Archive for the ‘היסטוריה והגות’ Category

רפול ויאנוש בנגל כמחוללי אסונות

נובמבר 18, 2016

ב 18 לנובמבר 2016 פירסם אורי מילשטיין במעריב מאמר שכותרתו

"משה דיין היה הגרוע מכולם": הפנים האמיתיות של רפול נחשפות

הכתבה מתחילה בפירגון לרפול שמעורר את האשליה שאורי מילשטיין הוא עיתונאי החצר של רפול, אלא שבמערכה האחרונה יורה אקדח שלא הופיע במערכה הראשונה. על כך שמלחמת לבנון הראשונה היתה אסונית כולם יודעים. מה שמילשטיין מחדש הם הסיפורים על כך שבלי אישור הממשלה יאנוש ורפול ביצעו פעולות פרובוקטיביות בלבנון שגררו אחריהן ירי קטיושות על יישובי הגליל. כלאמר יאנוש ורפול הם שיצרו את העילה ל"מבצע שלום הגליל".

על הפרובוקציות של יאנוש ורפול לפני המלחמה

[..]דחיפה למלחמה

אחרי הניצחון של הליכוד בבחירות 1977, ביקש ממני עזר ויצמן להיפגש איתו במצודת זאב בתל אביב. הוא אמר "מוטה מסיים את תפקידו. על מי אתה ממליץ כרמטכ"ל הבא, על הרצל שפיר או על רפול?". השבתי "אם אתה חושב על תקופת רגיעה ביטחונית וארגון הצבא מחדש – הרצל. אם אתה חושב על מלחמה באש"ף בצפון – רפול".

עוזרו, תת־אלוף בדימוס מוטקה ציפורי, המיועד להיות סגן שר הביטחון, ישב בחדר הסמוך עם דלת פתוחה, האזין והנהן בראשו. קיימנו דיון ארוך על שני המועמדים ופרשתי. ויצמן בחר ברפול.

אורי שמחוני היה ראש מחלקת הדרכה במטכ"ל של רפול. לדבריו, "אם רפול היה מסיים את תפקידו אחרי ארבע שנים, הוא היה נשאר בזיכרון כרמטכ"ל הכי טוב שהיה בצה"ל. מלחמת לבנון, בשנה החמישית, הרסה את הכל. הקצין המקורב ביותר לרפול במטכ"ל היה אלוף פיקוד הצפון אביגדור בן גל. לפי יאנוש, מסיום מבצע ליטני ב–1978 תוכננה מלחמת לבנון הראשונה. הוא ורפול דחפו לכך.

ראש הממשלה מנחם בגין לא היה מוכן לאשר מלחמת יש ברירה. רפול ויאנוש לא השלימו עם עמדת הדרג המדיני ויזמו מבצעים בדרום לבנון, שגררו ירי קטיושות על יישובי הגליל. אחרי שוויצמן התפטר מתפקידו כשר הביטחון, במאי 1980, נטל בגין את התיק לעצמו בלי שהיו ברשותו הכישורים להבין את מערכת הביטחון ולשלוט בה. ציפורי המשיך לכהן כסגן שר הביטחון וכשר הביטחון בפועל, בלי שראשי צה"ל התחשבו בו ועם ראש ממשלה שלא סמך עליו.

בגין הביט בהערכה באנשי צבא במדים. הרמטכ"ל רפול, אלוף פיקוד הצפון יאנוש, מפקד דרום לבנון מאיר דגן ואיש המוסד דוד קמחי ניצלו את חולשותיו והגבירו את המבצעים נגד הלבנונים. ציפורי העיד: "חברים בשב"כ דיווחו לי שבלבנון מתרחשים מדי פעם מבצעים מוזרים שיוזמים המפקדים שבגין העריץ.

באתי לבגין ואמרתי לו 'מנחם, כל מה שממשלת ישראל תחליט מקובל עלי, אבל לא מקובל שהצבא יעשה משהו שלא בידיעת הממשלה. פיקוד צפון עושה דברים כאלה'. זה לא מצא חן בעיני בגין, והוא השיב: ‘טוב, אנחנו נעשה בירור'. הוא הזמין אליו את רפול, יאנוש ואותי. הצגתי באוזניהם מה שנודע לי. רפול לא אמר מילה. יאנוש אמר: ‘'אני לא יודע מה הוא רוצה ממני. מאז שהתנגדתי להקמת מפקדת כוחות השדה, הוא רודף אותי. אנחנו לא עושים דבר'. בגין נכנס לדברי יאנוש: ‘מרדכי, אם אלוף אומר שהם לא עשו, אז אלוף לא ישקר'. בזה נגמר העניין".[..]

על המלחמה האסונית שפרצה ביוני 1982

[..]הסעודה האחרונה

רפול ויאנוש השיגו את מבוקשם: ביוני 1982 יזמה ישראל את מלחמת לבנון הראשונה. התכנון היה רע והביצוע גרוע עוד יותר. צורי שגיא (שינקין) פיקד אז על אוגדה בפיקוד המרכז. לדבריו, "הסיפור התבשל שנה שלמה. היו כינוסים בנושא ואני התנגדתי. רפול ואריק כעסו עלי מאוד. פעם אמרתי שצריך להכניס אותם לבית סוהר, הם יצאו מדעתם".

איך אתה מסביר את זה שאנשי שטח מעולים כאריק ורפול תכננו מלחמה כל כך מטומטמת, שבה אוגדות טנקים תוקפות בשטח הררי, עם כבישים צרים, וחושפות עצמן לפיגועי טרור ולוחמה זעירה?

"הם זלזלו במחבלים ובסורים בלבנון ונהגו לומר שגם תזמורת צה"ל יכולה לבצע את המשימה. לרפול הייתה מגלומניה. הוא רצה לפקד על כוח גדול ולתת הזדמנות להרבה אוגדות להיות בשדה הקרב. הערך העליון בעיני אריק היה שחייבים לבצע את המשימה, לא חשוב אם התכנון מחורבן. בגלל התוכנית המגלומנית המשימה לא בוצעה".

הביזיון הגדול ביותר במלחמה הזו התרחש בגזרתו של יאנוש בקרב סולטאן יעקוב. האחראי לכך היה סגנו של יאנוש, אהוד ברק. לאחר פרשת סברה ושתילה, סיים רפול את תפקידו בבושת פנים. הכישלון של הקרב בסולטאן יעקוב מנע מיאנוש להיות רמטכ"ל. ברק דילג מעל שניהם, היה גם רמטכ"ל, ראש ממשלה וגם שר ביטחון.[..]

למאמר המלא של אורי מילשטיין כאן

מה באמת חשבו האבות המייסדים על המזרחים

אוגוסט 17, 2016
מה באמת חשבו האבות המייסדים של המדינה על המזרחים
מאת גידי וייץ

פורסם ב – 13/02/2014 15:40

לפני שהמזרחים היו לא נחמדים, מותר היה לומר בפשטות: הם נחותים. מי שרוצה למשש את שורשי המהפך של 1977 צריך לחזור ליולי 1959, ליום שבו נורה עקיבא אלקריף בוואדי סאליב

אפילו את השב"כ, או בשמו המדויק הש.ב., הם ביקשו להפעיל ומיד, כדי לחשוף מי עומד מאחורי הקשר. ב–27 ביולי 1959, כשבועיים וחצי לאחר שהמרד המזרחי הראשון בישראל פרץ בוואדי סאליב, היו שרי הממשלה, בעיקר אלה ממפלגת השלטון, מפא"י, משוכנעים כי נרקמה מזימה להפילם, מזימה שלה חברו עבריינים ובריונים, ששימשו מריונטות בידיו של כוח פוליטי נסתר וערמומי. הסיפור הדמיוני הזה גילם את חומת ההכחשה שהם בנו מול המצוקה המזרחית, הכחשה מהולה בעלבון צורב: איך הם בכלל מעיזים, המרוקאים האלה, להתקומם אחרי כל מה שעשינו עבורם? ועם העלבון באו ההערות הפוגעניות, בעלות הניחוח הגזעני.

>> לחצו כאן לקריאת הפרוטוקולים המלאים של ועדת החקירה

צילום: משטרת ישראל

"יש אנשים שאת השכר אינם מוציאים וחוסכים ממנו", הסביר לחבריו שר האוצר לוי אשכול, שהחליף באותו השבוע את בן גוריון כיו"ר הישיבה. "חלק לא קטן מהשכר הם מוציאים על ערק". זו היתה דרכו של אשכול להתגונן בפני מחאת המפגינים, שהתמקדה בעבודות הדחק העלובות בשכר נמוך שאליהן נשלחו לעתים קרובות ומהן פוטרו כשלא היה בהם צורך. על זריקת האבנים, כלי הנשק המרכזי של המוחים המזרחים במחאה, אמר אשכול: "אולי למנהג בארץ מוצאם, שם זה היה נוהג מקובל". הוא תבע יד משטרתית חזקה ומדכאת. "האם באמת תרצה שיישבו (השוטרים) בחיבוק ידיים?", שאל רטורית את השרים. "זה יהיה יום שחור בשבילי… אני אומר לכולנו: (אין כאן) שום צל ורמז של הרקע הסוציאלי. קראתי בעיתון שאחד רגז שהגיע לכך שהוא רועה זונות. מישהו הכריח אותו לכך? אם אנו מסתכלים למה שהיה בבאר שבע. האם אנו יכולים להצדיק זאת בגלל הרקע? תבינו לאן אנו הולכים. מסתבר שנרקומנים לא נולדו בארץ…" המפכ"ל יוסף נחמיאס שהשתתף בישיבה העיר: "רק בארץ ערבית", ואשכול נסחף: "היה יהודי כמוני שמשך שנים הרבה טען: עלייה קצת סלקטיבית… ממצרים שלחו לנו קודם כל את הנמושות… אינני יודע את מי מביאים עכשיו מפרס, אבל נגזר עלינו לקבל אותם, נדע איזה ג'ונגל אנחנו מכינים לעצמנו".

שר החינוך זלמן ארן נשמע לחבריו פגוע אישית ממחאת המזרחים: "ב–11 שנות קיומה עשתה המדינה כמיטב חוסר יכולתה כדי להרים חלק זה של הציבור במידה שדבר זה ניתן באופן אובייקטיבי, אם כי יכול להיות שבמקרה זה אינו ניתן… בחינוך, שאני יותר בקי בו, אני יודע שבאמת עשינו את המקסימום, אינני מתאר לי איזו מדינה־שהיא שהיתה יכולה לעשות בשטח זה, ובמיוחד לעדות המזרח, מה שאנחנו עשינו מאז קום המדינה… הכלל של עדות המזרח אין לו חוש לזה, אולי לא יהיה לו אף פעם חוש לזה, אבל יש לו אהדה פסיבית לעניין הזה (לאלימות, ג"ו)". "למעשה אלימות?", תהה שר העבודה נמיר, והמפכ"ל נחמיאס שוב העיר הערה סוציולוגית: "לתימנים ולעולי צפון אפריקה". "אינני מדבר על התימנים", המשיך שר החינוך ארן בהבחנותיו, "התימנים תמיד היו שונים. אני בטוח שיש גרעין המכוון את הדברים מראש. צריך להיות טיפש ולהאמין שבכל מקום יש סיבה אחרת".

גם שר העבודה מרדכי נמיר לא הסתיר את עלבונו: "יש כמה התפרצויות שאנו שותקים עליהן. כל זה מתרחש בעונה שלא היתה כמוה מבחינת העבודה והתעסוקה, שלא היתה כמוה אפילו בשלוש השנים האחרונות שהיתה תעסוקה כמעט מלאה… אני מוכרח להניח שיש איזה גיבוי, איזה מחסה למארגני ההפגנות… הדבר היחיד שיש בפרשת ואדי סאליב הוא ששוטר בעל שם אשכנזי ירה שלא כהלכה… אומרים שבחוץ לארץ זה מתפרסם כמלחמת אזרחים, יש גם ארצות ערב בסביבה…" הזהיר.

כנראה כדי לשוות לאנשי המחאה אופי של כת פגאנית קדומה, דיווח המפכ"ל נחמיאס לשרים בדאגה כי ב"מספר מקומות יש תופעה של השבעת אנשים בבתי הכנסת שיהיו נאמנים לעדה". שר החינוך ארן קפץ ממקומו. "זה דורש הסבר", אמר בתקיפות, "מה פתאום הוא משביע את בני עדתו?". "הוא משביע אותם לשתף פעולה עם הוועדה (ועדת חקירה שהוקמה לבדיקת האירועים, ג"ו)", ענה המפכ"ל. "חשוב לדעת", המשיך אשכול לתבוע מידע. "אני בטוח שרבנים אלה קשורים לאיזו מפלגה ובשליחותה הם עושים זאת", ובהמשך גם הבהיר למי התכוון, מיהו בעיניו הבמאי של ההצגה המתוזמרת היטב: "הגיע הזמן שנדע לדבר בלשון יחיד ולא בלשון רבים, ומישהו צריך לדעת מי הוא יחיד זה. רק לפני מספר שבועות שמעתי שבגין אמר שלא פגש מצב מהפכני כמו ששורר עכשיו בארץ. אפשר לסמוך עליו", העיר באירוניה, ואז אמר מפורשות את אשר על לבו: "אני חושב שזו עבודה של בגין, שהיא מביאה ומוכרחה להביא להתפרעות, לזריקת האבנים למשרדי הסוכנות היהודית, לשבירת מועדון ההסתדרות". "עד הבחירות המדינה הזאת תישרף", סיכם השר נמיר בנימה אפוקליפטית.

***

"אני מקלל את היום בו נולדתי להיות מרוקני. אני לפעמים אומר 'אמיר את דתי ולא אהיה יותר מרוקני', אבל המצפון שלי לא נותן לי" (משה (מוריס) גבאי, בן 22, תושב ואדי סאליב)

ואדי סאליב היתה שכונה ערבית בעיר התחתית של חיפה, שתושביה המקוריים גורשו או נטשו אותה במלחמת העצמאות. בשנות ה–50 היא הפכה לאזור מוכה אבטלה שאוכלס בעיקר בעולים חדשים. יותר משליש מהם נולדו בצפון אפריקה, ובעיקר במרוקו. בכוכים צפופים ומוזנחים גרו משפחות מרובות ילדים ששנים ספורות קודם לכן הגיעו לארץ זבת חלב ודבש.

ביום רביעי, 8 ביולי 1959, חזר משה גבאי עם אשתו לשכונה החיפאית אחרי שצפו בסרט. "שלחתי את האשה הביתה", סיפר מאוחר יותר, "רציתי לשוחח עם כמה חברים. זה היה באמצע ואדי סאליב, דיברנו על עבודה ועל חוסר עבודה. פתאום עבר עקיבא אלקריף, נכנס לבית הקפה… בסביבות השעה עשר וחצי בלילה שמעתי צעקות ורעש – 'הרגו! הרגו!' הלכנו מיד למקום, ושם סיפרו לנו שעקיבא חטף חמישה כדורים ולקחו אותו בניידת. הדם היה עוד במקום… האנשים התחילו לדבר: 'זה לא ייתכן כך, מספיק לנו ודי… ירדנו לכיכר ליד קפה אביב, שם היו התקהלויות ורעש. קם שוטר אחד עם סטן ואמר: 'מי שמתקרב אני יורה בו'".

