Archive for the ‘מלחמת אוקטובר’ Category

40 שנה למלחמת אוקטובר: פרשייה גרעינית נשכחת, ולא על פי ממקורות זרים שמואל מאיר | 19.09.2013 | 19:45

ספטמבר 7, 2014

שיח אסטרטגי – הבלוג של שמואל מאיר
40 שנה למלחמת אוקטובר: פרשייה גרעינית נשכחת, ולא על פי ממקורות זרים
שמואל מאיר | 19.09.2013 | 19:45

מלחמת יום הכיפורים, קונספציה וכשל מודיעיני הפכו למלים כמעט נרדפות. כולם זוכרים כיצד החלה המלחמה בהפתעה מוחלטת בשבת 6 באוקטובר. במהלך השנים התרכז הדיון בכשל המודיעיני. בשנה האחרונה, ולא מעט בזכות ספרו המתועד היטב של יגאל קיפניס "1973 ", התעורר שיח ציבורי חדש וניסיון לבירור לעומק של ה"קונספציה" המדינית של ממשלת גולדה-דיין-גלילי שבבסיסה "מוטב שטחים על פני הסכם שלום". קונספציה בת 40 ששמרה על רעננות יוצאת דופן אצל חלק ממקבלי ההחלטות באשר לשלום ישראלי-פלסטיני על בסיס קווי 67.

ובחזרה למלחמת יום הכיפורים. מול ההפתעה של 6 באוקטובר – נותרה עמומה השאלה מתי וכיצד הסתיימה הלחימה (בדגש על החזית המצרית כי סאדאת היה היוזם ומתכנן –העל ). נסו לברר בסביבתכם הקרובה ותגלו עד כמה רחבה קשת התשובות שתקבלו. עפ"י הנרטיב המקובל, הסתיימה המלחמה בהחלטת מועצת הביטחון השנייה להפסקת אש "מיידית" (339) ב-24 באוקטובר בשעות הערב. ואכן, ביומן האישי "עדות מן הבור" של חבר פורום מטכ"ל, עוזי עילם, נכתב בבוקר 25 באוקטובר: "מאתמול בשעה 17:00 באמת יש הפסקת אש". והסימן המוחשי לכך: עולים מ"הבור" לעבודה רגילה במשרדים.

אבל הנרטיב המקובל מתעלם באופן עקבי מהעובדה כי המלחמה לא נגמרה באותו מועד וה"בור" הופעל מחדש בבוקר 25 באוקטובר. חוליה חסרה בסיפור המלחמה שלנו מפריעה להבנה של התמונה המלאה, ואין מדובר בזוטות: המלחמה הסתימה ב-25 באוקטובר בכישלון מבצעי צורב, באיום אמריקני ובאקורד סיום גרעיני.

הכישלון שמנסים להשכיח ולהדחיק היה ניסיון הנפל לכבוש את העיר סואץ על מנת להשלים את כיתור הארמיה השלישית. אחרוני הלוחמים חולצו מסואץ בבוקר 25 באוקטובר אחרי קרב קשה, 80 הרוגים ונעדרים רבים ("לקסיקון מלחמת יום הכיפורים " מאת זאב שיף ואיתן הבר). אבל היה זה "באנג גרעיני" (אמנם אמריקני) שהביא לסיום הקרבות. מוטיב גרעיני שהוא הנוכח-הנפקד בנרטיב שלנו, והוא שהביא בצירוף איום אמריקני ששוגר לישראל לסיום המלחמה.

