מדינת ישראל קבעה סופית – הפרהוד בעיראק לא היה רדיפה נאצית

לפני כארבע שנים פורסם בעיתון הארץ במאמר ליל הבדולח של יהודי עיראק  שהרשות לזכויות ניצולי השואה במשרד האוצר דחתה את תביעתם של נפגעי הפרהוד להכיר בהם כנפגעי הנאצים. נפגעי הפרהוד ערערו בפני ועדות הערר בבאר שבע ובחיפה על החלטת הרשות לזכויות ניצולי השואה .  ועדות הערר קיבלו את עמדת הרשות לזכויות ניצולי השואה אבל פסקו למערערים הוצאות בסך 200,000 ש"ח. הרשות לזכויות ניצולי השואה ערערה לבית המשפט המחוזי כנגד חיובה בהוצאות ונפגעי הפרהוד ערערו על הקביעה שהפרהוד לא היה אירוע נאצי. בית המשפט המחוזי ביטל את ההוצאות שנפסקו לטובת נפגעי הפרהוד וקיבל את החלטות ועדות הערר שקבעו שהפרהוד לא היה רדיפה נאצית.

על החלטות ועדות הערר באתר מחלקה ראשונה

פסק הדין הסופי של בית המשפט המחוזי בחיפה

החלטת סופית בבבקשתם של נפגעי הפרהוד להכיר בהם כקורבנות הנאצים

בית המשפט המחוזי בחיפה 18

לפני הרכב כבוד השופטים:
רון שפירא, נשיא [אב"ד]
בטינה טאובר
סארי ג'יוסי

המערערת בע"ו 17971-08-17

המערערים בע"ו 55221-10-17
המערערים בע"ו 54199-09-17

הרשות לזכויות ניצולי השואה משרד האוצר
עו"ד שרון ברלינר קופל, עו"ד שלומית הרץ ועו"ד יאיר קויפמן

ראובן חתון, ת"ז XXXXXX606 ואח'
אהרון עפרוני, ת"ז XXXXXX219 ואח'
עו"ד דוד ידיד, עו"ד דורון עצמון, עו"ד גב' אסנת שי, עו"ד גב' שרית ידיד, עו"ד גב' אלינור עובדיה

נגד

המשיבים בע"ו 17971-08-17

המשיבה בע"ו 55221-10-17
המשיבה בע"ו 54199-09-17

צבי גמיש, ת"ז XXXXXX539 ואח'
עו"ד דוד ידיד, עו"ד דורון עצמון, עו"ד גב' אסנת שי, עו"ד גב' שרית ידיד, עו"ד גב' אלינור עובדיה

הרשות לזכויות ניצולי השואה משרד האוצר
הרשות לזכויות ניצולי השואה משרד האוצר
עו"ד שרון ברלינר קופל, עו"ד שלומית הרץ ועו"ד יאיר קויפמן

פסק דין

השופט ר' שפירא, נשיא [אב"ד]:
א. הרקע לערעורים ותמצית המחלוקת:

1. בפנינו שלושה ערעורים, אשר הדיון בהם אוחד, שעניינם החלטות ועדות הערר של בימ"ש השלום בשלושה תיקים בעניינם של המערערים (העוררים בערכאה קמא, יכונו להלן "מערערים" או "עוררים"), אשר ביקשו להכיר בהם כזכאים לפיצויים על פי חוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז – 1957 (להלן: "החוק" או "חוק נכי רדיפות הנאצים"), בשל הנזקים אשר נגרמו להם באירוע משנת 1941 בעיראק, המוכר כפרהוד.

2. על פסק דינה של ועדת הערר שליד בית משפט השלום בבאר שבע, בראשות כב' השופטת (עמיתה) דרורה בית אור (בתיק ו"ע 9969-11-13), שניתן ביום 23.7.17, לפיו נדחה הערר על החלטת הרשות לזכויות ניצולי שואה במשרד האוצר (להלן: "הרשות" או "המדינה") שלא לשלם תגמולים ליוצאי עיראק ניצולי טבח ה"פרהוד", הגישו ערעור המערערים (ע"ו 55221-10-17), אשר מבקשים להפוך את פסק דינה של הוועדה ולקבוע כי הם זכאים, עקרונית, לתגמולים חודשיים מכוח החוק.

3. על פסק הדין של ועדת הערר שהתכנסה בבית משפט השלום בחיפה, בראשות כב' השופט אהרון שדה (ו"ע 13-08-XX142), שניתן ביום 13.6.17, הגישו ערעור הן המערערים, הטוענים שהם זכאים, עקרונית, לתגמולים חודשיים מכוח החוק, בשל היותם יוצאי עיראק ניצולי טבח ה"פרהוד" (ע"ו 54199-09-17) והן הרשות, שערערה על חיובה בתשלום הוצאות העוררים, למרות שעררם נדחה על ידי הוועדה. הרשות טוענת, כי פסיקת הוצאות לטובת מי שהפסיד היא חריגה, וכי ההחלטה המנהלית המיטיבה (שקיבל בחודש דצמבר 2015 שר האוצר בדבר מענק שנתי לאוכלוסיות שאינן זכאיות לסעד בהתאם לחוק) לא התקבלה כתוצאה מההליכים בפני ועדת הערר (ע"ו 17971-08-17). יצוין כי בתאריך ה-14.8.17 ניתן צו לעיכוב ביצוע על תשלום ההוצאות עד ההכרעה בערעור.

4. בפני ועדות הערר הנ"ל נדונה שאלת זכאותם של מי שנפגעו בעיראק במהלכי אירועי הפוגרום המכונה "פרהוד", שהחלו ביום ה-1.6.41 ונמשכו כיומיים. העוררים טענו בפני ועדות הערר, כי בערב חג השבועות, בבגדאד שבעירק, החלו פרעות שבמהלכם נהרגו 179 יהודים. הפורעים בזזו רכוש, היכו, אנסו נשים, השחיתו בתי כנסת ועוד. לטענת המערערים (העוררים שם), האירוע קרה כאשר הצבא הבריטי צר על העיר בגדאד, ולאחר שראשי השלטון נכנעו ונמלטו מעיראק. העוררים טענו, כי אירועי הפוגרום הנ"ל, בוצעו בחסות שלטון שנתמך והוכוון ע"י המשטר בגרמניה הנאצית ועל כן, נטען כי הם זכאים לפיצוי על פי חוק נכי רדיפות הנאצים. במהלך הדיונים בפני ועדות הערר, התקבלה ע"י משרד האוצר החלטה בדבר מענק שנתי לכל מי שחי בתקופת מלחמת העולם השנייה ואינו זכאי לפיצוי לפי חוק (החלטה מ-12/15). בהתאם להחלטה המנהלית הנ"ל, הוכרה זכותו של מי שחי בתקופת מלחמת העולם השנייה, ואשר לא הגיש תביעה לפי החוק, לקבלת מענק שנתי של 3,960 ₪ וכן להחזר השתתפות עצמית ברכישת תרופות הכלולות בסל הבריאות.

5. בתאריך ה-13.6.17 ניתן פס"ד של הוועדה בחיפה במסגרת ו"ע 34142-08-13 בו נדחו טענות העוררים. נקבע, כי לא ניתן להרחיב את העילות על פי החוק ולהחילו על הפרעות שנעשו ביהודי עיראק. למרות שהוועדה דחתה את הערר, היא החליטה לזכות את העוררים בהחזר הוצאות. על כן, הורתה על החזר שליש מהוצאות העוררים למימון חוות דעת של מומחים מטעמם, החזר הוצאות הקלטה בסך 15,000 ₪ ותשלום שכ"ט בסך 200,000 ₪. כאמור, המערערים מערערים כנגד פסק הדין הנ"ל במסגרתו נדחה עררם על החלטת הרשות שלא לשלם להם תגמולים בהתאם לחוק בגין אירועי הפרהוד. הרשות מערערת על כך שחויבה בהוצאות לטובת המערערים.

6. יצוין עוד כי בתאריך ה-10.3.16 ניתנה החלטה של הוועדה בבאר שבע (ע"ו 9969-11-13) בה נדחו טענות הרשות לאיחוד הדיון בפני הוועדה בחיפה. בהחלט ה צוין כי נשמעו כבר כל עדויות המומחים בוועדה והתיק החל להתברר כ-4 שנים לפני כן . פסק הדין של הוועדה בבאר שבע דחה גם הוא את טענת המערערים לזכאות לתגמולים לפי החוק ונקבע בדעת רוב כי אין צו להוצאות (23.7.2017).

7. בתאריך ה-29.11.17 ניתנה החלטה בביהמ"ש העליון (בש"א 9107/17), בבקשת הרשות לאיחוד הדיון בשלושת הערעורים שבנדון וביהמ"ש העליון קיבל את הבקשה וקבע כי הדיון בע"ו 55221-10-17 יועבר לביהמ"ש המחוזי בחיפה וידון במאוחד עם הדיון בע"ו 54199-09-17 ובע"ו 17971-08-17.

ב. פסק הדין של ועדת הערר בבית משפט השלום בחיפה (ו"ע 13-08-XX142):
8. במסגרת פסק הדין של הוועדה בבית משפט השלום בחיפה דחתה הוועדה את טענות המערערים. נקבע, כי לא ניתן להרחיב את העילות על פי החוק ולהחילו על הפרעות שנעשו ביהודי עיראק. עם זאת, כאמור, למרות שהוועדה דחתה את הערר, היא החליטה לזכות את העוררים בהחזר הוצאות.

9. בפסק הדין נכתב כי הסכם השילומים שנחתם בין מדינת ישראל לבין הרפובליקה הפדראלית של גרמניה ביום 10.9.1952, "הסכם לוקסמבורג", הסדיר את סוגיית תשלום התגמולים לנרדפי הנאצים ומכוח הסכם זה העבירה ממשלת גרמניה לממשלת ישראל סכום מסוים לפיצוי כולל בעד הוצאות קליטתם של ניצולים שנעקרו ממקום מגוריהם בגרמניה ובארצות שהיו תחת השלטון הגרמני. ההסכם פורסם בכתבי אמנה 69. עוד נכתב בפסק הדין כי בעקבות ההסכם הנ"ל חוקק החוק, אשר הגביל את הזכות לפיצויים רק למי שאילולא הסכם השילומים והמכתב מס' 1א' שבו, היה יכול לתבוע את גרמניה ולקבל ממנה פיצוי. נקבע בפסק הדין כי לשון הסכם השילומים ברורה וקובעת באופן מפורש שהתביעה נגד גרמניה הינה לפיצוי כולל של פליטים יהודים חסרי אמצעים שנעקרו ממקומות מגוריהם בגרמניה ובארצות שהיו לפנים תחת שלטון גרמני, אשר ישראל לקחה על עצמה להושיב אותם מחדש. נקבע כי אין ספק שעיראק לא הייתה חלק מגרמניה או מהארצות "שהיו לפנים תחת שלטון גרמני" אלא שלא בכדי מאוזכר מכתב מס' 1א' עם הסכם השילומים, מכתב היוצר זכות תביעה עצמאית לכל יהודי שהפך לאזרח מדינת ישראל לפני התאריך הקובע. צוין כי מכתב זה הינו נספח מנספחי ההסכם וממנו עולה שמדינת ישראל הפקיעה את זכות התביעה האישית של רבים מנרדפי הנאצים שעלו אליה לאחר השואה וההסכם מנע מהם לתבוע את גרמניה בגין נזקי גוף ובריאות שנגרמו להם כתוצאה מרדיפות הנאצים. צוין כי ויתור זה על זכות התביעה האישית נעשה בתמורה להתחייבות הקולקטיבית שנטלה על עצמה מערב גרמניה כלפי מדינת ישראל.

10. עוד ציינה הוועדה כי עניין זה אף מצא ביטוי לאחר חתימת הסכם השילומים, עת נחקק בגרמניה חוק לפיצוי קורבנות הנאצים. החוק נחקק בספטמבר 1953 ותוקן בשנים 1956 ו- 1965. שמו המתוקן הינו "חוק הפיצויים הפדראלי לקורבנות הרדיפה הנציונל-סוציאליסטית, ה- BEG, הוא כאמור "חוק הפיצויים הגרמני" או "החוק הגרמני". חוק זה הכיר בעילת התביעה האישית של מי שנרדפו מטעמי גזע, אמונה או השקפת עולם ברם שלל את זכאותם של מי שהיו לאזרחי מדינות שעמן חתמה גרמניה הסכמים קולקטיביים, לרבות ישראל, זאת לפני מועד כניסתו של חוק הפיצויים הגרמני לתוקף ביום 1.10.53. צוין כי זהו גם הרציונל שבבסיס התאריך הקובע בסעיף 3(1) לחוק נכי רדיפות הנאצים.

11. הוועדה קבעה כי הגם שאין לפניה ראיות על כך, קיים ספק של ממש אם בזמן המו"מ על הסכם השילומים מדינת ישראל לקחה בחשבון תביעות אפשריות של יהודי עיראק אולם עניין זה כשלעצמו איננו מונע הכרה ותשלום ליהודי עיראק שכן לאחר החתימה על הסכם השילומים חייבת מדינת ישראל לפצות כל יהודי מכל תפוצה שהיא שהפך לאזרח ותושב מדינת ישראל עד התאריך הקובע במידה והוא יוכיח את זכאותו לפי חוק הפיצויים הגרמני והדין הישראלי.

12. בפסק הדין פורטו התנאים הקבועים בסעיף 3 לחוק לפיהם נכה (שדרגת נכונות אינה פחותה מ-25%) יהא זכאי לתגמולים לפי החוק אם עלה לישראל לפני 1.10.1953 וביום 1.4.1957 היה ולאחר מכן נשאר אזרח ותושב ישראל. נקבע כי התנאים הקבועים בסעיף מצטברים ויש להוכיח אותם באופן פרטני. הדרישה הבסיסית הינה עמידה בהגדרת נכה לפי חוק נכי רדיפות הנאצים. סעיף 1 לחוק מגדיר "נכה" כ"אדם שלקה בנכות מחמת מחלה, החמרת מחלה או חבלה, ואשר אילולא הנאמר בהסכם בין מדינת ישראל לבין הרפובליקה הפדראלית של גרמניה מיום כ' באלול תשי"ב (10 בספטמבר 1952) ובמכתב מס' 1א' שבו, היה זכאי בגלל נכותו לתגמול, קיצבה או פיצוי אחר מאת הרפובליקה הפדראלית של גרמניה". צוין כי כדי לקבוע אם אדם היה זכאי בגלל נכותו לתגמול, קצבה או פיצוי אחר מאת הרפובליקה הפדראלית של גרמניה יש לבדוק את סעיפי חוק הפיצויים הגרמני ואת הפרשנות שניתנה להם בדין הגרמני. כן צוין כי הנטל להוכיח זכאות על פי חוק נכי רדיפות הנאצים רובץ לפתחם של העוררים.

13. הוועדה ציינה כי העוררים הציעו שלושה מסלולים לבחינת זכאותם לפיצויים ובחנה את שלושת המסלולים שהוצעו. בנוגע למסלול הראשון של זכאות לפי סעיפים 1, 2 ו-3 לחוק הפיצויים הגרמני נקבע שיש לפרש את חוק הפיצויים הגרמני כך שרק אם נזקי גוף ובריאות נגרמו בגרמניה או על ידי גרמנים ביזמתם או בהסכמתו למפרע של הרייך או המפלגה הנאצית, ניתן יהיה להכיר בהם במסגרת סעיף 28 לחוק הפיצויים הגרמני, אשר קובע זכות לפיצויים אם נרדף ניזוק בגופו או בבריאותו. נקבע כי גם היום, לאור כל ההתפתחויות שהיו בפסיקה בשנים האחרונות, אין מקום לסטות מפרשנות זו. צוין כי אין מדובר בשיקולים זרים המאפיינים את הדין הגרמני ושיקולים אלה מסתדרים גם עם נוסח הסכם השילומים בו מאוזכרת ההצהרה שניתנה בפני הבונדסטאג ביום 27.9.1951, לפיה ממשלת הרפובליקה הפדרלית של גרמניה הודיעה על החלטתה לתקן, בתחומי יכולתה, את הנזק החומרי שנגרם על ידי מעשי פשע שלא ישוער ונעשו בימי המשטר הנאציונאל סוציאליסטי. צוין כי החוק והדין הגרמנים קבעו גבולות בגדרם צריכה גרמניה לקחת על עצמה את החובה לפצות נרדפים והטילו סייגים לפיהם לא כל מי שנרדף מחוץ לרייך ע"י לא גרמניים ונגרם לו נזק גוף ואפילו בהשראת גרמניה, יש לפצותו. כאמור, הוועדה קבעה כי יש לדחות את התיזה המוצעת על ידי העוררים במסלול הראשון. צוין כי גם אם היו מקבלים את טענת ב"כ העוררים לפיה ניתן להכיר בנזקי גוף ובריאות שהינם תוצר של אלימות המבוצעת ע"י לא גרמניים מחוץ לתחומי הרייך ותוביל לאחריות של גרמניה בהתמלאות סעיף 2 (מה שנקבע שאיננו נכון), גם אז אין המקרה של הפעלת האלימות כלפי יהודי עיראק באירועי הפרהוד נכנס לגדרה של ההגדרה שבסעיף 2 היות והדבר לא נעשה ביזמה או בהסכמה למפרע של רשויות הרייך או המפלגה הנאצית. עוד צוין כי סעיף 2 לחוק הגרמני מדבר על כך שהאלימות צריכה להיות ביוזמת/הנחית/אישור/הנעת/הסכמת רשויות הרייך וכאן למעשה נטושה מחלוקת בין הצדדים ביחס לתרגום הנכון של הסעיף. הוועדה הייתה סבורה כי הקו שאותו מאמצים ב"כ העוררים אינו עולה בקנה אחד עם הגדרתה ומצבה של עיראק בזמן הפרהוד. נקבע כי עיראק הייתה מדינה עצמאית גם בשנים, בשבועות ובימים לפני הפרהוד וגם בזמן הפרהוד עצמו. צוין כי עד להפיכה ואחרי ההפיכה היה שלטון עצמאי בעיראק ואין חולק וכך הוכח שעובר לפרהוד הוקם בעיראק גוף שנקרא "ועדת ביטחון פנים", גוף אשר אמור היה להיות אחראי על ניהול העניינים בעיראק. נקבע כי במקרה של עיראק אין שמץ ראיה שבזמן מן הזמנים הרלוונטיים שלטה גרמניה בעיראק או הצליחה לשלול מהמוסדות העיראקיים את יכולת הבחירה החופשית שלהם.

14. הוועדה קבעה כי כבר נקבע בפסיקה הישראלית שאין אדם זכאי לפיצויים לפי החוק הגרמני אם נעשו בו מעשי רדיפה על ידי לא גרמנים מחוץ לגרמניה ואפילו פעלו בהשראה כללית של הנאצים. הוועדה קבעה כי לא הוצג לה מקרה בו בוצעה תקיפת יהודים על ידי אנשים פרטיים מחוץ לגרמניה ואותה תקיפה הוכרה כמזכה בחוק הישראלי. נקבע כי אירועי הפרהוד לא היוו רדיפה ישירה מצד השלטונות הגרמניים עצמם. כן נקבע כי אין מדובר ברדיפה עקיפה וכי הפסיקה הישראלית קבעה במפורש שאין לפצות בגין מקרים בהם מתבצעות פעולות אלימות נגד יהודים בשל האווירה הכללית והאנטישמית ששררה באותה המדינה. נקבע כי בעיראק אין מדובר על פעולה שלטונית מאורגנת ובוודאי לא על ידי נציג מוסמך מהשלטון ולו משום שבזמן הפרהוד לא היה בעיראק שלטון מסודר זאת על פי מתווה ועקרונות המסלול הראשון עליו התבססו ב"כ העוררים. הוועדה הפנתה למחקרים המנתחים את הסיבות שהובילו לפרהוד וליחס הקשה לו זכו היהודים וציינה כי אף אחד ממחקרים אלו לא מצביע על תעמולה נאצית כגורם דומיננטי מרכזי שהביא לרגשות השנאה ביחס ליהודים ולהתפרצות שגרמה לפרהוד. נקבע כי לא ניתן לקבוע שאלמלא ההסתה הגרמנית אירועי הפרהוד לא היו קורים.

15. בנוגע למסלול הראשון, שבו הוצע על ידי ב"כ העוררים להכיר ביהודי עיראק על סמך עילת אלימות שהיא תוצאה של הנעה גרמנית וזאת בהסתמך על הטענה לפיה התקיימה הסתה ישירה מגורמים גרמניים נאציים לרחוב העיראקי והסתה זו היוותה גורם בלעדיו אין להתפרצות הפרהוד והיקפו, קבעה הוועדה כי אין החוק הגרמני, ובעקבותיו גם החוק הישראלי, מכיר בעילה כזו. הוועדה לא מצאה הכרה של החוק והדין הגרמניים במצב בו האלימות כלפי יהודים או נרדפים אחרים נעשית מחוץ לגרמניה ע"י יחידים לא גרמניים ולכן דחתה את הצעת ההכרה לפי המסלול הראשון. יחד עם זאת, בחנה הוועדה את הטענות בדבר ההנעה הגרמנית ותרומתה לאירוע הפרהוד וקבעה כי לא ניתן לקבוע שגרמניה ותעמולתה הכללית לעולם הערבי היו אלה שהניעו את מעשי האלימות שהתרחשו בפרהוד ולא מצאה שקיים הקשר הסיבתי הדרוש בין ההסתה הגרמנית ובין האלימות באופן שיטיל אחריות על גרמניה. הוועדה הגיעה למסקנה ששנאת זרים או שונים בכלל ושנאת יהודים בפרט ומנגד פחד והסתתרות מצד היהודים בשל היותם מטרה לשנאה היו קיימים בעיראק ובעולם הערבי עוד טרם עליית השלטון הנאצי, גם על פי פרסומים של מומחי העוררים, במקביל לתעמולה הגרמנית התחוללו תהליכים לאומיים פוליטיים בעלי עוצמה והשפעה וללא קשר לאותה תעמולה כאשר בסופו של יום מה שגרם לאירוע הפרהוד היה הוואקום השלטוני הקצר בעת קשה מאוד ללאומיות העיראקית והפרהוד אירע משום שלא היו שלטון ומשטרה שימנעו אותו. הוועדה הייתה סבורה שאלמלא התהליכים והאירועים הערביים הלאומיים והאנטישמיות הטבועה בעיראק ואלמלא התפקיד שלקחה על עצמה עיראק כמובילה של המאבק הלאומי הכלל ערבי, גם בארץ ישראל-פלשתינה, הפרהוד לא היה קורה רק על בסיס התעמולה הגרמנית הכללית שכוונה לכל העולם הערבי ולא רק לעיראק עצמה.

16. באשר למסלול השני, במסגרתו טענו ב"כ העוררים כי עיראק הייתה מדינה גרורה לגרמניה ואירועי הפרהוד מהווים פעולה ממוסדת שהוכרה על ידי הפסיקה הישראלית, ציינה הוועדה כי מסלול זה בנוי על הרחבות שיצרה הפסיקה הישראלית. עוד ציינה הוועדה כי מסלול זה עומד בסתירה ובניגוד למסלול הראשון וקשה להתעלם מהקושי שבהוכחת מסלולים נוגדים מבחינת העוררים וגם מבחינת הוועדה קשה להתעלם מהקושי בקבלת עמדות משפטיות סותרות, במיוחד כאשר עמדות אלו מתבססות על מצב עובדתי נוגד. צוין כי מצד אחד במסלול הראשון נקודת המוצא היא שמדובר על אינדיבידואליים שביצעו את מעשי האלימות ללא פעולה שלטונית מאורגנת ומאידך גיסא במסלול השני מדובר על תוצאותיה של פעולה ממוסדת ומאורגנת בחסות השלטון אשר הפך ל"גרורה" של גרמניה. הוועדה לא דחתה את המסלולים המנוגדים רק משום שהם כאלו, אלא בדקה האם איזה מהם יכול להעניק זכאות וקבעה כי אם כך יקרה, תתעלם הוועדה מההתנגשות המשפטית והעובדתית שבמסגרת טיעוני העוררים.

17. הוועדה בחנה את המסלול השני וההרחבות בפסיקה הישראלית הרלוונטית. נקבע כי על מנת לבחון את התאמת ההרחבות שבוצעו בפסיקה הישראלית לאירועים בעיראק יש לבחון התקיימות 2 תנאים מצטברים: האם עיראק הייתה גרורה של גרמניה, כמו בולגריה למשל; והאם פעולת ארגוני הנוער בעיראק כמו אלפתווה ואלשבאב בעת הפרהוד תיחשב כפעולה ממוסדת בחסותה של המדינה הגרורה. הוועדה ציינה כי כפי שניתן להבין מהפסיקה הרלוונטית [פס"ד צרפתי (ו"ע 1971/02) וע"א (ת"א) 1919/03 עוזיאל נ' הרשות המוסמכת (31.01.2005) (להלן: "פס"ד עוזיאל ")], הקביעה בדבר היותה של בולגריה מדינה גרורה שפעלה בהשראת גרמניה נעשתה על סמך בחינת המצב כפי שהיה קיים בתקופת המלחמה ובשים לב להסכמים שחלו בשעתו ואשר מפורטים בהחלטתה העקרונית של הוועדה שהכירה בבולגריה כגרורה. צוין כי כדי להפוך לגרורה של גרמניה אותה השראה צריכה לנבוע מברית עם גרמניה אשר מעוגנת בהסכמים או נתמכת בעובדות היסטוריות ואשר מאלו ניתן לקבוע שהמדינה הזרה הפכה להיות חלק מהכוח הנאצי וממדינות הציר. נקבע כי הדרישה לזיקה פיזית ממשית בין גרמניה למדינה הזרה באה לידי ביטוי בעמדות משפטיות חלוטות ביחס למועדי תחילת ההכרה לפי חוק נכי רדיפות הנאצים ובשים לב לדין הגרמני במדינות הזרות השונות שהפכו לגרורות. כך הגבלות שונות שהוטלו על יהודים או אירועים אנטישמיים קשים לרבות פוגרום שבאו בזמנים של התעוררות הפאשיזם הגרמני לא הוכרו היות ואירעו לפני שהמדינה הזרה הפכה לגרורה באותה משמעות המטילה על גרמניה אחריות וחבות.

18. באשר לממשלת ראשיד עלי בעיראק נקבע כי אין מחלוקת בקשר לכך שממשלה זו קיבלה סיוע כספי וסיוע על דרך אספקת נשק למלחמה בבריטים מגרמניה. נקבע כי עיון במברקים מלמד על תחילתה של מערכת יחסים עקיפה בין ממשלת ראשיד עלי לבין גרמניה אולם אין בהם ראיה שעל בסיסה ניתן לקבוע שעיראק הפכה להיות גרורה לגרמניה. צוין שבאותה עת לא היה שגריר או נציג גרמני רשמי בעיראק ועצם קבלת סיוע להגשמת אינטרסים צבאיים משותפים אין בה להפוך את עיראק לגרורה, בוודאי כל עוד עיראק אחראית על מעשיה ועצמאית בהחלטותיה. נקבע כי עיראק הייתה עצמאית לחלוטין ואין שום ראיה על מעורבות גרמנית כלשהי בהחלטות שהתקבלו על ידי ממשלת עיראק. נקבע שעיראק באותה תקופה הייתה ללא ספק מדינה עצמאית שגיבשה לעצמה את רצונותיה ושאיפותיה ולכן אין להגדירה כמדינה גרורה במובן של החוק הגרמני והפסיקה הגרמנית או הישראלית. הוועדה קבעה כי די בכך כדי לדחות לגמרי את המסלול השני המוצע להכרה, אך ראתה לנכון להתייחס לתנאי השני הצריך להתקיים לביסוס מסלול זה, התנאי על פיו פעולת הארגון הייתה פעולה ממוסדת.

19. לעניין זה קבעה הוועדה כי אין חולק שלא נשללה האפשרות שאנשים שהיו אנשי רשות במשטרו של ראשיד עאלי השתתפו גם הם בפרעות, אך השאלה היא אם אנשי הרשות עשו זאת בתור כאלו ובחסות השלטון. הוועדה לא קיבלה את הטענה כי די בכך שחייל או נוער בפלוגות הנוער היה בלבוש של התנועה כדי לשייך את מעשיו ישירות לשלטון. נקבע כי פעולה ממוסדת כשמה כן היא ופעולה שביצעו אנשי מוסד כלשהו ללא קשר למוסד, ללא קשר להוראות ופקודות שקיבלו איננה הופכת את פעולתם לממוסדת. הוועדה ציינה כי בפס"ד עוזיאל נקבעה חזקה לפיה אם הפעולה התבצעה ע"י לובשי מדים במדינה שהינה גרורה, אזי חזקה שהם נעשו בחסות השלטון של המדינה הגרורה ובהיותה זרועה הארוכה של גרמניה ניתן יהיה לייחס לגרמניה אחריות אלא אם הנסיבות שוללות זאת. הוועדה הגיעה למסקנה כי פעולות הפורעים בפרהוד, לרבות אותם חיילים, אנשי משטרה ופלוגות נוער שנטלו בו חלק, לא נעשו בחסות השלטון ולא היוו פעולה ממוסדת. הוועדה מצאה לכך תימוכין דווקא במאמרו של חיים כהן, שאליו הפנה ב"כ העוררים וצורף לקובץ המקורות לחוות דעתו של פרופ' כרם, שם צוין שראשיד עלי מנע אלסבעאווי את התכנית לפגוע ולרצוח ביהודים ורק לאחר שהשלטון התפורר אלסבעאווי ניסה לנצל את ההזדמנות ולפגוע ביהודים בבתיהם, אלא שזממו לא יצא אל הפועל בזכות התערבות שלטונית והוא גורש לאירן ע"י "הוועדה לביטחון פנים" אשר הוציאה שלוש הודעות לציבור: הודעה על הגלייתו של אלסבעאווי; הצהרה על פיזורם של כל ארגוני הנוער והוראה לחבריהם למסור את כל נשקם לתחנות המשטרה; ואזהרה כי כל גרימת אי סדר תגרור אחריה עונש קשה. נקבע כי די בכך כדי לקבוע שלא בפעולה ממוסדת או שלטונית מדובר. הוועדה ציינה כי גם במאמרה של אסתר מאיר נכתב במפורש שבשני חודשי שלטונו של רשיד עאלי היו היהודים שרויים בחרדה עמוקה "אולם לא ידוע על פגיעות ביהודים בסיוע השלטונות. אפילו סמכויות השיטור והנשק נטלו מפלוגות – הנוער, מאחר שהצורה בה הן ניצלו את סמכויותיהן ערערה את השקט והביטחון בעיר. הפקידות הגבוהה, מפקד – המשטרה, ראש – העיר ורשיד עאלי עצמו התנגדו לכל הפרת-סדר. מניעת מעשי לינץ' ביהודים היתה חלק ממדיניות השלטון".

20. צוין שכבר ביום 30.5.41 נתמנתה "הוועדה לביטחון ציבורי" אשר הייתה אחראית על ניהול המדינה בתקופה הרלוונטית לאירועי הפרהוד ואמורה הייתה לפעול על פי תכנית לשמירת הסדר, היא החלה בפיזור ארגוני הנוער ואיסוף נשקם. לכן קבעה הוועדה כי הממשלה הפרו גרמנית שנטען שהייתה גרורה של גרמניה לא נתנה את חסותה למעשי האלימות כנגד היהודים בכלל ואלו שבוצעו על ידי החיילים, אנשי המשטרה ופלוגות הנוער בפרט. נקבע כי למעשה מהתיעוד עולה כי נעשה ניסיון לאסוף נשקים ולנטרל את אפשרויות הפעולה האלימה של פלוגות הנוער. הוועדה קבעה כי אירועי הפרהוד החלו לאחר פירוק הממשלה הפרו גרמנית ומהחומר שהוצג עולה כי הממשלה הפרו גרמנית כמו גם הוועדה לביטחון ציבורי שבאה במקומה לא נתנו חסות לאירועים אלו אלא ניסו למנוע אותם. נקבע כי מסקנה זו באה בנוסף לקביעה שעיראק לא הייתה מדינה גרורה במובן של ההלכה שנקבעה בפסיקה הישראלית.

21. באשר לטענות ב"כ העוררים בדבר הלכת הפחד שאומצה בפסיקה הישראלית ב-רע"א 217/83 הרשות המוסמכת נ' חוה שוהם פ"ד מ(1) 789 (1986) (להלן: "פס"ד שוהם") ציינה הוועדה כי בפסק הדין שניתן בע"א 815/77 שרה לייבנזון-שטיין נגד הרשות המוסמכת פ"ד ל"ב(3) 269(1978) (להלן: "פס"ד לייבנזון") נפסק שמי שנמלט ממקום מושבו כתוצאה מחשש העומד במבחן סובייקטיבי ואובייקטיבי מהצורר הנאצי, יוכר כנרדף על בסיס סעיף 2(1) לחוק הפיצויים הגרמני. הוועדה קבעה כי בענייננו לא נטען שהפחד בקרב יהודי עיראק היה מפני הצורר הנאצי. אמנם פה ושם נטען על ידי העוררים שהיו חיילים גרמניים בעיראק, נטען שרובם או כולם לא לבושים במדים גרמניים ברם עניין זה, ככל שהתקיים, היה מינורי לחלוטין. ספק אם היה יהודי אחד שראה חייל גרמני בעיראק של אותה תקופה, בוודאי לא בבגדאד וסביבתה. כוחות גרמניים לא היו בדרכם לעיראק ולא היה דבר מעבר לסיוע צבאי מוגבל ביותר שנתנה גרמניה לצבא העיראקי במלחמתו באנגלים וכן משלוח מספר מצומצם של מטוסים שלגביהם לא ברור מתי בדיוק הגיעו ומה תרמו אם בכלל למאמץ המלחמתי. הסיוע הצבאי המוגבל לא כלל משלוח יחידות רגליות בכלל וכאלה שמטרתן ליישם תורה נציונל סוציאליסטית כלשהי בפרט. צוין כי על פי המקורות ההיסטוריים אין אזכור של שהיית או הגעת כוחות גרמניים באותה עת לעיראק ואף אם נניח שהיו פה ושם "מרגלים" או סוכנים שהוצבו לצרכי מודיעין, סביר להניח שהם עזבו כבר בשלב בו שאר מנהיגי השלטון וגרובה ברחו. נקבע כי אין שום מקור ממנו ניתן ללמוד שעובר לפרהוד או במהלכו היה פחד מהגרמנים. צוין כי אף הוכח שמשלחת יהודים יצאה לקבל את פניו של העוצר לאחר ניצחונם של האנגלים, ניצחון שהיה ידוע עליו עוד לפני תחילת הפרהוד, כלומר כל בריחה במהלך הפרהוד לא נעשתה בשל פחד מהגרמנים שכן לא הגרמנים באו לעיראק, ההיפך קרה, בזמן הרלוונטי האנגלים והעוצר הם אלו ששבו והגיעו לעיראק על מנת לנהל ולשלוט בה. נקבע כי די בכך שכן בהיעדר בריחה מפחד הגרמנים אין תחולה להלכת הפחד. עוד צוין שגם בעדותו של המומחה מטעם העוררים הוא אישר שחיילים גרמניים לא השתתפו בפרהוד ושלא ידוע על כך שהיו בכלל גרמנים בעיראק באותה עת. לכן קבעה הוועדה שלא הוכח פחד או מתח בשל סכנה של ממש מהצורר הנאצי אלא הפחד היה ממעשה העיראקים עצמם. נקבע כי עיראק לא הייתה גרורה של גרמניה והפרעות לא היו תוצאה של פעולה שלטונית, שכן השלטון כבר התפורר.

22. עוד קבעה הוועדה כי בעיראק לא הייתה בריחה כלל. נקבע כי כאשר הפסיקה ראתה לנכון להכיר בעילת הבריחה מחמת הפחד היא עשתה זאת כאשר היהודי נאלץ לנטוש את ביתו, את סביבתו המוכרת, את משפחתו המורחבת, את מוסדותיו, את עירו או מדינתו, את שפתו המוכרת ולברוח חסר כל אל הבלתי נודע, אל עיר אחרת, מדינה אחרת, בזהות אחרת וכיו"ב. נקבע כי במקרה של הפרהוד יש פחד אך אין בריחה במובן היכול להקנות זכאות לפי הלכת הפחד, כאשר הבריחה היא רק מחמת הפחד מהגרמנים ובעיראק לא היו גרמנים, הגרמנים לא היו קרובים, לא היה חשש מכיבוש גרמני בזמן הפרהוד ועיראק לא הייתה גרורה של גרמניה ודי בכך. לכן נקבע כי אין להכיר בהלכת הפחד בעניין יהודי עיראק.

23. באשר למסלול השלישי של שלילת חופש – סעיף 43 לחוק הפיצויים הגרמני –נקבע כי יש להכריע בשאלה האם הסתתרות בבתים במשך יום, יומיים או מספר ימים מאימת הפרהוד מזכה לפי סעיף זה. הוועדה ציינה כי סעיף 43(1) לחוק הפיצויים הגרמני מדבר על כמה תנאים מצטברים לקיומה של שלילת חירות על ידי הממשלה הגרמנית: 1. קיום שתי ממשלות: ממשלת המדינה הזרה וממשלת גרמניה– ההנעה לשלילת החירות צריכה להיות מופנית לממשלת המדינה הזרה ע"י ממשלת גרמניה – במקרה זה קבעה הוועדה כי לא הוכח שהממשלה הונעה וכי הוכח ההיפך – שלממשלה העיראקית היו אינטרס וכוונה למנוע פרעות, התפרעויות ואי סדר והממשלה העיראקית התנגדה לפרהוד והיא והוועדה לביטחון ציבורי פעלו ככל שיכלו בניסיון לשמור על הסדר, פעולות שבסופו של יום לא צלחו. נקבע כי לא הובאה שום ראיה ולא נטענה טענה שממשלת עיראק הונעה לפעול לפגיעה בחירותם של היהודים בכלל ובפגיעה קשה בחירותם בפרט. הוועדה קבעה כי לא התקיים במקרה זה הקשר הנדרש – ההנעה או הציווי בין גרמניה לממשלה העיראקית לכן לא מתקיים התנאי הראשון שבסעיף 43 לחוק הפיצויים הגרמני ואין הנעה בין ממשלות; 2. הנעה/ציווי/הנחיה מצד ממשלת גרמניה – יש להוכיח שממשלת המדינה הזרה צוותה (הונחתה) על ידי ממשלת גרמניה –הוועדה קבעה כי עיראק באותם ימים לא הייתה גרורה של גרמניה במובן היוצר חבות של גרמניה לרדיפת אזרחי עיראק. נקבע כי הציווי וההנעה שמדבר עליהן הסעיף חייבים לכלול ציווי והנעה במובן הישיר שלהם, זאת אומרת שגרמניה הניעה או הנחתה או צוותה את הממשלה הזרה לבצע את שלילת החירות ואין להסתפק במבנה שהציג ב"כ העוררים באמצעות ההסתה הגרמנית הכללית – הנעה עקיפה שלא התקבלה בפסיקה ואינה עולה בקנה אחד עם סעיף 43. נקבע כי בענייננו לא הוכחו ציווי או הנעה ספציפיים וישירים לאירועי הפרהוד.

24. בנוגע לשלילת החירות ציינה הוועדה כי חוק הפיצויים הגרמני הרחיב את המושג שלילת חירות ממובנו הלשוני המצומצם והרחיבו ל"מעין שלילת חירות" הקבועה בסעיף 43(3) לחוק הפיצויים הגרמני אשר קובע שחיים בנסיבות הדומות למאסר, עבודת כפיה בנסיבות הדומות למאסר והשתייכות ליחידת ענישה או מבחן של הצבא הגרמני דינם כדין שלילת חירות. לכן נקבע כי השאלה היא האם הסתתרות בבית למשך יום, יומיים או אף מספר ימים מאימת הפרהוד נכנסת בקטגוריה של חיים בנסיבות הדומות למעצר. הוועדה קבעה כי גם אם היו כאלו שהסתתרו בביתם במשך יום, יומיים או אפילו שלושה וארבעה ימים, לא מדובר בתקופה משמעותית ואלו אינם חיי סתר. נקבע כי נדרשת תקופת זמן משמעותית כדי להפוך את ההסתתרות לעילת נרדפות והדברים הינם בבחינת קל וחומר כאשר מדובר ברובם המכריע של המקרים בהסתתרות בבית. באשר לתנאי החיים במסתור נקבע כי מאחר שהפרהוד קרה בערבו של חג השבועות מן הסתם הבתים הוכנו לקראת החג, המזווה היה מלא בכל טוב וחזקה כי ביתו של אדם הוא מבצרו, זהו המקום המוכר לו, הנוח לו ולמעשה רק ההתרחשות הקשה והפחד הנורא פוגעים בתחושות אלו. נקבע כי היות והפרהוד ארך זמן קצר מאוד, בין חצי יממה ליממה ומחצה, עדיין לא נוצרו תנאים קשים בשל חוסר אפשרות לקנות מזון, להתאוורר, לנקות את הבית וכיו"ב. צוין כי אמנם אין להמעיט מתחושות הפחד של מי שמתבצר גם בביתו מתוך פחד שירצחו אותו אבל אין התרחשות זו עונה על התנאי של תנאים קשים במובנו של החוק. נקבע כי הפחד עצמו אינו עילת נרדפות והחיים אינם חיי סתר במובן היוצר עילת תביעה.

25. בנוסף נקבע כי השילוב של שלושת המדדים צריך להניב בסופו של יום נכות. צוין כי כיום על פי המצב הקיים מוכרות מחלות רבות כמחלות שניתן לקשור אותן לנרדפות בשואה, המכנה המשותף לכל הנרדפים שהוכרו עד היום הוא שהייה לאורך זמן בתנאים של נרדפות או בריחה לאורך זמן מביתם ומולדתם. נקבע כי מכנה משותף זה לא קיים במקרה של יהודי עיראק. נקבע כי סטרס נקודתי של יום או יומיים איננו גורם להופעת מחלות כה רבות שהוכרו כקשורות בשואה וכי גם כאשר קוראים את דו"ח ועדת המומחים בראשות פרופ' שני רואים כי הוועדה קושרת את המחלות לדחק נפשי ממושך ומתייחסת לניצולי שואה במובן הקלאסי, קרי כאלו שנחשפו לאורך זמן לרמות מתח וחרדה קבועות וגבוהות. כן צוין כי בין שאר השיקולים והנסיבות שנכון יהיה לקחתם בחשבון לצורך ההכרעה בשאלה האם להרחיב את הגדרת חיי הסתר יש גם לבדוק מהם טיב היחסים בין המדינה הספציפית לגרמניה, ובמקרה של עיראק כבר נקבע שלא הייתה גרורה ולמעשה כלל לא היו יחסים פורמליים בין המדינות.

26. על כן, הוועדה קבעה ביחס למסלול השלישי כי העוררים לא הצליחו להוכיח שהתמלאו התנאים להכרה לפי סעיף 43 לחוק הפיצויים הגרמני. ההנעה לא התקיימה בין שתי ממשלות כפי שדורש החוק באופן מפורש, למעשה כלל לא הוכחה הנעה ועיראק לא הייתה מדינה גרורה במובן החוק הגרמני וגם לא במובן הפסיקה הישראלית המרחיבה. לא התקיימה אף צורה של שלילת חירות או מעין שלילת חירות לפי מובנה בחוק הפיצויים הגרמני או בפסיקה הגרמנית ואפילו לא בפסיקה הישראלית המרחיבה.

27. באשר לשאלה האם יש מקום להכרה לאור ההרחבה בפסיקה הישראלית נקבע כי אין חולק בדבר סבלם וחששם של יהודי עיראק ביומיים של אירועי הפרהוד ואין ספק כי הפרעות התמקדו בהם בשל היותם יהודים ברם חוק נכי רדיפות הנאצים לא נחקק על מנת לתת פיצוי עבור כל סוגי הרדיפות כנגד יהודים. נקבע כי אמנם חוק נכי רדיפות הנאצים הוא חוק סוציאלי ברם אין הדבר הופך כל רדיפה אנטישמית במהלך השנים בהם היה השלטון הנאצי בשלטון לכזו הנכנסת תחת כנפי החוק. נקבע כי אל לנו לבצע הרחבות אשר יצרו חוק אחר חדש, כזה הרחוק בהיקפו מהחוק המקורי. צוין כי חוק נכי רדיפות הנאצים הוא אכן חוק ישראלי ברם הוא מבוסס על עילות חוק הפיצויים הגרמני ואין לפרש את העילות באופן שירוקנו את חוק הפיצויים הגרמני ובעקבותיו החוק הישראלי מתוכן. הוועדה ציינה כי השופט חשין ז"ל ב-דנ"א 11196/03 גרנות נ' הרשות המוסמכת, פד"י ס(3) 88 (2005) (להלן: "פס"ד גרנות"), התייחס לסעיף 1 לחוק נכי רדיפות הנאצים אשר קובע הגדרת נכה וקושר עצמו על שיטת המשפט הגרמני ולכן נדרש בית המשפט בישראל לפנות אל המשפט הגרמני לבחינה והכרעה אם היה פלוני זכאי לפיצוי מגרמניה לולא ויתרה ישראל על זכות התביעה שלו. צוין כי הפסיקה הישראלית הכירה רק בשני מקרים בהם ניתן לסטות מהכלל הנ"ל: האחד כאשר עמדתו של הדין הגרמני סותרת עקרונות יסוד במשפט ישראל ואינה מתיישבת עם השקפת עולמו של בית משפט בישראל; והשני הינה כאשר קיימת בין בתי המשפט בגרמניה מחלוקת לגבי פירושו של החוק הגרמני. נקבע כי אין המקרה שלפנינו נכנס לגדרי החריגים הללו. נקבע כי גם הכרה בנפגעי הפרהוד ויהודי עיראק במסגרת הקרן שאחראית על תביעות ביטוח מתקופת השואה איננה בבחינת דין ואינה משנה את לשון החוקים הרלוונטיים.

