Archive for the ‘היסטוריה והגות’ Category

דו"ח ועדת ביטון ומלחמת יום הכיפורים

יולי 14, 2016

לפני כשבוע פורסמו ההמלצות של ועדת ביטון להעצמת מורשת יהדות ספרד והמזרח במערכת החינוך. ארז ביטון אינו כוס התה שלי ,הוא זכה בפרס ישראל לאחר שארבעה מועמדים לפרס סמי מיכאל,חיים באר ,יצחק בן נר ודוד גרוסמן משכו את מועמדותם עקב התערבות ראש הממשלה בעבודת ועדת הפרס. ארז ביטון גם הכעיס אותי כאשר במעמד קבלת פרס ישראל אמר שמי שמסמן היום מוצרים יסמן מחר בני אדם,דהיינו הכניס את השואה לקונפליקט הישראלי פלסטיני.

פירסום הדו"ח הביא את גידי אורשר ובעקבותיו אריה רוטנברג לכתוב פוסטים גזעניים בדף הפייסבוק שלהם ,אלא שהסערה שדבריהם עוררו נותנת מקום לדאגה משום שתגובות חברי הממשלה וראש הממשלה מזכירות את משרדי התעמולה של ברית המועצות ודיקטטורות אחרות. בהמשך אפרט את התיעוד שנאסף על האפליה הממוסדת כלפי המזרחים, ואסתפק בכך שאגיד בשלב זה שדבריהם של אורשר ורוטנברג היו ראויים לתגובה אילו לא היו ניתנים להפרכה . דוגמא מגוחכת היא דבריו של גידי אורשר על צינטורים ותרנגולות על הראש. ב 1910 הקימה הקהילה היהודית בבגדאד בית חולים על שמו של מאיר אליאס, לאחר מכן הקימה הקהילה בית חולים נוסף למחלות עיניים. אני משער שב 1910 ניתן היה למצוא תרנגולות בבגדאד. על כך שהפקידות המזרח ארופאית ידעה לסדר את ענייניהם של בני עירם ובני מינם כתב אפילו ה"אשכנזי" פרופסור אביעד קליינברג,כך שלהאשים בבכיינות עמותה כמו הקשת המזרחית שקמה על רקע קיום אפליה ממוסדת בבכיינות זה לגמרי מגוחך. אסור שדברי שטות שכתב גידי אורשר יהיו הזמנה לפגיעה בחופש הביטוי.

הגזענות האמיתית אינם של גידי אורשר או קלמן קצנלסון שספריו נאספו מהחנויות ב 1964 בגלל שכתב "לא יוכל חבר הגמדים הלא אנשים להתחרות באשכנז". הגזענות היא של אלה שמדברים מצד אחד במילים גבוהות וריקות מתוכן על
"מורשתם המפוארת ותרבותם העשירה של יהודי ארצות האיסלם" או/ו
"הקסם של הפיוט המזרחי" או/ו "יצירתו של שלום שבזי היא התרבות שלי כמו ביאליק.

אותם אלה ש"אוהבים את המזרחים" ממשיכים בעיוות ההיסטוריוגרפיה של המזרחים לצרכיהם,כאשר טוענים שהחיים של המזרחים בארצות מוצאם היו רצופי פרעות ומצוקה ומאידך טוענים שכל העליות נקלטו באותם תנאים ושלכולם היה קשה.

השלב השלישי בו הגזענות הסמויה מרימה את הראש הוא כאשר עומד המזרחי מול האשכנזי עם האקדח המעשן ודורש את זכויותיו , ואז כאשר אותו אשכנזי שומע דברים שאינם נעימים לאוזן וזורק סיסמאות ומטיל רפש. את המאמר של יהודה שנהב "השוד המושלם" המבוסס על עובדות אותו אשכנזי לא יקרא אבל יגיד שיהודה שנהב הוא "אנטי ישראלי עלוב שלא לוקחים ממנו ראיה"

לפני כעשור ויותר פורסם ספרו של סמי שלום הרדיקלי הספר "המאבק המזרחי בישראל " בהוצאת עם עובד בסדרה אופקים. בתחילת שנות ה 90 פורסם בקהיר בערבית ספרו של גדעון גלעדי העוד יותר רדיקלי "מחלוקת בציון". בשנים האחרונות המחקרים על אפליה ממוסדת כלפי מזרחים כבר באים מהיסטוריונים וחוקרים ממסדיים עם וציונים בהשקפתם. אניטה שפירא בספרה "ככל עם ועם" כותבת על התנאים הנהדרים בהם נקלטו היהודים שהגיעו מפולין בעליית גומולקה לעומת התנאים הגרועים בהם נקלטו היהודים שהגיעו מצפון אפריקה יחד איתם. אניטה שפירא מספרת גם על החלוקה למועצות אזוריות שהטיבה עם הקיבוצים והמושבים על חשבון ערי הפיתוח. אבי פיקאר מהציונות הדתית סיפר על הסלקציה בעליה מצפון אפריקה בספרו "עולים במשורה" ,מאמרו של אבי פיקאר "מי ומי ההולכים " נכלל בספר "עידן 24 : ערי הפיתוח" שיצא בהוצאת "יד יצחק בן צבי",במאמר זה מסופר על ההחלטה לשכן במרכז הארץ כמעט את כל היהודים שהגיעו מ 1956 ואילך ממזרח אירופה. על פי מאמרו של פיקאר את היהודים שהגיעו מצפון אפריקה המשיכו לדחוק לפריפריה המרוחקת.

וד"ר אסתר מאיר גליצנשטיין סיפרה על המאבק המוצלח  של יוצאי עיראק והקומוניסטים בראשם כנגד המימסד של מפאי לדחוק אותם לפריפריה.

כאן אני מגיע לחיבור בין הסיפור המזרחי למלחמת יום הכיפורים, המשותף להם הוא נסיונות לטייח ביצועים כושלים של המימסד. אשכנזים שהגיעו למעברות יצאו מהם מהר מאוד אם בכלל הגיעו למעברות ומזרחים נתקעו באותם מעברות לשנים. משפחתי היתה במעברה שלוש שנים ותודה לאל שיצאנו בשלום מאותה תקופה. לעומת זאת מלחמת יום הכיפורים היא כבר מלחמה שהביאה הרבה מאוד קברים מיותרים והחריבה את חייהם של משפחות רבות. אותם פקידים ממוצא ארופאי שדברו יידיש,היו חברי מפאי וידעו לסדר את ענייניהם של בני עירם ובני מינם שהגיעו לארץ, הם אותם אנשים (גם מזרחים) שההתנהלות שלהם הביאה את האסון של יום כיפור לפחות בביצועים הכושלים בשטח. (אני לא עוסק כרגע בחלקה של גולדה במלחמה)

כדי להגיע לחקר האמת תמיד צריך להתחיל ממקום מסויים. ההתחלה במקרה של הסיפור המזרחי באה תמיד מצד אנשים רדיקלים . במקרה שלנו יהודה שנהב ,גדעון גלעדי, הקומוניסטים העיראקים ורבים אחרים  שלא אכלו את הלוקשים של מפאי והגיעו ממקום של עימות ותעוב כלפי המימסד . אניטה שפירא לא היתה כוללת בספרה את אפליית המזרחים אילו הצליח המימסד בנסיונותיו לקבור את הסיפורים על כשלונותיו ומחדליו כאשר טיפל בקליטת המזרחים.

במלחמת יום כיפור אנחנו מוצאים את אותה תופעה. קם פורום שנקרא הפורום לאזרוח תחקירי קרבות ששואל את השאלות ונותן את התשובות שמעניינות את הדור שלחם באותה מלחמה ארורה שהביאה להרבה מאוד חללים ,פצועים שהמלחמה קיצרה את חייהם והלומי קרב שחיים את המלחמה יום יום.

מי ומי ההולכים מאמר של אבי פיקאר

רכבת מקזבלנקה

 

 

מודעות פרסומת

סיפורו של הדוח החתרני על "בעיית המזרחים" בצה"ל מאת שי חזקני

אוגוסט 12, 2015
סיפורו של הדוח החתרני על "בעיית המזרחים" בצה"ל
מאת שי חזקני

פורסם ב – 12/08/2015 12:31

רב־סרן עזרא אהרונסון ביקש ב–1951 לשנות סדרי עולם בצה"ל, ולוודא שמי ששם משפחתו סבאג, ביטון, פרץ או דלאל לא יתחיל את חייו הבוגרים מעמדת נחיתות. המחקר שכתב מראה שהיו 
אז קולות חתרניים בתוך המערכת שהתריעו נגד הגזענות, 
אבל גם שהקולות הללו הושתקו מיד עם הופעתם

"בדיקה קצרה של המבנה החברתי בישראל מראה שמתוך סיבות כלכליות ואחרות, קבוצה זאת (של בני עדות המזרח) היא פחותת זכויות. דבר זה בר־תוקף גם לגבי תושבים ותיקים ועולים חדשים. כדוגמה ראה את שמות הפקידים הגבוהים בשורות הממשלה וקצינים בצבא. מתוך שיחות כלליות, מאמרים בעיתונות וחקירות חברתיות מתברר שקיימת נטייה כללית לנהוג כלפי יהודי עדות המזרח בבוז. בין יהודים ממוצא גרמני ואירופה המרכזית קיימת גם הרגשת עליונות לגבי 'שחורים'".
מחקר "סודי ביותר" מאת רב־סרן עזרא אהרונסון עבור האלוף לסקוב

זה עניין די נדיר למצוא בארכיון מסמך שנכתב לפני 64 שנים ונקרא כאילו הוא נכתב בימינו. כשכתב רב־סרן עזרא (וויליאם) אהרונסון את הדוח שלו על מזרחים בצה"ל ב–1951, אף אחד עוד לא דיבר במושגים של רב־תרבותיות ופוליטיקלי קורקט. משר הביטחון, דוד בן־גוריון, עבור לקצונה הבכירה של צה"ל ועד למפקדי החטיבות והגדודים, אף אחד (כמעט) לא התבייש בעמדותיו כלפי מזרחים, והמסמכים בארכיונים רצופים בהתבטאויות לפרוטוקול על נחיתותם כביכול של "בני עדות המזרח" לעומת אחיהם מאירופה. אהרונסון היה חריג ביכולת שלו לכתוב מחוץ לרוח התקופה שבה חי. אין פלא, אפוא, שהדוח שכתב נגנז מיד, לא לפני שבכירי אגף כוח אדם בצה"ל הזימו את מסקנותיו אחת לאחת. למרבה המזל, עותק של הדוח החתרני שרד בתיקי מחלקת ההדרכה המצויים בארכיון צה"ל.

אהרונסון היה קול בודד. לא רבים בממסד הישראלי של שנות ה–50 העזו לחלוק בפומבי על בן־גוריון, מייסד המדינה וראש ממשלתה במשך 13 שנה. כאשר פירש את התנ"ך בחוגי הבית שערך בעשור הראשון שאחרי קום המדינה, לא העזו רוב החוקרים שהזמין לומר לו כי פרשנותו חסרה כל ביסוס מחקרי. את הביקורת על ניסיונותיו להכפיף את הסיפור המקראי ללאומיות היהודית נצרו בלבם, או העלו בחשאי על הכתב. גם עמדותיו הגזעניות כלפי יהודי המזרח התיכון וצפון אפריקה, שהיו נחלתם של רבים מאבות הציונות, נחשבו לאקסיומה תקופה ארוכה והשתרשו כחלק מהאתוס הלאומי.

מחוץ לממסד היו מי שזעקו את זעקת האפליה והגזענות, אבל עמדתו של בן־גוריון היתה הגמונית. בכנס הפיקוד הגבוה של צה"ל באפריל 1950, הוא ביקש להסביר למפקדים מהו השינוי שעליהם לחולל במתגייסים. "קיבוץ הגלויות מביא לנו אספסוף", הסביר לקצינים. "היתוך האספסוף הזה, גיבושו מחדש, גיבוש אנושי, יהודי, ישראלי ואחר כך צבאי — זהו היסוד לצבאיות". עוד לפני האימונים הצבאיים יש "לחנך את הצעיר, שבא מארצות אלו, לשבת בבית הכיסא כמו אדם, להתרחץ, לא לגנוב, לא לתפוס נערה ערבית ולאנוס אותה ולרצוח אותה — זה קודם לכל שאר הדברים. בלי זה — אין ערך לאימון ולחינוך הצבאי שניתן להם".

אם ביקש בן־גוריון לראות בתקופת חייו "רמטכ"ל תימני", כפי שנהג לומר מדי פעם, כוונתו היתה לקצין מזרחי שיהיה מוכן לאמץ את התרבות הצברית האשכנזית בלי לתת כל ביטוי לערכי התרבות שעליהם התחנך בארץ מולדתו. "לאלה ממרוקו לא היה שום חינוך. מנהגיהם, מנהגי הערבים. הם אוהבים את נשותיהם אבל מרביצים להן", הוא אמר לכתב עת אמריקאי ב–1965. "אולי בדור השלישי יופיע מישהו בקרב יהודי עדות המזרח שהוא מעט שונה, אבל אני איני רואה זאת עדיין".

צילום: כהן פריץ / לע"מ

פוטנציאל מסוכן

בשנות ה–50 היו המגויסים מהמזרח התיכון ומצפון אפריקה רק 15% מכלל החיילים בצבא, אבל הסטטיסטיקה הצה"לית הצביעה על שיעורים גבוהים מאוד של עריקה בקרבם, וכן על סלידה שלהם ממוסדות המדינה. במחקר פנימי של הצבא, שנערך ביחידה שבה היה רוב של חיילים מזרחים, מצא הקצין הבודק ש"התכונות האופייניות לרובם הגדול הן: 1. אפתיה. 2. חוסר אידיאה. 3. נטייה קיצונית לחישוב חשבונות אגואיסטיים ולסיפוק הצרכים הפרטיים".

כפי שמראה מחקרו של שגיא טורגן, באותה שנה שבה נשא בן־גוריון את דבריו בפני כנס הפיקוד הגבוה, ביקש הרמטכ"ל, יגאל ידין, לערוך מחקר שיקבע מהן הסיבות לבעיות ההתנהגותיות בקרב חיילים מהמזרח התיכון ומצפון אפריקה וכיצד ניתן לפתור אותן. האחריות למחקר הוטלה על האלוף חיים לסקוב, מפקד פיקוד ההדרכה, והוא ביקש לבדוק "100 עיראקים ו–100 תימנים" שאינם יודעים קרוא וכתוב ולבחון אצלם תגובות לפעולות שונות שהן חלק מהווי החיים הצבאי: "קפיצות לעומק, תורנויות וכל דבר אחר המעורר אצלם תגובות מוזרות, ופתרונות אפשריים על מנת להרגילם לתפקידם המיוחד כחיילים בצה"ל".

בתשובה לפנייתו קיבל לסקוב ביולי 1951 דוח מפורט מסא"ל דב ירמיה, אז מפקד בסיס הדרכה 4 ולימים פעיל שמאל מפורסם. ירמיה, יליד המושבה בית־גן, התנצל שאין באפשרותו לערוך מחקר של ממש אבל הציע במקום את הבחנותיו האישיות המתייחסות "לאנשים פרימיטיבים בלבד" על פי מוצא. את דבריו הקשים ביותר ייחד לטירונים ממוצא עיראקי ופרסי: "כושר תפיסה חלש. רמת מחשבה חלשה מאוד. לא חושבים. לומדים בעין ובמישוש בלבד. לא קולטים מתוך הסבר… מצריכים הסברה בצורה פרימיטיבית ביותר. משתכנעים רק ממה שרואים בעין". משמעת, הסביר מפקד הבסיס, ניתן ללמד אותם רק באמצעות עונשים, וכך גם ניקיון: "לא מגיבים בחיוב להיגיינה בתחילה, אולם מסתגלים ומתרגלים עם הקפדה וביקורת… אוהבים צחצוח חיצוני, מסדרים ותזמורת".

כושרם הצבאי, קבע ירמיה, נמוך במיוחד והתנהגותם כשל ילדים: "מקבלים את הנשק בתחילה כילד לצעצוע, לאחר זמן נמאס עליהם… לא מקבלים ברצון מאמצים פיזיים, מתרגלים להם בקושי רק לאחר תרגול רב. פוחדים בפני קפיצות, זחילות ובכלל מעשים שאפשר להיפגע מהם". גם יחסם לערבים טעון שיפור: "רגשי פחד בפני ערבים מפותחים למדי. מתגברים על כך עם הכרת הכוח הצבאי שלנו ופיתוח ביטחונם בנשק". מצד שני, כתב, יש במגויסים מן המזרח גם פוטנציאל מסוכן: הם "בעלי רגש נחיתות לגבי אנשים מפותחים יותר" וגם "נשמעים בנקל למחרחרים ואגיטטורים המותחים ביקורת שלילית". חוות דעתו על הטורקים, המרוקאים, המצרים והטריפוליטאים היתה חיובית יותר. אמנם הם "פוחדים מפני הלילה ואינם מבינים אותו כלל", אבל יש להם "רמת מחשבה מתקבלת על הדעת". לתימנים, לעומת זאת, יש "כושר תפיסה חלש" ו"רמת מחשבה ירודה" ואולם הם "חרוצים מאוד ומקבלים באהבה כל דבר".

צילום: דניאל רוזנבלום

גם לאלוף־משנה יהודה ואלך, יליד גרמניה שהיה מח"ט גבעתי בשנות ה–50 ואחר כך היסטוריון צבאי, היתה עמדה חיובית על החיילים התימנים, שלדבריו הפכו במהירות לחיילים מועילים. ממסמך על חינוך חיילים שחיבר ב–1952 עולה שדעתו על מרוקאים היתה חיובית פחות: "נפגשתי עם שלושה סוגים בולטים של מרוקאים. לדוגמה את המרוקאי המשכיל של העיר שהוא קיבל את חינוכו בצרפת ושהוא עיכל ערכי תרבות מסוימים. יש המרוקאי העירוני שהוא בא במגע עם תרבות, אבל לא עיכל אותה. הוא אותו הטיפוס הלבנטיני שאנחנו מכירים אותו מהערבי הביירותי, הדמשקאי או מהערבי היפואי. ואת המרוקאי שהוא בא מהאזורים הכפריים שהוא בור, שהוא מבחינת הציביליזציה לפחות באלף שנים אחורנית".

השפה החריפה שבה השתמשו בן־גוריון והקצינים אמנם לא היתה נחלתם של אנשי האקדמיה הישראלים שחקרו את העולים מן המזרח התיכון וצפון אפריקה, אבל המסקנות היו דומות. שמואל נח אייזנשטדט, אבי הסוציולוגיה הישראלית, חשש מאוד כי העולים מארצות המזרח יפגעו באוריינטציה המערבית כביכול של ישראל. במחקר שפירסם בשנת 1948 ציין: "אנשי משפחות אלה (המזרחיות), או בעיקר הגברים שבהן, מאחר שנותקו משלמות ההווי של חייהם העדתיים, נמשכו בצורה קיצונית אחרי כמה וכמה מהקסמים המצויים בתוך כל סביבה עירונית (ומה גם אוריינטלית): משחקי כסף בקלפים, בילויים בלתי פוסקים בבתי קפה מפוקפקים, בבתי בושת. עישון חשיש וכו'".