להבהרת התמונה נזדקק לתאר את האירועים לפי סדר הזמנים של התרחשותם. ב-22 אוקטובר בשעה 18:52 אמורה היתה להיכנס לתוקף הפסקת אש (החלטת מועצת הביטחון 338 ) מפתיעה ש"בישל" קיסינג'ר במוסקבה. הרמטכ"ל אינו מסתיר אכזבתו: "כמה חבל. חסרים לי עוד כמה ימים. יומיים. שלושה. ארבעה" (הגרסה הרשמית של מחלקת היסטוריה "מלחמה ביום הכיפורים" מאת שמעון גולן). אבל קיסינג'ר מרגיע ואומר כי ישראל תוכל לבצע תיקוני קו ושיפורים "כל עוד הוא במטוס חזרה לוושינגטון". צה"ל מתרגם את הערתו האגבית של קיסינג'ר לאופנסיבה רחבת היקף ב-23 באוקטובר לכיתור הארמיה השלישית ומאמץ לכבוש את העיר סואץ. הבית הלבן נאלץ להתמודד עם שדרים סובייטים ב"קו האדום" ופניות מצד סאדאת לעצירת התקדמות צה"ל ואכיפת הפסקת האש. אור ליום 24 באוקטובר מתקבלת החלטת מועצת הביטחון נוספת (339 ) שהגישו ארה"ב וברית המועצות במשותף להפסקת אש "מיידית". גם לאחר החלטת מועצת הביטחון השנייה המשיך צה"ל להתקדם במאמץ לכיבוש העיר סואץ –  וההסתבכות לא אחרה לבוא.

בגבור הפניות הסובייטיות והמצריות לבית הלבן ("מבול של שדרים" באחד התיאורים) בדבר הפרות ישראליות של הפסקת האש, העביר גנרל הייג שדר דחוף ומאיים מהנשיא ניקסון לממשלת ישראל (ב-24 אוקטובר בשעה 16:35 שעון ישראל): אם לא תיפסק הלחימה הנשיא שוקל "להתנתק מישראל". הלחץ האמריקני והלשון המאיימת עושים את שלהם ובתוך שעה החליטו ראש הממשלה ושר הביטחון להפסיק את הלחימה. בעיר סואץ נמשך הקרב הקשה לחילוץ הכוחות שהסתבכו.

ובינתיים בבית הלבן. ב-24 אוקטובר שעה 21:35 (אצלנו שלוש וחצי לפנות בוקר ב-25 באוקטובר) מתקבל שדר אישי מברז'נייב. לפי קיסינג'ר, היה זה "האתגר החמור ביותר מצד מנהיג סובייטי לנשיא ארה"ב". האגרת הסובייטית נתפסה כאולטימטום: ברית המועצות תשגר כוחות באופן חד-צדדי לאכיפת הפסקת האש אם ארה"ב לא תצטרף אליה.

קיסינג'ר כינס בדחיפות את המועצה לביטחון לאומי במרתף הבית הלבן. ראש המועצה לביטחון לאומי – הנשיא ניקסון לא נכח והסתגר באגף המגורים במצב נפשי ירוד כתוצאה מהחלטה להעמידו לדין בפרשת ווטרגייט. על בסיס המידע המודיעיני הגיעו קיסינג'ר וראשי הצבא והמודיעין האמריקני למסקנה כי אין מדובר ב"בלוף" סובייטי והוחלט להרתיע את הסובייטים משיגור חד-צדדי של כוחות באמצעות הצבת כוחות צבא ארה"ב במצב כוננות "דרגה-3"  DEFCON-3 בכל הזרועות ובכל הפיקודים החל משעה 23:40 ( עשרים לשש בבוקר 25 אוקטובר אצלנו). ובכלל זה, נושאות מטוסים בצי השישי, פיקוד המפציצים הגרעיני האסטרטגי, הכוחות באירופה, יחידות נחתים והדיביזיות המוטסות. תחנות רדיו מקומיות שידרו קריאות חירום לאזעקת אנשי צבא מבתיהם.

"דרגת כוננות 3" (מתוך חמש דרגות) היתה הרמה הגבוהה ביותר באין מלחמה פעילה. ההחלטה על כוננות גרעינית באוקטובר 1973 היתה הראשונה מאז משבר הטילים הקובני בשנת 1962 (אז הוכרזה דרגה-2 על התקפה צפויה כל רגע). המידע המודיעיני המאיים שעליו התבססה ארה"ב: כוננות בצד הסובייטי לקראת שיגורן של הדיביזיות המוטסות הסובייטיות, בניין הכוח הימי הסובייטי בים התיכון, מידע תקשורתי רגיש על הצבת כוחות סובייטים בכוננות במזרח גרמני. וברקע: דיווח לא ברור של ה-CIA על ספינה סובייטית שהעבירה ראשי חץ גרעיניים לנמל אלכסנדריה.

