Archive for the ‘היסטוריה משוכתבת’ Category

משרד החינוך מציג : פייק היסטוריה

ספטמבר 12, 2017
משרד החינוך מציג: פייק היסטוריה
מאת איל שגיא ביזאוי

פורסם ב – 09/09/2017 09:42 

הבשורה על תוכנית לימודים חדשה על יהדות ארצות האיסלאם והמזרח היא בשורה משמחת. אבל לא רק שהתוכנית מדגישה את רדיפות היהודים בארצות המזרח – שכן אין כמו איזו עיירה בוערת שתאחד את כולנו סביב מדורת הטרגדיה הלאומית – אלא שנכלל בה "גירוש יהודי מצרים". האומנם גורשו יהודי מצרים?

פעם, פעם, כשהייתי ילד קטן, מאוד אהבתי היסטוריה. לא ידעתי אז כמובן שהסיפורים שאני אוהב נקראים היסטוריה. חשבתי שאלו פשוט סיפורים מעניינים שמסעירים את הדמיון שלי. היו שם עבדים שחורים באמריקה, צוענים במזרח אירופה, קיסרים ברומא ועוד. אני אפילו זוכר סיפור על ענתר במדבריות ערב שאבי סיפר לי, והיום אני משער שמדובר במשורר ענתרה בן שדאד בן המאה ה-6. אבל הסיפורים שריגשו אותי במיוחד היו אלה של העם היהודי.

כל כך ריגשו אותי הסיפורים האלה, שרציתי למצוא בהם את משפחתי בכל מחיר. כל כך רציתי למצוא את הסיפור המשפחתי שלי בסיפורי ההיסטוריה של העם כולו, שכששמעתי לראשונה את סיפור יציאת מצרים בגן הדתי־ממלכתי שאליו הלכתי, הודעתי חגיגית לכל ילדי הגן שההורים שלי, שאכן נולדו במצרים, הכירו את משה, בנו פירמידות והגיעו לארץ באותה יציאה גדולה עם קריעת ים סוף ומתן תורה וכל המופע האור־קולי. כשהורי שמעו על העניין הם כמובן העמידו אותי על טעותי, והסבירו לי שפעם הם אכן באו לארץ ממצרים, אבל אותה יציאה מקראית היתה פעם־פעם, הרבה יותר אחורה בשנים. בפני הילדים בגן, בכל אופן, לא שיניתי את הגרסה. שיהיה, ליתר ביטחון.

על ההיכרות האישית של הורי עם משה אמנם לא חזרתי לספר, אבל הצורך הזה למצוא את הסיפור של המשפחה שלי בתוך הנרטיב הכללי נשאר וגדל יחד איתי. בשיעורי ההיסטוריה בבית הספר הסעירו אותי סיפורי המחתרות, העלייה הבלתי־חוקית לארץ, המלחמות עם האויב הערבי וכמובן רדיפות, פוגרומים ושואה. בכל מאודי רציתי לגלות שגם אצלי מישהו מבני המשפחה שילם בחייו, או לפחות בכמה שנים מהם, בעבור יהדותו.

אל תשפטו את הילד שהייתי. בכיתה שלנו בבית הספר היסודי היו: ילד שסבא שלו היה באחת המחתרות, לא זוכר אם באצ"ל או בלח"י, והוא סיפר לנו על הפעולות המסוכנות שסבו השתתף בהן; ילדה שנעדרה תמיד מטקסי יום הזיכרון כי עלתה עם אמה לקבר של אביה, שנהרג במלחמת יום הכיפורים; ילדה אחרת שסבא שלה היה פעיל ציוני בלוב וישב בכלא; ילד נוסף שהוריו היו ניצולי שואה ולאמו היה מספר על הזרוע; מורה לערבית שברחה מסוריה בזמן הפרעות ומורה למתמטיקה שהיתה אסירת ציון ברומניה. הייתי מוקף בגיבורים ובקורבנות, שכמותם רציתי למצוא גם אצל משפחתי.

אבל הורי מאוד איכזבו אותי בקטע הזה. כששאלתי את אבי אם לקח חלק בפעילות באחת המחתרות, הוא סיפר לי שבכלל לא היה בארץ באותן שנים. וכששאלתי את אמי היא אמנם סיפרה לי שאביה היה פעיל ציוני בקהיר ושאמהּ מאוד חששה בגלל הפעילות שלו, אבל לא זו בלבד שלא רדפו אותו, אלא שהמשטרה המצרית ידעה על פעילותו, העלימה עין ואפילו שמרה עליו במקרה הצורך, בזכות הקשרים שהיו לו עם כמה קצינים בכירים. כלום! אפילו לא מעצר ל-24 שעות.

למזלי, היה לאמי סיפור נוסף, מסעיר ומפחיד במיוחד, שהצליח לספק את המצפון הציוני שלי. אמנם לא סיפור גבורה, אבל סיפור רדיפה. גם זה משהו. ב-1952, כשהיתה בת 12, הערבים שרפו את בתי העסק של היהודים, כך סיפרה, "השבת השחורה, קראו לזה". בני המשפחה התכנסו בדירה אחת, כיבו את האורות וישבו בשקט בשקט בבית. באותו ערב, סיפרה אמי, ראתה מהחלון הפתוח בביתם את שמי קהיר מאדימים מאש ועשן, האוויר היה מחניק והלבבות פעמו במהירות כפולה. למחרת התעוררה המשפחה לעיר שרופה. אמהּ מיהרה לקחת את בני המשפחה במכוניתה ולצאת מקהיר, כשהיא מכסה את ראשו של בנה הקטן במטפחת, לבל יבלוט הבלונד שלו בנוף השחום. פחות משנה אחרי אותו מאורע עזבה המשפחה את מצרים ובאה לישראל.

איזה סיפור. לא תרוצו לספר לכל הילדים בכיתה? תאמינו לי, אחרי שתלמדו על הטבח ביורק, ועל פרעות ת"ח ת"ט, ועל פרעות קישינב, ועל הפוגרומים באודסה, ועל עלילות הדם, ועל החוקים המפלים, ועל ליל הבדולח, ועל השכם השכם בבוקר יצאנו לדרכנו – גם אתם תאחזו בכל סטירה שאמא שלכם קיבלה בילדותה מלא־יהודי כמוצאי שלל רב. זו הסטירה שתהיה הסיפור המכונן שלכם שמצדיק את עצם קיומכם פה. ואנחנו הרי, בכל 12 שנות לימודי במערכת החינוך הישראלית, לא זו בלבד שלא שמענו על יהדות מצרים, אלא שבשום שלב לא למדנו כלל על היהודים בארצות האיסלאם. אולי טיפונת על עלילת דמשק. לא מעבר לזה. הפרק על יהדות ארצות האיסלאם בספר בעל שני הכרכים היה דל ורזה, וממילא המורה החליטה לדלג עליו כי היינו חייבים "לגמור את כל אירופה" לקראת הבגרויות.

אך אבוי, או כמו שאומרים אצלנו "יא ווילי". שנים אחרי שאני מסתובב לי בעולם עם הסיפור המכונן הזה שירשתי מאמי, אחרי שכבר למדתי באוניברסיטה על תולדות המזרח התיכון ועל ההיסטוריה המודרנית של מצרים, הנה אני מגיע לביקור בקהיר ומוצא באחת מחנויות הספרים את כתב העת ההיסטורי האהוב עלי, "מסר אל־מחרוסה", ובו גיליון המוקדש כולו ל – "שריפת קהיר". והנה מצטייר לו אירוע שונה בעליל. כך כותב עליו חגי ארליך, בספרו "המזרח התיכון – המשבר הגדול מאז מוחמד" (ידיעות ספרים): "ב-25 בינואר 1952 הקיפו כוחות בריטיים גדולים את מתחם המשטרה באיסמאעיליה והפציצו אותו. כ–50 שוטרים מצרים נהרגו בהתקפה. כשהגיעו הידיעות לקהיר, הפך 26 בינואר 1952 ליום של התקוממות. המוני מצרים כינו יום זה 'שריפת קהיר' ('חריק אל־קאהרה'), ועיתונאים ומשקיפים כינו אותו 'השבת השחורה'. בניינים מרכזיים בעיר הבירה עלו באש".

אחרי שנים של תסכול, לא רק מהשליטה הבריטית במצרים אלא גם מהשליטה של קהילות המיעוטים בכלכלה המצרית, הלאומיות המצרית, שהיתה פלורליסטית למדי עד אז, קיבלה גוון של שנאת זרים. וכששמעו בקהיר על הרג השוטרים המצרים באיסמאעיליה בידי הבריטים, הפנו לאומנים מצרים את זעמם כלפי בתי העסק של הזרים והמיעוטים. בכללם גם כלפי יהודים (מרבית יהודי מצרים היו מהגרים או צאצאיהם של מהגרים ולא היו אזרחים מצרים. יותר מ-40% מבני הקהילה היו נטולי אזרחות, כ-30% נוספים היו בעלי נתינות זרה: צרפתית, בריטית, איטלקית ועוד, והיתר, פחות משליש מהקהילה, היו בעלי אזרחות מצרית. לא פעם העדיפו היהודים אזרחות זרה על פני זו המצרית, שכן הראשונה זיכתה אותם בזכויות יתר ובהגנה מצד מדינה אירופית). לא בתי הכנסת של קהיר ולא הרובע היהודי ספגו את המכה הקשה, כי אם בתי העסק של הזרים, בהם גם יהודים.

אחד הדברים שלמדתי מהמפגש בין עדותה של אמי לבין כתיבת ההיסטוריה הוא, שלא כל הדומה זהה הוא. בוודאי יצא למי מכם להיתקל פה ושם במרצים שבכל שנה חוזרים שוב ושוב על אותן בדיחות ועל אותם שטיקים וטריקים. ובכן, גם אני מהם. אבל אם יש טריק שאני מחבב במיוחד, ובכל שנה הוא מצליח להפתיע אותי באפקט שלו, הוא התכסיס שאני עושה בשיעור שעוסק בדמות היהודים בסרטי קולנוע מצריים.

אני מראה לסטודנטים ארבעה קטעים משני סרטים שונים: האחד, "פאטמה, מריקה וראשל" (בבימוי חלמי רפלה, 1949) והשני "חסן, מרקוס וכהן" (פואד אל־גזאירלי, 1954). בכל אחד מהקטעים הללו רואים אך ורק דמויות של יהודים, והללו מוצגים כקמצנים, תאבי בצע וערמומיים. על פניו, וזו גם המסקנה שהסטודנטים מגיעים אליה בכל שנה, מדובר בייצוג מבזה למהדרין, המוכר לנו ממיטב המסורת האנטישמית מבית מדרשה של אירופה. או אז אני שולף את השפנפן מכובע התכסיסים שלי, מסביר לסטודנטים שמדובר בסרטי קומדיה ומראה להם כיצד מוצגות יתר הדמויות: הקופטי תאב בצע וערמומי עוד יותר מהיהודי, המוסלמי תמים ולא יכול להסתדר בעצמו, הסעידי (תושב דרום מצרים) טיפש, הבחורה היוונייה קלת דעת, הלקוחה הטורקייה נרגנת ועמוסת אמונות טפלות, הצרפתי אנטיפת ועוד ועוד. אז כן, במבט ראשון זה נראה זדוני. אבל כשבוחנים את הקונטקסט העלילתי, וגם את זה ההיסטורי־חברתי־פוליטי, מתקבלת תמונה מורכבת יותר. שונה לחלוטין מזו שהתקבלה תחילה.

ועכשיו תשאלו, ובצדק: או־קיי, אבל מה אתה רוצה מאיתנו, ולמה אתה משתפך פה ומספר את כל זה? שהרי עוד רגע קט ואני מגיע אל כל קורא וקוראת של הטור ומתייפח על צווארכם. ולמה זה מגיע לכם?

ובכן, כי בשבוע שעבר נודע לשמחתי, שמשרד החינוך החליט, כחלק מתיקון עוול היסטורי ולמיטב הבנתי כחלק מיישומי ההמלצות של ועדת ביטון, לפצוח בתוכנית לימודים חדשה שתכלול 12 "מושגי חובה" על יהדות ארצות האיסלאם והמזרח.

בין המושגים הנוגעים לחיי היהודים בארצות המוצא ניתן למצוא מושגים כלליים (כלליים מדי), כמו יהודי פרס ויהודי אתיופיה; שמות של אישים דגולים כמו רבי שלום שבזי, הרב עובדיה יוסף והרב והרבנית קאפח; פעילות פוליטית כמו המחתרת הציונית בעיראק; וכמובן, שורה של אסונות: אנוסי משהד, עלילת דמשק, שואת יהודי צפון אפריקה וגירוש יהודי מצרים.

אם לסכם זאת בצורה סכמטית, סכמטית לפחות כמו 12 המושגים עצמם, הרי יהודי ארצות האסלאם עסקו בעניינים קהילתיים, כתבו בעברית או בערבית־־יהודית, עסקו בפעילות ציונית ובזמנם הפנוי נרדפו. לא פעילות פוליטית במסגרת לאומית־מקומית, לא פעילות פוליטית קומוניסטית, לא יצירה ספרותית בשפת המקום או בלשונות אירופה, לא הקמת התזמורת של רשות השידור העיראקית, לא יהודים בקולנוע המצרי, לא מעורבותם של יהודים במלחמת אלג'יריה. לא. ולא שכל אחד מאלה היה צריך להיות מושג חובה. אבל אחד מהם לפחות יכול היה להשתרבב שם.

למעשה, ניתן להסיק מרשימת 12 המושגים שהמגע היחיד שהיה ליהודים בארצות המזרח עם סביבתם היה בצורת פוגרום ממשמש ובא. המגמה ברורה. שכן אין כמו איזו טראומה טובה שתאחד את כולנו סביב מדורת הטרגדיה הלאומית, שם נוכל להשעין את ראשו של הפרסי על כתפו של הפולני ואת ראשה של הייקית על כתפה של העיראקית, ונבכה כולנו בקול גדול ש"אונדזער שטעטל ברענט" ("עיירתנו בוערת").

