך ונמוג. מחברי הספר הפאשיסטי המטיף לרצח ערבים "תורת המלך" נחלצו מהעמדה לדין פלילי בעוון הסתה לגזענות ולאלימות. וינשטיין, היועץ המשפטי לממשלה, סגר את התיק נגדם ובכך גם התיר את מכירתו של הספר המשוקץ הזה. בישראל של ימינו הולכים ומתפתחים ניצני פאשיזם רוחני ותרבותי. סופר קולני שמגויס לממסד תובע שללימודי ספרות ייבחרו ספרים המשרתים את האתוס הציוני בלבד. צחוק הגורל: יש תופעות משעשעות אפילו בצניחה אל התהום. ברכסים, יישוב הסמוך לחיפה, ראש המועצה הדתי הורה לספרייה הציבורית לנעול את כל היצירות החילוניות בחדר סגור, שאינו בר-גישה לקורא הסקרן, אלא בתיאום מראש ולזמן מוגבל. בבית-הכלא הרוחני הזה נסתמו פיותיהם של המשורר אשר ביקש להשתמש במקלע לרצח ערבים, מעלים אבק שם גם ספריו של סופר הממסד. גם ספריי.

עדיין אני מגדיר את עצמי כפטריוט ישראלי, אך ישראל ההולכת ומתדרדרת, המפנה עורף לערכי הומניזם וזכויות אדם אינה יכולה להיות לי מולדת רוחנית.

הנצח הוא אשליה

כמעט שני שלישים משטחה של ישראל הם מדבר שלא יצלח לחקלאות מסורתית. המדינה גם ענייה במשאבי טבע. אף-על-פי-כן היא אחת המדינות הבודדות, שנוסדו לאחר מלחמת העולם השנייה, אשר זינקה למעמד של מדינה פורחת. הודות לחריצות תושביה ותושייתם התפתחו בה חקלאות מתוחכמת, טכנולוגיה גבוהה ורפואה לתפארת. בתחומים לא מעטים הצטרפה ישראל למדינות המובילות בעולם. לא בכדי זכתה בכמה פרסי נובל במקצועות שונים. למרות כל ההישגים הללו מצויים אנו בעידן קשה.  לאורך ההיסטוריה, לא תמיד אירועים דרמטיים, כמו תבוסה טוטאלית במלחמה או אסון טבע קולוסאלי גזרו כליה על תרבות זו או אחרת. גורמים בנאליים הביאו לגסיסתן ולמותן של ישויות ענקיות כמו יוון העתיקה, התרבות המצרית הקדומה, האימפריה הרומית, האימפריה העותמאנית, שלטון הלבנים בדרום-אפריקה וההתיישבות הצרפתית באלג'יר. רק חסרי-מעוף ודלי מחשבה מעמיקה מנופפים במילים גבוהות כמו נצח, עדי-עד ודורי דורות.

אני סבור כי גם הדת היהודית שרויה במשבר רעיוני ורוחני עמוק עקב התנפצות כל האידיאולוגיות. מבחינה רוחנית הידרדרה הדת בישראל לשפל של בתי-קברות, עבודת אלילים וקיצוניות אפלה. דומה כי ההנהגה הדתית נסוגה כמה מאות שנים אחורה אל עולם של אמונות תפלות ובורות משוועת. הדת אשר השכילה לזרום עם החיים המתפתחים בזכות דמויות מזהירות כמו הרמב"ם, משוועת עתה למנהיגות שתערוך רפורמה יסודית. אותו משבר פוקד גם את המנהיגות המדינית. גמדים אופורטוניסטים צפים מעלה והלב כואב לראות איך העם השלים וגם מוחל למנהיגות מושחתת וכזבנית שחוסמת את דרכם של מנהיגים נאורים בשיעור קומתם של אבא אבן ומשה שרת.

לישראל אורבת סכנה קיומית חריפה, אם המנהיגות הקיימת לא תשכיל להבין שישראל שוכנת לא בצפון השאנן של אירופה אלא במרכזו התוסס של המזרח-התיכון המיוסר. אין לנו מקום במזרח-התיכון לאורך ימים לאחר שהמאסנו את עצמנו עליו, לאחר שיום ולילה הדגשנו שהוא מאוס עלינו. כה מאוס. אם לא נמצא פתרון מלבד המקלע והטנק אשר כבר ראינו כמה חסרי ישע הם מול ילד יחף הנושא אבן ביד, אנו עלולים לאבד הכול. מדינת ישראל עלולה להיות תופעה חולפת בדומה לבית הראשון ולבית השני.

האסון הנורא הוא ששכנינו שרויים באותו מצב ביש, להם אין גנדי ולנו אין בנמצא אפילו מיני-רוזוולט.