ובינתיים בישראל. בבוקר 25 באוקטובר (בשעה 9 שעוננו) מעביר קיסינג'ר לגולדה את נוסח תשובתו למנהיג הסובייטי ומעדכן על צעדי הכוננות שנקטו האמריקנים: "הזזת ספינות ונושאות מטוסים, מצב הכן בכל יחידות הטנקים באירופה ובדיביזיות הצנחנים" (בגרסה הרשמית של מחלקת היסטוריה). בדיווחים הישראלים אין התייחסות לכוננות גרעינית. בנוסף מבקש קיסינג'ר לדעת כמה ימים נדרשים לישראל ל"חיסול הארמיה השלישית" במקרה שכוחות סובייטים ינחתו בקהיר. כלומר, הוא מעריך כי מדובר באיום סובייטי ממשי ויתכן כי הצעד הסובייטי "יגרור תוצאות לא מחושבות".

בגרסה הרשמית של מחלקת היסטוריה הסתיימה המלחמה בלשון עמומה: "בשטח שככו הקרבות בשעות אחר הצהרים של 24 באוקטובר, למעט הלחימה בעיר סואץ, שם נלכד כוח צה"ל וסבל אבדות כבדות. בליל 24-25 אוקטובר הצליח הכוח להיחלץ. באותו לילה התעצמה הפעילות המדינית והגיעה לסף עימות בין-מעצמתי". העימות הבין-מעצמתי, שלא נמסר בצורה מפורטת בגרסה הרשמית, נקשר ללחץ אמריקני להסרת המצור על הארמיה השלישית. גם ביומן האישי של עוזי עילם "עדות מן הבור" מסתיימת המלחמה באווירה חידתית משהו: ב-25 אוקטובר בשעה 15:30 עדכן סגן הרמטכ"ל – בהדגישו "לא לפרסום" – כי מתרחשים תהליכים מדיניים בינלאומיים. יתכן שיהיה נסיון של התערבות רוסית מתואמת עם פעילות מצרית ואולי עוד הלילה.

אבל כפי שהראנו בבלוג "שיח אסטרטגי": ה"עימות הגרעיני" היה תוצאה של אירוע מתגלגל בן מספר ימים. הוא נבע באופן ישיר מהפרות ישראליות משמעותיות (גם לדעת ארה"ב) של הפסקת האש ומהשדרים הדחופים של הסובייטים והמצרים לקיסינג'ר שיאכוף את הפסקת האש בימים שקדמו לכוננות האמריקנית. שדר נשיאותי מאיים לישראל (בשעות אחרי הצהרים של 24 באוקטובר) והבנה ישראלית כי אסור למדינה קטנה להיות הפתיל שיצית עימות מעצמתי גרעיני – הם שהובילו לסיומה של מלחמת יום הכיפורים. המאמצים האמריקניים "לשכנע" את ישראל  להקל את המצור על הארמיה השלישית הופיעו רק בשלב הבא, והפכו לליבת המגעים בין ישראל וארה"ב בימים הבאים לאחר שהכוננות הגרעינית האמריקנית בת 20 השעות הסתיימה.

