Archive for the ‘העוקץ’ Category

ראשית הציונות – המזרחים הנשכחים

אוקטובר 28, 2014

הציונות היא צורה של גזענות והפרדה גזענית ו אין לחפש את קירבתה
שאול סלע // 28.10.14 00:12
בספרו של יוסף אליהו שלוש מסופר על הסיוע שקיבלו מאביו האשכנזים בהקמת אחת המושבות , אבל הוא חוזר ומאשש את מה שכתב אחד העם בספרו "אמת מארץ ישראל" על היחס הברוטאלי לאוכלוסיה הערבית הילידית מצד הפולשים הציונים מרוסיה.

"אל תהי חכם בעיניך, ירא את ה' וסור מרע" , והרע בהתגלמותו היא הציונות שכבר עשתה את המסלול לפאשיזם ותקעה בפאשיזם יתדות.

לדעת את סיפורם של יוסף אליהו שלוש כן, לחפש את קירבתה של הציונות חלילה וחס. לסמי מיכאל אסור להסכים לקבל את פרס ישראל, ואני מקווה שכך הוא נוהג.

מקומן של הקרן הקיימת,ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית הוא באגם האש והגפרית.

 

תודה לך שאול סלע על תגובתך
עמי אשר // 28.10.14 08:20
אחת ההשלכות הנוראות ביותר של אפליה היא שהמופלים תובעים את חלקם בתהילת העוול ובאתנן השלל. כאלו הן הטייסות החדשות של צה"ל שממטירות אש וגופרית על ילדי עזה בשם הפמיניזם, וכאלה הם המתקנאים בציונים האשכנזים על שום שלא שיתפו אותם באדמות הגזל, אף שנשאו בגאווה את הכידון, ועוד עשו זאת קודם.
להגיב לתגובה זו ↓

א.ב. // 28.10.14 08:33

שאול סלע צודק,
ומעבר לכך,
״ציונות״ היא מושג שמאחוריו משמעות רחבה יותר מאשר ״עליה לציון״. הגירה יהודית הייתה תמיד בעבר, והייתה דתית בעיקרה. העליה הציונית הייתה שונה כי התייחסה ליהדות באופן שונה, לא כדת, והייתה חלק מתהליכים קולוניאליסטים. הבסיס של הציונות היה גזעני באופן מובהק, ולבטח המתיישבים ביפו לא ראו עצמם כך. מדינת ישראל היא תוצאה של הציונות הגזענית ולכן גם מאדירה את זכר הגזענים באשר הם (רופין וכו׳), ומובן מאליו שגם בשטרות.

יהיה טוב אם בני עדות המזרח וצפון אפריקה יתנערו מהציונות וידרשו את כיבוד אבותיהם, למשל על שטרות, לא מתוך ניסיון לשייכם לציונים, כי למזלנו הם לא, אלא מתוך תרבותם הגדולה ותרומתם לחברה.

בכל אופן להיות ציוני זה לא כבוד גדול, להפך זה לדעתי פשע.

 

למען הדיוק
פריץ היקה הצפונבוני // 29.10.14 22:49

הציונות המדינית היא תופעה אירופית שתחילתה בסוף המאה ה 19 עם יייסוד ה הסץדרות הציונית ע"י הרצל. וזו פעם ראשונה התארגנה תנועה ששאפה כהגדרה שלמדתי כילד בתחילת שנות 40: ,,מטרת הציונות להקים מקלט בטוח לעם היהודי במולדתו ההיסטורית ובמשפט העמים." . הרצל היה מוכן שהמקלט יהיה לאו דוקא בא"י.ענינו היה להציל את יהודי אירופה מסכנת האנטישמיות הנוצרית כפי שהוא הכיר בעקר האנטישמיות האלימה וומצוקת העוני באימפריה הרוסית.
האישים והארועים שהוזכרו במאמר הם חיבת ציון מונעים ע"י כיסופי גאולה שבדומה ל,,חובבי ציון "האירופים לפני הציונות המדינית פעלו לעידו הגירה והתישבות בארץ תחת ונאמנות לשלטון הטורקי. מבלי לשאוף ולנקוט צעדים לעצמאות מדינית, בזה המשיכו את דרכה של היהדות האורתודוקסית חרדית שקימום העצמאות היהיודית זה,,להביא לימות המשיח". כמובן אין זה מצדיק את העלמת חלקם של האישים המזרחיים מההיסטוריה של הארץ.

