חשיפה: המודיעין הבריטי עודד את הפלישה של צבאות ערב לישראל ב–1948
מאת מאיר זמיר
פורסם ב – 11/09/2014 14:20
מסמכים מארכיונים סוריים שהגיעו לידי הצרפתים מאפשרים לבחון את "החוליה החסרה" בהיסטוריוגרפיה של המזרח התיכון בשנים שלקראת הקמת מדינת ישראל: הראיות מצביעות על כך שקציני מודיעין ודיפלומטים בריטים השתמשו בכל השיטות שבאמתחתם וניצלו יריבויות פנים־ערביות כדי לדרבן את המנהיגים הערבים למלחמה במדינה היהודית
ב–11 בספטמבר 1947, ערב פגישת הוועדה המדינית של הליגה הערבית שהתכנסה בצופר שבלבנון על מנת להחליט על התגובה הערבית לדו"ח ועדת אונסקו"פ (הוועדה שבחנה את שאלת ארץ ישראל), פירסם העיתון הלבנוני "ל'אוריינט" מאמר שבו נטען כי כמו תוכנית "סוריה הגדולה", גם "הגוש האוריינטלי" (המונח הצרפתי לברית ההגנה האזורית הבריטית) תלוי מעל עצמאותן של מדינות ערב והליגה הערבית כמו חרב דמוקלס וכי יוזמיו הם אותם האנשים עצמם: ראש ממשלת עיראק נורי א־סעיד ועבדאללה מלך ירדן. ב–20 בספטמבר דיווח העיתון הלבנוני "לה ז'ור" כי בריגדיר אילטיד קלייטון, שהוגדר "ראש המודיעין הבריטי במזרח התיכון", יצא לדמשק אחרי ועידת צופר. בידיעה צוטט עיתון סורי, שהעלה השערה כי ביקורו של קלייטון קשור לתוכנית סוריה הגדולה וליחסים המתוחים בין נשיאי סוריה ולבנון, שוכרי אל־קוותלי ובשארה אל־ח'ורי, למלך עבדאללה, או שהוא קשור לאירועים בארץ ישראל. ב–19 בפברואר 1948 פירסם העיתון הלבנוני "לה סואר" מאמר שכותרתו "Claytonmade".
העיתון, שהתבסס על "מקורות ציוניים", דיווח כי בריגדיר קלייטון, "אדריכל" תוכנית סוריה הגדולה, הגוש האוריינטלי והסכם ההגנה הבילטרלי עם מדינות ערב, מקדם כעת תוכנית חדשה לחלוקת ארץ ישראל, שלפיה "לבנון האימפריאליסטית תספח את הגליל המערבי עד שבי ציון; סוריה תספח את חלקו הצפון־מזרחי של הגליל וחלק מדרומו; מצרים תקבל נתח מהעוגה; ועבר הירדן תבלע את כל היתר". למעשה, דיווחים אלה ואחרים כמותם בעיתונות הלבנונית על פעילותם של סוכנים חשאיים בריטים היו חלק ממלחמה חשאית שניהל שירות המודיעין הצרפתי נגד מקבילו הבריטי.
צילום: אי–פי
החוליה החסרה
כמו שארל דה גול, שהאשים את בריטניה בקשירת קשר לפינוי צרפת מהמזרח התיכון, גם דוד בן־גוריון האשים אותה בניסיון לחבל בהקמת המדינה היהודית ובהסתה חשאית של מדינות ערב לפלישה מזוינת. שאלת תפקידה של בריטניה במלחמה בין ישראל למדינות ערב ב–1948 עמדה במרכזם של מחקרים רבים בהיסטוריוגרפיה של מלחמת השחרור. למרות זאת, במשך שנים לא נמצאו ראיות לטענותיו של בן־גוריון כי בריטניה עודדה את המנהיגים הערבים לפלוש לישראל למחרת הקמתה. לאמיתו של דבר, הוכחות לטענותיו של בן־גוריון נמצאו בארכיונים צרפתיים, בעיקר בתיקי המודיעין הצרפתי, שקציניו עקבו מקרוב אחר פעילותו של השירות החשאי הבריטי במזרח התיכון בשנות ה–40. מסמכים סוריים ובריטיים שנחשפו בארכיונים צרפתיים מאמתים את האשמותיו של דה גול ומחזקים את טענותיו של בן־גוריון. מסמכים אלה ודו"חות של שירות המודיעין הצרפתי מגלים כי קציני מודיעין ודיפלומטים בריטים, שעמדו מאחורי גירושה של צרפת מסוריה ולבנון ב–1945, פעלו באופן דומה כשניסו למנוע הקמת מדינה יהודית ב–1947–1948.
קושי מרכזי בחקר מלחמת 1948 הוא היעדר הגישה לארכיונים ערביים. המסמכים הסוריים שהשיג המודיעין הצרפתי, המכילים התכתבות פרטית בלתי מצונזרת והסכמים סודיים בין המנהיגים הערבים, כמו גם תכתובות דיפלומטיות, מאפשרים להיסטוריונים לבחון מקרוב את העמדה הערבית ביחס למדינה יהודית בארץ ישראל מבלי להסתמך על ארכיונים ישראליים ובריטיים בלבד, על ספרי זיכרונות או מאמרים בעיתונות. המסמכים הסוריים מגלים כי יחסם של המנהיגים הערבים לשאיפות הציוניות נבע לא רק מעוינותם למדינה היהודית, אלא היה מורכב הרבה יותר, מה שמדגיש את הצורך במחקר של הסכסוך היהודי־ערבי גם בהקשר של יחסי בריטניה עם מדינות ערב ויריבויות בין־ערביות, ולא רק כעימות אנגלו־ציוני או יהודי־ערבי.