אייזנשטדט פיתח תהליך לחיברות המזרחים, שאותו כינה "דה־סוציאליזציה ורה־סוציאליזציה": ראשית, על המדינה לפרוק את העולים מן המטען התרבותי המזרחי שעמו הגיעו לארץ. בשלב השני ייבנו אותם עולים מחדש על יסוד ערכי התרבות האירופית. בין המומחים השונים ניטש ויכוח אם העולים מן המזרח לוקים בפיגור שכלי של ממש, או בפרימיטיביזם שניתן לשרש. כפי שהראו הנרייט דהאן־כלב, איתן בלום וסמי שלום שטרית במחקריהם מן השנים האחרונות, רעיונות אלה לא היו שונים בהרבה מתורת הקולוניאליזם המתרבת של האימפריות האירופיות שכונתה לא פעם "משא האדם הלבן" (White man’s burden). בדומה לכתיבה האוריינטליסטית על הילידים בקולוניות האירופיות באפריקה ובאסיה, קרל פרנקנשטיין, איש חינוך ומייסדו של מכון המחקר סאלד, טען ב–1947 כי "יהודי המזרח נחשלים הם, אינם מוכשרים עוד להבין את התכנים והערכים של תרבות המערב אלא בדרך החיקוי והקליטה הפסיבית… ואינם מסוגלים להצטרף עדיין באופן פרודוקטיבי לכיוון שבו משתדל רוב האוכלוסייה היהודית לבנות את חייו".

הקצין שהגיע מהצבא הבריטי

באגף כוח האדם של צה"ל הכינו תוכנית פעולה במענה לפנייתו של לסקוב. התוכנית התבססה על המודלים של אייזנשטדט ופרנקנשטיין, אבל מסיבה שאינה ברורה ביקש לסקוב מאדם נוסף — רב־סרן אהרונסון — שהיה חלק ממחלקת ההדרכה, לבדוק את "בעיית" המזרחים בצה"ל, וזה החליט לנקוט גישה שונה בתכלית.

צילום: באדיבות המשפחה

עזרא (וויליאם) אהרונסון, שכולם קראו לו ביל, לא היה קצין שגרתי בצה"ל של אותם ימים. את גישתו המכלילה, שהתעקשה להילחם בגזענות נגד מזרחים למרות הלעג שספג מחבריו הקצינים, אפשר אולי למצוא ברקע הייחודי שלו ובמפגש היומיומי שהיה לו במשך שנים עם אוכלוסייה ילידית בצפון אפריקה ובדרום־מזרח אסיה. אהרונסון נולד בלונדון ב–1920 למשפחה אמידה, שעסקה ביבוא של יין כשר מארץ ישראל. לאחר שסבל מאנטישמיות בבריטניה, היגר בגיל 17 לארץ ישראל והצטרף לארגון "הנוטרים" באזור עמק יזרעאל. מסיבות שאינן ברורות נאסר על־ידי הבריטים ובילה שנה וחצי בכלא בעכו לפני שהחליט להתגייס לצבא הבריטי בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, בתמורה לשחרורו.

אהרונסון הוצב בצפון אפריקה והיה מעורב גם בכיבוש מחדש של סיציליה מידי האיטלקים והגרמנים. לקראת סוף המלחמה התנדב לקורס קצינים והוצב בחטיבת Royal Fusiliers בבורמה, שם פיקד על מחלקה שנלחמה בצבא היפני. עם תום המלחמה נשלח להודו, שעמדה אז על סף קבלת עצמאות מהאימפריה הבריטית, והוא וחייליו היו אחראים על ההפרדה בין הינדים למוסלמים. בנו, איתי, מספר בשיחה מפיניקס, אורגון, כי אחד האירועים שהשפיעו יותר מכל על אביו אירע דווקא שם, בחבל קשמיר, באחד מגלי האלימות הקשים שפקדו את הודו לפני חלוקתה וקבלת העצמאות ב–1947.

יחידתו של אהרונסון מצאה את עצמה חוצצת בין כוחות גדולים של הינדים לכפר מוסלמי קטן שהיה מעין מובלעת בשטח. ההינדים איימו לרצוח את תושבי הכפר המוסלמים, ואהרונסון והיחידה שעליה פיקד הסדירו את פינוי המשפחות המוסלמיות על רכושן, וכך מנעו את הריגתן. המנהיג המקומי של המוסלמים היה אסיר תודה וביקש לשלם לאב, אבל זה, על פי הסיפור המשפחתי, סירב. השירות הצבאי בקשמיר, מספר איתי, גבה לבסוף מחיר כבד מהאב שנפצע קשה, ככל הנראה בלחימה בין הצדדים. אהרונסון הוחזר ללונדון ושהה למעלה משנה בבתי חולים. לאחר שהחלים חזר בשנית לישראל ב–1949, ולאחר כמה חודשים הצטרף לצבא הקבע בדרגת רב־סרן והוצב כמפקד פלוגה בגולני.

לשם כתיבת מחקרו על מזרחים בצה"ל בשנת 1951 סייר אהרונסון במשך חודש וחצי בבסיסי הדרכה שונים, וביקר בקורסים צה"ליים שבהם היה רוב לחיילים ממוצא מזרחי, כמו קורס נהגים, קורס נׇשַקים וקורס טבחים. בהמשך ריאיין מומחים ולבסוף חיבר דוח מפורט של 12 עמודים, שסווג כ"סודי ביותר" ונועד, כך כתב, "לחקור אם קיימת בצה"ל אפליה לגבי חיילים מעדות המזרח". שאלת המחקר נראית אולי סטנדרטית היום, אולם בשנותיה הראשונות של המדינה, לפני מרד ואדי סאליב, עצם העלאת שאלה בדבר אפליה נחשבה נועזת.

בראש הדוח ציין אהרונסון כי "רוב הקצינים והמש"קים (הם) ממוצא אשכנזי" וכן ש"אין להם כל ידיעה על עדות צפון אפריקה ואסיה". לכן בחר לפתוח את מחקרו בהיסטוריה קצרה על כל אחת מקהילות היהודים באזורים אלה. משם המשיך לדיווח על שיחות שערך עם מפקדים אשכנזים ביחידות שבהן ביקר, ועל ההתייחסויות לחיילים מארצות המזרח ששמע מהם: "הבזיטוס האלה", היה עלבון נפוץ. הבזיטוס הוא שם לאנשי הבסוטו, אומה אפריקאית שהיתה תחת שלטון בריטי. התייחסויות נוספות שתיעד אהרונסון היו: "הכושים האלה", "הם פרימיטיבים מכדי ללמוד" ו"האינטליגנציה שלהם נמוכה בהרבה מזאת של האדם הלבן".

צילום: אי־פי

אהרונסון הבין שרוב המפקדים הבכירים בצה"ל חולקים את ההנחות הגזעניות שמצא בדרגי השדה, ולכן ביקש כבר בתחילת מחקרו להפריך אותן: ראשית יצא נגד התפיסה שלפיה כלל העולים מארצות המזרח התיכון וצפון אפריקה משתייכים ל"עדות המזרח", והדגיש שרב השונה ביניהם על הדומה (בכל זאת בחר להמשיך להשתמש בביטוי "עדות המזרח" בדוח שלו, כדי להמחיש איך מתייחסים אליהם בצה"ל). משם המשיך והבהיר כי בניגוד לאמונה הרווחת, "רוב הפסיכולוגים טוענים שאין כל הוכחה על פיגור שכלי של יהודי עדות המזרח". לא ברור אם אהרונסון לא הכיר את מחקריהם של אייזנשטדט ופרנקנשטיין, או שבחר להתעלם מהם ביודעין.

בכל אופן, בניגוד לכל חבריו מאגף כוח אדם, אהרונסון בחר לצטט דווקא חוקרים זרים שחקרו אוכלוסיות ילידות והגיעו למסקנות הפוכות מאלה של הסוציולוגים ואנשי החינוך הישראלים. לדבריו, הבעיה אינה בנחיתות התרבותית כביכול של הנחקרים, אלא במבחנים עצמם: "התוצאות הרעות שהנ"ל (בני עדות המזרח, ש"ח) משיגים בבחינות פסיכוטכניות מבוססות על כך ששיטת הבחינות תואמה לנבחנים אשר חונכו במסגרת התרבות (הכוונה לחינוך, ש"ח) האירופית או אמריקאית". בשל בחינתם בשיטות שאינן מתאימות, הסיק אהרונסון, החיילים מארצות המזרח סובלים מאפליה באימונים ובקידום בדרגה.

חינוך תחילה

מניעיו של אהרונסון לא היו בהכרח אלטרואיסטיים. הוא אמנם כעס על אלה שהשפילו מזרחים, אבל גם חשש שהמזרחים יתגבשו לכוח אופוזיציוני. רבים מאבות הציונות היו שותפים לחשש הזה (בשונה מהם, אהרונסון לא ראה ב"לבנטיניות" בעיה, אלא בניכור בין חלקי העם השונים). הוא הציע שורה של רפורמות בצה"ל, כדי "לעצור את גיבוש המתגייסים מארצות צפון אפריקה ואסיה לגוף נפרד וזר בתוך הצבא". הוא המליץ להתחיל בחינוך המפקדים האשכנזים בנוגע לרקע ההיסטורי הייחודי של החיילים מהמזרח התיכון וצפון אפריקה, כדי שיפסיקו לראות אותם כנחותים: "אין לשכוח שאחת הסיבות העיקריות לזלזול היא חוסר ידיעה. מוצע שענף הסברה והשכלה יפיץ ספרות וימציא מרצי חוץ". בשלב השני דרש אהרונסון שמי שינהג בגזענות בחיילים מהמזרח ייענש: "צעדים משמעתיים חריפים יינקטו נגד כל מי שיהיה אשם בהתנהגות בלתי־חיילית או בלתי קולגיאלית, במילים או במעשים, במסדר או מחוצה לו, בכל הדרגות".

לגבי החיילים המזרחים עצמם הציע אהרונסון להנהיג מה שנקרא היום "אפליה מתקנת", ולפתוח תוכנית אימונים וקידום מיוחדת. בשלב הניסוי של התוכנית ייבחרו 90 עד 120 חיילים שיקבלו את הציונים הגבוהים ביותר בבחינות הפסיכוטכניות ואלה יחולקו לשלוש קבוצות משנה לפי ארץ מוצא (צפון אפריקה, עיראק ותימן). אהרונסון הדגיש כי יש להפסיק להשוות את תוצאות המבחנים הפסיכוטכניים של החיילים מארצות המזרח לאלה של האשכנזים, ושבמקום זה יש "לקבוע את התוצאות לפי תוצאות הנבחנים בתוך הקבוצה הספציפית שלהם (לפי ארץ מוצא, ש"ח)". המוכשרים במיוחד יישלחו לקורסי קצינים ונגדים, והשאר ירוכזו לקבוצות אימונים ביחידת אימונים מיוחדת שעליה יופקד "קצין מנוסה ומאומן ובעל גישה חיובית למזרח".

במסגרת הקבוצות ילמדו החיילים עברית והכשרה צבאית בסיסית במשך כמה חודשים, ולאחר מכן יסופחו ליחידה קרבית כקבוצה לתקופה של חודשיים. בסופו של דבר ישולבו ביחידות צה"ל השונות. אהרונסון התעקש שלקבוצות אלה, שיהיו בתחילה בפיקוד של קצינים ומש"קים אשכנזים, "תהיה חשיבות רבה כגורם מקשר בין הלך הרוח האירופי… והלך הרוח המזרחי". אם יבוצעו המלצותיו כלשונן, העריך אהרונסון, "יש תקווה ששיטה זאת תיצור במהירות חיילים מאומנים מבין חיילי עדות המזרח אשר יהיו לדוגמה ויוכיחו שאין חיילים אלה נופלים מחיילים ממוצא אחר".

בצמרת צה"ל לא אהבו את הדוח החתרני של אהרונסון, ובכל זאת, בהנחייתו של לסקוב, נקבע באגף כוח אדם דיון על המסקנות. מבין 16 הקצינים שהשתתפו בדיון, אחד סבר שיש אפליה נגד מזרחים בצה"ל, ואחר הציע ליצור קאדר של מפקדים מזרחים באימון מזורז ולפזר אותם בצבא (וכן "באופן מקביל לעשות פעולה דומה בחיים האזרחיים כדי להחדיר אנשים אלה למוסדות השלטון"). אבל דעות אלו היו יוצאות דופן באותו דיון וכותב הפרוטוקול, רב־סמל א. פוריצקי, אפילו לא טרח לציין מי העלה אותן. אלה שהתנגדו לדוח אהרונסון צוטטו בהרחבה. סגן מפקד אגף כוח אדם, אלוף־משנה גדעון שוקן, הביע מורת רוח ממחקרו של אהרונסון וציין כי "לדעתו המלחמה באפליה היא דבר מסוכן ביותר, או שבכלל לא צריך לעשותו. כמו כן לא נראה שקיימת אפליה ניכרת מאוד, או למעלה ממה שישנו מחוץ לצבא, או למעלה ממה שהיה קיים ביישוב לפני קום המדינה". לתפיסתו של שוקן, הצבא אינו מקום מתאים להתמודדות עם תופעות מעין אלה. למעשה, סגן מפקד האגף הביע פחד מהפיכתו של צה"ל לצבא מזרחי: "השלד של הצבא… בא מערכים תרבותיים מערביים, בה בשעה שהמסגרת הזאת מתמלאת במרביתה באנשים שהם זרים למסגרת הזאת ולערכים האלה".

רב־סרן רון סובול (לימים שובל), יליד דרום אפריקה שהיה הפסיכולוג הצבאי הראשון בצה"ל ואחר כך פרופסור לפסיכולוגיה, הוסיף שקבלת המלצותיו של אהרונסון "פירושה הנהגת אפליה בצבא. אין זו שאלה של אפליה אלא של הבדלים ממשיים־אתניים בין האנשים". סובול היה מהאחראים לפיתוח מבחני המיון של צה"ל במסגרת המכון לאבחנה פסיכוטכנית — אותם מבחנים שביקר אהרונסון במחקרו. בסיכום הדיון הוחלט שהמכון לאבחנה פסיכוטכנית יכתוב הצעה חדשה למחקר על בני עדות המזרח בצה"ל, אולם הקצינים שהשתתפו בדיון ביקשו גם לנהוג משנה זהירות בהעדפת הגישה המחקרית על פני הניסיון בשטח: "איננו יכולים להיות בטוחים שהשיטות המדעיות הקיימות הן כל כך משוכללות עד שהן טובות יותר מהפתרונות שימצאו המפקדים על פי השכל הישר".

התגוננות בצמרת

התגובה הרשמית לדוח אהרונסון היתה מסמך בן שלושה עמודים שנכתב ככל הנראה על ידי סובול ואחרים באגף כוח אדם, דחה גם הוא מכל וכל את ניתוחו של אהרונסון ואימץ במקומו את הממצאים העיקריים של אייזנשטדט, פרנקנשטיין ואחרים שראו בפרמיטיביזם ולא באפליה את הסיבה העיקרית למצבם של העולים מארצות המזרח התיכון וצפון אפריקה. "רבים מבני עדות המזרח לא היו נקלטים בצבא אף אילו לא היו כל דעות קדומות נגדם", הסביר דוח התגובה. והסיבה? "הדעות הקדומות והאפליה, כביכול, נובעות מהיעדר פתרון לבעיה שנוצרה על ידי עליית המוני אנשים הבאים מארצות שבהן היתה רמת הציביליזציה נמוכה יותר. רוב האנשים האלה מתקשים להסתגל לתרבות הארץ, כיוון שמאות שנים של התפתחות ומסורת מפרידות ביניהם לבין תושבי הארץ. כל פתרון המנסה לפתור את הבעיה על ידי אמצעים מינהלתיים בלבד, כגון איסור על דיבורים מעליבים, אינו אלא מוטעה ביסודו". הכותב גם חלק על כך שאין הוכחה לפיגורם השכלי של החיילים מארצות המזרח.

מחברי התגובה לא פסלו את ההמלצה ללמד את המפקדים והחיילים האשכנזים על ההיסטוריה של יהודי המזרח, אולם רק במידה שהדבר יסייע לעיצוב מחדש של אישיותם של המזרחים, במובן זה שהם ירגישו שיש מי שמתעניין בעברם ולא יתנגדו לניסיון למחוק את זהותם הקודמת. גם הרעיון בדבר "הקמת יחידות 'גזעיות' נפרדות" — כפי שכינה זאת דוח התגובה — נפסל, בטענה כי הדבר רק יחריף את בידודם ואף יהווה סכנה לאחידות הצבא. לבסוף פסלו אנשי אגף כוח אדם את רעיון האפליה המתקנת. רק אם יפנימו כולם שמדובר בבני אדם השונים מהם בתכלית, הסבירו מחברי התגובה, יהיה ניתן לסייע להם ולהסתגלותם: "הדרך היחידה לפתרון הבעיה היא הבנה מעמיקה של הרקע התרבותי, של האישיות, דרכי המחשבה, השאיפות, הרגשות והנטיות החברתיות של אנשים אלה. עלינו לדעת כיצד הם מונעים (מה המוטיבציה שלהם) ומרגישים, כיצד הם לומדים, כיצד הם חושבים וכיצד הם קולטים חומר, כולל חומר צבאי".

איתי אהרונסון מבהיר שאינו מכיר את הדוח שחיבר אביו ב–1951, אבל שהדבר כלל אינו מפתיע אותו. "אבי נהג לשחות נגד הזרם", הוא מסביר. "אם מישהו אמר לו לכתוב דוח, הוא היה עושה זאת בנאמנות לנושא, לא למערכת… לא עניין אותו אם התוצאות של המחקר יפריעו למישהו". איתי זוכר שכשהיה ילד אביו היה מתווכח בלהט עם קרובי משפחה, ובמיוחד עם דודה "צברית" אחת ממשפחה ירושלמית ותיקה, שהחזיקה בדעות גזעניות כלפי מזרחים ונהגה לתאר את המרוקאים כחיות. "הוא היה מאוד ווקלי בקשר לזה. אחת הדוגמאות שהוא היה מביא היא יהדות עיראק… לא רק שהיא לא מפגרת, אלא שמדובר באוכלוסייה מפותחת בקנה מידה מערבי. בכל מקרה, זו היתה הטענה שלו וזה מה שהיה אומר לכולם", מספר איתי.