 

מודעות פרסומת

מה מועילה ומזיקה ההיסטוריה לחיים פורסם בהעוקץ ע"י עמוס נוי

אפריל 6, 2010
כיצד מועילה ומזיקה ההסטוריה לחיים?
06/04/2010 [עמוס נוי]
כמו בכל חשיפה של עוולות היסטוריות קרובות ונוגעות לחיינו, גם מהמאמר החשוב של בביוף (ומהתחקיר החשוב של נוריאל – עיתונאי כמעט יחיד בעיתונות הישראלית שעוסק בפוליטיקה מזרחית!) אנחנו יכולים ללמוד שלושה דברים – ראשית, מה קרה אז, ב"עבר", מה אנו לומדים מכך על ההסטוריה, ואיזה סדקים ובקיעים בסיפור הרשמי זה חושף; שנית, מה אנחנו יכולים ללמוד מההתנגדות העיקשת, כאן ועכשיו, ב"הווה", של כל הרשויות לחשיפה של מסמך הסטורי אחד (טיפה בים! ואפילו לאחר שנוריאל הצליח במאבקו לפתיחת הגנזך, "נעלמו", כמקובל, כמה מסמכים רלוונטיים…), על איזה אינטרסים היא מגוננת, איזה תדמיות (ותרמיות) היא מבקשת לשמר, ממה היא חוששת; ושלישית, איזה מסקנות אנחנו יכולים להסיק על פעולה אנושית ופוליטית שלנו מעתה.

השאלה השנייה היא קריטית: סביר בהחלט להניח, שאם בביוף היה מפרסם את מאמרו על בסיס "חשדות ושמועות" (כלומר, על בסיס ההסטוריה בעל-פה המתבססת על זכרונות ועדויות של מזרחים ומזרחיות) – וללא האסמכתא העובדתית ה"רשמית" שהושגה בעמל רב ובמאבק משפטי – הוא היה זוכה כאן למדגם אופייני של רפרטואר מנגנוני ההכחשה האשכנזיים: הלעגה, זלזול, המעטה, השכחה, הגחכה, הדחקה. אפשר כמעט לנחש את התגובות הכמעט-אוטומטיות: מן ההאשמה ב"בכיינות" (מזרחית טיפוסית) ועד המיפוי שלו כחסיד של תיאוריות קונספירציה סהרוריות ופרנואידיות.

השאלה, כמובן, היא האם מגיבים ומגיבות פוטנציאליים שכאלה יסיקו עכשיו – נוכח העובדות המוצקות – מסקנות רחבות על המניפולציה? האם יתייחסו בחשדנות גדולה יותר לגירסאות רשמיות ולמה שהן מסתירות, ובאמינות גוברת לקורבנות? האם יפנימו את התיאור הבהיר של ג`ודית לואיס הרמן (בספרה "טראומה והחלמה", עמ` 20): "התוקף, המבקש להשתמט מאחריות על פשעיו, עושה כל מה שביכולתו לעודד שכחה. סודיות ושתיקה הן קו ההגנה הראשון שלו. אם לא עולה הדבר בידיו, הוא תוקף את אמינות קורבנו. אם אין הוא יכול להשתיקו לגמרי, הרי הוא יכול להבטיח שלא יהיו לו שומעים. לצורך זה הוא מגייס מערך מרשים של טיעונים, החל בהכחשה גסה וצעקנית וכלה ברציונליזציה אלגנטית ומתוחכמת. אחרי כל מעשה זוועה צפויות להישמע אותן התנצלויות מוכרות: הדבר כלל לא קרה; הנפגע משקר; הנפגע מגזים; הנפגע הביא זאת על עצמו; ועל-כל-פנים, הגיע הזמן לשכוח את העבר ולהתקדם הלאה. ככל שגדול כחו של התוקף כן גדלים זכותו וכוחו להגדיר את המציאות ולקרוא לה שם"…