המאמר התפרסם באתר העוקץ

מודעות פרסומת

בית המשפט

ינואר 30, 2012

חנה ארנדט בית המשפט

מתוך אייכמן בירושלים

"בית המשפט": מילים אלה הנשאגות מפי שמש בית המשפט במלוא גרונו מקפיצות אותנו על רגלינו בהכריזן על בואם של שלושת השופטים, שנכנסים אל אולם בית המשפט מכניסה צדדית, גלויי ראש, בגלימות שחורות, ותופסים את מקומם בשורת המושבים העליונה של הבמה המוגבהת. השולחן הארוך שלהם, שבקרוב יתכסה באינספור ספרים וביותר מ1500- מסמכים, מאוגף משני צדדיו בקצרני בית המשפט. ממש מתחת לשופטים יושבים המתורגמנים, ששירותיהם נדרשים לחילופי הדברים הישירים בין הנאשם או פרקליטו ובין בית הדין; חוץ מזה, הצד הנאשם הדובר גרמנית, כמו רובו המכריע של הקהל, עוקב אחר ההליכים בעברית באמצעות שידור הרדיו הסימולטני, שהוא מצוין בצרפתית, נסבל באנגלית, וקומדיה מוחלטת, לעתים אף לא מובנת, בגרמנית. (לאור ההגינות הדקדקנית של כל הסידורים הטכניים לקראת המשפט, אחת מהתעלומות הקלות של מדינת ישראל הצעירה, שיש בה אחוז גבוה כל כך של ילידי גרמניה, היא כיצד לא הצליחו למצוא בה מתורגמן הולם לשפה היחידה שהנאשם וסניגורו מסוגלים להבין. שכן הדעה הקדומה הישנה נגד יהודי גרמניה, שבעבר היתה בולטת כל כך בישראל, כבר אינה עזה די הצורך על מנת להתחשב בה. ההסבר שנותר הוא התופעה הישנה עוד יותר ובעלת העוצמה הרבה "ויטמין פּי", כפי שהישראלים מכנים את הפרוטקציה בחוגי הממשלה והביורוקרטיה.) שורת מושבים אחת מתחת למתורגמנים, זה מול זה ולפיכך צדודיתם מופנית לקהל, אנחנו רואים את תא הזכוכית של הנאשם ואת דוכן העדים. לבסוף, בשורת המושבים התחתונה, בגבם לקהל, יושבים התובע וארבעת עוזריו, והסניגור, שבשבועות הראשונים נלווה אליו עוזר אחד.
בהתנהגות השופטים אין ולו לרגע שמץ של תיאטרליות. הליכתם אינה מעושה, תשומת לבם החמורה והדרוכה, שמתקשחת באופן גלוי בהשפעת הצער העמוק  בהאזינם לסיפורי הסבל, היא טבעית; קוצר רוחם נוכח מאמצי התובע להאריך ללא צורך את השימועים הללו עד אין קץ הוא ספונטני ומרענן, יחסם אל ההגנה אולי מעט מנומס מדי, כאילו אינם שוכחים לרגע כי "ד"ר סֶרווַאציוּס (Servatius)  ניצב כמעט לבדו במערכה המאומצת הזאת, בסביבה לא מוכרת", התנהגותם עם הנאשם תמיד ללא דופי. הם באופן כה ברור שלושה אנשים טובים והגונים, שאף אחד אינו מופתע מכך שאיש מביניהם אינו נכנע לפיתוי הגדול ביותר להיות חלק מן ההצגה הזאת — להעמיד פנים ששלושתם, שנולדו והתחנכו בגרמניה, חייבים לחכות לתרגום העברי. משה לנדאו, אב בית הדין, כמעט אף פעם אינו משהה את תשובתו עד שהמתרגם יסיים את מלאכתו, ולעתים קרובות הוא אף מתערב בתרגום, מתקן ומשפר, ללא ספק מכיר תודה על הסחת הדעת הקטנה הזאת מן העסק העגום. חודשים לאחר מכן, במהלך החקירה הנגדית של הנאשם, הוא אפילו ינחה את עמיתיו להשתמש בשפת אמם, הגרמנית, בדיאלוג עם אייכמן — הוכחה, אם יש עדיין צורך בהוכחה, לאי תלותו הראויה לציון בדעת הקהל הרווחת בישראל.
כבר למן ההתחלה אין כל ספק שהשופט לנדאו הוא הנותן את הטון, ושהוא עושה כמיטב יכולתו, בהחלט כמיטב יכולתו, כדי למנוע מהמשפט הזה להפוך למשפט ראווה בהשפעת חיבתו של התובע לראוותנות. אחת הסיבות לכך שהוא לא תמיד מצליח היא העובדה הפשוטה שההליך מתרחש על במה בנוכחות קהל, ושאגתו האדירה של השָמָש בתחילת כל ישיבה יוצרת אפקט של מסך עולה. מי שתכנן את האודיטוריום הזה בבניין החדש של בית העם (המוקף עתה גדרות גבוהות, מאובטח מן המסד עד הטפחות בשוטרים חמושים בכבדות, ובחזית חצרו שורת ביתני עץ שבהם נערך חיפוש מדוקדק על גופם של כל הבאים), חשב על תיאטרון, מלא בתזמורת ויציעים, עם קדמת במה ובמה, ועם דלתות צדדיות לכניסת השחקנים. אכן, אולם בית המשפט הזה אינו מקום רע למשפט הראווה שהגה דוד בן-גוריון, ראש הממשלה של ישראל, כאשר החליט לחטוף את אייכמן בארגנטינה ולהביא אותו לבית המשפט המחוזי בירושלים לעמוד לדין על תפקידו ב"פתרון הסופי של השאלה היהודית". ובן-גוריון, המכונה בצדק אדריכל המדינה, נותר מנהל הבמה הסמוי של ההליכים. הוא מעולם אינו מגיע לישיבות; באולם בית המשפט הוא מדבר מגרונו של גדעון האוזנר, התובע הכללי, אשר ביצגו את הממשלה עושה כמיטב יכולתו, באמת כמיטב יכולתו, לציית לאדונו. ואם, למרבה המזל, מיטב יכולתו מתברר לעתים קרובות כְּמה שאינו טוב דיו, הסיבה לכך היא שהמשפט מנוהל בידי מישהו המשרת את הצדק בנאמנות כשם שמר האוזנר משרת את מדינת ישראל. הצדק דורש שהנאשם יועמד לדין, יזכה להגנה ויישפט, ושכל השאלות האחרות החשובות לכאורה יותר — כגון "כיצד זה יכול היה לקרות?" "מדוע זה קרה?" "מדוע היהודים?" "למה הגרמנים?" "מה היה תפקידם של העמים האחרים?" "באיזו מידה נושאות באחריות בעלות הברית?" "כיצד יכלו היהודים, באמצעות מנהיגיהם, להשתתף בהשמדתם שלהם?" "מדוע הם הלכו אל מותם כצאן לטבח?" — יישארו תלויות ועומדות. הצדק מתעקש על חשיבותו של אדולף אייכמן, בנו של קארל אדולף אייכמן, האיש היושב בתא הזכוכית שנבנה להגנתו: ממוצע קומה, רזה, בגיל העמידה, עם שיער נסוג, שיניים עקומות ועיניים קצרות רואי, שכל זמן המשפט  משרבב ללא הפסק את צווארו הכחוש לעבר מושב השופטים (הוא אינו מישיר את מבטו אל הקהל אף לא פעם אחת), ושבמאמץ נואש ורוב הזמן שומר בהצלחה על שליטתו העצמית על אף העווית העצבנית של פיו שהחלה כנראה הרבה לפני שהמשפט הזה החל. מעשיו עומדים למשפט, לא סבלם של היהודים, לא העם הגרמני או המין האנושי, אפילו לא האנטישמיות והגזענות.
ומשפט צדק, אף שהוא אולי מושג מופשט אצל אנשים בעלי אורח מחשבה כשל בן-גוריון, מתברר כאדון קשוח בהרבה מראש הממשלה, על אף כל עוצמתו. שלטונו של זה האחרון, כפי שמר האוזנר אינו מאחר להוכיח, הוא מתירני: הוא מתיר לתובע לקיים מסיבות עיתונאים וראיונות לטלוויזיה במהלך המשפט (התוכנית האמריקאית, בחסות איגוד גליקמן, נקטעת כל הזמן — עסקים כרגיל — על ידי פרסומות נדל"ן), ואפילו התפרצויות "ספונטניות" בפני כתבים בחצר בית המשפט — נמאסו עליו החקירות החוזרות של אייכמן, שעונה על כל השאלות בשקרים; הוא מתיר פזילות תכופות לעבר הקהל, ותיאטרליות האופיינית ליותר מאשר יהירות יוצאת דופן, שלבסוף מגיעה לשיאה בבית הלבן במחמאה מפי נשיא ארצות הברית על "עבודתו הטובה". משפט צדק אינו מתיר דבר ממין זה; הוא דורש הסתגרות, הוא מתיר עצב יותר מזעם, והוא תובע הימנעות קפדנית ביותר מכל התענוגות המהנים של התייצבות באור הזרקורים. ביקורו של השופט לנדאו בארצות הברית זמן קצר לאחר המשפט לא פורסם, אלא בקרב הארגונים היהודיים שלמענם התקיים.
ואולם לא משנה כמה הקפידו השופטים להתרחק מאור הזרקורים, הם היו שם, ישובים במרומי הבמה המוגבהת, מפנים את מבטם אל הקהל כמו בשעת הצגה. הקהל היה אמור לייצג את העולם כולו, ובשבועות הראשונים הוא אכן היה מורכב ברובו מאנשי עיתונות ומכתבים של כתבי עת שנהרו לירושלים מארבע קצוות תבל. הם היו אמורים לצפות בחיזיון סנסציוני כמו משפטי נירנברג, אלא שהפעם היתה "הטרגדיה של היהדות כולה אמורה לעמוד במרכז העניינים". כי "אם אנו פוקדים עליו [על אייכמן] היום גם פשעים שעשה כלפי לא-יהודים, … הרי זה" לא משום שהוא ביצע אותם, אלא, באופן מפתיע, "מפני שאין אנו עושים הבחנות אתניות".  ללא ספק משפט יוצא דופן מפיו של תובע בנאום הפתיחה שלו; התברר שזה היה משפט המפתח בתיק התביעה. שכן תיק התביעה הזה נבנה על סבלם של היהודים, לא על מעשיו של אייכמן. ולפי מר האוזנר, ההבחנה הזאת היתה חסרת חשיבות, כי היה "רק איש אחד שידו היתה כמעט רק ביהודים, עיסוקו — בהם ובכליונם, חלקו במערכת משטר הרשע — מוגבל אליהם. זהו אדולף אייכמן." האם לא היה הגיוני להציג בפני בית הדין את כל עובדות הסבל היהודי (שכמובן, מעולם לא הוטל בהן ספק) ואחר כך לחפש ראיות שבצורה זו או אחרת יקשרו את אייכמן למה שאירע? משפטי נירנברג, שבהם הנתבעים "הואשמו בפשעים נגד בני אומות שונות", הותירו את הטרגדיה היהודית מחוץ לדיון מהסיבה הפשוטה שאייכמן לא היה שם.
האם מר האוזנר באמת האמין שמשפטי נירנברג היו מקדישים תשומת לב רבה יותר לגורל היהודים אילו אייכמן היה יושב על ספסל הנאשמים? ספק רב. כמו כמעט כל אדם אחר בישראל, הוא האמין כי רק בית משפט יהודי יוכל לעשות צדק עם יהודים, וכי זה עניינם של היהודים עצמם לשפוט את אויביהם. מכאן העוינות הכללית בישראל אפילו מעצם אזכּוּר האפשרות שבית משפט בינלאומי ישפוט את אייכמן, לא על פשעים נגד העם היהודי, אלא על פשעים נגד המין האנושי שבוצעו בגופו של העם היהודי. מכאן ההתרברבות המוזרה: "אין אנו עושים הבחנות אתניות", הנשמעת מוזרה פחות בישראל, שבה החוק הרבני קובע את מעמדם האישי של האזרחים היהודים, וכתוצאה מכך יהודים אינם יכולים להתחתן עם לא-יהודים; נישואים שנערכו בחוץ-לארץ מוכרים, אבל ילדים שנולדו מנישואים מעורבים הם ממזרים בעיני החוק (ילדים להורים יהודים שנולדו מחוץ לנישואים הם חוקיים), ומי שאמו לא-יהודייה אינו יכול להתחתן או להיקבר. הזוועה שבמצב עניינים זה החמירה עוד יותר מאז 1953, כאשר חלק נכבד מדיני המשפחה הועבר לסמכות בתי המשפט האזרחיים. נשים יכולות עתה לרשת נכסים וליהנות בדרך כלל מזכויות שוות לזכויות הגברים. מכאן שלא כבוד הדת או כוחו של מיעוט דתי קנאי הם המונעים מממשלת ישראל להמיר את החוק הרבני בחקיקה חילונית בענייני נישואים וגירושים. נראה שאזרחי ישראל, חילונים כדתיים, מסכימים שיש צורך בחוק האוסר נישואי תערובת, ובעיקר מסיבה זו — כפי שפקידים ישראלים מוכנים לאשר מחוץ לכותלי בית המשפט — הם גם מסכימים שכדאי להימנע מחוקה כתובה שתאלץ אותם, למרבה המבוכה, לנסח חוק כזה במפורש. ("הנימוק נגד נישואים אזרחיים הוא שהדבר יפלג את בית ישראל וגם ינתק את יהודי הארץ מיהדות הגולה", כפי שכתב לאחרונה פיליפ גילון ב"ג'ואיש פרונטייר" ) תהיינה הסיבות אשר תהיינה, היה משהו עוצר נשימה בתמימות שבה גינתה התביעה את חוקי נירנברג הידועים לשמצה משנת 1935, אשר אסרו נישואי תערובת ומגע מיני בין יהודים לגרמנים. אלה מבין העיתונאים שהכירו את הנושא היו מודעים היטב לאירוניה שבדבר, אבל לא הזכירו זאת בדיווחיהם. זה לא הזמן המתאים, הם סברו, למנות בפני היהודים את הליקויים בחוקיה ובמוסדותיה של מדינתם.