כמה שעות לפני כן עצרה ניידת משטרה ליד קפה רוזוליו שבשכונה. סמ"ר אשר גולדנברג תבע משיכור מקומי בשם אלקריף לעלות לניידת. הסמ"ר קיבל לפני כן מידע כי במהלך שעות היום ניסה אלקריף לזרוק את עצמו לעבר מכוניות נוסעות. בדו"ח משטרה מיוחד הנמצא בתיק של שר המשטרה בכור שטרית ושנפתח לאחרונה לבקשת "הארץ", נכתב כי אלקריף צעק: "יש לי כסף יותר מבן גוריון ואינני רוצה לחיות". בהמשך הוא זרק בקבוקים בבית קפה שסירב למכור לו משקאות חריפים והשתולל במקומות נוספים.

"תעלה לניידת", ציווה גולדנברג על אלקריף, שבאותה שעת ערב דווקא ישב רגוע ושליו ליד אחד משולחנות בית הקפה והאזין לתקליט בערבית שביקש שינגנו עבורו. אלקריף סירב להישמע לפקודת השוטר, קם והחל לזרוק לעבר הניידת בקבוקים שפגעו בשמשה. הוא איים שיהרוג את השוטרים ואת עצמו. גולדנברג ושוטר נוסף בשם קרול סגל ירו לעברו. אלקריף צנח למדרכה. בחקירה פנימית של המשטרה, עשרות שנים לפני האינתיפאדה הראשונה, יטען השוטר סגל כי כיוון את היריות לרגלי הקורבן. אלא שכדור אחד חדר למותנו של אלקריף, פגע בכיס במרה ובחוט השדרה והוא הובהל לבית החולים במצב "רציני", כפי שצוין בדו"ח החקירה המשטרתי.

הידיעה על היריות המיותרות באלקריף נפוצה במהירות והסעירה את תושבי השכונה. מחאה ספונטנית הוצתה. אנשים התגודדו במרכז השכונה, תקפו ניידת שעברה שם וצעקו בקצב: "רצח במשטרה". הזעם שהצטבר במשך שנים על הממסד ועל אלימותו התפרץ באחת. זה היה אקורד הפתיחה לאירועי ואדי סאליב, שהשנה ימלאו להם 55 שנה. קצרה היריעה מלתאר את כל האירועים ומשמעותם ההיסטורית, אבל די בהצגת מבחר מהחומרים הנפיצים הגנוזים בארכיון כדי ללמד על חטא הגזענות הקדמון.

***

"היו התפרצויות של המשטרה באמצע הלילה לתוך בתים ומאסרים תוך מכות נאמנות. אני קובל על מאסר ילדים רכים" (הרב יעקב סודרי, רב בעיר התחתית, בפנייה לוועדת החקירה הציבורית)

זמן קצר אחרי שאלקריף פונה במצב קשה באמבולנס לבית החולים, כינס תושב השכונה ויו"ר תנועת "ליכוד יוצאי צפון אפריקה" דוד בן הרוש, גבר מרשים בן 35 שניסה להתקבל לזרועות מפא"י ונדחה, בחורים מהשכונה כדי לתכנן את המשך המחאה. הוא הפציר בנוכחים לשמור על סדר כדי שהעניינים לא ייצאו משליטה. "הוא השביע אותנו שגם אם המשטרה תכה אותנו לא נגיב", שיחזר תושב השכונה משה גבאי מאוחר יותר, וסיפר כי באותו הערב צעד יחד עם 200 אנשים מבית הכנסת בתהלוכה בשכונה, תוך קריאת צעקות כמו: "אין חוק במדינה!". מכונית משטרה שעברה במקום נסקלה באבנים עד שנמלטה. לקראת חצות חזר גבאי לביתו, וכשהשכים לקום בבוקר ראה מהחלון שוטרים "עם קסדות ומגינים רצים וחוזרים".

בבוקר הוכרזה שביתה כללית בוואדי ומצעד של מאות מפגינים נושאי דגלים שחורים יצא לדרך. אחד הצעירים נשא דגל טבול בדם של עוף שחוט מבית מטבחיים סמוך. הם עלו לכרמל, הפגינו מול מטה המשטרה, וכשהובטח להם שאלקריף חי ומאושפז בבית חולים, הם התפזרו. אלא שבהמשך היום אירעו כמה אירועים אלימים שכוונו כולם נגד סמלי השלטון: מכוניות משטרה ששוטטו בשכונה נרגמו באבנים, מכוניתו של מנהל בנק לאומי בעיר הוצתה, המועדונים של מפא"י וההסתדרות הושחתו, חלונות ראווה של חנויות בכרמל השבע נופצו. המשטרה הגיבה ביד חזקה ואנשים נפצעו ונעצרו, מה שכמובן הגביר את הלהבות – הפגנות סוערות פרצו במקומות נוספים במדינה, העימותים הוחרפו ומספר העצורים והפצועים עלה.

המשטרה אמנם הכריזה כי נהגה באיפוק באירועים אלה, אך ימים ספורים לאחר פרוץ המהומות הקימה הממשלה ועדת חקירה ציבורית בראשות שופט בית המשפט המחוזי משה עציוני, שהיה לה מנדט מוגבל: לבדוק אם היתה יד מכוונת שהפעילה את המוחים כפי שחשדו ראשי השלטון, כיצד פעלה המשטרה ומה היה הדלק שהזין את המחאה.

"אנשים בעלי מוסריות ירודה, הידועים כמעורבים בפשעים וזנות וגם אנשים סתם מהקהל", תיאר שטרית בפני עמיתיו את הפרופיל של המפגינים בישיבת הממשלה שיזמה את הקמת ועדת החקירה. הוועדה התכנסה כמה ימים לאחר מינויה והוזמנו להעיד בפניה אנשי הממסד והמשטרה, וכמה מתושבי השכונה – בהם האיש שניצח על המחאה, בן הרוש. "אם לא היתה לי אפשרות ללמוד – אני צריך להקים דור של סבלים, והאקדמאים יקימו דור של אקדמאים?". שאל בן הרוש את חברי הוועדה בעדותו המהדהדת, שהגיעה לכותרות הראשיות בעיתונים בשנת 1959. "אם אני בור לא יודע קרוא וכתוב, אולי הבן שלי יהיה גאון? אולי ייצא ממנו איינשטיין?".

צילום: אמנון בר טור

לשכת העבודה היא הגיהנום

אולם במבט לאחור נדמה כי העד שמסר את העדות המרשימה ביותר לוועדה, ומי שהיה דוברו המובהק של אותו דור אבוד, היה דווקא תושב השכונה משה גבאי, בן 22, נשוי ואב לילדה. בתחילת עדותו סיפר גבאי כי כבר בבוקר המהומות השני החליט לפרוש מהמחאה, למרות שבעיניו לא היתה מוצדקת ממנה. "אשתי שלחה אותי לקנות דגים", סיפר. "לא רציתי לצאת החוצה. אני מתרחק ממהומות. ידעתי שזה כמו לדבר לקירות. אף אחד במילא לא עונה".

הוא תיאר כיצד מהרגע שבו דרכה כף רגלו בישראל ספג גילויי גזענות. "גם בבית הספר לא קראו לי בשמי הנכון, קראו לי מרוקו וזה העיק על לבי. אני הייתי ילד", סיפר לוועדה. הוא התגייס לצבא, שירת שירות מלא, חזר לשכונה והתחתן. "אילו ידעתי שהחיים הם כך, לא הייתי מתחתן עד היום ולעולם. יצאתי מהצבא ומאותו הרגע התחילו הצרות. נרשמתי ללשכה, שלושה חודשים ראשונים הייתי מחוסר עבודה", המשיך. אחרי שנולד בנו הבכור נסע בלית ברירה לאילת כדי לחפש פרנסה, ומשלא מצא אותה שב לחיפה למצוקותיו הישנות. "אמי נמצאת חמש שנים בארץ, גרה במעברה ואין לה שום אמצעי קיום… אני רוצה בכל לבי לעזור לה, אבל אין לי איך… כמה פעמים באה אלי הביתה … התחילה לבכות: 'אין לי במה לעשות שבת'… אמרתי לה: 'אל תבואי אלי יותר. אני לא רוצה לשמוע את הסבל שלך, מספיק אני סובל בעצמי, אני עלול לאבד את עצמי לדעת. מספיק לי מכל הצרות האלה. אם הייתי מוצא איזו אונייה הייתי עולה עליה ועוזב את הארץ'".

המקום שגרם לו לתסכול הרב ביותר בעת ההיא היה לשכת העבודה – הגיהנום הפרטי שלו: "הדברים בה מזעזעים מאוד ואני יודע אותם היטב כי אני חי בתוך הלשכה לפני הצבא ואחרי הצבא", אמר גבאי לחברי הוועדה, ותיאר בפניהם איך פעם אחר פעם דוחים את מבוקשו – לעבוד במקומות מכובדים בעיניו – ודוחקים אותו לעבודות זמניות יומיות בסופן הוא מוצא את עצמו שוב מובטל. "היום אני עובד בדחק בעיריית חיפה, בזבל. אם בחור כמוני צריך לעבוד בזבל – כל הכבוד. אעבוד בזבל… אילו לי היו פרוטקציות הייתי מזמן יושב באיזה משרד. לצערי הרב, אף אחד לא שואל אותי אפילו מה שלומך, כי יש אנשים שבעים אז הם לא דואגים לרעבים. לא אכפת להם… לדעתי כל הספרדים מקופחים ולא רק המרוקנים – בגדד, פרס, עיראק… בבתי החרושת ובמפעלים בחיפה מכניסים אותנו לעבודה רק שלושה שבועות לפני הפסח או ראש השנה כדי שיהיה לנו איך להעביר את החג. כל השאר זה חוסר עבודה ודחק. אבל דחק ראוי לאנשים זקנים ומוגבלים, ומה פתאום אני צריך לעבוד בדחק?… יש יום יציקה. מה זה אומר? כשאיזה קבלן גומר את הגג, הוא מזמין לו חמורים ספרדים שיסיימו לו את זה… שותים בקבוק בירה והולכים הביתה. ולמחרת שוב ללשכה… המזכיר צועק 'מי רוצה יציקה?' כולם צועקים ורוצים לקבל.

"אין לי דם ואין לי אומץ ואני לא יודע לגנוב. אם הייתי רוצה לגנוב, הייתי יוצא להיות גנב ולא לראות במצוקה של אשתי וילדַי. כאשר אני בא הביתה, אשתי אומרת לי: 'אתה לא רוצה לעבוד' ואני רב איתה ולפעמים עולה לי הדם לראש ואני רוצה לרצוח אותה. כי היא אומרת לי: 'אתה הולך ללשכה ואתה עומד ומסתובב'. היא לא יודעת שאני הולך ומבקש עבודה ולא מקבל. היה פעם מקרה שהביאו לי משטרה מפני שאני צעקתי: 'תן לי עבודה'. הרים שפופרת: 'פה יש מישהו מתפרע'. בא הסמל גיגי ועוד שני סמלים וקצין, אני אמרתי 'כן, אני רוצה ללכת לבית סוהר', אף על פי שאף פעם לא הייתי. אני רוצה פעם להרגיש מה זה ואם אני אמצא שזה טוב, אני אשאר שם כל החיים".

האחים בגלות אירופה

בשלב מסוים גבאי הסכים להתחזות למפא"יניק. את עצת הזהב הזאת העניק לו אחד מבכירי לשכת העבודה, שהסביר לו שזו הדרך שבה הממסד יאמץ אותו וייתן לו פרנסה. גם זה לא הועיל. "ושוב ללשכה", הוא ממשיך. "שהוא מקום המפגש היחיד של האנשים המיואשים בישראל. אחד מספר כיצד לווה לירה והשני בוכה ולפעמים צועק: 'יש לי שמונה ילדים, תן לי (עבודה) בחפירה, תן לי פתק, תן לי שם'. המזכיר צוחק: 'מה אתה מספר לי – אני עזרה סוציאלית? אני אמרתי לך שתעשה כל כך הרבה ילדים? אתם אוהבים רק את האשה, אבל אתם לא יודעים מה לעשות עם הילדים. ואיזה אפליה בין מרוקנים לבין יוצאי אירופה. המרוקנים העובדים בעבודות הכי קשות מרוויחים 120–130 לירות לחודש והאירופאי תופס מטאטא ומרוויח 300 לירות".

גבאי מספר שכך המשיך לעבוד בעבודות מזדמנות שאליהן הופנה בלשכת העבודה, ובין עבודה מזדמנת אחת לאחרת, ספג השפלות. "קרה לי מקרה פעם כשעבדתי בעגן. נכנסנו לשיחה בין־עדתית עם רומני אחד, והוא אומר לי תגיד לי, איך בכלל אכלת במרוקו? האם ראית פעם מזלג? האנשים כולם מכירים אותי, עד שאבי התגרש מאמי, גרתי ברובע הצרפתי. אם יש פה אנשים מקזבלנקה הם בוודאי יודעים איפה זה בדיוק. זה רובע טוב, לא במלאח (הגטו המרוקאי, ג"ו). למדתי בבית ספר צרפתי והתחנכתי כמעט לפי הדת הצרפתית וגם פה בארץ למדתי. אני חושב שפה בארץ היה לי גם כן מגיע משהו אחרי ששירתתי את המדינה, ואני יודע לכתוב ויש לי שתי שפות… אני מקלל את היום שבו נולדתי להיות מרוקני… שלחו אותי לדואר בתור דוור. אמרו 'תגיש את קורות חייך בכתב'. כתבתי ואז שאלו אותי איפה למדתי לכתוב. אמרתי בארץ. הוא אמר לי, 'מאיפה אתה?' אמרתי: 'ממרוקו'. והוא אמר, 'פלא, מרוקני כותב ככה'… אמרתי לו: 'מה יש, כל המרוקנים בורים?' הוא ביקש שאכתוב בצרפתית וכתבתי. אמר לי: 'תבוא מחר'. באתי והתקבלתי.

"שלחו אותי עם מישהו שילמד אותי והוא בדרך התחיל להסית אותי: 'זו לא עבודה בשבילך. אתה תטייל כל הזמן, תתעייף, תרד ותעלה מדרגות… אתה בחור צעיר, אולי תלמד מקצוע'. אמרתי לו 'למה אתה לא למדת מקצוע?' הוא החל לספר לי מה עבר עליו, מלחמות בגרמניה, וזה כאב לי כי הוא סיפר גם שהילדים שלו נהרגו שם. כאב לי מאוד ואני זוכר שכשהיינו ילדים… התפללנו ובכינו ועשינו כיפורים קטנים בשביל אחינו בגלות אירופה… הלכנו יחפים ברחוב והתפללנו לאלוהים שיציל אותם, דאגנו לאחינו שבגרמניה. עכשיו הם מסתכלים עלינו בעין פוזלת, כי אצלם מרוקני, כאילו אתה אומר פושע בינלאומי… יש מרוקנים מלומדים אבל לא נותנים להם אפשרויות. הנה, הדוד שלי גמר אוניברסיטה במרוקו… היה ציוני פעיל, חייו היו בסכנה, הוא בא לארץ והוא יושב במעברה, הוא אירגן תעמולה, רצה להפוך את המדינה, הוא כתב מכתבים לממשלה ולכנסת, איים עליהם שיהיה אויב העם מספר אחת. אולם כנראה שהשתיקו אותו, נתנו לו עבודה בביטוח לאומי. אני מתפלא איך הוא לא בא להעיד פה…

"אל תחשבו שכל המרוקנים רוצים לגור בוואדי סאליב. רבים רוצים לצאת לספר, רק שנהיה בני אדם. אבל מה כואב לנו? כאשר באה אונייה מרומניה את העולים משכנים בקרית מוצקין וקרית חיים ובנוה שאנן, ולא שולחים אותם לספר. רק את המרוקנים שולחים לספר, לחבל לכיש ולשובל ולנגב.. אני רק יודע דבר אחד: בלי הספרדים לא היתה מדינה וצריך לתת להם לחיות כמו בני אדם… אני מתפלל לאלוהים שגם הילד שלי יוכל ללכת לקייטנה, אם כי אינני חושב שיוכל כשאני רואה את הילדים הקטנים המתרוצצים בוואדי סאליב חצי עירומים או עירומים לגמרי ומלקטים אבנים וחול ואדמה כי אין להם מה לאכול.