28. באשר להלכת הפחד ולפס"ד טייר [ו"ע (שלום ת"א) 255/08 טייר נ' הרשות המוסמכת (7.4.2010) (להלן: "עניין טייר")], אליו הפנו ב"כ העוררים, קבעה הוועדה כי קיומה של הלכת הפחד תלוי בנסיבותיו הפרטניות של כל מקרה ואין מדובר על פי פסק הדין בהכרה גורפת לכלל יהודי לוב. נקבע כי הנסיבות בעיראק בזמן המלחמה היו שונות מאלו שהיו בלוב. בעיראק לא היה פחד מהצורר הנאצי ולנאצים לא הייתה שום נציגות רשמית בעיראק; עיראק לא הייתה חלק ממדינות הציר ולא נעשה שום צעד ליישם מדיניות אנטי יהודית על רקע אידיאולוגיה נאצית; אין ראיה שהייתה ולו כוונה להדיר או לפגוע ביהודים על רקע התורה הנציונל סוציאליסטית ובין עיראק לגרמניה לא היה שום שיתוף פעולה בעניין היחס ליהודים או פעולות כנגדם. עוד ציינה הוועדה כי ועדת הערר בעניין טייר לא יכולה הייתה לאור הוראות החוק להכיר בפסק דינה הכרה גורפת בכל יהודי לוב שכן על פי ההכרעה השיפוטית והמצב המשפטי היה צורך להוכיח בכל מקרה ומקרה שהתקיימה עילה והעילה לא ריחפה באופן אוטומטי מעל כלל הקהילה היהודית בלוב. צוין כי בפס"ד טייר לא הייתה שום הרחבה בהוראות החוק וההלכה שאומצה. ההלכה שנקראת הלכת הפחד הינה הלכה שנקבעה בבתי המשפט הגרמניים ואינה המצאה של המשפט הישראלי. החידוש בפס"ד טייר התבטא בכך שניתן היה להסתפק בכך שאחד הגורמים לבריחה יהיה הפחד מאלימות הגרמנים או מתח קיצוני מרבי עקב האלימות הנציונל סוציאליסטית הגרמנית ועל יסוד זה לא ויתרה הוועדה באותו עניין, קרי, על הדרישה הברורה שהבריחה תהיה (גם) בשל הפחד מהגרמנים. צוין כי בעיראק לא היו גרמנים ולא התקיים שום יסוד אובייקטיבי או סובייקטיבי על פיהם "הבריחה" קרי ההסתתרות בבית מקורה בפחד מהגרמנים.

29. בעניין יהודי תוניס ציינה הוועדה כי לגבי חלק מהם ששהו באזורים כבושים אין חולק שמתקיימת עילת נרדפות ואלו שנמצאו מחוץ לקו הכיבוש לא זכו בהכרה למרות הקרבה הגיאוגרפית. צוין כי ההכרה ביהודי תוניס נובעת משינוי בגישה ביחס לשאלת הנתינות, עניין שאין לו קשר לנושא הערר הנוכחי ומשכך בעניינם של יהודי תוניס לא היה שום חידוש פסיקתי הנוגע להרחבת עילות הזכאות לפי חוק נכי רדיפות הנאצים. נקבע כי בית המשפט אינו יכול לחייב את המשיבה מעבר למה שהמדינה התחייבה בחוק וכי הרחבות מהסוג שמבקשים העוררים אינם בסמכות הוועדה לאחר שקבעה שאינם עונים על הוראות החוק המזכות.

30. בסיכומו של דבר קבעה וועדת הערר כי אין ביכולתה להכניס את המקרה תחת כנפי החוק וכי פרשנות מרחיבה שתכניס את המקרה לגדר ההכרה על פי החוק תביא לריקון החוק מתוכנו.

31. הוועדה ציינה כי ועדות הערר השונות העירו לא פעם במסגרת פסיקתן כי הגיע הזמן שהמחוקק יתערב, לכאן או לכאן, יתאים את החוק למציאות הנוכחית השונה עד מאד מזו ששררה לפני כ-60 שנים, יתאימו לקבוצות הנרדפים החדשות שלא היו נושא לדיונים ולפיצויים מול גרמניה, לשיקולים החדשים בהם מבוקש להתחשב, לתחושות ציבוריות שמלוות את התביעות החדשות ולקושי הראייתי שלא לומר הבלתי אפשרי הכרוך בניהול תביעות על אירועים ועובדות שאירעו לפני למעלה מ-70 שנים כאשר העדים הם לרוב בעלי הדין עצמם ולרוב היו הם בגדר עוברים, תינוקות רכים או ילדים צעירים מאוד בזמנים הרלבנטיים. צוין שנדמה שאין ולא צריכה להיות שיטת משפט בעולם שתסבול ניהול תיקים ובירור עובדות ביחס לאירועים שאירעו מעל 70 שנה קודם לכן כשרוב רובן של העדויות הן עדויות יחידות של בעל דין המעוניין בתוצאות ההליך שהיה עובר, תינוק או ילד קטן בזמנים הרלבנטיים. ועדת הערר קבעה כי הגם שב"כ העוררים ביצעו עבודה יוצאת מהכלל, הגם שסבלם של יהודי עיראק בזמן הפרהוד איננו עומד בספק בכלל, ככל שהדברים נוגעים להכרה לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, אין הוועדה יכולה לקבל את הערר והוא נדחה.

32. באשר לשאלת ההוצאות ציינה הוועדה כי ברקע עומד תיק אחר – ו"ע 10659-08-14 כהן ואח' נ' הרשות לזכויות ניצולי שואה – במסגרתו עתרו ב"כ העוררים לפסיקת שכר טרחה ראוי ביחס לכל אותם עוררים שקיבלו על עצמם את ההחלטה המנהלית המיטיבה עמם ולפיה יהיו זכאים לקבלת מענק שנתי ופטור מתשלום עבור תרופות מרשם. סיבת הפניה לוועדה באותו תיק היא התערבות של המדינה/המחוקק בשכר הטרחה המוסכם בין העוררים ולבין באי כוחם שברוב רובם של המקרים מדובר במשרד באי הכוח הנוכחי. וועדת הערר ציינה כי כעניין עקרוני איננה פוסקת הוצאות, לא לטובת העוררים ולא כנגדם, כי פסיקת ההוצאות ממילא היא עניין שכל כולו מצוי בשיקול דעת הוועדה ונוצרה פרקטיקה לפיה לא העוררים ולא המשיבה דורשים פסיקת הוצאות. צוין כי החלטה בעניין ההוצאות שהתבקשו בו"ע 10659-08-14 הנ"ל ניתנה במסגרתו במקביל לפסק הדין בתיק הנוכחי ובקשת באי הכוח שם לחייב את העוררים מכוח סעיף 17(ה) לחוק נדחתה. אלא שבמהלך ניהול ההליך כאן קרו דברים יוצאי דופן, כגון מתן החלטה מנהלית בעניין יהודי עיראק (ובמקביל גם ביחס ליהודי מרוקו/מדינות תחת שלטון וישי). מדובר בהחלטות שניתנו באופן מפתיע לפני שהסתיימו ההליכים בעניין זכאות אותם עוררים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים. צוין כי הדבר השני שקרה כאן וכמעט במקביל להחלטה המנהלית היה התערבות המדינה בסכומי שכה"ט המגיעים בגין עריכת טפסי בקשה לקבלת ההטבות שגם הם שונו, התערבות שבאה לידי ביטוי בתיקון חקיקה, דבר שלפחות מבחינת ב"כ העוררים נתפש כפעולה פוגענית כאשר מצד האחרונים אף נטען שמדובר בפעולות להן "ניחוח אישי" שכוונו בעיקר אם לא רק כנגד באי הכוח הנוכחיים.

33. הוועדה ציינה כי אין לה כוונה או סיבה להיכנס ולדון במחלוקת זו, אך אינה יכולה להתעלם מהעיתוי בו ניתנה ההחלטה המנהלית. הוועדה ציינה כי נראה כי במאזן ההסתברויות הנדרש והרבה מעבר לו ניתן לומר שאלמלא מאמצי וטרחת באי כוחם של העוררים כאן ואלמלא ההוצאות שהוציאו לצורך ההליך, ההחלטה המנהלית לא הייתה באה לעולם, לפחות לא בעיתוי בו נולדה. צוין כי עבודת באי כוח העוררים הציפה את נושא הפרהוד, הציפה את נושא הקשר האפשרי בין גרמניה לפרהוד, העסיקה ומעסיקה את שלושת ועדות הערר בישראל והוועדה סבורה כי מהבחינה הציבורית מדובר בעניין רצוי הראוי לעידוד. נקבע כי ב"כ העוררים ראויים לתמורה עבור המאמץ וההוצאות שהוציאו גם אם בסופו של יום התביעה לא צלחה. לכן הוועדה הייתה סבורה כי חרף דחיית הערר, בשים לב לאופיו הסוציאלי של החוק, למהות הזכויות שנתבעו במסגרתו של הערר, לחשיבות הציבורית והאנושית הכרוכה בניהולו, יש לעשות שימוש בסמכותה על פי סעיף 39 לחוק בתי דין מנהליים, התשנ"ב – 1992, ולפסוק לזכות העוררים הוצאות ושכר טרחת עורכי דינם. על כן, פסקה הוועדה לעוררים החזר בשיעור של שליש מהוצאות חוות דעת המומחים מטעמם לרבות תשלומים על התייצבות המומחים לחקירה, הכל על פי קבלות/הוכחת תשלום שיוגשו למשיבה. צוין כי החלוקה לשלוש של הוצאות אלו נובעת מכך שההוצאות שימשו לצורך 3 הליכים ב-3 ועדות ערר שונות ושתי הוועדות האחרות תנהגנה ותפסוקנה על פי שיקול דעתן ביחס לחלק היחסי של ההוצאות הנוגע אליהן. כן פסקה ועדת הערר הוצאות נוספות בסך 15,000 ₪ בשים לב לחלקם של העוררים בעלויות ההקלטה והתמלול, הנסיעות בהרכב מורחב של באי הכוח ועובדי משרדם, עלויות איסוף המסמכים, צילום וכריכת החומר וכיו"ב. כן פסקה הוועדה לעוררים שכר טרחת עו"ד בסך 200,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק.

ג. פסק הדין של ועדת הערר בבאר שבע (ו"ע 9969-11-13):
34. כאמור, גם הוועדה בבאר שבע דחתה את טענת המערערים לזכאות לתגמולים לפי החוק. הוועדה קבעה כי אין מחלוקת כי להסתה הגרמנית נאצית הייתה השפעה גדולה בליבוי השנאה כלפי היהודים, שנאה שקיננה כלפיהם מקדמא דנא, בהיותם מיעוט דתי לאומי, ושתרמה להתפרצות האלימה בשבועות. ברם לא ניתן לקבל את טענת העוררים והמומחים מטעמם, שהינה מסקנתם הלא מוכחת, שאותה שנאה והסתה, בלתה אין, היא שהתירה את דמם של היהודים באירועי הפרהוד ולדחות את עמדתם של מומחים שלא רואים בהסתה הנאצית כגורם בלעדי לפרוץ הפרהוד (עמ' 8 ש' 19 – 24 לפסק הדין של הוועדה).

35. נקבע כי דרך המלך להכריע ולקבוע בדבר זכאותם של העוררים הינה פניה לחוק הגרמני ולפירושו בפסיקת בתי המשפט הגרמניים. קרי, החוק הגרמני החרות וההלכה שבאה בעקבותיו, למעט החריגים לעיקרון זה, כפי שנקבע בפס"ד גרנות, וכן החלתן של הוראות החוק הגרמני על חוק הרדיפות, יישומן בפסיקה הישראלית וההרחבה של היקף אלה הראויים להיות מוכרים כנרדפים, כפי שבאה לידי ביטוי בפסיקות מאוחרות. הוועדה מציינת כי חוק הרדיפות נחקק בעקבות הסכם שנחתם בין ממשלת ישראל לממשלת מערב גרמניה ביום 10.9.52 (להלן: "הסכם השילומים"). בהסכם השילומים הנזכר בסעיף 1 לחוק לרבות המכתב 1א קיבלה על עצמה מדינת ישראל את החובה לפצות נכים, כהגדרתם בחוק הגרמני, שלולא אותו הסכם הייתה מוטלת על ממשלת גרמניה המערבית. לכן הלכה היא כי יש לבחון בכל מקרה לגופו אם התובע על פי חוק הרדיפות אכן היה זכאי לפיצוי על פי הדין הגרמני (פס"ד גרנות). הוועדה מציינת כי חוק הפיצויים הגרמני נחקק כשנה לאחר חתימת הסכם השילומים בחודש ספטמבר 1953 והוא הכיר בעילת התביעה האישית של מי שנרדפו מטעמי גזע, אמונה או השקפת עולם, אך שלל את זכאותם של מי שהיו לאזרחי מדינות שעמן חתמה גרמניה הסכמים קולקטיביים, לרבות ישראל, לפני מועד כניסתו לתוקף של חוק הפיצויים הגרמני ביום 1.10.53. לפיכך הזכאות לפי חוק הרדיפות נגזרת מן הזכאות הפוטנציאלית לפי חוק הפיצויים הגרמני, ככל שהיא נשללת עקב הסכם השילומים. צוין כי סעיף 1 לחוק הפיצויים הגרמני מזכה בפיצוי תובעים שנכללים בהגדרת "נרדף" – מי שסבל נזק בחייו, בגופו, בבריאותו, בחירותו, ברכושו, בהונו או בהתקדמותו המקצועית או הכלכלית, על ידי שננקטו נגדו אמצעי אלימות נאציונאל סוציאליסטיים, אם מפאת התנגדותו לנאציזם ואם מחמת גזעו, דתו או השקפתו. אמצעי אלימות נאציונאל סוציאליסטיים הוגדרו בסעיף 2(1) לחוק הגרמני כאמצעים שננקטו או מטעמם או בהסכמה למפרע של רשות רשמית או של נושא תפקיד ברייך, באחת המדינות של הרייך, או בתאגיד, מוסד, או קרן של המשפט הציבורי, או במפלגה הנאציונאל סוציאליסטית, או אחת מרשויותיה או סניפיה או ספחיה. צוין כי בפס"ד גרנות נאמר כי אמצעי אלימות נאציונאל סוציאליסטיים הוגדרו בסעיף 2(1) לחוק הגרמני כאמצעים שננקטו על ידי רשויות רשמיות או נושאי תפקידים ברייך או באחת ממדינות הרייך… פירוש הדברים הוא, כך נפסק בגרמניה ונתקבל בישראל: אמצעי האלימות שהחוק מדבר בהם הם אמצעים שננקטו בתחומי הרייך השלישי בלבד, אך לא אמצעים שנקטו ממשלות זרות אף אם פעלו בהשראת הנאצים. לשון אחר תחום פרישתו הגיאוגרפי של החוק הגרמני הוא בגבולות הרייך השלישי בלבד. ואשר למהות הפגיעה המזכה בפיצוי קובע החוק הגרמני כי הפיצויים יוענקו לנרדפים שסבלו מהגבלת חירות הכוללת בין היתר נשיאת טלאי צהוב וחיים במעמד לא חוקי ובתנאים שאינם עולים בקנה אחד עם כבוד האדם. יחד עם זאת קובע ביהמ"ש בפס"ד גרנות כי על דרך הכלל זכאים לפיצויים על פי החוק הגרמני מי שנרדפו בתחומי הרייך הגרמני אך סעיף 43 הרחיב את מעגל הזכאים גם אל מחוץ לגבולות גרמניה הנאצית.

36. הוועדה קובעת כי לגבי מדינות אחרות מחוץ לתחומי הרייך השלישי קובע סעיף 43 לחוק הפיצויים הגרמני כי הנרדף זכאי לפיצויים אם נשללה ממנו חירותו בפרק הזמן שבין ה-30 בינואר 1933 ועד ה-8 במאי 1945. הזכאות תקפה גם במקרה שבו מדינה זרה שללה חירות תוך התעלמות מעקרונות מדינת חוק. זאת כאשר הממשלה של המדינה הזרה צוותה על ידי הממשלה הנאציונאל סוציאליסטית הגרמנית לאכוף את שלילת החירות. שלילת חירות מובנת בייחוד כמעצר משטרתי או צבאי, כליאה על ידי ה- NASDAP (המפלגה הנאצית), מעצר לחקירה, מאסר, כליאה במחנה ריכוז ושהות כפויה בגטו. כמו כן, שלילת חירות כוללת חיים בתנאים הדומים למעצר, עבודות כפיה בתנאים הדומים למעצר וסיפוח בכפיה ליחידת עונשין צבאית.

37. הוועדה ציינה כי במהלך השנים ננקטה על ידי בתי המשפט העליון והמחוזי פרשנות מרחיבה במסגרתה הוכרה גם זכאותם של נרדפים במדינות הגרורות אשר סבלו צורות שונות של אלימות מידי גורמים רשמיים ורשמיים למחצה של אותן מדינות, למשל, רע"א 5512/09 הרשקו חיים נ' הרשות המוסמכת (24.11.2009) (להלן: "פס"ד הרשקו"). הוועדה מציינת עוד כי סעיף 1 לחוק הגרמני עוסק בהגדרת נרדף, סעיף 2 לחוק הגרמני מגדיר את המושג "אמצעי אלימות נאציונאל סוציאליסטיים" והיקפו, סעיף 28 לחוק הגרמני מקנה זכות פיצוי לנרדף שניזוק בגופו או בבריאותו על ידי אמצעי אלימות נאציונאל סוציאליסטי ללא קשר למקום מגוריו וסעיף 43 לחוק הגרמני עוסק בשלילת חירות של נרדף גם במקרה שמדינה זרה שללה את חירותו, במקרה שלנרדף אבדה אזרחות הרייך הגרמני או כאשר הממשלה או המדינה הזרה צוותה על ידי הממשלה הנאציונאל סוציאליסטית הגרמנית לאכוף את שלילת החירות. סעיף 47 לחוק הגרמני עוסק במהות הפגיעה המזכה בפיצוי וקובע כי הפיצויים יוענקו לנרדפים שסבלו בין היתר נשיאת טלאי צהוב וחיים במעמד לא חוקי ובתנאים שאינם עולים בקנה אחד עם כבוד האדם.

38. הוועדה פירטה את חוות דעת המומחים שהוגשו מטעם הצדדים לפרשנות החוק הגרמני. צוין כי עו"ד דן אסן, מומחה לדין הגרמני מטעם המדינה, ציין כי ככל שהדבר מתייחס לדיני הפיצויים הגרמניים, עיראק הוגדרה כמדינה עצמאית וכי ככלל לא קיימת זכאות לפיצוי כאשר פעולת רדיפה נעשית במדינה עצמאית על ידי גורמי אותה מדינה. המומחה ציין כי עיראק הייתה מדינה עצמאית ולכן אין בסיס להפעלת סעיף 2 לחוק הפיצויים הגרמני וכמו כן עיראק לא נתנה הוראה או ציווי לשלול את חירותם של היהודים ואף לא נטענה כל טענה לשלילת חירות כאמור ולפיכך אין כל בסיס להפעלת סעיף 43 לחוק הפיצויים הפדרלי. כן לא מצא המומחה כל בסיס לקיומו של פחד מפני פעולת רדיפה גרמנית צפויה. המומחה מטעם המשיבה ציין כי לא מצא באף אחת מחוות הדעת שניתנו על ידי החוקרים מטעם העוררים כל אמירה או טענה לפיה עיראק כמדינה הייתה תלויה בשלטון הגרמני או הייתה מצויה בפיקוח גרמני. כן לא מצא טענה כי עיראק הייתה צפויה להתערבות גרמנית במקרה שהמדיניות שלה לא הייתה מתאימה לדרישות הגרמניות או כי עיראק הייתה נתונה לפיקוח כלשהו מצד השלטון הגרמני. עו"ד אסן התייחס בחוות דעתו לחווה"ד של פרופ' אפל שקבע כי במשך חודשיים מאפריל עד סוף מאי 1941 תפקדה עיראק כמעין גרורה של גרמניה. עו"ד אסן אמר כי גם אם תתקבל עמדתו של פרופ' אפל לעניין זה, עמדה המנוגדת לקביעת ביהמ"ש העליון הגרמני, לא מצא עו"ד אסן בדין הגרמני או בפסיקה הגרמנית כי במקרה שמדובר ברדיפות שנעשות על ידי מדינה שהיא מעין גרורה של גרמניה קמה זכאות לפי דיני הפיצויים הגרמניים. עוד ציין עו"ד אסן בחוות דעתו בהתייחס לחוות הדעת המשלימה של פרופ' כרם בעניין המצב ששרר בעיראק בחודשי ההפיכה של ראשיד עלי אל כילאני (אפריל – מאי 1941) כשלדעת פרופ' כרם כל שהתרחש בעיראק בתקופה זו מצביע על הקשר הגרמני עיראקי ועל היות עיראק תחת משטרו של ראשיד עלי גרורה בפועל של גרמניה ונתונה לחסותה. עו"ד אסן אומר על כך כי גם המונח גרורה בפועל אינו מופיע בדין הגרמני בהקשר זה וגם בהנחה שכל התיאורים המובאים אצל פרופ' כרם ביחס לקשר הגרמני-עיראקי וביחס לשיתוף הפעולה בין משטר ראשיד עלי לבין גרמניה הם נכונים, אין בכך כדי להביא למסקנה כי בתקופה הנטענת הייתה עיראק גרורה של גרמניה לפי ההגדרה בדין הגרמני. עוד אומר עו"ד אסן כי אין בקיומה של תעמולה כשלעצמה משום רכיב שיש בו כדי להקים זכאות לפיצוי לפי הדין הגרמני, שכן השאלה הרלוונטית היחידה לפי החוק הגרמני היא האם הייתה עיראק מדינה עצמאית ואם לא הייתה מדינה עצמאית הרי שלפי הדין הגרמני יש להוכיח קיומה של הוראה מפורשת מצד מוסד רשמי גרמני לביצוע מאורעות הפרהוד. עו"ד אסן מגיע למסקנה כי לעניין אירועי הפרהוד ולפי דיני הפיצויים הגרמניים לרבות אלו הנוגעים לעילת הפחד, לא היו העוררים יכולים לקבל הכרה כזכאים לפיצוי כל שהוא.

39. הוועדה מציינת עוד כי בחוות הדעת השנייה (המשלימה) מתייחס עו"ד אסן בין היתר לשאלה אם לפי הדין הגרמני התבצרותם של יהודי בגדד בבתיהם בעת הפרהוד יכולה לזכות אותם בפיצוי בשל שלילת חופש לפי סעיף 43 לחוק הגרמני. לדבריו סעיף 43 חל אם מדינה זרה שללה מן הנרדף את חירותו תוך הפרת העקרונות של מדינת חוק. התנאי לכך הוא שממשלת המדינה הזרה הונעה לשלילת החירות על ידי הממשלה הגרמנית הנאציונאל סוציאליסטית. דהיינו, לטענת עו"ד אסן ההנעה צריכה להתקיים במישור של ממשלות. אשר לפרשנות המושג שלילת חופש אומר עו"ד אסן כי פסקה (2) של סעיף 43 שעניינה מאסר משטרתי או צבאי, כליאה, מעצר לצרכי חקירה או מעצר לצרכי ענישה, אינה רלוונטית למצב שנוצר לפיו בעקבות הפרעות התבצרו היהודים בבתיהם מפחד לחייהם. באשר לפסקה (3) של סעיף 43 אומר עו"ד אסן כי היא מונה 3 מצבים, שהראשון בהם הוא חיים בנסיבות הדומות למאסר והשאלה האם התבצרות היהודים במשך יומיים בבתיהם מפחד מהפורעים הינה בבחינת חיים בנסיבות הדומות למאסר. בעניין זה מציין עו"ד אסן כי שהייה במשך שתי יממות בבית אינה מהווה חיים בנסיבות הדומות למאסר.

40. עוד מפרטת הוועדה כי מטעם העוררים הוגשה חוות דעתו של עו"ד פפה מיכאל, מומחה לחוק הגרמני, אשר התייחס גם לחווה"ד של עו"ד אסן וציין כי הוא חולק על חוות דעתו כמכלול. עו"ד פפה סבור שעיראק לא הייתה מדינה סוברנית בתקופה הרלוונטית ומפנה בין היתר להסכם הסודי שלכאורה לטענתו נחתם בבגדד ב- 25.4.1941 בין ממשלת ראשיד עלי אל כילאני לבין גרמניה ואיטליה. הוועדה קובעת כי אין מחלוקת שההסכם הסודי לא נחתם ומה שהוגש כראיה לוועדה הינו צילום של טיוטת ההסכם שאינה חתומה. הוועדה מציינת כי עו"ד פפה טוען שמדובר בהסכם שיוצר חובות הדדיות ויחסים הדדיים בין ממשלות ראשיד עלי, איטליה וגרמניה ולדבריו סעיף 1 להסכם הסודי קובע כי ההסכם האנגלו עיראקי ששולל את הסוברניות של עיראק עדיין בתוקף ושלוש המדינות מדגישות שיעשו כל מאמץ לבטל את חוסר הסוברניות של עיראק כך שבעתיד היא תהיה מדינה סוברנית. מהצהרות אלו למד עו"ד פפה כי ככל שמדובר ב- 25.4.1941 עיראק לא יכלה להיות מדינה סוברנית.

41. הוועדה מציינת לעניין זה כי ההסכם האנגלו עיראקי הוא הסכם שנחתם בין בריטניה לעיראק בשנת 1930 שקבע את סיום המנדט הבריטי על עיראק והיא הוכרזה כמדינה עצמאית. ב- 1932 התקבלה עיראק לחבר הלאומים כמדינה עצמאית והייתה המדינה הערבית הראשונה בארגון זה. עוד צוין כי חבר הלאומים היה ארגון בינלאומי שהוקם בינואר 1920 לאחר מלחמת העולם הראשונה ביוזמת אנגליה, צרפת וארה"ב ומטרתו הייתה בין היתר מניעת מלחמה באמצעות ביטחון קיבוצי, פירוק מנשק, יישוב סכסוכים בין מדינות באמצעות מו"מ והחברות בארגון היו מדינות סוברניות שיכלו לקבל החלטות עצמאיות בהתאם למטרות המוצהרות שלשמן הוקם הארגון. הוועדה ציינה כי הסכם לא חתום אינו יכול לשמש ראיה לביסוס טענה בעלת משקל בעניין מעמדה של עיראק כמדינה לא עצמאית או נטולת סוברניות, כל זאת כדי לבוא בגדרו של חוק הפיצויים הגרמני. נקבע כי על מנת להוכיח כי עיראק לא הייתה מדינה עצמאית אין די בטיוטת הסכם לא חתום והוועדה קובעת כי תמוה כיצד מתחולל תרחיש כמתואר בחוו"ד עו"ד פפה שמדינה עצמאית הופכת לבלתי סוברנית בתאריך 25.4.1941 מאחר שבהסכם הסודי הבלתי חתום נאמר על ידי מי ממנסחיו כי המדינות החתומות יעשו מאמץ להביא את עיראק להיות מדינה סוברנית. נקבע כי מדובר בהסכם בלתי חתום שאין כל ראיה לקיומו בפועל ואשר בהבל פה הופך את עיראק למדינה לא סוברנית, זאת כאשר ההסכם האנגלו עיראקי שהכריז על עיראק כמדינה עצמאית היה שריר וקיים בכל ימי הפרהוד וגם לאחריהם. עוד ציינה הוועדה כי התנאי של כניסת ההסכם הסודי לתוקף היה שעיראק תבטל את ההסכם האנגלו-עיראקי, אך עיראק ובעיקר ראשיד עלי הם שבחרו לא לבטל את ההסכם האנגלו-עיראקי, החלטה המעידה על היותה מדינה עצמאית, סוברנית, שעושה את שיקוליה. צוין כי עו"ד פפה בחקירתו הנגדית בפני הוועדה בבית משפט השלום בתל אביב מיום 7.5.15 מודה כי ההסכם האנגלו-עיראקי לא בוטל. על כן, הוועדה קבעה כי ההסכם הסודי לא נחתם וגם לו היה חתום הוא כשלעצמו לא יכול לבסס קביעה מרחיקת לכת לפיה עיראק בתקופה הרלוונטית לא הייתה מדינה עצמאית וסוברנית.

42. הוועדה מציינת כי עו"ד פפה מציין כי העוררים נרדפו על סמך מוצאם כיהודים ולכן סיבת הרדיפה של גזע בסעיף 1 לחוק הגרמני מתקיימת. כן טוען עו"ד פפה כי מתקיימת גם פעולת רדיפה שהיא תנאי על פי החוק הגרמני וכי בהתאם לסעיף 2 לחוק הגרמני פעולת רדיפה נאצית מתקיימת גם כאשר המדינה הנאצית או גורם ציבורי משפטי או גורם מפלגתי רשמי הנחה או אישר את הפעולה. הוועדה מציינת שעיון בסעיף 2(1) העוסק בהגדרה של אמצעי אלימות נאציונאל סוציאליסטיים מדבר על אמצעים שננקטו ואינו משתמש במילה הנחיה ועוד קובע הסעיף כי אמצעים אלה מוגבלים לתחומי הרייך הגרמני, כפי שנקבע בפסיקת בתי המשפט בישראל (גרנות). הוועדה קובעת כי גם אם נלך לפי הפרשנות של עו"ד פפה לא הובאה כל ראיה לפיה המדינה הנאצית או גורם ציבורי משפטי מטעמה נתן הנחיה לבצע את פעולות הרדיפה. אין מחלוקת כי הייתה תעמולה והסתה נאצית בעיראק נגד היהודים שהחלה עוד בטרם פרצה מלחמת העולם השנייה. התעמולה הופצה על ידי גורמים שונים שגם קיבלו מימון מסוים מגרמניה וחדרה לכל שכבות האוכלוסייה. אין מחלוקת גם כי בשני ימי הפרהוד נרצחו ועונו יהודים. עם זאת הוועדה אינה מקבלת עמדתו של עו"ד פפה כי הפעולות האלימות במסגרת הפרהוד נבעו ישירות מהנחיה או יוזמה של המדינה הנאצית ועומדות בהתאם לפסיקה של ביהמ"ש העליון הגרמני בתנאים של המושג הנחיה ובהתאם לסעיף 2 לחוק הגרמני. הוועדה קובעת כי אין בידה לקבל עמדה זו לפיה מוטמעת בחוק הגרמני המילה הנחיה שאינה מופיעה בתרגום לסעיף 2 שצוטט בפסקי הדין של ביהמ"ש העליון. נקבע כי הסעיף המתורגם מנוסח במלל אמצעים שננקטו בלשון עבר או מטעם או בהסכמה למפרע ובתחומי הרייך הגרמני בלבד. צוין כי זו ההלכה עליה חזר כב' השופט דנציגר ב-רע"א 2150/08 יונגרייז נ' הרשות המוסמכת (9.7.2008) (להלן: " פס"ד יונגרייז"). עוד קבעה הוועדה כי אין בידה לקבל את הפרשנות של עו"ד פפה לתחולת סעיף 2 לחוק הגרמני בעניינם של העוררים שכן אירועי הפרהוד לא ננקטו על ידי ממשלת גרמניה הנאצית או מי מטעמה וכן לא התרחשו בתחומי הרייך השלישי. כן נקבע כי עו"ד פפה יוצא מנקודת הנחה ללא ביסוס ראייתי שקיים קשר סיבתי בין התעמולה הנאצית לבין הפרהוד שנבעה ישירות מהנחיה נאצית, אך לא הוכחה כל הנחיה והחוק הגרמני אינו נוקט במלל זה.

43. הוועדה מציינת כי אין בידה לקבל את הקביעה של עו"ד פפה לפיה עיראק לא הייתה מדינה סוברנית בתקופה הרלוונטית וכי הפרעות נגרמו ישירות עקב שידול, הסתה ושיסוי מצד גרמניה הנאצית כמעשה אלימות נאציונאל סוציאליסטי במדינה שהייתה גרורה או מעין גרורה של גרמניה.

44. אשר לעיראק ולעמדת המומחים מטעם העוררים לפיה הייתה עיראק מעין גרורה של גרמניה קובעת הוועדה כי מבחינת העובדות ההיסטוריות בין השנים 1920 – 1932 שלטה בריטניה בעיראק מכוח מנדט שניתן לה על ידי חבר הלאומים בתום מלחמת העולם הראשונה ועם תום המנדט הבריטי בשנת 1932 הפכה עיראק למדינה עצמאית ואף הצטרפה לחבר הלאומים. בריטניה המשיכה להחזיק בעיראק כוחות צבא על פי ההסכם האנגלו-עיראקי משנת 1930. כוחות הצבא הבריטי המשיכו לשהות באזור בגדד ובצרה סמוך לפרוץ מלחמת העולם השנייה. באפריל 1941 השתלט המדינאי הפרו נאצי ראשיד עלי אל כיליאני על עיראק כשהוא נתמך על ידי קציני צבא עיראקיים שיצרו מועצה הקרויה "המרובע המוזהב". המרד של ראשיד עלי פרץ ללא תיאום עם גרמניה שהייתה עסוקה במלחמה בבלקן ובכרתים. המצב התפתח במהירות למשבר כשממשלת ראשיד עלי מטילה מצור על הבסיסים הבריטיים ועל השגרירות הבריטית בבגדד. בשל החשש מהתערבות גרמנית ומנפילת עיראק בידי הגרמנים החליטה בריטניה לשלוח צבא לאזור. הכוחות הבריטיים לחמו בצבא העיראקי והביסו אותו. הוועדה ציינה כי אין ספק כי במהלך חודש המלחמה האנגלו עיראקית התגברו ההתנכלויות ליהודים וההסתה החמירה. ב- 31.5.41, כחודשיים לאחר שפרץ המרד נגד הבריטיים נחתם הסכם שביתת נשק ובמסגרתו מונתה לעיראק ממשלה חדשה פרו בריטית. המרד שפרץ בראשותו של ראשיד עלי היה מכוון נגד הבריטים במטרה להתנער מחסותם ולשם כך גם קיווה ראשיד עלי לקבל עזרה צבאית מגרמניה שהייתה מצדה מוכנה לסייע מתוך אינטרסים גיאופוליטיים. בפועל הסיוע הגרמני היה קטן ומועט ובושש להגיע. בסופו של דבר שבה בריטניה וכבשה את עיראק, חזרה להחזיק בכל מוקדי הכוח והנכסים האסטרטגיים של עיראק, ששבה להיות מדינת חסות בריטית כפי שהייתה עד שנת 1932 וכפי שתמשיך להיות עד קבלת עצמאותה ב- 1956.

45. באשר לשאלה האם באותם שני חודשים בהם שלט בעיראק ראשיד עלי הפכה עיראק לגרורה או מעין גרורה גרמנית ציינה הוועדה כי החוק הגרמני קבע במפורש מיהן שלושת המדינות שהוכרו כגרורות לצורך תשלם פיצויים ועיראק אינה נכללת ביניהן ולכן לפי לשון החוק אין עיראק גרורה גרמנית. כן נקבע כי על פי העובדות ההיסטוריות לא הפכה עיראק להיות גרורה גרמנית ואין כל ראיה ברורה וחד משמעית שממשלת ראשיד עלי צוותה על ידי ממשלת גרמניה לבצע את הפרהוד או כי ממשלת גרמניה דרשה או הורתה לראשיד עלי בין בעצמה או באמצעות מי מטעמה לבצע פוגרום, מה גם שבשני ימי הפרהוד לא היו כבר ראשיד עלי ואנשיו בעיראק. כן צוין כי ראשיד עלי ואנשיו הם שבחרו לא לבטל את ההסכם האנגלו-עיראקי, החלטה המעידה באופן חד משמעי על היות עיראק מדינה עצמאית שעושה את שיקוליה ולכן גם לא נכנס ההסכם הסודי לתוקף. נקבע כי על פי ההגדרות של מדע המדינה ועל פי עקרונות הדין הבינלאומי והחוק הגרמני הפדרלי לא הייתה עיראק גרורה של גרמניה. צוין כי אין מחלוקת שממשלת ראשיד עלי ציפתה לקבל סיוע ותמיכה מגרמניה בעת פרוץ המרד נגד הבריטים ולגרמניה היה אינטרס מובהק לתמוך בה משיקולים גיאופוליטיים, אך מצב זה אינו הופך את עיראק למעין גרורה של גרמניה, נהפוך הוא, מדובר בשתי מדינות עצמאיות ובעלות אינטרסים הדדיים ברורים שמשתפות פעולה מתוך עמדה עצמאית וללא דרישה או ציווי או חיוב של צד אחד – גרמניה כי עיראק תבצע את דרישות גרמניה, במקרה זה טבח ביהודים, בין אם היא רוצה בכך או לא.

46. הוועדה קבעה כי עיראק לא הייתה גרורה של גרמניה ולא מעין גרורה בתקופה הרלוונטית. גרמניה לא ציוותה על עיראק או מי מטעמה לבצע את הפרעות. הייתה הסתה לרצח ושיסוי ביהודים של עיראקים כבודדים, ביניהם חיילים, שוטרים ואספסוף, שהושפעו מתעמולה דתית ומתעמולה נאצית ויצאו לבצע את הפרעות בימים של וואקום שלטוני, העדר מנהיגות ויציבות שלטונית, שהינם קרקע פורייה להתפשטות פרעות על ידי המון משולהב חסר מעצורים.

47. הוועדה ציינה כי בפסיקה [ע"א 51/73 דבורה קלמר נ' הרשות המוסמכת, פ"ד כ"ט(1) 253 (1974) (להלן: "פס"ד קלמר"); פס"ד גרנות] נקבע כי סעיף 2(1) לחוק הגרמני קובע שאמצעי אלימות נאציונל סוציאליסטיים הוגדרו כאמצעים שננקטו על ידי רשויות רשמיות או נושאי תפקידים ברייך או באחת ממדינות הרייך אך לא אמצעים שנקטו ממשלות זרות אף אם פעלו בהשראת הנאצים. כלומר, תחום פרישתו הגיאוגרפית של החוק הגרמני הוא בגבולות הרייך השלישי בלבד. הוועדה מציינת כי לא ירדה לסוף דעתו של ב"כ העוררים אשר טען כי מדובר באמירה שגויה של ביהמ"ש העליון. הוועדה מפנה לסעיף 2(1) לחוק הגרמני הנוקט במילים "רשות רשמית" או "נושא תפקיד" "ברייך" או "באחת ממדינות הרייך". נקבע כי עצם השימוש במונח הרייך או מדינות הרייך קובע תחום פרישה גיאוגרפי של החוק. הוועדה שללה את טענת העוררים לפיה פס"ד לייבנזון ביטל את הקביעה שנקבעה בפס"ד גרנות וקבע שאמצעי האלימות הנאציונאל סוציאליסטיים יכולים להינקט בכל מקום גם מחוץ לתחומי הרייך השלישי. עוד קבעה הוועדה כי גם אם נקבל את פרשנות העוררים כי לפי סעיף 1 ניתן להכיר כנרדף מי שהופעלו נגדו אמצעי אלימות נאציונאל סוציאליסטיים גם מחוץ לתחומי הרייך השלישי, הרי שהעובדות בפס"ד לייבנזון מתייחסות למי שברחו ממקום מושבם למקומות אחרים בשל הפחד מהגרמנים המתקרבים ויהודי עיראק לא ברחו מעיראק ולא היה חשש מפני צבא גרמני שייכנס לבגדד ויבצע טבח ביהודים. כן צוין כי מרכיב נוסף להחלת עילת הפחד לפי סעיף 2 לחוק הגרמני הינו אמצעים שננקטו על ידי רשות רשמית או נושא תפקיד ברייך. בתיק לייבנזון ברחו ממקום מושבם בשל הפחד הסובייקטיבי מפני חיילי הצבא הגרמני שהם נושאי תפקיד ברייך, אך הפרהוד בעיראק לא בוצע על ידי נושאי תפקיד ברייך. לכל היותר היו בין הפורעים אנשי רשות עיראקיים, שוטרים וחיילים יחד עם אספסוף עיראקי וגם מטעם זה לא ניתן לקבוע כי העוררים הינם בבחינת נרדפים על פי סעיפים 1 – 2 לחוק הגרמני הפדרלי.

48. באשר לפס"ד שוהם אליו מפנים העוררים מציינת הוועדה כי גם בפסק דין זה כב' השופט בך אינו קובע או נוקט אמירה לפיה לא קיימת הגבלה וניתן להחיל את סעיפים 1 ו-2 לחוק הגרמני גם מחוץ לתחומי הרייך השלישי. אדרבא, מציינת הוועדה, כב' השופט בך ממחיש כיצד מקרים של קורבנות שסבלו מרדיפות ברומניה שננקטו על ידי השלטונות הרומניים ולא במישרין על ידי גורמים גרמניים לא הוכרו כנרדפים על ידי ביהמ"ש העליון. הוועדה קובעת כי לפי הלכת שוהם הפרהוד לא בוצע על ידי גורמים גרמניים אלא על ידי עיראקים, כאשר עיראק הייתה מדינה עצמאית ולא היה כל פחד או חשש מכניסת הצבא הגרמני לעיראק.

49. בנוגע לע"א 413/76 ברקוביץ נ' הרשות המוסמכת פ"ד ל"א(2) 836 (1977) (להלן: " פס"ד ברקוביץ") אליו מפנים העוררים, בו נדון מקרה של אישה שנאנסה על ידי חייל גרמני ברומניה, כלומר מחוץ לגבולות הרייך, מציינת הוועדה כי מדובר במעשה אלימות מובהק שננקט על ידי חייל נושא משרה ברייך כנגד אישה מפאת גזעה. האונס בוצע ברומניה שהוכרה כגרורה על פי החוק הפדרלי. הוועדה מציינת כי פסק דין זה ממחיש יותר מכל זכאות של נרדפת להכרה כנכה בתוקף סעיפים 1 ו-2 לחוק הפדרלי וכי לצורך החלת סעיפים אלה אין על הנרדף להוכיח כי מי שפגע הונע על ידי הרשויות הגרמניות או עשה זאת בהשראת גרמניה הנאצית. הוכחת השראה נאצית מתייחסת רק לסעיף 43 לחוק הגרמני. סעיפים 1 ו-2 נוקטים שפה ברורה לפיה מעשה האלימות בוצע על ידי רשות רשמית או נושא משרה ברייך וזו מהות הדרישה. בעניין ברקוביץ היה זה חייל גרמני. במקרה של לייבזון ושוהם הוכרה עילת הפחד מחשש לכניסת חיילים גרמניים שהינם נושאי משרה ברייך לאותם מקומות מהם ברחו התובעים. לא כך הוא המצב העובדתי בעניינם של העוררים. מי שנקט אלימות כלפיהם לא היו נושאי משרה ברייך השלישי ולכן סעיפים 1 ו-2 לחוק הגרמני הפדרלי אינם חלים על העוררים גם נוכח טענתם שהחלתם לא מוגבלת לתחומי הרייך השלישי.

50. הוועדה מציינת עוד כי בית המשפט בפס"ד גרנות מציין כי במהלך השנים ננקטה על ידי בתי המשפט העליון והמחוזי פרשנות מרחיבה במסגרתה הוכרה גם זכאותם של נרדפים במדינות הגרורות אשר סבלו צורות שונות של אלימות מידי גורמים רשמיים ורשמיים למחצה של אותן מדינות. הוועדה מציינת כי בפס"ד גרנות ופסקי דין נוספים שבאו אחריו חזרו בתי המשפט ובראשם ביהמ"ש העליון על הקביעה כי הזכאות לפיצוי על סעיפים 1 ו-2 לחוק הגרמני, מקרים שנכללים בקטגוריה הראשונה לפי דברי כב' השופט דנציגר בפס"ד יונגרייז, הינם מעשי אלימות שננקטו בתחומי הרייך השלישי בלבד, בעוד שבקטגוריה השנייה נכללים מקרי אלימות שבוצעו במדינות שלא נכללו ברייך השלישי ופעלו בהשראה נאצית וזאת רק במקרה שנשללה חירותם של התובעים. על מקרים אלה חל סעיף 43 לחוק הגרמני ולא סעיפים 1-2.