ואל תבינו אותי לא נכון. עלילת דמשק היא הרבה מעבר למושג חובה שמן הראוי שיילמד בבתי הספר. לא רק משום הטרגדיה המגולמת בו, אלא גם מפני שהיה זה אירוע מכונן לקהילות היהודים בארצות המזרח בכללותן, ולא רק לקהילת יהודי דמשק. ראשית השפעתו בהתערבות של שתדלנים מערב־אירופים, אדולף כרמיה ומשה מונטיפיורי, באינטרסים של קהילות היהודים במזרח, והמשכה, מ-1860 ואילך, בהקמת בתי הספר של כי"ח ובתהליכי חילון ומודרניזציה שבאו בעקבותיהם. בהחלט אירוע מכריע בתולדות הקהילות היהודיות בארצות האיסלאם והמזרח.

אבל לשים באותה שורה אירוע כמו "גירוש יהודי מצרים"? הייתכן? שהרי לא זו בלבד שמדובר במקרה שלא השפיע על חייהם של יהודים מחוץ למצרים, אלא שספק אם בכלל ניתן להתייחס אליו כאל אירוע שהשפיע על כלל בני הקהילה היהודית־מצרית עצמה. יתרה מכך, ממש בדומה ל"שריפת קהיר", ספק רב אם ניתן לקבוע בכלל שמדובר במקרה אנטי־יהודי מובהק.

אני שומע דהרת סוסים. חרון אחת, עברה שתיים, זעם שלוש, צרה ארבע ומשלחת מלאכי רעים חמש – הנה שליחי חרון־אפם של יהודי מצרים מתדפקים על דלתי ומאיימים לקשור את אצבעותי המקלידות. שכן איך ייתכן שדווקא "אחד משלנו" מכחיש את טרגדיית הגירוש וממעיט בערכה של הטראומה שזו הותירה בקרב רבים כל כך. אפילו במצרים כבר מודים בגירוש, מכים על חטא ואף עושים על כך סרטים תיעודיים וכתבות תחקיר.

אז רגע לפני שמכים בי ביבשה ובים, הרשו לי להבהיר. יהודים אכן גורשו ממצרים. כבר במאי 1948 עם פרוץ המלחמה נעצרו יהודים שנחשדו בפעילות ציונית או קומוניסטית והושמו במחנות מעצר. חלק מהעצורים הצליחו להשתחרר כבר בחודשים הראשונים, אבל אלו שנותרו במעצר עד יולי 1949 גורשו. ב-1956, בעקבות מה שמוכר בארץ כ"מבצע קדש" ובמצרים כ"המתקפה המשולשת" (של ישראל, בריטניה וצרפת), שוב החלה המשטרה המצרית במעצרים מינהליים של מאות ראשי משפחות יהודיות, פעמים רבות מבלי שקרוביהם ידעו כלל היכן הם ומה עולה בגורלם. חשבונות הבנק של רבים מהם עוקלו, עסקיהם הולאמו, בתיהם נאטמו בחותמת שעווה, רבים מהם הוכרחו לחתום על ויתור מרצון על רכושם, וכאילו לא הספיקו כל אלה כדי שיבינו ששוב אין להם מקום במצרים, רבים מהם יצאו ממחנה המעצר ישר אל אוניות בנמל שתיקחנה אותם ממצרים לבלי שוב. על דרכוניהם הוטבעה חותמת "יציאה ללא אפשרות חזרה".

יותר מכך, רבים מאלה שלא גורשו נאלצו לעזוב אף הם. אם מתוך חשש, אם מכיוון שרצו להיות עם קרוביהם, אם מפני שהשכילו לחזות שליהודים שוב לא יהיה עתיד במצרים ואם משום שהיו ציונים. התנאים שנוצרו במצרים עבור רבים מבני הקהילה היהודית במצרים כבר לא איפשרו להם להישאר בה, אם כתוצאה מגירוש ואם לאו.

ובכל זאת, ועם נתון זה לא ניתן להתווכח: רוב יהודי מצרים לא גורשו. זאת ועוד, יהודים, עם כל הזדהותי כי רבה עם בני עמי, לא היו היחידים שגורשו. להבדיל מהמעצרים של 48', הרי ב–56' נעצרו וגורשו לא רק יהודים, כי אם גם בני קהילות אחרות.

נו, אז? שוב תשאלו, ושוב בצדק. אז על זה כל הסיפור? ייתכן הרי שמדובר בסך הכל בטעות הקלדה של משרד החינוך או של העיתונאי שפירסם את רשימת המושגים, וכל העניין עומד על קוצו של יו"ד ועל חודה של מ"ם. נשנה את הניסוח ונגדיר את המושג כ"גירוש יהודים ממצרים" ולא "גירוש יהודי מצרים" ונגמר הסיפור.

אלא שאני לא משוכנע שבטעות הקלדה מדובר כאן, כי אם באובססיית רדיפה, שהיא היא, לדעת רבים, שמכוננת את קיומנו כעם. שהרי באומרנו "גירוש יהודי מצרים" מהדהד בראשנו ובזיכרון הקולקטיבי שמפעם בו אירוע טראומטי מכונן בתולדות העם היהודי, "גירוש יהודי ספרד". ואנו כבר מדמים לעצמנו שורה של קלגסים חובשי ברדסים מקבצים את כל יהודי מצרים בכיכר תחריר ומציבים בפניהם שתי אפשרויות: או שתתאסלמו או שתגורשו. ובעצם, אפילו לא מאפשרים להם לבחור, אלא ישר מגרשים את כולם. אירוע כזה פשוט לא קרה.

צילום: מתוך האלבום המשפח

אם היה זה אירוע מכונן שראוי להכניסו לרשימת 12 מושגי החובה, יואיל נא משרד החינוך להראות את רשימת המחקרים שנעשו על גירוש יהודי מצרים. שכן על פעילותה של המחתרת הציונית בעיראק כתבו וחקרו, ועל עלילת דמשק כתבו וחקרו, ועל גירוש יהודי ספרד יש אינספור מחקרים. על גירוש יהודי מצרים, לעומת זאת, לא מצאתי ולו מחקר בסיסי אחד. ואני מודה, מאחר שאינני היסטוריון, ייתכן בהחלט שנכתב ואני פיספסתי. אבל בכל המחקרים שאני מכיר שנעשו על יהדות מצרים תופס הגירוש מקום שולי למדי, ואף לא פרק אחד מוקדש לו. הוא מוזכר בחטף בסוף ספרה של גודרון קרמר שעוסק בקהילה היהודית במצרים בין השנים 1952-1914, כנושא שחורג ממסגרת הזמן של המחקר; ג'ואל בינין בספרו על "פזורת יהודי מצרים" (הוצאת רסלינג) מתייחס אליו בכמה פסקאות בלבד; וכך גם בספריהם של שמעון שמיר, רות קמחי, נג'את עבד אל־חק וחוקרים אחרים.

בספר "The Jews of Egypt 1920-1970" כותב ההיסטוריון מיכאל לסקר כי מנובמבר 1956 ועד שנת 1958 עזבו בין 23 ל-25 אלף יהודים. לסקר לא טוען במפורש שכל אותם אלפים גורשו. אבל בואו נבחר באפשרות המחמירה ביותר. גם אם גורשו 25 אלף יהודים, כפי שטען מקס אלשטיין קייסלר ברשימה קצרה שפירסם ב–2013 בעיתון היהודי־אמריקאי "The Algemeiner" בתגובה לדבריו של ראש הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס, שטען ששום יהודי לא גורש ממצרים תחת משטרו של נאצר – גם אז, הרי מתוך 60 אלף היהודים שנשארו במצרים אחרי גל העלייה הראשון שבא בעקבות הקמתה של מדינת ישראל, עדיין נותרו 35 אלף יהודים שלא גורשו. אם היתה מגמה ברורה ומובהקת של גירוש יהודים – מדוע לא גורשו כולם?

בספר חדש בשם "חמש הדקות הארוכות: יהודי מצרים 1970-1967 המעצרים והעקירה" (הוצאת אחיאסף) כותב עובדיה ירושלמי, בעצמו יהודי יליד קהיר, על התנאים שבהם חיו יהודי מצרים בזמן מלחמת ששת הימים ועל המעצרים המינהליים של גברים יהודים, בהם הוא עצמו. זהו אחד הנושאים הלא־ידועים ולא־מדוברים בהיסטוריה של יהודי מצרים. בהקדמה ההיסטורית כותב המחבר: "לאחר מבצע קדש עצרה ממשלת מצרים כמה מאות יהודים וכלאה אותם במחנות מעצר ללא משפט וללא כל סיבה. רוב היהודים איבדו את פרנסתם, הן בשירות הממשלתי, הן בסקטור הפרטי. רבים מהם גורשו בשל היותם אזרחים בריטים או צרפתים ואחרים נאלצו לעזוב בגלל החרמת רכושם. לאחר מבצע קדש השתנתה ההרגשה גם בקרב הצעירים שנאלצו להישאר במצרים. גם הם כבר הבינו שעתידם הוא מחוץ למצרים, והם תיכננו לעזוב במועד שיתאים להם".

כל כך הרבה יש בפסקה הקטנה הזאת: ראשית, כבר מכותרת הספר למדים שגם בסוף שנות השישים עדיין התקיימה קהילה יהודית, זעירה מאוד אמנם, ובכל זאת כזו שלא גורשה. שנית, אנו למדים שרבים מהיהודים שנעצרו ב-1956 גורשו. לא כולם ואפילו לא רובם. שלישית, וחשוב עוד יותר, היו אלה יהודים בעלי אזרחות בריטית וצרפתית; רביעית, ומעניין לא פחות, היו צעירים שלא זו בלבד שלא גורשו אלא שנאלצו להישאר. הם יעזבו כשיתאים להם.

ייתכן, קוראות וקוראים יקרים, שמבלי משים, גם הפעם השתמשתי בתכסיס הנלוז והמשומש לעייפה שלי, ושוב ניתקתי אתכם מהקונטקסט ובודדתי את המקרה היהודי. והנה מעט רקע לאירועים: על פי הערכות, קהילת יהודי מצרים מנתה בשיאה, ב–1948, כ-80 אלף בני אדם. עד שנות הארבעים של המאה הקודמת, כל עוד זרמים בלאומיות המצרית ראו בבני המיעוטים ובזרים חלק אינטגרלי מהמרקם החברתי במצרים, ידעה הקהילה חיי שגשוג ופריחה, גם אם פה ושם התגלעו מחלוקות ומתיחויות.

בשנות הארבעים, בעקבות ההשפעה של מלחמת העולם השנייה, התעמולה הנאצית והפשיסטית וכן ההתפתחויות בארץ ישראל/פלסטין, החל מעמדה של הקהילה היהודית במצרים להתערער. כעת, גם אם רצו היהודים באזרחות מצרית – היתה זו מצרים שערמה עליהם קשיים ולא איפשרה להשיגה. לכך נוספו השינויים שחלו במגמה הלאומית המקומית לעבר הערביות והאיסלאם הפוליטי. מגמה זו נשאה אופי של שנאת זרים ושל הוצאתם של בני המיעוטים השונים מן המשוואה. הקמתה של מדינת ישראל ב-1948 והמלחמה שבאה בעקבותיה בוודאי היו מכה נוספת לקהילה היהודית במצרים; יותר מ-20 אלף מבני הקהילה עזבו עד ל–1952.

עם זאת, מרבית בני הקהילה נשארו במצרים. שני אירועים משמעותיים האיצו את מה שלימים יתברר כחיסולה של הקהילה. האחד, כישלון "מבצע סוזנה" ב-1954, שנודע בארץ כ"פרשת לבון" או כ"עסק הביש", שהביא לחשיפתם וענישתם של צעירים מבני הקהילה שהטמינו פצצות במוסדות מערביים בקהיר ובאלכסנדריה, ושקיבע את דימויה של הקהילה היהודית המקומית כסוכנת של האויב הציוני; והשני, חבירתה של ישראל לבריטניה וצרפת ב-1956. ומי אם לא אנו, הישראלים, יכולים להבין את מידת החשדנות שיכולה להתעורר כלפי בני קהילה, שאחיה שמעבר לגבול נלחמים בנו. הרי היתה זו אותה מלחמה ממש שכבר ביומה הראשון נטבחו בארץ 43 מתושבי כפר קאסם – גברים, נשים, זקנים וטף – משום שלא ידעו ששעת העוצר הוקדמה.

תגובתה של מצרים למלחמה ב–1956 היתה קשה. צווי גירוש הוצאו נגד כל קהילות הזרים: בריטים, צרפתים, יוונים, איטלקים, בלגים ואפילו סורים ולבנונים. גם בתי העסק שהולאמו היו לא רק של יהודים. אפילו עסקיהם של מצרים קופטים ומוסלמים הולאמו באותן שנים, כחלק ממדיניות ההלאמות של נאצר. רכושם של היהודים הולאם כשם שנעשה ברכושם של אחרים, והם גורשו הן כי רבים מהם היו בעלי אזרחויות זרות, והן מפני שבין היהודים המצרים ואלו חסרי הנתינות היו שנחשדו בפעילות ציונית, שיצאה מחוץ לחוק ב-1948, וכן שנחשדו בפעילות קומוניסטית. מבין היהודים שחיו באותה העת במצרים ניתן היה למצוא באותו בניין משפחה אחת שגורשה ואחרת שלא, וכך גם באותה משפחה. והשאלה הגדולה נותרת בעינה: האם היה זה גירוש אנטי־יהודי מובהק, בעל גוון אנטישמי נאמר, או שמא חלק מהגזירות האיומות שנפלו על כל קהילות הזרים והמיעוטים במצרים של אותן שנים?