כדאי להזכיר: השבכ, המוסד, והמשטרה (ועוד כמה גופים חשאיים לא ברורים, שהפעילו "סוכני עלייה") מלאו וממלאים תפקיד פוליטי פעיל בדיכוי של מזרחים. ארכיוניהם וגזנכיהם מלאים במסמכים שיכולים להטיל אור חדש על אירועים מרכזיים (שחלקם הושכחו), לאשש זכרונות ועדויות של מזרחים, ולקעקע את התיוג של מזרחים אלה כ"תמהונים". המעברות ומחנות המעבר, כידוע (למי שרוצה לדעת), היו מיתקנים סגורים הרמטית, כשהם ותושביהם היו נתונים לפיקוח, הטרדה, הלשנה, דיכוי פיזי ואחר, ענישה (בתלושי מזון, הקצאת עבודה, או העברה כפויה למחנה אחר), ושליטה מוחלטת (גם במחנות בארצות המוצא – והזכירה ד"ר מאיר-גליצנשטיין במכתב למוסף "הארץ" את הדיכוי האלים והנורא – באלות – במחנה חאשד, "גאולה", בתימן). התארגנויות למחאה פוליטית וחברתית חוסלו באכזריות (ואף גבו קורבנות, כפי שצויין כאן), פעילים "מסוכנים" וחתרניים (כמו אנשי שמאל עיראקים ומצריים) הופרדו, הורחקו, נחקרו, הוכו. למרות זאת ידעו שנות החמישים שורה ארוכה של התקוממויות חברתיות ואתניות שהזכרון הציבורי טשטש במודע, וששיאן היה בואדי סאליב, בשמועות על מרד, בסגירת רחוב ארלוזורוב בת"א ובהצבת אלפי שוטרים בו כנגד ניסיון השתלטות ("מרוקאי") על בית ההסתדרות (ובאמצע שנות הששים היו מהומות שכונת התקווה, שהעיתונות הרשמית פטרה כפעילות של עבריינים). השבכ, המוסד, וכמובן המשטרה, מילאו תפקיד פעיל בפעילות זו. המסמכים, כמובן, "גנוזים", אולי לנצח.

כל כך נוח: מסמכי המעברות "גנוזים". תיקים ותעודות בעניין ילדי תימן הנעלמים "אבדו", כמו גם אלה של מוקרני הגזזת (ולכן חוק הפיצוי האנמי שחוקקה הכנסת ביוזמת עמיר פרץ – ובתמיכת ח"כים שחלקם, כמו רוחמה אברהם, בנים למשפחות נפגעות הקרנה בעצמם – מסיר אחריות מהמדינה ומטיל את חובת ההוכחה על הקורבנות!). ארכיון משטרת חיפה מתקופת ואדי סאליב "נשרף" באורח פלא. אנו יודעים בוודאות כי גולדה מאיר קיימה כמה פגישות עם ראשי השב"כ (למה שב"כ?) בשאלת הטיפול הראוי בתנועת הפנתרים השחורים, כשם שאנו יודעים בוודאות שהשב"כ (שב"כ!) הפעיל לא רק סוכנים-מוסרים אלא גם סוכנים-פרובוקטורים בתנועה, אבל הפרוטוקולים, כמובן, "חסויים". אנשי שב"כ בכירים נצפו עם צמרת המשטרה לפני הפריצה הקטלנית לבית עוזי משולם (ואחרי שמשלחת חברי כנסת השיגה פשרה של פינוי שקט ומוסכם), אבל איש אפילו לא מעז לבקש את המסמכים בעניין…