"אני גר בוואדי סאליב משנת 51', אולם לא שמעתי שאיזה עיתונאי יבוא ויתעניין בחיינו ויכתוב עלינו. אולם לאחר המקרה הנורא באים כולם וכותבים, ופתאום עלינו לכותרות… אני זוכר שהייתי פעם בטירה הדרומית באסיפה של בן גוריון והוא הבטיח שבעוד שנתיים יחוסלו המעברות, אולם זה שקר. אמא שלי עד היום יושבת בצריף ובוודאי תשב עוד חמש שנים. אמנם בונים עכשיו שיכון אבל היא צריכה לשלם אלף או אלפיים לירות, ומאיפה תיקח? ואנו עובדים בדחק, כבוד השופט, אתה אינך יודע מה זה כי אף פעם לא עבדת בזה… אני אומר לכם בכנות, אני לא אוכל בשר במשך חודש ימים אפילו פעם אחת. לרוב אני אוכל תפוחי אדמה כי זה משביע. הבן שלי, מאז שנולד, אולי שלוש פעמים קניתי לו בננות… אני לא פוגש מרוקני אחד שאומר שטוב לו. הוא אומר: 'הלוואי ויבוא המוות, כל מרוקני שלא עובד והוא במצוקה מחכה למוות'".

לאחר שהסתיימה עדותו ביקש גבאי כי נציגים מהוועדה יתלוו אליו לסיור בשאול: בלשכת העבודה האזורית, שנוהלה בידי אשכנזים. "התרשמנו מן האווירה העגומה השוררת במקום", כתב בדו"ח מיוחד אחד הנציגים שנלווה לגבאי. על הקיר הוא ראה כתובת שריסס מישהו: "בית עבדים של מרוקנים". על הרצפה המלוכלכת הוא זיהה "סימנים אחדים של יריקת דם… נראה שעד אשר הרגישו בנו פקידי הלשכה קיבלו יוצאי אירופה… עבודות טובות יותר מאשר האחרים", אישש הנציג את דבריו של גבאי. "חדר הפקידים מזכיר במראהו בית סוהר, שכן רואים את פני הממתינים לתורם מבעד לסורגים… טענתו של הפקיד היא שהתנהגותם (של המרוקאים, ג"ו) היא גרועה, אינם מבינים את מה שנאמר להם, מתפרעים וחסרי משמעת. לדעתו הסבל העיקרי בלשכה הוא סבלם של הפקידים".

***

"יש חופש בכתב ודיקטטורה למעשה" (דוד בן הרוש, בעדותו בפני הוועדה)

זה היה צעד מתגרה שנועד להראות מי כאן הבוס. ערב הבחירות וכשלושה שבועות לאחר פרוץ המהומות, שהתפשטו מאז למקומות נוספים שבהם היו ריכוזי עולים מזרחים (מגדל העמק, באר שבע, עכו ועוד), החליטה מפלגת השלטון לערוך כנס בחירות מיוחד בקולנוע הדר הסמוך לוואדי סאליב, ביום האחרון והלוהט של חודש יולי. בתיק שמכיל את החומר שנאגר בלשכת שר המשטרה דאז שטרית, יש רמז למודיעין השוטף שאספה המשטרה בקרב אנשי השכונה בתקופה זו. בדו"ח מיוחד שקיבל השר מספר ימים לאחר האירועים נכתב כך: "ידיעות שהגיעו אלינו אמרו שחוגים מסוימים מתוך תושבי ואדי סאליב יוצאי צפון אפריקה, זוממים להפריע לאסיפה וכך למנוע אותה". כוחות משטרה ואנשי פלוגות הסער האלימים של ההסתדרות הגיעו למקום להפגנת כוח שהסתיימה בכאוס. המוחים שניסו להפריע לקיום האסיפה וזרקו אבנים פוזרו בברוטליות. פצועים הובהלו לבתי חולים. 59 אנשים נעצרו. זו גם היתה ההזדמנות שלה חיכתה המשטרה: בתוך העצורים היו גם מנהיגי המרד.

"בזמן ביצוע המעצרים הורגשה תכונה חשודה באחד מן הבתים", נכתב בדו"ח שהוגש לשר המשטרה. "חוליית משטרה ניסתה להיכנס לבית הזה ומצאה את דלת הכניסה נעולה. למרות קריאותיהם של השוטרים לפתוח את הדלת לא נענו יושבי הבית וסירבו לפתוח אותה. הדלת נפרצה ואז נפלה מאחד החדרים ירייה בודדת אחת. בפתח החדר שממנו נורתה הירייה עמדו שתי נשים ומספר ילדים. מהחדר נשמעו קריאותיו של גבר, שקולו הוכר על ידי השוטרים כקולו של דוד בן הרוש, ואשר איים על חוליית השוטרים שלא להתקרב כי אחרת יהרוג אותם, את הנמצאים איתו ואת עצמו. מפקח המשטרה במקום הצליח לשכנע את בן הרוש להתמסר ואמנם יצא האיש מן החדר ומסר את הנשק למפקח המשטרה. באותו מעמד אמר בן הרוש שלא התכוון להרוג את השוטרים או לפגוע בהם, אלא רק חשב להגן על עצמו כי היה נדמה לו שעומדים להתקיפו".

במוצאי השבת עוד ניסו 100 איש לחדש את המחאה, אלא שהצעדה שלהם פוזרה בכוח רב, כמה מהם נעצרו ופצוע אחד הובהל לבית החולים.

***

"אין לי דירה כזאת כמו שיש לעולים החדשים בבית שאן" (שר החינוך זלמן ארן בישיבת הממשלה, 2.8.59)

יממה לאחר המעצרים התכנסה הממשלה שוב. בן הרוש כבר הפך לדמון והמחאה שהנהיג להמצאה אישית שלו: "מה שקרה כאן זה לא על רקע סוציאלי, תהרגו אותי ולא אודה שזה על רקע סוציאלי", קבעה גולדה מאיר והתפנתה להשתלח בבן הרוש בסגנון המוכר, השמור מאז לכל המעז לנסות להפר את הסטטוס־קוו: "מה לא עשו כבר למנהיג הגדול שיש לו אקדח. הוא כבר היה במשטרה, הוא היה בצבא, כבר סידרו לו בית קפה, עכשיו יש לו חנות שמשרד הביטחון סידר לו, אלפי לירות כבר הוציאה מדינתנו המסכנה לבחור זה. איזה מקרה סוציאלי? זה מקרה סוציאלי שהוא מודיע שאצלו בוואדי לא תהיינה אסיפות… עכשיו בלי 'אבלים'. כל התפרעות כזאת לדכא עד היסוד". "זה יכול להתגלגל לקומוניסטים, לשנאת מדינה, לירידה…" הפליג השר נמיר בחרדה. "אלה הם אלמנטים שלא חושבים הרבה על מה שהם עושים", הצטרף שר הפיתוח מרדכי בנטוב לתביעה לנקיטת יד חזקה אף יותר. "הייתי מייעץ שהמשטרה תהיה יותר עצורה בדיבורים ותעשה מעשים… כוחות חזקים של המשטרה ידכאו, ועוד לא נחוצים דברים אלה להיאמר".

השר היחיד אולי שבמהלך הישיבות השמיע עמדה ביקורתית ומחוברת למציאות היה האלוף במיל. ואיש אחדות העבודה משה כרמל: "המצב בתעסוקה והמצב בשיכון הוא שורש פורה ראש ולענה… ביקרתי בכמה מקומות, במעברות, הייתי מזועזע עד עמקי נשמתי, לא ידעתי שיש במדינת ישראל תמונות כאלה". כששר החינוך ארן זעק בישיבה: "אף ילד אחד מעדות המזרח שאינו יכול לשלם שכר לימוד נמצא מחוץ לבית ספר תיכון, אף ילד אחד", הפנה אליו כרמל שאלה מתבקשת: "ואם הוא צריך לפרנס משפחה, אם הוא צריך למכור עיתונים?" דברי כרמל זכו לתגובה חריפה מעמיתיו. "אני חושב שתושבי מגדל העמק צריכים להצביע מפא"י", הכריז אשכול, שמחה כנגד חשבון הנפש של כרמל. שטרית, השר הספרדי היחידי ממפא"י, מצא הקשר נרחב לצורך להצדיק את דיכוי המהומות: "זה מתחיל להשפיע על החוצפה של הערבים… הם מתחילים לראות בזה דוגמה רעה. אם יוצאי צפון אפריקה נוהגים בצורה כזאת ונוהגים איתם בכפפות של משי מדוע להם אסור?"

השר המזרחי הנוסף בממשלה היה שר הדתות, יעקב משה טולדנו. הוא ניסה מעת לעת להגן על המרוקאים, אך הלחץ הקבוצתי הכריע אותו פעם אחר פעם. "בכל הזדמנות שאני מזדמן בין המון כזה של צפון־אפריקאים… אני מתחיל למנות בחיוב מה שעשתה הממשלה, את מה שעשתה מפא"י…" אמר לחבריו. "(אבל) אנשים כאלה שאינם יכולים לשלם שכר דירה, מצבם המשפחתי קשה מאוד, למשל הצפון־אפריקאים. בעצמי ראיתי בדרך לירושלים, הם עובדים בעבודות הקשות ביותר בכבישים וביניהם בני שישים. אין להגיד למשל שכולם עצלנים". אשכול קטע אותו: "כל יושבי העמק עבדו בכבישים". "גם אני עבדתי בכביש", הצטרף שר החינוך ארן, וטולדנו יישר קו: "יש ביניהם גם אנשים רעים, כמו שסיפרו על האיש שהביא אלפי לירות והפסיד אותם בקלפים ואחר כך טען שאין לו ממה לחיות. אבל לא כולם כמוהו… אין לומר כאלה שכל אלה אינם כתימנים. גם התימנים היו בהתחלה פושטי יד ורק אחר כך נכנסו לעבודה… הם רוצים לעבוד בעבודות יותר קלות. כך היה גם במרוקו".

צילום: מימל

הפושעים והמטורפים

"הכיצד שעל אף כל הצרות הנ"ל מביא האיש ורבים כמוהו את בני משפחתו ממרוקו? או שבכל זאת המצב שם לא היה ורוד כל כך כפי שהם טוענים בדרך כלל, או שהקהילה המרוקאית עשתה הכל לניצול 'קיבוץ הגלויות' על מנת לשלח משם מקרים סוציאליים אולי פושעים ומטורפים… אצל כמה אנשים בלט יחס אמביוולנטי למקצועם. יש להניח שמקצועיות זו אינה של ממש (אולי היו שוליות וכו') או כפי שיש הטוענים שרבים מבין הקבוצה הזאת מעדיפים עבודה כלשהי וללא עתיד ובלבד שתהיה קלה" – הציטוט הזה לקוח מהערותיו של אחד מנציגי ועדת החקירה לבדיקת אירועי ואדי סאליב והוא מגלם את ההתאמה הרעיונית בין ההנהגה לשלוחיה. בזמן שהממשלה התכנסה ודנה שוב ושוב במרד, המשיכו השופט עציוני וחבריו לגבות עדויות. בין השאר נשלחו נציגים מטעמם לשכונה, וחלקם – כמו זה שכתב את הציטוט המופיע למעלה – לא חסכו מהוועדה את דעותיהם החשוכות.

אחד המרואיינים היה יצחק אסאג, תושב השכונה, והוא היה זה שעורר באדם שמינה הממסד כאוסף ראיות את הרושם שהמרוקאים ניצלו את התקומה הציונית כדי להיפטר מהשוליים החברתיים בקהילתם. אסאג עלה עם שתי אחיותיו ממרקש שבמרוקו. "המניעים לעלייתו היו ציוניים… בבואם (שלו ושל אחיותיו) היו בשער עלייה… כעבור זמן נתנו לו אוהל במחנה דוד על יד טירה", מפרט המראיין, "הוא קנה לעצמו חנות קטנה בחיפה, בינתיים הוחלף האוהל בצריף – הוא סגרו על בריח ועבר לגור עם אחותו אל החנות. הוא אינו כשיר לעבודה פיזית לאחר תאונה שהיה בה עוד בגולה (רגליו חלשות) לפיכך הנו משוחרר מן הצבא ומהמילואים – אך למרות מגבלותיו יצא לעבודות פיזיות שהוצעו לו… בגלל מוגבלותו העבירוהו ללשכת העבודה של המוגבלים וקבעו כי הוא זקוק לעבודה קלה. מאז הוא מסתובב ואינו עובד. משלא קיבל עבודה, פנה ללשכת הסוציאלית ונקבע שהוא זכאי לקבל 23 לירות בחודש. סכום זה הוא ממשיך לקבל וכאשר הנו מבקש עבודה אומרים לו שהרי יש לו תמיכה, למה לו לעבוד. בצורה זאת נאלץ לחזור אל חסות העזרה הסוציאלית, שכן הסכום של 25 לירות אין להתקיים היום".

בסוף 55' התחתן אסאג ועבר עם רעייתו הטרייה לגור בחנות "ללא אור, ללא מים וללא בית שימוש". ניסיונותיו לקבל אישור לפתיחת דוכן לממכר ירקות עלו בתוהו. הוא חזר ללשכת המוגבלים ועבד שם כסדרן בהתנדבות. תקוותו היתה שירחמו עליו ויתנו לו עבודה, אך "לא נתנו… כל יום הוא הולך ללשכה להירשם לעבודה… ביקש שיתנו לו להיות שמש בבית הספר ליד ביתו". גם מבוקשו זה לא ניתן לו והוא שימש כשומר לילה על רכוש הדואר בכרמל. "במקום לא היתה סככה, לא נתנו נשק, היתה רוח והוא היה חולה. הוא לא החזיק מעמד אך כיוון שרגזו עליו שוויתר על עבודה טובה לא נתנו לו עבודה אחרת. כעבור זמן, קיבל עבודה בתור גנן בבית החולים רמב"ם אך פיטרוהו אחרי ארבעה חודשים פן יצטרכו לתת לו קביעות. אז החליט ללכת לעירייה ולעשות 'שמח'. הוזמנה משטרה והוא נאסר… מאז חי על תיווך דירות בוואדי ומפרנס בקושי את עצמו ואת משפחתו".

יום אחרי שקיים את הראיון איתו, הבחין נציג הוועדה באסאג יושב באולם בית המשפט שבו נגבו העדויות. "הוא עשה רושם אגרסיבי למדי", כתב במסמך שהוגש לחברי הוועדה, "מילמל לעצמו תוך כדי העדויות ונראה דרוך על מקומו".

