Archive for the ‘מאמרים’ Category

משרד החינוך מציג : פייק היסטוריה

ספטמבר 12, 2017
משרד החינוך מציג: פייק היסטוריה
מאת איל שגיא ביזאוי

פורסם ב – 09/09/2017 09:42 

הבשורה על תוכנית לימודים חדשה על יהדות ארצות האיסלאם והמזרח היא בשורה משמחת. אבל לא רק שהתוכנית מדגישה את רדיפות היהודים בארצות המזרח – שכן אין כמו איזו עיירה בוערת שתאחד את כולנו סביב מדורת הטרגדיה הלאומית – אלא שנכלל בה "גירוש יהודי מצרים". האומנם גורשו יהודי מצרים?

פעם, פעם, כשהייתי ילד קטן, מאוד אהבתי היסטוריה. לא ידעתי אז כמובן שהסיפורים שאני אוהב נקראים היסטוריה. חשבתי שאלו פשוט סיפורים מעניינים שמסעירים את הדמיון שלי. היו שם עבדים שחורים באמריקה, צוענים במזרח אירופה, קיסרים ברומא ועוד. אני אפילו זוכר סיפור על ענתר במדבריות ערב שאבי סיפר לי, והיום אני משער שמדובר במשורר ענתרה בן שדאד בן המאה ה-6. אבל הסיפורים שריגשו אותי במיוחד היו אלה של העם היהודי.

כל כך ריגשו אותי הסיפורים האלה, שרציתי למצוא בהם את משפחתי בכל מחיר. כל כך רציתי למצוא את הסיפור המשפחתי שלי בסיפורי ההיסטוריה של העם כולו, שכששמעתי לראשונה את סיפור יציאת מצרים בגן הדתי־ממלכתי שאליו הלכתי, הודעתי חגיגית לכל ילדי הגן שההורים שלי, שאכן נולדו במצרים, הכירו את משה, בנו פירמידות והגיעו לארץ באותה יציאה גדולה עם קריעת ים סוף ומתן תורה וכל המופע האור־קולי. כשהורי שמעו על העניין הם כמובן העמידו אותי על טעותי, והסבירו לי שפעם הם אכן באו לארץ ממצרים, אבל אותה יציאה מקראית היתה פעם־פעם, הרבה יותר אחורה בשנים. בפני הילדים בגן, בכל אופן, לא שיניתי את הגרסה. שיהיה, ליתר ביטחון.

על ההיכרות האישית של הורי עם משה אמנם לא חזרתי לספר, אבל הצורך הזה למצוא את הסיפור של המשפחה שלי בתוך הנרטיב הכללי נשאר וגדל יחד איתי. בשיעורי ההיסטוריה בבית הספר הסעירו אותי סיפורי המחתרות, העלייה הבלתי־חוקית לארץ, המלחמות עם האויב הערבי וכמובן רדיפות, פוגרומים ושואה. בכל מאודי רציתי לגלות שגם אצלי מישהו מבני המשפחה שילם בחייו, או לפחות בכמה שנים מהם, בעבור יהדותו.

אל תשפטו את הילד שהייתי. בכיתה שלנו בבית הספר היסודי היו: ילד שסבא שלו היה באחת המחתרות, לא זוכר אם באצ"ל או בלח"י, והוא סיפר לנו על הפעולות המסוכנות שסבו השתתף בהן; ילדה שנעדרה תמיד מטקסי יום הזיכרון כי עלתה עם אמה לקבר של אביה, שנהרג במלחמת יום הכיפורים; ילדה אחרת שסבא שלה היה פעיל ציוני בלוב וישב בכלא; ילד נוסף שהוריו היו ניצולי שואה ולאמו היה מספר על הזרוע; מורה לערבית שברחה מסוריה בזמן הפרעות ומורה למתמטיקה שהיתה אסירת ציון ברומניה. הייתי מוקף בגיבורים ובקורבנות, שכמותם רציתי למצוא גם אצל משפחתי.

אבל הורי מאוד איכזבו אותי בקטע הזה. כששאלתי את אבי אם לקח חלק בפעילות באחת המחתרות, הוא סיפר לי שבכלל לא היה בארץ באותן שנים. וכששאלתי את אמי היא אמנם סיפרה לי שאביה היה פעיל ציוני בקהיר ושאמהּ מאוד חששה בגלל הפעילות שלו, אבל לא זו בלבד שלא רדפו אותו, אלא שהמשטרה המצרית ידעה על פעילותו, העלימה עין ואפילו שמרה עליו במקרה הצורך, בזכות הקשרים שהיו לו עם כמה קצינים בכירים. כלום! אפילו לא מעצר ל-24 שעות.

למזלי, היה לאמי סיפור נוסף, מסעיר ומפחיד במיוחד, שהצליח לספק את המצפון הציוני שלי. אמנם לא סיפור גבורה, אבל סיפור רדיפה. גם זה משהו. ב-1952, כשהיתה בת 12, הערבים שרפו את בתי העסק של היהודים, כך סיפרה, "השבת השחורה, קראו לזה". בני המשפחה התכנסו בדירה אחת, כיבו את האורות וישבו בשקט בשקט בבית. באותו ערב, סיפרה אמי, ראתה מהחלון הפתוח בביתם את שמי קהיר מאדימים מאש ועשן, האוויר היה מחניק והלבבות פעמו במהירות כפולה. למחרת התעוררה המשפחה לעיר שרופה. אמהּ מיהרה לקחת את בני המשפחה במכוניתה ולצאת מקהיר, כשהיא מכסה את ראשו של בנה הקטן במטפחת, לבל יבלוט הבלונד שלו בנוף השחום. פחות משנה אחרי אותו מאורע עזבה המשפחה את מצרים ובאה לישראל.

איזה סיפור. לא תרוצו לספר לכל הילדים בכיתה? תאמינו לי, אחרי שתלמדו על הטבח ביורק, ועל פרעות ת"ח ת"ט, ועל פרעות קישינב, ועל הפוגרומים באודסה, ועל עלילות הדם, ועל החוקים המפלים, ועל ליל הבדולח, ועל השכם השכם בבוקר יצאנו לדרכנו – גם אתם תאחזו בכל סטירה שאמא שלכם קיבלה בילדותה מלא־יהודי כמוצאי שלל רב. זו הסטירה שתהיה הסיפור המכונן שלכם שמצדיק את עצם קיומכם פה. ואנחנו הרי, בכל 12 שנות לימודי במערכת החינוך הישראלית, לא זו בלבד שלא שמענו על יהדות מצרים, אלא שבשום שלב לא למדנו כלל על היהודים בארצות האיסלאם. אולי טיפונת על עלילת דמשק. לא מעבר לזה. הפרק על יהדות ארצות האיסלאם בספר בעל שני הכרכים היה דל ורזה, וממילא המורה החליטה לדלג עליו כי היינו חייבים "לגמור את כל אירופה" לקראת הבגרויות.

אך אבוי, או כמו שאומרים אצלנו "יא ווילי". שנים אחרי שאני מסתובב לי בעולם עם הסיפור המכונן הזה שירשתי מאמי, אחרי שכבר למדתי באוניברסיטה על תולדות המזרח התיכון ועל ההיסטוריה המודרנית של מצרים, הנה אני מגיע לביקור בקהיר ומוצא באחת מחנויות הספרים את כתב העת ההיסטורי האהוב עלי, "מסר אל־מחרוסה", ובו גיליון המוקדש כולו ל – "שריפת קהיר". והנה מצטייר לו אירוע שונה בעליל. כך כותב עליו חגי ארליך, בספרו "המזרח התיכון – המשבר הגדול מאז מוחמד" (ידיעות ספרים): "ב-25 בינואר 1952 הקיפו כוחות בריטיים גדולים את מתחם המשטרה באיסמאעיליה והפציצו אותו. כ–50 שוטרים מצרים נהרגו בהתקפה. כשהגיעו הידיעות לקהיר, הפך 26 בינואר 1952 ליום של התקוממות. המוני מצרים כינו יום זה 'שריפת קהיר' ('חריק אל־קאהרה'), ועיתונאים ומשקיפים כינו אותו 'השבת השחורה'. בניינים מרכזיים בעיר הבירה עלו באש".

אחרי שנים של תסכול, לא רק מהשליטה הבריטית במצרים אלא גם מהשליטה של קהילות המיעוטים בכלכלה המצרית, הלאומיות המצרית, שהיתה פלורליסטית למדי עד אז, קיבלה גוון של שנאת זרים. וכששמעו בקהיר על הרג השוטרים המצרים באיסמאעיליה בידי הבריטים, הפנו לאומנים מצרים את זעמם כלפי בתי העסק של הזרים והמיעוטים. בכללם גם כלפי יהודים (מרבית יהודי מצרים היו מהגרים או צאצאיהם של מהגרים ולא היו אזרחים מצרים. יותר מ-40% מבני הקהילה היו נטולי אזרחות, כ-30% נוספים היו בעלי נתינות זרה: צרפתית, בריטית, איטלקית ועוד, והיתר, פחות משליש מהקהילה, היו בעלי אזרחות מצרית. לא פעם העדיפו היהודים אזרחות זרה על פני זו המצרית, שכן הראשונה זיכתה אותם בזכויות יתר ובהגנה מצד מדינה אירופית). לא בתי הכנסת של קהיר ולא הרובע היהודי ספגו את המכה הקשה, כי אם בתי העסק של הזרים, בהם גם יהודים.

אחד הדברים שלמדתי מהמפגש בין עדותה של אמי לבין כתיבת ההיסטוריה הוא, שלא כל הדומה זהה הוא. בוודאי יצא למי מכם להיתקל פה ושם במרצים שבכל שנה חוזרים שוב ושוב על אותן בדיחות ועל אותם שטיקים וטריקים. ובכן, גם אני מהם. אבל אם יש טריק שאני מחבב במיוחד, ובכל שנה הוא מצליח להפתיע אותי באפקט שלו, הוא התכסיס שאני עושה בשיעור שעוסק בדמות היהודים בסרטי קולנוע מצריים.

אני מראה לסטודנטים ארבעה קטעים משני סרטים שונים: האחד, "פאטמה, מריקה וראשל" (בבימוי חלמי רפלה, 1949) והשני "חסן, מרקוס וכהן" (פואד אל־גזאירלי, 1954). בכל אחד מהקטעים הללו רואים אך ורק דמויות של יהודים, והללו מוצגים כקמצנים, תאבי בצע וערמומיים. על פניו, וזו גם המסקנה שהסטודנטים מגיעים אליה בכל שנה, מדובר בייצוג מבזה למהדרין, המוכר לנו ממיטב המסורת האנטישמית מבית מדרשה של אירופה. או אז אני שולף את השפנפן מכובע התכסיסים שלי, מסביר לסטודנטים שמדובר בסרטי קומדיה ומראה להם כיצד מוצגות יתר הדמויות: הקופטי תאב בצע וערמומי עוד יותר מהיהודי, המוסלמי תמים ולא יכול להסתדר בעצמו, הסעידי (תושב דרום מצרים) טיפש, הבחורה היוונייה קלת דעת, הלקוחה הטורקייה נרגנת ועמוסת אמונות טפלות, הצרפתי אנטיפת ועוד ועוד. אז כן, במבט ראשון זה נראה זדוני. אבל כשבוחנים את הקונטקסט העלילתי, וגם את זה ההיסטורי־חברתי־פוליטי, מתקבלת תמונה מורכבת יותר. שונה לחלוטין מזו שהתקבלה תחילה.

ועכשיו תשאלו, ובצדק: או־קיי, אבל מה אתה רוצה מאיתנו, ולמה אתה משתפך פה ומספר את כל זה? שהרי עוד רגע קט ואני מגיע אל כל קורא וקוראת של הטור ומתייפח על צווארכם. ולמה זה מגיע לכם?

ובכן, כי בשבוע שעבר נודע לשמחתי, שמשרד החינוך החליט, כחלק מתיקון עוול היסטורי ולמיטב הבנתי כחלק מיישומי ההמלצות של ועדת ביטון, לפצוח בתוכנית לימודים חדשה שתכלול 12 "מושגי חובה" על יהדות ארצות האיסלאם והמזרח.

בין המושגים הנוגעים לחיי היהודים בארצות המוצא ניתן למצוא מושגים כלליים (כלליים מדי), כמו יהודי פרס ויהודי אתיופיה; שמות של אישים דגולים כמו רבי שלום שבזי, הרב עובדיה יוסף והרב והרבנית קאפח; פעילות פוליטית כמו המחתרת הציונית בעיראק; וכמובן, שורה של אסונות: אנוסי משהד, עלילת דמשק, שואת יהודי צפון אפריקה וגירוש יהודי מצרים.

אם לסכם זאת בצורה סכמטית, סכמטית לפחות כמו 12 המושגים עצמם, הרי יהודי ארצות האסלאם עסקו בעניינים קהילתיים, כתבו בעברית או בערבית־־יהודית, עסקו בפעילות ציונית ובזמנם הפנוי נרדפו. לא פעילות פוליטית במסגרת לאומית־מקומית, לא פעילות פוליטית קומוניסטית, לא יצירה ספרותית בשפת המקום או בלשונות אירופה, לא הקמת התזמורת של רשות השידור העיראקית, לא יהודים בקולנוע המצרי, לא מעורבותם של יהודים במלחמת אלג'יריה. לא. ולא שכל אחד מאלה היה צריך להיות מושג חובה. אבל אחד מהם לפחות יכול היה להשתרבב שם.

למעשה, ניתן להסיק מרשימת 12 המושגים שהמגע היחיד שהיה ליהודים בארצות המזרח עם סביבתם היה בצורת פוגרום ממשמש ובא. המגמה ברורה. שכן אין כמו איזו טראומה טובה שתאחד את כולנו סביב מדורת הטרגדיה הלאומית, שם נוכל להשעין את ראשו של הפרסי על כתפו של הפולני ואת ראשה של הייקית על כתפה של העיראקית, ונבכה כולנו בקול גדול ש"אונדזער שטעטל ברענט" ("עיירתנו בוערת").

ואל תבינו אותי לא נכון. עלילת דמשק היא הרבה מעבר למושג חובה שמן הראוי שיילמד בבתי הספר. לא רק משום הטרגדיה המגולמת בו, אלא גם מפני שהיה זה אירוע מכונן לקהילות היהודים בארצות המזרח בכללותן, ולא רק לקהילת יהודי דמשק. ראשית השפעתו בהתערבות של שתדלנים מערב־אירופים, אדולף כרמיה ומשה מונטיפיורי, באינטרסים של קהילות היהודים במזרח, והמשכה, מ-1860 ואילך, בהקמת בתי הספר של כי"ח ובתהליכי חילון ומודרניזציה שבאו בעקבותיהם. בהחלט אירוע מכריע בתולדות הקהילות היהודיות בארצות האיסלאם והמזרח.

אבל לשים באותה שורה אירוע כמו "גירוש יהודי מצרים"? הייתכן? שהרי לא זו בלבד שמדובר במקרה שלא השפיע על חייהם של יהודים מחוץ למצרים, אלא שספק אם בכלל ניתן להתייחס אליו כאל אירוע שהשפיע על כלל בני הקהילה היהודית־מצרית עצמה. יתרה מכך, ממש בדומה ל"שריפת קהיר", ספק רב אם ניתן לקבוע בכלל שמדובר במקרה אנטי־יהודי מובהק.

אני שומע דהרת סוסים. חרון אחת, עברה שתיים, זעם שלוש, צרה ארבע ומשלחת מלאכי רעים חמש – הנה שליחי חרון־אפם של יהודי מצרים מתדפקים על דלתי ומאיימים לקשור את אצבעותי המקלידות. שכן איך ייתכן שדווקא "אחד משלנו" מכחיש את טרגדיית הגירוש וממעיט בערכה של הטראומה שזו הותירה בקרב רבים כל כך. אפילו במצרים כבר מודים בגירוש, מכים על חטא ואף עושים על כך סרטים תיעודיים וכתבות תחקיר.

אז רגע לפני שמכים בי ביבשה ובים, הרשו לי להבהיר. יהודים אכן גורשו ממצרים. כבר במאי 1948 עם פרוץ המלחמה נעצרו יהודים שנחשדו בפעילות ציונית או קומוניסטית והושמו במחנות מעצר. חלק מהעצורים הצליחו להשתחרר כבר בחודשים הראשונים, אבל אלו שנותרו במעצר עד יולי 1949 גורשו. ב-1956, בעקבות מה שמוכר בארץ כ"מבצע קדש" ובמצרים כ"המתקפה המשולשת" (של ישראל, בריטניה וצרפת), שוב החלה המשטרה המצרית במעצרים מינהליים של מאות ראשי משפחות יהודיות, פעמים רבות מבלי שקרוביהם ידעו כלל היכן הם ומה עולה בגורלם. חשבונות הבנק של רבים מהם עוקלו, עסקיהם הולאמו, בתיהם נאטמו בחותמת שעווה, רבים מהם הוכרחו לחתום על ויתור מרצון על רכושם, וכאילו לא הספיקו כל אלה כדי שיבינו ששוב אין להם מקום במצרים, רבים מהם יצאו ממחנה המעצר ישר אל אוניות בנמל שתיקחנה אותם ממצרים לבלי שוב. על דרכוניהם הוטבעה חותמת "יציאה ללא אפשרות חזרה".

יותר מכך, רבים מאלה שלא גורשו נאלצו לעזוב אף הם. אם מתוך חשש, אם מכיוון שרצו להיות עם קרוביהם, אם מפני שהשכילו לחזות שליהודים שוב לא יהיה עתיד במצרים ואם משום שהיו ציונים. התנאים שנוצרו במצרים עבור רבים מבני הקהילה היהודית במצרים כבר לא איפשרו להם להישאר בה, אם כתוצאה מגירוש ואם לאו.

ובכל זאת, ועם נתון זה לא ניתן להתווכח: רוב יהודי מצרים לא גורשו. זאת ועוד, יהודים, עם כל הזדהותי כי רבה עם בני עמי, לא היו היחידים שגורשו. להבדיל מהמעצרים של 48', הרי ב–56' נעצרו וגורשו לא רק יהודים, כי אם גם בני קהילות אחרות.

נו, אז? שוב תשאלו, ושוב בצדק. אז על זה כל הסיפור? ייתכן הרי שמדובר בסך הכל בטעות הקלדה של משרד החינוך או של העיתונאי שפירסם את רשימת המושגים, וכל העניין עומד על קוצו של יו"ד ועל חודה של מ"ם. נשנה את הניסוח ונגדיר את המושג כ"גירוש יהודים ממצרים" ולא "גירוש יהודי מצרים" ונגמר הסיפור.

אלא שאני לא משוכנע שבטעות הקלדה מדובר כאן, כי אם באובססיית רדיפה, שהיא היא, לדעת רבים, שמכוננת את קיומנו כעם. שהרי באומרנו "גירוש יהודי מצרים" מהדהד בראשנו ובזיכרון הקולקטיבי שמפעם בו אירוע טראומטי מכונן בתולדות העם היהודי, "גירוש יהודי ספרד". ואנו כבר מדמים לעצמנו שורה של קלגסים חובשי ברדסים מקבצים את כל יהודי מצרים בכיכר תחריר ומציבים בפניהם שתי אפשרויות: או שתתאסלמו או שתגורשו. ובעצם, אפילו לא מאפשרים להם לבחור, אלא ישר מגרשים את כולם. אירוע כזה פשוט לא קרה.

צילום: מתוך האלבום המשפח

אם היה זה אירוע מכונן שראוי להכניסו לרשימת 12 מושגי החובה, יואיל נא משרד החינוך להראות את רשימת המחקרים שנעשו על גירוש יהודי מצרים. שכן על פעילותה של המחתרת הציונית בעיראק כתבו וחקרו, ועל עלילת דמשק כתבו וחקרו, ועל גירוש יהודי ספרד יש אינספור מחקרים. על גירוש יהודי מצרים, לעומת זאת, לא מצאתי ולו מחקר בסיסי אחד. ואני מודה, מאחר שאינני היסטוריון, ייתכן בהחלט שנכתב ואני פיספסתי. אבל בכל המחקרים שאני מכיר שנעשו על יהדות מצרים תופס הגירוש מקום שולי למדי, ואף לא פרק אחד מוקדש לו. הוא מוזכר בחטף בסוף ספרה של גודרון קרמר שעוסק בקהילה היהודית במצרים בין השנים 1952-1914, כנושא שחורג ממסגרת הזמן של המחקר; ג'ואל בינין בספרו על "פזורת יהודי מצרים" (הוצאת רסלינג) מתייחס אליו בכמה פסקאות בלבד; וכך גם בספריהם של שמעון שמיר, רות קמחי, נג'את עבד אל־חק וחוקרים אחרים.

בספר "The Jews of Egypt 1920-1970" כותב ההיסטוריון מיכאל לסקר כי מנובמבר 1956 ועד שנת 1958 עזבו בין 23 ל-25 אלף יהודים. לסקר לא טוען במפורש שכל אותם אלפים גורשו. אבל בואו נבחר באפשרות המחמירה ביותר. גם אם גורשו 25 אלף יהודים, כפי שטען מקס אלשטיין קייסלר ברשימה קצרה שפירסם ב–2013 בעיתון היהודי־אמריקאי "The Algemeiner" בתגובה לדבריו של ראש הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס, שטען ששום יהודי לא גורש ממצרים תחת משטרו של נאצר – גם אז, הרי מתוך 60 אלף היהודים שנשארו במצרים אחרי גל העלייה הראשון שבא בעקבות הקמתה של מדינת ישראל, עדיין נותרו 35 אלף יהודים שלא גורשו. אם היתה מגמה ברורה ומובהקת של גירוש יהודים – מדוע לא גורשו כולם?

בספר חדש בשם "חמש הדקות הארוכות: יהודי מצרים 1970-1967 המעצרים והעקירה" (הוצאת אחיאסף) כותב עובדיה ירושלמי, בעצמו יהודי יליד קהיר, על התנאים שבהם חיו יהודי מצרים בזמן מלחמת ששת הימים ועל המעצרים המינהליים של גברים יהודים, בהם הוא עצמו. זהו אחד הנושאים הלא־ידועים ולא־מדוברים בהיסטוריה של יהודי מצרים. בהקדמה ההיסטורית כותב המחבר: "לאחר מבצע קדש עצרה ממשלת מצרים כמה מאות יהודים וכלאה אותם במחנות מעצר ללא משפט וללא כל סיבה. רוב היהודים איבדו את פרנסתם, הן בשירות הממשלתי, הן בסקטור הפרטי. רבים מהם גורשו בשל היותם אזרחים בריטים או צרפתים ואחרים נאלצו לעזוב בגלל החרמת רכושם. לאחר מבצע קדש השתנתה ההרגשה גם בקרב הצעירים שנאלצו להישאר במצרים. גם הם כבר הבינו שעתידם הוא מחוץ למצרים, והם תיכננו לעזוב במועד שיתאים להם".

כל כך הרבה יש בפסקה הקטנה הזאת: ראשית, כבר מכותרת הספר למדים שגם בסוף שנות השישים עדיין התקיימה קהילה יהודית, זעירה מאוד אמנם, ובכל זאת כזו שלא גורשה. שנית, אנו למדים שרבים מהיהודים שנעצרו ב-1956 גורשו. לא כולם ואפילו לא רובם. שלישית, וחשוב עוד יותר, היו אלה יהודים בעלי אזרחות בריטית וצרפתית; רביעית, ומעניין לא פחות, היו צעירים שלא זו בלבד שלא גורשו אלא שנאלצו להישאר. הם יעזבו כשיתאים להם.