לצד דיווחים מודיעיניים בריטיים שהגיעו לידי השירות החשאי הצרפתי, אלפי המסמכים הסוריים והערביים שנמצאו בארכיונים הצרפתיים מאשרים כי תפקידו של המודיעין הבריטי במזרח התיכון במלחמת העולם השנייה ואחריה הוא "החוליה החסרה" בהיסטוריוגרפיה של האזור בשנות ה–40. שתי מסקנות נובעות מחקר המסמכים הללו, והן קשורות ישירות לתפקיד שמילאו קציני מודיעין בריטים במלחמה בארץ ישראל.
המסקנה הראשונה היא כי בשנות ה–40 המאוחרות ניהלה בריטניה מדיניות כפולת־פנים במזרח התיכון: האחת רשמית, מתועדת בקפידה, שנקבעה על ידי ממשלות השמרנים והלייבור בלונדון, והשנייה חשאית ובלתי רשמית, שיושמה על ידי אנשי שטח והותירה עקבות מעטים בלבד בארכיונים הבריטיים. מדיניות זו בוצעה על ידי קבוצה קטנה ורבת השפעה של קציני מודיעין ודיפלומטים ערביסטים, שלקחו את העניינים לידיהם. הם היו נחושים לפעול נגד מה שראו כמדיניות תבוסתנית המסכנת את האינטרסים האסטרטגיים החיוניים של ארצם מול האיום הסובייטי.
סוכנים אלה נהנו ממעמד מיוחד כמתווכים בין הממשלה למנהיגים ערבים מקומיים. בין אם במכוון או בשל דעות קדומות, ההערכות שסיפקו היו מוטות. הם לא רק אספו ופירשו מידע והמליצו על מדיניות, אלא גם שלטו בזרימת המידע ויישמו מדיניות משלהם מבלי ליידע את מקבלי ההחלטות בלונדון. פעילות זו, שגובתה על ידי קציני צבא בכירים בקהיר, צברה מומנטום תחת ממשלת הלייבור במשבר בארץ ישראל ב–1947–1948.
המסקנה השנייה היא כי הסוכנים החשאיים הבריטים הצליחו ליישם את מדיניותם בעיקר בזכות שליטה עקיפה ב"סוכני השפעה" מקומיים. הם נקטו פעולות פוליטיות חשאיות, מהלכים דיפלומטיים סודיים ותעמולה חשאית כדי לתמרן את המנהיגים הערבים ולהשפיע על דעת הקהל הערבית — שיטות ששוכללו והופעלו בהצלחה על ידי המודיעין הבריטי במזרח התיכון במלחמת העולם השנייה. המסמכים הסוריים והבריטיים מספקים הצצה נדירה לדרך הפעולה של השירות החשאי הבריטי בגיוס מנהיגים ערבים בולטים, תוך קידומם לעמדות כוח תמורת שיתוף פעולה מצדם. הנשיא קוותלי וראש הממשלה מרדם בסוריה, הנשיא ח'ורי וראש הממשלה צולח בלבנון ומזכ"ל הליגה הערבית עבד אל־רחמן אל־עזאם הם הדוגמאות הבולטות, אך היו רבים אחרים. עם זאת, אין הכוונה לטעון כי קציני המודיעין הבריטי שלטו במנהיגים אלה. הקשרים ביניהם היו מורכבים וכללו אמצעי השפעה שונים. מלבד שוחד פוליטי וכספי, ובעת הצורך גם הפעלת לחץ וסחיטה, שיטה יעילה היתה לשכנע אותם כי שיתוף הפעולה עם בריטניה ישרת את טובתם האישית ואת טובת מדינותיהם. אך שיטות פעולה אלה לא צלחו תמיד, כמו במקרה של הנשיא קוותלי. אחרי מלחמת העולם השנייה, עם דעיכת יוקרתה של בריטניה ושחיקת מעמדה הצבאי והכלכלי, גבר השימוש בפעילות פוליטית חשאית וקציני מודיעין בריטים מילאו תפקיד חיוני במאמצים לשמור על האינטרסים האסטרטגיים והכלכליים החיוניים של ארצם במזרח התיכון.
צילום: דניאל רוזנבלום / סטארפוט
שליחות בפריז
בסתיו 1947 העביר השירות החשאי הצרפתי לאנשי ההגנה מידע שהצביע על כך שבריגדיר קלייטון וקציני מודיעין בריטים היו מעורבים ביוזמה חדשה, שנועדה להבטיח את מעמדה האסטרטגי של בריטניה במזרח התיכון. המקורות קישרו בין קלייטון לסכסוך המחריף בין ערבים ליהודים בארץ ישראל והתייחסו גם לתוכנית חלוקה חדשה שהציע קלייטון, שבניגוד לתוכנית שהציע האו"ם ביקשה לחלק את ארץ ישראל בין המדינות הערביות השכנות ולהגביל את השטח המיועד למדינה היהודית לרצועת החוף שבין עתלית לתל אביב. הצרפתים קישרו בין יוזמה זו למאמציהם המחודשים של הבריטים ליישם את תוכנית הקנטוניזציה של ועדת מוריסון־גריידי, והזהירו מפני סכנה של תקיפת היישוב היהודי בידי כוחות לא סדירים של הליגה הערבית. הם הזהירו גם כי לא ניתן לשלול פלישה של צבאות ערב הסדירים לשם מניעת הקמתה של מדינה יהודית.