עמדותיו הלא שגרתיות של אהרונסון הביאו אותו לא פעם להסתבכות עם רשויות הצבא. זמן קצר אחרי כתיבת הדוח הוא מונה למפקד גוש הערבה ובמסגרת תפקידו ניסה למנוע מצעירים לחצות את הגבול בחשאי ולנסוע לסלע האדום בפטרה, אתר פופולרי למבחני אומץ בשנות ה–50 (שניסיונות ההגעה אליו הונצחו בשיר "הסלע האדום", שכתב חיים חפר ושר אריק לביא). היו אלה אנשי יחידה 101 בפיקודו של אריאל שרון שאהבו במיוחד לגנוב את הגבול, וניסיונותיו של אהרונסון לעצור אותם בדרכם לפטרה לא זיכו אותו בנקודות בקרב דור המפקדים שהעריץ את שרון.

מקרה אחר שעליו מספר בנו אירע באזור ניצנה, ליד הגבול עם מצרים, כשהיה לבדו עם טבח היחידה. אהרונסון זיהה כוח מצרי על גבעה שלדעתו היתה בתוך האזור המפורז, במקום שבו אסור היה לרכז כוחות צבא לפי תנאי הפסקת האש. הוא לקח את מקלע הבראונינג שהיה על הקומנדקר שלו, הסתער על המוצב המצרי והוביל בגפו את הכוח המצרי לשבי. מפקדיו של אהרונסון לא התרשמו מהפעילות הפרטיזנית והעמידו אותו לדין.

זמן קצר לאחר הדיון על הדוח שחיבר אהרונסון, החליטו באגף כוח אדם לגנוז אותו סופית ובמקומו לערוך מחקר חדש, הפעם בפיקוחם של אייזנשטדט ופרנקנשטיין, ש"ייקראו לשרת כגרעין של ועדה מייעצת למטכ"ל למחקר חברתי ופסיכולוגי". בהצעה החדשה הוסבר כי בקרב עולי המזרח יש קשיי קליטה המתבטאים ב"אי־הזדהות עם ערכי תרבות ואי־שיתוף פעולה, תופעות תוקפניות, הסתגרות, רמה נמוכה של יעילות העבודה, מצב בריאות וכו'". כתוצאה מכך הקבוצה הקולטת האשכנזית חשה "ערעור (של) הערכים הקיימים" וכן "אי־ביטחון חברתי". כל אלה יוצרים "דעות קדומות נגד הנקלטים". הקצונה הבכירה, צוין בהצעת המחקר, חששה ש"היעדר טיפול בבעיה עלול לגרום בצה"ל ליצירת קבוצה גדולה מקופחת תמידית, בעל(ת) מוראל נמוך, בלתי מנוצלת ובלתי מאורגנת".

למרות התוכנית המקיפה, המחקר החדש לא יצא בסוף אל הפועל, כנראה בגלל קשיי תקציב. בשנים שלאחר מכן נעשו כמה ניסיונות לשנות את מבחני המיון בצה"ל ולהתאימם למי שלא למדו במערכות חינוך אירופיות, בתקווה שהדבר יקל על אבחון מדויק יותר של העולים מהמזרח התיכון ומצפון אפריקה. ואולם, הגזענות והאפליה הבסיסית נגד מזרחים בצבא ומחוצה לו, לא נעלמו.

אהרונסון נשאר בשירות קבע עד 1960 ואז עבר לעבוד בתעשיית הפוספטים. במלחמת ששת הימים שירת במילואים ונפצע קשה בארמון הנציב. הוא נפטר ב–2012, בגיל 92. סמוך למועד פרישתו מצה"ל, ביולי 1959, ירה שוטר אשכנזי בסבל מרוקאי, עקיבא יעקב אלקריף, שהשתתף בתגרה בבית קפה בשכונת עוני בחיפה ופצע אותו ברגלו. התגובות — תחילה בשכונה ואחר כך בכל רחבי הארץ —היו קשות. אלפי מזרחים יצאו לרחובות במחאה על ההגמוניה האשכנזית בישראל, וגם בתוך צה"ל הידהדו קריאות המחאה. "מרד ואדי סאליב" העלה פעם נוספת את שאלת האפליה והגזענות אל ראש סדר יומה של החברה הישראלית כולה. בוועדת עציוני שהתמנתה לחקור את האירועים נקרא אייזנשטדט להיות חבר. לאהרונסון איש לא קרא.

פורסם בהארץ כאן

 

יהודים-ערבים מאמר של הלל כהן

מאי 26, 2015

אחרי שפרופ הלל כהן פירסם מאמר בן 30 עמודים המתייחס לתוכן ההיסטורי של המונח "יהודי ערבי", יש סיבה טובה להתייחס לדברי הבל שפורסמו בעיתון האינטרנטי "חדשות בן עזר". מהותם של דברי ההבל הם התכסחות  של האשכנזיסט  אורי הייטנר עם אנשי קש שהוא רקח בדמיונו .הדברים שמצוטטים ע"י הייטנר נכתבו בעקבות דברים שכתבתי בבלוג שלו בנענע על כך שהוא לא טרח לכתוב על ספרו של יוסי סוכרי "בנגזי ברגן בלזן" שעוסק בשואת יהודי לוב. כוונתי כמובן היתה שהוא יקרא את הספר ויסקר אותו. אלא שהוא לא קרא את הספר,אלא השתמש בעובדה שהספר ראה אור כדי לספר לנו שיהודה שנהב ומזרחים אחרים רואים את עצמם כבני הלאום הערבי שדתם יהודית.

כך כותב הייטנר בגיליון מס 939 של "חדשות בן עזר"

* אחת המוטציות המכוערות ביותר של תופעת האנטי ציונות בתוכנו, היא האנטי ציונות ה"מזרחית". הגורו שלה, הוא פרופ' יהודה שנהב, אבי הפירכה "אנחנו יהודים ערבים," שמשמעותה – איננו שייכים ללאום היהודי, אלא ללאום הערבי, והיהדות היא רק הדת שלנו. אחד הגילויים הנפסדים של התופעה, הוא יחס של ניכור לשואה, שאינה אסונם בהיותם יהודים, אלא היא אסונם של ה"אשכנזים", כפי שהדבר בא לידי ביטוי בוטה ודוחה בשירתו של רועי חסן. לאחרונה, יצא לאור ספרו של יוסי סוכרי, "בנגזי ברגן-בלזן" המתאר את שואתם של יהודי לוב. כמובן שכוונתם של הנאצים היתה להשמיד את כל יהודי העולם, כולל את יהודי המזרח, אך למרבה המזל הצלחתם במשימה זו היתה מועטה. הספר עורר עניין רב וזכה לחשיפה תקשורתית, ואולי הוא יעצים את התודעה הציבורית באשר לשואה ביהודי צפון אפריקה. כמובן, שהדבר לא ישנה דבר בקרב "היהודים הערבים", שימשיכו להיות מנוכרים לשואה, כחלק מניכורם לעמם.
והוא ממשיך את הדיון בגליון מס 940 של חדשות בן עזר940

* בעקבות צאת הספר "בנגזי ברגן גלזן", כתבתי כאן בשבוע שעבר, על קומץ האנטי ציונים "המזרחים", המנוכרים לשואה שהיא הרי של ה"אשכנזים", כחלק מניכורם לעמם. הספר, המוכיח שבעבור שונאינו (והדבר נכון הן לגבי הנאצים והן לגבי הערבים) אין אבחנה בין יהודים מכאן או מכאן, לא ישנה את עמדתה של אותה מוטציה אידיאולוגית, הנגועה ברמות גבוהות של גזענות.

הזכרתי את סיסמתם, מבין מדרשו של יהודה שנהב "אנחנו ערבים יהודים," וכתבתי שזו בסך הכל פירכה, זהות מומצאת חסרת שחר, הנובעת מפוליטיקה ומאידיאולוגיה אנטי ציונית.

קיבלתי תגובות, בנוסח: מה ההבדל בין המושג "יהודים פולנים", למשל, או "יהודים אירופאים", לבין המונח "ערבים יהודים"?

אסביר את ההבדל.

אני מקפיד לא להשתמש במונחים "רוסים" או "אתיופים", אלא "עולים מרוסיה" או "עולים מאתיופיה". אולם בשיח הישראלי המקובל, ברור שהמושגים "פולני", "עיראקי", "רומני", מרוקאי", "תימני" וכד', משמעותם – בן העם היהודי שמוצאו או מוצא הוריו הוא מפולין, עיראק, רומניה, מרוקו או תימן. כלומר, אין מדובר בביטויים של זהות לאומית, אלא של ארץ מוצא. לא כן הביטוי "ערבים יהודים". ערב אינה מקום. הערביות היא ביטוי ללאומיות. אותם אנשים טוענים שהם בני הלאום הערבי,שדתם יהודית. ובעצם, שהיהדות היא דת ולא לאום.

מובן מאליו שהייטנר לא הציג שום סימוכין ולא הביא שום קישור לדברים שהוא פרסם.

heitner arab jew

 

 

 

 

 

מי שקורא את המאמר המדעי אקדמי של פרופ הלל כהן על משמעות הזהות יהודית-ערבית רואה את צורת החשיבה ההזויה והבלתי מציאותית של אורי הייטנר.אורי הייטנר מן הסתם לא מציג כל סימוכין לדברים שהוא כותב,והסיבה פשוטה,אין מקורות כאלה.

למאמר של פרופ הלל כהן:

 

ARAB_JEWS-HILLEL-2015

מה הפיל והכשיל את הלאומיות הערבית מאמר בהארץ

 

זגורי והשואה

פברואר 5, 2015

דליה גבריאלי נורי ב ynet  כאן

לפוסט בהארץ (מעניינות התגובות) כאן

אם המאמר בהארץ נחסם כאן

 

ראשית הציונות – המזרחים הנשכחים

אוקטובר 28, 2014

הציונות היא צורה של גזענות והפרדה גזענית ו אין לחפש את קירבתה
שאול סלע // 28.10.14 00:12
בספרו של יוסף אליהו שלוש מסופר על הסיוע שקיבלו מאביו האשכנזים בהקמת אחת המושבות , אבל הוא חוזר ומאשש את מה שכתב אחד העם בספרו "אמת מארץ ישראל" על היחס הברוטאלי לאוכלוסיה הערבית הילידית מצד הפולשים הציונים מרוסיה.

"אל תהי חכם בעיניך, ירא את ה' וסור מרע" , והרע בהתגלמותו היא הציונות שכבר עשתה את המסלול לפאשיזם ותקעה בפאשיזם יתדות.

לדעת את סיפורם של יוסף אליהו שלוש כן, לחפש את קירבתה של הציונות חלילה וחס. לסמי מיכאל אסור להסכים לקבל את פרס ישראל, ואני מקווה שכך הוא נוהג.

מקומן של הקרן הקיימת,ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית הוא באגם האש והגפרית.

 

תודה לך שאול סלע על תגובתך
עמי אשר // 28.10.14 08:20
אחת ההשלכות הנוראות ביותר של אפליה היא שהמופלים תובעים את חלקם בתהילת העוול ובאתנן השלל. כאלו הן הטייסות החדשות של צה"ל שממטירות אש וגופרית על ילדי עזה בשם הפמיניזם, וכאלה הם המתקנאים בציונים האשכנזים על שום שלא שיתפו אותם באדמות הגזל, אף שנשאו בגאווה את הכידון, ועוד עשו זאת קודם.
להגיב לתגובה זו ↓

א.ב. // 28.10.14 08:33

שאול סלע צודק,
ומעבר לכך,
״ציונות״ היא מושג שמאחוריו משמעות רחבה יותר מאשר ״עליה לציון״. הגירה יהודית הייתה תמיד בעבר, והייתה דתית בעיקרה. העליה הציונית הייתה שונה כי התייחסה ליהדות באופן שונה, לא כדת, והייתה חלק מתהליכים קולוניאליסטים. הבסיס של הציונות היה גזעני באופן מובהק, ולבטח המתיישבים ביפו לא ראו עצמם כך. מדינת ישראל היא תוצאה של הציונות הגזענית ולכן גם מאדירה את זכר הגזענים באשר הם (רופין וכו׳), ומובן מאליו שגם בשטרות.

יהיה טוב אם בני עדות המזרח וצפון אפריקה יתנערו מהציונות וידרשו את כיבוד אבותיהם, למשל על שטרות, לא מתוך ניסיון לשייכם לציונים, כי למזלנו הם לא, אלא מתוך תרבותם הגדולה ותרומתם לחברה.

בכל אופן להיות ציוני זה לא כבוד גדול, להפך זה לדעתי פשע.

 

למען הדיוק
פריץ היקה הצפונבוני // 29.10.14 22:49

הציונות המדינית היא תופעה אירופית שתחילתה בסוף המאה ה 19 עם יייסוד ה הסץדרות הציונית ע"י הרצל. וזו פעם ראשונה התארגנה תנועה ששאפה כהגדרה שלמדתי כילד בתחילת שנות 40: ,,מטרת הציונות להקים מקלט בטוח לעם היהודי במולדתו ההיסטורית ובמשפט העמים." . הרצל היה מוכן שהמקלט יהיה לאו דוקא בא"י.ענינו היה להציל את יהודי אירופה מסכנת האנטישמיות הנוצרית כפי שהוא הכיר בעקר האנטישמיות האלימה וומצוקת העוני באימפריה הרוסית.
האישים והארועים שהוזכרו במאמר הם חיבת ציון מונעים ע"י כיסופי גאולה שבדומה ל,,חובבי ציון "האירופים לפני הציונות המדינית פעלו לעידו הגירה והתישבות בארץ תחת ונאמנות לשלטון הטורקי. מבלי לשאוף ולנקוט צעדים לעצמאות מדינית, בזה המשיכו את דרכה של היהדות האורתודוקסית חרדית שקימום העצמאות היהיודית זה,,להביא לימות המשיח". כמובן אין זה מצדיק את העלמת חלקם של האישים המזרחיים מההיסטוריה של הארץ.

 

ירושלים של מטה מאת שלמה חתוכה פורסם ב – 08/10/2013 15:46

ספטמבר 25, 2014
ירושלים של מטה
מאת שלמה חתוכה

פורסם ב – 08/10/2013 15:46

"גַּשׁ אֶל הַקַּבָּ"ן/ סַפֵּר לוֹ/ עַל חֲלוֹמוֹתֶיךָ:/ הוּא יַחְשֹׁב אוֹתְךָ לִמְטֹרָף;/ לֵךְ אֶל הָרוֹפֵא/ שְׁאַל אוֹתוֹ/ מַדּוּעַ מְוַדְּאִים שֶׁאַתָּה בָּרִיא/ רַק לִפְנֵי/ שֶׁשּׁוֹלְחִים אוֹתְךָ לָמוּת"

ירושלים של מטה
"מדינת תימן תהרס ותחרב עד היסוד, וירושלים תתבני ותשתכלל, במהרה בימינו אמן"
 (נוסח שהיו יהודי תימן מצרפים בראש או בסוף מכתביהם משם)

כַּמָּה זִכְרוֹנוֹת נִסּוּ לִמְכֹּר לִי עַל יְרוּשָׁלַיִם
אֲבָל רַק בְּאֶחָד הֶאֱמַנְתִּי,
כִּי בּוֹ תִּרְגְּלוּ אוֹתִי שׁוּב וָשׁוּב.
כְּשֶׁרִאשׁוֹנֵי הַתֵּימָנִים הִגִּיעוּ אֶל יְרוּשָׁלַיִם, הִשְׁאִירוּ אוֹתָם מִחוּץ לַחוֹמוֹת;
הָיִיתִי נִזְכָּר בָּהֶם בְּכָל פַּעַם שֶׁהָיִיתִי נִשְׁאָר לַעֲמֹד
מִחוּץ לַדִּיסְקוֹטֶק.

טוֹב מָה לִי וְלַמּוֹעֲדוֹנִים הָאֵלֶּה
אֲבָל הֵם שֶׁשָּׁמְרוּ עַל זִכְרוֹנֵךְ כְּמוֹ הָיִית אַהֲבָה רִאשׁוֹנָה
שֶׁהֵגֵנּוּ עַל שְׁמֵךְ יוֹתֵר מֵהַחוֹמוֹת עַצְמָן
נִזְרְקוּ מִמֵּךְ אֶל צֶלַע הַגִּבְעָה וְהַמְּעָרוֹת, גַּב אֶל גַּב
עִם עַרְבִיֵּי סִילְוָאן
זְקוּקִים לְמִלָּתוֹ שֶׁל מֻחַמַּד ג'וֹזְלָן, שֶׁתָּגֵן עֲלֵיהֶם –
לַעֲזָאזֵל, אַלְפַּיִם שָׁנָה בִּישִׁיבָה וְעוֹד
אַלְפַּיִם קִילוֹמֶטֶר בַּהֲלִיכָה
וְהֵם מַגִּיעִים לְאוֹתָהּ נְקֻדָּה.

בִּחְיָאת יְרוּשָׁלַיִם
מָצָאת עִם מִי לְהִתְעַסֵּק:
הַמִּדְבָּר הֶעֱנִיק לָנוּ
זִכָּרוֹן שֶׁל בֶּדוּאִים.
לֹא תַּשְׁכִּיחִי זֹאת מִמֶּנִּי,
לֹא בְּיִחוּסֵךְ כְּבַת הָרִים
וְלֹא בִּפְתִיתֵי שֶׁלֶג לְבָנִים
לֹא בְּקִסְמָן שֶׁל שַׁגְרִירֻיּוֹת זָרוֹת
וְלֹא בְּשָׁלֹשׁ דָּתוֹת וְאֶלֶף כִּתּוֹת
הַמְּסַמְּמוֹת אֶת הַמְּחַזְּרִים,
לֹא בְּגִשְׁרֵי מֵיתָרִים
וּבֶטַח לֹא
בִּדְמָעוֹת שֶׁל צַנְחָנִים.

אֲנִי חַיָּל קָטָן מִדַּי
לְהִלָּחֵם בָּךְ בַּחֲרָבוֹת,
אֲבָל לִכְתֹּב אֲנִי יָכוֹל
וּלְכַוֵּן אֶת הַנֶּשֶׁק שֶׁלָּךְ
אֶל רַקָּתֵךְ –
שַׂמְתִּי פֶּתֶק כְּמוֹ כֻּלָּם,
כָּתַבְתִּי שָׁם:
שֶׁתֵּהָרְסִי
וְתֵחָרְבִי
עַד הַיְּסוֹד.