רבים מהיהודים יוצאי מצרים לא ישמחו, בלשון המעטה, למקרא הדברים הללו. לאורך השנים כל מבוקשם היה שיכירו בטראומת הגירוש שרבים מהם עברו ובפצע שהדבר הותיר בנפשותיהם. כמוני, גם הם ביקשו למצוא את סיפורם האישי בנרטיב הקולקטיבי. אלא שבדרך להשגת ההכרה הזאת שגו בעיני לא אחת כשבחרו לתאר את קורותיהם תוך שימוש בטרמינולוגיה הלקוחה מניסיונם של אחרים. כך למשל, על מחנות המעצר דיברו במונחים של "מחנות ריכוז", או כך למשל דיברו על קורותיהם במונחים של "הנכבה של יהודי ארצות ערב". בספר פרוזה העוסק בקהילת יהודי מצרים, שפורסם בשנות התשעים, אף מתואר מאורע המכונה "ליל בתי הקולנוע", שבו נהרגו מאות צעירים יהודים ב-14 במאי 1948 – אירוע שלא היה ולא נברא. "ליל אמש היה ליל בדולח שני, הפעם לא בברלין, כי אם בלב קהיר השלווה!" אומרת גיבורת הסיפור לדמות של ניצולת שואה. שהרי מהו הסיפור שלנו, יהודי ארצות ערב, אם איננו עומד אל מול אסונם של אחינו באירופה?

עם כל הציניות שבדברי, אין בתיאור הדברים שלעיל כדי להצדיק את המעצרים ואת מעשה הגירוש, ובוודאי אינני ממעיט כלל מהטראומה שחוו אותם מגורשים ממצרים ומערך העדויות שלהם. וכן, גם במשפחתי יש כאלה שגורשו ורכושם (הרב, יש לומר) הולאם. אלא שהייתי שמח לשמוע את העדויות הללו במלותיהם שלהם, של יהודי מצרים, מבלי שיידרשו לטרמינולוגיה של יוצאי אירופה ולא לזו של הפלסטינים.

לכתיבת ההיסטוריה וגם להוראתה, משרד חינוך יקר, יש אחריות שחורגת מתחומי ההזדהות הרגשית. אם זהו הקונטקסט הרחב שבו ילמדו תלמידי בתי הספר את המושג "גירוש יהודים ממצרים" – ניחא. אך אם תלמדו אותו באופן שמבודד את המקרה היהודי מהקונטקסט הכללי, ושוב תראו להם שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו והקדוש ציון הוא מצילנו מידם, אז עזבו. בואו נישאר עם אודסה וקישינב, או שפשוט תעברו לטרגדיה הבאה.

לקריאת המאמר המלא בהארץ כאן

מודעות פרסומת

יהודים-ערבים מאמר של הלל כהן

מאי 26, 2015

אחרי שפרופ הלל כהן פירסם מאמר בן 30 עמודים המתייחס לתוכן ההיסטורי של המונח "יהודי ערבי", יש סיבה טובה להתייחס לדברי הבל שפורסמו בעיתון האינטרנטי "חדשות בן עזר". מהותם של דברי ההבל הם התכסחות  של האשכנזיסט  אורי הייטנר עם אנשי קש שהוא רקח בדמיונו .הדברים שמצוטטים ע"י הייטנר נכתבו בעקבות דברים שכתבתי בבלוג שלו בנענע על כך שהוא לא טרח לכתוב על ספרו של יוסי סוכרי "בנגזי ברגן בלזן" שעוסק בשואת יהודי לוב. כוונתי כמובן היתה שהוא יקרא את הספר ויסקר אותו. אלא שהוא לא קרא את הספר,אלא השתמש בעובדה שהספר ראה אור כדי לספר לנו שיהודה שנהב ומזרחים אחרים רואים את עצמם כבני הלאום הערבי שדתם יהודית.

כך כותב הייטנר בגיליון מס 939 של "חדשות בן עזר"

* אחת המוטציות המכוערות ביותר של תופעת האנטי ציונות בתוכנו, היא האנטי ציונות ה"מזרחית". הגורו שלה, הוא פרופ' יהודה שנהב, אבי הפירכה "אנחנו יהודים ערבים," שמשמעותה – איננו שייכים ללאום היהודי, אלא ללאום הערבי, והיהדות היא רק הדת שלנו. אחד הגילויים הנפסדים של התופעה, הוא יחס של ניכור לשואה, שאינה אסונם בהיותם יהודים, אלא היא אסונם של ה"אשכנזים", כפי שהדבר בא לידי ביטוי בוטה ודוחה בשירתו של רועי חסן. לאחרונה, יצא לאור ספרו של יוסי סוכרי, "בנגזי ברגן-בלזן" המתאר את שואתם של יהודי לוב. כמובן שכוונתם של הנאצים היתה להשמיד את כל יהודי העולם, כולל את יהודי המזרח, אך למרבה המזל הצלחתם במשימה זו היתה מועטה. הספר עורר עניין רב וזכה לחשיפה תקשורתית, ואולי הוא יעצים את התודעה הציבורית באשר לשואה ביהודי צפון אפריקה. כמובן, שהדבר לא ישנה דבר בקרב "היהודים הערבים", שימשיכו להיות מנוכרים לשואה, כחלק מניכורם לעמם.
והוא ממשיך את הדיון בגליון מס 940 של חדשות בן עזר940

* בעקבות צאת הספר "בנגזי ברגן גלזן", כתבתי כאן בשבוע שעבר, על קומץ האנטי ציונים "המזרחים", המנוכרים לשואה שהיא הרי של ה"אשכנזים", כחלק מניכורם לעמם. הספר, המוכיח שבעבור שונאינו (והדבר נכון הן לגבי הנאצים והן לגבי הערבים) אין אבחנה בין יהודים מכאן או מכאן, לא ישנה את עמדתה של אותה מוטציה אידיאולוגית, הנגועה ברמות גבוהות של גזענות.

הזכרתי את סיסמתם, מבין מדרשו של יהודה שנהב "אנחנו ערבים יהודים," וכתבתי שזו בסך הכל פירכה, זהות מומצאת חסרת שחר, הנובעת מפוליטיקה ומאידיאולוגיה אנטי ציונית.

קיבלתי תגובות, בנוסח: מה ההבדל בין המושג "יהודים פולנים", למשל, או "יהודים אירופאים", לבין המונח "ערבים יהודים"?

אסביר את ההבדל.

אני מקפיד לא להשתמש במונחים "רוסים" או "אתיופים", אלא "עולים מרוסיה" או "עולים מאתיופיה". אולם בשיח הישראלי המקובל, ברור שהמושגים "פולני", "עיראקי", "רומני", מרוקאי", "תימני" וכד', משמעותם – בן העם היהודי שמוצאו או מוצא הוריו הוא מפולין, עיראק, רומניה, מרוקו או תימן. כלומר, אין מדובר בביטויים של זהות לאומית, אלא של ארץ מוצא. לא כן הביטוי "ערבים יהודים". ערב אינה מקום. הערביות היא ביטוי ללאומיות. אותם אנשים טוענים שהם בני הלאום הערבי,שדתם יהודית. ובעצם, שהיהדות היא דת ולא לאום.

מובן מאליו שהייטנר לא הציג שום סימוכין ולא הביא שום קישור לדברים שהוא פרסם.

heitner arab jew

 

 

 

 

 

מי שקורא את המאמר המדעי אקדמי של פרופ הלל כהן על משמעות הזהות יהודית-ערבית רואה את צורת החשיבה ההזויה והבלתי מציאותית של אורי הייטנר.אורי הייטנר מן הסתם לא מציג כל סימוכין לדברים שהוא כותב,והסיבה פשוטה,אין מקורות כאלה.

למאמר של פרופ הלל כהן:

 

ARAB_JEWS-HILLEL-2015

מה הפיל והכשיל את הלאומיות הערבית מאמר בהארץ

 

אורי הייטנר הוא גזען אשכנזי וצורר

פברואר 3, 2014

בעבר כתבתי פוסטים על דמויות שוליות מהימין כמו נעמן כהן  שמפרסמים בעיתון האלקטרוני של אהוד בן עזר "חדשות בן עזר" . משום שהכותבים הימניים ב"חדשות בן עזר" הם הרבה לאחר גיל הפרישה ואינם בעלי השפעה מחקתי את הפוסטים שכתבתי אודותם כדי לא להציף את הבלוג.

אורי הייטנר הוא מקרה שונה .

אורי הייטנר עמד בראש "מרכז יובלים לתרבות יהודית" שבמכללת תל חי במשך ארבע שנים ,אורי הייטנר פועל גם ב"מכון לאיסטרטגיה ציונית".

הספור התחיל עם הספין השחוק והחבוט של הפיצויים ליהודי ערב ,ואני סיפרתי על הבלוף שכולם מכירים היטב.

שאול סלע (האתר שלי) , 15:44 2/2/2014:

[..]יהודה שנהב בהעוקץ
בשלוש השנים האחרונות אנו עדים לקמפיין אינטנסיבי שמטרתו השגת הכרה, פוליטית ומשפטית, ביהודים-הערבים כ"פליטים". הקמפיין מבקש ליצור בדעת הקהל אנלוגיה בין הפליטים הפלסטינים לבין המזרחים שהגיעו לישראל בשנות החמישים והששים, ולהציג את שתי האוכלוסיות כקורבנות של מלחמת 1948. משרד החוץ הישראלי, בהובלתו של דני איילון, עוסק באינטנסיביות באיסוף עדויות שיקזזו (כמו בתרגיל באלגברה) את עדויות הפליטים הפלסטינים על גירוש, ביזה והרג.[..]

שאול סלע (האתר שלי) , 15:48 2/2/2014:

השוד המושלם

שאול סלע // 16.09.12 11:53

על התרמית שביצירת הזיקה בין החרמת רכושם של יהודי עיראק שנתיים וחצי לאחר שהוחרם הרכוש הפלסטיני כתב יהודה שנהב במאמרו השוד המושלם . יהודי עיראק היו אזרחים עיראקים כאשר התרחשה הנכבה הפלסטינית , והפלסטינים שהו במחנות הפליטים חסרי נתינות כאשר הו
חרם רכושם של יהודי עיראק. עובדה חמורה נוספת היא שימוש בתרוץ של החרמת יהודי עיראק כדי לתת במתנה את הרכוש הפלסטיני לאשכנזים. בן דרור ימיני הוא מהדוחפים הנמרצים של הספין על "קיזוז רכוש" שמשמעותו מתנות לאשכנזים על חשבון סבל של יהודים עיראקים.

כמי שלא רואה בפלסטינים את האשמים במעשיה של ממשלת עיראק, חשוב גם להזכיר שיהודי עיראק ששהו בעיראק במלחמת 48 לא אחראים למעשיה של ממשלת ישראל. משמעות המושג של "קיזוז רכוש" היא הפיכת התנועה הציונית לגורם מסכסך בין יהודי עיראק לבין הפלסטינים הערבים.

ואז באה תשובה של אורי הייטנר

אורי הייטנר (האתר שלי) , 22:36 2/2/2014:
שנהב הוא אנטי ישראלי עלוב, ואין לוקחים ראיה משכמותו. מדינות ערב התנפלו על יהודי ערב מתוך אנטישמיות צרופה, ועליהם לפצותם. ישראל אינה צריכה לשלם ולו אגורה שחוקה על תוצאות התוקפנות הרצחנית נגדה ביום הקמתה. 

ותגובתי שהוציאה את הגזען הצורר אורי הייטנר מהארון

שאול סלע , 01:20 3/2/2014:

הפשעים כנגדי ובני משפחתי שצרובים בתודעתי הם של אשכנזים ולא של ערבים. בניגוד למשה גרנות אורי הייטנר לא טוען את טענותיו של משה גרנות שהמזרחים הביאו את נחשלותם ממקום בו הקהילה היהודית בבגדד הקימה בית חולים ב 1909.

יונתן מקוב והזמורות היבשות
תימני כנרת

ואז באה תגובת המחץ של אורי הייטנר
אורי הייטנר (האתר שלי) , 01:32 3/2/2014:
בסדר, הבנו שאתה חסיד שוטה של המסית האנטי ישראלי הנ"ל.

עד כאן על ה"דיאלוג":

 גם כאשר אורי הייטנר מכיר בכך שהיתה אפלייה ממוסדת הוא עושה זאת כתשלום מס שפתיים משום שהוא יודע שהכחשת הדיכוי תזיק יותר מאשר תועיל.כאשר מוצגים בפניו הוכחות פרטניות ליחס הנוראי הזוועתי שקיבלו המזרחים מהאשכנזים כאשר המזרחים היגרו לכאן אורי הייטנר פונה  להטלת רפש בפעילים מזרחים

אורי הייטנר לא יודע  ש"יהודי ערב" שהוא כל כך דואג להם נתקעו  במעברות והטוריות למשך שנים בעוד שהאשכנזים יצאו מהר מאוד מהמעברות אם הם בכלל הגיעו למעברות. אורי הייטנר גם לא זוכר שהמהגרים האשכנזיים מברה"מ בסוף שנות הששים תחילת שנות ה 70 קיבלו דירות חינם במרכז הארץ ומכוניות חינם, בעוד שהיהודים המזרחים שהגיעו ממרוקו שהמרוקאים היו תקועים בעיירות הדיכוי,הניחשול והקיפוח בפריפריה . אורי הייטנר גם לא ער להשכלה העלובה שקיבלו המזרחים ,ולחסימת אמצעי השידור בפני יוצרים מזרחים.

בגלל מה שאורי הייטנר לא יודע ,לא זוכר ולא רוצה לדעת הוא לא מבין שפעילותה המזוייפת של המדינה "למען יהודי ערב" היא יריקה בפניהם.