המידע שהעבירו הצרפתים אחרי החלטת החלוקה באו"ם ב–29 בנובמבר 1947 היה מדאיג עוד יותר. ב–13 בינואר 1948 דיווח מפריז מוריס פישר, קצין הקשר של הש"י (שירות המודיעין של ההגנה) עם המודיעין הצרפתי, על סמך "מידע ודאי ביותר" ממקורות צרפתיים, כי ב–17 בדצמבר 1947 הגיע קלייטון להבנה עם ראש ממשלת לבנון, ריאד אל־צולח, ולפיה הכוחות הבריטיים יתפנו מצפון ארץ ישראל ויעניקו לכוחות הבלתי סדירים של צבא השחרור הערבי, בפיקודו של פאוזי אל־קאוקג'י, יד חופשית לתקוף יישובים יהודיים. למחרת היום הגיעו מביירות לחיפה שני קציני מודיעין צרפתים והודיעו לנספח הצבאי הצרפתי כי ראש ממשלת סוריה, ג'מיל מרדם, מגייס כוח בלתי סדיר של 20 אלף מתנדבים במטרה לפלוש לארץ ישראל, בהסכמת הבריטים.
בסוף אוגוסט 1947 נשלח לפריז בדחיפות אליהו ששון, יועצו הבכיר של דוד בן־גוריון לענייני ערבים. ששון שהה בפריז עד אמצע ספטמבר ושלח מידע והנחיות להזהיר את המלך עבדאללה ואת הממשלה המצרית כי סוכנים בריטים פועלים לדחוף את מדינותיהם למלחמה נגד היהודים בארץ ישראל. דו"חות מארכיון ההגנה מאותם חודשים, שבהם מופיע שמו של קלייטון לעתים קרובות, קושרים את החרפת הסכסוך הערבי־יהודי למאמציה של בריטניה להבטיח את מעמדה האסטרטגי במזרח התיכון. גם בדו"חות אלה נרמז על תוכנית חדשה, שקודמה על ידי השירות החשאי הבריטי בקהיר, לחלק את ארץ ישראל בין מדינות ערב השכנות. בחודשים הראשונים של 1948 המשיך להגיע לש"י מידע על מאמצים חשאיים של הבריטים, ביוזמת בריגדיר קלייטון ואנשיו בקהיר, לפייס בין המנהיגים הערבים ולשכנע אותם לאחד כוחות כדי למנוע את הקמת המדינה היהודית.
חששו של בן־גוריון מפעילותם החשאית של בריגדיר קלייטון ו"מומחים" ערביסטים במשרד החוץ הבריטי ובמזרח התיכון גבר אחרי אוגוסט 1947. ב–11 בנובמבר 1947 הוא שלח קצין יהודי, בריטי לשעבר, לתחקר את קלייטון, שלא ידע כי בן־גוריון הוא שניסח את השאלות. עקב הצורך הדחוף לחשוף את כוונותיו של שירות המודיעין הבריטי מיהר בן־גוריון לאשר את "מבצע עכו", שבו תפסה ההגנה את תיקי הקונסוליה הבריטית בלבנון, ב–25 בדצמבר 1947, כשאלה הועברו מביירות לנמל חיפה בדרכם לבריטניה.
ב–11 בינואר 1948 שלח ששון מכתב למלך עבדאללה ובו הזהיר אותו ממזימה הנרקמת בלונדון ובקהיר, שאותה מקדמים קלייטון, נורי א־סעיד ופקידים במשרד החוץ ובמיניסטריון המושבות נגד תוכנית החלוקה של האו"ם. יוזמה זו נועדה להמריץ את עבר הירדן למלחמה נגד היישוב, בניגוד להבנותיו של המלך עם הסוכנות היהודית. בפברואר הגיע ללונדון ראובן זסלני (שילוח), קצין המודיעין הראשי של בן־גוריון, כדי לברר אם כישלונה של בריטניה לאשרר את ברית ההגנה שלה עם עיראק בינואר 1948 (הסכם פורטסמות) השפיע על עמדתה בעניין ארץ ישראל ואם אמנם היתה תוכנית בריטית לסכל את הקמת המדינה היהודית. הוא דיווח לבן־גוריון כי אף שהקבינט הבריטי לא התכוון להתנגד לחלוקה, ה"מומחים", שטענו כי לא ניתן ליישמה, פעלו נגדה. בין אלה מנה זסלני את יועצו של שר החוץ הבריטי ארנסט בווין, הרולד ביילי, אילטיד קלייטון וג'רלד דה גורי.
צילום: איי.אף.פי,
זסלני ציין כי "מומחים" אלה, שתמכו בהסכם צבאי קולקטיבי עם מדינות ערב, סברו כי לא ניתן יהיה לסמוך על מדינה יהודית עתידית. הוא הוסיף כי הם תמכו בצד הערבי ללא הסכמת הקבינט. למרות זאת, הוא העריך כי הם לא יוכלו להשפיע על החלטת הקבינט לסיים את המנדט ולהסיג את הכוחות הבריטיים מארץ ישראל, שכן זו זכתה לתמיכת פקידי הממשל הבריטים הבכירים ביותר — הנציב העליון אלן קנינגהם ומפקד הכוחות הבריטיים בארץ ישראל, גנרל גורדון מקמילן. הערכה דומה נקט בן־גוריון בשיחה עם דיפלומט צרפתי בתחילת מרץ 1948. ב–7 במרץ מציין בן־גוריון ביומנו כי "בריגדיר קלייטון הלך לסוריה — האנגלים רוצים לעשות סוריה למשען שלהם, לאחר שנכשלו בעיראק ומצרים. המצב בעולם הערבי קשה: […] בעיראק מהומות ואנגליה רוצה לרכז מחשבת הערבים בארץ ישראל".