מכתב לנער מהפריפריה
אַל תִּתְגַּיֵּס
זֶה הַמֶּרֶד

גַּם כָּכָה
לֹא תַּשִּׂיג דָּבָר
כָּל הַהַבְטָחוֹת
שְׁמוּרוֹת לַלְּבָנִים
וְכָל הַהֲנָחוֹת
מֻבְטָחוֹת לְיַלְדֵיהֶם
וְגַם כָּכָה הַזְּכֻיּוֹת
שְׁקוּלוֹת פָּחוֹת מִן הַדְּמָעוֹת
שֶׁל אִמְּךָ
אוֹ שֶׁל אִמּוֹ

מָה אַתָּה צָרִיךְ
שֶׁיָּדֶיךָ יִתְרַגְּלוּ אֶל הַמַּתֶּכֶת
וְעֵינֶיךָ לְהַבִּיט אֶל יְדִידִים
דֶּרֶךְ הַכַּוֶּנֶת
וְלָמָּה לְךָ לִשְׁמֹעַ
נְבִיחוֹת שֶׁל מְפַקְּדִים
עָדִיף לְךָ
הַצְהָרוֹת אַהֲבָה
שֶׁל נַעֲרָה

גַּשׁ אֶל הַקַּבָּ"ן
סַפֵּר לוֹ
עַל חֲלוֹמוֹתֶיךָ:
הוּא יַחְשֹׁב אוֹתְךָ לִמְטֹרָף;
לֵךְ אֶל הָרוֹפֵא
שְׁאַל אוֹתוֹ
מַדּוּעַ מְוַדְּאִים שֶׁאַתָּה בָּרִיא
רַק לִפְנֵי
שֶׁשּׁוֹלְחִים אוֹתְךָ לָמוּת

קַח אֶת שְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים הַלָּלוּ
הַעֲנֵק אוֹתָן לַלֵּב
שֶׁטַח
אֵשׁ טוֹבָה
זֶה הַמָּקוֹם
הַמְּטַשְׁטֵשׁ אֶת הַגְּבוּלוֹת

אוֹ לְפָחוֹת
הַעֲנֵק אוֹתָן לַשֵּׂכֶל
קַח אֶת שְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים לַחְשֹׁב
לַחְקֹר
לָדַעַת
שֶׁהֲרֵי גַּם אִם תְּבַקֵּשׁ לְהִלָּחֵם וְלַהֲרֹג
הֲרֵי קֹדֶם עָלֶיךָ לְגַלּוֹת
מִיהוּ בְּדִיּוּק
הָאוֹיֵב שֶׁלְּךָ.

שלמה חתוכה הוא משורר ופעיל חברתי. חבר בקבוצת המשוררים ״ערס פואטיקה״. מלמד מתימטיקה לפרנסתו.

חשיפה: המודיעין הבריטי עודד את הפלישה של צבאות ערב לישראל ב–1948 מאת מאיר זמיר

ספטמבר 11, 2014

חשיפה: המודיעין הבריטי עודד את הפלישה של צבאות ערב לישראל ב–1948
מאת מאיר זמיר
פורסם ב – 11/09/2014 14:20
מסמכים מארכיונים סוריים שהגיעו לידי הצרפתים מאפשרים לבחון את "החוליה החסרה" בהיסטוריוגרפיה של המזרח התיכון בשנים שלקראת הקמת מדינת ישראל: הראיות מצביעות על כך שקציני מודיעין ודיפלומטים בריטים השתמשו בכל השיטות שבאמתחתם וניצלו יריבויות פנים־ערביות כדי לדרבן את המנהיגים הערבים למלחמה במדינה היהודית
ב–11 בספטמבר 1947, ערב פגישת הוועדה המדינית של הליגה הערבית שהתכנסה בצופר שבלבנון על מנת להחליט על התגובה הערבית לדו"ח ועדת אונסקו"פ (הוועדה שבחנה את שאלת ארץ ישראל), פירסם העיתון הלבנוני "ל'אוריינט" מאמר שבו נטען כי כמו תוכנית "סוריה הגדולה", גם "הגוש האוריינטלי" (המונח הצרפתי לברית ההגנה האזורית הבריטית) תלוי מעל עצמאותן של מדינות ערב והליגה הערבית כמו חרב דמוקלס וכי יוזמיו הם אותם האנשים עצמם: ראש ממשלת עיראק נורי א־סעיד ועבדאללה מלך ירדן. ב–20 בספטמבר דיווח העיתון הלבנוני "לה ז'ור" כי בריגדיר אילטיד קלייטון, שהוגדר "ראש המודיעין הבריטי במזרח התיכון", יצא לדמשק אחרי ועידת צופר. בידיעה צוטט עיתון סורי, שהעלה השערה כי ביקורו של קלייטון קשור לתוכנית סוריה הגדולה וליחסים המתוחים בין נשיאי סוריה ולבנון, שוכרי אל־קוותלי ובשארה אל־ח'ורי, למלך עבדאללה, או שהוא קשור לאירועים בארץ ישראל. ב–19 בפברואר 1948 פירסם העיתון הלבנוני "לה סואר" מאמר שכותרתו "Claytonmade".

העיתון, שהתבסס על "מקורות ציוניים", דיווח כי בריגדיר קלייטון, "אדריכל" תוכנית סוריה הגדולה, הגוש האוריינטלי והסכם ההגנה הבילטרלי עם מדינות ערב, מקדם כעת תוכנית חדשה לחלוקת ארץ ישראל, שלפיה "לבנון האימפריאליסטית תספח את הגליל המערבי עד שבי ציון; סוריה תספח את חלקו הצפון־מזרחי של הגליל וחלק מדרומו; מצרים תקבל נתח מהעוגה; ועבר הירדן תבלע את כל היתר". למעשה, דיווחים אלה ואחרים כמותם בעיתונות הלבנונית על פעילותם של סוכנים חשאיים בריטים היו חלק ממלחמה חשאית שניהל שירות המודיעין הצרפתי נגד מקבילו הבריטי.

צילום: אי–פי
החוליה החסרה

כמו שארל דה גול, שהאשים את בריטניה בקשירת קשר לפינוי צרפת מהמזרח התיכון, גם דוד בן־גוריון האשים אותה בניסיון לחבל בהקמת המדינה היהודית ובהסתה חשאית של מדינות ערב לפלישה מזוינת. שאלת תפקידה של בריטניה במלחמה בין ישראל למדינות ערב ב–1948 עמדה במרכזם של מחקרים רבים בהיסטוריוגרפיה של מלחמת השחרור. למרות זאת, במשך שנים לא נמצאו ראיות לטענותיו של בן־גוריון כי בריטניה עודדה את המנהיגים הערבים לפלוש לישראל למחרת הקמתה. לאמיתו של דבר, הוכחות לטענותיו של בן־גוריון נמצאו בארכיונים צרפתיים, בעיקר בתיקי המודיעין הצרפתי, שקציניו עקבו מקרוב אחר פעילותו של השירות החשאי הבריטי במזרח התיכון בשנות ה–40. מסמכים סוריים ובריטיים שנחשפו בארכיונים צרפתיים מאמתים את האשמותיו של דה גול ומחזקים את טענותיו של בן־גוריון. מסמכים אלה ודו"חות של שירות המודיעין הצרפתי מגלים כי קציני מודיעין ודיפלומטים בריטים, שעמדו מאחורי גירושה של צרפת מסוריה ולבנון ב–1945, פעלו באופן דומה כשניסו למנוע הקמת מדינה יהודית ב–1947–1948.

קושי מרכזי בחקר מלחמת 1948 הוא היעדר הגישה לארכיונים ערביים. המסמכים הסוריים שהשיג המודיעין הצרפתי, המכילים התכתבות פרטית בלתי מצונזרת והסכמים סודיים בין המנהיגים הערבים, כמו גם תכתובות דיפלומטיות, מאפשרים להיסטוריונים לבחון מקרוב את העמדה הערבית ביחס למדינה יהודית בארץ ישראל מבלי להסתמך על ארכיונים ישראליים ובריטיים בלבד, על ספרי זיכרונות או מאמרים בעיתונות. המסמכים הסוריים מגלים כי יחסם של המנהיגים הערבים לשאיפות הציוניות נבע לא רק מעוינותם למדינה היהודית, אלא היה מורכב הרבה יותר, מה שמדגיש את הצורך במחקר של הסכסוך היהודי־ערבי גם בהקשר של יחסי בריטניה עם מדינות ערב ויריבויות בין־ערביות, ולא רק כעימות אנגלו־ציוני או יהודי־ערבי.

לצד דיווחים מודיעיניים בריטיים שהגיעו לידי השירות החשאי הצרפתי, אלפי המסמכים הסוריים והערביים שנמצאו בארכיונים הצרפתיים מאשרים כי תפקידו של המודיעין הבריטי במזרח התיכון במלחמת העולם השנייה ואחריה הוא "החוליה החסרה" בהיסטוריוגרפיה של האזור בשנות ה–40. שתי מסקנות נובעות מחקר המסמכים הללו, והן קשורות ישירות לתפקיד שמילאו קציני מודיעין בריטים במלחמה בארץ ישראל.

המסקנה הראשונה היא כי בשנות ה–40 המאוחרות ניהלה בריטניה מדיניות כפולת־פנים במזרח התיכון: האחת רשמית, מתועדת בקפידה, שנקבעה על ידי ממשלות השמרנים והלייבור בלונדון, והשנייה חשאית ובלתי רשמית, שיושמה על ידי אנשי שטח והותירה עקבות מעטים בלבד בארכיונים הבריטיים. מדיניות זו בוצעה על ידי קבוצה קטנה ורבת השפעה של קציני מודיעין ודיפלומטים ערביסטים, שלקחו את העניינים לידיהם. הם היו נחושים לפעול נגד מה שראו כמדיניות תבוסתנית המסכנת את האינטרסים האסטרטגיים החיוניים של ארצם מול האיום הסובייטי.

סוכנים אלה נהנו ממעמד מיוחד כמתווכים בין הממשלה למנהיגים ערבים מקומיים. בין אם במכוון או בשל דעות קדומות, ההערכות שסיפקו היו מוטות. הם לא רק אספו ופירשו מידע והמליצו על מדיניות, אלא גם שלטו בזרימת המידע ויישמו מדיניות משלהם מבלי ליידע את מקבלי ההחלטות בלונדון. פעילות זו, שגובתה על ידי קציני צבא בכירים בקהיר, צברה מומנטום תחת ממשלת הלייבור במשבר בארץ ישראל ב–1947–1948.

המסקנה השנייה היא כי הסוכנים החשאיים הבריטים הצליחו ליישם את מדיניותם בעיקר בזכות שליטה עקיפה ב"סוכני השפעה" מקומיים. הם נקטו פעולות פוליטיות חשאיות, מהלכים דיפלומטיים סודיים ותעמולה חשאית כדי לתמרן את המנהיגים הערבים ולהשפיע על דעת הקהל הערבית — שיטות ששוכללו והופעלו בהצלחה על ידי המודיעין הבריטי במזרח התיכון במלחמת העולם השנייה. המסמכים הסוריים והבריטיים מספקים הצצה נדירה לדרך הפעולה של השירות החשאי הבריטי בגיוס מנהיגים ערבים בולטים, תוך קידומם לעמדות כוח תמורת שיתוף פעולה מצדם. הנשיא קוותלי וראש הממשלה מרדם בסוריה, הנשיא ח'ורי וראש הממשלה צולח בלבנון ומזכ"ל הליגה הערבית עבד אל־רחמן אל־עזאם הם הדוגמאות הבולטות, אך היו רבים אחרים. עם זאת, אין הכוונה לטעון כי קציני המודיעין הבריטי שלטו במנהיגים אלה. הקשרים ביניהם היו מורכבים וכללו אמצעי השפעה שונים. מלבד שוחד פוליטי וכספי, ובעת הצורך גם הפעלת לחץ וסחיטה, שיטה יעילה היתה לשכנע אותם כי שיתוף הפעולה עם בריטניה ישרת את טובתם האישית ואת טובת מדינותיהם. אך שיטות פעולה אלה לא צלחו תמיד, כמו במקרה של הנשיא קוותלי. אחרי מלחמת העולם השנייה, עם דעיכת יוקרתה של בריטניה ושחיקת מעמדה הצבאי והכלכלי, גבר השימוש בפעילות פוליטית חשאית וקציני מודיעין בריטים מילאו תפקיד חיוני במאמצים לשמור על האינטרסים האסטרטגיים והכלכליים החיוניים של ארצם במזרח התיכון.

צילום: דניאל רוזנבלום / סטארפוט
שליחות בפריז

בסתיו 1947 העביר השירות החשאי הצרפתי לאנשי ההגנה מידע שהצביע על כך שבריגדיר קלייטון וקציני מודיעין בריטים היו מעורבים ביוזמה חדשה, שנועדה להבטיח את מעמדה האסטרטגי של בריטניה במזרח התיכון. המקורות קישרו בין קלייטון לסכסוך המחריף בין ערבים ליהודים בארץ ישראל והתייחסו גם לתוכנית חלוקה חדשה שהציע קלייטון, שבניגוד לתוכנית שהציע האו"ם ביקשה לחלק את ארץ ישראל בין המדינות הערביות השכנות ולהגביל את השטח המיועד למדינה היהודית לרצועת החוף שבין עתלית לתל אביב. הצרפתים קישרו בין יוזמה זו למאמציהם המחודשים של הבריטים ליישם את תוכנית הקנטוניזציה של ועדת מוריסון־גריידי, והזהירו מפני סכנה של תקיפת היישוב היהודי בידי כוחות לא סדירים של הליגה הערבית. הם הזהירו גם כי לא ניתן לשלול פלישה של צבאות ערב הסדירים לשם מניעת הקמתה של מדינה יהודית.

המידע שהעבירו הצרפתים אחרי החלטת החלוקה באו"ם ב–29 בנובמבר 1947 היה מדאיג עוד יותר. ב–13 בינואר 1948 דיווח מפריז מוריס פישר, קצין הקשר של הש"י (שירות המודיעין של ההגנה) עם המודיעין הצרפתי, על סמך "מידע ודאי ביותר" ממקורות צרפתיים, כי ב–17 בדצמבר 1947 הגיע קלייטון להבנה עם ראש ממשלת לבנון, ריאד אל־צולח, ולפיה הכוחות הבריטיים יתפנו מצפון ארץ ישראל ויעניקו לכוחות הבלתי סדירים של צבא השחרור הערבי, בפיקודו של פאוזי אל־קאוקג'י, יד חופשית לתקוף יישובים יהודיים. למחרת היום הגיעו מביירות לחיפה שני קציני מודיעין צרפתים והודיעו לנספח הצבאי הצרפתי כי ראש ממשלת סוריה, ג'מיל מרדם, מגייס כוח בלתי סדיר של 20 אלף מתנדבים במטרה לפלוש לארץ ישראל, בהסכמת הבריטים.

בסוף אוגוסט 1947 נשלח לפריז בדחיפות אליהו ששון, יועצו הבכיר של דוד בן־גוריון לענייני ערבים. ששון שהה בפריז עד אמצע ספטמבר ושלח מידע והנחיות להזהיר את המלך עבדאללה ואת הממשלה המצרית כי סוכנים בריטים פועלים לדחוף את מדינותיהם למלחמה נגד היהודים בארץ ישראל. דו"חות מארכיון ההגנה מאותם חודשים, שבהם מופיע שמו של קלייטון לעתים קרובות, קושרים את החרפת הסכסוך הערבי־יהודי למאמציה של בריטניה להבטיח את מעמדה האסטרטגי במזרח התיכון. גם בדו"חות אלה נרמז על תוכנית חדשה, שקודמה על ידי השירות החשאי הבריטי בקהיר, לחלק את ארץ ישראל בין מדינות ערב השכנות. בחודשים הראשונים של 1948 המשיך להגיע לש"י מידע על מאמצים חשאיים של הבריטים, ביוזמת בריגדיר קלייטון ואנשיו בקהיר, לפייס בין המנהיגים הערבים ולשכנע אותם לאחד כוחות כדי למנוע את הקמת המדינה היהודית.

חששו של בן־גוריון מפעילותם החשאית של בריגדיר קלייטון ו"מומחים" ערביסטים במשרד החוץ הבריטי ובמזרח התיכון גבר אחרי אוגוסט 1947. ב–11 בנובמבר 1947 הוא שלח קצין יהודי, בריטי לשעבר, לתחקר את קלייטון, שלא ידע כי בן־גוריון הוא שניסח את השאלות. עקב הצורך הדחוף לחשוף את כוונותיו של שירות המודיעין הבריטי מיהר בן־גוריון לאשר את "מבצע עכו", שבו תפסה ההגנה את תיקי הקונסוליה הבריטית בלבנון, ב–25 בדצמבר 1947, כשאלה הועברו מביירות לנמל חיפה בדרכם לבריטניה.

ב–11 בינואר 1948 שלח ששון מכתב למלך עבדאללה ובו הזהיר אותו ממזימה הנרקמת בלונדון ובקהיר, שאותה מקדמים קלייטון, נורי א־סעיד ופקידים במשרד החוץ ובמיניסטריון המושבות נגד תוכנית החלוקה של האו"ם. יוזמה זו נועדה להמריץ את עבר הירדן למלחמה נגד היישוב, בניגוד להבנותיו של המלך עם הסוכנות היהודית. בפברואר הגיע ללונדון ראובן זסלני (שילוח), קצין המודיעין הראשי של בן־גוריון, כדי לברר אם כישלונה של בריטניה לאשרר את ברית ההגנה שלה עם עיראק בינואר 1948 (הסכם פורטסמות) השפיע על עמדתה בעניין ארץ ישראל ואם אמנם היתה תוכנית בריטית לסכל את הקמת המדינה היהודית. הוא דיווח לבן־גוריון כי אף שהקבינט הבריטי לא התכוון להתנגד לחלוקה, ה"מומחים", שטענו כי לא ניתן ליישמה, פעלו נגדה. בין אלה מנה זסלני את יועצו של שר החוץ הבריטי ארנסט בווין, הרולד ביילי, אילטיד קלייטון וג'רלד דה גורי.

צילום: איי.אף.פי,
זסלני ציין כי "מומחים" אלה, שתמכו בהסכם צבאי קולקטיבי עם מדינות ערב, סברו כי לא ניתן יהיה לסמוך על מדינה יהודית עתידית. הוא הוסיף כי הם תמכו בצד הערבי ללא הסכמת הקבינט. למרות זאת, הוא העריך כי הם לא יוכלו להשפיע על החלטת הקבינט לסיים את המנדט ולהסיג את הכוחות הבריטיים מארץ ישראל, שכן זו זכתה לתמיכת פקידי הממשל הבריטים הבכירים ביותר — הנציב העליון אלן קנינגהם ומפקד הכוחות הבריטיים בארץ ישראל, גנרל גורדון מקמילן. הערכה דומה נקט בן־גוריון בשיחה עם דיפלומט צרפתי בתחילת מרץ 1948. ב–7 במרץ מציין בן־גוריון ביומנו כי "בריגדיר קלייטון הלך לסוריה — האנגלים רוצים לעשות סוריה למשען שלהם, לאחר שנכשלו בעיראק ומצרים. המצב בעולם הערבי קשה: […] בעיראק מהומות ואנגליה רוצה לרכז מחשבת הערבים בארץ ישראל".

