Archive for the ‘מאמרים’ Category

סמי שלום שטרית על הכיבוש פורסם בפייסבוק

אוגוסט 17, 2012

על הכיבוש (ברצינות, חלק א')

אתחיל מסיפור אישי. החוויות שלי ככובש. אני חש חובה להתחיל בביוגרפיה האישית שלי ככובש. הרי אנחנו חיים בעידן בו "אובייקטיביות" ו"מדע נטול ערכים" נחשפו במערומיהם הקולוניאליסטיים וחשוב להודות לפוקו, פאנון, דרידה, סעיד ואחרים.

חוויית הכיבוש הראשונה הזדמנה לי בגיל שבע. הייתי על פי מונחי הציונות האשכנזית עולה חדש ממרוקו כשלוש שנים בעיירה אשדוד. ששת ימי מלחמת 1967 עברו עלינו ב

מקלט של בית הספר היסודי על-שם הרמב"ם. צפוף ומחניק, אבל יצאנו החוצה מידי פעם ואבי בכלל ישן בבית ולא נכנס למקלט אף לרגע אחד. אבל לא הוגן לכנות מנקודת מבטו של ילד אז את החווייה ההיא כחוויית כיבוש. הרי האזעקה הראשונה הכניסה את אימי לפאניקה גדולה, היא סחבה את התיק והסל שהכינה מבעוד מועד וגררה אותי ואת אחי בריצה אל המקלט הציבורי כשהיא מגדפת ומתפללת חליפות בערבית מרוקנית. בין הקללות אני זוכר את צירוף המלים המרוקאיות "אש חז'נא", כלומר, "למה לנו כל זה", או "למה נקלענו לזה", או "מה חיפשנו פה", או "למה באנו"… אנחנו הקטנים סתם נבהלנו נורא ולא היה לנו מושג מהו האסון העומד להתרחש עלינו, למרות ששמענו כבר צפירות בימי זיכרון, אבל זו הייתה ארוכה, עולה ויורדת ומצמיתה את הגוף והלב דקות ארוכות. דאגנו לאבא שנשאר בבית וסירב להיכנס למקלט הלח והטחוב, אף טרם התחילו כמה מאות איש אישה, ילד וילדה, זקן וטף, להשתין ולחרבן ולהזיע בחללו. נצמדנו לחלונות הפלדה הפתוחים ושאפנו כל טיפת אויר צח ולח של יוני ועדכוני חדשות מאבי שהגיע לחלון מבחוץ וקרא אלינו לשאול לשלומנו. עוד לא היינו ישראלים, או בישראל ממש – כולם דיברו מרוקאית וצרפתית מטובלות בעברית.המלחמה חלפה כבר לאחר יומיים שלושה וכבר ידענו משידורי הרדיו שתיכף יוצאים לחגוג ניצחון גדול. אנשים דיברו במושגים של נס אלוהי והגברים נשאו תפילות הודיה מיוחדות. אני חזרתי לביה"ס לסיים את חודש יוני של כיתה אלף. בית הספר קיבל אותנו בלבוש חגיגי של יום העצמאות: דגלי לאום לרוב, שרשרות של דגלי יחידות הצבא הרבות וכמובן תמונותיהם של הגיבורים משה דיין ויצחק רבין. אני לא זוכר שלמדנו משהו בשבועיים ההם, אבל ספגנו עמוק את אווירת החיילים הגיבורים המעטים שהכניעו את הרבים האכזריים. זאת למרות שעוד לא ראיתי חייל אמיתי אחד בשכונת העולים באשדוד. שוטרים היו לרוב. אבא בשיחותיו עם אחיו הבוגרים סיכם את המלחמה במלים: הערבים יחפשו נקמה, השפלה כזאת לא תעבור בשתיקה, אבל אתה, הוא אמר לי, כשזיהה את הדאגה בעיני, לא תצטרך אפילו להתגייס, כי יחלוף עוד זמן רב עד שיזקפו ראש. חמש-עשרה שנה לאחר מכן מצאתי עצמי בביירות הורס ומחריב את מערב העיר על יושביה ומתהלך ברחובותיה כמו קלגס. כבשתי עיר בירה ערבית! לא הייתי בן שבע. הייתי כבר סטודנט ואלה היו אם אני זוכר היטב המילואים הראשונים שלי, עדיין אדם נכה בתודעתו הפוליטית. אין כובש יותר מזה מבחינת התחושה. זו לא רמאללה או מזרח ירושלים, אלא ביירות האגדית הרחוקה של פיירוז הצעירה שאת אלבומיה שמענו בבית בילדותי ומאז המלחמה ההיא עשאני מקשיב לשיריה אני שומע שריטות ברקע.
אבל דווקא שם בביירות, עם כל תחושת העוצמה הכוזבת, נפל דבר בתודעתי. ידעתי שלא אשוב כחייל לשום עיר ערבית לעולם. אחרי השחרור מהשירות סירבתי לעלות לאוטובוס הבא לביירות. למן הרגע ההוא לא הייתה דרך חזרה. הכל התבהר לי כבמכת ברק אחת: אנחנו עם כובש ומדכא ואני פיון עלוב על לוח השחמט. כמובן שהייתה זו רק חצי תודעה, אם אפשר למדוד תודעה בשברים. חלפו עוד כמה שנים טובות עד שהבנתי בתודעתי התופחת כספוג יבש וצמא שאני עצמי כיהודי ממרוקו, כמזרחי במדינת האשכנזים, אני בעצמי נתון תחת כיבוש, נישול ודיכוי, עם האשלייה המסרסת שהעניק לי אחי האשכנזי של עוצמה כוזבת ככובש את הערבי שכביכול דיכא אותי אתמול. כלומר הנה אתה שייך מעתה לחזקים. הבל הבלים. באו הפנתרים לאחר ארבע שנים בלבד ורשמו את הכתובת על הקיר: "דופקים את השחורים". אמת פשוטה ששום תאוריה של אלפי מלים לא תצליח להעביר.אבל אני מקדים כיבוש לכיבוש. למעשה כל שירותי הסדיר הוקדש למלאכת הכיבוש הבזויה, לא רק בשטחים הכבושים של 1967, אלא בעיקר בגליל הערבי שבשליטה ישראלית ובתחום שיפוטה ואזרחותה. אני, יחד עם חבריי לגרעין נח"ל חביב ותמים למראה ועוד גרעיני נח"ל נוספים מתנועות נוער ערכיות שגדלו על פעולות ושיחות אינסופיות על אחווה, שוויון וצדק, התחפשנו לבסיסי צבא המוכרים למי שזוכר בתואר "האחזויות נח"ל", בהן בעיקר גידלנו עגבניות וחסה ובלילה התמסטלנו, רקדנו והזדיינו וגם נמנמנו בעמדות השמירה מול כפרי המשולש ערבה-דיר חנא-סכנין. תפקידנו היה לאחוז באדמה ולהעבירה הלאה לקבוצת אזרחים שתקים עליה ישוב "לגיטימי". זה פעל כמו מכונית גרמנית. בין תפקידינו הכובשים היו משימות כמו אבטחת בולדוזרים שעסקו בעקירת אלפי עצי זית לפנות מקום לכבישי גישה ליישובים האלה שבתחילה קיבלו את הכינוי הממזער "מצפורים" (לישראל מכבסת המלים המשוכללת ביותר), וכן עסקנו באבטחת חבלני הצבא שפוצצו את אדמת הסלעים כדי לישרה לבנייה ולסלילת דרכים יהודיות חדשות. "יהוד הגליל" כך קראו לזה, לאחר שאותו גנרל גזען כינה את ערביי הגליל, חלקם תושביו עוד מימי החורבן וישוע, בתואר "סרטן בגוף האומה." אני הייתי בין החיילים שהובאו לשם לגרש את אותו סרטן מגוף האומה כשעוד לא ידעתי דבר עצמאי או תודעתי אחד על טיבה. אבל לא אשתמש בתירוץ העלוב "רק מילאתי פקודות." אני אשם ובבוא היום אם אקרא לדין, אתייצב. רק לאחר כשנה שנתיים באוניברסיטה, שם לראשונה פגשתי פלסטינים מהגליל ללא נשק על כתפי והקשבתי לפעילים פוליטיים ולהוגים כמו ליבוביץ', הבנתי שעסקתי בטיהור אתני ובהפקעת אדמות בשנות השבעים המאוחרות כעשור לאחר 1967 וכשלושה עשורים לאחר 1948. אלפים כמותי זוכרים את החווייה הזאת כחווייתם האישית אך מסופקני אם אי פעם ראו בה פעולת כיבוש, שלא לשאול האם מי מהם התפכחו ממנה.
(ברשימה הבאה: כיבוש בין יהודים)

על הכיבוש (ברצינות חלק ב')תרגיל קטן בפוליטיקה ישראלית: האם אפשר לדבר על כיבוש מבלי להזכיר את "הכיבוש" הישראלי של
פלסטין ושעבוד הפלסטינים? כלומר כיבוש פנים יהודי (לצורך הדיון בלבד).
בואו נבחן בקצרה את ארבעת עיקרי הציונות שלמדנו כולנו בבית הספר, ואשר לא במקרה 'שם הפעולה' בכולם הוא 'כיבוש': "כיבוש האדמה", "כיבוש השמירה", "כיבוש העבודה" ו"כיבוש השפה". כולם זוכרים משיעורי תולדות עם ישראל בדורות האח

רונים שאת האידיאולוגיה הזאת התוו בראשיתה מי שמכונים אנשי העלייה השנייה (1904-1914) וספרי הלימוד מספרים לנו על חברים וחברות סוציאליסטים שחלמו על חברה שוויונית (ליהודים בלבד כמובן, כמו קבוצת דגניה, כנרת וכדומה), או "חברת מופת" כפי שכונתה בפיהם.כולנו שיננו לבחינת הבגרות ש"כיבוש האדמה" היה בעיקר פדיון אדמה יהודית בכסף וכן התיישבות באזורים לא מיושבים שהיוו לדידם את רוב רובה של הארץ ("ארץ ללא עם לעם ללא ארץ"). "כיבוש השמירה" תמיד העלה אצלי תמיההה, לא על הצורך בהתגוננות בפני הליסיטים והתוקפים הערבים, אלא מדוע תקפו אותם כפריים את האירופאים צרובי השמש שהתיישבו על אדמתם אותה רכשו מאפנדים עשירים שישבו בוילות מפוארות בלבנון? שנים מעטות לאחר מכן הפכו הבריטים את ארגוני השמירה התמימים הללו לצבא שעתיד להשתלט בכוח על הארץ כולה ולנשל את יושביה (זה לא כתוב בספר הלימוד כמובן).
"כיבוש העבודה" היה ערך משעשע במיוחד משום שהמורה סיפרה לנו בגילוי לב על הפיכת הפירמידה היהודית האירופאית הלא פרודוקטיבית (אנטישמיות של ממש) לפירמידה עם בסיס רחב של חברה יצרנית, קשורה לאדמתה, עצמאית ולא תלויה בעובדים ערבים חלילה. לכן הססמה "עבודה עברית", משמעה היה לנשל את הערבי מפרנסתו כדי שהיהודי יתחיל לרפא את עצמו מהגלות האירופאית המנוונת. הסוציאליסטים הללו הפגינו נגד איכרי המושבות הותיקים וקראו להם לפטר את הערבים ולשכור את החלשלושים האירופאים במקומם. למנהיגים הצעירים של התנועה הזאת אז, כבן גוריון עצמו, היה חזון יותר מסודר ופחות רומנטי:-השתלטות הדרגתית על הכלכלה בפלסטין.
ומה עם "כיבוש השפה (העברית)"? מה רע בהחייאת השפה העברית? תכנית הלימודים הרשמית מספרת לנו שלעומת קודמיהם, אנשי העלייה השנייה הלו ביקשו להנחיל את השפה העברית ליושבי הארץ היהודים, לדבר בה, לנהל בה את חיי החברה והמשק, לקרוא בה עיתונים, לפתח תרבות עברית וכמובן ללמד בה במוסדות הלימוד (ובן יהודה האמיץ שלבדו יחד עם בנו וכלבו החיו את העברית הרדומה שנות אלפיים. איש לא סיפר לנו שכאשר הגיע בן יהודה לירושלים כבר דיברו, למדו ולימדו היהודים הספרדים עברית בעברית, כמו ניסים בכר שקלט את בן יהודה כמורה בבית ספרו). כינון שפה משותפת הוא לכאורה מטרה מתבקשת ביסוד להקמת עם, או ארגונו מחדש, קיבוץ גלויות וכל זה. אך במקרה שלנו הסאבסטקסט של כיבוש השפה, כמו שאר הכיבושים, הוא עיקר ענייננו.בתרגיל שלי אשאל שאלות מזרחיות שהשמאל הציוני בישראל לא אוהב לערבב עם הצורך הדחוף "להפסיק את הכיבוש". לי אין צורך דחוף הממוקד בכיבוש הצר הזה בלבד. כדי להקים חברה נורמלית, אף לא חברת מופת, אני רוצה להפסיק את כל הכיבושים, אם נותר לנו זמן בכלל, כי אנחנו היכנשהו בדרך למטה, באמצע המדרון ללא בלמים ועם הגה עצבני.
אתחיל את המבט המזרחי שלי מכיבוש השפה דווקא, עניין הקרוב ללבבי. לא רק שאותם ציונים נלהבים החליטו ללמוד ולהנחיל לעצמם את השפה העברית ולהפכה ללשונם החדשה תוך ויתור על שלל לשונותיהם, ובעיקר חיסול היידיש הנפלאה, אלא שלאחר עשורים ספורים אותה שפה "חדשה" הפכה לכלי נשק של ממש באמצעותו דוכאו שפות ותרבויות לא אירופאיות כולל שפת המקום הערבית שדברו בה גם יהודים ושאר לשונות היהודים מהעולם הלא-אירופאי. העברית הייתה ללשון השלטון, שפתה של ההגמוניה התרבותית, וכל שפה מזרח תיכונית אחרת תוייגה כשפת האוייב, אשר לימודה הפך רק לצורכי ביטחון, קשר ולא גשר. מעבר לכך, השפה העברית החדשה הזאת כפי שגם כונתה ספרותה התבססה על כתביהם של יהודים מזרח אירופאים שדיברו רוסית, כתבו ביידיש ותרגמו עצמם לעברית, כפי שתרגמו את פושקין ולרמונטוב. העברית עברה דה-שמיזציה תוך דור אחד. כל שנותר היום הוא להחליף, כפי שעשו הטורקים המודרניים את האלף-בית העברי ללטיני. למה לא בעצם? כל מי שלא כתב שירה, קרא אותה או פייט אותה בתחביר הזה ובמקצבים הללו, נזרק אל פח הזבל של ההיסטוריה. למזלנו, אפשר לשחזר ידע מתוך סל האשפה והראייה, כבר דור שני של כותבים וקוראים מזרחים ומזרחיות עוסקים בפעולות שחרור מן הדיכוי הזה.

על "כיבוש השמירה" מן ההיבט המזרחי אין להכביר במלים. הצבא נתפס על-ידי הדור השני של המזרחים כערוץ של שחרור, ערוץ של השווייה, או לפחות אשליה כזאת. בעשורים האחרונים העסק הזה נעשה ממשי ואמיתי, בעיקר מאז שנטשו בני האליטות האשכנזיות את הצבא לטובת עסקי הון והייטק. תהליך דומה קרה גם בארה"ב ובמדינות מערב אירופאיות. ובכל זאת קושייה – איך מסבירים את הנטישה ההמונית של בני ובנות אותו דור מזרחי שני וכבר שלישי את הצבא בחסות אוהלה של תורת ש"ס? זהו נושא למאמר אחר שכבר נכתב פעמים רבות לא רק על ידי (בעיקר קובץ המאמרים "ש"ס: אתגר הישראליות" בעריכת יואב פלד וראו גם פרק מרכזי בספרי "המאבק המזרחי בישראל). בקצרה – ש"ס נולדה מתוך הציונות המזרח אירופאית ולא מתוך החרדיות האנטי ציונית האשכנזית כפי שבטעות נהוג לחשוב. ש"ס היא תוצר של מרד אידיאולוגי ישראלי. ש"ס, מבלי להיכנס לשיפוט ערכי, היא הציונות החדשה המחברת דת ומדינה אם כי ברמה הטקטית כפי שהיא משתמשת במודרנה מבלי שזו תבלע אותה. ש"ס היא תנועה ישראלית מזרחית עצמאית אשר משרתיה הם הציונים החילוניים החוטאים והמחטיאים ממזרח וממערב. בסדר יומה אין אף לא יעד אחד מיעדיהם של אותם סוציאליסטים מתחילת המאה העשרים, בטח לא שמירה, לרע ולטוב.

מנקודת המבט המזרחית המודעת, "כיבוש האדמה" (הרבה אחרי גירוש תימני כנרת על ידי הציונים הסוציאליסטים וסירוב מוסדות הציונות הזאת ליוזמות התיישבות מזרחיות בימי המנדט) קשור כמובן קשר בל ינתק ב"כיבוש העבודה" (גם כן עשרות שנים אחרי שעבוד התימנים של יבניאלי לאיכרים הציונים), כלומר פיזור האוכלוסייה המזרחית בעיקר מחוץ לרצועה "חדרה-גדרה" והתשתיות הכלכליות שהוקמו (ואחר כך פורקו) באזורים בהם יושבה, הם אם כל הכיבושים של הציונות "הסוציאליסטית" דאז והקפיטליסטית דהיום, שבעיני מעולם לא היה ביניהן הבדל מלבד טרמינולוגיה וצורת לבוש. למשל, מנהל קופת המדינה פנחס ספיר היה איש צנוע והתהלך בסנדלים ואכל כריך עם גבינה צהובה לארוחת צהריים, אבל חילק מאות מליונים כמענקי תעשייה ופיתוח לבני דורו, לא רק לקיבוצים ולמושבות, אלא גם ל"יזמים פרטיים". מליונים שהפכו להון העובר בהורשה ומקבע את יחסי הדיכוי הכלכלי, בין בניהם ונכדיהם של "בעלי" אותו הון לבין בניהם ונכדיהם של אותם פועלים וחקלאים בעל-כורחם מצפון אפריקה כורדיסטן ועוד. כך גם בן גוריון שלבש בגדי חאקי וגר בצריף (ואסיפת הקיבוץ סירבה לאשר לו רכישת קומקום חשמלי), העניק מעמד חכירה בן 49 שנה לאדמות המושבות והקיבוצים האשכנזיים ומעמד של שכירות פשוטה לאדמות מושבי העולים המזרחיים (גם אם היו בהם רומנים וכמה הונגרים). זוהי מדיניות אפרטהייד אגררית מובהקת ובמקרה הזה גם "חוקית" וגלויה.

יתרה מכך, יחד עם שרי החינוך כיוונו שרי האוצר והתעשייה את בניהם של אותם עולים "נחשלים" אל פסי הייצור על ידי הקמת בתי ספר מקצועיים בעיקר בנגב ובגליל. עד היום תשתיות החינוך ההן מלוות את בני ובנות הדור השלישי והרביעי של אותם עולים, כי הנחות היסוד הגזעניות ("טעוני טיפוח", "תרבות נחשלת" וכו') הוטמעו היטב גם בלב התושבים עצמם. נטילת גורלו של קולקטיב מידו ושליטה בתודעתו ובכל היבט של חיו זה כיבוש. הפרדתו מכל השאר החיים במסלולי חיים אחרים המובילים לגורל טוב יותר וידוע מראש, זה אפרטהייד. העובדה שהמזרחים מנהלים לעצמם את הכלא שלהם לא פוטרת אותם מההגדרה הזאת.

כמובן, המטרות היו נעלות: חינוך מחדש, מודרניזציה והתפתחות, שילוב ואינטגרציה והצדקות רבות נוספות מתוך ילקוט הכזבים הציוני האשכנזי. העובדות מדברות בעד עצמן. שישים שנה לאחר מכן רוב עיירות הפיתוח הן עיירות רפאים, גם אם יש בהן וילות נחמדות, והשאיפה היחידה של רוב תושביהן היא לצאת משם במה הייתם בוחרים? וילה בירוחם או דירה בשיכון למד בתל-אביב שחולקו מתוך אותה קופה?), ורוב השכונות המזרחיות מוצפות בעובדים זרים אומללים שהופכים השעיר לעזאזל התורן של תושבי השכונות, אחרי שהפלסטיני נעלם מנוף העבודה הקשה. גם ערים גדולות כמו אשדוד ואשקלון מחזיקות בשיאי אבטלה ישראליים.
בקצרה, מדיניות הקמת התשתיות הקשורות בפיזור אוכלוסין, בחלוקת קרקעות (שדודות אכן, אך לא רק. תארו לכם שאדמות בית הספר החקלאי כדורי שחינך דור של הנהגה אשכנזית וכן אדמות האוניברסיטה העברית בירושלים נתרמו על ידי משפחת כדורי העיראקית לרווחת כל תושבי הארץ), בזכיונות לתעשייה ולחקלאות ובמוסדות חינוך והכשרה נעשו כולם במסגרת של מדיניות אפרטהייד כובשת, מנשלת ומדכאה, גם מבלי לומר מלה על הפלסטינים. על כך אפשר רק להוסיף ולהוסיף, כמו חלוקת משאבים לתרבות בסגנון של משפחות דיקטטרורים מפורסמים, כמו שליטה אפרטהיידית באוניברסיטאות של המדינה בהן עדיין רק רבע בוגרים מזרחים ומזרחיות וכמו שליטה במועדונים יוקרתיים כמו בתי המשפט והנדל"ן. הכל קשור ביחסי כיבוש והפרדה.
אני לא איש בשורות טובות בכל שקשור בעניין הזה של כבוש ואפרטהייד. זה תמיד נגמר רע מאוד לפני שזה נגמר ממש. במיוחד במקרה הישראלי בו המרכיבים הם רבים וסבוכים זה בזה: לאומיות, אתניות, דת, תרבות, כלכלה ואלימות פנימית ואזורית. למדנו ואנו למדים בימים אלה ממש כיצד קמות רפובליקות חדשות תחת המדינות הקלוקלות שקדמו להן.

  • על הכיבוש (ברצינות, חלק ג')האינתיפאדה הג'ינגי'ת,
    או: סלח לי, יש לך אש?

    כשהגינגי'ת הראשונה תצית את עצמה בכיכר חולדאי, נדע שנפל משהו בישראל. סליחה, ממש פתיחה רעה, אבל לא עמדתי בפיתוי מול תמונת גלגלי שיער אדומים כלהבות. חלילה, איני קורא לשום ג'ינג'ית להצית את עצמה, אבל אתם מבינים על מה אני מדבר, כשאין אש, אין מאבק. חלילה אני לא קורא לאיש לפתוח באש, אבל אתם יודעים בלי התנגשויות של אמת עם מאות פצועים בג'ינס ובמדים, לא יהיה מאבק. חלילה, איני קורא לאיש לתקוף שוטרים ומג"בניקים, הם הרי אחינו ואחיותינו, אבל ברור שללא שבירת הסולידריות של לובשי המדים עם שולחיהם המושחתים לא תהיה מהפכה. הסתכלו מה קורה סביבכם בשנתיים האחרונות. חלילה איני קורא לאיש במדים לערוק לצד השל המהפכה החברתית… כלומר הייתי שמח לקרוא לכולם לערוק לצד המהפכני, כולל קצינים וגנרלים וטייסי קרב ושינגמלים וטבחים ונהגים, באמת שהייתי אוזר אומץ וקורא להם לעבור אל שורות המהפכנים, לא הייתי מהסס, לא הייתי חושב פעמיים, אילוא הייתה כזאת, מהפכה, והיה צד מהפכני לערוק אליו.

    צריך להודות על האמת כי היהודים בישראל, מכל העדות והצבעים, הכיפות והכובעים, החצאיות והמכנסיים, הם צד אחד גדול וסולידרי מול הפלסטינים, מול הסורים, מול החיזבאלה, מול איראן, מול הנאצים, מול הרומאים, מול היוונים, מול הפרעונים… מול הסיוטים האינסופיים שלהם. יש בשוליים שניים שלושה, אולי מאתיים חמישים שהיו הולכים עד הסוף, אבל זו טיפה של דלק הבטלה בשישים ליטר מי עדן. הג'ינג'ים לא יציתו את עצמם, כלומר הם לא היו מעולם ולא יהיו לעולם נושאי מאבק מהפכני חברתי-כלכלי בישראל, כי אין להם אש. אין להם אפילו דלק. גפרור לרפואה. הם תמיד יתחילו בעצרות בכיכרות ובצעדות למוזיאונים ועד מהרה ימצאו עצמם בכנסת, בממשלה, בהסתדרות או באיזה דירקטריון או עיתון שמן, משמינים ומפליצים בשקט. ולא שזה נורא כל-כך, לבריאות. הם הרי משחקים את המשחק הדמוקרטי בדיוק, ממש בדיוק, כפי שלמדו אותו בשיעורי האזרחות בכיתה זין.
    למה הדבר דומה? למשחק כדורגל למשל, בו לא רק שההתאחדות ושופטיה קבעו שלקבוצה שלך אסור לנגוע בכדור, אלא שהשער של הקבוצה היריבה חתום בקיר של בלוקים. כך שגם אם תצליחו לגנוב את הכדור לדקות ספורות ותגיעו אל שער היריב, תתקלו בקיר הבלוקים מאחוריו יושבים השוער ועוזריו שותים ויסקי ומעשנים סיגר ומצחקקים, ומידי פעם מקצצים לכם את גובה הדשא ואת מספר השחקנים. והקהל? הקהל בכלל יושב בבית צופה בתכנית ריאליטי כזאת או אחרת שמסממות אותו בפנטזיה של זכייה במליון שקל, או בהפקת אלבו אם ישפיל עצמו כראוי, או הסרת עשרות קילוגרמים של שומן שאין לו. זהו. בצר לנו לא נותר אלא לצעוק ולדפוק את הראש בקיר הבלוקים, לרשום עליו ססמאות, לחרבן בצילו וגם להקים לצידו אוהלים קטנים ולעשן משהו, לשיר שירי מחאה נוגים עד החורף והולכים הביתה, כי ההם כבר לא שם. הם אף פעם לא שם. מה? אתם לא יודעים לפרק קיר לבנים מחורבנות ולעשות מהן אבני קלע? מחשקי המחשב השחיתו לכם את הדמיון.

    אז לא מפרקים את הקיר ללבנים ואת הלבנים לאבנים. מה עושים? מתחילים לדבר על הדרכים להגיע לשם, כלומר למוקדי קבלת ההחלטות, עיצוב המדיניות, "לחלק את העוגה" קראו לזה הפנתרים השחורים, שבזכותם נזרקו כמה פירורים ממרומי השולחן אל הכלבים והחתולים המתקוטטים תחתיו. כלומר, מתקרב מועד בחירות וכולם מתחילים לדבר על בחירות ועל מפלגות (מודה שהייתי שם, לפחות פעמיים, פתטי במבט לאחור). למה לא בעצם? הרי על פניו אין דרך אחרת להיכנס פנימה כדי לשנות חוקים ולקבוע תקציבים, מה שקוראים אצלנו בציניות "לשנות מבפנים" ("כנס לי לתחת", אמר האריה לעכברוש, "אני צריך כמה שינויים מבפנים"). הנה המפה הפוליטית פרושה בפנינו: הליכוד גדול מאי פעם עם מועמד חסין לראשות הממשלה. העבודה… לא נעים אביל מישהו צריך להוציא את התקע מהחשמל. ומר"צ… נו. באמצע צצות "מפלגות מרכז", שם קוד ל"תעשו קצת מקום בבקשה, גם אני רוצה לשבת לרגע או שניים ואז מבטיח להסתלק". בקצה הימני והדתי מתקבצים מה שאנחנו מכנים בביטול "ימין קיצוני" "מחנה דתי משיחי" או סתם "אנשים הזויים" ולא פחות "אוכלי חינם", "פרזיטים" ועוד. האמת צריכה להיאמר, דווקא בצד הזה של המפה הפוליטית יושבים חזק אנשים (יש נשים?) שכן נכנסו לתחת של האריה, אבל משם טיפסו בעקביות אל מוחו ועכשיו הם חזות הכל: לאריה הענק עכשיו פרצוף מפלצתי של עכברוש ענק, כמו בסרטי אימה דלי תקצי, וכשהוא שואג מי לא יירא, מי לא יירה? הרי לא תוכלו להאשים את המפלגות החרדיות והמתנחליות בכיבוש פלסטין של 1948 ושל 1967, או בהמצאת חומה ומגדל, או בקפיטליזם ההרסני, או במרטה המקדשת שרצים. הם נטלו כלים מן המוכן, "לגיטימיים" וציוניים לעילא. הם לא השתלטו על המדינה במנדטים, אבל הם הצליחו לשים בה רסן ולרתום אותה לעגלתם הדוהרת מבחינתנו אל התהום, אך מבחינתם, וצריך להפסיק לזלזל, העגלה הזאת היא מרכבת האש של אליהו, לא פחות.

    מה אני מנסה לומר כאן? העניין הוא לא בהקמת מפלגה עם מצע. זה פתטי, את זה עושים משרדי פרסום ויחסי ציבור והם מסוגלים לכתוב מצע לימין, לשמאל ולמרכז ואם תשלמו יפה יכתבו לכם מצע חברתי מהפכני, עם סלוגנים חזקים. מפלגות ומצעים ומנדטים הם פונקציה של כסף. העניין הוא לא מצע או רשימת שינויים ורפורמות. זה נחמד וזה יחזיק קדנציה או שתיים עד התפוגגות. זה העניין וממנו יש ללמוד ולא להתייאש: למפלגות דתיות ומתנחליות, גם החרדיות והחרד"ליות (כמו ש"ס) אין מצע והן בכלל לא מפלגות, אלא תנועות המונים עם דת, או אידיאולוגיה שהיא דת. אש. דת לא זקוקה לכסף. לדת אין שאלות, רק תשובות (והדלת פתוחה בכיוון אחד). דת לא מקבלת שום ביקורת, כי ביקורת היא חילול השם. דת לא פוחדת מטילים עזתיים או מגרעינים איראניים. דת לא מחשבת את העתיד בקדנציות פרלמנטריות. דת לא פועלת כלל על ציר הזמן שלנו, ציר המחשבה, ציר התודעה וצירי הלידה, אם תרצו. לכן הדת מנצחת ותנצח בכל מקום בו איפשרו ומאפשרים לה "לשחק במשחק הדמוקרטי". כלומר היא לוקחת לבסוף את כל הקופה בכל מקום בו לא הפרידו אותה בנוקשות, בכוח ובדיכוי אלים, מן המדינה ומן הפוליטיקה ואיפשרו לה להיות מצע פוליטי עם רשימת מועמדים. מקומה של הדת בביתו של האדם ובקהילתו. נקודה.
    והשאלה שעל הג'ינג'יות והשחרשחרות, הבלונדינים והברונטים, לשאול ברצינות תהומית היא פשוטה: האם יש לכם דת? או לפחות אידיאולוגיה שהיא דת? ובבקשה אל תגידו ציונות, כי גם אם תרצו אותה היא כבר לא שלכם. כל המשמעויות שלה וכל הפרקטיקות שלה נתונים היום בידי כוהני הדת ושליחיהם: כיבוש האדמה (התנחלות), כיבוש העבודה (הכלכלה), וכמובן כיבוש השפה (התרבות, החשיבה וכו'), וכיבוש השמירה (על חומתייך ירושלים הצבתי שומרים… חה, חה, חה), כולם נשלטים היום מתוך מוחו של עכברוש הענק.