כפי שכתבה הרמן, סודיות ושתיקה הן קו ההגנה הראשון של התוקפן. לכן, כפעולה פוליטית כאן ועכשיו, חייבים לדרוש מאבק ציבורי ומשפטי לחשיפת האמת במסגרת הסדר ברוח הדרום אפריקאית: פתיחה מיידית, מלאה, שקופה לחלוטין ונגישה לכול של כל הארכיונים והפרוטוקולים (שבכ, מוסד, משטרה, סוכנות, מחלקת חקר) – פתחו נא כל התיקים הסודיים והגנוזים על המעברות, על חטיפת ילדי תימן, על הסלקציה הרפואית, על הנסיונות הרפואיים הרשלניים בבני אדם, על מעקב והטרדה של פעילים פוליטיים מזרחים במחנות המעבר. הציגו לראווה ולעיון פומבי את תיקי המשטרה והשב"כ על המרי בואדי סאליב (גם את אלה שאתם טוענים ש"אבדו בשריפה") ועל המעורבים בו. תנו לציבור את כל הפרוטוקולים, המסמכים, הדוחות, החקירות בעניין הפנתרים (שוב – גם משטרה, גם שב"כ, גם ההסבר כיצד, איך ועל ידי מי הם הופעלו). חשפו את כל מה שאגרתם בפרשת עוזי משולם. זו תביעה מינימלית לדיון של ממש.

קולות מואדי סאליב, 1959חנה שם-טוב [08.07.2009]

ינואר 24, 2010

הערת הסבר

50 שנה מלאו למרד ואדי סאליב, ציון דרך מרכזי בתולדות המחאה החברתית בישראל. חנה שם-טוב, פעילה חברתית מסורה ועיתונאית קומוניסטית, שנפטרה בשנה שעברה לאחר מחלה קשה, סיקרה מקרוב את המרד והלכה והתקרבה תוך כדי כך לפעילים העיקריים, כשהיא משלבת דיווח במעורבות. חנה עצמה, בת להורים שהגיעו לפלסטין המנדטורית פעמיים מגרמניה – פעם אחת כציונים, ופעם שנייה, לאחר שזנחו את הציונות וחזרו לברלין, כפליטים הנמלטים מעליית הנאציזם, הפכה בהמשך לרעייתו של אחד ממנהיגי הנאבקים בואדי סאליב, יוסף שם-טוב.

אנו מביאים להלן ככתבה וכלשונה כתבה שפירסמה ב"קול העם", בטאון המפלגה הקומוניסטית, ב-14 באוגוסט 1959. מבחינות מסוימות מסמנת הכתבה נקודת מפנה בדיווח: גם לפני כן ניכרה כמובן אהדת העתון למוחים, אך רשימת קודמות – גם של חנה עצמה – שמרו על מרחק זהיר, הן נוכח צורת המחאה והן נוכח אופיה העדתי. העתון הכיר אומנם ב"קיפוח העדתי והסוציאלי" שביסוד פעולות המחאה, אך הדיווח נשאר דיווח "מבחוץ", כזה הצופה באהדה ובדאגה במתרחש ומקפיד לשלב את האירועים במסורת הניתוח הפוליטי הקיים, המבליט את הצורך ב"מאבק מעמדי" נגד "משטר הניצול והמצוקה" ומסתייג מביטויי המחאה העדתיים, בהם הוא רואה ביטויי פלגנות שמקורה בשלטון מפא"י.