51. הוועדה מציינת גם את פס"ד מימון [רע"א 8745/11 מימון נ' הרשות המוסמכת (10.11.2013)] בו קבע ביהמ"ש העליון כי עלה בידי העוררים ילידי טריפולי להוכיח את עילת הנרדפות ולכן נקבע כי בהיות העוררים ילידי לוב הם זכאים לקבלת פיצויים בהתאם להלכה שנקבעה בפס"ד טייר מבלי שיידרשו להוכיח את עילת הפחד. לגבי סעיפים 1 ו-2 חזר ביהמ"ש על ההלכה שנקבעה בפס"ד קלמר לפיה נרדף הוא מי שנפגע עקב כך שננקטו נגדו אמצעי אלימות נאציונאל סוציאליסטיים על ידי נושא משרה ברייך, באחת ממדינות הרייך וכו'. כן נקבע כי החוק הגרמני מבחין בין מי שנרדפו בתוך גבולות הרייך השלישי וזכאים לפיצוי בשל הגבלת חירותם כאמור בסעיף 47 לחוק הגרמני לבין מי שנרדפו במדינות שמחוץ לתחומי הרייך, אשר פעלו בהשראה נאצית ואלה יהיו זכאים לפיצוי בגין שלילת חירותם כמעוגן בסעיף 43 לחוק הגרמני.

52. בסיכומו של דבר הוועדה דחתה את טענות העוררים במסלול הראשון לפיהן זכאים העוררים לקבלת פיצוי לפי סעיפים 1 ו-2 לחוק הגרמני. נדחתה טענת העוררים לפיה סעיפים אלה אינם מוגבלים לתחומי הרייך השלישי בלבד ועל כן ניתן להחיל אותם בעיראק. הוועדה קבעה כי גם באותם מקרים בהם הוכרו נרדפים כזכאים לקבלת פיצויים הגם שלא התגוררו בתחומי הרייך השלישי, הייתה זיקה בנסיבותיהם למושג תחומי הרייך השלישי שעליו חזר ביהמ"ש העליון בפס"ד גרנות. באותם מקרים ננקטו נגד הנרדפים מעשי אלימות על ידי נושאי משרה ברייך השלישי (פס"ד ברקוביץ) או שהוחלה הלכת הפחד שחשו הנרדפים מפני הצורר הנאצי (פס"ד שוהם, פס"ד לייבנזון). נקבע כי בשני ימי הפרעות בעיראק אירעו מעשי האלימות על ידי מקומיים עיראקיים שלא הייתה להם כל זיקה לרייך השלישי וכן לא חלה הלכת הפחד במובן של חשש מפני חיילים גרמניים שעלולים להגיע לבגדד.

53. עוד קבעה הוועדה שעיראק הייתה מדינה עצמאית ולא גרורה או מעין גרורה נאצית, זאת על פי לשונו הברורה של סעיף 43 לחוק הגרמני שמכיר רק ב-3 מדינות כגרורות לצורך תשלום פיצויים ועיראק אינה נמנית עליהן. כן מצאה הוועדה כי גם משום שעיראק לא הייתה גרורה ולא נדרשה לבצע את הפרעות ביהודים על ידי גרמניה כגרורה וגם משום היותה מדינה עצמאית שפעלה מתוך שיקולים עצמאיים, הרי שאין קשר סיבתי בלתו אין בין אירועי הפרהוד לבין ההסתה הגרמנית. הוועדה קבעה כי אין מחלוקת בדבר תעמולה והסתה גרמנית שהייתה בעיראק עובר לאירועי הפרהוד, אך נקבע כי הפוגרום ביהודים היה תוצאה של מספר גורמים ולא רק התעמולה הנאצית במשמעות הפתרון הסופי.

54. בנוגע למסלול השני – פסקי הדין צרפתי ועוזיאל – שלטענת העוררים מכוחו קיימת להם זכאות לתגמולים על בסיס פרשנות מרחיבה לחוק הפיצויים הגרמני– הוועדה מציינת כי בפסקי הדין הנ"ל נקבע שיש להרחיב את תחולת סעיף 2(1) הגרמני לא רק לגבי מעשי אלימות שבוצעו על ידי אנשי רשות בגרמניה עצמה אלא גם על מעשי אלימות שבוצעו על ידי לא גרמנים מחוץ לגרמניה אך רק לגבי מעשים שבוצעו על ידי פעולה שלטונית מאורגנת על ידי נציגים מוסמכים של השלטון, שאז ניתן לראותם כאילו נעשו כזרועו הארוכה של השלטון הנאצי. הוועדה מציינת כי העוררים טוענים שאירועי הפרהוד עומדים בתנאים אלה שכן נטלו בהם חלק אנשי רשות לובשי מדים והאירוע התרחש במדינה שחלה בה השראה נאצית. הוועדה קבעה כי אירועי הפרהוד לא היו פעולה שלטונית מאורגנת וממוסדת וכי העובדה שהפרהוד בוצע על ידי אנשים לובשי מדים, מבלי שאותם לובשי מדים היו נציגים מוסמכים של שלטון עצמאי, אינה הופכת אותם לאנשי הרשות שהינם הזרוע הארוכה של השלטון הנאצי. הוועדה מציינת כי הפרהוד בוצע בימים שעיראק הייתה אמנם מדינה עצמאית, אך ללא שליט, שכן השליט האחרון ברח ומחליפו טרם הגיע. הוועדה קובעת כי הפרהוד בוצע על ידי יחידים שחלקם לבשו מדים אך לא הונהגו על ידי פעולה שלטונית מאורגנת ולכן לא יכול לחול על הפרהוד סעיף 2(1) לחוק הגרמני, שכן על פי פסק דין עוזיאל אין להחיל את הסעיף ביחס למעשי אלימות פרטיים, אלא אך ורק לגבי מעשים כאלה שבוצעו על ידי פעולה שלטונית מאורגנת על ידי נציגים מוסמכים של השלטון שאז ניתן לראותם כאילו נעשו כזרועו הארוכה של השלטון הנאצי. הוועדה מציינת כי סעיף 2(1) לחוק הגרמני מדבר על פעולות של נושאי משרה ברייך וכו' שהם הרייך עצמו שפעלו כזרועו הארוכה של השלטון. הוועדה הייתה סבורה כי היחידים שביצעו את הפרהוד לא היו אנשי רשות במובן סעיף 2(1) לחוק הגרמני. באשר לטענת העוררים כי הייתה קרבה רעיונית ומדינית בין המשטר העיראקי של ראשיד עלי לבין גרמניה הנאצית עד שניתן לומר שבעיראק חלה השראה נאצית קובעת הוועדה כי אין תנאי של דרישת השראה נאצית להחלת סעיף 2(1) לחוק הגרמני. נקבע כי המונח השראה אינו מופיע בסעיפים הרלוונטיים לחוק הגרמני והוא תיבה לשונית שנוקטים בה פסקי הדין ביחס לפרשנות סעיף 43 לחוק הגרמני העוסק בשלילת חירות על ידי ממשלות זרות אשר צוו לעשות כן על ידי הממשלה הנאצית, זאת כחריג לכלל שגרמניה אחראית רק עבור מעשי רשויותיה היא.

55. הוועדה קבעה שאירועי הפרהוד התרחשו כתוצאה ממספר גורמים שחברו באותם יומיים טראגיים ולא היה זה בעיקר הגורם הנאצי שהביא לפרוץ הפרעות. הוועדה הייתה סבורה כי לא ניתן לבודד את הגורם הנאצי מיתר הגורמים ולקבוע כי היה קשר סיבתי בינו לבין הפרעות. נקבע כי מעדויות וחוות דעת המומחים שהוגשו לוועדה עולה כי מניעים גיאופוליטיים וזהות אינטרסים אנטי בריטיים בין עיראק לגרמניה היוו גורמים לחיזוק והעמקת הקשר של ממשלת ראשיד עלי עם גרמניה הנאצית ולא היה רק גורם אחד בלתו אין – הסתה נאצית – שהביא לפרוץ הפרהוד. הוועדה אינה מקבלת את טענת העוררים כי הפרעות שנעשו על ידי ההמון העיראקי שכלל אספסוף לצד אנשי משטרה, חברי תנועת הנוער אל פתוה וחיילים נכללות בגדרו של סעיף 2(1) לחוק הגרמני, דהיינו, שמדובר בפעולה ממוסדת של לובשי מדים שהינם אנשי רשות וזרועו הארוכה של השלטון שפעלו בהשראה נאצית. אשר לשאלה אם הפרהוד נעשה בהשראה גרמנית באופן שהופך את הפרהוד לאירוע שלטוני שנעשה בהשראה גרמנית נאצית שעיקרה השמדת היהודים על רקע תורת הגזע הנאצית קובעת הוועדה כי הפרהוד היה אירוע ספונטאני שלא תוכנן או בוצע בתוקף הוראה גרמנית, כי האירוע לא בוצע על ידי גורם שלטוני כל שהוא, לא עיראקי ולא גרמני, וכי האירועים לא התרחשו בהשראה גרמנית והיו להתפרצויות מספר גורמים ולא רק גורם התעמולה וההסתה הנאצית.

56. בכל הנוגע למסלול השלישי – סעיף 43 לחוק הגרמני – וטענת העוררים כי חירותם של ניצולי הפרהוד נשללה על ידי גורמי המדינה העיראקית שביצעו את הפרהוד וכי הגורמים הנ"ל ביצעו את הפרהוד עקב הנעה גרמנית וכן טענת העוררים כי בפס"ד גרנות ביהמ"ש העליון מביא תרגום שגוי של סעיף 43 ומדבר על ציווי המדינה הזרה על ידי הממשלה הנאציונל סוציאליסטית כאשר הדרישה של החוק הגרמני היא הנעה ולא ציווי– קובעת הוועדה כי סעיף 43(1) לחוק הגרמני מתייחס למצב של מדינה אחת שמצווה על מדינה זרה באמצעות צו גרמני לאכוף את שלילת החירות של מי מתושביה. אין כאן אופציה למדינה הזרה שלא לאכוף את הצו. נקבע כי הביטוי שנוקטים העוררים לפיו המדינה הזרה הונעה או פעלה בהשראה מותירה בידי אותה מדינה זרה לכאורה אפשרות בחירה לפעול או לא לפעול על פי אותו צו בהיותה מדינה עצמאית. הוועדה מציינת כי ב"כ העוררים מסכים עם המשיבה בעניין התנאי של צורך בשתי מדינות ואין מחלוקת כי הפרהוד בוצע על ידי בודדים ולא על ידי ממשלת עיראק. עם זאת, מציינת הוועדה, ב"כ העוררים טוען כי למרות שהפרהוד לא בוצע על ידי השלטון העיראקי הוא הונהג על ידי אנשי רשות עיראקיים ולכן לגרמניה הייתה אחריות עקיפה לפרהוד מכוח סעיף 43 לחוק הגרמני. הוועדה הייתה סבורה כי המלל של סעיף 43(1) לחוק הגרמני, בין אם מדובר בציווי או הנעה, אינו יכול לשנות את מהות הוראת החוק הגרמני ומטרתה. מטרת המחוקק מובנת מלשונו של החוק והדרישה לצורך החלת החוק וקביעת אדם כנרדף היא לקיומן של שתי מדינות שאחת מצווה על השנייה או מניעה אותה לבצע צו גרמני של שלילת חירותו של הנרדף. למדינה המצווה אין אפשרות לסרב לצו. זה פשר התיבה "אכיפה של צו". הוועדה קבעה כי בעניין הפרהוד ממשלת גרמניה מעולם לא צוותה על עיראק לשלול חירותם של היהודים וכבר נקבע כי הפרהוד בוצע על ידי בודדים ולא על ידי אנשי רשות.

57. באשר לתנאים להכרה בחיי מסתור כשלילת חירות לפי סעיף 43 לחוק הגרמני קובעת הוועדה כי אין ספק שהיהודים ברחו מאימת הפורעים ונאלצו להסתתר עד יעבור זעם, בין בבתיהם או בבתים אחרים, או בכל מקום מסתור שמצאו, אך אירועי הפרהוד נמשכו יומיים וההסתתרות לא נכפתה עליהם על ידי צו מגבוה. נקבע כי זמן שהותם במקומות המסתור היה קצר ביותר ולא ניתן לומר כי מדובר בתנאי מסתור קשים שלפי לשון סעיף 43 צריכים להיות כמו מאסר או שבי במחנה ריכוז ושהות כפויה בגטו. לכן הוועדה דחתה את טענות העוררים לפי סעיף 43 לחוק הפיצויים הגרמני ומצאה כי סעיף 43 מחייב קיומן של שתי ממשלות שאחת מצווה או מניעה את האחרת לשלול את חירות הנרדף, אך אירועי הפרהוד בוצעו על ידי בודדים ולא על ידי הממשלה וגרמניה לא ציוותה על עיראק לבצע את הפרעות ביהודים. כן מצאה הוועדה כי גם ההסתתרות של היהודים בבתיהם מפחד הפורעים לא עולה כדי שלילת חירות כנדרש על ידי הוראות החוק הגרמני.

58. בסיכומו של דבר קבעה הוועדה בבאר שבע כי אין ספק שהפרהוד היה פוגרום גדול ונורא וזהה לפוגרומים במזרח אירופה בהיסטוריה היהודית והגם שהפרעות והטבח נמשכו יומיים הם היו טראומטיים והרסניים והותירו בקרב אלו ששרדו נזקים פיזיים ונפשיים שלא ניתן למחותם. נקבע כי הפרהוד התרחש עקב תקופה ארוכה של עוינות ושנאת יהודים שהייתה שילוב של גורמים רבים דתיים ופוליטיים. הגורמים התגברו בשנות השלושים על רקע הקמת התנועה הפאן ערבית והשאיפה להשתחרר מעול הקולוניאליזם הבריטי. בעיראק הביאה האידיאולוגיה להזדהות עם העם הפלסטיני ושאיפתו לעצמאות. השנאה ליהודים התגברה לאחר הצהרת בלפור ב- 1920 על הקמת בית יהודי. עיראקים ובעיקר משכילים שבהם הושפעו מאידיאולוגיה פשיסטית ומאנטישמיות נאצית וליבו את שנאת היהודים ביעראק. התבוסה של הכוחות הפרו נאציים במרד שארגן ראשיד עלי בבריטים, האידיאולוגיה הפאן ערבית והפשיסטית, והחגיגה של היהודים לשובו של העוצר הפרו בריטי, הביאו את השנאה לשיאה שהתבטאה בהתפרצות פרעות הפרהוד וזאת בשני ימי ואקום שלטוני שהיה בבגדד. עם זאת, קבעה הוועדה, הפרהוד לא היה חלק מהתכנית השיטתית הנאצית לחסל את היהודים. זה היה אחד מהמקרים הטראומטיים שאירעו ליהודים במהלך מלחמת העולם השנייה אבל לא ניתן להגדיר זאת כחלק מהשואה שהייתה ביצוע הפתרון הסופי ביהודים. לכן דחתה הוועדה את הערר להכיר ביהודי עיראק כנרדפים מכוח חוק נכי רדיפות הנאצים.

59. לעניין ההוצאות קבעה הוועדה כי חרף התמשכות ההליכים והדיונים אין מקום לפסוק לטובת העוררים הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד ולעניין חיוב העוררים בהוצאות משפט עקב דחיית הערר עמדת הרוב בוועדה הייתה שלא לחייבם בהוצאות. דעת המיעוט בוועדה הייתה שיש לחייב את העוררים בסך 100,000 ₪ הוצאות משפט. בסיכומו של דבר הערר נדחה על דעת כל חברי הוועדה ונקבע בדעת רוב שאין צו להוצאות.

ד. טענות המערערים לעניין פסק דינה של הוועדה בחיפה:
60. כאמור, המערערים טוענים שהם זכאים, עקרונית, לתגמולים חודשיים מכוח החוק, בשל היותם יוצאי עיראק ניצולי טבח ה"פרהוד". על כן, הם מבקשים להפוך את פסק דינה של ועדת הערר בתיק ו"ע 34142-08-13 ולקבוע כי הם זכאים לתגמולים חודשיים מכוח החוק.

61. המערערים טוענים כי פסק הדין של ועדת הערר בבית משפט השלום בחיפה הינו נרחב, מקיף ומעמיק, אך הינו שגוי מיסודו ורצוף בטעויות לכל אורכו. נטען כי המתודה בה נגשה הוועדה לבחון את הראיות שלפניה הייתה מוטעית מעיקרה וכל מסקנות הוועדה, הן בנוגע לפרשנות חוק הפיצויים הגרמני והן בנוגע לשאלות ההיסטוריות שהיו בפניה, מופרכות ושגויות לחלוטין ואינן עולות בקנה אחד עם הראיות שהיו בפני הוועדה. כן נטען כי מסקנות הוועדה בבאר שבע היו שונות ממסקנות הוועדה בחיפה והוועדה בבאר שבע קבעה כי אין מחלוקת כי להסתה הנאצית הייתה השפעה גדולה בליבוי השנאה כלפי היהודים, שנאה שקיננה כלפיהם מקדמת דנא, בהיותם מיעוט דתי, ותרמה להתפרצות האלימה בשבועות.

62. המערערים טוענים כי הציעו לוועדה שלושה מסלולים משפטיים חלופיים שמכוח כל אחד מהם הם זכאים לתגמולים:
(א) אחריות גרמנית ישירה לפרעות, בהתאם לסעיפים 1 – 3 לחוק הפיצויים הגרמני, הנובעת ממערכת ההסתה הגרמנית הנאצית שהתירה את דמם של יהודי עיראק, שהפכה אותם מטרה לשנאה יוקדת לאחר שהציגה אותם כשונאי דת האסלאם, משתפי פעולה עם הכובש הבריטי, גוזלי פלשתין ואחראים לכל קשיי עיראק, והיוותה גורם מרכזי לאירועי הפרהוד. קרי, הנעה והשפעה גרמנית ישירה על הפורעים, מבצעי הפרהוד.
(ב) אחריות גרמנית עקיפה לפרעות על בסיס פסקי הדין עוזיאל-צרפתי שמהווים הלכה ישראלית החורגת מהפסיקה הגרמנית. אחריות זו מבוססת על כך שעיראק תחת ממשלתו הפרו נאצית של ראשית עלי הייתה גרורה של גרמניה הנאצית וכן על אחריות משטרו הפרו נאצי של ראשית עלי לאירועי הפרהוד. משטר פרו נאצי זה ניהל לטענת המערערים הסתה פרועה נגד היהודים בשני חודשי שלטונו והגדירם כאויב פנימי. בנוסף לכך, לטענת המערערים, גורמי הממשל העיראקיים לא נקפו אצבע למניעת ועצירת אירועי הפרהוד, וגם אפשרו לנושאי תפקידים מובהקים – חיילים, שוטרים ואנשי פלוגות נוער פרו נאציות ליטול חלק ולהוביל את פרעות הדמים ביהודי עיראק.
(ג) מסלול זה מתייחס לתוצאת הלוואי שהייתה לפרעות הפרהוד – העובדה שבמהלך הפרהוד, ומפחד לחייהם, כלאו עצמם יהודי בגדד בבתיהם וחירותם נשללה. במקרה כזה נטען כי קיימת לגרמניה הנאצית אחריות עקיפה לשלילת חירותם של יהודי בגדד, עקב פרעות הפרהוד, מכוח סעיף 43 לחוק הפיצויים הגרמני. נטען כי האחריות הגרמנית נובעת מכך שמערכת ההסתה הגרמנית השפיעה והניעה את גורמי הממשל העיראקי הפרו נאצי, אשר לטענת המערערים אף הם אחראים לאירועי הפרהוד.

63. כאמור, הוועדה פסקה כי המערערים כשלו מלהוכיח את טענותיהם בכל שלושת המסלולים. המערערים טוענים כי הוועדה שגתה בכל מסקנותיה. נטען כי ההלכה הגרמנית רואה במעשי רדיפה שבוצעו על ידי צדדים שלישיים (למעט במקרה של מעשה רדיפה ממשלתי-מדינתי שבוצע על ידי מדינה זרה עצמאית) עקב הסתה והנעה של גרמניה הנאצית כמעשי רדיפה שבוצעו ישירות על ידי רשויות המדינה הנאצית ומזכות בפיצויים. המערערים טוענים כי לגרמניה הנאצית, שבמשך שנים קיימה, מימנה וניהלה מערכת הסתה ארסית נגד יהודי עיראק והתירה את דמם, מערכת הסתה שהייתה גורם מרכזי לאירועי הפרהוד, אחריות ישירה לאירועי הפרהוד. נטען כי לגרמניה הנאצית גם אחריות שילוחית לאירועי הפרהוד מכוח אחריות בן חסותה, המשטר הפרו נאצי של ראשיד עלי שהיה גרורה של גרמניה הנאצית, לאירועי הפרהוד, וכן עקב שלילת חירותם של יהודי בגדד במהלך אירועי הפרהוד. המערערים טוענים כי לטבח הדמים של הפרהוד, שהיה אירוע שלא היה לו תקדים, ואין לו אח ורע בתולדות יהודי עיראק, יש גם יש אחראים. המערערים טוענים כי מבלי לנקות את העיראקים מאחריות לפרעות שביצעו, אחריות מרכזית לפרהוד מוטלת על שכם גרמניה הנאצית, וממילא על גרמניה, שקיבלה על עצמה את האחריות ההיסטורית לפיצוי על פשעי הנאצים עת חוקקה את חוק הפיצויים הפדרלי לקורבנות הנאצים. נטען כי בנעליה של גרמניה נכנסת ממשלת ישראל בעת חתימת הסכם השילומים וחקיקת חוק נכי רדיפות הנאצים.

64. המערערים טוענים כי ממצאיה ומסקנותיה של ועדת הערר שכולם שגויים, נובעים מכשלים מתודולוגיים ומשפטיים חמורים לגבי אופן ניתוח ושקילת הראיות שהיו בפניה. נטען כי בנוגע לדין הגרמני מצאה הוועדה לנכון להסתמך בעיקר על ניסוח ההלכה הגרמנית בפסיקה הישראלית, ראתה בפסיקה זו מעין תקדים מחייב, והתעלמה מכל יתר הראיות. נטען כי את עדות עו"ד אסן, מומחה מובהק לדין הגרמני, פטרה הוועדה באמירה שאיננו עוסקים ב"תיאוריות". לטענת המערערים מדובר בתקלה משפטית חמורה, שכן בשיטת המשפט הישראלית דין זר הינו עניין עובדתי שיש להוכיח בראיות ככל עובדה. פסק דין של בית המשפט אינו תקדים מחייב ביחס לדין הזר אלא לכל היותר ראיה בין ראיות אחרות. נטען כי מהראיות שהוגשו בתיק – חוות הדעת ועדויות של המומחים לדין הגרמני, פסקי דין של ביהמ"ש העליון הפדרלי ודברי המלומדים הגרמנים – עולה כי כל מסקנות הוועדה בנוגע לחוק הפיצויים הגרמני שגויות לחלוטין.

65. המערערים טוענים כי גם הקביעות ההיסטוריות של הוועדה מבוססות על כשל מתודולוגי משפטי חמור. הוועדה התעלמה מעדויות המומחים שהעידו בפניה שכולם, כולל המומחה מטעם המשיבה, ד"ר זיידל, קבעו כי ההסתה הנאצית הייתה גורם מרכזי לפרהוד, וקבעה את ממצאיה על סמך "מחקר עצמאי" משלה, המבוסס על חומרים סלקטיביים חלקיים שצורפו לסיכומי המשיבה, במקום להציגם למומחי המערערים במהלך חקירותיהם ולאפשר להם לתקן את הרושם המסולף. נטען כי חומרים אלו יצרו בפני הוועדה מצג שגוי ומעוות, כאילו אין בנמצא מחקרים המצביעים על ההסתה הנאצית כגורם דומיננטי לפרהוד, כל זאת שעה שכל המחקרים, למעט מחקר אחד שולי וזניח, שמחברו לא העיד בפני הוועדה, כולל המחקרים האקדמיים שביצעו פרופ' אפל וד"ר קזז שהינם מומחים יידועי שם והעידו בפני הוועדה, מצביעים על ההסתה הנאצית כגורם מרכזי לפרהוד. המערערים טוענים כי על סמך ממצאיה הנ"ל הוועדה ביטלה בהינף קולמוס מהיר את ממצאי ועדת החקירה הממשלתית העיראקית שחקרה את אירועי הפרהוד מיד לאחריהם וקבעה באופן נחרץ את אחריות ההסתה הנאצית לאירועים, כל זאת שעה שכל המומחים שהעידו התייחסו למסקנותיה בכובד ראש. המערערים טוענים כי האופן בו קבעה הוועדה את ממצאיה בנוגע לדין הגרמני וכן את ממצאיה ההיסטוריים, היה שגוי מיסודו, והביא לכך שנקבעו על ידה ממצאים שגויים בעליל.

66. המערערים טוענים כי כל אחד משלושת המסלולים המשפטיים-היסטוריים לביסוס זכאות ניצולי הפרהוד לפיצויים מקים זכאות לפיצויים מכוח חוק נכי רדיפות הנאצים, לניצולי טבח הפרהוד. לטענת המערערים האנטישמיות היוותה עבור הנאצים מכשיר תעמולה בארצות רבות וההסתה האנטישמית היוותה מבחינת הנאצים המכשיר החשוב ביותר להפצת אהדה לנאציזם ולגרמניה הנאצית בעולם ובעיראק. לטענתם, מיופה הכוח הגרמני בעיראק, פריץ גרובה, היה אחראי להפצת תעמולת השנאה האנטישמית ברחבי עיראק. נטען כי בספטמבר 1939 פרצה מלחמת העולם והבריטים כפו על עיראק לנתק את קשריה הדיפלומטיים עם גרמניה. גרובה חזר לגרמניה ומיופה הכוח האיטלקי התמנה לייצג את האינטרסים של גרמניה בעיראק. אולם מספר חודשים קודם לכן, באפריל 1939, הקים גרובה מכשיר תעמולה חדש ורב עוצמה לעולם הערבי – רדיו ברלין בשפה הערבית (רדיו זסן). גרובה מינה לשדרן ומנהל התחנה עיתונאי עיראקי לאומן פרו נאצי ואנטישמי ארסי בשם יונס בחרי. נטען כי מסע ההסתה וליבוי השנאה הנאצי כנגד יהודי עיראק, שמפרוץ המלחמה כבר לא ידע שום רסן, צבר תנופה גדולה הודות לשידורי רדיו זסן בערבית. רדיו זסן שידר לכל ארצות ערב אך השידורים לעיראק היו האפקטיביים ביותר הודות לאישיותו של השדרן יונס בחרי, שהיה עיראקי במוצאו ודיבר בניב העיראקי. לטענת המערערים, ד"ר אדי כהן, מומחה לתעמולה הנאצית לארצות ערב, אשר העיד מטעמם, הבהיר בעדותו כי ההסתה נגד היהודים הייתה מרכיב מרכזי בשידורי רדיו ברלין בערבית וכי היה אפקט משמעותי לתעמולה הנאצית ששודרה ברדיו ברלין בערבית. נטען כי ד"ר קזז כתב דברים דומים בחוות הדעת המשלימה השלישית. כן נטען כי במהלך עדותו הוצגה לד"ר זיידל, המומחה ההיסטורי מטעם המשיבה, תרשומת של שירות הידיעות של ההגנה משידור תעמולה של יונס בחרי מרדיו ברלין, אשר שודר ימים ספורים בלבד טרם הפרהוד. ד"ר זיידל נתבקש להעריך האם שידורים אלה יכולים היו לגרום לאירועים מעין הפרהוד והוא השיב כי שידורים כאלו בהחלט תורמים לרצון להרוג יהודים. נטען כי בהמשך עדותו הבהיר ד"ר זיידל כי ההסתה הנאצית הייתה אחד הגורמים המשמעותיים לפרהוד, אך לא הגורם היחיד.

67. המערערים טוענים כי ועדת הערר הייתה ערה לכך שעל פי עדות כל המומחים שהעידו לפניה, לרבות על פי עדות ד"ר זיידל, המומחה מטעם המשיבה, הייתה להסתה הגרמנית – נאצית תרומה משמעותית ביותר לאירועי הפרהוד ובכל זאת הגיעה למסקנה שמעיון במחקרים ההיסטוריים ובעדויות ניתן לקבוע שאילולא התעמולה הנאצית, עדיין ניתן להניח ובוודאי במאזן ההסתברות הנדרש כי אירועים אלימים כנגד יהודים היו קורים ובוודאי בזמן היעדר שלטון ומשטרה גם אם היינו מוציאים את התעמולה הנאצית מהמשוואה. לטענת המערערים, במישור המשפטי-נזיקי, את האחריות יש להטיל על מי שבפועל גרם לעוולה ולנזק ואין לוועדה כל יכולת אמתית לדעת מה היה קורה אילו ההיסטוריה הייתה שונה מכפי שהייתה. נטען כי תפקידה של הוועדה היה לבחון, על פי חוות דעת המומחים ועדויותיהם בפניה, האם במציאות ההיסטורית הנתונה ההסתה הגרמנית-נאצית היוותה גורם משמעותי לאירועי הפרהוד. נטען כי הוועדה דחתה לקרן זווית את חוות דעת כל המומחים, כולל מומחה המשיבה, ואף את דו"ח ועדת החקירה הממשלתית העיראקית, על סמך מעין "מחקר היסטורי" עצמאי שביצעה באמצעות עיון בשלושה מאמרים ובשני קטעים סלקטיביים מספרו של ד"ר קזז שצירפה המשיבה לסיכומיה. נטען כי שום מומחה מהרבים שהעידו בפני הוועדה לא העיד על היתכנות התרחיש הדמיוני-היפותטי לפיו כביכול הפרהוד היה מתרחש ללא ההסתה הנאצית ונטען כי גם בשום מאמר היסטורי אין למצוא רמז להיתכנותו. המערערים טוענים כי הוועדה אינה היסטוריון מומחה ואינה אמורה ואינה מסוגלת לחקור בכוחות עצמה את הסוגיות ההיסטוריות שהונחו לפתחה. לשם כך הוגשו לה חוות דעת כה רבות של מומחים שהעידו בפניה והיה עליה להשתית מסקנותיה על עדות המומחים.

68. המערערים ממשיכים ומפרטים כי בתחילת אפריל 1941 התחוללה בעיראק הפיכה צבאית, על רקע סירוב עיראקי לדרישה בריטית לנתק את יחסי עיראק גם עם איטליה. לטענת המערערים, הממשלה החדשה, ממשלת ההגנה הלאומית בראשות ראשיד עלי אל כילאני, שוועדת הערר הגדירה כממשלה אשר קמה על יסוד נטיות לאומניות פאן ערביות ואנטי בריטיות, הייתה לדעת כל המומחים ממשלה פרו נאצית מובהקת. נטען כי המשטר העיראקי החדש פתח בעימות צבאי עם בריטניה בתחילת מאי 1941 וכי העימות פרץ כתוצאה מניסיון עיראקי למנוע מהבריטים הצבת כוחות נוספים בעיראק ועקב הערכה עיראקית מוטעית של היכולת הגרמנית לסייע במאבק מול הבריטים. נטען כי השליח הגרמני, גרובה, חזר לעיראק לתאם את הסיוע הגרמני וגרמניה הנאצית, מכוח החלטה של היטלר עצמו, העמידה למשטר העיראקי סיוע צבאי וכלכלי, כולל שתי טייסות קרב-הפצצה שהגיעו לצפון עיראק ונטלו חלק בלחימה מול הבריטים. במאי התחוללו פרעות בכמה ערים בעיראק ובעיקר ידועים האירועים בבצרה שם נבזז רכוש יהודי רב. נטען כי בסופו של דבר ובראיה לאחור הסיוע הגרמני לא שינה דבר. עד סוף מאי 1941 הובס הצבא העיראקי לחלוטין. ראשי המשטר נמלטו מבגדד ב-30 למאי, אם כי באופן פורמלי עדיין כיהנה ממשלת ראשיד עלי. למחרת, 1.6.1941, בעוד הצבא הבריטי חונה בשערי בגדד וה"עוצר" שב לבגדד ממקום גלותו בעבר הירדן, החלו הפרעות נגד יהודי העיר. נטען כי חיילים, שוטרים וחברי פלוגות הנוער עמדו בראש הפורעים ואליהם הצטרף אספסוף משחר לרצח וביזה מהעיר ומחוצה לה. הפרעות נמשכו יומיים וקרוב למאתיים יהודים נרצחו באכזריות, נשים רבות נאנסו, בתי כנסת הושחתו, בתים וחנויות נפרצו ונבזזו.

69. באשר למסלול הראשון שהציעו המערערים לקביעת אחריות גרמניה הנאצית לפיצוי קורבנות הפרהוד ואשר נדונו בפסק דינה של ועדת הערר טוענים המערערים כי כפי שאמרה הוועדה אין ספק שהחוק הגרמני אינו מחייב שרשויות השלטון הנאצי יבצעו בפועל את הרדיפה. די בכך שהם יניעו את ביצועה, גם אם זו בוצעה על ידי צד שלישי. אך נטען כי החוק הגרמני אינו מחייב מתן הוראה או הנחייה פורמלית כלשהי לביצוע מעשה הרדיפה מצד גופי השלטון הנאצי. די בכך שהם יבצעו פעולות אשר יגרמו את ביצוע הרדיפה על ידי צד שלישי, כלומר, שיהיה קשר סיבתי הולם בין פעולות רשויות השלטון הנאצי לבין מעשה הרדיפה שביצע הצד השלישי. נטען כי דברים אלה עולים בבירור מכל העדויות שהוגשו לוועדה – מעדויות המומחים משני הצדדים, מהפסיקה הגרמנית ומדברי המלומדים הגרמנים. המערערים טוענים כי ועדת הערר שגתה כאשר קבעה כי המסלול הראשון שמציעים העוררים מתאים לסעיף 28 לחוק הפיצויים הגרמני אשר קובע זכות לפיצויים אם נרדף ניזוק בגופו או בבריאותו. נטען כי החלק השני של חוק הפיצויים הגרמני הכולל את סעיף 28 מגדיר בפירוט את ראשי הנזק שצוינו בסעיף 1 וקובע את מהות הפיצוי ואת סכום הפיצוי בגין כל ראש נזק, הא ותו לא. נטען כי קיים לכך יוצא מן הכלל אחד ויחיד – סעיף 43 לחוק הפיצויים שעוסק בראש נזק של שלילת חירות ונמצא בחלק השני של החוק אך יוצר עילת זכאות שחורגת מהעילה הכללית שקובעים סעיפים 1 – 3. נטען כי לפניית הוועדה לסעיף 28 לחוק הפיצויים הגרמני אין כל משמעות. סעיף זה קובע פיצוי לנזק בריאות שנגרם על ידי מעשה רדיפה נאציונל-סוציאליסטי. נטען כי מונח מפתח זה אשר קובע את תחום האחריות הגרמנית לפיצויים מוגדר בסעיף 2 לחוק הפיצויים. נטען כי אין בסעיף 28 דבר שלא קיים ממילא בסעיפים 1 – 3 לעניין עצם הזכאות לפיצויים.

70. המערערים טוענים כי כב' השופט חיים כהן בפס"ד קלמר, שאליו הפנתה הוועדה, ניסח את ההלכה הגרמנית ניסוח שגוי ומטעה. נטען כי בית המשפט העליון הפדראלי הגרמני קבע כלל בנוגע לאחריות מדינות זרות על מעשי רדיפה שבוצעו על ידיהן, אשר מופיע בפסקי הדין עליהם הסתמך כב' השופט חיים כהן ובכל פסק דין רלוונטי אחר, כלל שנסמך על עקרונות של המשפט הבינלאומי והוא – פעולות רדיפה שבצעו מדינות זרות עצמאיות אינן מזכות בפיצויים מכוח חוק הפיצויים הגרמני אפילו אם לגרמניה הנאצית קשר ברור לרדיפות אלו. האחריות על רדיפות אלו חלה מכוח עקרונות המשפט הבינלאומי על המדינה הזרה העצמאית שביצעה אותן. נטען כי הפסיקה הגרמנית מעולם לא פטרה באופן גורף את גרמניה מתשלום פיצויים על רדיפות שבוצעו מחוץ לגרמניה ע"י לא גרמנים. נטען כי חוק הפיצויים הגרמני קבע זכות פיצוי בגין מעשה רדיפה שבוצע עקב הנעה של הרשויות הנאציות, דהיינו, שיש קשר סיבתי בין התרחשותו לבין פעולות של רשויות המשטר הנאצי. נטען כי הפסיקה הגרמנית יצרה חריג לכלל זה וקבעה שגרמניה אינה אחראית לתשלום פיצויים בגין רדיפות שביצעו מדינות זרות עצמאיות, אפילו אם רדיפות אלו בוצעו בהנעה גרמנית וזאת מכוח עקרונות המשפט הבינלאומי. נטען כי במקרה שנדון בפס"ד קלמר מדובר היה בנשים שסבלו מרדיפות מדינתיות – חוקים אנטישמיים של המשטר הרומני שונא היהודים. לפיכך, לגבי עובדות אותו תיק לא היה כל הבדל מעשי בין הניסוחים השונים. נטען כי גרמניה אינה אחראית לפצות יהודים שנרדפו על ידי רומניה שהייתה מדינה זרה עצמאית, אפילו שגרמניה הנאצית הניעה את ממשלת רומניה לחוקק חוקי רדיפה נגד היהודים. נטען כי לעומת זאת, במקרה של הפרהוד, ההבדל בין הניסוח השגוי של כב' השופט חיים כהן לבין ההלכה הגרמנית האמתית הינו עצום. נטען כי הפרהוד אינו רדיפה מדינתית. הוא לא בוצע על ידי מדינה זרה עצמאית כלשהי אלא על ידי פרטים בודדים שהוסתו על ידי התעמולה הנאצית. לכן נטען כי בנסיבות אלו אין תחולה לכלל הפסיקתי הגרמני הפוטר את גרמניה מתשלום פיצויים בגין מעשה רדיפה שבוצע על ידי מדינה זרה עצמאית. נטען כי במאמר של ד"ר שיולר הוא דן בהלכה הגרמנית ומדגיש כי ההלכה רלוונטית רק למדינות (עצמאיות) ולא ליחידים. על כן, נטען כי אין ספק שאנשים בודדים יכולים להיות מונעים על ידי רשויות השלטון הנאצי והשאלה שיש לבחון היא האם גרמניה הנאצית הניעה את הפורעים העיראקים לרצוח ביהודים.

71. המערערים טוענים כי חוק הפיצויים הגרמני הוא דין זר שהינו בבחינת עובדה ויש להוכיח אותו בראיות. נטען כי פסקי הדין של ביהמ"ש הישראלי אינם יכולים להיות תקדים מחייב ביחס לחוק הפיצויים הגרמני. נטען כי הצדדים הגישו לוועדה ראיות לעניין חוק הפיצויים הגרמני – חוות דעת מומחים, עדויותיהם ואפילו תרגומים של פסקי דין גרמניים ושל מאמרי פרשנים גרמניים לחוק הפיצויים הגרמני. נטען כי ייתכן שגם אמירות של בית המשפט העליון יכולות לשמש ראיה בנוגע לדין הזר אבל אינן בגדר תקדים מחייב ויש לזכור כי הדברים נאמרו כשלנגד עיני המותב עומד לדיון מקרה שונה לחלוטין ממקרה פרהוד. נטען כי ממצאים ביחס לדין הגרמני יש לקבוע קודם כל, כאשר הדבר אפשרי, על בסיס עדויות מומחים לדין הגרמני, פסיקה גרמנית ודברי מלומדים גרמנים. נטען כי הסתמכות הוועדה על אמירה לא מדויקת של בית המשפט העליון שנאמרה בהקשר אחר, במקום לקבוע את ממצאיה על סמך הראיות שהגישו לה הצדדים, הביאו אותה למסקנות שגויות בנוגע לדין הגרמני.

72. לטענת המערערים הוועדה ניסחה את טענתם באופן שגוי כאשר קבעה כי טענת ב"כ העוררים הינה כי רק מדינה עצמאית שמבצעת את האלימות מטעמה ומרצונה מייצרת חיץ שמנתק את אחריותה של גרמניה ומונע הגשת תביעה כנגדה ומאידך גיסא במצב בו המדינה אינה עצמאית אזי לא קיים אותו חיץ וניתן לייחס אחריות לגרמניה כגוף המניע את המאורעות. נטען כי הוועדה דחתה את טענת המערערים וקבעה שעיראק הייתה מדינה עצמאית ביחס לגרמניה, אך לא ירדה לסוף דעתם של המערערים. נטען כי המערערים כלל לא התייחסו לשאלה אם המדינה הזרה (עיראק) שבשטחה בוצע מעשה הרדיפה הייתה עצמאית ביחס לגרמניה או לא. הטענה הייתה שהרדיפה כלל לא בוצעה על ידי המדינה העיראקית. נטען כי הטענה הייתה שהפרהוד לא היה מעשה רדיפה שלטוני מדינתי ולכן לא חלה עליו ההלכה הגרמנית לפיה גרמניה פטורה מתשלום פיצויים בגין רדיפה שבצעה מדינה זרה עצמאית. נטען כי הטענה של העוררים הייתה שהפרהוד היה פעולה של יחידים, פרטים, בודדים שהונעו ישירות על ידי ההסתה הגרמנית-נאצית בתקופה של קריסת השלטון העיראקי. על כן, נטען כי לשאלת עצמאות עיראק ביחס לגרמניה אין שום שייכות. נטען כי המערערים מעולם לא יצאו מהנחת מוצא כאילו גרמניה התחייבה לפצות באופן הרחב כל אדם שאינו יכול לתבוע מדינה אחרת. נטען כי המערערים גם מסכימים לכך שגרמניה לא התחייבה לפצות בכל מקרה אשר יכול להיות בין היתר גם תוצאה של הפצת התעמולה הנאצית או לפצות בכל מקרה של אנטישמיות אלא רק באותם מקרים שהתקיימה הנעה מצדה. נטען כי גרמניה חוקקה חוק פיצויים לקורבנות רדיפות הנאצים ובו קבעה זכות פיצוי למי שנרדף על רקע יהדותו, כאשר מעשה הרדיפה בוצע עקב הנעה של רשויות גרמניה הנאצית, כלומר שקיים קשר סיבתי בין מעשי הרשויות הנאציות לבין מעשה הרדיפה. המערערים טוענים כי במקרה הפרהוד קיימת הנעה גרמנית ולכן הוא בגדר המקרים שהוועדה התייחסה אליהם – גרמניה התחייבה לפצות באותם מקרים שהתקיימה הנעה מצדה.

73. המערערים טוענים כי המלומד הגרמני גיסלר, הדן במושג "הנעה", שהינו מונח מפתח של החוק הגרמני לקביעת אחריות גרמניה לפיצויים, מסביר כי גרמניה הנאצית אחראית גם על ביצוע מעשי רדיפות שבצעו אנשים פרטיים, בכפוף לכך שהמדינה הנאצית הניעה או גרמה לאותם אנשים פרטיים לבצע את מעשי הרדיפה, כלומר, שקיים קשר סיבתי הולם בין התנהלות הרשויות הנאציות לבין מעשי הרדיפה שבצעו האנשים הפרטיים. נטען כי כך גם הוסברו הדברים על ידי עו"ד אסן, המומחה לדין הגרמני מטעם המשיבה, בעדותו בפני הוועדה. המערערים טוענים כי כפי שאמרה הוועדה גרמניה בוודאי לא לקחה אחריות על שלומם ושמירה על זכויותיהם של יהודים עיראקיים בעיראק. אולם נטען כי בניגוד למה שחשבה הוועדה, מדברים אלו לא משתמע שגרמניה הנאצית שניהלה ומימנה מערכת הסתה אנטישמית שאינה יודעת גבולות כנגד יהודי עיראק, שהתירה את דמם וקראה בפועל להשמדתם, פטורה מאחריות על דמם השפוך של יהודי עיראק. נטען כי אם ההסתה הנאצית היא בין הגורמים המשמעותיים לאירועי הפרהוד, כי אז גרמניה הנאצית אחראית לפצות את הקורבנות. לטענת המערערים, הוועדה הכירה בכך שעו"ד אסן, המומחה לדין הגרמני מטעם המשיבה, אישר בעדותו את נכונות הטענה של המערערים אולם החליטה לדחותה לאור דברי כב' השופט חיים כהן בפס"ד קלמר. נטען כי אילו הייתה קיימת במציאות פסיקה עקבית ומתמדת של בתי המשפט הגרמניים לפיה אין אדם זכאי לפיצויים לפי החוק הגרמני אם נעשו בו מעשי רדיפה על ידי לא גרמנים מחוץ לגרמניה, עו"ד אסן לא היה עונה כפי שענה והיה עונה שמרגע שהפרהוד התרחש מחוץ לגרמניה ובוצע על ידי לא גרמנים אין זכאות לפיצויים. נטען כי עו"ד אסן עשה כמיטב יכולתו לסייע למשיבה אשר מטעמה העיד אולם העיד בהגינות וגילה בקיאות והבנה מעמיקה בדין הגרמני. נטען כי עו"ד אסן ידע כי אין פסק דין גרמני כלשהו שקבע שאין אדם זכאי לפיצויים לפי החוק הגרמני אם נעשו בו מעשי רדיפה על ידי לא גרמנים מחוץ לגרמניה ולכן לא טען כך אלא הפנה להלכה הגרמנית בדבר חוסר אחריות גרמניה לרדיפות שביצעו מדינות זרות עצמאיות. נטען כי מסיבה זו הוא הודה בעדותו בפני הוועדה שאם יוכח קשר סיבתי הולם בין ההסתה – ההנעה הגרמנית לבין הפרעות שביצע הבגדדי ברחוב קיימת זכאות לפיצויים לפי חוק הפיצויים הגרמני.