אם הקהל במשפט היה אמור להיות העולם כולו והמחזה — המסכת הארוכה של סבלות היהודים, הרי שהמציאות לא ענתה על הציפיות והמטרות. העיתונאים נשארו נאמנים לא הרבה יותר משבועיים ימים, ולאחריהם השתנה הקהל בצורה קיצונית. עתה הוא היה אמור להיות מורכב מישראלים, מאלה שהיו צעירים מכדי להכיר את הסיפור, או, כמו במקרה של בני עדות המזרח, מאלה שמעולם לא שמעו על אודותיו. המשפט אמור היה להבהיר להם מה פירוש הדבר לחיות בין לא-יהודים, ולשכנע אותם שרק בישראל יכול יהודי לחיות בביטחון ובכבוד (העיתונאים קיבלו חוברת קטנה על סדרי המשפט בישראל, שהסבירה את הלקח ההיסטורי הזה. המחברת, דוריס לנקין, מצטטת החלטה של בית המשפט העליון, שחייבה שני אבות אשר "חטפו את ילדיהם והביאו אותם לישראל" לשלוח אותם חזרה לאמותיהם בחוץ-לארץ, שהיתה להן זכות אפוטרופסות חוקית. וזאת "למרות העובדה שהחזרת הילדים לאמותיהם תִכפה עליהם מאבק בלתי שווה נגד יסודות עוינים בגולה", מוסיפה המחברת, וגאוותה על דבקות זו בחוק אינה נופלת מגאוותו של מר האוזנר על נכונותו להעמיד לדין רוצח גם כאשר הקורבנות היו לא-יהודים). אלא שבקהל הזה היו מעט מאוד צעירים, והוא לא היה מורכב מישראלים, להבדיל מיהודים. האולם היה גדוש "ניצולים", אנשים בגיל העמידה וזקנים, מהגרים מאירופה, כמוני, שידעו בעל פה כל מה שהיה צריך לדעת, ואשר  לא היו במצב רוח ללמוד לקח כזה או אחר, ובוודאי שלא היו זקוקים למשפט הזה כדי להגיע למסקנות משל עצמם. בעוד העדים מופיעים בזה אחר זה, וזוועה מיתוספת לזוועה, הם ישבו שם והאזינו בציבור לסיפורים שבוודאי לא היו מסוגלים לשאתם בתחום פרטיותם, אילו היה עליהם לעמוד מול מספר הסיפור. וככל שנגול "האסון שפגע ביהודים בדור הזה", וככל שהרטוריקה של מר האוזנר נעשתה גרנדיוזית יותר, כן החווירה והתפוגגה הדמות שבתא הזכוכית, ושום נפנוף אצבע: "ושם יושבת המפלצת האחראית לכל זה", לא היה בו כדי להפיח בה רוח חיים.
אך דווקא הפן התיאטרלי של המשפט הוא שהתמוטט תחת כובד הזוועות המסמרות שיער. משפט דומה למחזה בכך ששניהם מתחילים ומסתיימים במבצֵע, לא בקורבן. משפט ראווה, עוד יותר ממשפט רגיל, זקוק נואשות לקו מִתאר תחום ומוגדר של מה שנעשה וכיצד. במרכז המשפט יכול להיות רק מי שביצע את המעשה — מבחינה זו הוא דומה לגיבור של מחזה — ואם הוא סובל, עליו לסבול בשל מה שביצע, לא בשל הסבל שנגרם לאחרים בגללו. איש לא היטיב לדעת זאת מאב בית הדין, אשר לנגד עיניו החל המשפט להידרדר למחזה דמים, "לספינה ללא קברניט הצפה על פני הגלים". ואם מאמציו למנוע זאת נכשלו לעתים קרובות, היה הכישלון באופן מוזר בחלקו באשמת הסניגוריה, שכמעט אף פעם לא התריסה נגד העדויות, גם כשהיו לא-ענייניות ולא נגעו כלל לנושא. ד"ר סרוואציוס, כפי שכולם ללא יוצא מהכלל נהגו לפנות אליו, היה תקיף מעט יותר בעת הצגת מסמכים, והתערבותו המרשימה ביותר מבין התערבויותיו הספורות אירעה כאשר התביעה הציגה כראיה את יומניו של האנס פראנק, המושל הכללי לשעבר של פולין ואחד מפושעי המלחמה העיקריים שנתלו בנירנברג. "יש לי רק שאלה אחת: האם השם אדולף אייכמן, שמו של הנאשם, מופיע בעשרים-ותשעת הכרכים האלה [למעשה היו שלושים-ושמונה]? … השם אדולף אייכמן אינו מופיע באף לא אחד מעשרים-ותשעת הכרכים האלה …  תודה רבה, אין לי עוד שאלות."
כך, המשפט מעולם לא היה למחזה, אך החיזיון שבן-גוריון ראה בדמיונו מלכתחילה אכן התממש, או ליתר דיוק, הלקחים שהוא סבר שיש ללמד את היהודים ואת הגויים, את הישראלים ואת הערבים, ובקיצור, את העולם כולו. קהלים שונים היו אמורים ללמוד לקחים שונים מאותה הצגה. בן-גוריון ניסח אותם עוד לפני שהחל המשפט, בשורת מאמרים שנועדו להסביר מדוע ישראל חטפה את הנאשם. לקח אחד נועד לעולם הלא-יהודי: "אנחנו רוצים להוכיח בפני אומות העולם כיצד מיליוני אנשים, בשל היותם יהודים, ומיליון תינוקות, בשל היותם תינוקות יהודים, נרצחו בידי הנאצים." או במילותיו של העיתון "דבר", שופרהּ של מפא"י, מפלגתו של מר בן-גוריון: "על דעת הקהל העולמית לדעת שלא רק גרמניה הנאצית היתה אחראית להשמדת שישה מיליון יהודים באירופה". ולכן, ושוב במילותיו של בן-גוריון עצמו, "אנחנו רוצים שאומות העולם תדענה … ותבושנה." יהודי התפוצות היו אמורים לזכור כיצד היהדות, "בת ארבעת-אלפים שנה, על יצירותיה הרוחניות, שאיפותיה המוסריות וכמיהתה המשיחית" עמדה תמיד מול "עולם עוין", כיצד היהודים התנוונו עד שהלכו אל מותם ככבשים, וכיצד רק הקמת מדינה יהודית איפשרה ליהודים להשיב מכה תחת מכה, כפי שהישראלים עשו במלחמת העצמאות, בהרפתקת סואץ, ובתקריות הכמעט יומיומיות בגבולות האומללים של ישראל. ובעוד שהיה צורך להראות ליהודים שמחוץ לישראל את ההבדל בין הגבורה הישראלית ובין ההתרפסות היהודית הכנועה, היה גם לקח לאלה החיים בתוך ישראל: יש סכנה ש"דור הישראלים שגדלו מאז השואה" יאבד את קשריו עם העם היהודי, וכתוצאה מכך את הקשר עם ההיסטוריה שלו. "חשוב שהנוער שלנו יזכור את מה שאירע לעם היהודי. אנחנו רוצים שהם יידעו את העובדות הטרגיות ביותר של ההיסטוריה שלנו". ולבסוף, אחת הסיבות להבאתו של אייכמן למשפט היתה "לגלות נאצים נוספים — למשל, את הקשר בין הנאצים לשליטים ערבים מסוימים."
אילו היו אלה הצידוקים היחידים להבאת אדולף אייכמן לבית המשפט המחוזי של ירושלים, היה המשפט כישלון מרוב הבחינות. במובנים מסוימים הלקחים היו מיותרים, ובמובנים אחרים הם היו מטעים במפורש. היטלר תרם להורדת קרנה של האנטישמיות, אם לא לנצח הרי לפחות לתקופה הקרובה, ולא משום שהיהודים הפכו לפתע פופולריים יותר, אלא, במילותיו של בן-גוריון עצמו, משום שרוב בני האדם "הבינו שבימינו האנטישמיות עלולה להוביל לתאי גז ולבתי חרושת לסבון". מיותר לא פחות היה הלקח שנועד ליהודי התפוצות. קשה לומר שהם נזקקו לשואה הנוראה, שבה נספה כשליש מעמם, כדי לשכנע אותם בעוינות העולם כלפיהם. לא רק שאמונתם באופי הנצחי והאוניברסלי של האנטישמיות היתה אחד הגורמים האידיאולוגיים החזקים ביותר בתנועה הציונית מאז משפט דרייפוס; יתר על כן, היא היתה גם הסיבה לנכונותה של הקהילה היהודית הגרמנית לנהל משא ומתן עם הרשויות הנאציות בשלבים הראשונים של המשטר. אחרת אין כל הסבר לאותה נכונות (למותר לציין שהיה הבדל תהומי בין המשא-ומתן הזה ובין שיתוף הפעולה של ה"יודנראטים"  בתקופה מאוחרת יותר. אז עדיין לא דובר בשאלות מוסריות אלא רק בהחלטה פוליטית, שאפשר לחלוק על ה"ריאליזם" שלה: עזרה "מעשית" — זה היה הטיעון — עדיפה על גינוי "מופשט". היה כאן ריאל-פוליטיק ללא התלהמות מקיאבליסטית. הסכנות שבגישה הזאת התבהרו שנים לאחר מכן, לאחר פרוץ המלחמה: המגעים היומיומיים הללו בין הארגונים היהודיים ובין הביורוקרטיה הנאצית הקלו מאוד על הנציגים היהודים לחצות את התהום שהפרידה בין הסיוע ליהודים להימלט ובין הסיוע לנאצים לארגן את גירושם). ההכרה הזאת היא-היא שהביאה לאי-יכולתם המסוכנת של היהודים להבחין בין ידיד לאויב. והיהודים הגרמנים לא היו היחידים שלא העריכו כראוי את אויביהם משום שחשבו שבאיזשהו אופן כל הגויים דומים. אם ראש הממשלה בן-גוריון, שלצורך העניין ניתן לראות בו ראש המדינה היהודית, התכוון לחזק תודעה יהודית מסוג זה, הרי שהוא שגה. השינוי במנטליות הזאת הוא למעשה תנאי הכרחי מוקדם, מהתנאים החשובים ביותר, למעמד מדינה ישראלית: ישות אשר מתוקף הגדרתה הפכה את היהודים לעם בין העמים, אומה בין האומות, מדינה בין המדינות, ואותה מדינה תלויה עתה בפלורליזם שאינו מתיר עוד את הדיכוטומיה  הדתית הקדומה, המעוגנת למרבה הצער בין יהודים לגויים.
הניגוד בין הגבורה הישראלית לצייתנות הכנועה שבה הלכו היהודים אל מותם — בהגיעם בדיוק בזמן למקומות האיסוף, בצעדם ברגל אל אתרי ההוצאה להורג, בחופרם את קבריהם במו ידיהם, בהתפשטם ובהניחם את בגדיהם בערימות מסודרות ובשוכבם איש לצד רעהו אל מול הרובים המכוונים אליהם — נראה כנקודה עדינה. ואכן, התובע טרח להדגיש אותה ככל האפשר, כששאל עד אחר עד: "מדוע לא מחיתם?" "מדוע עליתם על הרכבת?" "עמדתם שם, חמישה-עשר אלף איש ומאות שומרים עומדים מולכם, מדוע לא התקוממתם, מדוע לא הסתערתם, מדוע לא תקפתם?" אך האמת המצערת היא שהעניין לא הוצג כראוי, מפני ששום קבוצה או אוכלוסיה של לא-יהודים לא התנהגה אחרת. לפני שש-עשרה שנה, כשרושמם של האירועים היה טרי עדיין, תיאר דוד רוסה, אסיר לשעבר בבוכנוואלד, את מה שידוע לנו שקרה בכל מחנות הריכוז: "הניצחון של הס"ס  הוא בכך שהקורבן המעונה עצמו מובל ללא מחאה, בכך שהוא נכנע ומפקיר את עצמו עד לנקודה שבה הוא מוותר על זהותו. ולא לחינם נעשה הדבר. לא סתם, מתוך סאדיזם גרידא, אנשי הס"ס משתוקקים להביס אותו. הם יודעים שהשיטה שמצליחה להרוס את קורבנותיה לפני שהם עולים לגרדום … היא השיטה היעילה ביותר לשיעבוד עמים שלמים. אין דבר נורא יותר מהתהלוכות הללו של בני אדם הצועדים אל מותם כמו גלמים".  בית המשפט לא קיבל מענה על השאלה הטיפשית והאכזרית הזאת. אך התשובה היתה ברורה לכל מי שהניח לדמיונו לחזור למשך דקות ספורות לאותם יהודים הולנדים, שבשנת 1941, ברובע היהודי הישן של אמסטרדם, העזו לתקוף חוליה של משטרת הביטחון הגרמנית. כתגמול על כך נעצרו ארבע-מאות ושלושים יהודים, שעונו עד מוות, פשוטו כמשמעו, קודם בבוכנוואלד ואחר כך במחנה האוסטרי מַאוּטְהָאוּזֶן. במשך חודשים רצופים הם מתו אלפי מיתות, וכל אחד מהם היה מקנא באחיו שבאושוויץ ואפילו ברִיגָה ובמִינסק. יש דברים הרבה יותר גרועים ממוות, והס"ס דאג שאף אחד מאותם דברים לא ייעלם, ולו לזמן קצר, מעיניהם של קורבנותיו ומזכרונם. מבחינה זו, אולי יותר מאשר מכל בחינה אחרת, הניסיון המפורש שנעשה במשפט לגולל רק את הפן היהודי של הסיפור עיוות את האמת, אפילו את האמת היהודית. תהילת המרד בגטו ורשה וגבורתם של המעטים האחרים שהשיבו מלחמה שערה היתה בדיוק בכך שהם סירבו לקבל את המוות הקל יחסית שהנאצים הציעו להם, מול כיתת יורים או בתאי הגזים. והעדים שהעידו בירושלים על ההתקוממות ועל המרד, על "המקום הצנוע [שהיה לזה] בתולדות השואה", אישרו פעם נוספת את העובדה שרק צעירים מאוד היו מסוגלים לקבל את "ההחלטה שאנחנו לא יכולים ללכת כצאן לטבח".