סוף הסיפור ומספר לקחים לעתיד. המהלך יוצא הדופן של "כוננות גרעינית" נתפס ע"י ארה"ב כמענה הרתעתי הולם לנוכח הכנות סובייטיות לשיגור כוחות למזה"ת כפי שאותרו באותו הלילה במקורות מודיעין אמריקניים. לדעת קיסינג'ר , המסר ההרתעתי האמריקני נקלט היטב ומוסקבה נסוגה. אך כלל לא ודאי שהסובייטים התכוונו לשגר כוחות התערבות למזה"ת. בדיקת הראיות המודיעיניות שהציגו האמריקנים מציבה סימני שאלה על ההסבר הרשמי: הכוננות בדיביזיות המוטסות הסובייטיות לא היתה חדשה, והיא אותרה כבר ב-12 באוקטובר. השייטת הסובייטית בים התיכון הגבירה כוחה (ל-96 יחידות) אחרי ובתגובה להכרזת הכוננות האמריקנית, והיתה בדרך כלל במערך מרוסן ולא תוקפני. לדיווחים על ספינה סובייטית שנכנסה לנמל אלכסנדריה עם ראשי חץ גרעיניים אין שום רמז בזכרונות קיסינג'ר ומפקד הצי האמריקני אדמירל זומואלט. נראה כי מדובר בספינת רפאים שלא היתה ולא נבראה.

אז מה היה לנו כאן. נראה כי קיסינג'ר וראשי הצבא האמריקני האמינו כי באותו הלילה עמדו הסובייטים לבצע מהלך התערבות צבאית במזה"ת. התמוטטותו של הנשיא ניקסון (שהיה מחוץ ל"לופ" ועודכן על הכוננות הגרעינית רק בבוקר שלמחרת) הגבירה אצל קיסינג'ר את החרדה שהסובייטים ינצלו את המצב לרעה. לפיכך מדובר כאן בכשל מודיעיני תפיסתי. כשל שנובע מהערכת-יתר של המידע. בספרות ההפתעה אנחנו מכירים את הכשלים והאסונות הצבאיים שנבעו מקונספציות של הערכת-חסר (פרל הרבור, מבצע ברברוסה, פתיחת מלחמת יום הכיפורים). למעשה, הערכת-חסר והערכת-יתר הם שני צדיו של המטבע המודיעיני, ושניהם יכולים להמיט אסון. אין זה נכון כי באמצעות הערכת-יתר ונקיטת פעולה מופרזת של "ללכת על בטוח" (למשל, גיוס כוחות חריג או מתקפת מנע) ניתן להשיג תעודת ביטוח אוטומטית נגד אסון אסטרטגי. בדוגמה שלנו: הסובייטים היו יכולים להקדים במהלך צבאי בזירה אחרת לנוכח סימנים אמריקניים מדאיגים מבחינתם באותו לילה. למרבה המזל, גילו הסובייטים זהירות.

במאמר שלנו ניסינו להאיר פרשייה גרעינית שהודחקה ואינה מופיעה בספרים על מלחמת יום הכיפורים. הבנה עמוקה של קונספט הערכת-היתר (שהיא כאמור האחות התאומה של הערכת-החסר שהכשילה אותנו ביום הכיפורים) רלוונטית למצבנו כאן ועכשיו. למשל, בהקשר לתרחישי תקיפה ומלחמת מנע עצמאית נגד איראן. הערכת-יתר של איום מרחיקה את הקברניט מהמציאות העובדתית ויהיה זה אך פשטני לחשוב כי בכוחה להעניק תעודת ביטוח מפני כישלון אסטרטגי.

לקח אסטרטגי נוסף מאקורד הסיום של מלחמת יום הכיפורים: כפי שניתחנו ב"שיח אסטרטגי", ממשלת ישראל הפסיקה את הלחימה בחזית הארמיה השלישית בעקבות איום נשיאותי ("נתנתק מישראל") שהועבר ישירות מהחדר הסגלגל והתפרש כהפסקת הסיוע הצבאי האמריקני. כאז כן עתה תלויה ישראל בארה"ב באספקה של מערכות נשק קונבנציונליות  מתקדמות ("שימור היתרון האיכותי"). אמנם ישראל זוכה  ליחס מיוחד מארה"ב, אך יש גבול ל"חופש הפעולה" הישראלי כאשר אינטרס חיוני לביטחון הלאומי של ארה"ב בסוגיה גרעינית מונח על השולחן. ארה"ב עמדה לצדנו בשעת המבחן הקשה של מלחמת יום הכיפורים וישראל למדה כי אינה  לבד. אך בה בעת הבינה כי אינה יכולה לטפל בכל האיומים בכוחות עצמה בלבד. ותובנה נוספת: ישראל אינה בן יחיד שמותר לו הכל בזירה הבינלאומית. מארג היחסים המיוחדים ותיאום עם ארה"ב הוא רכיב חיוני בביטחון הלאומי שלנו. אז וגם היום מול הסוגיה האיראנית.