74. המערערים טוענים כי חוק הפיצויים הגרמני הינו חוק מיוחד במינו מבחינת הרקע לחקיקתו – נטילת אחריות של גרמניה לפצות את קורבנות המשטר הנאצי – אך בעקרונותיו הינו חוק נזיקי. נטען כי בדומה לחוקי נזיקין אחרים חוק זה אינו מתעניין בשאלה מי ביצע בפועל את הנזק או היכן בוצע הנזק אלא בשאלה מי אחראי לגרימת הנזק. נטען כי נוסח האחריות של חוק הפיצויים הגרמני, שהינה נוסחה נזיקית קלאסית, דורשת הנעה של הרשויות הנאציות, כלומר קשר סיבתי בין התנהלות הרשויות הנאציות לבין מעשה הרדיפה והנזק. נטען כי ההלכה הגרמנית קבעה חריג לנוסחת האחריות הנ"ל – גרמניה אינה אחראית לפצות על מעשי רדיפה שביצעו מדינות זרות עצמאיות, אפילו אם גרמניה הניעה אותן למעשה הרדיפה. אולם, נטען כי מאחר והפרהוד לא היה מעשה רדיפה ממשלתי מדינתי, ההלכה הגרמנית הנ"ל אינה חלה עליו.

75. נטען כי בעמ' 19 לפסק הדין מתייחסת הוועדה לפסק דינו של ביהמ"ש העליון בפס"ד שוהם, שם נקבע כי יש להבחין בין רדיפות מידי השלטונות של מדינות עצמאיות בהשפעת הממשלה הגרמנית לבין רדיפות ישירות ועקיפות מצד השלטונות הגרמניים עצמם. כן נקבע כי כאשר מדובר ברדיפות מידי השלטונות המקומיים מכיר החוק הגרמני בשלילת החופש ותוצאותיה בתור חריג לכלל שגרמניה אחראית רק עבור מעשי רשויותיה היא. נטען כי בפסק הדין של ביהמ"ש העליון מובא ניסוח מדויק של ההלכה הגרמנית, לפיה גרמניה אחראית לכל מעשה רדיפה שבוצע על ידי רשויות השלטון הנאצי או בוצע על ידי אדם שהונע על ידי רשויות השלטון הנאצי, למעט מעשי רדיפה שבוצעו על ידי שלטונות של מדינות עצמאיות בהשפעת הממשלה הגרמנית, שאז אין אחריות לגרמניה הנאצית על מעשי הרדיפה. נטען כי הוועדה קבעה כי כביכול הפסיקה הישראלית המאוחרת לפס"ד שוהם הגבילה את גבולות האחריות הגרמנית רק למקרים בהם הרדיפה בוצעה על ידי גורמי שלטון של מדינה שהינה זרועה הארוכה של גרמניה. המערערים טוענים כי מדובר בשיבוש וחוסר הבנה של פסק דין עוזיאל שעסקה במקרים בהם פורעים, אנשי תנועת נוער אנטישמית ממשלתית, תקפו יהודים בבולגריה. נטען כי בולגריה הייתה מדינה זרה עצמאית ועל פי ההלכה הגרמנית שגם הובאה בפס"ד שוהם גרמניה הנאצית אינה אחראית על רדיפות שלטוניות שביצעו מדינות זרות עצמאיות. פס"ד עוזיאל אימץ פסיקה של ועדת הערר (פס"ד צרפתי) שחוללה מהפך במציאות המשפטית וקבעה כי יש לראות בבולגריה (וגם ברומניה והונגריה) גרורות של גרמניה הנאצית ולפיכך ידו הארוכה של המשטר הנאצי. נטען כי כתוצאה מכך רדיפות שביצע השלטון באותן מדינות גרורות, לרבות מעשי אלימות שבצעו אנשי רשות באותן מדינות גרורות ייחשבו כרדיפות שביצעו רשויות השלטון הנאצי עצמן. נטען כי לא מדובר בהגבלה של גבולות האחריות הגרמנית, כפי שכתבה הוועדה, אלא דווקא בהרחבה דרמטית של גבולות האחריות הגרמנית. בעוד שהפסיקה הגרמנית קבעה כי גרמניה אינה אחראית על רדיפות שלטוניות של מדינות זרות עצמאיות, הלכה שאומצה על ידי ביהמ"ש העליון בפס"ד קלמר ופס"ד שוהם, כעת התהפכה הקערה על פיה ורומניה, בולגריה והונגריה הפכו למדינות גרורות שרדיפות שבוצעו על ידי אנשי הרשות שלהן כמוהן כרדיפות שבצעה גרמניה הנאצית עצמה.

76. לטענת המערערים, פסקי הדין עוזיאל-צרפתי מהווים חידוש במובן זה שהם מטילים אחריות על גרמניה למעשי רדיפה שלטוניים של מדינות גרורות, שהינו מונח שחידשה הפסיקה הישראלית. הלכה זו אינה מתייחסת למעשי רדיפה של בודדים/פרטים שבוצעו בהנעה גרמנית ישירה, כמו מקרה הפרהוד, ואינה קובעת באופן ברור שאין להחיל את סעיף 2(1) לחוק הפיצויים הגרמני ביחס למעשי אלימות פרטיים, כלשון פסק הדין. נטען כי לגבי מעשי רדיפה שבצעו בודדים/פרטים יש לבחון על פי החוק הגרמני אם בוצעו כתוצאה מהנעה או הסתה של רשויות השלטון הנאצי, כלומר אם קיים קשר סיבתי הולם בין התנהלות הרשויות הנאציות לאותם מעשי רדיפה. נטען כי אם בודדים ביצעו מעשה רדיפה נגד יהודי עקב יהדותו, בלי שמוכח כי המעשה נבע מהנעה של רשויות השלטון הנאצי, כי אז אין זכאות לפיצויים. לעומת זאת, אם הרודף פעל עקב הנעה והסתה גרמנית-נאצית, קיימת זכאות לפיצויים. נטען כי אין לכך כל קשר לפסק דין עוזיאל וזה עיקרון האחריות המונח בבסיסו וביסודו של חוק הפיצויים הגרמני.

77. המערערים טוענים כי ההתייחסות האחרונה של הוועדה לעניין הדין הגרמני במסגרת המסלול הראשון הינה לפסק דין גרמני שדחה תביעה של יהודי שנמלט לא"י ב- 1935 מהפרוזדור הפולני, זאת עקב הצקות ורדיפות מצד שכניו, שלטענתו הושפעו מהתעמולה הגרמנית-נאצית. נטען כי ביהמ"ש הגרמני לא דחה את התביעה בגלל שמדובר במעשי רדיפה שבוצעו מחוץ לגרמניה על ידי לא גרמנים. נהפוך הוא, ביהמ"ש מציין שרדיפות נגד יהודית שבוצעו בדנציג ב- 1938 עקב הנעה של המפלגה הנאצית הוכרו כמזכות בפיצוי. נטען כי הנימוק המרכזי של ביהמ"ש הגרמני לדחיית התביעה היה שפולין הייתה מדינה עצמאית ומתפקדת והיה באחריותה ובכוחה להגן על היהודים הגרים בשטחה. כל מנגנוני הממשל הפולני תפקדו והיה באפשרותם ומחובתם למנוע פגיעה ביהודי הפרוזדור. ההתנהלות הכושלת של הרשויות הפולניות הופכת אותן לאחראיות לנזקי התובע ופוטרת מאחריות את גרמניה הנאצית ותעמולתה. בנוסף, ביהמ"ש מציין שתעמולה כללית אינה מהווה הנעה של רשויות השלטון הנאצי לביצוע פרעות ביהודים על ידי תושבי הפרוזדור. נטען כי המערערים לא טענו כי ההבדל בין מקרה זה לאירועי הפרהוד הינו שעיראק לא הייתה מדינה עצמאית. טענת המערערים אינה קשורה לשאלת עצמאות עיראק כלפי גרמניה אלא למצבה הפנימי של עיראק. נטען כי כפי שקובעת הוועדה עצמה בפסק דינה, מנגנוני השלטון העיראקי קרסו סמוך לפני אירועי הפרהוד וחדלו מלתפקד. הוועדה אף רואה בכך, בצדק, מציאות היסטורית שאפשרה את פרוץ הפרעות. נטען כי המצב העובדתי בעיראק שונה לחלוטין מהמצב בפולין ב- 1935. מדינת פולין הייתה עצמאית, חזקה ומתפקדת ועליה הייתה האחריות על שלום כל תושביה. בעיראק, לעומת זאת, בתחילת יוני 1941 חדלו מלתפקד מוסדות השלטון וראשי המשטרה נמלטו. לכן נטען כי מבחינת הדין הבינלאומי לא ניתן לפטור את גרמניה הנאצית מאחריות לפרעות שהיא הסיתה לביצועם באמתלה שמדינת עיראק אחראית להגנתם ושלומם של יהודי עיראק. נטען כי גם אין זה נכון שבסיכומי העוררים אין תשובה לעמדת הפסיקה הגרמנית על פיה לא די בתעמולה כללית כדי ליצור עילת נרדפות מוכרת. נטען כי בעיראק לא הייתה תעמולה נאצית כללית כפי שהיה בפרוזדור הפולני. בעיראק הרשויות הנאציות הפעילו ומימנו מנגנוני הסתה שפעלו בעיראק עצמה ולאחר מכן תחנת רדיו בערבית ששידרה דברי משטמה ושנאה תהומית כלפי היהודים לדוברי הערבית במזרח התיכון ובראש וראשונה לעיראקים. נטען כי זו הסתה שנועדה והצליחה להפוך את יהודי עיראק לגורם שנוא ונתעב ומדובר בהסתה מכוונת ומחושבת להתיר את דמם של יהודי עיראק.

78. המערערים טוענים כי הוועדה קבעה שגרמניה אינה אחראית בפיצוי על אירועי הפרהוד שכן דימתה לעצמה, בגלל הניסוח השגוי של ההלכה הגרמנית על ידי כב' השופט חיים כהן בפס"ד קלמר, כי קיימת פסיקה עקבית ומתמדת של בתי המשפט הגרמניים ולפיה אין אדם זכאי לפיצויים לפי החוק הגרמני אם נעשו בו מעשי רדיפה על ידי לא גרמנים מחוץ לגרמניה. נטען כי בפועל פסיקה כזו לא קיימת כלל ולו הייתה חזקה על עו"ד אסן שהיה מפנה אליה. נטען כי מהראיות שהוגשו לוועדה – חוות דעת מומחים ועדויותיהם, פסקי דין של בתי המשפט העליון בגרמניה, דברי מלומדים גרמנים – עולה כי ההלכה הגרמנית הינה שונה לחלוטין וקובעת כי גרמניה אינה אחראית לפצות על מעשי רדיפה שבצעו מדינות זרות עצמאיות. נטען כי הלכה זו אינה רלוונטית לפרהוד שכן הוא לא היה מעשה רדיפה מדינתי אלא בוצע על ידי פרטים/בודדים. נטען כי החוק הגרמני קבע כלל אחריות מרכזי – גרמניה אחראית בפיצוי קורבן הרדיפה רק כאשר קיים קשר סיבתי הולם בין התנהלות הרשויות הנאציות לבין מעשה הרדיפה. נטען כי גרמניה, מכוח כללי המשפט הבינלאומי, אינה אחראית לפצות על מעשי רדיפה שביצעו מדינות זרות עצמאיות, אך מאחר שהפרהוד לא היה מעשה רדיפה מדינתי אלא מעשה של בודדים/פרטים עיראקיים, האחריות הגרמנית בפיצויים תוכרע על פי השאלה ההיסטורית משפטית בדבר קיום קשר סיבתי בין ההסתה הנאצית נגד יהודי עיראק לבין פרעות הדמים שערכו בהם הפורעים העיראקיים. כלומר – האם ההסתה הגרמנית-נאצית הייתה גורם משמעותי לאירועי הפרהוד.

79. באשר לשאלה האם ההסתה הנאצית היוותה גורם מכריע ומשמעותי לאירועי הפרהוד טוענים המערערים כי על הוועדה היה לבחון את עדויות המומחים ולגבש ממצאים על סמך עדויותיהם וכי הוועדה אינה מומחית על ואין זה מתפקידה או ביכולתה לבצע מחקרים היסטוריים עצמאיים ולבסס על פיהם ממצאים. נטען כי אף המומחה ההיסטורי מטעם המשיבה, ד"ר זיידל, קבע חד משמעית שההסתה הנאצית כלפי היהודים הייתה גורם משמעותי לפרוץ אירועי הפרהוד. נטען כי די היה בכך על מנת שהוועדה תגיע למסקנה הבלתי נמנעת כי ההסתה הגרמנית-נאצית הייתה גורם משמעותי לפרוץ אירועי הפרהוד ולפיכך קיים קשר סיבתי הולם בין ההסתה הגרמנית-נאצית לבין אירועי הפרהוד, או בלשון חוק הפיצויים הגרמני – רשויות השלטון הנאציות הניעו את אירועי הפרהוד. נטען כי אין ממש בדברי הוועדה כי כביכול אין בנמצא ולו מחקר אחד שמצביע על התעמולה הנאצית כגורם המרכזי והדומיננטי לאירועי הפרהוד. כן נטען כי המערערים מעולם לא טענו כי התעמולה הנאצית הייתה גורם יחיד או בלעדי לפרהוד, אלא טענו כי תעמולת השנאה הנאצית ניצלה באופן ציני רגשות ותחושות שכבר היו קיימות בציבור העיראקי-הערבי אשר מוקדו ותועלו ע"י התעמולה הנאצית-גרמנית כנגד יהודי עיראק באופן שניתן לראות בתעמולה הנאצית גורם משמעותי לפרהוד. נטען כי ד"ר גליצשנטיין-מאיר אכן טוענת כי התפתחות השנאה ליהודי עיראק נבעה מגורמים פנימיים והמערערים אינם חולקים על כך אך טוענים כי הסתה אינה יכולה ליצור שנאה יש מאין, אך גם ד"ר גלצשנטיין-מאיר טוענת כי ההסתה הנאצית בהחלט הייתה גורם דומיננטי שליבה את האנטישמיות ושנאת ישראל, העמיק אותה ועיצב את מאפייניה ובסיסה האידיאולוגי.

80. עוד טוענים המערערים כי הוועדה קבעה כי הפרהוד לא היה אירוע חסר תקדים מבחינת יהודי עיראק וציטטה ממאמר של חוקר בשם יהודה תגר הדן בפרהוד בכתבים של מחברים ערבים. נטען כי אף אחד מהצדדים לא חשב שמאמר זה רלוונטי לדיון ולא הגיש אותו לוועדה והמאמר התגלה לוועדה, כנראה על ידי תחקיר עצמאי שערכה. נטען כי ניסיון הוועדה להסיק ממאמר זה שהפרהוד אינו שונה מהותית מאירועים רצחניים אחרים בהיסטוריה העיראקית ממחיש מדוע על ביהמ"ש לקבוע ממצאים על סמך עדויות המומחים שבפניו ולא להפוך עצמו למומחה על המבצע מחקרים עצמאיים. נטען כי מדובר באירוע ללא תקדים מבחינה היסטורית אובייקטיבית ובוודאי מבחינת ההיסטוריה של יהודי עיראק. נטען כי כל האירועים שמזכיר החוקר תגר אותו ציטטה הוועדה קשורים למעשי דיכוי צבאיים ממשלתיים של קבוצות שנתפסו כמורדות או כמאיימות על שלמות עיראק או על רקע מאבקי שליטה וכוח בעיראק. לעומת זאת, נטען, בהיסטוריה של יהודי עיראק וגם בזו של עיראק המודרנית לא היה תקדים לאירוע של פרעות שמבצע אספסוף אזרחים מוסת, כנגד קבוצת מיעוט דתית רודפת שלום, המקבלת את מרות הרוב האסלאמי, ואינה מהווה איום כלשהו עליו. נטען כי אלו בדיוק המאפיינים של הפוגרומים שאירעו לאורך אלף שנים של היסטוריה אירופית של אנטישמיות ולא אירעו מעולם על גדות הפרת והחידקל. נטען כי מי שטען שהפרהוד היה אירוע ללא תקדים בהיסטוריה של יהודי עיראק היו דווקא המומחים ההיסטוריים משני הצדדים. עוד נטען כי ד"ר יהודה לא העיד בפני הוועדה ולא נחקר בחקירה נגדית ולמרות זאת הוועדה ציטטה ממאמרו באריכות והסתמכה עליו לא מעט. נטען כי היה על הוועדה לתת משקל נמוך או אפסי למאמרו ולתת את המשקל הראייתי העיקרי לעדויות המומחים שנחקרו בפניה. כן נטען כי מעמדו של ד"ר יהודה אינו משתווה לחוקרים הידועים ובעלי המעמד והשם האקדמי שהעידו כי ההסתה הנאצית-אנטישמית הייתה גורם מכריע לפרהוד. נטען כי מדובר במאמר שערכו המדעי קלוש ביותר, עד אפסי, ומסקנותיו תלושות מכל קשר למציאות ההיסטורית.

81. המערערים טוענים שדו"ח ועדת החקירה הממשלתית העיראקית, שחקרה את אירועי הפרהוד בזמן אמת מיד לאחריהם, ייחס את הפרהוד בעיקר לתעמולה הנאצית. נטען כי הוועדה שגתה כאשר קבעה שיש להתייחס בזהירות למסקנות הדו"ח ומתוך הבנה שמי שכתב וערך אותו היו הבריטים או גורמים המזוהים איתם, שלהם היה אינטרס להאשים את גרמניה. נטען כי הדו"ח נכתב על ידי חברי ועדת חקירה שמונתה על ידי הממשלה העיראקית שלא הזדהתה כלל עם הבריטים, אולם הכירה בעובדה שהם כעת הכוח ההגמוני בעיראק. נטען כי הדו"ח הוא מסמך רציני ומעמיק שמטרתו חשיפת האמת וחוקרים רבים מסתמכים על הדו"ח ולא מטילים ספק במהימנותו. נטען שהחוקר היחיד שחולק על מהימנות הדו"ח הינו ד"ר יהודה במאמרו הנ"ל, שלא העיד בפני הוועדה ואין לייחס למאמרו ערך מדעי. נטען שאכן הדו"ח התעלם מכך שהבריטים הפקירו את יהודי בגדד לגורלם ומקובל גם על כל החוקרים כי השנאה ליהודי עיראק לא נבעה רק מהתעמולה הנאצית, אולם מכאן לא נובע שמסקנות הדו"ח, בנוגע לכך שהתעמולה הנאצית היוותה גורם משמעותי לפרהוד, אינן נכונות. נטען כי על כל החוקרים מקובל שהתעמולה הנאצית לבתה והעמיקה את השנאה ליהודים והיוותה גורם משמעותי לאירועי הפרהוד. כן נטען כי בפני הוועדה העידו פרופ' אפל וד"ר קזז ששניהם התייחסו לוועדת החקירה הממשלתית העיראקית כגוף רציני שחקר את האירועים ממש לאחר שאירעו ושיש לתת משקל נכבד לקביעותיו. המערערים טוענים כי בנוגע לעדויות יהודי עיראק בזמן אמת כתבה הוועדה כי הם לא ראו בתעמולה הנאצית גורם משמעותי לפרהוד ונטען כי אין זה נכון ואין זה עולה מהעדויות והדו"חות שהוגשו לוועדה. נטען כי ברור שהתחושה הסובייקטיבית של יהודים שחשו זעם ותסכול על הבריטים שעמדו מנגד בזמן הפרעות אינה יכולה להפחית מהאחריות הכבדה של גרמניה הנאצית שהסיתה במשך שנים נגד יהודי עיראק. כן נטען כי אין חולק שהסכסוך בארץ ישראל היה גורם משמעותי להתפתחות השנאה ליהודי עיראק והתעמולה הנאצית ידעה לעשות בו שימוש רב ומועיל מבחינתה. נטען כי המתיחות סביב שאלת ארץ ישראל לבדה לא יכלה להוליד את האירוע אשר לדעת כל ההיסטוריוניים שהעידו בפני הוועדה היה אירוע אלים חסר תקדים בהיסטוריה המודרנית של יהודי עיראק.

82. לטענת המערערים, הפרהוד היה אירוע חריג עד מאוד בהיסטוריה של יהודי עיראק ועל הוועדה היה לשאול את עצמה מה היו הנסיבות שגרמו לכך שדווקא בראשית יוני 1941, לראשונה בהיסטוריה הארוכה של יהדות בבל, הסתערו המוני ערבים על יהודי בגדד וביצעו בהם טבח מזוויע ואכזרי בסגנון של מעשי הטבח והפוגרום שידעו יהודי אירופה לאורך הדורות. נטען כי היו גורמים רבים, שקדמו להסתה הנאצית, שיצרו עוינות ואיבה כלפי יהודי עיראק, אך מומחי המערערים הבהירו כי מה שהפך את כל התסכולים, הכעסים והרגשות הללו לשנאה רצחנית ויוקדת כלפי יהודי עיראק, מה שליבה ושלהב והתיר את דמם של יהודי עיראק, הייתה ההסתה הנאצית האנטישמית הארסית. נטען כי כל המומחים שהעידו בפני הוועדה, כולם מומחים מהמעלה הראשונה בעניין ההיסטוריה של עיראק ויהודי עיראק, קבעו כי התעמולה הגרמנית – נאצית היוותה גורם משמעותי ומכריע לפרוץ אירועי הדמים של הפרהוד. נטען כי מכל האמור עולה המסקנה כי ההסתה הגרמנית-נאצית הייתה גורם משמעותי וחשוב לאירועי הפרהוד ולפיכך קיים קשר סיבתי הולם בין תעמולת השנאה האנטישמית שיזמו, ביצעו ומימנו הרשויות הנאציות לבין אירועי הפרהוד. נטען כי משמעות הדבר כי גרמניה הנאצית הניעה את פרעות הפרהוד ולפיכך מכוח סעיפים 1, 2, 3 לחוק הפיצויים הגרמני, חייבת לפצות את קורבנותיו.

83. באשר למסלול השני ופסקי הדין צרפתי ועוזיאל נטען שהוועדה ראתה, באופן אבסורדי, בפסק דין עוזיאל צמצום של הלכת שוהם. נטען כי כפי שהוסבר גם בפירוט חוות הדעת של עו"ד אסן מיום 4.6.2015, ההלכה הגרמנית קבעה כי גרמניה אינה אחראית בפיצוי על מעשי רדיפה שביצעה מדינה עצמאית, אפילו אם המדינה העצמאית הונעה על ידי מוסדות גרמניה הנאצית. נטען כי ביהמ"ש העליון בפס"ד קלמר (בעניין רדיפות ממשלתיות רומניות) ופס"ד שוהם (בעניין פחד ובריחה מרדיפות ממשלתיות הונגריות) אימץ את ההלכה הגרמנית. נטען כי בפסק דין עוזיאל השאלה הייתה האם יש לראות במעשי אלימות של בריונים בראניקים (חברי תנועת נוער בולגרית אנטישמית קיצונית) כמעשה רדיפה נציונל סוציאליסטי כמשמעות המונח בסעיף 2 לחוק הפיצויים הגרמני, שכן רק מעשה רדיפה כזה מזכה בפיצויים. ועדת הערר באותו מקרה קבעה כי בולגריה (וקביעה זו נכונה לגבי רומניה והונגריה שטרם הכיבוש הגרמני) הייתה בזמן המלחמה גרורה של גרמניה הנאצית ולכן יש לראות בה כזרוע הארוכה של המשטר הנאצי. המשמעות של קביעה זו הינה שמעשי רדיפות של שלטונות מדינות גרורות אלו ונציגיהם המוסמכים ייחשבו כאילו בוצעו על ידי רשויות השלטון הנאצי עצמם ולפיכך מעשה רדיפה נציונל סוציאליסטי. לעומת זאת, מעשי רדיפה שאינם שלטוניים או ממוסדים ולא ניתן לייחס אותם לשלטון של אותן מדינות לא ניתן לראותם כאילו בוצעו על ידי השלטון הנאצי. נטען כי מדובר בפסיקה ישראלית שפורצת באופן מודע את ההלכה הגרמנית (שאומצה בפס"ד קלמר ושוהם) ומרחיבה את גבולות האחריות הגרמנית. המערערים מוסיפים כי פסק דין עוזיאל כלל לא עוסק במעשי רדיפה של צדדים שלישיים (כגון פרטים/בודדים) שהונעו/הוסתו ישירות על ידי הרשויות הנאציות. במקרים אלו יש להכריע על פי החוק הגרמני. נטען כי פסק דין עוזיאל יוצר מעין אחריות שילוחית של גרמניה הנאצית למעשי רדיפה של רשויות/נושאי תפקידים במדינות הגרורות, שיש לראות בהן ידה הארוכה של גרמניה הנאצית. נטען כי בית המשפט המחוזי בתיק הנ"ל אישר את הקביעות העקרוניות של ועדת הערר כי רדיפות שלטוניות של מדינות שהיו גרורות של גרמניה הנאצית ייחשבו כפעולות של הזרוע הארוכה של המשטר הנאצי. עם זאת, נטען, בכל הנוגע למעשי אלימות נגד יהודים של תנועת הנוער האנטישמית ביראניק, חלק בית המשפט המחוזי על מסקנת הוועדה וסבר שאין מדובר בהתפרחחות ספונטנית של נערים אלא יש לראות בפעולות אלו כפעילות מאורגנת וממוסדת, אלא אם כן יוכח אחרת. המערערים טוענים כי בית המשפט המחוזי מבחין אפוא בין פעילות פרטית וספוראדית לבין פעילות מאורגנת וממוסדת והשאלה היא מה כוונתו. נטען כי ברור לגמרי שכוונתו אינה שהמעשים בוצעו מכוח החלטה של גוף/מוסד רשמי בולגרי כלשהו וכי בית המשפט מסביר כי די בהיות התוקפים לבושי מדים ואלימים כדי שנראה בפעילותם כרדיפה ממוסדת. נטען כי על מנת להחיל הלכה זו על אירועי פרהוד, כפי שאומרת הוועדה, יש לבחון האם המשטר העיראקי של ראשיד עלי היה גרורה של גרמניה הנאצית והאם ניתן לראות באירועי הפרהוד כפעולה ממוסדת במשמעות שניתנה למונח זה בפסק דין עוזיאל, כלומר, מעשה תקיפה שביצעו נושאי תפקידים ואנשי רשות מובהקים של המדינה הגרורה.

84. המערערים חולקים על האופן בו ניסחה הוועדה את הגדרת המונח גרורה. נטען כי יפן ואיטליה, מדינות הציר האחרות, בוודאי לא היו גרורות של גרמניה אלא בעלות בריתה ונלחמו לצידה. נטען כי מדינה גרורה הינה מדינה עצמאית אולם בפועל הינה מדינה קטנה/חלשה המקיימת יחסי תלות עם מעצמה גדולה. המעצמה פורשת חסותה על המדינה הגרורה ומסייעת לה מבחינה כלכלית או צבאית ומנגד המדינה הגרורה מקבלת את ההגמוניה של המעצמה ומהווה חלק ממערך המדיניות המונהג על ידי המעצמה. נטען כי על פי הגדרה זו שנובעת מהמונח מדינה גרורה אין ספק שרומניה, בולגריה והונגריה (עד לכיבושה על ידי גרמניה במרץ 1944) היו להלכה מדינות עצמאיות (כפי שרואה בהם ההלכה הגרמנית) אך בפועל היו מדינות גרורות של המעצמה הנאצית ונתונות לחסותה. נטען כי גם עיראק בזמן ממשלת ראשיד עלי, כמו רומניה ובולגריה, הייתה להלכה מדינה עצמאית שקיבלה את החלטותיה באופן חופשי וכי כל זה אינו צריך למנוע מביהמ"ש מלראות במשטר העיראקי גרורה בפועל של גרמניה הנאצית, בהתקיים מערכת יחסים מתאימה בין משטר זה למעצמה הגרמנית-נאצית. נטען כי אהדת משטרו של ראשיד עלי הייתה נתונה לגרמניה הנאצית וראשיד עלי וכן כמה משריו וממפקדי הצבא קיבלו מימון גרמני. הועבר נשק דרך סוריה, מטוסים שהשתתפו בלחימה וסופק סיוע כספי לראשיד עלי ולמופתי. נטען כי המשטר העיראקי היה זקוק נואשות לסיוע גרמני והגרמנים מצדם נטלו תחת חסותם את המשטר העיראקי והעבירו לו סיוע כלכלי, אספקה צבאית וכוח אווירי להגן עליו. נטען כי ברור מכל זה כי מדובר ביחסים בין מעצמה הגמונית למדינה גרורה ולכך יש להוסיף את ההסכם העיראקי-גרמני שמבהיר גם הוא את אופי מערכת היחסים. המערערים טוענים כי התמונה שונה מזו שתיארה הוועדה ומורכבת בהרבה מהאופן החד ממדי בו מוצגים הדברים על ידי הוועדה.

85. נטען כי הפסיקה וההלכה הגרמנית הבחינה בין מדינה עצמאית שמקבלת החלטות באופן חופשי ולפיכך גרמניה הנאצית אינה אחראית לרדיפת יהודים על ידה, לבין מדינות בובה המצויות בפיקוח ושליטה גרמניים וצפויות להתערבות גרמנית אם לא יפעלו על פי דרישות גרמניה. נטען כי פסיקה זו ראתה ברומניה, בולגריה והונגריה (עד מרץ 1944) כמדינות עצמאיות ופסק דין עוזיאל מרחיב ומנוגד לפסיקה הגרמנית. פסק דין עוזיאל יצר מושג חדש של מדינה גרורה שחרף היותה מדינה עצמאית המקבלת את החלטותיה בעצמה ואינה צפויה לשום התערבות גרמנית מהווה מכוח קבלת ההגמוניה הגרמנית-נאצית ותלותה במעצמה הנאצית, גרורה של גרמניה הנאצית.

86. באשר להסכם העיראקי גרמני משנת 1941 קבעה הוועדה כי אין ראיה לכך שטיוטת ההסכם שהוגשה הבשילה לכדי הסכם שנחתם. המערערים טוענים כי השאלה היא האם ההסכם מבטא מערכת יחסים של מעצמה עם מדינה גרורה. נטען שאין ספק שכן ומההסכם עולה תמונה של עיראק, מדינה קטנה וכמעט נטולת כוח, שעומדת לפתוח במאבק קיומי עם בריטניה וזקוקה לחסותה ותמיכתה של גרמניה הנאצית, שהינה מעצמה עולמית אדירה. גרמניה מוכנה לסייע בכסף, נשק, הצבת כוחות צבא וכו', בתמורה לקבלת שליטה על הנפט העיראקי ובסיסים צבאיים בשטח עיראק. נטען כי ההסכם מוכיח את התלות העיראקית המוחלטת בגרמניה הנאצית ומעיד על כך שבמאי 1941 הפך המשטר העיראקי לגרורה של גרמניה הנאצית. כן נטען כי השאלה הבאה שיש לבחון הינה האם אירועי הפרהוד היו פעולת רדיפה ממוסדת כהגדרת המונח בפסק דין עוזיאל. נטען כי כוונת בית המשפט להגדרה של החוק הגרמני ל"מעשה רדיפה נאציונל סוציאליסטי" היא למעשה שנגרם או הונע על ידי הרשויות הנאציות. כלומר, רדיפה ממוסדת משמעה רדיפה שנגרמה או הונעה על ידי גורמי השלטון במדינות הגרורות. נטען כי ניתן לראות בפגיעות ביהודים על ידי אנשי רשות או נושאי תפקידים מובהקים, כגון חיילים או שוטרים, באותן מדינות גרורות, כמי שפעולתם בוצעה בהנעה של רשויות השלטון במדינותיהם ובמינוח של פסק דין עוזיאל פעולה ממוסדת. לעומת זאת, כאשר מדובר בתקיפה של נערים, אז ייתכן שמדובר בפעילות פרטית וספוראדית על רקע של התפרחחות נערים ובמקרה כזה אין מדובר ברדיפה שבוצעה בהנעת השלטון.

87. המערערים טוענים כי באירועי הפרהוד קיימת מעורבות רבה ועמוקה של אנשי הרשות העיראקית (שוטרים, חיילים ואנשי פלוגות הנוער) וכך נאמר גם בחווה"ד של ד"ר זיידל המומחה מטעם המשיבה ובחוו"ד שלישית מטעם ד"ר קזז. נטען כי הוועדה הייתה ערה לכך שאנשי רשות מובהקים נטלו חלק משמעותי באירועי הפרהוד אולם קבעה כי עדיין לא ניתן לראות באירועי הפרהוד פעולה ממוסדת, שכן הממשלה הפרו גרמנית שנטען שהייתה גרורה של גרמניה לא נתנה את חסותה למעשי האלימות כנגד היהודים בכלל ואלו שבוצעו על ידי החיילים, אנשי המשטרה ופלוגות הנוער בפרט. נטען כי הוועדה שגתה בקביעתה זו. נטען כי השלטון העיראקי הפרו נאצי שמר בחודשים אפריל-מאי על הסדר בבגדד ומנע, עד לבריחת ראשיו מבגדד, פרעות נרחבות ביהודים, אולם לא בגלל שרצה להגן על היהודים, אלא בגלל שרצה למנוע כאוס ואנרכיה בעיר, ועדיין היו בתקופה לא מעט אירועים של פגיעות ורציחות של יהודים בהשראת אותו שלטון ובעידודו. נטען כי בכל מקרה לא ניתן לפטור את הממשלה הפרו נאצית מכל אחריות לפרהוד. נטען כי העובדות הן שהממשלה הפרו נאצית הניעה את הפרעות ותרמה חלק מהותי לפריצתן על ידי כך שהסיתה והפיצה אנטישמיות ושנאת ישראל. כן נטען כי בחומר הראיות ובמאמרים שהוזכרו בפסק דינה של הוועדה אין ולו רמז לכך שהממשלה העיראקית או הוועדה לביטחון ציבורי פעלו ככל שיכולות היו לפעול בניסיון לשמור על הסדר, אלא ההיפך הוא הנכון. נטען כי מרבית החוקרים שכתבו על אירועי הפרהוד רואים בהתנהלות המשטר הפרו נאצי בחודשים אפריל-מאי 1941 ובמהלך האירועים גורם משמעותי שאפשר את פרוץ הפרעות, בניגוד לקביעות הוועדה. נטען כי הפרהוד הובל על ידי אנשי רשות מובהקים – חיילים, שוטרים ואנשי פלוגות הנוער שלבשו מדים. נטען כי בנסיבות אלו אין כל ספק שגם המשטר העיראקי הפרו נאצי הניע את אירועי הפרהוד וגם עליו יש להטיל אחריות בגינם. לכן נטען כי יש לראות את הפרהוד כמעשה אלימות ממוסד. נטען כי לאור האמור יש להכיר בקורבנות וניצולי הפרהוד כזכאים לתגמולים מכוח פסק דין עוזיאל.

88. באשר לקביעת הוועדה כי אין תחולה להלכת הפחד על ניצולי הפרהוד טוענים המערערים כי בניגוד לקביעת הוועדה, הלכת הפחד אינה עוסקת בפחד מפני הצורר הנאצי, מושג שאינו קיים בחוק הגרמני, אלא פחד מפני מעשה רדיפה נאציונל סוציאליסטי. נטען כי מדובר בהלכה גרמנית שקבעה כי אדם זכאי לפיצוי לא רק בגין נזק שנגרם עקב הרדיפה הנאציונל סוציאליסטית אלא גם עקב הפחד והחרדה מאותה רדיפה. נטען כי על מנת להחיל את הלכת הפחד על אירועי הפרהוד יש לקבוע שאירועי הפרהוד היו מעשה רדיפה נאציונל סוציאליסטי. המערערים טוענים כי אירועי הפרהוד היו מעשה רדיפה נאציונל סוציאליסטי שכן הפורעים הונעו והוסתו ישירות על ידי מערכת ההסתה והפצת השנאה הגרמנית-נאצית שפעלה בעיראק שנים רבות והיוותה גורם משמעותי ומרכזי לאירועי הפרהוד. לחילופין, נטען, כי האירועים היו מעשה רדיפה נאציונל סוציאליסטי בגלל שהמשטר העיראקי היה בימי הפרהוד גרורה של גרמניה הנאצית וגם למשטר פרו נאצי זה אחריות לאירועי הפרהוד, בגלל שהסית נגד יהודי עיראק והתיר את דמם ובגלל שאורגנים בכירים במשטר לא עשו דבר למניעת הפרעות ואף אפשרו לחייליהם להשתתף בפרעות ובגלל חלקם המרכזי של נושאי תפקידים בהובלת אירועי הרצח. עוד נטען כי כפי שנאמר בפס"ד שוהם, התרחשות בריחה אינה הכרחית להחלת הלכת הפחד. די בקיום פחד מרבי וקיצוני. נטען כי לא יכול להיות ספק כי בעת שהפורעים הסתובבו ברחובות בגדד וחיפשו קורבנות היו יהודי העיר נתונים לפחד קיצוני ומרבי. לכן נטען כי מאחר שאירועי הפרהוד הינם מעשה רדיפה נאציונל סוציאליסטי, הלכת הפחד חלה על ניצולי הפרהוד וקורבנותיו בדיוק כפי שחלה על יהודי לוב שהיו נתונים לפחד רדיפות הגרמנים וגרורתם איטליה הפאשיסטית.

89. בכל הנוגע למסלול השלישי – סעיף 43 לחוק הפיצויים הגרמני: שלילת חירות – המערערים טוענים כי ניתן לבסס את זכאות ניצולי הפרהוד לתגמולים מכוח החוק גם על מסלול זה – פיצויים בגין שלילת חופש. נטען כי הפרעות נמשכו מספר ימים ורבים מיהודי בגדד הסתתרו בבתיהם או במקומות אחרים ולמעשה נכלאו שם. נטען כי אכן הפרהוד לא היה ביסודו אירוע של שלילת חירות וחופש, אלא פרעות דמים, אך לא ניתן להתעלם מכך שהאימה שהטילו הפורעים על יהודי בגדד גרמה לכך שהם נאלצו להסתגר ולהסתתר בבתיהם עד לחלוף הסכנה. על כן, נטען כי נשללה חירותם ואף אם מדובר בשלילת חופש קצרת ימים היא הייתה כרוכה במועקה וסבל נפשי רב, כך שמדובר בפגיעה קשה שאין להקל בה ראש.

90. בכל הנוגע לסעיף 43 לחוק הגרמני נטען כי הסעיף קובע חריג להלכה הגרמנית שקבעה כי גרמניה אינה אחראית לפצות על מעשי רדיפה של מדינות זרות עצמאיות, גם אם גרמניה הניעה מדינות אלו לבצע את הרדיפה. נטען כי סעיף 43 קובע כי במקרה שמדינה זרה עצמאית שללה חירות/חופש של נרדף, עקב הנעה של רשויות השלטון הנאצי, קיימת לנרדף זכאות לפיצוי על פי החוק הגרמני. לטענת המערערים, הם עונים על התנאים הרלוונטיים לתחולתו של סעיף 43(1)2 לחוק הגרמני על ניצולי הפרהוד: 1. הם טוענים כי חירותם נשללה במהלך או כתוצאה מאירועי הפרהוד והעובדה ששלילת החירות ארכה תקופה קצרה בלבד אינה מונעת מהכרה בה כשלילת חירות. נטען כי כבר נפסק בעבר שריכוז בבית ספר שנמשך מספר שעות הוכר כשלילת חירות (ו"ע 324/04 פאפו נ' הרשות המוסמכת) וכן נפסק כי הגרעין הקשה של המונח שלילת חירות הינו הגבלת תנועותיו של אדם למקום מתוחם ומצומצם אולם קיימת גם מעין שלילת חירות, שהינו מונח רחב בהרבה העטוף בטבעת רחבה של תחום אפור (פס"ד גרנות). נטען כי יהודי בגדד היו כלואים בביתם כשהם נתונים לסכנת חיים חמורה ומידית ודי בכך לקבוע שנשללה חירותם. באשר לקביעת הוועדה כי לדעתה סטרס של יום או יומיים אינו יכול לגרום למחלות שאותן ניתן לקשר לשואה טוענים המערערים כי עניין הקשר הסיבתי בין רדיפה נאציונל סוציאליסטית לבין פגיעה רפואית בניצול הינה עניין רפואי שצריך להיבדק על ידי רופאי המשיבה או הוועדות הרפואיות הרלוונטיות שהוקמו על ידה ואין זה עניינו של הליך זה; 2. המערערים טוענים כי ממשלת עיראק אחראית לאירועי הפרהוד ולשלילת חירות יהודי בגדד כתוצאה מהפרהוד; 3. המערערים טוענים כי ממשלת עיראק הונעה על ידי ממשלת גרמניה הנאצית לאפשר את התרחשות אירועי הפרהוד. נטען כי הוועדה החליטה שהתרגום המדויק למונח הגרמני הוא ציווי של ממש ולא הנעה, אך זהו תרגום שגוי. נטען כי הוועדה שגתה בהבנת חוות דעתו ועדותו של עו"ד אסן לעניין זה ומעדות עו"ד אסן, מדברי הפרשנים הגרמנים ומהפסיקה הגרמנית עולה שאין צורך בציווי של ממש או בציווי כלשהו, אלא בהנעה שמשמעה גרימה או עידוד מצד ממשלת גרמניה הנאצית כלפי הממשלה הזרה העצמאית. נטען כי במקרה זה היו הסתה ועידוד מצד ממשלת גרמניה הנאצית לממשלת עיראק, הסתה שהניעה את ממשלת עיראק וגורמי השלטון בה לאפשר או לגרום את אירועי הפרהוד שמהם נבעה שלילת חירותם של יהודי בגדד. על כן, טוענים המערערים כי כל שלושת התנאים להחלת סעיף 43 (שלילת חופש) על ניצולי הפרהוד אכן מתקיימים.

91. בסיכומו של דבר, המערערים טוענים כי מהראיות הישירות שהוגשו בתיק זה ביחס לדין הגרמני – חוות הדעת והעדויות של המומחים לדין הגרמני, פסקי דין של בית המשפט העליון הפדרלי הגרמני ודברי המלומדים הגרמנים – עולה כי ההלכה הגרמנית נוסחה בפסק דין קלמר באופן שגוי ומוטעה. נטען כי המערערים הראו כי אין ההלכה הגרמנית פוטרת באופן גורף את גרמניה הנאצית מאחריות למעשי רדיפה של לא גרמנים שבוצעו מחוץ לגרמניה (כפי שנאמר בטעות בפס"ד קלמר). נטען כי ההלכה הגרמנית פוטרת את גרמניה מאחריות למעשי רדיפה של מדינות זרות עצמאיות משיקולים של המשפט הבינלאומי הפומבי אולם אינה פוטרת את גרמניה הנאצית מאחריות למעשי צדדים שלישיים, כגון בודדים/פרטים שפעלו וביצעו רדיפות ופרעות עקב הנעה גרמנית-נאצית. נטען כי מעשי רדיפה כאלו יש לראותם כמעשי רדיפה ישירים שבוצעו על ידי רשויות השלטון הנאצי וקיימת זכאות לפיצויים בגינם. כן נטען כי גם הקביעות ההיסטוריות של הוועדה מבוססות על כשל מתודולוגי חמור והוועדה התעלמה מעדויות המומחים שהעידו בפניה, שכולם, כולל המומחה מטעם המשיבה, ד"ר זיידל, קבעו כי ההסתה הנאצית הייתה גורם מרכזי לפרהוד, וקבעה את ממצאיה על סמך מחקר עצמאי משלה המבוסס על חומרים סלקטיביים, חלקיים ומטעים שצורפו לסיכומי המשיבה. נטען כי כל המחקרים, למעט מחקר אחד שולי וזניח, כולל המחקרים האקדמיים שביצעו פרופ' אפל וד"ר קזז, מצביעים על ההסתה הנאצית כגורם מרכזי לפרהוד והאופן בו קבעה הוועדה את ממצאיה ההיסטוריים היה שגוי מיסודו והביא לכך שנקבעו על ידה ממצאים שגויים בעליל. נטען כי המערערים הצביעו בפני הוועדה וכן בערעור על שלושה מסלולים משפטיים אפשריים חלופיים לקביעת אחריות גרמניה הנאצית לאירועי הפרהוד וזכאות ניצולי הפרהוד לפיצויים, כפי שפורט לעיל. כן נטען כי המערערים הראו בפירוט רב כי עלה בידם להוכיח את התקיימות היסודות העובדתיים והמשפטיים של כל אחד ממסלולים אלו, כאשר די בהתקיימות אחד מהם על מנת שיתקבל הערעור.