בנוגע לטענה של אורי הייטנר שאין לוקחים ראיה מיהודה שנהב או שאורי הייטנר אומר בלשונו "אין לוקחים ראיה משכמותו"

לאורי הייטנר ולמימסד האשכנזי היה ,יש ויהיה אינטרס לטשטש ולהעלים את הראיות שנוגעות לפשעי הציונות האשכנזית שבוצעו כלפי מזרחים. תקוה לוי,אלי חמו,נעים חלסצ'י,גדעון גלעדי זכרם לברכה ו סמי שטרית,אלה שוחט ויהודה שנהב יבל"א הם  הקטר שהניע את הרכבת של תיעוד הפשעים שביצעה הציונות האשכנזית כנגד מזרחים. הם היו בודדים ביציאתם נגד הסביבה שלהם ובטח נגד המימסד הציוני האשכנזי, אבל הם נתנו את ההשראה לעידית פנחס ולד"ר אסתר מאיר גליצנשטיין לתעד את מאבקם של המזרחים בכתובים במחקרים אמינים ורציניים במסגרת מוסדות שפועלים במימונה של מדינת ישראל.
(יד יצחק בן צבי הוא מכון שפועל באופן עצמאי ועל פי חוק)

 

דברים מענינים של זאב צחור

[..]אורי
הלאומיות היא תופעה היסטורית חדשה (יחסית).
שורשה בנצרות הלותרנית. היא זרה לבודהיזם ולאסלם. ההגמוניה האירופוצנטרית של היהודים האשכנזיים הושפעה מהנצרות ומכאן הלאומיות (המאוחרת) שלנו.
החשיבה שרוח המערב (הנצרות) היא הדרך האוניברסלית הנכונה היא סוג של אימפריאליזם אידאולוגי.[..]

 

השימוש במילים גלותיים מביאים את גזענותו של הייטנר לשיא ראה תשובתו לשאול סלע

 

שאול סלע מאיר שלו השתמש במילים "היחסים בין העדות" ,אין יחסים בין עדות יש יחסים בין אנשים.

 

אורי הייטנר
אורי הייטנר מי שמנסים להנציח את העדתיות, מנסים להנציח יחסים בין עדות. לא יחסים טובים.

 

שאול סלע

שאול סלע רועי חסן ,שלומי חתוכה ,אמנון לוי ועדי קיסר לא קיבלו את השראתם ממירי רגב.

http://alllies.org/blog/archives/43343#.WLlWMTuGPIU

אַל תִּתְגַּיֵּסזֶה הַמֶּרֶדגַּם כָּכָהלֹא תַּשִּׂיג דָּבָרכָּל הַהַבְטָחוֹתשְׁמוּרוֹת לַלְּבָנִיםוְכָל הַהֲנָחוֹתמֻבְטָחוֹת…
ALLLIES.ORG

 

אורי הייטנר
אורי הייטנרעסקני הגלותיות מתחלקים לשניים: עסקני הגלותיות בפוליטיקה ועסקני הגלותיות בשירה.

 

 

משנתו של משה גרנות חופפת את משנתו של קלמן כצנלסון

ספטמבר 4, 2013

מזה מספר שנים אני עד לויכוח ברשת אם יהדות היא דת ודת בלבד ,או גם לאום .לאומיות. ליהודים אין מסורת לאומית ,אלא מסורת קהילתית שבטית. במסורת היהודית לפחות עד סוף המאה ה 19 התוכן הריאלי השל החיים היהודים היה השולחן ערוך,ללאומיות לא היו סממנים שאינם אמורפים. כאשר אני מעלה את הטענה שיהדות אינה לאום, אני מקבל את התשובה שלאומיות יהודית או ציונות טבועה בגנים/די אן איי/תת מודע /תודעה של כל יהודי באשר הוא.

בדיוק כמו התודעה הנוצרית שכל יהודי הוא רוצח אלהים.

אני לא חוויתי ולא ראיתי במשפחתי הגרעינית שום סממן של לאומיות יהודית, להיפך אמא שלי הזדעזעה מהג'וק שנכנס לי לראש, שתוצאתו היתה שרות ביחידה קרבית והשתתפות במלחמת אוקטובר . במשפחה המורחבת שלי ידעו המבוגרים לשמור על הילדים שלהם טוב יותר משההורים שלי שמעו עלי. קרובי משפחה ידעו לדאוג לכך כך שילדיהם לא הגיעו ליחידות לוחמות. השרות כג'ובניקים לא הפריע לא להם ולא לילדיהם להצביע לליכוד.

אני שומע הרבה מאוד את המילה "ציונות" ובמקביל לה  את המילה "השתמטות". מי שדואג לשכנע את הצבא שיש לו קב"א נמוך יכול לצעוק "אני ציוני", אבל ציוני הוא לא. עובדתית תמיד היה מחסור בלוחמים, בגלל חוסר נכונות לשרת ביחידות  קרביות.

ועכשיו נעבור למשה גרנות

כך מתאר ד"ר אבי פיקאר את כתיבתו של משה גרנות על המזרחים בספרו "עסקני הקיפוח"

[..]גרנות מתאר את חיי היהודים במזרח באופן שבו תיארו בעבר אירופאים את האוריינט אך ללא הפן הרומנטי שבתיאורים אלו. זה מקום מלוכלך, מושחת, חולה, חסר ערבות הדדית (העשירים מתנכרים לעניים) ומלא בפשיעה וזנות. היהודים, כחלק מאתו מזרח, שייכים באופן טבעי לאותה זוהמה וניוון.[..]

 * משה גרנות: אהבתי את הסיפור של יעל שהם על ברל כצנלסון [גיליון 876], איש מופלא, שלולא נפטר בגיל צעיר כל כך היה בוודאי מתחרהו של בן-גוריון על הנהגת היישוב.

בעברי הרחוק, כששימשתי כמורה, לימדתי את סיפורו של משה סמילנסקי "לטיפה", סיפור החושף בדרך כואבת למדי את ההבדל הענק שבין המנטליות המוסלמית למנטליות האירופית – בעיקר ביחס שתי החברות אל האישה.

וכאן ציטוט מהספר "עסקני הקיפוח" שנכלל כתגובה בפוסט של הבלוגר אלי אשד

[..]· בע"מ 94 מצטט המחבר את אלי חמו ותקווה לוי (מזרחים המזוהים עם השמאל הקיצוני) המגדירים את האשכנזים כאויבם. מכאן משליך המחבר על כלל המזרחים וכן על תהליך חשיבתם: "מסתבר שהעולים המזרחים סמנו מיד עם עלייתם לארץ את ה"אויב" שלהם ולא ממש נזקקו ל"ראיות" כדי לתרץ את שנאתם".[..]

בנוגע לשאלה על קיומו של לאום יהודי, לפי ספרה של ד"ר אסתר גליצנשטיין ההחלטה לכלול את יהודי ארצות האיסלם ב"תכנית המיליון" של בן גוריון התקבלה רק בגלל השואה,למזרחים לא יועד כל תפקיד במימוש הפרוייקט הציוני עד אז.

הדברים שכותב משה גרנות על הניחשול המובנה במזרחים ועל שנאתם לאשכנזים חופפים את התיזה של קלמן קצנלסון אודות שני עמים.

אז זהו אין דבר כזה "עם יהודי" שמאופיין בלאומיות שעונה להגדרה מודרנית.  אני מוכן להסתייע גם במשה גרנות כדי לנער מעצמי  את הציונות.

משה גרנות שלום שלום תלך ואל תחזור,פנינים נבחרות מחדשות בן עזר 868.

כאמור, הבאתי כאן רק פירורים משפע הבלע והרשעות שעסקני הקיפוח הפיקו מנבכי שנאתם. מי שרוצה לקרוא דברים אלה בפירוט עם ציטוטים מדויקים ומראי מקום – מוזמן לקרוא את ספרי "עסקני הקיפוח – שיח של הסתה וגזענות" [ירון גולן, 2000]. הלוואי שספר זה היה מגיע לידיו של אמנון לוי…
 
ובכן, אמנון לוי מעוניין לחזור אל השיח האנטישמי, הוא מעוניין באלימות כנגד אחיו האשכנזים, רק משום שההיסטוריה העניקה להם גם קטסטרופה שאין לה אחות בכל תולדות האנושות – אך גם יתרונות להתמודדות עם דרישות המודרנה. ייזכר שמו של אמנון לוי לדיראון עולם על המעשה המתועב שעשה.

 

אהוד: לאור לשונו הגסה, אני מעולם לא שמתי קצוץ על גדולתו ובקיאותו בתורה. הוא דוגמא מצויינת לכך שיהודי בגדדי אחד הצליח לתעתע ביהודים פתאים רבים מיוצאי מרוקו וגם בצאצאיהם.

הבחירות האחרונות פתחו צוהר לשינוי – ח"כ רות קלדרון, מן האושיות המרכזיות של ההתחדשות היהודית, הקימה שדולה להתחדשות יהודית בכנסת. שר החינוך שי פירון הכריז על הקמת אגף להתחדשות יהודית ועל תקנות חדשות שיזרימו תקציבים לתחום הזה. הבית היהודי, לראשונה, מבטיח לתמוך בהתחדשות היהודית הפלורליסטית. אבל בינתיים הדיבורים טרם הניבו תקציבים. כנס שדרות לחברה, שבשנים שעברו העלה נושאים חברתיים וחינוכיים מרכזיים על סדר יומה של החברה הישראלית, יעלה את הסוגייה על ראש שמחתו, בכינוסו השבוע, ויש לקוות שאכן יתחולל שינוי. אני מצטרף לשאלה שהיא כותרת המושב בכנס: "של מי היהדות הזאת?" ותשובתי ברורה – של כל היהודים המבקשים אותה.

גילוי נאות – אני עומד בראש אחד מארגוני ההתחדשות היהודית, מרכז "יובלים".

 

פורסם לראשונה ב"ישראל היום"

 

אהוד: לקוראי המכתב העיתי ולקוראי ספריי, גישתי ידועה – אנחנו, החילונים, בעלי ההשקפה הפלורליסטים – הננו היהדות של זמננו, וגם נושאי ומבטאי ההיסטוריה והתרבות היהודית של זמננו, וזאת כבר מראשית המאה העשרים, ולכן אין לנו צורך ב"התחדשות יהודית" מבית מדרשה המשעמם של רות קלדרון ודומיה. שֶׁיִלְמדו הם אותנו, את ספרינו ושירינו – אם ברצונם לדעת תרבות יהודית ישראלית מהי.

אני למשל מעריץ את הרב יונה מצגר, עם לראשו המגבעת השחורה הגדולה שחבשו בני ישראל במעמד הר סיני – הרב העושה עבודה חשובה מאוד בכך שהוא מצליח להשניא ולהמאיס עלינו את הצביעות הדתית היהודית.

 

דוד בן גוריון / אין שאננים בציון

דצמבר 25, 2012

אהוד בן עזר: היהדות אשר בארצות-המערב נהפכה בידי נושאיה לסמל לעמדתו של מיעוט רגיש שגורלו הוא בגדר אזהרה לעולם, נהפכה בארץ לנושא של אופנה, ל"יידישקייט" לסוג של נוסטאלגיה, לסמלם של כוחות קלירקאליים שמגמתם לשמר בלבד ואין בפיהם "בשורה" לעולם, או, מה שגרוע יותר – כמכשיר בידיה של הממלכתיות הישראלית. האין מחירה של הציונות גם בכך שהנורמאליזאציה שהביאה בעקבותיה צימצמה את חזונה האנושי-כללי של היהדות?

דוד בן-גוריון: יש סבורים – וכאלה יש לא-מעטים בקרב יהודי אמריקה, שיהדות אינה אלא "דת", כנצרות, כאיסלאם, כבודהיזם. בעלי סברה זו אינם יודעים מהי יהדות, ובעיקר אינם מבינים ההבדל העמוק שבין "הדת" היהודית ובין הדתות האחרות.

היהדות, גם החלק שהוא "דת", משולבת בהיסטוריה של העם היהודי, של ארץ-ישראל, של הלשון העברית, של הזיקה לארץ וללשון העברית, של התוחלת לגאולת העם היהודי בארצו – ובאותה שעה היהדות היא תפיסה אוניברסאלית, כלל-אנושית, שאין כמותה בכל הדתות. ספרי-הקודש של הנצרות מתחילים מתולדות ישו. וכן הספרות המוסלמית והבודהיסטית.

ספר-הספרים העברי מתחיל בזוג האנושי הראשון שנברא "בצלם האלוהים", כפי שכתוב בפרק הראשון של ספר בראשית. אדם וחוה לא היו בעלי צבע לבן או שחור או חום; לא יהודים ולא "גויים" – זאת אומרת שכל אדם נברא לפי התפיסה היהודית ב"צלם אלוהים". אין ביטוי נאצל יותר לאחדותו ולשיוויונו של כל המין האנושי מתואר זה של נביאי ישראל. כל ספר יונה נכתב רק לשם הבלטת רעיון זה, ורק שונאי ישראל מסלפים בכוונה, או מחוסר ידיעה, את מובנו של הצו העליון שנאמר בתורת ישראל "ואהבת לרעך כמוך" – כאילו כוונתו ליהודים בלבד. הם מתעלמים מהפסוק שנאמר באותו פרק בספר ויקרא (י"ט): "וכי יגור איתך גר כמוך, כי גרים הייתם בארץ מצרים" – וגר בתורה אין משמעותו מתייהד – אלא זר.

ונביאי ישראל היו הראשונים אשר התנבאו לאחרית הימים: "לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה"; והיו אלה חכמי התלמוד אשר טענו כי אלוהים הגיש התורה לישראל רק לאחר שכל העמים האחרים סירבו לקבלה, ובספר יהושע סופר בפירוש, כי העם בחר באלוהים, כפי שנאמר: "ויאמר יהושע אל העם: עדים אתם בכם, כי אתם בחרתם לכם את ה' לעבוד אותו; ויאמרו: עדים! – ויכרות יהושע ברית לעם הזה ביום ההוא וישם לו חוק ומשפט בשכם. ויכתוב יהושע את הדברים האלה בספר תורת אלוהים" (יהושע, פרק כ"ד).

היהדות שונה מכל ה"דתות" האחרות בזאת שהיא הלאומית, היהודית ביותר, ובאותו זמן, גם האוניברסאלית, הכלל-אנושית ביותר.