הדוגמאות שהובאו בתחילת המאמר מהעיתונות הלבנונית וממקורות צרפתיים וציוניים מעלות שאלות מסקרנות. האם אכן היה קשר בין מאמציה של בריטניה לגבש הסכמים צבאיים בילטרליים עם עיראק, מצרים ומדינות ערביות אחרות, או ליצור ארגון משותף להגנה אזורית, לבין מאמציו, לכאורה, של השירות החשאי שלה בקהיר להביא למלחמה בין יהודים לערבים בארץ ישראל? מה הקשר בין המאמצים הבריטיים וההאשמיים להקים את סוריה הגדולה ולאחדה עם עיראק להסלמת העימות היהודי־ערבי? מדוע נקשר שמו של בריגדיר קלייטון לתוכנית סודית לחלק את ארץ ישראל בין שכנותיה הערביות? מדוע נטען נגדו שהוא מסית למתקפה ערבית, תחילה על היישוב בידי כוחות בלתי סדירים ובהמשך על המדינה היהודית שזה עתה קמה, בידי צבאות ערב הסדירים?
הקנוניה הבריטית
ב–28 במאי 1947 הודיע נג'יב אל־ארמנזי, הציר הסורי בלונדון, לשר החוץ שלו על עימות, שבו היה מעורב בריגדיר קלייטון, בין משרד החוץ לשירות החשאי ש"סירב באופן חד משמעי להוציאו ממצרים". ארמנזי ציין כי "התמיכה בקלייטון עולה על כל דמיון", והוסיף כי הוא קיבל "יד חופשית לנהל את התוכנית הנרחבת שבכוונתו להשלים", שכללה את קידום תוכנית סוריה הגדולה והבטחת השליטה הבריטית בלוב. באותו יום הורה ראש הממשלה הסורי מרדם לארמנזי להודיע למשרד החוץ הבריטי כי ממשלת סוריה תתנגד בתוקף לכל התערבות של המלך עבדאללה בענייניה. קודם לכן יידע את ארמנזי כי סוכנים בריטים מסיתים את שבטי הבדואים במדבר הסורי והדרוזים בג'בל דרוז נגד הממשלה הסורית. בתחילת יוני כתב מרדם ישירות לבווין והתלונן בפניו על מזימותיהם של הקצינים הבריטים בלגיון הערבי נגד סוריה והוסיף: "מה שמוסיף על רגישות המצב הוא שהקנוניה שנרקמה נגד סוריה מתקבלת בברכה בקרב כל הפקידים הרשמיים הבריטים במזרח הקרוב". הוא הזהיר כי אם לא תמצא סוריה דרך אחרת להגן על עצמאותה היא תפנה לעזרת גורמים זרים, ובהם ברית המועצות. דיווחים על חתרנותם הגוברת של סוכנים בריטים בסוריה הגיעו במהלך הבחירות לפרלמנט הסורי ועל רקע החרפת המתיחות בגבול סוריה־לבנון בקיץ 1947. דו"ח מודיעין ערבי, שהגיע לידי הצרפתים, חושף כי סוכנים חשאיים בריטים עודדו חברים בארגון האחים המוסלמים בסוריה לפעול נגד המשטר הרפובליקאי. הדו"ח מגלה עוד כי סוכנים בריטים במצרים פעלו בשיתוף עם האחים המוסלמים שם נגד התעמולה הקומוניסטית הגוברת. הידרדרות היחסים בין סוריה לירדן חלה במקביל למגעים בין בריטניה לעיראק בדבר הסכם צבאי חדש שיחליף את ההסכם מ–1930, ובזמן שהיחסים בין ממשלת עיראק למלך עבדאללה החלו להשתפר. אלה היו צעדיה הראשונים של התוכנית שרקחו קציני המודיעין הבריטי בקהיר, עמאן ובגדד ואשר יושמה בין יולי 1947 למאי 1948.
בקיץ 1947 נקלעה המדיניות הבריטית במזרח התיכון למבוי סתום. ראש הממשלה המצרי, מחמוד פהמי אל־נוקרשי, בגיבויו של המלך פארוק, דרש שבריטניה תתחייב לפנות את כוחותיה ותקבל את תביעת מצרים על סודן, כתנאי להסכמתה של מצרים לחוזה בין שתי המדינות. ביולי עשתה הממשלה המצרית צעד נוסף והעלתה באו"ם את תביעתה לפינוי הכוחות הבריטיים ממצרים. המדיניות הבריטית בארץ ישראל נכשלה אף היא. אחרי כישלון המגעים עם נציגים ערבים וציונים בלונדון בראשית 1947, הכריז הקבינט הבריטי על כוונתו להחזיר את המנדט בארץ ישראל לידי האו"ם. בריטניה הפסידה גם במלחמת התעמולה מול התנועה הציונית, בעיקר בארצות הברית, שם הציגו הנציגים הציונים את הסכסוך בארץ ישראל לא כסכסוך ערבי־יהודי אלא כסכסוך אנגלו־ציוני בין תנועת שחרור לאומית למעצמה קולוניאלית. הצעדים הקשים שנקטה בריטניה נגד העלייה הבלתי־לגאלית של ניצולי שואה ממחנות הפליטים באירופה גררו ביקורת בינלאומית, שהגיעה לשיאה באוניית המעפילים אקסודוס.
דיווחים שהגיעו ללונדון על תקיפת חיילים בריטים על ידי האצ"ל והלח"י עוררו זעם בדעת הקהל הבריטית וחיזקו את החלטת הקבינט לפנות את הכוחות הבריטיים מארץ ישראל. עם החרפת המשבר הכלכלי נאלץ ראש הממשלה קלמנט אטלי לקצץ בעלויות של החזקת כוחות צבא גדולים מעבר לים כדי להגן על אימפריה שבריטניה כבר לא היתה מסוגלת לקיים, לא מבחינה צבאית ולא מבחינה כלכלית. ביוני יצא הקבינט בהודעה דרמטית על כוונתה של בריטניה לסגת מהודו באופן חד צדדי.