מבחינה אחת, ציפיותיו של מר בן-גוריון מן המשפט לא נכזבו לחלוטין. המשפט אכן היה למכשיר חשוב בציד נאצים ופושעים נוספים, אך לא בארצות ערב, שהציעו בגלוי מקלט למאות מהם. קשריו של המופתי של ירושלים עם הנאצים במשך המלחמה לא היו בבחינת סוד. הוא קיווה שהם יעזרו לו ליישם איזשהו "פתרון סופי" במזרח התיכון. לכן העיתונים בדמשק ובביירות, בקהיר ובירדן, לא הסתירו את אהדתם לאייכמן או את צערם על כך שהוא "לא סיים את המלאכה". אחד השידורים מקהיר, ביום שבו נפתח המשפט, שילב בפרשנותו נימה אנטי-גרמנית קלה: הוא התלונן שלא היה "ולו מקרה אחד ויחיד שבו מטוס גרמני טס מעל ליישוב יהודי והטיל עליו פצצה אחת במשך כל מלחמת העולם האחרונה". העובדה שהערבים אהדו את הנאצים ידועה לשמצה. הסיבות שלהם ברורות. ולא בן-גוריון ולא המשפט הזה היו דרושים כדי לחשוף אותן. הן מעולם לא היו נסתרות. המשפט גילה רק שכל השמועות על הקשרים של אייכמן עם חאג' אמין אל-חוסייני, המופתי של ירושלים לשעבר, היו בלתי מבוססות (הוא הוצג בפני המופתי בקבלת פנים רשמית, יחד עם ראשי מחלקות אחרים). המופתי עמד בקשרים הדוקים עם משרד החוץ הגרמני ועם הימלר (Himmler), אבל זה לא היה חדש.
בעוד שהערתו של בן-גוריון על "הקשר בין הנאצים לכמה שליטים ערבים" היתה חסרת תכלית, הרי שהימנעותו מאיזכור מערב-גרמניה של היום בהקשר הזה היתה מפתיעה. כמובן, היה מרגיע לשמוע שישראל אינה "רואה באַדֶנַאוּאֶר (Adenauer) אחראי למעשיו של היטלר", וש"לגבינו הישראלים גרמני הגון, על אף שהוא משתייך לאותה אומה אשר לפני עשרים שנה עזרה לרצוח מיליוני יהודים, הוא בן אדם הגון" (לא היה שום איזכור של ערבים הגונים). הרפובליקה הפדרלית הגרמנית, על אף שטרם הכירה במדינת ישראל, כנראה מתוך חשש שמא יכירו ארצות ערב בגרמניה של אולבּרִיכט (Albricht), העבירה לישראל כספי שילומים בסך שבע-מאות שלושים-ושבעה מיליון דולר בעשר השנים האחרונות. התשלומים האלה יגיעו בקרוב לקִצם, וישראל מנסה עכשיו לקבל הלוואה לטווח ארוך ממערב-גרמניה. כלומר, היחסים בין שתי המדינות, ובמיוחד היחסים האישיים בין בן-גוריון לאדנאואר, טובים למדי. ואם בעקבות המשפט הצליחו כמה חברי כנסת להטיל כמה מגבלות על תוכנית חילופי התרבות עם מערב-גרמניה, הרי בן-גוריון בוודאי לא חזה זאת מראש ולא רצה בכך. חשוב יותר לציין שהוא לא חזה מראש, או אולי לא טרח לומר, שתפיסתו של אייכמן תדרבן את גרמניה לעשות סוף-סוף מאמץ רציני ראשון להביא למשפט לפחות את אלה שהיו מעורבים ישירות ברצח. בשנת  1958 נוסדה במערב-גרמניה, באיחור רב, הסוכנות המרכזית לחקירת פשעי הנאצים, בראשותו של התובע ארווין שִילֶה (Schüle). הסוכנות נתקלה בשורה ארוכה של קשיים, הן בגלל חוסר שיתוף פעולה מצד עדים גרמנים והן בגלל אי-נכונותם של בתי המשפט להגיש תביעות על סמך חומר ששלחה להם הסוכנות המרכזית. לא שבזכות המשפט בירושלים נתגלתה איזו עדות חדשה וחשובה, מהסוג שהיה דרוש לחשיפת שותפיו של אייכמן, אולם בתי המשפט המקומיים הושפעו מספיק מן הידיעה על חטיפתו הסנסציונית של אייכמן ומן המשפט העומד להיפתח, כדי להשתכנע לעשות שימוש בממצאים של מר שילה ולהתגבר על הרתיעה המקומית לעשות משהו בעניין "הרוצחים שבינינו" בשיטה הידועה של הענקת פרסים על תפיסתם של פושעים מוכרים.
התוצאות היו מדהימות. שבעה חודשים לאחר הגעתו של אייכמן לירושלים וארבעה חודשים לפני פתיחת המשפט, הצליחו סוף-סוף לעצור את ריכארד בֶּר (Baer), יורשו של רודולף הֶס (Höss) כמפקד מחנה אושוויץ. בזה אחר זה, ובמהירות רבה, נעצרו גם רוב החברים של מה שכונה קומנדו-אייכמן: פרנץ נוֹבָאק (Novak), שעבד כמדפיס באוסטריה; ד"ר אוטו הוּנשֶה (Hunsche), שהשתקע כעורך-דין במערב-גרמניה; הרמן קרוּמי (Krumey), שהיה לרוקח; גוסטב ריכטר (Richter), שהיה "יועץ לענייני יהודים" ברומניה; ווילי צֶפּף (Zöpf), שמילא אותו תפקיד באמסטרדם. על אף שעדויות נגדם פורסמו בגרמניה שנים קודם לכן, בספרים ובמאמרים בכתבי עת, אף אחד מהם לא ראה צורך לחיות תחת שם בדוי. בפעם הראשונה מאז סיום המלחמה היו עיתונים גרמניים מלאים בכתבות על משפטים נגד פושעים נאצים, כולם רוצחי המונים (אחרי מאי 1960, החודש שבו נעצר אייכמן, אפשר היה לשפוט רק על רצח מדרגה ראשונה. כל יתר העבירות נמחקו בשל תקנת ההתיישנות, שהיא עשרים שנה לגבי רצח). אי-רצונם של בתי המשפט המקומיים להעמיד לדין על פשעים כאלה התבטא רק בפסקי הדין המדהימים בקלותם שנפסקו לנאשמים (כך, ד"ר אוטו בּרַאדפִיש (Bradfisch) נשפט לעשר שנות עבודת פרך. הוא השתייך לאַיינזַצגרוּפֶּן (Einsatzgruppen),  יחידות ההרג הניידות של הס"ס במזרח, והיה אחראי להריגת חמישה-עשר אלף יהודים. לד"ר אוטו הונשה נפסקו חמש שנות עבודת פרך. הוא היה המומחה המשפטי של אייכמן, ואחראי אישית לשילוחם ברגע האחרון של כאלף ומאתיים יהודים הונגרים, שמתוכם נהרגו לפחות שש-מאות איש. יוזף לֶכטַאלֶר (Lechthaler) נידון לשלוש שנים ושישה חודשים. הוא "חיסל" את התושבים היהודים של סְלוּצק וסמוֹלֶבִיץ' ברוסיה). בין העצורים החדשים היו אנשים בעלי עמדות מכובדות במשטר הנאצי, ורובם כבר עברו את תהליך הדֶה-נַאצִיפִיקַציָה  בבתי משפט גרמניים. אחד מהם היה גנרל הס"ס קארל וולף (Wolff), לשעבר ראש הצוות האישי של הימלר, שעל פי מסמך שהוצג ב1946- בנירנברג קיבל "בשמחה יוצאת דופן" את הידיעה ש"בשבועיים האחרונים, חמשת-אלפים מבני העם הנבחר מוסעים מדי יום ברכבת" מורשה לטרבלינקה, אחד ממרכזי ההשמדה במזרח. אדם נוסף היה וילהלם קוֹפֶּה (Koppe), אשר תחילה היה אחראי להריגה באמצעות גז בחֶלמנוֹ, ואחר כך ירש את מקומו של פרידריך וילהלם קרִיגֶר (Krüger) בפולין. הוא היה אחד מבכירי המנהיגים של הס"ס, ותפקידו היה להפוך את פולין ל"יודנריין".  בגרמניה שלאחר המלחמה היה קופה מנהל בית חרושת לשוקולד. לעתים אכן נפסקו עונשים כבדים, אבל הם נראים מפוקפקים עוד יותר כשהנענשים הם עבריינים כמו אריך פוֹן דֶם בָּאך-צֶלֶבסקִי (Bach-Zelewski), לשעבר גנרל בסגל הפיקוד הבכיר של הס"ס (Higher S.S) וחייל הנהגת המשטרה. הוא נשפט ב1961- על השתתפות במרד רֶהם (Röhm)  ב1934-, ונידון לשלוש שנים וחצי; הוא נתבע בשנית ב1962- על הריגת שישה קומוניסטים גרמנים ב1933-, נשפט בפני חבר מושבעים בנירנברג ונידון למאסר עולם. אף אחת מן התביעות לא הזכירה שאותו באך-צלבסקי היה ראש המנגנון האנטי פרטיזני בחזית המזרח, או שהוא השתתף במעשי טבח ביהודים במינסק ובמוֹגִילֶב, ברוסיה הלבנה. האם מותר לבתי דין גרמניים לעשות "הבחנות אתניות" באמתלה שפשעי מלחמה אינם פשעים? או, הייתכן שבאך-צלבסקי נענש בחומרה יוצאת דופן, לפחות בבית משפט בגרמניה שלאחר המלחמה, משום שהיה בין המעטים שסבלו מהתמוטטות עצבים לאחר ההריגות ההמוניות, ניסה להגן על היהודים מהאיינזצגרופן והעיד לטובת התביעה בנירנברג? הוא היה גם היחיד בקבוצה זו אשר ב1952- האשים את עצמו בפומבי ברצח המוני, אבל מעולם לא נשפט על כך.
קלושה התקווה כי הדברים ישתנו עכשיו, אף על פי שממשל אדנאואר אולץ לנפות מן המערכת המשפטית יותר ממאה וארבעים שופטים ותובעים, ועימם קציני משטרה רבים שעברם היה יותר ממפוקפק, ולפטר את וולפגנג אִימֶרווַאר פרֶנקֶל (Fränkel), התובע הראשי של בית המשפט העליון הפדרלי, מפני שעל אף שמו האמצעי  הוא לא ענה בכנות רבה כאשר נשאל על עברו הנאצי. ההערכה היא שמתוך אחד-עשר אלף וחמש-מאות שופטים ב"רפובליקה הפדרלית", חמשת-אלפים היו פעילים בבתי משפט תחת המשטר של היטלר. בנובמבר 1962, זמן קצר לאחר טיהור מערכת המשפט ושישה חודשים אחרי ששמו של אייכמן נעלם מן החדשות, נפתח משפטו של מרטין פֶלֶנץ (Felentz), שציפו לו זמן רב, בפלֶנסבּוּרג, בפני אולם ריק כמעט לחלוטין. המנהיג הבכיר לשעבר של הס"ס והנהגת המשטרה, שהיה חבר נכבד של המפלגה הדמוקרטית החופשית בגרמניה של אדנאואר, נעצר ביוני 1960, שבועות אחדים לאחר תפיסתו של אייכמן. הוא הואשם בהשתתפות ברצח ארבעים אלף יהודים בפולין ובאחריות חלקית למעשה. לאחר יותר משישה שבועות של עדויות מתמשכות דרש התובע את העונש המרבי — מאסר עולם עם עבודת פרך. בית המשפט דן את פלנץ לארבע שנות מאסר, שמתוכן נוכו השנתיים וחצי שכבר בילה בכלא בהמתנה למשפט. מכל מקום, אין ספק שהשפעתו של משפט אייכמן ניכרה יותר מכל דווקא בגרמניה. הגישה של העם הגרמני לעברו, שהמומחים ל"שאלה הגרמנית" תהו על קנקנה זה חמש-עשרה שנה, באה עתה לידי ביטוי בצורה הברורה ביותר: הגרמנים עצמם היו אדישים למדי לנוכחותם של פושעים רבים במדינה, מפני שאיש מהם לא היה מוכן להניח שמישהו היה רוצח מרצונו החופשי; בכל אופן, אם דעת הקהל העולמית — או ליתר דיוק, מה שהגרמנים מכנים "חוץ-לארץ", כלומר כל הארצות מחוץ לגרמניה — היתה מתחילה להתעקש ולדרוש שהאנשים האלה ייענשו, הם בהחלט היו מוכנים להיענות, לפחות במידה מסוימת.