ייתכן, קוראות וקוראים יקרים, שמבלי משים, גם הפעם השתמשתי בתכסיס הנלוז והמשומש לעייפה שלי, ושוב ניתקתי אתכם מהקונטקסט ובודדתי את המקרה היהודי. והנה מעט רקע לאירועים: על פי הערכות, קהילת יהודי מצרים מנתה בשיאה, ב–1948, כ-80 אלף בני אדם. עד שנות הארבעים של המאה הקודמת, כל עוד זרמים בלאומיות המצרית ראו בבני המיעוטים ובזרים חלק אינטגרלי מהמרקם החברתי במצרים, ידעה הקהילה חיי שגשוג ופריחה, גם אם פה ושם התגלעו מחלוקות ומתיחויות.

בשנות הארבעים, בעקבות ההשפעה של מלחמת העולם השנייה, התעמולה הנאצית והפשיסטית וכן ההתפתחויות בארץ ישראל/פלסטין, החל מעמדה של הקהילה היהודית במצרים להתערער. כעת, גם אם רצו היהודים באזרחות מצרית – היתה זו מצרים שערמה עליהם קשיים ולא איפשרה להשיגה. לכך נוספו השינויים שחלו במגמה הלאומית המקומית לעבר הערביות והאיסלאם הפוליטי. מגמה זו נשאה אופי של שנאת זרים ושל הוצאתם של בני המיעוטים השונים מן המשוואה. הקמתה של מדינת ישראל ב-1948 והמלחמה שבאה בעקבותיה בוודאי היו מכה נוספת לקהילה היהודית במצרים; יותר מ-20 אלף מבני הקהילה עזבו עד ל–1952.

עם זאת, מרבית בני הקהילה נשארו במצרים. שני אירועים משמעותיים האיצו את מה שלימים יתברר כחיסולה של הקהילה. האחד, כישלון "מבצע סוזנה" ב-1954, שנודע בארץ כ"פרשת לבון" או כ"עסק הביש", שהביא לחשיפתם וענישתם של צעירים מבני הקהילה שהטמינו פצצות במוסדות מערביים בקהיר ובאלכסנדריה, ושקיבע את דימויה של הקהילה היהודית המקומית כסוכנת של האויב הציוני; והשני, חבירתה של ישראל לבריטניה וצרפת ב-1956. ומי אם לא אנו, הישראלים, יכולים להבין את מידת החשדנות שיכולה להתעורר כלפי בני קהילה, שאחיה שמעבר לגבול נלחמים בנו. הרי היתה זו אותה מלחמה ממש שכבר ביומה הראשון נטבחו בארץ 43 מתושבי כפר קאסם – גברים, נשים, זקנים וטף – משום שלא ידעו ששעת העוצר הוקדמה.

תגובתה של מצרים למלחמה ב–1956 היתה קשה. צווי גירוש הוצאו נגד כל קהילות הזרים: בריטים, צרפתים, יוונים, איטלקים, בלגים ואפילו סורים ולבנונים. גם בתי העסק שהולאמו היו לא רק של יהודים. אפילו עסקיהם של מצרים קופטים ומוסלמים הולאמו באותן שנים, כחלק ממדיניות ההלאמות של נאצר. רכושם של היהודים הולאם כשם שנעשה ברכושם של אחרים, והם גורשו הן כי רבים מהם היו בעלי אזרחויות זרות, והן מפני שבין היהודים המצרים ואלו חסרי הנתינות היו שנחשדו בפעילות ציונית, שיצאה מחוץ לחוק ב-1948, וכן שנחשדו בפעילות קומוניסטית. מבין היהודים שחיו באותה העת במצרים ניתן היה למצוא באותו בניין משפחה אחת שגורשה ואחרת שלא, וכך גם באותה משפחה. והשאלה הגדולה נותרת בעינה: האם היה זה גירוש אנטי־יהודי מובהק, בעל גוון אנטישמי נאמר, או שמא חלק מהגזירות האיומות שנפלו על כל קהילות הזרים והמיעוטים במצרים של אותן שנים?

רבים מהיהודים יוצאי מצרים לא ישמחו, בלשון המעטה, למקרא הדברים הללו. לאורך השנים כל מבוקשם היה שיכירו בטראומת הגירוש שרבים מהם עברו ובפצע שהדבר הותיר בנפשותיהם. כמוני, גם הם ביקשו למצוא את סיפורם האישי בנרטיב הקולקטיבי. אלא שבדרך להשגת ההכרה הזאת שגו בעיני לא אחת כשבחרו לתאר את קורותיהם תוך שימוש בטרמינולוגיה הלקוחה מניסיונם של אחרים. כך למשל, על מחנות המעצר דיברו במונחים של "מחנות ריכוז", או כך למשל דיברו על קורותיהם במונחים של "הנכבה של יהודי ארצות ערב". בספר פרוזה העוסק בקהילת יהודי מצרים, שפורסם בשנות התשעים, אף מתואר מאורע המכונה "ליל בתי הקולנוע", שבו נהרגו מאות צעירים יהודים ב-14 במאי 1948 – אירוע שלא היה ולא נברא. "ליל אמש היה ליל בדולח שני, הפעם לא בברלין, כי אם בלב קהיר השלווה!" אומרת גיבורת הסיפור לדמות של ניצולת שואה. שהרי מהו הסיפור שלנו, יהודי ארצות ערב, אם איננו עומד אל מול אסונם של אחינו באירופה?

עם כל הציניות שבדברי, אין בתיאור הדברים שלעיל כדי להצדיק את המעצרים ואת מעשה הגירוש, ובוודאי אינני ממעיט כלל מהטראומה שחוו אותם מגורשים ממצרים ומערך העדויות שלהם. וכן, גם במשפחתי יש כאלה שגורשו ורכושם (הרב, יש לומר) הולאם. אלא שהייתי שמח לשמוע את העדויות הללו במלותיהם שלהם, של יהודי מצרים, מבלי שיידרשו לטרמינולוגיה של יוצאי אירופה ולא לזו של הפלסטינים.

לכתיבת ההיסטוריה וגם להוראתה, משרד חינוך יקר, יש אחריות שחורגת מתחומי ההזדהות הרגשית. אם זהו הקונטקסט הרחב שבו ילמדו תלמידי בתי הספר את המושג "גירוש יהודים ממצרים" – ניחא. אך אם תלמדו אותו באופן שמבודד את המקרה היהודי מהקונטקסט הכללי, ושוב תראו להם שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו והקדוש ציון הוא מצילנו מידם, אז עזבו. בואו נישאר עם אודסה וקישינב, או שפשוט תעברו לטרגדיה הבאה.

לקריאת המאמר המלא בהארץ כאן

מודעות פרסומת

אסא כשר מתנגד חריף למלחמת לבנון הראשונה וקוד אתי למרצים

יוני 10, 2017

ב תשעה ביוני 2017 פורסם שלבקשתו של שר החינוך נפתלי בנט חיבר אסא כשר קוד אתי למרצים באוניברסיטאות שבין השאר אוסר חוץ מנסיבות מסויימות לאמר בשיעורים את דעותיהם הפוליטיות.עוד נקבע כי כל מוסד אקדמי יחויב להקים יחידה שתאכוף את הקוד האתי ותפקח על הפעילות הפוליטית של המרצים. אותה יחידה גם תיתן מענה לתלונות של סטודנטים. לטענת יועציו של בנט, המצב כיום הוא שסטודנטים אמנם יכולים להתלונן על מרצים, אולם הם אינם מקבלים מענה לתלונותיהם.(1)
בקיץ 1982 לפני שמלחמת לבנון הראשונה התפוצצה לנו בפרצוף ,הרבה לפני חיסול באשיר ג'ומייל ,כאשר היה נדמה שהמלחמה מביאה השגים פוליטיים, היה פרופ אסא כשר מהמתנגדים החריפים למלחמת לבנון הראשונה. ראיתי אותו במועדון צוותא מעל 10 פעמים במספר חודשים עומד ומסביר על האסון שבמלחמה,והוא כמובן צדק.

אני לא בטוח שאסא כשר היה ממייסדי יש גבול ,אבל כפי שיתואר בהמשך הווא מודה שחיילים שסרבו ,הושפעו מרעיונותיו,ואמר בין השאר שהוא לא אמר לאף אחד לסרב. מלבד האי דיוק בפיסקה הכל נכון

בעיצומה של מלחמת לבנון הראשונה, בעת שהיה פעיל רדיקלי נגדה, ממייסדי תנועת "יש גבול", והופיע במסיבת עיתונאים אמיצה יחד עם נתן זך, דן מירון וישעיהו ליבוביץ, שבו הוא רואה, משום מה, את מורו ורבו, כתב במכתב ל"הארץ": "על רקע הידיעות על אלפי לבנונים ופלסטינים לא-לוחמים שנפגעו בפעולות הצבאיות של ישראל, ועל רקע ההצדקה המוחלטת שנתן ראש הממשלה לפגיעות הללו, היתה זו חובתו המוחלטת של כל אדם הגון להביע התנגדות בלתי מסויגת לשיטתו של ראש הממשלה לטיפול באזרחים חפים מפשע הנקלעים למלחמה שהוא יזם". (2)

ידוע לנו שיהורז בנו של אסא כשר נהרג ב אוקטובר 1991 בתאונה בזמן שטייל בסיני יחד עם רעייתו. יש הטוענים שבעקבות האסון החל אסא כשר לשתף פעולה עם המימסד הצבאי,ייתכן מאוד שאסא כשר שינה את דעותיו בעקבות כשלון אוסלו.

מצאתי בעיתון הארץ מאמר ששמו "הפילוסופיה של העלבון", שעוסק במשפט דיבה שאסא כשר ניהל נגד שני הורים שכולים ושני מרצים מהחוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב. אני מביא שני ציטוטים מהמאמר שהם קצה קצה של הקרחון. ראוי לקרוא את המאמר כולו שקישור אליו אביא בהמשך.

[..]במאי 98' תבע כשר, שהוא גם חבר נשיאות מועצת העיתונות, שני פרופסורים עמיתים מהחוג לפילוסופיה באוניברסיטת ת"א, יוסף אגסי ויואב אריאל, ושני הורים שכולים, יעקב גוטליב ועזרא ברטוב, תביעת לשון הרע בסך 400 אלף שקלים. הארבעה, לטענתו, פגעו בשמו הטוב בכתבה שפורסמה ב"ידיעות אחרונות" באוקטובר 97' כשאמרו שהוא שופרו של הממסד הצבאי, שהוא מנצל את השכול האישי שלו כדי להפוך לדובר של משפחת השכול ושהעיסוק הכפייתי שלו בשכול הוא, כפי שנאמר בכתבה, "ממש נקרופיליה".[..]

[..] בעבר תמכת בסרבני גיוס, היום אתה תוקף אותם.

"סרבנות זה תחום פילוסופי מורכב ויש הרבה סוגים והרבה נימוקים, תלוי מי ומה. במלחמת לבנון אנשים שונים השתמשו ברעיונות שלי אבל אני אף פעם לא אמרתי לאף אחד לסרב. העמדות שלי לא השתנו, המצבים היום שונים והנימוקים שונים. היום לא מוצדק לסרב מטעמים של אי ציות אזרחי, מפני שאנחנו חיים בחברה של אחרי רצח רבין. סרבנות צריכה לחזק את הדמוקרטיה והיום סרבנות מחלישה את הדמוקרטיה".[..]

 

(1) קוד אתי למרצים: אסור להביע דעה פוליטית בשיעור

 

(2) הפרופ' שמכשיר את השרץ

 

(3) הפילוסופיה של העלבון 

סלאח פה זה ארץ ישראל

יוני 8, 2017
גזענות, סחיטה ואיומים: כך אולצו המרוקאים להתיישב בעיירות הפיתוח
מאת נירית אנדרמן

פורסם ב – 11/05/2017 12:50

בלגן של מדינה צעירה? טעויות שנעשו בתום לב? תשכחו מזה: הסרט "סאלח, פה זה ארץ ישראל" מוכיח כי הקמת עיירות הפיתוח ואכלוסן בעולים מצפון אפריקה נבעו מאינטרסים קרים ומחושבים ששולבו בהתנשאות, פטרונות וגזענות

אמצע שנות החמישים, מאות אלפי עולים מצפון אפריקה מגיעים לשעריה של מדינת היהודים הצעירה במזרח התיכון. ההתרגשות מהקמת המדינה החדשה גדולה והעולים מגיעים מלאי תקוות. אבל העלייה ההמונית מחייבת פתרונות קליטה מהירים, מנגנוני הביורוקרטיה של המדינה הצעירה עדיין לא משוכללים דיים, ועקב כך התכנון חפוז וכרוך בשורה ארוכה של טעויות לא מכוונות. התוצאה העגומה היא הקמתן של עשרות עיירות פיתוח שאוכלסו על ידי עולים חדשים ונהפכו עם השנים ליישובים כושלים מבחינה כלכלית, שדנו רבים מתושביהם לחיי מצוקה ועוני.

נשמע מוכר? לרבים מאיתנו כנראה כן, מפני שלאורך עשרות שנים זה היה הנרטיב השליט והמוכר בנוגע לעיירות הפיתוח והשגיאות הכואבות שנעשו בעת הקמתן. אבל הסרט התיעודי החדש "סאלח, פה זה ארץ ישראל", שיוקרן בבכורה ביום שני הקרוב בתחרות הרשמית של פסטיבל דוקאביב (ובקרוב יגיע לבתי הקולנוע), מצליח לאחוז את הנרטיב הזה בצווארו, להעניק לו טלטלה הגונה ולפרק לגורמים לא מעט הנחות יסוד רווחות בדבר מה שעמד בבסיס אותה החלטה גורלית על "פיזור האוכלוסייה" – כפי שהמהלך כונה אז – והקמת עיירות הפיתוח.

הסרט, שיצרו הבמאי והמפיק דוד דרעי והעיתונאים רותי יובל ודורון גלעזר, מוכיח כי חלק ניכר מאותן "טעויות לא מכוונות", שהובילו להקמת עיירות הפיתוח ולאכלוסן במאות אלפי עולים מצפון אפריקה, לא נעשו מתוך מצוקת זמן, קושי בקליטת גלי העלייה והלחץ להקים במהירות מדינה. ה"טעויות" הללו, מראה הסרט באופן מצמרר למדי, נעשו דווקא מתוך שיקולים קרים, אינטרסים מחושבים ותכנון מוקפד להפליא, בשילוב גישה מתנשאת, פטרונית ואין טעם להיתמם – לחלוטין גזענית – שהפגינה הנהגת המדינה כלפי העולים החדשים שהגיעו לכאן.

טעימה מתוך הסרט: "ההרגשה כי עלייה בעלת משקל מוסרי ירוד, בעלת רמה חברתית פחותה ובעלת מטען רעיוני דל, עלולה להוריד את המדינה למצולות של חברה לבנטינית, בדרגת שפל השווה לזאת של עמי כל האזור", הזהיר ראש מחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית, גיורא יוספטל, במלים אלה ממש. בדבריו, המובאים בסרט, הוא אינו טורח להסתיר את חוסר ההתלהבות שלו מהחומר האנושי המרכיב את העלייה החדשה, אבל מבהיר כי דווקא הכתפיים ה"לבנטיניות" הללו, הן שיוכלו לשאת משימה לאומית חשובה: "לא בחירה יש כאן, אלא ברירה אומללה. לשאוב מבארות ש–500 שנים של סופות מדבר מכסות עליהן. צריך אנשים רבים ככל האפשר שימלאו את הארץ מפה לפה – לא רק כדי להציל גלויות אלא גם, ובמיוחד, כדי להציל את הארץ עצמה שלא תעמוד ריקה".

יוצרי הסרט נברו בארכיונים, פישפשו בחוברות וספרים, חילצו פרוטוקולים שהיו חסויים במשך עשרות שנים ודלו מהן שורה ארוכה במיוחד של התבטאויות הסותרות את הנרטיב המוכר בנוגע לאכלוס עיירות הפיתוח. חלק מההתבטאויות הללו לא פורסמו מעולם, אחרות פורסמו באופן חלקי במחקרים אקדמיים שרובם לא הגיעו אל הציבור הרחב, ויחד, כשהן ניצבות זו לצד זו, הן יוצרות אפקט מטלטל ומבהירות בין היתר, שהנהגת המדינה לא רק שלחה את העולים לעיירות הפיתוח בניגוד לרצונם, אלא גם הקימה מנגנון שינוע משוכלל שנייד אותם היישר מן האונייה אל העיירה מבלי לאפשר להם להימלט מן הנתיב שנבחר בעבורם; שהיא שיחדה עולים כדי שיסייעו לה לשכנע עולים אחרים להישאר בעיירות הלא־אטרקטיביות הללו; הבהירה להם כי תשלול את זכויותיהם לעבודה ולדיור אם יסרבו להשתקע שם; ואפילו איימה על עולים סרבנים שאם לא יסכימו לצאת אל העיירות האלה, ילדיהם יילקחו מהם. לא פחות.

"סאלח, פה זה ארץ ישראל" מנפץ לרסיסים טענות על "טעויות" שנעשו שלא במכוון. לא מדובר היה באלתור חפוז שנבע מהלחץ להקמת המדינה, לא היו אלה החלטות עגומות שהתקבלו בבלי דעת, ולחלוטין אין מדובר בשבבים שניתזו מתוך ההכרח לחטוב עצים, טוען הסרט. במקום זאת, מדובר היה בתוכנית מסודרת, מחושבת ומאורגנת, שנידונה שוב ושוב בקור רוח בחדרי חדרים, ומעוגנת היטב בפרוטוקולים שהיו חסויים במשך עשרות שנים, אך מתחילים להיחשף ולשפוך אור על האופן המעוות והגזעני שבו התנהל תהליך פיזור האוכלוסייה בארץ.

"למען מנוע עבודה ושיכון"

דרעי, במאי דוקומנטרי שלאורך השנים חזר ביצירותיו שוב ושוב אל עיירת הפיתוח שבה גדל, ירוחם, מוביל את "סאלח" כמסע קולנועי בעל שני מוקדים מרכזיים. האחד הוא שולחן הדיונים בישיבות הסודיות והחסויות של הנהגת הסוכנות לפני כ–60 שנה, שבהן התקבלו החלטות גורליות על פיזור האוכלוסייה ועל גורל העולים שהגיעו לכאן, והאחר היום, בשטח, בערי הפיתוח העכשוויות, שבהן עדיין גרים הוריו של הבמאי כמו עולים רבים אחרים מצפון אפריקה, ויחד עם צאצאיהם הם משלמים עד עכשיו מחיר כבד במיוחד על אותן החלטות שנעשו מעל ראשיהם.

בפתיחת הסרט, שנוצר בעקבות זכיית יוצריו במכרז של הרשות השנייה שיזמה ד"ר מירב אלוש לברון, פוגש דרעי חבר ילדות שלו בירוחם. "זה היה הסיפור של כולנו, מי יהיה הראשון שיצליח לעזוב. הרוב נאבקים כדי להצליח לעזוב", הם צוחקים, ומספרים על ההמונים שנוטשים את עיר הפיתוח שבה גדלו. "יש סיפור ענקי שמרחף מעל הראש שלנו ושל האנשים כאן, שלא סופר", אומר שם דרעי. "זה החור השחור שלנו", עונה לו החבר.

"ההיסטוריה כמו שלמדנו אותה מעוותת לגמרי", אומר דרעי בראיון שהתקיים בשבוע שעבר בתל אביב. "אני התחלתי את העבודה על הסרט הזה כי הרגשתי שאני רוצה להבין את ההיסטוריה, למצוא תשובות לשאלות שתמיד ריחפו אצלי. כבר בשנות השמונים, כשלמדנו וחרשנו לבגרות, בלענו כמויות אדירות של טקסט על ההיסטוריה שכולנו מכירים, לימדו אותנו לאהוב ולהעריץ את כל האנשים שהקימו את המדינה, ואילו על עיירות הפיתוח הופיעה רק פסקה אחת לקונית, מין הערת שוליים שלא באמת הסבירה למה צריך היה להקים אותן ואיך יצא שהן נהפכו לאינקובטור שחונק מאות אלפי עולים, בעיקר ממרוקו. בחמש שנות העבודה על הסרט, חשפנו נרטיב שלם שלא היה שם בפסקה ההיא. בשנים הללו הסתובבתי עם רמות שונות של טלטלה, לנוכח מה שמצאנו בפרוטוקולים. לראשונה הבנתי שבשם המוטיבציה להקים מדינה כנגד כל הסיכויים, צריך היה להקריב מאות אלפים".

רגע לפני הקמת המדינה, מבהיר הסרט, שליש מהאוכלוסייה גר בתל אביב ו–80 אחוז מתושבי ארץ ישראל התרכזו בערים הגדולות. מאות אלפי העולים שהגיעו אז לארץ העדיפו להתיישב במרכזהּ, ושורה ארוכה של מעברות ומחנות קליטה הוקמו סמוך לערים הגדולות. "עד היום הניחו שהיה בלגן ולחץ, שהגיעו מאות אלפי עולים, הקימו מדינה ועשו טעויות. אנחנו מוכיחים שקרה בדיוק ההיפך", אומר דורון גלעזר. "בשנים שבהן היה בלגן, 1948 עד 1954, הגיעו לארץ 700 אלף עולים – ממצרים, סוריה, לבנון, אסיה ושארית הפליטה מאירופה – וכולם נקלטו במרכז הארץ, כי זה התהליך הטבעי של הגירה, תמיד מגיעים לערים גדולות או לערי חוף, שבהן יש סיכוי לפרנסה ויכולת להישען על משפחה שהגיעה קודם. אנחנו מוכיחים שב–1954, כשהחלו להגיע העולים מצפון אפריקה, כבר היתה מדינה מסודרת עם ביורוקרטיה שעבדה כמו שצריך, ודווקא אז שלחו את העולים לנגב, לפריפריה מרוחקת, לתהליך לא טבעי. כלומר, זו לא היתה תוצאה של חוסר תכנון, אלא עודף תכנון, תכנון מכוון ומסודר שנעשה במחשבה תחילה".

התכנון הזה נדרש בעקבות השינוי הדרמטי שחוללה מלחמת העצמאות במפה המקומית: שטחים עצומים היתוספו למדינת ישראל ומאות כפרים, שתושביהם הפלסטינים נאלצו לנטוש אותם, נותרו עזובים. מפני שתפישת הביטחון הישראלית של אותם ימים גרסה שיישובים הם שיוכלו לבלום בעתיד פלישה ערבית, ומפני שהנהגת המדינה חששה מהאפשרות שהפליטים הפלסטינים יחזרו לבתיהם במאות הכפרים שננטשו, הוחלט למהר וליישב את הכפרים הללו ופרויקט "פיזור האוכלוסייה" הוצב בראש סדר העדיפויות הלאומי.