השליטים הערבים עקבו מקרוב אחר השתלשלות האירועים הדרמטית בלונדון, שהצביעה על התפוררות שלטונה של האימפריה הבריטית במזרח התיכון. הם ראו את בריטניה מתקשה לדכא את ההתקוממות הציונית, מאבדת בהדרגה את אחיזתה במזרח התיכון ונדחקת לעמדת נחיתות מול ארצות הברית. הכרזתו של הנשיא טרומן כי ארצות הברית תגן על טורקיה ויוון מפני ברית המועצות חיזקה תפיסות אלה. מאמציה של בריטניה לכונן ברית הגנה אזורית נגד ברית המועצות עמדו בפני קשיים רבים, כאשר מנהיגים ערבים גילו פחות נכונות לקחת בה חלק. אך הנשיא הסורי סבר כי בריטניה לא תוותר על המזרח התיכון ללא קרב, ואילו המלך פארוק אמר למרדם כי "בריטניה מהתלת בכולנו ומנצלת אותנו לטובתה". גם המודיעין הצרפתי העריך כי בריטניה רחוקה מלאבד את שליטתה במזרח התיכון וכי "עדיין נותרו בידה קלפים רבים".
להותיר את האחריות לאמריקאים
ב–23 בספטמבר 1947, זמן קצר אחרי פגישת הליגה הערבית בצופר, דיווח הנספח הצרפתי בבגדד על תוכנית בריטית סודית להביא למלחמה יהודית־ערבית בארץ ישראל על מנת לקדם את יישומה של תוכנית סוריה הגדולה. הדו"ח, שרק חלק קטן ממנו מצוטט כאן, טען כי עמדתו המיליטנטית של ראש ממשלת עיראק בצופר תואמה עם הסוכנים הבריטים ו"מציינת נקודת מפנה במדיניות בריטניה במזרח התיכון".
"נראה, לאמיתו של דבר, כי ממשלת בריטניה, בעידודם של גורמים צעירים במשרד החוץ ובשירות המודיעין, החליטה, אחרי חודשים של היסוס, לאמץ תוכנית נרחבת שתאפשר לה לחזק, במחיר נמוך, את מעמדה המעורער בחלק זה של העולם. הבריטים מאמינים כי האו"ם יאשרר את החלטות אונסקו"פ. אי לכך יפרצו מהומות בארץ ישראל. האנגלים ינצלו את המצב לשם חיזוק מעמדם. על פי מידע ממקור אנגלי, התוכנית הבריטית תהיה כדלהלן:
"אנגליה תוותר על המנדט שלה בפלשתינה בהקדם האפשרי ותחזירו לאו"ם, שיפקח, במידת הצורך, על כוח בינלאומי לשם השבת הסדר על כנו בארץ זו. כבר עתה ניתן לצפות נסיגה של מרבית הכוחות הבריטיים מפלשתינה. במקרה של סכסוך גלוי בין היהודים לערבים ייסוגו האנגלים, באמתלה של חשש מפעולות איבה משני הצדדים, אל עבר הירדן, משם יוכלו דיוויזיה בריטית אחת או שתיים להתערב באופן מיידי בעת הצורך. בשלב זה יעודדו סוכנים בריטים את מדינות ערב להתערב על מנת לסייע לאחיהן בפלשתינה אם אלה יותקפו בידי היהודים".
הדו"ח הצרפתי קובע שבריטניה תימנע מהצבעה על דו"ח אונסקו"פ ו"תותיר את האחריות להקמת מדינה יהודית לאמריקאים ובני חסותם". הוא מספק פרטים על התוכנית הבריטית החשאית שנועדה להביא למעורבות סורית צבאית במלחמה בארץ ישראל, כדי לאפשר ללגיון הערבי של המלך עבדאללה ולצבא עיראק להתקדם לכיוון דמשק בתואנה של הגנה על סוריה מפני תוקפנות ציונית. "כאשר יגיע לשם, יקבל המלך הירדני תמיכה מקפת ויפעל להשיב את השלום בפלשתינה על כנו תוך סיפוח חלקה הערבי של ארץ זו לתוך סוריה הגדולה אשר תאוחד עם עיראק".
אך בניגוד לדיווחו של הנספח הצרפתי, הקבינט בלונדון לא ידע על התוכנית של שירותי המודיעין שלו במזרח התיכון לעודד מתקפה ערבית צבאית נגד המדינה היהודית ולא אישר אותה. ראש הממשלה אטלי, שהחליט על נסיגה מארץ ישראל למרות התנגדות ראשי הצבא, לא היה נושא באחריות המוסרית לקנוניה שהיתה עלולה להשמיד את היישוב היהודי בארץ ישראל שלוש שנים בלבד אחרי השואה. זאת ועוד, צעד כזה היה מסכן את מעמדה הבינלאומי של בריטניה ואת קשריה עם ארצות הברית. למרות שעדיין האמין בחשיבותו האסטרטגית והכלכלית של המזרח התיכון לאימפריה הבריטית, בווין לא היה פועל בחשאי נגד עמדת ראש ממשלתו. יחסיו המתוחים עם שירותי המודיעין במזרח התיכון, הנחשפים במסמכים הסוריים, מחזקים את ההנחה שגם הוא הולך שולל ונפל קורבן לאי יכולתו לשלוט באנשיהם. הוא היה משוכנע כי פעולות האיבה בין הערבים ליהודים בארץ ישראל היו דומות לסכסוך הדתי בין מוסלמים להינדים בהודו בעקבות החלטת בריטניה לסגת משם. כמו בהודו, האלימות וההרג יאלצו את שני הצדדים להגיע לבסוף לפשרה שאליה לא הגיעו קודם לכן למרות מאמצי השכנוע הבריטיים. באופן כזה בריטניה לא תישא באחריות לחלוקה שלא האמינה בה, ותיקרא שוב ליישם פתרון מקובל יותר. פוליטיקאים ופקידי ממשל רבים בבריטניה היו שותפים לדעה זו. אולם בווין ושרי קבינט אחרים לא היו מודעים לכך שהשירות החשאי שלהם בקהיר והדיפלומטים הערביסטים בלונדון ובמזרח התיכון, שזכו לתמיכתן של רשויות צבא בכירות, היו נחושים, בניגוד להחלטת הקבינט, להחזיק במזרח התיכון גם אם הדבר יוביל למלחמה בין ערבים ליהודים.