    אז אין לכם דת? אלטרנטיבית כמובן (ותעשו לי טובה נסו לא להשתמש בביטויים "זכויות אדם", זכויות אזרח", "חופש הביטוי" וכהנה קלישאות ליברליות מעושות ולעוסות, שלעסתי כל חיי עד קבס). האם אין לכם לפחות אידיאולוגיה בדרגה של דת? כלומר נחושה, כלומר תנועת המונים עם סולידריות ברמה דתית ממש המוכנה למלחמת אזרחים, לא פחות (ואל תמכרו לי את הזבל הזה על מלחמת אחים, זו המלכודת שלנו). אם אין לנו דת ואין לנו ביצים וביציות להצית את האש, עשו לעצמכם טובה, ובעיקר לילדיכם, קומו ולכו אל מעבר לים, וככל שתקדימו וככל שתרחיקו כן ייטב לכם. לא רק לכם כאינדיבידואלים ייטב, אלא לכל מי שחושב כמותנו. הגולה, עם כל העצב שבפרידה (ממה לעזאזל?), היא המקום לקומם את עצמנו מחדש במאה השנים הבאות. זה הזמן להיפרד מהציונים ולחזור ולנסח את היהודי כפי שאנו תופשים ותופשות אותו (ואני לא ראקציונר ולא חוזר בתשובה, נשבר הזין מהסיפור הזה גם כן, כל אחד עוטה כפה גדולה ומצקצק בלשונו. יש לי כיפה, תמיד הייתה לי כיפה. אך מה לי ולהם?): אנו רוצים את היהודי המטיל ספק בכל כולל בדבריו שלו, החוקרת, החושבת, המובילים והמובילות את הגותם ללא מורא: ואהבת לרעך כמוך, אל תעשה לחברך את השנוא עליך. דברים פשוטים. חברה אזרחית, לא לאומית ולא דתית. אין לנו דת כזאת, כלומר לא מלים תחת הכותרת "מצע" או "מי אנחנו?", אלא להבות של אש. אני אומר לכם בביטחון מלא שאין עוד יהודים בגלה ממנה אני כותב. כולם ציונים שבויים באש הדת המתנחלית, מרחוק כמובן. אתם רק החיילים המטומטמים על לוח המשחקים שלהם. כששואלים אותי סטודנטים ציונים אמריקאים טובים בפנים עצובים "למה עזבת את הארץ? היה לנו גוד טיים שם בטיול בקיץ," אז אני משיב בפשטות: "אז למה חזרתם?" השתיקה שבאה לאחר מכן שווה זהב.

    אפשר גם כך: מי שיצית את האש ראשון ינצח במלחמה הזאת על העתיד של החיים בין הים לנהר. ובאמת מה זה חשוב ג'ינג'ית או שחור. הסתכלו סביבכם כשאתם הולכים להתכנסויות הליליות האינסופיות, בעצרות, בצעדות, בישיבות ובמפגשים: אתם רואים מהפכניות ומהפכנים רצים לתוך האש? מציתים אותה? אתם שומעים התלהבות דתית צורבת סביבכם? באמת, קחו עוד שח'טה ותהיו כנים עם עצמכם: הפסדנו. אבל אולי בעצם פרידתנו, אחריתנו לנצח דווקא. הרי חבל שנעלה כולנו באש יחד איתם כאשר יתניע טייסו של אליהו את מנוע מרכבת האלים וישאיר אחריו חורבות, אבק ואפר. אתם יודעים, נצח ישראל…

     

     

    ביאליק הגיע לארץ כנסיך והתקבל בנמל יפו בכבוד השמור לרוזנים ומלכים. הוא גר בתל-אביב בבית שנבנה עבורו מבעוד מועד ברחוב שנקרא על שמו עוד בימי חיו. אני מסכים שהוא סבל בארץ (כפי שעולה ממכתביו) אבל לא פיסית. הארץ השביתה את כתביתו הפואטית משום שהארץ הפנטסטית אותה הזה בשיריו מן הגלות התגלתה כארץ לבנטינית פרובינציאלית לשיטתו וכסתם מקום משעמם והעיקר- הערגה מתה ועימה השירה. ביאליק, שירתו, סיפוריו והגותו היו כולם של גלות. אין ביאליק אחר. (סמי שטרית אתר קדמה)|1||1|

 

מודעות פרסומת

נחוץ כור היתוך, אבל הפעם יהודי

אוגוסט 17, 2012

© אסף ענברי

נחוץ כור היתוך, אבל הפעם יהודי

כור ההיתוך הבן-גוריוני

במדינת ישראל חיים, מלבד הערבים, שלושה עמים יהודיים המכונים "ישראלים": עם חילוני, עם חרדי ועם דתי-לאומי. הציונות נכשלה בגיבושם לעם אחד. המסקנה האופנתית היא שעלינו לוותר על רעיון כור ההיתוך למען "רב-תרבותיוּת". זה המודל הליברלי של "חיֶה ותן לחיות". הוא נשמע נאור מאוד. הוא קטלני לציונות.

על שק החבטות של הפוסט-ציונים, דורשי הרב-תרבותיות, כתוב "דוד בן-גוריון". בן-גוריון המנוול ניסה לכפות כור היתוך על העדות והשבטים של חברת המהגרים. הוא לא הצליח בכך, אומרים הפוסט-ציונים, משום שלא היה סיכוי לרעיון-עוועים זה, של דיכוי (הם אוהבים את המלה הזאת, דיכוי) הזהויות השבטיות, הנפלאות בגיווּנן. כל כור היתוך הוא מתועב, לשיטתם הליברלית, מאחר שזר להם הרעיון הלאומי. "זהות", לשיטתם, היא זהות אזרחית; "מדינה", לשיטתם, היא ישות אזרחית. אזרחית, לא לאומית. לכן אינם ציונים. הם מכירים בתרבויות של קהילות, לא של עמים, והם אלרגיים, לכן, לַמונח "עם-ישראל". מי שמדבר על "עם-ישראל" הוא "ימני", "לאומני", או אף "פשיסט", בעיניהם. ישראלי נאור כמוהם לא יאמר "עם-ישראל" אלא יאמר "ישראלים". "אני ישראלי".

ישראלי יהודי? ישראלי ערבי? ישראלי חילוני? דתי? חרדי?

"מה זה משנה?", עונים הרב-תרבותיים. "הלאום שלך, הדת שלך, הזרם הדתי שלך – כל זה מגדיר בסך הכול שיוך קהילתי. כאזרח במדינה, אזרחותך היא זהותך. הקנדי הוא קנדי, ואתה ישראלי."

הם צוהלים, לפיכך, מהתפרקות החברה למובלעוֹת תרבותיות. הם אוהבים לפרק. בן-גוריון אהב לבנות. לבנות זה "דכאני". הם שוכחים ש"חברה בסכנת התפרקות ממשית לא יכולה להרשות לעצמה את הלוקסוס של טיפוח ההבדלים בזמן שהמעט המשותף הולך ואוזל", כפי שכתב גדי טאוב ("ידיעות אחרונות", 5.4.2004).

בן-גוריון אכן נכשל בבניין האומה. אך הוא נכשל לא מכיוון שהוא ניסה לבנות אומה, אלא משום שהוא ניסה לבנות אומה מלאכותית. אין אומה "ישראלית". יש אומה יהודית. האומה היהודית, היא שהצריכה כור היתוך, אך בן-גוריון, שלא הבין זאת, התיימר ליצור תחליף. מרוב שנאתו ליהדות הגלותית, הוא לא תפס שיש הבדל בין כור היתוך לא-גלותי לכור היתוך לא-יהודי, וזו היתה טעות חייו. היה עליו לתפוס שתכלית הציונות, מעבר לתכלית ההרצליאנית הבסיסית, היא לעצב כאן זהות יהודית לא-גלותית. היה עליו לתפוס שמדינת היהודים היא מדינת היהודים, לא מדינת ה"עברים".

למונח "עבריוּת" היו שלוש משמעויות נבדלות לחלוטין בתקופת הישוב. בן-גוריון ביקש למחוק את הזהות היהודית כדי להחיות "עבריות" מקראית. רטוש ביקש למחוק את הזהות היהודית כדי להחיות "עבריות" כנענית. ביאליק, לעומתם, ביקש ליצור "תרבות עברית" שתכיל את כל הרצף העברי-יהודי, מהתנ"ך והמשנה והמדרש והתלמוד, דרך שירת תור-הזהב בספרד, דרך רמח"ל, עד ספרות ההשכלה וספרות דור-התחיה. התרבות העברית לא נועדה, לדידו, להתבסס על הכחשת אלפיים שנות יהדות; היא נועדה, לדידו, להעניק ליהדות מלאוּת שלא היתה לה באלפיים שנות גלות. "אחינו בני הגולה רוצים לראות כאן אצלנו את החסר להם שם בחיי הגלות, בחיים התרבותיים, הרוחניים והמוסריים", אמר ב-1926. שיבת העם מפזורותיו לארצו ולשפתו נתפסה בעיניו כגאולת היהדות, לא כשיבה אל זהות קדם-יהודית כלשהי; היהדות, קיווה, תהיה סוף-סוף תרבות-חיים שלמה, לא רק דת שהתקרשה. היא תהיה תרבות עברית.

ה"עבריות" הכנענית שהציע רטוש קסמה רק לקומץ צעירים רדיקלים. ה"עבריות" היהודית שהציע ביאליק קסמה לחוגים רחבים הרבה יותר, אבל רק ה"עבריות" המקראית של בן-גוריון הונחלה-ממלכתית לילדי ישראל. ה"עבריות" המקראית הזאת היתה יאה, אמנם, לצברים "מלח הארץ" כמו דיין, אלון ורבין; כזהות לאומית, היא היתה הזיה. רוב העם לא התחנך בנהלל ובכדורי, לא רכב על סוסים ולא דהר על הי הג'יפ. רוב העם היגר לכאן מקהילות מסורתיות, ורוב העם מגדיר עצמו, גם היום, כמסורתי. מכון גוטמן למחקר חברתי שימושי ערך ב-1994 סקר בענייני אמונה וזיקה למסורת. 56 אחוז מהנשאלים אמרו שהם מאמינים בלב שלם במתן תורה בסיני, ורק 15 אחוז מהנשאלים אמרו שאינם מאמינים בכך כלל. כמעט 80 אחוז צמים ביום-הכיפורים. מהו "הרוב החילוני", אם כך ענו הנשאלים?

כור ההיתוך ה"עברי"-ממלכתי של בן-גוריון לא היה כור היתוך. הוא היה סטטוס-קוו. הוא לא ניסה כלל לגשר בין חילונים לדתיים באמצעות מצע-זהות לאומי משותף. במקום גישור, הוא הציע דו-קיום מנוכר במדינה שכל אזור בה הוא קנטון תרבותי. הסטטוס-קוו שימש מפלט מהאתגר הציוני שהפחיד את כולם, חילונים כדתיים. החילונים פחדו ופוחדים מהיהדות, והדתיים פחדו ופוחדים מהמודרניוּת. שני המחנות פחדו להיפתח, להכיר זה את זה, להעשיר זה את זה וליצור בסבלנות תרבות רב-ממדית.

רב-ממדיות איננה רב-תרבותיות. ה"עבריות" של בן-גוריון היתה חד-ממדית (חילונית-אשכנזית, "ישראלית" בלי רוב העם), ובדיוק משום כך הולידה רב-תרבותיות. היא איפשרה לכל מגזר להשתבלל בתוך עצמו. אילו היתה רב-ממדית – אילו היתה יהודית – היא לא היתה סתם סטטוס-קוו המחופש לכור היתוך. אתה חרדי ואני חילוני וההיא דתיה-לאומית מבית-אל; לא למדנו באותה מערכת-חינוך, לא חיינו בכלל על אותה הפלאנטה; מיותר לציין שלא חיינו זה עם זה, אלא זה לצד זה, זרים ומוזרים. בחסות הסטטוס-קוו תמיד חמקנו זה מזה ודיברנו זה על זה בהתנשאות ובבורות.

"הסטטוס-קוו התבסס", העיר אבי רביצקי, "על ההנחה המשותפת השגויה – שהתקבלה משני צדי המתרס – כי המחנה היריב נידון להתמעט, לדעוך, ואולי גם לעבור מן העולם" ("אלפיים" 14, 1996). הציפיה החילונית להתאדות הדתיים, הציפיה הדתית להתאדות החילונים, היתה סהרורית בדיוק כַציפיה היהודית-ישראלית להתאדות הפלסטינים, וכציפיית הפלסטינים להתאדות היהודים.

עסקנו כל הזמן בִדברים אשר נראו לנו דחופים וחשובים הרבה יותר מפגישתנו. עסקנו, כמובן, בביטחון, מעל הראש; עסקנו בִקליטה ובבניית תשתיות; עסקנו בַויכוח על גבולות המדינה; עסקנו בִמריבות על יעדי התקציב. כל זה היה ועודנו חשוב מאוד מאוד, אבל עיקר-העיקרים הלאומי לא טוּפּל. רציתם חד-ממדיות? קיבלתם רב-תרבותיות.

ב-1940 אמר ברל כצלנסון: "לרבים רבים הבאים אלינו – או המובאים אל חופינו מרחוק ואף מקרוב (וחוששני, גם ללא-מעטים הגדלים כאן או היילודים כאן) – עדיין לא הפך החוף הזה בית. ותפקידנו החינוכי הוא לעשות להם את הארץ הזאת, ואת העולם הרוחני שהצמיח אותה, לבית שהנפש אחוזה ודבוקה בו". איך יהיה החוף לבית יהודי בלי יהדות? ברל, שימו לב, דיבר בדאגה לא רק על אלה ה"באים או מובאים אל חופניו", אלא גם על אלה "הגדלים או יילודים כאן" – צבּריו השזופים, ה"עבריים", של בן-גוריון. בית צריך לעמוד על יסודות. בית יהודי – על יסודות יהודיים. לא די, משום כך, באהבת המולדת; דרושה גם הנחלת "העולם הרוחני (היהודי, אלא מה?) שהצמיח אותה".

ברל, כמו ביאליק, פנה בדבריו אל הציבור החילוני שהתנכר ליהדות. הרב קוק פנה לציבור הדתי שהתנכר למפעל-התחיה הציוני. "צפיית-הישועה היא כוח-המעמיד של היהדות הגלותית", כתב ב-1920, "והיהדות של ארץ-ישראל היא הישועה עצמה". כלומר, צאו מהגלות – והוציאוה מלבכם. "החיים הממשיים של קדושת היהדות אינם מתגלים כי-אם בשיבת האומה לארצה, שהיא המסילה הסלולה לשיבתה לתחיה". לאמור: שיבת ציון איננה התחיה המבוקשת, אלא רק ה"מסילה" המוליכה אל התחיה. התחיה המבוקשת היא תחיית היהדות. "היסוד המעשי יתפוס מקום להחיות את החזיון המתעלף (היהודי-גלותי)". ה"יסוד המעשי", משמע חידוש ההלכה. ההלכה הגלותית, הגיטואית-קהילתית, סיימה את תפקידה עם שיבתנו לארצנו. הרב קוק דרש הלכה ציונית.

ישעיהו הראשון, ישעיהו השני

ציוני-דתי אחר, ישעיהו ליבוביץ', פירסם מ-1930 ואילך מאמרים שבהם הוא דרש שוב ושוב את חידוש ההלכה, כפי שדרש הרב קוק. "הבעיה הדתית במדינת ישראל לא הוצגה עד היום הזה. היא לא תוצג אלא אחרי חידוש ההלכה על היסודות האימננטיים למהותה של הלכה, שהיא מכוונת לעם במדינתו – כשהדת תופיע כפרוגרמת-חיים ריאלית לעם-ישראל ולמדינת ישראל". כך כתב ב-1953, כשהיה בן 50, חבר "הפועל המזרחי". כעבור חודשים אחדים קרה דבר ששינה מן היסוד את השקפת עולמו.

באמצע אוקטובר 53' פוצצו לוחמיו של אריק שרון, אנשי ה-"101", את בתי הכפר קיביה, ו-70 תושבים שהסתתרו בבתיהם נהרגו בפעולה. ליבוביץ' רתח. הוא פירסם מאמר שבו טען, לראשונה, מה שטען בארבעים שנות חייו האחרונות: שסיאובן המוסרי של מדינת ישראל ותורת ישראל נעוץ בשימוש "בקטגוריה הדתית של קדוּשה לעניינים ולערכים חברתיים, לאומיים ומדיניים". בא מבצע קדש, וחיזק את דעתו. מלחמת ששת הימים מיצקה סופית את סלידתו ממקַדְשי המדינה, הארץ והעם. הוא גינה את הכיבוש, את פולחן ה"דיס;ותל", וקרא להפרדת הדת מהמדינה. ככזה, הוא זכור לציבור הרחב. רק מעטים יודעים שליבוביץ' החזיק שנים רבות, עד גיל 50, בעמדה הפוכה. עד קיביה, הוא קיווה ודרש שתיווצר כאן מדינה שתגלם את ערכי היהדות. מדינה יהודית. יהדות מדינית. חידוש ההלכה "לעם במדינתו".

מדוע זכה ישעיהו השני לתהודה שלא קיבל ישעיהו הראשון? מדוע ידועה לכל משכיל מצוי בארץ דרישתו הנחרצת של ליבוביץ' הזקן לניתוקה הגמור של הדת מהמדינה, ואילו רק מתי מעט זוכרים את דרישתו ההפוכה, הנחרצת, של ליבוביץ' הצעיר?

ליבוביץ' זכה לתהודה בזקנתו, כי קריאתו להפרדת הדת מהמדינה ערְבה לאוזניהם של שוחרי הסטטוס-קוו. בסגנון תוקפני, רדיקלי כביכול, ניסח ליבוביץ' הזקן את העמדה הנדושה החביבה על חילונים וחרדים כאחת. הוא העניק לחילונים אישרור לַפּטוֹר מיהדות, והעניק לחרדים אישרור לפטוֹר מאזרחות. הוא היה קונטרוברסלי כשדיבר על הכיבוש; כשדיבר על יהדות, הוא ביטא את הקונצנזוס (ונחשב "קונטרוברסלי" רק משום שהוא צעק). למי הוא חידש ואת מי הוא איתגר כשצימצם את התורה להלכה הגלותית, שקיומה הוא רק עניין שבין הפרט לאלוהיו ובין הפרט לזולתו בקנה-מידה קהילתי? הרי זו העמדה החרדית השגרתית, המספקת לכולנו, חילונים כדתיים, צידוק עצמי להתנכרות ולקפיאה על השמרים.

הוא חידש והוא איתגר כל עוד דרש שתעוצב כאן מדינה יהודית – הלכה ציונית – וכשדרש זאת הוא זכה להתעלמות כמעט גמורה. היה לו קצת קהל, אז, בקיבוץ הדתי, וקצת קהל באסיפות של "הפועל המזרחי", אך לא היתה לו השפעה מחוץ לחוג שולי זה, משום שרוב העם, כמעט כולו, רצה סטטוס-קוו.

גורלו של הרב קוק האב היה דומה. הציונות הדתית לא מימשה כהוא-זה את האתגר שהוא הציב – אתגר חידוש ההלכה. ההפך קרה. היא הלכה והתחרדה. "גדולי הדור" שלה, היום, הם רבנים חרדים. הרב צבי יהודה קוק, אבי גוש-אמונים, סיפק לצעירי הציונות הדתית את האליבי המושלם להשתמטות רבתי מדרישתו של אביו לחידוש ההלכה: מפעל ההתנחלות ביהודה ושומרון. חניכי הרב צבי יהודה נמלטו אל השטחים, ומאז, שלושים שנה, הם מרמים שם את עצמם. אין שום אתגר דתי, שום תעוזה הלכתית, שום תרומה לבניין-האומה, בהתנחלות. אם כבר, יש בהתנחלות תרומה מאוד משמעותית להתפרקות-האומה, כידוע לכול.

ביאליק, ברל, הרב קוק האב, ליבוביץ' הצעיר, מרטין בובר, עגנון, הוגו ברגמן, ארנסט סימון, דב סדן, גרשום שלום – אותם הוגים וחוקרים ויוצרים ציונים שביקשו לעצב כאן זהות משותפת, עברית-יהודית, מורַשתית ומודרנית, זכו בחייהם ובמותם להוקרה, אבל מידת השפעתם הממשית די פעוטה. יש רחובות על שמם, פרסים על שמם, כנסים לזכרם, אבל הם לא כתבו ספרים כדי להיות שם של רחוב. הם כתבו כדי לפרו+ בפני העם שהתקבץ כאן מצע תרבותי שיכוֹנן שותפות-יעוד. הם סברו שאין די בשותפות-הגורל – אותה זהות שהושתתה רק על "צרות היהודים" – כדי ליצור כאן קיבוץ-גלויות אמיתי. אם יש ליהודים רק גורל משותף, רק עבר משותף, רק זכרונות משותפים, הרי שֶדַי בכך, אמנם, לשימורה של האחווה בין יהודים ליהודים ברחבי העולם, אבל אין די באחווה זו לחיים משותפים, ובוודאי שאין בה די אם היא מושתתת על תכנים קורבניים-פאסיביים של אומללוּת ונרדפוּת. יהודים יחיו יחד במדינה ריבונית אחרי אלפיים שנות פיזור ויהיו לעם אחד, רק אם נצליח להגדיר כאן יעדים חיוביים שסביבם יתלכדו חילונים ודתיים: זו היתה הנחת-העבודה הבסיסית של עשרת ההוגים והיוצרים שהוזכרו כאן. כאמור, הם לא השפיעו. בן-גוריון, הוא שהשפיע.

כיכר מכבי ורבין

כור ההיתוך של בן-גוריון נבנה ממיתוסים, סמלים, אנדרטות, שירים, מצעדים צבאיים, להקות צבאיות, צעדות לירושלים, לתל-חי, למצדה, בולים ומטבעות של שבעת המינים, טיולים שנתיים, נאומים, תנועות נוער, מפגני חיל-אוויר, סנדלים, כובע טמבל, ארגוני ספורט ארציים, ההסתדרות, עמידר, הנח"ל, חסמב"ה, יום העצמאות, קול ישראל מירושלים והרי החדשות. אלתרמן המטיר את הטור השביעי, משה שמיר הוליך את קוראיו בַשדות, בנימין תמוז הוליכם בחולות הזהב, חיים גורי הוליכם במעלה באב אל-ואד, נחום גוטמן – בשבילים של קליפות תפוזים, וחיים חפר הוסיף עוד קיסם למדורה.

לא רק המזרחים, עולי שנות החמישים, נפגעו ממפעל-ההיתוך הבן-גוריוני. "גם הצבר ניזוק מאוד מפולחן הצבר", ציין נסים קלדרון ("פלורליסטים בעל-כורחם", 2000). "היה כוח שדחק בו" – בצבר האשכנזי – "להתכנס אל תוך הסטריאוטיפ של עצמו, להתאים את עצמו אל דימוי סטרילי". כור-ההיתוך הבן-גוריוני לא היה מפעל "דיכוי"; הוא היה מפעל שגוי, לא מפעל מרושע.

וגם בתור מפעל שגוי, הוא לא היה מופרך לגמרי. הצבר גילם שורה של ערכים שמי שבז להם, יקום-נא ויאמר מה מגוחך בהם, בעצם. רעוּת, תעוזה, פשטות, רעננות, תושיה, הקרבה, תפיסת הארץ כמולדת  – תכונותיו הנשאפות של הצבר היו, רובן, נאצלות, ראויות למימוש רחב-היקף, והן היו, למעשה, הכרחיות לשעתן, כי אלמלא היו כאן כמה צברים בשנת תש"ח, לא היתה המדינה הזאת שורדת עד תש"ט. באור התכלת העזה, כביטויו של עמוס עוז, נוצקה דמותו של הצבר, וזו אכן התאורה שבה ראוי היה ליצוק צאצאי-אשכנזים אחרי כל כך הרבה דורות של אפלולית מזרח-אירופית, הכחשה גופנית וגניחה נעבּעכית. אבל דמות הצבר היתה דמות של מגזר. היא עשתה שירות טוב, אך גם עשתה שירות דוב, לצברים ולעולים החדשים כאחת. שירות טוב – בתקומתה של מדינת ישראל; שירות דוב – בתקומתה של מדינת היהודים.

במרוצת השנים נוספו סמלים וגיבורים, דימויים ויצרני-דימויים מקצועיים, למארג-התודעה הממלכתי-ישראלי. מאיר הר-ציון. נעמי פולני. נעמי שמר. גבעת התחמושת. דיין צועד עם רבין. אלי כהן בדמשק. שמונה בעקבות אחד. עזית כלבת הצנחנים. יוסי בן-חנן מניף רובה בַתעלה. אריק שרון עם תחבושת-בלורית. הגשש החיוור. הגבעטרון. כוח צביקה. ספורטאינו במינכן. יוני נתניהו. נתן יונתן. יהורם גאון. חיים יבין. מכבי תל-אביב.

פולחן-מכבי מצדיק מאמר בפני עצמו. רק עַם שלא נותר מזהותו הלאומית אלא רפלקס של התלכדות סביב סמלים מלהיבים, יכול להשלות את עצמו שמכבי – קבוצת כדורסל שעיקרה עובדים זרים – היא "הקבוצה של המדינה" (מדינת שטראוס-עלית). המכביזם מאפיין את הפן המפוברק של כור ההיתוך הממלכתי-ישראלי, שהציע סמלי-הזדהות חזקים, אבל לא-פעם נבובים, כתחליפי יהדות.

היו להיתוך גם פנים אחרות. טקסי הזיכרון לנופלים, למשל, ביטאו ומבטאים מושא-אמת של הזדהות ושל אחווה ישראלית (אף שלא כלל-ישראלית); נכתבו והולחנו כאן שירים לא-מעטים, מרכזיים בעיצובם של מיליוני ישראלים, הכובשים בכנותם, לא רק ביופיים; סיר-הלחץ הפוליטי הניצב בישראל על להבה עיתונאית, תמיד בישל כאן את כולנו; ומעל ומעבר לכל הסמלים, הטקסים, השירים והמרק החדשותי, גיבשה אותנו העברית: כף-הבחישה של הטבּח. פולנים ומרוקאים, רוסים ואתיופים, נעשו ישראלים כשהשתלטו על העברית, ולמרות האנטיפתיה הבין-עדתית, הולכת ונוצרת כאן בזכות העברית (ובזכות כל חתונה בין-עדתית, כמובן) חברה ישראלית פחות שבטית משהיתה. במובן זה מתבצע היתוך די מוצלח, בהתחשב בעובדה שהוא רק בראשיתו; אך ההיתוך העדתי, עם כל חשיבותו, לא התיך ולא יתיך את העמים היהודים – החילוני, החרדי והדתי – לעם אחד.

יותר מזה: גם קידומו של ההיתוך העדתי תלוי בקידומו של ההיתוך היהודי. רוב המזרחים ורוב האתיופים מסורתיים עד דתיים; חלקם אורתודוקסים. זהותם היהודית שוקלת לא פחות, ובעצם יותר, מזהותם העדתית, והיא חוצצת יותר מזהותם העדתית בינם לבין יוצאי-המערב החילונים. העליה הרוסית חילונית ברובה, ובועתה התרבותית היא רוסית, לא יהודית – אבל דווקא משום ש"התרבות הרוסית והתרבות הישראלית נעדרות כיום שפה משותפת", כדברי אנה איסאקובה ("תכלת" 8, 1999), "יכולה לספק את השפה המשותפת רק פנייה לתרבות היהודית, למורשה המשותפת."

עם אחד, לא עם אחיד, צריך להתגבש כאן. בן-גוריון חלם ליצור כאן עם אחיד, חילוני; רבנים חולמים ליצור כאן עם אחיד, שומר-מצוות. כל חלום על אחידות חיבל ויחבל בסיכוי ליצור אחדות לאומית רב-ממדית. אחידות היא רמיסה של זהויות תרבותיות; אחדות היא שותפות בין זהויות תרבותיות, למען יצירת סכום הגדול מחלקיו.

באמצע שנות השבעים – ממלחמת יום-הכיפורים ומותו של בן-גוריון כחודש לאחריה, בסוף 73', עד נצחון הליכוד במאי 77' – התנפץ חלומם של מבקשי האחידות והתחיל להתרקם חלום הרב-תרבותיות של שוללי האחדות, מפרקי החברה. ומאז שהתנפץ כור-ההיתוך הבן-גוריוני, נאחזנו בשרידיו: במצביאים-לשעבר.

רבין, ידין, רפול, קהלני, זאבי, נתניהו, ברק, מרדכי, איתם, בן-אליעזר, מצנע, שרון: רוב האישים שנבחרים כאן מזה שלושים שנה לראשות הממשלה או לראשות מפלגות, באים מהצבא. מה זה אומר על רוב העם? ההסבר הבטחוני לכך הוא רק חצי הסבר. אמנם, חברה הנתונה בשגרת חרדה של מלחמות ואינתיפדות משליכה את יהבה על מצביאים-לשעבר, אך יש כאן משהו נוסף. ה"ישראלי האולטימטיבי" הוא מצביא-לשעבר. בו מגולם כור ההיתוך הצברי, הבן-גוריוני, במלוא הדרו ובמלוא אטימותו לשאלת הזהות של מדינת היהודים. החינוך, התקשורת, המצע התרבותי – התחומים המעצבים זהות פרטית ולאומית – הם התחומים האחרונים הטורדים את מחשבתו של המצביא-לשעבר, אם הם טורדים אותה בכלל, ומתברר שגם אותנו הם טורדים מעט מאוד, שאלמלא כן לא היינו מצביעים למצביאים.

זהותו המוגבלת והחד-ממדית של המצביא-לשעבר מלכדת סביבה את החברה המפורקת, הרב-תרבותית. בהיעדר מצע-זהות משותף, רב-ממדי, ובהיעדר מועמד רב-ממדי להנהגה, ממליך העם את מצביאיו ופוטר כך עת עצמו משאלת התכנים, היעדים, הזהות. "זוהי חברה חולה ומקוטבת. אין לה במה להאמין. עם האבל הכן והסוחף היא נאחזה ברבין כדי להאמין במשהו", אמר יצחק בן-אהרן מעט אחרי רצח רבין.

הוא צדק, אבל ראוי להחיל את קביעתו לא רק על נוער הנרות שהתאבל בכיכר, אלא, שלוש שנים אחורה, על הרוב המוחץ שבחר בו, ברבין, מאותה סיבה עצמה. רבין הביס את שמיר כה בקלות, בדיוק משום שלא הציג מצע מלבד דמותו. איש לא שיער אז, גם לא רבין, שאחרי היבחרו הוא ידבר עם ערפאת וילחץ את ידו, כשם שאיש לא שיער, כעבור עשור שנים, ששרון יפנה שמאלה אחרי היבחרו. רבין נבחר כי לא היתה לו עמדה. בחרנו איש, לא עמדה, והאיש שבחרנו הכריז כשניצח: "אני אנווט!"