אדם נוסף יצא מטעם הוועדה לסיורים בוואדי וגם אצלו ניכרים סימני ההתנשאות. "ניגשתי אל קבוצה של בחורים צעירים באחת הפינות", כתב לאחר מכן בדו"ח מיוחד. "זיהיתי את עצמי בעזרת מכתב מטעם הוועדה ולהפתעתי הנעימה גיליתי נכונות מרובה להיכנס עמי לשיחה. הקבוצה היתה מיוצאי אלג'יריה… ייתכן שיש הבדלים בחינוך ובמסורת של יהודי אלג'יריה ואין להוציא מהם מסקנה לגבי שאר העולים מצפון אפריקה". בסיורו בשכונה הגיע נציג הוועדה למתפרה של חייט, שהציג בפניו שתי "דיפלומות פריזאיות המעידות על כך שהוא חייט מדופלם". כאן הוא חי בפחון ונאלץ לתפור ולגזור חליפות בחינם לשכניו, שידם אינה משגת. "הואיל ובשכונה הזאת גרים בצפיפות", מעיר הנציג, "הם עוסקים כל העת בבחישה בסיפורי הצרות והקשיים שלהם. יש הרושם של כמעט הנאה לחזור על הסיפורים ולדוש בהם".

שאלת ההיגיינה הרוחנית

עדים נוספים שהופיעו בפני הוועדה ביקשו לשלול בדרכם את הנראטיב של המוחים, ולפיו תנאי הפתיחה שקיבלו בארץ הם שגזרו את גורלם לעוני מרוד ולהידרדרות לפשע. וכך, בקרב הקולטים טופח נראטיב הפוך: משהו אפריורי דפוק אצל המרוקאים האלה. לוי כהן, למשל, היה באותן השנים קצין מבחן לנוער במחוז חיפה ובעברו עובד סוציאלי ומדריך בעליית הנוער. דעתו על היווצרות הפער העדתי מאלפת: "למה לא כל הילדים בשכונת ואדי סאליב הגיעו לפעילות א־סוציאלית?" שאל את חברי הוועדה, "למה ישנן משפחות בנות עשרה ילדים הגרים בכוך, אבא מחוסר עבודה, תנאים קשים והם דווקא מתפתחים בסדר ולמה ילד אחר לא? צריכה להיות איזו סיבה ראשונית… הגורם הראשוני בעיני הוא בשטח ההיגיינה הרוחנית בקרב עולי צפון אפריקה בוואדי סאליב".

חבר הוועדה פרופ' שמואל נח אייזנשטט: "האם אתה מתכוון לומר שבעיה זו קיימת באופן מיוחד בקרב עולי צפון אפריקה?"

תשובה: "היא קיימת בין אותם ילדים שבשטח ההיגיינה הרוחנית יש סטיות אצל ההורים, ואז הם מגיעים אלינו… אני חושב שצפוי לנו אסון גדול. ניתנה לי הזדמנות לדבר עם השופט ליבוביץ' (כנראה סמואל ליבוביץ' האמריקאי). הוא סיפר לנו על עבודתו, וכאשר אמרנו לו שהמצב אצלנו הרבה יותר טוב, הוא אמר לנו 'חכו כמה שנים'. ואני היום רואה שהוא צדק. אני חושש מאוד, כי הבעיות של האוכלוסייה הפורטוריקנית בניו יורק תהיה לנו גם כאן. הלוואי ולא אצדק, אבל בעוד 10–20 שנים, שכונות העוני של חיפה יהיו בקרית אליעזר. שיכונים יפים, דירות יפות, שם זה יהיה לא על רקע סוציאלי, אלא הכלב קבור בשטח ההיגיינה הרוחנית בקרב העולים. דיברנו קודם על רגש אפליה וקיפוח. אני בהכרתי המקצועית איני מכיר באפליה – כושי, נוצרי, ערבי, יהודי בשבילי הוא אדם. אבל אם אהיה כן, אני מוכרח להודות שכשהייתי ילד קטן בגרמניה והלכתי ברחוב עם אבא וראינו יהודי עם זקן וקפוטה, יהודי גלותי, ואני מודיע שעד היום אם אני נתקל בטיפוס גלותי כזה, 'אוסט יודה' יהודון, זה עד היום בדמי. ניתנה לי הזדמנות לעבוד בקפריסין בשנת 1946. אז נתקלתי בפעם הראשונה ביהודים מצפון אפריקה. לא ידעתי מה זה אשכנזי ומה זה ספרדי, אולם כבר אז הבחורים ירדו מן האונייה – הייתי הראשון שנתקל בהם, היינו צריכים לחלק אותם באוהלים או בצריפים וכבר אז הם באו ברגשי קיפוח".

צילום: מימל

***

"לכבוד נשיא המדינה יצחק בן צבי, נזדעזענו נוכח האמצעים האכזריים שנקטה המשטרה בדיכוי אחינו היהודים מצפון אפריקה, אנשים, נשים וטף, במיוחד על הפעלת ערבים דרוזים נגד אחינו… אנו פונים לכבודו להועיד לנו פגישה דחופה" (ארגון יוצאי צפון אפריקה בישראל בלתי תלוי)

משלחת של כמה מראשי קהילות יוצאי צפון אפריקה הגיעו למעונו של הנשיא בן צבי ב–16 ביולי כדי להבהיר לו עד כמה המצב נורא. הם קיוו שהפעם אוזני הממסד לא יהיו אטומות או משוחדות וכי הנשיא הצנוע, דייר הצריף, יתערב. "יהודי מרוקו סבלו גם בארץ מוצאם", הסביר מנהל בנק מרמלה בשם שמואל טולדנו, "אבל שם הם ידעו שהסבל בא מהגויים ולא ציפו לכך שיסבלו גם בישראל, בין היהודים". בן צבי היה נינוח ומפויס אך גם הוא השמיע בפגישה את הניגון המוכר: "תחילה באו ממרוקו המקרים הסוציאליים, בעלי השכלה לא עלו ארצה, אלא עברו לצרפת וארצות אחרות", הוא קבע, "העולים נשארו ללא מנהיגים ראויים מבני עדתם. יש להסביר לעולי מרוקו שההתפרצות אינה הדרך לפתרון בעיותיהם, במדינת ישראל אין אפליות בין העדות השונות". כך הצטרף גם הנשיא לעמדה הרשמית של הממסד.

אחת הבודדות בממסד שהעיזה להשמיע קול אחר, היתה חברת מועצת העיר חיפה צילה עירם, ששיגרה מכתב נוקב ומרגש לחברי ועדת החקירה ובו כמעט התחננה בפניהם לפגוש בהקדם את מי שהיא זיהתה כגיבורות: האמהות מוואדי סאליב. "הזדעזעתי בסיורי האחרון בשכונה, ממראה העוני האיום, הכוכים והחדרים האפלים", כתבה עירם. "ריכוז רב כזה של סבל בלתי אנושי של משפחות מטופלות בילדים רבים, מיואשות ללא עבודה קבועה, מתפרנסות משכר דחק. שוחחתי עם תושבים רבים בשכונה וברצוני לתאר מקרה אחד המאפיין את המצב בכללו.

"שוחחתי עם אשה עולה מצפון אפריקה, אם לעשרה ילדים… שגרה בחדר אחד חשוך אשר קירותיו אף עכשיו, בחודשי הקיץ, רטובים ולחים וריח של עובש נודף מהם. האשה שומרת בקפדנות על ניקיון החדר, סיפרה לי שבחודשי החורף זורמים המים דרך החלון הקטן לתוך החדר וחייהם הופכים לגיהנום… חבל שאשה זו ואחרות כמוה לא הופיעו בפני הוועדה. הן היו יכולות לספר את כל האמת, להגדיר את המצב לאמיתו ולתרגם את הסטטיסטיקה הרשמית על פעולות לטובת השכונה כביכול לשפת האמת. המבקר בדירה זו יכול לתאר לעצמו איזה נזק נגרם למשפחה שכזאת.

"מתוך קריאה בחלק מהעיתונות מתקבל הרושם שתושבי ואדי סאליב הם בריונים ופורעים. דיבורים כגון 'חיפה לא תהיה קזבלנקה' מראים את הגישה לבעיה כאובה זו. אולם דמות האם שפגשתיה בוואדי סאליב, הנאבקת בתנאי הדיור השוררים בארץ בצורה כה אמיצה לקיום משפחתה, חייבת לעורר כבוד. האם זו בריונות? האם הילדים החמודים שראיתי, אם רק יקבלו חינוך כיתר הילדים ותנאי קיום אנושיים, לא יוכלו להיות לנכס חשוב לעם, כאדריכלים, רופאים מהנדסים ואנשי מקצוע בעתיד הקרוב?" עציוני וחבריו לא אימצו את ההמלצה.

צילום: אמנון בר טור

בפני ועדת החקירה הופיעה רק אשה אחת, וגם זאת על פי בקשתה המפורשת. עד לעדותה, זה היה מופע של גברים בלבד, מקפחים ומקופחים. רות שחר בת ה–34 עלתה מאלג'יר לפני קום המדינה והתמקמה בקיבוץ רגבים. שנתיים לפני עדותה נשלחה ללמוד בבית ספר לאחיות, שבו נפגשה בפעם הראשונה עם טעמה המר של ההתנשאות. "נפגשתי יום־יום עם התופעות של אפליה", סיפרה. "בכל פעם שאמרתי שאני מאלג'יר התקררו היחסים והיו אומרים לי: 'אבל את לא נראית כמוהם… אולי את לא מאלג'יר?' והייתי צריכה להדגיש שכולנו במשפחה צפון־אפריקאים… אני אומרת שההרגשה של אנטישמיות שאני הרגשתי כבר ישנה מזמן… נפגשתי בתופעה זו… אף בין האנשים מבין העילית בארץ, אקדמאים… שמעתי רופא שמתלונן שאליו מביאים רק 'שחורים'… מפי רופא שאידיאל חייו היה צריך להיות שונה".

***

"בריון, גנב, רועה זונות או רוצח אשכנזי לא יצליח לעורר אהדת העדה האשכנזית… אולם בקרב עדה פרימיטיבית דבר זה ייתכן" (בן גוריון במכתב לשופט עציוני)

במהלך רבים מפרקי העלילה הדרמטית הזאת נעדר מי שהיה אמור לשמש באחד התפקידים הראשיים בה: ראש הממשלה בן גוריון. בתחילה היה חולה ואחר כך יצא לחופשה פרטית. בישיבת הממשלה שהתקיימה ב–23 באוגוסט ועסקה באימוץ מסקנות ועדת החקירה, סיפרה גולדה מאיר שהחליפה אותו בתפקיד יו"ר הישיבה כי "אור לאותו יום שישי שבו אירעה ההתפרעות השנייה אמר לי ראש הממשלה שכוונתו היתה לצאת באונייה ולעשות את הסיבוב שהנשיא היה רגיל לעשות מזמן לזמן, כי אין הוא מצליח בארץ להסתתר באיזה מקום למנוחה, והוא אמר כי מנוחה פירושה בשבילו שלא לדבר עם איש, ובזאת אין הוא מצליח בארץ".

ממקום מרבצו בשיט בים הוא ודאי היה מרוצה מהמסקנות שאליהן הגיע השופט עציוני. "אין אפליה מכוונת", זה המשפט המכונן שהממסד כה חיכה לשמוע ושעציוני סיפק במהירות שיא: שבועות ספורים לאחר שקמה, סיימה ועדת החקירה את עבודתה. השופט אמנם שלל את תיאוריות הקשר של אשכול וחבריו, זו שגרסה בפשטנות כי המהומות היו תולדה של ברית סתרים בין בגין לנרקומנים ואנשי העולם התחתון. הוא אף כתב על ואדי סאליב כי "שכונה כזו, אין לה זכות קיום בעיר מודרנית כחיפה", אולם המסר הכולל שיצא מהדו"ח היה בבחינת טפיחה על השכם של הממשלה.

בישיבה שבה אומץ הדו"ח לא הסתירה גולדה את קורת רוחה מהמסקנות: "יש איזה דבר חשוב בדו"ח שלא ראיתי על כך כותרות בעיתונים… יש שם קביעה החלטית שלא היתה מדיניות של אפליה ושמשרדי הממשלה פעלו רבות גם בתחום השיכון, החינוך ושטחים אחרים. אלה מילים טובות לממשלה". גם השרים האחרים היו מרוצים מאוד מהמחמאות שקיבלו, ומהקביעה שלא היה מדובר "בהתקוממות של עדה", כפי שציינה גולדה, "אלא של ילדים וגורמים פליליים".

אחרי שהתבשמו מעצמם, התעוררה בישיבה שאלת ייצוג המזרחים במוסדות השלטון. "למשל שופט בית המשפט העליון", כפי שאמר פנחס ספיר. "למשרה זו לא תיקח איש מצפון אפריקה", צינן את ההתלהבות השר פרץ נפתלי. בסיום הישיבה הבטיחו החברים לקיים דיון נוסף בעניין. הוא לא התקיים.

ב–10 באוגוסט נפתח המשפט של בן הרוש וחבריו להנהגת המרד. "כל מי שיכריז שהוא מרוקאי יקבל עונש כפול", הודיעה השופטת מרים שטרקמן, כפי שמצטט אותה ספרו של סמי שלום שטרית, "המאבק המזרחי בישראל", ובתגובה ביקש בן הרוש לפסול אותה. בסופו של יום דן הרכב של שלושה שופטים בתיק הזה, וקבע עונשים חמורים לעצורים ובעיקר לבן הרוש: מאסר של 24 חודשים בפועל, עונש שהופחת בערעור לעשרה חודשים. בין הסורגים (הוא ישב בסך הכל שישה חודשים) הריץ בן הרוש רשימה לכנסת, שלא עברה את אחוז החסימה. גולדה היתה מרוצה בוודאי. "רשימה עדתית זו שריפת המדינה", אמרה באחת מישיבות הממשלה, 33 שנים לפני הקמת ש"ס. מפא"י הגיעה בבחירות בנובמבר 1959 להישג הגדול בתולדותיה — 47 מנדטים. הציבור אמר כן לזקן.

***

שנה חלפה מאז האירועים ונדמה היה שהם לא התרחשו מעולם. ביולי 1960, פעלה המדינה במרץ כדי להעלות את היהודים שנותרו במרוקו ארצה. קצרה היריעה מלגולל את כל הסיפור הזה, ולמעשה אפשר להסתפק במברק אחד ששלחה בכתב יד (מטעמי זהירות, לדבריה) יעל ורד, דיפלומטית מפריז, להנהלת משרד החוץ: "כידוע הסולטאן (ורד מתכוונת לשליט מרוקו, ג"ו) מעביר כספים לחו"ל, נכנס כשותף למספר חברות בשווייץ ואיטליה ומתקשה למלא התחייבויותיו הכספיות כלפיהן. עורך הדין שלו הוא יהודי… הצעתי כי גזבר הסוכנות באירופה ינסה לדבר עם עורך הדין וינסה לבדוק אם ישנה אפשרות לסייע לסולטאן בענייני כספים תמורת הקלות בעלייה… ב–1950–1951 הוקמה חברה משותפת יחד עם סבאח, בנו של נורי סעיד (שליט עיראק, ג"ו), אשר קיבל סכום לגיטימי לכל יהודי שעזב את עיראק באמצעות חברה זו. וכיוון שכמעט כל היהודים יצאו בדרך הזאת, הגיעו רווחיו של סלאח המסכן לחצי מיליון לירות סטרלינג ואולי גם יותר". אי אפשר לומר שגם אחרי אירועי ואדי סאליב לא נעשה מאמץ להעלות את יהודי מרוקו לכאן, גם אם במאמץ הזה עצמו ניכרת מעט אדנות גזענית.