בעוד הדו"ח מבגדד מתמקד בתוכנית הסודית של סוכני מודיעין בריטים להביא לעימות יהודי־ערבי כולל כדי לקדם את תוכנית סוריה הגדולה ואיחודה עם עיראק, דו"חות מודיעיניים צרפתיים אחרים מגלים כי מטרתה המיידית של התוכנית הבריטית היתה להבטיח את מעמדה האסטרטגי של בריטניה במזרח התיכון. מטרה נוספת היתה למנוע הקמת מדינה יהודית או מדינה ערבית פלסטינית על פי מתווה החלוקה של האו"ם. התוכנית כללה גם צעדי ביטחון לשעת חירום — צבאיים ודיפלומטיים — שנועדו למנוע מהמדינה היהודית להרחיב את שטחה במקרה של תבוסת צבאות ערב. במקרה כזה, הכוחות הבריטיים בירדן ובמצרים יתערבו, ואילו דיפלומטים בריטים במועצת הביטחון ינסו לכפות הפסקת אש. מקורות מודיעין צרפתיים מציגים את התוכנית כניסיון של בריטניה לטרוף את הקלפים במזרח התיכון ולהצית מעשי איבה ערביים נגד המדינה היהודית לשם הבטחת שליטתה באזור. בין אם ינצחו הערבים ובין אם יפסידו, יוזמי התוכנית הניחו כי בריטניה תשפר את מעמדה לעומת קיץ 1947. ואכן, הדו"ח של הנספח מסכם: "באופן כזה, מצבם של הבריטים, שלזמן מה נדמה כמעורער, ישוב ויתחזק, על אחת כמה וכמה לאור כוונת המצרים לבטל את ההסכם האנגלו־מצרי".
במהלך דיונים שנערכו בלונדון ובקהיר ב–1947 בנושא אסטרטגיית הגנה במזרח התיכון, הוחלט כי בריטניה תפעל להשגת הסכמים צבאיים בילטרליים עם כל מדינה ערבית, שיחליפו את ההסכמים הקיימים, תוך דחיית הרעיון של ברית הגנה קולקטיבית באמצעות הליגה הערבית. ההנחה היתה כי עדיף לבריטניה לחתום תחילה על הסכמים בילטרליים עם עיראק ועבר הירדן ההאשמיות הידידותיות ולאחר מכן עם ממשלות ערביות אחרות, בעיקר סוריה. הפיקוד העליון של בריטניה המשיך להעמיד את חתימת ההסכם עם מצרים בעדיפות גבוהה. משרד החוץ ציפה כי אחרי כישלון יוזמתה באו"ם ייקל על בריטניה לחדש את המגעים עם מצרים, וכך להבטיח את השימוש של הצבא הבריטי בשטחיה תוך פתרון בעיית סודן. אבל המלך פארוק וראש ממשלתו, כמו גם הנשיא קוותלי, סירבו לחתום על חוזי הגנה עם בריטניה, מעצמה קולוניאלית שוקעת. הם ניצבו בפני תסיסה לאומנית בקרב בני הדור הצעיר, שהפגינו ברחובות למען עצמאות ורפורמות חברתיות וכלכליות וסירבו להיגרר למלחמה בין המעצמות המערביות לברית המועצות. משנראה כי האיום הקומוניסטי כבר אינו כה משכנע, החלו הסוכנים הבריטים לחפש נקודות מינוף יעילות יותר לשכנע את מנהיגי ערב ואת הציבור הערבי שארצותיהם זקוקות להגנתה של בריטניה מול סכנת ההתפשטות הציונית.
צילום: איי.אף.פי
בין הפטיש לסדן
באופן רשמי, סוכני המודיעין והדיפלומטים הבריטים שניהלו מדיניות חשאית משלהם מיוני 1947 עד מאי 1948, עדיין פעלו לשכנע את הממשלות הערביות בחשיבות החתימה על הסכמי הגנה עם בריטניה כנגד האיום הסובייטי. אולם בחשאי הם עודדו עימות ערבי־יהודי בארץ ישראל כדי לקדם את מטרותיה האסטרטגיות של בריטניה. הם ביקשו לנצל את המלחמה בארץ ישראל כדי להסיט את תשומת לבו של הציבור הערבי מהמגעים השנויים במחלוקת לחתימת ההסכמים; כתמריץ לממשלות הערביות לחתום על חוזי הגנה עם בריטניה; להוכיח לשליטים הערבים שארצותיהם זקוקות לשיתוף פעולה צבאי; לחזק את תלותן הצבאית של המדינות הערביות בבריטניה; ובתוך כך למנוע את הקמת המדינה היהודית או להגביל את ממדיה.
מלחמה בארץ ישראל תפעיל לחץ, כך הניחו, על ארצות הברית לשנות את עמדתה בנושא החלוקה. התעמולה הציונית לא תוכל להציג את המאבק נגד בריטניה כמאבק של תנועה לאומית הנלחמת להשתחרר משלטון קולוניאלי. סכסוך ערבי־יהודי גם יעניק תוקף לעמדתה משכבר הימים של בריטניה בנוגע לפתרון הבעיה בארץ ישראל ויוכיח כי למרות כוונותיה הטובות, היא נקלעה בין הפטיש לסדן. יתר על כן, הוא יעזור לבריטניה להבטיח את נכסיה האסטרטגיים בארץ ישראל: חיפה, על הנמל ובתי הזיקוק שלה, ואזור הנגב בדרום שיועד לשמש בסיס לכוחות הבריטיים שיפונו מתעלת סואץ.