אהוד בן עזר: האינטלקטואל היהודי בארצות-המערב נהפך אולי לסמל ה"זר", האאוטסיידר, ואולי גם סייסמוגראף לבריאותה הרוחנית והפוליטית של החברה המערבית (והשוֹאה נותנת לו זכות וסמכות). מעמדו של האינטלקטואל בישראל שונה, מאחר והוא עומד בלחצים של תודעת מצור וסכנה ממושכת לקיום המדינה, ועל-כן מוכרח הוא להשתייך, במודע או שלא-במודע, למימסד, שותף לתודעת האחריות של הרוב, ואינו יכול להשתחרר ולהתבונן בפני המציאות הסובבת אותו בעין ביקורתית וחופשייה מאותו תסביך של האחריות-המשתקת – שמא, חס-ושלום, ביקורתו היא לרעת המדינה?

דוד בן-גוריון: אתה חושש שהאינטלקטואל הישראלי העומד בלחץ תודעת מצור וסכנה ממושכת לקיום המדינה, לא יוכל להתבונן במציאות הסובבת אותו בעין ביקורתית וחופשית, מתוך חשש שמא ביקורתו היא לרעת המדינה; אך לדעתי ספק אם אפשר לדבר על אינטלקטואלים ישראלים, או יחידה ישראלית אחרת, מתוך הכללה. אין תכונה אחת לנוער בישראל; אלא יש טיפוסים שונים בנוער: מצויינים וגרועים, טובים ורעים. וזה חל על כל סוג ישראלי. ויש יסוד לאימרה שבמסכת מגילה (ט"ז, ב): "אומה זו משולה לעפר ומשולה לכוכבים. כשהם יורדים – יורדים עד עפר, וכשהם עולים – עולים עד לכוכבים."

אבל אינטלקטואל שיחשוש לבקר בישראל דברים הטעונים ביקורת, שמא הביקורת תזיק למדינת ישראל, אינו מבין צרכי ישראל וטובת ישראל. אין דבר שיזיק ויסכן קיומה יותר – מליקויים פנימיים שיתעלמו מהם ולא יעשו מאמצים מתמידים לתקנם. וראשית התיקון – ראיית הליקוי וגילויו בלי רחמים, כי רק אז אפשר לסלקו ולשמור על עליונותנו הרוחנית; כי רק בכוח עליונות זו נתקיים עמנו בתנאים ששום עם אחר לא עמד בהם, והגענו עד הלום.

עם הקמת המדינה הוטלו עליי שני תפקידים שהם אחד: הקמת צבא הגנה לישראל והנהלת מלחמת הקוממיות, שפרצה באותו יום שבו הוכרזה עצמאותנו המחודשת. האו"ם שהחליט על הקמת מדינה יהודית לא נקף אצבע כשפלשו צבאות ערב להכחיד את ישראל, ולא יכולנו להישען אלא על עצמנו, אבל היה ברור, והסברתי זאת לצבא ולעם, – במידת יכולתי, – כי "הישענות על עצמנו פירושה שני דברים: על כוחנו ועל צדקתנו. אחד משני אלה לבדו לא יעמוד לנו."

כשמשורר התהילים שר "חסדי ה' לעולם" ואמר: "לךָ זרוע עם גבורה, תעוז ידך, תרום ימינך" – הוסיף מיד: "צדק ומשפט – מכון כסאך, חסד ואמת יקדמו פניך" (תהילים פ"ט, 15-16); רק אם נדע לשלב גבורה וצדק, עוז ואמת – נעמוד ולא נירא רע. ואינטלקטואל, שאינו יודע סוד קיומו של העם היהודי בתנאים ששום עם אחר לא עמד בהם, אינו ראוי לשם אינטלקטואל. התקיימנו והגענו עד הלום רק בכוחו של יתרוננו המוסרי והאינטלקטואלי, ונפגע ביתרון זה ונסכן את קיומנו אם נתעלם מנגעים וליקויים בחיינו ובחיי המדינה.

אהוד בן עזר: מהו, לדעתך, מקומה של חוכמת-ישראל בדורנו? כיצד נראה, לדעתך, היחס בין הדורות הראשונים של חוכמת-ישראל, שמכורתם ולעיתים גם שפתם נטועות מחוצה לארץ, לבין הדור החדש של חוקרי היהדות (ואנשי-מדע בכלל) הקמים מקרב בני-הארץ? האם ניתן לדבר על שקיעה? המשכיות? אולי רינסאנס ונקודות-מבט חדשות? האין קיימת סכנה, כי הדורות של ילידי-הארץ, שהעברית היא שפתם היחידה והקשר עם העולם המערבי בא להם אחר מאבק ממושך וקשה בשפה ובתרבות זרות, לא יוכלו לשמור על דמות-דיוקנה של חוכמת-ישראל, ואולי של כלל חיי הרוח והמדע בארץ?

ראשיתה של חוכמת-ישראל במגמתיות ובצורך אפולוגטי. בימינו באה לקצה ההפוך – של התמקצעות, תביעה לאובייקטיביות והשתקעות בפרטים, ואילו המגמתיות היא בגדר פסול-שבפסול. האין בהערצת התנ"ך משום חזרה למגמתיות ולאפולוגטיקה?

דוד בן-גוריון: השאלה על "מקומה של חוכמת-ישראל בדורנו" – היא שאלה גלותית. יהודים בתפוצות, כאמור, הם מפוצלים. היהודי שבהם והאזרח שבהם אינם זהים. בישראל היהודי הוא תמיד יהודי ותמיד אזרח. וכשם שבאוניברסיטה של בר-אילן שנוסדה על-ידי המזרחי – מפלגה "דתית", – מלמדים פיסיקה וכימיה וביולוגיה כמו בכל האוניברסיטאות בעולם, כך לומדים באוניברסיטה העברית בירושלים (ובתל-אביב ובחיפה) – שאין עליה גושפנקה "דתית" ומוריה אינם יהודים אדוקים, יחד עם כל ענפי המדע והחוכמה שלומדים בכל האוניברסיטאות בעולם כולו – גם תורת ישראל, היסטוריה יהודית, תנ"ך ומפרשים, תלמוד וזוהר; וגדולי חכמי-הקבלה באוניברסיטה הם יהודים שקוראים להם "חילוניים", אם כי לחלוקת העם לפי "דתיים" ו"חילוניים" אין כל הצדקה ותוכן אמיתי.

"חוכמת-ישראל" בגולה מצטמצמת בענפים יהודיים מיוחדים. "חוכמת-ישראל" בישראל – כוללת כל "החוכמה" האנושית. דווקא היצירה הגדולה ביותר של העם היהודי – ספר הספרים – היה מוזנח בגולה, ולא מעטים מלמדנים "דתיים" שידעו מסכתות התלמוד בעל-פה – ידעו רק פסוקי התנ"ך שנזכרו בתלמוד. ואף פעם לא גילה קיבוץ יהודי בגולה עניין כה עמוק ורב בלימוד התנ"ך, כדור הצעיר ומיטב חכמי-ישראל בישראל.

נכון הדבר ש"חוכמת ישראל" בגולה היתה במידה רבה "חוכמה" אפולוגטית. האינטלקטואל האמיתי בישראל אין לו תסביך-נחיתות יהודי, ואין לו צורך בסניגוריה על היהדות. אין זו זקוקה לשום אפולוגיה, יש רק צורך לדעתה ולהכירה באופן האובייקטיבי ביותר. יהודי פטריוטי ישראלי אין לו כל צורך להעלים המומים והחולשות של בני-עמו, כשם שלא עשו זאת נביאי ישראל.

יש מישהו שקיטרג יותר על עמו מישעיהו בן אמוץ? "איכה היתה לזונה קריה נאמנה. מלאתי משפט, צדק ילין בה – ועתה מרצחים!" – ומה דרש נביא זה מעמו? "הסירו רוע מעלליכם מנגד עיניי, חידלו הרֵע, למדו היטב, אשרו חמוץ, שפטו יתום, ריבו אלמנה," – ואז הבטיח להם: "אחרי כן ייקרא לך עיר הצדק, קריה נאמנה. ציון במשפט תיפדה, ושביה בצדקה." לא אפולוגיה, לא מגמתיות אלא תכלית המדע – אמת; תכלית המוסר – צדק.

ואם אתה שואל – "האין סכנה כי הדורות הבאים של ילידי-הארץ לא יוכלו לשמור על דמות-דיוקנה של חוכמת-ישראל, ואולי על כלל חיי הרוח והמדע בארץ" – ניתנה על כך תשובה על-ידי איש-מדע לא-יהודי ולא ישראלי, אלא אמריקני, מנהל התיכנון של ביולוגיה מוליקולארית בוואשינגטון, אשר סייר במשך שנה במוסדות המדע של ארצות-אירופה המערביות וגם בישראל, והוא פירסם מסקנות ביקוריו בכתב-עת אמריקאני בשם "מדע" (Science), כרך 133, חוברת יוני 1961. שם הוא כותב:

"בכל הארצות שבהן ביקרתי – המדע המפותח ביותר הוא באיי-בריטניה, בישראל ובשוודיה – השטח, האוכלוסין והמעמד הכלכלי של אומה קובעים רק במעט את איכות המדע באותה האומה. המדע בישראל – מדינה חדשה, לא הרבה יותר גדולה לערך מניו-ג'רסי, בעלת אוכלוסין של שני מיליונים ובעיות כלכליות וחברתיות חמורות, המחכות עדיין לפתרונן, – הוא בעל איכות עליונה ומפותח יותר מאשר באיזו ארץ של אירופה המערבית, פרט אולי לבריטניה הגדולה ושוודיה. – – ישראל היא הארץ היחידה שהיתה מוכשרת למשוך אליה אנשי-מדע אמריקנים כתושבים קבועים. – – המסורת המדעית בישראל היא רק בת דור אחד. אולם ישראל קלטה ואימצה לעצמה המסורת המדעית המובחרת של המערב: כושר מדעי, כבוד לכושר, ביקורת עצמי ופרס למומחיות."

אהוד בן עזר: יש המציעים למחוק את סעיף הלאום מתעודת-הזהות הישראלית ומשאלון מרשם האוכלוסין, כדי להימנע מן הצורך להגדיר מיהו יהודי.

דוד בן גוריון: ההצעה למחוק ממרשם האוכלוסין את הלאום מתאימה אולי לתפיסה של ה"כנענים", אם ישנם עוד כאלה. אבל לא לתפיסתו של אזרח יהודי של מדינת ישראל. העם היהודי בישראל הוא חלק, (ולעת עתה ועוד הרבה זמן, אם לא לעולם ועד, יישאר חלק) של העם היהודי. ומחיקת הלאום מתעודה של יהודי בארץ-ישראל היא התחלת המחיקה של היותנו חלק של העם היהודי.

אהוד בן עזר: האם אתה סבור שיש הצדקה להחלטת הכנסת, בשאלת "מיהו יהודי"?" – לפיה יוצא כאילו רוב הציבור בישראל מסכים עם הכפייה הדתית?

דוד בן גוריון: אין כל ספק שרוב היישוב היהודי בארץ אינו בעד כפייה דתית ובעד שלטון הרבנות הראשית בעזרת המפלגות הדתיות. ורוב זה מתנגד בלי ספק להכביד על נישואי-תערובת. נישואי אנשים הרוצים להשתקע בארץ-ישראל ולראות את בניהם ובנותיהם כיהודים, ולא רק כישראלים. כלומר, רק נתיני המדינה היהודית, אבל לא כחלק של העם היהודי.

יש גם מקרים בודדים (כפי שידוע לי) שיהודי אמריקני שנשא אישה נוצרייה – האישה היא ציונית לא-פחות מאישהּ. אבל הם יוצאים מן הכלל. נישואי-תערובת בארצות התפוצה בדרך כלל מוליכים להתבוללות גמורה, הופכים את הבנים והבנות ללא-יהודים, ולרוב – גם לבני דת לא-יהודית.

בארץ המצב הפוך. אישה שנישאה ליהודי ובאו שניהם להשתקע בארץ, רוצים שבניהם ובנותיהם יהיו חלק של העם היהודי בארץ, והבנים נימולים, שפתם נעשית השפה העברית, והדור השני, – אולי מלבד יוצא מן הכלל בודד, אם ייתכן מקרה כזה, – יהיו יהודים לבלי הבדל כמו שאר הילדים היהודים.

אהוד בן עזר: מה עלינו, כמדינה יהודית, לעשות בשאלה זו?

דוד בן גוריון: אם אחד או אחת ממשפחה של נישואי-תערובת, שעלו לארץ, והוא, או היא, חסרי דת בכלל, אבל שניהם רוצים שילדיהם יהיו יהודים – מדוע לא יוכרו הילדים כיהודים, ולשם מה נסגור בפניהם את הדרך להתערב ולהתמזג עם העם היהודי שבארצו, שלשם כך באו ההורים לארץ-ישראל? האם נכח הרב נסים או הרב אונטרמן, שלאחר שרות המואבית שכבה כל הלילה עם בועז, – עוד לפני החתונה, כפי שמסופר בספר רות – הלכה אחר-כך למקווה ונתפשטה לפני שלושה עדים כדי לזכות לשם גרה, שלא היה קיים כלל בימי רות ובועז?

והאומנם יש עניין יהודי, ישראלי, או אנושי להכביד על נישואי-תערובת להשתקע בארץ ולהתבולל בקרב העם היהודי במהירות הגדולה ביותר? היכול הרב נסים או הרב אונטרמן להישבע כי הכושית, שמשה רבנו לקח לאישה, אחרי מתן תורה –התגיירה על-ידי התפשטות לפני שלושה (או שניים) עדים במקווה, כשאפילו המושג התגיירות לא היה בנמצא אז בתנ"ך?

למה להטיל כפייה דתית על אם, שמטעמי מצפון אנושי, אינה מוכנה לקיים הצירמוניה ההלכתית של התגיירות, ו[למה] למנוע מילדיה להתבולל בקרב כל שאר הילדים היהודים בארץ, ולמנוע מהם את תואר הכבוד יהודי, שבארץ הוא תואר כבוד רב-תוכן ולא פחות מוצדק, מאשר התואר יהודי בכל ארצות התפוצה?

