Archive for the ‘מן העיתונות’ Category

העבר הוא העתיד החדש/ יוסי שריד

אוקטובר 26, 2013

צריך להפחיד אותם כשהם קטנים – "בכיתה אל"ף ואפילו בגן חובה". דווקא המפריטים הגדולים הם גדולי המלאימים – הוי מגיעי דגל בטלית.

היא היתה אז בת 17, וחזרה ממצעד החיים באושוויץ־בירקנאו. נסעתי לאסוף אותה בשובה. אתה מכיר אחד ששמו ביבי, שאלה. בוודאי, הוא השגריר באו"ם, השבתי. אני כועסת עליו: הוא עמד שם וניצל את הבמה – הפלסטינים רוצים להרוג אותנו כמו הנאצים, וערפאת הוא היטלר חדש. אני מקווה, אמרה, שלא נשמע עליו יותר מדי.

מאז, מצעדנו עוד מרעים – אנחנו כאן, ביבי כאן, השואה אתנו כגרדום לחפור בו, ונתניהו חופר בלי הרף: אם הוא, אישית, לא ישמור עלינו, נהפוך כולנו לעולי הגרדום. מתי בפעם האחרונה נבחר כאן ראש ממשלה ששרביט התקווה הטובה בנדנו.

נתניהו הוא שואן אוּמן, יורש נאמן למנחם בגין, שהיה ראשון לשחרר את השד. בן גוריון השתדל להשאיר את הבקבוק חתום, לבל ייצאו יהודים מדעתם: בלאו הכי הם פצועים, ואסור לזרות אימה על הפצעים. אבל בגין נשאר בגלות פולניה, נידף ורדוף. בְּריסק זה כאן, והזיכרון לא רק חי ומבעֵת, הוא גם בועט. במותו, ציווה לנו את החיים בצל המוות. ונתניהו מקיים את הצוואה כ–one man shoah.

לא עוד. בזמן האחרון קמו לו חקיינים. ראו כי טוב הפחד ומשתלם, והחליטו לסחור בו בשותפות ובמטבע עובר לזוכר. ונוספו גם הפוליטיקאים החדשים על מפחידינו. חצי מיליון בוחרים שנתנו את קולם ל"יש עתיד", לא תיארו לעצמם שדווקא העבר הוא העתיד החדש.

יאיר לפיד יצא להונגריה ונשא שם בפרלמנט נאום נתניהוהי אופייני: לא מה מדינת היהודים למדה כלקח לעצמה בשיעורי בית שלישי, אלא מה היא מלמדת אחרים בקורסים אקסטרניים.

ושר החינוך, חברו, יצא לפולניה בחברת תלמידים וידוענים, במלאות 25 שנה למצעדים, שפונים אחורה במקום לצעוד קדימה. שי פירון חזר והבריח במכס רעיון חשמלי־מדליק:

מעתה, לא רק נערות ונערים בני 17 יספגו את קרינת ההיסטוריה, גם תינוקות של בית רבן ייחשפו אליה, ונפש רכה סופגת עמוק.

עוד לא עמדו על דעתם וכבר מטריפים אותם: מה למדת היום בגן, ילד. למדתי, שאם לא גומרים מה שיש לך בפה ובצלחת, יבוא שוטר גרמני וייקח אותך. אם יש לכם ילדים או נכדים, הייתי נזהר מלשלוח אותם לגן פתוח שדומה למוסד סגור.

ואולי ילדינו לא מחושלים די צורכם – מה זה פה, אתונה? אולי כדאי לאתגר אותם בחיתולים ספרטניים, ולא לאתרג אותם בצמר גפן. יֵדע כל זאטוט עברי כבר בהתחלה, ולא יֵרד לנו בסוף.

לפני שבע שנים פירסמתי ספר בהוצאת יד־ושם וידיעות: "פפיצ'ק, הוא לא ידע את שמו" – סיפורו של פטר גרינפלד, חברי ובן גילי, שהיה בן ארבע כשנכנס לאושוויץ ובן חמש בצאתו. הספר מתאר את מסעו בעקבות זהותו, שנמשך יותר מ–45 שנה, והוא לא מומלץ לילדים.

ואני שואל אתכם, הורים מפנקים: אם פפי שלנו שרד את הזריקות בגב שהזריק לו ד"ר מנגלה, ואת הטיפות שהזליף בעיניו, ואת המחט שהחדיר למוחו, אז הילדים שלכם לא מסוגלים לשרוד את סיפורו? ואם ילד בן ארבע עבר את בלוק 10, אז גם ילדים בני חמש יכולים לעבור עוד רפורמה.

 

מודעות פרסומת

דיין לדדו: "מי שייהרג – ייהרג. מי שבשבי – בשבי"

ספטמבר 9, 2013
דיין לדדו: "מי שייהרג – ייהרג. מי שבשבי – בשבי"
הארץ

09/09/2013 | 21:03

בסדרה תיעודית חדשה נשמעים לראשונה הקולות מתוך ה"בור" בקריה באוקטובר 1973. שר הביטחון דאז: "זו כעת המלחמה על ארץ ישראל"

 

הרבה לפני ההקלטות של שר הביטחון לשעבר אהוד ברק (שבמלחמת יום כיפור היה מפקד גדוד טנקים) ושל הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי (שהיה צוער במלחמה)בפרשת הרפז – הוקלטו בימים הקשים של אוקטובר 1973 שיחות נוקבות בין שר הביטחון משה דייןוהרמטכ"ל דאז דוד (דדו) אלעזר.

מלבד רב־אלוף בדימוס דיין ורב־אלוף אלעזר, דיברו אל הרשמקול בחדר הרמטכ"ל ב"בור" בקריה גם האלופים ישראל טל, בני פלד, אלי זעירא, רחבעם זאבי וכן הרמטכ"ל השני של צה״ל יגאל ידין – שבתום המלחמה היה חבר בוועדת אגרנט. הקלטות השיחות, מתוך סדרה תיעודית חדשה על המלחמה בשם "לא תשקוט הארץ", מובאות כאן לראשונה. הסדרה, בת ארבעה פרקים, תשודר מה-6 באוקטובר ואילך בערוצים 1 ו-8.

קלטות השיחות התגלו לפני כשנתיים בידי תחקירני הסדרה, בקופסה באחד מחדרי המטכ"ל. תמלילי השיחות שימשו ב-40 השנים האחרונות למחקר ההיסטורי על הפיקוד העליון במלחמה, שריכז סגן־אלוף שמעון גולן, אך קולותיהם של הדרגים הביטחוניים הבכירים ביותר – ובהם אווירת המועקה (ולעתים רחוקות, הצהלה בטרם זמנה) והמתח במפקדה התת־קרקעית – לא הושמעו מעולם לציבור בישראל. בתום המלחמה נערך מאבק עז בין דיין ואלעזר, על חלוקת האחריות לתקלות בהכנת צה״ל למלחמה ובניהולה.

 

סדרת הטלוויזיה כוללת בין השאר ראיונות בלעדיים עם אנשי המוסד – לוחמי יחידת המבצעים "קיסריה" ומי שעמדו בקשר עם המרגל המצרי אשרף מרוואן – וכן עם שר החוץ האמריקאי הנרי קיסינג׳ר וסגנו במועצה לביטחון לאומי, גנרל ברנט סקאוקרופט. היא מתווה את מעגלי המודיעין, המדיניות, הכנת צה"ל והפעלתו, מהבית הלבן (בהקלטת סתר של הנשיא ריצ׳רד ניקסון עם ראשת הממשלה גולדה מאיר, שנכללה בחומרים שנחשפו בפרשת ווטרגייט) ועד לקרבות בסיני, בגולן ובמערכה האווירית.

אחת השיחות הקשות ביותר בין שר הביטחון והרמטכ״ל הוקלטה ביום השני למלחמה, 7 באוקטובר, לאחר שובו של דיין מסיורים במפקדות שתי החזיתות. קצין מודיעין באחת האוגדות בצפון, איתמר צ׳יזיק (כיום מנכ"ל מועדון הכדורגל מכבי חיפה), סיפר על מצבו של דיין לקראת שיחה זו: "הוא אמר, בצורה מאד עגומה, 'המצב חמור, אנחנו מגינים, המשמעות של זה – נפילת בית שלישי, שלא ייפול בית שלישי', משהו כזה".

צפו בקטע מתוך הסדרה "לא תשקוט הארץ". חלק 2

דיין, בשיחה עם דדו ב"בור", קבע, "זו כעת המלחמה על ארץ ישראל". על הלוחמים הנצורים במעוזי התעלה אמר דיין כי "בחשכה צריך לומר להם לצאת, ולפרוץ בנשק אישי. מי שייהרג – ייהרג, והפצועים שיישארו יילכו בשבי. לעזוב את הטנקים, לעזוב את הכל, לפנות את כל העמדות האלה שבקו, שאחרת אנחנו רק נשחקים עליהן, ולא יוצא מזה כלום. צריך לגמור עם זה, מי שבשבי – בשבי, מי שיפרוץ החוצה – יפרוץ החוצה".

למחרת, לאחר מתקפת הנגד הכושלת בסיני, נשמע דדו רוטן על תפקודו של אלוף פיקוד הדרום שמואל גונן־גורודיש: "קיבלתי היום פתק, 'אישורך בשעה 16:00 לכבוש את סואץ׳", אומר דדו. "בן אדם שעוד לא יצא מטסה (מפקדה המרוחקת עשרות קילומטרים מהתעלה), נורמלי, בדרך כלל לא מבקש רשות לכבוש את סואץ (עיר בגדה המערבית של התעלה)". על כך הגיב ראש אמ"ן, זעירא: "אם הוא נורמלי". דדו אישר, "אם הוא נורמלי… שמוליק מבקש ממני רשות לעבור את התעלה. אמרתי, אה, אני במצב טוב, כמו במלחמת ששת הימים. אני אומר לשמוליק, זה בסדר, לך, אני שמח".

בתחקיר, בתסריט ובראיונות לסדרה השתתפו אמיר אורן, מיכה פרידמן וד"ר גדעון אביטל־אפשטיין.

 

כך נשמעו החיילים שחזרו ממלחמת יום הכיפורים

מרץ 24, 2013

כך נשמעו החיילים שחזרו ממלחמת יום הכיפורים

תמליל שיחה שקיימו אנשי מילואים שחזרו מהחזיתות, שנחשף כאן לראשונה, מסמן את תחילת השסע בין הממשלה וצה"ל לבין הקצינים מההתיישבות העובדת

כולנו אשמים", אמר האלוף במילואים מאיר (זרו) זורע, כשהוא מקדים בכך בארבעה ימים את הנשיא אפרים קציר. "הייתי תולה אנשים ומתיז ראשים ומחליף גם את ממשלת ישראל". התאריך: 20 בנובמבר 1973, פחות מארבעה שבועות לאחר הפסקת האש בחזית המצרית במלחמת יום הכיפורים. בחזית הסורית, שם נהרג ב-7 באוקטובר קצין השריון יוחנן זורע, בנו של האלוף, התייצב הקו אך נמשכה אש לסירוגין. למחרת, בלחץ הציבור, קמה ועדת אגרנט לחקירת חלק מהמלחמה – ההיערכות לקראתה ושלושת ימיה הראשונים.

"הייתי צריך לקחת את שלושתכם ולהכניס אתכם לבית סוהר, בתור מורדים", המשיך זורע. מולו, בביתן הפשוט והמסויד בקריה, במשרדו של ראש מחלקת ההדרכה, ישבו שלושה קציני מילואים צעירים. אחד מהצנחנים, אחד מהשריון, אחד מחיל הרגלים המשוריין (חרמ"ש); שניים מעמק יזרעאל, שלישי מתל אביב. זורע הצטייד בקצרנית והודיע מראש שתהיה זו שיחה רשמית, צבאית.

זה לא היה מרד, אבל השיחה שזורע וראש מחלקת היסטוריה, אלוף משנה אברהם אילון, קיימו עם השלושה בישרה שמתקרב שינוי מרחיק לכת, מהפכה בשלבים. בשיחה עם הקצינים הצעירים נוצר, לראשונה ברבע מאה שנות המדינה, כולל חמש מלחמות, קרע במשענת העיקרית של ההנהגה הפוליטית. שלטון שהיה מזוהה עם הצבא בהצלחותיו נדרש לשלם את מחיר הכישלון המשותף לשניהם; את הדרישה העלו תומכיו המסורתיים, מצביעי מפא"י או לכל היותר רפ"י, עד לאחרונה חסידי גולדה מאיר ומשה דיין, קציני המילואים, ילידי הארץ, מההתיישבות העובדת ומהערים הגדולות. במונחים שנקט אחד מהם, הם לא היו "החיילים הפשוטים מהתקווה", מצביעי הליכוד, אלא "קצינים קיבוצניקים". אלה שעברו בבחירות 1977 אל ד"ש, אל יגאל ידין, אל אהרן יריב, אל זרו.

זורע פרש מצה"ל עוד לפני מלחמת ששת הימים. בן אחר שלו, הטייס יונתן, נפל באותה מלחמה. בפרוץ מלחמת יום הכיפורים הזעיק אותו ידידו, האלוף הרצל שפיר, ראש אגף כוח אדם, לסייע לו לפקד על מערכי ההדרכה וההכשרה של צה"ל. שם, בביתנים הסמוכים של אכ"א ומה"ד, נאלץ שפיר לספר לזורע על נפילת יוחנן. בתום האבל שב זורע לתפקיד המילואים שלו. גם בנו של אילון, צבי (במבי), קצין תצפית קדמי במוצב החרמון, נהרג במלחמה.

הקצינים הצעירים שהזמינו את עצמם לשיחה עם זורע ואילון ידעו איך להשיג אישור כניסה לקריה. עמירם בן-דרור, צנחן מכפר יהושע (כיום בשדמות דבורה) וחבר של צעיר האחים במשפחת יפה, עמוס, הפעיל את אביו, לוחם הפלמ"ח וקצין מילואים בצה"ל, מכר של זורע מקרב נבי סמואל. אליעזר יפה מנהלל, שנקרא על שם סבו, ממייסדי המושב, היה אחיינו של האלוף יריב. משה, אחיו ושריונאי כמותו, שנעדר בקרב עד שנמצאה גופתו, היה חתנו של האלוף עמוס חורב. קרוב של משפחת יפה, אורי רוזנטל מתל אביב, לפנים בגולני ובמילואים בחרמ"ש, הצטרף לאליעזר ולעמירם.

רימונים

תמליל חילופי הדברים בלשכת ראש מה"ד, שנמצא בתיקי ועדת אגרנט, הוא מסמך מאלף. בתום מלחמת ששת הימים הוזמן אליעזר יפה להשתתף בפורקן החוויות שהונצח בספר "שיח לוחמים". הפעם יזם שיח לא-חמים. שיח מריר, מתוסכל, מבכה הרוגי חינם, משווע לדין וחשבון אישי ומערכתי, הלום קרב. רוזנטל, כתבה אז אשתו אביבה, חזר "עם זקן אבלים שחור ואפר בעיניים, תינוק מטונף, לוקח את חבריו המתים למיטה הגדולה ובוכה בחלום".

בארכיון צה"ל נושבת בשנה האחרונה, בניצוחה של אילנה אלון, רוח רעננה, שפתחה בפני הציבור את דלתות מאגר התיקים. לקראת פסח העלה הארכיון לאתר שלו זיכרונות מצולמים מיציאת מצרים 1974 – נסיגת צה"ל מ"אפריקה" אל ממזרח לסואץ, בהסכם הפרדת הכוחות, שהיה צעד קטן ומהוסס בדרך להסדר עם אנואר סאדאת. זה רק חלק מהסיפור. החלק האחר, הנחשף בארכיון בתמליל מהשיחה של זורע עם השלושה, הוא השבר הסורי-אפריקאי שעתיד להפיל את גולדה ודיין בתוך חודשים מעטים ואת מפלגת העבודה כולה לאחר שלוש שנים נוספות.

השאננות, האדישות, ההסתאבות, הרשלנות; צבא מפוהק, שלפיקוד הבכיר בו אין מושג מה מתרחש למטה, בקו הרגיעה והשכחה שיהפוך לקו הדם והאש. אלה היו המטענים ששיגרו את השלושה, כדוברי חבריהם שנותרו בשירות פעיל, להתקומם. הם הסתפקו בהתקוממות מילולית, שלא כמו קצונה זוטרה ובינונית בצבאות אחרים באזור, לאחר מלחמות מאכזבות (דוגמה מובהקת: גמאל עבד-אל נאצר).

את המטח הראשון, עוד לפני המלחמה, ירה בן-דרור. בקורס הקצינים בשירות החובה, כצוער על סף בחירה לחניך מצטיין, קם לשאול את הרמטכ"ל חיים בר-לב לתבונת ההגנה הנייחת והנוקשה בתעלת סואץ. "שב", הנמיך אותו בר-לב ועבר לשאלה הבאה.

בפסח 1973, לקראת סוף תקופת אריאל שרון כאלוף פיקוד הדרום, נקרא סגן בן-דרור למילואים בתעלה. "אני רוצה להתייחס למצב הכוננות שהיה שם במעוזים. רימונים היו חתומים וסגורים בפלסטיקים. ארגזי תחמושת היו חתומים ולא היה אישור לפתוח אותם. חיילים לא הכירו את המעוז בלילה. 22 קציני מילואים ירדו לתרגל איך פועלת מערכת המעוז, אבל ביזבזו את זמנם ולא למדו. נקבע אימון באש של עיבוי מערך כאשר תוקפים מוצב. האימון לא בוצע, הכל בגלל חוסר אכפתיות. כשתירגלנו נוהל פינוי פצועים והעלאת אלונקה ממעוז לטנק, לא שלחו טנק, רק נגמ"ש, ובקשר השמיעו את מצעד הפזמונים. לא היה מפעיל גנרטור, לא הופעלו סוללות, לא מילאו מים, לא גירזו את כל המקומות שהיו צריכים להיות מגורזים, ולכן מערכות הקשר במעוז לא היו תקינות. ממנות הקרב שהיו צריכות להספיק לחיילים נגנבו פלחי האשכוליות והשזיפים. למעוזים הגיעו חיילים בלתי מתורגלים, בלתי מוכנים ובלתי מסוגלים לתפעל מעוז כהלכה".

מתוך 22 קצינים, "סגנים כמוני, שגמרו את השירות הסדיר שלהם בערך חצי שנה לפני זה, שמונה הגישו לנציב קבילות החיילים חיים לסקוב תלונה על מצב הכוננות בקו, עם פירוט הבעיות. לא האמנו שאם זה יגיע לכתובת הרגילה במטכ"ל זה יטופל כמו שצריך. קיבלנו ידיעה מבא כוחו, סגן אלוף, כי מה שעשינו זה מרד בצבא. לא התייחסו לתלונה, אלא לכך ששמונה קצינים חתמו על אותו מכתב. התלונה נגררה שמונה חודשים, ללא מענה משביע רצון".

זורע, ידידו הקרוב של לסקוב: "הוא לא חייב לך הסבר. אני מכיר את הטכניקה שלו. לך הוא כותב שאתה מרדת, כי באמת אסור לו לקבל מכתב משמונה קצינים ביחד, אבל יחד עם זה חזקה עליו שהעביר את זה לאן שהיה צריך, ולא בכפפות משי".

בן-דרור: "לקראת סוף המלחמה הייתי בכוח שעמד להישלח לכבוש את פורט פואד. נתנו לנו רובי תרגול, שחלקם לא עבדו, מבסיס הדרכה. לא היו די מחסניות, רימונים ואמצעי פריצה ליעד מבוצר כזה. המג"ד אמר לנו, זה מה שיש ועם זה תילחמו. אם סגן אלוף נותן לי פקודה כזו, מישהו שלח לשחוט אותי. פלוגה לא עולה על גדוד, ובטח לא על גדוד מחופר. קצינים בסגל, חברים שלי, שאלו כמוני – בשביל מה שולחים לשחוט אותנו שם?