מה הוא התכוון לנווט, ולאן?

"אני אנווט את המשא ומתן הקואליציוני, אני אקבע מי יהיו השרים."

ה"אני" המנווט היה תוכנו של הניווּט. בהמשך-הנאום זרק רבין, אמנם, כמה מלים על "קידום השלום תוך שמירה על הביטחון", על תעסוקה למובטלים ועל עידוד העליה, אך סיסמאות שדופות זהות אומר הרי, בישראל, כל מצביא בנאום-נצחונו בבחירות. לא נאחזנו ברבין "כדי להאמין במשהו". נאחזנו ברבין כדי להאמין במישהו.

רבין איבד את שלטונו הראשון בערב בו זכתה מכבי תל-אביב בגביע אירופה ובמעמדה המטאפיסי כַ"קבוצה של המדינה", לתפארת עלית. אלפי ישראלים גדשו בלילה ההוא את הכיכר שנקראה לימים כיכר רבין, ושכשכו מרוב שמחה באגן-המזרקות שלידו, לימים, נורה רבין בגבו. רבין נרצח בכיכר-האשליה של כור ההיתוך הממלכתי-ישראלי. הוא נרצח כי לא בוּצע כאן כור היתוך יהודי.

משפטים בתיכון

כור ההיתוך היהודי מצריך, באופן כללי, מהלך חילוני של התערות ביהדות ומהלך מקביל, דתי, של חידוש ההלכה. הנה שתי הצעות להמחשת העניין – אחת בתחום החינוך, אחת בתחום האמנות.

החשיבה ההלכתית, המשנאית-תלמודית, היא צורת החשיבה היהודית המרכזית, והיא צורת החשיבה המוזנחת ביותר במערכת החינוך החילונית-ממלכתית. תנ"ך לומדים בכל בית-ספר פרוטסטנטי בעולם; הוא טקסט קדם-יהודי, והוא מזמן לא רק "שלנו". התורה שבעל-פה היא התורה היהודית, והמחדל הממלכתי של הזנחת הקנייתה הוליד כאן עם משונה של פרוטסנטים עבריים. מקצוע התושב"ע חייב להילמד בכל תיכון ישראלי – וכמקצוע חובה. לא כמקצוע בחירה מזולזל ונידח (שלא קשה לנחש כמה בני-נוער יבחרו בו), אלא כמקצוע חובה לַבגרות, שמכסת שעות-הלימוד שתוקצה לו לא תיפול מהמכסה המוקצית לשיעורי התנ"ך.

כפייה תרבותית? אין חינוך בלא כפייה. מורָשה (ומורשתנו יהודית, מה לעשות) לא תיקלט מהאוויר; היא תיקלט אם תילמֵד. בִכפייה, למזלנו, למדנו מתמטיקה, אנגלית, אזרחות, לשון והיסטוריה. ילדינו יהיו יהודים, לא פרוטסטנטים, אם תכנית הליבּה של מקצועות הבגרות תכלול את הוראת התורה שבעל-פה.

כמו בשאר המקצועות הנלמדים בתיכון, יש דרך מעניינת ויש דרך משמימה להוראת היצירה היהודית-הלכתית. אם התורה שבעל-פה תורבץ בתלמידינו כ"חומר" לשינון, מָשָל היתה לוח-הכפל, יטפסו המסכנים על הקירות משעמום. הזווית המעניינת, שאותה יש להנחיל, היא צורת החשיבה ההלכתית על החיים. האדם היהודי הוא יצור משפטי. השתיה, האכילה, הסקס, הפרנסה – כל הצרכים הטבעיים טעונים לדידו במושגים משפטיים חיוביים ושליליים. זה "כשר" וזה "טָרֵף", זו "טָהרה" וזו "טומאה", זה "מותר" וזה "אסור"; שום-דבר אינו נייטרלי. צורת החשיבה המשפטית, היהודית, צריכה להילמד בתור גישה קיומית. הגישה היא המהות – לא פסיקה זו או אחרת – ולכן לא מדובר בדקלומן של הלכות, אלא בהקניית ארגז-כלים הכרתי.

ומעניין לעניין באותו העניין: מדוע לא לומדים כאן משפטים בתיכון? אם לחשוב יהודית זה לחשוב משפטית, מדוע לא יִלמדו תלמידי התיכון את יסודות המשפט האזרחי והפלילי (כפי שהציע אמנון רובינשטיין ב-1995, בסוף כהונתו כשר-החינוך)? כמה תלמידים בישראל יודעים בכלל מה ההבדל בין משפט אזרחי לפלילי? כמה ישראלים בני עשרים עד תשעים יודעים מה ההבדל, אם אינם עורכי-דין? אפילו ההבדל בין השָפיט לַמגוּנה – בין מעשים לא-חוקיים למעשים בלתי-הולמים – אינו נהיר לרובנו (פרשת מזוז-ארבל). הבורות המשפטית הזאת נוחה לנו מאוד. היא פוטרת אותנו, כמו הסטטוס-קוו, מניסוחם של ערכים ויעדים משותפים.

מערכת-המשפט הפכה למסלקה של הדילמות הצריכות להתלבּן בציבור, ובראשן הסוגיה הלאומית-משטרית של הגדרת המדינה כ"יהודית ודמוקרטית". כבוד נשיא בית-המשפט העליון, אהרן ברק, אמר ב-1.8.97 ש"קביעת היקף תחולתו של ההיגד 'ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית', תעסיק אותנו רבות בעתיד. במלה 'אותנו' כוונתי לחברה הישראלית כולה, ולא רק למשפטנים שבה, שכן ההיגד הזה משקף את הייחוד של מדינת ישראל ושל החברה הישראלית. איננו ככל העמים; איננו ככל המדינות. כל רובדי החברה הישראלית ייאלצו לשאול את עצמם מהם ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית וכמדינה דמוקרטית."

ללמדכם שאפילו השופט העליון המשליט כאן כבר שנים אקטיביזם שיפוטי, אינו סבור שמערכת-המשפט צריכה לקבוע את תכניו הערכיים של המרחב הציבורי.

תהליך המשפטיזציה העובר על ישראל – גלגול ההכרעות הערכיות לערכאות – נגזר מהבורות המשפטית המפונקת, חסרת האחריות, של רובנו ככולנו. לא הוכשרנו לחשוב בצורה משפטית, ולכן האצלנו את כל האחריות על כת המסתורין של עוטי הגלימות. לא שאין לנו דעות; לכל נהג-מונית יש תזה; אבל עַם שהתרגל לחשיבה חובבנית, התרגל גם לא לשאת באחריות לדעותיו. התוצאה היא עצלות-מחשבה פופוליטית, הוצאת קיטור שאיש אינו מקשיב לה ברצינות, התנצחות רגשנית, ותכופות די היסטרית, במקום התדיינות עניינית, רציונלית.

חשיבה עניינית היא חשיבה משפטית. החשיבה הזאת נלמדת כבר אלפיים שנה, בגרסתה היהודית, בבתי-המדרש. את גרסתה היהודית יש להנחיל בתיכונינו על-ידי הוראת התורה שבעל-פה, ואת גרסתה הכללית, המערבית-חילונית, יש להנחיל בתיכונינו על-ידי הוראתם של יסודות המשפט הכללי הנוהֵג. התלמידים יתַרְגלו חשיבה משפטית, מבט משפטי, התנסחות משפטית. יוטמע בהם הכושר להגדיר, לדייק, להתבסס על עובדות, להסיק, לנמק, להחיל עקרונות על מצבים פרטיים, להתנסח בעברית רהוטה ושקולה, ומעל לכול תוטמע בהם תפיסת האדם כיצור האחראי למעשיו (יצור שפיט), שהיא תפיסת-האדם היהודית-הלכתית.

אם נצייד את ילדינו בארגז-כלים זה, יעוצב כאן מרחב ציבורי יהודי. המדינה תישאר מדינה חילונית, הרוב החילוני יישאר על כנו, אבל צורת החשיבה תהיה יהודית, ובזכותה יתרחש – או לפחות יסתמן – כור היתוך בין חילונים לדתיים לחרדים. אם ברצוננו לגבש כאן יעדים משותפים, עלינו לגבש תחילה שפה משותפת שבה ידברו יהודים זה עם זה. מערכת החינוך, לא מערכת המשפט, צריכה לקחת על עצמה את קידום העניין.

המונומנטים של תומרקין

ומחינוך לאמנות.

מה יהודי באמנות החזותית בישראל?

"כדי להיחלץ מן הפרובינציאליות ומן המלחמה האבודה שבנהייה אחר מרכזי התרבות והאמנות המערביים, על האמנות הישראלית לחזור אל מקורות התרבות היהודית", כתב ב-1977 האמן מיכאל סגן-כהן. "אמנות יהודית", הוא כתב, "היא אמנות המלה והסמל, אמנות הדרש ולא הפשט". לכן אינה נטורליסטית, ומאידך – אינה מופשטת; היא עוסקת בסמלים, במושגים, בערכים. "אין היא אמנות לשמה", הוא כתב, "אלא עשייה מוסרית-חברתית". בניגוד לאמנות הפגאנית ולאמנות הקתולית (שהיו לאחת ברנסאנס האיטלקי), "האמנות היהודית אינה מונומנטאלית. היא נזהרת ביפי החומר והצורה לשמם (לא זהב ולא עגל)", משום ש"הקלאסיקה ומה שהיא מייצגת – עבודה זרה היא בעיניה."

הנציג המובהק של עבודה זרה זו באמנות הישראלית הוא יגאל תומרקין. "אמנותו", כתב סגן-כהן, "קשורה קשר יסודי בתפיסה המונומנטאלית, שהיא באמת זרה לרוח תרבותנו. תפיסתו היא חומרית, כלומר תלויה באובייקט עצמו ובערכו האסתטי; אך תכלית מוסרית, יהודית, אין לאותם מונומנטים. וכך, גם אם אחד מנושאיו המרכזיים של תומרקין הוא אנטי-מלחמתי ברוחו, נראה באופן אירוני שאין טובים מפסליו לתיאור מיליטריזם ישראלי, חסר שורשים ובעל אגרסיביות שחצנית". אמנות "שחצנית וגובהת-לב", כפי שחזר סגן-כהן וכינה את אמנותו של תומרקין בהמשך המאמר, אינה יכולה להיות יהודית.

כשם שסלד סגן-כהן מאמנותו השחצנית של תומרקין, הוא סלד גם מאמנותו של רפי לביא – מנהיג אסכולת-הציור התל-אביבית של שנות הששים והשבעים. לביא הוא, כידוע, היפוכו של תומרקין; מול האמנות המונומנטאלית, הכבדה והתוקפנית של תומרקין, גיבש לביא אסתטיקה "רזה", "חילונית", של שירבוט (או "קשקוש", כפי שלביא עצמו כינה זאת). אלא שעמדה אנטי-תומרקינית זו, בהנהגתו של לביא, היתה בעיני סגן-כהן "מגמה אוואנגרדיסטית חסרת שחר", שהרעיפה עלינו "יצירות נטולות כל שורשים תרבותיים": יצירות אשר "אין בהן אלא הד קלוש" – חקייני ופאתטי – "למה שמתרחש במרכזי-תרבות אחרים."

"תל-אביב", כתב מאיר וילזטיר ב-1999 (השנה שבה נפטר סגן-כהן, בגיל 54), "היא חור חשוך ומחניק של שממה רוחנית חדשה. עיר בלי מודעוּת. בלי זיכרון. עיר שעושה כמו, או אף גרוע מזה, מדמה לעצמה שהיא עושה כמו, מתה לעשות כמו. כמו ניו-יורק, כמו אמסטרדם, כמו שטוטגארט. כמו משהו. אבל המעטה התרבותי המנצנץ שלה דק ושביר ומתמוסס ובעל תוחלת ימים של שלט נאון. אין הוא מתחבר לשום תוך, לשום תהליך, הוא פרום לגמרי". ואם לחזור אל ניסוחיו של מיכאל סגן-כהן: תל-אביב זו, של תומרקין ושל רפיא לביא, היא בירת "הפרובינציאליות התרבותית שלנו והעדר הגרעין העצמי בתרבותנו."

"אנו היהודים", סיכם סגן-כהן את דבריו, "אין אנו כלל פרובינציה רחוקה, אלא מוקד של כוחות גדולים בהתנגשותם" – המערב והמזרח, המוֹרָשה והמודרנה, העבריוּת והיהדות, הלאומי והפרטי. מיהם האמנים שהבינו ומימשו פוטנציאל כביר זה, בין אמני ישראל? סגן-כהן צִיין, בהסתייגות מסוימת, את מרדכי ארדון ואת משה קסטל, ובעיקר ציין לטובה את אריה ארוך (שפיתח, לדבריו, "עולם של מושגים וצורות פרטיים ששפתם יהודית") ואת פנחס כהן-גן.

כשנפטר סגן-כהן ספד לו אדם ברוך, מכירו ומוקירו, בספרו "סדר יום". האמנות היהודית-ישראלית שסגן-כהן ייחל לה, הסביר ברוך, אינה אמנות שיהדותה תימדד במוטיבים תנכ"יים (כמו באמנות הסנטימנטלית של אסכולת "בצלאל") או, נניח, במוטיביים קבליים (כמו אלו שאצל ארדון ואגם), אלא אמנות שיהדותה תנבע – "ללא פלפול מודרניסטי או פוסט-מודרניסטי" – מצורת החשיבה וההתבוננות היהודית. "העיקר העושה משהו בתחום האמנות ל'יהודי'", כתב ברוך במקום אחר בספרו, הוא "המבט הפנימי ההכרתי והביקורתי", הלוכד את המהות הערכית-מושגית. אמנים שיצירותיהם גדושות מוטיבים יהודיים, החמיצו על פי רוב את מהות העניין. העניין אינו שימוש ב"רפרטואר" היהודי, אלא שימוש במבט היהודי, הסביר ברוך.

בנאומו בקונגרס הציוני החמישי (באזל, 1901), דיבר בובר על כמיהתו לאמנות יהודית, ייחודית. מאה שנה אחר כך הוקמה בירושלים "קרן עדי" (לזכרה של האמנית עדי דרמר), שבכספה ניזומה תחרות אמנותית בנושא "הקדוּשה". עצם הבחירה במושג יהודי כה מרכזי וטעון (וכה מופשט ומנוגד לעבודה זרה אסתטית) הכתיבה מראש למשתתפי התחרות את המבט והמבע היהודי המצופה. 250 אמנים נענו לאתגר. 22 היצירות הזוכות כונסו בספר "גבולות של קדושה". מטרתה של התחרות, מסביר אביגדור שנאן במאמר-המבוא, היא "טיפוח הזיקות שבין היצירה האמנותית לבין הערכים הרוחניים ומושגי-הערך שהם לב לבה של היהדות". משה הלברטל, שתרם לספר מאמר "על קדושה וגבולות הייצוג האמנותי והלשוני", מגדיר בו את הייצוג האמנותי היהודי כ"ייצוג המגלה טפח ומכסה טפחיים; ייצוג שיש בו רמיזה והצבעה, אבל אין בו חילול וחשיפה."

ב-2003 אצר גדעון עפרת, מנהלו האמנותי של המשכן התל-אביבי "זמן לאמנות", תערוכה מקיפה בנושא "תחיית היהדות באמנות הישראלית". בין האמנים הבולטים בתערוכה: אברהם אופק, נפתלי בזם, מיכל נאמן, ארנון בן-דוד, ז'אק ז'נו, חיים מאור, בלו-סמיון פיינרו ומיודענו מיכאל סגן-כהן המנוח. התערוכה ריכזה את פירותיה של מגמה שהתחילה לבצבץ באמצע שנות השבעים, אולי בעקבות מלחמת יום-הכיפורים, אולי בהשפעת האמנות המושגית, ואולי גם וגם, ומִסיבות נוספות; מגמה של חיפוש עצמיות יהודית, תוך פרידה מתומרקין ומרפי לביא.

התזוזה החשובה הזאת עדיין מהוססת. ההתרפסות החקיינית, התשוקה להיות "כמו", עדיין שולטות כאן בשדה-האמנות, כמו ברוב השטחים האחרים של חיינו. בשנות החמישים השתלטה על הגלריות חבורת החקיינים "אופקים חדשים" (זריצקי, שטרייכמן, סטימצקי ושות'), בשנות הששים משלוּ תומרקין ולביא, ובשנות השבעים נכנסו לאופנה "אמנות סביבתית" ו"אמנות קונספטואלית". "יש לי סימפטיה לאמנות קונספטואלית בתל-אביב", כתב אז וילזטיר בעוקצנות. "עיר בלי קונספציה, טיח נושר" – אבל יומרות, אוהו, מכאן ועד ה-MOMA בניו-יורק. כך בשנות השבעים, ומשנות השמונים רוב אמני ישראל עושים "פוסטמודרניזם" מעורפל-כוונות, מִתחכם ועקר, שמתאמץ (ושמצליח, הידד) להיות "כמו". הנתיב היהודי באמנות הישראלית הוא עדיין שביל צדדי. האם יהיה לכביש ראשי?

לדבּר, לא להמם

אותה שאלה, אותה משאלה, נוגעת לספרות, לתיאטרון, לקולנוע, למוזיקה, למחול – לכל ענפי האמנות. אוריאל סימון פירסם מאמר שבו מנה ערכים ההולמים אמנות יהודית: "העדפת החוכמה על-פני התחכום, המוסרי על-פני האסתטי, הריסון העצמי על-פני המתירנות והשמחה על-פני ההנאה" ("אלפיים" 13, 1996). בהמשך-דבריו מנה גם "דבקות במשמעותיות", "אופטימיות אמונית" ו"כמיהה לרוחניות" כגישות יהודיות לחיים ולתרבות, המנוגדות לגישה המרירה והנואשת המאפיינת את רוב האמנות בת-זמננו.

סימון הסתפק בהצעה כוללנית. הוא לא פירט את ישומיה הלכה למעשה בספרות, בתיאטרון ובשאר התחומים. הנה פירוט אפשרי. נתחיל בספרות.

הסופר היהודי הוא מספר-מעשיות. בין אם סיפוריו תיעודיים או בדויים (מה תיעודי ומה בדוי בתנ"ך ובתלמוד? האם היתה אז אבחנה בין תיעוד לבדיון?), הם סיפורי-פעולה שסוד-כוחם הוא התמצוּת. חיים שלמים נדחסים בסיפורי התנ"ך, באגדות התלמוד ובמעשיות החסידים לסיפורים קצרצרים, לפעמים למשפט. "ותשקוט הארץ ארבעים שנה": ארבעים שנה בארבע מלים. אין סרק תיאורי באמנות-סיפור זו, אין בה סרק פסיכולוגי (הרהורים, ניתוחים), ואין בה סרק סגנוני (מפגני ראווה). זוהי כתיבה עלילתית, חסכונית, לא מפטפטת, אשר כל מלה שוקלת בה, מתוקף הדחיסה, מה טון של משמעות; סיפור נטו, בלי שום ברוטו.  ר' נחמן מברסלב, קפקא, עגנון, בשביס-זינגר, פרימו לוי, פנחס שדה ("מות אבימלך"), יעקב שבתאי ("הדוד פרץ ממריא"), יוסל בירשטיין, סיפרו סיפורים, לא מרחו תיאורים ולא קדחו בַתודעה כדי לבדוק אם יש בה נפט. נימתם עניינית – לא מפונקת, לא בוטה – ובנימה עניינית זו הם שטחו סיפורים מצמררים בעוצמתם, יהודיים בתמצותם.

השירה הנבואית, ההגותית והליטורגית, מעמוֹס ותהילים עד סידור התפילות, היא שירה דיבורית, לא שירת להטוטים. האינטנסיביוּת שלה היא אינטנסיביות של תוכן, לא של זוהַר צורני; היא חזקה, לא מקסימה. המשורר היהודי מדבר אל מישהו (אל הציבור, אל אלוהים) כדי לומר דבר-מה חשוב. לכן אינו מצטעצע, אינו מתחכם ואינו מתחבא מאחורי מסך-אירוניה. הוא "חוצב את השיר מלבבו", כמו ביאליק, והוא תובע מענה. "ממעקים קראתיך". פושקין, בודלר ולהטוטנים אחרים כתבו שירים גאוניים, אבל דרכם אינה דרכנו. את דרכנו הראו לנו – חוץ מביאליק – אצ"ג, אמיר גלבוע, אבות ישורון, זלדה, עמיחי (במיטבו) ודליה רביקוביץ' (בשיריה המאוחרים, כשנגמלה מה;שפים). חביבה פְדָיָה, משוררת דתיה נפלאה, ודליה פלח, משוררת חילונית נפלאה, חוצבות דיבור שירי חזק, יהודי. יִרבּו כמותן.

באשר לתיאטרון ולקולנוע יהודי: הם צריכים להמחיז הכרעות ערכיות, כלומר את חופש-הרצון התבוני-מוסרי של אנשים הנושאים באחריות כלשהי – משפחתית, חברתית, מקצועית או פוליטית. חיים של אחריות הם החיים היהודיים: אחריות ולא גורל (כמו בטרגדיה יוונית). המסורת הדרמטית של תרבות-המערב, מאייסכילוס עד שקספיר, מהאופרה עד הוליווד, פגאנית ביסודה, וזו עוצמתה. גיבוריה ותכניה "גדולים מהחיים", היא עוסקת בִדחפים ובפחדים ראשוניים, וזה עיסוק חשוב מאוד. אך הוא איננו יהודי. האדם היהודי הוא האדם הסביר, המגשים בבחירותיו את מותר האדם. דרמה יהודית, אפוא, אינה מונומנטלית, מרהיבה ומהממת, אלימה ומגָרה. מטרתה אינה כיבוש התת-מודע של הקהל (מטרה חשובה כשלעצמה, כאמור, המוגשמת להפליא בתקציב הוליוודי), אלא דו-שיח מבוגר, הכרתי, מאַתגֶר. לא התנפלות סְפּקטאקוּלָרית על חושיו של הצופה, אלא פנִיָה אל יכולתו הפרשנית, אל דמיונו, באמצעות שפה דרמטית שכוֹחה באיפּוּקה.

אין זאת אומרת שתסריט או מחזה יהודי (או תסריט לטלוויזיה, לצורך העניין) אמור להיות מוסרני וחסוד, נטול יצרים, או, רע מזה, נטול הומור. הוא אמור להציג אנשים בשר ודם, לא תודעות מוסריות המדברות במקום לחיות; הוא אמור לטפל ברגשות ובתשוקות, כפי שעשה בלי עכבות מי שחיבר את התנ"ך, והוא אמור להתפר+ על כל הטווח הרגשי שבין שברון-לב לצחוק, כפי שעשה שלום עליכם. הוא יטפל ביצרים – לא יגרה יצרים. הוא יצחיק עד דמעות – אך בהומור חם ואוהב, לא בלעג מיזנתרופי, חומצתי, חנוך-לויני. "אם נבדוק ביצירותיהם של האמנים הגדולים", כתבה לאה גולדברג ב-1938, "נראה כי לא נותרו לנו לנחלת-עולם אלא בעלי הלב הגדול. ולב גדול פירושו: אהבה גדולה ורחמים גדולים". רחמים, לא חמלה; חמלה היא התנשאות. גסות-רוח, לגלוג, ביזוי, שמחה לאיד, הצגת בני-אדם כעלובים עד מבחילים – לא מאלה תצמח כתיבה דרמטית יהודית. היא תצמח מתוך תפיסת האדם כאדם: לא מלאך ולא חזיר, לא נבל ולא קורבן, לא מתכחש ליצריו ולא עבד להם.

נעבור למוזיקה. כאן עולה דרגת הקושי, ובכל זאת אפשר להסתכן באיפיונה של יצירה וחוויה מוזיקלית יהודית. להאזין למוזיקה, בתרבות-המערב, פירושו להאזין לְמופע – לקונצרט – בכנסיה או באולם, או מעל גבי תקליט. החוויה הקונצרטנטית אינה יהודית. היא הזמנה פולחנית להשתאוּת מכשרונות. הקומפוזיטור הגאון, הכנר הדגול, הפנסתרן הוירטואוז, המנצח המאסטרו, זמר-הבריטון המהולל וכדומה, מפגינים את יכולתם על הבמה המקודשת, המוקפת ביציעיו של ההיכל עתיר ההוד. חרדת-הקודש מתבטאת בדומיית הקהל ובמפץ התשואות אחרי אקורד הסיום. מפרספקטיבה יהודית, זו עבודה זרה מובהקת, וכמוה הופעות של זמרי רוק ופופ. הסגידה לבארנבוים אינה שונה במהותה מהסגידה לשלמה ארצי או לכל כוכב אחר; רק נימוסיו של הקהל שונים, לא עצם הפולחן.

מושג-הערך "חברותא" יכול לעצב חוויה מוזיקלית שאינה פולחנית. המוזיקה שלנו תהיה יהודית אם תיווצר ותבוצע כשיחה בחברותא. בלי כוכבים. בלי עבודת כוכבים. היא תנוגן בין חברים ותאולתר ברובּה. התיווי, אם יידרש בכלל, יהיה סימון כללי, אשר יותיר טווח-פרשנות נרחב, כמו כל טקסט יהודי. הקו המלודי יהיה העיקר; לדבּר זה לנסח משפטים, כלומר מלודיות. כל השאר יהיה זניח – ההרמוניה, המקצב, המבנה המכוּל;ל, הליטוש הבוהק – כל מה שאין בלתו במוזיקה הקלאסית ובפופ. לחניו של דוד זהבי ללאה גולדברג ("החליל") ולחנה סנש ("הליכה לקיסריה") מוכיחים שמלודיה טובה, הנושאת את עצמה, אינה זקוקה לשום ליווי הרמוני או קצבי. עוצמתם של לחניו היא עוצמה של תפילה; הם חשופים לחלוטין ומתפתחים כמו מחשבה, כאילו ירדו לָעולם עם המלים. התקבצותם של נגנים לחברותא יהודית תושתת אפוא על שיג-ושיח מלודי, דיבורי. תהיה זו נגינה קשובה לזולת, היפּתחות בין-אישית, חוויה לא-אנוכית.

הוא הדין, לסיום, במחול יהודי. גם כאן רצוי להיגמל מתפיסת העניין כמופע שנועד לעורר השתאות, ולגבש שפת-מחול שהיא חברותא בתנועה, כלומר, לחשוב על התנועה במונחים של היענות. אתה נע, אני עונה. זו הידברות גופנית. הרוקדים אינם עוסקים בהפגנת יפִי גופם ושליטתם העילאית בשס"ה גידֵי גופם. מטרתם אינה אסתטית-אקרובטית; היא אֶתית. הם רוקדים זה לזה, משוחחים, לא משוויצים. הריקוד, כמו כל דיבור חי, מאולתר ברובו. כוריאוגרף-הלהקה קובע קו מנחה בסיסי, כשם שדף-גמרא קובע ותוחם את הדיון, ומשאיר לרקדנים את החירות הפרשנית שבזכותה כל חברותא היא חד-פעמית, לא שיחזור כפייתי של אותה "הופעה". אפשר, מן הסתם, לשלב את החברותות – להקת הרקדנים ולהקת הנגנים – לשיחה משותפת של צליל ותנועה, שבה עונה כל רקדן לכל נגן, ולהפך. מקובל, במערב, לרקוד לפי פס-קול נתון; כך בבאלט ובמחול המודרני, כך ב"ריקודי עם", כך בדיסקוטקים. לא כך במחול היהודי המוצע, שיושתת על הקשבה והיענות לאילתור.

בהצעות ששורטטו כאן אין קריאה לבדלנות. נמשיך לצרוך, כמובן, את התרבות הכללית. נצרוך מוזיקה קלסית ומוזיקת פופ, אמנות מערבית ופילוסופיה מזרחית, ספרות אנגלית וצרפתית ודרום-אמריקאית, קולנוע הוליוודי, אירופאי ויפאני. בדלנות לא תיתכן כלל בעידן רב-ערוצי של שוטטות טלויזיונית וגלישה באינטרנט. אבל פתיחות תרבותית אינה חייבת להוליך לטמיעה חקיינית נטולת כבוד עצמי.

ככל שניטָמע בתרבות הכללית, נקטין את הסיכוי לכור היתוך יהודי. ככל שנגבש שפת-ציור יהודית, פואטיקה יהודית, קולנוע יהודי, נגדיל את הבסיס התרבותי המשותף לחילונים, לדתיים-לאומיים ולחרדים.

הנהר והשלולית

מורשה חיה של עם אינה ניתנת לצמצום ל"עיקרי אמונה" או ל"שולחן ערוך" צפוד. במונחים של מורשה, לא חשובה האבחנה הפלגנית, ההרסנית, בין "חילונים" ל"דתיים", אלא האבחנה בין מטפחים למזניחים.

המטפחים הם דתיים וחילונים מורַשתיים התופסים את ההווה כהמשכו של רצף חי. הזמן, לדידם, הוא נהר, לא שלולית. הם חותרים בנהר ונהנים מעיקוליו. מים עומדים הם מים מעופשים, ולמטפחי היהדות אין עניין בעיפוש. יש להם עניין בחתירה, בהתקדמות, ובעיקר בחתירה האתגרית, המסוכנת, בקטעיו הסוערים של הנהר היהודי. כאלה היו השייטים שהוזכרו כאן – ביאליק וברל, הרב קוק האב, ליבוביץ' הצעיר, מרטין בובר וכו'.

היחסים האישיים ויחסי העבודה בין ביאליק, י"ח ברנר ועגנון הצעיר (יחסים שתוארו בידי חיים באר בספרו המרתק "גם אהבתם גם שנאתם"), מדגימים את עוצמתם התרבותית של יהודים שחתרו, כל אחד בקיאק משלו, על-פני אותו נהר עצמו, ובאותה תנופת משוט. שלושתם קיבלו חינוך דומה, תלמודי-ישיבתי, ואף אחד משלושתם לא נשאר בישיבה. ברנר התפקר כאסיר שנמלט: הוא מרד בבית-אביו והתחשבן איתו בזעם. ביאליק, שהתייתם מאביו בגיל שבע, התפקר ללא שום זעם אדיפלי-מרדני; בניגוד גמור לברנר, הוא פעל מגעגוע אל האב ואל הבית החם שאבד לו: געגוע שהזין את רוב שיריו ומסותיו, את "ספר האגדה" ואת מפעל ה"כינוס". עגנון, בנו של רב, העריץ את אביו. "ממנו", כתב כשהיה בן 40, "קיבלתי את רוב תורתי המועטת, והוא הִשרה עלי גם רוח השירה". אביו היה מורו הפרטי לתלמוד, לכתבי הרמב"ם ולספרות האירופית. לא תמרוד באב כזה אלא תודה לו כל חייך ותשאף לגרום לו נחת גם הרבה אחרי מותו. עגנון לא התפקר ולא נזקק להתפקרות כדי לכתוב ספרות מודרנית, חילונית למהדרין.