מתוך חדשות בן עזר גליון מס 801

1 ביוני 2011 שבעים שנה לפרוץ הפרהוד – חשבון נפש

מאי 30, 2011

1  ביוני 1941 היה חג השבועות שבבגדד נחוג יומיים . ב 1 ביוני וב 2 ביוני פרץ בבגדד פוגרום אכזרי כנגד יהודי בגדד שידוע בכינויו "הפרהוד". גירסא אחת מדברת על 150 נרצחים גירסא אחרת מדברת על 180 נרצחים. הפרהוד היה נורא וכמובן שהיה לו רקע והיו לו אחראים. שגריר גרמניה בעיראק גרובה פעל במזרח התיכון מטעם המודיעין של גרמניה הנאצית שמהות תפקידו היתה סכנה פיזית ליהודי המזרח התיכון. לצידו פעל המופתי שיזם פגיעה ביהודים הילידים במדינות הערביות ובעיראק הוא "זקף הצלחה".(ב יוני 2014 פורסם בעתון הארץ המאמר "ליל הבדולח של יהודי עיראק" ,המאמר עוסק בדחיית התביעה של נפגעי הפרהוד להכרה כקרבנות הנאצים ע"י הרשות לזכויות ניצולי השואה במשרד האוצר. ד"ר גרובה שרבים הזכירו את שמו זכה ל"תעודת יושר ממדינת ישראל, בסוף פברואר 2018 דחה בית המשפט המחוזי בחיפה סופית את תביעתם של קורבנות הפרהוד להכיר בהם כקורבנות הנאצים. אי אפשר לערער לבית המשפט העליון אלא אם ניתנת רשות ערעור)

המופתי היה ראש הועד הערבי העליון שמונה על ידי הבריטים, ובמאורעות של 1936-1939 ברח כאשר הבריטים ביקשו לאסור אותו .

הפרהוד הוא ארוע שעבור הציונים מהווה פוטנציאל של בניית מיתוס שמציב את התנועה הציונית כמי שחילצה את יהודי עיראק מציפורני הנאצים. המיתוס לא נבנה רק בגלל הצורך של התנועה הציונית במיתוסים אלא בעיקר  כדי "לשים טיפקס" על עובדות היסטוריות ביחסם של פקידי התנועה הציונית למגורשים העיראקים למדינת ישראל. מאבקם של אשכנזים כפרטים או מוסדות רשמיים להעלים מההיסטוריה הכוללת בתוכה ניחשול,דיכוי,אפליה וקיפוח של מזרחים לא פסק אפילו ליום אחד.

על פי ספרה של אסתר גליצנשטיין מאיר בספרה "בין בגדאד לרמת גן" עמוד 35 הממשלה העיראקית התכוונה לאפשר את יציאתם של כמה אלפי יהודים ולהביא לשקט ביחסים עם היהודים, גם מסמכים מארכיונים בריטים מוכיחים שממשלת עיראק לא התכוונה לגרוש המוני יזום של היהודים. לשמחתינו הדברים התפתחו לגירוש המוני של 120000 יהודי עיראק שהחל בפועל במרץ 1951 והסתיים באוגוסט אותה שנה. כתבתי לשמחתינו לא משום שהיהודים היו ציונים ונשאבו בקיסמם של הרצל ובין גוריון. כתבתי לשמחתינו משום שהקולוניאליזם דאג להשאיר בעיראק תוהו ובהו שהפך את היציאה מעיראק לכדאית.

עובדתית זה נכון

היה פרהוד,היה גרוש המוני של 120000 מיהודי עיראק ב 1951 ,עיראק הפכה לגהינום עלי אדמות מאז ההפיכה ב 1963. אבל זוהי חצי אמת שנוחה מאוד למימסד האשכנזי ,חציה השני של האמת הוא חשבון קשה מאוד עם ממשלת ישראל והסוכנות היהודית.

על התרמית שביצירת הזיקה בין החרמת רכושם של יהודי עיראק שנתיים וחצי לאחר שהוחרם הרכוש הפלסטיני כתב יהודה שנהב במאמרו השוד המושלם . יהודי עיראק היו אזרחים עיראקים כאשר התרחשה הנכבה הפלסטינית ,והפלסטינים שהו במחנות הפליטים חסרי נתינות כאשר הוחרם רכושם של יהודי עיראק. עובדה חמורה נוספת היא שימוש בתרוץ של החרמת יהודי עיראק כדי לתת במתנה את הרכוש הפלסטיני לאשכנזים. בן דרור ימיני הוא מהדוחפים  הנמרצים של הספין על  "קיזוז רכוש" שמשמעותו מתנות לאשכנזים על חשבון סבל של יהודים עיראקים.

כמי שלא רואה בפלסטינים את האשמים במעשיה של ממשלת עיראק מחד ,יהודי עיראק ששהו בעיראק במלחמת 48 לא אחראים למעשיה של ממשלת ישראל. משמעות המושג של "קיזוז רכוש" היא הפיכת התנועה הציונית  לגורם מסכסך בין יהודי עיראק לבין הפלסטינים הערבים.

יהודי צפון אפריקה פוזרו בעיירות הקיפוח והניחשול משום שהסוכנות שלטה בכמות העולים שמגיעים בתקופת זמן קצובה. מאידך יהודי עיראק גורשו בהמוניהם ולכן בגלל שהסוכנות לא שלטה במספר הנכנסים הצליחו יהודי עיראק במאבקם להשגת מגורים במרכז. את המאבק על מקום המגורים הובילו פעילים קומוניסטים כאשר הציונים העיראקים המשיכו לציית לאדוניהם האשכנזים. משום שהעולים האשכנזים קיבלו מהר מאוד פתרונות דיור ופתרונות בתעסוקה הוברר שהדור השני של עולי רומניה עלה ברמת ההכנסה וההשכלה על הדור השני של עולי עיראק. בנקודת ההתחלה זאת אומרת עם הגעתם לארץ של עולי עיראק ורומניה בזמן חופף עלתה רמתם של יהודי עיראק מהדור הראשון על זו של עולי רומניה מהדור הראשון.  התנאים הקשים של המגורשים מעיראק גרמו לנסיגה של הדור השני בהשכלה לעומת הדור הראשון.

ציון הפרהוד הוא זכרון לדם השפוך ולא כתב מחילה או אינדולגנציה לדיכוי וניחשול  המגורשים מעיראק בידי התנועה הציונית.

תגובה מקדמה לפוסט שפרסמתי ביוני 2011

""יש מחקר שנעשה על העיראקים ואיך הסתדרו. המסקנה היא שהם היו אלימים ודרשו את זכויותיהם. אכן חבר הביא חבר ובן משפחה הכניס בן משפחה לערים כמו רמת גן, ירושלים וחיפה, אבל עיקר הפעולה נעשתה על ידי פעילים עיראקים אנשי שמאל וקומוניסטים שלא קיבלו את הלוקשים שמכרו להם במפאי. לזה נוסף הפן שהעליה העיראקית היתה העליה הראשונה הגדולה של יהודים משכילים והיה יותר בלאגן מאשר בהמשך. העולים שוכנו במעברות בבאר שבע אבל הם יכלו לברוח למרכז הארץ. מהכישלון הזה בן גוריון למד איך לפזר את העליה מצפון אפריקה במקומות נידחים שאוטובוס לא מגיע אליו. זו בעיקר הסיבה להבדל הסוציו אקונומי, שרך אגב הוא גם לא כל כך גדול כפי שעיראקים רבים רוצים להתהדר בו (משחקים את שיטת ההפרד ומשול הידועה, "אנחנו העיראקים הסתדרנו, לא כמו המרוקאים"), ההבדל העיקרי הוא שהיתה להם נגישות למסחר קטן ולמרכזי ערים ולהשכלה אוניברסיטאית (עם נומרוס קלאוסוס כמובן) בערך עשרים שנה מוקדם יותר מהמרוקאים והתימנים. זה כל ההבדל. אבל מאחר והעקומה לא ממש שונה אז יוצא שרמת ההשכלה הכללית של יהודי עיראק , כמו של יהודי מרוקו ומצרים נמצאת בירידה מאז שהם עלו ארצה ועד היום.""".

 

דחיית תביעתם של נפגעי התרבות להכיר בהם כנפגעי הנאצים

74 שנה אחרי הפרהוד ,ארבע שנים אחרי כתיבת הפוסט יש עדכון.

מדינת ישראל דחתה את תביעתם של נפגעי הפרהוד להכיר בקורבנותיו כנפגעי פעולות הנאצים ולהעניק להם את הגמלה וההטבות לפי "חוק נכי רדיפות הנאצים".

[..]ולם בצדו השני של המתרס ניצבת הרשות לזכויות ניצולי שואה במשרד האוצר, שטוענת כי המעורבות הנאצית בעיראק היתה שולית ולכן אין דין יהודי עיראק כדין יהודים במדינות אחרות שהיו תחת השלטון הנאצי. את הסיבות לפוגרום תולה הרשות בגורמים אחרים: שנאת יהודים מסורתית, מאבק בתומכי הבריטים ותמיכה במאבק הלאומי הפלסטיני.[..]

[..]"גרמניה לא יצאה מגדרה כדי לחדור אל תוך הטריטוריה העיראקית ולבסס שם את אחיזתה הפיזית, כמו גם האידיאולוגית", כותב ד"ר יעקב טובי מאוניברסיטת חיפה בחוות הדעת. "ענייניה של ברלין היו מופנים ליבשת אירופה ולא למקומות אחרים". לדבריו, "לא התקיימה כל ציפייה, לא כל שכן הוראה, מטעם הממשלה הגרמנית, כלפי ממשלת עיראק, לבצע פעולה ממשלתית כלשהי בתוככי עיראק, לא כל שכן ביצוע אירועי אלימות או השמדה של יהודים".[..]

לתוכן המאמר בהארץ כאן

פנינים נבחרות ממשנתו של משה גרנות/סטודנט מזרחי

אוקטובר 21, 2010
  • התגובה נלקחה מהאתר של אלי אשד
  • סטודנט מזרחי   ביום פברואר 15, 2004 בשעה 9:02 am

    פנינים נבחרות מספרו של ד"ר משה גרנות (מפקח במשרד החינוך!):
    עסקני הקיפוח, שיח של הסתה וגזענות

    ע"פ מוציאי הספר (ראו כריכה אחורית): "ד"ר גרנות עשה לו שם ככותב ללא חת החושף את הלקוי והרעוע במה שנחשב כנכסי צאן ברזל של התרבות הישראלית המתחדשת… הספר מתיימר לנתח את שורשי השנאה העדתית וחושף את מניעיה האפלים".