בתחילה ניסתה הנהגת המדינה לפנות לתושבי הערים הגדולות ולשכנע אותם בחיוניות המעשה החלוצי של אכלוס היישובים הללו. אבל כאשר ההיענות לקמפיין הזה היתה דלה במיוחד, הבינו ראשי המדינה כי עליהם למצוא פתרון חלופי. המוני העולים שהגיעו לארץ ממדינות ערב ומאירופה באוניות עמוסות לעייפה סומנו כפתרון המועדף. אוטובוסים לקחו אותם מהאונייה אל היישובים שהוקמו בפריפריה, אבל רוב העולים הזדעזעו מהיישובים השוממים והמרוחקים שאליהם הגיעו ומיהרו להימלט מהם אל הערים הגדולות. בסוכנות היהודית החליטו שאין ברירה, חייבים למנוע מהם את העזיבה. איומים, מבחינתם, היו אמצעי לגיטימי.

"בזמנו ביקשתיך לפתוח 'ספר שחור', אשר בו תירשמנה כל המשפחות אשר עזבו בלי סידור וללא רשות את מסגרת ההתיישבות החדשה", כתב בדצמבר 1951 מנהל מחלקת ההתיישבות של הסוכנות, רענן וייץ, במברק ששלח לעמיתו בהנהלת הסוכנות, חנוך הילמן. "אבקשך על כן לרכז את כל השמות הללו ולשלוח העתקים מהרשימות הללו ללשכות העבודה, למען מנוע מהם עבודה במקומות שאליהם עברו, הן למחלקת הקליטה למען מנוע מהם סידורי קליטה ושיכון במקומות שהם נמצאים כיום, והן לאגף השיקום של הממשלה למען הוצא אותם מתוֹר השיכון".

שיטת האיומים יצאה אל הפועל, אבל בעיה חדשה צצה: זרם העולים ממדינות ערב ומאירופה נעצר. בלית ברירה, שקלה הנהגת המדינה להטיל את המשימה הלאומית על כתפיהם של היהודים שהמתינו בצפון אפריקה, משתוקקים לעלות לארץ הקודש. אבל אם להשתמש בלשון עדינה, שליחי הסוכנות למרוקו לא ממש התלהבו מהחומר האנושי, כלשונם, שמצאו שם. "הסיסמה בדבר עלייה חופשית היתה יפה רק לשעתה, ויש להיזהר עכשיו מפניה כמו שנזהרים מפני מגיפה", כתב ב–1953 פרופ' חיים שיבא, שנסע למרוקו בשליחות הסוכנות. "איך אפשר לבנות עתיד של עם על חורבות כאלה של נפש אדם. אם נמלא בהם את הבתים שאנו בונים, את האדמות שאנו מחזיקים, יהיה זה עם שאינו עובד. לשכת סעד אחת גדולה".

ומנהל מחלקת הקליטה בסוכנות היהודית, אברהם ציגל, כתב: "יש להקדים את עלייתם של היהודים הכפריים הפזורים על פני שטחים נרחבים (במרוקו). אמנם נכון הוא שהחומר האנושי הזה הוא פרימיטיבי מאוד, ייתכן כי הוא גם ירוד מבחינה גופנית, אבל אין ספק כי הוא ייקלט באזורי הפיתוח שלנו ביתר מהירות מאשר העירונים שרמתם התרבותית גבוהה יותר".

היחס האינסטרומנטלי, הקר והקשוח במיוחד כלפי העולים זועק מפרוטוקול ישיבה של מוסד התיאום בין הממשלה לסוכנות, שהתכנסה בקיץ 1955, ימים ספורים לאחר שקבוצת עולים מדמנאת שבמרוקו הגיעה למחנה הקליטה שער עלייה בחיפה. העולים סירבו לצאת לאזור הפיתוח שיועד להם והעזו להתעקש על עמדתם, אך בסופו של דבר נאלצו לכפוף ראש ולציית להוראות הקולטים, לאחר שאלה איימו לקחת מהם את ילדיהם.

"תחילה ניסינו ב'יד רכה'", אמר שם יוספטל. "משבע בבוקר ועד שעה שתיים אחר הצהריים השתדלנו להשפיע עליהם ולשכנע אותם. בינתיים נתקרבה השבת והתחלנו לחשוש שלא נגיע למקום הקליטה, בפרט שמדובר על מקומות מרוחקים שהנסיעה לשם אורכת שלוש שעות. לאחר שבע שעות עמדה לפנינו הברירה: או לשלוח אותם לשער העלייה או לעשות מה שלא עשינו מעולם. הלוא אנו הבאנו אנשים אלה, אנו קובעים את מקום קליטתם, עליהם ללכת לשם. אם לא ילכו, אנו אומרים להם: 'אתם לא בסדר מבחינת החוק'. יש בחוק חור קטן שנותן לנו אפשרות ללחוץ עליהם. החוק אומר שאם הורים משאירים ילדיהם תחת כיפת השמים – הם מפקירים אותם – מדובר על ילדים שהם למטה מגיל מסוים – ואז אפשר לקחת את הילדים בכוח כדי לתת להם קורת גג.

"נאמר להם: 'זה המקום שנקבע לכם, אם אתם לא מוכנים ללכת למקום הזה – אין אתם בסדר כלפי ילדיכם, אז עלינו לפנות לעזרת המשטרה'. האיום במשטרה פעל יותר מאשר המשטרה עצמה, הצעקות היו כאילו המשטרה פועלת ממש. לי נראה שלא היתה לנו שום ברירה. אני רק יכול להודיע שגם להבא נפעל כך".

לאחר שאחד מעמיתיו הציע להחתים מעתה ואילך את העולים מראש, עוד במרוקו, על מסמך שמבהיר להם כי מעלים אותם לארץ רק בתנאי שיסכימו להתיישב במקום שאליו ישלחו אותם, הבהיר יוספטל: "זאת בירוקרטיה פרוסית לעומת אנשים פרימיטיביים. לחתימות (שלהם) אין שום ערך, אין מושג לאנשים אלה על מה הם חותמים".

"ראשית תפסיק לתת להם לאכול, אנו לא פנסיון. ולכן גם אם אנו מעלים אנשים, עליהם להתחייב ללכת לאן שאנו נשלח אותם. אם לא ימלאו את החוזה – ילכו לאן שרוצים", אמר בתגובה משה קול, ראש מחלקת עליית הנוער בסוכנות. "יהודים אלה באים לארץ שהיא ארץ חופשית, אין אני חייב לתת להם אפילו פרוטה אחת! ימותו ברעב, או שיילכו להתיישבות, או שאין לנו שום עסק איתם. לא ניתן להם שום תמיכה ושום סעד. לכן אני מציע: אנו מחייבים את האנשים ללכת להתיישבות, ואם לא רוצים להתיישב – אין הם קיימים בשבילנו".

קשה לצפות בסרט "סאלח" מבלי להתכווץ אל מול חוות הדעת הללו של הגברים הלבנים כל כך, האירופים כל כך, על יהודי מרוקו. גם כשדרעי מראיין את פרופ' אלישע אפרת המנוח, שהיה שותף אז לקבלת ההחלטות בקרב הנהגת המדינה, העולים נתפשים ככלי שקל ונוח לעשות עליו מניפולציה, והבטן מתהפכת: "זה היה צירוף כוכבים מעולה", אומר אפרת באחד הראיונות בסרט. "כלומר, באה אוכלוסייה בכמויות. כוכב שני: הם היו חסרי הון וחסרי משאבים, זאת אומרת שאתה יכול לעשות איתם מה שאתה רוצה. כוכב שלישי: יש לך פתאום שטחים של מדינה שכבשת ב–1948, שטחים בלי סוף ואוכלוסייה בלי יכולת התנגדות – זה צירוף הכוכבים הטוב ביותר שהיה למדינת ישראל אי פעם".

הסרט מראה כיצד העולים הובלו באוטובוסים היישר מהאונייה לעיירות הפיתוח מבלי שאיש שאל לדעתם וכיצד אנשי הסוכנות התעלמו ממחאותיהם והכריחו אותם להישאר ביישובים הנידחים שאליהם הגיעו. עדות מצמררת במיוחד הותיר אחריו לובה אליאב, שכיהן כיו"ר צוות הקמה של חבל לכיש: "הם לא רצו לרדת. נתתי הוראה לנהג שיפעיל את הכפתור, והמשאית היתה מתרוממת והם נשפכו על הרצפה. המשאית יצאה ואנשים נשארו על האדמה", הוא כתב.

אם אצל מישהו נותר עדיין צל צלו של ספק כי מדובר היה במדיניות שהיתה כרוכה באפליה גזענית, זה מתפוגג מיד כשהסרט מגיע לשלב שבו הוא מתמודד עם ההתרחשויות בשנת 1957. בשנה זאת, מבהיר הסרט, משתנה פתאום היחס הפטרוני, האינסטרומנטלי והמתנשא של אנשי הסוכנות כלפי העולים. זה לא קרה בעקבות תהליך של התפכחות, חלילה, אלא בגלל שינוי בהרכב האנושי של העלייה. כאשר התחדשה העלייה של יהודי פולין, אנשי הסוכנות החלו משנים את טעמם. מן הפרוטוקולים שמצאו יוצרי הסרט עולה כי אנשי הסוכנות הבינו פתאום כי על העולים הללו הם כבר לא יוכלו להפעיל אותן מניפולציות, תוך ניתוק רגשי מוחלט. הם שיערו כי עולים אלה לא יחזיקו מעמד בערי הפיתוח, ריככו את לבם והחלו להתחשב בעולים וברצונותיהם.

אחרי שהשליכו את עולי צפון אפריקה לעיירות הפיתוח המרוחקות, בניגוד מוחלט לרצון של רבים מהם, מחבקים אנשי הסוכנות את עולי פולין ומחליטים לבנות בשבילם שכונות חדשות במרכז הארץ. למשל, שכונת רמת אביב בתל אביב. ואם בעיירות הפיתוח שוכנו העולים בדיור שנשאר בבעלות המדינה, לא כך היה במרכז. בעיירות הפיתוח התגוררו רבים מהתושבים בדיור ציבורי, שילמו שכר דירה נמוך יחסית במשך עשרות שנים, והבעלות על הנכס נותרה בידי החברות המשכנות (דוגמת עמידר ועמיגור). לעומת זאת, במרכז הארץ היו שכיחים שני מסלולי דיור אחרים: שיכון ותיקים ושיכון עובדים. כאן הסכומים החודשיים ששילמו הדיירים תמורת המגורים חושבו כפרישת תשלומים של עלות הנכס, כך שכעבור שנים עברו הדירות הללו לבעלותם של הדיירים. כדי לקבל דירה בשיכון ותיקים או בשיכון עובדים צריך היה להיות חבר באיגוד עובדים מסוים (ההסתדרות למשל) ולעבור ועדות קבלה, והסיכוי של מזרחים לעבור אותן היה קלוש. במציאות הנדל"נית הישראלית של העשורים האחרונים במרכז הארץ, מובן שמדובר בעסקה לא רעה מבחינת העולים שקיבלו תשורה נאה מהמדינה. "סאלח" מבהיר כי אין מדובר באפליה נקודתית ומקרית, אלא באפליה ממוסדת ומערכתית, שהשלכותיה ניכרות בפערים העדתיים והמעמדיים גם בישראל של ימינו.

"בהתחלה הם שלחו גם את הפולנים לעיירות הפיתוח. היה ניסיון להיות קשוחים עם כולם באופן שוויוני, אבל בישיבות סגורות של הסוכנות רואים שהם התרככו מול האנשים שהיו דומים להם", מציינת יובל. "מישהו שם אמר, 'בואו נהיה הגונים, פה סביב השולחן יש פולנים ורוסים, והלב שלנו נפתח כלפי העולים האלה'. כלומר, הם מכירים בכך שהם לא נוהגים אותו דין בעולים בעלי הפולקלור הזר והמוזר, ובמי שנראו בעיניהם כשארית הפליטה שהם מצילים. בסוף הישיבה ההיא אחד אומר, 'בואו נגיד את האמת, יש לנו סנטימנט לאנשים הללו'".

"לא מעט אנשים שואלים אותי למה אני ממשיך לחפור בעבר", אומר דרעי. "חשוב לי להגיד שמעבר לדור ההורים שלי שהוא דור מדבר שכבר ויתר, זה גם הסיפור של הדור השני והשלישי, של מאות אלפי ומיליוני אנשים במצטבר, שנצרבו בעיירות הפיתוח. כל כך הרבה אנשים הושפעו מהחטא הקדמון הזה של 'פיזור האוכלוסייה', וזה השפיע עמוקות על היכולת שלהם לזכות בדיור הולם ובהשכלה. במשפחה שלנו, למשל, היחיד שנשאר בירוחם מתוך עשרה אחים זה אחי הבכור, שבגיל 15 נשלח ללמוד בבית ספר שהוקם בתוך מפעל פניציה, ויחד עם עוד רבים אחרים הוסלל להפוך לפועל. היום הוא בן 63 ועדיין עובד שם במפעל. כך שהצליחו להסליל אותו, ויש לכך השלכות דרמטיות על חייו, על תלוש המשכורת שלו ועל היכולת שלו ושל ילדיו לצאת מתישהו מירוחם. אז אני חושב שזה מבהיר למה צריך להפסיק לשאול את השאלה המעצבנת הזאת של למה אתם שוב עוסקים בעבר".

את הסיפור שנפרש ב"סאלח, פה זה ארץ ישראל" כל ישראלי חייב להכיר, מאמין דרעי. כי אין מדובר רק בהיסטוריה רחוקה, אלא בתהליכים שההשלכות שלהם מלוות את החברה הישראלית עד היום. "הגיע הזמן לנער מעצמנו את כל מה שחשבנו שאנחנו יודעים על ההיסטוריה ישראלית, ולהבין שקרה פה משהו גדול, מכונן, שהוביל את המדינה הזאת בהרבה מובנים למקום שבו היא נמצאת היום: לפערים הבלתי־נתפשים בין מזרחים לאשכנזים, למקום שבו הפריפריה נמצאת היום מול המרכז. ברור לי שהסרט הזה יישב על קרקע די פורייה בכל הנוגע לשיח העצבני שמתנהל היום בין מזרחים לאשכנזים, אבל דווקא מהמקום הזה חשוב לי שכולם יכירו את את הסיפור האמיתי. כי זה סיפור שהוא לא רק הסיפור של הורי, אלא הסיפור של כולנו".

לצד שורה ארוכה של פרוטוקולים שמשליכים את הצופים אל אחורי הקלעים שבהם התקבלו ההחלטות הגורליות על פיזור העולים ברחבי הארץ, דרעי גם חוזר בסרט אל הוריו וחבריהם בירוחם ומנסה לדלות מהם כמה שיותר פרטים על המסלול שעברו הם בדרך אל עיירת הפיתוח. אמו מספרת לו בין היתר על המרד שהנהיגה על האוטובוס, כשסירבה לרדת ולהתיישב בעיירה המדברית. קשישים אחרים מספרים כיצד הובאו שוטרים כדי שיורידו אותם בכוח מהאוטובוס, וכיצד אנשי הסוכנות שיחדו אותם כדי שישכנעו עולים אחרים שכדאי להם להישאר במקום הזה. סצינה מרגשת במיוחד מתרחשת באולם קולנוע קטן בירוחם, שבו מציג הבמאי לחבורת הקשישים את קטעי הפרוטוקולים שליקט לאורך שנים, בעזרת התחקירניות טליה אלוני ורנן יזרסקי – שורה ארוכה של קטעי טקסטים יבשים וענייניים כביכול, שחושפים לפניהם לראשונה את סיפורם שלהם, כפי שהוא נראה מנקודת המבט הנצלנית והמתנשאת של האנשים שקלטו אותם במדינה הצעירה.

"מה שנאמר עד היום בשיח המזרחי על הנושא הזה נשען בעיקר על תחושות מוצדקות של תסכול, אבל לא על עובדות", אומר דרעי. "לנו היה חשוב לספר סיפור שמנקה את התסכול ואת כל רעשי הרקע ולומר: יש פה סיפור חדש. מבחינתי הוא חשוב בשתי רמות: האחת, לעדכן את ההיסטוריה הישראלית מתוך עובדות, מתוך טקסטים חדשים שחושפים הסיפור כפי שהיה, שחור על גבי לבן. והשנייה, להביא עדויות של עולים שלא נשמעו עדיין, כי העולים מדור ההורים שלי לא הבינו לגמרי מה קרה שם. ובאמת בסרט, כשאני מדובב את העדים – שזה בעצם הדור של הורי – אני יושב מולם ואומר להם: אל תספרו את הסיפור שוב מהמקום הפולקלוריסטי שרבים מכירים, אלא תחפרו בזיכרון שלכם לרגע ותנסו להבין איך כל מה שמסופר בפרוטוקולים הללו, מתחבר לסיפור שלכם.

"הם מעולם לא סיפרו, למשל, איך ברגע אחרי שהתפכחו והבינו היכן הם נמצאים, בלב המדבר, הם התחילו להבין מה קרה וניסו לצאת משם, אבל אז איימו עליהם שאם ירצו לצאת מהמקומות הללו הם ייאלצו להחזיר את הכסף שאין להם, שהסוכנות נתנה להם, ואיך איימו עליהם שלא יוכלו לקבל עבודה ודיור במקום אחר. ההנהגה שימרה אצל בני העלייה הזאת את ההלם והבהלה באמצעות כל מיני סנקציות, וזה משהו שהם לא סיפרו. וכשהם מתארים את תהליך הובלתם בכחש, מרגע יציאתם את הבית במרוקו ודרך העברתם מהאונייה אל הכפר בתהליך מסמא, כדי שהם לא יבינו מה קורה – רואים שהיה פה שקר מודע, תהליך הונאה מודע של אנשי הסוכנות. ומבחינת דור ההורים שלי, רק עכשיו, כשהם ישבו מולי וסיפרתי להם מה נאמר בחדרי חדרים, הם פתאום הבינו למה נהג האוטובוס ישב שם ושיקר להם, ולמה כשהם שאלו 'לאן לוקחים אותנו' היתה שרשרת ארוכה של בעלי תפקידים שנועדה להטעות אותם. כשחזרתי לבני הדור הזה וניסיתי לחלץ מהם את הסיפור כפי שבאמת היה, הבנתי שגם הם לא באמת ידעו מה קורה, ושאותה עלטה שהם היו שרויים בה מלווה אותם בעצם עד היום".

אף שמדובר באלמנט לא קולנועי בעליל, קטעי הפרוטוקולים המשובצים לכל אורכו של הסרט הם המקנים לו עוצמה דוקומנטרית מפעימה. לראות את המלים ולדעת שכך בדיוק הן נאמרו מפי חברי הנהגת המדינה, לשמוע אותן (הקריין שנבחר למשימה הוא ירון לונדון) ולהבין כי לא מדובר בפרשנות או במניפולציה על הטקסטים, אלא בדעות ובעמדות המדויקות שהביעו אז מקבלי ההחלטות – לצופים לא נותרת הרבה ברירה אלא להתחלחל ולתהות כיצד זה שהדברים נחשפים רק כעת.

בראיון שהתקיים באחרונה, גלעזר ויובל – שלאורך השנים שימשו בתפקידי עריכה בכירים בעיתונים המובילים ובתוכניות תחקירים בטלוויזיה, ובין היתר כיהנו כעורכי העיתון "מעריב" בשנים 2007–2009 – מסבירים שחלק מן הדברים כבר הופיעו בצורה כזו או אחרת במחקרים אקדמיים, אבל לא הגיעו לידיעת הציבור הרחב, ואילו אחרים נחשפו רק באחרונה מפני שעד לשנים האחרונות היו עדיין שמורים בגנזך המדינה תחת חיסיון ולאיש לא ניתנה גישה אליהם.

"כעיתונאים, לעתים רחוקות מזדמן לנו להיות זבוב על הקיר. כולנו חולמים לקבל לידיים את ההקלטות של ביבי ונוני, או משהו דומה, להיות הזבוב על הקיר שרואה איך הדברים האלה קורים. אבל זה כמובן דבר מאוד נדיר, ובדרך כלל עיתונאים ניזונים ממנגנון משוכלל ומורכב של דיסאינפורמציה ומחומר שמוזרם לעברם מגורמי עניין שונים", אומרת יובל. "צריך להיות עיתונאי ממש טוב כדי להצליח לגרד את תחתית החבית ולמצוא גם את מה שלא מספרים לנו. אבל פרוטוקולים היסטוריים דוגמת אלה שמופיעים בסרט מאפשרים לנו להפוך לאותו זבוב על הקיר. בפרוטוקולים הללו מדברים אנשים שנמצאים בחדרים סגורים, מרגישים מוגנים ולכן אומרים את האמת. הם יודעים שזה חסוי, הם לא חושבים שמישהו ישמע את מה שהם אומרים, ולכן מרשים לעצמם לומר את מה שהם שחושבים. אם בוחנים את העיתונות של אותה תקופה, רואים שהיא מספרת סיפור אחר לחלוטין. לכן, כשאת מקבלת את הפרוטוקולים הללו לידייך, את לפתע הופכת להיות הזבוב על הקיר. ומבחינתנו, כמי שבחרו לעסוק בעיתונות חוקרת, אין סתירה בין זה לבין מחקר היסטורי שקורע את המסכה מעל נרטיבים שסיפרו לנו בעבר".

לבה רותחת

עד שנת 2000 כמעט דבר לא פורסם, מפני שעל הפרוטוקולים הללו הוטל חיסיון של 50-70 שנה. לכן כל השיח ההיסטורי־סוציולוגי הישראלי עד אז לא הכיר את החומרים הללו והתרכז סביב התמה של "אופס, טעינו", מבהירים יובל וגלעזר. מאז אמנם היו כמה אקדמאים שהניחו יד על פרוטוקולים שהחיסיון הוסר מעליהם, אבל "סאלח" מצליח לראשונה לרכז קטעים נבחרים ונרחבים מתוך החומר הזה, ולארגן אותו בצורה שהיא ברורה ונגישה לציבור הרחב, ולא רק לקומץ אקדמאים (היועץ האקדמי של הסרט היה פרופ' ארז צפדיה ממכללת ספיר).

"לנו היה מזל כי הגענו אל הארכיונים ב–2015, אז נחשפו לפנינו פרוטוקולים נוספים, כאלה שהאקדמאים עדיין לא כתבו עליהם. וחוץ מזה, המתודה העיתונאית שונה. אנחנו למשל הלכנו לארכיון המשטרה. ללכת לבדוק מידע במשטרה זה רפלקס עיתונאי, וזה משהו שהחוקרים באקדמיה לא חשבו עליו", אומר גלעזר. "ויצאנו גם לחפש חומרים בקטעי עיתונות. התחקירנית שלנו מצאה למשל בספרייה הלאומית ביטאון פנימי של מחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית, ובו פורטו כל הדיונים הפנימיים, הישיבות, הפורומים, ומשם לקחנו חלק גדול מהציטוטים. מעבר לכך, צריך לזכור שחוקרים אקדמאים מתרכזים בדרך כלל בפרשנות. הם לוקחים שבריר ציטוט ונותנים אותו כדוגמה לתזה שלהם שאותה הם מציגים במאמר. לעומת זאת אנחנו, כעיתונאים, אוהבים לתת לדברים לדבר בשם אומרם, אנחנו אוהבים את החומר הגולמי ואת הכוח שיש לו. ולפעמים, כשאתה מביא את הפרוטוקול במלואו, הדברים חזקים יותר מכל תזה מלומדת שתשפוך עליו".