ההישגים המבצעיים של צה"ל הביאו לסיומה של המלחמה בקווי 25 באוקטובר – והם  שסללו את הדרך לתהליך שראשיתו ב"הסכמי הקילומטר ה-101 " ואחריתו בהסכם השלום המצרי. הסכם שלום שהתעכב בגלל "קונספציה מדינית" והיה בהישג יד לפני שפרצה המלחמה.

PS

ספרים ובעיקר ספרי זכרונות, הם לפעמים מקור לא אכזב למידע אסטרטגי. לא תמיד צריך לחכות לטוב לבם של שומרי הסף הארכיוניים. בגיליון מיוחד "מלחמת 40 השנים" לקראת יום הכיפורים השנה פרסם "ידיעות אחרונות"  את יומני חיים ברלב. לפי היומנים, ב-7 באוקטובר 1973 איבד שר הביטחון דיין את עשתונותיו ו"לנוכח המצב הנואש" הציע לראש הממשלה לשקול  "להשתמש באמצעים בלתי קונבנציונליים נוסח תמות נפשי עם פלישתים". בשעות אחר הצהרים של 7 באוקטובר דיווח מפקד חיל האוויר, בני פלד, (בהקלטות מן "הבור" ששוחררו השבוע לפרסום) כי לדעת דיין "אנו מצויים לפני הרס הבית השלישי".

אבל כאמור הכל כבר נמצא בספרים. למשל, בספר החדש והחשוב להבנת התמונה המודיעינית במלחמות ישראל – "מר מודיעין" על אהרלה יריב. בדיון אצל הרמטכ"ל ב-7 באוקטובר ( היום הקשה והקריטי בלחימה בגולן) כתב  אהרון יריב כי שר הביטחון דיין דיבר "במונחים של חורבן הבית השלישי". לאחר שדיין עזב את החדר דיבר גנדי ("כדרכו רברבן ויהיר ובעל בטחון עצמי רב") והציע  "רעיון מיוחד נגד הסורים". יריב נדהם ומתחלחל מהצעת גנדי, ומביע התנגדות נחרצת. הרמטכ"ל דדו מחליט לדחות את הרעיון של גנדי ומודיע כי את הסורים נבלום עם שריון וחיל האוויר. ועכשיו הפואנטה: "אהרלה שיער בעת ההיא, ולאחר מכן התברר לו שהשערתו היתה נכונה, שדיין העלה רעיון דומה לזה של גנדי בשיחה עם גולדה" (עמוד 630).

או בספרו של נפתלי לביא שהיה דוברו ועוזרו של שר הביטחון דיין. בבוקר שלאחר כישלון ההתקפה הישראלית בתעלה ב-8 באוקטובר נכנס דיין המותש לחדר: "המצב חמור אף יותר משחשבתי. ואם לא תחול תפנית ביומיים הקרובים  שתחזיר לנו את היוזמה נצטרך להפעיל תגובה אחרת וכואבת" השיח דיין כאילו לעצמו, וארבעתנו בחדר "קראנו נכון את דבריו ונדהמנו" ("עם כלביא" עמוד 277).

 

מודעות פרסומת

עדותו של aranse על הפקרת החיילים במלחמת אוקטובר

ספטמבר 17, 2013

מאת aranse:

13 בספטמבר 2013 בשעה 18:30

חשוב לכתוב את הדברים האלה אלא שהם לא מדוייקים,אני לחמתי ב73 כטנקיסט בסדיר ורוב חברי לפלוגה היו בהחלט מודעים אז וכיום שאנחנו מקריבים את חיינו למעט מטרה לא ראוייה ולא מוצדקת.