    · ע"מ 16-17: "קורות העיתים זימנו כאן "תאונה חברתית" נוראה: מי שהגיע לארץ מאוחר יחסית, יוצאי ארצות האיסלם, היו גם פחות מוכנים תרבותית וטכנולוגית להתמודד עם צרכיה של מדינה חדשה… האירופאים הקדימו בזמן, ברעיון ובכוח הביצוע… הסתבר להם (למזרחים) באורח מכאיב למדי שהם אינם חלק מהאפוס האדיר המתחבר כאן במולדת (מפרט- לא הקימו ישובים, לא היו בפלמ"ח, לא הנהיגו את הישוב החדש, לא פיקדו על גדודים במלחמת השחרור, לא יסדו אוניברסיטאות ומכוני מחקר, לא כתבו את ספרי הלמוד)… קשה להשלים עם מצב שבו אתה נחשב לסרח עודף, ואף אחד אינו אשם בתקלה, ועל כן, כנראה, נוצרה התיאוריה חסרת השחר בדבר קנוניה שכביכול נרקחה לנשל את המזרחים"
    · בע"מ 19-28 מביא המחבר ציטוטים מאנשים המוגדרים על ידו כ"עסקני הקיפוח", אנשים המזוהים עם השמאל המזרחי-אנטי/פוסט ציוני וכן עם אנשי ש"ס. מרבית הדוברים מבטאים דעות אנטי ממסדיות, אנטי ציוניות ואנטי אשכנזיות => עצם הצמדת הטיעונים החברתיים לגבי פער וקיפוח עדתי אל טיעוני השמאל המזרחי-אנטי/פוסט ציוני ואלו של ש"ס יוצרים דה-לגיטמציה של הטיעונים לגבי הפער העדתי.
    · ע"מ 29: רצה שר ההיסטוריה, לאסונה של החברה הישראלית..שבין העדות האירופאיות לבין העדות שהגיעו מארצות האיסלאם היה פער איכותי וכמותי אדיר"
    · ע"מ 29-30: הטענה בדבר כוח עבודה זול, שכביכול האשכנזים קיוו להשיג ע"י הבאת המזרחים לארץ, היא שקר חסר רגליים: בסוף שנות הארבעים ותחילת שנות החמישים היה בארץ חוסר עבודה (אבטלה) נורא…איך זה עלה בדעתם (של האשכנזים) רעיון כה מטומטם להביא למעלה מ 700,000 עולים מארצות האיסלאם כשהארץ סובלת מאבטלה נוראה… מסתבר כי חסידיהם (של "עסקני הקיפוח") מקבלים את הטענה ולא נכנסים לבירור ה"קטנות".
    · ע"מ 31-32: ב 1939 …אחוז היהודים בני ארצות האיסלאם באסיה ואפריקה לא עלה על 10 , אפילו מהטעם הזה הטענה של סמי שלום שטרית וחבריו בדבר העלמת חלקה של יהדות המזרח בהיסטוריה היהודית היא חסרת בסיס: יהדות המזרח הייתה באמת חלק קטן מתוך העם… אך לא רק זאת, מסתבר שבזמן הקריטי להיוצרות ישוב יהודי בא"י, ישוב שיוביל אח"כ להקמת המדינה, יהדות ארצות האיסלאם כמעט שלא לקחה במפעל זה חלק: בשנים 1919-1948 עלו מאסיה ואפריקה 10.4% מכלל העולים" (הערה שלי:מה לגבי האוכלוסיה המזרחית-ספרדית ותיקה בא"י ?) "הם פשוט לא היו ברגעים החשובים של ההיסטוריה היהודית המתחדשת… רובם הגיעו כשהמדינה כבר הייתה עובדה, כאשר כבר הוקז הדם (!) והוקרב הקורבן הנורא…כשכבר נוסד צה"ל…כשכבר למעלה מדור פועלים הטכניון, האונ' העברית ומכוני המחקר".
    · ע"מ 33: "נכון שהיו גם אישים מארצות האיסלאם שהיו פעילים במפעל הציוני, אך הרוב המכריע והמוחלט..ע"י יהודים ארופאים… אל מול מפעלם של אלה (מפרט: הרצל, בן-גוריון, ז'בוטינסקי וכ') לא ניתן להעמיד שום הגות או מעשה של יהודי בן ארצות האיסלאם במאה השנים האחרונות".
    · ע"מ 34: "עד סוף שנות ה 60 תחילת ה 70 כמעט שאין למצוא סופרים עבריים שהם או אבותיהם לא עלו מארצות אירופה… עלול להיוצר הרושם שעלו מארצות האיסלאם מאות ואלפי סופרים ידועי שם , וכאן בתחבולה נכלנית השתיקו אותם והעלימו את יצירותיהם. תרבות אי אפשר למחוק (הערה שלי: מעניין מה יגידו תרבויות שנמחקו, דוגמת הטיבטים תחת סין וכ')… אם האימה הקומניסטית לא אטמה את מעיין יצירתם (של יוצרים בברה"מ הקומניסטית) הרי שגם מעיין היצירה של יוצר תימני או מרוקאי לא היה נאטם – אילו באמת היה קם יצור כזה… ".
    · בע"מ 34-38 מביא המחבר דוגמאות לפיגור הרוחני-תרבותי של תרבות המזרחים: "…במלחמת העולם השנייה נלחמו בצבא האדום קרוב לחצי מליון חיילים יהודים…473 גנרלים יהודים…אישים כמו יצחק שדה, יגאל אלון, יעקב דורי… קיבלו את דרגותיהם הגבוהות לא משום שהם אשכנזים אלא משום תרומתם לביטחון המדינה בעת מלחמת השחרור ואחריה. צר לי מאוד לציין, אבל מארץ אסלמית כמו תימן למשל, לא הגיע אף רב טוראי אחד, והנה, בתקופה קצרה יחסית… יש…גנרלים ממוצא תימני ומשאר ארצות האיסלאם".
    · ע"מ 37-38: " בשמונים השנים הראשונות לקיומו של פרס נובל … הוענקו 79 פרסים ליהודים… אף אחד מחתני הפרס לא נולדו בארץ מוסלמית… שום יהודי יליד ארץ מוסלמית במאה השנים האחרונות לא הגיע לרמת הישגים אפילו קרובה לזו של האישים שרשימה חלקית שלהם הוזכרה לעיל (פרויד, קפקא, אינשטיין ועוד)… איני אומר זאת מתוך שמחה לאיד …צר לי מאוד, אבל באמת ארצות האיסלאם, מהאוקינוס האטלנטי ועד האוקינוס ההודי הן מהארצות המפגרות ביותר בעולם ( הערה שלי: סוף סוף בנאדם שמבין מהי רב תרבותיות !)… עולם פרימיטיבי ואכזר, שעיקר "יצואם" הוא טרור בינלאומי ושנאה אל המערב העשיר והמצליח" (ומשם הגיעו הורינו – אז מה זה אומר עליהם?).
    · ע"מ 38-39: "…עובדה היסטורית היא שמקומות אלו (ארצות האיסלאם) שקעו בתרדמה עמוקה מבחינה תרבותית ש… אף הסיגה את עמיהם, ובתוכם העדה היהודית, מאות שנים לאחור… את העוני, הבערות והנחשלות הביאו בני עדות המזרח מארצותיהם… בא"י הם זכו לקידום שבשום דרך ואופן לא היו מגיעים אליו בארצות מוצאם".
    · בע"מ 39-42 מצוטטים אלי ויזל ושליחי הסוכנות שביקרו במרוקו וארצות צפון אפריקה ומתארים עוני, צפיפות, לכלוך, מחלות, רעב (ע"פ אלי ויזל – יותר מכל גטו או מחנה ריכוז) אימה והשפלות מהערבים.
    · ע"מ 42-43: "אחת הטענות של "עסקני הקיפוח" כנגד "הממסד האשכנזי" היא שהפשע הגואה בעדות המזרח נובע מהאפליה והדיכוי אותם חוו עם בואם לישראל… יש "חדשות" בשביל כל המבקשים לטפל על נקלה בבעיה מורכבת זאת: זונות היו גם במרוקו, יש תיעוד, יש ממצאים סטטיסטיים ותמונות – בשנות החמישים 4% (!) מהאוכ' היהודית במרוקו עסקה בזנות (הערה שלי: המחבר מסתמך כאן על עיתון "כל העיר" – מקור אקדמי מוסמך לכל הדעות)… היו גנבים מרוקאים ושודדים מרוקאים וכל פשע שניתן להעלות על הדעת העלו איתם המרוקאים ממרוקו, כמו שקרה לכל עדת מצוקה שהגיעה לארץ… הגיעו נחשולי העליה מארצות המצוקה האסלאמיות, ושוב הוכה הישוב תדהמה לנוכח מראה בני אדם ברמת ניוול כלכלי, רוחני ומוסרי שלא תיאמן ".
    · בע"מ 44-47 מביא המחבר ציטוטים מספריהם של סמי מיכאל ושושנה בסין-נדב (שניהם ממוצא מזרחי) המתארים שכונות מלוכלכות, חוסר חמימות משפחתית, אדישות ואנוכיות של האבות כלפי הילדים ועוד – ומסכם: "… הורים גוזלים אוכל נפש מעולליהם! הרי לכם תרבות שדוכאה ע"י האשכנזים!… צר לי, אבל עם כל האחווה…הרי שעם "תרבות" כזאת, שבה הגבר הוא האדון העריץ של האשה, שבה משיאים ילדים באונס לזקנים, שבה אבות מוכרים את בנותיהם למרבה במחיר… שבה אב גוזל אוכל נפש מילדיו התינוקות – עם "תרבות" כזו אינני מוכן להסכין ".
    · ע"מ 48: " אין כוונת הדברים לצייר תמונת שחור לבן… הכל יודעים שהיו ריכוזי אוכלוסיה יהודית במז' ארופה שסבלו מניוון כלכלי נורא וכן שהיו ריכוזי יהודים מארצות המזרח שנהנו מחיי שפע ותרבות …אחוז האנלפבתים באותן שנים ראשונות בין העולים האשכנזים היה נמוך בצורה משמעותית מזה שבין העולים המזרחיים".
    · ע"מ 65-66: המחבר מספר מניסיונו האישי כילד ששהה מספר שבועות במעברה על קבוצת עולים מזרחיים שהגיעה למעברה: מלוכלכים, מנוזלים, מסריחים, אלימים ועוד: "עיניהם ופיהם זלגו נוזל מבהיל צמיג ירקרק צהוב, ומאחורי כותנתם הארוכה והמזוהמת (לא היו להם מן הסתם תחתונים או מכנסיים) היו כתמים ענקיים של הפרשות שלא נוקו (הערה שלי: אין הספק כי המחבר יכל לסייע לגבלס וגרינג, לו חי בזמן הנכון)…הסתכלנו עליהם בפלצות גמורה…מהרגע שהגיעו לא ניתן היה להתקרב לברזי המים ולא לבתי השימוש, שהפכו למחראות נודפות סירחון למרחוק… לא חסרו אנלפבתים בין המז' ארופאים, אבל אלה היו מיעוט מבוטל… מצב כזה, שכל המשפחות (המזרחיות)… חותמות באגודל, זה דבר שקשה היה לעכל… עיקר התקלה היה בכך שהם לא הכירו בתקפות הסדר שהמחלקים ניסו להשליט" בהמשך מספר המחבר איך מיד הבינו הוריו כי חייבים לברוח מהמעברה ואיך אביו יצא לסייר בארץ והצליח למצוא מושב עובדים בעמק שהסכים לקבל אותם.
    · ע"מ 73: " הנה החברה הישראלית באמת איננה מחלקת אשראי ע"פ מוצא. מי שמשקיע – מצליח, למרות מוצאו העדתי, ומי שרוצה לשנוא – שונא, אך זו לא תוביל אותו לעולם לנתיב ההצלחה במדע או באמנות".
    · ע"מ 78: בהקשר לפרשת עוזי משולם – "… שאלת ילדי תימן החטופים משנות החמישים (עלילה המזכירה באופייה את עלילות הדם כנגד היהודים בימי הביניים ועד העת החדשה".
    · ע"מ 82-83: "דוד בן-גוריון אמר…"גם העולה ממרוקו שנראה כאילו פרא אדם, שלא קרא ספר מימיו…ואינו יודע להתפלל – עומדת גם מאחוריו ביודעין ובלא יודעין שכינה של אלפי שנים"… אי אפשר להחביא תרבות במשך עשרות שנים – מה שראו דוד בן-גוריון ובני דורו הוא עשרות אלפי בני אדם חסרי כל אוריינות. בניהם ונכדיהם למדו קרוא וכתוב, והתעוררו לשאול אחרי שניים שלושה עשורים – איפה התרבות שלנו? אם איננה , מן הסתם דיכאוה האשכנזים. זה פתרון קל ולא כואב אך שקרי..".