דרעי, בן 41, יוצר דוקומנטרי מנוסה ומוערך, נולד כאמור בירוחם והוא הצעיר מבין עשרה אחים במשפחתו. כיום הוא מתגורר בתל אביב, אבל במשך השנים חזר בסרטיו שוב ושוב לצור מחצבתו. בין היתר ביים את "גם בירוחם יש היפרנטו" (2000), שעקב אחר מאבק פוליטי לכיבוש ראשות המועצה המקומית, "עכשיו תורי" (2004) שסיפר על קבוצת תושבי ירוחם שנבחרו לשחק בסרט קולנוע, "תגיד אמן" (2005) שתיעד לאורך חמש שנים את תהליך יציאתו מהארון מול בני משפחתו, ואת הדרמה "חתה יסבח סבח" (2004) שזכתה בפרס האקדמיה לדרמה הטלוויזיונית הטובה ביותר, התבססה על סיפור חייה של סבתו ותיארה בעלת סלון כלות בעיירה דרומית שמתמודדת עם שלל אתגרים.

לצד שורה ארוכה של כתבות ל"אולפן שישי", "עובדה" ועוד, ביים דרעי ב–2011 גם אחד מפרקי סדרת התעודה "העם הנבחר", שבה יצא להפגיש את המגיש האשכנזי ירון לונדון עם תושבים מרוקאים בירוחם, והוציא תחת ידיו מפגש טעון, שיצר מיני קוסמוס טלוויזיוני עצבני וסוער במיוחד של השסע העדתי. "הפרק הזה עורר הרבה הדים, ואני חושב שאז הבנתי את הממדים של הזעם הזה בפעם הראשונה, הבנתי איזו לבה רותחת עדיין רוחשת מתחת לפני השטח, ועד כמה השסע הזה עדיין מפעפע ובועט. אבל רק עכשיו, ב'סאלח', קיבלתי את התשובות ללמה זה כך, למה השיח העדתי נראה היום כפי שהוא נראה, למה הזעם עדיין קיים שם ולמה הכאב עדיין מפלח".

המשמעויות של אותה תוכנית משנות החמישים ל"פיזור אוכלוסייה" – שם שנשמע כל כך תמים, ענייני ויבש – מהדהדות בחברה הישראלית עד היום. "בדור של החברים שלי, בדור השני והשלישי של העולים, זה ניכר באופן מאוד ברור", אומר דרעי. "מאוד ברור מה קרה כאן, לאנשים הללו הרי עדיין אין זכות בחירה אמיתית, וההדים של התוכנית הזאת עדיין נמצאים פה באופן שפעמים רבות מונע מהם לגור היכן שהם רוצים, לעבוד במה שהם רוצים ולהתפרנס ולהרוויח כפי שהיו רוצים. מכל כך הרבה אנשים בני גילי נמנעת היכולת לחיות כפי שהם היו רוצים, ואני לא בטוח שהם מבינים את השורשים של הפערים הללו ואת הקשר העמוק שלהם לתוכנית פיזור האוכלוסייה".

דוגמה בולטת לכך בסרט היא אותו הבדל בין הדיור הציבורי שקיבלו יוצאי צפון אפריקה בעיירות הפיתוח לבין הדירות שקיבלו העולים מאירופה במרכז הארץ. מהראשונים נמנעה כאמור האפשרות למכור את דירותיהם ולשלשל את התמורה לכיסיהם, ואילו האחרונים יכלו להשתמש ברכוש שקיבלו מהמדינה כדי להתבסס ולרפד את ילדיהם מבחינה כלכלית. "נקודת הפתיחה שלהם אחרת לגמרי", מדגיש דרעי. "בניגוד להורי, ההורים שלהם פשוט עלו למקום הנכון".

הוא מקווה שקהל גדול ככל האפשר יצפה ב"סאלח". "זו יומרה גדולה, אבל אני מתפלל שהסרט הזה יצליח לשנות משהו אצל האנשים שיצפו בו, לא משנה מאין הם באים, מה הסיפור שלהם ומאין באו הוריהם. אני מקווה שאחרי שיצפו בו הם יבינו סוף סוף מה באמת קרה כאן, כי רק כך תוכל להתחיל תנועה אמיתית ועמוקה של שינוי. ושינוי כזה יוכל לקרות אך ורק אם השיח העדתי, שהוא הרבה פעמים מתלהם, יתחיל סוף סוף להתבסס על עובדות ועל הסיפור האמיתי".

לקריאת המאמר המלא בהארץ ליחצו כאן

על שודדי רכוש וספסרים מתוך הבלוג של צבי גיל באתר רשימות

אוגוסט 4, 2016

צבי גיל פרסם באתר רשימות פוסט על שימוש פוליטי וציני של אנשי ציבור ברכושם הגזול של יהודים שהגיעו כפליטים ממדינות ערב. בפוסט הזה אני לא רוצה להתייחס לסיפורם של יהודי ערב, הגבתי ישירות בבלוג של צבי גיל. מה שחדש לי זו הסוגיה של החרמת רכושם של יהודי אירופה.הנה הציטוט מהבלוג של צבי גיל

[..] באותו דיון על הרכוש היהודי במדינות ערב אמרה ח"כ ענת ברקו : "אירופה חייבת להכיר בכך שיש כאן פליטים יהודיים. אין פליטים עם דם כחול. אם רוצים להכיר בערבים הפליטים, חייבים להכיר גם בפליטים היהודים. אני רואה גם בעצמי בת ליהודים פליטים עיראקים".

יפה אמרה. אבל ח"כ ברקו כנראה לא מודעת לעובדה שלפני שמבקשים מן האירופים לפעול להשבת רכוש יהודי במדינות ערב, יש לבקש אותם תחילה להחזיר רכוש יהודי באירופה. הכוונה לרכוש יהודי עצום במזרח אירופה. מאז 1990 עם נפילת המשטר הקומוניסטי, הממשלות שם אימצו גם את ההלאמה הנאצית וגם הקומוניסטית ומחזיקים ברכוש יהודי רב. רוב מדינות מזרח אירופה אם לא כולם הם לא רק באירופה אלא באיחוד האירופי. אותן מדינות, בעיקר פולין שבה הרכוש, הפרטי והציבורי,נאמד בין 35-40 מיליארד דולר, נשדד, ואין לי הגדרה אחרת, והממסד, גם הליברלי ולא מכול שכן הלאומני,דורך ברגל גסה על הצדק שבהחזרת הרכוש. מן הרגע הראשון לאחר פרוק העול הקומוניסטי, הממסד הפולני נהג בכחש ובמרמה, בין בזריעת מוקשים בדרך לתביעות פרטיות, בין בחקיקת חוקים, או באי ביטולם, גם עקב תביעות פרטיות וגם מול הארגונים היהודיים. שוד לאור היום, והעולם, כולל ארה"ב, לא פועלים נמרצות לתיקון העוול הזה. איזו דוגמה זעירה. אני השלכתי אבן קטנה לאוקיינוס זה. פניתי למשרד החוץ הפולני בנוגע לרכוש של משפחתנו בעיר הולדתי זדונסקה וולה, והופניתי לעירייה. פניתי לעירייה והופניתי למשרד החוץ. וזה לא חריג. זה הכלל. הפולנים מצטיינים ,בין היתר ,בהתכחשות. יש מהם שמתכחשים לרצח של אלף ושש מאות יהודים על ידי הפולנים בעיירה יֶדוָובנה, בעת השלטון הנאצי,והפרטים מתועדים בספרו של ההיסטוריון יאן תומש גרוס.

לפוסט המלא של צבי גיל כאן

הלילה בו הועלו תושבי מעברת כפר סבא למשאיות

יולי 9, 2016
הלילה בו הועלו תושבי מעברת כפר סבא למשאיות
מאת עופר אדרת

פורסם ב – 08/07/2016 06:00

ב–1953 פונתה מעברת כפר סבא תחת מעטה סודיות, בלי שניתנה לתושביה שהות לאסוף את חפציהם. הסיבה: שמועות על פעילות קומוניסטית. לאברהם שמה זה הזכיר את הפוגרום ביהודים בעיראק

פרופ' אברהם שמה זוכר היטב את הלילה החורפי במחצית הראשונה של חודש פברואר 1953. 63 השנים שחלפו מאז לא הקהו את הכאב ולא מחקו את הזעם ותחושת ההשפלה. בבואו לתאר את מה שראו עיניו באותו לילה, הוא לא מהסס להשתמש במלים כמו "גסטפו" ו"דיקטטורה".

שמה, היום בן 73, היה אז ילד בן תשע, בן שביעי למשפחה בת 11 נפשות, שעלתה לישראל ב–1951 מעיירה קטנה ליד בבל בעיראק. אחרי כמה תחנות, שוכנה משפחתו במעברת כפר סבא. המעברה, שקמה בקיץ 1950, נועדה במקור לאכלס כ–300 משפחות באופן זמני, אך בשיאה גרו בה, בצפיפות רבה, באוהלים ובצריפונים, בין 5,000 ל–6,000 עולים — כשליש מתושבי כפר סבא אז.

לילה אחד התעורר שמה למשמע רעש מחריש אוזניים. בשיחת טלפון מארצות הברית, סיפר כי "תערובת של הפתעה מוחלטת, בהלה ופחד איבנו אותי". הוא נזכר ב"רעש המנועים של הכוח התוקף, שלרגע נשמע כמו טנקים משוריינים", ואיך חשש ש"בן רגע ימחצו את גופי הדק במיטתי בצריפנו העלוב".

כשיצא מן הצריף ראה שיירה של משאיות צבאיות. שוטרים וחיילים שהגיעו למעברה החלו להעמיס עליהן את יושביה — כמה אלפי עולים חדשים מעיראק, מאיראן ומדינות צפון אפריקה. "חרדה וטרור התלבשו עליי כמו בעת הפוגרום המוסלמי על ביתנו בעיראק, רק כמה שנים קודם לכן", הוא סיפר. בזיכרונו הוא עדיין רואה את "המשאיות מלאות החיילים ונשק בידיהם", כדבריו. "החיילים קיבצו את תושבי המעברה המבוהלים והדפו אותם לתוך משאיות ריקות, בלי לאפשר להם לקחת עמם את חפציהם. התושבים שהתנגדו אוימו שמכוניות המשטרה, שחנו לא הרחק, יובילו אותם לכלא".

צילום: ארכיון עיריית כפר סבא

אביו התקשה להאמין למראה עיניו. "יהודים משתמשים באותם האמצעים שבהם השתמשו אנשי הגסטפו נגד יהודים. אפילו הפוגרום המוסלמי בנו בעיראק לא היה כל כך ברוטלי ואכזרי. לפחות אז באו להגנתו חברים מוסלמים", אומר שמה. "רק כשראיתי במו עיניי ושמעתי במו אוזניי את הצעקות והבכי של הגברים, הנשים, הזקנים והטף הנדחפים לתוך המשאיות — התחלתי להבין שעיניי אינן מתעתעות בי".

כמה שניות לאחר מכן שמע מלים מקוטעות ובלתי מובנות לו, שבקעו מהרמקולים בחוץ. כל מה שהצליח לפענח היה "פירוק המעברה". במידה מסוימת הוקל לו, כשהבין כי "התוקפים הם יהודים, משלנו, ולא ערבים או אנשי גסטפו". עד מהרה התחלפה החרדה מאירוע ביטחוני בכעס על הרשויות: "הממשלה הנאורה הפעילה את הצבא והמשטרה כדי לדחוס מאות משפחות לתוך משאיות, שפינו אותם בכוח, כפי שפונו יהודי אירופה פחות מעשר שנים קודם לכן", הוא אומר.

תושבי המעברה פוזרו ברחבי הארץ. כשחיפש את סבו, סבתו ודודיו, נאמר לשמה כי הם פונו לרמלה. "כך משפחתנו המורחבת פורקה שנית — הפעם בידי אשכנזים משלנו, שהאמון בהם התמוסס במהירות כמו העננים של אותו בוקר", הוא אומר. "זה היה שוק. לא האמנתי שבמדינה דמוקרטית וסוציאליסטית, שכביכול אכפת לה מתושביה, מתנהגים ככה לאנשים וליהודים".

צילום: אברהם שמה

האירוע שמתאר פרופ' שמה, מומחה למינהל עסקים שמלמד וחי בארצות הברית, לא נכנס לספרי ההיסטוריה. הוא נדחק לשוליים, כמו אירועים רבים אחרים, אך נותר בזיכרון מי שהיו שם. בימים אלה, כששבה ועלתה על פני השטח פרשה עגומה אחרת מאותה תקופה, פרשת היעלמותם של ילדי תימן, נזכר פרופ' שמה באופן שנהגו הרשויות בו ובמשפחתו.

עדות לפרשה זו נמצאת גם בספר "ימי כפר סבא — הכפר שהיה לעיר", פרי עטם של כמה כותבים ובראשם ההיסטוריון ד"ר דן גלעדי, בן המושבה, אשר כולל קטעי מסמכים רשמיים, מכתבים, מחקרים, תמונות ויומנים. "עדי ראייה סיפרו על בהלה נוראה בקרב העולים", נכתב בספר. "הפתאומיות שבה בוצעה הפעולה מנעה מהעולים להבין את המתרחש וגם לארוז את חפציהם. וכך, בליל חורף, ללא הסברים, פוזרו העולים במקומות שונים בארץ כשרק כסותם לעורם".

הפינוי הפתאומי, שנעשה תחת מעטה סודיות, לא זכה להדים בתקשורת וגם לא להתייחסות פוליטית. המסמך הכתוב היחיד המעיד עליו הוא דיון שהתקיים ב–18 בפברואר 1953, במועצה המקומית כפר סבא. ירדנה ויזנברג, מנהלת המוזיאון והאחראית על תיק הארכיון ותיעוד העיר, שומרת את הפרוטוקול מאותו דיון בארכיון העירוני.

עיון בו מספק הסבר לסיבה שהביאה את הממשלה לפרק את המעברה באופן כזה, באישון לילה: "מר סורקיס (מרדכי סורקיס, ראש העירייה הראשון של כפר סבא, ע"א), מוסר כי נקרא בשבת לפני השבוע, למ"מ ראש הממשלה, מר לוי אשכול, ונמסר לו על ההוראה לפינוי המעברה", נכתב שם. כלומר, ההוראה על פינוי המעברה באה מגבוה. לפי הפרוטוקול, נאמר לסורקיס "כי הסיבה היא ביטחונית. הצבא דרש לפנות את המעברה תוך 24 שעות".

המלה "ביטחונית" מופיעה בפרוטוקול פעמים נוספות: "לפני הקמת המעברה, נאמר כי מבחינה ביטחונית אין המקום מתאים למעברה", אמר אחד המשתתפים בדיון. "הפעם נוסף גם המומנט הביטחוני", הוסיף אדם אחר. מה היתה אותה "סיבה ביטחונית"? משתתף בישיבה סיפר (לפרוטוקול) על "שמועות שנפוצו", ולפיהן "40 מסתננים נמצאים בתוך המעברה", והוסיף: "הקומוניסטים הם אלמנט מסוכן במיוחד בגבול המדינה, ויש לקומוניסטים קשר עם הערבים מעבר לגבול".

צילום: אברהם שמה

בדיון שהתקיים במועצה מחה אחד מחבריה, יצחק שושני, על "הפינוי הפתאומי בלא הכנה נפשית לכך", אך גם גינה את "התגובה הבלתי הולמת של רבים מתושבי המושבה, וההשמצות שליוו פינוי זה בצורה אנטישמית".

עיון במסמכים מגלה כי ההחלטה על פינוי המעברה נבעה מחשש מפעילות קומוניסטית במעברה, ששכנה ליד קלקיליה וג'לג'וליה הערביות. באותן שנים הגיעה לשיא המתיחות בין מדינת ישראל הצעירה לברית המועצות, והתחזקו המאבקים הפנימיים בין השלטונות לשמאל הרדיקלי. אירועים כמו מאסר הרופאים היהודים במוסקבה ופיצוץ השגרירות הרוסית בתל אביב — שניהם בתחילת 1953 — ליבו את החשש של הממסד הפוליטי־הביטחוני בארץ "מפעילות חתרנית פרו־סובייטית של יסודות שמאלניים קיצוניים וקומוניסטיים, מאגירת נשק ומהסתה", נכתב בספר של גלעדי.

השלטונות, כך נראה, חששו כי המעברה משמשת מקום לפעילות קומוניסטית, שעלולה היתה, להשקפתם, לחולל התפרצויות אלימות ופעילות חתרנית נגד השלטון. שמועות נוספות שהופצו באותה תקופה עסקו בקשרים פליליים בין משפחות מהמעברה לערביי קלקיליה. "מי היו אותם 'יסודות חתרניים'?", אומר שמה, "כמה קומוניסטים שהתחילו לשאול שאלות — למה אין עבודה? למה אין שירותי בריאות. כנראה שהממשלה הרגישה מאוימת".

שמה התגבר על הטראומה. הוא סיים תיכון בכפר סבא ולמד מדע המדינה ומינהל עסקים באוניברסיטה העברית בירושלים. ב–1970 יצא לארה"ב, שם המשיך לדוקטורט והיום הוא חי עם משפחתו בדנוור קולורדו, ומלמד באוניברסיטת ניו מקסיקו. זיכרונותיו מהמעברה יפורסמו בקרוב בספר פרי עטו, "למצוא בית".

בעיריית כפר סבא מזמינים כעת את זקני העיר לחטט בבוידעם ולפתוח את האלבומים המשפחתיים בחיפוש אחר תמונות ומסמכים מימי המעברה. ב–15 בספטמבר ייערך בעיר אירוע מיוחד בסדרה "צנע צנע — סיפורי מעברות", בהנחיית יוסי אלפי, שבו יופנה הזרקור למעברה הנשכחת, שפונתה ביום אחד.

"כיצד קרה שאירוע כה חריג ודרמטי לא עורר הד ציבורי־תקשורתי כלשהו? לא בין מתיישבי כפר סבא עצמה ולא בתוך הציבור הישראלי הרחב?", תוהה ד"ר גלעדי בספר. "האם נבעה השתיקה מתדמיתם הציבורית הירודה ויוקרתם החברתית הנמוכה של העולים החדשים? האם נבלע האירוע בתוך שאר האירועים שהמדינה נאבקה בהם בשנותיה הראשונות? ואולי היו אלה באמת הדאגה לשכונה השוכנת קרוב לגבול והחשש ממחאה ומחוסר שקט העלולים לעודד פגיעה ביטחונית בתושביה?".

למאמר בהארץ כאן

מה עומד מאחורי ההתנגדות החרדית לציונות מאת ישי רוזן-צבי/בן דור לשם

יוני 8, 2014
מה עומד מאחורי ההתנגדות החרדית לציונות
מאת ישי רוזן-צבי

פורסם ב – 05/06/2014 10:41

הספר "ההתנגדות היהודית לציונות" היה יכול לעורר דיון בשאלה כיצד הפכה הציונות לדת חדשה, אבל במקום זאת מוצגת בו רק האופוזיציה החרדית

ההתנגדות היהודית לציונות
יעקב ראבקין. הוצאת פרדס, 
תירגם מאנגלית: פנחס זידמן, 
307 עמ', 96 שקלים

בליל יום העצמאות האחרון נסעתי במכוניתי וביקשתי לחמוק מן המערכונים המסורתיים שבתחנות הרדיו (בייחוד משום שבאתי מן הטקס האלטרנטיבי בירושלים, שבו ניתן פתחון פה לכל אלה שגם השנה אין להם עצמאות). חיפשתי משהו אחר; דין וחשבון על תוכן היום הזה או על המקום שאנו עומדים בו לאחר 66 שנות מדינה. רק שתי תחנות רדיו בממיר שלי הציעו אופציה כזאת: רדיו "קול חי" ורדיו "קול ברמה" החרדיות. אלא שהדיון בהם היה סטריאוטיפי ושטחי אפילו יחסית לרדיו, ונותר בשאלה אם ראוי או לא ראוי לומר הלל בבית הכנסת.

תחושה דומה היתה לי למקרא ספרו של יעקב ראבקין: זה דיון חשוב, שאינו נשמע במקומותינו, אך הוא מבוצע באופן פשטני וקריקטורי למדי. מזמן לא הצטערתי על ספר שאינו כתוב טוב כמו בפעם הזאת. נתחיל מכך שאין זה ספר על ההתנגדות היהודית לציונות, אלא על ההתנגדות החרדית. למרות אזכורים פה ושם של הוגים רפורמיים, של "הקהילות הספרדיות", "ההיסטוריונים החדשים" ואפילו סתם שמאלנים (מאברהם בורג ועד טוני ג'אדט), ראבקין מעוניין במובהק בהתנגדות מסוג מסוים אחד. לא בהתנגדותם של יהודים, ואף לא בהתנגדות בשם היהדות, אלא רק זו ש"בשם התורה". אין בו כמעט מקום לאלטרנטיבה של ההשכלה, של הבונד, של דיאספוריסטים למיניהם; אין בו הבחנה בין מי ששולל לאומיות בכלל, לאומיות יהודית, או את האופי הספציפי שקיבלה במימושה הציוני והישראלי. גם ביחס לכתיבה החרדית אין הבחנה בין הגות, דרשות ופובליציסטיקה.

הקריאה בספר משרה תחושה משונה. למרות יומרתו ההיסטורית ("תולדות ה…") והאנליטית, אין בו ניתוח ביקורתי היסטורי, סוציולוגי או משטרי. אף הכתיבה התיאורית בו אינה חורגת מרמה עיתונאית. די להשוות את תיאור הביקורת החרדית על חילון השפה בפרק "זהות חדשה" לאנליזות מעמיקות של תופעה זו (ראו למשל עודד שכטר, "לשונם הטמא שקראוהו עברית", "מטעם" 2) כדי להבין את מגבלות כוח הניתוח בספר שלפנינו. צלחתי לא מעט עמודים מתסכלים, עד שהבנתי לבסוף שהספר הוא מניפסט ("הגיע הזמן לנטוש את אשליית הגדוּלה ותחושת ה'כל יכול' ולגלות מחדש את חוט הזהב שהתווה דרך לדורות רבים של יהודים").

 

המחבר מבקש לשנות את הדימוי הריאקציונרי של האנטי ציונות החרדית ("שומרי החומות") ולשוות לה רלוונטיות; לשכנע את הקוראים שיש בה ממש, שעלינו להקשיב לה. הוא עושה זאת בכמה דרכים: בטענה שההתנגדות מבוססת היטב במסורת היהודית, שהיא דומה למדי להתנגדות חילונית, שבסיסה למעשה הומניסטי, ושהיא רבת פנים, יציבה ואף "מסרבת להיעלם".

"על רקע עשרות אלפי הקורבנות של הסכסוך הישראלי־ערבי" כותב המחבר, "נימוקיהם של מתנגדי הציונות הדתיים, שעדיין נותרו במיעוט, נשמעים בישראל באופן יותר משכנע". "נשמעים" במובן של: ראוי להם שיישמעו. על כן מדגיש המחבר בייחוד את הטיעונים של שלומי אמוני ישראל שעשויים להתקבל גם על ידי מי שאינם כאלה, כגון המיליטריזם הציוני, המשיחיות, עידוד האנטישמיות וליבוי השנאה הערבית, דיכוי כל ביקורת כלפי ישראל, פגיעה ביהודי העולם והנאמנות הכפולה שהציונות כופה עליהם.