הרי לכם, אם כן, חילוני מרדני, חילוני תלמודי ודתי אוטונומי, שניסו ליצור יחד תרבות לאומית בלי לתייג את עצמם, ובוודאי לא זה את זה. הם התווכחו ביניהם תוך כדי חתירה, אך מעולם לא התווכחו על חשיבות החתירה, ולא שקלו לנסות נהרות אחרים. הם פיתחו שלוש צורות שונות של שייט בַנהר, ואין מקום לשאלה מי משלושתם שט "טוב יותר". הם עיצבו ביחד דגם של תרבות רב-ממדית, לא חילונית-מנוכרת, לא דתית-מפוחלצת. הם חתרו לאחדוּת. הם לא חתרו לאחידות.

המזניחים, לעומתם, מתעפשים בִשלוליות של זהות חד-ממדית, חילונית או דתית. בשלולית החילונית רובצים ישראלים שזהותם ממלכתית-אזרחית ותו לא. בשלולית הדתית ובשלולית החרדית רובצים ישראלים שאינם מעיזים להמרות את פיהם של רבני הרביצה. אלה חיים בהווה נטול עבר, ואלה חיים בעבר נטול הווה. אלה ואלה מבלים את חייהם בהשלכת בוץ דו-סטרית מקרקעית השלוליות.

"האורתודוקסיה נתונה היום במצב של פחות יראת שמיים, ויותר יראת בני-אדם קיצוניים", הפטיר חוקר-התלמוד אפרים-אלימלך אורבך בהרצאה שנשא ב-1972. אילו חי היום, היה אולי מוצא עידוד בהתעצמות המזרחים ובהתעצמות הנשים במגזר הדתי ובמגזר החרדי. "הממסד הדתי של יהודי ארצות-האסלאם", אמר אלי עמיר לסמי מיכאל כשהוקמה תנועת ש"ס, "הרבה יותר ליברלי, הרבה יותר פתוח, הרבה יותר אנושי מהממסד הדתי המזרח-אירופי" (סמי מיכאל, "אלה שבטי ישראל", 1984), ותמר רוס עמדה לאחרונה על הזיקה שבין "האווירה הדתית הנינוחה, הפרגמטית והבלתי-אידיאולוגית, המאפיינת פלגים מסוימים של היהדות הספרדית", לבין סיכוי-ההתחדשות של עולם-ההלכה בכל הנוגע למעמד-האשה ("מסע אל ההלכה", 2003). הממסד ההלכתי הגברי-אשכנזי אינו מטיל את חיתתו עוד על נשים תובעות-שוויון כמו אליס שלוי, דבורה וייסמן, חנה קהַת, טובה אילן, צביה גרינפלד, במבי שלג או לאה שקדיאל, וגם לא על רבנים ספרדים מובילים כמו עובדיה יוסף או מיכאל בקשי-דורון, המקדישים את רוב מרצם ההלכתי לְהֶיתרים, בניגוד לַליטאים שחומרתם אומנותם.

המהלך המזרחי והמהלך הפמיניסטי במגזר הדתי ובמגזר החרדי, מגבירים את הסיכוי לכור היתוך יהודי. ככל שההלכה תתרענן ותתחיה, ככל שהיא תהיה סובלנית ושוויונית יותר, ככל שהיא תשית פחות גזירות דראקוניות על הציבור היהודי המנסה לחיות על-פיה, כך תגבר התעניינות-החילונים ביהדות. חילוני אינו יכול לכבד הלכה המפלה את הנשים, המתנשאת על הגויים, המתעסקת בשטויות כמו פיאות נוכריות ומתירה את דמו של יהודי ב"דין רודף"; חילוני לא יכבד, כפי שכתב דוד הרטמן, "יהודים המוטרדים בעניין שמירת שבת וכשרות בפרהסיה, אך נראים אדישים בעניינים של אי-צדק או ניצול כלפי עובדים זרים או בני מיעוטים" ("מורשת במחלוקת", 2002).

במקום לפחד מש"ס, מוטב לחילונים לעודד מהצד את המהפכה הדתית שהיא מבצעת במחוזותיה: מהפכה שאינה מובילה ל"חרדיזציה", אלא דווקא לריכוכו של העולם החרדי. במקום לפחד מהציונות הדתית, מוטב לחילונים להכיר בעובדה שהציונות הדתית אינה רק התנחלות (כן, הכיבוש מתועב, אך הכיבוש אינו הכל): היא גם תנועה שבקִרבּה מתחוללת היום מהפכה פמיניסטית העתידה "להביא על האורתודוקסיה שינוי עמוק ביותר בתוך זמן קצר", להערכתה של תמר אלאור ("בפסח הבא", 1998). השינויים התיאולוגיים וההלכתיים שאליהם דוחפות היום נשים משפיעות בציונות הדתית, יהפכו את הקהילה הדתית-לאומית לא רק לשוויונית יותר, אלא גם – וזה העוקץ – "לקהילה דתית יותר", כותבת אלאור, "משום שיהיו בתוכה יותר אנשים-נשים יודעות תורה ויותר נשים מאמינות המקיימות יותר מצוות", ומותר לקוות שהנשים החרדיות יתקנאו בנשים הדתיות-לאומיות ויעשו כדוגמתן, אם לא מחר אז מחרתיים.

רק נשים מעטות, רק מזרחים מעטים, השתתפו בעיצוב כור ההיתוך הבן-גוריוני. אין ספק שזו אחת מסיבות-התנפצותו, ולא צריך להיות פוסט-ציוני כדי לומר זאת. אדרבא, היום אפשר סוף-סוף לבנות כור היתוך שוויוני-עדתית ושוויוני-מגדרית. כדי לבנות אותו, צריך לרצות לבנות, לא לפרק.

נפרדנו הקיץ מנתן יונתן, מנעמי שמר, ממשה שמיר. נפרדנו מתקופה. כור ההיתוך החילוני-אשכנזי, הבן-גוריוני, ששלושתם תרמו המון לצריבתו בתודעה, היה שורשי ושטחי, מחבק ומרחיק, מרגש ומקומם – תלוי את מי שואלים. כך או אחרת, לא היה זה כור היתוך לאומי, כי אין לאום ישראלי. יש לאום יהודי. בשנה השבעים למותו של ביאליק, בשנה הששים למות ברל כצלנסון, בשנה העשירית למותו של ליבוביץ', ממתינה צוואתם הרוחנית על שולחננו.

 

קישור לרשימה כאן

סמי מיכאל: מהגר בתוך ארצו

יולי 10, 2012

סמי מיכאל: מהגר בתוך ארצו

סמי מיכאל 28.06.12
אם לא נשכיל להבין שישראל אינה שוכנת בצפון השאנן של אירופה אלא במרכזו התוסס של המזרח-התיכון המיוסר, אורבת לנו סכנה קיומית חמורה. בלעדי להעוקץ: הרצאתו המלאה של סמי מיכאל בכנס הבינלאומי של האגודה ללימודי ישראל באוניברסיטת חיפה

אני יליד 1926, בן דור שהולך ונכחד. מעטים מאוד זוכרים את נפילתה וקריסתה הקטסטרופלית של האימפריה השנייה בגודלה בעולם. צרפת, המעצמה האדירה אשר בנתה את מאז'ינו, קו ההגנה המשוכלל ביותר בהיסטוריה, ושעמדו לרשותה צבא וחיל אוויר וצי מלחמה אדירים, הובסה במרוצת שלושה שבועות בלבד, לנגד עינינו המבועתות. לא זו בלבד שהיה זה הלם, אלא שמאז נעשה עולמי רעוע יותר. מושגים כמו נצח, מציאות מובנת מאליה וחיים של קבע נשרו מהמילון האישי שלי, אך לעומת זאת, הם קנו להם מקום מרכזי בלקסיקון הישראלי המקודש, וכמו משמשים קוו מאז'ינו וירטואלי. אפשר שהדברים שאני עומד לומר הם קשים, אך לדידי הם מהווים פעמון אזעקה לבני ארצי, וזו הסיבה שבחרתי לומר אותם בשפת אמם של ילדיי ונכדיי.

ישראל היא המדינה היחידה שקמה אחרי מלחמת העולם השנייה, וכבר בשחר ימיה היתה סיפור הצלחה מסחרר. אפשר היה להציבה כדגם לעשרות מדינות שיצאו משעבוד קולוניאלי וטרם השיגו את חלומן. כיצד קרה שאותה ישראל מוצאת עצמה, אחרי עשרות שנים בלבד, שקועה כלפי חוץ בסכסוך דמים בלתי פתיר, ומפולגת עד שיתוק מבפנים. אני סבור שהתשובה נעוצה בעובדה שישראל מעולם לא העזה להתעמת ישירות עם שלוש בעיות היסוד שמלוות אותה מיום היווסדה: מקומה של ישראל בתוך העולם הערבי, פערים חברתיים גזעניים, וחילוניות ודת.

התרבות השלטת בישראל מאז ומתמיד נשאה את עיניה אל המערב. אך מערב זה, כתמיד, שוקל את קיומה של ישראל, כמו את קיומן של מדינות אחרות, במונחים של רווחיות כלכלית וכדאיות אסטרטגית. המתיישבים המערביים באלג'יר, זימבבווה ודרום-אפריקה צברו ותק רב יותר מההתיישבות הציונית בישראל. אחיזת הלבנים בדרום-אפריקה התפתחה למעצמה מרשימה, אבל כאשר השתנה סדר העדיפויות בעולם, הסתבר שהקיר המערבי התומך הוא אשליה חולפת, בוגדנית ומוליכה שולל.

מדינת ישראל היא למעשה תוצר של שתדלנות יהודית מסורתית. שעה שאבות הציונות באירופה גייסו אהדה לרעיון של הקמת מדינה יהודית, הם השתמשו בטענה שהיישות שתקום תפיץ במזרח-התיכון הנחשל תרבות אירופית מפותחת. גישה זו השתרשה בתודעה הישראלית ועד עצם היום הזה אירופה היא המֶכָּה הרוחנית בעבור חלק גדול מהאינטליגנציה הישראלית ובפרט בעבור כמה סופרים שנחשבים מעצבי דעת קהל. בעיניי, זהו אחד הקונפליקטים הפנימיים העמוקים ביותר ברעיון הציוני. האידיאולוגיה הציונית צמחה על רקע האנטישמיות באירופה עצמה, ואף-על-פי-כן התנדבו אבות הציונות לשמש סוכנים במזרח התיכון לאותה התרבות שטיפחה את שנאת היהודים.

יוצא אפוא שהדוגלים בגישה זו מתייחסים לדורות של אנטישמיות, לגירוש ספרד ולזוועות גרמניה הנאצית כאילו התרחשו בכוכב אחר, בעידן דמיוני. כתוצאה משטיפת מוח עצמית מתמשכת, מזדקרת היום אירופה בתודעת ישראלים רבים כמגדלור תרבותי וכמקור השראה לחברה נאורה. גאים, הצטיירנו בעיני עצמנו ובעיני אוהדינו באירופה כראש גשר איתן לתרבות האירופית בעולם מפגר ועוין. מתוך בורות היסטורית מופלגת, אבות הציונות לא הכירו את זוועות הכיבוש האירופי בעולם הערבי, למן המפרץ הפרסי ועד האוקיינוס האטלנטי.

בהתרפסות לתרבות האירופית אינני סבור כי רכשנו את אהדת אירופה, אך בהחלט קנינו את שנאתם העזה של עמי ערב, הן כסוכנים המשרתים אויב מסוכן והן כממשיכי הכיבושים של אותו אויב. עמי ערב שילמו מחיר כבד מאוד למען מיגור הכיבוש האירופי, מאבקם גבה קרבנות רבים, אך פורמאלית הם השיגו את העצמאות. על כן אפשר שהם ימחלו על פשעי העבר של הכיבוש האירופי, אבל כל עוד ישראל קיימת, אין ביכולתם להכריז על ניצחונם הסופי על הכיבוש האירופי. מדינת ישראל, מיום שקמה, הוכיחה עד כמה מבוססת והגיונית חשדנות הערבים בנו, למן ההזדהות של ישראל בשנות החמישים עם פשעי הצרפתים באלג'יר, דרך ההשתתפות הישראלית עם צבאות בריטניה וצרפת ב-1956 נגד מצרים, שהלאימה את תעלת סואץ, וכלה בהתלהבות הפעילה שלנו בעת כיבוש עיראק, שלא לדבר על הכיבוש הישיר וההתנחלות שלנו בעזה ובגדה.

ישראל, אי זעיר, הפכה לאות קלון על מצח הגאווה של עמי ערב. אלה טחנו וריסקו כל גורם זר שביקש לתקוע יתד עוינת באזור, כך הביסו את המונגולים, את הצלבנים וכן את הכיבוש האירופי. הרקע ההיסטורי של האזור ומצבה הנוכחי של ישראל כאי בודד, מעוררים בלב דאגה ומחשבות פסימיות. אתייחס לבעיות המשמעותיות ביותר, אלו המדירות שינה מעיניי.

הגזענות

גזענות ופערים חברתיים עמוקים הם בעיות חמורות אשר מלוות את ישראל מראשית ימיה ועד עתה. חוזה המדינה צמח באוסטריה והיה איש העולם הגדול. כעיתונאי הוא בא במגע עם תרבויות שונות. לעומתו, מגשימי חזונו הושפעו רבות ממנטאליות הגטו היהודי במזרח-אירופה. היהודים שם היו סגורים על עצמם לרוב וסבלו מדיכוי, בידוד ופוגרומים. אפשר שמן הטעם הזה היהודי התייחס לשכן ולשונה ממנו כאל מקור סכנה. בניגוד ללשונם של יהודי ארצות-ערב והאיסלאם, לשונם של יהודי מזרח-אירופה הייתה שונה לגמרי משפת הסביבה שבה חיו. היידיש היתה כלי התקשורת המקובל בין גלויות שונות במזרח-אירופה.

יתר על כן, היהודי שם לא ידע הרבה על המזרח הערבי ועל היהודי הערבי. אך היהודי בארצות ערב היה פתוח לתרבות הערבית בימי הזוהר שלה, כמו גם בימי השפל, למן אנדלוסיה המשגשגת והאימפריה העבאסית המפוארת, ועד עידן האפילה תחת הכיבוש העותמאני. בין יהדות הגטאות לבין יהדות ארצות-ערב לא היה מגע. בעיני יושבי הגטו, היהודי מדבר מאמא לושן, כלומר יידיש. לעומת זאת, היהודי הערבי, שנהנה מחופש תנועה, למד שקיימים יהודים ברחבי העולם השונים ממנו בשפה ובמנהגים. עם זאת לא ידע דבר על יהדות הגטאות הסגורה על עצמה.

המפגש בין היהודים מארצות ערב ומארצות מזרח-אירופה התרחש בארץ-ישראל והיה טראומטי ומלא חשדנות. יהדות מזרח-אירופה הקדימה להתיישב בארץ-ישראל והטביעה את חותמה על צביונה הרוחני, התרבותי והפוליטי של המדינה החדשה, למרות שמספרה היה דל בעת הקמת המדינה. הגעתי לישראל ב-1949 ומספר תעודת הזהות שקיבלתי הוא 733440, כלומר חיו באותה העת במדינה פחות משלושת רבעי מיליון יהודים. התעוררה ציפייה שאחרי השואה ועם הקמת המדינה יציפו אותה גלי הגירה אדירים מקרב אותה יהדות שסבלה מפשעיה המזעזעים של אירופה.

האכזבה היתה קשה בקרב הישוב הוותיק, שכן יהדות אירופה לא התדפקה על שערי המדינה היהודית. בתוך כך, ב-1948 שטף גל קשה של דיכוי יהודים מקומיים את ארצות ערב כנקמה על תבוסת צבאותיהן. עד אז ליהודים הייתה נוכחות מרשימה ופורייה במרחב הערבי. הם ניצלו את קשריהם עם העולם הגדול והעשירו את ארצותיהם הערביות במישורים הכלכליים והתרבותיים. הם התרכזו בערים הגדולות ועל כן הייתה להם השפעה בולטת במדינות שהיו חקלאיות בעיקרן. לדוגמה, יותר מ-20 אחוזים מתושבי עיר הבירה העיראקית, בגדאד, היו יהודים. זהו מקרה נדיר בעולם כולו. אבל עם ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, נעשה הקיום היהודי בעיראק, כמו בשאר ארצות ערב, בלתי אפשרי.

יהודי ארצות-ערב רובם ככולם זרמו אל המדינה החדשה כפליטים. בעיני היישוב הוותיק, יהודים אלה לא היו שונים בהרבה מהאויב הערבי המובס. הם דיברו בשפתו, הם אימצו את מנהגיו, הם היו כהי-עור כמותו, ואפילו העניקו לצאצאיהם שמות ערבים. בעיני היישוב הוותיק הם היו פרימיטיביים ונחותים, ממש כמו האויב שהכריעו אותו בשדות הקרב. ההלם היה גדול. מנהיג מקרב היישוב הוותיק ביטא את תחושת התסכול אז באומרו: המדינה קמה בשביל עם אחד, ובא להתיישב בה עם אחר.

עד היום, יותר משישים שנים אחרי הקמת מדינת ישראל, קרע זה לא התאחה. מנטאלית הוא לובש צורה של גזענות, וחברתית הוא מתבטא בפער מעמדי. כמה מוזר, שני זרמים, השונים זה מזה עד לזרא באוריינטציה שלהם, כה שקדו בטיפוח השסע הזה. השמאל הסאלוני – ובישראל, ראוי לציין, שהשמאל מעולם לא יצא מן הסאלון – התנער מיהדות המזרח בתור "חומר גלם" נפסד או בז'רגון הקומוניסטי של אז: 'לומפיין פרולטריון'. זאת למרות שבני ההגירה ממצרים, לבנון ובולגריה, ובעיקר מעיראק, נשאו עימם רקורד קומוניסטי מרשים מארצות המוצא שלהם. הממסד הקומוניסטי בישראל התייחס לכל בני הגירה אלה בהתנשאות מופגנת. בראשית שנות החמישים היו מעברות אשר כ-20 אחוזים מתושביהן הצביעו למפלגה הקומוניסטית לכנסת. איש מתוכם לא קודם למעמד ראוי לשמו בתוך המפלגה. הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית היה ונשאר עד היום "טהור" ממזרחים יותר מכל ממסד אחר במדינה. החשדנות וההתנשאות כלפי עדות המזרח היוו מחסום מוצק ובלתי חדיר בשורות המפלגה הקומוניסטית.

הגזענות חלחלה לתחומים רבים ובתוך כך הגדילה עד חרפה את הפערים החברתיים. עד היום, ברוב רובם של מוסדות המדינה החשובים ובמיוחד מוסדות אקדמיה ומוסדות תרבות אנו עדים לתת-ייצוג של יוצאי ארצות-ערב. השמאל בישראל אימץ גישה זאת והמשיך במדיניותו הגזענית עד התאבדותו והפיכתו לכת אליטיסטית זניחה בחברה הישראלית.

המעוז האחר של הגזענות שכן במגזר מפתיע באוכלוסייה היהודית בישראל. אם השמאל ניהל את מדיניותו בצנעה ונקט תכסיסי הכחשה, הרי שהגוש החרדי האשכנזי היה קולני ובוטה בגזענותו. בעיני החרדים, יהדות המזרח היוותה סכנה קיומית. באמונתה, היהדות המזרחית לא נשאה אופי קיצוני. היא התפתחה בחיק האיסלאם הערבי כדת פרגמאטית. היא פיתחה רשת מסועפת של קשרי תרבות וכלכלה עם הממסד הפוליטי האיסלאמי. התחרות האכזרית בין האדמו"רים בעלי השליטה לבין כתות קיצוניות יריבות לא היתה קיימת במזרח כלל וכלל.

בעיראק, סוריה, לבנון ומצרים הממסד הדתי-היהודי התייחס בסלחנות לזרמים שהטיפו לשינויים ולקדמה בקרב הקהילה היהודית. יתרה מזאת, ממסד זה לא קפא על השמרים ואף בעצמו פסק פסקי הלכה שהלמו את הזמן, המקום והתנאים החדשים. החרדים האשכנזים ראו בגישה זו כסכנה קיומית ועל כן התייחסו ליהדות המזרחית הפרגמאטית כפסולה וטמאה. הם אימצו במשך דורות את אמנות הלוחמה הכיתתית האלימה ומתוך מבצרי ההתבודדות שלהם הפנו בישראל את חיצי הגזענות כלפי עדות המזרח, ללא מעצור ובושה. אפילו יהודים מזרחים שוויתרו על המסורת הפרגמאטית, והצטרפו אליהם ואימצו את הקודים הנוקשים שלהם, הוקפו על-ידי החרדים האשכנזים בבידוד גזעני בתוך הריכוזים שלהם בישראל.

אני אישית נאלצתי לערוך לפני שנתיים הפגנת יחיד בתל-אביב נגד גילויי הגזענות המחרידים בבית-ספר בעמנואל. שם נמתחה גדר-הפרדה בחצר כדי למנוע קשר כלשהו בין תלמידות אשכנזיות 'טהורות' לבין תלמידות מזרחיות 'טמאות'. אותו בית-ספר כפה גם תלבושת אחידה, אלא שהצבע שנבחר לתלמידות האשכנזיות שונה מזה של התלמידות המזרחיות.

בימי העוצמה של גרמניה הנאצית, נתקלתי בדרכי לבית-הספר בבגדאד בגרפיטי על הקירות: 'היהודי הוא גזע נחות' ו'היטלר משמיד את החיידקים'. סיסמאות אלו הגיעו לעיראק הישר מברלין. בחלוף כשבעים שנה עדיין המילים הללו צורבות בנפשי. לפי תורת הגזע החרדית כאן בישראל, גם ילדיי ונכדיי המעורבים עם דם עיראקי-רוסי-צרפתי-פולני-הולנדי אנוסים להסתופף מעבר לגדר, יחד עם מאות אלפי צאצאים אחרים. לא אכחיש כי הגדר המוזרה הזאת פלשה לסיוטי הלילה שלי. הקדשתי את נעוריי למלחמה נגד השפעות הגזענות האירופית ובפרט נגד גזענות על רקע דת, צבע ומוצא. שליש עמי נספה בשל כך. בבגדאד הרחוקה ידידיי – יהודים ולא יהודים – ובהם ידידי נפש שילמו בחייהם במאבק נגד הגזענות הארורה הזאת.

איך גררנו את שרץ הגזענות אל בתינו כאן? כמה מזעזע להיווכח כי עם ששילם מחיר דמים איום במאה הקודמת בשל מתיחת גדרות גזעניות סביבו, מרשה להקים בתוך מולדתו גדר מתועבת שכזאת. היטב אנחנו יודעם מתי התרחשה תועבה כזו והיכן. היטב אנו זוכרים איזה מחיר שילם עמנו על גדרות ועל הפרדה על-פי צבע. בעיני, זהו חילול קודש המתרחש בבית-ספר יהודי שטוען שהוא מרביץ תורת קודש. אילו מישהו בארץ אחרת היה מותח גדר מקוממת שכזאת היינו, אנו היהודים, מרעישים עולמות. וכאן, בישראל, השמאל ברובו מילא את פיו מים. הממסד השליט לא נקף אצבע. בג"ץ פסק לעקור את הגדר, אך מקימי הגדר הודיעו בפה מלא כי ימשיכו בדרכם, גם אם יעלה להם הדבר במחיר של ישיבה בכלא.

עתה, עם קריסת השמאל המזויף בישראל ועליית כוחו של הימין בכלל ושל הימין החרדי בפרט, השסע הגזעני הפך לעובדה כמעט מקובלת. הגזענות הולכת ומתאזרחת בחברה הישראלית עם התעצמות כוחו הפוליטי של הימין הדתי. לגזענות כמה מושאים, ובהם: יהודים מארצות ערב והאיסלאם, מהגרים מאתיופיה ומרוסיה, אזרחי ישראל הערבים, פלסטינים בשטחים, פליטים ומהגרי עבודה, הומוסקסואלים והרשימה עוד ארוכה. מפלס הגזענות מוסיף לעלות כאשר גורמים בכנסת ובממשלה מעודדים את גילוייה, הן על-ידי התבטאויות פסולות בציבור והן על-ידי חקיקת חוקים דרקונים נגד הדמוקרטיה, נגד השונה והזר ונגד ארגוני זכויות אדם. מכל מקום, ישראל יכולה להתהדר בתואר המפוקפק – המדינה הגזענית ביותר בעולם המפותח.

דת ומדינה

פרט או מדינה המאמצים טקסט דתי כמורה דרך רוחני וכמסמך המעניק זכות קניין אינם יכולים להיות חילונים לאורך ימים. עם התעצמות כוחה האלקטוראלי של היהדות החרדית, אשכנזית ומזרחית, הסתבך המבנה הסוציו-פוליטי עד מאוד. העוצמה החרדית, בדומה לעוצמה של המתנחלים, ראשיתה בחממה של הציונות החילונית. בן-גוריון הכשיר את המפלגות הדתיות, כאשר הטיף באובססיביות לתודעה יהודית. התנ"ך הפך למסלול הכשרה גם למורים לספרות. במרוצת השנים, מבחירות לבחירות, הגדיל הליכוד את תנופת ההתחרדות, שכן היה מוכן לשלם יותר ויותר כדי לכבוש את השלטון. החרדים לא עמדו בפיתוי הגדול והושיטו את ידם ליטול את חלקם בעוגת השלטון מבלי לכבד את מוסדותיה החילוניים של המדינה, כמו בתי-המשפט, צבא ובכלל ערכים דמוקרטיים. ישראל היתה אפוא חלוצה בקנה מידה בינלאומי בעידוד זרמים דתיים לפעול במסגרות מפלגתיות פוליטיות. בכך הביאה חורבן הן על הדת והן על החיים הפוליטיים הדמוקרטיים התקינים.

הגוש הדתי צובר כוח והשפעה – לא בזכות חיוניות ומקוריות רעיונית, אלא דווקא הודות לשוחד הפוליטי המשחית שמוענק לו כדי שיהיה חלק בקואליציות מפוקפקות.  להתנכרות השמאל לשדרות העם יחד עם התנשאותו, משקל לא מבוטל בהידרדרות זו. גם ההתערערות של מצב הביטחון והתנפצות החלום הבלתי אפשרי להשיג שלום בו זמנית עם כיבוש, מביא יותר ויותר אנשים להאמין כי רק נס או חסדי שמים עשויים להצילנו מקטסטרופה. יש לזכור כי למרות עוצמתה, ב-45 השנים האחרונות ישראל לא זכתה בשום הכרעה צבאית ברורה בשדה הקרב, אפילו לא נגד מליציות פשוטות. אחרי כל עימות הוקמו ועדות חקירה לבדוק היכן נכשלנו. כאשר הטנק והמטוס אינם מספקים מענה, או אז משגשגת הנטייה המשיחית.

יתר על כן, העימות הלאומני בין ישראל לבין העולם הערבי הפך בהדרגה לעימות דתי בין היהדות לבין האיסלאם. אנו חיים בעידן של ימי הזוהר של ההלכה היהודית, כמו גם של השריעה האיסלאמית. שנה אחר שנה מבצרי הדמוקרטיה והשלטון החילוני מתפוררים לנגד עינינו, תחת לחצה העקבי של הלאומנות הדתית. לפני שנים לא מועטות כתב סלמאן רושדי כי שתי מדינות תיאוקרטיות קיימות בעולם והן: איראן וישראל. בינתיים הרשימה מתארכת עקב 'האביב' הערבי המאכזב, שהיה תקוותם של צעירים חילוניים וטפח על פניהם. בספרו 'פסוקי השטן' כותב רושדי: "משהו לא בסדר בחיים הרוחניים של הכוכב הזה… יותר מדי שדים בתוך בני אדם טוענים שהם מאמינים באלוהים."

ידידי א.ב. יהושע טוען כי יהודי יכול להיות נורמאלי רק בישראל. ואני סבור כי חוזה המדינה החילוני מתהפך בקברו למראה המדינה המפקירה מרצון את גורלה לידי שדים אבנורמאלים. ביבי נתניהו נישא לכס השלטון על כנפי הסיסמה של החרדים: נתניהו טוב ליהודים, משמע לחרדים, כלומר להרס הדמוקרטיה החילונית ולכינונה של מדינת הלכה דורסנית. מצעד הניצחון של הלאומנות הדתית מרשים וגם מפחיד. אלפים בעלי השכלה גבוהה נמלטים מישראל מדי שנה ומעדיפים לנהל חיים אבנורמאלים, לפי מושגיו של א.ב. יהושע, בארצות רחוקות אבל נורמאליות יותר. אני מקנא בהם. אבל אני מבוגר מכדי להתנסות שוב בטראומה של מהגר, לכן אני מעדיף להישאר כמהגר בתוך ארצי.

הכיבוש

הכיבוש הוא אסון בהתגלמותו בעבור ישראל. ארץ-ישראל השלמה, ההתלהבות לכבוש, להשתלט ולהתנחל בלב לבה של אוכלוסייה פלסטינית צפופה, נחשול סוחף זה טופח דווקא בחיק הציונות הרואה עצמה נאורה, חילונית וסוציאליסטית. המונח 'ארץ ישראל השלמה' צמח לא בליכוד ולא בישיבות של היהדות הדתית הלאומית, כי אם הוטבע בקיבוץ עין-חרוד על-ידי משוררים, סופרים ואנשי רוח, כמעט על טהרת הזרם החילוני המתון. הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא הגורם העיקרי בעיצוב דמותה של ישראל מבחינות שונות: פוליטית, תרבותית וכלכלית. במרוצת השנים השמאל והימין הקצינו את עמדותיהם עד אשר יצרו, אלה וגם אלה, שתי אשליות מנוגדות שמגען עם המציאות רופף למדי. השמאל צייר את הערבים כמלאכים תמימים, שהם קורבן לתוקפן הישראלי הברוטאלי. הימין טיפח שנאה לוהטת כלפי הערבים, כמו היו מפלצות חסרות מעצורים.  מן הידועות היא שבכל סכסוך מתמשך, שני הצדדים נעשים ברוטאליים.

משורר מהשורה הראשונה הפטיר: אהוד ברק הוא סמרטוט. הוא צריך לשלוח אליהם טנקים ולקצור בהם במקלעים. משורר זה נמנה עם המחנה השפוי שכביכול חיפש פתרון של שלום. הוא יודע, מן הסתם, שהמקלעים שלנו כבר ירו מיליארדי כדורים מכל הסוגים בעשרות השנים האחרונות ללא הועיל. הפכנו שלוש פעמים את סיני לבית-קברות של חיילים מצרים. החרבנו את ביירות עד היסוד וכבשנו אותה. ריסקנו את הצבא הירדני. השלכנו כמעט את כל האינטליגנציה הפלסטינית הלוחמת לבתי-כלא ישראלים בארבעים וחמש השנים האחרונות. על כל יהודי שנהרג בשלושת הדורות שחלפו, לפחות עשרה פלסטינים מסרו את נפשם. התחמושת שלנו כמעט אזלה ב-1973 מרוב ההרג שערכנו בצבא המצרי, וללא רכבת אווירית אמריקאית היינו נשארים עם קנים ריקים. נער במחנה פליטים החי בעוני מרוד מוכן למות מות גיבורים. אין לו מה להפסיד. כמה בנים אנחנו יכולים להציב שיהיו מוכנים להתאבד ולזכות במות גיבורים?