ב–1999 הלך בן הרוש לעולמו. עד להתנצלותו של אהוד ברק ב–1997 בפני המזרחים, מעולם לא ביקש איש ממנהיגי מפא"י לדורותיה סליחה מאזרחי ישראל ממוצא מזרחי. לאחרונה עלו לכותרות נתונים שציטט מרכז אדווה מהלמ"ס, ולפיהם היתה ההכנסה החודשית הממוצעת של שכירים עירוניים אשכנזים גבוהה ב–42% מההכנסה החודשית הממוצעת של כלל השכירים העירוניים בשנת 2012. ההכנסה של שכירים עירוניים מזרחיים היתה גבוהה באותה השנה רק ב–9% מההכנסה הממוצעת של כלל השכירים העירוניים.

למאמר המלא בהארץ כאן

להיכן הופנו יהודים שהגיעו מפולין בעליית גומולקה ? לרמת אביב

יולי 31, 2016

יצא לי לפרסם בשנתיים האחרונות פחות מ 5 פעמים תגובות בפוסטים בהארץ שתוכנן הוא המדיניות שהיפלתה לרעה את המזרחים שהגיעו בעליות השונות לעומת תנאי הקליטה של האשכנזים, כמובן שהגורמים המפלים היו ממשלות ישראל והסוכנות היהודית. אני מודע לזה שלא כל היהודים שהגיעו מפולין בעליית גומולקה נשלחו לחולון או תל אביב, ראיתי סרט ביומני גבע שהיו גם יהודים מפולין שנשלחו לנצרת עלית.בין אלה שהגיבו לי היו כאלה שטענו שלא היתה כלל וכלל אפליה ממוסדת לטובת האשכנזים ,והוסיפו שגם משפחותיהם סבלו מאוד.

אני לא חוקר, אף אחד לא מעמיד לי ארכיונים, אני משוטט ברשת ומגלה כל הזמן דברים חדשים שתומכים בטענות לקיומה של אפליה ממוסדת לטובת האשכנזים, בפרט בתקופת בה הגיעו היהודים מפולין בעליית גומולקה. האמת שאני לא צריך לעבוד קשה כי אניטה שפירה כתבה על כך בספרה "ככל עם ועם" שיצא בהוצאת מרכז זלמן שזר.

מצאתי ברשת עבודת מחקר בת כ 300 עמודים ובה מסופר על התפתחות השכונות של תל אביב מעבר לירקון, ורמת אביב היא אחת מהן. את הקישור למאמר כולו אני אביא בתגובה לפוסט,ובפוסט הנוכחי אני מביא צירוף של שני חצאי עמודים שמספרים על כך שיהודים שהגיעו מפולין הופנו לרמת אביב

על האדמה הזאת / מחמוד דרויש

יולי 20, 2016

על האדמה הזאת יש בשביל מה לחיות ; הססנותו של אפריל ,
ניחוח לחם עם שחר,דעות אשה על גברים,כתבי איסכילוס,
ראשית אהבה,עשב על אבן,אמהות עומדות על חוט חליל ופחד
הפולשים מן הזיכרונות.

על האדמה הזאת יש בשביל מה לחיות ; סופו של אלול,גברת
נכנסת לשנתה הארבעים בשיא פריחתה (1),שעת שמש בבית
אסורים (2),ענן מחקה עדת בריות,עם מריע לעולים בחיוך אל
מותם ופחד העריצים מן הזמירות.

על האדמה הזאת יש בשביל מה לחיות ; על האדמה הזאת גברת
האדמה ,אם כל התחלות ,אם כל הקיצים(3),שמה היה פלסטין,
שמה עכשיו פלסטין.יש לי זכות גבירתי,כי את גבירתי ,יש לי
זכות לחיות.

(1) מדינת ישראל עמדה בעת כתיבת השיר על סף חגיגות ה 40 להקמתה
(2) זכרונות ממאסרו של דרוויש בכלא הישראלי
(3)קיצים רבים של קץ

מחמוד דרוויש – חמישים שנות שירה עמוד 224
הספר יצא בהוצאת קשב לספרות ואת היצירות שבו תירגם ראובן שניר מאוניברסיטת חיפה

השיר זכה לתרגום עקום ומסולף של פרץ דרור בנאי ועל כך פורסם פוסט בהעוקץ

דו"ח ועדת ביטון ומלחמת יום הכיפורים

יולי 14, 2016

לפני כשבוע פורסמו ההמלצות של ועדת ביטון להעצמת מורשת יהדות ספרד והמזרח במערכת החינוך. ארז ביטון אינו כוס התה שלי ,הוא זכה בפרס ישראל לאחר שארבעה מועמדים לפרס סמי מיכאל,חיים באר ,יצחק בן נר ודוד גרוסמן משכו את מועמדותם עקב התערבות ראש הממשלה בעבודת ועדת הפרס. ארז ביטון גם הכעיס אותי כאשר במעמד קבלת פרס ישראל אמר שמי שמסמן היום מוצרים יסמן מחר בני אדם,דהיינו הכניס את השואה לקונפליקט הישראלי פלסטיני.

פירסום הדו"ח הביא את גידי אורשר ובעקבותיו אריה רוטנברג לכתוב פוסטים גזעניים בדף הפייסבוק שלהם ,אלא שהסערה שדבריהם עוררו נותנת מקום לדאגה משום שתגובות חברי הממשלה וראש הממשלה מזכירות את משרדי התעמולה של ברית המועצות ודיקטטורות אחרות. בהמשך אפרט את התיעוד שנאסף על האפליה הממוסדת כלפי המזרחים, ואסתפק בכך שאגיד בשלב זה שדבריהם של אורשר ורוטנברג היו ראויים לתגובה אילו לא היו ניתנים להפרכה . דוגמא מגוחכת היא דבריו של גידי אורשר על צינטורים ותרנגולות על הראש. ב 1910 הקימה הקהילה היהודית בבגדאד בית חולים על שמו של מאיר אליאס, לאחר מכן הקימה הקהילה בית חולים נוסף למחלות עיניים. אני משער שב 1910 ניתן היה למצוא תרנגולות בבגדאד. על כך שהפקידות המזרח ארופאית ידעה לסדר את ענייניהם של בני עירם ובני מינם כתב אפילו ה"אשכנזי" פרופסור אביעד קליינברג,כך שלהאשים בבכיינות עמותה כמו הקשת המזרחית שקמה על רקע קיום אפליה ממוסדת בבכיינות זה לגמרי מגוחך. אסור שדברי שטות שכתב גידי אורשר יהיו הזמנה לפגיעה בחופש הביטוי.

הגזענות האמיתית אינם של גידי אורשר או קלמן קצנלסון שספריו נאספו מהחנויות ב 1964 בגלל שכתב "לא יוכל חבר הגמדים הלא אנשים להתחרות באשכנז". הגזענות היא של אלה שמדברים מצד אחד במילים גבוהות וריקות מתוכן על
"מורשתם המפוארת ותרבותם העשירה של יהודי ארצות האיסלם" או/ו
"הקסם של הפיוט המזרחי" או/ו "יצירתו של שלום שבזי היא התרבות שלי כמו ביאליק.

אותם אלה ש"אוהבים את המזרחים" ממשיכים בעיוות ההיסטוריוגרפיה של המזרחים לצרכיהם,כאשר טוענים שהחיים של המזרחים בארצות מוצאם היו רצופי פרעות ומצוקה ומאידך טוענים שכל העליות נקלטו באותם תנאים ושלכולם היה קשה.

השלב השלישי בו הגזענות הסמויה מרימה את הראש הוא כאשר עומד המזרחי מול האשכנזי עם האקדח המעשן ודורש את זכויותיו , ואז כאשר אותו אשכנזי שומע דברים שאינם נעימים לאוזן וזורק סיסמאות ומטיל רפש. את המאמר של יהודה שנהב "השוד המושלם" המבוסס על עובדות אותו אשכנזי לא יקרא אבל יגיד שיהודה שנהב הוא "אנטי ישראלי עלוב שלא לוקחים ממנו ראיה"

לפני כעשור ויותר פורסם ספרו של סמי שלום הרדיקלי הספר "המאבק המזרחי בישראל " בהוצאת עם עובד בסדרה אופקים. בתחילת שנות ה 90 פורסם בקהיר בערבית ספרו של גדעון גלעדי העוד יותר רדיקלי "מחלוקת בציון". בשנים האחרונות המחקרים על אפליה ממוסדת כלפי מזרחים כבר באים מהיסטוריונים וחוקרים ממסדיים עם וציונים בהשקפתם. אניטה שפירא בספרה "ככל עם ועם" כותבת על התנאים הנהדרים בהם נקלטו היהודים שהגיעו מפולין בעליית גומולקה לעומת התנאים הגרועים בהם נקלטו היהודים שהגיעו מצפון אפריקה יחד איתם. אניטה שפירא מספרת גם על החלוקה למועצות אזוריות שהטיבה עם הקיבוצים והמושבים על חשבון ערי הפיתוח. אבי פיקאר מהציונות הדתית סיפר על הסלקציה בעליה מצפון אפריקה וד"ר אסתר מאיר גליצנשטיין סיפרה על המאבק המוצלח  של יוצאי עיראק והקומוניסטים בראשם כנגד המימסד של מפאי לדחוק אותם לפריפריה.

כאן אני מגיע לחיבור בין הסיפור המזרחי למלחמת יום הכיפורים, המשותף להם הוא נסיונות לטייח ביצועים כושלים של המימסד. אשכנזים שהגיעו למעברות יצאו מהם מהר מאוד אם בכלל הגיעו למעברות ומזרחים נתקעו באותם מעברות לשנים. משפחתי היתה במעברה שלוש שנים ותודה לאל שיצאנו בשלום מאותה תקופה. לעומת זאת מלחמת יום הכיפורים היא כבר מלחמה שהביאה הרבה מאוד קברים מיותרים והחריבה את חייהם של משפחות רבות. אותם פקידים ממוצא ארופאי שדברו יידיש,היו חברי מפאי וידעו לסדר את ענייניהם של בני עירם ובני מינם שהגיעו לארץ, הם אותם אנשים (גם מזרחים) שההתנהלות שלהם הביאה את האסון של יום כיפור לפחות בביצועים הכושלים בשטח. (אני לא עוסק כרגע בחלקה של גולדה במלחמה)

כדי להגיע לחקר האמת תמיד צריך להתחיל ממקום מסויים. ההתחלה במקרה של הסיפור המזרחי באה תמיד מצד אנשים רדיקלים . במקרה שלנו יהודה שנהב ,גדעון גלעדי, הקומוניסטים העיראקים ורבים אחרים  שלא אכלו את הלוקשים של מפאי והגיעו ממקום של עימות ותעוב כלפי המימסד . אניטה שפירא לא היתה כוללת בספרה את אפליית המזרחים אילו הצליח המימסד בנסיונותיו לקבור את הסיפורים על כשלונותיו ומחדליו כאשר טיפל בקליטת המזרחים.

במלחמת יום כיפור אנחנו מוצאים את אותה תופעה. קם פורום שנקרא הפורום לאזרוח תחקירי קרבות ששואל את השאלות ונותן את התשובות שמעניינות את הדור שלחם באותה מלחמה ארורה שהביאה להרבה מאוד חללים ,פצועים שהמלחמה קיצרה את חייהם והלומי קרב שחיים את המלחמה יום יום.

סיפורו של הדוח החתרני על "בעיית המזרחים" בצה"ל מאת שי חזקני

אוגוסט 12, 2015
סיפורו של הדוח החתרני על "בעיית המזרחים" בצה"ל
מאת שי חזקני

פורסם ב – 12/08/2015 12:31

רב־סרן עזרא אהרונסון ביקש ב–1951 לשנות סדרי עולם בצה"ל, ולוודא שמי ששם משפחתו סבאג, ביטון, פרץ או דלאל לא יתחיל את חייו הבוגרים מעמדת נחיתות. המחקר שכתב מראה שהיו 
אז קולות חתרניים בתוך המערכת שהתריעו נגד הגזענות, 
אבל גם שהקולות הללו הושתקו מיד עם הופעתם

"בדיקה קצרה של המבנה החברתי בישראל מראה שמתוך סיבות כלכליות ואחרות, קבוצה זאת (של בני עדות המזרח) היא פחותת זכויות. דבר זה בר־תוקף גם לגבי תושבים ותיקים ועולים חדשים. כדוגמה ראה את שמות הפקידים הגבוהים בשורות הממשלה וקצינים בצבא. מתוך שיחות כלליות, מאמרים בעיתונות וחקירות חברתיות מתברר שקיימת נטייה כללית לנהוג כלפי יהודי עדות המזרח בבוז. בין יהודים ממוצא גרמני ואירופה המרכזית קיימת גם הרגשת עליונות לגבי 'שחורים'".
מחקר "סודי ביותר" מאת רב־סרן עזרא אהרונסון עבור האלוף לסקוב

זה עניין די נדיר למצוא בארכיון מסמך שנכתב לפני 64 שנים ונקרא כאילו הוא נכתב בימינו. כשכתב רב־סרן עזרא (וויליאם) אהרונסון את הדוח שלו על מזרחים בצה"ל ב–1951, אף אחד עוד לא דיבר במושגים של רב־תרבותיות ופוליטיקלי קורקט. משר הביטחון, דוד בן־גוריון, עבור לקצונה הבכירה של צה"ל ועד למפקדי החטיבות והגדודים, אף אחד (כמעט) לא התבייש בעמדותיו כלפי מזרחים, והמסמכים בארכיונים רצופים בהתבטאויות לפרוטוקול על נחיתותם כביכול של "בני עדות המזרח" לעומת אחיהם מאירופה. אהרונסון היה חריג ביכולת שלו לכתוב מחוץ לרוח התקופה שבה חי. אין פלא, אפוא, שהדוח שכתב נגנז מיד, לא לפני שבכירי אגף כוח אדם בצה"ל הזימו את מסקנותיו אחת לאחת. למרבה המזל, עותק של הדוח החתרני שרד בתיקי מחלקת ההדרכה המצויים בארכיון צה"ל.

אהרונסון היה קול בודד. לא רבים בממסד הישראלי של שנות ה–50 העזו לחלוק בפומבי על בן־גוריון, מייסד המדינה וראש ממשלתה במשך 13 שנה. כאשר פירש את התנ"ך בחוגי הבית שערך בעשור הראשון שאחרי קום המדינה, לא העזו רוב החוקרים שהזמין לומר לו כי פרשנותו חסרה כל ביסוס מחקרי. את הביקורת על ניסיונותיו להכפיף את הסיפור המקראי ללאומיות היהודית נצרו בלבם, או העלו בחשאי על הכתב. גם עמדותיו הגזעניות כלפי יהודי המזרח התיכון וצפון אפריקה, שהיו נחלתם של רבים מאבות הציונות, נחשבו לאקסיומה תקופה ארוכה והשתרשו כחלק מהאתוס הלאומי.

מחוץ לממסד היו מי שזעקו את זעקת האפליה והגזענות, אבל עמדתו של בן־גוריון היתה הגמונית. בכנס הפיקוד הגבוה של צה"ל באפריל 1950, הוא ביקש להסביר למפקדים מהו השינוי שעליהם לחולל במתגייסים. "קיבוץ הגלויות מביא לנו אספסוף", הסביר לקצינים. "היתוך האספסוף הזה, גיבושו מחדש, גיבוש אנושי, יהודי, ישראלי ואחר כך צבאי — זהו היסוד לצבאיות". עוד לפני האימונים הצבאיים יש "לחנך את הצעיר, שבא מארצות אלו, לשבת בבית הכיסא כמו אדם, להתרחץ, לא לגנוב, לא לתפוס נערה ערבית ולאנוס אותה ולרצוח אותה — זה קודם לכל שאר הדברים. בלי זה — אין ערך לאימון ולחינוך הצבאי שניתן להם".