הרשימה שלהלן משנה את נקודת המבט: היא עוברת מהחזית הפומבית, מדיוני בית-המשפט – אל בתיהן של משפחות העצורים, מהעימות שבין הגברים העצורים לבין רשויות המדינה והשופטת שטרקמן – למצוקתן של משפחות העצורים הנושאות בנטל, לדיכוי היומיומי והמאבק על כבוד אנושי. במשפטים קצרים היא מעבירה לקוראים את התנסותן של הנשים, המכתתות רגליהן מהבית לבית-החולים, לבית הכלא ומשם למשטרה; האירוע הדרמטי פותח צוהר לקיום החברתי הרגיל, והדיווח על הקשיים המיוחדים שבעקבות המעצרים מתמזג בתיאור המצוקה היומיומית וההתמודדות איתה. מבחינה זו, כותרת הכתבה מטעה: הקול המרכזי בכתבה הוא קולן של הנשים הנאבקות, השורדות, המתמודדות עם ניכור וזלזול מצד עובדים סוציאליים, רופאים ושוטרים – קול חי של עברית מדוברת, ככל שמוסכמות השפה העיתונאית החגיגית של שנות החמשים יכולה לאפשר. פה ושם אפשר להבחין במגע אוריינטליסטי, בהתפעלות מן "הצמות הקלועות" ובתיאור הניקיון כערובה לתרבות; כתבות כאלה היה גם נהוג לסיים באותה תקופה ב"מסקנה פוליטית", בהתוויית "דרך המאבק הנכון", ובכל זאת: בנסיון לשחזר את קולם של המדוכאים, להקשיב לנשים מזרחיות הנאבקות, לא נוכל להתעלם ממסמך היסטורי, שמעטים כמוהו בעתונות העברית.

הגידו איה בעלי? איה האב?

– התחננו במשטרה בני משפחות עצורי ואדי סאליב השרויים במצוקה איומה

"כל יום הלכתי למשטרה, שיגידו איפה, בעלי, אבל לא אמרו; רק תגידו לי איפה הוא, ביקשתי, אבל הם בשום אופן לא רצו להגיד" – אומרת אטיאס לאה מואדי סאליב.

"כל יום עוברת על יד בית המשפט, אולי יביאו אותו, אבל את בעלי לא מביאים".

"גם את הטבעת של בעלי נתתי בערבות אצל המכולת, שיתן אוכל. בעזרה הסוציאלית ובמשטרה אומרים לי: עכשיו תלכי למכולת אחרת ותקחי בהקפה," אומרת אשת בן כליפה שנמצא גם הוא במעצר.

הגברת שטרקמן, בכהנה כשופטת, הוציאה צווי מעצר בקבלנות. היא מיהרה מאוד. אמרה שילדתה מחכה לה בבית. הלכתי לואדי לראות מה מצבן של אותן משפחות, של אותם ילדים, אשר הגב' שטארקמן כה הזדרזה להוציא צווי מאסר נגד אבותיהם.

מלכה שמחה, פקוחת עיניים גדולות שחורות ויפות להפליא, צמותיה קלועות לה כנזר על ראשה, ישבה על הרצפה ליד העריסה והיניקה את בתה – תינוקת בת שלושה חודשים. החדר בעל תקרת הקימורים היה נקי למשעי, הרצפה ממורקת, המיטות מוצעות בקפדנות, כמעט ולא ניכר בו בחדר, כי גרות בו, בחדר האחד, עשר נפשות – עשרת בני משפחתו של דוד מלכה, המוחזק זה שבועיים במעצר. גם ארון המזון של המשפחה נקי, נקי גם ממזונות.

שמונת הילדים והאם נשארו בבית ללא אב מפרנס. באו בשבת בצהריים, פגשוהו בסימטה על יד ביתו. אמרו לו שרק יגש למכונית המשטרה כדי לתת עדות. שם העלוהו בכוח על המכונית. התנגד בתחילה. עכשיו מאשימים אותו בתקיפת שוטר, בגלל אותה התנגדות שבאה עם מעצרו, אבל למה עצרו אותו? האם הלכה יום-יום למשטרה שיגידו איפה הוא. רק אחרי שבוע נודע לה באמצעות עורך-דין איפה הוא עצור. יש נשים שעד היום אינן יודעות – אומרת מלכה שמחה.

לא נותרה פרוטה בבית. הבעל עבד בתור פועל בנין פשוט ואיך יכלו לחסוך ממשכורת זו, שצריכה היתה לפרנס עשר נפשות. וזה רק שנה וחצי שהוא עובד בבנין. לפני כן עבד בעירייה. עבד עבודה מלאה, בהוצאת זבל, אבל קיבל שכר דחק.