לא מעט מגנים את הצהרותיו המזעזעות של שר החוץ אביגדור ליברמן, בישראל ומחוצה לה. אבל צודק ליברמן בטענתו כי הוא מבטא בקול רם את שהאחרים חושבים. בל נשלה את עצמנו, התרבות בישראל מורעלת זה כבר לא פחות מן הזרמים הקיצוניים באיסלאם. מגן הילדים ועד זקנה אנו מזינים את נשמתם של בנינו במטען של שנאה, חשדנות ותיעוב כלפי הזר והשונה, ובפרט כלפי הערבים. קולה של התרבות השפויה הולך ונמוג. מחברי הספר הפאשיסטי המטיף לרצח ערבים "תורת המלך" נחלצו מהעמדה לדין פלילי בעוון הסתה לגזענות ולאלימות. וינשטיין, היועץ המשפטי לממשלה, סגר את התיק נגדם ובכך גם התיר את מכירתו של הספר המשוקץ הזה. בישראל של ימינו הולכים ומתפתחים ניצני פאשיזם רוחני ותרבותי. סופר קולני שמגויס לממסד תובע שללימודי ספרות ייבחרו ספרים המשרתים את האתוס הציוני בלבד. צחוק הגורל: יש תופעות משעשעות אפילו בצניחה אל התהום. ברכסים, יישוב הסמוך לחיפה, ראש המועצה הדתי הורה לספרייה הציבורית לנעול את כל היצירות החילוניות בחדר סגור, שאינו בר-גישה לקורא הסקרן, אלא בתיאום מראש ולזמן מוגבל. בבית-הכלא הרוחני הזה נסתמו פיותיהם של המשורר אשר ביקש להשתמש במקלע לרצח ערבים, מעלים אבק שם גם ספריו של סופר הממסד. גם ספריי.

עדיין אני מגדיר את עצמי כפטריוט ישראלי, אך ישראל ההולכת ומתדרדרת, המפנה עורף לערכי הומניזם וזכויות אדם אינה יכולה להיות לי מולדת רוחנית.

הנצח הוא אשליה

כמעט שני שלישים משטחה של ישראל הם מדבר שלא יצלח לחקלאות מסורתית. המדינה גם ענייה במשאבי טבע. אף-על-פי-כן היא אחת המדינות הבודדות, שנוסדו לאחר מלחמת העולם השנייה, אשר זינקה למעמד של מדינה פורחת. הודות לחריצות תושביה ותושייתם התפתחו בה חקלאות מתוחכמת, טכנולוגיה גבוהה ורפואה לתפארת. בתחומים לא מעטים הצטרפה ישראל למדינות המובילות בעולם. לא בכדי זכתה בכמה פרסי נובל במקצועות שונים. למרות כל ההישגים הללו מצויים אנו בעידן קשה.  לאורך ההיסטוריה, לא תמיד אירועים דרמטיים, כמו תבוסה טוטאלית במלחמה או אסון טבע קולוסאלי גזרו כליה על תרבות זו או אחרת. גורמים בנאליים הביאו לגסיסתן ולמותן של ישויות ענקיות כמו יוון העתיקה, התרבות המצרית הקדומה, האימפריה הרומית, האימפריה העותמאנית, שלטון הלבנים בדרום-אפריקה וההתיישבות הצרפתית באלג'יר. רק חסרי-מעוף ודלי מחשבה מעמיקה מנופפים במילים גבוהות כמו נצח, עדי-עד ודורי דורות.

אני סבור כי גם הדת היהודית שרויה במשבר רעיוני ורוחני עמוק עקב התנפצות כל האידיאולוגיות. מבחינה רוחנית הידרדרה הדת בישראל לשפל של בתי-קברות, עבודת אלילים וקיצוניות אפלה. דומה כי ההנהגה הדתית נסוגה כמה מאות שנים אחורה אל עולם של אמונות תפלות ובורות משוועת. הדת אשר השכילה לזרום עם החיים המתפתחים בזכות דמויות מזהירות כמו הרמב"ם, משוועת עתה למנהיגות שתערוך רפורמה יסודית. אותו משבר פוקד גם את המנהיגות המדינית. גמדים אופורטוניסטים צפים מעלה והלב כואב לראות איך העם השלים וגם מוחל למנהיגות מושחתת וכזבנית שחוסמת את דרכם של מנהיגים נאורים בשיעור קומתם של אבא אבן ומשה שרת.

לישראל אורבת סכנה קיומית חריפה, אם המנהיגות הקיימת לא תשכיל להבין שישראל שוכנת לא בצפון השאנן של אירופה אלא במרכזו התוסס של המזרח-התיכון המיוסר. אין לנו מקום במזרח-התיכון לאורך ימים לאחר שהמאסנו את עצמנו עליו, לאחר שיום ולילה הדגשנו שהוא מאוס עלינו. כה מאוס. אם לא נמצא פתרון מלבד המקלע והטנק אשר כבר ראינו כמה חסרי ישע הם מול ילד יחף הנושא אבן ביד, אנו עלולים לאבד הכול. מדינת ישראל עלולה להיות תופעה חולפת בדומה לבית הראשון ולבית השני.

האסון הנורא הוא ששכנינו שרויים באותו מצב ביש, להם אין גנדי ולנו אין בנמצא אפילו מיני-רוזוולט.

המאמר התפרסם באתר העוקץ

זיוה שמיר /שיעור סכיזופרניה

מאי 23, 2012

 

* * *

זיוה שמיר

מעוּות לא יוּכל לִתקון? – השימוש המסולף במושג "החופש האקדמי" והצעה לריפוי תחלואי ה"שסעת" הלאומית

א. תקופה ללא אנשי רוח

"שסעת" (סכיזופרניה בלע"ז) היא מחלת נפש חשֹוּכת מרפא, המשבשת את חיי נפגעיה וגורמת להם בעיות תפקוד קשות. טיפול תרופתי וריפוי בעיסוק מקלים אמנם על מחלה זו רק במקצת, ובכל זאת לכל הדעות עדיף טיפול חלקי ובלתי מסַפק על הזנחה טוטלית  ועל טמינת הראש בחול. ומה יעשה עַם שלם  חולה שסעת (כלומר, עַם הקרוע בין ימין לשמאל, בין מזרח למערב, בין דתיים לחילוניים, בין חרדים לדתיים, בין ותיקים לעולים חדשים, בין ציונים לבתר-ציונים, בין רעבים ללחם לעשירים מופלגים, בין פרזיטים לעֲמֵלים, בין משתמטים לחיילים קרביים, וכיוצא באלה פלגים ופלגי פלגים המאפיינים את המציאוּת היהודית-ישראלית)?  איזו תרופה ואלו דרכי ריפוי ניתן להציע לעַם זה כדי להקל על התפרצויותיו הפסיכוטיות,  ולהחזירו למסלול חיים תקין?

שאלה זו צריכה להעסיק כיום את אנשי הרוח שלנו ולגזול שינה מעיניהם, אך בעידן חומרני כשלנו, שבּו כל אחד עושה לביתו, קשה לגלוֹת באופק חיינו אנשי רוח כלשהם,  הן בקרב מנהיגינו, הן בקרב הסופרים הפועלים בקריית ספר העברית. למען האמת, גם בעולם הרחב מעטים הם בימינו אנשי הרוח הראויים לשמם, שכּּן תקופתנו הבתר-מודרנית, חרף חזותה הנאורה, המרבה להניף דגלים הומניסטיים והומניטריים, הולכת והופכת לתקופה פונדמנטליסטית, שאינה מעודדת חשיבה עצמאית,  חקירה ודרישה. לכל שאלה יש תשובה מוכנה מראש עם סימן קריאה בסופה, ותשובה זו מציגה על-פי-רוב איזו "אמת בלעדית" מונוליתית וחסרת פשרות, שהיא לא אחת רחוקה ת"ק פרסה מאיזו אמת אובייקטיבית כלשהי.

האם על המשכיל בעת כזו להיאלם דום? או שמא עליו להזדעק על גילויי העוולה והאיוולת, לנסות לתקן ולכונן תקופת השכלה חדשה, שתאותת לעם ולעולם שמותר להעז לדעת? כיום, רבים מאנשי האקדמיה, הסופרים ואנשי התקשורת ממלאים פיהם מים. בין שמתוך רצון ובין שמאונס, בין שבמתכוון או שלא במתכוון, הם מטאטאים את האמת הכמוסה בלֵבּם אל מתחת לשטיח, יושבים באפס מעשה ומצפים לימים טובים מאלה.

וכך, מול עינינו הרואות, הולך ומתהווה מצב שבו לכל השאלות יש תשובות ידועות וערוכות מראש, ולא אצל החרדים בלבד, אלא גם, ובעיקר, אצל הפלג המכנה את עצמו "ליברלי". גם הוא הפך דוֹגמטי לא פחות מהדתיים, וקנאי לאמִתותיו המקודשות לא פחות מהם. הגיע הדבר לידי כך שכל פלג מחזיק כיום באקסיומות שאסור להרהר על תקפותן או לערער עליהן. חרדים וחילוניים, אנשי שמאל וימין גם יחד מקצינים את עמדותיהם עוד ועוד, ואינם מוכנים  אפילו להיחשף אל האמת החלקית שבעמדת "הסִטרא אחרא" ולהודות בקיומה. וכך, מתוך זעם ותסכול על "אטימותו" של היריב הפוליטי ועל חוסר נכונותו להטות אוזן לנימוקים שאינם נוחים לו,  מתחפר כל אחד מהצדדים עמוק יותר ויותר בעמדותיו, ומקצין אותן מִשנה לשנה. הדתיים הולכים ומתחרדים, ותעיד הדרישה להפרדה בין גברים לנשים  בתחבורה הציבורית וסירובם של חיילים לעמוד מול מקהלת נשים, מחשש "קול באישה ערווה";  ואילו החוגים החילוניים כבר המציאו לעצמם  מינֵי "דתות" דוֹגמטיות חדשות (מִגדר ו-queer studies, פוסט-קולוניאליזם, אקולוגיה וכו'), שהנחות היסוד שלהן מקודשות ובלתי ניתנות לערעור.

פן יבינו את דבריי שלא כהלכה, אבהיר כבר בראשית דבריי כי כל התחומים הללו הם תחומים ראויים לחקירה, בתנאי שאין הופכים אותם לדוֹגמות מקודשות שכל שכל המנסה לערער על האקסיומות שלהן, ולוּ כקוצו של יו"ד,  מתחייב בנפשו. ואולם, רוב המחקרים בפמיניזם, למשל, אינם מחקרים תיאוריים (descriptive), המציבים סימני שאלה ומנסים לענות עליהם, כי אם פסאודו-מחקרים מגמתיים ומכתיבי פעולה (prescriptive), שבהם העובדות והנתונים לא ישַנו את התוצאות הידועות מראש, וכל נתון שעלול לשבש את התוצאות  יסולק בהם מן הדרך. "מחקרים" כאלה אינם טובים יותר מן "המחקרים" ומ"סקרי דעת הקהל" שמזמינות חברות קונצרניות כדי לקדם את מכירותיהן, או  מן הכתבות העיתונאיות רחבות היריעה, שבשוליהן רשום באותיות קטנות "פרסום מסחרי".

הנה כי כן, אפילו האקדמיה, שמתפקידה להציב סימני שאלה ולנסות לענות עליהם,  משמיעה  בדור האחרון ex cathedra מינֵי אמִתות מוטות וחד-משמעיות המסתיימות בסימני קריאה כמקלות המתופף במצעד צבאי, אמִתות המתאימות אולי להופיע על עמוד מודעות או להישמע מעל בימת הנאום הפוליטי, אך מקומן לא יכירן במוסדות המחקר וההוראה האקדמיים מחמת חד-צדדיותם הפלַקַטית והמגמתית. כאמור, כל מי שינסה לבדוק את תקֵפות האקסיומות של "הדתות" החדשות הנ"ל, שנסתפחו למדעי הרוח, למדעי החברה והמדינה ואפילו למשפטים (ואלה כמעט שיָּרשו בשנים האחרונות את מקומן של הדיסציפלינות "הישנות"), יוקא עד מהרה מן הקהילייה האקדמית ויוקע אל עמוד הקלון.

על כן מעטים יהינו להודות בגלוי שאחדים מהחוגים באוניברסיטאות הגדולות בישראל, כבמקומות רבים בעולם,  מְהלכים כיום בשוליה הסהרוריים של המפה הפוליטית, וכי  תחומי דעת לא מעטים המירו זה מכבר את המחקר המוצק ב"שיח" אופנתי. בחוגים מסוימים כבר אי אפשר להשמיע כל דעה, כי "אבירי חופש הדיבור" יזדעקו לאלתַר ויחרימו ללא דיחוי כל דיבור "בלתי תקני", ירעישו עליו עולמות ויערכו לו דלגיטימציה פומבית ומתוקשרת. על כן, איש אף לא יודה בכך שבחוגים לא מעטים באוניברסיטאות הגדולות בישראל כבר אי אפשר לתת אמון בדבריהם של רבים מהמרצים, הנגועים  בחשיבה רדיקלית סהרורית  (שלפעמים מקורה באמונה תמימה וכנה, ולפעמים בצביעות אינטרסנטית המתוגמלת היטב על-ידי גופים שאינם אוהדי ישראל, אם לנקוט לשון המעטה), ואלה משתמשים במושאי "מחקריהם" ובנושאי ההוראה  שלהם  אך ורק כבקולב לתליית אקסיומות פוליטיות קיצוניות.

היו תקופות שבהן נשא הציבור עיניים שואלות אל הסופרים, ובמיוחד אל המשוררים, אך בימינו גם רוב הסופרים אינם מסוגלים לטפס על הר גבוה ולראות ממנו את מפת המציאוּת בכל צבעיה ובמלוא מורכבותה. הם דוחקים את עצמם, מרצון ומאונס, לפינה צרה ונידחת, שממנה אי אפשר לראות את מפת המציאוּת הרב-גונית אלא מזווית ראייה אקסצנטרית ומתוך עיוורון צבעים חלקי. בשל עמדה אקסיומטית והעדר גמישות רעיונית,  רבים מהסופרים  אינם  מסוגלים לראות את התמונה הכוללת ומעֵבר לה. תחת זאת, הם נוברים עד לזרא באותה פיסת מציאוּת צרה שוב ושוב, מבלי להרהר שמא נשתנו הנסיבות והתנאים ושמא נתיישנו האמִתות שלהם וכבר בָּלוּ מזוקן. ציבור הקוראים הרחב משלם להם באופן אינטואיטיבי  כגמולם: הוא אינו נותן בהם אמון, ואינו מוכן להטות להם אוזן.  הסופר אינו  מסוגל לשמש לעמו מַנחה ו"מורה נבוכים", והנתק בינו לבין קוראיו הוא הגדול ביותר שהיה אי פעם בתולדות התרבות.

 

ב. עם המשמיט את תשתיתו התרבותית מידיו

מחלת השסעת שממנה סובל עמנו חמורה במיוחד לאור העובדה שתרבותו העתיקה והמרובדת, שהבטיחה את קיומו במשך אלפי שנים ושימשה לבניו דבק מלכד, גוֹועת באלף השלישי והולכת לבית עולמה. אפילו אלה המתברכים בעצמם ומשוכנעים שהם שומרי חומותיה אינם מכירים אותה כראוי: ב"ישיבות" אין מכירים את חקר המקרא, את חקר התלמוד, ובוודאי שאין מכירים בהן את שיאיה של הספרות העברית – את שירת "תור הזהב" בספרד ואת הספרות העברית של "דור התחייה"; ואילו באוניברסיטאות כבר ויתרו זה מכבר על ההתמקדות המעמיקה בתחומים אלה, החיוניים לקיומם של העם והמדינה, לטובת רפרוף שטחי בתחומים חדשים ואופנתיים, אשר החלישו את הדיסציפלינות "הישנות" עד דכא.

אין הדבר בגדר סוד שבאוניברסיטה חשובה כמו אוניברסיטת תל-אביב כבר אין חוג למקרא, כבר אין חוג לתלמוד, כבר אין חוג ללשון עברית וכבר אין חוג לספרות עברית. החוגים ללשון עברית, למקרא ולתלמוד פועלים כ"מגמות" בתוך מעטפת ששמה "החוג ללימודי התרבות העברית", ואילו החוג לספרות עברית התאחד לפני שנים אחדות עם החוג לתורת הספרות הכללית, ושמו בישראל "החוג לספרות". יוצא אפוא שבאוניברסיטה הגדולה בישראל, שבה יש  חוג לספרות אנגלית, חוג לספרות צרפתית, חוג ללימודים קלסיים וחוג לספרות ערבית,  אין  חוג המוקדש במלואו ללימוד הספרות העברית. משל לְמה הדבר דומה? לוויתור היפותטי של אוניברסיטת אוקספורד על החוג לספרות אנגלית. ודוק, אוניברסיטה יוקרתית זו ממשיכה לבחור  את תלמידי הספרות שלה בקפידה יתֵרה, ולא יעלה על דעת קברניטיה לוותר על תחום כמו חקר הספרות האנגלית והוראתה.

כתוצאה מהאיחודים הנ"ל, נוצרו  באוניברסיטת תל-אביב יצירי כלאיים חדשים, נובלותיהם של החוגים "הישנים",  שאינם מסוגלים למלא את המנדט שקיבלו החוגים "הישנים" מהמועצה להשכלה גבוהה, דהיינו: לערוך לתלמידיהם היכרות יסודית ומעמיקה עם התרבות העברית לדורותיה. הגיע הדבר לידי כך, שהידיעון  של שנת הלימודים תשע"ב, שכל אחד יכול לראותו באתר האינטרנט של האוניברסיטה,  מלמד כי אין בחוג לספרות  אף לא שיעור אחד המוקדש, רובו ככולו, ליצירת ח"נ ביאליק, ליצירת נתן אלתרמן או ליצירת ש"י עגנון. תחת זאת יש שיעורים המוקדשים לספרות העוסקת במִגדר, בסרבנות, בכיבוש ובשאר נושאים שבהם  נועצים המרצים תחילה את החץ ואחר-כך משרטטים ביד בוטחת את עיגולי המטרה.

פה ושם יש אמנם שיעורים לא רבים המוקדשים ליצירתם של יוצרים מינוריים יותר משלושת היוצרים הגדולים הנ"ל –  יוצרים שגם בלי היכרות מעמיקה עם יצירתם אפשר וראוי בהחלט  לקבל  תואר "מוסמך" בספרות עברית  –  אך חלק  לא קטן מתוכנית הלימודים מוקדש לנושאי שוליים ביזַאריים בתכלית (כגון ספרות בלשים, ספרות פורנוגרפית, ספרות וצילום, אנימליזם, מזון בספרות),  וכיוצא באלה  "פרפראות".

בנסיבות נורמליות, ניתן להקדיש לנושאי שוליים כאלה, וכגון אלה, יום-עיון קליל ומעניין, שבו יפושו המורים, החוקרים והתלמידים  מנושאי החובה הכבדים והנכבדים, שבלעדיהם אין לחוג זכות קיום. ואולם, במצב הכאוטי שהשתלט על האוניברסיטאות באלף השלישי, מול עינינו הרואות, הנושאים החשובים והמרכזיים נמחו כמעט כליל מתכנית הלימודים, ואילו השוליים כבשו את מרכז הזירה. לעיתים אינך יודע אם מעצבי תכנית הלימודים אינם יודעים שהתוכנית שבנו חותרת נגד כל היגיון, ומקדשת אך ורק את האֶגואיזם הנאור ואת הנאותיו האפיקוריות המיידיות של הפרט, או שמא זוהי מטרתם – לחתור תחת כל תשתית תרבותית מלכדת, להביא לאטומיזציה של העם והחברה בישראל ולהפוך את השוליים הסהרוריים למרכז (ביודעם שתלמידיהם ילַמדו בבוא יומם את תלמידיהם שלהם את מה שלמדו באוניברסיטה, ודור ההמשך, לגבי דידם של מעצבי התרבות החדשים שלנו, מוטב שלא יידע ולא יבין מי היו יל"ג, ביאליק ואלתרמן, ומה היה תפקידם ברצף ההיסטורי של התרבות העברית החדשה).

אמת, חוקי ההיצע והביקוש גם הם מכתיבים את מצבם העגום של החוגים החשובים, אך הבלתי אטרקטיביים הללו. בימים קשים אלה, שבהם תלמידים מדירים את רגליהם ממדעי הרוח,  ומחפשים לעצמם מקצועות שיש בצִדם בדל של סיכוי לתעסוקה ולפרנסה, לא קל לאייש חוג לספרות עברית, הן מבחינת סגל ההוראה, הן מבחינת קהל הסטודנטים. גם אותם סטודנטים לא מרובים, הבאים ללמוד ספרות מתוך בחירה, ישמחו אולי לקבל "פרפראות" תחת מנות עיקריות כבדות לעיכול כיצירות יל"ג ומנדלי, ביאליק ועגנון. על כן, מתוך אוריינטציה שיווקית, אפשר למצוא בתכנית הלימודים של חוג כמו החוג לספרות קורסים הנושאים שמות שאפילו הנייר אינו סובלם (כגון "הסופרת כזונת צמרת, הספרות כסרסור"), ואלה הופכים בבת-אחת חוג אקדמי עתיר הישגים לקברט ספרותי, שאף אינו ממלא כראוי את התפקיד שלמענו נוצר.

באוניברסיטה העברית אין המצב טוב יותר. לפי דיווחי העיתונות מתברר כי לחוג זה, שבעבר נרשמו אליו בכל שנה מאות סטודנטים ועם בוגריו נמנים חשובי הסופרים בישראל, נרשמו בשנה החולפת שבעה סטודנטים בלבד. מעניין להיווכח כי, למרבה הפרדוקס, דווקא בתקופות שבהן קבע החוג לספרות עברית תוכנית לימודים תובענית ומחייבת, שידעה להבר את התבן מן המוץ,  לא חסרו בו תלמידים (אפשר שככלות הכול אין החנופה אל המכנה המשותף הנמוך והצפת החוג בתכניות "הגל הקל"  ערובה להצלחה בגיוס קהל סטודנטים).

באוניברסיטת בר-אילן  עדיין לא ויתרו אמנם על ביאליק ועל עגנון, אך לא ויתרו על האוריינטציה השיווקית (ויעידו כותרות קורסים כדוגמת "מאיזופוס עד מיקי מאוס: משלי חיות"), והמחלקה לספרות עם ישראל שכוללת גם יידיש וגם לאדינו מציעה נושאים כדוגמת "ספרות הנאה וספרות זולה ביידיש", או "מה אמר ג'וחה: הסיפור העממי בלאדינו".

מימין ומשמאל, דתיים וחילוניים, מטפחים אפוא בחוגים, שנקראו פעם "החוג לספרות עברית", או "המחלקה לספרות עברית", מגמות בתר-ציוניות, שכן הם מאותתים, מדעת ושלא מדעת, שאין די בחקר הספרות העברית ובהוראתה כדי לפרנס חוג אקדמי ראוי לשמו (למען האמת, יש להודות שייתכן ומדובר כאן בכורח-בל-יגונה, כי לתרבות גוֹועת, כמו תרבות יידיש ותרבות לאדינו, יימצאו תמיד תורמים נדיבים, אך איש  מהתורמים  לא יסכים לתרום לחקר הספרות העברית).

כך או אחרת, לפנינו מצטיירת מציאוּת שבּה חוגים,  אשר פיתחו במשך  דורות  תחומי מחקר חשובים ואשר הצעידו את חקר התרבות העברית קדימה,  מוכנים  להשמיט את "היש" הוודאי, ולהתחיל לבנות משהו חדש  "יש מאין" רק משום שאיזו אופנה חולפת מאותתת להם  שאולי בדרך זו יימשכו אליהם כמה סטודנטים.

הצרה היא שלא יעלה בדעת קברניטי האוניברסיטה להדריך את ראשי החוגים השוקעים הללו ולעודדם ליזום אסטרטגיית שיווק הפוכה לחלוטין: דהיינו, להעלות  את רמת החוגים  המופקדים על התרבות העברית לסוגיה ולדורותיה באמצעות מתן מלגות נדיבות לתלמידים מצטיינים, שיאפשרו את קיומם של  תחומי הדעת החיוניים הללו גם בדורות הבאים. אף לא יעלה על דעתם להפנות משאבים נדיבים למחקרים בתחומי התרבות העברית, כי כל אחד מהם דואג קודם כול ללטיפונדיה שלו. וכך, עקב חוסר ביקוש הגורם לאובדן-כיוונים אצל ראשי החוגים, וכן עקב חוסר מנהיגות ברמה הלאומית וברמה האוניברסיטאית, אנו עדים לכך שחוגים בעלי מסורת והישגים, שקיומם הוא בנפשנו, נמקים מאין דורש.

קברניטי האוניברסיטאות אינם מקדישים מחשבה לתוצאות שקיעתם של אותם תחומי דעת שקיומם הוא תנאי בל יעבור להבטחת עתיד העם והמדינה. על כן הם מכרסמים ללא הרף במצבת התקנים  של אותם חוגים שבהם חוקרים ומלמדים את התרבות הלאומית, במקום לחזק חוגים אלה ולהבטיח את המשך קיומם: כך, למשל, בחוג לספרות של אוניברסיטת תל-אביב, עם פרישתם בעשור האחרון של שמונה פרופסורים מן המניין לספרות עברית, קיבל החוג  בתמורה לשמונה תקנים בכירים רק תקן אחד בלבד, שהוקצה למרצה המתמקד בספרות הגרמנית (!). אחדים מגמלאי החוג ממשיכים ללמד בהתנדבות, וכך נוצר הרושם הכוזב שאין המצב  גרוע כל כך, מבלי לראות ולהבין שתחומי ידע אקדמיים כמוהם כ"מרוץ שליחים", ובאין דור המשך, שיקבל את הלפיד מקודמו כדי למסור אותו הלאה, יום אחד ייפסק המרוץ,  והלפיד העשֵן והמדולדל יכבה כליל.

הנה כי כן: קִצן של דיסציפלינות רבות בתחומי התרבות העברית אורב מאחורי הכותל.  הכול יודעים ומבינים כמדומה כי מחובתה של  האוניברסיטה לגדל את עתודת הדורות הבאים, ולהימנע ככל האפשר מביסוסה של  תוכנית הלימודים על שיעורים הניתנים בהתנדבות על-ידי גימלאים קשישים, שרוב הישגיהם כבר מאחוריהם. ואולם, במקום לטפח סגל צעיר, שיראה באוניברסיטה את ביתו, מתמלאים החוגים השוקעים במתַרגלים מזדמנים, שעדיין לא כתבו מאמר אקדמי אחד מימיהם, והיודעים אל נכון שאין להם כל עתיד במוסד האקדמי שבו הם מלמדים. תנאי העסקתם של מורים-דרדקים אלה גרועים לעִתים מתנאיהם המחפירים של עובדי קבלן, ואופק הציפיות שלהם לוּט בערפל לחלוטין. סיכוייהם להפוך ביום מן הימים לאנשי הסגל הבכיר של האוניברסיטה מועטים, אם לא אפסיים. הילכך, ולאור המצב האַנומלי שנוצר, סביר להניח שבעתיד ייסגרו החוגים המופקדים על התרבות הלאומית, בהיעדר ביקוש מצד התלמידים ובהיעדר סגל ראוי לשמו במחקר ובהוראה (ראוי לדעת שהכשרת איש מחקר והוראה במדעי הרוח אורכת עשרות שנים).

אפשר שהאוניברסיטאות הגדולות אינן רואות סיבה לדאגה, כי תמיד יימצאו סטודנטים שירצו ללמוד משפטים, מנהל עסקים, תקשורת וכיוצא באלה מקצועות מבטיחים; אך העומדים בראשן, אם עיניים להם בקודקודם, צריכים להרחיק ראות ולהבין כי  התרבות הלאומית עלולה לגווע  אט אט, אם לא יהיה מי שיִלמד אותה ויחקרנה. במצב שנוצר, גם מחקריה הקיימים יאבדו את ערכם מאין דורש, ואם לא יהיו בתחומי דעת אלה חוקרים ומורים ראויים לשמם, גם לא יהיה מי שינחיל אותם לדור הבא, ותחומי הדעת הללו יישארו כאבן שאין לה הופכין.  גרוע מזה, התרבות הלאומית תלך ותתנוון, תלך ותשקע, ודורות רבים יידרשו כדי להחזירה למסלולה.

אכן, בהיעדר חוגים ראויים לשמם, שיחנכו דורות חדשים של מורים וחוקרים, גם הוראתם של מקצועות אלה בחינוך היסודי והעל-יסודי תלך ותאבד את ערכה ואת מעמדה (יודעי דבר אומרים שהיא כבר איבדה מזמן את כוחה ואת מעמדה, וכי ברוב בתי הספר היא שרויה כרגע במצב של "מעוּות לא יוכל לִתקון"). התלמידים, שמערכת החינוך של ימינו מעמידה לרשותם אפשרויות אין-ספור, יעדיפו  לבחור במקצועות מושכי-לב ושימושיים יותר מאשר ספרות עברית, למשל, ויסתפקו  בלימודי ספרות ברמת המינימום הנדרש לקבלת תעודת בגרות. לא ירחק היום, וגם המינימום הזה יימחק מדרישות הסף לקבלת תעודת בגרות, והדורות הבאים ייצאו ממערכת החינוך ללא כל תשתית תרבותית מלכדת.  איש לא יקונן על כך, כשם שאיש לא קונן בעת שנתבטלו מקצועות התורה שבעל-פה והתלמוד, שנלמדו  בבתי-הספר היסודיים והעל-יסודיים בישראל בדורות עברו.

יש לנו תרבות עשירה ועם דל, שלעולם לא ישמח בחלקו, ותמיד יציץ אל מאחורי הגדר כדי להתקנא בדשא הירוק של זולתו. הצעירים יעדיפו  להכיר את תרבות המזרח הרחוק, או לטעום טעימות בלתי מחייבות מפרק אחד ויחיד בתרבותם – תורת הסוד והמסתורין, שמסיבות שלא כאן המקום לפרטן הפכה לאופנתית ומושכת בדור האחרון. הדתיים ימשיכו לִשנות את פרקם, כמימים ימימה, ולא יפתחו את "ארון הספרים" שלהם לרווחה לטקסטים חדשים. ידוע שבחינוך החרדי אפילו ביאליק, מחברם של  "המתמיד" ו"על סף בית המדרש", הוא בבחינת מוקצה, ורבות מהיצירות הנלמדות בו  תחת הכותרת "ספרות" הן  כה רדודות  מן הבחינה הרעיונית וכה ירודות  מן הבחינה האסתטית, עד כי אי אפשר לכנותן "ספרות". במצב כזה מתבקשת התערבות ממלכתית, שתציל את מה שניתן להציל, אך גם מנהיגות אָין. בניין תרבותי, שדורות עמלו על בנייתו וטיפוחו עומד בסכנה קיומית.