להגיב
  • מאת נטליה:

    יכול להיות, אבל לקול שלכם אין נראות ציבורית, לא בזיכרון הקולקטיבי, לא בתקשורת, ולא בארועים משפחתיים. איפה אתם (בהנחה שאתה לא גדעון לוי)?

    • מאת שאול סלע:

      תגובה לנטליה

      שליש בהבוחרים ב 1973 39 מנדטים תמכו בליכוד שאמר שצריך להמשיך וללכת עם הראש בקיר (אני לא מדבר על 77)

    • מאת aranse:

      נטליה,את כמובן צודקת,חלקית,ולתחושתי הדבר נובע מנתון שהוא מאוד טרגי במהותו,אולי הכי,שאנשים רגישים ואכפתים וחושבים ומתחשבים נוטים להיות פחות צעקנים ופחות כחניים ופחות להבליט את עצמם מהשאר,אנשים כאלה יהיו מופנמים מטבעם וגם נוטים לנסות לקיים יושרה ורגישות בין אישית שלכן משאירה אותם מחוץ למעגלי הפוליטיקה והמדיה.
      אני משער ומקווה שאנשים כאלה בכל זאת תורמים ומשנים את החברה אם כי בדרכים פחות ברורות ופחות צעקניות ויומרניות,דרך עשיה שקטה וצנועה כחלק מהשיגרה שאיכשהו ,לטווחים ארוכים באמת,היא שמשנה דברים הרבה יותר מהכרזות מתלהמות וחסרות כיסוי הבאות מצד זה או אחר.
      לקול שלי ושל חברי יש נראות והוא חלק מהזכרון של מי שרואה ואכפת לו והוא מרגיש,כי אנשים כאלה ערים גם לדברים שלא נצעקים ונלעסים במדיה ועל הבמה הציבורית,אבל בגדול אני מסכים איתך,גם לתחושתי הייתי ונשארתי אדם שקוף,זו גם הסיבה שמעולם לא הרגשתי שישראל היא המדינה שלי,למרות שנולדתי כאן.
      והעובדה שראיתי רבים מחברי מתים בצורה מזוויעה למען יוהרת הפסיכופאטים שנערצים על רוב הציבור כאן לא הוסיפה כלום לתחושת השייכות שלי,כמו גם העובדה שכמעט דבר לא השתנה מאז(אני בטוח שביבי הוא זבל יותר מסריח אפילו מגולדה ודיין ביחד)

    • מאת aranse:

      אגב,קןלי וקולות כמו שלי נשמעים למכביר באירועים משפחתיים ואחרים,מעולם לא הסתרתי את דעתי,אלא שכאמור היא אינה מעניינת אף אחד ואף אחד לא מתרגש ממנה,אנשים כמוני פשוט נחשבים כמוקצים בחברה,שככה גם פותרת את עצמה מחשבון נפש

      את aranse:

      שאול,חימוש לא מספר את כל הסיפור,יצא לי לקחת חלק מאוד פעיל בכל מהלכי המלחמה הזאת כמעט עד לסיומה(נפצעתי יומיים לפני שביתת הנשק) כטנקיסט בסדיר שהיה מוצב קרוב לתעלה.
      הכוחות היו גמורים,רוב האנשים כבר חצו מזמן את סף הטירוף והיו תשושים ברמות ממש מסכנות חיים,צריך לזכור שמלחמת יום הכיפורים הייתה מאוד אינטנסיבית,ברמה כמעט חסרת תקדים,מדובר בשבועות של לחימה בלתי פוסקת בנפח אש מטורף ובהיקפי אירועים מטריפים,אנשים לא מסוגלים לעמוד באינטנסיביות כזאת לאורך זמן,הצבא בסיומה של המלחמה היה גמור,שחוק,מתוח הרבה מעבר ליכולתו.