92. המערערים מציינים עוד כי ביום 2.6.15, לאחר סיום שמיעת הראיות, פנה יו"ר הוועדה לב"כ המשיבה והמליץ כי הנפגעים הישירים של הפרהוד יזכו לתגמולים חודשיים ואילו למעגל הרחוק יותר תוצע הכרה עם איזשהו מענק שנתי. נטען כי כחצי שנה לאחר מכן, ביום 3.12.15, במהלכם עוכבו ההליכים בהמתנה לקבלת תשובת המדינה על דברי הוועדה, ולאחר שבמשרד האוצר שקלו והפנימו את דברי הוועדה, הודיע שר האוצר, מר משה כחלון, לאחר התייעצות עם המשיבה, על החלטה מנהלית בנוגע ליהודי עיראק בשל אירועי הפרהוד וקבוצות אחרות שניהלו מאבקים משפטיים. ההחלטה המנהלית זיכתה את יוצאי עיראק נפגעי הפרהוד שיחפצו בכך בתגמול שנתי בסך 3,600 ₪ החל משנת 2015 (בשנת 2017 הועלה המענק ל-3,960 ₪) וכן בזכות לקבל תרופות הכלולות בסל הבריאות ללא תשלום. מנגד, כל מי שמקבל הכרה מכוח ההחלטה המנהלית מחויב, כאמור בהחלטה עצמה, לוותר על המשך הליכים משפטיים לקבלת תגמולים חודשיים. נטען כי בכך הכירה המדינה בכך שאירוע הפרהוד הינו אירוע ייחודי. המערערים טוענים כי המאפיין הייחודי של הפרהוד הינה העובדה שהפרהוד נגרם על ידי הסתה גרמנית-נאצית ושהוא בוצע בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, בשלהי תקופתו של משטר שהיה בן ברית נאמן לגרמניה הנאצית ומזוהה עם שנאתה ואיבתה לעם היהודי. נטען כי המדינה מכירה בכך שמאפיינים ייחודיים אלו הופכים את הפרהוד לחלק בלתי נפרד ממסע הרדיפה של גרמניה הנאצית את בני העם היהודי והכרת המדינה במאפיינים הייחודיים של הפרהוד יוצרת כנגדה מעין השתק פלוגתא ומונע ממנה לטעון כי מדובר בפרעות שגרתיות של ערבים ביהודים. כן נטען כי ברור לחלוטין שהמאבק המשפטי שנוהל על ידי ב"כ המערערים הציף על פני השטח מבחינה ציבורית את נושא סבלם של יהודי עיראק באירועי הפרהוד והניע את רשויות הממשלה ושר האוצר לבחון מהו המענה הראוי לסוגיה ולשקול אפשרות של קניית הסיכון שעולי עיראק יוכרו כזכאים לתגמולים חודשיים באמצעות הצעה לעולי עיראק לקבל מענק שנתי ותרופות חינם כנגד ויתור של כל אחד מהם על ההליך המשפטי. עוד טוענים ב"כ המערערים כי לאור האמור לעיל, ומאחר שב"כ המערערים השקיעו משאבים רבים מאוד במאבק המשפטי, תוך נטילת סיכון של כישלון המאבק המשפטי, בשל החשיבות העצומה של הסוגיות שעל הפרק, יש לתקן את פסק הדין בעניין פסיקת ההוצאות בכך שההוצאות ושכר הטרחה ייפסקו לזכות ב"כ המערערים ולא לזכות המערערים.

ה. טענות המערערים לעניין פסק דינה של הוועדה בבאר שבע במסגרת ע"ו 55221-10-17:
93. המערערים טוענים כי הוועדה בבאר שבע, בפסק דינה במסגרת ו"ע 9969-11-13, שניתן ביום 13.6.2017, קבעה כי ההסתה הגרמנית-נאצית שהציגה את היהודים כאחראים לכל תחלואיו של העולם הערבי, שונאי האסלאם, גוזלי פלסטין ומשתפי פעולה עם השליט הבריטי, הייתה גורם מרכזי – אמנם לא בלעדי – לפרעות הפרהוד. נטען כי מסקנה זו נשענת על קונצנזוס בין המומחים הרבים שהעידו בפני הוועדה קמא, שפע של מחקרים ומאמרים שהוגשו לוועדה וכן על דו"ח ועדת החקירה הממשלתית העיראקית. נטען כי הוועדה טעתה לחשוב כי רק אם גורם הנזק הינו "בלעדי" או "יחידי" מתקיים קשר סיבתי בין הגורם לבין הנזק ויש מקום להטלת אחריות על גורם הנזק. נטען כי זו טעות משפטית ודי בגורם אחד בין מספר גורמים ובלבד שללא גורם זה הנזק לא היה מתרחש. נטען כי מדובר באירועים היסטוריים וקשה, ואולי בלתי אפשרי, לבודד גורם אחד מסוים מיתר הגורמים שפעלו בזירה, עד כדי קביעה ודאית כי היה גורם בלתו אין. נטען כי מטעם זה הסתפקו בתי המשפט הגרמניים בקיום קשר סיבתי מספיק או הולם בין ההנעה הגרמנית-נאצית לבין אירוע הרדיפה. כלומר, נטען כי די בכך שההסתה הגרמנית-נאצית הייתה בפועל גורם ממשי או משמעותי לאירועי הפרהוד, כפי שקבעה הוועדה קמא, על מנת להטיל על גרמניה הנאצית אחריות נזיקית לפיצוי קורבנות הפרהוד.

94. לטענת המערערים הקביעה באילו נסיבות קיימת על פי חוק הפיצויים הפדראלי הגרמני זכאות לפיצויים בגין פגיעות ביהודים שאירעו מחוץ לגבולות הרייך השלישי על ידי גורמים שאין להם קשר רשמי עם הרשויות הנאציות היא קביעה ביחס לדין זר ולפיכך קביעה עובדתית מובהקת. נטען כי ניתן למצוא בפסיקות של בית המשפט העליון אמירות שמהם ניתן להסיק מסקנות, כפי שעשתה הוועדה, אך דרך זו הייתה שגויה. נטען כי בפני הוועדה היו ראיות ישירות בנוגע לדין הגרמני ומהן היא התעלמה. נטען כי פסיקה ישראלית אינה תקדים מחייב לגבי דין זר וחוות דעת של מומחים לדין הגרמני, פסיקה גרמנית ודברי מלומדים גרמנים הן הראיות המחייבות באשר לחוק הפיצויים הגרמני.

95. המערערים מפנים ומפרטים גם את שלושת המסלולים שלטענתם מאפשרים להעניק להם זכאות לפיצויים, כפי שפורט גם בטענותיהם לעניין ע"ו 54199-09-17, וטוענים כי הוועדה בבאר שבע שגתה בכל מסקנותיה לגבי המסלולים הנ"ל. המערערים טוענים כי הוועדה טעתה בהבנת סעיפים 1 ו-2 לחוק הגרמני, טעתה בהבנת ההלכה הגרמנית הנוגעת לביצוע רדיפות על ידי מדינות זרות עצמאיות, טעתה במסקנתה כי המשטר הפרו נאצי בעיראק לא היה גרורה של מעצמת העל הנאצית, יישמה באופן שגוי את פסקי הדין עוזיאל וצרפתי על אירועי הפרהוד וכן טעתה בהבנת סעיף 43 לחוק הגרמני.

96. המערערים טוענים כי החוק הגרמני לפיצוי קורבנות הנאצים הינו חוק המושתת על עקרונות נזיקיים כלליים. הוא אינו מגביל את אחריות גרמניה הנאצית לרדיפות שבוצעו בתחומי הרייך ואינו מגביל את אחריות גרמניה רק למעשי רדיפה שביצעו רשויות השלטון הנאצי בעצמן. הוא מטיל על גרמניה הנאצית אחריות לפצות עבור כל מעשה רדיפה שבוצע עקב הנעה של רשויות השלטון הנאצי, דהיינו, כל מעשה רדיפה שקיים קשר סיבתי הולם בינו לבין התנהלות הרשויות הנאציות. נטען כי אכן הפסיקה הגרמנית נתנה פרשנות מצמצמת לחוק הגרמני וקבעה כי גרמניה אינה אחראית לתשלום פיצויים בגין רדיפות שביצעו מדינות זרות עצמאיות, אפילו אם רדיפות אלו בוצעו עקב הנעה גרמנית, וזאת מכוח עקרונות המשפט הבינלאומי, אך לטענת המערערים פסיקה מצמצמת זו אינה רלוונטית לאירועי הפרהוד שכן פרעות אלו לא היו אקט שלטוני אלא בוצעו על ידי בודדים שהונעו על ידי ההסתה הגרמנית. כן טוענים המערערים כי הגם שעיראק אמנם הייתה להלכה מדינה עצמאית וריבונית בתקופת משטר ראשיד עלי, הרי שבפועל היה משטרו של ראשיד עלי תלוי לחלוטין בסיוע כלכלי וצבאי גרמני והפך, לפחות מתחילת מאי 1941, לגרורה או משטר חסות של גרמניה הנאצית. המערערים גם טוענים כי למשטר הפרו נאצי של ראשיד עלי אחריות על אירועי הפרהוד שכן המשטר הפרו נאצי ואורגנים בכירים בו תרמו תרומה משמעותית להתפרצות הפרהוד באמצעות ההסתה והשיסוי נגד יהודי עיראק והגדרתם אויב פנימי, על ידי שלא עשו דבר למניעת או עצירת הפרעות ועל ידי שנטלו חלק משמעותי בהובלת מעשי הרצח והשחיטה. נטען כי בסופו של דבר הפרהוד הובל על ידי אנשי רשות מובהקים – חיילים, שוטרים ואנשי פלוגות הנוער, כולם לובשי מדים, ובמובן זה יש לראות בפרהוד כמעשה אלימות ממוסד כמשמעות המונח בפסקי דין עוזיאל וצרפתי.

97. המערערים טוענים עוד כי סעיף 43 לחוק הגרמני מתייחס להלכה הגרמנית וקובע כי במקרה שמדינה זרה שללה חירות של נרדף עקב הנעה של רשויות השלטון הנאצי, קיימת לנרדף זכאות לפיצוי על פי החוק הגרמני. נטען כי החוק הגרמני נוקב בתאריך 1.4.1941 כמועד שממנו ואילך היו רומניה, בולגריה והונגריה תחת הנעה גרמנית לשלילת חירות מטעמי גזע ומדובר בחזקה ראייתית המתייחסת לשלוש המדינות הנ"ל. נטען כי מובן מאליו שניתן לטעון לגבי כל מדינה זרה אחרת כי הייתה תחת הנעה גרמנית מתאריך זה או אחר אולם צריך להוכיח זאת. נטען כי הסעיף אינו קובע כי המדינות הנ"ל היו גרורות של גרמניה הנאצית ואינו קובע כי היו בתחום הגיאוגרפי של הרייך הגרמני. ההיפך הוא הנכון. נטען כי מהסעיף דווקא ניתן להסיק שהחוק הגרמני רואה בשלוש מדינות אלו מדינות עצמאיות, כפי שאכן התייחסה אליהן הפסיקה הגרמנית וגם הישראלית. נטען כי סעיף 43 אינו קובע רשימה סגורה כלשהי של מדינות שהיו נתונות להנעה גרמנית לשלילת חירות אזרחיהן ולכן אינו מונע מלטעון לגבי כל מדינה זרה אחרת כי הייתה נתונה להנעה או להשפעה גרמנית או כי הייתה גרורה של גרמניה הנאצית. המערערים טוענים כי חירותם של יהודי בגדד, ניצולי הפרהוד, נשללה באותם ימים בהם הסתתרו בבתיהם או במקומות אחרים מפחד הפורעים. נטען כי לגרמניה הנאצית, שבמשך שנים קיימה, מימנה וניהלה מערכת הסתה והתרת דם ארסית נגד יהודי עיראק, מערכת הסתה שהייתה גורם מרכזי לאירועי הפרהוד, אחריות ישירה ואחריות שילוחית לדמם השפוך של קורבנות הפרהוד ולפיצוי עבור הנזקים שנגרמו לאלו ששרדו. נטען כי מאחר שגרמניה קיבלה על עצמה את האחריות ההיסטורית לפיצוי על פשעי הנאצים, עת חוקקה את חוק הפיצויים הפדרלי לקורבנות הנאצים, ומאחר שממשלת ישראל נכנסה בנעליה של גרמניה בעת חתימת הסכם השילומים עם מערב גרמניה ב- 1952 וחקיקת חוק נכי רדיפות הנאצים, זכאים המערערים לתגמולים מכוח חוק נכי רדיפות הנאצים.

98. כאמור, גם במסגרת ערעור זה טוענים המערערים כי ההסתה הגרמנית-נאצית הייתה גורם משמעותי לאירועי הפרהוד. על כן נטען כי ממילא קיים קשר סיבתי מספיק בין התנהלות הרשויות הנאציות לבין הפרהוד.

99. באשר לסעיפים 1 – 3 לחוק הפיצויים הגרמני הקובעים, לטענת המערערים, זכאות לפיצויים בגין נזק שנגרם על ידי מעשה רדיפה שהונע על ידי גרמניה הנאצית או רשויותיה, טוענים המערערים כי החוק הגרמני מזכה בפיצויים על נזקים שנגרמו לנרדף עקב מעשה רדיפה נאציונל סוציאליסטי שבוצע כתוצאה מהנעה של רשויות השלטון הנאציות, כלומר שקיים קשר סיבתי מספיק בין התנהלות הרשויות הנאציות והשפעתן על מבצע הרדיפה לבין ביצוע מעשה הרדיפה. לטענת המערערים הפרהוד בוצע על ידי יחידים שהונעו ישירות על ידי ההסתה הגרמנית נאצית ולכן לא חלה על הפרהוד ההלכה הגרמנית שקובעת שגרמניה הנאצית אינה אחראית על מעשי רדיפות של מדינות זרות עצמאיות. נטען כי הוועדה קבעה כממצא עובדתי שלהסתה הנאצית הייתה השפעה גדולה בליבוי השנאה כלפי היהודים, שנאה שקיננה כלפיהם מקדמת דנא, בהיותם מיעוט דתי, ותרמה להתפרצות האלימה בשבועות וכי עיראקים כבודדים, ביניהם חיילים, שוטרים ואספסוף, שהושפעו מתעמולה דתית והסתה נאצית, יצאו לבצע את הפרעות בימים של ואקום שלטוני, העדר מנהיגות ויציבות שלטונית שהינם קרקע פורייה להתפשטות פרעות. על כן, נטען כי הוועדה קבעה כממצא עובדתי-היסטורי כי קיים קשר סיבתי בין ההסתה הנאצית-גרמנית לבין הפרהוד, דהיינו, כי גרמניה הנאצית הניעה את פרעות הפרהוד. על כן, טוענים המערערים, מאחר שגרמניה הנאצית הניעה את פרעות הפרהוד באמצעות מערכת ההסתה האנטישמית נגד יהודי עיראק, יש להכיר בפרעות אלו כמעשה רדיפה נאציונאל סוציאליסטי ולפיכך לנפגעים זכאות לפיצויים מכוח סעיפים 1 – 3 לחוק הפיצויים הגרמני. המערערים טוענים כי הוועדה הסתמכה על פסקי דין של ביהמ"ש העליון (קלמר וגרנות) ששגו וקבעו שמעשה רדיפה שבוצע על ידי לא גרמנים מחוץ לגרמניה לא ייחשב מעשה רדיפה נאציונאל סוציאליסטי חרף זאת שבוצע ביוזמה, בהנעה או בהסכמה בדיעבד של הרשויות הנאציות. נטען כי אין שום פסק דין גרמני שפוסק זאת. נטען כי ההלכה הגרמנית קובעת כי גרמניה אינה אחראית בפיצויים עבור מעשי רדיפה שביצעו מדינות זרות עצמאיות כתוצאה מהנעה גרמנית נאצית אך הלכה זו אינה פוטרת באופן גורף את גרמניה מתשלום פיצויים על מעשי רדיפה שביצעו צדדי ג' אחרים שאינם מדינה עצמאית, כגון אזרחים/בודדים מחוץ לגרמניה. נטען כי לגבי מעשי רדיפה של בודדים שאינם מדינות שבוצעו על ידי לא גרמנים מחוץ לגרמניה חל הכלל הרגיל של החוק הגרמני ואם קיימת הנעה גרמנית נאצית וקשר סיבתי הולם בין מעשי הרדיפה להתנהלות הרשויות הנאציות, קיימת זכאות לפיצויים.

100. באשר לפסיקה הגרמנית שצמצמה את העיקרון הכללי שנקבע בסעיפים 1 – 3 לחוק הפיצויים הגרמני וקבעה כי אין זכאות לפיצויים בגין מעשי רדיפות שביצעו מדינות זרות עצמאיות אפילו אם רשויות אותה מדינה זרה עצמאית הונעו על ידי גרמניה הנאצית, וזאת לאור עקרונות המשפט הבינלאומי, טוענים המערערים כי גרמניה כן אחראית לרדיפות שביצעו מדינות לווין שהיו תלויות בה וכפופות לה באופן מלא. נטען כי המשטר העיראקי הפרו נאצי הניע את אירועי הפרהוד וכי הפרהוד הובל על ידי אנשי רשות עיראקיים מובהקים, לובשי מדים, ויש לראות את הפרהוד כמעשה אלימות ממוסד שבוצע על ידי עיראק כמדינה גרורה לגרמניה.

101. בנוגע לסעיף 43 לחוק הפיצויים הגרמני שלטענת המערערים קובע כי קיימת זכאות לפיצויים בגין מעשה רדיפה מסוג של שלילת חירות אפילו אם בוצע על ידי מדינה זרה עצמאית ובלבד שאותה מדינה זרה עצמאית הונעה על ידי גרמניה הנאצית לשלול את חירות הנרדף טוענים המערערים כי מתקיימים שלושת התנאים להחלת סעיף 43 על ניצולי הפרהוד. נטען כי חירותם של ניצולי הפרהוד נשללה במהלך או כתוצאה מאירועי הפרהוד. נטען כי הוכח שממשלת עיראק אחראית לאירועי הפרהוד, כלומר, לשלילת חירות יהודי בגדד כתוצאה מהפרהוד. כמו כן, נטען כי גורמי הממשל הבכירים במשטרו של ראשיד עלי הושפעו והונעו על ידי ממשלת גרמניה הנאצית באמצעות תעמולת ההסתה הגרמנית נאצית לגרום ולאפשר את התרחשות אירועי הפרהוד וכפועל יוצא מהם את שלילת חירות יהודי בגדד.

102. כמו כן, נטען כי יש לפסוק לטובת ב"כ המערערים הוצאות ושכר טרחה בגין העמל והטרחה העצומים שהושקעו בניהול ההליכים בפני הוועדה ובימ"ש זה, כאשר כנגד זאת יזכה ב"כ המערערים את לקוחותיו, כל אחד בהתאם לחלקו היחסי, בסכום ההוצאות שייפסקו.

ו. טענות הרשות לזכויות ניצולי השואה במסגרת ע"ו 17971-08-17 – צבי גמיש (בעניין פסיקת ההוצאות):
103. בכל הנוגע לפסק הדין שניתן על ידי הוועדה בו"ע 34142-08-13, במסגרתו נדחה הערר שהגישו המערערים אך נפסקו לטובתם הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד טענה הרשות כי מדובר בהחלטה שגויה. נטען כי הערר נדחה ועמדת הרשות התקבלה ועיקרון העל בפסיקת הוצאות הינו כי המפסיד נושא בהוצאות הזוכה. לכן נטען כי מן הדין היה לחייב את המערערים בהוצאות הרשות והוועדה שגתה כאשר חייבה את הזוכה לשאת בהוצאות המפסידים. נטען כי השתת ההוצאות על המדינה עת נדחה הערר לגופו ובעוד שהמדינה במקביל קיבלה החלטה מיטיבה הנוגעת לעשרות אלפי אנשים מהווה למעשה ענישה של הרשות בגין מעשה הראוי לשבח, וכן עלולה ליצור אפקט מצנן לקבלת החלטות מנהליות בעתיד. נטען כי לא נפל כל דופי באופן בו התנהלה הרשות בהליך.

104. כן נטען כי על פסיקת שכ"ט המערערים בהליך קמא חולשות הוראות חוק נכי רדיפות הנאצים אשר מסדירות את תקרת התשלום בעד טיפול בתובענה כגון ההליך שבכותרת ומגבילות קבלת שכ"ט שלא בהתאם להן. כן מפנה הרשות לצו נכי רדיפות הנאצים (הגבלת שכר טרחה), תשכ"א – 1961, אשר קבע תקרה כשהשכר מותנה בתוצאות. נטען כי הוועדה חרגה מהסמכות וקבעה שכר טרחה במקום שבו תוצאת ההליך לא הביאה למערערים זכייה בתגמולים.

105. הרשות טענה כי סמכות ועדת הערר היא בקשר עם החלטת הרשות המוסמכת לפי סעיף 7 לחוק נכי רדיפות הנאצים ולא בקשר עם החלטה מנהלית של שר האוצר לפי סעיף 1 לחוק. נטען כי חוק נכי רדיפות הנאצים קובע שתי זכאויות אפשריות בשני מסלולים נפרדים וחלופיים: האחד מעוגן בסעיף 3 לחוק ועניינו זכאות לתגמולים חודשיים בהליך ראיות המתנהל בפני הרשות המוסמכת; והשני מעוגן בסעיף 1 לחוק ועניינו זכאות למענק שנתי בהתאם להחלטה מנהלית של שר האוצר. נטען כי המערערים בהליך דנן הגישו תביעה לפי סעיף 6 לחוק לצורך הוכחת זכאותם לתגמולים חודשיים לפי סעיף 3 לחוק. הערר שהתנהל בפני הוועדה עניינו ערר שהוגש על החלטת הרשות המוסמכת שניתנה לפי סעיף 7 לחוק ואשר דחתה את תביעת יוצאי עיראק לתגמולים חודשיים. נטען כי סמכות ועדת הערר לדון בהחלטת הרשות המוסמכת מעוגנת בסעיף 17 לחוק ובהתאם לסמכותה זו פעלה הוועדה ונתנה פסק דין אשר דוחה את הערר של יוצאי עיראק ולמעשה מאשר את החלטת הרשות המוסמכת שניתנה לפי סעיף 7 לחוק, לדחות את בקשתם לתגמול חודשי. נטען כי אף על פי שהערר נדחה פסקה הוועדה הוצאות בגין החלטת שר האוצר ליתן החלטה מנהלית בדבר מענק שנתי לפי סעיף 1 לחוק, שהינו סעיף נפרד במסלול נפרד לחלוטין. נטען כי ההחלטה המנהלית שקיבל שר האוצר הינה במסלול נפרד ושונה מהמסלול המשפטי שתואר לעיל והסמכות לקבל החלטה מנהלית נתונה לשר האוצר ולא לרשות המוסמכת. סמכות זו קבועה בסעיף 1 לחוק. נטען כי ביטוי לנפרדות של שני המסלולים, המנהלי והמשפטי, קיים גם לעניין שכר הטרחה המגיע לעורך הדין בגין ייצוג בכל מסלול: בעוד שבייצוג בתביעה בהליך משפטי חלה ההגבלה הקבועה בסעיף 22א(א) לחוק ובצו שהותקן מכוחו, הרי שבייצוג בבקשה להכרה לפי החלטה מנהלית חלה ההגבלה הקבועה בסעיף 22א(ה) לחוק. עוד נטען כי ההחלטה המנהלית מיועדת למי שאיננו מעוניין בהליך משפטי להוכחת זכאות לתגמולים חודשיים והעוררים בהליך קמא לא בחרו בהחלטה מנהלית וממילא החלטה זו אינה חלה עליהם ולא היא שנדונה בוועדה אלא הוכחת זכאותם לתגמולים חודשיים לפי סעיף 3 לחוק.

106. הרשות טוענת כי הדיון שהתקיים בוועדה הינו במסגרת סמכותה לפי סעיף 17 לחוק, לבחון את החלטת הרשות המוסמכת שהתקבלה לפי סעיף 7 לחוק. ההחלטה המנהלית שעניינה סמכותו של שר האוצר לפי סעיף 1 לחוק לא הייתה נושא הערר וגם לא יכולה להיות מהטעם שממילא לא חלה בעניינם של המערערים לטובתם נפסקו הוצאות. נטען כי על אף המפורט לעיל פסקה הוועדה במסגרת פסק הדין הדוחה את הערר הוצאות לטובת אלו שבחרו להמשיך את הערר שנדחה, בגין החלטה מנהלית שקיבלה המדינה ובה הם לא בחרו, זאת תחת השתת הוצאות לטובת המדינה אשר זכתה בדין ועל אף שהסדר שכר הטרחה והתשלום בעבור ההחלטה המנהלית מוסדר מפורשות בחוק ואינו צריך כלל להחלטת הוועדה.

107. באשר להחלטת שר האוצר מיום 3.12.2015 נטען כי החלטה זו בדבר מענק שנתי ליוצאי עיראק היוותה חלק קטן מהחלטה מנהלית כוללת אשר דנה במספר אוכלוסיות וניתנה בסמוך להחלטה מנהלית נוספת אשר העניקה זכאות לתושבי קבע בגרמניה אשר זכאותם לתבוע את גרמניה לא נשללה בהסכם השילומים. כלומר, נטען כי החלטת שר האוצר הייתה חלק ממהלך סיוע כולל לאוכלוסיות נוספות, בין היתר בעקבות פניותיו הנשנות של בית המשפט העליון, כגון פניה מיום 13.4.15 בבג"ץ 6321/14 כן לזקן נ' שר האוצר. לכן נטען כי אין כל הגיון או סבירות לפסוק למדינה בגין ההחלטה המנהלית הוצאות. נטען כי השתת הוצאות על המדינה בגין החלטה מיטיבה שהטיבה עם עשרות אלפי איש, בהיקף של מאות מיליוני ₪ בשנה, איננה אלא בעלת אפקט מצנן, על כל המשמעויות שיש לכך, ואינה עולה בקנה אחד עם מדיניות ביהמ"ש העליון כפי שבאה לידי ביטוי בשורה של החלטות. כל זאת מבלי לגרוע מכך שלוועדת הערר אין כל סמכות לפסיקת הוצאות בקשר להחלטה מנהלית שעניינה סמכות שר האוצר לפי סעיף 1 לחוק, בעוד שנושא הערר הינו החלטת הרשות המוסמכת שניתנה לפי סעיף 7 לחוק.

108. כאמור, הרשות טוענת כי קיימת חקיקה מפורשת המסדירה שכר טרחה עבור ייצוג בהחלטה מנהלית לאחר הגשת ערר. נטען כי חוק נכי רדיפות הנאצים מסדיר את שכר הטרחה המגיע לעורך הדין בתביעה שאושרה כתוצאה מהחלטה מנהלית של שר האוצר, החלטה מנהלית בדבר מענק שנתי כהגדרתה בסעיף 1 לחוק (סעיף 22א' לחוק אשר קובע את שכר הטרחה ונקבע במסגרת תיקון 22 לחוק). נטען כי סעיף 8 לתיקון 22 קבע הוראת תחולה לעניין הסכם שכר טרחה שנכרת לפני יום התחילה (7.4.16) לגביו הסכום יעמוד על 473 ₪לאדם והוראה זו חלה בפועל על רובם המוחלט של לקוחות ב"כ המערערים. נטען כי בהתחשב בכך שב"כ המערערים ייצג כעשרת אלפים מערערים, מתוכם כ- 8,000 בחרו בהחלטה מנהלית, לגביהם שכר הטרחה הרלוונטי הינו 473 ₪ לאדם, הרי שסכום שכר הטרחה הינו בסדר גודל של למעלה מ-3.5 מיליון ₪. כן נטען כי הערר שמוגש על ידי ב"כ המערערים איננו ערר פרטני ולא נוהלו הליכים פרטניים לכל עורר ועורר, אלא ערר אחיד בהליך מוביל אחד ולמרות זאת ב"כ המערערים נהנה מגביית שכ"ט פרטנית. עוד נטען כי הוראות החוק שעניינן הגבלת שכר טרחה במקרה של הכרה מתוקף החלטה מנהלית, בשונה מהכרה שהיא תוצאה של הליך משפטי, נבחנו על ידי ביהמ"ש העליון במסגרת שתי עתירות שהגיש ב"כ המערערים ואשר נדחו (בג"צ 687/15 דוד ידיד נ' הכנסת). על כן, מבוקש להורות כי תשלום שכר הטרחה ייעשה בדרך אותה התווה המחוקק ולא בתשלום נוסף מצד המדינה על הכספים שכבר הוקצו במסגרת החוק.

109. באשר לפסק הדין אליו הפנה ב"כ המערערים, אשר לעמדתו תומך בטענתו בדבר זכאות המפסידים להוצאות, ע"א 270/60 וולטר ויינשטיין נ' פקיד השומה (15.3.1961), טוענת הרשות כי ההליכה לפנים משורת הדין עם האזרח בדבר ההוצאות מתייחסת להפחתה בשיעור ההוצאות המוטלות על המפסיד או ביטולן ולא חיוב המדינה הזוכה.

110. נטען כי הוועדה טעתה בכל הנוגע לשאלת ההוצאות, כאשר הטילה על המדינה חיוב בהוצאות לרבות שכר טרחת עו"ד, הן בשל כך שהמדינה היא שזכתה בהליך והדבר אינו עולה בקנה אחד עם הפסיקה הקיימת והן מהטעם שחיוב בשכר טרחת ב"כ המערערים נוגד את ההסדר החוקי החל בנושא זה אשר חל אך ורק על מי שקיבלו החלטה מנהלית ולא על המערערים שאינם מוטבי ההחלטה המנהלית ולא שילמו הוצאות או שכר טרחה מכיסם כלל. לכן נטען כי יש לקבל את ערעור הרשות על חיובה בהוצאות ותשלום שכר טרחת עו"ד.

 

ז. טענות הרשות במסגרת ע"ו 54199-09-17, עפרוני, ובמסגרת ע"ו 55221-10-17, אבו ראובן (שאלת ההכרה):
111. נטען כי הזכאות לקבלת תגמולים חודשיים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים מבוססת על כך שמדינת ישראל ויתרה על זכותו של הנרדף לתבוע את גרמניה במסגרת הסכם השילומים ושאלמלא ויתור זה היה זכאי לפיצויים מגרמניה. לפיכך נטען כי בראש ובראשונה יש לבחון האם היה הנכה זכאי לפיצויים בהתאם לדין הגרמני. נטען כי החוק הגרמני כולו, למעט סעיף 43 המתייחס לשלילת חירות על ידי מדינה זרה שהונעה על ידי הרייך, אינו מפצה נפגעי נאצים אשר לא היו אזרחים או בני הגנתה של גרמניה בעת המלחמה. כלומר, בשאלת האחריות המדינית, החוק הבינלאומי שם דגש על השאלה מיהו הנפגע ולא מיהו הפוגע. נטען כי סעיפים 1 ו-2 לחוק הגרמני מגדירים אלימות נאציונל סוציאליסטית, כאשר סעיף 43 דן בשלילת חירות וסעיף 47 דן בהגבלת חירות. סעיף 43 הוא הסעיף היחיד הקובע תחולה חוץ טריטוריאלית מוגבלת (מדינות גרורות בלבד) אך ורק לעוולת שלילת חירות. נטען כי נקודת המוצא של החוק היא ככלל תחולה טריטוריאלית ובהתאמה גם בסעיף 47 לא נכתב מפורשות שהתחולה שלו היא בטריטוריה גרמנית בלבד, לגביו אין חולק כי תחולתו היא רק בתחומי הרייך הגרמני. נטען כי ב"כ המערערים לא צירף ולו ראיה אחת לתמיכה בטענתו, אך לא היסס להטיל דופי בכבוד השופט חיים כהן ובשופטי ביהמ"ש העליון בהתבסס על עמדתו לעניין הדין הרצוי מבחינת המערערים בלבד. נטען כי סעיף 43 הוא הסעיף היחיד שמציין כי הזכאות חלה גם מחוץ לגרמניה, בעוד שבסעיפים 47 או 2 הדברים לא נאמרו.

112. נטען כי המערערים טוענים כי ככל שאלימות נעשתה על ידי אזרחים ולא על ידי המדינה עצמה הרי שחוק הפיצויים הגרמני נועד לפצות אוכלוסייה זו. נטען כי המערערים טוענים כי פרשנות זו נסמכת על הדין הבינלאומי אולם הם אינם מביאים תימוכין כלשהם לטענה זו. נטען כי המערערים מזכירים מאמר בודד של עו"ד בשם שולר שסבר כי אלימות הנובעת מאמצעים נאציונל סוציאליסטים יכולה לזכות בפיצויים גם מחוץ לאדמת גרמניה, אך נטען כי המאמר לא התקבל בפסיקה הגרמנית אשר כשלעצמה לא הכירה בזכאות לפיצויים למי שנפגע מחוץ לגרמניה מלבד סעיף 43 האמור. כן נטען כי במסגרת פס"ד בעניין הפרוזדור הפולני המשיבה הצביעה על כך שתעמולה גרמנית כללית אינה מהווה אלימות נאציונאל סוציאליסטית וכי פרעות שנעשו על ידי אזרחים מחוץ לגרמניה אינם מזכים בפיצויים לפי החוק הגרמני. נטען כי גם לאחר עיון מעמיק בדין הגרמני עולה כי אין כל יסוד להנחה לפיה קיימת בדין הגרמני זכאות לנפגעי אלימות מחוץ לגרמניה שאינם אזרחי גרמניה או בני הגנתה.

113. הרשות טוענת עוד כי המערערים הציגו 3 חלופות להכרה בהם, חלופות אשר מהוות טענות סותרות, ובכלל זה טענו דבר והיפוכו בשאלת עצמאותה של עיראק בזמן הפרהוד ובשאלה מי ביצע את הפרהוד בפועל – אזרחים או מדינת עיראק. נטען כי ב"כ המערערים אינו בוחר בחלופה אחת מבין השתיים הסותרות.

114. כן נטען כי ועדות הערר קבעו שלא הוכח קשר סיבתי בין ההסתה לבין הפרהוד. נטען כי המערערים לא הביאו ראיה לפיה די לבחון קיומו של קשר סיבתי מסוג ממשי/אפקטיבי כטענתם. כן נטען כי המערערים טענו לקיומו של קשר סיבתי בלתו אין בפני ועדות הערר. נטען כי עיון בפסקי הדין אינו מלמד כי הוכח קיומו של קשר סיבתי מסוג ממשי/אפקטיבי ומאידך נקבע על ידי ביהמ"ש, בהתאם לטענות שהועלו על ידי המערערים, כי לא קיים קשר מסוג בלעדי או בלתו אין. נטען כי המערערים לא העלו טענות מסוג זה לפני ועדות הערר ולכן מדובר בהרחבת חזית ואף טענה סותרת לטענתם בפני ועדות הערר.

115. הרשות טוענת כי אין ממש בטענת ב"כ המערערים כנגד בית המשפט העליון והתקדים שנקבע לפרשנות הדין הזר. נטען כי בנסיבות בהן לא הובאה כל ראיה לסטות מעיקרון התקדים המחייב שנקבע לפרשנות הדין הזר, אין ממש בטענת ב"כ המערערים. כן נטען כי ככל שאכן מדובר אך ורק בעניין שבעובדה הרי הוועדה לא שללה את אפשרות המערערים להוכיח את טענותיהם ואולם הם לא הצליחו להרים את נטל הראיה המוטל עליהם ולהביא ולו פסק דין אחד התומך בשיטתם כי צריך לסטות מהפרשנות שניתנה בפסק דין קלמר לסעיף 28 לחוק הגרמני.

116. הרשות טוענת כי לוועדת הערר סמכות רחבה בנוגע לדיני הראיות וסמכותה היא כשל ועדת חקירה והיא אינה כבולה בדיני הראיות כאמור בסעיף 20 לחוק. נטען כי אפילו הייתה ועדת הערר קובעת קשר סיבתי להסתה, הרי שמן הדין היה לדחות את הערר נוכח התחולה הגיאוגרפית של חוק הפיצויים הגרמני. נטען כי פסק הדין של ועדת הערר בחיפה הינו סדור ומפורט ומשתרע על פני 62 עמודים, כאשר 10 עמודים מתוכו הוקדשו לקביעת גרסה עובדתית ביחס לאירועי הפרהוד. נטען כי באשר לקביעות עובדתיות הרי שאין בכך שניתן היה להגיע למסקנה שונה על מנת לבטל את קביעת ועדת הערר והדברים אמורים בקל וחומר שעה שהחוק אינו מתיר ערעור אלא בנקודה משפטית בלבד.

117. נטען כי המערערים לא הוכיחו את טענותיהם לפיהן יוצאי עיראק זכאים להכרה מכוח החוק ועומדים בתנאי הזכאות שנקבעו בו ולכן יש לדחות את הערעורים שהוגשו על ידי המערערים על ההחלטה אשר דחתה את תביעתם לתגמולים מכוח החוק.

118. המדינה טענה, כי לבית המשפט אין שיקול דעת רחב לחייב את הזוכה בהוצאות, ועל כן לא חלה ההלכה בדבר מיעוט התערבות ערכאת הערעור בסוגיות ההוצאות. המדינה טענה, כי חיוב המדינה בהוצאות אינו עולה בקנה אחד עם הדין. נטען כי במסגרת ניהול ההליך בביהמ"ש קמא, הוציאה המדינה הוצאות מרובות, בין השאר, לשם עריכת חוות דעת שהוגשו במסגרתו, משאבים אשר מוטב היה להפנות לטובת סיוע לניצולי שואה ולמיצוי זכויותיהם. על כן, משנדחתה התביעה, מן הדין היה להטיל הוצאות אלו על המערערים. המדינה טענה עוד, כי מעיון בס' 514 ו-103 (ג) בתקנות, עולה כי הרשות או הסמכות לפסוק הוצאות משפט "ללא קשר עם תוצאות המשפט", יהיה במקרים בהם נפל פגם בהתנהלות בעל דין. בענייננו, נטען כי ועדת הערר לא נימקה את השתת ההוצאות על יסוד פגם שנפל בהתנהלות המדינה-לא בהליך זה ולא באופן כלכלי, לרבות הארכת הדיון שלא צורך. המדינה טענה, כי לוועדת הערר אין סמכות לפסוק הוצאות בהתבסס על דיני התובענות הייצוגיות. עיון בפסק הדין מעלה כי ועדת הערר פסקה הוצאות בהתבסס על דיני תובענות ייצוגיות, במסגרתם הוסדרו פסיקת גמול ושכ"ט, אלא, שדין זה אינו חל בעניינינו מאחר וההליך קמא איננו תובענה ייצוגית. המדינה טענה, כי לוועדה אין סמכות לפסוק "שכר עידוד" למערערים על חשבון הקופה הציבורית, ואין מדובר בשיקול ענייני בעת פסיקת הוצאות משפט. נטען כי עיון בנימוקי פסיקת ההוצאות מעלה כי ועדת הערר ראתה את הגשת הערר בחיוב (ע"מ 55 לפס"ד): "אנו סבורים כי מהבחינה הציבורית מדובר בעניין רצוי הראוי לעידוד", ושניהול ההליך הינו דבר "ראוי לתמורה עבור המאמץ וההוצאות שהוציא גם אם בסופו של יום התביעה לא צלחה".

119. המדינה טענה, כי בהתאם להסכמים עליהם הוחתמו המערערים על ידי משרד עו"ד ידיד, שכר הטרחה בהליך קמא הותנה ב"הצלחת הטיפול"- הכרה בנרדפות, ועל כן, משנכשל ההליך- פטורים המערערים מלשלם בגינו. המדינה טענה, כי הובא לידיעתה כי עו"ד ידיד דורש מלקוחותיו לשלם שכר טרחה בגין ההליך, באופן העולה על המותר בחוק והמדינה סבורה, כי אין זה נכון לסבסד מכספי הקופה הציבורית, את אותה גבייה אסורה, וכי הסעד לאותם לקוחות צריך להיות חיובו של ב"כ המערערים בהחזר כספים שנגנבו בהיתר, שלא בהתאם לדין. המדינה טענה, כי אין הצדקה לתגמל את המערערים בגין העלאת עניינם למודעות. בבתי המשפט במדינת ישראל מתנהלות תובענות רבות, שבמסגרת חלקן עולים עניינים שונים למודעות ציבורית. ההחלטה מהו עניין הראוי לתגמול ומהו עניין שאינו כזה-אינה מצויה בסמכות ועדת ערר, ומכל מקום אין לראות בה לכשעצמה הצדקה לפסיקת הוצאות לטובת העוררים. המדינה טענה, כי חיוב המדינה בעלות מומחים שעמדותיהם נדחו, אינו צודק. במסגרת ההליך קמא, הוגשו מטעם המערערים חוות דעת מאת שישה מומחים. בהתייחס לטיבן של הראיות שהוגשו מטעם המערערים, נזפה בהם ועדת הערר, בהחלטה מיום 22.5.2014, כי: "… תיק ביהמ"ש איננו ארכיב ציבורי שאליו משליכים כל מאמר וכל תזה שמאתרים באקראי שלא לדבר על כך שמשקלם של כל אלו לוט בערפל" . המדינה איננה רואה כל הצדקה לחייבה בעלות חוות הדעת שנדחו ושהתגלו כבעלות ערך נמוך הן מבחינה משפטית והן היסטורית.

120. במסגרת הדיון שהתקיים לפנינו ביום 20/12/2017המדינה טענה לעניין הדין הזר כי המחלוקת המקדמית היא שהדין הגרמני הוא חוק סוציאלי וככל שהוא נזיקי הוא לפי דיני הנזיקין הגרמניים. לא ניתן לקחת את דיני הנזיקין הישראליים ולהחיל אותם על דיני הנזיקין הגרמניים. בנוגע לפס"ד שכתב השופט חיים כהן- המדינה טענה שהשופט כהן למד משפטים בגרמניה. השופט גבריאל באך, שהיה פרקליט המדינה באותה עת וייצג את המדינה, גם היה דובר גרמנית. להניח שהם לא הבינו זאת הנחה מרחיקה לכת. בעיקר, לאור העובדה שהמערערים לא הוכיחו זאת ולא הוכח בשום אופן שיש פסק דין שאומר אחרת ממה שהשופט כהן קבע. המדינה טענה, שתעמולה לא יכולה לבסס את ס' 2 לחוק הגרמני ולא הוכח קשר סיבתי בין התעמולה הנאצית לבין הפרהוד. נטען שעירק הייתה בחסות אנגליה ולא הייתה מדינה גרורה והפרהוד לא הייתה פעולה ממוסדת, המדים לא הופכים לפעולה ממוסדת. נטען כי גם השופטת בבאר שבע וגם השופט בחיפה לא קיבלו את הטענה שהתעמולה הגרמנית הייתה מניע לפרהוד. בנוגע למאמר של גיסלר- המדינה טענה, כי גיסלר נחשב האורים והתומים של המשפט הגרמני ושולר הוא עורך דין שהייתה לו תורה ומטרה (אג'נדה) משל עצמו. בנוגע להחלטה המנהלית ע"י שר האוצר- בהחלטה הנ"ל נקבע, כי יש לתת מענק שנתי ופטור מתשלום לתרופות לנפגעי הפרהוד. ההטבה ניתנת במקום בו אין זכאות לתגמולים לפי חוק הנר"ן. מדובר בהחלטה שמעוגנת בחקיקה ומפורסמת ברשומות. המדינה טענה, כי העוצר הבריטי הגיע ביוני לעיראק ואז הפרהוד אירע, הבריטים כבר לקחו אחריות על עיראק כאשר האירוע קרה. נטען כי מדובר בכלל בבריטניה ועל כן, שום סעיף לא חל כאן. המדינה טוענת כי אינה מבינה את טיעוני המערערים באשר להיותה של עיראק מדינה גרורה ומה הקשר לשר הנאצי.