נכון, קיבלו ארבעים לירות מהעזרה הסוציאלית. אבל כמה זמן זה יכול להספיק? כאשר באו למשרד העזרה הסוציאלית שנית, והיו שם עוד משפחות, – מספרת אחת הילדות, בנות המשפחה – "העובדת הסוציאלית הרימה את הטלפון ואמרה: 'הלו, הלו משטרה', ואז הלכנו משם וכאשר ירדנו במדרגות עלתה המשטרה".

לא חסו גם על חולי שחפת!

הילדה הלכה לקרוא לשכנה, גם בעלה עצור. ולאה אטיאס מספרת: "זה שמונה שנים, בעלה הוא חולה שחפת. כבר עבר ניתוח. עכשיו צריך להיכנס לבית הבראה, לקראת הניתוח בריאה השנייה." היא מראה לי אישור של "הליגה למלחמה בשחפת", שהוצא ב-4.8. ממשרד "הליגה" פנו למשטרה, אך ללא הועיל. אטיאס סולימן נשאר עצור. בליל שבת יצא כדרכו לרחוב – מספרת האשה – על יד קולנוע "הדר". עמד עם כל האנשים. כאשר המשטרה החלה להדוף את האנשים, נפל. התנפלו עליו באכזריות והיכו באיש ששכב על הארץ. מחוסר הכרה הובא לקופת-חולים, משם לבית-החולים רמב"ם. כאשר באה בשבת לבקרו, אמר לה הרופא בכעס מה: "למה לא בדקת בבית? כבר שלחנו את בעלך הביתה". בשבת אחה"צ נודע לה מפיו של מכר, כי בעלה עצור ב[כלא] ג'למה. הלכה לבקרו ומצאה אותו תשוש וחולה. בקושי סחב רגליו לחצר. כאשר באה לשם שנית, ביום שני, כבר לא היה בג'למה. השוטרים אמרו לה כי כבר שוחרר. שתלך הביתה לראותו. חזרה הביתה, אך הוא איננו. שוב כיתתה רגליה למשטרה, יום-יום ללא הועיל. לא אמרו לה היכן בעלה. כעבור שלושה ימים, סיפרו לה בשכונה, כי את החולים לקחו לרמלה. נסעה לרמלה ושם מצאה את בעלה. עדיין הוא עצור שם. היא וילדיה מחכים לו בדאגה, ובינתיים אין ממה לחיות.

"פרצו את הדלת אחרי חצות ואסרו את בעלי"

את בן כליפה – מספרת אשתו – עצרו ב-1:30 בלילה. "באו, אפילו לא דפקו בדלת. פרצו את הדלת המון שוטרים, לפחות שלושים ולקחו אותו. שני תינוקות יש לה, הגדול בן שנתיים, והיא בהריון. בעלה עובד בדחק. מאז השתחרר מהצבא הוא עובד בדחק. בעזרה הסוציאלית נתנו לה 20 לירות. כאשר באה שנית, כעבור חמשה ימים, צעקו עליה: "למה באת שוב? למה כבר גמרת את עשרים הלירות?"

אפילו ללחם וחלב בשביל הילדים זה לא מספיק – היא אומרת בכעס. וכאשר האשה באה לשאול במשטרה על בעלה, אומרים לה: "אל תדאגי לבעלך, תדאגי לילדים"…

*

מהו החוק אשר בשמו מתאכזרים כך בעצורים ובמשפחותיהם, בעצורים שהמשטרה מתחילה עתה לשחרר חלק מהם, באין לה הוכחות נגדם? אולם עדיין עצורים 50 מביניהם. במשך שבועיים התעללו כך בהם ובמשפחותיהם. הנה כך, שוב לא נותר אלא לחזור: הדיכוי המשטרתי אין בכוחו לפתור בעיות; הוא לכל היותר מצליח להטיל פחד לתקופת-מה, להשליט אימה בואדי, אולם יחד עם זאת הוא זורע שנאה, שנאה עמוקה למשטר אשר נוסף על המצוקה והסבל הוא גם משליט טרור משטרתי. והשנאה הזאת למשטר, בסופו של דבר, תגבר גם על הפחד, וגם תמצא את דרכי המוצא הנכונים, בדרך המאבק הנכון, נגד משטר זה.