הספר כתוב באופן אימפרסיוניסטי למדי, ומשלב בין סיפור דברים, עובדות טריוויה ומניפסטים. רוב הדברים (השימוש הציני בשואה, ההיסטוריוגרפיה הסלקטיבית של מערכת החינוך, ההאשמה האוטומטית של מבקרי ישראל באנטישמיות, מיליטריזם חסר רסן) ידועים למדי לקורא העברי, גם אם רחוקים מלהיות מופנמים. לפעמים הם בגדר סתם אמיתות פשוטות ("מתנגדי הציונות מלינים על כך שמנהיגי ישראל משתמשים בתורה וברעיון הארץ המובטחת עבור מטרותיהם"). התרגום מסורבל. ההפניות לא מדויקות (הפניה לתלמוד הבבלי מופיעה פעם כך "סנהדרין 44" ופעם כך "Babylonian, 111a2"; אלה אולי זוטי דברים, אך בספר שמבקש להעלות על נס את עולם התורה זו בושה של ממש).

הטקסט נסמך על מחקר סלקטיבי (האומנם נכון להפנות את קוראי העברית, או האנגלית, בהתייחס לרב קוק, אך ורק לספר ברוסית?) ולא מאוד מעודכן (ישעיהו ליבוביץ חביב על המחבר לא רק כהוגה אלא גם כמסכם מהימן של היהדות ההיסטורית). הוא אינו עוסק בשום הוגה באופן שיטתי, אלא מדלג מאחד למשנהו. הכללות כגון "התכחשות לקשר עם אלוהים מבטלת את התכונה האופיינית היחידה של היהדות" מופיעות לרוב. בקצרה, מניפסט. היש מה לעשות בספר כזה?

שמשון המסכן

יש. ההתנגדות החרדית זרה ומוזרה בעיני רוב הישראלים. היא מוכרת אך רק כקוריוז: בגרסתה התיאטרלית (שריפת דגלים, מפגש עם מנהיגים איראנים) ובגרסה הרכה יותר (אי־עמידה בצפירה). הספר מבקש להציג את המשנה שמאחורי ההתנגדות לציונות. הפעם האחרונה שהדבר נעשה באופן נגיש לציבור היתה לפני 20 שנה בספרו של אביעזר רביצקי, "הקץ המגולה ומדינת היהודים". יש הבדלים רבים בין הספרים – בין השאר משום שראבקין מתיימר, שלא כרביצקי, להתמודד עם כל היבטי ההתנגדות לציונות, לא רק אלה הנוגעים לארץ ולמשיחיות; ומאידך גיסא הוא מתעלם לחלוטין מקונטקסטואליזציה היסטורית או סוציולוגית של ההגות החרדית; אך ההבדל הבולט מכל הוא היחס המחייב, ההרואי כמעט, אל הכותבים החרדיים בספר הנוכחי.

צילום: מיכל פתאל מיכל פתאל

מטרתו המוצהרת, להראות ש"יש לא מעט מן המשותף בין מתנגדי הציונות הדתיים לבין מתנגדיה החילונים", צולחת אך במעט. אופיה הייחודי של ההתנגדות החרדית אינו מאפשר למכנה המשותף להתרומם מעבר לרמה הביקורתית עצמה אל הצידוקים המוסריים והפילוסופיים או אל פרוגרמה כלשהי של תורת המשטר.

מה אם כן יש לישראלים ללמוד מהאופוזיציה החרדית? ודאי שלא על אלטרנטיבות משטריות ועל האפשרות לקיים זהות קולקטיבית שאינה מדרדרת לאתנוקרטיה; הן משום שאין בהגות זו כמעט מחשבה פוליטית, מדינתית, והן משום שבלא הפנמה של מסורות ליברליות, המחשבה החרדית נותרת בבסיסה אתנוצנטרית, לעתים אף גזענית. עיסוקה הוא במה שראוי ליהודים, כדי לשמרם כעם נבחר, לא בביקורת הלאומיות בכלל ולא באפשרות ליצירת מדינה הוגנת.

ובכל זאת יש שימוש בביקורת זו, ובספר שלפנינו בפרט, כמראָה של פולחן המדינה הישראלי; של האופן שבו הציונות נהפכה לדת חדשה. כאשר א"ב יהושע קובע שיהודי התפוצות אינם יהודים שלמים הוא אינו שונה למעשה מהרב שך, שטען שהחילונים ("אוכלי שפנים") אינם יהודים; יהושע רק המיר את דת ההלכה בדת הציונות. העובדה שהתנועות הלא־אורתודוקסיות פורחות ביהדות ארצות הברית אך מתקשות להכות שורש בישראל נובעת מכך שאת הזהות הבסיסית שמספקים שם המסורת, הקהילה, בית הכנסת, מספקים כאן הדגל, השפה והצבא. את האופן שבו הציונות נהפכה לדת חדשה, דת שכוהניה הם אנשי צבא ושאתרי העלייה הרגל שלה הם מצדה ואושוויץ, מדגים הספר באופן נמרץ וציורי למדי.

אלא שהביקורת המוצדקת מובסת כל הזמן על ידי הגישה הקריקטורית להיסטוריה. הספר חוטא שוב ושוב במבט רומנטי על החברה החרדית ועל העולם היהודי הפרה־מודרני ("המסורת היהודית") בכלל. הנה כך למשל: "לאחר חורבן הבית השני עברו חיי היהודים שינוי מהותי, אשר גרר איתו את הרעיון של הימנעות עקרונית משימוש בכוח (…) ערכי השלום והאחווה מהווים ערכים בסיסיים בהשקפה היהודית המסורתית (…) התיעוב המסורתי כלפי המלחמה אינו משתמע לשני פנים".

האמת היא שהיהדות ההיסטורית לא התנגדה תמיד לכוח, ולצד הרתיעה מן המודל של החייל הרומי אפשר למצוא גם הערצה מופגנת (כמו מאות משלי המלך בספרות חז"ל, המשווים את האל לקיסר רב עוצמה ובעל כוח צבאי), הפנמה, ואף ציפייה למרחץ דמים עתידי בגויים (ראו את תיאורי הגאולה הנוקמת בימי הביניים אצל ישראל יובל, "שני גויים בבטנך").

ההבדל המכריע בין כל אלה לבין הלאומיות המודרנית הוא בכך שאלה היו פנטזיות של החלש. הטרגדיה האמיתית היא שהחלש זוכה לצבא החזק ביותר במזרח התיכון (ומן החזקים בעולם כולו), אך נותר בעל תודעה גלותית של קורבן ("שמשון דער נעבעכדיקער", שמשון המסכן, אמר כבר אשכול, אחרון המדינאים המפוכחים שלנו). התודעה הזאת מתוחזקת כל העת בעזרת מערכת חינוך משומנת המעבירה אותנו, שנה אחר שנה, חג אחר חג, בין אנטיוכוס, המן, פרעה, היטלר ואחמדיניג'אד.

לתת לדמיון להשתולל

את ביקורת הציונות צריך להתחיל מדיון משטרי. ציונות, כמו כל לאומיות, היא שם משפחה המאגד תופעות שונות: נרטיב היסטורי, מודל משטרי ותכנים פרטיקולריים. אפשר להיות ציוני בלי לתמוך בחוק הלאום ואפילו בלי לקבל את סיפורי מלחמות האין ברירה על קרבם וכרעיהם. בחברה בטוחה בעצמה יותר אפשר היה לפתח מהלך זה ולטעון שגם התנגדות לציונות היא שם משפחה: מוקדה יכול להיות הנרטיב ההיסטורי (קולוניאליזם? טיהור אתני?), היא עשויה לשלול את מדינת הלאום באופן כללי, או רק את התאמתה וסכנותיה הספציפיות ליהדות. והיא יכולה, כמו במקרה של החתום מטה, להתמקד בצורת המשטר הספציפית שעוצבה במדינת ישראל ("מדינה יהודית") וברצון לשנותה למשטר אזרחי ושוויוני יותר.

אילו היינו רוצים לתת לדמיון להשתולל עוד יותר בניסוי מחשבה זה, היינו יכולים לחשוב על ציונויות, ברבים, שזקוקות לאנטי ציונויות, ברבים גם כן, כדי לשמור על ויכוח, על ביקורת, על ריסון. בדיוק כשם שאנשים דתיים רבים אינם רוצים לחיות בשכונה של דתיים בלבד, או לצרוך תכנים דתיים בלבד.

אלא שהאנלוגיה הזאת לא עובדת במדינת ישראל של היום. כשהייתי בישיבה התיכונית לא למדנו ספרות "חילונית"; במקום זה למדנו עוד יחידה ב"מחשבת ישראל". הילדים שלי לומדים, בחינוך דתי, ספרות, תיאטרון וקולנוע. אבל ביחס לציונות התהליך הפוך בדיוק. אני זוכר דיונים סוערים על אופי המדינה היהודית, ואלה עברו מן העולם. ובהקשר פוליטי, יש לזכור, דיונים אלה אסורים כבר בחוק. מאז שנת 1985, מפלגה המערערת על האופי היהודי של המדינה פסולה מלהתמודד לפרלמנט. ומאז חוק הנכבה וחוק החרם, גם סתם ביקורות הולכות ועוברות תהליך קרימינליזציה. ככל שהמצב הפוליטי נעשה קשה יותר, כך ההתכנסות באמונות היסוד מקשיחה יותר. אם יש לספרו של ראבקין חשיבות, הרי זה כתרגיל מחשבתי בכפירה. והיום אין כפירה גדולה מזאת.

A Threat From Within: A Century of Jewish Opposition to Zionism/ Yakov M. Rabkin

פשוט לא יאמן כל פעם מחדש באיזו עזות מצח אשכנזים עאלק אינטלקטואלים מחליטים בשבילנו שהסיפור נגמר רק כי הואילו "להתערבב" ובו זמנית מאשררים את עליונותם. איזו בורות, אדנות וטח"א. האם הוא עד כדי כך עיוור לאוריינטליזם בדבריו. מבקר קולנוע שלוקה בעיוורון. רק בישראל.

דרך הלאומניות אל החייתיות / ישעיהו ליבוביץ

יוני 2, 2013

דרך הלאומניות אל החייתיות / ישעיהו ליבוביץ

 (הארץ 5.10.84)

 

א.

הציר שעליו סובבים –ביודעין או שלא-ביודעין– המאבקים הפוליטיים הרעיוניים בקרבנו (וגם בקרב כמה מאומות-העולם) הוא- אם יש לזהות את היש הנקרא "עם" עם מדינתו, לשון אחר; בעיית זיהוייה של לאומיות עם ממלכתיות. מה קודם?-העם, המוגדר מצד עצמו מבחינת תכנים ערכיים ספציפיים המתגלמים בו, הוא המחזיק מדינה כמסגרת קיומית לעצמו? או שמא המדינה היא היש המפעיל הראשוני, העושה את האוכלוסייה במסגרת המדינה לעם מסוים? על מישור של בעייתיות מעמיקה יותר אפשר להציג את השאלה הזו גם לעם עצמו; האם הוא יש ריאלי, המקיים את הנמנים עליו כבניו, או שמא בני אדם בלבד הם הישים הריאליים, שרק תודעה משותפת עושה אותם לעם? לשון אחר; האדם והמדינה מי קודם?

מכאן הניגודים בין גישות שונות לבעיות האדם, העם והמדינה. זו לעומת זו; (1) מצד אחד –פרימאט של המדינה ביחסה לעם, ופרימאט העם ביחסו לאדם, לשון אחר; העם חייב במובן של חיוב מוסרי- לראות את עצמו ככלי סיפוק האינטרס של מדינתו ז.א. של מנגנון הריבונות והשלטון שלו, משום שרק במנגנון זה מתגלמים תכניו הלאומיים, וכן חייב אדם לראות עצמו משועבד לאינטרס הלאומי, משום שאישיותו נחצבת ממקור עמו. (2) מצד שני- פרימאט של העם ביחסו למדינה, לשון אחר; ראיית העם כמסוגל ורשאי לעצב את  תכניו הערכיים גם שלא מן ההיבט של האינטרס הממלכתי של שלטון וריבונות, וכן ההכרה בזכותו של אדם לעמוד במקרים מסוימים על ערכים של אישיותו האוטונומית אף נגד תביעותיו של הקולקטיב.

הגישה הראשונה היא הרווחת היום בציבור, והיא מקובלת על רבים כהכרעה ערכית המכונה "לאומיות", רבים אחרים, שליבם אינו שלם כלל עם הכרעה זו, משלימים עמה למעשה ממורך-לב מוסרי, מחשש שמא חס וחלילה לא יימצאו כשרים להימנות עם "המחנה הלאומי" שההשתייכות אליו נחשבת לחובה מוסרית.

ב.

ראלף וולדו אמרסון, מגדולי אנשי הרוח האמריקנים במאה ה-19, תפס את המדינה- ודבריו אמורים כלפי כל מדינה, בעלת כל משטר שאפשר לעלותו על הדעת- לא כערך שמשמעותו גלומה בו בעצמו אלא כאמצעי לסיפוק צורך אנושי-חברתי גדול. מהותה של מדינה היא היותה מנגנון של שלטון, והשלטון-גם אם הוא נחוץ- הוא רע. המדינה היא מנגנון של כוח וכפייה, המופעל בידי אנשים מסוימים השולטים בעם. השליטים-  אפילו סמכותם השלטונית באה להם בדרך המקובלת על העם, ואפילו כל כוונותיהם אינן אלא לטובת הכלל כפי הבנתם-לעולם לא יוכלו להימנע מהבנת "הטוב" לאור מעמדם השלטוני ולאור דרישותיהם של תומכיהם, שמכוחם הם מוחזקים בשלטון. לפיכך כל משטר הוא פגום ו"כל מדינה הקיימת-בפועל היא מושחתת" (corrupt). מכאן מגיע אמרסון-שדבק בכל ליבו בארצו ובמשטרה הדמוקרטי- למסקנה חמורה מאד בתורת הנחייה "לאנשים הגונים"; שלא יציית ציות מוחלט לחוקי המדינה (good man must not obey the laws too well)- החוק עומד למשפט המוסר. כיוצא בו, קובע הוגה דעות אנגלי בן דורנו, בדיון ביחס שבין מוסר ומשפט, שאין חיוב לציית לחוק שתקפותו אינה אלא עובדת היותו חוק" (David Lyons).

איש רוח אחר בין זמננו הסופר הדגול א.מ. פורסטר שהיה מעורה בעולם הערכים של ההיסטוריה, התרבות והמציאות חברתית מדינית של עמו וארצו-מזה , ושל עולם הערכים של ההומניזם הכלל אנושי מזה, הציג את הבעיה בניסוח חריף קיצון; "אם אמצא במצב שבו יוטל עלי להכריע אם לבגוד במולדת או לבגוד בידיד-אני מקווה שיימצא בי הכוח הנפשי לבגוד במולדת".

ג.

אני מכיר שני סולמות ערכים גדולים, המנוגדים זה לזה, שיש להם מקום בתודעה האנושית שיצאה מכלל פראות, ומציאותם זה לעומת זה היא מן התכנים הגדולים בתולדות התודעה האנושית.  שני עולמות-הערכים האלה הם; (1) סולם הערכים הדתי, אשר על-פיו בעיות האדם וענייני האדם והיחסים בין בני האדם ובעיית הסדר העניינים של האדם-הכל נקבע ונמדד ונערך וניתן לביקורת מבחינת קנה-המידה של מעמדו של האדם לפני אלוהים, (2) סולם הערכים ההומאניסטי או האתיאיסטי (הומאניזים ואתיאיזים הם דבר אחד), אשר על-פיו כל הנושאים הנ"ל נקבעים, נערכים ונמדדים וניתנים לביקורת מבחינת הקריטריון של מעמד האדם בפני האדם, או לפי המכלול הנקרא אנושות. מסולמות-הערכים השונים נגזרות פרוגרמות חיים שונות, ובכל אחת מהן נכללים חיובים ואיסורים שאינם מוכרים בפרוגרמה האחרת.

שני סולמות-ערכים אלה מנוגדים זה לזה, ואין אפשרות של פשרה או של סינתזה ביניהם. אבל הם נפגשים בנקודה אחת, וזאת ביחס לאינסטיטוציה הנקראת מדינה; הן מבחינת סולם-הערכים הדתי והן מבחינת סולם-הערכים ההומאניסטי אין למדינה משמעות ערכית. מבחינת שניהם-המדינה היא כלי, מכשיר או אמצעי בלבד, הדרוש למען דברים מסוימים שהם-הם המוחזקים ערכים. אמנם לגבי השאלה; מהו הדבר שיש לו חזקת ערך אין תמימות-דעים בין בני-אדם, לא הייתה כזאת בעבר, איננה בהווה, ואפשר להגיד במידה רבה של ודאות-לא תהיה גם בעתיד. אבל ללא תלות בטיב הערכים שאדם קובע לעצמו, או קבוצות שונות של בני אדם קובעות לעצמן, משמעותה של המדינה אינה אלא בזה, שהיא יוצרת את הרקע ומהווה את המסגרת  לחתירתם של בני האדם לערכים מסוימים.

ולעומת אלה יש גם סולם-ערכים שלישי, אשר רבים-ואני אחד מהם-רואים בו ביטוי לרשעות וגם לטיפשות האנושית; והיא ראיית המדינה לא כמסגרת למציאות מסוימת כזירה למאבקים על ערכים, אלא כערך-כשלעצמו. לשון אחר; ראיית ענייני האדם ובעיות האדם, צורכי האדם והיחסים בין בני-אדם ובעיית פתרונן של בעיות אלו-הכל מבחינת הקריטריון של מעמדו של האדם לפני מדינתו, או לפני עמו, שמהותו מתגלמת במערכת המדינית-שלטונית, לשון אחר; בממלכתיות. מפני קריטריון זה, כלומר, הצרכים והאינטרסים הממלכתיים, נידחים ערכים, חיובים ואיסורים אנושיים. הלאומיות המתלבשת בממלכתיות נעשית קו-מנחה להתנהגות האדם, כפרט וכקולקטיב. זוהי התמצית הרעיונית של הפאשיזים; הלאומיות הממלכתית כערך, כתכלית שאליה חייב אדם להתכוון. האדם מקבל מערכת ערכים המוכתבת לו על-ידי השלטון המדיני, משום שרק בו-ולא בהמון האזרחים-מתגלמים התכנים הלאומיים.

מבחינת גישה אנטי-פשיסטית, הן הומניסטית הן דתית, אין לייחס למדינה ולממלכתיות משמעות ערכית. ולא זו בלבד אלא שאין לראות במדינה אפילו מכשיר להגשמת ערכים. המנגנון המדיני-שלטוני מקוים משום הצורך שיש בו; לשמור על מינימום של בטיחות ושל תקינות המציאות החברתית. ואילו ערכים אינם ניתנים להגשמה על ידי מנגנון שלטוני, הם ניתנים להגשמה רק על-ידי מאמציהם ומאבקיהם של בני –אדם כאישים. משמעותה של המדינה לגבי ערכים אינה אלא שהיא מאפשרת לבני אדם במסגרתה להיאבק על ערכים בלי הפיכת מאבק זה לשפיכות-דמים. אם אין אנו פשיסטים, אין אנו דורשים מן השלטון אלא שלא ימנע מבני-אדם לחתור לאותם דברים שהם בשבילם ערכים. מבחינה זו יתרונו של משטר מתבטא במידת חולשת המנגנון השלטוני; ככל שהמנגנון השלטוני מסוגל פחות לכוף את רצונו על הנשלטים הרי זה משובח. אמנם, מן ההכרח לתת למנגנון השלטוני כוח כפיה כדי לאפשר לו למלא את הפונקציות הלגיטימיות שלו, אבל את הכוח הזה יש לצמצם למינימום הכרחי. מינימום זה עדיין הוא גדול מאד, ועלינו להשלים עם העובדה שהאזרח במדינתו נידון לחיות במסגרת שיש בה משום צמצום הפוטנציות הגלומות באדם, הגבלה וצמצום של אישיותו. אבל, על כל פנים, את הצמצום הזה יש להעמיד על המינימום ההכרחי. השלטון מוסמך להכריע בבעיות תועלתיות מסוימות (לא בכולן!) ואין לו סמכות להכריע בבעיות ערכיות-לא מוסריות ולא דתיות, ואפילו לא חברתיות (במידה שאין להם השלכות משפטיות). אם אין תמימות-דעים בין בני אדם על ערכים, נמצאת המדינה שאינה פשיסטית לא מסגרת של אחדות אלא זירה של מאבקים. הרעיון של המדינה כמסגרת ל"אחדות לאומית" הוא רעיון פשיסטי מובהק;ein Volk, ein Reich, ein Fuhrer  – מהותה של הטוטליטריות. המדינה הדמוקרטית היא זירה של מאבקים בין בני אדם הדוגלים בערכים שונים. היתרון של המשטר הדמוקרטי הוא שהוא מאפשר לבני-האדם להיאבק על ערכיהם המנוגדים זה לזה-מה שאין המדינה הטוטליטרית מרשה לאזרחיה.

המדינה כלומר המנגנון השלטוני-איננו מסוגל להגשים דבר מן הדברים שבני-אדם שונים רואים כערכים; רמת חיים נאותה, חינוך, צדק, חרות, כבוד, עבודת ה'. השגת מטרות ערכיות אינה בעיה מדינית אלא בעיה אנושית.

ד.

אם אין המדינה ערך, מהו הצורך שלשם סיפוקו בני-אדם הקימוה ואף מקיימים אותה, לפעמים אפילו במסירות נפש? הצורך קיים על שני מישורים;

 (1) אפשרות קיומו של האדם-הפרט- בצוותא עם המוני בני אדם אחרים. עצם קיומם של בני-אדם אחרים במחיצתו של אדם מגבילה אותו מבחינת אפשרות הגשמת כל מאווייו ופיתוח כל הכוחות הגלומים בו. כל אדם שאדם בה במגע עמו עשוי להיות שטן בדרכו, גם אם לא הייתה לו כל מגמה זדונית  כלפיו. כאן מקור הקונפליקטים; במפגש בן בני-אדם אין אחד מהם יכול להיות חופשי, משום שקיומם של אחרים כבר שולל ממנו כמה אפשרויות. קיומם-בצוותא של המוני בני-אדם בחברה אחת, כלומר; במגע בין איש לרעהו, נראה לכאורה בלתי אפשרי. כבר אמר איש ההגות הצרפתית הקלסית; "מטבע הדברים,שכל בני-אדם יהיו שונאים זה לזה". כיצד יתקיימו בני-אדם בצוותא? רק על-ידי זה שקיים מעליהם, או שהם מקימים מעליהם, מנגנון בעל סמכות וכוח-כפיה להסדרת היחסים ביניהם, אפילו על כרחם-וזהו השלטון. ברוח זו אמר התנא בפרקי אבות; "הווה מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה, איש את רעהו חיים בלעו". הוא אמר זאת אפילו על מלכות רומי הרשעה, שאותה וודאי שנא שנאת מוות. אותו רעיון בצורה סיסטמאתית  ומעמיקה, פיתח גדול החשיבה המדינית, תומאס הובס, 1500 שנה אחרי ר' חנינא סגן-הכהנים.