ח. דיון והכרעה:
121. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, את פסקי הדין של ועדות הערר ואת החומר הרב שהובא לעיוננו, אציע לחברי להרכב לדחות את הערעורים של המערערים ולקבל את הערעור של הרשות המופנה נגד ההוצאות שנפסקו נגדה. אפרט להלן.
ט. רקע היסטורי ונורמטיבי:
122. הרקע ההיסטורי והנורמטיבי הרלוונטי לחוק ולערעורים אלה פורט במסגרת פס"ד גרנות ע"י כב' המשנה לנשיא [כתוארו דאז] מ' חשין ואפנה לפירוט בפס"ד גרנות לשם הבנת הרקע. בפס"ד גרנות צוין כי עם הקמתה של מדינת ישראל ולאחר תום מלחמת העולם השנייה החלו פליטים היהודים וניצולי השואה לנהור אל המדינה שזה אך קמה. המדינה הצעירה קלטה אותם והחלה במסע הארוך לשיקומם ולנטיעתם מחדש בתחומיה. אלא ששיקומם ויישובם מחדש של הפליטים חסרי האמצעים דרש משאבים כבדים מנשוא שלא היו מצויים בידי המדינה בראשיתה. על רקע זה הציגה מדינת ישראל תביעה לרפובליקה הפדרלית של גרמניה (גרמניה המערבית) כי תעשה לפיצוי נפגעי המשטר הנאצי עבור הנזק החומרי שנגרם להם. גרמניה החליטה לתקן, בתחומי יכולתה, אותו נזק חומרי שנגרם על ידי הנאצים ושתי המדינות נשאו ונתנו ביניהן על הפיצוי ותנאיו. ביום 10.9.1952 חתמו שתי המדינות על הסכם השילומים הקרוי גם הסכם לוקסמבורג. עיקרו של ההסכם בהסכמתה של גרמניה לשלם למדינת ישראל פיצוי כולל בעד הוצאות קליטתם של הפליטים היהודים כנגד ויתורה של מדינת ישראל, בכפיפות לחריגים מסוימים, על זכותם של אזרחיה לתבוע פיצויים ממשלת גרמניה. מדינת ישראל ויתרה בשם הניצולים, ללא קבלת הסכמתם המפורשת, על זכותם האישית לתבוע את גרמניה ולקבל ממנה פיצוי בשל האירועים הקשים שעברו עליהם והסבל שסבלו, נטלה את כספי הפיצויים שאותם ניצולים היו יכולים לתבוע מגרמניה ובה בעת קיבלה על עצמה חבות לדאוג לאותם ניצולי שואה שבאו למצוא מקלט בתחומיה. הניצולים איבדו את זכות התביעה שלהם נגד גרמניה ותחת זאת קנו זכות תביעה נגד מדינת ישראל, שנטלה על עצמה לפצות את ניצולי השואה שהשתקעו בתחומה [פס"ד גרנות].
בעקבות הסכם השילומים חייבה מדינת ישראל עצמה לפצות ולשקם את הניצולים תושבי ישראל על פי מתכונת החוק הגרמני שהעניק זכויות לאותם ניצולים. כך, סמוך לאחר שנחתם הסכם השילומים, נחקק בישראל חוק נכי רדיפות הנאצים, שנועד להסדיר מתן פיצוי ותגמול לניצולי שואה שלקו בנכות עקב רדיפות הנאצים. חוק נכי רדיפות הנאצים הוא חוק ישראלי, אולם כאמור בו מפורשות, הזכאות לקבלת תגמולים מאוצר המדינה תיקבע בהתאם לדין הגרמני ותהא שמורה לנכים שהיו זכאים לפיצוי לפי הדין הגרמני לולא ויתרה מדינת ישראל בהסכם השילומים על זכותם לתבוע פיצויים מגרמניה. סעיף 1 לחוק קובע מהו נכה – "אדם שלקה בנכות מחמת מחלה, החמרת מחלה או חבלה, ואשר אילולא הנאמר בהסכם בין מדינת ישראל לבין הרפובליקה הפדראלית של גרמניה מיום כ' באלול תשי"ב (10 בספטמבר 1952) ובמכתב מס' 1א' שבו, היה זכאי בגלל נכותו לתגמול, קיצבה או פיצוי אחר מאת הרפובליקה הפדראלית של גרמניה". כך קשר עצמו החוק הישראלי אל שיטת המשפט הגרמני וחוק נכי רדיפות הנאצים כמו בולע אל קרבו את החוק הגרמני. בית המשפט בישראל נדרש לפנות אל המשפט הגרמני (החוק וההלכה) לבחינה והכרעה אם פלוני היה זכאי לפיצוי מגרמניה לולא ויתרה ישראל על זכות התביעה שלו [פס"ד גרנות].
כפי שממשיך ומפרט כב' המשנה לנשיא מ' חשין בפס"ד גרנות, חוק הפיצויים הפדרלי הגרמני משנת 1956, כפי שתוקן לאחר מכן, כפי שפורט בפסיקת בתי המשפט של גרמניה ובפסיקה בישראל, לרבות בפס"ד קלמר ופס"ד גרנות, קובע בסעיף 1 הגדרת "נרדף" כמי שנשא בנזק מ"אמצעי אלימות" של המשטר הנאצי מן הטעמים המנויים באותו סעיף וכפי שתורגם: "מי שסבל נזק בחייו, בגופו, בבריאותו, בחירותו, ברכושו, בהונו או בהתקדמותו המקצועית או הכלכלית, על ידי שננקטו נגדו אמצעי אלימות נאציונל סוציאליסטיים, אם מפאת התנגדותו לנאציזם ואם מחמת גזעו, דתו או השקפתו". "אמצעי אלימות נאציונל סוציאליסטיים" הוגדרו בסעיף 2 לחוק הגרמני ותורגמו בפס"ד קלמר ובפס"ד גרנות כאמצעים שננקטו מטעמם או בהסכמה למפרע של רשות רשמית או נושא תפקיד ברייך, באחת המדינות של הרייך, או בתאגיד, מוסד או קרן של המשפט הציבורי, או במפלגה הנאציונאל-סוציאליסטית, או אחת מרשויותיה או סניפיה או ספחיה. כלומר, כך פורש ונפסק בפסקי הדין קלמר וגרנות, אמצעי אלימות שהחוק מדבר בהם הם אמצעים שננקטו בתחומי הרייך השלישי בלבד, אך לא אמצעים שנקטו ממשלות זרות אף אם פעלו בהשראת הנאצים. כלומר, תחום פרישתו הגיאוגרפי של החוק הגרמני הוא בגבולות הרייך השלישי בלבד, זאת על דרך הכלל. זהו למעשה המסלול הראשון אליו מתייחסים המערערים בערעוריהם, לפי סעיפים 1 – 2 לחוק הפיצויים הגרמני.
המסלול השני אליו מתייחסים המערערים הינו למעשה הרחבה לסעיף 2 לחוק הפיצויים הגרמני, שנקבעה בפסק דין עוזיאל ופסק דין צרפתי (אחריות גרמנית עקיפה למעשים שנעשו על ידי רשויות מדינה בזמן שהייתה גרורה של גרמניה). המערערים טוענים כי ניתן לראות בפרהוד כרדיפה שקיימת לגביה אחריות עקיפה מכוח פסק דין עוזיאל בהנחה שהמשטר העיראקי היה גרורה נאצית ולכן לגרמניה הנאצית אחריות עקיפה לפרהוד. בפס"ד עוזיאל נקבע כי כיום יפה כוחו של סעיף 2 לחוק הגרמני לא רק לגבי מעשי אלימות שבוצעו ע"י אנשי רשות בגרמניה עצמה, אלא גם על מעשי אלימות שבוצעו ע"י לא גרמנים מחוץ לגרמניה, אך לגבי מעשי אלימות כאלה שבוצעו מחוץ לגרמניה אין להחיל את הסעיף ביחס למעשי אלימות פרטיים, אלא אך ורק לגבי מעשים כאלה שבוצעו ע"י פעולה שלטונית מאורגנת ע"י נציגים מוסמכים של השלטון, שאז ניתן לראותם כאילו נעשו כזרועו הארוכה של השלטון הנאצי. כמו כן, קיימת דרישה כי יהיה מדובר בשלטון של מדינה שהיא גרורה של גרמניה הנאצית.
המסלול השלישי אליו מתייחסים המערערים הינו סעיף 43 לחוק הגרמני המהווה חריג המרחיב את מעגל הזכאים לפיצוי מכוחו של החוק הגרמני גם אל מחוץ לגבולות גרמניה הנאצית וקובע כי נרדף זכאי לפיצויים אם נשללה ממנו חירותו (זאת להבדיל מחירות שהוגבלה שאז קיימת זכאות לפיצויים רק אם החירות הוגבלה בתחומי הרייך) בפרק הזמן שבין ה-30 בינואר 1933 ועד ה-8 במאי 1945, זאת גם במקרה שבו מדינה זרה שללה חירות תוך התעלמות מעקרונות מדינת חוק, כאשר הממשלה של המדינה הזרה צוותה (כך תורגם בפס"ד גרנות אך המערערים טוענים כי אין צורך בציווי) על ידי הממשלה הנציונאל סוציאליסטית הגרמנית לאכוף את שלילת החירות. במקרים של שלילת חירות מטעמי גזע בבולגריה, רומניה והונגריה ייחשב ה- 6 באפריל 1941 כמועד שבו החלה אכיפת הצו הגרמני. שלילת חירות מובנת בייחוד כמאסר משטרתי או צבאי, מעצר על ידי ה-NSDAP, מעצר לחקירה, עונש מאסר, שבי במחנה ריכוז ושהות כפויה בגטו. מעמד שווה לשלילת חירות מוקנה לחיים בתנאים הדומים לתנאי שבי, עבודת כפייה בתנאים הדומים לתנאי שבי והשתייכות ליחידת ענישה או יחידת מבחן של הוורמכט. שלילת חירות כוללת חיים בתנאים הדומים למעצר, עבודות כפייה בתנאים הדומים למעצר וסיפוח בכפייה ליחידת עונשין צבאית [פס"ד גרנות].
עד כאן המסגרת הנורמטיבית הכללית, כפי שפורטה גם בפס"ד גרנות הנ"ל. ואפנה כעת ליישום המסגרת הנורמטיבית והפסיקה על הערעורים שבנדון.
ראשית, בטרם אתייחס לטענות, נזכיר כי הערעורים על החלטות הוועדות הם ביחס לטענות משפטיות בלבד. לא ניתן לערער על הכרעות עובדתיות שהוכרעו על ידי הוועדות אלא בנקודה משפטית בלבד, זאת בהתאם לחוק (סעיף 17(ח) לחוק). בנוסף, כפי שטענה הרשות, מדובר בוועדות שהינן מומחיות לנושא זה, אשר שמעו את העדים והמומחים בעצמן וגם מטעמים אלה אין מקום להתערב בהכרעות עובדתיות שהוכרעו על ידי הוועדות.

י. המסלול הראשון לפיו טוענים המערערים לזכאות לפיצויים:
123. בכל הנוגע לטענת המערערים כי יש לפסוק למערערים פיצויים במסגרת המסלול הראשון (סעיפים 1 – 3 לחוק הפיצויים הגרמני), מאחר שלטענתם גרמניה הנאצית תרמה באופן אקטיבי תרומה משמעותית להתרחשות הפרהוד וההסתה הנאצית הייתה גורם משמעותי לפרוץ אירועי הפרהוד –כאמור, המערערים טוענים כי הוועדות שגו בהבנת דברי כב' השופט חיים כהן בפס"ד קלמר אשר קבע כי כדי של"נרדף" תהיה זכות לקבלת פיצויים בהתאם לסעיפים 1 – 3 לחוק הגרמני יש צורך שיהיה מדובר באמצעי אלימות שנעשה או מטעמן או בהסכמתן למפרע או בהשראתן של רשויות הממשלה הנאצית. כן נטען כי עו"ד פפה בחוות דעתו מתרגם "הנחייה" ו"יוזמה" לרדיפה מטעם המדינה הנאצית. עוד מפנים המערערים לדברי המלומד הגרמני גיסלר והמלומד הגרמני ד"ר שיולר המדברים על המושג "הנעה". למעשה טוענים המערערים כי המומחים לדין הגרמני מטעם הצדדים הגדירו זאת כקיום קשר סיבתי בין רשויות גרמניה הנאצית לבין התרחשות הרדיפה.
כב' השופט חיים כהן בפס"ד קלמר מציין כי החוק הפדרלי הגרמני על פיצויים משנת 1956, כפי שתוקן לאחר מכן, מגדיר בסעיף 1(1) את ה"נרדף" כמי שסבל נזק בחייו, בגופו, בבריאותו, בחירותו, ברכושו, בהונו, או בהתקדמותו המקצועית או הכלכלית, על-ידי שננקטו נגדו "אמצעי אלימות נאציונל-סוציאליסטיים", אם מפאת התנגדותו לנאציזם ואם מחמת גזעו, דתו או השקפתו. כפי שקובע כב' השופט חיים כהן, "אמצעי האלימות הנאציונל-סוציאליסטיים" מוגדרים בסעיף 2(1) לחוק הפדרלי הגרמני כאמצעים שננקטו או מטעמם או בהסכמה-למפרע (BILLIGUNG) של רשות רשמית או של נושא תפקיד – ברייך, באחת המדינות של הרייך, או בתאגיד, מוסד או קרן של המשפט הציבורי, או במפלגה הנאציונל-סוציאליסטית או אחת מרשויותיה או סניפיה או ספיחיה. כן מציין כב' השופט חיים כהן כי לפי הפסיקה של בתי המשפט הגרמניים, מופעל חוק הפיצויים הגרמני בהנחה כי "אמצעי אלימות נאציונל-סוציאליסטיים" הם אמצעים שנעשו או ביוזמתם או בהסכמתם למפרע של רשויות הממשלה הגרמנית הנאצית או המפלגה הנאצית או של מי מנושאי תפקידיהן. עוד הוא מציין כי בתי המשפט הגרמניים פסקו שלא היזמה ולא ההסכמה למפרע האמורות יכלו להינתן על ידי רשויות הרייך או המפלגה אלא אך ורק במסגרת הפרסונלית והטריטוריאלית של סמכויותיהן, להוציא יזמה והסכמה למפרע למעשים שנעשו על ידי לא גרמנים מחוץ לגרמניה. כב' השופט חיים כהן מציין כי לטעמו לפי לשון ההגדרה שבסעיף 2 אין לכאורה כל מניעה שהיזמה הגרמנית הנאצית וההסכמה למפרע הגרמנית הנאצית יופעלו ויפעלו גם מחוץ לגרמניה וגם לגבי לא גרמנים ותהא זו שאלה שבעובדה אם הופעלה יזמה שכזאת או ניתנה הסכמה למפרע אם לאו. עם זאת, הוא מציין, לפי הפסיקה של בתי המשפט הגרמניים אין אדם זכאי לפיצויים לפי החוק הגרמני אך באשר נעשו בו מעשי רדיפה על ידי לא גרמנים מחוץ לגרמניה, אפילו פעלו בהשראת הנאצים ויש להניח שפרשנות זו של החוק הייתה בתום לב ולמטרת ביצועו הנאמן. כפי שפורט לעיל, כב' המשנה לנשיא מ' חשין [כתוארו דאז] כותב דברים דומים בפס"ד גרנות לגבי תחולתו הגיאוגרפית של המונח "אמצעי אלימות נאציונל-סוציאליסטיים" ולגבי התנאי לפיו מדובר באמצעים שננקטו מטעם או בהסכמה למפרע של רשות רשמית או נושא תפקיד ברייך.

124. יצוין לעניין זה כי בכל מקרה, גם אם אין לפרש זאת כ"יזמה או הסכמה למפרע", אלא יש לפרש זאת כ"הנעה" כטענת המערערים, וגם אם נקבל את הטענה כי תחולתו הגיאוגרפית של המונח "אמצעי אלימות נאציונל-סוציאליסטיים" מחלחלת מעבר לתחומי הרייך, הרי ששתי הוועדות (הן זו שבחיפה והן זו שבבאר שבע) קבעו כי לא הוכח קשר סיבתי מספיק בין התעמולה הנציונאל סוציאליסטית של גרמניה לבין הפרהוד. נקבע כי לא ניתן לקבוע שהתעמולה היא זו שגרמה או הניעה לפרהוד. המערערים טוענים כי זו מסקנה שגויה לאור הראיות והעדויות שהוצגו בתיקים. אינני סבור כי יש מקום להתערב במסקנות הוועדות אשר קבעו קביעות עובדתיות על סמך העדויות והראיות שהובאו בפניהן ולפיהן לא ניתן לקבוע שהתעמולה הנאצית היא זו שגרמה או הניעה לפרהוד כטענת המערערים. כאמור, מדובר בקביעות עובדתיות שנקבעו על סמך העדויות והראיות שהוצגו לוועדות ובהתאם לסעיף 17(ח) לחוק אין לערער על החלטת ועדת עררים אלא בנקודה משפטית בלבד.
הוועדה בחיפה קבעה כי לא נמצא ולו מחקר אחד שמצביע על התעמולה הנאצית כגורם מרכזי ודומיננטי שבלעדיו היה נמנע הפרהוד. נקבע שלפי החומר שהיה בפני הוועדה לשאלת ארץ ישראל באותה תקופה היה ממד חשוב שלא לומר מכריע בליבוי השנאה נגד היהודים, אפילו עוד לפני שהנאצים החלו בתעמולה כלשהי. נקבע שאף אחד מהמחקרים לא מצביע על תעמולה נאצית כגורם דומיננטי מרכזי שהביא לרגשות השנאה ביחס ליהודים ולהתפרצות שהביאה לפרהוד. צוין כי אירועי הפרהוד אינם שונים באופן מהותי מבחינת הסיבות לפריצתם מתקיפות נגד יהודים שהיו במהלך שנות ה-20 וה-30 טרם הפצת התעמולה הנאצית. נקבע כי מעיון במחקרים היסטוריים ובעדויות ניתן לקבוע שאילולא התעמולה הנאצית עדיין ניתן להניח ובוודאי במאזן ההסתברויות הנדרש כי אירועים אלימים כנגד היהודים היו קורים גם אם מוציאים את התעמולה הנאצית מהמשוואה. הוועדה הייתה סבורה גם שלא ניתן להפריד בין מאורעות 1929 בא"י ובין מה שקרה לאחר מכן ברחבי העולם הערבי בכלל ובעיראק שהייתה ממובילות הלאומיות הערבית בפרט. נקבע כי הפרהוד אינו שונה בהרבה מהתפרעויות אלימות שקרו לפניו או אחריו בעולם הערבי. כן נקבע כי לא ניתן לקבוע כמסקנה שגרמניה ותעמולתה הכללית לעולם הערבי היו אלה שהניעו את מעשי האלימות שהתרחשו בפרהוד ולא נמצא שקיים הקשר הסיבתי הדרוש (בלתו אין) בין ההסתה הגרמנית ובין אלימות באופן שיטיל אחריות על גרמניה.
גם הוועדה בבאר שבע קבעה כי לא ניתן לקבל את טענת העוררים והמומחים מטעמם שאותה שנאה והסתה, בלתה אין, היא שהתירה את דמם של היהודים באירועי הפרהוד ולדחות את עמדתם של מומחים שלא רואים בהסתה הנאצית כגורם בלעדי לפרוץ הפרהוד. נקבע שאין קשר סיבתי בלתו אין בין אירועי הפרהוד לבין ההסתה הגרמנית. עוד צוין כי אין מחלוקת בדבר תעמולה והסתה גרמנית, אך הפוגרום ביהודים היה תוצאה של מספר גורמים ולא רק התעמולה הנאצית, במשמעות הפתרון הסופי. נקבע כי אירועי הפרהוד התרחשו כתוצאה ממספר גורמים שחברו באותם יומיים טראגיים ולא היה זה בעיקר הגורם הנאצי שהביא לפרוץ הפרעות. הוועדה הייתה סבורה שלא ניתן לבודד את הגורם הנאצי מיתר הגורמים ולקבוע כי הוא היה הקשר הסיבתי לקביעת נרדפות של העוררים ולהחלת חוק הפיצויים הגרמני עליהם. נקבע כי לא היה רק גורם אחד – הסתה נאצית – שהביא לפרוץ הפרהוד. עוד מצאה הוועדה כי אירועי הפרהוד היו אירוע ספונטני שלא תוכנן או בוצע בתוקף הוראה גרמנית, כי האירוע לא בוצע על ידי גורם שלטוני כל שהוא, לא עיראקי ולא גרמני, וכי האירועים לא התרחשו בהשראה גרמנית.
כאמור, קביעות אלו של ועדות הערר נסמכו על חוות דעת המומחים, חקירתם וכן מאמרים ומחקרים ואין זה מקומנו להתערב בהן בנסיבות העניין. באשר לדו"ח החקירה הממשלתית העיראקית שפורסם קבעה הוועדה כי יש להתייחס בזהירות למסקנות הדו"ח ומתוך הבנה שמי שכתב וערך אותו היו הבריטים או גורמים המזוהים איתם ולהם היה אינטרס ברור להאשים את גרמניה בכלל ובמעשים הנפשעים בפרט ובמיוחד לאור מחדלם של הבריטים עצמם שחיכו בשערי בגדד ולא נקפו אצבע אל מול הפרעות. גם כאן מדובר בקביעה עובדתית לגבי מהימנות ממצאי הדו"ח שאינני סבור שיש מקום להתערב בה בנסיבות העניין.
הוועדות קבעו כי לא ניתן לקבוע שהתעמולה הנאצית היא זו שגרמה או הניעה לפרהוד, וכפועל יוצא מכך קבעו שלא מתקיים קשר סיבתי מספיק בין התעמולה הנאצית לפרהוד. כאמור, אינני סבור כי יש מקום להתערב בקביעות אלו. מכאן שבכל מקרה אין מקום להכיר בזכאותם של המערערים לפיצויים בגין המסלול הראשון או המסלולים הנוספים שהציעו המערערים להכרה בזכאותם לפיצויים. שכן בשלושת המסלולים ישנה דרישה לקשר סיבתי בין התעמולה הנאצית לבין הפרהוד או "הנעה" (כפי שהגדירו זאת המערערים) גרמנית לפרהוד.
בנסיבות אלו, ומאחר ששתי הוועדות קבעו כי לא התעמולה הנאצית היא זו שגרמה או הניעה את הפרהוד וכי לא מתקיים קשר סיבתי מספיק בין התעמולה הנאצית לפרהוד, מתייתר למעשה הצורך לדון בסוגיות נוספות שבעניינן טוענים המערערים, כגון בשאלה האם המערערים זכאים לפיצויים בגין מעשי רדיפות שבוצעו מחוץ לגרמניה על ידי בודדים/פרטים בכפוף לכך שיוכח כי הרשויות הנאציות הניעו או גרמו רדיפות אלו (סעיפים 1, 2, 3 לחוק הפיצויים הגרמני). מאותה סיבה אין גם מקום להיזקק לשאלה האם משטרו של ראשיד עלי הפך בשלב כלשהו ל"גרורה" של גרמניה הנאצית והתנהלות משטר זה הניעה את הפרהוד. כמו כן, אם נקבע כי לא ניתן לקבוע שהתעמולה הנאצית היא זו שגרמה או הניעה לפרהוד, כי אז גם לא ניתן לקבוע אחריות גרמנית עקיפה מכוח סעיף 43 לחוק הגרמני (שלילת חופש), שכן גם בסעיף 43 משתמש המחוקק הגרמני באותו מונח להגדרת הקשר/הזיקה הנדרשים בין גרמניה הנאצית לממשלה הזרה ששללה בפועל את החירות. למרות זאת, הוועדות נדרשו לשאלות אלה וקבעו כי המערערים אינם זכאים לפיצויים בגין כל אחת מהחלופות שהוצעו וכפי שיפורט בהמשך, אינני מוצא מקום להתערב במסקנותיהן.
סעיף 17(ח) לחוק קובע כי אין לערער על החלטת ועדת העררים אלא בנקודה משפטית בלבד [ראו לעניין זה גם ע"א 1246/02 אריאלי חיה נ' הרשות המוסמכת (11.02.2003)]. ועדות הערר קבעו, על בסיס שמיעת מומחי הצדדים ועל בסיס הראיות שהוגשו, כי לא הוכחה יוזמה או הנחיה או הסכמה מצד גרמניה לאירועי הפרהוד. כן נקבע, כאמור, כי לא הוכח קשר סיבתי דרוש בין ההסתה הגרמנית ובין האלימות. על כן, מאחר שהוועדות קבעו כממצא עובדתי שהמערערים לא סבלו ממעשה אלימות נציונל סוציאליסטי, כמשמעותו בסעיף 2 לחוק הגרמני הפדראלי או כמשמעותו בהרחבה שנקבעה בפסיקה (פס"ד עוזיאל), וכן קבעו הוועדות כממצא עובדתי שלא הוכחה אחריות גרמנית עקיפה מכוח סעיף 43 לחוק הגרמני (שלילת חופש) שכן לא הוכח הקשר הנדרש בין גרמניה הנאצית לממשלה הזרה ששללה בפועל את החירות (אם בכלל ניתן לומר שחירותם של המערערים נשללה כנדרש מכוח הסעיף), ומאחר שמדובר בקביעות עובדתיות שנקבעו על ידי ועדות העררים על בסיס שמיעת העדויות ובחינת הראיות שהוצגו להן, המערערים מבקשים מביהמ"ש לחרוג מסמכותו על פי החוק ולהתערב בקביעות אלה. כאמור, מדובר בקביעות שאין זה מקומו של בימ"ש זה להתערב בהן על פי האמור בחוק ובפסיקה.
מעבר לקביעה כי לא הוכח קשר סיבתי דרוש בין ההסתה הגרמנית ובין אירועי הפרהוד, הוועדות בחנו גם טענות נוספות וקבעו כי עיראק הייתה מדינה עצמאית גם במהלך הפרהוד; כי גרמניה לא ציוותה או הניעה את ממשלת עיראק לבצע את הפרהוד; כי הפרהוד לא היה פעולה ממוסדת של השלטון העיראקי; וכי חירותם של יוצאי עיראק לא נשללה בפרהוד. כאמור, מדובר בקביעות שנקבעו על בסיס שמיעת העדויות והמומחים ובחינת הראיות שהוצגו ובהתאם לסעיף 17(ח) לחוק אין לערער על החלטת ועדת העררים אלא בנקודה משפטית.

125. המערערים טוענים טענות סותרות. מצד אחד טענו המערערים כי אין חולק כי הפרהוד לא היה מעשה רדיפה ממשלתי-מדיני של ממשלת עיראק ומאידך טענו כי המשטר העיראקי הפרו-נאצי הניע את אירועי הפרהוד וגם עליו יש להטיל אחריות בגינם. ועדת הערר בחיפה התריעה בעניין זה בפני ב"כ המערערים והורתה כי אי אפשר להוכיח שתי עובדות שהינן סותרות. ועדת הערר אף התייחסה לכך בפסק דינה וקבעה כי העוררים אינם יכולים לטעון דבר והיפוכו. כפי שטענה הרשות, העלאת טענות עובדתיות סותרות פוגעת ביעילות ההליך השיפוטי ומהווה ניצול לרעה של בתי המשפט.
מכל האמור לעיל, סבורני כי אין כל מקום להתערב בקביעות ועדות הערר לפיהן המערערים אינם זכאים לפיצויים.

126. בנוגע למסלול הראשון לו טוענים המערערים – פיצוי לפי סעיפים 1-2 לחוק הגרמני – ביהמ"ש העליון קבע בשורה של פסקי דין כי אמצעי אלימות נאציונל סוציאליסטיים, כהגדרתם בסעיף 2 לחוק הגרמני, מוגבלים לתחומי הרייך הגרמני בלבד. שאר המקרים, העוסקים במדינות שלא היו בשטח הרייך, יידונו בהתאם לחריג הקבוע בסעיף 43 לחוק הגרמני, לפיו ניתן לתבוע פיצוי על שלילת חירות שנעשתה מחוץ לגרמניה, [ראו: פס"ד קלמר; פס"ד גרנות], אך מחייב להוכיח כי עסקינן במדינה שפעלה בהשראה נאצית [ראו: פס"ד יונגרייז; פס"ד הרשקו]. כמו כן, ניתן לבחון את סעיף 2 בהתאם להרחבה שנקבע בפס"ד עוזיאל, כפי שיפורט בהמשך. יצוין בנוגע לפס"ד ברקוביץ העוסק במקרה שבו אישה נאנסה על ידי חייל גרמני ברומניה, מחוץ לגבולות הרייך, מדובר במעשה אלימות מובהק שננקט על ידי חייל נושא משרה ברייך כנגד אישה, ככל הנראה מפאת גזעה. לכן, כפי שציינה הוועדה, מאחר שמדובר במעשה אלימות שבוצע על ידי רשות רשמית או נושא משרה ברייך ומאחר שהאונס בוצע ברומניה, שהוכרה כגרורה על פי החוק הגרמני הפדרלי, מדובר במקרה שונה לחלוטין מהמקרה של המערערים. סעיפים 1 ו-2 לחוק הגרמני הפדרלי אינם חלים על העוררים גם נוכח טענתם שהחלתם לא מוגבלת לתחומי הרייך השלישי, כפי שקבעה הוועדה.
המערערים טוענים כי ועדות הערר טעו בהבנת דברי בית המשפט העליון לגבי ההלכה הגרמנית בפסקי הדין קלמר וגרנות ולטענתם בית המשפט העליון הפדרלי הגרמני פטר את גרמניה הנאצית מאחריות על רדיפות שביצעו ממשלות זרות עצמאיות והלכה זו לא חלה ולא יכולה לחול על הפרהוד שלטענת המערערים לא היה רדיפה שביצעה מדינה זרה אלא בוצע על ידי בודדים שהוסתו על ידי גרמניה הנאצית ולגבי רדיפה מסוג זה חל העיקרון של החוק הגרמני כי גרמניה אחראית על רדיפות שהונעו על ידה. המערערים גם טוענים כי מדינת עיראק בתקופת הפרהוד לא תפקדה ולא יכלה להגן על יהודי עיראק, כל זאת בזמן שאירועי הפרהוד הונעו על ידי ההסתה הגרמנית נאצית, ולכן גרמניה אחראית לפרעות ולפיצוי ניצולי הפרהוד.
כאמור, ועדות הערר קבעו כקביעה עובדתית כי לא ניתן לקבוע כי קיים קשר סיבתי מספק בין ההסתה הגרמנית לבין אירועי הפרהוד. קביעה זו שומטת את הקרקע תחת טענות המערערים לעניין זה. כמו כן, כפי שטוענת הרשות, בפסק הדין הגרמני 169/62 ZR (עניין הפרוזדור הפולני, מוצג 9 לעיקרי הטיעון מטעם המדינה במסגרת ע"ו 54199-09-17), המתייחס לפרעות תושבים מקומיים שבוצעו עקב תעמולה גרמנית בפולין בטרם הסיפוח, נקבע שהפרעות אינם באחריות גרמניה וכן נקבע שתעמולה כללית לא יכולה להוות בסיס לדרישה לקבלת פיצויים. כן קבעו ועדות הערר על בסיס העדויות והראיות שהובאו בפניהן כי עיראק הייתה מדינה עצמאית בסמוך לאירועי הפרהוד ובזמן הרלוונטי ולא ניתן לקבוע כי הייתה גרורה או מעין גרורה של גרמניה הנאצית.

127. על כן, בכל הנוגע למסלול הראשון – זכאות לפיצוי לפי סעיפים 1-2 לחוק הגרמני – אין מקום להתערב בקביעת ועדות הערר, זאת במיוחד לאור קביעתן שלא הוכח קשר סיבתי בין התעמולה הגרמנית הנטענת לבין הפרעות.

יא. המסלול השני לפיו טוענים המערערים לזכאות לפיצויים:
128. באשר לטענות המערערים בנוגע למסלול השני – פסק דין עוזיאל ופסק דין צרפתי (אחריות גרמנית עקיפה למעשים שנעשו על ידי רשויות מדינה בזמן שהייתה גרורה של גרמניה) –המערערים טוענים כי ניתן לראות בפרהוד כרדיפה שקיימת לגביה אחריות עקיפה מכוח ההרחבה שנקבעה בפסק דין עוזיאל. זאת בהנחה שהמשטר העיראקי היה גרורה נאצית ולכן לגרמניה הנאצית אחריות עקיפה לפרהוד ובהנחה שגורמי הממשל העיראקיים לא נקפו אצבע למניעת ועצירת אירועי הפרהוד, וגם אפשרו לנושאי תפקידים מובהקים – חיילים, שוטרים ואנשי פלוגות נוער פרו נאציות ליטול חלק ולהוביל את פרעות הדמים ביהודי עיראק. לא ניתן לקבל טענה זו. בפס"ד עוזיאל נקבע כי כיום יפה כוחו של סעיף 2 לחוק הגרמני לא רק לגבי מעשי אלימות שבוצעו ע"י אנשי רשות בגרמניה עצמה, אלא גם על מעשי אלימות שבוצעו ע"י לא גרמנים מחוץ לגרמניה. אך לגבי מעשי אלימות כאלה, שבוצעו מחוץ לגרמניה, אין להחיל את הסעיף ביחס למעשי אלימות פרטיים, אלא אך ורק לגבי מעשים כאלה שבוצעו ע"י פעולה שלטונית מאורגנת ע"י נציגים מוסמכים של השלטון, שאז ניתן לראותם כאילו נעשו כזרועו הארוכה של השלטון הנאצי. כמו כן, קיימת דרישה כי יהיה מדובר בשלטון של מדינה שהיא גרורה של גרמניה הנאצית.
במקרה של עיראק נקבע על ידי הוועדות בחיפה ובבאר שבע כי היא הייתה מדינה עצמאית בזמנים הרלוונטיים ולא גרורה או מעין גרורה של גרמניה הנאצית. כן נקבע כי תעמולה נאצית כללית אינה מבססת זכאות לפיצויים ואין מקום להתערב גם במסקנה זובמקרה זה אין מדובר בפחד ממעשה אלימות נאציונל סוציאליסטי כפי שנקבע בפס"ד שוהם, אלא מדובר בתעמולה נאצית כללית, כפי שקבעו הוועדות, קביעה שכאמור אינני סבור שיש מקום להתערב בה. כאמור לעיל, גם טענות המערערים במסלול זה נסמכות על קיומו של קשר סיבתי בין ההסתה ובין הפרהוד, אך קשר זה נדחה על ידי ועדות הערר בקביעה עובדתית שאינה בת ערעור.
כמו כן, מאחר שמסלול זה מבוסס על טענה לפיה הפרהוד נגרם על ידי גורמים ממשלתיים בעיראק, ומאחר שוועדת הערר מצאה כי הפרהוד לא נגרם על ידי ממשלת עיראק אלא על ידי בודדים, ולא ניתן לראות בכך שחלק מהפורעים היו לובשי מדים כפעולה שלטונית שנעשתה על ידי נציגים מוסמכים של השלטון, אין לקבל את טענות המערערים לפי מסלול זה. זאת ועוד, כאמור, טענות המערערים לפי מסלול זה מהוות סתירה לטענתם לפיה הפרהוד לא נגרם על ידי גורמים ממשלתיים בעיראק, כפי שעמדה על כך גם ועדת הערר. כאמור, לגבי עיראק נקבע כי לא הייתה גרורה של גרמניה או מעין גרורה וכי הייתה באותה תקופה מדינה עצמאית. מדובר בקביעה שאין מקום להתערב בה, השומטת את הקרקע תחת טענות המערערים לעניין זה. הוועדה אף קבעה כי ממשלת עיראק ניסתה למנוע את הפרהוד ולכן לא הוכח כי הפרהוד נחשב כפעולה ממוסדת בחסותה של המדינה. כמו כן, כאמור, גם טענות המערערים במסלול השני נסמכות על קיומו של קשר סיבתי בין ההסתה ובין הפרהוד, קשר שנדחה על ידי ועדות הערר. בסיכומו של דבר, לא מצאתי מקום לקבל טענות המערערים בכל הנוגע לקביעות הוועדות לגבי המסלול השני ואינני סבור כי יש מקום להתערב בקביעות הוועדות לעניין זה.

יב. המסלול השלישי לפיו טוענים המערערים לזכאות לפיצויים:
129. בכל הנוגע למסלול השלישי לפי סעיף 43 לחוק הפיצויים הגרמני (אחריות גרמנית עקיפה לשלילת חירות) – המערערים טוענים כי כפי שקבעה הוועדה בבאר שבע בפסק דינה, אין ספק שהיהודים ברחו מאימת הפורעים ומנחת ידם ונאלצו להסתתר עד יעבור זעם, בבתיהם או בבתים אחרים, והגם שהפרעות נמשכו יומיים הם היו טראומטיים והרסניים והותירו בקרב אלו ששרדו נזקים פיזיים ונפשיים שלא ניתן למחותם. כן נטען כי בפס"ד גרנות שורבב תרגום שגוי לסעיף 43 לחוק הגרמני שנוטל ממנו כל משמעות וטעם והופך אותו למיותר לחלוטין. נטען כי סעיף 43 נחקק למקרים בהם מדינה זרה עצמאית מבצעת מעשי רדיפה לא כתוצאה מציווי או כפייה מצד גרמניה הנאצית (כפי שנקבע בפס"ד גרנות), אלא עקב הנעה מצד גרמניה הנאצית. נטען כי עו"ד אסן, המומחה לדין הגרמני מטעם המשיבה, תרגם את סעיף 43 באופן מדויק בחוות דעתו הראשונה ואף הסביר זאת בעדותו.
סעיף 43 לחוק הפיצויים הגרמני קובע כי הנרדף זכאי לפיצויים אם נשללה ממנו חירותו בפרק הזמן שבין ה-30 בינואר 1933 ועד ה-8 במאי 1945. הזכאות תקפה גם במקרה שבו מדינה זרה שללה חירות תוך התעלמות מעקרונות מדינת חוק. שלילת החירות התאפשרה הואיל ולנרדף אבדה אזרחות הרייך הגרמני או ההגנה של מדינה זו, או שהממשלה של המדינה הזרה צוותה (כפי שפורש בפס"ד גרנות) או הונעה (לטענת המערערים) על ידי הממשלה הנציונאל סוציאליסטית הגרמנית לאכוף את שלילת החירות. בפס"ד גרנות נאמר כי קורבנות שלילת חירות יכולים לזכות בתביעתם אף אם המעשה נעשה באחת מגרורותיו של הרייך.
השאלה האם התנאים בהם היו שרויים המערערים במהלך אירועי הפרהוד מהווים שלילת חירות כמשמעותה בחוק הגרמני הינה שאלה מעורבת של עובדה ושל משפט ויש לבחון את הנסיבות שהיו קיימות בזמן הפרהוד על מנת להשיב עליה. כאמור לעיל, אנו איננו מכריעים בשאלות עובדה אישיות במסגרת הערעורים ודיוננו מתמקד בהיבט המשפטי של המחלוקת. הוועדות קבעו כי התנאים בהם היו שרויים יהודי עיראק בזמן הפרהוד אינם מהווים שלילת חירות או מעין שלילת חירות כמשמעותה בחוק הגרמני. כאמור, מדובר בקביעה שהינה עובדתית ומשפטית מעורבת. איננו יכולים להתערב בקביעה העובדתית לגבי התנאים בהם היו שרויים המערערים בזמן הפרהוד ובכל הנוגע למסקנה המשפטית לעניין זה אינני סבור כי יש מקום להתערב בקביעות הוועדות לעניין תחום פרישתם העקרוני של מושגי החוק הגרמני ויישומם של מושגים אלה על מערכת העובדות הכללית שנקבעה לעניין המערערים.
מעבר לאמור לעיל, גם טענות המערערים במסגרת המסלול השלישי נסמכות על קיומו של קשר סיבתי בין ההסתה ובין הפרהוד. קשר כזה נדחה על ידי ועדות הערר בקביעה עובדתית שאינה בת ערעור. כמו כן, מסלול זה מבוסס על טענה לפיה הפרהוד נגרם על ידי ממשלת עיראק, אך ועדת הערר מצאה כי הפרהוד לא נגרם על ידי ממשלת עיראק, גם זאת בקביעה עובדתית שנסמכת על העדויות שהובאו בפניה. כמו כן, טענה זו מהווה סתירה לטענת המערערים כי הפרהוד לא נגרם על ידי ממשלת עיראק. בנוסף, כאמור לעיל, טענה זו מהווה ערעור על קביעת הוועדה שהנסיבות ההיסטוריות העובדתיות אינן עולות כדי שלילת חירות [וראו חיזוק לקביעת הוועדה ברע"א 954/99 הרשות המוסמכת נ' רבקה שטיינפלד פ"ד נ"ה(1) 617 (1999); פס"ד גרנות; ופס"ד הרשקו– בהם נקבע כי דרוש כי תקופת המסתור תהיה משמעותית או כי תנאי המסתור יהיו קשים, תנאים הדומים למעצר או עוצר בצו שלטוני]. מטעמים אלה יש לדחות טענות המערערים גם לגבי זכאות לפי המסלול השלישי.

יג. טענות נוספות:
130. המערערים טוענים כי הוועדה בחיפה עשתה מחקר עצמאי משל עצמה ולא התייחסה לעדויות המומחים שהעידו בפניה. באשר לד"ר קזז טוענים המערערים כי הוועדה קבעה שהוא לא מדבר על ההסתה הנאצית, תוך הפנייה לפרק מסוים, זאת בעוד שבפרק אחר לספרו הוא מדבר על ההסתה הנאצית כגורם משמעותי לפרהוד. כן נטען כי הוועדה הפנתה למאמר של חוקר שכלל לא העיד בפניה, כאשר מדובר בחוקר משני ולא משמעותי לעניין הפרהוד. לא מצאתי בטענות אלה ממש. סבורני כי הוועדה הסתמכה בעיקר על העדויות ועל הראיות שהובאו בפניה וקבעה על בסיסם ממצאים שכאמור, לא ניתן להתערב בהם.

יד. סיכום ביניים לעניין ערעורי המערערים:
131. מעבר למניעות הדיונית להתערב בממצאים שבעובדה, אציע לחברי לקבוע כי לא ניתן ללמוד מהראיות, כפי שהובאו בפני הוועדה וכפי שנבחנו על ידנו במסגרת הערעורים ,כי גלי האנטישמיות שבבסיס אירועי הפרהוד היו פועל יוצא של הכוונה נאצית-גרמנית באופן המבסס קשר סיבתי, כנדרש. הראיות, כפי שהובאו בפני הוועדות בחיפה ובבאר שבע, מלמדות על שורה של מניעים, חלקם פנים עירקיים וחלקם על רקע תהליכים בעולם הערבי דאז, שהובילו לאירועי הפרהוד והפגיעה ביהודי עירק. גם אם נניח שלמציאות העולמית ששררה במלחמת העולם השניה ולאידיאולוגיה הנאצית הייתה ההשפעה על גורמים אלו ואחרים בקרב אוכלוסיית עירק, אין בכל אלו כדי לבסס את הקשר הסיבתי לקבלת זכאות לפיצויים מכוח חוק נכי רדיפות הנאצים. מכאן שדין טענות המערערים להידחות.

טו. ערעור המשיבה לעניין ההוצאות שנפסקו לטובת המערערים:
132. בנוגע לערעור המשיבה לעניין ההוצאות – מוכן אני להניח, מבלי שיובאו ראיות לעניין זה, כי ב"כ המערערים הוציאו הוצאות רבות והקדישו עבודה רבה ומאומצת בהליך המשפטי שניהלו עבור המערערים. כמו כן, אינני חולק על החשיבות הציבורית שבהליכים אלו בשל תכליתם הסוציאלית-אנושית, כטענת ב"כ המערערים. עם זאת, באשר להחלטה המנהלית שניתנה על ידי המדינה, המעניקה לנפגעי הפרהוד, בין יתר האוכלוסיות המנויות בהחלטה, את הזכות לקבלת מענקים שנתיים ופטור מתרופות שבסל, אינני סבור כי היה מקום לקבוע קשר בין החלטה מנהלית זו לבין ההליך שהתנהל בפני הוועדה, באופן המצדיק את חיוב המדינה בתשלום הוצאות משפט.
כפי שטוענת הרשות, מדובר בהחלטה מנהלית שעניינה סעד לפנים משורת הדין מקום בו אין למערערים זכאות לתגמולים לפי חוק, זאת כחלק ממגמה שהתחילה לפני מספר שנים, שתכליתה הרחבת מעגל הזכאים והרצון להיטיב עם כלל האוכלוסיות המזדקנות שסבלו מהתנכלויות על רקע מלחמת העולם השנייה, וזאת עוד בחייהם. אין לקבל את הטענה לפיה יש לראות בהחלטה המנהלית משום "קניית סיכון" או "פשרה" בהליך המשפטי שבנדון. יש בסיס מוצק לטענה כי בפועל יש לראות בהחלטה שהתקבלה כהחלטה שלטונית ליתן סעד לאלו שאינם זכאים לו על פי חוק נכי רדיפות הנאצים, מתוך הכרה בסבלם. יודגש כי ההחלטה המנהלית כללה קבוצה רחבה ממי שיכול היה להיות זכאי בהליך משפטי. ההחלטה התקבלה במועד מוקדם ביחס להליך המשפטי שבנדון, לא במסגרת ההליך, לא רק בהתייחס לצדדים להליך ובפועל לא הביאה לביטול ההליך המשפטי. מכאן שאין בסיס לראות בהחלטה זו כאילו נעשתה במסגרתו של ההליך שהתקיים בפני הוועדות או מכוחו, ככל שהדבר נוגע לפסיקת הוצאות משפט.