      • מאת שאול סלע:

        aranse שלום

        אני מניח שלא שרתת בחטיבה 401 שהיתה בבירתמדה וירדה אחרי פרוץ הקרבות נדמה לי לגזרה המרכזית. אני מניח ששרתת בגדוד סדיר שהיה כפוף לחטובה 14 שהיתה חטיבת מילואים.עד כמה שאני יודע מדובר בגדוד 52 שהיה פרוס בג'ידי ובמתלה. אני הייתי בסוללת 155 מ"מ שנתנה סיוע ארטילרי למעוז ליטוף. למזלינו אנשי ליטוף נישבו ונכנעו בשביעי לאוקטוברומשום כך אותנו הסיגו לאחור

        • מאת aranse:

          שלום שאול
          שירתתי בחטיבה 460,שהייתה החטיבה של בית הספר לשיריון,קורס מפקדי טנקים וקורס קציני שריון.
          החטיבה נפרסה ליד התעלה יום לפני המלחמה(זאת אומרת שהיה מי שידע שמלחמה צפויה) .
          נכנסנו לקרבות בנסיון לחלץ את האנשים שנלכדו בחלק הצפוני שלה התעלה(ואיבדנו תוך לילה אחת כמעט את כל הכלים ומספר בלתי נתפש של אנשים) וסיימנו אותה בקרב על סואץ(קרב שכידוע היה לגמרי מיותר והתקיים אחרי הסכם הפסקת האש ואבדו בו המון אנשים בלי שום סיבה)
          אני נפצעתי יום לפני סיום המלחמה איפשהו ליד העיר סואץ.
          עד כמה שאני זוכר אז חטיבה 14 הייתה חטיבת שריון סדירה שהייתה פרוסה על הקוו בפיקודו של אמנון רשף והם ואנחנו נשאו בעיקר המאמץ כי היינו הטנקים היחידים על הקוו עם פרוץ המלחמה

מלחמת אוקטובר – אני האנטי גיבור

אוקטובר 6, 2011

לא הייתי אמור להגיע לסיני ,לא הייתי אמור להשתתף במלחמה,לא הייתי אמור להרוג וכמעט להיהרג. תמיד ידעו שמשהו לא בסדר איתי לפני שהתגייסתי,מספר פעמים הועלתה האפשרות שאפנה לשרותי בריאות הנפש,תמיד סירבתי. בטעות הגעתי לסוללה א של גדוד 402 אי שם לפני פסח של 1973. קבלת הפנים בסוללה היתה השפלה על ידי ספר הגדוד שסיפר אותי כמו פודל משום שחשב שגנבתי לו מנעול,שלחתי קבילה למגד ומאומה לא עזר.

בחג השבועות של אותה שנה היינו בעורף ברפידים ,בשיחה עם מפקד האגד משה פלד הוא אמר לנו שאם תפרוץ מלחמה,לצהל יש את התשובה. מפקד האגד הארטילרי בדרגת אלוף משנה הבטיח לנו שתוך 24 עד 48 שעות מפרוץ המלחמה נהייה בדרך לקיירו (קהיר).

האימון ברפידים נגמר ירדנו לקו במעבר הג'ידי קצת לפני חגי תשרי. ראש השנה חלף ואז התבשרנו שיש כוננות 5 דקות וחייבים לישון עם נעליים. המלחמה פרצה ביום שבת,כחייל חדש ששנא כל רגע בסוללה הסיוט היה תורנויות מטבח. כדי להימנע מתורנויות מטבח הצעתי את עצמי לתפקיד השקמיסט. לאחר שעשיתי חפיפה עם צוברי שקדם לי הסתבר לי שיש גרעון שאני אחראי לו פורמלית. באותו שבוע קצר חטפתי עונשי שמירה על ימין ועל שמאל אבל מה שהטריד אותי היה הגרעון. פיללתי שתפרוץ מלחמה ושפגז יפול על השקם ומשאלתי התגשמה. בארגז של הציוד האישי שהשארתי בשקם בו ישנתי התגלה אחרי המלחמה רסיס שריסק את תכולת הארגז. יום ו ערב יום כיפור תפס אותי סגן מפקד הצוות ישן בשמירה,ב 8 בבוקר ניסו להעיר אותי לתפילה של יום כיפור וב 12 בצהריים קמתי.