"זה מה שנקרא ערעור האמון במפקדים. מרגיז אותי היחס לפיקוד הזוטר. הייתי בכוח שישב בבקעה והיה צריך לחסום את ציר העלייה לירושלים, אם חוסיין ייכנס למלחמה. היו לנו שלוש מחסניות לעוזי, שתי מחסניות לרובה והתאמנו בציד טנקים. אמרו לי, תשכב על הכביש כמו מת, תן לטנק לנסוע מעליך ותצמיד לו מטען חבלה. אז תן לי גם מטען חבלה להצמיד לו, אל תשלח אותי לשטח עם שתי מחסניות ותגרום למ"מים לגנוב מהחיילים, כדי שלפחות לקצינים יהיו תחמושת וציוד. איפה הימ"חים? למה לא היו מיליון עוזים, 10 מיליון מחסניות ו-40 מיליון כדורים? היום אני מפקד מחסום הקילומטר ה-101 בכביש סואץ-קהיר, שם נערכות השיחות. אין לי די נשק ותחמושת, ומה שיש לי קיבלתי לא בגלל שאני חייל ממושמע, אלא בגלל שאני גנב טוב – הלכתי לכוחות אחרים וגנבתי מהם. ואל תחשוב שאני לא מדווח. אני הולך למ"פ שלי, לקצין האפסנאות, לקצין חימוש, לסמג"ד, לסמח"ט, למח"ט. והמח"ט שלי הוא דן שומרון, וקצין האג"ם היה מפקד סיירת צנחנים (מוטי פז). הם מבינים בחי"ר ויודעים בדיוק מה אני צריך".

זורע: "אולי אין להם את זה?"

בן-דרור: "זו לא תשובה. אני חייל בצה"ל ואני רוצה ציוד תקני שמגיע לי. אם אין להם, אז איפה זה, למה זה לא הגיע? אם הוא לא באוגדה, הוא בימ"ח? אם לא בימ"ח, מישהו אחראי לכך שזה לא נמצא בימ"ח?"

אילון: "הכוח העיקרי שלנו הוא כוח האדם, והסכנה הכי גדולה היא אובדן הביטחון העצמי. החשש הגדול שלי הוא אובדן האמונה של כל אחד מאתנו ביכולת הצפונה בנו".

זורע: "אלה חבר'ה שיודעים את כל זה. בגלל זה הם באו הנה".

בן-דרור: "האנשים שלי, מה שהם לא צריכים לדעת, הם לא יודעים. אבל גם הם לא מטומטמים, וכשהם שואלים אותי למה אין אמצעי נ"ט בכוח, אני לא יודע מה להגיד להם. אני לא יכול לומר להם שצה"ל ‘שם עליהם פס', אבל יש להם הרגשה כזו".

כדור בישבן

רוזנטל: "כל האנשים הרציניים שעדיין נשאר כלפיהם אמון, מהחייל הפשוט משכונת התקווה וכלה בקיבוצניק הקצין, צריכים לרדת לקו. אל תביא לנו מסבירים, כל מיני סגני אלופים שיספרו כל מיני סיפורים בשעה שלא ראו אש בחיים שלהם. מה שקרה, קרה. מה שבוער היום הוא שנחזיר את האמון, ואתם לא יודעים עד כמה אין אמון. חיילים ותיקים אומרים שהם הולכים היום להילחם רק עם אנשי מילואים, כי הם לא רוצים מג"ד סדיר ולא רוצים מח"ט סדיר, עזבו אותנו עם הסדיר, הסדיר זה ריקבון. בחלומות הכי גרועים שלי לא תיארתי לעצמי שחיילים יתבטאו בצורה כזאת. למשל, ‘אם נראה את גורודיש נתקע לו כדור בישבן'. יש זלזול בפיקוד, עד לפיקוד הגבוה ביותר.

"ואי אפשר לסובב את החיילים, כי החייל הישראלי, לשמחתי הרבה, ישב כל הזמן עם מכשיר הקשר ושמע את האוגדה והוא לא אידיוט. החייל הפשוט ביותר ידע כל מה שהולך ושמע הכל. שמע בקשר מה אריק שרון עושה ומה כולם עושים. השיא בהתייחסות אלינו, שהיתה דומה להתייחסות אל המצרים, ואותי זה שבר, שהודיעו בקשר לכל הגדודים, ביום הרביעי או החמישי של המלחמה, שאנחנו מתקיפים את דמשק. בכל הקו הרימו בקבוקים ושתו, והתברר שזה בלוף".

ורע: "העיקר הוא לא מה נאמר לחיילים, אלא מה נעשה. במלחמה הזאת היו הרבה אמירות שגרמו נזק לצבא".

רוזנטל: "אנחנו לא מאמינים שבזמן הקרוב משהו ישתנה. זאת לא רק דעתי האישית, כי אז לא הייתי בא אליך. אנשים אומרים, ואני מצטט אלפי אנשים, ‘גורודיש עדיין יושב בפיקוד הדרום, אף אחד לא הוחלף'. אני רוצה לספר איך הגענו למלחמה, פלוגת חרמ"ש עם אנשים בני 25 עד 40. הגעתי ראשון להתגייס. ישבתי חצי יום בצאלים. כל הלילה חתמנו על ציוד כאילו אנחנו הולכים לשמור על הרחוב הראשי בעזה. נסענו על שרשראות, בלי ניסוי כלים, בלי שמן, עד ששניים-שלושה זחל"מים נדפקו להם המנועים וחיפשנו שמן מנוע בכל העולם".

זורע: "יש לי תשובות לכל מה ששאלת. בדקתי מה היו המשגים ומי עשה אותם. תוך שלוש שניות מצאתי מי אשם: הרמטכ"ל, שר הביטחון, סגן הרמטכ"ל, ראש אג"מ, ראש אג"א, ראש אכ"א, ראש מה"ד, אלוף פיקוד הדרום, כל מפקדי האוגדות וכל מפקדי החטיבות. המסקנה היא שצריך להחליף אותם. אני מסכים, בוא נחליף אותם, אבל אם יש לך טובים יותר מכל אלה, מי הם?

"רבותי, עם ישראל הלך למלחמה בקנה מידה גדול, שלא ציפה לה. למה לא ציפה לה? זו טעות חיינו, אבל זה כבר קרה. הוא לא ציפה לה, נדפק, אבל גם הצליח למרות שנדפק והמצב הנוכחי טוב. בהתחשב עם כל מה שקרה, אז בכלל עשינו גדולות. ומי עשה את הגדולות? כל הצבא גם יחד, מהדרג הכי נמוך עד הדרג הכי גבוה. יחד עם זה הוא עשה שגיאות, שבגללן הייתי תולה אנשים ומתיז ראשים. בסדר, מצאתי מי האשמים, אבל האם אני יכול מחר ללכת ולהחליף את כל אלה? לא, אך אם להיות עקבי, במהלך המחשבה שלך, צריך מחר לעשות התזת ראשים כוללת, לזרוק את כל אלה ולשים אחרים.

"לו היו לכם חמש שנים להתכונן למלחמה הבאה, כשעכשיו קו ההתחלה שקט, אם הייתי מדבר כאילו שאני מחוץ לעם ישראל ומנתח את זה באיזמל ההיגיון הקר, הייתי מחליף את כולם, כולל ממשלת ישראל שעשתה גם כן שגיאות. אבל האם אני יכול לעשות את זה מחר? לא, כי אין לנו טובים יותר מאלה שעשו את השגיאות. אל תחפשו אשמים, חפשו מה לתקן".

רוזנטל: "לא נתת לי לגמור. ידעתי שתכניס אותי למלכודת הזאת".

זורע: "אני לא עוסק אתך בוויכוח תיאורטי, אם הסינים צודקים או לא. אני עוסק אתך ברחל בתך הקטנה. מחר אני רוצה לבצע מה שייראה לי מדבריך".

רוזנטל: "הפסקת אותי במשפט הלא נכון. אמרתי שיש למצוא את האנשים שאשמים".

זורע: "כולנו אשמים".

רוזנטל: "בסדר, יש אשמים יותר ואשמים פחות. כל החזית מכירה את גורודיש וכל החיילים יודעים שהוא כאילו הודח באמצע המלחמה. אז החיילים, שלא מכירים רב סרן זה או סגן אלוף אחר, שואלים שאלה פשוטה – מדוע גורודיש עדיין אלוף פיקוד הדרום?"

זורע: "לצורכי הדיון, נניח שבשיחה הזו ביטלנו לו את המינוי. אתה טוען שעשיתי הרבה מאוד, בעוד שאני טוען שלא עשיתי כלום. מה שצריך לעשות זה לתת לפיקוד הדרום תנאים טובים להמשך הלחימה. לתת לסגן בן-דרור די רימונים ודי כלים אנטי-טנקיים".

רוזנטל: "בכל אופן, אני זעקתי. אמרתי שאני מוכן לדבר עם מישהו ושוחחתי עם כ-25 צעירים בגילי, קצינים, וכאשר שוחחנו על האנשים הבאים בחשבון להחזרת האמון בצה"ל, עלו השמות לסקוב, זרו, ידין, יריב".

דור שלום

אליעזר יפה: "בשירות החובה שלי, כמדריך בשריון, הכנסתי הרבה דברים שלגבי צה"ל היה בהם חידוש. לא המצאתי, הזכרתי נשכחות וגיליתי מה שהיה צריך להיות כתוב, אילו תירגמו את הספרות האמריקאית. הפוך ממה שהדריכו אותי להדריך. הבטיחו לתקן, דיברתי עם ראשי תורת חיל שריון וקצין חימוש ראשי, עד היום לא טרחו לעשות את זה ובגלל הדבר הזה נהרגו אנשים. אני מרגיש עצמי אחראי לחיי מי יודע כמה בחורים, אשר נפגעו או נהרגו, כי כל אלפי החברים שלי, שהם קצינים טובים בשריון, ואולי יותר טובים ממני, לא יודעים את הדברים המקצועיים שאני מתעקש עליהם. הם משוחררים מהאשמה הזו, בעוד שאני ידעתי ולא יריתי במי שלא טיפל בזה.

"שבוע או שבועיים לפני המלחמה היתה ביקורת של חימוש, או של פרס המשק, וצבעו את כל המקומות, כל הימים צובעים שם, עד כדי כך שזה הפריע להוציא פגזים שנתקעו בצבע. היו מקרים שנשארנו בטנקים עם שלושה-ארבעה פגזים, לרדת מהעמדה אי אפשר היה, כי אחרת המצרים היו תופסים אותה, וחיכינו לתחמושת, כאשר מפקד הטנק היה אומר, ‘יש לי שבעה פגזים, אבל ארבעה מהם אינני יכול להוציא'.

"בזכות האזנה לערוץ החירום של השריון הצלנו גדוד טנקים, שהסתבר לנו מהקשר שגדוד אחר שלנו יורה עליהם. קישרנו ביניהם והפסיקו לירות. היה גם מקרה שמציק לי ועדיין לא הצלחתי לברר אותו. טנק שלנו שהגיע מצפון לדרום וטנקים אחרים שלנו ירו עליו ודפקו אותו. צעקתי להם וצעקתי ושום דבר לא עזר.

"הגדוד שלנו לא עלה על טנקים זה שנתיים וחצי לפני המלחמה. מילואים עשינו בבקעה. למפקדי פלוגות היו בעיות קשר, כי הם לא ידעו לייצב תדרים. לפני שנה, והשנה ביולי, העברתי בהתנדבות שיעור מקצועי לקורס קציני שריון ובסופו הייתי אומר שבאתי להעביר את השיעור לזכר החברים, החיילים והמפקדים שנפלו במערכות. לפני זה התייעצתי ואמרו לי, זה דור של שלום, הוא לא רוצה לשמוע על מלחמות. וכך זה באמת נראה, וראיתי את זה גם אצל שני האחים שלי, זה שנהרג והאח השני, ואכן הם היו דור של שלום. הם לא התכוננו למלחמה. כשאותי כחייל לימדו על טנקים, לפני מלחמת ששת הימים, אמרו לנו כל הימים, מבוקר עד ערב, טפלו בטנקים האלה, כי הם צריכים להגיע לקהיר.

"ביום שני, 8 באוקטובר, ירינו לכיוון התעלה בטווחים שהם ביזבוז תחמושת, מעל 4,000 (מטרים). כל המטען החלול של טנקים בצה"ל טוב עד לטווח 2,800, לכל היותר. הטנקים המצריים שהיו גלויים לא היו פעילים; אלה שהיו פעילים ושראינו אחר כך היו במחפורות. השיבו לנו אש והצליחו לפגוע לנו בשני טנקים. באף טנק לא היה תיאום כוונות ולא היה במחשב הירי מה שהיה צריך להיות. היו הרבה מקרים של פריסת זחלים כי אנשים לא נהגו נכון בחולות ומפקדים לא כיוונו נכון טנקים בחולות ומובילי השיירות, שזה כבר חבר'ה בדרגות קצת יותר גבוהות, הובילו בכיוונים לא נכונים. כשמפקד הוריד מעמדה חשופה טנקים מיותרים, כדי שלא יצטופפו וייפגעו, היו צעקות ברשתות פלוגתיות, גדודיות וחטיבתיות, ‘כולם מהר, לעלות לעמדות ולירות', על מה? על שום דבר. היה לחץ מלמעלה.

"ביום רביעי או חמישי, אחרי שכבר היינו למודי פטנטים, הופיעו שלושה נגמ"שים, קמו שלושה קצינים צעירים, כל אחד עם דגל כחול-לבן, וקדימה הסתער. לא דיברו אתנו בקשר, לא שום דבר. אני לא יודע מי המציא את הרעיון הזה, אבל יצאנו אחריהם, כי הם סגרו לנו את האפשרות לירות, ושנית, אם הם כל כך רצים, אולי יש שם משהו חשוב. ירדנו וראינו את המערך המצרי יושב ומחכה לנו, בלי לירות, נתן לנו להתקרב. שאלתי מ"מ בקשר, מה הולך פה, והוא ענה לי, יום שני הולך פה. אמרתי לו שאצלי זה לא יילך ובוא נעצור את זה. התקשרנו למ"פ, התקשרנו למג"ד, ואמרנו לו, תעצור את השיגעון. המג"ד כמובן חשב כמונו, אבל הוא בין הפטיש לסדן. הוא לא כל כך יכול להגיד את זה למח"ט. כשהם ראו שפתאום עצרנו, גם הם נעצרו, והתחיל בקשר משא ומתן, עם המח"ט בתפקיד הבורר. הסמח"ט שלו ומפקד שלושת הנגמ"שים אמרו, הטנקיסטים האלה פחדנים, זה רק חי"ר, והמג"ד שלנו, שהוא מ"פ שנעשה מג"ד, כי המג"ד נפצע, אמר, ‘הם כנראה מחיל הפרשים, אבל אנחנו לא, ואם הם רוצים – שיסתערו לבד'. התופעה הזאת, של מפקדים שעשו ביניהם התייעצות בקשר ואמרו שאת זה הם לא עושים, היתה אצלנו מספר פעמים, ושמעתי את זה בעוד הרבה מקומות.

"משבר האמון הוא מאוגדונר ומעלה. למעלה מזה היו חרפות וגידופים. שמענו את כולם בקשר וידענו מי מדבר, מה הוא אומר ואיפה הוא. האזנתי, ומדי פעם, כשחשבתי שאני שומע דבר חשוב, הייתי נכנס לרשת הפלוגתית, או לגדודית כשהגדוד היה קטן מאוד, מזדהה ומספר, ‘מהאזנה פרטית, כך וכך'. הייתי האוזן של החבר'ה".

זורע: "אתה שווה מכות".

יפה: "יכול להיות".

זורע: "ולא בגלל שהאזנת, בגלל ששידרת".

יפה: "אני בהחלט שווה מכות, כי כאשר מח"ט אחר לידנו התחיל לירות עלינו, נכנסתי לרשת והזהרתי, והפסיקו לירות. הם היו טובחים אותנו שם, ירו עלינו מאחור ומהאגף".

אילון: "היכן אתה רואה את השבר? לפי הדרגות, איפה חל משבר האמון?"

יפה: "במפקדי טנקים, העסק ברור לגמרי. ראינו מי ברח, מי לא רצה יותר לעלות על טנק. אנחנו יודעים בדיוק את מי גירשנו ואת מי לא נהיה מוכנים לראות יותר. כאן זה נחתך בשטח. גירשתי את המ"פ שלי והורדתי אותו מהטנק ודאגתי לזה שהוא לא ייראה בכלל ושהחבר'ה יחשבו שהוא נעדר. המג"דים, כללית, בסדר. חוץ מההסתערות ביום שני, אין לי רושם שמג"ד רץ עם הראש בקיר. אבל על מח"ט יש לי רושם כזה. אמנם אתה לא יכול להחליף היום את כל המח"טים, אבל אני לא מקבל שכולם אשמים. היו אנשים שתפקידם לשמור על ימ"ח שערכו למעלה מ-100 מיליון לירות ושכוחו – חטיבה. הם קיבלו את כל הכבוד, האמצעים והשררה כדי לעשות את זה. צריך (להחליף אותם) במקביל לזה שישלימו את הציוד, יספקו את המקלעים, ייתנו משקפות ומפות ופקודות. עד היום אינני יודע על פקודה לגבי נפילה בשבי ולקיחת שבויים".

בן-דרור / רוזנטל: "אם יש פקודה לא לקחת שבויים, מה עושים באלה שמרימים ידיים? טובחים אותם או לא?"

זורע: "בוא נניח שאומרים לך שכן טובחים אותך, האם תטבח אותם?"

בן-דרור / רוזנטל: "לא".

צדק או צבא

יפה: "אנחנו יושבים פה במדים, לא נדבר על הממשלה, אבל אתה יכול לתאר לך. בצבא, בהחלט, צריך להזיז אנשים, והאזרחים, הלוחמים, מספיק עברו ומספיק פיקחים ונבונים כדי לדעת שכאשר נבדוק את המחדלים יסתבר לנו שיש אנשים מדרגת טוראי ועד רב אלוף, שלכל אחד יש משהו להכניס לו על זה. אם מח"ט מסוים, ביום מסוים, נכנס עם ראש בקיר לקרב לילה והשאיר תשעה טנקים וארבעה נגמ"שים, איך נתנו לו משימות למחרת? אז זו אחריות של האוגדונר, ואם האוגדונר משתולל, יש מעליו עוד מישהו וכך אנו קופצים למעלה.

"אלינו לא הגיעו פקודות ברורות. האנשים פעלו כפי שהתרשמו מהפקודות. שוחחנו בינינו והתרשמנו שהפקודות הן כאלה, שהמערכת הכללית פועלת בידיעה שהניצחון מובטח, ושמעת אנשים אומרים בקשר, 'יסתדרו גם בלעדי'. לא מספיק שייתנו לו רימונים, כי קודם נתנו לו פקודות שנראו לו מאוד מוזרות, בלי רימונים, והפעם אותם אנשים עלולים לתת פקודות ששוב ייראו לו מאוד מוזרות, עם רימונים. הצדק הרי חייב גם להיראות".

זורע: "יהיה לך צדק, אבל צבא לא יהיה לך".

רוזנטל: "מטוראי ועד מג"ד מילואים, מדברים על אלופים בצה"ל כך, שבחלומות הכי גרועים לא הייתי מעלה בדעתי".

זורע: "אלה הם אותם האלופים שבמלחמת ששת הימים הובילו אותנו לניצחון".

יפה: "אז הם היו מח"טים, והשאלה היא אם היה מגיע להם להיות אלופים. מטרת השיחה היתה שתדע מה חושבים אנשים בשטח ושתחשוב איך אפשר לפתור את זה. אני פוחד שמחר, אם חס וחלילה תהיה מלחמה, יהיו גדודים שלמים שלא יבצעו פקודות. הם לא יברחו, אבל יעמדו ויחשבו אם כדאי להיכנס".

זורע: "אני מודה לכם. אילו דיברנו על דברים קצת פחות חשובים, הייתי צריך לקחת את שלושתכם ולהכניס אתכם לבית סוהר בתור מורדים. שמעתי. אני יודע ששלושתכם יהודים עם לב חם ושכל מה שאמרתם לרעה על מאן דהוא, התכוונתם לטובה. יש הרבה לעשות. אם אהיה במצב שאוכל לפעול, אני אפעל".