ביקוריו התכופים של בריגדיר קלייטון בבירות הערביות בחודשים האחרונים של 1947 ומעורבותו מאחורי הקלעים בפגישות הליגה הערבית בצופר, עאליי וקהיר, היו חלק מהתוכנית שיזמו קציני המודיעין הבריטים בקהיר, בגדד ועמאן. נורי א־סעיד, עזאם, מרדם וצולח היו שותפים ליישומה. המלך עבדאללה היה חיוני להצלחתה, שכן הוא והלגיון הערבי שלו היו אמורים לשמש אמצעי לחץ על קוותלי, אבן סעוד ופארוק, תוך אילוצה של ההנהגה הציונית להיענות להצעות בריטניה. הלחץ שהפעילו הסוכנים הבריטים בעבר הירדן על ממשלת סוריה, עמדתה המיליטנטית של ממשלת עיראק בצופר ובעאליי והתעקשותה כי הליגה הערבית תנקוט פעולה בארץ ישראל, והצעתו של קלייטון לפצל את ארץ ישראל בין המדינות הערביות — היו כולם חלק מקנוניה זו.
באמצע ינואר 1948 נראה היה כי התוכנית של המודיעין הבריטי עומדת להצליח. תשומת הלב של הציבור הערבי הופנתה לאירועים בארץ ישראל, ובריטניה חתמה על ברית הגנה עם עיראק. הסכם דומה עם עבר הירדן היה אמור להיחתם ללא עיכובים. אחרי שנכשל במאמציו לשכנע את אבן סעוד ופארוק לחתום על הסכם הגנה עם סוריה נגד עבדאללה, עמד הנשיא קוותלי להיכנע ללחץ הבריטי, בעיקר לאחר שסוכנים בריטים התחייבו לרסן את המלך הירדני. הוא גם היה להוט למנוע מהם לסכן את בחירתו לכהונה שנייה כנשיא. ראש הממשלה צולח, שהתנגד למדינה יהודית על גבול לבנון שעלולה לחזק את נטיותיהם הבדלניות של המארונים, פעל בשיתוף פעולה עם קלייטון תוך שהוא מצהיר בפומבי על תמיכתו בהסכם עם בריטניה.
אך כאשר רונלד קמפבל, שגריר בריטניה במצרים, ובריגדיר קלייטון הציעו לראש ממשלת מצרים כי בריטניה תפעל נגד הקמת המדינה היהודית או תגביל את שטחה תמורת חוזה הגנה, הוא דחה כל ניסיון לקשור בין הסכסוך בארץ ישראל לדרישות המצריות לפינוי הכוחות הבריטיים ולאיחוד עמק הנילוס.
לצד המגעים שקיימו עם הממשלות הערביות על בריתות הגנה, הגבירו קציני מודיעין בריטים את מאמציהם לשכנע מנהיגים ערבים לאחד כוחות נגד האיום הציוני. בין ספטמבר לדצמבר 1947, בריגדיר קלייטון וסוכנים חשאיים נוספים פעלו בחשאי, יחד עם עזאם, מרדם וצולח, להקמת כוח בלתי סדיר — צבא השחרור הערבי — בפיקודו של קאוקג'י, שיחל לפעול לפני נסיגתה הרשמית של בריטניה מארץ ישראל. בעוד עזאם ראה בכוח הזה אמצעי להתערבות של הליגה הערבית בארץ ישראל, המנהיגים הסורים והלבנונים ראו בו יותר אמצעי למנוע מעבדאללה להשתלט על חלקה הצפוני של ארץ ישראל, מאשר לעזור לאחיהם הפלסטינים נגד היהודים. משלחת צבאית בריטית בראשותו של הקולונל פוקס, שמאז 1946 שימש יועץ בלתי רשמי לפיקוד העליון הסורי, פעלה להשיג נשק ותחמושת ממחסני הצבא הבריטי בארץ ישראל כדי לחמש מתנדבים ערבים במחנה קטאנה שמדרום לדמשק.
מקורות מודיעין צרפתיים דיווחו כי עריקי צבא ומשטרה בריטים, מחופשים לערבים, נראו ברחובות דמשק. "עובדים" בריטים רבים שהועסקו בחברת הנפט העיראקית הגיעו לעיר, מה שגרם לעיתוני סוריה לתהות מדוע הפכה לפתע הבירה הסורית למוקד משיכה ל"תיירים" בריטים. סוכנים בריטים קיימו מגעים גם עם המופתי אמין אל־חוסייני, תחילה באמצעות צולח ולאחר מכן עם שליחו האישי, בעקבות דרישתו לפקד על כוח צבאי משלו בארץ ישראל. צבא השחרור הערבי חדר לארץ ישראל במחצית הראשונה של ינואר 1948. קאוקג'י כתב מאוחר יותר כי הצבא הבריטי כמעט שלא עיכב את התקדמות כוחותיו בצפון הארץ.