ב 1400 פרצה המלחמה,לא אספר על כמעט נהרגתי. התחככתי עם אנשי צוות התותח בגלל שגיליתי חוסר שקט ופחד שלא יכולתי לבלום. חוסר השקט והפחד הפריעו מפני שאני סובל מחוסר יציבות במצבי רוח עקב הפרעה דו קוטבית שאובחנה רק 27 שנה מאוחר יותר,ובגין אותה הפרעה דו קוטבית משולמת לי קצבת נכות ע"י הביטוח הלאומי. העקתי על הצוות משום שאסור היה לי להגיע לשם. מצבת כח האדם של אנשי צוותים היו תמיד בחסר.החסר נגרם משום שחיילים לא רצו לשרת בגדוד וחלק גדול מאלה שעמדו לפני גיוס ידעו איך להיות ג'ובניקים מה שאני לאנ ידעתי. כאשר חייל הגיע לגדוד עוד לפני המלחמה הערימו עליו את כל הקשיים להגיע לבדיקה רפואית בפרט לקב"ן. הפשע שעשה הצבא היה שיבוץ בכח של חיילים לא כשירים שבדיעבד נזקם עלה על תועלתם.

המלחמה הסתיימה לאחריה במשך מספר חודשים שהינו בין פאיד לבין הקילומטר ה 101. חזרנו לסיני והייתי מאושר באופן זמני. גרנו באהלים בסופות חול, רבים בסוללה היו ותיקים שפטורים מתורנויות. פעמיים בשבוע מצאתי את עצמי תורן מטבח ,כמעט כל לילה היתה שמירה. פניתי לרופא הגדוד לורנס בארנס בבקשה שיפנה אותי לקב"ן . תשובתו היתה "אתה תישאר פה עד היום האחרון שלך ושום דבר לא יעזור לך". נשלחה קבילה לנציב קבילות חיילים נגד הרופא שהספיק לחזור לארה"ב. הרופא שהחליפו היה ד"ר שאול כהן שהפרופיל שלו היה 37 וגם הוא הוחזק בכח בחוני קדמי.ד"ר שאול כהן הסכים לשלוח אותי לקבן אבל ד"ר גלמונט הרופא של האגד הארטילרי דאג להערים קשיים על חיילים שרצו להגיע לועדה רפואית או חיילים שכבר הורידו פרופיל.

היתה לכך סיבה

לחייל שנפלט מהגדוד לא נמצא מחליף. חיילים שהגיעו לגדוד העדיפו לשבת חצי שנה או שנה בכלא ולא להגיע ליחידות לוחמות.במקום 32 אנשי צוות שצריכים לאייש 4 כלים הגענו למצב שהיו נוכחים 18  אנשי צוות ל 3 כלים כאשר כלי אחד הושבת. באימון סוללה כאשר התנהלה מלחמת התשה ברמת הגולן לקחו 18 דקות כדי להוציא פגז.

בעקבות הקבילה זימן אותי המג"ד לראיון וכששאלתי אותו מדוע הוא מערים עלי קשיים תשובתו היתה "אני מפחד שאם תפנה לקב"ן תוריד פרופיל ותעזוב את הגדוד. מנציב קבילות הגיע תוכן  הקבילה גם לד"ר דוד גלמונט שהיה שומר הסף של האל"מ מפקד האגד הארטילרי. שאלתי את ד"ר גלמונט מדוע המג"ד מתערב בעבודת הרופא ,ד"ר גלמונט נבוך ואמר לי זה לא עניינך.

 אני מכיר טוב את האגדות על אפשרות לזייף הפרעות פסיכיאטריות ,כולם היו משוכנעים אז שמדובר בהצגות . את המגד אני לא מאשים אלא את הרופא דוד גלמונט שמכר את נשמתו לשטן וידע טוב מאוד שהוא משרת מטרה בזויה.

 מלחמת אוקטובר היא המלחמה האחרונה בה עמדה ישראל בפני צבא סדיר ויצאה בעור שיניה, אני ראיתי את צבאה של מדינת ישראל בעליבותו.