יפה: "שבוע לפני סוף המלחמה אמרו לי חבר'ה שמכירים אותי ויודעים שאני יכול להגיע (למעלה), משום שאהרן יריב הוא דוד שלי ועמוס חורב הוא החותן של האח שלי, ‘נדאג שתצא מפה, בתנאי שתדבר'. אמרתי להם, ‘אותי כבר רגילים לשמוע, אני מקטר כבר שנים, אבל האם אתם תבואו לדבר?' והם אמרו, 'אם נצא מפה'".

המפגש של זורע עם נציגי הקצינים שנותרו בחזית היה אחד האירועים הראשונים, אולי ראשון מסוגו, של מחאת מלחמת יום הכיפורים. מסקרן להיווכח שלא נשמעה בו מלה אחת על ההקשר המדיני של המלחמה, כאילו אפשר לדון במוכנות הצבאית במנותק ממנו. והרי אם מוסכם שהרוצה בשלום ייכון למלחמה, המסתכן במלחמה, מתוך אי רצון לשלם את מחיר השלום – על אחת כמה וכמה.

בהרכב שונה במקצת של קציני מילואים היה לאליעזר יפה עוד מפגש, עם ראש הממשלה מאיר. דודו, יריב, סיפק לו לבקשתו את מספר הטלפון של מזכירתה, לו קדר. יפה טילפן והוזמן לשיחה של רבע שעה, שהתארכה לשעה וחצי. גולדה כידררה את האחריות אל דיין, אל הרמטכ"ל דוד (דדו) אלעזר, אל האלופים; מה לה, אזרחית, ולענייני צבא, אמרה בהתעלמה מהאזהרה שלא לראות במלחמה עניין פעוט חשיבות, שמותר להשאירו בידי גנרלים.

היתה לה גם ביקורת חברתית, שגרמה ליפה ולחבריו לתהות עד כמה ההנהגה הוותיקה מחוברת לדור החדש. בעשור שבו שימשה שרת החוץ, סיפרה גולדה לקצינים הצעירים, הכביד עליה התקנון הדיפלומטי לצאת לחופשה בחו"ל. כדי להתרחק מטרדות תפקידיה, שרדפו אחריה בחופשותיה בארץ, הפליגה באוניית משא של צים למרסיי ובחזרה. בנמל בצרפת, עם שובו של הצוות לאונייה בשעת לילה, הופתעה לשמע מריבת שיכורים. לאכזבתה התברר לה, שמלחים ישראלים מתקוטטים על נשים מקומיות. "לאן הגענו", נאנחה גולדה. *

אסף ליברמן / למה ש"ס טוענת שאני אשכנזי

פברואר 10, 2013

אם אמא שלי היתה בחיים היום, היא בטח היתה משועשעת למדי מאריה דרעי שמכניס אותה לסטטיסטיקה על תקן האשכנזייה. היא עלתה מטהראן, אמא שלי, כשהיתה בת ארבע. משפחה של שישה שנשלחה אי-שם בשנות ה-50 למעברה בקסטל, יחד עם מהגרים טריים מכל מקום בעולם שאפשר להעלות על הדעת. "בליל של לשונות היו שם", סיפרה, "דחפו לשם כל מי שרק אפשר, מאיראן ועד הונגריה". הרבה שנים אחר כך היא פגשה את אבא שלי, מהגר פולני שעלה מלודז' בגיל 17. יחד הקימו משפחה והביאו לעולם שלושה ילדים, אשר ירשו את השם "ליברמן", אבל נולדו נטולי תודעה עדתית.

עד דרעי איש מעולם לא הסביר לי שאני אשכנזי. בכלל, עד התיכון חשבתי ש"ספרדי" זה מישהו שהגיע מברצלונה או מדריד. כשהמורה ביסודי אירגנה ערב מאכלי עדות וביקשה מכל תלמיד להביא מאכל שמאפיין את המסורת המשפחתית שלו, אבא שלי שלח אותי עם עוף ברוטב חמוץ-מתוק בסגנון סיני, כאות מחאה. לא רציתי להגיד לחברים בכיתה שאני פרסי רק כי ידעתי שיש שלל בדיחות על קמצנותם של אנשי העדה.

אמא ידעה היטב מאיפה היא באה. באחת הארוחות הרימה את הקול על אבא, שטען שאין בישראל אפליה על רקע מוצא. "אותנו שלחו למעברה בקסטל ואתם זכיתם ישר לדירה בחולון, אז אל תבלבל את המוח", אמרה במרירות והראתה לאשכנזי הזה שנתוני הפתיחה שלו היו רחוקים מלהיות זהים לשלה.

אבל מה לגבי נתוני הפתיחה שלי ושל האחיות שלי? האם סבלנו מקיפוח כי אנחנו מזרחים? האם נהנינו מפריווילגיות כי אנחנו אשכנזים? בעודי מתחבט בשאלה הזאת הגיע דרעי עם פתרון מוכן בשבילי. "90% מהעורכים והמגישים בגל"צ הם אשכנזים", אמר מנהיג ש"ס בראיון לרזי ברקאי וגיבה את אמירתו בנתונים שאסף מאתר האינטרנט של התחנה. דרעי איתר את שמות המשפחה של המגישים והכתבים ונופף בהם כדי להוכיח את טענתו: בקרב המגישים 14 אשכנזים מול שלושה ספרדים; בקרב הכתבים 23 אשכנזים מול חמישה ספרדים.

שם המשפחה שלי הכניס אותי לרשימת האשכנזים, ואני בכלל לא ידעתי שאני כזה. פתאום גם אני חלק מתעמולת הבחירות של דרעי, שמתעקש לשמר את החלוקה העדתית בין אשכנזים לספרדים. הרי ש"ס היא מפלגה ספרדית ואם הספרדים לא יידעו שהם ספרדים, איך תוכל המפלגה הספרדית להמשיך ולהתקיים. ואם יש ספרדים, הרי חייבים להיות אשכנזים שיגדירו אותם כנחותים יותר. וכך מצאתי את עצמי מגויס לשורות האליטה האשכנזית. אילו אמא היתה שומרת על שם נעוריה או אם היא זו שהיתה מגיעה מפולין ואבא מאיראן – הרי בן רגע הייתי נמנה עם המקופחים של דרעי שאותם האליטה האשכנזית והגזענית רומסת.

זה לא שאין אליטה, ששורשיה באירופה, ולא שנגמרה האפליה. אלא שההגדרות הישנות הולכות ומיטשטשות, והן עשויות להיעלם אם לא יהיו גורמים שיתאמצו להמשיך לקיים אותן מטעמים פוליטיים. דרעי מתעקש לצמצם את כולם לתוויות – שחורים ולבנים – רק שתי הקטגוריות האלה אפשריות מבחינתו ולתוכן הוא מקטלג את הבוחרים שלו, את הפוליטיקאים, את אנשי גל"צ – ואת כל השאר. הנבירה הזאת בשמות המשפחה חושפת את חוסר היכולת של דרעי להאמין שספרדי ייתן לבת שלו להינשא לאשכנזי, ולהפך. יש הגדרה קולעת לגישה הזאת שמסווגת בני אדם לפי המוצא שלהם. קוראים לזה גזענות.

הכותב הוא עורך ומגיש בגלי צה"ל

האמת על העקירה /אסתר גליצנשטיין מאיר

ינואר 24, 2013

       האמת על העקירה

הקמפיין של משרד החוץ להכרה בזכויות הפליטים היהודים מארצות ערב זכה לכמה התייחסויות ביקורתיות בעיתון "הארץ". גדעון לוי רואה במסע זה שיא חדש של חוצפה ישראלית ותוהה, כיצד ייתכן שבמשך דורות למדנו שהעלייה מארצות ערב היתה ציונית, ולפתע מתברר שלא היתה אלא גל של פליטים ("כמה מולדות?", 20.9). דניאל צירלין רואה בקמפיין "מהלך רע מבחינה ציונית", שנזקו הוודאי רב על תועלתו הקלושה. אם יהודי ערב, הוא טוען, הגיעו כעולים "ומימשו בכך את החלום הציוני", הרי שאינם יכולים בעת ובעונה אחת להיחשב גם כפליטים. לדבריו, עיקר הנזק של טענה זאת הוא החלשת הטיעון הציוני ומתן נשק תעמולתי בידי מתנגדי הציונות (מכתב למערכת, 13.9).

ד"ר יפעת ביטון רואה בקמפיין זה עוד דרך לניצול המזרחים ולגזילת זכויותיהם, וטוענת שרבים מיהודי ערב באו מתוך חזון משיחי-דתי (כמו יהודי תימן) או בגלל פרובוקציה ישראלית (כמו בעיראק), ולכן לא ניתן כלל לראות בהם פליטים; מנגד היא תוקפת את רעיון הקיזוז בין כספי הפיצויים הצפויים לפליטים הפלסטינים ולפליטים היהודים, קיזוז שיפגע לדבריה בזכויות הפליטים היהודים לפיצוי ("עוד דרך לאפליית המזרחים", 20.9).

התבטאויות אלה משקפות בורות או חוסר עניין בתולדות יהודי ארצות ערב. יהודים לא עזבו את תימן בגלל חזון משיחי-דתי ויהודי עיראק לא עלו לישראל בגלל פרובוקציה ציונית. ובכלל, יהודי ארצות ערב פעלו מתוך שיקולים רציונליים, בדומה ליהודים אחרים ברחבי העולם.

כמו כן נשמעת ההנחה שמדינת ישראל היא שצריכה להחליט מדוע וכיצד עלו יהודי ערב, ובהתאם לכך לקבוע אם הם עולים או פליטים. "היהודים היגרו מרצונם או שלא מרצונם ¬ על ישראל להחליט", כותב לוי, ואף מעניק את זכות ההחלטה לחבר הכנסת אחמד טיבי, אשר שואל "כמה מולדות יש לכם?". טיבי מתעלם מכך שלכל המהגרים, העקורים והפליטים בעולם יש או היתה יותר ממולדת אחת בתקופות זמן שונות.

אבל הגורם המרכזי והחשוב ביותר, יהודי ערב עצמם, אינו נוכח בדיון הזה. כאשר הגיעו לישראל הם נדרשו למחוק את שפתם ותרבותם ואת עברם הרחוק והקרוב, ולאמץ את האידיאולוגיה הציונית שהציגה אותם כעולים. בשנות ה 50 מדינת ישראל לא היתה מוכנה להכיר בכך שהפתרון שהציעה לבעיה היהודית באירופה עורר קונפליקט קשה, שהעמיד בסכנה את קיומן של הקהילות היהודיות הוותיקות בארצות ערב. גם כיום אין היא מוכנה להכיר בכך. את האשמה לסיטואציה היא תולה במדינות ערב, שפתחו במתקפה משולבת נגד המדינה היהודית ונגד יהודי ארצות ערב.

אבל מעבר לוויכוח הפוליטי הזה, החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 אכן היתה קו פרשת המים, שבו יהודי ערב נקשרו בעל כורחם בסכסוך על ארץ ישראל, ונהפכו לבני ערובה. הפוגרום ביהודי עדן, שפרץ בראשית דצמבר 1947, גרם לא רק לעשרות הרוגים, אלא גם לחורבן כלכלי, שבעקבותיו נאלצו מרבית יהודי עדן, שלא היו ציונים, לעלות לישראל. גם בלוב חוו היהודים שני פוגרומים, בשנים 1945 ו 1948, שבהם, נוסף על הרוגים ופצועים, נהרסה תשתיתם הכלכלית. כאשר בינואר 1949 הודיעו השלטונות הבריטיים שיתירו את יציאתם, בחרו 30 אלף מיהודי לוב לעבור לאיטליה ומשם לישראל, המקום היחיד שהיה פתוח בפניהם.

50 אלף יהודי תימן החליטו לעזוב במאי 1949, בעקבות שיתוף פעולה בין האימאם התימני לבין הבריטים, שליטי עדן. מצוקות חברתיות וכלכליות, מעמד משפטי נחות, התאסלמות כפויה של יתומים והשפלה ממוסדת בחוק ובמנהג המקומי הצטרפו לפגיעות בעקבות תהפוכות פוליטיות ולחשש כבד מפני השלכות הסכסוך הישראלי-הפלסטיני. כל אלה הביאו לגל גדול של עזיבה. בניגוד מוחלט למיתוס הישראלי על עליית "מרבד הקסמים", מחיר העלייה היה כבד ביותר, הן בחיי אדם והן ברכוש. רבים מתו בדרך עוד בתימן, מאות מתו על גבול תימן, בשבועות הארוכים שבהם נסגר הגבול בפני היהודים, ומאות נוספים מתו במחנה הפליטים בעדן. היוצאים הותירו את רכושם בתימן, והמעט שלקחו אתם נגזל מהם בדרך.

הקבוצה הגדולה ביותר, שמנתה 125 אלף יהודים, הגיעה מעיראק. לא תעמולה ציונית ואף לא פרובוקציה ציונית הובילו ליציאתם, אלא הפיכתם לבני ערובה והתניית גורלם בגורל הפליטים הפלסטינים. יהודי עיראק חששו מפני "סיבוב שני" של מלחמה בין ישראל ומדינות ערב, שבו יהיו הם הקורבנות. החוק שהתיר את יציאתם לא היה חוק הגירה רגיל: הוא הוגבל לשנה בלבד, התנה את היציאה בוויתור על זכותם לשוב לעיראק, לא הזכיר כל ויתור על רכוש ואילץ את כל מי שנרשמו ליציאה לעזוב את עיראק, גם אם התחרטו. רבים מן היהודים ראו בעיראק מולדת, אך אפילו קומוניסטים יהודים אנטי ציונים, שהיו כלואים בבתי הכלא בעיראק, הועלו בעל כורחם על מטוסים ואולצו לעקור לישראל. את רכושם הפסידו יהודי עיראק רק לאחר שנרשמו ליציאה וויתרו על אזרחותם.

גירוש של ממש חוו יהודי מצרים לאחר 1956, ואילו שארית יהודי עיראק ברחו לאחר 1967 – דרך כורדיסטאן ואיראן – לאחר רדיפות קשות והוצאות להורג. גם הקהילה יהודית הקטנה בסוריה סבלה רדיפות קשות במשך עשרות שנים, עד שהותרה יציאת אנשיה בשנות ה-90.

כמובן, אין זה סיפורם של כל יהודי ארצות ערב, הסיפור המקיף מורכב ומגוון יותר. בוודאי היו בו גם ציונות וגם כמיהה דתית, אך אפילו אותם יהודים שהתחילו את דרכם כעולים או כמהגרים נהפכו במהלך הדרך לפליטים. לישראל הם הגיעו מרוששים וחסרי כל.

סיפור העלייה הזאת מעולם לא זכה להתייחסות עניינית. כבר בעת התרחשותו שימש את ישראל לחיזוק האתוס הציוני, וכבר אז הוא נכפה על יוצאי ארצות ערב ומחק את קולם. הרצון להשתייך הניע רבים מהעולים לאמץ את המיתוס הציוני בעוצמה רבה, שמנעה מהם לראות את הסיפור האמיתי של עקירתם מארצות מוצאם. כאשר היו בהם מי שהעלו אותו כסיפור של עקירה ופליטות – הם נתקלו בגינוי. כיום החליטה ישראל לעשות שימוש חדש והפוך בסיפור העלייה הזאת, ודומה שגם היום שימוש זה אינו בא לשרת את יהודי ארצות ערב. אולי הגיע הזמן שסיפורם של יהודי ארצות ערב יזכה לדיון ענייני, שבו ייבחנו האירועים מבלי לשרת קמפיין זה או אחר, ושבהם יהיה מקום גם לקולם של יהודי ערב עצמם.

ד"ר מאיר גליצנשטיין מלמדת באוניברסיטת בן גוריון בנגב. ספרה, "יציאת יהודי תימן: מבצע כושל ומיתוס מכונן", ראה אור בהוצאת רסלינג

האמת על העקירה

הארץ היא שלנו המדינה לא

אוקטובר 7, 2011

"הארץ הזו שלנו, המדינה לא; אתם החילונים פשוט לא מבינים את זה"

הפלסטינים הם לא האויב, צה"ל כן ■ החרדים דווקא עובדים, אבל במזומן ובלי לשלם מס לישות הציונית ■ שירות בצה"ל? רק אם תבוטל חובת הגיוס ■ דו-קיום? הם לא רוצים, טוב להם בגטו

הכביש מבית שמש לנס הרים הוא אחד היפים בישראל. קילומטרים של עצי אורן, אילות וקטלבים נפרשים מלוא העין, ושמש של אחר הצהריים מלטפת את הצמרות. מבין העיקולים מציצה השפלה. ביום טוב אפשר לראות את תל אביב. דקת נסיעה נוספת ובצומת צור הדסה המראה משתנה. את שיפולי הגבעות הקירחות מעטרים בתים צפופים, וצריחי מסגדים בולטים ביניהם. שלטי הדרך הגדולים שבצדי הכביש החלק ספק מברכים, ספק מזהירים: "אזרח יקר, ברוך בואך ליהודה ושומרון".

שבת כהלכתה מחכה לי בעיר החרדית ביתר עלית, שהוקמה לפני שני עשורים על בסיס התפישה כי "סגרגציה טריטוריאלית היא הדרך היחידה לקיום אורח חיים חרדי", כלשון האתר הרשמי של עיריית ביתר עילית. במלים פחות מכובסות, ביתר היא גטו יהודי מבחירה.

במחסום עומד מילואימניק משועמם. "ביתר?", הוא שואל בקול ספקני, "את בטוחה?". השבת נכנסת עוד שעתיים ולי, חילונית, שמאלנית, לבושה בחצאית הכי ארוכה שמצאתי בארון, עוד יש הזדמנות להסתובב אחורה. אני מהססת, אבל הסקרנות, כמו גם האופטימיות, חזקים מהחשש.

הארץ שלנו, המדינה לא

אימרה מפורסמת קובעת שקצוות יש לחבר, בעיקר כשהם חדים, ואכן, קצוות חדים מאוד נפגשו במהלך אותה שבת. את דורית ואלון (שמות בדויים, אך קרובים למקור) הכרתי בתיכון. הם היו מה"גדולים", זוג ערכי ובולט, מובילי דרך, מלח הארץ בהגדרה. מאלון ציפו שיהיה איש אקדמיה; דורית, אמרו כולם, תגיע לממשלה.

גל החזרה בתשובה של אמצע שנות ה-80 סחף גם אותם, וכמו שבדקו כל דבר חילוני לעומק (סקס, סמים וכל השאר), נבדק גם הרעיון החדש בקפידה. הדרך לישיבת אור שמח הירושלמית היתה קצרה. אלון נהפך לתלמיד ישיבה, דורית עבדה כמורה. חבריהם, שהחלו את דרכם במעלה הסולם החברתי, עוד קיוו ש"הבורג יחזור למקום", עד שהזוג קבע משכנו בביתר. "מחסור באמצעים", כך הסבירו את מה ששלח אותם אל עיר הבטון הלבנה שמעבר לקו הירוק, אבל מאחורי המחסור עמדה הצהרה – אנחנו חרדים, הודיעו לכל מי שפיקפק עד אז. זה העניין.

20 שנה חלפו. יש להם שני ילדים שעברו את גיל 18, ובנוסף הם מטפלים בשבעה ילדים של אחיו של אלון – שלושה מהם חיים עמם בבית. אלון לובש מעיל ארוך שחור ומראשו משתלשלות שתי פאות ארוכות, ובקהילה מתייחסים אליו כרב, אף שאינו מוסמך מטעם הרבנות הראשית; דורית, מנהלת מוסד חינוכי בירושלים, עטופה מטפחת גדולה ובגדים שאינם מותירים אף פיסת עור מגופה גלויה. המפגש המחודש בביתם הנאה בביתר מבלבל. ההומור הוא אותו הומור, שטף הדיבור מהיר כמו פעם, ובקיאותם ב"הוביט" וב"שר הטבעות" מעולם לא נעלמה. רק תפישת העולם השתנתה, השתנתה מאוד.