יש לזכור ולהזכיר: לעם אסור לערער במו ידיו את מעמדן של ספרותו ותרבותו. בבית-הספר האמריקני מלמדים את מארק טוויין ואת המינגוויי, את אדגר אלן פו ואת וולט ויטמן עוד לפני שמלמדים בו את שקספיר. שקספיר האנגלי נלמד בבית-הספר האמריקני כחלק מספרות העולם – כספרות זרה. ואילו אצלנו, הכלל של שמירת התרבות הלאומית חשוב שבעתיים. חשוב לשמור על הספרות העברית, כי היא זו שעשויה להבטיח את קיומנו במקום הזה. היא הבסיס לזהות הקולקטיבית שלנו, והיא שהולידה את יישותנו כעם חדש.

אצל עמים אחרים קדמו הקרקע, כלי האוכל וכלי המלחמה לספרות. אצלנו קדמה הספרות העברית החדשה לארץ ולמדינה. לפני שהיו לנו כלי מלחמה, היו לנו סופרים שחלומותיהם והגותם הולידו את המדינה.  תחיית הלשון והתרבות העברית החדשה היא ההישג הוודאי ביותר שלנו, והיא זו שעדיין מחזיקה בארץ גם אותם אנשי משני קצותיה של המפה הפוליטית, אלה הבזים לעניינים טריטוריאליים ואלה הבזים לעניינים טרנסצנדנטיים. ובמה עתיד להתמלא החלל שייווצר לאחר הוויתור על התרבות העברית? מוטב שלא להעלות כאן השערות וחזיונות בעתה  אפוקליפטיים.  אלה עוד עלולים  חס וחלילה להתגשם מול עינינו הרואות.

 

ג. מה לעשות? לעשות!

לכאורה אין כל תרופה לריפוי החולי הזה, שתקף את כל המערכות וטרף את כל הכללים. הן מדובר במלחמת תרבות בעלת השלכות לאומיות ובין-לאומיות, ובתופעות בעלות ממדים גלובליים. ייתכן שאין מה לעשות חוץ מאשר לשבת ולחכות בסבלנות עד שהגל  העכור  הזה יחלוף ויעבור מן העולם. ואולם, במצבנו הלאומי-חברתי, המפולג והקרוע, מצבה של אומה קטנה וחולת שסעת, ייתכן שחייבים לעשות מעשה.  גם ילד קטן, שיסתום  את החור שבסכר, ויעצור באצבעו את השיטפון הגדול, יעשה ללא ספק מעשה ראוי ומועיל.  על כן, אסור לשבת מנגד, להיאלם דום ולהתעלם מן המציאות  עד שהציבור יתעשת ויבין במאוחר שהנאורות ממנו והלאה.

עם ישראל, שמחלת השסעת שלו חמורה פי כמה מזו של המתוקנות שבאומות העולם, צריך לקחת על עצמו את המשימה הזאת, ההֶרואית והבלתי הֶרואית כאחת, הכרוכה בתיקון עיוותיה של התרבות הלאומית השוקעת, ואפשר להתחיל לעשות זאת באמצעות בדק בית בחמש האוניברסיטאות הגדולות, גם אם התיקון עלול להכאיב ולעִתים אף להיראות  שמרני ורגרסיבי. לפעמים גלגולו המחודש של הישָן הוא החידוש האמִתי.  עם ההכרה בצורך בתיקון יתחיל אולי תהליך הריפוי, ותוחזר השפיות אל המוסדות להשכלה גבוהה, תחלחל מהם גם אל מערכת החינוך היסודית והעל-יסודית, ותשפיע על הציבור כולו.

אמנם אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור, ולתבוע הוראה אקדמית אַ-פוליטית למהדרין, כבעבר. השקפת המרצים תבצבץ מדבריהם גם אם יסתירוה מאחורי שבעה צעיפים, וכבר לימדונו דרכים לזיהוי ה-subtext המסתתר מאחורי כל טקסט. ואולם, אפשר גם אפשר להוציא מתוכה את גילוייה הבוטים והבלתי לגיטימיים של הפוליטיזציה, אלה ההופכים את ההוראה האקדמית לשטיפת מוח ולאינדוקטרינציה חסרות בקרה ורסן.

כאשר כיהנתי כחברה בוועדת מינויים אוניברסיטאית, נזדמן לי לעיין בסקרי הוראה, ולגלות בשוליהם הערות מחאה של סטודנטים  ממורמרים, הקובלים בסתר על הטרדה פוליטית מצד מוריהם. מתברר שיש מרצים "מיסיונרים" לא מעטים, המבקשים להעביר את תלמידיהם על "דתם", כאלה ההופכים אפילו ניתוח תחבירי או תרגיל בלוגיקה למכשיר מחוכם להטפה ולאינדוקטרינציה. חלפו  להם כידוע הימים, שבהם הבינו מורים שאין לעשות את כיתתם סניף למפלגתם, ולהימנע מתכתיבים פוליטיים טורדניים, מעודדי אפלייה ובידול. כיום המצב הוא שהמרצה ה"מיסיונר" גורם בעריצותו הרעיונית לכך שהמשוכנעים ישתכנעו, שהמתנגדים יתבצרו בעמדתם ושהתלויים בו ובמוצָא פיו יהפכו בעל כורחם ל"אנוסים". בכל מקרה, אין בדבריו של מרצה כזה, המדבר בדרך-כלל גבוהה גבוהה על חופש המחשבה והביטוי,  כדי לעודד מחשבה חופשית ופלורליסטית. על כן, מן הראוי לערוך צעדים אחדים שישנו את המצב:

 בראש ובראשונה, יש לדאוג שהחוגים יבדקו את עצמם, וגם ייבדקו על-ידי גורם חיצוני, שיעריך אם הם עדיין עומדים בתנאי המנדט שניתן להם לפני יובל שנים ויותר על-ידי המועצה להשכלה גבוהה. בדיקה תקופתית כזו  אינה הליך מיותר גם בזמנים שפויים יותר, ויש בה כדי להחזיר לתכנית הלימודים האוניברסיטאית אותם מרכיבים בסיסיים וחיוניים, שהם בבחינת תנאי בל יעבור לקבלת התארים "בוגר" ו"מוסמך". בדק בית כזה יעלה את קרנן של האוניברסיטאות, כי רק חוג הבונה את תכנית הלימודים שלו על קומת מסד מוצקה, יכול לצייד את בוגריו בתעודה ראויה לשמה.

אם שינה החוג במרוצת השנים מקצה אל קצה את תכניתו המקורית, שעליה קיבל לפני יובל שנים מנדט להעניק לתלמידיו את התארים "בוגר" ו"מוסמך",  ואף שינה את שמו, יתכבד ויפנה אל המועצה להשכלה גבוהה בדרישה להכיר בו כבחוג חדש, המסוגל להסמיך תלמידים. אי אפשר, לזלזל בחוגים "הישנים" ובהישגיהם, ובו-בזמן להמשיך להשתמש בהיתר המל"ג שחוגים "ישנים" אלה קיבלו לפני יובל שנים ויותר על סמך תוכנית לימודים  שכבר עברה ובטלה מן העולם. יש להבין כי אישורה של המל"ג איבד את תקפותו  ברגע שהחוג שינה את פניו עד לבלי הכֵּר.

מן הראוי לבטל את הנוהג הפסול שפשה בקרב אנשי סגל לא מעטים: הפיכת החדר או המשרד האוניברסיטאי לסניף של המפלגה שאת דגלה הם נושאים, תוך שימוש בלתי הוגן בשירותי הדואר, הטלפון והאינטרנט  של האוניברסיטה, ולעתים אף בשירותיהם של עוזרי ההוראה שהועמדו לרשותם. תקני האוניברסיטה ותקציביה נועדו לסייע להם במחקריהם ובהדרכת תלמידיהם, ולא לשום מטרה אחרת.

מן הראוי שייאסר על אנשי סגל להטיף את דעותיהם הפוליטיות האישיות מעל הקתדרה. דעתו האישית של איש הסגל האקדמי אינה חשובה יותר משל האיש ברחוב, ולא בזכותה גייסה אותו האוניברסיטה לשורותיה. מרצה שהעשייה הפוליטית בוערת כאש בעצמותיו, יתכבד במחילה וייצא לחופשה מהוראה, או ימיר את הקריירה האקדמית שלו בקריירה פוליטית.

מן הראוי שתוקם ועדה של משפטנים, פילוסופים, בלשנים וחוקרי טקסט  אשר תשב ותנסח את ההבדלים  המהותיים שבין מחקר ראוי לשמו לבין תעמולה פוליטית בלתי לגיטימית, גם באותם תחומים אפורים שבהם ההבדלים דקים וקשים לניסוח. ועדה כזו תוכל לקבוע אם חצה מרצה, שתלמידיו הגדירוהו "מטריד פוליטי", את הגבול הדק והמסופק שבין הבעת דעה לגיטימית להטפה טורדנית.

עיסוק באותם תחומים אקדמיים, המשיקים בפוליטיקה, מן הראוי שייעשה בדרך תיאורית, המעודדת חשיבה פלורליסטית, ולא בדרך פרסקריפטיבית (דרך הציווי והתכתיב, המעודדת  או דורשת פעולה). הסטודנטים, יש לזכור, אינם בני ערובה או שבויים של המרצים שלהם, והמרצים אינם רשאים להטרידם הטרדה פוליטית, ממש כשם שאסור לאנשי סגל להטריד את תלמידיהם הטרדה מינית. סטודנטים המתבקשים להביע את דעתם, בכתב או בעל-פה, על עניינים פוליטיים שנויים במחלוקת, סטודנטים המוזמנים על-ידי מרציהם להשתתף בהפגנה או לחתום על עצומה, מוטרדים הטרדה פוליטית, כי המורה מנצל את מרותו. מבלי לומר זאת מפורשות, הוא כופה עליהם לחשוב כמוהו ולהתנהג כמוהו. למותר לציין כי הסטודנט רשאי וזכאי לחשוב אחרת ממורהו ולהתנהג אחרת ממנו, מבלי שהדבר יסכן את ציוניו, או ישבש  את קידומו ואת מהלכה של דרכו האקדמית.

יש לזכור  כי  החופש האקדמי (בלטינית: Libertas scholastica), שבו מרבים לנפנף בכל פעם שבה מאשימים את האוניברסיטאות בפוליטיזציה, אינו אלא החופש של איש הסגל לחקור ולפרסם את תוצאות המחקר ללא התערבות או תכתיבים "מלמעלה". החופש האקדמי איננוcarte blanche  להפיכת הקתדרה האקדמית לבמה לתעמולה פוליטית. על כן, אלה המנפנפים בדגל החופש האקדמי בעת שמאשימים אותם בהטייה פוליטית ובהפצת תעמולה, שוכחים ומשכיחים, בין שבשוגג ובין שבמזיד, את משמעותו המקורית של מושג חשוב זה, שהוא אחת מאבני היסוד של התרבות המערבית האנתרופוצנטרית שעודדה את חופש המחשבה.

והצעה נוספת לתיקון עיוותי "חופש הביטוי" נוסח  האלף השלישי: אותם אנשי סגל, מעטים אך קולניים, הקוראים להחרמת מוסדות ההשכלה הגבוהה בישראל, יתכבדו וילמדו במוסדות שמעבר לים, ולא באותם מוסדות להשכלה גבוהה בישראל המוקצים לדעתם מחמת מיאוס. החוק הן מתיר לפטר פועל תעשייה הקורא להחרמת המפעל שבו הוא עובד ואף לתבוע אותו על נזיקין, שהרי התעמולה שהוא עורך נגד מקום עבודתו, שממנו הוא מוצא את פרנסתו, גורם  נזק כלכלי. גם איש סגל הקורא להחרמת האקדמיה הישראלית כורת את הענף שעליו הוא יושב, וגורם לה נזק תדמיתי וכלכלי, שקשה אפילו לאומדו. האם דמם של המרצים באוניברסיטאות סמוק יותר משל פועל תעשייה? או שמא דמם כחול יותר?

כבר שמענו על מרצָה שדרשה את החרמת האוניברסיטאות בישראל, לרבות האוניברסיטה שבה היא מלמדת, ובבואה לחפש לעצמה מקום לשנת שבתון באחת מהאוניברסיטאות בבריטניה, נאמר לה: "עִם ישראלים אין לנו עסק!"

לא מכבר התבשרנו על הכוונה לסגור את החוג למימשל באוניברסיטת הנגב. העיתונים ציטטו את דברי ראש החוג, שקרא לא פעם  להחרמת האוניברסיטאות בישראל,  ולפיהם הוא חרד לגורל משפחתו. ולא עלה בדעתו של "הקוזק הנגזל" הזה שגם אנשי סגל אחרים רוצים לגדל בארץ את משפחותיהם, וכי הדברים שהוא משמיע בכל העולם נגד ישראל ומוסדותיה  כורתים את הענף שעליו יושבים  הם והוא  גם יחד.

אף ראוי להקים ועדת אתיקה שתבחן  את נושא המידתיות בטיעוניהם של חברי הסגל האקדמי באוניברסיטאות, ולא רק את איכות הטיעונים ותקפותם. כך, למשל, לא מכבר נתבשרנו בעיתונות על ספר חדש המאשים את ספרי הלימוד בישראל בגזענות. וכל כך למה? לפי הדיווח העיתונאי, הערבי מוצג לא אחת באחדים מספרי הלימוד בישראל כפ'לאח לבוש בגלאביה, ר"ל, ולא כרופא בחלוק לבן, למשל. אעיר על כך, שאם זהו אכן המצב בספרי הלימוד בישראל, הריהו טעון כמובן תיקון, אך מכאן ועד להאשמה ב"גזענות" רחוקה לדעתי הדרך. האשמת ספרי הלימוד בישראל בגזענות צורמת במיוחד כשהיא נעשית באנגלית, למען קוראים  בעולם הרחב, שמעתה יאשימו את ישראל בגזענות מבלי שיידעו כלל כי בספרי הלימוד של הרשות הפלשתינאית יש דרישות מפורשות להשמדת ישראל (לא פחות!). חוסר המידתיות ב"מחקרה" של אשת החינוך מהאוניברסיטה העברית, שמיהרה לפרסם את ממצאיה באנגלית, לאחר שבדקה רק צד אחד, העלימה בכוונה תחילה את ההקשר והפריזה הפרזה אבסורדית בניסוח תוצאות בדיקתה כדי להוציא את דיבת ישראל רעה מעבר לים –  זועק אפוא לשמים. הצדקנות במקרה זה כנראה מתוגמלת היטב מאותם גופים שהוקעת ישראל בעולם משרתת היטב את מטרתם. אותה חוקרת, שהייתה מוכנה להתיר את דמם של נציגי המדינה שבאו לדרום-אפריקה כדי להגן על העמדה הישראלית ולא מחתה על פרסום תמונותיהם תחת הכותרת "פושעי מלחמה", חסינה לגמרי מביקורת על מעשיה, הנהנים מחסותו המגוננת והמקודשת של "החופש האקדמי", המקבל כאמור בימינו פרשנות מוטה ומסולפת לחלוטין, שבינה לבין הוראתו המקורית והנכונה של המושג אין ולא כלום.

הנייר הן יכול לסבול כל דבר עוולה ואיוולת. הנה, עיתון "הניו-יורק טיימס" מיום 10.5.1943, שראה אור באותם ימים אפלים שבהם כבר הייתה ארצות הברית נתונה במלחמה לחיים ולמוות עם  גרמניה הנאצית, יצא בכתבה שכותרתה ההזויה הכריזה: "Jewish Resistance Shatters Hopes for a Peaceful Final Solution" – ("ההתנגדות היהודית [כלומר, מרד גטו ורשה – ז"ש] מנפצת  תקוות לפתרון סופי בדרכי שלום"). באותה עת היה הבעלים והמו"ל של העיתון  יהודי בשם ארתור הייז סולצברגר, שלא חי בשלום עם יהדותו, וביקש להיראות בעיני חבריו הנאורים "צדיק" ו"נאור" אף יותר מהאפיפיור.

האם יש תעודת ביטוח לאותם חברי סגל, המשמיעים כתבי שטנה אוטו-אנטישמיים ואנטי-ישראליים מעל הקתדראות (ועיניהם לא אחת נשואות לשכר ולבצע שיגיעו מקרנות המחקר "האלטרואיסטיות" למיניהן שמעבר לים), שדברי הבלע שלהם לא יצוטטו לימים לדיראון עולם ביחד עם הכותרת המצמררת הנ"ל של ה"ניו יורק טיימס"? גם אם הצעדים המוצעים בזה ייחשבו צעדים מכאיבים ורגרסיביים, ייתכן  שלעיתים יש להכאיב ולהיסוג לאחור כדי לאפשר צעידה בטוחה אל העתיד.

יטענו הטוענים נגדי: דבריך יוצאים נגד פוליטיזציה באקדמיה, והם עצמם נגועים בפוליטיקה; דבריך דורשים שדברי איש האקדמיה  יהיו תיאוריים (descriptive), ושלא יכתיבו דרכים לפעולה (prescriptive), ואתְּ עצמך ממליצה על נקיטת צעדים  ודרכי פעולה נגד הפוליטיזציה של האוניברסיטאות. ייתכן שיוסיפו ויטענו נגדי: לא השמעת כאן דברי ביקורת נגד אוניברסיטת בר-אילן, שלפי דיווחי העיתונות מעכבת קידומם של אנשי סגל "שמאלנים", ובעבר טיפחה בין כתליה אותם תועמלנים שתרמו בדבריהם להסתה הפוליטית שהביאה לרצח רבין.

אכן, לכאורה יש בדבריי סתירות, ואלה תובעות את יישובן.

אנסה להשיב לטענות היפותטיות אלה, ואומַר שהמצב שתיארתי שולט בארבע מבין חמש האוניברסיטאות הגדולות, ועל כן התמקדתי כאן, מקוצר היריעה,  בעיקר בצד אחד של התמונה, שהוא הצד הדומיננטי בהשכלה הגבוהה בישראל, שאותו אני מכירה היטב מקרוב ושאותו ראיתי במו עיניי בארבעים שנות עבודתי באוניברסיטת תל-אביב. התחלתי את עבודתי באוניברסיטה בעיצומה של המלחמה הקרה, שהולידה שיטות מחקר אַ-פוליטיות, ופרשתי ממנה לגמלאות בעיצומה של תקופה קיצונית מאין כמוה, שבה השתלטה הפוליטיזציה על האוניברסיטאות והפכה בהן את המחקר ל"שיח" עקר, שאינו נותן פרחים ופרי. אכן,  קיצוניות מולידה קיצוניות, ועליי להודות בריש גלי שגם תהליכי ההקצנה וההתחרדות המאפיינים כיום את אוניברסיטת בר-אילן  מסכנים לדעתי את עתיד ההשכלה הגבוהה בישראל.  במָקום שבּו ירשו סימני הקריאה את סימני השאלה, אי אפשר לטפח מחקר ראוי לשמו.  הדת והמחקר, כמו הפוליטיקה והמחקר, אינם שותפים טבעיים לדרך אחת, ויתקשו ללכת בה "יד ביד": הדת והפוליטיקה דורשים אמירות נחרצות וחד-משמעיות, ואילו המחקר מחייב את העוסקים בו לשאול שאלות ולגלות נכונות לשנות את התיזה במידת הצורך. פיזיקאי דתי צריך להשאיר בבית את אמונתו בספר התנ"ך בצאתו אל המעבדה, וכלכלן או סוציולוג שחבש בנעוריו את ספסלי  בנק"י צריך להשאיר בבית את הדוֹֹגמות שעליהן התחנך בנעוריו בצאתו לכנס מקצועי. כך נהגו בעבר, הן באוניברסיטת בר-אילן הדתית והן בארבע האוניברסיטאות החילוניות, אך בדור האחרון נפרצו הכללים והותרו כל האיסורים.  את הנעשה באוניברסיטת בר-אילן אני מכירה כאמור רק מפי השמועה, אך את הנעשה במוסדות האקדמיים האחרים אני מכירה היטב, ויודעת שהפוליטיזציה כבשה בהן כל חלקה טובה, וגרמה לפיחות זוחל  בערכה של ההשכלה הגבוהה. הפוליטיזציה במדעי הרוח והחברה הפכה את ההשכלה הגבוהה, במקרה הטוב, לבידור אינטלקטואלי, ובמקרה הרע – לתופעה המסכנת את עתיד העם והמדינה.

אומַר עוד שהדברים שהשמעתי כאן לגיטימיים לדעתי וראויים להיאמר, כי אין הם נגועים  באינטרס אישי כלשהו.  כפי שאדם הפורש מן "המוסד" (Mossad) רשאי להשמיע בגלוי אותן דעות, שבמשך שנים אסור היה לו לבטאן, כך גם לאיש סגל הפורש לגמלאות מותר להשמיע דברי ביקורת קונסטרוקטיביים ולקרוא לתיקון. אמנם גם בעבר מעולם לא נרתעתי מלהביע את מורת רוחי מן הפוליטיזציה הפושה במוסדות להשכלה גבוהה, אך בעבר לא היצעתי במאמריי דרכים לריפוי תחלואיה ומעוותיה של הפוליטיזציה. עתה אני חשה שזכותי וחובתי להציע את  הדברים שהוצעו כאן, ואם בעקבותיהם יתוקן אפילו תיקון קל שבקלים – יהא זה שכרי. גם צעד קטן לריפוי האנומליה שנוצרה באוניברסיטאות, שהפכה את "החופש האקדמי" להפקרות אקדמית, עדיף בעיניי על התעלמות מהסכנה ועל טמינת הראש בחול. בדק הבית שייערך באוניברסיטאות, אם ייערך, יש בכוחו להשפיע השפעה חיובית על כל מערכות חיינו.

*

המאמר החשוב ומעורר ההדים הזה נדפס לראשונה בכתב העת "כיוונים חדשים" שבעריכת אלי אייל וליפשה בן ש"ך, גיליון 26, יוני 2012, בהוצאת ההסתדרות הציונית, וניתנה לו אצלם הכותרת: "בחסותו של 'החופש האקדמי' מעמיקה הפוליטיזציה באוניברסיטאות".

פרופ' זיוה שמיר, לשעבר ראש ביה"ס למדעי היהדות באוניברסיטת תל-אביב, מלמדת היום במרכז הבינתחומי הרצליה ובמכללת סמינר הקיבוצים.

יורשה לנו להעיר כי אנחנו, המכתב העיתי ועורכו, נלחמים כל השנים במגמות השליליות שאותן מזכירה זיוה שמיר במאמרה, וזו גם אחת הסיבות, אמנם לא היחידה, להתעלמות הגמורה מאיתנו בעולם האקדמי הישראלי, התעלמות הנובעת גם מכך שאנחנו נחשבים לאורך כל שנים ואצל כל האסכולות, גם אלה הקודמות שכבר פרשו לפנסיה – לחסרי ערך מבחינה ספרותית ומחקרית גם יחד.

אנחנו חוזרים וממליצים לאתֵר תחת שמנו ביו-טיוב בגוגול את צרופת ההרצאה שנתנו ביום העיון שאליו הוזמנו, באוניברסיטת תל אביב בשנת 2005, שבמהלכו אמרנו דברים אחדים בנושא הזיוף האקדמי של ההיסטוריה הישראלית החדשה.