הקנצלר אדנאואר צפה שהעניין יגרום למבוכה והביע חשש שהמשפט עלול "להעלות מחדש את כל הזוועות" ולעורר גל חדש של רגשות אנטי גרמניים ברחבי העולם, כפי שאכן אירע. במשך עשרת החודשים שנדרשו לישראל כדי להכין את המשפט, היתה גרמניה עסוקה בהכנות לקראת תוצאותיו הצפויות מראש, תוך כדי הפגנת דבקות חסרת-תקדים בחיפוש אחרי פושעים נאצים והבאתם למשפט בתוך גרמניה עצמה. אך בשום שלב לא דרשו הרשויות הגרמניות, וגם לא חלק חשוב מדעת הקהל הגרמנית, את הסגרתו של אייכמן, על אף שזה נראה כצעד מובן מאליו, מאחר שכל מדינה ריבונית קנאית לזכותה לשפוט את עברייניה שלה. (עמדתה הרשמית של ממשלת אדנאואר, שהדבר איננו אפשרי מכיוון שאין חוזה הסגרה בין ישראל לגרמניה, אינה תקפה; פירוש הדבר הוא רק שלא ניתן לאלץ את ישראל להסגיר אותו. פריץ באואר (Bauer), התובע הכללי של מדינת הֶסֶן (Hessen) במערב-גרמניה, הבין זאת וביקש מהממשלה הפדרלית בבון לפתוח בהליכי הסגרה. אולם תחושותיו של מר באואר במקרה זה היו תחושותיו של יהודי גרמני, והן לא היו מקובלות בדעת הקהל הגרמנית. לא רק שבון דחתה את בקשתו, אלא שהבקשה עוררה תשומת לב מעטה בלבד ולא זכתה לשום תמיכה. המשקיפים שממשלת מערב-גרמניה שלחה לירושלים הציגו נימוק נוסף נגד הסגרה: גרמניה ביטלה את עונש המוות, ולכן לא יכלה לפסוק לאייכמן את העונש הראוי לו. נוכח הסלחנות שהפגינו בתי המשפט הגרמניים כלפי רוצחי ההמונים הנאצים, קשה להאמין באמיתותה של ההתנגדות הזאת. ללא ספק, קיום משפט אייכמן בגרמניה היה כרוך בסיכון פוליטי עיקרי אחד: זיכוי מחמת אי-שפיות, כפי שציין י.י. ינסן (Janssen) במאמר שפרסם בריינישר מרקור ((Rheinischer Merkur ב11- באוגוסט 1961).
יש לעניין הזה פן נוסף, רגיש יותר, ורלבנטי יותר מבחינה פוליטית. דבר אחד הוא לשלוף פושעים ורוצחים ממחבואם, ודבר אחר הוא לגלות שהם עושים חיל ותופסים עמדות מכובדות בזירה הציבורית; לפגוש אינספור אנשים במנגנונים הפדרליים והאזוריים, ובכלל בתפקידים ציבוריים, שהקריירות שלהם פרחו תחת משטרו של היטלר. אמת הדבר, אם הממשל של אדנאואר היה רגיש מדי באשר להעסקת פקידים בעלי עבר נאצי מפוקפק, אפשר שלא היה כלל ממשל. כיוון שהאמת, כמובן, היא ההפך הגמור מתיאורו של ד"ר אדנאואר, שלפיו רק "אחוז קטן יחסית" מן הגרמנים היו נאצים, וש"רובם המכריע שמח לעזור לאזרחים היהודים כאשר יכלו" (לפחות עיתון גרמני אחד, הפרנקפורטר רוּנדשַאו (Frankfurter Rundschau), העלה את השאלה שהתבקשה זה זמן רב: מדוע שתקו אנשים כה רבים שללא ספק הכירו, למשל, את קורות חייו של התובע הראשי. והעיתון סיפק גם את התשובה, המתבקשת מאליה אף יותר: "מפני שהם עצמם חשו אשמים"). ההיגיון במשפט אייכמן, כפי שהגה אותו בן-גוריון, הדגיש סוגיות כלליות תוך ויתור על הצטעצעויות חוקיות. לפיכך צריך היה לחשוף את חלקם של כל המשרדים והרשויות הגרמניים ב"פתרון הסופי" — של כל עובדי המדינה במשרדים השונים, של כוחות הצבא הסדירים, כולל המטה הכללי, של מערכת המשפט ושל עולם העסקים. התביעה, בניצוחו של מר האוזנר, לא נרתעה מהעלאת שורה אינסופית של עדים שהעידו על דברים שהיו אמנם אכזריים ואמיתיים, אך לא היה להם כמעט כל קשר עם מעשי הנאשם, והקפידה להתרחק מהנושא הטעון חומר נפץ — מהשותפות לעבירה הכמעט כוללת שנמתחה הרבה מעבר לשורות חברי המפלגה הנאצית (לפני המשפט נפוצו שמועות שאייכמן הצביע על "כמה מאות אישים בולטים ברפובליקה הפדרלית כשותפים למעשיו", אבל השמועות הללו לא היו נכונות. בנאום הפתיחה שלו הזכיר מר האוזנר שלאייכמן היו "שותפים לפשע — לא סתם גנגסטרים או אנשי עולם תחתון היו", והבטיח שאנו "נפגוש אותם, את הדוקטורים, את עורכי-הדין, את המלומדים, את הבנקאים, את הכלכלנים, באותן מועצות שבהן הוחלט להשמיד את ישראל". ההבטחה הזאת לא קוימה, ובצורה שבה נוסחה גם לא היתה יכולה להתקיים, כי מעולם לא היתה שום "מועצה שהחליטה" משהו, ועל חיסול היהודים מעולם לא החליטו נכבדים "לובשי טוגות ובעלי תארים אקדמיים". הם התכנסו רק כדי לתכנן יחד את הצעדים הדרושים לביצוע פקודותיו של היטלר). אך מקרה אחד מסוג זה הובא בכל זאת לידיעת בית המשפט. זה היה המקרה של ד"ר האנס גלוֹבּקֶה (Globke), אחד מיועציו הקרובים ביותר של אדנאואר. לפני יותר מעשרים-וחמש שנה היה גלובקה שותף לחיבור חוקי נירנברג הידועים לשמצה, ומעט מאוחר יותר הגה את הרעיון המבריק לאלץ את כל היהודים הגרמנים לשאת את השמות "ישראל" או "שרה" כשם אמצעי. אך שמו של גלובקה — ושמו בלבד — שורבב על ידי ההגנה להליכי בית המשפט המחוזי, וקרוב לוודאי שהדבר נעשה מתוך תקווה "לשכנע" את ממשלת אדנאואר לפתוח בהליכי הסגרה. מכל מקום, ליועץ המיניסטריאלי לשעבר של שר הפנים וראש לשכתו של אדנאואר בהווה היה צידוק רב יותר מאשר למופתי לשעבר של ירושלים להופיע בהיסטוריה בהקשר של הסבל שסבלו היהודים מידי הנאצים.
שהרי על פי השקפת התביעה, ההיסטוריה היא שעמדה במרכז המשפט. "לא אדם פרטי יושב על ספסל הנאשמים במשפט היסטורי זה, ולא רק המשטר הנאצי לבדו, אלא האנטישמיות לאורך ההיסטוריה כולה." זה היה הטון שקבע בן-גוריון, ומר האוזנר שמר עליו בנאמנות. הוא התחיל את נאום הפתיחה שלו (שנמשך שלוש ישיבות) בפרעה במצרים ובצו של המן "להשמידם, להורגם ולאבדם" (את היהודים). משם עבר ליחזקאל וציטט: "ואעבֹר עליִךְ ואראך מתבוססת בדמַיִךְ ואֹמַר לךְ בדמַיִךְ חַיִי". הוא הסביר כי הציווי "בדמייך חיי" "מלווה אומה זו מאז הופעתה על במת ההיסטוריה". זו היתה היסטוריה גרועה ורטוריקה זולה. גרוע מזה, היה בכך משום סתירה לעצם העמדתו של אייכמן למשפט: הטענה הזאת הופכת את אייכמן ללא יותר מאשר שליח מבצע תמים של איזשהו גורל מסתורי שנקבע מראש, או אפילו שליחה של האנטישמיות, שהיתה אולי הכרחית להתוויית "הנתיב העקוב מדם של עם זה" על מנת להגשים את ייעודו. כמה ישיבות לאחר מכן, כאשר פרופ' סאלו ו. בארון (Baron) מאוניברסיטת קולומביה העיד על אודות ההיסטוריה של התקופה החדשה יותר של יהדות מזרח אירופה,  לא עמד ד"ר סרוואציוס בפני הפיתוי והציג את השאלות המתבקשות: "מדוע נפל כל המזל הרע הזה על העם היהודי?" ו"האם אינך חושב שמניעים בלתי רציונליים הם הבסיס לגורלו של העם הזה? מעבר להבנתם של בני אנוש?" האם לא קיים אולי משהו כמו "רוח ההיסטוריה הסוחפת את ההיסטוריה קדימה … ללא השפעת האדם?" האם מר האוזנר אינו מסכים בסופו של דבר עם "האסכולה הדוגלת בחוק ההיסטורי" — רמז להֶגֶל — והאם הוא לא הראה כי "מעשיהם של המנהיגים אינם מובילים תמיד אל המטרה והיעד שאליהם כיוונו? … כאן היתה כוונה להשמיד את העם היהודי והמטרה לא הושגה, ומדינה משגשגת נולדה". טענות ההגנה התקרבו במידה מסוכנת לתפיסה האנטישמית החדישה ביותר של "זקני ציון", שסגן שר החוץ המצרי, חוסיין זולפיקאר סאברי (Sabri), הציג ברצינות גמורה כמה שבועות לפני כן באסיפה הלאומית המצרית: היטלר אינו אשם כלל בטבח היהודים. הוא היה קורבן של הציונים. הם "כפו עליו לבצע פשעים כדי שיוכלו, בסופו של דבר, להשיג את מטרתם — הקמת מדינת ישראל." אלא שד"ר סרוואציוס, בהמשיכו את התפיסה ההיסטורית שהציג התובע, העמיד את ההיסטוריה במקום השמור בדרך כלל ל"זקני ציון".
למרות כוונותיו של בן-גוריון ועל אף כל מאמצי התביעה, נותר על ספסל הנאשמים אדם אחד, יצור בשר ודם. וגם אם לבן-גוריון "לא משנה איזה פסק דין ייגזר על אייכמן", ברור שתפקידו האחד והיחיד של בית המשפט בירושלים היה לחרוץ דין.