133. המערערים טוענים כי לוועדה סמכות ושיקול דעת לפסוק הוצאות ושכ"ט לפי שיקול דעתה מכוח סעיף 39א' לחוק בתי דין מנהליים ותקנה מס' 42 לתקנות נכי רדיפות הנאצים (סדרי הדין בוועדות הערר). גם אם לוועדה סמכות ושיקול דעת לפסוק הוצאות ושכ"ט, סבורני כי במקרה זה נפל פגם בהחלטה ולכן יש הצדקה להתערב לעניין זה.
כפי שטענה הרשות, המדינה היא זו שזכתה בהליך וככלל, מן הדין לפסוק הוצאות לזכות הזוכה. עיקרון העל בעת פסיקת הוצאות כי הצד המפסיד נושא בהוצאות הזוכה, בשיעור ריאלי [ראו: ע"א 2617/00 מחצבות כינרת נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה פ"ד ס(1) 600 (2005)]. בפסיקת הוצאות בהליכים מנהליים מתחשב ביהמ"ש בשאלה האם הרשות בחנה את עניינו של האזרח עובר לפנייתו לערכאות [ע"א 180/71 ישעיהו לביא נ' קצין התגמולים פ"ד כ"ו(2) 501 (1972)]. בענייננו לא ניתן לקבוע כי הרשות לא בחנה כראוי את עניינם של המערערים עובר לפנייתם לערכאות. העובדה שניתנה ההחלטה המנהלית במהלך ניהול ההליך בפני הוועדה אינה מצדיקה פסיקת הוצאות לטובת המפסיד בהליך בנסיבות העניין. במקרה זה, כאמור, ספק אם היה מקום לקבוע כי קיים קשר בין קבלת ההחלטה המנהלית, שעוסקת בציבורים שונים ולא רק בציבור המערערים וכמו כן מעניקה סעד לקבוצה רחבה ממי שיכול היה להיות זכאי לסעד בהליך משפטי, ובין קיומו של ההליך בפני הוועדה. בנוסף, אינני סבור כי נפל בהתנהלות הרשות פגם המצדיק חיובה בהוצאות המערערים שעררם נדחה.
העלאת נושא תופעת הפרהוד וגורל נפגעי הפרהוד למודעות הציבורית הוא מעשה חשוב. עם זאת ניתן היה לפעול להעלאת הנושא למודעות גם בדרכים אחרות, פרט להגשת ההליכים שבנדון, במסגרתם נטענו טענות עובדתיות ומשפטיות שבסופו של דבר לא התקבלו על ידי הוועדות. דווקא ההחלטה המנהלית שהתקבלה מעידה על כך שמסלול הפעילות הציבורית בדרך של פניה לגורמי שלטון, באמצעות ממלאי תפקידים ונבחרי ציבור, הוא מסלול המתאים בנסיבות אלו לעורר בעיה ציבורית ולפעול להסדרתה במסלול הציבורי והשלטוני, ולאו דווקא במסגרת הליך משפטי, כפי שנעשה ניסיון לעשות במקרה זה. הגישה לפיה הכלי להשפעה על החלטות שלטוניות מחויב לעבור דרך ההליך השיפוטי אינה נכונה, לשיטתי. השפעה על הליכי קבלת החלטות שלטוניות ויצירת מודעות ציבורית לבעיה הטעונה הסדרה ראויה להעשות באמצעים אחרים שהחוק והמסגרת השלטונית מעמידים לרשות האזרח המעוניין להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות.

134. במקרה שבפנינו, ההחלטה המנהלית ניתנה לפנים משורת הדין מקום בו לטעמה של הרשות לא עמד למערערים סיכוי להוכיח את תביעתם. מדובר בהחלטה המגשימה מדיניות ממשלתית יזומה וסבורני כי אין בהחלטה המנהלית כדי לבסס צידוק להטלת הוצאות על המדינה, לא כל שכן מקום בו זכתה עמדתה של המדינה בהליך המשפטי. סבורני כי במקרה זה יש לשבח את המדינה על קבלת ההחלטה ולעודד אותה להמשיך ולקבל החלטות המסדירות בעיות ומצוקות של ציבור זה או אחר בהתאם לסמכויות הקבועות בחוק, במקרים המתאימים ומשיקולים ענייניים וראויים, גם ללא הליכים משפטיים מסוג זה.
בהתאם, אציע לחברי לבטל את החלטת ועדת הערר לעניין ההוצאות.

135. בנסיבות העניין, ומאחר שמדובר בהליך שעניינו תחולת חוק נכי רדיפות הנאצים, אינני סבור כי יש להטיל על המערערים הוצאות משפט בגין ניהול ההליך בפני הוועדות ובפנינו. אציע לחברי לקבוע כי כל צד יישא בהוצאותיו. יצוין כי גם הרשות, בעיקרי הטיעון שהוגשו מטעמה לתיק ע"ו 17971-08-17 (סעיף 17), ציינה כי היא מוותרת על חיוב המערערים בעלות ההליך קמא ועותרת רק למנוע השחתה נוספת של משאבי ציבור בדמות חיובה בהוצאות.

טז. סיכום:
136. בסיכומו של דבר, אציע לחברי ההרכב לדחות את ערעוריהם של המערערים על החלטות הוועדות בחיפה ובבאר שבע, אשר קבעו כי המערערים אינם זכאים לפיצויים מכוח החוק. בנוסף, אציע לקבל את ערעור הרשות כנגד חיובה בהוצאות על ידי הוועדה בחיפה, לבטל את ההוצאות שהוטלו על הרשות לטובת המערערים, ולקבוע כי כל צד יישא בהוצאותיו.

יז. בשולי האמור ולא בשולי העניין:
137. אחריות גרמניה הנאצית לשואת העם היהודי אינה עומדת לדיון. היא מוחלטת וברורה. ואולם יש לזכור כי אנטישמיות, לצורותיה השונות, הייתה קודם לעלייתו של המשטר הנאצי לשלטון, ולא חלפה מהעולם לאחר שגרמניה הנאצית הובסה. גורמי תופעת האנטישמיות רבים וחלקם משתנים מתקופה לתקופה. הטלת כל האשם לפרעות ביהודים באשר הם על הנאצים מחטיאה את המטרה ומסירה אחריות מרבים אחרים שדגלו, ודוגלים עוד היום, באנטישמיות, בתורות גזע ושנאת זרים. ראוי שגם אנו לא ניתן לפורעים ומחוללי אנטישמיות ושנאת זרים, לרחוץ בניקיון כפיהם ולהטיל את האחריות למעשיהם והתנהגותם על הנאצים ואחרים כמותם. ראוי שנלמד מאירועי העבר, ובהם הפרהוד, את משמעות ההסתה, לאן יכולה היא להוליך, ואת תוצאותיה ההרסניות, ונפעל למגרה.

רון שפירא, נשיא
[אב"ד]

השופטת ב' טאובר:
אני מסכימה.

בטינה טאובר, שופטת

השופט ס' ג'יוסי:
אני מסכים.

סארי ג'יוסי, שופט

הוחלט כאמור בפסק דינו של האב"ד.

אנו מורים על דחיית ערעוריהם של המערערים על החלטות הוועדות בחיפה ובבאר שבע, אשר קבעו כי המערערים אינם זכאים לפיצויים מכוח החוק.

אנו מקבלים את ערעור הרשות כנגד חיובה בהוצאות על ידי הוועדה בחיפה, ומורים לבטל את חיוב הרשות בתשלום הוצאות לטובת המערערים.

בהליך שבפנינו יישא כל צד יישא בהוצאותיו.

המזכירות תשלח פסק דין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, ג' אדר תשע"ח, 18 פברואר 2018, בהעדר הצדדים.

רון שפירא, נשיא
[אב"ד]

בטינה טאובר, שופטת

סארי ג'יוסי, שופט

 

 

פסק הדין בקובץ PDF

משרד החינוך מציג : פייק היסטוריה

משרד החינוך מציג: פייק היסטוריה

מאת איל שגיא ביזאוי

פורסם ב – 09/09/2017 09:42 

הבשורה על תוכנית לימודים חדשה על יהדות ארצות האיסלאם והמזרח היא בשורה משמחת. אבל לא רק שהתוכנית מדגישה את רדיפות היהודים בארצות המזרח – שכן אין כמו איזו עיירה בוערת שתאחד את כולנו סביב מדורת הטרגדיה הלאומית – אלא שנכלל בה "גירוש יהודי מצרים". האומנם גורשו יהודי מצרים?

פעם, פעם, כשהייתי ילד קטן, מאוד אהבתי היסטוריה. לא ידעתי אז כמובן שהסיפורים שאני אוהב נקראים היסטוריה. חשבתי שאלו פשוט סיפורים מעניינים שמסעירים את הדמיון שלי. היו שם עבדים שחורים באמריקה, צוענים במזרח אירופה, קיסרים ברומא ועוד. אני אפילו זוכר סיפור על ענתר במדבריות ערב שאבי סיפר לי, והיום אני משער שמדובר במשורר ענתרה בן שדאד בן המאה ה-6. אבל הסיפורים שריגשו אותי במיוחד היו אלה של העם היהודי.

כל כך ריגשו אותי הסיפורים האלה, שרציתי למצוא בהם את משפחתי בכל מחיר. כל כך רציתי למצוא את הסיפור המשפחתי שלי בסיפורי ההיסטוריה של העם כולו, שכששמעתי לראשונה את סיפור יציאת מצרים בגן הדתי־ממלכתי שאליו הלכתי, הודעתי חגיגית לכל ילדי הגן שההורים שלי, שאכן נולדו במצרים, הכירו את משה, בנו פירמידות והגיעו לארץ באותה יציאה גדולה עם קריעת ים סוף ומתן תורה וכל המופע האור־קולי. כשהורי שמעו על העניין הם כמובן העמידו אותי על טעותי, והסבירו לי שפעם הם אכן באו לארץ ממצרים, אבל אותה יציאה מקראית היתה פעם־פעם, הרבה יותר אחורה בשנים. בפני הילדים בגן, בכל אופן, לא שיניתי את הגרסה. שיהיה, ליתר ביטחון.

על ההיכרות האישית של הורי עם משה אמנם לא חזרתי לספר, אבל הצורך הזה למצוא את הסיפור של המשפחה שלי בתוך הנרטיב הכללי נשאר וגדל יחד איתי. בשיעורי ההיסטוריה בבית הספר הסעירו אותי סיפורי המחתרות, העלייה הבלתי־חוקית לארץ, המלחמות עם האויב הערבי וכמובן רדיפות, פוגרומים ושואה. בכל מאודי רציתי לגלות שגם אצלי מישהו מבני המשפחה שילם בחייו, או לפחות בכמה שנים מהם, בעבור יהדותו.

אל תשפטו את הילד שהייתי. בכיתה שלנו בבית הספר היסודי היו: ילד שסבא שלו היה באחת המחתרות, לא זוכר אם באצ"ל או בלח"י, והוא סיפר לנו על הפעולות המסוכנות שסבו השתתף בהן; ילדה שנעדרה תמיד מטקסי יום הזיכרון כי עלתה עם אמה לקבר של אביה, שנהרג במלחמת יום הכיפורים; ילדה אחרת שסבא שלה היה פעיל ציוני בלוב וישב בכלא; ילד נוסף שהוריו היו ניצולי שואה ולאמו היה מספר על הזרוע; מורה לערבית שברחה מסוריה בזמן הפרעות ומורה למתמטיקה שהיתה אסירת ציון ברומניה. הייתי מוקף בגיבורים ובקורבנות, שכמותם רציתי למצוא גם אצל משפחתי.

אבל הורי מאוד איכזבו אותי בקטע הזה. כששאלתי את אבי אם לקח חלק בפעילות באחת המחתרות, הוא סיפר לי שבכלל לא היה בארץ באותן שנים. וכששאלתי את אמי היא אמנם סיפרה לי שאביה היה פעיל ציוני בקהיר ושאמהּ מאוד חששה בגלל הפעילות שלו, אבל לא זו בלבד שלא רדפו אותו, אלא שהמשטרה המצרית ידעה על פעילותו, העלימה עין ואפילו שמרה עליו במקרה הצורך, בזכות הקשרים שהיו לו עם כמה קצינים בכירים. כלום! אפילו לא מעצר ל-24 שעות.

למזלי, היה לאמי סיפור נוסף, מסעיר ומפחיד במיוחד, שהצליח לספק את המצפון הציוני שלי. אמנם לא סיפור גבורה, אבל סיפור רדיפה. גם זה משהו. ב-1952, כשהיתה בת 12, הערבים שרפו את בתי העסק של היהודים, כך סיפרה, "השבת השחורה, קראו לזה". בני המשפחה התכנסו בדירה אחת, כיבו את האורות וישבו בשקט בשקט בבית. באותו ערב, סיפרה אמי, ראתה מהחלון הפתוח בביתם את שמי קהיר מאדימים מאש ועשן, האוויר היה מחניק והלבבות פעמו במהירות כפולה. למחרת התעוררה המשפחה לעיר שרופה. אמהּ מיהרה לקחת את בני המשפחה במכוניתה ולצאת מקהיר, כשהיא מכסה את ראשו של בנה הקטן במטפחת, לבל יבלוט הבלונד שלו בנוף השחום. פחות משנה אחרי אותו מאורע עזבה המשפחה את מצרים ובאה לישראל.

איזה סיפור. לא תרוצו לספר לכל הילדים בכיתה? תאמינו לי, אחרי שתלמדו על הטבח ביורק, ועל פרעות ת"ח ת"ט, ועל פרעות קישינב, ועל הפוגרומים באודסה, ועל עלילות הדם, ועל החוקים המפלים, ועל ליל הבדולח, ועל השכם השכם בבוקר יצאנו לדרכנו – גם אתם תאחזו בכל סטירה שאמא שלכם קיבלה בילדותה מלא־יהודי כמוצאי שלל רב. זו הסטירה שתהיה הסיפור המכונן שלכם שמצדיק את עצם קיומכם פה. ואנחנו הרי, בכל 12 שנות לימודי במערכת החינוך הישראלית, לא זו בלבד שלא שמענו על יהדות מצרים, אלא שבשום שלב לא למדנו כלל על היהודים בארצות האיסלאם. אולי טיפונת על עלילת דמשק. לא מעבר לזה. הפרק על יהדות ארצות האיסלאם בספר בעל שני הכרכים היה דל ורזה, וממילא המורה החליטה לדלג עליו כי היינו חייבים "לגמור את כל אירופה" לקראת הבגרויות.

אך אבוי, או כמו שאומרים אצלנו "יא ווילי". שנים אחרי שאני מסתובב לי בעולם עם הסיפור המכונן הזה שירשתי מאמי, אחרי שכבר למדתי באוניברסיטה על תולדות המזרח התיכון ועל ההיסטוריה המודרנית של מצרים, הנה אני מגיע לביקור בקהיר ומוצא באחת מחנויות הספרים את כתב העת ההיסטורי האהוב עלי, "מסר אל־מחרוסה", ובו גיליון המוקדש כולו ל – "שריפת קהיר". והנה מצטייר לו אירוע שונה בעליל. כך כותב עליו חגי ארליך, בספרו "המזרח התיכון – המשבר הגדול מאז מוחמד" (ידיעות ספרים): "ב-25 בינואר 1952 הקיפו כוחות בריטיים גדולים את מתחם המשטרה באיסמאעיליה והפציצו אותו. כ–50 שוטרים מצרים נהרגו בהתקפה. כשהגיעו הידיעות לקהיר, הפך 26 בינואר 1952 ליום של התקוממות. המוני מצרים כינו יום זה 'שריפת קהיר' ('חריק אל־קאהרה'), ועיתונאים ומשקיפים כינו אותו 'השבת השחורה'. בניינים מרכזיים בעיר הבירה עלו באש".

אחרי שנים של תסכול, לא רק מהשליטה הבריטית במצרים אלא גם מהשליטה של קהילות המיעוטים בכלכלה המצרית, הלאומיות המצרית, שהיתה פלורליסטית למדי עד אז, קיבלה גוון של שנאת זרים. וכששמעו בקהיר על הרג השוטרים המצרים באיסמאעיליה בידי הבריטים, הפנו לאומנים מצרים את זעמם כלפי בתי העסק של הזרים והמיעוטים. בכללם גם כלפי יהודים (מרבית יהודי מצרים היו מהגרים או צאצאיהם של מהגרים ולא היו אזרחים מצרים. יותר מ-40% מבני הקהילה היו נטולי אזרחות, כ-30% נוספים היו בעלי נתינות זרה: צרפתית, בריטית, איטלקית ועוד, והיתר, פחות משליש מהקהילה, היו בעלי אזרחות מצרית. לא פעם העדיפו היהודים אזרחות זרה על פני זו המצרית, שכן הראשונה זיכתה אותם בזכויות יתר ובהגנה מצד מדינה אירופית). לא בתי הכנסת של קהיר ולא הרובע היהודי ספגו את המכה הקשה, כי אם בתי העסק של הזרים, בהם גם יהודים.

אחד הדברים שלמדתי מהמפגש בין עדותה של אמי לבין כתיבת ההיסטוריה הוא, שלא כל הדומה זהה הוא. בוודאי יצא למי מכם להיתקל פה ושם במרצים שבכל שנה חוזרים שוב ושוב על אותן בדיחות ועל אותם שטיקים וטריקים. ובכן, גם אני מהם. אבל אם יש טריק שאני מחבב במיוחד, ובכל שנה הוא מצליח להפתיע אותי באפקט שלו, הוא התכסיס שאני עושה בשיעור שעוסק בדמות היהודים בסרטי קולנוע מצריים.

אני מראה לסטודנטים ארבעה קטעים משני סרטים שונים: האחד, "פאטמה, מריקה וראשל" (בבימוי חלמי רפלה, 1949) והשני "חסן, מרקוס וכהן" (פואד אל־גזאירלי, 1954). בכל אחד מהקטעים הללו רואים אך ורק דמויות של יהודים, והללו מוצגים כקמצנים, תאבי בצע וערמומיים. על פניו, וזו גם המסקנה שהסטודנטים מגיעים אליה בכל שנה, מדובר בייצוג מבזה למהדרין, המוכר לנו ממיטב המסורת האנטישמית מבית מדרשה של אירופה. או אז אני שולף את השפנפן מכובע התכסיסים שלי, מסביר לסטודנטים שמדובר בסרטי קומדיה ומראה להם כיצד מוצגות יתר הדמויות: הקופטי תאב בצע וערמומי עוד יותר מהיהודי, המוסלמי תמים ולא יכול להסתדר בעצמו, הסעידי (תושב דרום מצרים) טיפש, הבחורה היוונייה קלת דעת, הלקוחה הטורקייה נרגנת ועמוסת אמונות טפלות, הצרפתי אנטיפת ועוד ועוד. אז כן, במבט ראשון זה נראה זדוני. אבל כשבוחנים את הקונטקסט העלילתי, וגם את זה ההיסטורי־חברתי־פוליטי, מתקבלת תמונה מורכבת יותר. שונה לחלוטין מזו שהתקבלה תחילה.

ועכשיו תשאלו, ובצדק: או־קיי, אבל מה אתה רוצה מאיתנו, ולמה אתה משתפך פה ומספר את כל זה? שהרי עוד רגע קט ואני מגיע אל כל קורא וקוראת של הטור ומתייפח על צווארכם. ולמה זה מגיע לכם?

ובכן, כי בשבוע שעבר נודע לשמחתי, שמשרד החינוך החליט, כחלק מתיקון עוול היסטורי ולמיטב הבנתי כחלק מיישומי ההמלצות של ועדת ביטון, לפצוח בתוכנית לימודים חדשה שתכלול 12 "מושגי חובה" על יהדות ארצות האיסלאם והמזרח.

בין המושגים הנוגעים לחיי היהודים בארצות המוצא ניתן למצוא מושגים כלליים (כלליים מדי), כמו יהודי פרס ויהודי אתיופיה; שמות של אישים דגולים כמו רבי שלום שבזי, הרב עובדיה יוסף והרב והרבנית קאפח; פעילות פוליטית כמו המחתרת הציונית בעיראק; וכמובן, שורה של אסונות: אנוסי משהד, עלילת דמשק, שואת יהודי צפון אפריקה וגירוש יהודי מצרים.

אם לסכם זאת בצורה סכמטית, סכמטית לפחות כמו 12 המושגים עצמם, הרי יהודי ארצות האסלאם עסקו בעניינים קהילתיים, כתבו בעברית או בערבית־־יהודית, עסקו בפעילות ציונית ובזמנם הפנוי נרדפו. לא פעילות פוליטית במסגרת לאומית־מקומית, לא פעילות פוליטית קומוניסטית, לא יצירה ספרותית בשפת המקום או בלשונות אירופה, לא הקמת התזמורת של רשות השידור העיראקית, לא יהודים בקולנוע המצרי, לא מעורבותם של יהודים במלחמת אלג'יריה. לא. ולא שכל אחד מאלה היה צריך להיות מושג חובה. אבל אחד מהם לפחות יכול היה להשתרבב שם.

למעשה, ניתן להסיק מרשימת 12 המושגים שהמגע היחיד שהיה ליהודים בארצות המזרח עם סביבתם היה בצורת פוגרום ממשמש ובא. המגמה ברורה. שכן אין כמו איזו טראומה טובה שתאחד את כולנו סביב מדורת הטרגדיה הלאומית, שם נוכל להשעין את ראשו של הפרסי על כתפו של הפולני ואת ראשה של הייקית על כתפה של העיראקית, ונבכה כולנו בקול גדול ש"אונדזער שטעטל ברענט" ("עיירתנו בוערת").

ואל תבינו אותי לא נכון. עלילת דמשק היא הרבה מעבר למושג חובה שמן הראוי שיילמד בבתי הספר. לא רק משום הטרגדיה המגולמת בו, אלא גם מפני שהיה זה אירוע מכונן לקהילות היהודים בארצות המזרח בכללותן, ולא רק לקהילת יהודי דמשק. ראשית השפעתו בהתערבות של שתדלנים מערב־אירופים, אדולף כרמיה ומשה מונטיפיורי, באינטרסים של קהילות היהודים במזרח, והמשכה, מ-1860 ואילך, בהקמת בתי הספר של כי"ח ובתהליכי חילון ומודרניזציה שבאו בעקבותיהם. בהחלט אירוע מכריע בתולדות הקהילות היהודיות בארצות האיסלאם והמזרח.

אבל לשים באותה שורה אירוע כמו "גירוש יהודי מצרים"? הייתכן? שהרי לא זו בלבד שמדובר במקרה שלא השפיע על חייהם של יהודים מחוץ למצרים, אלא שספק אם בכלל ניתן להתייחס אליו כאל אירוע שהשפיע על כלל בני הקהילה היהודית־מצרית עצמה. יתרה מכך, ממש בדומה ל"שריפת קהיר", ספק רב אם ניתן לקבוע בכלל שמדובר במקרה אנטי־יהודי מובהק.

אני שומע דהרת סוסים. חרון אחת, עברה שתיים, זעם שלוש, צרה ארבע ומשלחת מלאכי רעים חמש – הנה שליחי חרון־אפם של יהודי מצרים מתדפקים על דלתי ומאיימים לקשור את אצבעותי המקלידות. שכן איך ייתכן שדווקא "אחד משלנו" מכחיש את טרגדיית הגירוש וממעיט בערכה של הטראומה שזו הותירה בקרב רבים כל כך. אפילו במצרים כבר מודים בגירוש, מכים על חטא ואף עושים על כך סרטים תיעודיים וכתבות תחקיר.

אז רגע לפני שמכים בי ביבשה ובים, הרשו לי להבהיר. יהודים אכן גורשו ממצרים. כבר במאי 1948 עם פרוץ המלחמה נעצרו יהודים שנחשדו בפעילות ציונית או קומוניסטית והושמו במחנות מעצר. חלק מהעצורים הצליחו להשתחרר כבר בחודשים הראשונים, אבל אלו שנותרו במעצר עד יולי 1949 גורשו. ב-1956, בעקבות מה שמוכר בארץ כ"מבצע קדש" ובמצרים כ"המתקפה המשולשת" (של ישראל, בריטניה וצרפת), שוב החלה המשטרה המצרית במעצרים מינהליים של מאות ראשי משפחות יהודיות, פעמים רבות מבלי שקרוביהם ידעו כלל היכן הם ומה עולה בגורלם. חשבונות הבנק של רבים מהם עוקלו, עסקיהם הולאמו, בתיהם נאטמו בחותמת שעווה, רבים מהם הוכרחו לחתום על ויתור מרצון על רכושם, וכאילו לא הספיקו כל אלה כדי שיבינו ששוב אין להם מקום במצרים, רבים מהם יצאו ממחנה המעצר ישר אל אוניות בנמל שתיקחנה אותם ממצרים לבלי שוב. על דרכוניהם הוטבעה חותמת "יציאה ללא אפשרות חזרה".

יותר מכך, רבים מאלה שלא גורשו נאלצו לעזוב אף הם. אם מתוך חשש, אם מכיוון שרצו להיות עם קרוביהם, אם מפני שהשכילו לחזות שליהודים שוב לא יהיה עתיד במצרים ואם משום שהיו ציונים. התנאים שנוצרו במצרים עבור רבים מבני הקהילה היהודית במצרים כבר לא איפשרו להם להישאר בה, אם כתוצאה מגירוש ואם לאו.

ובכל זאת, ועם נתון זה לא ניתן להתווכח: רוב יהודי מצרים לא גורשו. זאת ועוד, יהודים, עם כל הזדהותי כי רבה עם בני עמי, לא היו היחידים שגורשו. להבדיל מהמעצרים של 48', הרי ב–56' נעצרו וגורשו לא רק יהודים, כי אם גם בני קהילות אחרות.

נו, אז? שוב תשאלו, ושוב בצדק. אז על זה כל הסיפור? ייתכן הרי שמדובר בסך הכל בטעות הקלדה של משרד החינוך או של העיתונאי שפירסם את רשימת המושגים, וכל העניין עומד על קוצו של יו"ד ועל חודה של מ"ם. נשנה את הניסוח ונגדיר את המושג כ"גירוש יהודים ממצרים" ולא "גירוש יהודי מצרים" ונגמר הסיפור.

אלא שאני לא משוכנע שבטעות הקלדה מדובר כאן, כי אם באובססיית רדיפה, שהיא היא, לדעת רבים, שמכוננת את קיומנו כעם. שהרי באומרנו "גירוש יהודי מצרים" מהדהד בראשנו ובזיכרון הקולקטיבי שמפעם בו אירוע טראומטי מכונן בתולדות העם היהודי, "גירוש יהודי ספרד". ואנו כבר מדמים לעצמנו שורה של קלגסים חובשי ברדסים מקבצים את כל יהודי מצרים בכיכר תחריר ומציבים בפניהם שתי אפשרויות: או שתתאסלמו או שתגורשו. ובעצם, אפילו לא מאפשרים להם לבחור, אלא ישר מגרשים את כולם. אירוע כזה פשוט לא קרה.

צילום: מתוך האלבום המשפח

אם היה זה אירוע מכונן שראוי להכניסו לרשימת 12 מושגי החובה, יואיל נא משרד החינוך להראות את רשימת המחקרים שנעשו על גירוש יהודי מצרים. שכן על פעילותה של המחתרת הציונית בעיראק כתבו וחקרו, ועל עלילת דמשק כתבו וחקרו, ועל גירוש יהודי ספרד יש אינספור מחקרים. על גירוש יהודי מצרים, לעומת זאת, לא מצאתי ולו מחקר בסיסי אחד. ואני מודה, מאחר שאינני היסטוריון, ייתכן בהחלט שנכתב ואני פיספסתי. אבל בכל המחקרים שאני מכיר שנעשו על יהדות מצרים תופס הגירוש מקום שולי למדי, ואף לא פרק אחד מוקדש לו. הוא מוזכר בחטף בסוף ספרה של גודרון קרמר שעוסק בקהילה היהודית במצרים בין השנים 1952-1914, כנושא שחורג ממסגרת הזמן של המחקר; ג'ואל בינין בספרו על "פזורת יהודי מצרים" (הוצאת רסלינג) מתייחס אליו בכמה פסקאות בלבד; וכך גם בספריהם של שמעון שמיר, רות קמחי, נג'את עבד אל־חק וחוקרים אחרים.

בספר "The Jews of Egypt 1920-1970" כותב ההיסטוריון מיכאל לסקר כי מנובמבר 1956 ועד שנת 1958 עזבו בין 23 ל-25 אלף יהודים. לסקר לא טוען במפורש שכל אותם אלפים גורשו. אבל בואו נבחר באפשרות המחמירה ביותר. גם אם גורשו 25 אלף יהודים, כפי שטען מקס אלשטיין קייסלר ברשימה קצרה שפירסם ב–2013 בעיתון היהודי־אמריקאי "The Algemeiner" בתגובה לדבריו של ראש הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס, שטען ששום יהודי לא גורש ממצרים תחת משטרו של נאצר – גם אז, הרי מתוך 60 אלף היהודים שנשארו במצרים אחרי גל העלייה הראשון שבא בעקבות הקמתה של מדינת ישראל, עדיין נותרו 35 אלף יהודים שלא גורשו. אם היתה מגמה ברורה ומובהקת של גירוש יהודים – מדוע לא גורשו כולם?

בספר חדש בשם "חמש הדקות הארוכות: יהודי מצרים 1970-1967 המעצרים והעקירה" (הוצאת אחיאסף) כותב עובדיה ירושלמי, בעצמו יהודי יליד קהיר, על התנאים שבהם חיו יהודי מצרים בזמן מלחמת ששת הימים ועל המעצרים המינהליים של גברים יהודים, בהם הוא עצמו. זהו אחד הנושאים הלא־ידועים ולא־מדוברים בהיסטוריה של יהודי מצרים. בהקדמה ההיסטורית כותב המחבר: "לאחר מבצע קדש עצרה ממשלת מצרים כמה מאות יהודים וכלאה אותם במחנות מעצר ללא משפט וללא כל סיבה. רוב היהודים איבדו את פרנסתם, הן בשירות הממשלתי, הן בסקטור הפרטי. רבים מהם גורשו בשל היותם אזרחים בריטים או צרפתים ואחרים נאלצו לעזוב בגלל החרמת רכושם. לאחר מבצע קדש השתנתה ההרגשה גם בקרב הצעירים שנאלצו להישאר במצרים. גם הם כבר הבינו שעתידם הוא מחוץ למצרים, והם תיכננו לעזוב במועד שיתאים להם".

כל כך הרבה יש בפסקה הקטנה הזאת: ראשית, כבר מכותרת הספר למדים שגם בסוף שנות השישים עדיין התקיימה קהילה יהודית, זעירה מאוד אמנם, ובכל זאת כזו שלא גורשה. שנית, אנו למדים שרבים מהיהודים שנעצרו ב-1956 גורשו. לא כולם ואפילו לא רובם. שלישית, וחשוב עוד יותר, היו אלה יהודים בעלי אזרחות בריטית וצרפתית; רביעית, ומעניין לא פחות, היו צעירים שלא זו בלבד שלא גורשו אלא שנאלצו להישאר. הם יעזבו כשיתאים להם.

ייתכן, קוראות וקוראים יקרים, שמבלי משים, גם הפעם השתמשתי בתכסיס הנלוז והמשומש לעייפה שלי, ושוב ניתקתי אתכם מהקונטקסט ובודדתי את המקרה היהודי. והנה מעט רקע לאירועים: על פי הערכות, קהילת יהודי מצרים מנתה בשיאה, ב–1948, כ-80 אלף בני אדם. עד שנות הארבעים של המאה הקודמת, כל עוד זרמים בלאומיות המצרית ראו בבני המיעוטים ובזרים חלק אינטגרלי מהמרקם החברתי במצרים, ידעה הקהילה חיי שגשוג ופריחה, גם אם פה ושם התגלעו מחלוקות ומתיחויות.

בשנות הארבעים, בעקבות ההשפעה של מלחמת העולם השנייה, התעמולה הנאצית והפשיסטית וכן ההתפתחויות בארץ ישראל/פלסטין, החל מעמדה של הקהילה היהודית במצרים להתערער. כעת, גם אם רצו היהודים באזרחות מצרית – היתה זו מצרים שערמה עליהם קשיים ולא איפשרה להשיגה. לכך נוספו השינויים שחלו במגמה הלאומית המקומית לעבר הערביות והאיסלאם הפוליטי. מגמה זו נשאה אופי של שנאת זרים ושל הוצאתם של בני המיעוטים השונים מן המשוואה. הקמתה של מדינת ישראל ב-1948 והמלחמה שבאה בעקבותיה בוודאי היו מכה נוספת לקהילה היהודית במצרים; יותר מ-20 אלף מבני הקהילה עזבו עד ל–1952.

עם זאת, מרבית בני הקהילה נשארו במצרים. שני אירועים משמעותיים האיצו את מה שלימים יתברר כחיסולה של הקהילה. האחד, כישלון "מבצע סוזנה" ב-1954, שנודע בארץ כ"פרשת לבון" או כ"עסק הביש", שהביא לחשיפתם וענישתם של צעירים מבני הקהילה שהטמינו פצצות במוסדות מערביים בקהיר ובאלכסנדריה, ושקיבע את דימויה של הקהילה היהודית המקומית כסוכנת של האויב הציוני; והשני, חבירתה של ישראל לבריטניה וצרפת ב-1956. ומי אם לא אנו, הישראלים, יכולים להבין את מידת החשדנות שיכולה להתעורר כלפי בני קהילה, שאחיה שמעבר לגבול נלחמים בנו. הרי היתה זו אותה מלחמה ממש שכבר ביומה הראשון נטבחו בארץ 43 מתושבי כפר קאסם – גברים, נשים, זקנים וטף – משום שלא ידעו ששעת העוצר הוקדמה.

תגובתה של מצרים למלחמה ב–1956 היתה קשה. צווי גירוש הוצאו נגד כל קהילות הזרים: בריטים, צרפתים, יוונים, איטלקים, בלגים ואפילו סורים ולבנונים. גם בתי העסק שהולאמו היו לא רק של יהודים. אפילו עסקיהם של מצרים קופטים ומוסלמים הולאמו באותן שנים, כחלק ממדיניות ההלאמות של נאצר. רכושם של היהודים הולאם כשם שנעשה ברכושם של אחרים, והם גורשו הן כי רבים מהם היו בעלי אזרחויות זרות, והן מפני שבין היהודים המצרים ואלו חסרי הנתינות היו שנחשדו בפעילות ציונית, שיצאה מחוץ לחוק ב-1948, וכן שנחשדו בפעילות קומוניסטית. מבין היהודים שחיו באותה העת במצרים ניתן היה למצוא באותו בניין משפחה אחת שגורשה ואחרת שלא, וכך גם באותה משפחה. והשאלה הגדולה נותרת בעינה: האם היה זה גירוש אנטי־יהודי מובהק, בעל גוון אנטישמי נאמר, או שמא חלק מהגזירות האיומות שנפלו על כל קהילות הזרים והמיעוטים במצרים של אותן שנים?

רבים מהיהודים יוצאי מצרים לא ישמחו, בלשון המעטה, למקרא הדברים הללו. לאורך השנים כל מבוקשם היה שיכירו בטראומת הגירוש שרבים מהם עברו ובפצע שהדבר הותיר בנפשותיהם. כמוני, גם הם ביקשו למצוא את סיפורם האישי בנרטיב הקולקטיבי. אלא שבדרך להשגת ההכרה הזאת שגו בעיני לא אחת כשבחרו לתאר את קורותיהם תוך שימוש בטרמינולוגיה הלקוחה מניסיונם של אחרים. כך למשל, על מחנות המעצר דיברו במונחים של "מחנות ריכוז", או כך למשל דיברו על קורותיהם במונחים של "הנכבה של יהודי ארצות ערב". בספר פרוזה העוסק בקהילת יהודי מצרים, שפורסם בשנות התשעים, אף מתואר מאורע המכונה "ליל בתי הקולנוע", שבו נהרגו מאות צעירים יהודים ב-14 במאי 1948 – אירוע שלא היה ולא נברא. "ליל אמש היה ליל בדולח שני, הפעם לא בברלין, כי אם בלב קהיר השלווה!" אומרת גיבורת הסיפור לדמות של ניצולת שואה. שהרי מהו הסיפור שלנו, יהודי ארצות ערב, אם איננו עומד אל מול אסונם של אחינו באירופה?

עם כל הציניות שבדברי, אין בתיאור הדברים שלעיל כדי להצדיק את המעצרים ואת מעשה הגירוש, ובוודאי אינני ממעיט כלל מהטראומה שחוו אותם מגורשים ממצרים ומערך העדויות שלהם. וכן, גם במשפחתי יש כאלה שגורשו ורכושם (הרב, יש לומר) הולאם. אלא שהייתי שמח לשמוע את העדויות הללו במלותיהם שלהם, של יהודי מצרים, מבלי שיידרשו לטרמינולוגיה של יוצאי אירופה ולא לזו של הפלסטינים.

לכתיבת ההיסטוריה וגם להוראתה, משרד חינוך יקר, יש אחריות שחורגת מתחומי ההזדהות הרגשית. אם זהו הקונטקסט הרחב שבו ילמדו תלמידי בתי הספר את המושג "גירוש יהודים ממצרים" – ניחא. אך אם תלמדו אותו באופן שמבודד את המקרה היהודי מהקונטקסט הכללי, ושוב תראו להם שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו והקדוש ציון הוא מצילנו מידם, אז עזבו. בואו נישאר עם אודסה וקישינב, או שפשוט תעברו לטרגדיה הבאה.

לקריאת המאמר המלא בהארץ כאן

מה שהיהדות חייבת לאיסלאם

מה שהיהדות חייבת לאיסלאם

מאת דויד וסרשטיין

פורסם ב – 13/05/2013 20:00 

האיסלאם הציל את היהדות. זוהי קביעה לא פופולרית שמעוררת אי־נחת בימינו, אך זוהי אמת היסטורית. בשנת 570 לספירה, שנת לידת הנביא מוחמד, היהודים והיהדות עמדו לרדת אל תהום הנשייה. בואו של האיסלאם הציל אותם בהציעו סביבה חדשה שבה יכלו לא רק לשרוד, אלא גם לשגשג ואף להניח את אבני היסוד לפריחת התרבות היהודית בעתיד – גם בעולם הנוצרי – במהלך ימי הביניים ועד לעת החדשה.

במאה הרביעית לספירה כבר שלטה הנצרות באימפריה הרומית. אחד ההבטים של הצלחתה היה התנגדות לדתות יריבות, והיהדות בכללן, והעברת מאמיני הדתות האלה על דתם, לפעמים בכפייה. חלק ניכר מן העדויות שבידינו על אודות היהודים באימפריה הרומית מאותה עת ואילך עניינן המרות דת לנצרות.

ההתנצרות הביאה להתמעטות רבה במספר היהודים בין המאות הרביעית לשביעית, ובעקבות זאת חלה הרעה הדרגתית ורצופה במעמדם, בזכויותיהם, במצבם החברתי והכלכלי ובחיי הדת והתרבות שלהם ברחבי האימפריה הרומית. חוקים רבים שללו מהיהודים את זכויותיהם כאזרחים, מנעו מהם לקיים את מצוות דתם והדירו אותם מן החברה.

בד בבד נמשך המאבק הצבאי והפוליטי בן מאות השנים מול פרס. מאחר שהיהודים היו מרכיב זעיר בעולם הנוצרי, לא היתה בהכרח סיבה שמאבק רחב ההיקף הזה ישפיע עליהם במיוחד, ואף על פי כן הוא השפיע עליהם מאוד. כל זאת משום שהמאבק בין האימפריה הפרסית לאימפריה הביזנטית הוביל לניתוק גדל והולך בין היהודים שחיו תחת השלטון הביזנטי־הנוצרי ובין אלה שחיו תחת השלטון הפרסי. האימפריה הפרסית כללה את בבל (כיום עיראק), שבה היה אז הריכוז היהודי הגדול בעולם: כאן היו המרכזים הרוחניים היהודיים הגדולים וכאן נוצר התלמוד הבבלי, גולת הכותרת של התרבות היהודית – לבד מהתנ"ך – במשך 3,000 שנים. הניתוק מכל אלה היה הרה אסון לתרבות היהודית בעולם הנוצרי.

היהודים שחיו באימפריה הביזנטית תחת שלטון הנצרות אף איבדו את שפות התרבות שייחדו אותם – העברית והארמית – וסיגלו להם תחתן את הלטינית, היוונית ושפות מקומיות אחרות. כך אבדה להם הדרך אל יצירות הספרות שהן לב התרבות היהודית – המקרא, המשנה, השירה והפיוט, המדרש, ואפילו התפילה. אובדן השפה על כוחה המאחד ואובדן הספרות הקשורה בה היו צעד משמעותי בדרך להתבוללות והיכחדות. בנסיבות אלה, לצד הניתוק מבבל, שהיתה המקום היחיד שבו הוסיפה לפרוח תרבות יהודית, לא היו החיים היהודיים בעולם הנוצרי בשלהי העת העתיקה אלא צל חיוור של גדולת עברם שלוש או ארבע מאות קודם לכן. יתר על כן, הם נידונו לכליה. אלמלא האיסלאם, קרוב לוודאי שהיריבות עם פרס היתה נמשכת, הניתוק בין יהדות המערב שבעולם הנוצרי ליהדות בבל שבמסופוטמיה היה גובר, יהדות המערב היתה מתנוונת ונעלמת ויהדות המזרח היתה הופכת לעוד כת, אחת מני רבות.

כל זה נמנע הודות להופעת האיסלאם. כיבושי האיסלאם במאה השביעית שינו את העולם והשפיעו השפעה דרמטית על היהודים. בתוך מאה שנה ממותו של מוחמד, בשנת 632 כבשו צבאות האיסלאם כמעט את כל האזורים בעולם שבהם חיו יהודים, מספרד מזרחה אל צפון־אפריקה והמזרח התיכון, עד הגבולות המזרחיים של איראן ומעבר להם. כמעט כל היהודים בעולם חיו עתה תחת שלטון האיסלאם. תחת האיסלאם השתפר מצבם בכל ההבטים: המשפטי, הדמוגרפי, החברתי, הדתי, הפוליטי, הגיאוגרפי, הכלכלי, הלשוני והתרבותי.

תחילה חל שיפור בנסיבות הפוליטיות. כמעט כל מקום שבו חיו היהודים קודם לכן תחת שלטון הנצרות היה עתה לחלק מהמרחב הפוליטי שבו שכנה גם בבל – קורדובה ובצרה היו באותו עולם פוליטי. הגבול הישן בין המרכז בבבל ליהודים באגן הים התיכון נמחק כלא היה.

עם השינוי הפוליטי חלה תמורה במעמד המשפטי של האוכלוסייה היהודית. אף כי לא תמיד ברור מה התרחש במהלך הכיבוש המוסלמי, דבר אחד ודאי: היהודים באזורים הכבושים הפכו, רובם ככולם, לאזרחים מדרגה שנייה. לרוב היהודים היה בכך שיפור גדול, בהשוואה למעמדם כלא־אזרחים חסרי זכויות. בספרד הוויזיגותית, למשל, זמן קצר לפני הכיבוש המוסלמי בשנת 711, נאלצו היהודים לראות את ילדיהם נלקחים מהם ומוטבלים בכפייה לנצרות, והם עצמם היו לעבדים. בחברות המוסלמיות בימי הביניים השתייך הנתין היהודי לקטיגוריה שהיתה מוגדרת בחוק, ולצד חובות שונות העניקה זכויות מסוימות ומידה של הגנה. אלה לא היו הזכויות וההגנה הנדיבות שמהן נהנו המוסלמים, והחובות היו רבות יותר, אך במאות הראשונות היו המוסלמים עצמם מיעוט בארצות שכבשו, ומבחינה מעשית לא היו ההבדלים כה גדולים.

לצד מעמד משפטי כמעט שווה בא שוויון חברתי וכלכלי. יהודים לא הוגבלו לגטאות, לא במובן הממשי של המלה ולא מבחינת הפעילות הכלכלית. החברות המוסלמיות היו פתוחות. גם בחיי הדת נהנו היהודים מחופש מלא. אמנם ייתכן שהם לא הורשו לבנות בתי כנסת רבים או לתת פומבי לאמונתם, אך למעשה הם יכלו לקיים את דתם בלא מגבלות של ממש. היהודים גם זכו לייצוג רשמי בפני השלטון. בחיי היום יום לא היו הדברים בוודאי מושלמים, אך זו היתה הנורמה.

האחדות הפוליטית שהביאה עמה האימפריה המוסלמית העולמית החדשה לא האריכה ימים, אבל היא יצרה ציוויליזציה מוסלמית עולמית רחבה, בדומה לציוויליזציה הנוצרית הישנה שאת מקומה תפסה. כל היהודים שחיו באזור הנרחב הזה זכו למעמד דומה ולזכויות דומות. הם יכלו לנוע בחופשיות, לקיים קשרים ביניהם ולפתח את זהותם היהודית. התרחבות גדולה של המסחר החל במאה התשיעית יצרה מגע בין יהודי ספרד – וגם מוסלמיה – ובין יהודים ומוסלמים אפילו בהודו.

אנשים רבים בעולם החדש של האיסלאם אימצו להם את שפת המוסלמים. הערבית נהפכה בהדרגה לשפה של אזור רחב ידיים, דחקה ואף כמעט שהעבירה מן העולם את הלשונות האחרות – היוונית והסורית, הארמית, הקופטית והלטינית. גם הפרסית נסוגה לזמן רב, עד ששבה והופיעה מאוחר יותר, מושפעת מאוד מן הערבית.