"הארץ הזו שלנו, המדינה לא", קובע אלון ביושבו ליד שולחן השבת – שנערך שוב ושוב, כי אוכלים המון בשבת כהלכתה. "אתם, החילונים, פשוט לא מבינים את זה, לכן אתם עושים עוד ועוד מאמצים כדי לשלב אותנו במקום שאנחנו בכלל לא רוצים להשתלב".

איפה בדיוק אנחנו טועים?

"במקום להתקרב, תתרחקו. תנו לנו לחיות בשקט בגטאות שלנו, בלי לכפות עלינו את העקרונות שלכם, את שיטת המס שלכם, את החוקים שלכם, את לימודי הליבה או את מה שאתם חושבים שהוא עבודה. מבחינתנו, אין כלום עד שיבוא המשיח ותקום מדינת הלכה. אנחנו לא כופים עליכם כלום, כי אנחנו לא צריכים כלום, הכפייה באה מהצד החילוני בלבד. לכן, בשלב ראשון, יש להפריד דת ומדינה".

בזה אתה מכוון בדיוק לדעת גדולי השמאלנים הליברלים בישראל.

"הנה, הסכמנו על עיקרון חשוב. יש בינינו עוד משהו במשותף: גם את וגם אני לא מרוצים מפרצופה של המדינה. הסיבות אולי שונות, אבל חוסר שביעות הרצון משותף. אנחנו, וגם אתם, כבר יודעים שהציונות היא אפיזודה חולפת. אנחנו היינו פה קודם, נהיה גם אחרי שתלכו. זה רק עניין של זמן. בביתר יש 4,300 משפחות, ו-45 אלף איש. יש לכם תשובה למספרים האלה?" (לפי הנתונים הרשמיים, בביתר כ-6,000 משפחות וכ-40 אלף איש, ט.ח).

ההפרדה צריכה להיות עקרונית או פיסית?

"היא ממילא פיסית. מעטים החרדים שבאמת מתערבבים בקהילה החילונית, ואלה שמתערבבים הם לא חרדים ממש. אני רואה את הפוליטיקאים שלכאורה מייצגים אותנו. אני אומר באופן מפורש: הם לא מייצגים אותנו".

אתה מדבר על הפרדה, אבל לא מהסס להשתמש בשדה התעופה שנבנה בכספי המסים שלי כשאתה נוסע כל שנה לאומן.

"השדה קיים, אז אני משתמש בו, אבל מאות שנים נסעו לאומן גם בלי שדה תעופה. אני חוזר ואומר – אנחנו לא צריכים אתכם, לא רוצים שתגינו עלינו, שתיבנו לנו, שתיתנו לנו. נסתדר בעצמנו, תודה. יש פה מערכת שלמה שעובדת מאות שנים, והיא תמשיך לעבוד גם בעתיד".

ובכל זאת אתה מקבל קצבאות עבור הילדים שלך, שלומדים בבתי ספר ובישיבות שמממן משרד החינוך, ואתה גר בעיר שהוקמה על ידי משרד השיכון.

"זה שולי. חלק מכל הדברים האלה בכל זאת מגיע מהמסים שגם אני משלם בלית ברירה".

אתה משלם מעט מאוד מסים אם בכלל. ביתר עומדת בתחתית הדירוג החברתי-כלכלי. משכורת ממוצעת לעובד פה היא 3,270 שקל בחודש.

"נותנים לנו – אז לוקחים, אבל נסתדר גם בלי זה".

אתה בטוח שאתה לא מיעוט קיצוני במיוחד?

"אם נוח לכם לחשוב ככה – תחשבו. אני מזמין אותך להיכנס לכל בית בביתר, ולכל בית חרדי בכלל. אלה הן תפישות העולם".

כלכלה שחורה, תרתי משמע

מול פתיחה קיצונית ומפתיעה כזו אני תוהה אם האופטימיות שלי לא היתה מוקדמת. את האווירה מצילה, למזלנו, לשון הרע שההלכה ממש אוסרת, אבל הסקרנות האנושית כנראה חזקה ממנה. אני מעדכנת מה קרה לחברים מפעם, והחיוכים חוזרים אל השולחן.

לקראת חצות יוצאים לטייל – ככה זה כשמסיימים את הסעודה ב-23:00 – והכבישים הריקים שוקקים גברים, נשים וטף. בעיקר טף. 63% מתושבי ביתר עילית הם מתחת לגיל 18. זאת אחת הערים הצעירות במדינה. הרחובות נקיים יחסית, ובמרכז העיר שפע של גני שעשועים רחבי ידיים. לא רע יחסית לגטו.

"תראי", מצביע אלון בגאווה על כלובי המיחזור המלאים שמפוזרים על המדרכות, "הקהילה החרדית יודעת לאמץ מהר ובקלות טרנדים, לכאורה חילוניים, שהם נכונים לתפישתה. כולם פה ממחזרים בקבוקים ועיתונים. יש הבנה שזה טוב לעולם, אז למה לא להצטרף? גם טרנד הבריאות מוכר כאן. משפחות שלמות יוצאות לצעדות, לא רק בשבת, כי זה בריא. אפילו בריכה ציבורית נפתחה פה באחרונה. הכל בסדר כל זמן שאף אחד לא מנסה לכפות עלינו ואנחנו יכולים לבחור מתי להתחבר ומתי להתנתק".

שבת, 11:00 בבוקר. אחרי ביקור בבית הכנסת מתיישבים לסעודה שנייה. סדר הדברים ברור. אלון, אב המשפחה, מקבל את האוכל ראשון. תמיד ראשון. הוא יושב בהדרת קודש בראש השולחן, כשאשתו והילדים מתרוצצים כדי לערוך ולהגיש. לאחר מכן הילדים גם יפנו, יעזרו במלאכת ניקיון ובשטיפת הכלים. מתברר שהם היו ממונים גם על הכנת הסלטים הטעימים ("רק שניים כל אחד") וסייעו בקליעת שמונה החלות. את האוכל שעל הפלטה מכינה דורית ביום חמישי החל משעות אחר הצהריים.

יש שני תפריטים – תפריט חורף ותפריט קיץ. בשבת שבה ביקרתי אכלו חמין, דגים והרבה סוגי סלטים. בדרך כלל גם אופים עוגות, אבל הפעם הסתפקו בעוגות קנויות. לאלון, שלא נוגע במטבח הקטן אך המתוקתק להפליא המשמש ממלכתה המוחלטת של דורית (לא בהכרח מבחירה), כבר היה מה להגיד על זה. אבל מבט אחד ממנה, מבט של אשה שמכירה את בן זוגה כבר יותר מ-30 שנה, הבהיר לו שתלונות הוא יכול להשמיע במקום אחר. בעודי מביטה בהתרוצצות האינטנסיבית, חשבתי כי מעולם לא פגשתי ילדים ממושמעים ותורמים כל כך. עבודה רבה ולא פשוטה מוטלת על בני הבית (חוץ מהאב, כמובן) בשבת קודש. איזה מזל שאסור לעשות מלאכות קשות באמת, כמו הדלקת האור או המזגן, למשל.

אלון אחראי על ניהול הסעודה. אחרי הזמירות נדרש כל ילד לתת דבר תורה, כשהאב מנצח על הניואנסים. כך, למשל, נדרשנו לסוגיה מתי מותר להזיז מספריים בשבת, וגם חתיכת פאזל שנותרה על הרצפה זכתה לדיון מעמיק – מוקצה או לא. הצעתי להרים אותה ולסיים את הדיון, אבל קיבלתי "לא" מוחלט. במקרה חירום קוראים לגוי של שבת, דרוזי מהכרמל שעובד ביישוב כבר 20 שנה, מוכר וחביב על כולם. גם את הביטחון העירוני מספקים בסופי השבוע עובדים דרוזים. ביתר נהפכה לענף מכניס בדליית אל כרמל ובעוספייה.

"רק 5% צריכים ללמוד בישיבות"

אחרי הדיונים התיאולוגיים מגיעים הסיפורים. המון נסים יש בסיפורים האלה, ועם ישראל תמיד נלחם בגויים – ותמיד מנצח. הילדים מרוצים. במהלך דיון נוסף בנושא מיקומם המדויק של קברי הצדיקים בגליל, מתברר שחלק מהילדים לא ביקר אף פעם בראש הנקרה. אלון מבטיח שזה יהיה הטיול הבא – כולל ביקור בקבר צדיק, כמובן.

כשמוגש הקינוח, אני חוזרת לשיחות החול ומנסה לברר את היחס למסים, כמו גם את רמת ההכנסה המקומית. מהר מאוד מתברר ש"כלכלה שחורה" לא מפחידה אף אחד בביתר. להפך. נדמה שהם אפילו גאים בדרכים שפיתחו כדי לעקוף את חוקי המדינה. והנה הפרדוקס: בגלות אסור להעלים מס. ההלכה קובעת שיש לכבד את חוקי המארח, אבל בבית שלך הכל מותר.

כמו אלפי חרדים, גם דורית ואלון חיים את חייהם בעיקר במזומן. דורית אמנם עובדת במוסד המפוקח על ידי משרד החינוך ומרוויחה 6,500 שקל בחודש, שמהם מנוכים מסים כהלכתם – אבל כל עבודה אחרת שהיא עושה, ואינה קשורה לבית הספר, נעשית ללא חשבוניות, וללא התנצלות. אלון מלמד גם הוא במוסד דתי ומרוויח שכר רשום שאינו עובר את המינימום, פשוט כדי לא לשלם מס. גם הוא עושה עבודות נוספות שהשכר עליהן הוא במזומן. יחד מרוויחים בני הזוג כ-12 אלף שקל בחודש – סכום נאה ביותר מול המשכורת הממוצעת הרשמית בביתר עילית. אך ברור כי למספר הרשמי אין משמעות במקום שבו הכל מתרחש מתחת לשולחן.

למרות הכל, דורית ואלון לא מצליחים לחסוך, "למרות שאנחנו עושים שמיניות בניסיון לחסוך". על מוצרי מזון הם משלמים 1,400 שקל בשבוע; חשבון החשמל האחרון היה 2,400 שקל, למרות הטיימרים שאחראים על ויסות המזגן בשבת; בכל חודש הם משלמים 3,500 שקל על משכנתא לבית החדש (שני חדרים רשמיים + סוויטת הורים מפוארת + כמה חדרים בהרחבה עצמאית ללא אישור) – שקנו בפחות ממיליון שקל לפני שנה וכעת שווה כ-1.3 מיליון שקל, כי מצוקת הדיור מורגשת היטב גם בביתר; טלוויזיה אין, אבל מחשבים יש בשפע, כולל אינטרנט כשר, וגם טלפון סלולרי לכל בן משפחה; המכונית שלהם מודל 2006, אבל יכול להיות יותר גרוע; ובכל ראש שנה נוסעים גברי המשפחה (ולפעמים גם הנשים) לאומן, וכל כרטיס טיסה עולה 500 דולר. תארו לכם שעם כל ההוצאות האלה הם גם היו צריכים לשלם מסים.

הסברים להעלמת המס, הלגיטימית בעיניהם, יש לדורית ואלון בשפע. למשל, המעשר. הסידור פשוט: מכל סכום שמרוויח אדם הוא מפריש 10% שאותם הוא מעביר לאדם או למוסד שאותו הוא בוחר. הסכומים מועברים באופן שוטף ולא ביום קבוע, לא רשומים בשום מקום, וגם לא יירשמו לעולם. היתרון: מדובר בתהליך מהיר וקל. הנותן יודע למי העביר, והמקבל יכול להשתמש בו מיד. החיסרון? בביתר לא חושבים שיש כזה. על השאלה איך יודעים שכולם באמת משלמים את המס, עונה דורית בשאלה: "איך יודעים שכולם שומרים שבת? זו מצווה שכל יהודי חרדי ממלא. אולי בשוליים יש משתמטים, אבל הרוב משלם".

וזה פוטר אתכם מתשלום מס למדינה? אני משלמת הרבה יותר מ-10% מס.

אלון: "בשיטה שלנו המס מגיע בשלמותו לנזקק – שלא כמו אצלכם, שיש מערכת שלמה שהמסים מממנים, ואת לא יודעת כמה מהכסף שלך מגיע למי שאכן זקוק לו. אתם אלה שצריכים להתקומם נגד השיטה שלכם, במקום להציע לנו לקבל אותה. בתפישה שלכם זו כלכלה שחורה, בתפישה שלי זו הדרך הנכונה להתנהל".

מדינה של 8 מיליון תושבים תתקשה להתנהל ככה.

"שמעתי שגם אצלכם מציעים לאפשר לאזרחים להחליט על הערוץ שאליו יופנו חלק מהמסים שלהם, שהמשלמים יגידו – אני נותן 5%-10% למקום הזה ולא לאחר. אם תשנו את מבנה הגבייה של מס הכנסה, תכירו במעשר כמס לגיטימי ותאפשרו העברת חלק מהמס על פי בחירה, זה יכול לקרב לבבות, שלא לדבר על זה שגם חילונים יעלימו פחות".

הכלכלה השחורה לא מסתיימת במסים. אותה סטטיסטיקה שקובעת שהמשכורת מגיעה ל-3,200 שקל, קובעת גם כי רק 40% מהגברים החרדים עובדים. "נו, באמת", מבטלים דורית ואלון. "מדובר ב-80% לפחות שעובדים, הם רק לא רשומים. הקהילה הזו דואגת לעצמה. אם יש תפקיד שדורש שמונה שעות ביום, הוא יחולק לארבעה אנשים כדי שכולם ירוויחו קצת. השכר ממילא לא מגיע לגבול המס, ולא מעט פעמים הוא יינתן במזומן. במקרים כאלה מדובר בסכומים קטנים שעוזרים לאנשים לשרוד. התפישה שלכם כאילו אנשים לא עובדים פה היא לא נכונה. כמעט כולם עובדים, אולי לא במשרה מלאה, אולי לא באופן רשום – אבל עובדים".

האם הסטטיסטיקה הלא-רשמית הזו עוזרת לשילובם של חרדים בשוק העבודה? כנראה שלא. אחת התפישות שבכל זאת משתנה בחברה החרדית היא שהעוני הוא אולי לא עניין להתבייש בו, אבל גם לא נכס שכדאי לשמור עליו. גם בביתר עילית המסורתית והשמרנית כבר מבינים שהשכלה לא דתית היא הכרח מציאות עבור הדור הבא.

"אם רק תבטלו את חובת הגיוס לחרדים, הכל ייראה אחרת", אומר אלון, ודורית מסבירה: "גם אנחנו יודעים שלא כולם רוצים או יכולים ללמוד בישיבות, אולי 5% צריכים להיות שם. הם הטייסים שלנו, וכמה טייסים יש בצבא? אבל אתם מכריחים אותם לשבת שם, בגלל חובת הגיוס שמנוגדת באופן מוחלט לדרך החרדית, ועוד מתלוננים על המימון".

איך נבטל חובת גיוס לחרדים ונחייב נוער חילוני לתת שנתיים-שלוש מחייו לצבא?

אלון: "תכירו באפשרות לעשות שירות לאומי בקהילה, כשמיד אחריו יזרום כל הנוער שלא רוצה להיות בישיבה לעשרות מכללות חרדיות שיציעו את מה שהנוער שלנו רוצה כיום ללמוד – משפטים, מדעי המחשב, מינהל עסקים, פסיכולוגיה".

מי יקים את המכללות האלה?

"גורמים בקהילה, מוסדות אקדמיה. כיום כבר יש כמה תוכניות שרצות בלי הפרעה, כי הלימודים מותאמים לאווירה ולצרכים החרדיים. המכללות האלה יאפשרו לאנשים לעבוד בקהילה ולהתפרנס ממקצועות חדשים ורווחיים יותר".

מאיפה מגיעה הפתיחות הזו?

"חרדים תמיד עשו מסחר, אז אפשר גם ללמוד את זה. העולם מתקדם, ובניגוד לתפישה שלכם, בתחומים מסוימים אנחנו מתקדמים אתו. למשל, העיתונות החרדית מלאה במודעות ללימודי גישור, קואוצ'ינג הוא להיט גדול וכמוהו גם רפואה אלטרנטיבית. אין פה בעיה הלכתית, ואנשים רוצים להתפרנס ולא להסתמך על גמ"ח או על ההורים".

מה תהיה רמת הלימודים במכללות האלה? הרי הנוער שלכם מגיע ללא היכרות בסיסית עם מקצועות ליבה. איך אפשר להיות מהנדס בהיי-טק אם אתה לא יודע אנגלית?

"הבעיה היא שאת התהליך מתחילים כיום רק בגיל 22, ובדרך כלל אחרי נישואים. אם יהיו הרבה מוסדות שיקבלו תלמידים מגיל 18, הפערים ייסגרו מהר. אני אומר בוודאות ששלוש שנות לימודים יכסו את כל מה שלמדו החילונים בתיכון".

או שלא. ייתכן שההתנגדות ללימודי ליבה דנה את הנוער שלכם להיות הפועל השחור גם בתעשיות המתקדמות. מי שיילך למכללה חרדית לא יתקבל לטכניון, כי אין לו עומק של ידע.

"אז לא יהיו בינינו מנכ"לים שירוויחו 30 אלף שקל בחודש. אנחנו מוכנים לשלם את המחיר. חרדים שיהיו משפטנים ועובדי היי-טק צריכים גם ללמוד קצת תורה, להיות עם המשפחה ולא לעבוד בשבת. אנחנו חושבים על הרחבת מקורות הפרנסה ולא על התעשרות או קריירה".

ואם בכל זאת ייכנסו לימודי ליבה בגיל צעיר יותר למערכות החרדיות?

"זה לא יקרה, תרדו מזה. זה רק מרבה את חילוקי הדעות ואין בזה צורך. כשצעירים, אסור לבזבז זמן – חשוב ללמוד תורה".

מההצעות שלכם ברור שיש שינוי באווירת הגטו, אבל רק אם הוא נעשה בתנאים שלכם.

"נכון, זה צריך להתקיים בתנאים שלנו, אין ברירה".

תלמידי חכמים ונשות קריירה

שינויים, מתברר, נערכים גם בכל מה שקשור לחלוקת התפקידים במשפחה. בשנים האחרונות החלה חשיפה של נשים חרדיות למקצועות הלא מסורתיים, כמו תוכנה, גרפיקה, ראיית חשבון ומקצועות האבחון (מסתבר שבגזרה החרדית הפרעות הקשב נפוצות כמו בכלל ישראל).

התלמידים החכמים הבינו כי נשותיהם, שתמיד החזיקו את הבית, יכולות להרוויח יותר, ולכן כדאי להם להתגייס. "בתים חרדיים היו תמיד מטריאכליים", אומר אלון. "אשתו של רב מכובד יכולה להשבית אותו בטלפון אחד כי צריך לנסוע לנכדים בקרית ספר, אבל כיום התמיכה היא בעיקר מכיוון הפרנסה. עניין של שגרה הוא לראות תלמיד חכם יוצא מהישיבה כדי להכין לילדיו ארוחת צהריים ולהיות עמם בזמן שאשתו בעבודה. אנחנו עוד לא רואים פה עקרי בית, אבל יש בהחלט תמיכה גדולה יותר בקריירה של האשה והרבה יותר סיוע בבית".

כדי שהיא תרוויח יותר והוא יוכל להמשיך ללמוד.

אלון: "כדי שכולם יחיו ברווחה גדולה יותר וכל אחד יעשה את תפקידו".

אז יש סיבה לאופטימיות? נשים עובדות, גברים תומכים, נוער שהולך ללמוד מינהל עסקים, והצטרפות למהפכת המיחזור?

אלון: "אנחנו חיים את חיינו. לא ממש חשוב לנו אם אתם אופטימיים או מודאגים".

בואו נדבר על המחאה החברתית. חרדים לא התחברו אליה, אף שיוקר המחיה פוגע בכם בדיוק כמו בכולנו.

"את שוב מנסה לחבר את מי שלא רוצה להיות מחובר. לא יצאנו מבתינו כדי להפגין נגד הגירוש (ההתנתקות מרצועת עזה, טח"ס) ואם אז לא יצאנו – אף קוטג' לא יוציא אותנו".