(2) אולם רוב בני-אדם אינם מסתפקים במסגרת קיומית שהיא מדינה סתם, אלא דורשים מדינה לאומית דווקא, מדינה של עמם. הצורה במדינה הלאומית נובע מן העובדה, שאם קיימת באדם בתודעה (על המישור האינטלקטואלי) או התחושה (על המישור האמוציונלי) של שייכותו לעם מסוים, הופך האינטרס של העם גם לצורך אישי למענו, בדומה לאינטרס הקיומי הפרטי שלו.

סיכומו של דבר; ההצדקה, ההנמקה, הביסוס הרעיוני של קיום מדינה והבסיס הריגשי של דבקותו של אדם במדינתו מקורם בכך שהיא האינסטרומנט לסיפוקם של שני צרכים חיוניים; לאפשר את קיומו של הפרט בצוותא עם בני-אדם אחרים ולאפשר את קיומו העצמאי של העם אשר האדם חש את עצמו שייך לו.

ה.

למונח "לאומיות" שתי משמעויות שונות, ועירבובן הוא הבסיס שעליו מתקיימת הדמגוגיה של המושג "המחנה הלאומי".

(1)        לאומיות, הן כעובדה והן כתודעה, היא נתון של מציאות שעל פי רוב האדם שקוע בה אף שלא מדעתו. הן העובדה והן התודעה צומחות מן ההיסטוריה והאדם "הממוצע", פרי ההיסטוריה , חש –אף ללא התכוונות- בשייכותו לקיבוץ אנושי מסויים מבין קיבוצים אנושיים רבים, ומן השייכות הזאת הוא יונק -אף שלא מדעת, ועל אחת כמה וכמה אם הוא מודע לכך- תכנים רבים (לא את כל התכנים!) של אישיותו, והוא מכיר בה את אחד הגורמים המעצבים את דמותו האנושית. תודעת השתייכות זאת משותפת לבני חטיבה מסויימת של בני-אדם, והיא גם מצויינת בהמשכיות ורציפות במרוצת הדורות, יוצרת את "העם". עם איננו קשר בין בני אדם שנוצר ad hoc לצורכו ולשעתו, למטרה מסויימת או לתכלית מסויימת, ושעשוי להתפרק עם חילוף הניסיבות המיוחדות שהביאו להקמתו, בדומה לאיגוד, להסתדרות, לאירגון, למפלגה, לתנועה, וכד'.

העם קיים ברצף היסטורי בחלופי זמנים ותנאים; אי-אפשר להפריד את מושג העם ממושג של רצף היסטורי.

האדם "הממוצע" מודע לעובדת היותו בן לעמו דווקא ולא לעם אחר, ומודע לקשריו-הפיסיים והנפשיים- לתכנים מסויימים הספציפיים לעמו זה בעבר ובהווה. הקשרים האלו ומודעותו להם הם הם לאומיותו. היא מתבטאת בו בכך שעמו יקר לו (יותר מעמים אחרים- גם אם יודע להעריך גם אותם הערכה נאותה); שהוא חי ופועל – או על כל פנים משתדל לחיות ולפעול- בקרב עמו דווקא; שהוא חפץ בהמשך הקיום וההיסטוריה של עמו, וכל עוד האנושות נאורגנת במדינות- הוא רוצה במדינתו הלאומית, כדי שלעמו תהיה עצמאות כפי שזוכים בה עמים אחרים. בעד סיפוק הצרכים הנפשיים האלה הוא מוכן לשלם מחיר, אשר במיקרים קיצוניים מגיע עד למסירות נפש.

לאומיות זו היא טבעית (רק מאמץ אינטלקטואלי רב מגיעים מעטים לתפיסה קוסמופוליטית); היא לגיטימית מבחינה הומאניסטית וכשרה מבחינה דתית. אבל היא אדישה מבחינה ערכית מוסרית; אין לייחס לה משמעות ערכית, לא מבחינה הומאניסטית ולא מבחינה דתית. הן מבחינה לוגית והן מבחינה מוסרית אין חיוב מוטל על אדם להיות דבק בעמו, בארצו או במדינתו. וכאן חשובה עיקר ההתייחסות למדינה, משום שההיבט הממלכתי של הלאומיות הוא שנעשה הבולט ביותר בבעיות האקטואליות של הלאומיות. אין אדם חייב למדינתו מאומה; אם הוא דבק בה ואף מוכן להקריב קרבן למענה- הרי זה פרי הכרעתו הנובעת מרצונו. אם הוא מואס בה- רבים יגנו אותו מתוך גישה פוליטית, אך אין יסוד להחיל בו דופי אישי.

יחסו של האזרח (שאינו פאשיסט!) למדינתו- למה הוא דומה? ליחסו של האדם העוכד לכלי עבודתו. אם האדם מתכוון להשתית את קיומו על פרי עבודתו (לא על הסמיכות על שולחנם של אחרים), הוא זקוק לכלי עבודה. מבחינה זו כלים אלו יקרים לו, הוא ישגיח שלא יתקלקלו וישמור עליהם מפני גנבים ושודדים. אבל אין הוא חייב לכלי עבודתו כלום. כיוצא בו, אדם הרוצה להתקיים כאזרח בקרב עם חופשי זקוק למדינתו כמסגרת לעצמאות עמו. לפיכך היא יקרה לו, הוא ידאג לצרכיה וישתדל- אף ללא הצלחה- שלא תתקלקל, ויגן עליה מפני אוייב המתכוון לחסלה. זאת היא המשמעות של נאמנות למדינתו, ואין הוא חייב לה דבר מעבר לזה. "חובתו של אדם למולדתו" כמובן של חובה מוחלטת לא-מבוקרת, היא מושג פאשיסטי מובהק. רק מה שמוכר כערך עליון חורג ממסגרת של ביקורת, משום שכל דבר אחר נידון מבחינת יחסו אליו. אבל המדינה אינה ערך מוחלט ולפיכך האזרח רשאי-ואף חייב- לבחון את יחסו למדינתו מבחינת מה שהוא מכיר כערך עליון ומבחינת יחסה של המדינה לערך זה. משום כך, מצינו שנביאי ישראל, שייחסו תוקף מוחלט לחובת עבודת-השם בלבד רובם היו "בוגדים במולדת".

(2) עד כאן לא דנו ביחס שבין לאומיות ומציאות מדינית אלא מבחינת ראיית המדינה כמיסגרת לקיום שתכניו הערכיים הם אנושיים או דתיים, ועל כל פנים אינם הריבונות, העוצמה, והשילטון כשלעצמם. אולם ל"לאומיות" יש מובן אחר לגמרי, אם למסגרת עצמה מיוחסת משמעות ערכית; לשון אחר; אם הלאומיות-בצורה של ממלכתיות- מעלה את המדינה לרמת תכלית, שחובת האדם כלפיה הוא מוחלט. כאן הכל-ובכלל זה כל מעשי האדם- נידון ונערך מבחינת התאמתו לצרכים ולאינטרסים-האמיתיים או המדומים- של המדינה שהיא נעשת התגלמותו של העם, ורמתו וגדולתו של העם נתפסות כפונקציות של עוצמת המדינה, ועוצמה זו נמדדת בממדים של ריבונותה ושליטתה במרחב. אם האדרת המדינה היא הערך המוחלט של העם ושל האזרח כבן-העם – הכל מותר למענה ואף חובה לעשות הכל למענה; והיתר זה ניתן למדינה עצמה לגבי יחסה למדינות אחרות ולעמיהן. זאת היא אותה צורה של לאומיות שלה התכוון המשורר-ההוגה גרילפארצר בדבריו על "הדרך המובילה מן האנושיות דרך הלאומיות אל החייתיות".

זהו מושג הלאומיות הרווח היום בקירבנו בחיים המדיניים ובויכוחים הציבוריים. לפיכך חייבים המתנגדים לחייתיות לחדול מהשתדלותם להיכלל גם הם במחנה ב"מחנה הלאומי"; עליהם להגיד בפה מלא: "אין נו לאומיים" ואם אין התנועה אשר שלושה דורות הציגה את עצמה כסוציאליזים יהודי, מסוגלת לעשות זאת- היא נמצאת בדרך הפיכתה לנציונל-סוציאליסטית.

ו.

העם היהודי ההיסטורי היה יחידה בעלת אופי לאומי מובהק, עם לעצמו בקרב עמים אחרים. לאומיותו היתה מן הטיפוס שתואר לעיל בסעיף 1; היא לא התגלמה בממלכתיות אלא בהתארגנות מסביב לתוכן ערכי ספציפי- דת ישראל: "אומתנו אינה אומה אלא בתורותיה" (רב סעדיה גאון). זו היתה קביעה אימפירית (אף שלבעליה היה בה, כמובן, גם משמעות נורמטיבית), קביעת עובדה שתקפותה אינה תלויה בהערכה שניתנת לה בשעתה, ולא בזו שניתנת לה היום. עשרות דורות קיים אותה העם היהודי והיא נתקיימה בקירבו כמהות הלאומית מבלי להזדקק כלל ללאומיות ממלכתית מן הטיפוס שתואר בסעיף 2. החל במאה ה-19 פסקה היהודיות להיות מוגדרת באופן חד-משמעי ביהדות. ליהודים שלא אבדה להם תודעת יהודיותם גם אחרי שאבדה להם היהדות לא נותרה כתוכן לאומי אלא הממלכתיות, שעיקרה אינו אלא הכוח הצבאי, ולאומיות שאינה מתגלמת באורח חיים ספציפי אלא במטלית צבעונית צמודה למוט. אחרי ההתנתקות מן התוכן הלאומי ההיסטורי, ובהעדר היכולת לסנתז ערכים לאומיים ערכיים חדשים, לא יוכל העם ההולך להתגבש במדינת ישראל (אם בכלל יצלח להתגבש) לפתח לאומיות אלא לפי המתכונת של "עם" כפי שזה הוגדר בפיו של מוסוליני: קיבוץ של בני-אדם הלוחמים יחד. נמצא, שאותו חלק של העם היהודי היום שלמרות יהודיותו המובהקת אינו שותף ללאומיות הצבאית, מלכתחילה מוצא מכלל העם החדש הזה. הרוב, העומד להוות את העם הזה, נידון ללאומיות פשיסטית.

הקוריוז של מציאותנו הוא שהלאומיים הקיצונים, במובן של לאומיות בעלת תוכן לאומי ספציפי, הם דווקא נטורי קרתא וחרדים אחרים, אשר האופק הצר של לאומיתם מצמצם אותה לעניינים המיוחדים ליהדות בלבד, תוך דחיית כל הערכים וההשגים של התרבות האנושית הכללית, שגם היהדות משתייכת לה. ואילו ה"לאומיים" המוצהרים שלנו הם חסרי כל תוכן לאומי שיש בו ממש.

ז.

עיקרה של הלאומיות האינטגראלית של "המחנה הלאומי" הוא –"ארץ ישראל השלמה". זו לעולם לא תוכל להיות מדינה יהודית, אפילו לא במובן של מדינת היהודים, משום שבעקבות היסטוריה ארוכה מאד, שאינה ניתנת לתיקון, קיימים בארץ הזאת שני עמים, שכל אחד מהם מודע בכל נפשו לכך, שהארץ היא ארצו. ארץ-ישראל השלמה לא תוכל להיות אלא מנגנון שלטוני יהודי אלים על עם אחר, וקיומו של שלטון זה יהיה תלוי בחוט הנמשך מן הבית הלבן-עד שאחד הנשאים האמריקנים ינתקו. ארץ-ישראל השלמה אף לא תוכל להיות דמוקרטיה, אם ממהותה של המדינה היא שלילת הזכיות הפוליטיות, ואפילו האזרחיות, מאוכלוסיה של .½1 מליון נפש (ואם מדינת-החסות שלנו דרום לבנון אולי ½2 מיליון). יתר על-כן: היא גם לא תוכל להיות מדינת חוק, משום שמעבר לקו הירוק לא יוכל להתקיים שלטון ישראלי חוקי אלא רק שלטון האגרוף היהודי, עטוף בכפפה של פלדה אמריקנית. וסופה של "מדיניות ארץ-ישראל השלמה" שתגרור מלחמה-עד-חורמה בין מדינת ישראל והעולם הערבי כולו.

האחראים להליכה לקראת החורבן הפנימי והחיצון אינם דווקא ההולכים בדרך זו היום, אלא שלפני 17 שנים הפכו את מלחמת ששת הימים, לאחר מעשה, ממלחמת-מגן למלחמת כיבוש. מ-"אין עם פלשתיני" (גולדה מאיר) ו"העדפת שארם-א-שייח בלי שלום על שלום בלי שארם-א-שייח" (משה דיין), מן הקיבוץ המאוחד שהתחיל בהתנחלויות מעבר לקו הירוק ומין הקולוניזאטורים של בקעת-הירדן והרי-שומרון יגאל אלון ושמעון פרס נמשך קו, שממשיכיו הם בגין, ואחריו שרון ורפול, וכן הרבנים הנציונל-דתים ותלמידהם הטרוריסטים מגוש אמונים.

ח.

בכל המתרחש ב"מחנה הלאומי" ובכל הנעשה מטעמו אין דבר מתועב יותר מאשר התופעה של לאומיות ממלכתית  תוקפנית המתעטפת  בעטיפה של קדושה דתית: האמונה נותנת חיפוי ליצרי השתלטות והכיבוש, לאינטרסים ומאווים אנושיים, ו"הגדולה הגבורה והתפארת והנצח וההוד"-שהם במקורם המקראי תארים אלוקיים-מוחלים על אינסטיטוציות אנושיות ומעשים אנושיים. המונותאיזים הבסיסי של היהדות נהרס: את אמונת הייחוד מחליפה אמונת השילוש –"קדושת השם, קדושת העם, וקדושת הארץ": האלהת מה שאיננו אלוהים. אין אנלוגיה בתולדות ישראל לתופעה זו מלבד פרשת העגל, שגם היא הייתה פנומן דתי אדיר: העם ביקש שיעשה לו אל. עגל אינו בהכרח זהב; הוא יכול להיות גם ארץ, גם אומה, גם מדינה גם החזון המשיחי. שמא יהיה סופו של גוש אמונים כסופם של חסידי שבתאי צבי?

על עצם משמעותה של ארץ-ישראל ליהדות ייאמרו כאן הדברים דלקמן:

ארץ-ישראל איננה "עריסת היהדות" או "עריסת עם ישראל" אלא היא-מבחינת היהדות- משימה שהוטלה על עם ישראל לדורותיו, ומהותה של משימה זו איננה הבעלות על הארץ אלא קיום התורה בארץ. מגילת-העצמאות של מדינת ישראל פותחת בשקר מכוון: "בארץ ישראל קם העם היהודי"  העם היהודי לא קם בארץ-ישראל אלא בא לארץ-ישראל כעם מגובש. התודעה ההיסטורית המסורתית של היהדות רואה את ראשיתו של העם-מבחינה סימלית- באברהם אבינו, כשהוא מכיר את בוראו בעיראק, ואת גיבושו בפועל ("היום הזה נהיית לעם") -בברית שנכרתה במדבר, בשטח הפקר: ללמדנו שאין היא מותנת בארץ–התורה ניתנה בחו"ל ואף עיקר קיומה בעם ישראל לדורותיו היתה בחו"ל. תקופת הגדולה הנפשית והיצירה הרוחנית הגדולה היתה תקופת הגלות. ללא המשימה של קיום התורה אין משמעות דתית לקנין הארץ. ההיסטוריה מעידה שתיתכן מציאות של קיום העם בארצו שנביא החורבן מגדירה: "ותבואו ותטמאו את ארצי ונחלתי שמתם לתועבה" וחברו בו-דורו קובע: "בית ישראל יושבים על אדמתם ויטמאו אותה בדרכם ובעלילותם".

במציאות הריאלית של היהדות בהיסטוריה, שנתגלמה בחיי תורה ומצוות, לא תפסה הארץ מקום מרכזי, לא מבחינה רעיונית ולא כדחף מעשי. מה שמכונה "מצוות ישוב ארץ-ישראל" שייך לפולקלור הדתי, ומשמעותו הייתה סנטימנטאלית בלבד. רק בודדים מבין אישי התורה והיראה והאמונה ביהדות הציגוה כדבר המחייב אותנו*, ומעולם לא הלכו אחריהם המוני שלומי אמוני ישראל בכל הדורות אשר קיימו את היהדות בגלותם. משמעותה של הארץ ליהדות כמדינת ישראל היום היא היותה הבסיס והמסגרת לעצמאות הלאומית-מדינית של העם היהודי, שעליו מוטל קיום התורה; ואילו בקנין הארץ כשלעצמו אין משום מימוש של ערך דתי.

* לאמיתו של דבר היה הרמב"ן היחיד שנקט עמדה זו, ואף הוא מטעים ש"אין א"י מקיימת עוברי עבירות". בכוזרי של ריה"ל אין ביטוי אלא לכמיהה לשיבה לארץ ולא לצו דתי לכבשה ולהחזירה לעצמנו; עלייתו של "החבר" לא"י בסיומו של הספר היא אקט אישי גרידא.

מסגרת פינתנו: "היה לי חלום מוזר, קמתי בבוקר וגיליתי שוב שאני טיפש":/עמוס נוי

אפריל 25, 2013

מסגרת פינתנו: "היה לי חלום מוזר, קמתי בבוקר וגיליתי שוב שאני טיפש":
=======================================

חלמתי חלום מוזר. חלמתי שאני שר התרבות של ישראל (!). חלמתי שאני נושא נאום, קודם בעברית ואחר כך בערבית (אולי אפילו ערבית-יהודית-עיראקית. ככה זה בחלום). חלמתי שאני אומר ככה:

כידוע, הכריזה אונסק"ו על המקאם העיראקי (المقام العراقي) כ"מורשת לא-מוחשית עולמית", תואר השמור לאוצרות תרבות לא חומריים.

ההכרזה הזו היא תעודה של כבוד גם למוסיקאים היהודים של עיראק שמילאו תפקיד מכריע בגיבושה של מורשת עולמית זו – אלה שניגנו, שימרו, יצרו, הרחיבו, העשירו ולימדו את המקאם העיראקי במהלך מחציתה הראשונה של המאה העשרים.

אי-אפשר לדמיין כלל את המקאם העיראקי בלי שיתוף הפעולה הפורה בין מוסיקאים מוסלמים, נוצרים, ויהודים בעיראק. במשלחת של עיראק לקונגרס המוסיקה הערבית בקהיר ב 1932 היו כמעט כל הנגנים יהודים: נברך ונזכיר, בין רבים אחרים, את יוסף חוג'י פתאו, סאלח שמולי, יוסף זע'רור, עזרא אהרון (אהרון עוזרי – שזכה במקום ראשון מכל העולם הערבי בתחרות העוד בקהיר!), יהודה שמאס, איברהים סאלח, נחום יונה, יוסף אפנדי חורייש, ג'אמיל אל עזאמי , דאוד וסאלח אלכוויתי, יוסף אל עוואד, שפיק סלמן, סלים אל-נור, הזמרות סלימה מוראד, סולטנה יוסף, נד'ימה איברהים… ועוד רבים אחרים.

אמנם, שום תוצר תרבותי של מדינת ישראל לא נמצא ראוי עדיין להכרה דומה על ידי אונסק"ו. אבל כמדינה מזרח תיכונית שרבים מיהודי עיראק מצאו את דרכם אליה, אנו חשים גאווה מסוימת על ההכרה הזו בתרומתם של חלק מאזחינו לתרבויות האזור.

ברכות לעם העיראקי!
ברכות ליהודים העיראקים באשר הם!
כבוד ויקר למורשת התרבותית המשותפת שנוצרה וטופחה על-ידי יהודים וערבים!
זה היום נגילה ונשמחה בהכרה של אונסק"ו במורשת הזו – המאפשרת לנו לחלום, לקוות, ולפעול למען חידושה של היצירה המשותפת, ההפרייה, הכבוד ההדדי, והשיתוף במרחב תרבותי רבגוני ותוסס, למרות חשבונות הדמים ומלחמות ההווה!
—–

ואז התעוררתי וגיליתי (שוב) שאני סתם טיפש חסר השפעה, במדינה שהמשטר, הממשלה והשרים שלה רואים בכל דבר ערבי – גם כשהוא יהודי – אוייב שטני ו/או נחות. מדינה שעליה אמר נגן העוד יוסף אל-עוואד (יוסף שם-טוב) "העלייה לישראל היתה המכה הכי גדולה שקיבלתי… כל יום הוא גיהנום". זו המדינה שמיד עם הקמתה הדיחה את אהרון עזרא, נגן העוד והפסנתר (שניגן בוירטואוזיות את שוברט וצ'ייקובסקי) מתפקידו המנדטורי כאחראי על כלל המוסיקה בשירות השידור, ודחקה אותו למשבצת "המוסיקה בערבית" (והוכיחה שהשאלה אינה מזרח-מול-מערב מדומיינים, אלא בין מי שמסוגל להכיל את שניהם, לבין מי ששולל צד אחד כדי להאדיר צד אחר). זה המשטר שהפך את הפסקול הכי אינטימי של יהודי עיראק למסוכן, לא ראוי, מבוזה, נלעג. זה המקום שבו הסרט היפה "צ'לרי בגדד" מעלה רק דמעות ואכזבה. לא כבוד ולא גאווה.

אוי, חלומות של טיפש. שוא, שוא ידברו…..

עין הוד תחילה /שימור מאתר רדום

ספטמבר 20, 2012

עין-הוד תחילה

מאת: אמנון רז-קרקוצקין, 20.09.2005

א. חורבן בתי-הכנסת

הפארסה העלובה של בתי-הכנסת של "גוש קטיף" היא שילוב של צביעות וטירוף שמשקפים לא רק את הרבנים, אלא גם את ממשלת ישראל, שקיבלה את עמדתם. איך שלא מסתכלים על המעשה, הרי מבחינה דתית הוא בוודאי בגדר של חילול השם שבוצע על-ידי הרבנים. מי שהורה להשאיר בניינים של בתי-כנסת כזכר להתנחלויות ידע שהם ייהרסו, ציפה לראות את ההמון הצוהל שובר את מה שהפך כך לסמל הכיבוש. לרבנים היה אינטרס להפגין את כוחם נוכח המפלה והערעור על מעמדם על רקע ביצוע ההתנתקות, והם הצליחו: ממשלת ישראל הסכימה לכך, וגם לא היססה לנצל את הרס בתי-הכנסת לשם דמוניזציה של הפלסטינים. הרי אף אחד לא חשב שהרשות תתמקד עכשיו בהקמת אנדרטאות למורשת ההתנחלויות. מה שעמד מאחורי המהלך הזה היא התאווה לראות את החילול, לשנוא ואחר-כך לקרוא לנקמה.