הארץ היא שלנו המדינה לא

אוקטובר 7, 2011

"הארץ הזו שלנו, המדינה לא; אתם החילונים פשוט לא מבינים את זה"

הפלסטינים הם לא האויב, צה"ל כן ■ החרדים דווקא עובדים, אבל במזומן ובלי לשלם מס לישות הציונית ■ שירות בצה"ל? רק אם תבוטל חובת הגיוס ■ דו-קיום? הם לא רוצים, טוב להם בגטו

הכביש מבית שמש לנס הרים הוא אחד היפים בישראל. קילומטרים של עצי אורן, אילות וקטלבים נפרשים מלוא העין, ושמש של אחר הצהריים מלטפת את הצמרות. מבין העיקולים מציצה השפלה. ביום טוב אפשר לראות את תל אביב. דקת נסיעה נוספת ובצומת צור הדסה המראה משתנה. את שיפולי הגבעות הקירחות מעטרים בתים צפופים, וצריחי מסגדים בולטים ביניהם. שלטי הדרך הגדולים שבצדי הכביש החלק ספק מברכים, ספק מזהירים: "אזרח יקר, ברוך בואך ליהודה ושומרון".

שבת כהלכתה מחכה לי בעיר החרדית ביתר עלית, שהוקמה לפני שני עשורים על בסיס התפישה כי "סגרגציה טריטוריאלית היא הדרך היחידה לקיום אורח חיים חרדי", כלשון האתר הרשמי של עיריית ביתר עילית. במלים פחות מכובסות, ביתר היא גטו יהודי מבחירה.

במחסום עומד מילואימניק משועמם. "ביתר?", הוא שואל בקול ספקני, "את בטוחה?". השבת נכנסת עוד שעתיים ולי, חילונית, שמאלנית, לבושה בחצאית הכי ארוכה שמצאתי בארון, עוד יש הזדמנות להסתובב אחורה. אני מהססת, אבל הסקרנות, כמו גם האופטימיות, חזקים מהחשש.

הארץ שלנו, המדינה לא

אימרה מפורסמת קובעת שקצוות יש לחבר, בעיקר כשהם חדים, ואכן, קצוות חדים מאוד נפגשו במהלך אותה שבת. את דורית ואלון (שמות בדויים, אך קרובים למקור) הכרתי בתיכון. הם היו מה"גדולים", זוג ערכי ובולט, מובילי דרך, מלח הארץ בהגדרה. מאלון ציפו שיהיה איש אקדמיה; דורית, אמרו כולם, תגיע לממשלה.

גל החזרה בתשובה של אמצע שנות ה-80 סחף גם אותם, וכמו שבדקו כל דבר חילוני לעומק (סקס, סמים וכל השאר), נבדק גם הרעיון החדש בקפידה. הדרך לישיבת אור שמח הירושלמית היתה קצרה. אלון נהפך לתלמיד ישיבה, דורית עבדה כמורה. חבריהם, שהחלו את דרכם במעלה הסולם החברתי, עוד קיוו ש"הבורג יחזור למקום", עד שהזוג קבע משכנו בביתר. "מחסור באמצעים", כך הסבירו את מה ששלח אותם אל עיר הבטון הלבנה שמעבר לקו הירוק, אבל מאחורי המחסור עמדה הצהרה – אנחנו חרדים, הודיעו לכל מי שפיקפק עד אז. זה העניין.

20 שנה חלפו. יש להם שני ילדים שעברו את גיל 18, ובנוסף הם מטפלים בשבעה ילדים של אחיו של אלון – שלושה מהם חיים עמם בבית. אלון לובש מעיל ארוך שחור ומראשו משתלשלות שתי פאות ארוכות, ובקהילה מתייחסים אליו כרב, אף שאינו מוסמך מטעם הרבנות הראשית; דורית, מנהלת מוסד חינוכי בירושלים, עטופה מטפחת גדולה ובגדים שאינם מותירים אף פיסת עור מגופה גלויה. המפגש המחודש בביתם הנאה בביתר מבלבל. ההומור הוא אותו הומור, שטף הדיבור מהיר כמו פעם, ובקיאותם ב"הוביט" וב"שר הטבעות" מעולם לא נעלמה. רק תפישת העולם השתנתה, השתנתה מאוד.

"הארץ הזו שלנו, המדינה לא", קובע אלון ביושבו ליד שולחן השבת – שנערך שוב ושוב, כי אוכלים המון בשבת כהלכתה. "אתם, החילונים, פשוט לא מבינים את זה, לכן אתם עושים עוד ועוד מאמצים כדי לשלב אותנו במקום שאנחנו בכלל לא רוצים להשתלב".

איפה בדיוק אנחנו טועים?

"במקום להתקרב, תתרחקו. תנו לנו לחיות בשקט בגטאות שלנו, בלי לכפות עלינו את העקרונות שלכם, את שיטת המס שלכם, את החוקים שלכם, את לימודי הליבה או את מה שאתם חושבים שהוא עבודה. מבחינתנו, אין כלום עד שיבוא המשיח ותקום מדינת הלכה. אנחנו לא כופים עליכם כלום, כי אנחנו לא צריכים כלום, הכפייה באה מהצד החילוני בלבד. לכן, בשלב ראשון, יש להפריד דת ומדינה".

בזה אתה מכוון בדיוק לדעת גדולי השמאלנים הליברלים בישראל.

"הנה, הסכמנו על עיקרון חשוב. יש בינינו עוד משהו במשותף: גם את וגם אני לא מרוצים מפרצופה של המדינה. הסיבות אולי שונות, אבל חוסר שביעות הרצון משותף. אנחנו, וגם אתם, כבר יודעים שהציונות היא אפיזודה חולפת. אנחנו היינו פה קודם, נהיה גם אחרי שתלכו. זה רק עניין של זמן. בביתר יש 4,300 משפחות, ו-45 אלף איש. יש לכם תשובה למספרים האלה?" (לפי הנתונים הרשמיים, בביתר כ-6,000 משפחות וכ-40 אלף איש, ט.ח).

ההפרדה צריכה להיות עקרונית או פיסית?

"היא ממילא פיסית. מעטים החרדים שבאמת מתערבבים בקהילה החילונית, ואלה שמתערבבים הם לא חרדים ממש. אני רואה את הפוליטיקאים שלכאורה מייצגים אותנו. אני אומר באופן מפורש: הם לא מייצגים אותנו".

אתה מדבר על הפרדה, אבל לא מהסס להשתמש בשדה התעופה שנבנה בכספי המסים שלי כשאתה נוסע כל שנה לאומן.

"השדה קיים, אז אני משתמש בו, אבל מאות שנים נסעו לאומן גם בלי שדה תעופה. אני חוזר ואומר – אנחנו לא צריכים אתכם, לא רוצים שתגינו עלינו, שתיבנו לנו, שתיתנו לנו. נסתדר בעצמנו, תודה. יש פה מערכת שלמה שעובדת מאות שנים, והיא תמשיך לעבוד גם בעתיד".

ובכל זאת אתה מקבל קצבאות עבור הילדים שלך, שלומדים בבתי ספר ובישיבות שמממן משרד החינוך, ואתה גר בעיר שהוקמה על ידי משרד השיכון.