בית המשפט

ינואר 30, 2012

חנה ארנדט בית המשפט

מתוך אייכמן בירושלים

"בית המשפט": מילים אלה הנשאגות מפי שמש בית המשפט במלוא גרונו מקפיצות אותנו על רגלינו בהכריזן על בואם של שלושת השופטים, שנכנסים אל אולם בית המשפט מכניסה צדדית, גלויי ראש, בגלימות שחורות, ותופסים את מקומם בשורת המושבים העליונה של הבמה המוגבהת. השולחן הארוך שלהם, שבקרוב יתכסה באינספור ספרים וביותר מ1500- מסמכים, מאוגף משני צדדיו בקצרני בית המשפט. ממש מתחת לשופטים יושבים המתורגמנים, ששירותיהם נדרשים לחילופי הדברים הישירים בין הנאשם או פרקליטו ובין בית הדין; חוץ מזה, הצד הנאשם הדובר גרמנית, כמו רובו המכריע של הקהל, עוקב אחר ההליכים בעברית באמצעות שידור הרדיו הסימולטני, שהוא מצוין בצרפתית, נסבל באנגלית, וקומדיה מוחלטת, לעתים אף לא מובנת, בגרמנית. (לאור ההגינות הדקדקנית של כל הסידורים הטכניים לקראת המשפט, אחת מהתעלומות הקלות של מדינת ישראל הצעירה, שיש בה אחוז גבוה כל כך של ילידי גרמניה, היא כיצד לא הצליחו למצוא בה מתורגמן הולם לשפה היחידה שהנאשם וסניגורו מסוגלים להבין. שכן הדעה הקדומה הישנה נגד יהודי גרמניה, שבעבר היתה בולטת כל כך בישראל, כבר אינה עזה די הצורך על מנת להתחשב בה. ההסבר שנותר הוא התופעה הישנה עוד יותר ובעלת העוצמה הרבה "ויטמין פּי", כפי שהישראלים מכנים את הפרוטקציה בחוגי הממשלה והביורוקרטיה.) שורת מושבים אחת מתחת למתורגמנים, זה מול זה ולפיכך צדודיתם מופנית לקהל, אנחנו רואים את תא הזכוכית של הנאשם ואת דוכן העדים. לבסוף, בשורת המושבים התחתונה, בגבם לקהל, יושבים התובע וארבעת עוזריו, והסניגור, שבשבועות הראשונים נלווה אליו עוזר אחד.
בהתנהגות השופטים אין ולו לרגע שמץ של תיאטרליות. הליכתם אינה מעושה, תשומת לבם החמורה והדרוכה, שמתקשחת באופן גלוי בהשפעת הצער העמוק  בהאזינם לסיפורי הסבל, היא טבעית; קוצר רוחם נוכח מאמצי התובע להאריך ללא צורך את השימועים הללו עד אין קץ הוא ספונטני ומרענן, יחסם אל ההגנה אולי מעט מנומס מדי, כאילו אינם שוכחים לרגע כי "ד"ר סֶרווַאציוּס (Servatius)  ניצב כמעט לבדו במערכה המאומצת הזאת, בסביבה לא מוכרת", התנהגותם עם הנאשם תמיד ללא דופי. הם באופן כה ברור שלושה אנשים טובים והגונים, שאף אחד אינו מופתע מכך שאיש מביניהם אינו נכנע לפיתוי הגדול ביותר להיות חלק מן ההצגה הזאת — להעמיד פנים ששלושתם, שנולדו והתחנכו בגרמניה, חייבים לחכות לתרגום העברי. משה לנדאו, אב בית הדין, כמעט אף פעם אינו משהה את תשובתו עד שהמתרגם יסיים את מלאכתו, ולעתים קרובות הוא אף מתערב בתרגום, מתקן ומשפר, ללא ספק מכיר תודה על הסחת הדעת הקטנה הזאת מן העסק העגום. חודשים לאחר מכן, במהלך החקירה הנגדית של הנאשם, הוא אפילו ינחה את עמיתיו להשתמש בשפת אמם, הגרמנית, בדיאלוג עם אייכמן — הוכחה, אם יש עדיין צורך בהוכחה, לאי תלותו הראויה לציון בדעת הקהל הרווחת בישראל.
כבר למן ההתחלה אין כל ספק שהשופט לנדאו הוא הנותן את הטון, ושהוא עושה כמיטב יכולתו, בהחלט כמיטב יכולתו, כדי למנוע מהמשפט הזה להפוך למשפט ראווה בהשפעת חיבתו של התובע לראוותנות. אחת הסיבות לכך שהוא לא תמיד מצליח היא העובדה הפשוטה שההליך מתרחש על במה בנוכחות קהל, ושאגתו האדירה של השָמָש בתחילת כל ישיבה יוצרת אפקט של מסך עולה. מי שתכנן את האודיטוריום הזה בבניין החדש של בית העם (המוקף עתה גדרות גבוהות, מאובטח מן המסד עד הטפחות בשוטרים חמושים בכבדות, ובחזית חצרו שורת ביתני עץ שבהם נערך חיפוש מדוקדק על גופם של כל הבאים), חשב על תיאטרון, מלא בתזמורת ויציעים, עם קדמת במה ובמה, ועם דלתות צדדיות לכניסת השחקנים. אכן, אולם בית המשפט הזה אינו מקום רע למשפט הראווה שהגה דוד בן-גוריון, ראש הממשלה של ישראל, כאשר החליט לחטוף את אייכמן בארגנטינה ולהביא אותו לבית המשפט המחוזי בירושלים לעמוד לדין על תפקידו ב"פתרון הסופי של השאלה היהודית". ובן-גוריון, המכונה בצדק אדריכל המדינה, נותר מנהל הבמה הסמוי של ההליכים. הוא מעולם אינו מגיע לישיבות; באולם בית המשפט הוא מדבר מגרונו של גדעון האוזנר, התובע הכללי, אשר ביצגו את הממשלה עושה כמיטב יכולתו, באמת כמיטב יכולתו, לציית לאדונו. ואם, למרבה המזל, מיטב יכולתו מתברר לעתים קרובות כְּמה שאינו טוב דיו, הסיבה לכך היא שהמשפט מנוהל בידי מישהו המשרת את הצדק בנאמנות כשם שמר האוזנר משרת את מדינת ישראל. הצדק דורש שהנאשם יועמד לדין, יזכה להגנה ויישפט, ושכל השאלות האחרות החשובות לכאורה יותר — כגון "כיצד זה יכול היה לקרות?" "מדוע זה קרה?" "מדוע היהודים?" "למה הגרמנים?" "מה היה תפקידם של העמים האחרים?" "באיזו מידה נושאות באחריות בעלות הברית?" "כיצד יכלו היהודים, באמצעות מנהיגיהם, להשתתף בהשמדתם שלהם?" "מדוע הם הלכו אל מותם כצאן לטבח?" — יישארו תלויות ועומדות. הצדק מתעקש על חשיבותו של אדולף אייכמן, בנו של קארל אדולף אייכמן, האיש היושב בתא הזכוכית שנבנה להגנתו: ממוצע קומה, רזה, בגיל העמידה, עם שיער נסוג, שיניים עקומות ועיניים קצרות רואי, שכל זמן המשפט  משרבב ללא הפסק את צווארו הכחוש לעבר מושב השופטים (הוא אינו מישיר את מבטו אל הקהל אף לא פעם אחת), ושבמאמץ נואש ורוב הזמן שומר בהצלחה על שליטתו העצמית על אף העווית העצבנית של פיו שהחלה כנראה הרבה לפני שהמשפט הזה החל. מעשיו עומדים למשפט, לא סבלם של היהודים, לא העם הגרמני או המין האנושי, אפילו לא האנטישמיות והגזענות.
ומשפט צדק, אף שהוא אולי מושג מופשט אצל אנשים בעלי אורח מחשבה כשל בן-גוריון, מתברר כאדון קשוח בהרבה מראש הממשלה, על אף כל עוצמתו. שלטונו של זה האחרון, כפי שמר האוזנר אינו מאחר להוכיח, הוא מתירני: הוא מתיר לתובע לקיים מסיבות עיתונאים וראיונות לטלוויזיה במהלך המשפט (התוכנית האמריקאית, בחסות איגוד גליקמן, נקטעת כל הזמן — עסקים כרגיל — על ידי פרסומות נדל"ן), ואפילו התפרצויות "ספונטניות" בפני כתבים בחצר בית המשפט — נמאסו עליו החקירות החוזרות של אייכמן, שעונה על כל השאלות בשקרים; הוא מתיר פזילות תכופות לעבר הקהל, ותיאטרליות האופיינית ליותר מאשר יהירות יוצאת דופן, שלבסוף מגיעה לשיאה בבית הלבן במחמאה מפי נשיא ארצות הברית על "עבודתו הטובה". משפט צדק אינו מתיר דבר ממין זה; הוא דורש הסתגרות, הוא מתיר עצב יותר מזעם, והוא תובע הימנעות קפדנית ביותר מכל התענוגות המהנים של התייצבות באור הזרקורים. ביקורו של השופט לנדאו בארצות הברית זמן קצר לאחר המשפט לא פורסם, אלא בקרב הארגונים היהודיים שלמענם התקיים.
ואולם לא משנה כמה הקפידו השופטים להתרחק מאור הזרקורים, הם היו שם, ישובים במרומי הבמה המוגבהת, מפנים את מבטם אל הקהל כמו בשעת הצגה. הקהל היה אמור לייצג את העולם כולו, ובשבועות הראשונים הוא אכן היה מורכב ברובו מאנשי עיתונות ומכתבים של כתבי עת שנהרו לירושלים מארבע קצוות תבל. הם היו אמורים לצפות בחיזיון סנסציוני כמו משפטי נירנברג, אלא שהפעם היתה "הטרגדיה של היהדות כולה אמורה לעמוד במרכז העניינים". כי "אם אנו פוקדים עליו [על אייכמן] היום גם פשעים שעשה כלפי לא-יהודים, … הרי זה" לא משום שהוא ביצע אותם, אלא, באופן מפתיע, "מפני שאין אנו עושים הבחנות אתניות".  ללא ספק משפט יוצא דופן מפיו של תובע בנאום הפתיחה שלו; התברר שזה היה משפט המפתח בתיק התביעה. שכן תיק התביעה הזה נבנה על סבלם של היהודים, לא על מעשיו של אייכמן. ולפי מר האוזנר, ההבחנה הזאת היתה חסרת חשיבות, כי היה "רק איש אחד שידו היתה כמעט רק ביהודים, עיסוקו — בהם ובכליונם, חלקו במערכת משטר הרשע — מוגבל אליהם. זהו אדולף אייכמן." האם לא היה הגיוני להציג בפני בית הדין את כל עובדות הסבל היהודי (שכמובן, מעולם לא הוטל בהן ספק) ואחר כך לחפש ראיות שבצורה זו או אחרת יקשרו את אייכמן למה שאירע? משפטי נירנברג, שבהם הנתבעים "הואשמו בפשעים נגד בני אומות שונות", הותירו את הטרגדיה היהודית מחוץ לדיון מהסיבה הפשוטה שאייכמן לא היה שם.
האם מר האוזנר באמת האמין שמשפטי נירנברג היו מקדישים תשומת לב רבה יותר לגורל היהודים אילו אייכמן היה יושב על ספסל הנאשמים? ספק רב. כמו כמעט כל אדם אחר בישראל, הוא האמין כי רק בית משפט יהודי יוכל לעשות צדק עם יהודים, וכי זה עניינם של היהודים עצמם לשפוט את אויביהם. מכאן העוינות הכללית בישראל אפילו מעצם אזכּוּר האפשרות שבית משפט בינלאומי ישפוט את אייכמן, לא על פשעים נגד העם היהודי, אלא על פשעים נגד המין האנושי שבוצעו בגופו של העם היהודי. מכאן ההתרברבות המוזרה: "אין אנו עושים הבחנות אתניות", הנשמעת מוזרה פחות בישראל, שבה החוק הרבני קובע את מעמדם האישי של האזרחים היהודים, וכתוצאה מכך יהודים אינם יכולים להתחתן עם לא-יהודים; נישואים שנערכו בחוץ-לארץ מוכרים, אבל ילדים שנולדו מנישואים מעורבים הם ממזרים בעיני החוק (ילדים להורים יהודים שנולדו מחוץ לנישואים הם חוקיים), ומי שאמו לא-יהודייה אינו יכול להתחתן או להיקבר. הזוועה שבמצב עניינים זה החמירה עוד יותר מאז 1953, כאשר חלק נכבד מדיני המשפחה הועבר לסמכות בתי המשפט האזרחיים. נשים יכולות עתה לרשת נכסים וליהנות בדרך כלל מזכויות שוות לזכויות הגברים. מכאן שלא כבוד הדת או כוחו של מיעוט דתי קנאי הם המונעים מממשלת ישראל להמיר את החוק הרבני בחקיקה חילונית בענייני נישואים וגירושים. נראה שאזרחי ישראל, חילונים כדתיים, מסכימים שיש צורך בחוק האוסר נישואי תערובת, ובעיקר מסיבה זו — כפי שפקידים ישראלים מוכנים לאשר מחוץ לכותלי בית המשפט — הם גם מסכימים שכדאי להימנע מחוקה כתובה שתאלץ אותם, למרבה המבוכה, לנסח חוק כזה במפורש. ("הנימוק נגד נישואים אזרחיים הוא שהדבר יפלג את בית ישראל וגם ינתק את יהודי הארץ מיהדות הגולה", כפי שכתב לאחרונה פיליפ גילון ב"ג'ואיש פרונטייר" ) תהיינה הסיבות אשר תהיינה, היה משהו עוצר נשימה בתמימות שבה גינתה התביעה את חוקי נירנברג הידועים לשמצה משנת 1935, אשר אסרו נישואי תערובת ומגע מיני בין יהודים לגרמנים. אלה מבין העיתונאים שהכירו את הנושא היו מודעים היטב לאירוניה שבדבר, אבל לא הזכירו זאת בדיווחיהם. זה לא הזמן המתאים, הם סברו, למנות בפני היהודים את הליקויים בחוקיה ובמוסדותיה של מדינתם.
אם הקהל במשפט היה אמור להיות העולם כולו והמחזה — המסכת הארוכה של סבלות היהודים, הרי שהמציאות לא ענתה על הציפיות והמטרות. העיתונאים נשארו נאמנים לא הרבה יותר משבועיים ימים, ולאחריהם השתנה הקהל בצורה קיצונית. עתה הוא היה אמור להיות מורכב מישראלים, מאלה שהיו צעירים מכדי להכיר את הסיפור, או, כמו במקרה של בני עדות המזרח, מאלה שמעולם לא שמעו על אודותיו. המשפט אמור היה להבהיר להם מה פירוש הדבר לחיות בין לא-יהודים, ולשכנע אותם שרק בישראל יכול יהודי לחיות בביטחון ובכבוד (העיתונאים קיבלו חוברת קטנה על סדרי המשפט בישראל, שהסבירה את הלקח ההיסטורי הזה. המחברת, דוריס לנקין, מצטטת החלטה של בית המשפט העליון, שחייבה שני אבות אשר "חטפו את ילדיהם והביאו אותם לישראל" לשלוח אותם חזרה לאמותיהם בחוץ-לארץ, שהיתה להן זכות אפוטרופסות חוקית. וזאת "למרות העובדה שהחזרת הילדים לאמותיהם תִכפה עליהם מאבק בלתי שווה נגד יסודות עוינים בגולה", מוסיפה המחברת, וגאוותה על דבקות זו בחוק אינה נופלת מגאוותו של מר האוזנר על נכונותו להעמיד לדין רוצח גם כאשר הקורבנות היו לא-יהודים). אלא שבקהל הזה היו מעט מאוד צעירים, והוא לא היה מורכב מישראלים, להבדיל מיהודים. האולם היה גדוש "ניצולים", אנשים בגיל העמידה וזקנים, מהגרים מאירופה, כמוני, שידעו בעל פה כל מה שהיה צריך לדעת, ואשר  לא היו במצב רוח ללמוד לקח כזה או אחר, ובוודאי שלא היו זקוקים למשפט הזה כדי להגיע למסקנות משל עצמם. בעוד העדים מופיעים בזה אחר זה, וזוועה מיתוספת לזוועה, הם ישבו שם והאזינו בציבור לסיפורים שבוודאי לא היו מסוגלים לשאתם בתחום פרטיותם, אילו היה עליהם לעמוד מול מספר הסיפור. וככל שנגול "האסון שפגע ביהודים בדור הזה", וככל שהרטוריקה של מר האוזנר נעשתה גרנדיוזית יותר, כן החווירה והתפוגגה הדמות שבתא הזכוכית, ושום נפנוף אצבע: "ושם יושבת המפלצת האחראית לכל זה", לא היה בו כדי להפיח בה רוח חיים.
אך דווקא הפן התיאטרלי של המשפט הוא שהתמוטט תחת כובד הזוועות המסמרות שיער. משפט דומה למחזה בכך ששניהם מתחילים ומסתיימים במבצֵע, לא בקורבן. משפט ראווה, עוד יותר ממשפט רגיל, זקוק נואשות לקו מִתאר תחום ומוגדר של מה שנעשה וכיצד. במרכז המשפט יכול להיות רק מי שביצע את המעשה — מבחינה זו הוא דומה לגיבור של מחזה — ואם הוא סובל, עליו לסבול בשל מה שביצע, לא בשל הסבל שנגרם לאחרים בגללו. איש לא היטיב לדעת זאת מאב בית הדין, אשר לנגד עיניו החל המשפט להידרדר למחזה דמים, "לספינה ללא קברניט הצפה על פני הגלים". ואם מאמציו למנוע זאת נכשלו לעתים קרובות, היה הכישלון באופן מוזר בחלקו באשמת הסניגוריה, שכמעט אף פעם לא התריסה נגד העדויות, גם כשהיו לא-ענייניות ולא נגעו כלל לנושא. ד"ר סרוואציוס, כפי שכולם ללא יוצא מהכלל נהגו לפנות אליו, היה תקיף מעט יותר בעת הצגת מסמכים, והתערבותו המרשימה ביותר מבין התערבויותיו הספורות אירעה כאשר התביעה הציגה כראיה את יומניו של האנס פראנק, המושל הכללי לשעבר של פולין ואחד מפושעי המלחמה העיקריים שנתלו בנירנברג. "יש לי רק שאלה אחת: האם השם אדולף אייכמן, שמו של הנאשם, מופיע בעשרים-ותשעת הכרכים האלה [למעשה היו שלושים-ושמונה]? … השם אדולף אייכמן אינו מופיע באף לא אחד מעשרים-ותשעת הכרכים האלה …  תודה רבה, אין לי עוד שאלות."
כך, המשפט מעולם לא היה למחזה, אך החיזיון שבן-גוריון ראה בדמיונו מלכתחילה אכן התממש, או ליתר דיוק, הלקחים שהוא סבר שיש ללמד את היהודים ואת הגויים, את הישראלים ואת הערבים, ובקיצור, את העולם כולו. קהלים שונים היו אמורים ללמוד לקחים שונים מאותה הצגה. בן-גוריון ניסח אותם עוד לפני שהחל המשפט, בשורת מאמרים שנועדו להסביר מדוע ישראל חטפה את הנאשם. לקח אחד נועד לעולם הלא-יהודי: "אנחנו רוצים להוכיח בפני אומות העולם כיצד מיליוני אנשים, בשל היותם יהודים, ומיליון תינוקות, בשל היותם תינוקות יהודים, נרצחו בידי הנאצים." או במילותיו של העיתון "דבר", שופרהּ של מפא"י, מפלגתו של מר בן-גוריון: "על דעת הקהל העולמית לדעת שלא רק גרמניה הנאצית היתה אחראית להשמדת שישה מיליון יהודים באירופה". ולכן, ושוב במילותיו של בן-גוריון עצמו, "אנחנו רוצים שאומות העולם תדענה … ותבושנה." יהודי התפוצות היו אמורים לזכור כיצד היהדות, "בת ארבעת-אלפים שנה, על יצירותיה הרוחניות, שאיפותיה המוסריות וכמיהתה המשיחית" עמדה תמיד מול "עולם עוין", כיצד היהודים התנוונו עד שהלכו אל מותם ככבשים, וכיצד רק הקמת מדינה יהודית איפשרה ליהודים להשיב מכה תחת מכה, כפי שהישראלים עשו במלחמת העצמאות, בהרפתקת סואץ, ובתקריות הכמעט יומיומיות בגבולות האומללים של ישראל. ובעוד שהיה צורך להראות ליהודים שמחוץ לישראל את ההבדל בין הגבורה הישראלית ובין ההתרפסות היהודית הכנועה, היה גם לקח לאלה החיים בתוך ישראל: יש סכנה ש"דור הישראלים שגדלו מאז השואה" יאבד את קשריו עם העם היהודי, וכתוצאה מכך את הקשר עם ההיסטוריה שלו. "חשוב שהנוער שלנו יזכור את מה שאירע לעם היהודי. אנחנו רוצים שהם יידעו את העובדות הטרגיות ביותר של ההיסטוריה שלנו". ולבסוף, אחת הסיבות להבאתו של אייכמן למשפט היתה "לגלות נאצים נוספים — למשל, את הקשר בין הנאצים לשליטים ערבים מסוימים."
אילו היו אלה הצידוקים היחידים להבאת אדולף אייכמן לבית המשפט המחוזי של ירושלים, היה המשפט כישלון מרוב הבחינות. במובנים מסוימים הלקחים היו מיותרים, ובמובנים אחרים הם היו מטעים במפורש. היטלר תרם להורדת קרנה של האנטישמיות, אם לא לנצח הרי לפחות לתקופה הקרובה, ולא משום שהיהודים הפכו לפתע פופולריים יותר, אלא, במילותיו של בן-גוריון עצמו, משום שרוב בני האדם "הבינו שבימינו האנטישמיות עלולה להוביל לתאי גז ולבתי חרושת לסבון". מיותר לא פחות היה הלקח שנועד ליהודי התפוצות. קשה לומר שהם נזקקו לשואה הנוראה, שבה נספה כשליש מעמם, כדי לשכנע אותם בעוינות העולם כלפיהם. לא רק שאמונתם באופי הנצחי והאוניברסלי של האנטישמיות היתה אחד הגורמים האידיאולוגיים החזקים ביותר בתנועה הציונית מאז משפט דרייפוס; יתר על כן, היא היתה גם הסיבה לנכונותה של הקהילה היהודית הגרמנית לנהל משא ומתן עם הרשויות הנאציות בשלבים הראשונים של המשטר. אחרת אין כל הסבר לאותה נכונות (למותר לציין שהיה הבדל תהומי בין המשא-ומתן הזה ובין שיתוף הפעולה של ה"יודנראטים"  בתקופה מאוחרת יותר. אז עדיין לא דובר בשאלות מוסריות אלא רק בהחלטה פוליטית, שאפשר לחלוק על ה"ריאליזם" שלה: עזרה "מעשית" — זה היה הטיעון — עדיפה על גינוי "מופשט". היה כאן ריאל-פוליטיק ללא התלהמות מקיאבליסטית. הסכנות שבגישה הזאת התבהרו שנים לאחר מכן, לאחר פרוץ המלחמה: המגעים היומיומיים הללו בין הארגונים היהודיים ובין הביורוקרטיה הנאצית הקלו מאוד על הנציגים היהודים לחצות את התהום שהפרידה בין הסיוע ליהודים להימלט ובין הסיוע לנאצים לארגן את גירושם). ההכרה הזאת היא-היא שהביאה לאי-יכולתם המסוכנת של היהודים להבחין בין ידיד לאויב. והיהודים הגרמנים לא היו היחידים שלא העריכו כראוי את אויביהם משום שחשבו שבאיזשהו אופן כל הגויים דומים. אם ראש הממשלה בן-גוריון, שלצורך העניין ניתן לראות בו ראש המדינה היהודית, התכוון לחזק תודעה יהודית מסוג זה, הרי שהוא שגה. השינוי במנטליות הזאת הוא למעשה תנאי הכרחי מוקדם, מהתנאים החשובים ביותר, למעמד מדינה ישראלית: ישות אשר מתוקף הגדרתה הפכה את היהודים לעם בין העמים, אומה בין האומות, מדינה בין המדינות, ואותה מדינה תלויה עתה בפלורליזם שאינו מתיר עוד את הדיכוטומיה  הדתית הקדומה, המעוגנת למרבה הצער בין יהודים לגויים.
הניגוד בין הגבורה הישראלית לצייתנות הכנועה שבה הלכו היהודים אל מותם — בהגיעם בדיוק בזמן למקומות האיסוף, בצעדם ברגל אל אתרי ההוצאה להורג, בחופרם את קבריהם במו ידיהם, בהתפשטם ובהניחם את בגדיהם בערימות מסודרות ובשוכבם איש לצד רעהו אל מול הרובים המכוונים אליהם — נראה כנקודה עדינה. ואכן, התובע טרח להדגיש אותה ככל האפשר, כששאל עד אחר עד: "מדוע לא מחיתם?" "מדוע עליתם על הרכבת?" "עמדתם שם, חמישה-עשר אלף איש ומאות שומרים עומדים מולכם, מדוע לא התקוממתם, מדוע לא הסתערתם, מדוע לא תקפתם?" אך האמת המצערת היא שהעניין לא הוצג כראוי, מפני ששום קבוצה או אוכלוסיה של לא-יהודים לא התנהגה אחרת. לפני שש-עשרה שנה, כשרושמם של האירועים היה טרי עדיין, תיאר דוד רוסה, אסיר לשעבר בבוכנוואלד, את מה שידוע לנו שקרה בכל מחנות הריכוז: "הניצחון של הס"ס  הוא בכך שהקורבן המעונה עצמו מובל ללא מחאה, בכך שהוא נכנע ומפקיר את עצמו עד לנקודה שבה הוא מוותר על זהותו. ולא לחינם נעשה הדבר. לא סתם, מתוך סאדיזם גרידא, אנשי הס"ס משתוקקים להביס אותו. הם יודעים שהשיטה שמצליחה להרוס את קורבנותיה לפני שהם עולים לגרדום … היא השיטה היעילה ביותר לשיעבוד עמים שלמים. אין דבר נורא יותר מהתהלוכות הללו של בני אדם הצועדים אל מותם כמו גלמים".  בית המשפט לא קיבל מענה על השאלה הטיפשית והאכזרית הזאת. אך התשובה היתה ברורה לכל מי שהניח לדמיונו לחזור למשך דקות ספורות לאותם יהודים הולנדים, שבשנת 1941, ברובע היהודי הישן של אמסטרדם, העזו לתקוף חוליה של משטרת הביטחון הגרמנית. כתגמול על כך נעצרו ארבע-מאות ושלושים יהודים, שעונו עד מוות, פשוטו כמשמעו, קודם בבוכנוואלד ואחר כך במחנה האוסטרי מַאוּטְהָאוּזֶן. במשך חודשים רצופים הם מתו אלפי מיתות, וכל אחד מהם היה מקנא באחיו שבאושוויץ ואפילו ברִיגָה ובמִינסק. יש דברים הרבה יותר גרועים ממוות, והס"ס דאג שאף אחד מאותם דברים לא ייעלם, ולו לזמן קצר, מעיניהם של קורבנותיו ומזכרונם. מבחינה זו, אולי יותר מאשר מכל בחינה אחרת, הניסיון המפורש שנעשה במשפט לגולל רק את הפן היהודי של הסיפור עיוות את האמת, אפילו את האמת היהודית. תהילת המרד בגטו ורשה וגבורתם של המעטים האחרים שהשיבו מלחמה שערה היתה בדיוק בכך שהם סירבו לקבל את המוות הקל יחסית שהנאצים הציעו להם, מול כיתת יורים או בתאי הגזים. והעדים שהעידו בירושלים על ההתקוממות ועל המרד, על "המקום הצנוע [שהיה לזה] בתולדות השואה", אישרו פעם נוספת את העובדה שרק צעירים מאוד היו מסוגלים לקבל את "ההחלטה שאנחנו לא יכולים ללכת כצאן לטבח".