הרבנים כמובן ידעו שמבחינה הלכתית מותר, ובנסיבות הללו גם ראוי, להרוס את בתי-הכנסת. כך הם היו מחליטים פה אחד אם שיקולים טהורים של חילול השם היו מנחים אותם. אבל מה שהם רצו זה את "חילול הקודש", תשוקה חולנית לראות את הפלסטינים הורסים את בתי-הכנסת, מה שהיה צפוי וגם מובן לחלוטין. הם נעזרו לשם כך בפוליטיקאים צמאי פריימריז ובעיתונאים דביקים מלאי שמאלץ לאומני. עוד לפני הנסיגה כבר הכינו את התיאורים של ה"מראות הקשים", שכמובן מזכירים את ליל הבדולח. איך לא. אכן, מפגן מרהיב ופרברטי של חילול השם וחילול השואה. הנה נמצאה ההצדקה להמשך הדיכוי וההתנחלות.

חילול הקודש הכרוך במעשה אינו מסתכם רק בכך שהותירו את בתי-הכנסת בציפייה שייהרסו על-ידי הפלסטינים. חילול הקודש מתבטא בכך שמשמעותה של החלטת הממשלה היתה להפוך את בתי-הכנסת לסמל של הכיבוש. אין אפשרות לפרש זאת אחרת: זיהוי מלא של בית-כנסת עם שליטה קולוניאלית, כיבוש ודיכוי. שלטון שבמשך 38 שנה לא בנה אפילו כיתה אחת, לא הותיר מרפאה אחת, רק הרס והרס – משאיר במתנה בניינים ששימשו פעם בתי-כנסת ותובע בתמימות שישמרו עליהם כאנדרטאות לזכרו. בעשותם כך, משתתפים הרבנים והצבועים שמצטרפים אליהם בביזוי הגדול של הדת היהודית, מציגים אותה כדת של כיבוש, גזל וגזענות. הם היו יכולים להשאיר מבנים אחרים: למשל עמדות של הצבא או מגדלי שמירה. אז היו חגיגות הפלסטינים שלמות יותר, מקבלות משמעות של חירות. היו יכולות לשמש בעתיד אפילו בסיס לחג משותף של שחרור. אבל ביום שיגלו הישראלים גישה כזו, נוכל להגיד שאנחנו במציאות אחרת.

בתי-כנסת בוזו, אם כן, אבל לא בידי הפלסטינים, אלא בידי אלה שתבעו את השארתם. במקום לנסות להפריד את בתי-הכנסת מכל מה שאומר הכיבוש, הפכו אותם לסמלים של הכיבוש. הרב הראשי מצגר איננו מתבייש לפנות לאפיפיור (חבר ההיטלריוגנד בנעוריו) ולקבוע שכך התחיל הדבר בגרמניה – ואיש איננו מתייחס להכחשת השואה הזו. למעט אריה דרעי, שתמך (בקול מגומגם אמנם) בהריסת בתי-הכנסת מסיבות אלה ממש, אף לא רב חשוב אחד יצא נגד המעשה הזה, ואפילו אישים דתיים הידועים במתינותם הצטרפו לתביעה להשאיר את בתי-הכנסת כסמל לכיבוש.

אבל גם מצד החילונים, אלה שבתי-כנסת בכלל לא מעניינים אותם, לא נשמע שום קול משמעותי נגד התועבה הזו. המשותף לשתי הקבוצות, לכתומים ולכחולים, הוא בכך שמה שקורה בעזה לא ממש מעניין אותם. הרבה פחות תשומת לב הוקדשה לדברים מרכזיים שהתרחשו בעזה והוצגו על-ידי התקשורת הישראלית: הצעירים שהלכו להתרחץ בים שהיה סגור בפניהם, אלה ש"בזזו", כלומר חיפשו גרוטאות שמהן אולי יוכלו להרוויח כמה פרוטות, הפגישות של בני המשפחות משני צדי הפילדלפי. שמחות קטנות בתוך מציאות עגומה, אבל שמחות שאפילו הן נמנעו במשך שנים, תמונות שאין ברורות מהן גם כדי להראות את מהותו של הכיבוש, גם את מוגבלותה של השמחה. צריך עזות מצח בדרגה גבוהה כדי להתייחס אל חיפוש אחר פסולת בניין כ"ביזה". אבל איש לא מחה.

בינתיים, השמחה שפרצה בקרב כמה מתושבי עזה תתברר מהר מאוד כאשליה. זהו קרנבל שיימשך ימים, ואין בו כדי לטשטש את מהותו של ההסדר: את העובדה שהשליטה בעזה נותרה בידי ישראל, את העובדה שפינוי ההתנחלויות הוא לכל היותר הטבה זמנית בתנאי הכלא. את העובדה שהאנדרטאות האמיתיות של הכיבוש אינן חורבות גוש קטיף, אלא חורבות אלפי הבתים הפלסטינים שנהרסו ברצועה. אין שום דבר שמח בהריסת בתי-כנסת, אבל אי-אפשר שלא להצטרף לשמחה הקטנה נוכח פירוק ההתנחלויות. נותר רק עצב על כך שבתי-תפילה הפכו לסמל הכיבוש.

ב. עין הוד

פרשת בתי-הכנסת ברצועת עזה העלתה לדיון גם את המסגדים בתוך מדינת ישראל. מרון בנבנשתי ומרון רפפורט הזכירו לקוראי "הארץ" את חילול המסגדים המתמשך בישראל, כאשר חלקם הפכו לבתי-כנסת (מעולם לא שמענו את רבני יש"ע או יצהר או כל מישהו אחר מוחה נגד זה) או לפאבים של אנשי השמאל, עין-הוד למשל, או קיסריה. הרבה שוחרי שלום, מצביעי "שמאל" (שזה כולל בישראל את מרץ וגם את שינוי), יושבים במסגד של עין-חוד, או בזה של קיסריה, שהפכו למזללות שבהם אוכלים חזיר ושותים אלכוהול.

בכלל, כשחושבים על ההתנתקות, אי-אפשר שלא לחשוב על הכפר עין-חוד, שהפך לכפר האמנים עין-הוד, כפר ששומר על אופיו ה"אותנטי", וגם כמובן על עין-חוד החדשה, הכפר הבלתי מוכר שהקימו כמה מהפליטים של עין-הוד. לאחרונה שוב הוכרז אמנם הכפר עין-חוד ככפר מוכר, אבל שנים יחלפו עד שלהכרה זו יהיו השלכות כלשהן, אם בכלל. שהרי זה טבעם של שרים ממפלגת העבודה: הם רצים להכריז הכרזות באותה הצורה שבה הם רצים לירות על אזרחים. בינתיים אנשי עין-חוד נותרים בלתי מוכרים, לא רחוק מכפר האמנים האותנטי שהוקם בבתיהם.

כי ברגע שהוכח שאפשר לפנות יהודים, באמת צריך לשאול למה להתמקד רק בשטחים, ולא לחשוב גם על הקו הירוק? מה רע למשל בפינוי עין-הוד והעברתה לבעליה, תושבי עין-חוד? כאן לא צריך להרוס, ההפך, ראוי להשאיר, כי השיפוצים יכולים להיחשב דמי שימוש נאים ברכוש במשך השנים. ואפשר אולי לשקם גם את המסגד ולהחזירו לתכליתו.

גם שם כמובן נוכל לשמוע, וביתר בירור, על הכאב של אנשים שבנו חיים שלמים, וגידלו ילדים ונכדים, וטיפחו את המקום, בדיוק כמו המתנחלים. אבל בעצם למה לא? האין זה צעד אמיתי של צדק? צעד שגם יראה שכל רובדי החברה הישראלית משתתפים בצדק? אין כמו עין-הוד לסמל של אי-צדק משווע ושל צביעות. למה לא לחשוב על פינוי היהודים מעין-הוד? למה לקבל את זה כמובן מאליו שכך זה יהיה? למה דווקא מאלי-סיני צריך לפנות ולא מכאן? כפי שמצהיר השמאל שוב ושוב – הרי "הוכח שאפשרי לפנות יהודים", וזה לבטח כולל את עין-הוד.

מעניין יהיה לראות איזו התנגדות תקום אם פתאום יקבלו תושבי עין-הוד מכתבים שבהם יתבקשו לעזוב תוך חמישה חודשים את בתיהם, וגם יובטחו להם קרווילות ליד עתלית הסמוכה. מעניין איך יוצגו המפגינים באותו זמן.

אבל האמת היא שלא מוכרחים לפנות את עין-הוד. את המסגד – בוודאי, וראוי להיאבק על כך מיד. אבל לא בהכרח את כל היתר. אפשר להגיע להסדר שבו כולם יגורו בעין-הוד, שרק כמה מהיהודים יעזבו, ושלאלה שייאלצו לעזוב את בתיהם יובטח בית באזור של עין-הוד עצמה. יכול להיות שהכפר עין-הוד יהיה אפילו יותר אותנטי אם יגורו בו גם ערבים. פשוט יגורו יחד יהודים וערבים על בסיס של שוויון. מובן שאין שום הצדקה לכך שהבתים לא יוחזרו לבעליהם, אבל בוודאי ניתן יהיה להגיע להסדר. כך תשמש אולי עין-הוד דגם לאפשרות אחרת של מחשבה בכלל. כך יהיה הצעד של ביטול ההתנחלות בעין-הוד בסיס לעמדה שונה לחלוטין – עמדה שיוצאת נגד ההפרדה שמאפיינת את המדיניות הנוכחית.

מיד יקומו אלה שיגידו שמי שמדבר על עין-הוד מונע את פינוי עפרה. לא כך הוא. מי שמעמיד את עין-הוד תחילה מעמיד בסיס אחר למכלול היחסים בין יהודים ובין ערבים, והופך את עקרון הדו-קיום השוויוני והצודק לבסיס הדיון. התרגלנו לחשוב במונחים שמשתיקים כל דבר הקשור ל-48', אבל בעקבות פינוי הרצועה, עין-הוד מסמלת את התנאי לכיוון מחשבה אחר ונכון יותר, מחשבה של צדק ושל שיתוף פעולה. ממילא אולי עוד כמה התנחלויות יפונו באופן שבו פונתה הרצועה, אבל לא כך יסתיים מפעל ההתנחלות. הוא יסתיים באותו רגע שבו יבוטלו זכויות היתר של המתנחלים, ואי-אפשר להעניק למתנחלים בצד אחד של הקו הירוק הדמיוני זכויות ששוללים בצד השני.

עין-חוד הישנה היא אחד הכפרים היחידים שלא נהרסו על-ידי ישראל. הוחלט להפוך אותו לכפר אותנטי – האידיאל הציוני בהתגשמותו – כפר ערבי ללא ערבים. דווקא לאור ההכרה של שר הפנים בכפר עין-חוד יש לשאול למה פליטים צריכים להיות מאושרים כאשר נותנים להם את הזכות להפוך את פליטותם לקבע. יש כמובן לברך על ההחלטה ולקוות שהיא תחול על כל הכפרים הבלתי מוכרים, אבל במקרה הזה לא צריך להסתפק בכך.

ובשלב הראשון, והפשוט, אפשר לתבוע את הסרת החרפה של בתי האלכוהול והחזיר מהמקומות הקדושים.

סמי שלום שטרית על הכיבוש פורסם בפייסבוק

אוגוסט 17, 2012

על הכיבוש (ברצינות, חלק א')

אתחיל מסיפור אישי. החוויות שלי ככובש. אני חש חובה להתחיל בביוגרפיה האישית שלי ככובש. הרי אנחנו חיים בעידן בו "אובייקטיביות" ו"מדע נטול ערכים" נחשפו במערומיהם הקולוניאליסטיים וחשוב להודות לפוקו, פאנון, דרידה, סעיד ואחרים.

חוויית הכיבוש הראשונה הזדמנה לי בגיל שבע. הייתי על פי מונחי הציונות האשכנזית עולה חדש ממרוקו כשלוש שנים בעיירה אשדוד. ששת ימי מלחמת 1967 עברו עלינו ב

מקלט של בית הספר היסודי על-שם הרמב"ם. צפוף ומחניק, אבל יצאנו החוצה מידי פעם ואבי בכלל ישן בבית ולא נכנס למקלט אף לרגע אחד. אבל לא הוגן לכנות מנקודת מבטו של ילד אז את החווייה ההיא כחוויית כיבוש. הרי האזעקה הראשונה הכניסה את אימי לפאניקה גדולה, היא סחבה את התיק והסל שהכינה מבעוד מועד וגררה אותי ואת אחי בריצה אל המקלט הציבורי כשהיא מגדפת ומתפללת חליפות בערבית מרוקנית. בין הקללות אני זוכר את צירוף המלים המרוקאיות "אש חז'נא", כלומר, "למה לנו כל זה", או "למה נקלענו לזה", או "מה חיפשנו פה", או "למה באנו"… אנחנו הקטנים סתם נבהלנו נורא ולא היה לנו מושג מהו האסון העומד להתרחש עלינו, למרות ששמענו כבר צפירות בימי זיכרון, אבל זו הייתה ארוכה, עולה ויורדת ומצמיתה את הגוף והלב דקות ארוכות. דאגנו לאבא שנשאר בבית וסירב להיכנס למקלט הלח והטחוב, אף טרם התחילו כמה מאות איש אישה, ילד וילדה, זקן וטף, להשתין ולחרבן ולהזיע בחללו. נצמדנו לחלונות הפלדה הפתוחים ושאפנו כל טיפת אויר צח ולח של יוני ועדכוני חדשות מאבי שהגיע לחלון מבחוץ וקרא אלינו לשאול לשלומנו. עוד לא היינו ישראלים, או בישראל ממש – כולם דיברו מרוקאית וצרפתית מטובלות בעברית.המלחמה חלפה כבר לאחר יומיים שלושה וכבר ידענו משידורי הרדיו שתיכף יוצאים לחגוג ניצחון גדול. אנשים דיברו במושגים של נס אלוהי והגברים נשאו תפילות הודיה מיוחדות. אני חזרתי לביה"ס לסיים את חודש יוני של כיתה אלף. בית הספר קיבל אותנו בלבוש חגיגי של יום העצמאות: דגלי לאום לרוב, שרשרות של דגלי יחידות הצבא הרבות וכמובן תמונותיהם של הגיבורים משה דיין ויצחק רבין. אני לא זוכר שלמדנו משהו בשבועיים ההם, אבל ספגנו עמוק את אווירת החיילים הגיבורים המעטים שהכניעו את הרבים האכזריים. זאת למרות שעוד לא ראיתי חייל אמיתי אחד בשכונת העולים באשדוד. שוטרים היו לרוב. אבא בשיחותיו עם אחיו הבוגרים סיכם את המלחמה במלים: הערבים יחפשו נקמה, השפלה כזאת לא תעבור בשתיקה, אבל אתה, הוא אמר לי, כשזיהה את הדאגה בעיני, לא תצטרך אפילו להתגייס, כי יחלוף עוד זמן רב עד שיזקפו ראש. חמש-עשרה שנה לאחר מכן מצאתי עצמי בביירות הורס ומחריב את מערב העיר על יושביה ומתהלך ברחובותיה כמו קלגס. כבשתי עיר בירה ערבית! לא הייתי בן שבע. הייתי כבר סטודנט ואלה היו אם אני זוכר היטב המילואים הראשונים שלי, עדיין אדם נכה בתודעתו הפוליטית. אין כובש יותר מזה מבחינת התחושה. זו לא רמאללה או מזרח ירושלים, אלא ביירות האגדית הרחוקה של פיירוז הצעירה שאת אלבומיה שמענו בבית בילדותי ומאז המלחמה ההיא עשאני מקשיב לשיריה אני שומע שריטות ברקע.
אבל דווקא שם בביירות, עם כל תחושת העוצמה הכוזבת, נפל דבר בתודעתי. ידעתי שלא אשוב כחייל לשום עיר ערבית לעולם. אחרי השחרור מהשירות סירבתי לעלות לאוטובוס הבא לביירות. למן הרגע ההוא לא הייתה דרך חזרה. הכל התבהר לי כבמכת ברק אחת: אנחנו עם כובש ומדכא ואני פיון עלוב על לוח השחמט. כמובן שהייתה זו רק חצי תודעה, אם אפשר למדוד תודעה בשברים. חלפו עוד כמה שנים טובות עד שהבנתי בתודעתי התופחת כספוג יבש וצמא שאני עצמי כיהודי ממרוקו, כמזרחי במדינת האשכנזים, אני בעצמי נתון תחת כיבוש, נישול ודיכוי, עם האשלייה המסרסת שהעניק לי אחי האשכנזי של עוצמה כוזבת ככובש את הערבי שכביכול דיכא אותי אתמול. כלומר הנה אתה שייך מעתה לחזקים. הבל הבלים. באו הפנתרים לאחר ארבע שנים בלבד ורשמו את הכתובת על הקיר: "דופקים את השחורים". אמת פשוטה ששום תאוריה של אלפי מלים לא תצליח להעביר.אבל אני מקדים כיבוש לכיבוש. למעשה כל שירותי הסדיר הוקדש למלאכת הכיבוש הבזויה, לא רק בשטחים הכבושים של 1967, אלא בעיקר בגליל הערבי שבשליטה ישראלית ובתחום שיפוטה ואזרחותה. אני, יחד עם חבריי לגרעין נח"ל חביב ותמים למראה ועוד גרעיני נח"ל נוספים מתנועות נוער ערכיות שגדלו על פעולות ושיחות אינסופיות על אחווה, שוויון וצדק, התחפשנו לבסיסי צבא המוכרים למי שזוכר בתואר "האחזויות נח"ל", בהן בעיקר גידלנו עגבניות וחסה ובלילה התמסטלנו, רקדנו והזדיינו וגם נמנמנו בעמדות השמירה מול כפרי המשולש ערבה-דיר חנא-סכנין. תפקידנו היה לאחוז באדמה ולהעבירה הלאה לקבוצת אזרחים שתקים עליה ישוב "לגיטימי". זה פעל כמו מכונית גרמנית. בין תפקידינו הכובשים היו משימות כמו אבטחת בולדוזרים שעסקו בעקירת אלפי עצי זית לפנות מקום לכבישי גישה ליישובים האלה שבתחילה קיבלו את הכינוי הממזער "מצפורים" (לישראל מכבסת המלים המשוכללת ביותר), וכן עסקנו באבטחת חבלני הצבא שפוצצו את אדמת הסלעים כדי לישרה לבנייה ולסלילת דרכים יהודיות חדשות. "יהוד הגליל" כך קראו לזה, לאחר שאותו גנרל גזען כינה את ערביי הגליל, חלקם תושביו עוד מימי החורבן וישוע, בתואר "סרטן בגוף האומה." אני הייתי בין החיילים שהובאו לשם לגרש את אותו סרטן מגוף האומה כשעוד לא ידעתי דבר עצמאי או תודעתי אחד על טיבה. אבל לא אשתמש בתירוץ העלוב "רק מילאתי פקודות." אני אשם ובבוא היום אם אקרא לדין, אתייצב. רק לאחר כשנה שנתיים באוניברסיטה, שם לראשונה פגשתי פלסטינים מהגליל ללא נשק על כתפי והקשבתי לפעילים פוליטיים ולהוגים כמו ליבוביץ', הבנתי שעסקתי בטיהור אתני ובהפקעת אדמות בשנות השבעים המאוחרות כעשור לאחר 1967 וכשלושה עשורים לאחר 1948. אלפים כמותי זוכרים את החווייה הזאת כחווייתם האישית אך מסופקני אם אי פעם ראו בה פעולת כיבוש, שלא לשאול האם מי מהם התפכחו ממנה.
(ברשימה הבאה: כיבוש בין יהודים)

על הכיבוש (ברצינות חלק ב')תרגיל קטן בפוליטיקה ישראלית: האם אפשר לדבר על כיבוש מבלי להזכיר את "הכיבוש" הישראלי של
פלסטין ושעבוד הפלסטינים? כלומר כיבוש פנים יהודי (לצורך הדיון בלבד).
בואו נבחן בקצרה את ארבעת עיקרי הציונות שלמדנו כולנו בבית הספר, ואשר לא במקרה 'שם הפעולה' בכולם הוא 'כיבוש': "כיבוש האדמה", "כיבוש השמירה", "כיבוש העבודה" ו"כיבוש השפה". כולם זוכרים משיעורי תולדות עם ישראל בדורות האח

רונים שאת האידיאולוגיה הזאת התוו בראשיתה מי שמכונים אנשי העלייה השנייה (1904-1914) וספרי הלימוד מספרים לנו על חברים וחברות סוציאליסטים שחלמו על חברה שוויונית (ליהודים בלבד כמובן, כמו קבוצת דגניה, כנרת וכדומה), או "חברת מופת" כפי שכונתה בפיהם.כולנו שיננו לבחינת הבגרות ש"כיבוש האדמה" היה בעיקר פדיון אדמה יהודית בכסף וכן התיישבות באזורים לא מיושבים שהיוו לדידם את רוב רובה של הארץ ("ארץ ללא עם לעם ללא ארץ"). "כיבוש השמירה" תמיד העלה אצלי תמיההה, לא על הצורך בהתגוננות בפני הליסיטים והתוקפים הערבים, אלא מדוע תקפו אותם כפריים את האירופאים צרובי השמש שהתיישבו על אדמתם אותה רכשו מאפנדים עשירים שישבו בוילות מפוארות בלבנון? שנים מעטות לאחר מכן הפכו הבריטים את ארגוני השמירה התמימים הללו לצבא שעתיד להשתלט בכוח על הארץ כולה ולנשל את יושביה (זה לא כתוב בספר הלימוד כמובן).
"כיבוש העבודה" היה ערך משעשע במיוחד משום שהמורה סיפרה לנו בגילוי לב על הפיכת הפירמידה היהודית האירופאית הלא פרודוקטיבית (אנטישמיות של ממש) לפירמידה עם בסיס רחב של חברה יצרנית, קשורה לאדמתה, עצמאית ולא תלויה בעובדים ערבים חלילה. לכן הססמה "עבודה עברית", משמעה היה לנשל את הערבי מפרנסתו כדי שהיהודי יתחיל לרפא את עצמו מהגלות האירופאית המנוונת. הסוציאליסטים הללו הפגינו נגד איכרי המושבות הותיקים וקראו להם לפטר את הערבים ולשכור את החלשלושים האירופאים במקומם. למנהיגים הצעירים של התנועה הזאת אז, כבן גוריון עצמו, היה חזון יותר מסודר ופחות רומנטי:-השתלטות הדרגתית על הכלכלה בפלסטין.
ומה עם "כיבוש השפה (העברית)"? מה רע בהחייאת השפה העברית? תכנית הלימודים הרשמית מספרת לנו שלעומת קודמיהם, אנשי העלייה השנייה הלו ביקשו להנחיל את השפה העברית ליושבי הארץ היהודים, לדבר בה, לנהל בה את חיי החברה והמשק, לקרוא בה עיתונים, לפתח תרבות עברית וכמובן ללמד בה במוסדות הלימוד (ובן יהודה האמיץ שלבדו יחד עם בנו וכלבו החיו את העברית הרדומה שנות אלפיים. איש לא סיפר לנו שכאשר הגיע בן יהודה לירושלים כבר דיברו, למדו ולימדו היהודים הספרדים עברית בעברית, כמו ניסים בכר שקלט את בן יהודה כמורה בבית ספרו). כינון שפה משותפת הוא לכאורה מטרה מתבקשת ביסוד להקמת עם, או ארגונו מחדש, קיבוץ גלויות וכל זה. אך במקרה שלנו הסאבסטקסט של כיבוש השפה, כמו שאר הכיבושים, הוא עיקר ענייננו.בתרגיל שלי אשאל שאלות מזרחיות שהשמאל הציוני בישראל לא אוהב לערבב עם הצורך הדחוף "להפסיק את הכיבוש". לי אין צורך דחוף הממוקד בכיבוש הצר הזה בלבד. כדי להקים חברה נורמלית, אף לא חברת מופת, אני רוצה להפסיק את כל הכיבושים, אם נותר לנו זמן בכלל, כי אנחנו היכנשהו בדרך למטה, באמצע המדרון ללא בלמים ועם הגה עצבני.
אתחיל את המבט המזרחי שלי מכיבוש השפה דווקא, עניין הקרוב ללבבי. לא רק שאותם ציונים נלהבים החליטו ללמוד ולהנחיל לעצמם את השפה העברית ולהפכה ללשונם החדשה תוך ויתור על שלל לשונותיהם, ובעיקר חיסול היידיש הנפלאה, אלא שלאחר עשורים ספורים אותה שפה "חדשה" הפכה לכלי נשק של ממש באמצעותו דוכאו שפות ותרבויות לא אירופאיות כולל שפת המקום הערבית שדברו בה גם יהודים ושאר לשונות היהודים מהעולם הלא-אירופאי. העברית הייתה ללשון השלטון, שפתה של ההגמוניה התרבותית, וכל שפה מזרח תיכונית אחרת תוייגה כשפת האוייב, אשר לימודה הפך רק לצורכי ביטחון, קשר ולא גשר. מעבר לכך, השפה העברית החדשה הזאת כפי שגם כונתה ספרותה התבססה על כתביהם של יהודים מזרח אירופאים שדיברו רוסית, כתבו ביידיש ותרגמו עצמם לעברית, כפי שתרגמו את פושקין ולרמונטוב. העברית עברה דה-שמיזציה תוך דור אחד. כל שנותר היום הוא להחליף, כפי שעשו הטורקים המודרניים את האלף-בית העברי ללטיני. למה לא בעצם? כל מי שלא כתב שירה, קרא אותה או פייט אותה בתחביר הזה ובמקצבים הללו, נזרק אל פח הזבל של ההיסטוריה. למזלנו, אפשר לשחזר ידע מתוך סל האשפה והראייה, כבר דור שני של כותבים וקוראים מזרחים ומזרחיות עוסקים בפעולות שחרור מן הדיכוי הזה.