הדוגמאות שהובאו בתחילת המאמר מהעיתונות הלבנונית וממקורות צרפתיים וציוניים מעלות שאלות מסקרנות. האם אכן היה קשר בין מאמציה של בריטניה לגבש הסכמים צבאיים בילטרליים עם עיראק, מצרים ומדינות ערביות אחרות, או ליצור ארגון משותף להגנה אזורית, לבין מאמציו, לכאורה, של השירות החשאי שלה בקהיר להביא למלחמה בין יהודים לערבים בארץ ישראל? מה הקשר בין המאמצים הבריטיים וההאשמיים להקים את סוריה הגדולה ולאחדה עם עיראק להסלמת העימות היהודי־ערבי? מדוע נקשר שמו של בריגדיר קלייטון לתוכנית סודית לחלק את ארץ ישראל בין שכנותיה הערביות? מדוע נטען נגדו שהוא מסית למתקפה ערבית, תחילה על היישוב בידי כוחות בלתי סדירים ובהמשך על המדינה היהודית שזה עתה קמה, בידי צבאות ערב הסדירים?

הקנוניה הבריטית

ב–28 במאי 1947 הודיע נג'יב אל־ארמנזי, הציר הסורי בלונדון, לשר החוץ שלו על עימות, שבו היה מעורב בריגדיר קלייטון, בין משרד החוץ לשירות החשאי ש"סירב באופן חד משמעי להוציאו ממצרים". ארמנזי ציין כי "התמיכה בקלייטון עולה על כל דמיון", והוסיף כי הוא קיבל "יד חופשית לנהל את התוכנית הנרחבת שבכוונתו להשלים", שכללה את קידום תוכנית סוריה הגדולה והבטחת השליטה הבריטית בלוב. באותו יום הורה ראש הממשלה הסורי מרדם לארמנזי להודיע למשרד החוץ הבריטי כי ממשלת סוריה תתנגד בתוקף לכל התערבות של המלך עבדאללה בענייניה. קודם לכן יידע את ארמנזי כי סוכנים בריטים מסיתים את שבטי הבדואים במדבר הסורי והדרוזים בג'בל דרוז נגד הממשלה הסורית. בתחילת יוני כתב מרדם ישירות לבווין והתלונן בפניו על מזימותיהם של הקצינים הבריטים בלגיון הערבי נגד סוריה והוסיף: "מה שמוסיף על רגישות המצב הוא שהקנוניה שנרקמה נגד סוריה מתקבלת בברכה בקרב כל הפקידים הרשמיים הבריטים במזרח הקרוב". הוא הזהיר כי אם לא תמצא סוריה דרך אחרת להגן על עצמאותה היא תפנה לעזרת גורמים זרים, ובהם ברית המועצות. דיווחים על חתרנותם הגוברת של סוכנים בריטים בסוריה הגיעו במהלך הבחירות לפרלמנט הסורי ועל רקע החרפת המתיחות בגבול סוריה־לבנון בקיץ 1947. דו"ח מודיעין ערבי, שהגיע לידי הצרפתים, חושף כי סוכנים חשאיים בריטים עודדו חברים בארגון האחים המוסלמים בסוריה לפעול נגד המשטר הרפובליקאי. הדו"ח מגלה עוד כי סוכנים בריטים במצרים פעלו בשיתוף עם האחים המוסלמים שם נגד התעמולה הקומוניסטית הגוברת. הידרדרות היחסים בין סוריה לירדן חלה במקביל למגעים בין בריטניה לעיראק בדבר הסכם צבאי חדש שיחליף את ההסכם מ–1930, ובזמן שהיחסים בין ממשלת עיראק למלך עבדאללה החלו להשתפר. אלה היו צעדיה הראשונים של התוכנית שרקחו קציני המודיעין הבריטי בקהיר, עמאן ובגדד ואשר יושמה בין יולי 1947 למאי 1948.

בקיץ 1947 נקלעה המדיניות הבריטית במזרח התיכון למבוי סתום. ראש הממשלה המצרי, מחמוד פהמי אל־נוקרשי, בגיבויו של המלך פארוק, דרש שבריטניה תתחייב לפנות את כוחותיה ותקבל את תביעת מצרים על סודן, כתנאי להסכמתה של מצרים לחוזה בין שתי המדינות. ביולי עשתה הממשלה המצרית צעד נוסף והעלתה באו"ם את תביעתה לפינוי הכוחות הבריטיים ממצרים. המדיניות הבריטית בארץ ישראל נכשלה אף היא. אחרי כישלון המגעים עם נציגים ערבים וציונים בלונדון בראשית 1947, הכריז הקבינט הבריטי על כוונתו להחזיר את המנדט בארץ ישראל לידי האו"ם. בריטניה הפסידה גם במלחמת התעמולה מול התנועה הציונית, בעיקר בארצות הברית, שם הציגו הנציגים הציונים את הסכסוך בארץ ישראל לא כסכסוך ערבי־יהודי אלא כסכסוך אנגלו־ציוני בין תנועת שחרור לאומית למעצמה קולוניאלית. הצעדים הקשים שנקטה בריטניה נגד העלייה הבלתי־לגאלית של ניצולי שואה ממחנות הפליטים באירופה גררו ביקורת בינלאומית, שהגיעה לשיאה באוניית המעפילים אקסודוס.

דיווחים שהגיעו ללונדון על תקיפת חיילים בריטים על ידי האצ"ל והלח"י עוררו זעם בדעת הקהל הבריטית וחיזקו את החלטת הקבינט לפנות את הכוחות הבריטיים מארץ ישראל. עם החרפת המשבר הכלכלי נאלץ ראש הממשלה קלמנט אטלי לקצץ בעלויות של החזקת כוחות צבא גדולים מעבר לים כדי להגן על אימפריה שבריטניה כבר לא היתה מסוגלת לקיים, לא מבחינה צבאית ולא מבחינה כלכלית. ביוני יצא הקבינט בהודעה דרמטית על כוונתה של בריטניה לסגת מהודו באופן חד צדדי.

השליטים הערבים עקבו מקרוב אחר השתלשלות האירועים הדרמטית בלונדון, שהצביעה על התפוררות שלטונה של האימפריה הבריטית במזרח התיכון. הם ראו את בריטניה מתקשה לדכא את ההתקוממות הציונית, מאבדת בהדרגה את אחיזתה במזרח התיכון ונדחקת לעמדת נחיתות מול ארצות הברית. הכרזתו של הנשיא טרומן כי ארצות הברית תגן על טורקיה ויוון מפני ברית המועצות חיזקה תפיסות אלה. מאמציה של בריטניה לכונן ברית הגנה אזורית נגד ברית המועצות עמדו בפני קשיים רבים, כאשר מנהיגים ערבים גילו פחות נכונות לקחת בה חלק. אך הנשיא הסורי סבר כי בריטניה לא תוותר על המזרח התיכון ללא קרב, ואילו המלך פארוק אמר למרדם כי "בריטניה מהתלת בכולנו ומנצלת אותנו לטובתה". גם המודיעין הצרפתי העריך כי בריטניה רחוקה מלאבד את שליטתה במזרח התיכון וכי "עדיין נותרו בידה קלפים רבים".

להותיר את האחריות לאמריקאים

ב–23 בספטמבר 1947, זמן קצר אחרי פגישת הליגה הערבית בצופר, דיווח הנספח הצרפתי בבגדד על תוכנית בריטית סודית להביא למלחמה יהודית־ערבית בארץ ישראל על מנת לקדם את יישומה של תוכנית סוריה הגדולה. הדו"ח, שרק חלק קטן ממנו מצוטט כאן, טען כי עמדתו המיליטנטית של ראש ממשלת עיראק בצופר תואמה עם הסוכנים הבריטים ו"מציינת נקודת מפנה במדיניות בריטניה במזרח התיכון".
"נראה, לאמיתו של דבר, כי ממשלת בריטניה, בעידודם של גורמים צעירים במשרד החוץ ובשירות המודיעין, החליטה, אחרי חודשים של היסוס, לאמץ תוכנית נרחבת שתאפשר לה לחזק, במחיר נמוך, את מעמדה המעורער בחלק זה של העולם. הבריטים מאמינים כי האו"ם יאשרר את החלטות אונסקו"פ. אי לכך יפרצו מהומות בארץ ישראל. האנגלים ינצלו את המצב לשם חיזוק מעמדם. על פי מידע ממקור אנגלי, התוכנית הבריטית תהיה כדלהלן:

"אנגליה תוותר על המנדט שלה בפלשתינה בהקדם האפשרי ותחזירו לאו"ם, שיפקח, במידת הצורך, על כוח בינלאומי לשם השבת הסדר על כנו בארץ זו. כבר עתה ניתן לצפות נסיגה של מרבית הכוחות הבריטיים מפלשתינה. במקרה של סכסוך גלוי בין היהודים לערבים ייסוגו האנגלים, באמתלה של חשש מפעולות איבה משני הצדדים, אל עבר הירדן, משם יוכלו דיוויזיה בריטית אחת או שתיים להתערב באופן מיידי בעת הצורך. בשלב זה יעודדו סוכנים בריטים את מדינות ערב להתערב על מנת לסייע לאחיהן בפלשתינה אם אלה יותקפו בידי היהודים".

הדו"ח הצרפתי קובע שבריטניה תימנע מהצבעה על דו"ח אונסקו"פ ו"תותיר את האחריות להקמת מדינה יהודית לאמריקאים ובני חסותם". הוא מספק פרטים על התוכנית הבריטית החשאית שנועדה להביא למעורבות סורית צבאית במלחמה בארץ ישראל, כדי לאפשר ללגיון הערבי של המלך עבדאללה ולצבא עיראק להתקדם לכיוון דמשק בתואנה של הגנה על סוריה מפני תוקפנות ציונית. "כאשר יגיע לשם, יקבל המלך הירדני תמיכה מקפת ויפעל להשיב את השלום בפלשתינה על כנו תוך סיפוח חלקה הערבי של ארץ זו לתוך סוריה הגדולה אשר תאוחד עם עיראק".

אך בניגוד לדיווחו של הנספח הצרפתי, הקבינט בלונדון לא ידע על התוכנית של שירותי המודיעין שלו במזרח התיכון לעודד מתקפה ערבית צבאית נגד המדינה היהודית ולא אישר אותה. ראש הממשלה אטלי, שהחליט על נסיגה מארץ ישראל למרות התנגדות ראשי הצבא, לא היה נושא באחריות המוסרית לקנוניה שהיתה עלולה להשמיד את היישוב היהודי בארץ ישראל שלוש שנים בלבד אחרי השואה. זאת ועוד, צעד כזה היה מסכן את מעמדה הבינלאומי של בריטניה ואת קשריה עם ארצות הברית. למרות שעדיין האמין בחשיבותו האסטרטגית והכלכלית של המזרח התיכון לאימפריה הבריטית, בווין לא היה פועל בחשאי נגד עמדת ראש ממשלתו. יחסיו המתוחים עם שירותי המודיעין במזרח התיכון, הנחשפים במסמכים הסוריים, מחזקים את ההנחה שגם הוא הולך שולל ונפל קורבן לאי יכולתו לשלוט באנשיהם. הוא היה משוכנע כי פעולות האיבה בין הערבים ליהודים בארץ ישראל היו דומות לסכסוך הדתי בין מוסלמים להינדים בהודו בעקבות החלטת בריטניה לסגת משם. כמו בהודו, האלימות וההרג יאלצו את שני הצדדים להגיע לבסוף לפשרה שאליה לא הגיעו קודם לכן למרות מאמצי השכנוע הבריטיים. באופן כזה בריטניה לא תישא באחריות לחלוקה שלא האמינה בה, ותיקרא שוב ליישם פתרון מקובל יותר. פוליטיקאים ופקידי ממשל רבים בבריטניה היו שותפים לדעה זו. אולם בווין ושרי קבינט אחרים לא היו מודעים לכך שהשירות החשאי שלהם בקהיר והדיפלומטים הערביסטים בלונדון ובמזרח התיכון, שזכו לתמיכתן של רשויות צבא בכירות, היו נחושים, בניגוד להחלטת הקבינט, להחזיק במזרח התיכון גם אם הדבר יוביל למלחמה בין ערבים ליהודים.

בעוד הדו"ח מבגדד מתמקד בתוכנית הסודית של סוכני מודיעין בריטים להביא לעימות יהודי־ערבי כולל כדי לקדם את תוכנית סוריה הגדולה ואיחודה עם עיראק, דו"חות מודיעיניים צרפתיים אחרים מגלים כי מטרתה המיידית של התוכנית הבריטית היתה להבטיח את מעמדה האסטרטגי של בריטניה במזרח התיכון. מטרה נוספת היתה למנוע הקמת מדינה יהודית או מדינה ערבית פלסטינית על פי מתווה החלוקה של האו"ם. התוכנית כללה גם צעדי ביטחון לשעת חירום — צבאיים ודיפלומטיים — שנועדו למנוע מהמדינה היהודית להרחיב את שטחה במקרה של תבוסת צבאות ערב. במקרה כזה, הכוחות הבריטיים בירדן ובמצרים יתערבו, ואילו דיפלומטים בריטים במועצת הביטחון ינסו לכפות הפסקת אש. מקורות מודיעין צרפתיים מציגים את התוכנית כניסיון של בריטניה לטרוף את הקלפים במזרח התיכון ולהצית מעשי איבה ערביים נגד המדינה היהודית לשם הבטחת שליטתה באזור. בין אם ינצחו הערבים ובין אם יפסידו, יוזמי התוכנית הניחו כי בריטניה תשפר את מעמדה לעומת קיץ 1947. ואכן, הדו"ח של הנספח מסכם: "באופן כזה, מצבם של הבריטים, שלזמן מה נדמה כמעורער, ישוב ויתחזק, על אחת כמה וכמה לאור כוונת המצרים לבטל את ההסכם האנגלו־מצרי".

במהלך דיונים שנערכו בלונדון ובקהיר ב–1947 בנושא אסטרטגיית הגנה במזרח התיכון, הוחלט כי בריטניה תפעל להשגת הסכמים צבאיים בילטרליים עם כל מדינה ערבית, שיחליפו את ההסכמים הקיימים, תוך דחיית הרעיון של ברית הגנה קולקטיבית באמצעות הליגה הערבית. ההנחה היתה כי עדיף לבריטניה לחתום תחילה על הסכמים בילטרליים עם עיראק ועבר הירדן ההאשמיות הידידותיות ולאחר מכן עם ממשלות ערביות אחרות, בעיקר סוריה. הפיקוד העליון של בריטניה המשיך להעמיד את חתימת ההסכם עם מצרים בעדיפות גבוהה. משרד החוץ ציפה כי אחרי כישלון יוזמתה באו"ם ייקל על בריטניה לחדש את המגעים עם מצרים, וכך להבטיח את השימוש של הצבא הבריטי בשטחיה תוך פתרון בעיית סודן. אבל המלך פארוק וראש ממשלתו, כמו גם הנשיא קוותלי, סירבו לחתום על חוזי הגנה עם בריטניה, מעצמה קולוניאלית שוקעת. הם ניצבו בפני תסיסה לאומנית בקרב בני הדור הצעיר, שהפגינו ברחובות למען עצמאות ורפורמות חברתיות וכלכליות וסירבו להיגרר למלחמה בין המעצמות המערביות לברית המועצות. משנראה כי האיום הקומוניסטי כבר אינו כה משכנע, החלו הסוכנים הבריטים לחפש נקודות מינוף יעילות יותר לשכנע את מנהיגי ערב ואת הציבור הערבי שארצותיהם זקוקות להגנתה של בריטניה מול סכנת ההתפשטות הציונית.

צילום: איי.אף.פי
בין הפטיש לסדן

באופן רשמי, סוכני המודיעין והדיפלומטים הבריטים שניהלו מדיניות חשאית משלהם מיוני 1947 עד מאי 1948, עדיין פעלו לשכנע את הממשלות הערביות בחשיבות החתימה על הסכמי הגנה עם בריטניה כנגד האיום הסובייטי. אולם בחשאי הם עודדו עימות ערבי־יהודי בארץ ישראל כדי לקדם את מטרותיה האסטרטגיות של בריטניה. הם ביקשו לנצל את המלחמה בארץ ישראל כדי להסיט את תשומת לבו של הציבור הערבי מהמגעים השנויים במחלוקת לחתימת ההסכמים; כתמריץ לממשלות הערביות לחתום על חוזי הגנה עם בריטניה; להוכיח לשליטים הערבים שארצותיהם זקוקות לשיתוף פעולה צבאי; לחזק את תלותן הצבאית של המדינות הערביות בבריטניה; ובתוך כך למנוע את הקמת המדינה היהודית או להגביל את ממדיה.

מלחמה בארץ ישראל תפעיל לחץ, כך הניחו, על ארצות הברית לשנות את עמדתה בנושא החלוקה. התעמולה הציונית לא תוכל להציג את המאבק נגד בריטניה כמאבק של תנועה לאומית הנלחמת להשתחרר משלטון קולוניאלי. סכסוך ערבי־יהודי גם יעניק תוקף לעמדתה משכבר הימים של בריטניה בנוגע לפתרון הבעיה בארץ ישראל ויוכיח כי למרות כוונותיה הטובות, היא נקלעה בין הפטיש לסדן. יתר על כן, הוא יעזור לבריטניה להבטיח את נכסיה האסטרטגיים בארץ ישראל: חיפה, על הנמל ובתי הזיקוק שלה, ואזור הנגב בדרום שיועד לשמש בסיס לכוחות הבריטיים שיפונו מתעלת סואץ.

ביקוריו התכופים של בריגדיר קלייטון בבירות הערביות בחודשים האחרונים של 1947 ומעורבותו מאחורי הקלעים בפגישות הליגה הערבית בצופר, עאליי וקהיר, היו חלק מהתוכנית שיזמו קציני המודיעין הבריטים בקהיר, בגדד ועמאן. נורי א־סעיד, עזאם, מרדם וצולח היו שותפים ליישומה. המלך עבדאללה היה חיוני להצלחתה, שכן הוא והלגיון הערבי שלו היו אמורים לשמש אמצעי לחץ על קוותלי, אבן סעוד ופארוק, תוך אילוצה של ההנהגה הציונית להיענות להצעות בריטניה. הלחץ שהפעילו הסוכנים הבריטים בעבר הירדן על ממשלת סוריה, עמדתה המיליטנטית של ממשלת עיראק בצופר ובעאליי והתעקשותה כי הליגה הערבית תנקוט פעולה בארץ ישראל, והצעתו של קלייטון לפצל את ארץ ישראל בין המדינות הערביות — היו כולם חלק מקנוניה זו.

באמצע ינואר 1948 נראה היה כי התוכנית של המודיעין הבריטי עומדת להצליח. תשומת הלב של הציבור הערבי הופנתה לאירועים בארץ ישראל, ובריטניה חתמה על ברית הגנה עם עיראק. הסכם דומה עם עבר הירדן היה אמור להיחתם ללא עיכובים. אחרי שנכשל במאמציו לשכנע את אבן סעוד ופארוק לחתום על הסכם הגנה עם סוריה נגד עבדאללה, עמד הנשיא קוותלי להיכנע ללחץ הבריטי, בעיקר לאחר שסוכנים בריטים התחייבו לרסן את המלך הירדני. הוא גם היה להוט למנוע מהם לסכן את בחירתו לכהונה שנייה כנשיא. ראש הממשלה צולח, שהתנגד למדינה יהודית על גבול לבנון שעלולה לחזק את נטיותיהם הבדלניות של המארונים, פעל בשיתוף פעולה עם קלייטון תוך שהוא מצהיר בפומבי על תמיכתו בהסכם עם בריטניה.