מבחינה אחת, ציפיותיו של מר בן-גוריון מן המשפט לא נכזבו לחלוטין. המשפט אכן היה למכשיר חשוב בציד נאצים ופושעים נוספים, אך לא בארצות ערב, שהציעו בגלוי מקלט למאות מהם. קשריו של המופתי של ירושלים עם הנאצים במשך המלחמה לא היו בבחינת סוד. הוא קיווה שהם יעזרו לו ליישם איזשהו "פתרון סופי" במזרח התיכון. לכן העיתונים בדמשק ובביירות, בקהיר ובירדן, לא הסתירו את אהדתם לאייכמן או את צערם על כך שהוא "לא סיים את המלאכה". אחד השידורים מקהיר, ביום שבו נפתח המשפט, שילב בפרשנותו נימה אנטי-גרמנית קלה: הוא התלונן שלא היה "ולו מקרה אחד ויחיד שבו מטוס גרמני טס מעל ליישוב יהודי והטיל עליו פצצה אחת במשך כל מלחמת העולם האחרונה". העובדה שהערבים אהדו את הנאצים ידועה לשמצה. הסיבות שלהם ברורות. ולא בן-גוריון ולא המשפט הזה היו דרושים כדי לחשוף אותן. הן מעולם לא היו נסתרות. המשפט גילה רק שכל השמועות על הקשרים של אייכמן עם חאג' אמין אל-חוסייני, המופתי של ירושלים לשעבר, היו בלתי מבוססות (הוא הוצג בפני המופתי בקבלת פנים רשמית, יחד עם ראשי מחלקות אחרים). המופתי עמד בקשרים הדוקים עם משרד החוץ הגרמני ועם הימלר (Himmler), אבל זה לא היה חדש.
בעוד שהערתו של בן-גוריון על "הקשר בין הנאצים לכמה שליטים ערבים" היתה חסרת תכלית, הרי שהימנעותו מאיזכור מערב-גרמניה של היום בהקשר הזה היתה מפתיעה. כמובן, היה מרגיע לשמוע שישראל אינה "רואה באַדֶנַאוּאֶר (Adenauer) אחראי למעשיו של היטלר", וש"לגבינו הישראלים גרמני הגון, על אף שהוא משתייך לאותה אומה אשר לפני עשרים שנה עזרה לרצוח מיליוני יהודים, הוא בן אדם הגון" (לא היה שום איזכור של ערבים הגונים). הרפובליקה הפדרלית הגרמנית, על אף שטרם הכירה במדינת ישראל, כנראה מתוך חשש שמא יכירו ארצות ערב בגרמניה של אולבּרִיכט (Albricht), העבירה לישראל כספי שילומים בסך שבע-מאות שלושים-ושבעה מיליון דולר בעשר השנים האחרונות. התשלומים האלה יגיעו בקרוב לקִצם, וישראל מנסה עכשיו לקבל הלוואה לטווח ארוך ממערב-גרמניה. כלומר, היחסים בין שתי המדינות, ובמיוחד היחסים האישיים בין בן-גוריון לאדנאואר, טובים למדי. ואם בעקבות המשפט הצליחו כמה חברי כנסת להטיל כמה מגבלות על תוכנית חילופי התרבות עם מערב-גרמניה, הרי בן-גוריון בוודאי לא חזה זאת מראש ולא רצה בכך. חשוב יותר לציין שהוא לא חזה מראש, או אולי לא טרח לומר, שתפיסתו של אייכמן תדרבן את גרמניה לעשות סוף-סוף מאמץ רציני ראשון להביא למשפט לפחות את אלה שהיו מעורבים ישירות ברצח. בשנת  1958 נוסדה במערב-גרמניה, באיחור רב, הסוכנות המרכזית לחקירת פשעי הנאצים, בראשותו של התובע ארווין שִילֶה (Schüle). הסוכנות נתקלה בשורה ארוכה של קשיים, הן בגלל חוסר שיתוף פעולה מצד עדים גרמנים והן בגלל אי-נכונותם של בתי המשפט להגיש תביעות על סמך חומר ששלחה להם הסוכנות המרכזית. לא שבזכות המשפט בירושלים נתגלתה איזו עדות חדשה וחשובה, מהסוג שהיה דרוש לחשיפת שותפיו של אייכמן, אולם בתי המשפט המקומיים הושפעו מספיק מן הידיעה על חטיפתו הסנסציונית של אייכמן ומן המשפט העומד להיפתח, כדי להשתכנע לעשות שימוש בממצאים של מר שילה ולהתגבר על הרתיעה המקומית לעשות משהו בעניין "הרוצחים שבינינו" בשיטה הידועה של הענקת פרסים על תפיסתם של פושעים מוכרים.
התוצאות היו מדהימות. שבעה חודשים לאחר הגעתו של אייכמן לירושלים וארבעה חודשים לפני פתיחת המשפט, הצליחו סוף-סוף לעצור את ריכארד בֶּר (Baer), יורשו של רודולף הֶס (Höss) כמפקד מחנה אושוויץ. בזה אחר זה, ובמהירות רבה, נעצרו גם רוב החברים של מה שכונה קומנדו-אייכמן: פרנץ נוֹבָאק (Novak), שעבד כמדפיס באוסטריה; ד"ר אוטו הוּנשֶה (Hunsche), שהשתקע כעורך-דין במערב-גרמניה; הרמן קרוּמי (Krumey), שהיה לרוקח; גוסטב ריכטר (Richter), שהיה "יועץ לענייני יהודים" ברומניה; ווילי צֶפּף (Zöpf), שמילא אותו תפקיד באמסטרדם. על אף שעדויות נגדם פורסמו בגרמניה שנים קודם לכן, בספרים ובמאמרים בכתבי עת, אף אחד מהם לא ראה צורך לחיות תחת שם בדוי. בפעם הראשונה מאז סיום המלחמה היו עיתונים גרמניים מלאים בכתבות על משפטים נגד פושעים נאצים, כולם רוצחי המונים (אחרי מאי 1960, החודש שבו נעצר אייכמן, אפשר היה לשפוט רק על רצח מדרגה ראשונה. כל יתר העבירות נמחקו בשל תקנת ההתיישנות, שהיא עשרים שנה לגבי רצח). אי-רצונם של בתי המשפט המקומיים להעמיד לדין על פשעים כאלה התבטא רק בפסקי הדין המדהימים בקלותם שנפסקו לנאשמים (כך, ד"ר אוטו בּרַאדפִיש (Bradfisch) נשפט לעשר שנות עבודת פרך. הוא השתייך לאַיינזַצגרוּפֶּן (Einsatzgruppen),  יחידות ההרג הניידות של הס"ס במזרח, והיה אחראי להריגת חמישה-עשר אלף יהודים. לד"ר אוטו הונשה נפסקו חמש שנות עבודת פרך. הוא היה המומחה המשפטי של אייכמן, ואחראי אישית לשילוחם ברגע האחרון של כאלף ומאתיים יהודים הונגרים, שמתוכם נהרגו לפחות שש-מאות איש. יוזף לֶכטַאלֶר (Lechthaler) נידון לשלוש שנים ושישה חודשים. הוא "חיסל" את התושבים היהודים של סְלוּצק וסמוֹלֶבִיץ' ברוסיה). בין העצורים החדשים היו אנשים בעלי עמדות מכובדות במשטר הנאצי, ורובם כבר עברו את תהליך הדֶה-נַאצִיפִיקַציָה  בבתי משפט גרמניים. אחד מהם היה גנרל הס"ס קארל וולף (Wolff), לשעבר ראש הצוות האישי של הימלר, שעל פי מסמך שהוצג ב1946- בנירנברג קיבל "בשמחה יוצאת דופן" את הידיעה ש"בשבועיים האחרונים, חמשת-אלפים מבני העם הנבחר מוסעים מדי יום ברכבת" מורשה לטרבלינקה, אחד ממרכזי ההשמדה במזרח. אדם נוסף היה וילהלם קוֹפֶּה (Koppe), אשר תחילה היה אחראי להריגה באמצעות גז בחֶלמנוֹ, ואחר כך ירש את מקומו של פרידריך וילהלם קרִיגֶר (Krüger) בפולין. הוא היה אחד מבכירי המנהיגים של הס"ס, ותפקידו היה להפוך את פולין ל"יודנריין".  בגרמניה שלאחר המלחמה היה קופה מנהל בית חרושת לשוקולד. לעתים אכן נפסקו עונשים כבדים, אבל הם נראים מפוקפקים עוד יותר כשהנענשים הם עבריינים כמו אריך פוֹן דֶם בָּאך-צֶלֶבסקִי (Bach-Zelewski), לשעבר גנרל בסגל הפיקוד הבכיר של הס"ס (Higher S.S) וחייל הנהגת המשטרה. הוא נשפט ב1961- על השתתפות במרד רֶהם (Röhm)  ב1934-, ונידון לשלוש שנים וחצי; הוא נתבע בשנית ב1962- על הריגת שישה קומוניסטים גרמנים ב1933-, נשפט בפני חבר מושבעים בנירנברג ונידון למאסר עולם. אף אחת מן התביעות לא הזכירה שאותו באך-צלבסקי היה ראש המנגנון האנטי פרטיזני בחזית המזרח, או שהוא השתתף במעשי טבח ביהודים במינסק ובמוֹגִילֶב, ברוסיה הלבנה. האם מותר לבתי דין גרמניים לעשות "הבחנות אתניות" באמתלה שפשעי מלחמה אינם פשעים? או, הייתכן שבאך-צלבסקי נענש בחומרה יוצאת דופן, לפחות בבית משפט בגרמניה שלאחר המלחמה, משום שהיה בין המעטים שסבלו מהתמוטטות עצבים לאחר ההריגות ההמוניות, ניסה להגן על היהודים מהאיינזצגרופן והעיד לטובת התביעה בנירנברג? הוא היה גם היחיד בקבוצה זו אשר ב1952- האשים את עצמו בפומבי ברצח המוני, אבל מעולם לא נשפט על כך.
קלושה התקווה כי הדברים ישתנו עכשיו, אף על פי שממשל אדנאואר אולץ לנפות מן המערכת המשפטית יותר ממאה וארבעים שופטים ותובעים, ועימם קציני משטרה רבים שעברם היה יותר ממפוקפק, ולפטר את וולפגנג אִימֶרווַאר פרֶנקֶל (Fränkel), התובע הראשי של בית המשפט העליון הפדרלי, מפני שעל אף שמו האמצעי  הוא לא ענה בכנות רבה כאשר נשאל על עברו הנאצי. ההערכה היא שמתוך אחד-עשר אלף וחמש-מאות שופטים ב"רפובליקה הפדרלית", חמשת-אלפים היו פעילים בבתי משפט תחת המשטר של היטלר. בנובמבר 1962, זמן קצר לאחר טיהור מערכת המשפט ושישה חודשים אחרי ששמו של אייכמן נעלם מן החדשות, נפתח משפטו של מרטין פֶלֶנץ (Felentz), שציפו לו זמן רב, בפלֶנסבּוּרג, בפני אולם ריק כמעט לחלוטין. המנהיג הבכיר לשעבר של הס"ס והנהגת המשטרה, שהיה חבר נכבד של המפלגה הדמוקרטית החופשית בגרמניה של אדנאואר, נעצר ביוני 1960, שבועות אחדים לאחר תפיסתו של אייכמן. הוא הואשם בהשתתפות ברצח ארבעים אלף יהודים בפולין ובאחריות חלקית למעשה. לאחר יותר משישה שבועות של עדויות מתמשכות דרש התובע את העונש המרבי — מאסר עולם עם עבודת פרך. בית המשפט דן את פלנץ לארבע שנות מאסר, שמתוכן נוכו השנתיים וחצי שכבר בילה בכלא בהמתנה למשפט. מכל מקום, אין ספק שהשפעתו של משפט אייכמן ניכרה יותר מכל דווקא בגרמניה. הגישה של העם הגרמני לעברו, שהמומחים ל"שאלה הגרמנית" תהו על קנקנה זה חמש-עשרה שנה, באה עתה לידי ביטוי בצורה הברורה ביותר: הגרמנים עצמם היו אדישים למדי לנוכחותם של פושעים רבים במדינה, מפני שאיש מהם לא היה מוכן להניח שמישהו היה רוצח מרצונו החופשי; בכל אופן, אם דעת הקהל העולמית — או ליתר דיוק, מה שהגרמנים מכנים "חוץ-לארץ", כלומר כל הארצות מחוץ לגרמניה — היתה מתחילה להתעקש ולדרוש שהאנשים האלה ייענשו, הם בהחלט היו מוכנים להיענות, לפחות במידה מסוימת.
הקנצלר אדנאואר צפה שהעניין יגרום למבוכה והביע חשש שהמשפט עלול "להעלות מחדש את כל הזוועות" ולעורר גל חדש של רגשות אנטי גרמניים ברחבי העולם, כפי שאכן אירע. במשך עשרת החודשים שנדרשו לישראל כדי להכין את המשפט, היתה גרמניה עסוקה בהכנות לקראת תוצאותיו הצפויות מראש, תוך כדי הפגנת דבקות חסרת-תקדים בחיפוש אחרי פושעים נאצים והבאתם למשפט בתוך גרמניה עצמה. אך בשום שלב לא דרשו הרשויות הגרמניות, וגם לא חלק חשוב מדעת הקהל הגרמנית, את הסגרתו של אייכמן, על אף שזה נראה כצעד מובן מאליו, מאחר שכל מדינה ריבונית קנאית לזכותה לשפוט את עברייניה שלה. (עמדתה הרשמית של ממשלת אדנאואר, שהדבר איננו אפשרי מכיוון שאין חוזה הסגרה בין ישראל לגרמניה, אינה תקפה; פירוש הדבר הוא רק שלא ניתן לאלץ את ישראל להסגיר אותו. פריץ באואר (Bauer), התובע הכללי של מדינת הֶסֶן (Hessen) במערב-גרמניה, הבין זאת וביקש מהממשלה הפדרלית בבון לפתוח בהליכי הסגרה. אולם תחושותיו של מר באואר במקרה זה היו תחושותיו של יהודי גרמני, והן לא היו מקובלות בדעת הקהל הגרמנית. לא רק שבון דחתה את בקשתו, אלא שהבקשה עוררה תשומת לב מעטה בלבד ולא זכתה לשום תמיכה. המשקיפים שממשלת מערב-גרמניה שלחה לירושלים הציגו נימוק נוסף נגד הסגרה: גרמניה ביטלה את עונש המוות, ולכן לא יכלה לפסוק לאייכמן את העונש הראוי לו. נוכח הסלחנות שהפגינו בתי המשפט הגרמניים כלפי רוצחי ההמונים הנאצים, קשה להאמין באמיתותה של ההתנגדות הזאת. ללא ספק, קיום משפט אייכמן בגרמניה היה כרוך בסיכון פוליטי עיקרי אחד: זיכוי מחמת אי-שפיות, כפי שציין י.י. ינסן (Janssen) במאמר שפרסם בריינישר מרקור ((Rheinischer Merkur ב11- באוגוסט 1961).
יש לעניין הזה פן נוסף, רגיש יותר, ורלבנטי יותר מבחינה פוליטית. דבר אחד הוא לשלוף פושעים ורוצחים ממחבואם, ודבר אחר הוא לגלות שהם עושים חיל ותופסים עמדות מכובדות בזירה הציבורית; לפגוש אינספור אנשים במנגנונים הפדרליים והאזוריים, ובכלל בתפקידים ציבוריים, שהקריירות שלהם פרחו תחת משטרו של היטלר. אמת הדבר, אם הממשל של אדנאואר היה רגיש מדי באשר להעסקת פקידים בעלי עבר נאצי מפוקפק, אפשר שלא היה כלל ממשל. כיוון שהאמת, כמובן, היא ההפך הגמור מתיאורו של ד"ר אדנאואר, שלפיו רק "אחוז קטן יחסית" מן הגרמנים היו נאצים, וש"רובם המכריע שמח לעזור לאזרחים היהודים כאשר יכלו" (לפחות עיתון גרמני אחד, הפרנקפורטר רוּנדשַאו (Frankfurter Rundschau), העלה את השאלה שהתבקשה זה זמן רב: מדוע שתקו אנשים כה רבים שללא ספק הכירו, למשל, את קורות חייו של התובע הראשי. והעיתון סיפק גם את התשובה, המתבקשת מאליה אף יותר: "מפני שהם עצמם חשו אשמים"). ההיגיון במשפט אייכמן, כפי שהגה אותו בן-גוריון, הדגיש סוגיות כלליות תוך ויתור על הצטעצעויות חוקיות. לפיכך צריך היה לחשוף את חלקם של כל המשרדים והרשויות הגרמניים ב"פתרון הסופי" — של כל עובדי המדינה במשרדים השונים, של כוחות הצבא הסדירים, כולל המטה הכללי, של מערכת המשפט ושל עולם העסקים. התביעה, בניצוחו של מר האוזנר, לא נרתעה מהעלאת שורה אינסופית של עדים שהעידו על דברים שהיו אמנם אכזריים ואמיתיים, אך לא היה להם כמעט כל קשר עם מעשי הנאשם, והקפידה להתרחק מהנושא הטעון חומר נפץ — מהשותפות לעבירה הכמעט כוללת שנמתחה הרבה מעבר לשורות חברי המפלגה הנאצית (לפני המשפט נפוצו שמועות שאייכמן הצביע על "כמה מאות אישים בולטים ברפובליקה הפדרלית כשותפים למעשיו", אבל השמועות הללו לא היו נכונות. בנאום הפתיחה שלו הזכיר מר האוזנר שלאייכמן היו "שותפים לפשע — לא סתם גנגסטרים או אנשי עולם תחתון היו", והבטיח שאנו "נפגוש אותם, את הדוקטורים, את עורכי-הדין, את המלומדים, את הבנקאים, את הכלכלנים, באותן מועצות שבהן הוחלט להשמיד את ישראל". ההבטחה הזאת לא קוימה, ובצורה שבה נוסחה גם לא היתה יכולה להתקיים, כי מעולם לא היתה שום "מועצה שהחליטה" משהו, ועל חיסול היהודים מעולם לא החליטו נכבדים "לובשי טוגות ובעלי תארים אקדמיים". הם התכנסו רק כדי לתכנן יחד את הצעדים הדרושים לביצוע פקודותיו של היטלר). אך מקרה אחד מסוג זה הובא בכל זאת לידיעת בית המשפט. זה היה המקרה של ד"ר האנס גלוֹבּקֶה (Globke), אחד מיועציו הקרובים ביותר של אדנאואר. לפני יותר מעשרים-וחמש שנה היה גלובקה שותף לחיבור חוקי נירנברג הידועים לשמצה, ומעט מאוחר יותר הגה את הרעיון המבריק לאלץ את כל היהודים הגרמנים לשאת את השמות "ישראל" או "שרה" כשם אמצעי. אך שמו של גלובקה — ושמו בלבד — שורבב על ידי ההגנה להליכי בית המשפט המחוזי, וקרוב לוודאי שהדבר נעשה מתוך תקווה "לשכנע" את ממשלת אדנאואר לפתוח בהליכי הסגרה. מכל מקום, ליועץ המיניסטריאלי לשעבר של שר הפנים וראש לשכתו של אדנאואר בהווה היה צידוק רב יותר מאשר למופתי לשעבר של ירושלים להופיע בהיסטוריה בהקשר של הסבל שסבלו היהודים מידי הנאצים.
שהרי על פי השקפת התביעה, ההיסטוריה היא שעמדה במרכז המשפט. "לא אדם פרטי יושב על ספסל הנאשמים במשפט היסטורי זה, ולא רק המשטר הנאצי לבדו, אלא האנטישמיות לאורך ההיסטוריה כולה." זה היה הטון שקבע בן-גוריון, ומר האוזנר שמר עליו בנאמנות. הוא התחיל את נאום הפתיחה שלו (שנמשך שלוש ישיבות) בפרעה במצרים ובצו של המן "להשמידם, להורגם ולאבדם" (את היהודים). משם עבר ליחזקאל וציטט: "ואעבֹר עליִךְ ואראך מתבוססת בדמַיִךְ ואֹמַר לךְ בדמַיִךְ חַיִי". הוא הסביר כי הציווי "בדמייך חיי" "מלווה אומה זו מאז הופעתה על במת ההיסטוריה". זו היתה היסטוריה גרועה ורטוריקה זולה. גרוע מזה, היה בכך משום סתירה לעצם העמדתו של אייכמן למשפט: הטענה הזאת הופכת את אייכמן ללא יותר מאשר שליח מבצע תמים של איזשהו גורל מסתורי שנקבע מראש, או אפילו שליחה של האנטישמיות, שהיתה אולי הכרחית להתוויית "הנתיב העקוב מדם של עם זה" על מנת להגשים את ייעודו. כמה ישיבות לאחר מכן, כאשר פרופ' סאלו ו. בארון (Baron) מאוניברסיטת קולומביה העיד על אודות ההיסטוריה של התקופה החדשה יותר של יהדות מזרח אירופה,  לא עמד ד"ר סרוואציוס בפני הפיתוי והציג את השאלות המתבקשות: "מדוע נפל כל המזל הרע הזה על העם היהודי?" ו"האם אינך חושב שמניעים בלתי רציונליים הם הבסיס לגורלו של העם הזה? מעבר להבנתם של בני אנוש?" האם לא קיים אולי משהו כמו "רוח ההיסטוריה הסוחפת את ההיסטוריה קדימה … ללא השפעת האדם?" האם מר האוזנר אינו מסכים בסופו של דבר עם "האסכולה הדוגלת בחוק ההיסטורי" — רמז להֶגֶל — והאם הוא לא הראה כי "מעשיהם של המנהיגים אינם מובילים תמיד אל המטרה והיעד שאליהם כיוונו? … כאן היתה כוונה להשמיד את העם היהודי והמטרה לא הושגה, ומדינה משגשגת נולדה". טענות ההגנה התקרבו במידה מסוכנת לתפיסה האנטישמית החדישה ביותר של "זקני ציון", שסגן שר החוץ המצרי, חוסיין זולפיקאר סאברי (Sabri), הציג ברצינות גמורה כמה שבועות לפני כן באסיפה הלאומית המצרית: היטלר אינו אשם כלל בטבח היהודים. הוא היה קורבן של הציונים. הם "כפו עליו לבצע פשעים כדי שיוכלו, בסופו של דבר, להשיג את מטרתם — הקמת מדינת ישראל." אלא שד"ר סרוואציוס, בהמשיכו את התפיסה ההיסטורית שהציג התובע, העמיד את ההיסטוריה במקום השמור בדרך כלל ל"זקני ציון".
למרות כוונותיו של בן-גוריון ועל אף כל מאמצי התביעה, נותר על ספסל הנאשמים אדם אחד, יצור בשר ודם. וגם אם לבן-גוריון "לא משנה איזה פסק דין ייגזר על אייכמן", ברור שתפקידו האחד והיחיד של בית המשפט בירושלים היה לחרוץ דין.

שלומית ליר – חטאי אבות – על האנטישמיות הסמויה של הרצל ובן גוריון

ינואר 18, 2012

הקישור בבלוג שלך שלומית ליר כאן – 

חטאי אבות – על האנטישמיות הסמויה של הרצל ובן גוריון

בזכות השכחה מאת פרופ יהודה אלקנה

דצמבר 20, 2010

עקב חוסר תיאום בין גוגל לאתר העוקץ ,קבלתי את המאמר במייל .

בזכות השיכחה

יוסי דהאן 24.04.06

קורא אחד התלונן מדוע האתר מתעלם מיום השואה, בלוג זה לא עיתון יומי, אבל פטור בלא כלום אי אפשר, אנחנו מביאים שוב את מאמרו מעורר המחשבה של פרופ` יהודה אלקנה שהתפרסם בזמנו בעיתון "הארץ" (2.3.88)

בזכות השיכחה – יהודה אלקנה

כילד בן עשר נלקחתי לאושוויץ ועברתי את השואה. שוחררתי על-ידי הרוסים וביליתי כמעט חדשיים ב"מחנה שחרור" רוסי. יותר מאוחר סיכמתי לעצמי, שהתנהגות דומה איפיינה רבים מהאנשים שנתקלתי בהם: גרמנים, אוסטרים, קרואטים, אוקראינים, הונגרים, רוסים ועוד. היה לי ברור שמה שאירע בגרמניה יכול לקרות בכל מקום, ולכל עם, גם לעמי. מאידך, הכרתי בכך שאפשר למנוע אירועים כאלה באמצעות חינוך הולם, ובהקשר פוליטי מתאים.

לא היה, ואין שום תהליך היסטורי הכרחי שחייב להביא לרצח עם בידי עם אחר. במשך עשרות שנים אחרי עלותי ארצה (עליתי עם קום המדינה), לא נתתי את דעתי במודע לשאלה אם יש לשואה מסר חינוכי פוליטי סדור. כנראה בניתי את עתידי ולא עסקתי בהכללה תיאורטית על השימוש בעבר. לא שהדחקתי או שסירבתי לדבר על מה שעבר עלי. לא פעם דיברתי עם ארבעת ילדי על העבר, ועל מסקנותי האישיות ממנו. שיתפתי אותם ברגשותי ובהרהורי – אבל עשיתי זאת רק במישור האישי. רתיעתי מלעקוב אחר משפט אייכמן, התנגדותי החזקה למשפט דמיאניוק וסירובי להתלוות אל ילדי לביקורים ב"יד ושם", נרשמו אצלי כנטייה פרטית, אולי אידיוסינקרטית במקצת. היום נראים לי הדברים אחרת.

בשבועות האחרונים בשיחות עם חברי, אני מרגיש יתרון מוזר על ילידי הארץ שלא עברו את השואה. כל אימת שמדווחים על "חריג", הם מסרבים בתחילה להאמין ורק אחרי שהמציאות טופחת על פניהם הם נכנעים לעובדות; רבים מאבדים כל קנה מידה ומוכנים להאמין ש"כולם כך" או ש"צה"ל כזה", ויש שלבם מלא שנאה הן לעושי מעשים אלה והן לערבים שמביאים אותנו לכך.

חרדה קיומית

רבים חושבים שרוב העם אכול שנאה תהומית לערבים, ומאידך בטוחים שאמנם יש שנאה תהומית מצד הערבים אלינו. לי כל זה אינו קורה. ראשית, אין אירוע "חריג" שלא ראיתי במו עיני; אין זו אמירה סתמית: הייתי עד ראייה למקרה אחר מקרה; ראיתי דחפור קובר אנשים חיים, ראיתי קבוצת אנשים משתוללת עוקרת מכשירי הנשמה מפי זקנים בבתי חולים, ראיתי חיילים באובדן עשתונות שוברים ידיים לאוכלוסייה אזרחית, לרבות ילדים. לדידי אין חדש. עם זאת, איני מכליל, איני חושב שהכל שונאים אותנו, איני חושב שכל עם ישראל שונא ערבים, ואף איני שונא את מבצעי ה"חריגים" – מה שכמובן אינו אומר שאני מוחל על מעשים אלה, או שאיני מצפה שיטפלו בהם בכל חומרת הדין.

לעומת זאת, אני תוהה על שורשי הדברים. הרי אינני משתייך לאלה המאמינים שמחצית העם הזה הם חיות ברוטליות. ודאי איני משתייך לאלה הרואים באובדן עשתונות ובברוטליות תופעה עדתית. אין קשר בעיני בין התנהגות חסרת שליטה לבין קיצוניות אידיאולוגית. ומאידך, פאנאטיות אידיאולוגית מאפיינת יותר את היהדות שבאה מרוסיה, פולין וגרמניה מאשר את היהדות שמקורה בארצות אפריקה או אסיה.

יש כאלה הסוברים שהלחץ הביטחוני, הכלכלי והחברתי יצר דור שרובו הגדול מתוסכל ואינו רואה עתיד לעצמו במובן האישי-הקיומי הפשוט – הסיכוי לרכוש לימודים ומקצוע, האפשרות להתפרנס בכבוד ולהשיג דיור נאות ותנאי חיים סבירים. קשה לאמוד את נכונותה של סברה זו ובעיקר את גודל שכבת האוכלוסייה שעליה חל כביכול תסכול מעין זה. ידוע היטב שתסכול אישי מסוגל להביא לכל התנהגות חריגה.

בזמן האחרון אני הולך ומשתכנע, שלא תסכול אישי, כגורם פוליטי-חברתי, מניע את החברה הישראלית ביחסה לפלשתינאים, אלא חרדה קיומית עמוקה, הניזונה מפרשנות מסוימת של לקחי השואה, ומהנכונות להאמין שהעולם כולו נגדנו ואנחנו הקורבן הנצחי. אני רואה באמונה עתיקת יומין זו, שכה רבים שותפים לה כיום, את ניצחונו הטרגי של היטלר. מאושוויץ יצאו, בניסוח סמלי, שני עמים: מיעוט הטוען "זה לעולם לא יקרה עוד", ורוב מבוהל וחרד הטוען "זה לעולם לא יקרה לנו עוד".

סכנה לדמוקרטיה

מובן מאליו שאם אלה שני הלקחים האפשריים היחידים, הייתי שותף כל חיי לתפיסה הראשונה ובתפיסה השנייה ראיתי אסון. אבל דברי מכוונים כאן לא לתמיכה באחת משתי תפיסות אלה, אלא לטענה נורמטיווית, שכל לקח חיים או תפיסת חיים שמקורה בשואה הם אסון. מבלי להתעלם מהחשיבות ההיסטורית הנודעת לזיכרון קיבוצי, אווירה שבה עם שלם קובע את יחסו להווה ומעצב את עתידו בהתייחסות מרכזית ללקחי העבר, היא אסון לעתידה של חברה הרוצה לחיות בשלווה יחסית ובביטחון יחסי ככל העמים.

ההיסטוריה והזיכרון הקיבוצי הם חלק בלתי נפרד מתרבותו של עם, אך אין, ואסור, לתת לעבר שליטה בקביעת עתידה של חברה ובגורלו של עם. עצם קיומה של הדמוקרטיה נתון בסכנה כאשר זיכרון קורבנות העבר משתתף כגורם פעיל בתהליך הדמוקרטי. על האידיאולוגים של משטרים פאשיסטיים הבינו זאת היטב. אין זה מקרה שעיקר המחקר על גרמניה הנאצית עוסק בנושא המיתוסים הפוליטיים של הרייך השלישי. הישענות על לקחי העבר לצורך בניית העתיד, שימוש בסבל העבר כטיעון פוליטי, הם כשיתוף המתים בתהליך הדמוקרטי של החיים.

ג`פרסון, מאבות מייסדיה של האומה האמריקאית, כתב מפורשות באחד ממכתביו הפוליטיים, שדמוקרטיה וסגידה לעבר אינן הולכות יד ביד דמוקרטיה היא טיפוח ההווה והעתיד; טיפוח ה"זכור" והתמכרות לעבר חותרים תחת יסודות הדמוקרטיה.

להערכתי, בלא החדרת השואה כה עמוק לתודעה הלאומית, גם הקונפליקט בין יהודים ופלשתינאים לא היה מביא כה רבים למעשים "חריגים", וייתכן אף שהתהליך המדיני לא נתקע מבוי סתום.

קריאה לשנאה

איני רואה סכנה גדולה יותר לעתידה של מדינת ישראל מאשר העובדה שהשואה הוחדרה בשיטתיות ובעוצמה לתודעתו של כל הציבור הישראלי, גם לאותו חלק שלא עבר את השואה, וכן לדור הבנים שנולדו וגדלו כאן. בפעם הראשונה אני מבין את חומרת מעשינו, כאשר במשך עשרות שנים שלחנו כל ילד וילד בישראל לבקר שוב ושוב ב"יד ושם". מה רצינו שילדים רכים יעשו בחוויה הזאת? דיקלמנו באטימות מוחין ואף באטימות לב, ומבלי לפרש – "זכור"! לשם מה? מה אמור הילד לעשות בזיכרונות אלה? בעבור רבים מאוד תמונות הזוועה עשויות להתפרש כקריאה לשנאה. "זכור" יכול להתפרש כקריאה לשנאה מתמשכת ועיוורת.

ייתכן שחשוב שהעולם הגדול יזכור. גם בזה איני בטוח, אבל בכל מקרה זו אינה דאגתנו. כל עם ועם, לרבות הגרמנים, יחליט בדרכו הוא ומתוך שיקוליו אם רצונו לזכור. עלינו, לעומת זאת, לשכוח. איני רואה היום תפקיד פוליטי וחינוכי חשוב יותר למנהיגי האומה הזאת מאשר להתייצב לצד החיים, להתמסר לבניית עתידנו, ולא לעסוק, השכם והערב, בסמלים, בטקסים ובלקחי השואה. עליהם לשרש את שליטתו של ה"זכור" ההיסטורי על חיינו.

***

הדברים שנכתבו הם חריפים ושלא כדרכי, כתובים בשחור-לבן. אין זה מקרה או מצב רוח חולף. לא מצאתי דרך טובה יותר להצביע על חומרת המצב. למעשה, ידוע לי היטב שאין אומה שוכחת, או צריכה לשכוח לחלוטין את עברה על כל פרקיו. וכמובן, יש מיתוסים אחרים החיוניים לבניית עתידנו, כמו מיתוס ההצטיינות או מיתוס היצירתיות, ובוודאי שאין כוונתי שיפסיקו ללמד את דברי ימי העם. ניסיתי להילחם בהמשך קביעת השואה כציר מרכזי בהווייתנו הלאומית.

(תודה ליוסי לוס על הטקסט)

מה מועילה ומזיקה ההיסטוריה לחיים פורסם בהעוקץ ע"י עמוס נוי

אפריל 6, 2010
כיצד מועילה ומזיקה ההסטוריה לחיים?
06/04/2010 [עמוס נוי]
כמו בכל חשיפה של עוולות היסטוריות קרובות ונוגעות לחיינו, גם מהמאמר החשוב של בביוף (ומהתחקיר החשוב של נוריאל – עיתונאי כמעט יחיד בעיתונות הישראלית שעוסק בפוליטיקה מזרחית!) אנחנו יכולים ללמוד שלושה דברים – ראשית, מה קרה אז, ב"עבר", מה אנו לומדים מכך על ההסטוריה, ואיזה סדקים ובקיעים בסיפור הרשמי זה חושף; שנית, מה אנחנו יכולים ללמוד מההתנגדות העיקשת, כאן ועכשיו, ב"הווה", של כל הרשויות לחשיפה של מסמך הסטורי אחד (טיפה בים! ואפילו לאחר שנוריאל הצליח במאבקו לפתיחת הגנזך, "נעלמו", כמקובל, כמה מסמכים רלוונטיים…), על איזה אינטרסים היא מגוננת, איזה תדמיות (ותרמיות) היא מבקשת לשמר, ממה היא חוששת; ושלישית, איזה מסקנות אנחנו יכולים להסיק על פעולה אנושית ופוליטית שלנו מעתה.

השאלה השנייה היא קריטית: סביר בהחלט להניח, שאם בביוף היה מפרסם את מאמרו על בסיס "חשדות ושמועות" (כלומר, על בסיס ההסטוריה בעל-פה המתבססת על זכרונות ועדויות של מזרחים ומזרחיות) – וללא האסמכתא העובדתית ה"רשמית" שהושגה בעמל רב ובמאבק משפטי – הוא היה זוכה כאן למדגם אופייני של רפרטואר מנגנוני ההכחשה האשכנזיים: הלעגה, זלזול, המעטה, השכחה, הגחכה, הדחקה. אפשר כמעט לנחש את התגובות הכמעט-אוטומטיות: מן ההאשמה ב"בכיינות" (מזרחית טיפוסית) ועד המיפוי שלו כחסיד של תיאוריות קונספירציה סהרוריות ופרנואידיות.

השאלה, כמובן, היא האם מגיבים ומגיבות פוטנציאליים שכאלה יסיקו עכשיו – נוכח העובדות המוצקות – מסקנות רחבות על המניפולציה? האם יתייחסו בחשדנות גדולה יותר לגירסאות רשמיות ולמה שהן מסתירות, ובאמינות גוברת לקורבנות? האם יפנימו את התיאור הבהיר של ג`ודית לואיס הרמן (בספרה "טראומה והחלמה", עמ` 20): "התוקף, המבקש להשתמט מאחריות על פשעיו, עושה כל מה שביכולתו לעודד שכחה. סודיות ושתיקה הן קו ההגנה הראשון שלו. אם לא עולה הדבר בידיו, הוא תוקף את אמינות קורבנו. אם אין הוא יכול להשתיקו לגמרי, הרי הוא יכול להבטיח שלא יהיו לו שומעים. לצורך זה הוא מגייס מערך מרשים של טיעונים, החל בהכחשה גסה וצעקנית וכלה ברציונליזציה אלגנטית ומתוחכמת. אחרי כל מעשה זוועה צפויות להישמע אותן התנצלויות מוכרות: הדבר כלל לא קרה; הנפגע משקר; הנפגע מגזים; הנפגע הביא זאת על עצמו; ועל-כל-פנים, הגיע הזמן לשכוח את העבר ולהתקדם הלאה. ככל שגדול כחו של התוקף כן גדלים זכותו וכוחו להגדיר את המציאות ולקרוא לה שם"…

כדאי להזכיר: השבכ, המוסד, והמשטרה (ועוד כמה גופים חשאיים לא ברורים, שהפעילו "סוכני עלייה") מלאו וממלאים תפקיד פוליטי פעיל בדיכוי של מזרחים. ארכיוניהם וגזנכיהם מלאים במסמכים שיכולים להטיל אור חדש על אירועים מרכזיים (שחלקם הושכחו), לאשש זכרונות ועדויות של מזרחים, ולקעקע את התיוג של מזרחים אלה כ"תמהונים". המעברות ומחנות המעבר, כידוע (למי שרוצה לדעת), היו מיתקנים סגורים הרמטית, כשהם ותושביהם היו נתונים לפיקוח, הטרדה, הלשנה, דיכוי פיזי ואחר, ענישה (בתלושי מזון, הקצאת עבודה, או העברה כפויה למחנה אחר), ושליטה מוחלטת (גם במחנות בארצות המוצא – והזכירה ד"ר מאיר-גליצנשטיין במכתב למוסף "הארץ" את הדיכוי האלים והנורא – באלות – במחנה חאשד, "גאולה", בתימן). התארגנויות למחאה פוליטית וחברתית חוסלו באכזריות (ואף גבו קורבנות, כפי שצויין כאן), פעילים "מסוכנים" וחתרניים (כמו אנשי שמאל עיראקים ומצריים) הופרדו, הורחקו, נחקרו, הוכו. למרות זאת ידעו שנות החמישים שורה ארוכה של התקוממויות חברתיות ואתניות שהזכרון הציבורי טשטש במודע, וששיאן היה בואדי סאליב, בשמועות על מרד, בסגירת רחוב ארלוזורוב בת"א ובהצבת אלפי שוטרים בו כנגד ניסיון השתלטות ("מרוקאי") על בית ההסתדרות (ובאמצע שנות הששים היו מהומות שכונת התקווה, שהעיתונות הרשמית פטרה כפעילות של עבריינים). השבכ, המוסד, וכמובן המשטרה, מילאו תפקיד פעיל בפעילות זו. המסמכים, כמובן, "גנוזים", אולי לנצח.

כל כך נוח: מסמכי המעברות "גנוזים". תיקים ותעודות בעניין ילדי תימן הנעלמים "אבדו", כמו גם אלה של מוקרני הגזזת (ולכן חוק הפיצוי האנמי שחוקקה הכנסת ביוזמת עמיר פרץ – ובתמיכת ח"כים שחלקם, כמו רוחמה אברהם, בנים למשפחות נפגעות הקרנה בעצמם – מסיר אחריות מהמדינה ומטיל את חובת ההוכחה על הקורבנות!). ארכיון משטרת חיפה מתקופת ואדי סאליב "נשרף" באורח פלא. אנו יודעים בוודאות כי גולדה מאיר קיימה כמה פגישות עם ראשי השב"כ (למה שב"כ?) בשאלת הטיפול הראוי בתנועת הפנתרים השחורים, כשם שאנו יודעים בוודאות שהשב"כ (שב"כ!) הפעיל לא רק סוכנים-מוסרים אלא גם סוכנים-פרובוקטורים בתנועה, אבל הפרוטוקולים, כמובן, "חסויים". אנשי שב"כ בכירים נצפו עם צמרת המשטרה לפני הפריצה הקטלנית לבית עוזי משולם (ואחרי שמשלחת חברי כנסת השיגה פשרה של פינוי שקט ומוסכם), אבל איש אפילו לא מעז לבקש את המסמכים בעניין…

כפי שכתבה הרמן, סודיות ושתיקה הן קו ההגנה הראשון של התוקפן. לכן, כפעולה פוליטית כאן ועכשיו, חייבים לדרוש מאבק ציבורי ומשפטי לחשיפת האמת במסגרת הסדר ברוח הדרום אפריקאית: פתיחה מיידית, מלאה, שקופה לחלוטין ונגישה לכול של כל הארכיונים והפרוטוקולים (שבכ, מוסד, משטרה, סוכנות, מחלקת חקר) – פתחו נא כל התיקים הסודיים והגנוזים על המעברות, על חטיפת ילדי תימן, על הסלקציה הרפואית, על הנסיונות הרפואיים הרשלניים בבני אדם, על מעקב והטרדה של פעילים פוליטיים מזרחים במחנות המעבר. הציגו לראווה ולעיון פומבי את תיקי המשטרה והשב"כ על המרי בואדי סאליב (גם את אלה שאתם טוענים ש"אבדו בשריפה") ועל המעורבים בו. תנו לציבור את כל הפרוטוקולים, המסמכים, הדוחות, החקירות בעניין הפנתרים (שוב – גם משטרה, גם שב"כ, גם ההסבר כיצד, איך ועל ידי מי הם הופעלו). חשפו את כל מה שאגרתם בפרשת עוזי משולם. זו תביעה מינימלית לדיון של ממש.

איתן בלום ישיבת הנהלת הסוכנות 1949

ינואר 28, 2010

לקריאת תקציר המאמר של איתן בלום המזרחים עמ 49-63

על ישיבת הנהלת הסוכנות ראו עמ 58 בקובץ PDF

לכל המאמר

אהרון יצחקי פירסם בפורשי מחסום רשימה שנקראת מדינת ישראל מדינת אפרטהייד שהועלתה לקובץ PDF

קישור למאמר של אהרון יצחקי – מדינת ישראל מדינת אפרטהייד