"זה שולי. חלק מכל הדברים האלה בכל זאת מגיע מהמסים שגם אני משלם בלית ברירה".

אתה משלם מעט מאוד מסים אם בכלל. ביתר עומדת בתחתית הדירוג החברתי-כלכלי. משכורת ממוצעת לעובד פה היא 3,270 שקל בחודש.

"נותנים לנו – אז לוקחים, אבל נסתדר גם בלי זה".

אתה בטוח שאתה לא מיעוט קיצוני במיוחד?

"אם נוח לכם לחשוב ככה – תחשבו. אני מזמין אותך להיכנס לכל בית בביתר, ולכל בית חרדי בכלל. אלה הן תפישות העולם".

כלכלה שחורה, תרתי משמע

מול פתיחה קיצונית ומפתיעה כזו אני תוהה אם האופטימיות שלי לא היתה מוקדמת. את האווירה מצילה, למזלנו, לשון הרע שההלכה ממש אוסרת, אבל הסקרנות האנושית כנראה חזקה ממנה. אני מעדכנת מה קרה לחברים מפעם, והחיוכים חוזרים אל השולחן.

לקראת חצות יוצאים לטייל – ככה זה כשמסיימים את הסעודה ב-23:00 – והכבישים הריקים שוקקים גברים, נשים וטף. בעיקר טף. 63% מתושבי ביתר עילית הם מתחת לגיל 18. זאת אחת הערים הצעירות במדינה. הרחובות נקיים יחסית, ובמרכז העיר שפע של גני שעשועים רחבי ידיים. לא רע יחסית לגטו.

"תראי", מצביע אלון בגאווה על כלובי המיחזור המלאים שמפוזרים על המדרכות, "הקהילה החרדית יודעת לאמץ מהר ובקלות טרנדים, לכאורה חילוניים, שהם נכונים לתפישתה. כולם פה ממחזרים בקבוקים ועיתונים. יש הבנה שזה טוב לעולם, אז למה לא להצטרף? גם טרנד הבריאות מוכר כאן. משפחות שלמות יוצאות לצעדות, לא רק בשבת, כי זה בריא. אפילו בריכה ציבורית נפתחה פה באחרונה. הכל בסדר כל זמן שאף אחד לא מנסה לכפות עלינו ואנחנו יכולים לבחור מתי להתחבר ומתי להתנתק".

שבת, 11:00 בבוקר. אחרי ביקור בבית הכנסת מתיישבים לסעודה שנייה. סדר הדברים ברור. אלון, אב המשפחה, מקבל את האוכל ראשון. תמיד ראשון. הוא יושב בהדרת קודש בראש השולחן, כשאשתו והילדים מתרוצצים כדי לערוך ולהגיש. לאחר מכן הילדים גם יפנו, יעזרו במלאכת ניקיון ובשטיפת הכלים. מתברר שהם היו ממונים גם על הכנת הסלטים הטעימים ("רק שניים כל אחד") וסייעו בקליעת שמונה החלות. את האוכל שעל הפלטה מכינה דורית ביום חמישי החל משעות אחר הצהריים.

יש שני תפריטים – תפריט חורף ותפריט קיץ. בשבת שבה ביקרתי אכלו חמין, דגים והרבה סוגי סלטים. בדרך כלל גם אופים עוגות, אבל הפעם הסתפקו בעוגות קנויות. לאלון, שלא נוגע במטבח הקטן אך המתוקתק להפליא המשמש ממלכתה המוחלטת של דורית (לא בהכרח מבחירה), כבר היה מה להגיד על זה. אבל מבט אחד ממנה, מבט של אשה שמכירה את בן זוגה כבר יותר מ-30 שנה, הבהיר לו שתלונות הוא יכול להשמיע במקום אחר. בעודי מביטה בהתרוצצות האינטנסיבית, חשבתי כי מעולם לא פגשתי ילדים ממושמעים ותורמים כל כך. עבודה רבה ולא פשוטה מוטלת על בני הבית (חוץ מהאב, כמובן) בשבת קודש. איזה מזל שאסור לעשות מלאכות קשות באמת, כמו הדלקת האור או המזגן, למשל.

אלון אחראי על ניהול הסעודה. אחרי הזמירות נדרש כל ילד לתת דבר תורה, כשהאב מנצח על הניואנסים. כך, למשל, נדרשנו לסוגיה מתי מותר להזיז מספריים בשבת, וגם חתיכת פאזל שנותרה על הרצפה זכתה לדיון מעמיק – מוקצה או לא. הצעתי להרים אותה ולסיים את הדיון, אבל קיבלתי "לא" מוחלט. במקרה חירום קוראים לגוי של שבת, דרוזי מהכרמל שעובד ביישוב כבר 20 שנה, מוכר וחביב על כולם. גם את הביטחון העירוני מספקים בסופי השבוע עובדים דרוזים. ביתר נהפכה לענף מכניס בדליית אל כרמל ובעוספייה.

"רק 5% צריכים ללמוד בישיבות"

אחרי הדיונים התיאולוגיים מגיעים הסיפורים. המון נסים יש בסיפורים האלה, ועם ישראל תמיד נלחם בגויים – ותמיד מנצח. הילדים מרוצים. במהלך דיון נוסף בנושא מיקומם המדויק של קברי הצדיקים בגליל, מתברר שחלק מהילדים לא ביקר אף פעם בראש הנקרה. אלון מבטיח שזה יהיה הטיול הבא – כולל ביקור בקבר צדיק, כמובן.

כשמוגש הקינוח, אני חוזרת לשיחות החול ומנסה לברר את היחס למסים, כמו גם את רמת ההכנסה המקומית. מהר מאוד מתברר ש"כלכלה שחורה" לא מפחידה אף אחד בביתר. להפך. נדמה שהם אפילו גאים בדרכים שפיתחו כדי לעקוף את חוקי המדינה. והנה הפרדוקס: בגלות אסור להעלים מס. ההלכה קובעת שיש לכבד את חוקי המארח, אבל בבית שלך הכל מותר.

כמו אלפי חרדים, גם דורית ואלון חיים את חייהם בעיקר במזומן. דורית אמנם עובדת במוסד המפוקח על ידי משרד החינוך ומרוויחה 6,500 שקל בחודש, שמהם מנוכים מסים כהלכתם – אבל כל עבודה אחרת שהיא עושה, ואינה קשורה לבית הספר, נעשית ללא חשבוניות, וללא התנצלות. אלון מלמד גם הוא במוסד דתי ומרוויח שכר רשום שאינו עובר את המינימום, פשוט כדי לא לשלם מס. גם הוא עושה עבודות נוספות שהשכר עליהן הוא במזומן. יחד מרוויחים בני הזוג כ-12 אלף שקל בחודש – סכום נאה ביותר מול המשכורת הממוצעת הרשמית בביתר עילית. אך ברור כי למספר הרשמי אין משמעות במקום שבו הכל מתרחש מתחת לשולחן.

למרות הכל, דורית ואלון לא מצליחים לחסוך, "למרות שאנחנו עושים שמיניות בניסיון לחסוך". על מוצרי מזון הם משלמים 1,400 שקל בשבוע; חשבון החשמל האחרון היה 2,400 שקל, למרות הטיימרים שאחראים על ויסות המזגן בשבת; בכל חודש הם משלמים 3,500 שקל על משכנתא לבית החדש (שני חדרים רשמיים + סוויטת הורים מפוארת + כמה חדרים בהרחבה עצמאית ללא אישור) – שקנו בפחות ממיליון שקל לפני שנה וכעת שווה כ-1.3 מיליון שקל, כי מצוקת הדיור מורגשת היטב גם בביתר; טלוויזיה אין, אבל מחשבים יש בשפע, כולל אינטרנט כשר, וגם טלפון סלולרי לכל בן משפחה; המכונית שלהם מודל 2006, אבל יכול להיות יותר גרוע; ובכל ראש שנה נוסעים גברי המשפחה (ולפעמים גם הנשים) לאומן, וכל כרטיס טיסה עולה 500 דולר. תארו לכם שעם כל ההוצאות האלה הם גם היו צריכים לשלם מסים.

הסברים להעלמת המס, הלגיטימית בעיניהם, יש לדורית ואלון בשפע. למשל, המעשר. הסידור פשוט: מכל סכום שמרוויח אדם הוא מפריש 10% שאותם הוא מעביר לאדם או למוסד שאותו הוא בוחר. הסכומים מועברים באופן שוטף ולא ביום קבוע, לא רשומים בשום מקום, וגם לא יירשמו לעולם. היתרון: מדובר בתהליך מהיר וקל. הנותן יודע למי העביר, והמקבל יכול להשתמש בו מיד. החיסרון? בביתר לא חושבים שיש כזה. על השאלה איך יודעים שכולם באמת משלמים את המס, עונה דורית בשאלה: "איך יודעים שכולם שומרים שבת? זו מצווה שכל יהודי חרדי ממלא. אולי בשוליים יש משתמטים, אבל הרוב משלם".

וזה פוטר אתכם מתשלום מס למדינה? אני משלמת הרבה יותר מ-10% מס.

אלון: "בשיטה שלנו המס מגיע בשלמותו לנזקק – שלא כמו אצלכם, שיש מערכת שלמה שהמסים מממנים, ואת לא יודעת כמה מהכסף שלך מגיע למי שאכן זקוק לו. אתם אלה שצריכים להתקומם נגד השיטה שלכם, במקום להציע לנו לקבל אותה. בתפישה שלכם זו כלכלה שחורה, בתפישה שלי זו הדרך הנכונה להתנהל".

מדינה של 8 מיליון תושבים תתקשה להתנהל ככה.

"שמעתי שגם אצלכם מציעים לאפשר לאזרחים להחליט על הערוץ שאליו יופנו חלק מהמסים שלהם, שהמשלמים יגידו – אני נותן 5%-10% למקום הזה ולא לאחר. אם תשנו את מבנה הגבייה של מס הכנסה, תכירו במעשר כמס לגיטימי ותאפשרו העברת חלק מהמס על פי בחירה, זה יכול לקרב לבבות, שלא לדבר על זה שגם חילונים יעלימו פחות".