אך כאשר רונלד קמפבל, שגריר בריטניה במצרים, ובריגדיר קלייטון הציעו לראש ממשלת מצרים כי בריטניה תפעל נגד הקמת המדינה היהודית או תגביל את שטחה תמורת חוזה הגנה, הוא דחה כל ניסיון לקשור בין הסכסוך בארץ ישראל לדרישות המצריות לפינוי הכוחות הבריטיים ולאיחוד עמק הנילוס.

לצד המגעים שקיימו עם הממשלות הערביות על בריתות הגנה, הגבירו קציני מודיעין בריטים את מאמציהם לשכנע מנהיגים ערבים לאחד כוחות נגד האיום הציוני. בין ספטמבר לדצמבר 1947, בריגדיר קלייטון וסוכנים חשאיים נוספים פעלו בחשאי, יחד עם עזאם, מרדם וצולח, להקמת כוח בלתי סדיר — צבא השחרור הערבי — בפיקודו של קאוקג'י, שיחל לפעול לפני נסיגתה הרשמית של בריטניה מארץ ישראל. בעוד עזאם ראה בכוח הזה אמצעי להתערבות של הליגה הערבית בארץ ישראל, המנהיגים הסורים והלבנונים ראו בו יותר אמצעי למנוע מעבדאללה להשתלט על חלקה הצפוני של ארץ ישראל, מאשר לעזור לאחיהם הפלסטינים נגד היהודים. משלחת צבאית בריטית בראשותו של הקולונל פוקס, שמאז 1946 שימש יועץ בלתי רשמי לפיקוד העליון הסורי, פעלה להשיג נשק ותחמושת ממחסני הצבא הבריטי בארץ ישראל כדי לחמש מתנדבים ערבים במחנה קטאנה שמדרום לדמשק.

מקורות מודיעין צרפתיים דיווחו כי עריקי צבא ומשטרה בריטים, מחופשים לערבים, נראו ברחובות דמשק. "עובדים" בריטים רבים שהועסקו בחברת הנפט העיראקית הגיעו לעיר, מה שגרם לעיתוני סוריה לתהות מדוע הפכה לפתע הבירה הסורית למוקד משיכה ל"תיירים" בריטים. סוכנים בריטים קיימו מגעים גם עם המופתי אמין אל־חוסייני, תחילה באמצעות צולח ולאחר מכן עם שליחו האישי, בעקבות דרישתו לפקד על כוח צבאי משלו בארץ ישראל. צבא השחרור הערבי חדר לארץ ישראל במחצית הראשונה של ינואר 1948. קאוקג'י כתב מאוחר יותר כי הצבא הבריטי כמעט שלא עיכב את התקדמות כוחותיו בצפון הארץ.

מפעילי בובות

קריסתו של הסכם פורטסמות ציינה את כישלונה של גישת ההסכמים הבילטרליים. אף שבווין חתם בלונדון על חוזה הגנה חדש עם ראש הממשלה הירדני תאופיק עבד אל־הודא, מנהיגים ערבים אחרים, ובהם עזאם, מרדם וצולח, התנגדו בגלוי להסכמים עם מעצמות זרות. אנשי צבא, קציני מודיעין ודיפלומטים בריטים במשרד החוץ ובמזרח התיכון הציעו עתה אסטרטגיה חדשה — הסכם הגנה קולקטיבי עם מדינות ערב באמצעות הליגה הערבית. במרץ 1948 הצהירו עזאם ומרדם על הצורך לשנות את אמנת הליגה הערבית ממרץ 1945, על מנת לחזק את הקשרים בין המדינות החברות בה נגד האיום הציוני. יוזמתם תואמה בחשאי עם הסוכנים החשאיים הבריטים. אחרי שהתייעץ עם המלך אבן סעוד, הכריז המלך פארוק כי לפני שייתן את הסכמתו למגעים כלשהם בעניין הסכם הגנה קולקטיבי, בריטניה חייבת לבטל את הסכמיה הבילטרליים הקיימים עם המדינות הערביות. בדיווחיהם ללונדון, הדגישו קציני מודיעין ודיפלומטים בריטים את הקשר הישיר בין קריסת הסכם פורטסמות לאירועים בארץ ישראל. כישלונם בעיראק הגביר את הסבירות למלחמה בארץ ישראל, שכן חוגים בריטיים אלה היו נחושים עוד יותר לפעול לעימות יהודי־ערבי במטרה להגביר את התלות הערבית בבריטניה. תבוסת הכוחות הבלתי סדירים של צבא השחרור הערבי והכוחות בפיקודו של עבד אל־קאדר אל־חוסייני, אחיינו של המופתי, באפריל, חיזקה את אמונתם כי רק הצבאות הערביים הסדירים יכולים למנוע את הקמת המדינה היהודית.

לא ניתן בסקירה זו לפרט את כל צעדיהם של קציני המודיעין הבריטים בקהיר, עמאן ובגדד במטרה לעודד את המנהיגים הערבים ליזום מתקפה ערבית על המדינה היהודית. הם השתמשו בכל השיטות החשאיות שבאמתחתם — והסתמכו על פחד, קנאה, תאוות בצע, הבטחות שווא, מידע מטעה וניצול יריבויות פנים־ערביות — כדי לדרבן את המנהיגים הערבים למלחמה במדינה היהודית. שורה של מנהיגים — נורי א־סעיד עד כישלון הסכם פורטסמות; המלך עבדאללה בין יוני 1947 למאי 1948; ועזאם, מרדם, צולח ו"סוכני השפעה" אחרים, איפשרו לקציני המודיעין הבריטי לפעול מאחורי הקלעים ליישום תוכניותיהם. המלך אבן סעוד תיאר נכון את הסוכנים הבריטים כ"מפעילי בובות". המנהיגים הערבים מצאו עצמם לכודים בין חששותיהם מיציאה למלחמה ובין הלחץ הציבורי בארצותיהם, מציבור שהם עצמם שילהבו בהבטחותיהם על החרבת המדינה היהודית. עזאם הודה בפני נציג של הסוכנות היהודית כי "אין לנו ברירה אלא לצאת למלחמה, גם אם נובס".

הבטחת מעורבותה של מצרים במלחמה בארץ ישראל היתה יעד מרכזי בתוכנית הבריטית החשאית. מקורות צרפתיים מספקים פרטים רבים על הטקטיקה שנקטו הסוכנים הבריטים, בשיתוף פעולה עם עזאם, על מנת ללחוץ על המלך פארוק להורות לצבאו להצטרף למלחמה למרות התנגדותו של ראש ממשלתו. אמצעים אלו כללו גם התחייבות לספק לצבא המצרי נשק ותחמושת מהמחסנים הבריטיים באזור התעלה ומידע שקרי לגבי עוצמתם הצבאית של הכוחות היהודיים. כמו שליטים ערבים אחרים, גם המלך פארוק, שהיה נתון ללחץ דעת הקהל המצרית שקראה לנקוט פעולה, היה חשוף לקנוניות הבריטיות. הוא התקשה לעמוד מהצד ולצפות ביריבו, המלך עבדאללה, שולח כוחות לארץ ישראל. דו"ח מאת הנספח הצבאי הצרפתי בביירות מ–11 במאי 1948 על דיוניה הסודיים של הוועדה המדינית של הליגה הערבית בדמשק, מגלה כי פרט למלך עבדאללה, מנהיגים ערבים אחרים היססו וחיפשו דרך לעכב את הפלישה לארץ ישראל. הדו"ח חושף גם את מעורבותם הישירה של הבריטים בדיונים הערביים. ברגע האחרון החליט המלך פארוק בניגוד לעמדת ראש ממשלתו והורה לצבאו לצאת למלחמה.

מלחמת 1948 שמה קץ למשטרים הערביים הישנים ופתחה את הדרך בפני דור צעיר של קצינים ערבים לאומנים, שהיו נחושים לנקום את תבוסת ארצותיהם ולשים קץ לשליטת בריטניה באזור. השליטים הערבים הוותיקים, שנפלו קורבן לקנוניות הבריטיות ולשאיפותיהם שלהם, שילמו מחיר יקר. המלך עבדאללה, העוצר עבד אל־אילה, נורי א־סעיד, צולח ונוקרשי איבדו את חייהם. גורלם של המלך פארוק והנשיא קוותלי שפר עליהם במעט, והם איבדו רק את כס השלטון. ואילו בקרב הבריטים, סוכני המודיעין, קציני הצבא, הדיפלומטים ואנשי הממשל שבו לבריטניה, מותירים אחריהם מזרח תיכון מפולג ואלים, שהמדינות שהוקמו בו על ידי שתי המעצמות הקולוניאליות בהסכם סייקס־פיקו לא עמדו במבחן הזמן.

פרופ' מאיר זמיר מלמד במחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת בן־גוריון בנגב. ספרו "The Secret Anglo-French War in the Middle East: Intelligence and Decolonization, 1940–1948" עומד לצאת השנה בלונדון בהוצאת Routledge

40 שנה למלחמת אוקטובר: פרשייה גרעינית נשכחת, ולא על פי ממקורות זרים שמואל מאיר | 19.09.2013 | 19:45

ספטמבר 7, 2014

שיח אסטרטגי – הבלוג של שמואל מאיר
40 שנה למלחמת אוקטובר: פרשייה גרעינית נשכחת, ולא על פי ממקורות זרים
שמואל מאיר | 19.09.2013 | 19:45

מלחמת יום הכיפורים, קונספציה וכשל מודיעיני הפכו למלים כמעט נרדפות. כולם זוכרים כיצד החלה המלחמה בהפתעה מוחלטת בשבת 6 באוקטובר. במהלך השנים התרכז הדיון בכשל המודיעיני. בשנה האחרונה, ולא מעט בזכות ספרו המתועד היטב של יגאל קיפניס "1973 ", התעורר שיח ציבורי חדש וניסיון לבירור לעומק של ה"קונספציה" המדינית של ממשלת גולדה-דיין-גלילי שבבסיסה "מוטב שטחים על פני הסכם שלום". קונספציה בת 40 ששמרה על רעננות יוצאת דופן אצל חלק ממקבלי ההחלטות באשר לשלום ישראלי-פלסטיני על בסיס קווי 67.

ובחזרה למלחמת יום הכיפורים. מול ההפתעה של 6 באוקטובר – נותרה עמומה השאלה מתי וכיצד הסתיימה הלחימה (בדגש על החזית המצרית כי סאדאת היה היוזם ומתכנן –העל ). נסו לברר בסביבתכם הקרובה ותגלו עד כמה רחבה קשת התשובות שתקבלו. עפ"י הנרטיב המקובל, הסתיימה המלחמה בהחלטת מועצת הביטחון השנייה להפסקת אש "מיידית" (339) ב-24 באוקטובר בשעות הערב. ואכן, ביומן האישי "עדות מן הבור" של חבר פורום מטכ"ל, עוזי עילם, נכתב בבוקר 25 באוקטובר: "מאתמול בשעה 17:00 באמת יש הפסקת אש". והסימן המוחשי לכך: עולים מ"הבור" לעבודה רגילה במשרדים.

אבל הנרטיב המקובל מתעלם באופן עקבי מהעובדה כי המלחמה לא נגמרה באותו מועד וה"בור" הופעל מחדש בבוקר 25 באוקטובר. חוליה חסרה בסיפור המלחמה שלנו מפריעה להבנה של התמונה המלאה, ואין מדובר בזוטות: המלחמה הסתימה ב-25 באוקטובר בכישלון מבצעי צורב, באיום אמריקני ובאקורד סיום גרעיני.

הכישלון שמנסים להשכיח ולהדחיק היה ניסיון הנפל לכבוש את העיר סואץ על מנת להשלים את כיתור הארמיה השלישית. אחרוני הלוחמים חולצו מסואץ בבוקר 25 באוקטובר אחרי קרב קשה, 80 הרוגים ונעדרים רבים ("לקסיקון מלחמת יום הכיפורים " מאת זאב שיף ואיתן הבר). אבל היה זה "באנג גרעיני" (אמנם אמריקני) שהביא לסיום הקרבות. מוטיב גרעיני שהוא הנוכח-הנפקד בנרטיב שלנו, והוא שהביא בצירוף איום אמריקני ששוגר לישראל לסיום המלחמה.

להבהרת התמונה נזדקק לתאר את האירועים לפי סדר הזמנים של התרחשותם. ב-22 אוקטובר בשעה 18:52 אמורה היתה להיכנס לתוקף הפסקת אש (החלטת מועצת הביטחון 338 ) מפתיעה ש"בישל" קיסינג'ר במוסקבה. הרמטכ"ל אינו מסתיר אכזבתו: "כמה חבל. חסרים לי עוד כמה ימים. יומיים. שלושה. ארבעה" (הגרסה הרשמית של מחלקת היסטוריה "מלחמה ביום הכיפורים" מאת שמעון גולן). אבל קיסינג'ר מרגיע ואומר כי ישראל תוכל לבצע תיקוני קו ושיפורים "כל עוד הוא במטוס חזרה לוושינגטון". צה"ל מתרגם את הערתו האגבית של קיסינג'ר לאופנסיבה רחבת היקף ב-23 באוקטובר לכיתור הארמיה השלישית ומאמץ לכבוש את העיר סואץ. הבית הלבן נאלץ להתמודד עם שדרים סובייטים ב"קו האדום" ופניות מצד סאדאת לעצירת התקדמות צה"ל ואכיפת הפסקת האש. אור ליום 24 באוקטובר מתקבלת החלטת מועצת הביטחון נוספת (339 ) שהגישו ארה"ב וברית המועצות במשותף להפסקת אש "מיידית". גם לאחר החלטת מועצת הביטחון השנייה המשיך צה"ל להתקדם במאמץ לכיבוש העיר סואץ –  וההסתבכות לא אחרה לבוא.

בגבור הפניות הסובייטיות והמצריות לבית הלבן ("מבול של שדרים" באחד התיאורים) בדבר הפרות ישראליות של הפסקת האש, העביר גנרל הייג שדר דחוף ומאיים מהנשיא ניקסון לממשלת ישראל (ב-24 אוקטובר בשעה 16:35 שעון ישראל): אם לא תיפסק הלחימה הנשיא שוקל "להתנתק מישראל". הלחץ האמריקני והלשון המאיימת עושים את שלהם ובתוך שעה החליטו ראש הממשלה ושר הביטחון להפסיק את הלחימה. בעיר סואץ נמשך הקרב הקשה לחילוץ הכוחות שהסתבכו.

ובינתיים בבית הלבן. ב-24 אוקטובר שעה 21:35 (אצלנו שלוש וחצי לפנות בוקר ב-25 באוקטובר) מתקבל שדר אישי מברז'נייב. לפי קיסינג'ר, היה זה "האתגר החמור ביותר מצד מנהיג סובייטי לנשיא ארה"ב". האגרת הסובייטית נתפסה כאולטימטום: ברית המועצות תשגר כוחות באופן חד-צדדי לאכיפת הפסקת האש אם ארה"ב לא תצטרף אליה.

קיסינג'ר כינס בדחיפות את המועצה לביטחון לאומי במרתף הבית הלבן. ראש המועצה לביטחון לאומי – הנשיא ניקסון לא נכח והסתגר באגף המגורים במצב נפשי ירוד כתוצאה מהחלטה להעמידו לדין בפרשת ווטרגייט. על בסיס המידע המודיעיני הגיעו קיסינג'ר וראשי הצבא והמודיעין האמריקני למסקנה כי אין מדובר ב"בלוף" סובייטי והוחלט להרתיע את הסובייטים משיגור חד-צדדי של כוחות באמצעות הצבת כוחות צבא ארה"ב במצב כוננות "דרגה-3"  DEFCON-3 בכל הזרועות ובכל הפיקודים החל משעה 23:40 ( עשרים לשש בבוקר 25 אוקטובר אצלנו). ובכלל זה, נושאות מטוסים בצי השישי, פיקוד המפציצים הגרעיני האסטרטגי, הכוחות באירופה, יחידות נחתים והדיביזיות המוטסות. תחנות רדיו מקומיות שידרו קריאות חירום לאזעקת אנשי צבא מבתיהם.

"דרגת כוננות 3" (מתוך חמש דרגות) היתה הרמה הגבוהה ביותר באין מלחמה פעילה. ההחלטה על כוננות גרעינית באוקטובר 1973 היתה הראשונה מאז משבר הטילים הקובני בשנת 1962 (אז הוכרזה דרגה-2 על התקפה צפויה כל רגע). המידע המודיעיני המאיים שעליו התבססה ארה"ב: כוננות בצד הסובייטי לקראת שיגורן של הדיביזיות המוטסות הסובייטיות, בניין הכוח הימי הסובייטי בים התיכון, מידע תקשורתי רגיש על הצבת כוחות סובייטים בכוננות במזרח גרמני. וברקע: דיווח לא ברור של ה-CIA על ספינה סובייטית שהעבירה ראשי חץ גרעיניים לנמל אלכסנדריה.

ובינתיים בישראל. בבוקר 25 באוקטובר (בשעה 9 שעוננו) מעביר קיסינג'ר לגולדה את נוסח תשובתו למנהיג הסובייטי ומעדכן על צעדי הכוננות שנקטו האמריקנים: "הזזת ספינות ונושאות מטוסים, מצב הכן בכל יחידות הטנקים באירופה ובדיביזיות הצנחנים" (בגרסה הרשמית של מחלקת היסטוריה). בדיווחים הישראלים אין התייחסות לכוננות גרעינית. בנוסף מבקש קיסינג'ר לדעת כמה ימים נדרשים לישראל ל"חיסול הארמיה השלישית" במקרה שכוחות סובייטים ינחתו בקהיר. כלומר, הוא מעריך כי מדובר באיום סובייטי ממשי ויתכן כי הצעד הסובייטי "יגרור תוצאות לא מחושבות".

בגרסה הרשמית של מחלקת היסטוריה הסתיימה המלחמה בלשון עמומה: "בשטח שככו הקרבות בשעות אחר הצהרים של 24 באוקטובר, למעט הלחימה בעיר סואץ, שם נלכד כוח צה"ל וסבל אבדות כבדות. בליל 24-25 אוקטובר הצליח הכוח להיחלץ. באותו לילה התעצמה הפעילות המדינית והגיעה לסף עימות בין-מעצמתי". העימות הבין-מעצמתי, שלא נמסר בצורה מפורטת בגרסה הרשמית, נקשר ללחץ אמריקני להסרת המצור על הארמיה השלישית. גם ביומן האישי של עוזי עילם "עדות מן הבור" מסתיימת המלחמה באווירה חידתית משהו: ב-25 אוקטובר בשעה 15:30 עדכן סגן הרמטכ"ל – בהדגישו "לא לפרסום" – כי מתרחשים תהליכים מדיניים בינלאומיים. יתכן שיהיה נסיון של התערבות רוסית מתואמת עם פעילות מצרית ואולי עוד הלילה.