נגמרה סעודה שנייה. הולכים לישון צהריים רק כדי לקום ישירות לסעודה שלישית. הפעם מדברים על שכנים ופוליטיקה. כך, למשל, מתברר שאמבולנס לא ייצא בשבת מביתר כדי להציל ילד מהכפר השכן חוסאן. פיקוח נפש דוחה שבת, אבל רק עבור יהודים. הבשורה הטובה, אם אפשר להגדיר זאת כך, היא שהפלסטינים הם בכלל לא האויב, ולא מעט מתושבי ביתר עילית, טוען אלון, מקדמים בברכה חיים תחת ריבונות זרה.

"הגיע הזמן לשתי מדינות לשני עמים", מפתיע אלון בהצהרה לא ימנית בעליל, אבל מיד חוזר לנקודת הקיצון: "אני מלמד בכל מיני מקומות כמו למשל בבת עין, ונמצא בקשר קבוע עם נוער הגבעות שהמנונם הוא 'מדינת יהודה מתעוררת, המדינה הציונית מתפוררת'. אני, ורבים אחרים, מסביר להם שהאויב הם לא הפלסטינים, אלא צה"ל. בו צריך להילחם כמו שנעשה בפעולות תג מחיר האחרונות בבית אל, וכמה שייצא מהר יותר מהשטחים, כך ייטב. אנחנו נסתדר טוב יותר בלעדיו. השב"כ (אלון מבטא את המלה על משקל קג"ב) הוא אויב נוסף".

אתה לא רציני נכון? הבן שלי, החייל, הוא כיום האויב של הבן שלך, שיושב לו מוגן בישיבה?

"אם רק הייתם נותנים לו, הבן שלי יכול היה ללכת לשירות אזרחי בקהילה שלו. לצבא הוא לא יגיע, כי אנחנו, בניגוד אליכם, לא במלחמה".

אתם יכולים להיפגע מאוד כשצה"ל, ששופך מיליוני שקלים על הגנת המתנחלים במקום שנשקיע אותם בחינוך וברווחה, לא יהיה שם להגן עליכם.

"אולי תהיה פה שחיטה, אבל עברנו גם כאלה בעבר".

מי, אם לא האויב הגדול – צה"ל – יגן עליהם בכל זאת?

"סיעתא דשמיא, כמובן".

זהו. הספיק לי. אני מביטה לעבר השעון, סופרת את הדקות עד ששלושת הכוכבים יזרחו ויאפשרו לי לסיים את החוויה.

19:17. על פי כל הלוחות, השבת יצאה. "ברוך השם", אני אומרת ומתכוונת לכך לגמרי. אני מודה לדורית ואלון על האירוח, שוב מתנצלת על כל הפעמים שהדלקתי אור בהיסח הדעת והוספתי חטא על פשע כשכיביתי בבהלה, ומאחלת להם מעומק הלב שבמהרה ובימינו יחיו הם וחבריהם, יחד עם נוער הגבעות ודניאלה וייס, במדינת פלסטין. הנה, בכל זאת מצאנו שאיפה משותפת אחת.

עם שלושה כוכבים שזורחים בשמים אני שוב במכונית, שטסה כאילו מעצמה אל מחוץ לגטו. בפיתולים שבין נס הרים לבית שמש, שוב בישראל, שוטף אותי גל גדול של הקלה.

מסקנות? למדתי הרבה, קיבלתי לא מעט חומר למחשבה. אין ספק שכמה מהנקודות שמארחיי החרדים הציעו כדאי ליישם, בתנאים שלהם כמובן. באופן מוזר אני מאמינה להם. הם באמת יסתדרו בלעדינו, והסטטיסטיקה אכן לטובתם. מאגרי האופטימיות של אתמול כבר לא נמצאים שם. הם נהפכים בעצב לשלוליות קטנות של פסימיות עמוקה.

גירוש והעמקה – פורסם בהארץ

ספטמבר 1, 2010

גירוש והעמקה

אריה דיין

ב-1950 סולקו מהמושב עמקה בגליל המערבי 20 משפחות של עולים מתימן, שסירבו לשלוח את ילדיהן לבית ספר של זרם העובדים והתעקשו להעניק להם חינוך חרדי. עוד לפני כן שלל נציג מפא"י ביישוב מהמשפחות את הזכות לעבודה, לטיפול רפואי ולרכישת מזון בצרכנייה ואנשיו גררו את המורים החרדים מבית המדרש. "הארץ" משחזר לראשונה את הסכסוך שהותיר צלקות עמוקות אצל כל המעורבים יותר מחצי מאה אחרי האירועים במושב עמקה, שבמרכזם עמדו העולים התימנים, עדיין מתגוררים במקום אנשים היכולים לקבוע בוודאות מי משכניהם השתייך אז למחנה הטובים – כלומר לאלה שמרדו במפא"י – ומי היה בין אלה שדווקא הצטרפו למפא"י. ותיקי המושב זוכרים היטב מי נמנה עם הקבוצה שהיתה מוכנה להקריב הכל כדי להגן על אורח החיים התימני המסורתי ומי הצטרף אל המפא"יניקים, שביקשו להעביר אותם על אמונתם.

זכריה יהודה ויוסף דוד, למשל,טוענים שיוסף סעיד, שכנם,השתייך לבוגדים. סעיד מבטל את ההאשמה בתנועת יד מזלזלת וקובע שגם הם, יהודה ודוד, לא ממש היו חלק מהמורדים. סעיד אומר שיהודה, שב-1950 היה בן 18 וחופשי ממחויבות משפחתית, הצטרף למורדים רק לקראת סוף האירועים ושטעמיו "לא היו לגמרי עקרוניים". דוד, ממשיך וטוען סעיד, היה אז בן 17 וגר עם הוריו, "שדווקא תמכו במפא"י".

"להם קל לדבר", אומר סעיד, בן 74, על שכניו. דוד בן 69, יהודה בן 70. "הם היו צעירים ורווקים, ולא היו חייבים לדאוג לאף אחד. אני כבר הייתי בן 22, נשוי ואב לילד. הייתי חייב לדאוג לפרנסת המשפחה. אז נכון שלא הלכתי עם אגודת ישראל, אבל גם לא תמכתי במפא"יניקים וודאי שלא הפסקתי להיות יהודי".

גם שיחה קצרה עם ותיקי התימנים בעמקה מספיקה כדי להבין שהאירועים הטראומטיים שהתרחשו שם במחצית הראשונה של 1950 נחרטו לנצח בתודעתם של מי שחוו אותם על בשרם. יוסף סעיד, זכריה יהודה ויוסף דוד הם שלושה מבין עשרות עולים מתימן שהובאו לארץ ב-1949. הם שוכנו במחנות עולים וכעבור כמה חודשים הועברו אל חורבות עמקה, כפר פלשתיני ששכן מצפון לכפר יסיף, כעשרה קילומטרים מדרום-מזרח לנהריה, וננטש בקרבות 1948. הממשלה והסוכנות היהודית, שחילקו את האדמות שננטשו בין תנועות ההתיישבות, קבעו שקרקעות עמקה ובתיו יינתנו לתנועת המושבים, המסונפת למפא"י. קרקעות אחרות ניתנו, על פי מפתח מפלגתי, לתנועות הקיבוציות של מפא"י ושל מפ"ם ולתנועות המושבים של הפועל המזרחי ושל אגודת ישראל.

גם העולים החדשים חולקו, פחות או יותר, באותה שיטה. למרות כל המחלוקות ההיסטוריות המפרידות ביניהם, סעיד, יהודה ודוד תמימי דעים בעניין אחד: שלושתם אומרים שאיש לא שאל אותם או את הוריהם אם ברצונם להצטרף למושב של מפא"י החילונית, לכפר של הפועל המזרחי הציונית-הדתית או ליישוב של פועלי אגודת ישראל החרדית. הממסד הקולט, שהחליט שבישראל עליהם להיות חקלאים, הוא שקבע גם כי עליהם לעשות זאת דווקא במושב של מפא"י. כך מצאו את עצמם מובלים במשאיות לעמקה, בנובמבר 1949, בלי שמישהו אמר להם דבר.

 

נחשים בין האוהלים

"פרשת עמקה", אותם אירועים דרמטיים וטראומטיים שגם בני הדור השני והשלישי במושב יודעים לספר עליהם בפרטי פרטים, החלה חודש לאחר מכן. עשרות ממשפחות העולים ביקשו לחנך את ילדיהן בבית ספר של אגודת ישראל. בחודשים הבאים השתמשו נציגי מפא"י ותנועת המושבים בעמקה בכל האמצעים כדי להכריח את התימנים להוציא את ילדיהם מבית הספר החרדי. הפרשה הגיעה לסיומה במאי 1950, כש-20 מהמשפחות שסירבו להיכנע לדרישת המפלגה והתנועה המיישבת גורשו מהמקום.

ד"ר צבי צמרת, שמאמר פרי עטו על הפרשה התפרסם בגיליון האחרון של כתב העת "אלפיים", סבור שגירוש התימנים מעמקה, שרק מעטים יודעים היום על התרחשותו, חשוב בהרבה מגירוש התימנים מכנרת. הגירוש מכנרת התרחש עשרים שנים קודם לכן ובעשור האחרון זכה לפרסום בלתי מבוטל.

לצמרת, מנהל יד בן-צבי בירושלים ומחנך ותיק שהתמחה בחקר תולדות החינוך ויחסי הדת והמדינה בשנותיה הראשונות של ישראל, שני נימוקים עיקריים לחשיבות שהוא מייחס לפרשת עמקה: היא התרחשה בתקופת העלייה ההמונית שאחרי הקמת המדינה ומלבד זאת "התנקזו בה כל האלמנטים שאיפיינו את המפגש הטראומטי בין העולים בני עדות המזרח לבין תנועת העבודה והממסד הקולט".

"מאז התוודעתי לפרטי הפרשה הזאת", התוודה צמרת, "אני מבין הרבה יותר טוב את ש"ס ואת הטענות והמצוקות של פעיליה ותומכיה. פרשת עמקה היא דוגמה מובהקת לדרך שבה נוצר הפצע שמלווה אותם עד היום".

התיישבות התימנים בעמקה החלה בנובמבר 1949. צמרת מצטט במאמרו דו"ח על מצב היישוב, שכתב כמה חודשים לאחר מכן יהודה ניני, אז עובד בתנועת המושבים בקרב העולים מתימן וכיום פרופסור להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב ומחברו של ספר על גירוש התימנים מכנרת. "הכפר", כתב ניני לממונים עליו במאי 1950, "מונה כרגע 102 משפחות, מיוצאי המחוזות אחדוף וג'בלה. ברשותם כאלפיים דונם אדמה וכן מטעי זיתים רבים, טרקטור, מכונית משא, פרדות וחמורים. אנשי הכפר מועסקים בעיבוד אדמתם ומטעי הזיתים".

סעיד וחבריו זוכרים מציאות אחרת. "לא היה פה כלום", אומר סעיד. "הביאו אותנו לכפר נטוש, שאפילו מים לא היו בו. בהתחלה שתינו מים מהבארות שהשאירו הערבים. רק אחרי כמה חודשים קיבלנו טרקטור, שהיה מביא כל יום מכל מים מקיבוץ רגבה. היינו עומדים כל יום בתור, כדי לקבל קצת מים".

"בהתחלה גרנו באוהלים שביניהם הסתובבו נחשים", מוסיף הרב בנימין שפירא. גם הוא נולד בתימן וגם הוא הגיע לעמקה באותה תקופה. שמו בתימן היה בנימין מליחי, אבל מאז בואו לארץ הוא נושא את שם המשפחה שאביו החליט לאמץ באותם ימים. "את הבתים של הכפר הנטוש לא יכולנו בכלל לראות, מחמת הקוצים הגבוהים. עבודה לא היתה וגם כסף לא היה לנו. אוכל קיבלנו בצרכנייה, על פי הקצבה".

גובה ההקצבות, כמו כל דבר אחר בעמקה של אותם ימים, נקבע על ידי יוסף לוקוב, איש תנועת המושבים שתוארו הרשמי היה "המדריך הראשי" של עמקה. לוקוב נולד ברוסיה, עלה לארץ ב-1922 ונמנה על מייסדי כפר ויתקין. לעמקה הוא הגיע כנציג תנועת המושבים, אבל תיפקד גם כנציג מפא"י וגם כנציגן של כל זרועות המדינה. "כל אשכנזי היה בשבילנו מנהל", נזכר יהודה בחיוך, "אבל לוקוב היה בשבילנו כמעט מלך".

"סיפורה של פרשת עמקה הוא סיפורו של לוקוב", אומר ד"ר צמרת. "לוקוב היה בן-גוריוניסט מובהק, שנענה בהתלהבות לקריאתו של דוד בן-גוריון לחברי המושבים הוותיקים להתגייס לעזרת קליטת העלייה במושבים החדשים. הוא היה חדור אמונה בתורת כור ההיתוך והאמין שהתפקיד שלו הוא להפוך את העולים התימנים לישראלים, כמובן על פי הדגם החלוצי שהיה מקובל עליו. מתוקף תפקידו כנציג תנועת העבודה במקום, לוקוב היה מוסמך להחליט על כל מה שנעשה בעמקה. הוא חלש על הצרכנייה של המשביר, על המרפאה של קופת חולים, על האשראי שבנק הפועלים נתן או לא נתן לעולים כדי שיקנו ציוד חקלאי, על שיווק התוצרת שלהם, על חלוקת הבתים בכפר. הוא שלט בכל, כולל כמובן החינוך. כמה מהתימנים אמרו לו שהם רוצים לתת לילדיהם חינוך דתי, אבל לוקוב קבע כי 'במושב שלנו' ילמדו רק 'בבתי ספר שלנו'".

"בראשית ינואר 1950", כתב צמרת במאמרו, "הובאה לעמקה ביוזמתו של לוקוב מורה מזרם העובדים, כדי שתלמד את בני המקום. המורה החילונית היתה אמורה להשתלט לבדה על חינוך עשרות הילדים התימנים. היא לא השביעה את רצון ההורים ולא ענתה על ציפיותיהם. יש להניח כי התימנים כעסו הן על העובדה שמדובר במורה שאינה שומרת מסורת והן על העובדה שמדובר באשה". צמרת למד על בואה של המורה הזאת מתוך מכתב ששניים מראשי העובד הדתי, תנועה שהיתה קשורה למפא"י ולהסתדרות, שלחו בפברואר 1950 אל שר החינוך והתרבות, זלמן שזר. בראש העובד הדתי עמד אז פרופ' ישעיהו ליבוביץ', שרק כמה שנים מאוחר יותר נהפך למבקר חריף של מפא"י ושלטונה.

גם בהקשר הזה, ותיקי עמקה זוכרים דברים אחרים. "לא היתה פה שום מורה ולא היה פה שום בית ספר", קובע בנחרצות יוסף סעיד. "אחד מאתנו, שבתימן לימד בתלמוד תורה, ניסה ללמד כמה ילדים. זה כל מה שהיה, עד שהגיעו לפה אנשי אגודת ישראל". "רק אחרי שהגיעו המורים של אגודת ישראל, החליטו פתאום במפא"י לפתוח פה בית ספר של העובד הדתי", מוסיף שפירא. רק מעטים מבין תימני עמקה הסכימו לשלוח את ילדיהם לבית הספר הזה, שהצטייר כבית ספר חילוני במסווה דתי. צמרת כותב שהם צדקו.

 

בית ספר חרדי

את פתיחת בית הספר החרדי יזם ארגון אחיעזר ("מוסד להקמת בתי ספר ושיעורים לחינוך תורה לילדי עולים"), שמרכזו היה בחיפה. 64 משפחות ביקשו לשלוח את ילדיהן לבית הספר הזה, שהיה קשור לאגודת ישראל. ראשי זרם החינוך החרדי קיבלו, על פי הנהלים, אישור לפתיחתו ממשרד החינוך. שלושה צעירים חרדים ("שלושתם אשכנזים", זוכר יוסף סעיד), נשלחו מחיפה כדי ללמדם. השיעורים, שהתקיימו בבית הכנסת של המושב, החלו בדצמבר 1949. "פרשת עמקה" פרצה כמה ימים לאחר מכן, כאשר דבר קיומו של בית הספר החרדי הגיע לאוזניו של לוקוב.

במכתבם לשזר פירטו ראשי אחיעזר כמה מהאמצעים שנקט לוקוב כדי להביא לסגירת בית הספר ולסילוק מוריו. הם כתבו כי לוקוב איים על המורים, הפחיד את התושבים ולא בחל גם באלימות ממש. "הגעתי לעמקה עם שלושת המורים", העיד הרב אברהם וינקלשטיין, מראשי אחיעזר. "למחרת לוקוב הודיע שלא ייתן ללמד. שאלתי מה פירוש הדבר, שהרי התקבל אישור מהממשלה והתימנים מבקשים זאת ומדוע הוא מפריע? ביקשתיו, התחננתי לפניו, ענה לי שאם לא אפסיק, סופי יהיה כסופו של דה-האן". ישראל דה-האן, ממנהיגי אגודת ישראל בשנות העשרים, נרצח בירושלים על ידי אנשי ההגנה. "למחרת", המשיך וינקלשטיין, "כשהתימנים שלחו את ילדיהם לבית המדרש, חדרו המנהל יוסף לוקוב ופקיד צרכנייה ובכוח גירשו את הילדים החוצה".

"'הפעולה' המפוארת", כתבו אנשי אחיעזר לשר החינוך, "אורגנה בצורה צבאית מובהקת. כל קיבוצי הסביבה נצטוו לא לתת מעבר אל עמקה וממנה לכל מי שמראה פניו מעיד עליו שיהודי דתי הנהו". התנהגותו של לוקוב קוממה את הורי התלמידים והם החליטו לבוא בערב בעצמם לבית הכנסת ולהשתתף בשיעור תורה עם מורי האגודה. "בערב התחלנו ללמוד עם 30 תימנים ובשעה זו נשמעו בחוץ יריות", העיד וינקלשטיין. "אשכנזי מזוין התפרץ לבית המדרש וצעק שערבים השתלטו על המחנה, צווח להשתטח על הרצפה ולכבות את האורות… יצאתי החוצה ולתימהוני הרב ראיתי את כל בתי המחנה מוארים, ורק בית המדרש היה שרוי באפלה. השומרים והשוערים שהיו במקום הרגיעו אותנו כי הדבר בדוי מלב. התברר, כי רצו פשוט להפחידנו כדי להפסיק ללמוד תורה".

לוקוב גייס גם את חיילי צה"ל למלחמתו בחרדים. ביומון "הקול", קודמו של "המודיע" כביטאונה של אגודת ישראל, פורסם ב-17 במארס 1950 מכתב בחתימת סאלם דוד יחיא, חסן אברהם וסלאם חסן, מתושבי עמקה. "מביאים בזה תלונה נגד החייל שפירא זאב, שמציג עצמו כמפקד המקום, בגלל איומים שאיים על המורים של אגודת ישראל", כתבו השלושה. "ביום שני בבוקר, כ"ד אדר תש"י, אמר זאב שפירא לפנינו, שיוציא את המורים של אגודת ישראל בכוח מהכפר, ואם לא יישמעו לפקודתו, ייתן להם כדור מאקדח… האם זאת היא פעולה של חייל בצבא ההגנה לישראל?"

כשהתברר לו שפעילי אחיעזר והורי תלמידיהם אינם מוותרים, החליט לוקוב להפעיל את כל סמכויותיו. תחילה הוא הורה לצרכנייה להפסיק למכור לאלה מבין התושבים הממשיכים לשלוח את ילדיהם לבית הספר החרדי. אחר כך הפסיק לספק להם כלים לעבודתם חקלאית, שלל מהם את הזכות לצאת לעבודה מאורגנת מחוץ למושב ובסוף גם מנע מהם קבלת טיפול רפואי במרפאה של קופת חולים.

"בהתחלה לא הצלחנו להבין מה הבעיה", נזכר יוסף דוד. "היינו תמימים. אמרו לנו שבישראל כולם יהודים ולא הבנו למה מנהל הכפר מתנגד למורים דתיים. אני זוכר שפתאום ראינו את המנהל, ואת שאר המדריכים, מוציאים את המורים בכוח מבית המדרש וגוררים אותם על האדמה עד הצרכנייה, כמו שגוררים נבלה אחרי סוס. הזדעזענו".