אם ביקש בן־גוריון לראות בתקופת חייו "רמטכ"ל תימני", כפי שנהג לומר מדי פעם, כוונתו היתה לקצין מזרחי שיהיה מוכן לאמץ את התרבות הצברית האשכנזית בלי לתת כל ביטוי לערכי התרבות שעליהם התחנך בארץ מולדתו. "לאלה ממרוקו לא היה שום חינוך. מנהגיהם, מנהגי הערבים. הם אוהבים את נשותיהם אבל מרביצים להן", הוא אמר לכתב עת אמריקאי ב–1965. "אולי בדור השלישי יופיע מישהו בקרב יהודי עדות המזרח שהוא מעט שונה, אבל אני איני רואה זאת עדיין".

צילום: כהן פריץ / לע"מ

פוטנציאל מסוכן

בשנות ה–50 היו המגויסים מהמזרח התיכון ומצפון אפריקה רק 15% מכלל החיילים בצבא, אבל הסטטיסטיקה הצה"לית הצביעה על שיעורים גבוהים מאוד של עריקה בקרבם, וכן על סלידה שלהם ממוסדות המדינה. במחקר פנימי של הצבא, שנערך ביחידה שבה היה רוב של חיילים מזרחים, מצא הקצין הבודק ש"התכונות האופייניות לרובם הגדול הן: 1. אפתיה. 2. חוסר אידיאה. 3. נטייה קיצונית לחישוב חשבונות אגואיסטיים ולסיפוק הצרכים הפרטיים".

כפי שמראה מחקרו של שגיא טורגן, באותה שנה שבה נשא בן־גוריון את דבריו בפני כנס הפיקוד הגבוה, ביקש הרמטכ"ל, יגאל ידין, לערוך מחקר שיקבע מהן הסיבות לבעיות ההתנהגותיות בקרב חיילים מהמזרח התיכון ומצפון אפריקה וכיצד ניתן לפתור אותן. האחריות למחקר הוטלה על האלוף חיים לסקוב, מפקד פיקוד ההדרכה, והוא ביקש לבדוק "100 עיראקים ו–100 תימנים" שאינם יודעים קרוא וכתוב ולבחון אצלם תגובות לפעולות שונות שהן חלק מהווי החיים הצבאי: "קפיצות לעומק, תורנויות וכל דבר אחר המעורר אצלם תגובות מוזרות, ופתרונות אפשריים על מנת להרגילם לתפקידם המיוחד כחיילים בצה"ל".

בתשובה לפנייתו קיבל לסקוב ביולי 1951 דוח מפורט מסא"ל דב ירמיה, אז מפקד בסיס הדרכה 4 ולימים פעיל שמאל מפורסם. ירמיה, יליד המושבה בית־גן, התנצל שאין באפשרותו לערוך מחקר של ממש אבל הציע במקום את הבחנותיו האישיות המתייחסות "לאנשים פרימיטיבים בלבד" על פי מוצא. את דבריו הקשים ביותר ייחד לטירונים ממוצא עיראקי ופרסי: "כושר תפיסה חלש. רמת מחשבה חלשה מאוד. לא חושבים. לומדים בעין ובמישוש בלבד. לא קולטים מתוך הסבר… מצריכים הסברה בצורה פרימיטיבית ביותר. משתכנעים רק ממה שרואים בעין". משמעת, הסביר מפקד הבסיס, ניתן ללמד אותם רק באמצעות עונשים, וכך גם ניקיון: "לא מגיבים בחיוב להיגיינה בתחילה, אולם מסתגלים ומתרגלים עם הקפדה וביקורת… אוהבים צחצוח חיצוני, מסדרים ותזמורת".

כושרם הצבאי, קבע ירמיה, נמוך במיוחד והתנהגותם כשל ילדים: "מקבלים את הנשק בתחילה כילד לצעצוע, לאחר זמן נמאס עליהם… לא מקבלים ברצון מאמצים פיזיים, מתרגלים להם בקושי רק לאחר תרגול רב. פוחדים בפני קפיצות, זחילות ובכלל מעשים שאפשר להיפגע מהם". גם יחסם לערבים טעון שיפור: "רגשי פחד בפני ערבים מפותחים למדי. מתגברים על כך עם הכרת הכוח הצבאי שלנו ופיתוח ביטחונם בנשק". מצד שני, כתב, יש במגויסים מן המזרח גם פוטנציאל מסוכן: הם "בעלי רגש נחיתות לגבי אנשים מפותחים יותר" וגם "נשמעים בנקל למחרחרים ואגיטטורים המותחים ביקורת שלילית". חוות דעתו על הטורקים, המרוקאים, המצרים והטריפוליטאים היתה חיובית יותר. אמנם הם "פוחדים מפני הלילה ואינם מבינים אותו כלל", אבל יש להם "רמת מחשבה מתקבלת על הדעת". לתימנים, לעומת זאת, יש "כושר תפיסה חלש" ו"רמת מחשבה ירודה" ואולם הם "חרוצים מאוד ומקבלים באהבה כל דבר".

צילום: דניאל רוזנבלום

גם לאלוף־משנה יהודה ואלך, יליד גרמניה שהיה מח"ט גבעתי בשנות ה–50 ואחר כך היסטוריון צבאי, היתה עמדה חיובית על החיילים התימנים, שלדבריו הפכו במהירות לחיילים מועילים. ממסמך על חינוך חיילים שחיבר ב–1952 עולה שדעתו על מרוקאים היתה חיובית פחות: "נפגשתי עם שלושה סוגים בולטים של מרוקאים. לדוגמה את המרוקאי המשכיל של העיר שהוא קיבל את חינוכו בצרפת ושהוא עיכל ערכי תרבות מסוימים. יש המרוקאי העירוני שהוא בא במגע עם תרבות, אבל לא עיכל אותה. הוא אותו הטיפוס הלבנטיני שאנחנו מכירים אותו מהערבי הביירותי, הדמשקאי או מהערבי היפואי. ואת המרוקאי שהוא בא מהאזורים הכפריים שהוא בור, שהוא מבחינת הציביליזציה לפחות באלף שנים אחורנית".

השפה החריפה שבה השתמשו בן־גוריון והקצינים אמנם לא היתה נחלתם של אנשי האקדמיה הישראלים שחקרו את העולים מן המזרח התיכון וצפון אפריקה, אבל המסקנות היו דומות. שמואל נח אייזנשטדט, אבי הסוציולוגיה הישראלית, חשש מאוד כי העולים מארצות המזרח יפגעו באוריינטציה המערבית כביכול של ישראל. במחקר שפירסם בשנת 1948 ציין: "אנשי משפחות אלה (המזרחיות), או בעיקר הגברים שבהן, מאחר שנותקו משלמות ההווי של חייהם העדתיים, נמשכו בצורה קיצונית אחרי כמה וכמה מהקסמים המצויים בתוך כל סביבה עירונית (ומה גם אוריינטלית): משחקי כסף בקלפים, בילויים בלתי פוסקים בבתי קפה מפוקפקים, בבתי בושת. עישון חשיש וכו'".

אייזנשטדט פיתח תהליך לחיברות המזרחים, שאותו כינה "דה־סוציאליזציה ורה־סוציאליזציה": ראשית, על המדינה לפרוק את העולים מן המטען התרבותי המזרחי שעמו הגיעו לארץ. בשלב השני ייבנו אותם עולים מחדש על יסוד ערכי התרבות האירופית. בין המומחים השונים ניטש ויכוח אם העולים מן המזרח לוקים בפיגור שכלי של ממש, או בפרימיטיביזם שניתן לשרש. כפי שהראו הנרייט דהאן־כלב, איתן בלום וסמי שלום שטרית במחקריהם מן השנים האחרונות, רעיונות אלה לא היו שונים בהרבה מתורת הקולוניאליזם המתרבת של האימפריות האירופיות שכונתה לא פעם "משא האדם הלבן" (White man’s burden). בדומה לכתיבה האוריינטליסטית על הילידים בקולוניות האירופיות באפריקה ובאסיה, קרל פרנקנשטיין, איש חינוך ומייסדו של מכון המחקר סאלד, טען ב–1947 כי "יהודי המזרח נחשלים הם, אינם מוכשרים עוד להבין את התכנים והערכים של תרבות המערב אלא בדרך החיקוי והקליטה הפסיבית… ואינם מסוגלים להצטרף עדיין באופן פרודוקטיבי לכיוון שבו משתדל רוב האוכלוסייה היהודית לבנות את חייו".

הקצין שהגיע מהצבא הבריטי

באגף כוח האדם של צה"ל הכינו תוכנית פעולה במענה לפנייתו של לסקוב. התוכנית התבססה על המודלים של אייזנשטדט ופרנקנשטיין, אבל מסיבה שאינה ברורה ביקש לסקוב מאדם נוסף — רב־סרן אהרונסון — שהיה חלק ממחלקת ההדרכה, לבדוק את "בעיית" המזרחים בצה"ל, וזה החליט לנקוט גישה שונה בתכלית.

צילום: באדיבות המשפחה

עזרא (וויליאם) אהרונסון, שכולם קראו לו ביל, לא היה קצין שגרתי בצה"ל של אותם ימים. את גישתו המכלילה, שהתעקשה להילחם בגזענות נגד מזרחים למרות הלעג שספג מחבריו הקצינים, אפשר אולי למצוא ברקע הייחודי שלו ובמפגש היומיומי שהיה לו במשך שנים עם אוכלוסייה ילידית בצפון אפריקה ובדרום־מזרח אסיה. אהרונסון נולד בלונדון ב–1920 למשפחה אמידה, שעסקה ביבוא של יין כשר מארץ ישראל. לאחר שסבל מאנטישמיות בבריטניה, היגר בגיל 17 לארץ ישראל והצטרף לארגון "הנוטרים" באזור עמק יזרעאל. מסיבות שאינן ברורות נאסר על־ידי הבריטים ובילה שנה וחצי בכלא בעכו לפני שהחליט להתגייס לצבא הבריטי בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, בתמורה לשחרורו.

אהרונסון הוצב בצפון אפריקה והיה מעורב גם בכיבוש מחדש של סיציליה מידי האיטלקים והגרמנים. לקראת סוף המלחמה התנדב לקורס קצינים והוצב בחטיבת Royal Fusiliers בבורמה, שם פיקד על מחלקה שנלחמה בצבא היפני. עם תום המלחמה נשלח להודו, שעמדה אז על סף קבלת עצמאות מהאימפריה הבריטית, והוא וחייליו היו אחראים על ההפרדה בין הינדים למוסלמים. בנו, איתי, מספר בשיחה מפיניקס, אורגון, כי אחד האירועים שהשפיעו יותר מכל על אביו אירע דווקא שם, בחבל קשמיר, באחד מגלי האלימות הקשים שפקדו את הודו לפני חלוקתה וקבלת העצמאות ב–1947.

יחידתו של אהרונסון מצאה את עצמה חוצצת בין כוחות גדולים של הינדים לכפר מוסלמי קטן שהיה מעין מובלעת בשטח. ההינדים איימו לרצוח את תושבי הכפר המוסלמים, ואהרונסון והיחידה שעליה פיקד הסדירו את פינוי המשפחות המוסלמיות על רכושן, וכך מנעו את הריגתן. המנהיג המקומי של המוסלמים היה אסיר תודה וביקש לשלם לאב, אבל זה, על פי הסיפור המשפחתי, סירב. השירות הצבאי בקשמיר, מספר איתי, גבה לבסוף מחיר כבד מהאב שנפצע קשה, ככל הנראה בלחימה בין הצדדים. אהרונסון הוחזר ללונדון ושהה למעלה משנה בבתי חולים. לאחר שהחלים חזר בשנית לישראל ב–1949, ולאחר כמה חודשים הצטרף לצבא הקבע בדרגת רב־סרן והוצב כמפקד פלוגה בגולני.

לשם כתיבת מחקרו על מזרחים בצה"ל בשנת 1951 סייר אהרונסון במשך חודש וחצי בבסיסי הדרכה שונים, וביקר בקורסים צה"ליים שבהם היה רוב לחיילים ממוצא מזרחי, כמו קורס נהגים, קורס נׇשַקים וקורס טבחים. בהמשך ריאיין מומחים ולבסוף חיבר דוח מפורט של 12 עמודים, שסווג כ"סודי ביותר" ונועד, כך כתב, "לחקור אם קיימת בצה"ל אפליה לגבי חיילים מעדות המזרח". שאלת המחקר נראית אולי סטנדרטית היום, אולם בשנותיה הראשונות של המדינה, לפני מרד ואדי סאליב, עצם העלאת שאלה בדבר אפליה נחשבה נועזת.

בראש הדוח ציין אהרונסון כי "רוב הקצינים והמש"קים (הם) ממוצא אשכנזי" וכן ש"אין להם כל ידיעה על עדות צפון אפריקה ואסיה". לכן בחר לפתוח את מחקרו בהיסטוריה קצרה על כל אחת מקהילות היהודים באזורים אלה. משם המשיך לדיווח על שיחות שערך עם מפקדים אשכנזים ביחידות שבהן ביקר, ועל ההתייחסויות לחיילים מארצות המזרח ששמע מהם: "הבזיטוס האלה", היה עלבון נפוץ. הבזיטוס הוא שם לאנשי הבסוטו, אומה אפריקאית שהיתה תחת שלטון בריטי. התייחסויות נוספות שתיעד אהרונסון היו: "הכושים האלה", "הם פרימיטיבים מכדי ללמוד" ו"האינטליגנציה שלהם נמוכה בהרבה מזאת של האדם הלבן".

צילום: אי־פי

אהרונסון הבין שרוב המפקדים הבכירים בצה"ל חולקים את ההנחות הגזעניות שמצא בדרגי השדה, ולכן ביקש כבר בתחילת מחקרו להפריך אותן: ראשית יצא נגד התפיסה שלפיה כלל העולים מארצות המזרח התיכון וצפון אפריקה משתייכים ל"עדות המזרח", והדגיש שרב השונה ביניהם על הדומה (בכל זאת בחר להמשיך להשתמש בביטוי "עדות המזרח" בדוח שלו, כדי להמחיש איך מתייחסים אליהם בצה"ל). משם המשיך והבהיר כי בניגוד לאמונה הרווחת, "רוב הפסיכולוגים טוענים שאין כל הוכחה על פיגור שכלי של יהודי עדות המזרח". לא ברור אם אהרונסון לא הכיר את מחקריהם של אייזנשטדט ופרנקנשטיין, או שבחר להתעלם מהם ביודעין.

בכל אופן, בניגוד לכל חבריו מאגף כוח אדם, אהרונסון בחר לצטט דווקא חוקרים זרים שחקרו אוכלוסיות ילידות והגיעו למסקנות הפוכות מאלה של הסוציולוגים ואנשי החינוך הישראלים. לדבריו, הבעיה אינה בנחיתות התרבותית כביכול של הנחקרים, אלא במבחנים עצמם: "התוצאות הרעות שהנ"ל (בני עדות המזרח, ש"ח) משיגים בבחינות פסיכוטכניות מבוססות על כך ששיטת הבחינות תואמה לנבחנים אשר חונכו במסגרת התרבות (הכוונה לחינוך, ש"ח) האירופית או אמריקאית". בשל בחינתם בשיטות שאינן מתאימות, הסיק אהרונסון, החיילים מארצות המזרח סובלים מאפליה באימונים ובקידום בדרגה.