אבל כפי שהראנו בבלוג "שיח אסטרטגי": ה"עימות הגרעיני" היה תוצאה של אירוע מתגלגל בן מספר ימים. הוא נבע באופן ישיר מהפרות ישראליות משמעותיות (גם לדעת ארה"ב) של הפסקת האש ומהשדרים הדחופים של הסובייטים והמצרים לקיסינג'ר שיאכוף את הפסקת האש בימים שקדמו לכוננות האמריקנית. שדר נשיאותי מאיים לישראל (בשעות אחרי הצהרים של 24 באוקטובר) והבנה ישראלית כי אסור למדינה קטנה להיות הפתיל שיצית עימות מעצמתי גרעיני – הם שהובילו לסיומה של מלחמת יום הכיפורים. המאמצים האמריקניים "לשכנע" את ישראל  להקל את המצור על הארמיה השלישית הופיעו רק בשלב הבא, והפכו לליבת המגעים בין ישראל וארה"ב בימים הבאים לאחר שהכוננות הגרעינית האמריקנית בת 20 השעות הסתיימה.

סוף הסיפור ומספר לקחים לעתיד. המהלך יוצא הדופן של "כוננות גרעינית" נתפס ע"י ארה"ב כמענה הרתעתי הולם לנוכח הכנות סובייטיות לשיגור כוחות למזה"ת כפי שאותרו באותו הלילה במקורות מודיעין אמריקניים. לדעת קיסינג'ר , המסר ההרתעתי האמריקני נקלט היטב ומוסקבה נסוגה. אך כלל לא ודאי שהסובייטים התכוונו לשגר כוחות התערבות למזה"ת. בדיקת הראיות המודיעיניות שהציגו האמריקנים מציבה סימני שאלה על ההסבר הרשמי: הכוננות בדיביזיות המוטסות הסובייטיות לא היתה חדשה, והיא אותרה כבר ב-12 באוקטובר. השייטת הסובייטית בים התיכון הגבירה כוחה (ל-96 יחידות) אחרי ובתגובה להכרזת הכוננות האמריקנית, והיתה בדרך כלל במערך מרוסן ולא תוקפני. לדיווחים על ספינה סובייטית שנכנסה לנמל אלכסנדריה עם ראשי חץ גרעיניים אין שום רמז בזכרונות קיסינג'ר ומפקד הצי האמריקני אדמירל זומואלט. נראה כי מדובר בספינת רפאים שלא היתה ולא נבראה.

אז מה היה לנו כאן. נראה כי קיסינג'ר וראשי הצבא האמריקני האמינו כי באותו הלילה עמדו הסובייטים לבצע מהלך התערבות צבאית במזה"ת. התמוטטותו של הנשיא ניקסון (שהיה מחוץ ל"לופ" ועודכן על הכוננות הגרעינית רק בבוקר שלמחרת) הגבירה אצל קיסינג'ר את החרדה שהסובייטים ינצלו את המצב לרעה. לפיכך מדובר כאן בכשל מודיעיני תפיסתי. כשל שנובע מהערכת-יתר של המידע. בספרות ההפתעה אנחנו מכירים את הכשלים והאסונות הצבאיים שנבעו מקונספציות של הערכת-חסר (פרל הרבור, מבצע ברברוסה, פתיחת מלחמת יום הכיפורים). למעשה, הערכת-חסר והערכת-יתר הם שני צדיו של המטבע המודיעיני, ושניהם יכולים להמיט אסון. אין זה נכון כי באמצעות הערכת-יתר ונקיטת פעולה מופרזת של "ללכת על בטוח" (למשל, גיוס כוחות חריג או מתקפת מנע) ניתן להשיג תעודת ביטוח אוטומטית נגד אסון אסטרטגי. בדוגמה שלנו: הסובייטים היו יכולים להקדים במהלך צבאי בזירה אחרת לנוכח סימנים אמריקניים מדאיגים מבחינתם באותו לילה. למרבה המזל, גילו הסובייטים זהירות.

במאמר שלנו ניסינו להאיר פרשייה גרעינית שהודחקה ואינה מופיעה בספרים על מלחמת יום הכיפורים. הבנה עמוקה של קונספט הערכת-היתר (שהיא כאמור האחות התאומה של הערכת-החסר שהכשילה אותנו ביום הכיפורים) רלוונטית למצבנו כאן ועכשיו. למשל, בהקשר לתרחישי תקיפה ומלחמת מנע עצמאית נגד איראן. הערכת-יתר של איום מרחיקה את הקברניט מהמציאות העובדתית ויהיה זה אך פשטני לחשוב כי בכוחה להעניק תעודת ביטוח מפני כישלון אסטרטגי.

לקח אסטרטגי נוסף מאקורד הסיום של מלחמת יום הכיפורים: כפי שניתחנו ב"שיח אסטרטגי", ממשלת ישראל הפסיקה את הלחימה בחזית הארמיה השלישית בעקבות איום נשיאותי ("נתנתק מישראל") שהועבר ישירות מהחדר הסגלגל והתפרש כהפסקת הסיוע הצבאי האמריקני. כאז כן עתה תלויה ישראל בארה"ב באספקה של מערכות נשק קונבנציונליות  מתקדמות ("שימור היתרון האיכותי"). אמנם ישראל זוכה  ליחס מיוחד מארה"ב, אך יש גבול ל"חופש הפעולה" הישראלי כאשר אינטרס חיוני לביטחון הלאומי של ארה"ב בסוגיה גרעינית מונח על השולחן. ארה"ב עמדה לצדנו בשעת המבחן הקשה של מלחמת יום הכיפורים וישראל למדה כי אינה  לבד. אך בה בעת הבינה כי אינה יכולה לטפל בכל האיומים בכוחות עצמה בלבד. ותובנה נוספת: ישראל אינה בן יחיד שמותר לו הכל בזירה הבינלאומית. מארג היחסים המיוחדים ותיאום עם ארה"ב הוא רכיב חיוני בביטחון הלאומי שלנו. אז וגם היום מול הסוגיה האיראנית.

ההישגים המבצעיים של צה"ל הביאו לסיומה של המלחמה בקווי 25 באוקטובר – והם  שסללו את הדרך לתהליך שראשיתו ב"הסכמי הקילומטר ה-101 " ואחריתו בהסכם השלום המצרי. הסכם שלום שהתעכב בגלל "קונספציה מדינית" והיה בהישג יד לפני שפרצה המלחמה.

PS

ספרים ובעיקר ספרי זכרונות, הם לפעמים מקור לא אכזב למידע אסטרטגי. לא תמיד צריך לחכות לטוב לבם של שומרי הסף הארכיוניים. בגיליון מיוחד "מלחמת 40 השנים" לקראת יום הכיפורים השנה פרסם "ידיעות אחרונות"  את יומני חיים ברלב. לפי היומנים, ב-7 באוקטובר 1973 איבד שר הביטחון דיין את עשתונותיו ו"לנוכח המצב הנואש" הציע לראש הממשלה לשקול  "להשתמש באמצעים בלתי קונבנציונליים נוסח תמות נפשי עם פלישתים". בשעות אחר הצהרים של 7 באוקטובר דיווח מפקד חיל האוויר, בני פלד, (בהקלטות מן "הבור" ששוחררו השבוע לפרסום) כי לדעת דיין "אנו מצויים לפני הרס הבית השלישי".

אבל כאמור הכל כבר נמצא בספרים. למשל, בספר החדש והחשוב להבנת התמונה המודיעינית במלחמות ישראל – "מר מודיעין" על אהרלה יריב. בדיון אצל הרמטכ"ל ב-7 באוקטובר ( היום הקשה והקריטי בלחימה בגולן) כתב  אהרון יריב כי שר הביטחון דיין דיבר "במונחים של חורבן הבית השלישי". לאחר שדיין עזב את החדר דיבר גנדי ("כדרכו רברבן ויהיר ובעל בטחון עצמי רב") והציע  "רעיון מיוחד נגד הסורים". יריב נדהם ומתחלחל מהצעת גנדי, ומביע התנגדות נחרצת. הרמטכ"ל דדו מחליט לדחות את הרעיון של גנדי ומודיע כי את הסורים נבלום עם שריון וחיל האוויר. ועכשיו הפואנטה: "אהרלה שיער בעת ההיא, ולאחר מכן התברר לו שהשערתו היתה נכונה, שדיין העלה רעיון דומה לזה של גנדי בשיחה עם גולדה" (עמוד 630).

או בספרו של נפתלי לביא שהיה דוברו ועוזרו של שר הביטחון דיין. בבוקר שלאחר כישלון ההתקפה הישראלית בתעלה ב-8 באוקטובר נכנס דיין המותש לחדר: "המצב חמור אף יותר משחשבתי. ואם לא תחול תפנית ביומיים הקרובים  שתחזיר לנו את היוזמה נצטרך להפעיל תגובה אחרת וכואבת" השיח דיין כאילו לעצמו, וארבעתנו בחדר "קראנו נכון את דבריו ונדהמנו" ("עם כלביא" עמוד 277).

 

בחזרה אל החכתייה: אחותה החורגת של הלאדינו שוב מתגלגלת על הלשון/עופר אדרת

יוני 13, 2014

עשרות באו השבוע לכנס נדיר של דוברי שפתם הנשכחת של יהודי טיטואן. עם הרבה הומור הם עמדו על ההבדל בינם ללאדינו והבהירו: אנחנו לא מרוקאים

כשד"ר נינה פינטו־אבקסיס היתה ילדה, שאלו אותה איזו שפה מדברים הוריה בבית. "נהגתי לומר ספרדית", אמרה השבוע ל"הארץ". כשהתעקשו וביקשו לברר "איזו ספרדית", היא שאלה את הוריה אם מדובר בעצםבלאדינו. התשובה היתה חד־משמעית: "זו ספרדית של ספרדים". גם כשנשאלה "מאיזו עדה את", אמרה לה אמה להשיב: "תגידי ספרדים". כשבגרה היא התחילה "לחשוד", כדבריה, שמאחורי ה"ספרדית" שדיברו בבית מסתתרת שפה אחרת. מאוחר יותר, בחוג לספרות עברית ופולקלור יהודי והשוואתי באוניברסיטה העברית, גילתה את האמת. "נברתי, התחלתי לחשוף ולגלות רבדים נוספים, והבנתי מה השפה שלי", אמרה.

מימין: אסטרייה חסן, רקל בן אולול דה פינטו ומשה פינטו

מימין: אסטרייה חסן, רקל בן אולול דה פינטו ומשה פינטו. צילום: אוסף משפחת פינטו

השבוע, באירוע שנערך בנווה צדק בתל אביב לרגל צאת ספרה "הטווס, המגוהץ וחצי האישה" (הוצאת מכון בן־צבי) היא כבר הצליחה להשיב בלי היסוס על השאלה "איזו שפה דיברו בבית". המחקר שערכה, שעוסק בכינויים (כמו אלה שבכותרת הספר), בהומור ובפולקלור, הבהיר לה באופן חד-משמעי: בביתה דיברו חכתייה. זו שפה נכחדת, מדוברת ולא ספרותית, שהיתה שגורה בפיהם של יהודי צפון מרוקו. "חכתייה היא אחותה הקרובה־רחוקה של הלאדינו. שפה ותרבות שהולכות ונעלמות", הסביר משה שאול, סגן יו"ר הרשות הלאומית לתרבות הלאדינו. להאזנה ל"אחד מי יודע" בחכתייה – לחצו כאן פרופ' יעקב בן טולילה, מומחה ללשון עברית, היה אחד המדריכים של פינטו־אבקסיס בדוקטורט שלה. את החכתייה הוא מקביל לארוחה שמוגשת לשולחן. פעם היא היתה "המנה העיקרית", כדבריו. היום, אחרי שכבר נבלעה בספרדית, היא מזכירה יותר מלח ופלפל. "אנשים מדברים ספרדית ומתבלים אותה בביטויים, במלים ובצירופים בחכתייה שנותנים לשפה טעם מיוחד", אמר. "עיקרו של הטעם הזה הוא חיוך והומור", הוסיף. "ואכן, כששפה הולכת ונעלמת, השלב האחרון שלה הוא ההומוריסטי. זה מה שנותר היום מהחכתייה".

טיטה אסטרייה פינטו

טיטה אסטרייה פינטו. צילום: אוסף משפחת פינטו

בהתייחסו למותה של השפה, אך גם להומור שטבוע בה, הוא קבע כי החכתייה היא "שפה שמתה מצחוק". בכך בדיוק מתמקד הספר החדש של פינטו־אבקסיס. בן טולילה נולד בטיטואן, עיר הבירה של "מרוקו הספרדית", לרגלי הר דרזה, שממנה הגיעו גם רחל ויצחק פינטו, הוריה של פינטו־אבקסיס. "ירושלים הקטנה" ו"היונה הלבנה" היו כינוייה של העיר. ירושלים – עקב בתי הכנסת הרבים שהיו פזורים בה. הלבנה – בשל בתיה הצבועים לבן. הקהילה היהודית של טיטואן צמחה אחרי גירוש ספרד ב–1492. ב–1860 היא נכבשה לשנתיים בידי ספרד, במלחמת ספרד־מרוקו. דו"ח שחובר בתקופה זו העלה תמונה קודרת של רדיפות, השפלות, ניוון כלכלי ובורות שהיו מנת חלקה של הקהילה. אסטרייה בן טולילה היתה מורה בבית ספר אליאנס שנפתח בטיטואן. בין היתר לימדה גם את אביה של פינטו־אבקסיס. באירוע השבוע היו כמה מתלמידיה. "מהבית ספר הזה יצאו הרבה מהנדסים, אדריכלים ואנשי מחקר, שבאו לישראל", אמרה. כמה מהם מוכרים בתחומם. דוגמה אחת היא יצחק צרויה, ראש המחלקה לפיזיקה של החלקיקים במכון ויצמן. יום אחד, כך סיפרה בן טולילה, ביקרה בעיר משלחת של אנשים חשובים מאליאנס. "הם שומעים אנשים מדקלמים בצרפתית, בספרדית, את כל המשוררים החשובים. הם לא האמינו שבפינה כזאת קיימת תרבות כזאת". בן טולילה מתגאה עד היום כי במבחן ארצי שנערך פעם במרוקו, "הכיתה שלי קיבלה את הציונים הגבוהים ביותר".

ד"ר נינה פינטו־אבקסיס, השבוע

ד"ר נינה פינטו־אבקסיס, השבוע. צילום: עופר וקנין

ב–1912 הפכה מרוקו למדינת חסות צרפתית. חלק מצפון המדינה, שכונה "מרוקו הספרדית", נשלט על ידי ספרד. טיטואן היתה לבירתו. כך נבלעה שפתם של יהודיה – החכתייה – בספרדית. "היום היא מורכבת מספרדית 'מקולקלת' – מנקודת מבט של השפה הספרדית – ומיסודות מן הערבית המוגרבית ומהעברית", אמרה פינטו־אבקסיס. "קשה לאתר היום דוברים אותנטיים של השפה, שמנוטרלים מן ההשפעות של השפה הספרדית שנשמעת בסביבתם". ב–1956 קיבלה מרוקו עצמאות והחל גל ההגירה של הקהילה, שבמסגרתו עלו לארץ גם הוריה של פינטו־אבקסיס. יהודי טיטואן מנו אז כ–6,000 איש. היום לא חיים בה יהודים. "עד כיתה א' דיברתי רק ספרדית, ולמעשה – חכתייה. זו היתה שפת האם שלי ונותרה שפה יחידה עד שסיימתי את הגן", סיפרה פינטו־אבקסיס. את החכתייה דוברים היום כמה אלפי אנשים, שפזורים ברחבי העולם – בוונצואלה, ארה"ב וקנדה, צרפת, ספרד וישראל. עם זאת, קשה להגדיר מי בדיוק "דובר" את השפה ומי רק "מכיר" כמה מלים או ביטויים. פינטו־אבקסיס נישאה ליליד העיר, דובר חכתייה מלידה. גם ילדיהם מכירים את השפה. "הם משתמשים בלא מעט מלים מחכתייה בשיח היומיומי שלנו, בתוך המשפחה", היא אומרת. "כך היא תמשיך לחיות עוד דור אחד לפחות. לא כשפה שלמה, אבל לפחות כמלח ופלפל". לצד קשיי הקליטה הרגילים בישראל, נתקלו בני הקהילה בקושי חברתי־תרבותי ייחודי: החברה והממסד בישראל לא הבינו את השוני ולא הבחינו בזהות הייחודית שלהם, וכפו עליהם זהות קולקטיבית כ"יהודי מרוקו". כפי שמתואר בספר, כאן הם חדלו להיות בני זהות נבדלת, חלק מ"משפחת מלוכה", כפי שראו עצמם, אלא הפכו למהגרים זרים, "מרוקאים", שאליהם התייחסה החברה בזלזול. בני טיטואן לא ראו עצמם מזרחים אך גם לא הזדהו עם התרבות האשכנזית בארץ. "אלה ואלה לא עמדו בקריטריונים התרבותיים שלהם", אומרת פינטו־אבקסיס. בספרה החדש היא מביאה דוגמאות להבדלים בין בני טיטואן ליהודים מחלקים אחרים של מרוקו. על כך כתב המשורר בן העיר, מואיז (משה) בן הראש, בשיר "דיוקן עצמי של משורר בראי המשפחה": האשכנזים רוצים אקשן/ רוצים ספרדים מאולפים שיהיו להם לגעגועים/ לקוסקוס, לטפינה או למעברה/ אבל לא ספרדים שיכתבו שירים פילוסופיים/ לא, לזה לא נסכים, זה השטח שלנו". פינטו־אבקסיס מסבירה כי בני טיטואן נאלצו לחיות ב"סכיזופרניה זהותית" גם בהיבט הפיזי. "מן מהצד האחד זוהו כיהודי מרוקו. מצד שני – מראם החיצוני של רבים מהם שייך אותם לבני עדות אחרות". לדבריה, השיח העדתי בארץ חילק בין "אשכנזים" ל"מזרחים", ולא אפשר "מתן שוליים רחבים ופנים רבות להגדרה זו". בראיון ל"הארץ", שפורסם ב–2000, הסביר בן הראש: "בגלל שאני נראה פולני למהדרין, הם התירו את לשונם כשדיברו בנוכחותי על מרוקאים. זה דבר שקרה לרבים מיהודי טיטואן מאחר שהם נראים כאשכנזים, העיניים שלהם בהירות וגם העור בהיר". האירוע שבו הושק ספרה של פינטו־אבקסיס היה הזדמנות נדירה ויוצאת דופן לעשרות מבני הקהילה להיפגש. בדרך כלל, בני הקהילה מדירים רגליהם ממפגשים של דוברי לאדינו או מאירועים של יוצאי מרוקו. ברקע לכך, כפי שהסבירה פינטו־אבקסיס, "סגירות ובידול חברתי, תחושה של אליטיזם והימנעות מערבוב עם מי שהם 'לא משלנו'" וכן "היעדר רצון להשתייך לתבניות מובנות ויצוקות של זהות שהם לא מזדהים עמה". למפגש הגיעו עשרות אנשים. חלקם לא ראו זה את זה עשרות שנים. חלקם לא שמעו מלים בחכתייה שנים רבות. "הם צמאים לתרבות הזו ולזהות הייחודית והספציפית שלהם", אמרה פינטו־אבקסיס. המחקר שלה ביקש להתחקות אחר השרידים של החכתייה, שדובריה דחקו אותה לטובת הספרדית. "זו תוצאה בלתי נמנעת – כששפה אתנית כזו נפגשת עם שפת תרבות חשובה, היא אינה יכולה לה", הסביר פרופ' בן טולילה. חלקם התביישו לדבר בה או אפילו להודות שהם יודעים מלים או מכירים ביטויים בשפה הזו. בקשיים האלה נתקלה פינטו־אבקסיס גם בבית. "סיפרתי להורי כי אצטרך לעסוק בחכתייה, ותגובתם הראשונה היתה – 'איך נוכל לעזור לך? אנחנו לא יודעים דבר בחכתייה'", סיפרה. הסיבה להסתייגות שלהם משפת אבותיהם קשורה בכיבוש הספרדי של העיר. "הם חונכו להזדהות עם התרבות הספרדית ולמחוק כל סממן שמבדל אותם מהנוצרים. זה נבע מאקט הישרדותי שעיקרו רצון להזדהות עם הכובש", הסבירה. לצד זאת, היא מזכירה כי לאחר הכיבוש הספרדי היתה החכתייה השפה של השכבה הסוציו־אקונומית הנמוכה ביותר. "במשך שנים היהודים עבדו על מחיקת החכתייה. היא הפכה לרדומה, וצצה מעת לעת בתת־מודע ובפליטות פה, בלי שהם הודו בפה מלא שזו השפה שלהם", אמרה. ואולם, אט־אט התעוררה השפה הרדומה וגם הוריה נפתחו והסכימו לספר עליה. "זה הפך לפעולה של שחרור והתפרקות מנושא שהיה טאבו, אסור ומסוגר", אמרה פינטו־אבקסיס. כך, בראיונות שקיימה עם בני הקהילה, היא הבחינה כי הם צוחקים למשמע מלים בשפה שעד לפני רגע הכחישו כל קשר אליה. לאירוע הגיעה גם אליסיה סיסו רז, מנהלת אתר האינטרנט "קולות חכתיים" , שמוקדש לשפה ומהווה מקום מפגש למתעניינים בה מכל העולם. החלק שעוסק במקור השם מנסה לפתור תעלומה שבה מתנצחים החוקרים. לפי אחת הסברות, יסודה של המלה "חכתייה" הוא במלה הערבית "חכה", שפירושה "לספר". מנגד, יש שסבורים שהשפה נקראת "חקתייה" – מלה המרמזת לשם "יצחק" – שהיה כינוי נפוץ ל"יהודי" באוכלוסייה המקומית בטיטואן.