מפעילי בובות
קריסתו של הסכם פורטסמות ציינה את כישלונה של גישת ההסכמים הבילטרליים. אף שבווין חתם בלונדון על חוזה הגנה חדש עם ראש הממשלה הירדני תאופיק עבד אל־הודא, מנהיגים ערבים אחרים, ובהם עזאם, מרדם וצולח, התנגדו בגלוי להסכמים עם מעצמות זרות. אנשי צבא, קציני מודיעין ודיפלומטים בריטים במשרד החוץ ובמזרח התיכון הציעו עתה אסטרטגיה חדשה — הסכם הגנה קולקטיבי עם מדינות ערב באמצעות הליגה הערבית. במרץ 1948 הצהירו עזאם ומרדם על הצורך לשנות את אמנת הליגה הערבית ממרץ 1945, על מנת לחזק את הקשרים בין המדינות החברות בה נגד האיום הציוני. יוזמתם תואמה בחשאי עם הסוכנים החשאיים הבריטים. אחרי שהתייעץ עם המלך אבן סעוד, הכריז המלך פארוק כי לפני שייתן את הסכמתו למגעים כלשהם בעניין הסכם הגנה קולקטיבי, בריטניה חייבת לבטל את הסכמיה הבילטרליים הקיימים עם המדינות הערביות. בדיווחיהם ללונדון, הדגישו קציני מודיעין ודיפלומטים בריטים את הקשר הישיר בין קריסת הסכם פורטסמות לאירועים בארץ ישראל. כישלונם בעיראק הגביר את הסבירות למלחמה בארץ ישראל, שכן חוגים בריטיים אלה היו נחושים עוד יותר לפעול לעימות יהודי־ערבי במטרה להגביר את התלות הערבית בבריטניה. תבוסת הכוחות הבלתי סדירים של צבא השחרור הערבי והכוחות בפיקודו של עבד אל־קאדר אל־חוסייני, אחיינו של המופתי, באפריל, חיזקה את אמונתם כי רק הצבאות הערביים הסדירים יכולים למנוע את הקמת המדינה היהודית.
לא ניתן בסקירה זו לפרט את כל צעדיהם של קציני המודיעין הבריטים בקהיר, עמאן ובגדד במטרה לעודד את המנהיגים הערבים ליזום מתקפה ערבית על המדינה היהודית. הם השתמשו בכל השיטות החשאיות שבאמתחתם — והסתמכו על פחד, קנאה, תאוות בצע, הבטחות שווא, מידע מטעה וניצול יריבויות פנים־ערביות — כדי לדרבן את המנהיגים הערבים למלחמה במדינה היהודית. שורה של מנהיגים — נורי א־סעיד עד כישלון הסכם פורטסמות; המלך עבדאללה בין יוני 1947 למאי 1948; ועזאם, מרדם, צולח ו"סוכני השפעה" אחרים, איפשרו לקציני המודיעין הבריטי לפעול מאחורי הקלעים ליישום תוכניותיהם. המלך אבן סעוד תיאר נכון את הסוכנים הבריטים כ"מפעילי בובות". המנהיגים הערבים מצאו עצמם לכודים בין חששותיהם מיציאה למלחמה ובין הלחץ הציבורי בארצותיהם, מציבור שהם עצמם שילהבו בהבטחותיהם על החרבת המדינה היהודית. עזאם הודה בפני נציג של הסוכנות היהודית כי "אין לנו ברירה אלא לצאת למלחמה, גם אם נובס".
הבטחת מעורבותה של מצרים במלחמה בארץ ישראל היתה יעד מרכזי בתוכנית הבריטית החשאית. מקורות צרפתיים מספקים פרטים רבים על הטקטיקה שנקטו הסוכנים הבריטים, בשיתוף פעולה עם עזאם, על מנת ללחוץ על המלך פארוק להורות לצבאו להצטרף למלחמה למרות התנגדותו של ראש ממשלתו. אמצעים אלו כללו גם התחייבות לספק לצבא המצרי נשק ותחמושת מהמחסנים הבריטיים באזור התעלה ומידע שקרי לגבי עוצמתם הצבאית של הכוחות היהודיים. כמו שליטים ערבים אחרים, גם המלך פארוק, שהיה נתון ללחץ דעת הקהל המצרית שקראה לנקוט פעולה, היה חשוף לקנוניות הבריטיות. הוא התקשה לעמוד מהצד ולצפות ביריבו, המלך עבדאללה, שולח כוחות לארץ ישראל. דו"ח מאת הנספח הצבאי הצרפתי בביירות מ–11 במאי 1948 על דיוניה הסודיים של הוועדה המדינית של הליגה הערבית בדמשק, מגלה כי פרט למלך עבדאללה, מנהיגים ערבים אחרים היססו וחיפשו דרך לעכב את הפלישה לארץ ישראל. הדו"ח חושף גם את מעורבותם הישירה של הבריטים בדיונים הערביים. ברגע האחרון החליט המלך פארוק בניגוד לעמדת ראש ממשלתו והורה לצבאו לצאת למלחמה.
מלחמת 1948 שמה קץ למשטרים הערביים הישנים ופתחה את הדרך בפני דור צעיר של קצינים ערבים לאומנים, שהיו נחושים לנקום את תבוסת ארצותיהם ולשים קץ לשליטת בריטניה באזור. השליטים הערבים הוותיקים, שנפלו קורבן לקנוניות הבריטיות ולשאיפותיהם שלהם, שילמו מחיר יקר. המלך עבדאללה, העוצר עבד אל־אילה, נורי א־סעיד, צולח ונוקרשי איבדו את חייהם. גורלם של המלך פארוק והנשיא קוותלי שפר עליהם במעט, והם איבדו רק את כס השלטון. ואילו בקרב הבריטים, סוכני המודיעין, קציני הצבא, הדיפלומטים ואנשי הממשל שבו לבריטניה, מותירים אחריהם מזרח תיכון מפולג ואלים, שהמדינות שהוקמו בו על ידי שתי המעצמות הקולוניאליות בהסכם סייקס־פיקו לא עמדו במבחן הזמן.
פרופ' מאיר זמיר מלמד במחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת בן־גוריון בנגב. ספרו "The Secret Anglo-French War in the Middle East: Intelligence and Decolonization, 1940–1948" עומד לצאת השנה בלונדון בהוצאת Routledge
המאבק המזרחי 