"ראיתי את הדברים האלה", מוסיף זכריה יהודה, "ונזכרתי במה שאמרו לנו הערבים בתימן, לפני שעזבנו. 'כאשר תגיעו לפלשתין', היו אומרים לנו, 'הציונים ייקחו לכם את הנשים ויזרקו אתכם לים'".

לוקוב הודיע כי כל מי שיסרב לשלוח את ילדיו לבית הספר של זרם העובדים, לא יהיה רשאי לקבל שום שירותים מהנהלת המושב. כמה עשרות משפחות החליטו שלא לוותר. "המצב שלהם הלך ונעשה קשה מיום ליום", מספר סעיד. "היו נוסעים בבוקר לחפש עבודה בצפת או בטבריה. לפעמים היו מוצאים, לפעמים לא. היו חוזרים בערב, ולא היה להם מה לאכול. אנשים הגיעו ממש אל סף רעב".

בחודש מאי הצטמצם מספר המשפחות המורדות לפחות מ-20. בוקר אחד, לקראת סוף מאי, הגיעו לעמקה שלוש משאיות. מדריכי תנועת המושבים, מצוידים ברשימות שמיות, הורו למורדים לעלות על המשאיות ולהעמיס עליהן את מעט רכושם. המשאיות הסיעו את המורדים למעברת ראשון לציון ופרשת בית הספר החרדי בעמקה הגיעה לסיומה.

"היום קשה להבין את זה, אבל האנשים עלו אז למשאיות בלי להתנגד", מספר זכריה יהודה, שהחליט באותו יום להצטרף למגורשים אף שהיה רווק ולא היה קשור לבית הספר החרדי. "זאת היתה תקופה אחרת. היום אי אפשר לגרש אדם אחד בלי שיגיעו הרדיו והטלוויזיה. אז לא רק שלא היתה תקשורת, אפילו טלפון להזעיק עזרה לא היה. גם לא ידענו למי לפנות. הרי מפה עד נהריה לא היה כלום. הכל היה שומם. אז עלינו למשאיות ונסענו לראשון לציון". אחרי ששירת בצבא והתחתן, החליט לחזור לעמקה.

חוק לימוד חובה, שנחקק ב-1949, הכיר בקיומם של ארבעה זרמי חינוך (העובדים, הכללי, הדתי והחרדי) והקנה לכל הורה זכות לבחור את הזרם שבו יתחנכו ילדיו. היחידים שמהם נשללה הזכות הזאת היו העולים החדשים שעדיין התגוררו במחנות עולים. החוק קבע כי במחנות יונהג "חינוך אחיד". ב-1950 פרץ המשבר הקואליציוני הראשון בתולדות המדינה, שנסב סביב תכניו של החינוך האחיד. המפלגות הדתיות טענו כי בבתי הספר במחנות מופעלת כפייה אנטי דתית, בעיקר נגד עולים מתימן.

בעקבות המשבר הקואליציוני הוקמה ועדת חקירה בראשות השופט גד פרומקין, שהצדיקה חלק מטענות החוגים הדתיים אבל קבעה גם כי מערכת החינוך במחנות נוהלה על פי החוק. אבל עמקה לא היה מחנה עולים, ולכל היה ברור שמה שהתרחש בו היה מנוגד לחוק.

 

אפילו בן-גוריון הסתייג

לפי מחקרו של ד"ר צמרת, הפרת החוק הבוטה הזאת, שפרטיה פורסמו בעיתונות החרדית ואף הוזכרו פעמיים במליאת הכנסת, לא עוררה עניין של ממש במערכת הפוליטית, גם לא במפלגות הדתיות. חוסר העניין קשור להסכמה שבשתיקה, שהיתה משותפת לכל חלקי המערכת הפוליטית, בעניין חלוקת העולים בין תנועות ההתיישבות. כל המפלגות, גם הדתיות, קיבלו את העיקרון שלפיו כל אחת מתנועות ההתיישבות רשאית לקבוע את אופיה של מערכת החינוך ביישוביה. המפלגות הדתיות הסכימו כי במושבים של מפא"י יוקמו רק בתי ספר של זרם העובדים ותנועת העבודה הסכימה שבמושבים שהוקצו לתנועות ההתיישבות הדתיות יוקמו רק בתי ספר דתיים.

פתיחת בית ספר של אגודת ישראל בעמקה עמדה בניגוד להסכמה הזאת, אבל נבעה גם, ואולי בעיקר, משיקולים פוליטיים פנים דתיים. ארבע המפלגות הדתיות (המזרחי והפועל המזרחי, שעתידות היו להתמזג במפד"ל, אגודת ישראל ופועלי אגודת ישראל) התמודדו ברשימה משותפת בבחירות לכנסת הראשונה, שהיו ב-1949. הרשימה של המפלגות הדתיות אף הצטרפה לקואליציה שהוקמה אחרי הבחירות. מנהיג אגודת ישראל, הרב יצחק מאיר לוין, מונה לשר הסעד.

באגודת ישראל היה גם פלג רדיקלי, שהתנגד הן לחזית דתית משותפת עם הציונות הדתית והן להשתתפות אגודת ישראל בממשלת בן-גוריון. הפלג הזה, בראשות ח"כ משה לוונשטיין, פעל בהתמדה ובמרץ כדי לפגוע ביציבות הקואליציה וכדי לגרום להוצאת אגודת ישראל ממנה. לוונשטיין, מחותמי מגילת העצמאות, היה האיש שליווה מטעם אגודת ישראל את מאבק התימנים בעמקה. פחות משנה אחרי פרשת עמקה פרש לוונשטיין ממפלגתו ומהחיים הפוליטיים.

אנשי מפא"י בעמקה, מסכם ד"ר צמרת את הפרשה, נהגו בקשיחות כלפי תומכי אגודת ישראל. עם זאת, הם לא הונעו על ידי כוונות זדון. "בעמקה נעשו דברים איומים, שאפילו בן-גוריון הסתייג מהם בפורומים מפלגתיים פנימיים", אומר צמרת. "עם זאת, אני משוכנע שבהתנהגות של אנשי מפא"י היה צד חיובי. כוונתם היתה להקפיץ את עולי תימן מהסביבה שממנה באו אל החיים המודרניים שתנועת העבודה ביקשה לבנות בישראל. ההשקפות הליטאיות שבשמן פנתה אגודת ישראל אל התימנים בעמקה לא יכלו לאפשר לעולי תימן להשתלב בתוך המדינה המודרנית הזאת. אני חושב, גם היום, שבסך הכל מפא"י צדקה".

גם יהודה ניני סבור כך. "חשבתי אז, ואני חושב גם היום, שהפעילות שלנו בקרב מושבי העולים נועדה לאפשר לבני עדות המזרח להגיע למצב שבו יוכלו להתמודד עם האוכלוסייה האשכנזית ולהשתלב בנעשה בארץ", הוא אומר. "אגודת ישראל סימנה את ההיפך מזה".

היום, 52 שנים אחרי פרשת עמקה, נראה כי המעגל שנפתח בה נסגר לחלוטין. המשפחות התימניות שגורשו מעמקה לראשון לציון טופלו על ידי אגודת ישראל, שקלטה את ילדיהן במוסדות החינוך שלה. אחדים מצאצאי המשפחות האלה למדו בישיבות ליטאיות והגיעו לעמדות בכירות בעולם החרדי. היום הם נמנים, ברובם המכריע, עם תומכי ש"ס. התימנים שנשארו בעמקה, לעומת זאת, חינכו את ילדיהם בבתי ספר של זרם העובדים ולאחר מכן בבתי ספר ממלכתיים. רבים מהם מתגוררים במושב גם היום, עם ילדיהם ונכדיהם. ב-1999, בבחירות האחרונות לכנסת, ש"ס קיבלה בעמקה יותר קולות מכל מפלגה אחרת.

פורסם לראשונה בעיתון "הארץ", 31.3.2002

שיעור היסטוריה | ארתור רופין, מתגלה כגזען

ינואר 24, 2010

עודכן ב- 04:26 09/10/2009

שיעור היסטוריה | ארתור רופין, מאבות הציונות וההתיישבות, מתגלה כגזען

ארתור רופין, מאבות הציונות וההתיישבות, היה גזען, נטען במחקר חדש. הוא היה סבור שהגשמת הציונות מחייבת להשיג "טוהר גזעי" וראה ביהודים המזרחים גזע מנוון. האם כך החלה אפלייתם?

מאת תום שגב
ארתור רופין, משפטן וסוציולוג יליד גרמניה, נחשב אבי ההתיישבות הלאומית הציונית בארץ ישראל מאז 1908. הוא עסק בין היתר בהקמת דגניה ובפיתוח תל אביב, נמנה עם מייסדי בנק הפועלים ועד סוף ימיו, ב-1943, היה שותף להנהגת המפעל הציוני. רופין גם היה אחד מאבות החינוך העברי בארץ ישראל והתרבות העברית בכלל. תפישתו השפיעה, בין היתר, על השקפת עולמו של משה דיין.

כל זה ידוע לרבים. מה שידוע פחות, הוא שרופין סבר שהגשמת הציונות מחייבת להשיג "טוהר גזעי" בקרב היהודים. השקפתו שאבה השראה, בין היתר, מכתביהם של הוגים אנטישמים, לרבות כמה מאבות האידיאולוגיה הנאצית.

בעקבות השואה נטתה ההיסטוריוגרפיה הישראלית להצניע ככל האפשר את הסיפור המביך הזה ואף להעלימו כליל, אבל לפני שבועות אחדים אישרה אוניברסיטת תל אביב עבודת דוקטור ולפיה רופין לא רק הושפע מהתיאוריות שהולידו את הגזענות הנאצית, כי אם גם השפיע על גיבושן. מחבר הדוקטורט, איתן בלום, קובע כי למחקריו של רופין היתה "השפעה מכרעת" על תפישת הגרמנים בנוגע ליהודים כגזע.

רופין האמין שהיהודים המקוריים שחיו בארץ לפני חורבן הבית הראשון ועסקו בחקלאות השתייכו למעשה לשבטים לא שמיים. בשלב מסוים הם התחילו להתערבב עם הגזעים השמיים באופן שהפר את עקרון השימור הגזעי וכך התנוונו. הרכיב השמי בגזע היהודי, שנהפך בהדרגה לדומיננטי, ניתק אותם מעבודת האדמה ופיתח בהם את האינסטינקט המסחרי, את תאוותם לממון ואת חמדנותם הבלתי נשלטת. רופין האמין שזהו ליקוי הניתן לתיקון.

המשימה הראשונה שייחס למפעל הציוני היתה על כן, איתור של קבוצת היהודים "המקוריים", או "האותנטיים", אלה שיש להם קשר ביולוגי ישיר לקבוצה העברית הקדומה, טהורת הגזע. עבודה חקלאית קשה אמורה היתה לנפות מתוכם את האלמנטים השמיים. השורדים היו אמורים להשביח את הגזע. רופין סבר שיש סיכויים טובים למצוא מועמדים מתאימים בין היהודים האשכנזים במזרח אירופה.

יהודי המערב כבר היו נתונים אז בתהליך של התבוללות והיהודים הספרדים והמזרחים היו מצויים, לדעת רופין, בתהליכי התנוונות ביולוגיים, שהעמידו בספק את עצם השתייכותם לגזע היהודי. הוא אישר רק לאחר התלבטות את ייבוא הפועלים היהודים מתימן מפני שסבר שאין יהודים שחורים. כך החלה אפלית המזרחים בארץ ישראל, כבר אז, קובע בלום. בניגוד לדעה המקובלת, היא לא נולדה כתוצאה מ"אי-הבנה תרבותית", כי אם מתכנון שהתבסס על תיאוריות גזעיות. זו היתה, לדעת בלום, "גזענות פנים יהודית וממד אנשטישמי בתרבות העברית המודרנית".

רעיונותיו של רופין השתלבו בשיח האינטלקטואלי והמדעי המקובל בימיו, ששיבח את טוהר הגזע והרבה לעסוק ב"אוגניקה", כלומר השבחת האיכות הגנטית של האדם. התיאוריה הרואה באשכנזים את הטיפוס היהודי המובהק בעידן המודרני איפשרה לרופין לקבל את ההגדרות של מדעני הגזע הגרמנים ולהוציא את רוב היהודים מהקטגוריה של הגזע השמי.

על פי תפישתו, היהודים המקוריים והבריאים, האחראים למעלות של התרבות היהודית, משתייכים מבחינה גזעית בעיקר להודו-גרמנים. חודשים אחדים לאחר שהנאצים עלו לשלטון נועד רופין לשיחה ידידותית עם הנס גינתר, שנחשב לאחד המפיצים המרכזיים של תורת הגזע הנאצית. הפגישה נועדה, בין היתר, לקדם את המשא ומתן בין התנועה הציונית לבין שלטונות גרמניה הנאצית לקראת הסכם שאיפשר ליהודי גרמניה להגר לארץ ישראל ולהעביר אליה חלק מרכושם.

רופין מצטייר כאיש מורכב, מסובך עם עצמו ובאחרית ימיו כנראה גם מטורלל למדי. הוא צילם "טיפוסים יהודיים", מדד גולגולות, השווה טביעות אצבע והאמין שאפשר לקטלג יהודים אשכנזים לקטגוריות גזעיות שונות על פי מבנה חוטמם. סמוך למותו העלה על הכתב השוואה בין מבנה אפם של כמה אישים בולטים בתנועה הציונית, החל בתיאודור הרצל, שאת חוטמו הגדיר כ"אשורי-בוכרי". את אפו של יעקב פייטלוביץ, מזרחן שחקר את יהדות אתיופיה, תיאר רופין כ"אשכנזי-נגרואידי".

הדוקטורט של בלום, שנכתבה באנגלית, בהדרכתם של איתמר אבן-זהר וההיסטוריון האמריקאי סאנדר גילמן, הוא מרתק. בלום אומר שלא בשמחה מצא עצמו בתוך הסיפור

המרי המזרחי הראשון

ינואר 24, 2010
עודכן ב- 20:33 22/01/2010

חשיפה: במעברת עמק חפר, בשנת 1952, התעורר המרי המזרחי הראשון בישראל, שנקבר בין דפי ההיסטוריה

התנגשות בין כוחות משטרה לתושבי מעברת עמק חפר בחורף 1952 הובילה למהומות שגלשו במהירות אל מעברות אחרות והצריכה את התערבותו של ראש הממשלה דוד בן גוריון. ההתקוממות הזאת היתה, ככל הנראה, המרי המזרחי הראשון בתולדות המדינה. מדוע אין לה כמעט שום אזכור בספרי ההיסטוריה?

מאת שי פוגלמן
רק נביחות כלבים משוטטים ויללות תנים קידמו את פני עשרות השוטרים, שהתגנבו בטור חרישי בין פרדסי קיבוץ גבעת חיים בחסות חשכת בוקר מוקדמת. הטל הכבד שהצטבר על עלי העצים הרטיב את מדי החורף הצמריים שלהם והבוץ שהותירו גשמי אוקטובר הראשונים בחורף 52', הכתים את מגפיהם. כמה מהשוטרים מעדו בין הערוגות בזמן שהקיפו את היעד. אחרים נשרטו בזמן ההתגנבות מענפים שבורים ומגדרות התיל שהיו פזורות סביב. נפש חיה לא נראתה באפלת הלילה בסביבות מעברת עמק חפר. באין רשת חשמל כבו עד חצות כל נרות השמן, העששיות ופנסי הנפט בבדונים. גם מנורת הלוקס שהודלקה ליד צריף בית הכנסת במוצאי שבת כבר דעכה מזמן.

אף שרבים מתושבי המעברה לא עצמו עין באותו הלילה, איש מהם לא העז לצאת מפתח ביתו. הם העריכו כי המשטרה תחזור עם שחר כדי לתבוע את עלבונה בעקבות אירועי היומיים האחרונים, אך לא יכלו להעריך את עוצמת התגובה ואת חריפותה. גם השוטרים היו דרוכים לקראת הפלישה אל המעברה. בתדריך שניתן להם, לאחר שהוזעקו לתחנת חדרה ערב לפני כן, מיד לאחר צאת השבת, הם שמעו עדויות מחבריהם הפצועים. ההנחיות שנתן סגן מפקד הנפה לכוחות התגבור שזרמו כל הלילה אל חצר התחנה, היו חד משמעיות. לפני שיצאו למשימתם, בשעה ארבע וחצי לפנות בוקר, הצטיידו כמה מהם בנשק חם וכל האחרים באלות.

"פתאום הגיחו מהחושך שוטר וחייל, הם קפצו עלי וזרקו אותי בכוח לתוך הבדון", מספר צדוק מליחי, בן 68, אז ילד בן עשר שנתפס כשהלך אפוף שינה בדרכו אל השירותים הציבוריים של המעברה. גם חברו גטר משולם, בן 67, זוכר את אותו הבוקר והוא עדיין נבוך לספר איך שילשל במכנסיו מרוב פחד כשנתפס בנסיבות דומות על ידי לובשי המדים.

מיד לאחר שהתפרסו כמאתיים שוטרים וכוח עזר של שוטרים צבאיים מסביב למעברה ובין שביליה, נכנסו בשער הראשי שני ג'יפים והכריזו ברמקולים, בעברית ובערבית, על עוצר. כל 2,500 תושבי המעברה, ברובם עולים חדשים מתימן, נדרשו להישאר בבתיהם. שוטרים עברו מבית לבית, אספו את הגברים והנערים, ערכו חיפוש בין המזרנים ומעט רכושם של הדיירים. אלה לא הפגינו כל התנגדות. מדי פעם נשמעה ברחבי המעברה רק זעקת אשה חנוקה, בכי תינוק או צליל חבטה עמום.

לאחר הסריקות הוליכו השוטרים את כל הגברים, כאלף במספר, אל מגרש קרוב, ששימש בדרך כלל למשחקי הכדור של ילדי המעברה. שם הם הועמדו בשורות. מי שהתמהמה דורבן בלטיפת אלה או בעיטה. כך טופל גם כל מי שהעז להתמרמר או למחות על האלימות. כעבור דקות אחדות ירד שקט על המגרש והשוטרים החלו במסדר זיהוי המוני. בסיומו נעצרו 105 גברים שהובלו לתחנת משטרת חדרה. כל האחרים שוחררו במקום.

בשעה שמונה בבוקר עזב אחרון השוטרים את המעברה. הילדים הלכו לבית הספר, הגברים עלו על האוטובוסים בדרכם לעוד יום עבודה והנשים נשארו לסדר ולנקות את עקבות המהומה. השקט חזר לאזור.

דבר העוצר שהוטל על מעברת עמק חפר הגיע למחרת אל כותרות העיתונים. עדויות על אלימות השוטרים במעברה ובחדרי החקירות של תחנת משטרת חדרה הסעירו את הציבור. חברי כנסת ואישי ציבור יצאו למתקפה על צמרת המשטרה. דובריה לא נשארו חייבים ותקפו את תושבי המעברה ואת מליצי היושר שלהם. ראש הממשלה אז, דוד בן גוריון, שלח את נציגיו האישיים לחקור את המעורבים. גם מערכת המשפט נדרשה לדון בפרשה. בימים שלאחר מכן התכתשו כותבי הטורים בפרשנויות וניתוחים לרצף המאורעות האלימים, שהחל במפגש הטרגי בין תימנייה מבוגרת שיצאה ללקט עשבים כדי להאכיל את העז שלה לבין שומר שדות רכוב על סוסה שחורה וכלבת בולדוג חומה וקופצנית שנקראה מנרה.

היינו רעבים

מעברת עמק חפר שכנה בתחילת שנות החמישים מדרום לחדרה, בקרבת המועצה המקומית אליכין של היום. על פי עדויות של כמה מתושבי המעברה, סיפר להם יצחק בן אהרן, אז ממנהיגי מפ"ם וחבר קיבוץ גבעת חיים השכן, כי המעברה הוקמה במקום כדי לספק ידיים עובדות בפרדסים ובשדות, במקום מאות הפועלים הערבים שגורשו מכפרי האזור במלחמת העצמאות.