חינוך תחילה

מניעיו של אהרונסון לא היו בהכרח אלטרואיסטיים. הוא אמנם כעס על אלה שהשפילו מזרחים, אבל גם חשש שהמזרחים יתגבשו לכוח אופוזיציוני. רבים מאבות הציונות היו שותפים לחשש הזה (בשונה מהם, אהרונסון לא ראה ב"לבנטיניות" בעיה, אלא בניכור בין חלקי העם השונים). הוא הציע שורה של רפורמות בצה"ל, כדי "לעצור את גיבוש המתגייסים מארצות צפון אפריקה ואסיה לגוף נפרד וזר בתוך הצבא". הוא המליץ להתחיל בחינוך המפקדים האשכנזים בנוגע לרקע ההיסטורי הייחודי של החיילים מהמזרח התיכון וצפון אפריקה, כדי שיפסיקו לראות אותם כנחותים: "אין לשכוח שאחת הסיבות העיקריות לזלזול היא חוסר ידיעה. מוצע שענף הסברה והשכלה יפיץ ספרות וימציא מרצי חוץ". בשלב השני דרש אהרונסון שמי שינהג בגזענות בחיילים מהמזרח ייענש: "צעדים משמעתיים חריפים יינקטו נגד כל מי שיהיה אשם בהתנהגות בלתי־חיילית או בלתי קולגיאלית, במילים או במעשים, במסדר או מחוצה לו, בכל הדרגות".

לגבי החיילים המזרחים עצמם הציע אהרונסון להנהיג מה שנקרא היום "אפליה מתקנת", ולפתוח תוכנית אימונים וקידום מיוחדת. בשלב הניסוי של התוכנית ייבחרו 90 עד 120 חיילים שיקבלו את הציונים הגבוהים ביותר בבחינות הפסיכוטכניות ואלה יחולקו לשלוש קבוצות משנה לפי ארץ מוצא (צפון אפריקה, עיראק ותימן). אהרונסון הדגיש כי יש להפסיק להשוות את תוצאות המבחנים הפסיכוטכניים של החיילים מארצות המזרח לאלה של האשכנזים, ושבמקום זה יש "לקבוע את התוצאות לפי תוצאות הנבחנים בתוך הקבוצה הספציפית שלהם (לפי ארץ מוצא, ש"ח)". המוכשרים במיוחד יישלחו לקורסי קצינים ונגדים, והשאר ירוכזו לקבוצות אימונים ביחידת אימונים מיוחדת שעליה יופקד "קצין מנוסה ומאומן ובעל גישה חיובית למזרח".

במסגרת הקבוצות ילמדו החיילים עברית והכשרה צבאית בסיסית במשך כמה חודשים, ולאחר מכן יסופחו ליחידה קרבית כקבוצה לתקופה של חודשיים. בסופו של דבר ישולבו ביחידות צה"ל השונות. אהרונסון התעקש שלקבוצות אלה, שיהיו בתחילה בפיקוד של קצינים ומש"קים אשכנזים, "תהיה חשיבות רבה כגורם מקשר בין הלך הרוח האירופי… והלך הרוח המזרחי". אם יבוצעו המלצותיו כלשונן, העריך אהרונסון, "יש תקווה ששיטה זאת תיצור במהירות חיילים מאומנים מבין חיילי עדות המזרח אשר יהיו לדוגמה ויוכיחו שאין חיילים אלה נופלים מחיילים ממוצא אחר".

בצמרת צה"ל לא אהבו את הדוח החתרני של אהרונסון, ובכל זאת, בהנחייתו של לסקוב, נקבע באגף כוח אדם דיון על המסקנות. מבין 16 הקצינים שהשתתפו בדיון, אחד סבר שיש אפליה נגד מזרחים בצה"ל, ואחר הציע ליצור קאדר של מפקדים מזרחים באימון מזורז ולפזר אותם בצבא (וכן "באופן מקביל לעשות פעולה דומה בחיים האזרחיים כדי להחדיר אנשים אלה למוסדות השלטון"). אבל דעות אלו היו יוצאות דופן באותו דיון וכותב הפרוטוקול, רב־סמל א. פוריצקי, אפילו לא טרח לציין מי העלה אותן. אלה שהתנגדו לדוח אהרונסון צוטטו בהרחבה. סגן מפקד אגף כוח אדם, אלוף־משנה גדעון שוקן, הביע מורת רוח ממחקרו של אהרונסון וציין כי "לדעתו המלחמה באפליה היא דבר מסוכן ביותר, או שבכלל לא צריך לעשותו. כמו כן לא נראה שקיימת אפליה ניכרת מאוד, או למעלה ממה שישנו מחוץ לצבא, או למעלה ממה שהיה קיים ביישוב לפני קום המדינה". לתפיסתו של שוקן, הצבא אינו מקום מתאים להתמודדות עם תופעות מעין אלה. למעשה, סגן מפקד האגף הביע פחד מהפיכתו של צה"ל לצבא מזרחי: "השלד של הצבא… בא מערכים תרבותיים מערביים, בה בשעה שהמסגרת הזאת מתמלאת במרביתה באנשים שהם זרים למסגרת הזאת ולערכים האלה".

רב־סרן רון סובול (לימים שובל), יליד דרום אפריקה שהיה הפסיכולוג הצבאי הראשון בצה"ל ואחר כך פרופסור לפסיכולוגיה, הוסיף שקבלת המלצותיו של אהרונסון "פירושה הנהגת אפליה בצבא. אין זו שאלה של אפליה אלא של הבדלים ממשיים־אתניים בין האנשים". סובול היה מהאחראים לפיתוח מבחני המיון של צה"ל במסגרת המכון לאבחנה פסיכוטכנית — אותם מבחנים שביקר אהרונסון במחקרו. בסיכום הדיון הוחלט שהמכון לאבחנה פסיכוטכנית יכתוב הצעה חדשה למחקר על בני עדות המזרח בצה"ל, אולם הקצינים שהשתתפו בדיון ביקשו גם לנהוג משנה זהירות בהעדפת הגישה המחקרית על פני הניסיון בשטח: "איננו יכולים להיות בטוחים שהשיטות המדעיות הקיימות הן כל כך משוכללות עד שהן טובות יותר מהפתרונות שימצאו המפקדים על פי השכל הישר".

התגוננות בצמרת

התגובה הרשמית לדוח אהרונסון היתה מסמך בן שלושה עמודים שנכתב ככל הנראה על ידי סובול ואחרים באגף כוח אדם, דחה גם הוא מכל וכל את ניתוחו של אהרונסון ואימץ במקומו את הממצאים העיקריים של אייזנשטדט, פרנקנשטיין ואחרים שראו בפרמיטיביזם ולא באפליה את הסיבה העיקרית למצבם של העולים מארצות המזרח התיכון וצפון אפריקה. "רבים מבני עדות המזרח לא היו נקלטים בצבא אף אילו לא היו כל דעות קדומות נגדם", הסביר דוח התגובה. והסיבה? "הדעות הקדומות והאפליה, כביכול, נובעות מהיעדר פתרון לבעיה שנוצרה על ידי עליית המוני אנשים הבאים מארצות שבהן היתה רמת הציביליזציה נמוכה יותר. רוב האנשים האלה מתקשים להסתגל לתרבות הארץ, כיוון שמאות שנים של התפתחות ומסורת מפרידות ביניהם לבין תושבי הארץ. כל פתרון המנסה לפתור את הבעיה על ידי אמצעים מינהלתיים בלבד, כגון איסור על דיבורים מעליבים, אינו אלא מוטעה ביסודו". הכותב גם חלק על כך שאין הוכחה לפיגורם השכלי של החיילים מארצות המזרח.

מחברי התגובה לא פסלו את ההמלצה ללמד את המפקדים והחיילים האשכנזים על ההיסטוריה של יהודי המזרח, אולם רק במידה שהדבר יסייע לעיצוב מחדש של אישיותם של המזרחים, במובן זה שהם ירגישו שיש מי שמתעניין בעברם ולא יתנגדו לניסיון למחוק את זהותם הקודמת. גם הרעיון בדבר "הקמת יחידות 'גזעיות' נפרדות" — כפי שכינה זאת דוח התגובה — נפסל, בטענה כי הדבר רק יחריף את בידודם ואף יהווה סכנה לאחידות הצבא. לבסוף פסלו אנשי אגף כוח אדם את רעיון האפליה המתקנת. רק אם יפנימו כולם שמדובר בבני אדם השונים מהם בתכלית, הסבירו מחברי התגובה, יהיה ניתן לסייע להם ולהסתגלותם: "הדרך היחידה לפתרון הבעיה היא הבנה מעמיקה של הרקע התרבותי, של האישיות, דרכי המחשבה, השאיפות, הרגשות והנטיות החברתיות של אנשים אלה. עלינו לדעת כיצד הם מונעים (מה המוטיבציה שלהם) ומרגישים, כיצד הם לומדים, כיצד הם חושבים וכיצד הם קולטים חומר, כולל חומר צבאי".

איתי אהרונסון מבהיר שאינו מכיר את הדוח שחיבר אביו ב–1951, אבל שהדבר כלל אינו מפתיע אותו. "אבי נהג לשחות נגד הזרם", הוא מסביר. "אם מישהו אמר לו לכתוב דוח, הוא היה עושה זאת בנאמנות לנושא, לא למערכת… לא עניין אותו אם התוצאות של המחקר יפריעו למישהו". איתי זוכר שכשהיה ילד אביו היה מתווכח בלהט עם קרובי משפחה, ובמיוחד עם דודה "צברית" אחת ממשפחה ירושלמית ותיקה, שהחזיקה בדעות גזעניות כלפי מזרחים ונהגה לתאר את המרוקאים כחיות. "הוא היה מאוד ווקלי בקשר לזה. אחת הדוגמאות שהוא היה מביא היא יהדות עיראק… לא רק שהיא לא מפגרת, אלא שמדובר באוכלוסייה מפותחת בקנה מידה מערבי. בכל מקרה, זו היתה הטענה שלו וזה מה שהיה אומר לכולם", מספר איתי.

עמדותיו הלא שגרתיות של אהרונסון הביאו אותו לא פעם להסתבכות עם רשויות הצבא. זמן קצר אחרי כתיבת הדוח הוא מונה למפקד גוש הערבה ובמסגרת תפקידו ניסה למנוע מצעירים לחצות את הגבול בחשאי ולנסוע לסלע האדום בפטרה, אתר פופולרי למבחני אומץ בשנות ה–50 (שניסיונות ההגעה אליו הונצחו בשיר "הסלע האדום", שכתב חיים חפר ושר אריק לביא). היו אלה אנשי יחידה 101 בפיקודו של אריאל שרון שאהבו במיוחד לגנוב את הגבול, וניסיונותיו של אהרונסון לעצור אותם בדרכם לפטרה לא זיכו אותו בנקודות בקרב דור המפקדים שהעריץ את שרון.

מקרה אחר שעליו מספר בנו אירע באזור ניצנה, ליד הגבול עם מצרים, כשהיה לבדו עם טבח היחידה. אהרונסון זיהה כוח מצרי על גבעה שלדעתו היתה בתוך האזור המפורז, במקום שבו אסור היה לרכז כוחות צבא לפי תנאי הפסקת האש. הוא לקח את מקלע הבראונינג שהיה על הקומנדקר שלו, הסתער על המוצב המצרי והוביל בגפו את הכוח המצרי לשבי. מפקדיו של אהרונסון לא התרשמו מהפעילות הפרטיזנית והעמידו אותו לדין.

זמן קצר לאחר הדיון על הדוח שחיבר אהרונסון, החליטו באגף כוח אדם לגנוז אותו סופית ובמקומו לערוך מחקר חדש, הפעם בפיקוחם של אייזנשטדט ופרנקנשטיין, ש"ייקראו לשרת כגרעין של ועדה מייעצת למטכ"ל למחקר חברתי ופסיכולוגי". בהצעה החדשה הוסבר כי בקרב עולי המזרח יש קשיי קליטה המתבטאים ב"אי־הזדהות עם ערכי תרבות ואי־שיתוף פעולה, תופעות תוקפניות, הסתגרות, רמה נמוכה של יעילות העבודה, מצב בריאות וכו'". כתוצאה מכך הקבוצה הקולטת האשכנזית חשה "ערעור (של) הערכים הקיימים" וכן "אי־ביטחון חברתי". כל אלה יוצרים "דעות קדומות נגד הנקלטים". הקצונה הבכירה, צוין בהצעת המחקר, חששה ש"היעדר טיפול בבעיה עלול לגרום בצה"ל ליצירת קבוצה גדולה מקופחת תמידית, בעל(ת) מוראל נמוך, בלתי מנוצלת ובלתי מאורגנת".

למרות התוכנית המקיפה, המחקר החדש לא יצא בסוף אל הפועל, כנראה בגלל קשיי תקציב. בשנים שלאחר מכן נעשו כמה ניסיונות לשנות את מבחני המיון בצה"ל ולהתאימם למי שלא למדו במערכות חינוך אירופיות, בתקווה שהדבר יקל על אבחון מדויק יותר של העולים מהמזרח התיכון ומצפון אפריקה. ואולם, הגזענות והאפליה הבסיסית נגד מזרחים בצבא ומחוצה לו, לא נעלמו.

אהרונסון נשאר בשירות קבע עד 1960 ואז עבר לעבוד בתעשיית הפוספטים. במלחמת ששת הימים שירת במילואים ונפצע קשה בארמון הנציב. הוא נפטר ב–2012, בגיל 92. סמוך למועד פרישתו מצה"ל, ביולי 1959, ירה שוטר אשכנזי בסבל מרוקאי, עקיבא יעקב אלקריף, שהשתתף בתגרה בבית קפה בשכונת עוני בחיפה ופצע אותו ברגלו. התגובות — תחילה בשכונה ואחר כך בכל רחבי הארץ —היו קשות. אלפי מזרחים יצאו לרחובות במחאה על ההגמוניה האשכנזית בישראל, וגם בתוך צה"ל הידהדו קריאות המחאה. "מרד ואדי סאליב" העלה פעם נוספת את שאלת האפליה והגזענות אל ראש סדר יומה של החברה הישראלית כולה. בוועדת עציוני שהתמנתה לחקור את האירועים נקרא אייזנשטדט להיות חבר. לאהרונסון איש לא קרא.

פורסם בהארץ כאן

 

יהודים-ערבים מאמר של הלל כהן

מאי 26, 2015

אחרי שפרופ הלל כהן פירסם מאמר בן 30 עמודים המתייחס לתוכן ההיסטורי של המונח "יהודי ערבי", יש סיבה טובה להתייחס לדברי הבל שפורסמו בעיתון האינטרנטי "חדשות בן עזר". מהותם של דברי ההבל הם התכסחות  של האשכנזיסט  אורי הייטנר עם אנשי קש שהוא רקח בדמיונו .הדברים שמצוטטים ע"י הייטנר נכתבו בעקבות דברים שכתבתי בבלוג שלו בנענע על כך שהוא לא טרח לכתוב על ספרו של יוסי סוכרי "בנגזי ברגן בלזן" שעוסק בשואת יהודי לוב. כוונתי כמובן היתה שהוא יקרא את הספר ויסקר אותו. אלא שהוא לא קרא את הספר,אלא השתמש בעובדה שהספר ראה אור כדי לספר לנו שיהודה שנהב ומזרחים אחרים רואים את עצמם כבני הלאום הערבי שדתם יהודית.