על "כיבוש השמירה" מן ההיבט המזרחי אין להכביר במלים. הצבא נתפס על-ידי הדור השני של המזרחים כערוץ של שחרור, ערוץ של השווייה, או לפחות אשליה כזאת. בעשורים האחרונים העסק הזה נעשה ממשי ואמיתי, בעיקר מאז שנטשו בני האליטות האשכנזיות את הצבא לטובת עסקי הון והייטק. תהליך דומה קרה גם בארה"ב ובמדינות מערב אירופאיות. ובכל זאת קושייה – איך מסבירים את הנטישה ההמונית של בני ובנות אותו דור מזרחי שני וכבר שלישי את הצבא בחסות אוהלה של תורת ש"ס? זהו נושא למאמר אחר שכבר נכתב פעמים רבות לא רק על ידי (בעיקר קובץ המאמרים "ש"ס: אתגר הישראליות" בעריכת יואב פלד וראו גם פרק מרכזי בספרי "המאבק המזרחי בישראל). בקצרה – ש"ס נולדה מתוך הציונות המזרח אירופאית ולא מתוך החרדיות האנטי ציונית האשכנזית כפי שבטעות נהוג לחשוב. ש"ס היא תוצר של מרד אידיאולוגי ישראלי. ש"ס, מבלי להיכנס לשיפוט ערכי, היא הציונות החדשה המחברת דת ומדינה אם כי ברמה הטקטית כפי שהיא משתמשת במודרנה מבלי שזו תבלע אותה. ש"ס היא תנועה ישראלית מזרחית עצמאית אשר משרתיה הם הציונים החילוניים החוטאים והמחטיאים ממזרח וממערב. בסדר יומה אין אף לא יעד אחד מיעדיהם של אותם סוציאליסטים מתחילת המאה העשרים, בטח לא שמירה, לרע ולטוב.

מנקודת המבט המזרחית המודעת, "כיבוש האדמה" (הרבה אחרי גירוש תימני כנרת על ידי הציונים הסוציאליסטים וסירוב מוסדות הציונות הזאת ליוזמות התיישבות מזרחיות בימי המנדט) קשור כמובן קשר בל ינתק ב"כיבוש העבודה" (גם כן עשרות שנים אחרי שעבוד התימנים של יבניאלי לאיכרים הציונים), כלומר פיזור האוכלוסייה המזרחית בעיקר מחוץ לרצועה "חדרה-גדרה" והתשתיות הכלכליות שהוקמו (ואחר כך פורקו) באזורים בהם יושבה, הם אם כל הכיבושים של הציונות "הסוציאליסטית" דאז והקפיטליסטית דהיום, שבעיני מעולם לא היה ביניהן הבדל מלבד טרמינולוגיה וצורת לבוש. למשל, מנהל קופת המדינה פנחס ספיר היה איש צנוע והתהלך בסנדלים ואכל כריך עם גבינה צהובה לארוחת צהריים, אבל חילק מאות מליונים כמענקי תעשייה ופיתוח לבני דורו, לא רק לקיבוצים ולמושבות, אלא גם ל"יזמים פרטיים". מליונים שהפכו להון העובר בהורשה ומקבע את יחסי הדיכוי הכלכלי, בין בניהם ונכדיהם של "בעלי" אותו הון לבין בניהם ונכדיהם של אותם פועלים וחקלאים בעל-כורחם מצפון אפריקה כורדיסטן ועוד. כך גם בן גוריון שלבש בגדי חאקי וגר בצריף (ואסיפת הקיבוץ סירבה לאשר לו רכישת קומקום חשמלי), העניק מעמד חכירה בן 49 שנה לאדמות המושבות והקיבוצים האשכנזיים ומעמד של שכירות פשוטה לאדמות מושבי העולים המזרחיים (גם אם היו בהם רומנים וכמה הונגרים). זוהי מדיניות אפרטהייד אגררית מובהקת ובמקרה הזה גם "חוקית" וגלויה.

יתרה מכך, יחד עם שרי החינוך כיוונו שרי האוצר והתעשייה את בניהם של אותם עולים "נחשלים" אל פסי הייצור על ידי הקמת בתי ספר מקצועיים בעיקר בנגב ובגליל. עד היום תשתיות החינוך ההן מלוות את בני ובנות הדור השלישי והרביעי של אותם עולים, כי הנחות היסוד הגזעניות ("טעוני טיפוח", "תרבות נחשלת" וכו') הוטמעו היטב גם בלב התושבים עצמם. נטילת גורלו של קולקטיב מידו ושליטה בתודעתו ובכל היבט של חיו זה כיבוש. הפרדתו מכל השאר החיים במסלולי חיים אחרים המובילים לגורל טוב יותר וידוע מראש, זה אפרטהייד. העובדה שהמזרחים מנהלים לעצמם את הכלא שלהם לא פוטרת אותם מההגדרה הזאת.

כמובן, המטרות היו נעלות: חינוך מחדש, מודרניזציה והתפתחות, שילוב ואינטגרציה והצדקות רבות נוספות מתוך ילקוט הכזבים הציוני האשכנזי. העובדות מדברות בעד עצמן. שישים שנה לאחר מכן רוב עיירות הפיתוח הן עיירות רפאים, גם אם יש בהן וילות נחמדות, והשאיפה היחידה של רוב תושביהן היא לצאת משם במה הייתם בוחרים? וילה בירוחם או דירה בשיכון למד בתל-אביב שחולקו מתוך אותה קופה?), ורוב השכונות המזרחיות מוצפות בעובדים זרים אומללים שהופכים השעיר לעזאזל התורן של תושבי השכונות, אחרי שהפלסטיני נעלם מנוף העבודה הקשה. גם ערים גדולות כמו אשדוד ואשקלון מחזיקות בשיאי אבטלה ישראליים.
בקצרה, מדיניות הקמת התשתיות הקשורות בפיזור אוכלוסין, בחלוקת קרקעות (שדודות אכן, אך לא רק. תארו לכם שאדמות בית הספר החקלאי כדורי שחינך דור של הנהגה אשכנזית וכן אדמות האוניברסיטה העברית בירושלים נתרמו על ידי משפחת כדורי העיראקית לרווחת כל תושבי הארץ), בזכיונות לתעשייה ולחקלאות ובמוסדות חינוך והכשרה נעשו כולם במסגרת של מדיניות אפרטהייד כובשת, מנשלת ומדכאה, גם מבלי לומר מלה על הפלסטינים. על כך אפשר רק להוסיף ולהוסיף, כמו חלוקת משאבים לתרבות בסגנון של משפחות דיקטטרורים מפורסמים, כמו שליטה אפרטהיידית באוניברסיטאות של המדינה בהן עדיין רק רבע בוגרים מזרחים ומזרחיות וכמו שליטה במועדונים יוקרתיים כמו בתי המשפט והנדל"ן. הכל קשור ביחסי כיבוש והפרדה.
אני לא איש בשורות טובות בכל שקשור בעניין הזה של כבוש ואפרטהייד. זה תמיד נגמר רע מאוד לפני שזה נגמר ממש. במיוחד במקרה הישראלי בו המרכיבים הם רבים וסבוכים זה בזה: לאומיות, אתניות, דת, תרבות, כלכלה ואלימות פנימית ואזורית. למדנו ואנו למדים בימים אלה ממש כיצד קמות רפובליקות חדשות תחת המדינות הקלוקלות שקדמו להן.

  • על הכיבוש (ברצינות, חלק ג')האינתיפאדה הג'ינגי'ת,
    או: סלח לי, יש לך אש?

    כשהגינגי'ת הראשונה תצית את עצמה בכיכר חולדאי, נדע שנפל משהו בישראל. סליחה, ממש פתיחה רעה, אבל לא עמדתי בפיתוי מול תמונת גלגלי שיער אדומים כלהבות. חלילה, איני קורא לשום ג'ינג'ית להצית את עצמה, אבל אתם מבינים על מה אני מדבר, כשאין אש, אין מאבק. חלילה אני לא קורא לאיש לפתוח באש, אבל אתם יודעים בלי התנגשויות של אמת עם מאות פצועים בג'ינס ובמדים, לא יהיה מאבק. חלילה, איני קורא לאיש לתקוף שוטרים ומג"בניקים, הם הרי אחינו ואחיותינו, אבל ברור שללא שבירת הסולידריות של לובשי המדים עם שולחיהם המושחתים לא תהיה מהפכה. הסתכלו מה קורה סביבכם בשנתיים האחרונות. חלילה איני קורא לאיש במדים לערוק לצד השל המהפכה החברתית… כלומר הייתי שמח לקרוא לכולם לערוק לצד המהפכני, כולל קצינים וגנרלים וטייסי קרב ושינגמלים וטבחים ונהגים, באמת שהייתי אוזר אומץ וקורא להם לעבור אל שורות המהפכנים, לא הייתי מהסס, לא הייתי חושב פעמיים, אילוא הייתה כזאת, מהפכה, והיה צד מהפכני לערוק אליו.

    צריך להודות על האמת כי היהודים בישראל, מכל העדות והצבעים, הכיפות והכובעים, החצאיות והמכנסיים, הם צד אחד גדול וסולידרי מול הפלסטינים, מול הסורים, מול החיזבאלה, מול איראן, מול הנאצים, מול הרומאים, מול היוונים, מול הפרעונים… מול הסיוטים האינסופיים שלהם. יש בשוליים שניים שלושה, אולי מאתיים חמישים שהיו הולכים עד הסוף, אבל זו טיפה של דלק הבטלה בשישים ליטר מי עדן. הג'ינג'ים לא יציתו את עצמם, כלומר הם לא היו מעולם ולא יהיו לעולם נושאי מאבק מהפכני חברתי-כלכלי בישראל, כי אין להם אש. אין להם אפילו דלק. גפרור לרפואה. הם תמיד יתחילו בעצרות בכיכרות ובצעדות למוזיאונים ועד מהרה ימצאו עצמם בכנסת, בממשלה, בהסתדרות או באיזה דירקטריון או עיתון שמן, משמינים ומפליצים בשקט. ולא שזה נורא כל-כך, לבריאות. הם הרי משחקים את המשחק הדמוקרטי בדיוק, ממש בדיוק, כפי שלמדו אותו בשיעורי האזרחות בכיתה זין.
    למה הדבר דומה? למשחק כדורגל למשל, בו לא רק שההתאחדות ושופטיה קבעו שלקבוצה שלך אסור לנגוע בכדור, אלא שהשער של הקבוצה היריבה חתום בקיר של בלוקים. כך שגם אם תצליחו לגנוב את הכדור לדקות ספורות ותגיעו אל שער היריב, תתקלו בקיר הבלוקים מאחוריו יושבים השוער ועוזריו שותים ויסקי ומעשנים סיגר ומצחקקים, ומידי פעם מקצצים לכם את גובה הדשא ואת מספר השחקנים. והקהל? הקהל בכלל יושב בבית צופה בתכנית ריאליטי כזאת או אחרת שמסממות אותו בפנטזיה של זכייה במליון שקל, או בהפקת אלבו אם ישפיל עצמו כראוי, או הסרת עשרות קילוגרמים של שומן שאין לו. זהו. בצר לנו לא נותר אלא לצעוק ולדפוק את הראש בקיר הבלוקים, לרשום עליו ססמאות, לחרבן בצילו וגם להקים לצידו אוהלים קטנים ולעשן משהו, לשיר שירי מחאה נוגים עד החורף והולכים הביתה, כי ההם כבר לא שם. הם אף פעם לא שם. מה? אתם לא יודעים לפרק קיר לבנים מחורבנות ולעשות מהן אבני קלע? מחשקי המחשב השחיתו לכם את הדמיון.

    אז לא מפרקים את הקיר ללבנים ואת הלבנים לאבנים. מה עושים? מתחילים לדבר על הדרכים להגיע לשם, כלומר למוקדי קבלת ההחלטות, עיצוב המדיניות, "לחלק את העוגה" קראו לזה הפנתרים השחורים, שבזכותם נזרקו כמה פירורים ממרומי השולחן אל הכלבים והחתולים המתקוטטים תחתיו. כלומר, מתקרב מועד בחירות וכולם מתחילים לדבר על בחירות ועל מפלגות (מודה שהייתי שם, לפחות פעמיים, פתטי במבט לאחור). למה לא בעצם? הרי על פניו אין דרך אחרת להיכנס פנימה כדי לשנות חוקים ולקבוע תקציבים, מה שקוראים אצלנו בציניות "לשנות מבפנים" ("כנס לי לתחת", אמר האריה לעכברוש, "אני צריך כמה שינויים מבפנים"). הנה המפה הפוליטית פרושה בפנינו: הליכוד גדול מאי פעם עם מועמד חסין לראשות הממשלה. העבודה… לא נעים אביל מישהו צריך להוציא את התקע מהחשמל. ומר"צ… נו. באמצע צצות "מפלגות מרכז", שם קוד ל"תעשו קצת מקום בבקשה, גם אני רוצה לשבת לרגע או שניים ואז מבטיח להסתלק". בקצה הימני והדתי מתקבצים מה שאנחנו מכנים בביטול "ימין קיצוני" "מחנה דתי משיחי" או סתם "אנשים הזויים" ולא פחות "אוכלי חינם", "פרזיטים" ועוד. האמת צריכה להיאמר, דווקא בצד הזה של המפה הפוליטית יושבים חזק אנשים (יש נשים?) שכן נכנסו לתחת של האריה, אבל משם טיפסו בעקביות אל מוחו ועכשיו הם חזות הכל: לאריה הענק עכשיו פרצוף מפלצתי של עכברוש ענק, כמו בסרטי אימה דלי תקצי, וכשהוא שואג מי לא יירא, מי לא יירה? הרי לא תוכלו להאשים את המפלגות החרדיות והמתנחליות בכיבוש פלסטין של 1948 ושל 1967, או בהמצאת חומה ומגדל, או בקפיטליזם ההרסני, או במרטה המקדשת שרצים. הם נטלו כלים מן המוכן, "לגיטימיים" וציוניים לעילא. הם לא השתלטו על המדינה במנדטים, אבל הם הצליחו לשים בה רסן ולרתום אותה לעגלתם הדוהרת מבחינתנו אל התהום, אך מבחינתם, וצריך להפסיק לזלזל, העגלה הזאת היא מרכבת האש של אליהו, לא פחות.

    מה אני מנסה לומר כאן? העניין הוא לא בהקמת מפלגה עם מצע. זה פתטי, את זה עושים משרדי פרסום ויחסי ציבור והם מסוגלים לכתוב מצע לימין, לשמאל ולמרכז ואם תשלמו יפה יכתבו לכם מצע חברתי מהפכני, עם סלוגנים חזקים. מפלגות ומצעים ומנדטים הם פונקציה של כסף. העניין הוא לא מצע או רשימת שינויים ורפורמות. זה נחמד וזה יחזיק קדנציה או שתיים עד התפוגגות. זה העניין וממנו יש ללמוד ולא להתייאש: למפלגות דתיות ומתנחליות, גם החרדיות והחרד"ליות (כמו ש"ס) אין מצע והן בכלל לא מפלגות, אלא תנועות המונים עם דת, או אידיאולוגיה שהיא דת. אש. דת לא זקוקה לכסף. לדת אין שאלות, רק תשובות (והדלת פתוחה בכיוון אחד). דת לא מקבלת שום ביקורת, כי ביקורת היא חילול השם. דת לא פוחדת מטילים עזתיים או מגרעינים איראניים. דת לא מחשבת את העתיד בקדנציות פרלמנטריות. דת לא פועלת כלל על ציר הזמן שלנו, ציר המחשבה, ציר התודעה וצירי הלידה, אם תרצו. לכן הדת מנצחת ותנצח בכל מקום בו איפשרו ומאפשרים לה "לשחק במשחק הדמוקרטי". כלומר היא לוקחת לבסוף את כל הקופה בכל מקום בו לא הפרידו אותה בנוקשות, בכוח ובדיכוי אלים, מן המדינה ומן הפוליטיקה ואיפשרו לה להיות מצע פוליטי עם רשימת מועמדים. מקומה של הדת בביתו של האדם ובקהילתו. נקודה.
    והשאלה שעל הג'ינג'יות והשחרשחרות, הבלונדינים והברונטים, לשאול ברצינות תהומית היא פשוטה: האם יש לכם דת? או לפחות אידיאולוגיה שהיא דת? ובבקשה אל תגידו ציונות, כי גם אם תרצו אותה היא כבר לא שלכם. כל המשמעויות שלה וכל הפרקטיקות שלה נתונים היום בידי כוהני הדת ושליחיהם: כיבוש האדמה (התנחלות), כיבוש העבודה (הכלכלה), וכמובן כיבוש השפה (התרבות, החשיבה וכו'), וכיבוש השמירה (על חומתייך ירושלים הצבתי שומרים… חה, חה, חה), כולם נשלטים היום מתוך מוחו של עכברוש הענק.

    אז אין לכם דת? אלטרנטיבית כמובן (ותעשו לי טובה נסו לא להשתמש בביטויים "זכויות אדם", זכויות אזרח", "חופש הביטוי" וכהנה קלישאות ליברליות מעושות ולעוסות, שלעסתי כל חיי עד קבס). האם אין לכם לפחות אידיאולוגיה בדרגה של דת? כלומר נחושה, כלומר תנועת המונים עם סולידריות ברמה דתית ממש המוכנה למלחמת אזרחים, לא פחות (ואל תמכרו לי את הזבל הזה על מלחמת אחים, זו המלכודת שלנו). אם אין לנו דת ואין לנו ביצים וביציות להצית את האש, עשו לעצמכם טובה, ובעיקר לילדיכם, קומו ולכו אל מעבר לים, וככל שתקדימו וככל שתרחיקו כן ייטב לכם. לא רק לכם כאינדיבידואלים ייטב, אלא לכל מי שחושב כמותנו. הגולה, עם כל העצב שבפרידה (ממה לעזאזל?), היא המקום לקומם את עצמנו מחדש במאה השנים הבאות. זה הזמן להיפרד מהציונים ולחזור ולנסח את היהודי כפי שאנו תופשים ותופשות אותו (ואני לא ראקציונר ולא חוזר בתשובה, נשבר הזין מהסיפור הזה גם כן, כל אחד עוטה כפה גדולה ומצקצק בלשונו. יש לי כיפה, תמיד הייתה לי כיפה. אך מה לי ולהם?): אנו רוצים את היהודי המטיל ספק בכל כולל בדבריו שלו, החוקרת, החושבת, המובילים והמובילות את הגותם ללא מורא: ואהבת לרעך כמוך, אל תעשה לחברך את השנוא עליך. דברים פשוטים. חברה אזרחית, לא לאומית ולא דתית. אין לנו דת כזאת, כלומר לא מלים תחת הכותרת "מצע" או "מי אנחנו?", אלא להבות של אש. אני אומר לכם בביטחון מלא שאין עוד יהודים בגלה ממנה אני כותב. כולם ציונים שבויים באש הדת המתנחלית, מרחוק כמובן. אתם רק החיילים המטומטמים על לוח המשחקים שלהם. כששואלים אותי סטודנטים ציונים אמריקאים טובים בפנים עצובים "למה עזבת את הארץ? היה לנו גוד טיים שם בטיול בקיץ," אז אני משיב בפשטות: "אז למה חזרתם?" השתיקה שבאה לאחר מכן שווה זהב.

    אפשר גם כך: מי שיצית את האש ראשון ינצח במלחמה הזאת על העתיד של החיים בין הים לנהר. ובאמת מה זה חשוב ג'ינג'ית או שחור. הסתכלו סביבכם כשאתם הולכים להתכנסויות הליליות האינסופיות, בעצרות, בצעדות, בישיבות ובמפגשים: אתם רואים מהפכניות ומהפכנים רצים לתוך האש? מציתים אותה? אתם שומעים התלהבות דתית צורבת סביבכם? באמת, קחו עוד שח'טה ותהיו כנים עם עצמכם: הפסדנו. אבל אולי בעצם פרידתנו, אחריתנו לנצח דווקא. הרי חבל שנעלה כולנו באש יחד איתם כאשר יתניע טייסו של אליהו את מנוע מרכבת האלים וישאיר אחריו חורבות, אבק ואפר. אתם יודעים, נצח ישראל…

     

     

    ביאליק הגיע לארץ כנסיך והתקבל בנמל יפו בכבוד השמור לרוזנים ומלכים. הוא גר בתל-אביב בבית שנבנה עבורו מבעוד מועד ברחוב שנקרא על שמו עוד בימי חיו. אני מסכים שהוא סבל בארץ (כפי שעולה ממכתביו) אבל לא פיסית. הארץ השביתה את כתביתו הפואטית משום שהארץ הפנטסטית אותה הזה בשיריו מן הגלות התגלתה כארץ לבנטינית פרובינציאלית לשיטתו וכסתם מקום משעמם והעיקר- הערגה מתה ועימה השירה. ביאליק, שירתו, סיפוריו והגותו היו כולם של גלות. אין ביאליק אחר. (סמי שטרית אתר קדמה)|1||1|