בקיץ 1950 שוכנו במעברת עמק חפר המשפחות הראשונות. הן קובצו על ידי פקידי הסוכנות היהודית ממחנות העולים של עין שמר, אלישיב, ראש העין, בית ליד ועוד מעברות אוהלים. רוב התושבים היו מעולי תימן אך היה גם מספר קטן של משפחות מיוצאי עיראק ופרס. הובטח להם כי בסביבות המעברה החדשה תימצא להם תעסוקה וכי המגורים בבדונים ובצריפים יהיו עדיפים בהרבה על האוהלים שבהם התגוררו.

כל בוגרי המעברה שהתראיינו לכתבה זו זוכרים ומתארים באופן מוחשי את תחושת הרעב שליוותה את חייהם באותה התקופה, לפני קרוב ל-60 שנה. "כולנו עברנו שלוש או ארבע מעברות לפחות לפני שהגענו לכאן והתנאים שמצאנו במעברת עמק חפר היו ממש קשים", מספר מליחי, "אבל חיינו אז חיים מאוד צנועים ומספקים. בבית הספר, למשל, למדנו כל הילדים בגילים שונים עד 14 באותה הכיתה. משפחות שלמות גרו בצריפים או בדונים שגודלם היה שלושה על שישה מטרים. ולכולם היה מקום ומיטה חמה. מהילדות אני זוכר גם הרבה נחשים, עכברים ועקרבים, שהתרוצצו מסביב, ואת השירותים שהיו תמיד בחוץ וללא מים זורמים".

ארוחת צהריים קיבלו ילדי המעברה בבית הספר. יהודה שיבי, בן 68, זוכר את התפריט שהיה כמעט תמיד קבוע – "מרק, סלט כרוב ודג בקלה. היינו שותים גם קקאו ומקבלים פרוסת לחם עם ריבה אדומה או ריבת תפוזים שנעשתה במעברה. תמיד היו בה הרבה מאוד חלקים מהקליפה". גם את כף שמן הדגים שקיבלו הילדים מדי בוקר זוכר שיבי היטב והוא עדיין מעווה פרצוף כשהוא מדבר על טעמו. את ארוחות הערב היו אוכלים בחיק המשפחה. בשר קנו רק פעם בשבוע ולעתים היו מצליחים המבוגרים להשיג בשוק השחור גם תרנגולת זקנה.

"זו היתה מכלאה מגודרת של מאות בני אדם רעבים ללחם וסביבם פרדסים עם תפוזים וקלמנטינות ושדות של ירקות", מספר מליחי. "אי אפשר היה לצפות מהאנשים שלא יגנבו במציאות כזאת". הוא מבהיר כי הגניבות שהבעירו את חמתם של החקלאים נועדו להשקיט רעב ממשי. "לפעמים כשעברנו ליד שדה, היינו תולשים איזה גזר ואוכלים אותו כמו שהוא, עם הקליפה ועם החול. כשהיינו עוברים בשדה של בצל אז היינו אוכלים אותו חי. בחופשות הקיץ אהבנו ללכת לים. זה היה מקום הבילוי היחיד שיכולנו להגיע אליו מעבר למגרש המשחקים של המעברה. שם היינו נשארים לישון על החוף יום או יומיים. בדרך הלוך וגם חזור, היינו יורדים על איזו מקשת אבטיחים. לא היה לנו כסף לקנות אוכל והיינו ילדים רעבים. לא ראינו במעשה הזה כל פשע".

מליחי מספר כי גם במעברה עצמה היו גניבות של מזון, טאבונים נפרצו וסירים שהושארו בלי השגחה על פרימוס היו עלולים להיעלם ולהימצא רק כעבור שעות כשהם ריקים ותחתיתם מצוחצחת.

בעקבות התגברות הגניבות של תוצרת חקלאית בקיץ 51' התלוננו כמה חברי מושבים וקיבוצים מהאזור במשטרת חדרה. הם טענו כי הסחיבות הפכו "מסחריות" וכי כמה מ"תושבי המעברה מצאו להם פרנסה מגניבת פרי הארץ ומכירתו בשוק השחור". סיורי משטרה נשלחו בעקבות התלונות לאזור, אך בארכיונים לא נמצא כל תיעוד לתפיסת גנבים. מפקדי התחנה לא יכלו להקצות כוח אדם נוסף לטיפול בבעיה, הגניבות מהשדות נמשכו והחקלאים פנו אל מנהל המעברה, מרדכי קוסובר. הוא היה אהוב על תושביה והיה מכונה בפיהם "ראש הממשלה, הרב והשדכן שלנו". אך כשגם הוא לא הצליח להעביר את המסר לקיבות הילדים הרעבים, נשכר למשימה שומר השדות והפרדסים משה קום.

השומר וכלבתו

הוא נולד בביילורוסיה ועלה לארץ עם אמו וחמשת אחיו, בעקבות אביו אליהו, שהיה ציוני. כבר מנערותו התבלט משה קום כרוכב מצטיין על סוסים ובקשריו הטובים עם שבטי הבדואים והפלאחים הערבים בעמק חפר. כשהיה בשנות העשרים לחייו התקיפו שני שודדים ערבים את משה ואביו בשדה. משה הרג אחד מהם בחבטה אחת והבריח את השני. לא עזרו ההסברים כי אותה חבטה הפילה את השודד רק במקרה על להב המחרשה, משפחת ההרוג דרשה נקמת דם ומשה הסגיר את עצמו בלית ברירה לידי המשטרה הבריטית. אמו הצליחה לגייס אלף לירות שנדרשו לשיחוד השופט, שזיכה אותו לבסוף מכל אשמה. קום חזר אל העמק ואף אחד מהפלאחים לא העז להתעסק איתו עוד.

לילדי המעברה של אז זכור משה קום כ"שומר עז נפש רכוב על סוסה וחמוש באקדח, שלצדו הולכת תמיד הכלבה מנרה". כיום הוא בן 85 ועדיין מתגורר במושב חיבת ציון השכן. הוא זוכר היטב את הפרשה, אך בעצת בניו סירב להתראיין לכתבה. יחסיו של קום עם תושבי המעברה היו מורכבים. היו לו חברים רבים מבין העולים, אך כשנתפס מישהו מהם גונב מהשדות הוא היה הופך, לדבריהם, ל"חסר רחמים". בכתבות שהתפרסמו בעיתונות בעקבות האירועים במעברה הובאו עדויות של תושבים אשר קום הפליא בהם את מכותיו או שיסה בהם את כלבתו, לעתים גם בילדים או בקשישים.

"אין ילד במעברה שלא קיבל ממנו מכות", מספר מליחי וצוחק. "המאבקים איתו היו חלק ממשחקי הילדות שלנו. היינו בורחים לו בין השבילים, מציבים שומרים שיתריעו אם הוא מתקרב ולפעמים מתעמרים בו כשהרגשנו בטוחים בין גדרות המעברה. אבל כשהוא היה תופס מישהו מאיתנו… אוי ואבוי לו. אז לא היו רחמים. משה היה שומר טוב שעשה את העבודה שלו, אבל לפעמים הוא היה לוקח את הסמכות הזאת ואת כוח הזרוע למקומות מוגזמים".

עד היום חלוקות הדעות אם באותו ערב של יום חמישי, 25 באוקטובר 52', כשפגש השומר משה קום את רזל גדאסי מהלכת בשביל בין פרדסים, הוא עשה את עבודתו נאמנה או לקח את הסמכות וכוח הזרוע למקומות מוגזמים. מה שברור הוא שהמפגש הזה הדליק את הניצוץ שהביא לתבערה הגדולה.

לטענת תושבי המעברה, כפי שהובאה בעיתוני התקופה וכפי שהיא מסופרת עד היום, גדאסי יצאה בשעת ערב מביתה כדי לאסוף עשבים רטובים, שישמשו אוכל לעז שלה, שהוחזקה קשורה לבדון המשפחה. בדומה לנשים חרוצות אחרות שגידלו עז או שתיים במשק חי קטן במעברה, אספה גדאסי באותו היום כמות כפולה של עשבים, כדי שתספיק לעז גם לשבת. בכמה מהעיתונים נכתב כי בזמן שפגשה את קום, נמצאו בין צרורות עשביה גם חמישה קילו פרי הדר. במקומות אחרים נכתב 20 קילו בוטנים. על כולם מוסכם כי קום, אשר נשאר רכוב על סוסתו, פיזר את חבילותיה של גדאסי במקל או אלה, וכי כלבתו מנרה תקפה והפילה את האשה.

גדאסי חזרה אל המעברה בוכייה. נשים שיצאו לקראתה עזרו לה להיכנס לביתה וטיפלו בפצעים ובחבלות שנגרמו מנשיכות הכלבה ומהנפילה. בזיכרון הקולקטיבי של יהודי תימן היתה טבועה כבר אז צלקת כאובה מתקיפות קודמות של נשים תימניות שיצאו לקושש עשבים או זרדים. הדיווח הראשון של תקיפה כזאת התפרסם בעיתון "הפועל הצעיר" בשנת 1913: במושבה רחובות תפס איכר מקומי אשה תימנייה, שיצאה ללקט זמורות יבשות בכרם לשם הבערת הטאבון, והשפיל אותה. בעקבות "המקרה ברחובות" התפרסמו "המקרה בפתח תקוה" שבו הותקפה מקוששת זקנה, "המקרה בחדרה" שבו הותקפה נערה ותכשיטיה נתלשו מעליה, ועוד שלל "מקרים" בעלי אופי דומה במושבות אחרות.

מעדויות אנשי המעברה מתברר כי דבר ה"מקרים" ידוע ומוכר כיום לכולם, אך לא ברור אם כבר אז, בתחילת שנות החמישים, הוא היה נוכח בתודעתם ואם שייכו את המקרה של גדאסי לרצף המקרים מתחילת המאה.

נקמת הצנחן

מזג אוויר נעים שרר ביום שישי, למחרת ההיתקלות בפרדס בין משה קום לרזל גדאסי, שתיקרא מעתה "המקרה בעמק חפר". רבים מהחיילים תושבי המעברה חזרו לחופשת השבת, וכמה מהגברים עוד הספיקו, לאחר יום העבודה הקצר, לקנות בשוק השחור קופסת שימורים או נתח בשר, תוספת לארוחת הערב. הנשים היו עסוקות בהכנות לקראת השבת. רצפות הצריפים נשטפו, תבשילים הותקנו וכבסים התנופפו מכל עבר תחת שמש אוקטובר המלטפת. ילדי המעברה, כהרגלם, שיחקו כדורגל במגרש הסמוך ומשה קום נראה רוכב על סוסתו בשבילי הפרדסים. התלוותה אליו, כמו תמיד, כלבתו מנרה.

גם עובדיה גדאסי, בנה החייל של רזל, יצא באותה השבת הביתה. הוא שירת ביחידת הצנחנים הצעירה של צה"ל ומתואר עד היום על ידי יוצאי המעברה כבחור "כריזמטי, חסון ואמיץ". כששמע מאמו על התקרית בפרדס הוא כינס בצריפו לאחר ארוחת הערב את שלושת חבריו הטובים, יפת אבידר, יוסי בארי ומשה שהיבי, גם הם חיילים בחופשה. לאחר התייעצות קצרה הם החליטו לצאת למחרת עם בוקר אל הפרדסים ולנקום בשומר קום.

מיד עם סיום תפילת שחרית של שבת, הצטיידו ארבעת החברים באלות ויצאו לארוב לשומר. הם צירפו לחבורה את זכריה סמינה, עובדיה מליחי ואת הילד יהודה, אחיו הצעיר של משה שהיבי, כדי שישמש פיתיון. "הייתי אמור להסתובב בשבילים ולאכול קלמנטינות בתקווה שמשה קום יתפוס אותי", הוא מספר על תפקידו ומתאר איך הנערים והחיילים הסתתרו בינתיים בין העצים. כעבור כמה שעות של המתנה משה קום לא נראה באופק וגדאסי החליט בצער רב לקפל את המארב.

כשקרבה החבורה אל המעברה, נראה לפתע קום דוהר על סוסתו מרחוק. גם תיאור המפגש בין קום לארבעת החיילים בחופשה רווי גרסאות. הילדים ששיחקו במגרש הסמוך טוענים כי בעיצומה של הקטטה שלף עובדיה גדאסי את אקדחו של קום וירה אל עבר הכלבה. כך גם נכתב בכמה מעיתוני התקופה. משה שהיבי, שהיה אחד התוקפים, טוען בתוקף עד היום ש"לא נורתה ירייה". אחרים תיארו את עובדיה גדאסי מסתער על הכלבה ופוער את לסתותיה בידיו, עד שייללה מכאב. בעיתון "הארץ" נכתב ש"תוקפיו לא חסכו 'מהלומות מתחת לחגורה'" וסמינה, שהיה גם הוא בחבורה, מתעקש בכלל ש"משה קום היה זה שהתחיל ושיסה בנו את הכלבה".

כשהסתיימה הקטטה נסה הכלבה מהמקום כשהיא מדממת, הסוסה נלקחה אל המעברה ונקשרה אל המקלחת הציבורית, האוכף הושלך אל המחראות ומשה קום נותר לבדו בשדה, חבול וחסר הכרה.

אינתיפאדה במעברה

"בסביבות השעה שתיים בצהריים ראינו ג'יפ משטרה מתקרב אל המעברה", מספר צדוק מליחי. "זה היה מוזר שרכב נכנס למעברה ועוצר ברחבה המרכזית בשבת". גם סמינה התפלא לראות רכב משטרתי בלב המעברה כשיצא מביתו בדרך לתפילת מנחה ולימוד תורה בבית הכנסת. "שני שוטרים יצאו מהרכב", מספר מליחי. "למזלם הרע, האדם הראשון שפגשו היה שיכור המעברה. קראו לו מנחם שארמה והוא היה הר אדם, איש חזק בצורה קיצונית".

מעדויותיהם המאוחרות מתברר כי סמל המשטרה משה פרידמן והשוטר שליווה אותו התעלמו משארמה ויצאו לחפש אחר עובדיה גדאסי. שארמה צעד בכבדות אל הג'יפ, הטיח בנהג תוכחה על חילול השבת ולטענת הילדים מילמל עוד הרבה דברים שאף אחד לא ממש הבין. כשהבחין שארמה כי בנוסף לנהג יושב ברכב גם השומר משה קום, הוא דרש שהאחרון יוסגר לידיו, החל לחבוט בג'יפ וניפץ באבן את אחת משמשותיו. אחר כך עקר שארמה את אחת מדלתות הרכב. משה קום והנהג יצאו ונסו על נפשם.

הסמל פרידמן והשוטר לא ידעו מה התרחש בהיעדרם והמשיכו בחיפושיהם. שארמה, שיכור מההצלחה, יצא בעקבותיהם. בדרך הצטרפו אליו עוד עשרות מתושבי המעברה ששמעו כי הניס את משה קום ואת נהג הג'יפ. בתוך דקות נוצרה מהומה מסביב לשני השוטרים. החלו דחיפות. במהרה הן הפכו למכות. עשרות תושבים חבטו בשוטרים מכל עבר. כשהבין הסמל פרידמן כי סכנה מוחשית נשקפת לחייהם, הוא החליט לברוח גם כן. על פי הפולקלור המקומי חגג שארמה את גירושם של השוטרים מהמעברה כשהפך את הג'יפ הנטוש בשתי ידיו. לתיאור זה אין ביסוס מעדויות השוטרים.

שלושת השוטרים המבוהלים דיווחו בטלפון לתחנת משטרת חדרה על התקרית במעברה ודרשו תגבורת של 300 שוטרים. בעיתון "הארץ" מסופר על תגובת מפקד הנפה ש"השיב על כך שהם נמצאים עדיין תחת רושם האינצידנטים ולכן המספרים הם מוגזמים. לדעת הקצין יוכלו להספיק 25 שוטרים".

מפקד התחנה, המפקח פישר, החליט להגיב במהירות. הוא רוקן את התחנה מכל שוטריה ויצא בראש כוח שמנה 25 שוטרים ושלושה כלי רכב למבצע מעצרים נרחב במעברה. גם שלושת השוטרים שהותקפו כמה שעות קודם לכן הצטרפו. עכשיו היו ברשימת המבוקשים שלהם גם שארמה השיכור ועוד כמה דמויות שהצליחו לזהות.

שיירת מכוניות המשטרה הגיעה למעברה קצת אחרי חמש בערב. הפעם החנו את כלי הרכב מחוץ לשער ושמירה הוצבה עליהם. שאר השוטרים חולקו לשני כוחות בפיקודם של פישר וקצין נוסף. הכוח בפיקודו של פישר, שכונה בפי תושבי המעברה "השריף", צעד אל צריפו של עובדיה גדאסי. הכוח השני יצא לסריקות אחר חשודים במעברה.

הכוח של פישר איתר את גדאסי ליד צריפו. השוטרים ביקשו לעצור אותו אך הוא סירב, בטענה כי הנו חייל ואין בסמכותם לעשות כך. השוטרים התעקשו וניסו להפעיל כוח. בתוך דקות הם הוקפו המון זועם שמחה על ניסיון המעצר ועל חילול השבת. גם הפעם הפכו הקריאות במהרה לדחיפות. עשרות מתפללים יצאו מבית הכנסת והצטרפו אל המהומה. השוטרים בתגובה שלפו אלות. עשרות מתושבי המעברה תלשו קרשים מגדר בית הספר והשיבו מהלומות. אבנים הושלכו מכל עבר. גם הפעם היתה ידם של תושבי המעברה על העליונה.

הקצין פישר העיד אחר כך איך הרגיש כי "סכנת חיים מוחשית נשקפת לכוח". הוא הורה לשוטרים לסגת. בתוך דקות הפכה הנסיגה למנוסה מבוהלת. השוטרים ברחו על נפשם, אך כמה מהם נתפסו והובלו אל הרחבה המרכזית של המעברה. שם התקבצו עשרות תושבים שהיכו בהם מכל עבר. ילדים ונשים זרקו חול לעיניהם, מדיהם נקרעו, שעונים נתלשו מידיהם. יהודה שיבי זוכר איך בחורה אחת גנבה להם את המשרוקיות ומילאה אותן בחול.

רק כעבור כעשרים דקות הצליחו כל השוטרים להיחלץ בשן ועין משטח המעברה. קצתם סבלו משברים בגפיים, אחרים מחבלות קשות בכל חלקי הגוף. לפחות חמישה מהם פונו בהמשך הערב לקבלת טיפול בבית חולים. לאחר שהשברים קובעו וגובסו, והפצעים נחבשו, נאספו השוטרים בחזרה אל התחנה כדי שיוכלו להשתתף במסדר הזיהוי ההמוני שתוכנן לבוקר שלמחרת. ארבעת החיילים שתקפו את משה קום לא חיכו להם. הם ברחו באותו הלילה מהמעברה ושבו ליחידותיהם.

"לא יכולתי לסבול מצב זה, כי על כף המאזניים היתה לא רק הפרסטיז'ה של המשטרה, אלא גם של מרות המדינה", צוטט בעיתון "מעריב" מפקד הנפה יצחק אבינרי, כשהסביר את המניע למעצרים ההמוניים בבוקר יום ראשון, 26 באוקטובר 52'. אך הציבור בארץ לא היה צריך לחכות לעיתוני הערב כדי ללמוד על מסכת האירועים האלימה. מהדורות החדשות ברדיו סיפרו על המעצרים כבר משעות הבוקר המוקדמות. הידיעות והשמועות עברו כשריפה בשדה קוצים וליבו את האש שנדלקה באותו הבוקר בעוד עשרות מעברות בכל רחבי הארץ.

גל הפגנות

חורף 1951, שנה לפני התקריות במעברת עמק חפר, זכור עד היום לישראלים רבים מבני 60 ומעלה, כאחד הסוערים והקרים ביותר שידעה המדינה. בשיאו, שהגיע בסוף דצמבר, שטף גשם עז את הארץ במשך כמה ימים ללא הפסקה. דרכי הגישה ליישובים מרוחקים נותקו, מאות בתים הוצפו ואלפי בני אדם מצאו את עצמם בשיאה של הסופה בלי קורת גג. מי שנפגעו במיוחד היו 65 אלף תושבי המעברות. קרוב ל-10,000 מהם פונו באותו החורף ליישובים שכנים ולמחנות צה"ל, לאחר שהוצפו או התמוטטו האוהלים, הבדונים, הפחונים והצריפים שבהם התגוררו.