כך כותב הייטנר בגיליון מס 939 של "חדשות בן עזר"

* אחת המוטציות המכוערות ביותר של תופעת האנטי ציונות בתוכנו, היא האנטי ציונות ה"מזרחית". הגורו שלה, הוא פרופ' יהודה שנהב, אבי הפירכה "אנחנו יהודים ערבים," שמשמעותה – איננו שייכים ללאום היהודי, אלא ללאום הערבי, והיהדות היא רק הדת שלנו. אחד הגילויים הנפסדים של התופעה, הוא יחס של ניכור לשואה, שאינה אסונם בהיותם יהודים, אלא היא אסונם של ה"אשכנזים", כפי שהדבר בא לידי ביטוי בוטה ודוחה בשירתו של רועי חסן. לאחרונה, יצא לאור ספרו של יוסי סוכרי, "בנגזי ברגן-בלזן" המתאר את שואתם של יהודי לוב. כמובן שכוונתם של הנאצים היתה להשמיד את כל יהודי העולם, כולל את יהודי המזרח, אך למרבה המזל הצלחתם במשימה זו היתה מועטה. הספר עורר עניין רב וזכה לחשיפה תקשורתית, ואולי הוא יעצים את התודעה הציבורית באשר לשואה ביהודי צפון אפריקה. כמובן, שהדבר לא ישנה דבר בקרב "היהודים הערבים", שימשיכו להיות מנוכרים לשואה, כחלק מניכורם לעמם.
והוא ממשיך את הדיון בגליון מס 940 של חדשות בן עזר940

* בעקבות צאת הספר "בנגזי ברגן גלזן", כתבתי כאן בשבוע שעבר, על קומץ האנטי ציונים "המזרחים", המנוכרים לשואה שהיא הרי של ה"אשכנזים", כחלק מניכורם לעמם. הספר, המוכיח שבעבור שונאינו (והדבר נכון הן לגבי הנאצים והן לגבי הערבים) אין אבחנה בין יהודים מכאן או מכאן, לא ישנה את עמדתה של אותה מוטציה אידיאולוגית, הנגועה ברמות גבוהות של גזענות.

הזכרתי את סיסמתם, מבין מדרשו של יהודה שנהב "אנחנו ערבים יהודים," וכתבתי שזו בסך הכל פירכה, זהות מומצאת חסרת שחר, הנובעת מפוליטיקה ומאידיאולוגיה אנטי ציונית.

קיבלתי תגובות, בנוסח: מה ההבדל בין המושג "יהודים פולנים", למשל, או "יהודים אירופאים", לבין המונח "ערבים יהודים"?

אסביר את ההבדל.

אני מקפיד לא להשתמש במונחים "רוסים" או "אתיופים", אלא "עולים מרוסיה" או "עולים מאתיופיה". אולם בשיח הישראלי המקובל, ברור שהמושגים "פולני", "עיראקי", "רומני", מרוקאי", "תימני" וכד', משמעותם – בן העם היהודי שמוצאו או מוצא הוריו הוא מפולין, עיראק, רומניה, מרוקו או תימן. כלומר, אין מדובר בביטויים של זהות לאומית, אלא של ארץ מוצא. לא כן הביטוי "ערבים יהודים". ערב אינה מקום. הערביות היא ביטוי ללאומיות. אותם אנשים טוענים שהם בני הלאום הערבי,שדתם יהודית. ובעצם, שהיהדות היא דת ולא לאום.

מובן מאליו שהייטנר לא הציג שום סימוכין ולא הביא שום קישור לדברים שהוא פרסם.

heitner arab jew

 

 

 

 

 

מי שקורא את המאמר המדעי אקדמי של פרופ הלל כהן על משמעות הזהות יהודית-ערבית רואה את צורת החשיבה ההזויה והבלתי מציאותית של אורי הייטנר.אורי הייטנר מן הסתם לא מציג כל סימוכין לדברים שהוא כותב,והסיבה פשוטה,אין מקורות כאלה.

למאמר של פרופ הלל כהן:

 

ARAB_JEWS-HILLEL-2015

מה הפיל והכשיל את הלאומיות הערבית מאמר בהארץ

 

זגורי והשואה

פברואר 5, 2015

דליה גבריאלי נורי ב ynet  כאן

לפוסט בהארץ (מעניינות התגובות) כאן

אם המאמר בהארץ נחסם כאן

 

ראשית הציונות – המזרחים הנשכחים

אוקטובר 28, 2014

הציונות היא צורה של גזענות והפרדה גזענית ו אין לחפש את קירבתה
שאול סלע // 28.10.14 00:12
בספרו של יוסף אליהו שלוש מסופר על הסיוע שקיבלו מאביו האשכנזים בהקמת אחת המושבות , אבל הוא חוזר ומאשש את מה שכתב אחד העם בספרו "אמת מארץ ישראל" על היחס הברוטאלי לאוכלוסיה הערבית הילידית מצד הפולשים הציונים מרוסיה.

"אל תהי חכם בעיניך, ירא את ה' וסור מרע" , והרע בהתגלמותו היא הציונות שכבר עשתה את המסלול לפאשיזם ותקעה בפאשיזם יתדות.

לדעת את סיפורם של יוסף אליהו שלוש כן, לחפש את קירבתה של הציונות חלילה וחס. לסמי מיכאל אסור להסכים לקבל את פרס ישראל, ואני מקווה שכך הוא נוהג.

מקומן של הקרן הקיימת,ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית הוא באגם האש והגפרית.

 

תודה לך שאול סלע על תגובתך
עמי אשר // 28.10.14 08:20
אחת ההשלכות הנוראות ביותר של אפליה היא שהמופלים תובעים את חלקם בתהילת העוול ובאתנן השלל. כאלו הן הטייסות החדשות של צה"ל שממטירות אש וגופרית על ילדי עזה בשם הפמיניזם, וכאלה הם המתקנאים בציונים האשכנזים על שום שלא שיתפו אותם באדמות הגזל, אף שנשאו בגאווה את הכידון, ועוד עשו זאת קודם.
להגיב לתגובה זו ↓

א.ב. // 28.10.14 08:33

שאול סלע צודק,
ומעבר לכך,
״ציונות״ היא מושג שמאחוריו משמעות רחבה יותר מאשר ״עליה לציון״. הגירה יהודית הייתה תמיד בעבר, והייתה דתית בעיקרה. העליה הציונית הייתה שונה כי התייחסה ליהדות באופן שונה, לא כדת, והייתה חלק מתהליכים קולוניאליסטים. הבסיס של הציונות היה גזעני באופן מובהק, ולבטח המתיישבים ביפו לא ראו עצמם כך. מדינת ישראל היא תוצאה של הציונות הגזענית ולכן גם מאדירה את זכר הגזענים באשר הם (רופין וכו׳), ומובן מאליו שגם בשטרות.

יהיה טוב אם בני עדות המזרח וצפון אפריקה יתנערו מהציונות וידרשו את כיבוד אבותיהם, למשל על שטרות, לא מתוך ניסיון לשייכם לציונים, כי למזלנו הם לא, אלא מתוך תרבותם הגדולה ותרומתם לחברה.

בכל אופן להיות ציוני זה לא כבוד גדול, להפך זה לדעתי פשע.

 

למען הדיוק
פריץ היקה הצפונבוני // 29.10.14 22:49

הציונות המדינית היא תופעה אירופית שתחילתה בסוף המאה ה 19 עם יייסוד ה הסץדרות הציונית ע"י הרצל. וזו פעם ראשונה התארגנה תנועה ששאפה כהגדרה שלמדתי כילד בתחילת שנות 40: ,,מטרת הציונות להקים מקלט בטוח לעם היהודי במולדתו ההיסטורית ובמשפט העמים." . הרצל היה מוכן שהמקלט יהיה לאו דוקא בא"י.ענינו היה להציל את יהודי אירופה מסכנת האנטישמיות הנוצרית כפי שהוא הכיר בעקר האנטישמיות האלימה וומצוקת העוני באימפריה הרוסית.
האישים והארועים שהוזכרו במאמר הם חיבת ציון מונעים ע"י כיסופי גאולה שבדומה ל,,חובבי ציון "האירופים לפני הציונות המדינית פעלו לעידו הגירה והתישבות בארץ תחת ונאמנות לשלטון הטורקי. מבלי לשאוף ולנקוט צעדים לעצמאות מדינית, בזה המשיכו את דרכה של היהדות האורתודוקסית חרדית שקימום העצמאות היהיודית זה,,להביא לימות המשיח". כמובן אין זה מצדיק את העלמת חלקם של האישים המזרחיים מההיסטוריה של הארץ.

 

ירושלים של מטה מאת שלמה חתוכה פורסם ב – 08/10/2013 15:46

ספטמבר 25, 2014
ירושלים של מטה
מאת שלמה חתוכה

פורסם ב – 08/10/2013 15:46

"גַּשׁ אֶל הַקַּבָּ"ן/ סַפֵּר לוֹ/ עַל חֲלוֹמוֹתֶיךָ:/ הוּא יַחְשֹׁב אוֹתְךָ לִמְטֹרָף;/ לֵךְ אֶל הָרוֹפֵא/ שְׁאַל אוֹתוֹ/ מַדּוּעַ מְוַדְּאִים שֶׁאַתָּה בָּרִיא/ רַק לִפְנֵי/ שֶׁשּׁוֹלְחִים אוֹתְךָ לָמוּת"

ירושלים של מטה
"מדינת תימן תהרס ותחרב עד היסוד, וירושלים תתבני ותשתכלל, במהרה בימינו אמן"
 (נוסח שהיו יהודי תימן מצרפים בראש או בסוף מכתביהם משם)

כַּמָּה זִכְרוֹנוֹת נִסּוּ לִמְכֹּר לִי עַל יְרוּשָׁלַיִם
אֲבָל רַק בְּאֶחָד הֶאֱמַנְתִּי,
כִּי בּוֹ תִּרְגְּלוּ אוֹתִי שׁוּב וָשׁוּב.
כְּשֶׁרִאשׁוֹנֵי הַתֵּימָנִים הִגִּיעוּ אֶל יְרוּשָׁלַיִם, הִשְׁאִירוּ אוֹתָם מִחוּץ לַחוֹמוֹת;
הָיִיתִי נִזְכָּר בָּהֶם בְּכָל פַּעַם שֶׁהָיִיתִי נִשְׁאָר לַעֲמֹד
מִחוּץ לַדִּיסְקוֹטֶק.

טוֹב מָה לִי וְלַמּוֹעֲדוֹנִים הָאֵלֶּה
אֲבָל הֵם שֶׁשָּׁמְרוּ עַל זִכְרוֹנֵךְ כְּמוֹ הָיִית אַהֲבָה רִאשׁוֹנָה
שֶׁהֵגֵנּוּ עַל שְׁמֵךְ יוֹתֵר מֵהַחוֹמוֹת עַצְמָן
נִזְרְקוּ מִמֵּךְ אֶל צֶלַע הַגִּבְעָה וְהַמְּעָרוֹת, גַּב אֶל גַּב
עִם עַרְבִיֵּי סִילְוָאן
זְקוּקִים לְמִלָּתוֹ שֶׁל מֻחַמַּד ג'וֹזְלָן, שֶׁתָּגֵן עֲלֵיהֶם –
לַעֲזָאזֵל, אַלְפַּיִם שָׁנָה בִּישִׁיבָה וְעוֹד
אַלְפַּיִם קִילוֹמֶטֶר בַּהֲלִיכָה
וְהֵם מַגִּיעִים לְאוֹתָהּ נְקֻדָּה.

בִּחְיָאת יְרוּשָׁלַיִם
מָצָאת עִם מִי לְהִתְעַסֵּק:
הַמִּדְבָּר הֶעֱנִיק לָנוּ
זִכָּרוֹן שֶׁל בֶּדוּאִים.
לֹא תַּשְׁכִּיחִי זֹאת מִמֶּנִּי,
לֹא בְּיִחוּסֵךְ כְּבַת הָרִים
וְלֹא בִּפְתִיתֵי שֶׁלֶג לְבָנִים
לֹא בְּקִסְמָן שֶׁל שַׁגְרִירֻיּוֹת זָרוֹת
וְלֹא בְּשָׁלֹשׁ דָּתוֹת וְאֶלֶף כִּתּוֹת
הַמְּסַמְּמוֹת אֶת הַמְּחַזְּרִים,
לֹא בְּגִשְׁרֵי מֵיתָרִים
וּבֶטַח לֹא
בִּדְמָעוֹת שֶׁל צַנְחָנִים.

אֲנִי חַיָּל קָטָן מִדַּי
לְהִלָּחֵם בָּךְ בַּחֲרָבוֹת,
אֲבָל לִכְתֹּב אֲנִי יָכוֹל
וּלְכַוֵּן אֶת הַנֶּשֶׁק שֶׁלָּךְ
אֶל רַקָּתֵךְ –
שַׂמְתִּי פֶּתֶק כְּמוֹ כֻּלָּם,
כָּתַבְתִּי שָׁם:
שֶׁתֵּהָרְסִי
וְתֵחָרְבִי
עַד הַיְּסוֹד.

מכתב לנער מהפריפריה
אַל תִּתְגַּיֵּס
זֶה הַמֶּרֶד

גַּם כָּכָה
לֹא תַּשִּׂיג דָּבָר
כָּל הַהַבְטָחוֹת
שְׁמוּרוֹת לַלְּבָנִים
וְכָל הַהֲנָחוֹת
מֻבְטָחוֹת לְיַלְדֵיהֶם
וְגַם כָּכָה הַזְּכֻיּוֹת
שְׁקוּלוֹת פָּחוֹת מִן הַדְּמָעוֹת
שֶׁל אִמְּךָ
אוֹ שֶׁל אִמּוֹ

מָה אַתָּה צָרִיךְ
שֶׁיָּדֶיךָ יִתְרַגְּלוּ אֶל הַמַּתֶּכֶת
וְעֵינֶיךָ לְהַבִּיט אֶל יְדִידִים
דֶּרֶךְ הַכַּוֶּנֶת
וְלָמָּה לְךָ לִשְׁמֹעַ
נְבִיחוֹת שֶׁל מְפַקְּדִים
עָדִיף לְךָ
הַצְהָרוֹת אַהֲבָה
שֶׁל נַעֲרָה

גַּשׁ אֶל הַקַּבָּ"ן
סַפֵּר לוֹ
עַל חֲלוֹמוֹתֶיךָ:
הוּא יַחְשֹׁב אוֹתְךָ לִמְטֹרָף;
לֵךְ אֶל הָרוֹפֵא
שְׁאַל אוֹתוֹ
מַדּוּעַ מְוַדְּאִים שֶׁאַתָּה בָּרִיא
רַק לִפְנֵי
שֶׁשּׁוֹלְחִים אוֹתְךָ לָמוּת

קַח אֶת שְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים הַלָּלוּ
הַעֲנֵק אוֹתָן לַלֵּב
שֶׁטַח
אֵשׁ טוֹבָה
זֶה הַמָּקוֹם
הַמְּטַשְׁטֵשׁ אֶת הַגְּבוּלוֹת

אוֹ לְפָחוֹת
הַעֲנֵק אוֹתָן לַשֵּׂכֶל
קַח אֶת שְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים לַחְשֹׁב
לַחְקֹר
לָדַעַת
שֶׁהֲרֵי גַּם אִם תְּבַקֵּשׁ לְהִלָּחֵם וְלַהֲרֹג
הֲרֵי קֹדֶם עָלֶיךָ לְגַלּוֹת
מִיהוּ בְּדִיּוּק
הָאוֹיֵב שֶׁלְּךָ.

שלמה חתוכה הוא משורר ופעיל חברתי. חבר בקבוצת המשוררים ״ערס פואטיקה״. מלמד מתימטיקה לפרנסתו.