אליסיה סיסו-רז בכנס, השבוע

אליסיה סיסו-רז בכנס, השבוע. צילום: עופר וקנין

היום מרצה פינטו־אבקסיס באוניברסיטה הפתוחה וכן במרכז סלטי לחקר הלאדינו באוניברסיטת בר־אילן. איך משתלבת החכתייה במרכז שמוקדש לחקר לאדינו? "חיפשנו את הגורמים שמאחדים בין התפוצות האלה", הסביר ראש המרכז, פרופ' שמואל רפאל. "אם היינו מחפשים את הגורמים המפצלים, כל המטען התרבותי הזה של 'מרוקו הספרדית' היה נופל בין הכיסאות, ולא היתה שום מסגרת שהיתה יכולה לתת לו טיפול מחקרי הולם".

מה עומד מאחורי ההתנגדות החרדית לציונות מאת ישי רוזן-צבי/בן דור לשם

יוני 8, 2014
מה עומד מאחורי ההתנגדות החרדית לציונות
מאת ישי רוזן-צבי

פורסם ב – 05/06/2014 10:41

הספר "ההתנגדות היהודית לציונות" היה יכול לעורר דיון בשאלה כיצד הפכה הציונות לדת חדשה, אבל במקום זאת מוצגת בו רק האופוזיציה החרדית

ההתנגדות היהודית לציונות
יעקב ראבקין. הוצאת פרדס, 
תירגם מאנגלית: פנחס זידמן, 
307 עמ', 96 שקלים

בליל יום העצמאות האחרון נסעתי במכוניתי וביקשתי לחמוק מן המערכונים המסורתיים שבתחנות הרדיו (בייחוד משום שבאתי מן הטקס האלטרנטיבי בירושלים, שבו ניתן פתחון פה לכל אלה שגם השנה אין להם עצמאות). חיפשתי משהו אחר; דין וחשבון על תוכן היום הזה או על המקום שאנו עומדים בו לאחר 66 שנות מדינה. רק שתי תחנות רדיו בממיר שלי הציעו אופציה כזאת: רדיו "קול חי" ורדיו "קול ברמה" החרדיות. אלא שהדיון בהם היה סטריאוטיפי ושטחי אפילו יחסית לרדיו, ונותר בשאלה אם ראוי או לא ראוי לומר הלל בבית הכנסת.

תחושה דומה היתה לי למקרא ספרו של יעקב ראבקין: זה דיון חשוב, שאינו נשמע במקומותינו, אך הוא מבוצע באופן פשטני וקריקטורי למדי. מזמן לא הצטערתי על ספר שאינו כתוב טוב כמו בפעם הזאת. נתחיל מכך שאין זה ספר על ההתנגדות היהודית לציונות, אלא על ההתנגדות החרדית. למרות אזכורים פה ושם של הוגים רפורמיים, של "הקהילות הספרדיות", "ההיסטוריונים החדשים" ואפילו סתם שמאלנים (מאברהם בורג ועד טוני ג'אדט), ראבקין מעוניין במובהק בהתנגדות מסוג מסוים אחד. לא בהתנגדותם של יהודים, ואף לא בהתנגדות בשם היהדות, אלא רק זו ש"בשם התורה". אין בו כמעט מקום לאלטרנטיבה של ההשכלה, של הבונד, של דיאספוריסטים למיניהם; אין בו הבחנה בין מי ששולל לאומיות בכלל, לאומיות יהודית, או את האופי הספציפי שקיבלה במימושה הציוני והישראלי. גם ביחס לכתיבה החרדית אין הבחנה בין הגות, דרשות ופובליציסטיקה.

הקריאה בספר משרה תחושה משונה. למרות יומרתו ההיסטורית ("תולדות ה…") והאנליטית, אין בו ניתוח ביקורתי היסטורי, סוציולוגי או משטרי. אף הכתיבה התיאורית בו אינה חורגת מרמה עיתונאית. די להשוות את תיאור הביקורת החרדית על חילון השפה בפרק "זהות חדשה" לאנליזות מעמיקות של תופעה זו (ראו למשל עודד שכטר, "לשונם הטמא שקראוהו עברית", "מטעם" 2) כדי להבין את מגבלות כוח הניתוח בספר שלפנינו. צלחתי לא מעט עמודים מתסכלים, עד שהבנתי לבסוף שהספר הוא מניפסט ("הגיע הזמן לנטוש את אשליית הגדוּלה ותחושת ה'כל יכול' ולגלות מחדש את חוט הזהב שהתווה דרך לדורות רבים של יהודים").

 

המחבר מבקש לשנות את הדימוי הריאקציונרי של האנטי ציונות החרדית ("שומרי החומות") ולשוות לה רלוונטיות; לשכנע את הקוראים שיש בה ממש, שעלינו להקשיב לה. הוא עושה זאת בכמה דרכים: בטענה שההתנגדות מבוססת היטב במסורת היהודית, שהיא דומה למדי להתנגדות חילונית, שבסיסה למעשה הומניסטי, ושהיא רבת פנים, יציבה ואף "מסרבת להיעלם".

"על רקע עשרות אלפי הקורבנות של הסכסוך הישראלי־ערבי" כותב המחבר, "נימוקיהם של מתנגדי הציונות הדתיים, שעדיין נותרו במיעוט, נשמעים בישראל באופן יותר משכנע". "נשמעים" במובן של: ראוי להם שיישמעו. על כן מדגיש המחבר בייחוד את הטיעונים של שלומי אמוני ישראל שעשויים להתקבל גם על ידי מי שאינם כאלה, כגון המיליטריזם הציוני, המשיחיות, עידוד האנטישמיות וליבוי השנאה הערבית, דיכוי כל ביקורת כלפי ישראל, פגיעה ביהודי העולם והנאמנות הכפולה שהציונות כופה עליהם.

הספר כתוב באופן אימפרסיוניסטי למדי, ומשלב בין סיפור דברים, עובדות טריוויה ומניפסטים. רוב הדברים (השימוש הציני בשואה, ההיסטוריוגרפיה הסלקטיבית של מערכת החינוך, ההאשמה האוטומטית של מבקרי ישראל באנטישמיות, מיליטריזם חסר רסן) ידועים למדי לקורא העברי, גם אם רחוקים מלהיות מופנמים. לפעמים הם בגדר סתם אמיתות פשוטות ("מתנגדי הציונות מלינים על כך שמנהיגי ישראל משתמשים בתורה וברעיון הארץ המובטחת עבור מטרותיהם"). התרגום מסורבל. ההפניות לא מדויקות (הפניה לתלמוד הבבלי מופיעה פעם כך "סנהדרין 44" ופעם כך "Babylonian, 111a2"; אלה אולי זוטי דברים, אך בספר שמבקש להעלות על נס את עולם התורה זו בושה של ממש).

הטקסט נסמך על מחקר סלקטיבי (האומנם נכון להפנות את קוראי העברית, או האנגלית, בהתייחס לרב קוק, אך ורק לספר ברוסית?) ולא מאוד מעודכן (ישעיהו ליבוביץ חביב על המחבר לא רק כהוגה אלא גם כמסכם מהימן של היהדות ההיסטורית). הוא אינו עוסק בשום הוגה באופן שיטתי, אלא מדלג מאחד למשנהו. הכללות כגון "התכחשות לקשר עם אלוהים מבטלת את התכונה האופיינית היחידה של היהדות" מופיעות לרוב. בקצרה, מניפסט. היש מה לעשות בספר כזה?

שמשון המסכן

יש. ההתנגדות החרדית זרה ומוזרה בעיני רוב הישראלים. היא מוכרת אך רק כקוריוז: בגרסתה התיאטרלית (שריפת דגלים, מפגש עם מנהיגים איראנים) ובגרסה הרכה יותר (אי־עמידה בצפירה). הספר מבקש להציג את המשנה שמאחורי ההתנגדות לציונות. הפעם האחרונה שהדבר נעשה באופן נגיש לציבור היתה לפני 20 שנה בספרו של אביעזר רביצקי, "הקץ המגולה ומדינת היהודים". יש הבדלים רבים בין הספרים – בין השאר משום שראבקין מתיימר, שלא כרביצקי, להתמודד עם כל היבטי ההתנגדות לציונות, לא רק אלה הנוגעים לארץ ולמשיחיות; ומאידך גיסא הוא מתעלם לחלוטין מקונטקסטואליזציה היסטורית או סוציולוגית של ההגות החרדית; אך ההבדל הבולט מכל הוא היחס המחייב, ההרואי כמעט, אל הכותבים החרדיים בספר הנוכחי.

צילום: מיכל פתאל מיכל פתאל

מטרתו המוצהרת, להראות ש"יש לא מעט מן המשותף בין מתנגדי הציונות הדתיים לבין מתנגדיה החילונים", צולחת אך במעט. אופיה הייחודי של ההתנגדות החרדית אינו מאפשר למכנה המשותף להתרומם מעבר לרמה הביקורתית עצמה אל הצידוקים המוסריים והפילוסופיים או אל פרוגרמה כלשהי של תורת המשטר.

מה אם כן יש לישראלים ללמוד מהאופוזיציה החרדית? ודאי שלא על אלטרנטיבות משטריות ועל האפשרות לקיים זהות קולקטיבית שאינה מדרדרת לאתנוקרטיה; הן משום שאין בהגות זו כמעט מחשבה פוליטית, מדינתית, והן משום שבלא הפנמה של מסורות ליברליות, המחשבה החרדית נותרת בבסיסה אתנוצנטרית, לעתים אף גזענית. עיסוקה הוא במה שראוי ליהודים, כדי לשמרם כעם נבחר, לא בביקורת הלאומיות בכלל ולא באפשרות ליצירת מדינה הוגנת.

ובכל זאת יש שימוש בביקורת זו, ובספר שלפנינו בפרט, כמראָה של פולחן המדינה הישראלי; של האופן שבו הציונות נהפכה לדת חדשה. כאשר א"ב יהושע קובע שיהודי התפוצות אינם יהודים שלמים הוא אינו שונה למעשה מהרב שך, שטען שהחילונים ("אוכלי שפנים") אינם יהודים; יהושע רק המיר את דת ההלכה בדת הציונות. העובדה שהתנועות הלא־אורתודוקסיות פורחות ביהדות ארצות הברית אך מתקשות להכות שורש בישראל נובעת מכך שאת הזהות הבסיסית שמספקים שם המסורת, הקהילה, בית הכנסת, מספקים כאן הדגל, השפה והצבא. את האופן שבו הציונות נהפכה לדת חדשה, דת שכוהניה הם אנשי צבא ושאתרי העלייה הרגל שלה הם מצדה ואושוויץ, מדגים הספר באופן נמרץ וציורי למדי.

אלא שהביקורת המוצדקת מובסת כל הזמן על ידי הגישה הקריקטורית להיסטוריה. הספר חוטא שוב ושוב במבט רומנטי על החברה החרדית ועל העולם היהודי הפרה־מודרני ("המסורת היהודית") בכלל. הנה כך למשל: "לאחר חורבן הבית השני עברו חיי היהודים שינוי מהותי, אשר גרר איתו את הרעיון של הימנעות עקרונית משימוש בכוח (…) ערכי השלום והאחווה מהווים ערכים בסיסיים בהשקפה היהודית המסורתית (…) התיעוב המסורתי כלפי המלחמה אינו משתמע לשני פנים".

האמת היא שהיהדות ההיסטורית לא התנגדה תמיד לכוח, ולצד הרתיעה מן המודל של החייל הרומי אפשר למצוא גם הערצה מופגנת (כמו מאות משלי המלך בספרות חז"ל, המשווים את האל לקיסר רב עוצמה ובעל כוח צבאי), הפנמה, ואף ציפייה למרחץ דמים עתידי בגויים (ראו את תיאורי הגאולה הנוקמת בימי הביניים אצל ישראל יובל, "שני גויים בבטנך").

ההבדל המכריע בין כל אלה לבין הלאומיות המודרנית הוא בכך שאלה היו פנטזיות של החלש. הטרגדיה האמיתית היא שהחלש זוכה לצבא החזק ביותר במזרח התיכון (ומן החזקים בעולם כולו), אך נותר בעל תודעה גלותית של קורבן ("שמשון דער נעבעכדיקער", שמשון המסכן, אמר כבר אשכול, אחרון המדינאים המפוכחים שלנו). התודעה הזאת מתוחזקת כל העת בעזרת מערכת חינוך משומנת המעבירה אותנו, שנה אחר שנה, חג אחר חג, בין אנטיוכוס, המן, פרעה, היטלר ואחמדיניג'אד.

לתת לדמיון להשתולל

את ביקורת הציונות צריך להתחיל מדיון משטרי. ציונות, כמו כל לאומיות, היא שם משפחה המאגד תופעות שונות: נרטיב היסטורי, מודל משטרי ותכנים פרטיקולריים. אפשר להיות ציוני בלי לתמוך בחוק הלאום ואפילו בלי לקבל את סיפורי מלחמות האין ברירה על קרבם וכרעיהם. בחברה בטוחה בעצמה יותר אפשר היה לפתח מהלך זה ולטעון שגם התנגדות לציונות היא שם משפחה: מוקדה יכול להיות הנרטיב ההיסטורי (קולוניאליזם? טיהור אתני?), היא עשויה לשלול את מדינת הלאום באופן כללי, או רק את התאמתה וסכנותיה הספציפיות ליהדות. והיא יכולה, כמו במקרה של החתום מטה, להתמקד בצורת המשטר הספציפית שעוצבה במדינת ישראל ("מדינה יהודית") וברצון לשנותה למשטר אזרחי ושוויוני יותר.

אילו היינו רוצים לתת לדמיון להשתולל עוד יותר בניסוי מחשבה זה, היינו יכולים לחשוב על ציונויות, ברבים, שזקוקות לאנטי ציונויות, ברבים גם כן, כדי לשמור על ויכוח, על ביקורת, על ריסון. בדיוק כשם שאנשים דתיים רבים אינם רוצים לחיות בשכונה של דתיים בלבד, או לצרוך תכנים דתיים בלבד.

אלא שהאנלוגיה הזאת לא עובדת במדינת ישראל של היום. כשהייתי בישיבה התיכונית לא למדנו ספרות "חילונית"; במקום זה למדנו עוד יחידה ב"מחשבת ישראל". הילדים שלי לומדים, בחינוך דתי, ספרות, תיאטרון וקולנוע. אבל ביחס לציונות התהליך הפוך בדיוק. אני זוכר דיונים סוערים על אופי המדינה היהודית, ואלה עברו מן העולם. ובהקשר פוליטי, יש לזכור, דיונים אלה אסורים כבר בחוק. מאז שנת 1985, מפלגה המערערת על האופי היהודי של המדינה פסולה מלהתמודד לפרלמנט. ומאז חוק הנכבה וחוק החרם, גם סתם ביקורות הולכות ועוברות תהליך קרימינליזציה. ככל שהמצב הפוליטי נעשה קשה יותר, כך ההתכנסות באמונות היסוד מקשיחה יותר. אם יש לספרו של ראבקין חשיבות, הרי זה כתרגיל מחשבתי בכפירה. והיום אין כפירה גדולה מזאת.

A Threat From Within: A Century of Jewish Opposition to Zionism/ Yakov M. Rabkin

פשוט לא יאמן כל פעם מחדש באיזו עזות מצח אשכנזים עאלק אינטלקטואלים מחליטים בשבילנו שהסיפור נגמר רק כי הואילו "להתערבב" ובו זמנית מאשררים את עליונותם. איזו בורות, אדנות וטח"א. האם הוא עד כדי כך עיוור לאוריינטליזם בדבריו. מבקר קולנוע שלוקה בעיוורון. רק בישראל.