    · ע"מ 83: "נכון שבאותם ימים דיברו חוקרים ועיתונאים על "מנטליות פרימיטיבית", על "נחשלות" תרבותית, מוסרית והיגיינית, על זוהמה, שתייה לשוכרה ועל זנות, על הכאת פקידי סוכנות, על מחלות עור, עיניים ומין, על עצלות, בריונות ושנאת עבודה, על כך שרובם ככולם חסרי כל מקצוע, והגיעו לכאן עניים מרודים, על כך שנשקפת סכנה אמיתי לתרבות האירופאית השלטת בארץ. היום, כאשר יש מוסדות בריאות לכל ובי"ס לכל, וגם פרנסה לא חסרה… נראית התמונה דלעיל בלתי מתקבלת על הדעת, אבל אני הייתי שם וראיתי זאת במו עיני, ואני מעיד כי חוקרים ועיתונאים אלה רק אפס קצהו תארו… את הצואה הדבוקה לכותנות הפעוטות שאיש לא דאג להם אפילו לאוכל נפש, ואת המבוגרים מכים את מחלקי המזון וחוטפים אותו מידיהם, את מכירת המזון תמורת עראק. בניהם ונכדיהם של אותם עולים נפגעים עד עומק הלב ושואלים את הוריהם: כאלה הייתם? … יש מי שמודה, כמו רן כהן, המעיד על עצמו שהמעבר מבגדאד לקיבוץ גן שמואל היה בשבילו… קפיצת הדרך של 300 שנה … ויש מי שטוען בתוקף שהיתה לאבותיו תרבות עדיפה, שהאשכנזים ברשעותם דיכאו והעלימו אותה. אלה האחרונים דנים עצמם להסתגר בעולם של שקר, שפירותיו הם שנאה וחורבן.
    · ע"מ 87: " אילו קם איש רוח מבני עדות המזרח ודורש להפסיק את מחול השדים הזה של הסתה עדתית… אילו אמר שהוא מתבייש שבני עדתו ירדו לרמה כל כך נמוכה של שנאה – סביר להניח שספר זה לא היה בא לעולם. אך האיש הזה לא קם" ( הערה שלי: עכשיו אנו סוף סוף מבינים מדוע נכתב הספר: לא קם איש רוח מזרחי מבויש מספיק).
    · בע"מ 94 מצטט המחבר את אלי חמו ותקווה לוי (מזרחים המזוהים עם השמאל הקיצוני) המגדירים את האשכנזים כאויבם. מכאן משליך המחבר על כלל המזרחים וכן על תהליך חשיבתם: "מסתבר שהעולים המזרחים סמנו מיד עם עלייתם לארץ את ה"אויב" שלהם ולא ממש נזקקו ל"ראיות" כדי לתרץ את שנאתם".
    · ע"מ 101: "… והרי ידוע לכל… כי באוניברסיטאות יש "אפליה מתקנת" בפקולטות היוקרתיות, וכי ניתן להשיג מלגות "עדתיות" רק אם המבקש הוא מזרחי. אני יודע זאת מנסיון אישי, אבל נוח לי להביא את עדותה של שולמית אלוני בנדון: "גם אני באתי מעוני וממצוקה… עשיתי ספונג'ה כדי לממן את לימודי. הרי אני לא מרוקאית אז לא נתנו לי מלגה, כי המרוקאים המקופחים קיבלו את המלגות".
    · ע"מ 103: "חוסר אוריינות ואנאלפביתיות אצל יוצאי ארצות האיסלאם, מסתבר, לא היתה תופעה שולית. לעומת זאת, השכלתם העברית של כל מנהיגי המדינה האשכנזים לא הוענקה להם ע"י המדינה. הם ידעו עברית מן הבית עשרות שנים לפני שהמדינה קמה… רחל לא קיבלה מלגה מיוחדת מהממסד האשכנזי ללמוד עברית כדי להפוך ברבות הימים למשוררת… אלתרמן… לאה גולדברג… ביאליק… גם כאן הפער אדיר בין מי שחיבר את היצירות ובין מי שלא ידע לקרוא אותן".
    · בע"מ 111 מביא המחבר דוגמאות לזמרים מזרחים (יהורם גאון, זוהר ארגוב, אריאל זילבר, אושיק לוי, יגאל בשן, עפרה חזה, קובי אוז, זהבה בן וכ') כאסמכתא: "איך בדיוק פעלה "האפליה הגזענית" של האשכנזים אם תוך זמן קצר כל כך כמעט שאין למצוא על הבימות זמרים שאינם מזרחים?… תרבות היא לא עניין של החלטה אלא עניין של היצע וביקוש".
    · ע"מ 135-137: " עסקני הקיפוח טיפחו 2 אגדות המבוססות על רסיסי אמיתות, הרבה דמיון ואף על שקרים של ממש. האגדה האחת מספרת שהממסד האשכנזי התנכל למסורת הדתית-תרבותית של בני עדות המזרח, אילצו אותם להיתחלן, בכך גרמו להם משבר זהות אשר דרדר אותם לשפל המדרגה החברתי… נכון שבקיבוץ של השומר הצעיר לא הניחו תפילין… יש רסיס של אמת בטענה בדבר העברת הילדים על דתם, אין ספק שמרביתם עברו משבר לא פשוט, ולחלקם נשארה צלקת לכל ימי חייהם, אבל באמת מה היתה הברירה? הקיבוצים והמושבים רצו בכל מאודם לעזור לאנשי המעברות שחיו בתנאים מחפירים… אך לא יכלו שלא לחנך את הילדים האלה ע"פ מצפונם ואמונתם. הם לא יכלו ולא רצו לעשות שקר בנפשם (הערה שלי: ועשו שקר בנפשם של הילדים? )… הורים שלא היו מעונינים בחינוך הזה היו יכולים להחזיר את ילדיהם לבתיהם".
    · ע"מ 142: "כאן אתרכז ברדיפת השלום כביכול של המזרחים… על סמך מה היא מתבססת? על הקריאות "מוות לערבים" הנשמעות אחרי כל פיגוע חבלני, באסיפות בחירות ובמגרשי כדורגל? או שמא על היחס החם שיש להם כלפי אחיהם האשכנזים, שלמרות כל טענות הסרק המוטחות כלפיהם, הרי האמת היא שהם חסכו מפיהם ומפי ילדיהם כדי שיהיה מה לאכול לאחיהם שבאו חסרי כל מארצות ערב"
    · ע"מ 146-147: "… בכל מקום בו רוצים "עסקני הקיפוח" להצביע על "עוול" שמקורו באשכנזים- מסתברים שהם נתקלים , שלא בטובתם, דווקא במזרחים… ובכן, יש פתרון! המוח קודח השנאה שלהם לא יוותר לעולם על "האויב" שהמציאו כדי ללבות שנאה ופירוד. הם המציאו מונח… "מזרחים משתכנזים", כביכול, האשכנזיות היא מחלה חברתית נוראה, בדומה למחלת רוח… מזרחי טוב בעינם הוא בעל מודעות לכך שהופלה, הושפל, שיודע מי אשם וחדור נחישות להפוך את היוצרות…"
    · בע"מ 149 מצטט המחבר מדבריו של סמי שלום שטרית המציג את גישתו לפיה קיימת אירופוצנטריות בטלוויזיה הישראלית, הצגה פטרנליסטית וסטריאוטיפית של המזרחים ותרבותם וכי דרוש מינוי עורכים מזרחיים בלתי מחוקים (הכוונה לבעלי מודעות חב'-מז'): "הבה ננתח את דבריו של סמי… במודעות המכרזים לעורכים… תנאי ראשון הוא שהמועמד יהיה מזרחי… אבל לא סתם מזרחי אלא מזרחי שאיננו מחוק, כלומר, יצטרכו לשאול אותו אם הוא מסכים למרד נוסח סמי שטרית".
    · ע"מ 154: "וכן נשאלות מאליהן שאלות: למה לאשכנזים "לשכנז" את המזרחים אם האשכנזים גזענים רשעים… אם בקלות כזו הם מקבלים אותם לחיקם ו"מעניקים" להם עמדות בכירות בכל תחום?".
    · ע"מ 156: המחבר מצטט את סמי שלום-שטרית: " המזרחים הם רק סבלים וחיילים, נושאי הפוסטרים או האקדחים" ומגיב: "כדי להוציא לאשכנזים עין אחת מוכנים "עסקני הקיפוח" להוציא לעצמם שתי עיניים. המזרחים אליבא דה סמי שטרית הם חבורה של אנשים חסרי דעה, אופי, חוט שדרה והבנה מינימאלית".
    · ע"מ 164: " נראה לי שהמשימה העומדת עתה בפני המורה העברי… היא להדביר את "ההווי העדתי בביה"ס, ומשם בחברה הישראלית בכלל".
    · ע"מ 166: "חזרתי על כך מספר פעמים בחיבור זה: אינני מאמין שמישהו לא זכה ליחס שקיווה רק משום המוצא העדתי, אם לא נלוותה לכך התנהגות בוטה או תביעות חסרות שחר" (הערה שלי: כלומר – אין אפליה על רקע עדתי ואם היתה כזו זה בטח כי האדם היה אלים, וולגרי או פנטזיונר. מעניין שכבר בעת שליחת קורות חייו הוא גילה את כל התכונות הללו ולכן נפסל מלהגיע לראיון).
    · ע"מ 172: :"מן הדין שסוף סוף ידונו באותם מאפייני משנה של עדות מסוימות, הגורמים להן לפיגור חברתי וכלכלי. אינני חושב שזה ייהפך לאירוע טראומטי אם התלמידים יבקשו לחקור את "הסוד" שבגללו הגיעו האשכנזים לרבדים העליונים של החברה. לא חובה רק לקנא ולשנוא, מותר גם להסתכל אל העובדות כמו שהן וללמוד מהן לקח לעתיד… מן הדין אולי לאמץ קצת מן הערכים שהביאו את יוצאי אירופה להצלחה הגדולה בארץ… כוונתי לחשיבות הרבה שמעניקים ה"אירופים" להשכלה, לכך שבמשפחה ה"אירופית" הילד במרכז… ולא האב הגבר, לכך שגם אם לא היה שיויון בין המינים, הנה גם לא היה דיכוי גופני ורוחני של האשה… לכך שרוב ה"אירופאים" המצליחים הם חילונים ובזים בוז עמוק לאמונות חשוכות".
    · ע"מ 173: יוצאי אירופה החיים בארץ הגיעו להישגים אדירים, בעיקר משום שראו כאידיאל את התרבות האירופאית… מי שמתעקש "אידיאולוגית" לחקות את תרבות המזרח, ולפסול את תרבות המערב – אין לו ברירה אלא לראות בתרבות השרויה בארצותיהם של קדאפי, אסד וסדאם חוסים אידיאל".

    סיכום:
    הספר בן 174 עמודים אבל נראה לי שכבר הצלחתם להבין את המסר: אדם שהשנאה ותחושות הנחיתות מפעמות בו , הוא אף מדגיש כיצד אימץ את הסטריאוטיפ השלילי כלפי הרומנים – בני עדתו – איך הקפיד להסתיר במשך השנים את מוצאו, ואיך הוא חש עד היום תחושת מבוכה והשפלה כשמישהו "מחטט" כדבריו במוצאו (מדוע זו סיבה לבושה או השפלה?). המחבר כותב באופן שטחי ורגשי, לחלק ניכר מדבריו אין סימוכין למעט התרשמותו האישית, דברי אנשים בודדים שלדעתו מיצגים קהל רב או סימוכין ממקורות לא בהכרח אמינים.

  • ביום פברואר 15, 2004 בשעה 8:22 pm

    יצא לי לצערי לעבוד תחת פיקוחו של איש האשכולות הזה גרנות במרכז הארץ. עוד לפני שקראתי מלה אחת מהדברים האובססיביים האלה שלו שפורסמו כאן, כבר אז ראיתי אצלו משהו נוירוטי לגמרי בעיסוק שלו עם עצמו וזהותו והישגיו וכבודו. גבר דוחה. אדם חסר עמוד שדרה לחלוטין, שמציע עצמו כמשרתם של החזקים תמיד, כמו שהיה במקרה שלי. פשוט עלוב נפש. ועכשיו כשאני קוראת כאן את הדברים המחליאים שלו על התימנים והעולים המזרחים, וכל האובססיה הזאת להוכיח כמה היהודים האשכנזים הם טובים יותר ונעלים יותר, אני מבינה שהאיש גם גזען לא קטן בכלל. זה מבהיר לי הרבה עניינים ביחסו אלי אז שבתמימותי לא ראיתי.

גזענותו של משה גרנות אינה זקוקה לראיות

ספטמבר 28, 2010

משה גרנות

שנאה אינה זקוקה לראיות

במשך מאות שנים האמינו הנוצרים שהיהודים שמים במצות דם של ילד נוצרי, אותו הם הורגים בטקס פולחני, ושום ראייה מן התורה ושום עדות של כמרים (יהודים הזמינו כמרים לראות במו עיניהם כיצד אופים מצות, כדי שלא יעלילו עלילות דם) – לא הועילו, כי המיתוסים שיוצרת השנאה חזקים מכל אמת.

אינני יודע מי הרשע שהחליט כי ח"נ ביאליק אמר במסיבת רעיו כי הוא שונא ערבים משום שהם מזכירים לו ספרדים, והאגדה המרושעת הזאת עשתה לה כנפיים ומסרבת למות. ובכן, הדבר נבדק על-ידי מיטב החוקרים: זאת עלילת דם – ביאליק מעולם לא אמר את הדברים האלה, ומי שטוען אחרת – עליו הראייה!

זה לא מפריע למואיז בן הראש לפייט שיר שטנה בעקבות פרסום שמות הזוכים בפרס ביאליק:

אנעל אבוק ביאליק

אנעל אבוק פרס ביאליק

משנה לשנה זה נעשה מגעיל יותר

השנה שוב זכה משורר אשכנזי

בפרס ביאליק

שהפך לפרס Bעלק

אנעל ה-BOOK

מר ביאליק

אנעל אַבּוּק

שוב גנבו את כספי מיסינו הדלים

העבירו את כספינו לאשכנזי בינוני

אנעל אבוק שונאי ספרדים

כי הערבים מזכירים לו ספרדים

ומה אם משורר היה אומר שהוא

שונא גרמנים כי הם מזכירים לו אשכנזים?

 

(צוטט מאתר "קדמה" על-ידי כרמית ספיר-ויץ במדור "בין השורות", מעריב, תרבות ספרות, עמ' 22, 24.9.2010).

אני פונה לאחינו הספרדים: התקוממו כנגד היגדים אלימים וגזעניים כאלה – אלימות מילולית מובילה לאלימות פיזית. ראינו למה הובילו מילים רעות כאלו בשנות השמונים של המאה שעברה, כשכתבו על קירות תיאטרון הבימה וקירות בתי הכנסת: "אשכנאצים!" – "אשכנזים לבוכנוולד!"* החובה היא שלכם לסכור פיו של האיש הרע הזה בטרם יהיה מאוחר מדי.

* ראו ספרי "עסקני הקיפוח – שיח של הסתה וגזענות", הוצאת ירון גולן, 2000.

"השנאה לא זקוקה לראיות"

יש ראיות לאמירות ע"י ברנר ,חיים הזז ובן גוריון גרועות הרבה יותר מהאמירה המיוחסת לביאליק. מאידך אין צורך לראיות המוכיחות את לשון הרע של גרנות כלפי מואיז כאשר גרנות כינה את מואיז איש רע …. גרוע יותר הם המוטיבים של דם ילדים למצות ובוכנוולד בהם עושה משה גרנות שימוש כאשר התיזה שלו על "שנאה שלא זקוקה לראיות" הוכחה כשיקרית. גם גזענותו של גרנות לא זקוקה לראיות כאשר קוראים את סיפרו עסקני הקיפוח.
ביאליק עצמו נשאל מספר פעמים על ידי מספר אנשים רמי מעלה אם האמירה שמיוחסת לו היא נכונה. אות וסימן לכך שאמירה כזאת ע"י איש רם מעלה היתה נורמטיבית ומקובלת.

לא צריכים ללכת רחוק. יש התבטאויות מתועדות גם של ברנר,גם של בן גוריון ,וגם של חיים הזז שמראות שיש שחר לייחוס אמירות גזעניות לאנשים רמי מעלה.

יוסף חיים ברנר

אופיינו הלאומי פסול מימות עולם ועד הנה, מעולם לא היינו אומה יוצרת, תמיד חיינו חיי צוענים וכלבים, מה אתם רוצים מהאנטישמים? מדוע לא תאבולהבין את המובן מאליו, את חזון השנאה והבוז לישראל! היהודים הם צוענים, זוהמה, רפש וניבול, ביצה סרוחה, לא אדם, כלבים פצועים

עמי אירופה שחנקו אותנו ללא רחם כמו שחונקים דבר נתעב ראויים הם לכבוד. איננו בני אדם כלל, הנה רוק הפה, כל אוצר רוחנו יתוש מת, האם לא יציפו את רחובותינו עכשיו פרצופים ידועים מכל הגטאות, חלאת המין האנושי?! ("שואה משמיים",79)

חיים הזז

אין הציונות והיהדות דבר אחד אלא שני דברים השונים זה מזה, בודאי שני דברים הסותרים זה את זה, כשאדם אינו יכול להיות יהודי הוא נעשה ציוני….

הציונות מתחילה ממקום הריסת היהדות, ממקום שתש כוחו של העם, דבר אחד ברור הציונות לא המשך ולא רפואה למכה היא עקירה והריסה. אדרבא היא מסיחה את דעתה מן העם, מתנגדת לו, הולכת נגד רצונו ורוחו, חותרת תחתיו, ועוקרת אותו, ופורשת ממנו לדרך אחרת, למטרה רחוקה ומסוימת, היא וקומץ אנשים בראשה, גרעין של עם אחר: בבקשה לשים לב!! לא חדש ולא מחודש אלא אחר, מי שאינו סבור כך או שהוא טועה או שהוא מרמה את עצמו" ("שואה משמים", מוסף "הארץ" 1943).

את "הטיפול" במואיז בן הראש משאיר גרנות ל"אחינו הספרדים" ושולח אותם לסתום למואיז את הפה. יש חוק נגד הסתה בישראל ומי שמופקד על אכיפתו הוא היועץ המשפטי לממשלה. "אחינו הספרדים" לא עובדים אצל גרנות ולא עובדים בשביל גרנות. "האדון הלבן" גרנות שולח את "החיילים השחורים" לטפל במואיז.

חוץ מזה "שאחינו הספרדים" שומעים פעם ראשונה שהם אחיו של מחבר המניפסט הגזעני "עסקני הקיפוח"