גם ילדי מעברת עמק חפר פונו באותו החורף למשך עשרה ימים רצופים בתקופת חג החנוכה למשקים וקיבוצים בסביבה. עבורם זה עדיין זיכרון מתוק, בעיקר בשל "מקלחת ראשונה בחיים עם מים חמים זורמים, ואסלה לבנה, שנמצאת בחדר שירותים פרטי, שצמוד ממש למבני המגורים", כפי שאומר צדוק מליחי. גם החשמל שהאיר את מקלטם הזמני הרשים את ילדי המעברה, שפגשו בו קודם רק במקומות ציבוריים או בחתונות.

המדינה נזעקה לעזרת העולים. הצבא גייס גדודי מילואים, מצילי חוף תל אביב נקראו לשוב מחופשת החורף עם החסקה שלהם כדי לסייע בחילוץ הטובעים ומטוסי חיל האוויר הצניחו כיכרות לחם ליישובי הנגב המנותקים. בדיון חירום שנערך בכנסת סקרה את המצב במעברות שרת העבודה אז, גולדה מאירסון. היא סיפרה עד כמה גופי הממשל מתפקדים היטב, טענה כי האשמה נמצאת בפגעי הטבע וקראה לציבור להתנדב ולעזור.

בסופה של ישיבה סוערת במליאה הוחלט "לשלוח מעל במה זו עידוד והוקרה לעולים במעברות". הוכרזה גם מגבית למענם, במטרה לגייס שלושה מיליון לירות בתוך שלושה חודשים. כעבור חצי שנה נאספו 120 אלף לירות בלבד, פחות מחמישה אחוזים מהסכום המיועד. בביטאון ההסתדרות "דבר" רמזו כי הכישלון נבע בין השאר ממגבית מתחרה שהקימה המפלגה הקומוניסטית (מק"י), שגייסה כספים לילדי המעברות בעיקר בסקנדינביה, תוך השמצת "'הריאקציה הציונית' שהובילה למצב".

חלפה שנה. עם בוא חודש אוקטובר 52' התכסו שמי הסתיו עננים, גשמים ראשונים ירדו לפרקים ושלל הבטחות הפוליטיקאים באשר לפתרונות דיור הולמים, לא קיבלו כל אחיזה בשטח. עד היום חלוקות הדעות אם זו היתה התפרצות ספונטנית או שהיתה איזו יד מכוונת, אך אפשר לקבוע כי "המקרה בעמק חפר" השפיע על גל הפגנות ומרידות שהתעורר מיד במעברות נוספות.

בשעות הבוקר המאוחרות של אותו יום ראשון, 26 באוקטובר, יצאו כ-150 מתושבי מעברת כפר סבא בצעדה לכיוון בניין המועצה בדרישה למציאת פתרונות דיור סבירים לקראת החורף. לאחר שראש המועצה סירב לפגשם, נשארו המפגינים לשבת על מדרגות הבניין כל הלילה והכריזו על שביתה. למחרת היום הוכפל מספרם. נציגיהם זכו לבסוף לפגישה עם ראש המועצה רק לאחר שצעיר בן 28 פרץ לבניין, תוך כדי שבירת שמשה. הוא נפצע בידו, נעצר על ידי המשטרה וביום שלמחרת תואר בעיתון "דבר" כסתם "חמום מוח".

עוד באותו הבוקר, מאות מתושבי מעברת חירייה יידו אבנים וניפצו את גג הרעפים וחלונות בית הספר שבמעברה. הם מחו על התוכנית להוציא את קצתם מהאוהלים ולשכנם מחדש בצריפים שהוקמו במרחק שלושה קילומטרים מביתם, ללא שביל גישה, מים זורמים או חשמל.

בשעות הצהריים של אותו היום יצאו כשלושים נציגים ממעברת עיר המפרץ, ליד חיפה, למחאה מול בית הסוכנות היהודית בעיר, בטענה כי למרות ההבטחות בעקבות החורף שעבר, כביש הגישה אל המעברה טרם נסלל והם חוששים כי ינותקו מכביש עכו-חיפה עם בוא הגשמים. באותה העת בדיוק יצאו עשרות מתושבי מעברת ראש העין לתל אביב כדי למחות על העברת באר מים שנמצאה בתחום המעברה, לידי חברת מקורות.

ביום למחרת הצטרפו לגל ההפגנות כ-1,500 מתושבי מעברת בית ליד, שדרשו פתרון דיור לקראת החורף. הפגנות על רקע דומה נערכו במעברות סקיה, רחובות, טירה ובכפר העובדים מסילת ציון, הקרוב לירושלים. שם התמרמרו על מחסור במקומות עבודה.

שחרור העצורים

עצורי מעברת עמק חפר הובלו לתחנת משטרת חדרה בשלוש משאיות תחת אבטחה כבדה של שוטרים חמושים. לאחר חקירה ראשונית נשארו בחדרי המעצר 39 חשודים, נגדם התגבשו כתבי אישום. כל האחרים שוחררו עד הלילה. כמה מהעצורים העידו כי נחקרו באלימות קשה, שנתפסה בעיניהם בעיקר כנקמה מצד השוטרים על פציעת חבריהם. העצורים טענו כי נעשה להם עוול, והחליטו להכחיש בחקירות כל מעורבות בקטטה ולא לשתף פעולה עם השוטרים עד שיזכו לפגישה עם עורך דין או עם נציגי המעברה.

במשטרת חדרה נערכו למעצר ממושך והזמינו ממשטרת חיפה מנות מזון נוספות, באישור הממונה על ההספקה בנפה. אך העצורים לא היו זקוקים לכך. לדברי מליחי, על פי המסורת שהיתה נהוגה בתימן, יצאה שיירה של בני המשפחות מהמעברה עם סירים מלאים בג'חנון, קובנה ועוד מאכלים תימניים מסורתיים של שבת בשביל העצירים. בדיווחי המשטרה נכתב כי "השיירה תרמה להלהטת הרוחות וחיזקה את רוחם של בני המעברה שהמתינו למשפטם".

ראש הממשלה בן גוריון שלח באופן בהול את מזכירו הצבאי נחמיה ארגוב ואת חבר הכנסת ישראל ישעיהו, נציג מפא"י ואיש העדה התימנית, לאסוף עדויות ממקום האירוע. הם פגשו את העצירים, את מפקד הנפה אבנרי ואת ועד המעברה, שהורכב משמונה חברים, בהם הרב, השוחט ו"עיראקי אחד", כפי שציין בן גוריון ביומנו.

מפגש העצורים עם ח"כ ישעיהו חיזק את רוחם. סמינה זוכר איך העבירו את הלילה כולם בתא אחד, בשירה עולצת ובריקודים לאור נרות. גם דבר המהומות במעברות האחרות הגיע לאוזנם ושיפר את ההרגשה ואת הביטחון העצמי מול השוטרים בחדרי החקירות.

בן גוריון קיבל את ישעיהו וארגוב לפגישה מיד כשחזרו לירושלים. בסיכומה הוא ציין ביומנו את המלצת המזכיר הצבאי ארגוב, שטען כי יש לשחרר את העצורים מיד "ולחסל עד כמה שאפשר העניין". מנגד הועלתה הסתייגותו של מפכ"ל המשטרה, שגם היא תועדה ביומן: "יחזקאל סחר חולק על מסקנה זו. שוטרים הוכו. חיסול יעשה רושם רע על השוטרים ויחנך שאר המעברות לבזות השוטרים והחוק".

בסופו של דבר ניצח הפרגמטיזם הבן-גוריוני וביום שלישי בבוקר הובאו 22 מהעצורים בהליך מזורז לבית משפט השלום בנתניה. התובע מטעם המשטרה, הקצין פרנקל, ביקש באופן מפתיע להקל בדין עם הנאשמים. כך גם ביקש מהשופט מנהל המעברה קוסובר, שהבטיח כי מקרים כאלו לא יישנו בעתיד. על הנאשמים שהודו בתקיפת השוטרים נגזרו 15 לירות קנס. על שלושת הנאשמים שכפרו באשמה – 50 לירות או חודש מאסר. למחרת שוחררו כולם בערבותו האישית של קוסובר, שגם הבטיח כי ישלם את הקנסות מתקציב המעברה. ככל הידוע, כל החיילים שהיו מעורבים בתקיפתו של משה קום לא נשפטו על מעשיהם.

כעבור יום פסקו בהפתעה כל ההפגנות במעברות השונות ברחבי הארץ. כל עיתוני התקופה תמהו על העיתוי ועל העובדה שכולן פסקו באחת. בעיתון "דבר" נטען כי זו היתה ההוכחה לכך שאנשי מק"י וחירות הם שעמדו מאחורי ההתפרעויות המאורגנות, שהיו "פרי הסתה מופקרת". עיתוני מק"י וחירות הכחישו וטענו כי המצוקה, בכל מקום ומקום, הובילה את האנשים לצאת את בתיהם ולמרוד.

גיבורי ילדות

"עצורי המעברה הפכו לגיבורי הילדות שלנו", מספר מליחי המתגורר כיום באליכין. "כל מי שלקח חלק באירוע הרגיש על הגובה בעקבות המקרה", מחזק יהודה שיבי, תושב אליכין גם הוא, את דבריו ומוסיף כי "המבוגרים הרגישו שמצאו דרך לפרוק זעם שהצטבר אצלם במשך תקופה ארוכה כנגד הממסד. אנחנו, הילדים, סתם נהנינו מכל המהומה ששברה את השגרה במעברה".

בעקבות האירועים עבר הטיפול במעברת עמק חפר לידי משטרת נתניה. המועצה המקומית אליכין, שהוקמה ליד המעברה ב-55' ואוכלסה בעיקר בתושביה, נמצאת בתחום אחריותה של תחנה זו עד היום, למרות קרבתה הגדולה לחדרה.

משה קום המשיך לשמור בפרדסים ובשדות. במהרה חזרו יחסיו עם תושבי המעברה לקדמותם, במיוחד לאחר שלדבריהם "הוא נהיה הרבה יותר רגוע ופחות תוקפני". רובם לא נטרו טינה וכמה מהם שומרים איתו על קשרי ידידות עד היום.

במשך ימים אחדים לאחר המאורעות המשיכו להתכתש מעל דפי העיתונים דוברי המשטרה ותומכיהם של תושבי המעברה. ח"כ ישעיהו מסר לעיתונאים כי לדעתו "המשטרה שגתה במקרה זה ולא היה כל צידוק לריכוז כוח משטרתי גדול נגד תושבים הידועים כשלווים ושקטים". קצין העיתונות של המשטרה, יגאל מוסינזון, פירסם בתגובה הודעה מטעמו. הוא גינה את "אמצעי התקשורת שלא נקטו סיקור הוגן למאורעות שהתרחשו במעברה, בכך ששמעו רק צד אחד". עוד אמר מוסינזון, כי גם בעבודת הוועדה שמינה ראש הממשלה יש פגם בכך ש"לא בדקה את עדויות השוטרים". מוסינזון הציג לעיתונאים את מדי השוטרים שנקרעו, את עדויותיהם הכתובות וציין את העובדה כי אף לא אחד מתושבי המעברה נפצע מאלימות השוטרים במהומה.

דברי הביקורת על תושבי המעברות שהתקוממו באותו היום נשאו אופי עדתי בולט. בתיאורי ההפגנות נערכה הבחנה ברורה בין בני עדות המזרח לבין דוברי האידיש המעטים, שעוד נותרו באותו החורף במעברות. בכל מקום דאגו לבדל בין שתי הקבוצות ולהדגיש את אי מעורבותם של האשכנזים במהומות.

בחלק נכבד מתיאורי המהומות הוצגו המזרחים כנצלנים התלויים בחסדי המדינה, או כפי שניסח זאת כתב "דבר השבוע" בסיכומו של אותו גל הפגנות: "וכל זה למה? משום שבמשך שנים הרגלנו את עצמנו ואת העולים למחשבה, שקליטת עלייה – פירושה תשלום דמי בטלה ממש". כתבי העיתונים תיארו שוב ושוב את העולים מארצות ערב כ"פרימיטיבים", "בטלנים", "יושבי בתי קפה", "חמומי מוח" ו"חסרי תרבות". אחדים מהם ציינו גם שהעולים מזניחים את ילדיהם, שהם גנבים ושכדאי שיגידו תודה על כל מה שהמדינה עשתה בשבילם. במקרים הקיצוניים ליוו את הכתבות בדיחות חסרות טעם ומתנשאות על מצבם העגום של העולים.

כתבה שהתפרסמה ב"העולם הזה", להבדיל, סיכמה את ההתקוממות בנימה אוהדת: "בעשרות מעברות בכל קצווי הארץ סערו השבוע רוחות אלפי עולים, אשר יצאו, בפעם הראשונה במאורגן, הוכיחו לשאר האומה מה חזק כוחם. עסקני מפלגות שפרנסתן תלויה ברוחות הנושבות בבדונים, עבדו שעות נוספות, מיהרו לעבד את הקרקע הפורייה… מכות, שביתות, מצורים, חלונות מנופצים ושוטרים מותקפים היו התוצאות".

אך במהרה חדלו גם אמצעי התקשורת מעיסוק בפרשה וסיפור המרד במעברת עמק חפר נקבר הרחק מהתודעה הציבורית של המדינה הצעירה. ככל הידוע, פרט להערת שוליים בספר שנקרא "המסכה – מבוא לאסטרטגיה אתנית של המשטרה במדינת ישראל" מאת ד"ר אהרון יצחקי, לא תועדו האירועים בספרי ההיסטוריה או במחקרים שעוסקים בתקופה. וכך, ניצניו של המרד המזרחי המאורגן הראשון, שהקדימו בשמונה שנים את מאורעות ואדי סאליב נשכחו מדעת הציבור, אך לא מזיכרונם של כל המעורבים בו.*

shayf@haaretz.co.il

כל הזכויות שמורות ,"הארץ" ©

שיעור היסטוריה | אפליה בוואדי

ינואר 24, 2010
עודכן ב- 11:44 10/07/2009

שיעור היסטוריה | אפליה בוואדי

שרי הממשלה התקשו להבין שמהומות ואדי סאליב, שפרצו לפני 50 שנים, אינן נובעות מבעיות המוסר של עולי מרוקו

מאת תום שגב
בשעות הערב של יום רביעי, 8 ביולי 1959, השתכר אחד מתושבי שכונת ואדי סאליב שבחיפה, יעקב אלקריף, והחל להשתולל. שני שיאים היו לערב ההוא: באחד יידה אלקריף בקבוקים ריקים לעבר מכונית משטרה שבאה לעוצרו. אחד השוטרים ירה בו ואלקריף נפצע קשה. בשיאו השני של הערב, הקיפו כמה מתושבי השכונה מכונית משטרה, גררו מתוכה את אחד השוטרים והניחו לו רק לאחר ששוטר אחר וגם אזרח, ירו גם הם, הפעם באוויר. למחרת יצאו כמה מאות מתושבי השכונה להדר הכרמל, פרצו חלונות ראווה והציתו מכוניות. היתה זו הראשונה בשורה של מחאות אלימות בישראל. רוב המשתתפים בתקריות אלה היו יוצאי צפון אפריקה.

השבועון "העולם הזה" תיאר את האירועים כ"מרד המרוקנים", השר פנחס ספיר אמר בישיבת הממשלה כעבור כמה ימים, שזה היה "פוגרום". פרוטוקול הישיבה הזאת פתוח כיום לעיון. יש בו עניין רב. ששת העמודים הראשונים מכילים תיאור שמסר שר המשטרה, בכור שלום שטרית. לפני שיכול לדווח לשרים מה קרה, היה על השר להסביר להם מה זה "סמל חטאים". התברר שהכוונה לסמל משטרה העוסק בחקירת "חטאים" ובקיצור קוראים לו "סמל חטאים". השרים הסתפקו בהסבר זה. כולם הסכימו, פחות או יותר, שהאחריות מוטלת על "אנשים בעלי מוסריות ירודה, הידועים כמעורבים בפשעים וזנות". זאת היתה הדעה הרווחת גם בציבור: בארכיון "הארץ" תייקו את הידיעות על התקרית במעטפה שהגדרתה "פלילים-טרור".

שטרית השתדל לשכנע את עמיתיו שהמשטרה פעלה בהתאם לסמכותה לירות באוויר. שר הפנים, ישראל בר-יהודה, דרש לדעת כיצד, אם כן, נפצע אלקריף ושר האוצר לוי אשכול העיר: "כנראה שהאיש היה באוויר". בר-יהודה היה היחיד מבין השרים שחש, כבר אז, שהאירועים משקפים בעיה חברתית עמוקה. רוב עמיתיו התרשמו בעיקר מכך שזעם התושבים כוון נגד המועדונים של מפא"י וההסתדרות. הם ראו בכך איום פוליטי, לא סימפטום חברתי. סוף הדיון יוחד לשאלה כיצד למנוע מהנושא לבוא לדיון בכנסת. הממשלה החליטה להקים ועדת חקירה. היושב ראש היה השופט משה עציוני.

עציוני הביא אתו דעה מוצקה. עוד לפני שהוועדה שמעה את כל העדים, כתב עציוני לראש הממשלה דוד בן-גוריון: "אינני רואה את הבעיה כשאלת ?הפליה' דווקא, אלא כבעיית ?מיזוג הגלויות' על כל צדדיה". ראש הממשלה השיב לשופט מכתב ארוך ובו, בין היתר, המשפט הבלתי נשכח הזה: "בריון, גנב, רועה זונות או רוצח אשכנזי לא יצליח לעורר אהדת העדה האשכנזית (אם יש עדה כזו) וגם לא יעלה על לבו דבר כזה, אך בקרב עדה פרימיטיבית דבר זה ייתכן".

מסמכי העבודה של ועדת החקירה פתוחים כיום למחקר בגנזך המדינה, ויש בהם חומר מרתק. מתברר שמכתבים מישראל למרוקו עוכבו בצנזורה ועברו ניתוח סטטיסטי מפורט, כדי לעמוד על מצב רוחם האישי והפוליטי של יוצאי מרוקו בישראל. בין 600 מכתבים שנבדקו – רק תריסר הזכירו את ואדי סאליב. נתון זה חיזק את הדברים שעציוני כתב לבן-גוריון והיה בין הגורמים שהולידו את הממצא העיקרי בדו"ח הוועדה: "לא נותר בביתנו כל צל של ספק שאפליה מכוונת מצד מוסדות המדינה והלאום איננה קיימת כלל". עם זאת כתבה הוועדה ש"יש ונוצרים מצבים של קיפוח ואפליה למעשה", אך אלה קיימים "לכל היותר בדרגים הנמוכים".

את עיקר הבעיה איתרה הוועדה ב"תחושת הקיפוח", מעין בעיה פסיכולוגית שאפשר להתגבר עליה בעזרת יותר "אהבת אחים" ומאמץ להעמיק את "מיזוג הגלויות", גרסה ישראלית ל"כור ההיתוך" האמריקאי שהעיתונים תיארו לפעמים גם במונח "התבוללות". לוועדה היו גם כמה המלצות מעשיות ובהן סגירת המעברות.

הפערים בחברה הישראלית עדיין מזוהים במידה רבה עם המוצא העדתי והלאומי; עם השנים הביאו לתקריות אלימות נוספות, כגון אלה שיזמו "הפנתרים השחורים". הביטוי התרבותי של "מיזוג הגלויות" יכול לגרום לכמה מאבות המדינה האשכנזים להתהפך בקבריהם. אבל 50 שנה אחרי ואדי סאליב, נראה שהמאבק המזרחי הצליח ככל שהתמזג, התבולל או השתלב בכללי המשחק של הפוליטיקה הישראלית. בתוך כך חוללו המזרחים את המהפך שהביא לבחירת מנחם בגין והקימו את ש"ס שהשפעתה עולה בהרבה על כל מה שחלמו בוואדי סאליב.

כל הזכויות