הכלכלה השחורה לא מסתיימת במסים. אותה סטטיסטיקה שקובעת שהמשכורת מגיעה ל-3,200 שקל, קובעת גם כי רק 40% מהגברים החרדים עובדים. "נו, באמת", מבטלים דורית ואלון. "מדובר ב-80% לפחות שעובדים, הם רק לא רשומים. הקהילה הזו דואגת לעצמה. אם יש תפקיד שדורש שמונה שעות ביום, הוא יחולק לארבעה אנשים כדי שכולם ירוויחו קצת. השכר ממילא לא מגיע לגבול המס, ולא מעט פעמים הוא יינתן במזומן. במקרים כאלה מדובר בסכומים קטנים שעוזרים לאנשים לשרוד. התפישה שלכם כאילו אנשים לא עובדים פה היא לא נכונה. כמעט כולם עובדים, אולי לא במשרה מלאה, אולי לא באופן רשום – אבל עובדים".

האם הסטטיסטיקה הלא-רשמית הזו עוזרת לשילובם של חרדים בשוק העבודה? כנראה שלא. אחת התפישות שבכל זאת משתנה בחברה החרדית היא שהעוני הוא אולי לא עניין להתבייש בו, אבל גם לא נכס שכדאי לשמור עליו. גם בביתר עילית המסורתית והשמרנית כבר מבינים שהשכלה לא דתית היא הכרח מציאות עבור הדור הבא.

"אם רק תבטלו את חובת הגיוס לחרדים, הכל ייראה אחרת", אומר אלון, ודורית מסבירה: "גם אנחנו יודעים שלא כולם רוצים או יכולים ללמוד בישיבות, אולי 5% צריכים להיות שם. הם הטייסים שלנו, וכמה טייסים יש בצבא? אבל אתם מכריחים אותם לשבת שם, בגלל חובת הגיוס שמנוגדת באופן מוחלט לדרך החרדית, ועוד מתלוננים על המימון".

איך נבטל חובת גיוס לחרדים ונחייב נוער חילוני לתת שנתיים-שלוש מחייו לצבא?

אלון: "תכירו באפשרות לעשות שירות לאומי בקהילה, כשמיד אחריו יזרום כל הנוער שלא רוצה להיות בישיבה לעשרות מכללות חרדיות שיציעו את מה שהנוער שלנו רוצה כיום ללמוד – משפטים, מדעי המחשב, מינהל עסקים, פסיכולוגיה".

מי יקים את המכללות האלה?

"גורמים בקהילה, מוסדות אקדמיה. כיום כבר יש כמה תוכניות שרצות בלי הפרעה, כי הלימודים מותאמים לאווירה ולצרכים החרדיים. המכללות האלה יאפשרו לאנשים לעבוד בקהילה ולהתפרנס ממקצועות חדשים ורווחיים יותר".

מאיפה מגיעה הפתיחות הזו?

"חרדים תמיד עשו מסחר, אז אפשר גם ללמוד את זה. העולם מתקדם, ובניגוד לתפישה שלכם, בתחומים מסוימים אנחנו מתקדמים אתו. למשל, העיתונות החרדית מלאה במודעות ללימודי גישור, קואוצ'ינג הוא להיט גדול וכמוהו גם רפואה אלטרנטיבית. אין פה בעיה הלכתית, ואנשים רוצים להתפרנס ולא להסתמך על גמ"ח או על ההורים".

מה תהיה רמת הלימודים במכללות האלה? הרי הנוער שלכם מגיע ללא היכרות בסיסית עם מקצועות ליבה. איך אפשר להיות מהנדס בהיי-טק אם אתה לא יודע אנגלית?

"הבעיה היא שאת התהליך מתחילים כיום רק בגיל 22, ובדרך כלל אחרי נישואים. אם יהיו הרבה מוסדות שיקבלו תלמידים מגיל 18, הפערים ייסגרו מהר. אני אומר בוודאות ששלוש שנות לימודים יכסו את כל מה שלמדו החילונים בתיכון".

או שלא. ייתכן שההתנגדות ללימודי ליבה דנה את הנוער שלכם להיות הפועל השחור גם בתעשיות המתקדמות. מי שיילך למכללה חרדית לא יתקבל לטכניון, כי אין לו עומק של ידע.

"אז לא יהיו בינינו מנכ"לים שירוויחו 30 אלף שקל בחודש. אנחנו מוכנים לשלם את המחיר. חרדים שיהיו משפטנים ועובדי היי-טק צריכים גם ללמוד קצת תורה, להיות עם המשפחה ולא לעבוד בשבת. אנחנו חושבים על הרחבת מקורות הפרנסה ולא על התעשרות או קריירה".

ואם בכל זאת ייכנסו לימודי ליבה בגיל צעיר יותר למערכות החרדיות?

"זה לא יקרה, תרדו מזה. זה רק מרבה את חילוקי הדעות ואין בזה צורך. כשצעירים, אסור לבזבז זמן – חשוב ללמוד תורה".

מההצעות שלכם ברור שיש שינוי באווירת הגטו, אבל רק אם הוא נעשה בתנאים שלכם.

"נכון, זה צריך להתקיים בתנאים שלנו, אין ברירה".

תלמידי חכמים ונשות קריירה

שינויים, מתברר, נערכים גם בכל מה שקשור לחלוקת התפקידים במשפחה. בשנים האחרונות החלה חשיפה של נשים חרדיות למקצועות הלא מסורתיים, כמו תוכנה, גרפיקה, ראיית חשבון ומקצועות האבחון (מסתבר שבגזרה החרדית הפרעות הקשב נפוצות כמו בכלל ישראל).

התלמידים החכמים הבינו כי נשותיהם, שתמיד החזיקו את הבית, יכולות להרוויח יותר, ולכן כדאי להם להתגייס. "בתים חרדיים היו תמיד מטריאכליים", אומר אלון. "אשתו של רב מכובד יכולה להשבית אותו בטלפון אחד כי צריך לנסוע לנכדים בקרית ספר, אבל כיום התמיכה היא בעיקר מכיוון הפרנסה. עניין של שגרה הוא לראות תלמיד חכם יוצא מהישיבה כדי להכין לילדיו ארוחת צהריים ולהיות עמם בזמן שאשתו בעבודה. אנחנו עוד לא רואים פה עקרי בית, אבל יש בהחלט תמיכה גדולה יותר בקריירה של האשה והרבה יותר סיוע בבית".

כדי שהיא תרוויח יותר והוא יוכל להמשיך ללמוד.

אלון: "כדי שכולם יחיו ברווחה גדולה יותר וכל אחד יעשה את תפקידו".

אז יש סיבה לאופטימיות? נשים עובדות, גברים תומכים, נוער שהולך ללמוד מינהל עסקים, והצטרפות למהפכת המיחזור?

אלון: "אנחנו חיים את חיינו. לא ממש חשוב לנו אם אתם אופטימיים או מודאגים".

בואו נדבר על המחאה החברתית. חרדים לא התחברו אליה, אף שיוקר המחיה פוגע בכם בדיוק כמו בכולנו.

"את שוב מנסה לחבר את מי שלא רוצה להיות מחובר. לא יצאנו מבתינו כדי להפגין נגד הגירוש (ההתנתקות מרצועת עזה, טח"ס) ואם אז לא יצאנו – אף קוטג' לא יוציא אותנו".

נגמרה סעודה שנייה. הולכים לישון צהריים רק כדי לקום ישירות לסעודה שלישית. הפעם מדברים על שכנים ופוליטיקה. כך, למשל, מתברר שאמבולנס לא ייצא בשבת מביתר כדי להציל ילד מהכפר השכן חוסאן. פיקוח נפש דוחה שבת, אבל רק עבור יהודים. הבשורה הטובה, אם אפשר להגדיר זאת כך, היא שהפלסטינים הם בכלל לא האויב, ולא מעט מתושבי ביתר עילית, טוען אלון, מקדמים בברכה חיים תחת ריבונות זרה.

"הגיע הזמן לשתי מדינות לשני עמים", מפתיע אלון בהצהרה לא ימנית בעליל, אבל מיד חוזר לנקודת הקיצון: "אני מלמד בכל מיני מקומות כמו למשל בבת עין, ונמצא בקשר קבוע עם נוער הגבעות שהמנונם הוא 'מדינת יהודה מתעוררת, המדינה הציונית מתפוררת'. אני, ורבים אחרים, מסביר להם שהאויב הם לא הפלסטינים, אלא צה"ל. בו צריך להילחם כמו שנעשה בפעולות תג מחיר האחרונות בבית אל, וכמה שייצא מהר יותר מהשטחים, כך ייטב. אנחנו נסתדר טוב יותר בלעדיו. השב"כ (אלון מבטא את המלה על משקל קג"ב) הוא אויב נוסף".

אתה לא רציני נכון? הבן שלי, החייל, הוא כיום האויב של הבן שלך, שיושב לו מוגן בישיבה?

"אם רק הייתם נותנים לו, הבן שלי יכול היה ללכת לשירות אזרחי בקהילה שלו. לצבא הוא לא יגיע, כי אנחנו, בניגוד אליכם, לא במלחמה".

אתם יכולים להיפגע מאוד כשצה"ל, ששופך מיליוני שקלים על הגנת המתנחלים במקום שנשקיע אותם בחינוך וברווחה, לא יהיה שם להגן עליכם.

"אולי תהיה פה שחיטה, אבל עברנו גם כאלה בעבר".

מי, אם לא האויב הגדול – צה"ל – יגן עליהם בכל זאת?

"סיעתא דשמיא, כמובן".

זהו. הספיק לי. אני מביטה לעבר השעון, סופרת את הדקות עד ששלושת הכוכבים יזרחו ויאפשרו לי לסיים את החוויה.

19:17. על פי כל הלוחות, השבת יצאה. "ברוך השם", אני אומרת ומתכוונת לכך לגמרי. אני מודה לדורית ואלון על האירוח, שוב מתנצלת על כל הפעמים שהדלקתי אור בהיסח הדעת והוספתי חטא על פשע כשכיביתי בבהלה, ומאחלת להם מעומק הלב שבמהרה ובימינו יחיו הם וחבריהם, יחד עם נוער הגבעות ודניאלה וייס, במדינת פלסטין. הנה, בכל זאת מצאנו שאיפה משותפת אחת.

עם שלושה כוכבים שזורחים בשמים אני שוב במכונית, שטסה כאילו מעצמה אל מחוץ לגטו. בפיתולים שבין נס הרים לבית שמש, שוב בישראל, שוטף אותי גל גדול של הקלה.

מסקנות? למדתי הרבה, קיבלתי לא מעט חומר למחשבה. אין ספק שכמה מהנקודות שמארחיי החרדים הציעו כדאי ליישם, בתנאים שלהם כמובן. באופן מוזר אני מאמינה להם. הם באמת יסתדרו בלעדינו, והסטטיסטיקה אכן לטובתם. מאגרי האופטימיות של אתמול כבר לא נמצאים שם. הם נהפכים בעצב לשלוליות קטנות של פסימיות עמוקה.