היהודים סיגלו להם את השפה הערבית מהר מאוד. בתחילת המאה העשירית, 300 שנים בלבד אחרי הכיבוש, כבר תירגם סעדיה גאון את המקרא לערבית. עד שנת 900 בערך זנחו היהודים במידה רבה את לשונותיהם ודבקו בערבית. כך הם יכלו לבוא במגע ישיר עם התפתחויות תרבותיות רחבות בעולם המוסלמי, מגע שהוליד, החל במאה העשירית, זיווג מופלא של שתי התרבויות. על רקע זה פיתחו היהודים תרבות חדשה לחלוטין, שונה מתרבותם שלפני האיסלאם, בלשון, בדפוסים תרבותיים ובמנהגים. התרבות היהודית החדשה בעולם המוסלמי לא התמקדה עוד בדת אלא, כתרבות שכניה, שילבה במידה רבה בין הדתי לחילוני. היא התרחקה מרחק רב הן מעברה שלה והן מאירופה הנוצרית של ימי הביניים.

בדומה לשכניהם היוצרים וההוגים, היהודים כתבו בערבית, או בגרסה היהודית שלה, ערבית־יהודית, שהיא ערבית הנכתבת באותיות עבריות ולה תחביר משלה ואוצר מלים מיוחד לה. הערבית קירבה אותם אל הערבים, ואילו השימוש בגרסה היהודית שלה איפשר להם לשמר את המחיצות בינם ובין המוסלמים. נושאי הכתיבה של היהודים והתבניות הספרותיות ששימשו אותם הושאלו מהמוסלמים והתפתחו בזיקה להתפתחויות באיסלאם הערבי.

באותה עת גם היתה תחייה לעברית: היא שימשה כשפת הספרות הגבוהה, בדומה לערבית אצל המוסלמים. לצד שירה עברית ופרוזה אמנותית בעברית נכתבה ספרות חילונית מגוונת, איכותית מאוד בחלקה, בעברית ובערבית. מיטב השירה העברית שנכתבה מאז התנ"ך מקורה בתקופה זו. סעדיה גאון, שמואל הנגיד, שלמה אבן גבירול, משה אבן עזרא, יהודה הלוי, אברהם אבן עזרא, הרמב"ם, יהודה אלחריזי – אלה ורבים אחרים נמנים עם השורה הראשונה של היוצרים היהודים לא רק בעולם האיסלאם, אלא בספרות ובתרבות היהודית בכלל.

היכן יצרו היהודים את כל זה? מתי הצליחו להגיע לחיים של שיתוף עם שכניהם? הדבר התרחש בכמה מרכזים חשובים, שהבולט בהם היה ספרד המוסלמית, שבה פרחה תרבות יהודית בזיקה לפריחה התרבותית בקרב המוסלמים. בבגדאד בין המאה התשיעית למאה ה–12, בקירואן שבצפון אפריקה (תוניסיה כיום) בין המאה התשיעית למאה ה–11, בקהיר בין המאה העשירית למאה ה–12 וגם במקומות אחרים היתה זיקה הדוקה בין עלייתם ונפילתם של מרכזי תרבות מוסלמיים ובין הפריחה והקמילה של התרבות היהודית שם. זיקה זו לא היתה מקרית וגם לא תוצאה של פטרונות מוסלמית נאורה במיוחד. היא היתה תוצר של מאפיינים עמוקים יותר של היהדות והאיסלאם, מאפיינים חברתיים ותרבותיים, משפטיים וכלכליים, לשוניים ופוליטיים, שביחד איפשרו ליהודים בעולם האיסלאם ואף עודדו אותם ליצור תרבות חדשה בתוך הציוויליזציה השלטת של התקופה.

זה לא נמשך לנצח. הסימביוזה המוצלחת בין היהודים לערבים המוסלמים באה אל סופה בסביבות שנת 1300. למעשה היא החלה להתפוגג עוד קודם לכן, עם הירידה בחשיבות ובחיוניות של התרבות הערבית ביחס לתרבויות מערב אירופה ולתרבויות הפרסית והטורקית, שהתפתחו תחת כנפי האיסלאם.

הפריחה התרבותית של היהודים בימי הביניים היתה אפוא במידה רבה תוצאה של הפריחה התרבותית, ובמידת מה גם הפוליטית, של האיסלאם הערבי. כאשר התרבות המוסלמית הערבית שיגשגה, התפתחה גם התרבות היהודית, וכאשר התרבות המוסלמית הערבית שקעה, שקעה גם התרבות היהודית. ואולם הנכסים התרבותיים שיצרו היהודים תחת שלטון האיסלאם שימשו להם מצע להמשך הצמיחה גם בספרד הנוצרית ובעולם הנוצרי בכלל. העולם המוסלמי לא היה מקור ההשראה היחיד לתחיית התרבות היהודית מאוחר יותר באירופה הנוצרית, אך הוא תרם לה תרומה שקשה להפריז בחשיבותה.

פרופ’ וסרשטיין הוא מרצה להיסטוריה מוסלמית והיסטוריה של היהודים בעולם האיסלאם באוניברסיטת ונדרבילט בנשוויל, טנסי

למאמר המלא בהארץ כאן

אסא כשר מתנגד חריף למלחמת לבנון הראשונה וקוד אתי למרצים

ב תשעה ביוני 2017 פורסם שלבקשתו של שר החינוך נפתלי בנט חיבר אסא כשר קוד אתי למרצים באוניברסיטאות שבין השאר אוסר חוץ מנסיבות מסויימות לאמר בשיעורים את דעותיהם הפוליטיות.עוד נקבע כי כל מוסד אקדמי יחויב להקים יחידה שתאכוף את הקוד האתי ותפקח על הפעילות הפוליטית של המרצים. אותה יחידה גם תיתן מענה לתלונות של סטודנטים. לטענת יועציו של בנט, המצב כיום הוא שסטודנטים אמנם יכולים להתלונן על מרצים, אולם הם אינם מקבלים מענה לתלונותיהם.(1)
בקיץ 1982 לפני שמלחמת לבנון הראשונה התפוצצה לנו בפרצוף ,הרבה לפני חיסול באשיר ג'ומייל ,כאשר היה נדמה שהמלחמה מביאה השגים פוליטיים, היה פרופ אסא כשר מהמתנגדים החריפים למלחמת לבנון הראשונה. ראיתי אותו במועדון צוותא מעל 10 פעמים במספר חודשים עומד ומסביר על האסון שבמלחמה,והוא כמובן צדק.

אני לא בטוח שאסא כשר היה ממייסדי יש גבול ,אבל כפי שיתואר בהמשך הווא מודה שחיילים שסרבו ,הושפעו מרעיונותיו,ואמר בין השאר שהוא לא אמר לאף אחד לסרב. מלבד האי דיוק בפיסקה הכל נכון

בעיצומה של מלחמת לבנון הראשונה, בעת שהיה פעיל רדיקלי נגדה, ממייסדי תנועת "יש גבול", והופיע במסיבת עיתונאים אמיצה יחד עם נתן זך, דן מירון וישעיהו ליבוביץ, שבו הוא רואה, משום מה, את מורו ורבו, כתב במכתב ל"הארץ": "על רקע הידיעות על אלפי לבנונים ופלסטינים לא-לוחמים שנפגעו בפעולות הצבאיות של ישראל, ועל רקע ההצדקה המוחלטת שנתן ראש הממשלה לפגיעות הללו, היתה זו חובתו המוחלטת של כל אדם הגון להביע התנגדות בלתי מסויגת לשיטתו של ראש הממשלה לטיפול באזרחים חפים מפשע הנקלעים למלחמה שהוא יזם". (2)

ידוע לנו שיהורז בנו של אסא כשר נהרג ב אוקטובר 1991 בתאונה בזמן שטייל בסיני יחד עם רעייתו. יש הטוענים שבעקבות האסון החל אסא כשר לשתף פעולה עם המימסד הצבאי,ייתכן מאוד שאסא כשר שינה את דעותיו בעקבות כשלון אוסלו.

מצאתי בעיתון הארץ מאמר ששמו "הפילוסופיה של העלבון", שעוסק במשפט דיבה שאסא כשר ניהל נגד שני הורים שכולים ושני מרצים מהחוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב. אני מביא שני ציטוטים מהמאמר שהם קצה קצה של הקרחון. ראוי לקרוא את המאמר כולו שקישור אליו אביא בהמשך.

[..]במאי 98' תבע כשר, שהוא גם חבר נשיאות מועצת העיתונות, שני פרופסורים עמיתים מהחוג לפילוסופיה באוניברסיטת ת"א, יוסף אגסי ויואב אריאל, ושני הורים שכולים, יעקב גוטליב ועזרא ברטוב, תביעת לשון הרע בסך 400 אלף שקלים. הארבעה, לטענתו, פגעו בשמו הטוב בכתבה שפורסמה ב"ידיעות אחרונות" באוקטובר 97' כשאמרו שהוא שופרו של הממסד הצבאי, שהוא מנצל את השכול האישי שלו כדי להפוך לדובר של משפחת השכול ושהעיסוק הכפייתי שלו בשכול הוא, כפי שנאמר בכתבה, "ממש נקרופיליה".[..]

[..] בעבר תמכת בסרבני גיוס, היום אתה תוקף אותם.

"סרבנות זה תחום פילוסופי מורכב ויש הרבה סוגים והרבה נימוקים, תלוי מי ומה. במלחמת לבנון אנשים שונים השתמשו ברעיונות שלי אבל אני אף פעם לא אמרתי לאף אחד לסרב. העמדות שלי לא השתנו, המצבים היום שונים והנימוקים שונים. היום לא מוצדק לסרב מטעמים של אי ציות אזרחי, מפני שאנחנו חיים בחברה של אחרי רצח רבין. סרבנות צריכה לחזק את הדמוקרטיה והיום סרבנות מחלישה את הדמוקרטיה".[..]

 

(1) קוד אתי למרצים: אסור להביע דעה פוליטית בשיעור

 

(2) הפרופ' שמכשיר את השרץ

 

(3) הפילוסופיה של העלבון 

סלאח פה זה ארץ ישראל

גזענות, סחיטה ואיומים: כך אולצו המרוקאים להתיישב בעיירות הפיתוח

מאת נירית אנדרמן

פורסם ב – 11/05/2017 12:50

בלגן של מדינה צעירה? טעויות שנעשו בתום לב? תשכחו מזה: הסרט "סאלח, פה זה ארץ ישראל" מוכיח כי הקמת עיירות הפיתוח ואכלוסן בעולים מצפון אפריקה נבעו מאינטרסים קרים ומחושבים ששולבו בהתנשאות, פטרונות וגזענות

אמצע שנות החמישים, מאות אלפי עולים מצפון אפריקה מגיעים לשעריה של מדינת היהודים הצעירה במזרח התיכון. ההתרגשות מהקמת המדינה החדשה גדולה והעולים מגיעים מלאי תקוות. אבל העלייה ההמונית מחייבת פתרונות קליטה מהירים, מנגנוני הביורוקרטיה של המדינה הצעירה עדיין לא משוכללים דיים, ועקב כך התכנון חפוז וכרוך בשורה ארוכה של טעויות לא מכוונות. התוצאה העגומה היא הקמתן של עשרות עיירות פיתוח שאוכלסו על ידי עולים חדשים ונהפכו עם השנים ליישובים כושלים מבחינה כלכלית, שדנו רבים מתושביהם לחיי מצוקה ועוני.

נשמע מוכר? לרבים מאיתנו כנראה כן, מפני שלאורך עשרות שנים זה היה הנרטיב השליט והמוכר בנוגע לעיירות הפיתוח והשגיאות הכואבות שנעשו בעת הקמתן. אבל הסרט התיעודי החדש "סאלח, פה זה ארץ ישראל", שיוקרן בבכורה ביום שני הקרוב בתחרות הרשמית של פסטיבל דוקאביב (ובקרוב יגיע לבתי הקולנוע), מצליח לאחוז את הנרטיב הזה בצווארו, להעניק לו טלטלה הגונה ולפרק לגורמים לא מעט הנחות יסוד רווחות בדבר מה שעמד בבסיס אותה החלטה גורלית על "פיזור האוכלוסייה" – כפי שהמהלך כונה אז – והקמת עיירות הפיתוח.

הסרט, שיצרו הבמאי והמפיק דוד דרעי והעיתונאים רותי יובל ודורון גלעזר, מוכיח כי חלק ניכר מאותן "טעויות לא מכוונות", שהובילו להקמת עיירות הפיתוח ולאכלוסן במאות אלפי עולים מצפון אפריקה, לא נעשו מתוך מצוקת זמן, קושי בקליטת גלי העלייה והלחץ להקים במהירות מדינה. ה"טעויות" הללו, מראה הסרט באופן מצמרר למדי, נעשו דווקא מתוך שיקולים קרים, אינטרסים מחושבים ותכנון מוקפד להפליא, בשילוב גישה מתנשאת, פטרונית ואין טעם להיתמם – לחלוטין גזענית – שהפגינה הנהגת המדינה כלפי העולים החדשים שהגיעו לכאן.

טעימה מתוך הסרט: "ההרגשה כי עלייה בעלת משקל מוסרי ירוד, בעלת רמה חברתית פחותה ובעלת מטען רעיוני דל, עלולה להוריד את המדינה למצולות של חברה לבנטינית, בדרגת שפל השווה לזאת של עמי כל האזור", הזהיר ראש מחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית, גיורא יוספטל, במלים אלה ממש. בדבריו, המובאים בסרט, הוא אינו טורח להסתיר את חוסר ההתלהבות שלו מהחומר האנושי המרכיב את העלייה החדשה, אבל מבהיר כי דווקא הכתפיים ה"לבנטיניות" הללו, הן שיוכלו לשאת משימה לאומית חשובה: "לא בחירה יש כאן, אלא ברירה אומללה. לשאוב מבארות ש–500 שנים של סופות מדבר מכסות עליהן. צריך אנשים רבים ככל האפשר שימלאו את הארץ מפה לפה – לא רק כדי להציל גלויות אלא גם, ובמיוחד, כדי להציל את הארץ עצמה שלא תעמוד ריקה".

יוצרי הסרט נברו בארכיונים, פישפשו בחוברות וספרים, חילצו פרוטוקולים שהיו חסויים במשך עשרות שנים ודלו מהן שורה ארוכה במיוחד של התבטאויות הסותרות את הנרטיב המוכר בנוגע לאכלוס עיירות הפיתוח. חלק מההתבטאויות הללו לא פורסמו מעולם, אחרות פורסמו באופן חלקי במחקרים אקדמיים שרובם לא הגיעו אל הציבור הרחב, ויחד, כשהן ניצבות זו לצד זו, הן יוצרות אפקט מטלטל ומבהירות בין היתר, שהנהגת המדינה לא רק שלחה את העולים לעיירות הפיתוח בניגוד לרצונם, אלא גם הקימה מנגנון שינוע משוכלל שנייד אותם היישר מן האונייה אל העיירה מבלי לאפשר להם להימלט מן הנתיב שנבחר בעבורם; שהיא שיחדה עולים כדי שיסייעו לה לשכנע עולים אחרים להישאר בעיירות הלא־אטרקטיביות הללו; הבהירה להם כי תשלול את זכויותיהם לעבודה ולדיור אם יסרבו להשתקע שם; ואפילו איימה על עולים סרבנים שאם לא יסכימו לצאת אל העיירות האלה, ילדיהם יילקחו מהם. לא פחות.

"סאלח, פה זה ארץ ישראל" מנפץ לרסיסים טענות על "טעויות" שנעשו שלא במכוון. לא מדובר היה באלתור חפוז שנבע מהלחץ להקמת המדינה, לא היו אלה החלטות עגומות שהתקבלו בבלי דעת, ולחלוטין אין מדובר בשבבים שניתזו מתוך ההכרח לחטוב עצים, טוען הסרט. במקום זאת, מדובר היה בתוכנית מסודרת, מחושבת ומאורגנת, שנידונה שוב ושוב בקור רוח בחדרי חדרים, ומעוגנת היטב בפרוטוקולים שהיו חסויים במשך עשרות שנים, אך מתחילים להיחשף ולשפוך אור על האופן המעוות והגזעני שבו התנהל תהליך פיזור האוכלוסייה בארץ.

"למען מנוע עבודה ושיכון"

דרעי, במאי דוקומנטרי שלאורך השנים חזר ביצירותיו שוב ושוב אל עיירת הפיתוח שבה גדל, ירוחם, מוביל את "סאלח" כמסע קולנועי בעל שני מוקדים מרכזיים. האחד הוא שולחן הדיונים בישיבות הסודיות והחסויות של הנהגת הסוכנות לפני כ–60 שנה, שבהן התקבלו החלטות גורליות על פיזור האוכלוסייה ועל גורל העולים שהגיעו לכאן, והאחר היום, בשטח, בערי הפיתוח העכשוויות, שבהן עדיין גרים הוריו של הבמאי כמו עולים רבים אחרים מצפון אפריקה, ויחד עם צאצאיהם הם משלמים עד עכשיו מחיר כבד במיוחד על אותן החלטות שנעשו מעל ראשיהם.

בפתיחת הסרט, שנוצר בעקבות זכיית יוצריו במכרז של הרשות השנייה שיזמה ד"ר מירב אלוש לברון, פוגש דרעי חבר ילדות שלו בירוחם. "זה היה הסיפור של כולנו, מי יהיה הראשון שיצליח לעזוב. הרוב נאבקים כדי להצליח לעזוב", הם צוחקים, ומספרים על ההמונים שנוטשים את עיר הפיתוח שבה גדלו. "יש סיפור ענקי שמרחף מעל הראש שלנו ושל האנשים כאן, שלא סופר", אומר שם דרעי. "זה החור השחור שלנו", עונה לו החבר.

"ההיסטוריה כמו שלמדנו אותה מעוותת לגמרי", אומר דרעי בראיון שהתקיים בשבוע שעבר בתל אביב. "אני התחלתי את העבודה על הסרט הזה כי הרגשתי שאני רוצה להבין את ההיסטוריה, למצוא תשובות לשאלות שתמיד ריחפו אצלי. כבר בשנות השמונים, כשלמדנו וחרשנו לבגרות, בלענו כמויות אדירות של טקסט על ההיסטוריה שכולנו מכירים, לימדו אותנו לאהוב ולהעריץ את כל האנשים שהקימו את המדינה, ואילו על עיירות הפיתוח הופיעה רק פסקה אחת לקונית, מין הערת שוליים שלא באמת הסבירה למה צריך היה להקים אותן ואיך יצא שהן נהפכו לאינקובטור שחונק מאות אלפי עולים, בעיקר ממרוקו. בחמש שנות העבודה על הסרט, חשפנו נרטיב שלם שלא היה שם בפסקה ההיא. בשנים הללו הסתובבתי עם רמות שונות של טלטלה, לנוכח מה שמצאנו בפרוטוקולים. לראשונה הבנתי שבשם המוטיבציה להקים מדינה כנגד כל הסיכויים, צריך היה להקריב מאות אלפים".

רגע לפני הקמת המדינה, מבהיר הסרט, שליש מהאוכלוסייה גר בתל אביב ו–80 אחוז מתושבי ארץ ישראל התרכזו בערים הגדולות. מאות אלפי העולים שהגיעו אז לארץ העדיפו להתיישב במרכזהּ, ושורה ארוכה של מעברות ומחנות קליטה הוקמו סמוך לערים הגדולות. "עד היום הניחו שהיה בלגן ולחץ, שהגיעו מאות אלפי עולים, הקימו מדינה ועשו טעויות. אנחנו מוכיחים שקרה בדיוק ההיפך", אומר דורון גלעזר. "בשנים שבהן היה בלגן, 1948 עד 1954, הגיעו לארץ 700 אלף עולים – ממצרים, סוריה, לבנון, אסיה ושארית הפליטה מאירופה – וכולם נקלטו במרכז הארץ, כי זה התהליך הטבעי של הגירה, תמיד מגיעים לערים גדולות או לערי חוף, שבהן יש סיכוי לפרנסה ויכולת להישען על משפחה שהגיעה קודם. אנחנו מוכיחים שב–1954, כשהחלו להגיע העולים מצפון אפריקה, כבר היתה מדינה מסודרת עם ביורוקרטיה שעבדה כמו שצריך, ודווקא אז שלחו את העולים לנגב, לפריפריה מרוחקת, לתהליך לא טבעי. כלומר, זו לא היתה תוצאה של חוסר תכנון, אלא עודף תכנון, תכנון מכוון ומסודר שנעשה במחשבה תחילה".

התכנון הזה נדרש בעקבות השינוי הדרמטי שחוללה מלחמת העצמאות במפה המקומית: שטחים עצומים היתוספו למדינת ישראל ומאות כפרים, שתושביהם הפלסטינים נאלצו לנטוש אותם, נותרו עזובים. מפני שתפישת הביטחון הישראלית של אותם ימים גרסה שיישובים הם שיוכלו לבלום בעתיד פלישה ערבית, ומפני שהנהגת המדינה חששה מהאפשרות שהפליטים הפלסטינים יחזרו לבתיהם במאות הכפרים שננטשו, הוחלט למהר וליישב את הכפרים הללו ופרויקט "פיזור האוכלוסייה" הוצב בראש סדר העדיפויות הלאומי.

בתחילה ניסתה הנהגת המדינה לפנות לתושבי הערים הגדולות ולשכנע אותם בחיוניות המעשה החלוצי של אכלוס היישובים הללו. אבל כאשר ההיענות לקמפיין הזה היתה דלה במיוחד, הבינו ראשי המדינה כי עליהם למצוא פתרון חלופי. המוני העולים שהגיעו לארץ ממדינות ערב ומאירופה באוניות עמוסות לעייפה סומנו כפתרון המועדף. אוטובוסים לקחו אותם מהאונייה אל היישובים שהוקמו בפריפריה, אבל רוב העולים הזדעזעו מהיישובים השוממים והמרוחקים שאליהם הגיעו ומיהרו להימלט מהם אל הערים הגדולות. בסוכנות היהודית החליטו שאין ברירה, חייבים למנוע מהם את העזיבה. איומים, מבחינתם, היו אמצעי לגיטימי.

"בזמנו ביקשתיך לפתוח 'ספר שחור', אשר בו תירשמנה כל המשפחות אשר עזבו בלי סידור וללא רשות את מסגרת ההתיישבות החדשה", כתב בדצמבר 1951 מנהל מחלקת ההתיישבות של הסוכנות, רענן וייץ, במברק ששלח לעמיתו בהנהלת הסוכנות, חנוך הילמן. "אבקשך על כן לרכז את כל השמות הללו ולשלוח העתקים מהרשימות הללו ללשכות העבודה, למען מנוע מהם עבודה במקומות שאליהם עברו, הן למחלקת הקליטה למען מנוע מהם סידורי קליטה ושיכון במקומות שהם נמצאים כיום, והן לאגף השיקום של הממשלה למען הוצא אותם מתוֹר השיכון".

שיטת האיומים יצאה אל הפועל, אבל בעיה חדשה צצה: זרם העולים ממדינות ערב ומאירופה נעצר. בלית ברירה, שקלה הנהגת המדינה להטיל את המשימה הלאומית על כתפיהם של היהודים שהמתינו בצפון אפריקה, משתוקקים לעלות לארץ הקודש. אבל אם להשתמש בלשון עדינה, שליחי הסוכנות למרוקו לא ממש התלהבו מהחומר האנושי, כלשונם, שמצאו שם. "הסיסמה בדבר עלייה חופשית היתה יפה רק לשעתה, ויש להיזהר עכשיו מפניה כמו שנזהרים מפני מגיפה", כתב ב–1953 פרופ' חיים שיבא, שנסע למרוקו בשליחות הסוכנות. "איך אפשר לבנות עתיד של עם על חורבות כאלה של נפש אדם. אם נמלא בהם את הבתים שאנו בונים, את האדמות שאנו מחזיקים, יהיה זה עם שאינו עובד. לשכת סעד אחת גדולה".

ומנהל מחלקת הקליטה בסוכנות היהודית, אברהם ציגל, כתב: "יש להקדים את עלייתם של היהודים הכפריים הפזורים על פני שטחים נרחבים (במרוקו). אמנם נכון הוא שהחומר האנושי הזה הוא פרימיטיבי מאוד, ייתכן כי הוא גם ירוד מבחינה גופנית, אבל אין ספק כי הוא ייקלט באזורי הפיתוח שלנו ביתר מהירות מאשר העירונים שרמתם התרבותית גבוהה יותר".

היחס האינסטרומנטלי, הקר והקשוח במיוחד כלפי העולים זועק מפרוטוקול ישיבה של מוסד התיאום בין הממשלה לסוכנות, שהתכנסה בקיץ 1955, ימים ספורים לאחר שקבוצת עולים מדמנאת שבמרוקו הגיעה למחנה הקליטה שער עלייה בחיפה. העולים סירבו לצאת לאזור הפיתוח שיועד להם והעזו להתעקש על עמדתם, אך בסופו של דבר נאלצו לכפוף ראש ולציית להוראות הקולטים, לאחר שאלה איימו לקחת מהם את ילדיהם.

"תחילה ניסינו ב'יד רכה'", אמר שם יוספטל. "משבע בבוקר ועד שעה שתיים אחר הצהריים השתדלנו להשפיע עליהם ולשכנע אותם. בינתיים נתקרבה השבת והתחלנו לחשוש שלא נגיע למקום הקליטה, בפרט שמדובר על מקומות מרוחקים שהנסיעה לשם אורכת שלוש שעות. לאחר שבע שעות עמדה לפנינו הברירה: או לשלוח אותם לשער העלייה או לעשות מה שלא עשינו מעולם. הלוא אנו הבאנו אנשים אלה, אנו קובעים את מקום קליטתם, עליהם ללכת לשם. אם לא ילכו, אנו אומרים להם: 'אתם לא בסדר מבחינת החוק'. יש בחוק חור קטן שנותן לנו אפשרות ללחוץ עליהם. החוק אומר שאם הורים משאירים ילדיהם תחת כיפת השמים – הם מפקירים אותם – מדובר על ילדים שהם למטה מגיל מסוים – ואז אפשר לקחת את הילדים בכוח כדי לתת להם קורת גג.

"נאמר להם: 'זה המקום שנקבע לכם, אם אתם לא מוכנים ללכת למקום הזה – אין אתם בסדר כלפי ילדיכם, אז עלינו לפנות לעזרת המשטרה'. האיום במשטרה פעל יותר מאשר המשטרה עצמה, הצעקות היו כאילו המשטרה פועלת ממש. לי נראה שלא היתה לנו שום ברירה. אני רק יכול להודיע שגם להבא נפעל כך".

לאחר שאחד מעמיתיו הציע להחתים מעתה ואילך את העולים מראש, עוד במרוקו, על מסמך שמבהיר להם כי מעלים אותם לארץ רק בתנאי שיסכימו להתיישב במקום שאליו ישלחו אותם, הבהיר יוספטל: "זאת בירוקרטיה פרוסית לעומת אנשים פרימיטיביים. לחתימות (שלהם) אין שום ערך, אין מושג לאנשים אלה על מה הם חותמים".

"ראשית תפסיק לתת להם לאכול, אנו לא פנסיון. ולכן גם אם אנו מעלים אנשים, עליהם להתחייב ללכת לאן שאנו נשלח אותם. אם לא ימלאו את החוזה – ילכו לאן שרוצים", אמר בתגובה משה קול, ראש מחלקת עליית הנוער בסוכנות. "יהודים אלה באים לארץ שהיא ארץ חופשית, אין אני חייב לתת להם אפילו פרוטה אחת! ימותו ברעב, או שיילכו להתיישבות, או שאין לנו שום עסק איתם. לא ניתן להם שום תמיכה ושום סעד. לכן אני מציע: אנו מחייבים את האנשים ללכת להתיישבות, ואם לא רוצים להתיישב – אין הם קיימים בשבילנו".

קשה לצפות בסרט "סאלח" מבלי להתכווץ אל מול חוות הדעת הללו של הגברים הלבנים כל כך, האירופים כל כך, על יהודי מרוקו. גם כשדרעי מראיין את פרופ' אלישע אפרת המנוח, שהיה שותף אז לקבלת ההחלטות בקרב הנהגת המדינה, העולים נתפשים ככלי שקל ונוח לעשות עליו מניפולציה, והבטן מתהפכת: "זה היה צירוף כוכבים מעולה", אומר אפרת באחד הראיונות בסרט. "כלומר, באה אוכלוסייה בכמויות. כוכב שני: הם היו חסרי הון וחסרי משאבים, זאת אומרת שאתה יכול לעשות איתם מה שאתה רוצה. כוכב שלישי: יש לך פתאום שטחים של מדינה שכבשת ב–1948, שטחים בלי סוף ואוכלוסייה בלי יכולת התנגדות – זה צירוף הכוכבים הטוב ביותר שהיה למדינת ישראל אי פעם".

הסרט מראה כיצד העולים הובלו באוטובוסים היישר מהאונייה לעיירות הפיתוח מבלי שאיש שאל לדעתם וכיצד אנשי הסוכנות התעלמו ממחאותיהם והכריחו אותם להישאר ביישובים הנידחים שאליהם הגיעו. עדות מצמררת במיוחד הותיר אחריו לובה אליאב, שכיהן כיו"ר צוות הקמה של חבל לכיש: "הם לא רצו לרדת. נתתי הוראה לנהג שיפעיל את הכפתור, והמשאית היתה מתרוממת והם נשפכו על הרצפה. המשאית יצאה ואנשים נשארו על האדמה", הוא כתב.

אם אצל מישהו נותר עדיין צל צלו של ספק כי מדובר היה במדיניות שהיתה כרוכה באפליה גזענית, זה מתפוגג מיד כשהסרט מגיע לשלב שבו הוא מתמודד עם ההתרחשויות בשנת 1957. בשנה זאת, מבהיר הסרט, משתנה פתאום היחס הפטרוני, האינסטרומנטלי והמתנשא של אנשי הסוכנות כלפי העולים. זה לא קרה בעקבות תהליך של התפכחות, חלילה, אלא בגלל שינוי בהרכב האנושי של העלייה. כאשר התחדשה העלייה של יהודי פולין, אנשי הסוכנות החלו משנים את טעמם. מן הפרוטוקולים שמצאו יוצרי הסרט עולה כי אנשי הסוכנות הבינו פתאום כי על העולים הללו הם כבר לא יוכלו להפעיל אותן מניפולציות, תוך ניתוק רגשי מוחלט. הם שיערו כי עולים אלה לא יחזיקו מעמד בערי הפיתוח, ריככו את לבם והחלו להתחשב בעולים וברצונותיהם.

אחרי שהשליכו את עולי צפון אפריקה לעיירות הפיתוח המרוחקות, בניגוד מוחלט לרצון של רבים מהם, מחבקים אנשי הסוכנות את עולי פולין ומחליטים לבנות בשבילם שכונות חדשות במרכז הארץ. למשל, שכונת רמת אביב בתל אביב. ואם בעיירות הפיתוח שוכנו העולים בדיור שנשאר בבעלות המדינה, לא כך היה במרכז. בעיירות הפיתוח התגוררו רבים מהתושבים בדיור ציבורי, שילמו שכר דירה נמוך יחסית במשך עשרות שנים, והבעלות על הנכס נותרה בידי החברות המשכנות (דוגמת עמידר ועמיגור). לעומת זאת, במרכז הארץ היו שכיחים שני מסלולי דיור אחרים: שיכון ותיקים ושיכון עובדים. כאן הסכומים החודשיים ששילמו הדיירים תמורת המגורים חושבו כפרישת תשלומים של עלות הנכס, כך שכעבור שנים עברו הדירות הללו לבעלותם של הדיירים. כדי לקבל דירה בשיכון ותיקים או בשיכון עובדים צריך היה להיות חבר באיגוד עובדים מסוים (ההסתדרות למשל) ולעבור ועדות קבלה, והסיכוי של מזרחים לעבור אותן היה קלוש. במציאות הנדל"נית הישראלית של העשורים האחרונים במרכז הארץ, מובן שמדובר בעסקה לא רעה מבחינת העולים שקיבלו תשורה נאה מהמדינה. "סאלח" מבהיר כי אין מדובר באפליה נקודתית ומקרית, אלא באפליה ממוסדת ומערכתית, שהשלכותיה ניכרות בפערים העדתיים והמעמדיים גם בישראל של ימינו.

"בהתחלה הם שלחו גם את הפולנים לעיירות הפיתוח. היה ניסיון להיות קשוחים עם כולם באופן שוויוני, אבל בישיבות סגורות של הסוכנות רואים שהם התרככו מול האנשים שהיו דומים להם", מציינת יובל. "מישהו שם אמר, 'בואו נהיה הגונים, פה סביב השולחן יש פולנים ורוסים, והלב שלנו נפתח כלפי העולים האלה'. כלומר, הם מכירים בכך שהם לא נוהגים אותו דין בעולים בעלי הפולקלור הזר והמוזר, ובמי שנראו בעיניהם כשארית הפליטה שהם מצילים. בסוף הישיבה ההיא אחד אומר, 'בואו נגיד את האמת, יש לנו סנטימנט לאנשים הללו'".

"לא מעט אנשים שואלים אותי למה אני ממשיך לחפור בעבר", אומר דרעי. "חשוב לי להגיד שמעבר לדור ההורים שלי שהוא דור מדבר שכבר ויתר, זה גם הסיפור של הדור השני והשלישי, של מאות אלפי ומיליוני אנשים במצטבר, שנצרבו בעיירות הפיתוח. כל כך הרבה אנשים הושפעו מהחטא הקדמון הזה של 'פיזור האוכלוסייה', וזה השפיע עמוקות על היכולת שלהם לזכות בדיור הולם ובהשכלה. במשפחה שלנו, למשל, היחיד שנשאר בירוחם מתוך עשרה אחים זה אחי הבכור, שבגיל 15 נשלח ללמוד בבית ספר שהוקם בתוך מפעל פניציה, ויחד עם עוד רבים אחרים הוסלל להפוך לפועל. היום הוא בן 63 ועדיין עובד שם במפעל. כך שהצליחו להסליל אותו, ויש לכך השלכות דרמטיות על חייו, על תלוש המשכורת שלו ועל היכולת שלו ושל ילדיו לצאת מתישהו מירוחם. אז אני חושב שזה מבהיר למה צריך להפסיק לשאול את השאלה המעצבנת הזאת של למה אתם שוב עוסקים בעבר".

את הסיפור שנפרש ב"סאלח, פה זה ארץ ישראל" כל ישראלי חייב להכיר, מאמין דרעי. כי אין מדובר רק בהיסטוריה רחוקה, אלא בתהליכים שההשלכות שלהם מלוות את החברה הישראלית עד היום. "הגיע הזמן לנער מעצמנו את כל מה שחשבנו שאנחנו יודעים על ההיסטוריה ישראלית, ולהבין שקרה פה משהו גדול, מכונן, שהוביל את המדינה הזאת בהרבה מובנים למקום שבו היא נמצאת היום: לפערים הבלתי־נתפשים בין מזרחים לאשכנזים, למקום שבו הפריפריה נמצאת היום מול המרכז. ברור לי שהסרט הזה יישב על קרקע די פורייה בכל הנוגע לשיח העצבני שמתנהל היום בין מזרחים לאשכנזים, אבל דווקא מהמקום הזה חשוב לי שכולם יכירו את את הסיפור האמיתי. כי זה סיפור שהוא לא רק הסיפור של הורי, אלא הסיפור של כולנו".

לצד שורה ארוכה של פרוטוקולים שמשליכים את הצופים אל אחורי הקלעים שבהם התקבלו ההחלטות הגורליות על פיזור העולים ברחבי הארץ, דרעי גם חוזר בסרט אל הוריו וחבריהם בירוחם ומנסה לדלות מהם כמה שיותר פרטים על המסלול שעברו הם בדרך אל עיירת הפיתוח. אמו מספרת לו בין היתר על המרד שהנהיגה על האוטובוס, כשסירבה לרדת ולהתיישב בעיירה המדברית. קשישים אחרים מספרים כיצד הובאו שוטרים כדי שיורידו אותם בכוח מהאוטובוס, וכיצד אנשי הסוכנות שיחדו אותם כדי שישכנעו עולים אחרים שכדאי להם להישאר במקום הזה. סצינה מרגשת במיוחד מתרחשת באולם קולנוע קטן בירוחם, שבו מציג הבמאי לחבורת הקשישים את קטעי הפרוטוקולים שליקט לאורך שנים, בעזרת התחקירניות טליה אלוני ורנן יזרסקי – שורה ארוכה של קטעי טקסטים יבשים וענייניים כביכול, שחושפים לפניהם לראשונה את סיפורם שלהם, כפי שהוא נראה מנקודת המבט הנצלנית והמתנשאת של האנשים שקלטו אותם במדינה הצעירה.

"מה שנאמר עד היום בשיח המזרחי על הנושא הזה נשען בעיקר על תחושות מוצדקות של תסכול, אבל לא על עובדות", אומר דרעי. "לנו היה חשוב לספר סיפור שמנקה את התסכול ואת כל רעשי הרקע ולומר: יש פה סיפור חדש. מבחינתי הוא חשוב בשתי רמות: האחת, לעדכן את ההיסטוריה הישראלית מתוך עובדות, מתוך טקסטים חדשים שחושפים הסיפור כפי שהיה, שחור על גבי לבן. והשנייה, להביא עדויות של עולים שלא נשמעו עדיין, כי העולים מדור ההורים שלי לא הבינו לגמרי מה קרה שם. ובאמת בסרט, כשאני מדובב את העדים – שזה בעצם הדור של הורי – אני יושב מולם ואומר להם: אל תספרו את הסיפור שוב מהמקום הפולקלוריסטי שרבים מכירים, אלא תחפרו בזיכרון שלכם לרגע ותנסו להבין איך כל מה שמסופר בפרוטוקולים הללו, מתחבר לסיפור שלכם.

"הם מעולם לא סיפרו, למשל, איך ברגע אחרי שהתפכחו והבינו היכן הם נמצאים, בלב המדבר, הם התחילו להבין מה קרה וניסו לצאת משם, אבל אז איימו עליהם שאם ירצו לצאת מהמקומות הללו הם ייאלצו להחזיר את הכסף שאין להם, שהסוכנות נתנה להם, ואיך איימו עליהם שלא יוכלו לקבל עבודה ודיור במקום אחר. ההנהגה שימרה אצל בני העלייה הזאת את ההלם והבהלה באמצעות כל מיני סנקציות, וזה משהו שהם לא סיפרו. וכשהם מתארים את תהליך הובלתם בכחש, מרגע יציאתם את הבית במרוקו ודרך העברתם מהאונייה אל הכפר בתהליך מסמא, כדי שהם לא יבינו מה קורה – רואים שהיה פה שקר מודע, תהליך הונאה מודע של אנשי הסוכנות. ומבחינת דור ההורים שלי, רק עכשיו, כשהם ישבו מולי וסיפרתי להם מה נאמר בחדרי חדרים, הם פתאום הבינו למה נהג האוטובוס ישב שם ושיקר להם, ולמה כשהם שאלו 'לאן לוקחים אותנו' היתה שרשרת ארוכה של בעלי תפקידים שנועדה להטעות אותם. כשחזרתי לבני הדור הזה וניסיתי לחלץ מהם את הסיפור כפי שבאמת היה, הבנתי שגם הם לא באמת ידעו מה קורה, ושאותה עלטה שהם היו שרויים בה מלווה אותם בעצם עד היום".

אף שמדובר באלמנט לא קולנועי בעליל, קטעי הפרוטוקולים המשובצים לכל אורכו של הסרט הם המקנים לו עוצמה דוקומנטרית מפעימה. לראות את המלים ולדעת שכך בדיוק הן נאמרו מפי חברי הנהגת המדינה, לשמוע אותן (הקריין שנבחר למשימה הוא ירון לונדון) ולהבין כי לא מדובר בפרשנות או במניפולציה על הטקסטים, אלא בדעות ובעמדות המדויקות שהביעו אז מקבלי ההחלטות – לצופים לא נותרת הרבה ברירה אלא להתחלחל ולתהות כיצד זה שהדברים נחשפים רק כעת.

בראיון שהתקיים באחרונה, גלעזר ויובל – שלאורך השנים שימשו בתפקידי עריכה בכירים בעיתונים המובילים ובתוכניות תחקירים בטלוויזיה, ובין היתר כיהנו כעורכי העיתון "מעריב" בשנים 2007–2009 – מסבירים שחלק מן הדברים כבר הופיעו בצורה כזו או אחרת במחקרים אקדמיים, אבל לא הגיעו לידיעת הציבור הרחב, ואילו אחרים נחשפו רק באחרונה מפני שעד לשנים האחרונות היו עדיין שמורים בגנזך המדינה תחת חיסיון ולאיש לא ניתנה גישה אליהם.

"כעיתונאים, לעתים רחוקות מזדמן לנו להיות זבוב על הקיר. כולנו חולמים לקבל לידיים את ההקלטות של ביבי ונוני, או משהו דומה, להיות הזבוב על הקיר שרואה איך הדברים האלה קורים. אבל זה כמובן דבר מאוד נדיר, ובדרך כלל עיתונאים ניזונים ממנגנון משוכלל ומורכב של דיסאינפורמציה ומחומר שמוזרם לעברם מגורמי עניין שונים", אומרת יובל. "צריך להיות עיתונאי ממש טוב כדי להצליח לגרד את תחתית החבית ולמצוא גם את מה שלא מספרים לנו. אבל פרוטוקולים היסטוריים דוגמת אלה שמופיעים בסרט מאפשרים לנו להפוך לאותו זבוב על הקיר. בפרוטוקולים הללו מדברים אנשים שנמצאים בחדרים סגורים, מרגישים מוגנים ולכן אומרים את האמת. הם יודעים שזה חסוי, הם לא חושבים שמישהו ישמע את מה שהם אומרים, ולכן מרשים לעצמם לומר את מה שהם שחושבים. אם בוחנים את העיתונות של אותה תקופה, רואים שהיא מספרת סיפור אחר לחלוטין. לכן, כשאת מקבלת את הפרוטוקולים הללו לידייך, את לפתע הופכת להיות הזבוב על הקיר. ומבחינתנו, כמי שבחרו לעסוק בעיתונות חוקרת, אין סתירה בין זה לבין מחקר היסטורי שקורע את המסכה מעל נרטיבים שסיפרו לנו בעבר".

לבה רותחת

עד שנת 2000 כמעט דבר לא פורסם, מפני שעל הפרוטוקולים הללו הוטל חיסיון של 50-70 שנה. לכן כל השיח ההיסטורי־סוציולוגי הישראלי עד אז לא הכיר את החומרים הללו והתרכז סביב התמה של "אופס, טעינו", מבהירים יובל וגלעזר. מאז אמנם היו כמה אקדמאים שהניחו יד על פרוטוקולים שהחיסיון הוסר מעליהם, אבל "סאלח" מצליח לראשונה לרכז קטעים נבחרים ונרחבים מתוך החומר הזה, ולארגן אותו בצורה שהיא ברורה ונגישה לציבור הרחב, ולא רק לקומץ אקדמאים (היועץ האקדמי של הסרט היה פרופ' ארז צפדיה ממכללת ספיר).

"לנו היה מזל כי הגענו אל הארכיונים ב–2015, אז נחשפו לפנינו פרוטוקולים נוספים, כאלה שהאקדמאים עדיין לא כתבו עליהם. וחוץ מזה, המתודה העיתונאית שונה. אנחנו למשל הלכנו לארכיון המשטרה. ללכת לבדוק מידע במשטרה זה רפלקס עיתונאי, וזה משהו שהחוקרים באקדמיה לא חשבו עליו", אומר גלעזר. "ויצאנו גם לחפש חומרים בקטעי עיתונות. התחקירנית שלנו מצאה למשל בספרייה הלאומית ביטאון פנימי של מחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית, ובו פורטו כל הדיונים הפנימיים, הישיבות, הפורומים, ומשם לקחנו חלק גדול מהציטוטים. מעבר לכך, צריך לזכור שחוקרים אקדמאים מתרכזים בדרך כלל בפרשנות. הם לוקחים שבריר ציטוט ונותנים אותו כדוגמה לתזה שלהם שאותה הם מציגים במאמר. לעומת זאת אנחנו, כעיתונאים, אוהבים לתת לדברים לדבר בשם אומרם, אנחנו אוהבים את החומר הגולמי ואת הכוח שיש לו. ולפעמים, כשאתה מביא את הפרוטוקול במלואו, הדברים חזקים יותר מכל תזה מלומדת שתשפוך עליו".

דרעי, בן 41, יוצר דוקומנטרי מנוסה ומוערך, נולד כאמור בירוחם והוא הצעיר מבין עשרה אחים במשפחתו. כיום הוא מתגורר בתל אביב, אבל במשך השנים חזר בסרטיו שוב ושוב לצור מחצבתו. בין היתר ביים את "גם בירוחם יש היפרנטו" (2000), שעקב אחר מאבק פוליטי לכיבוש ראשות המועצה המקומית, "עכשיו תורי" (2004) שסיפר על קבוצת תושבי ירוחם שנבחרו לשחק בסרט קולנוע, "תגיד אמן" (2005) שתיעד לאורך חמש שנים את תהליך יציאתו מהארון מול בני משפחתו, ואת הדרמה "חתה יסבח סבח" (2004) שזכתה בפרס האקדמיה לדרמה הטלוויזיונית הטובה ביותר, התבססה על סיפור חייה של סבתו ותיארה בעלת סלון כלות בעיירה דרומית שמתמודדת עם שלל אתגרים.

לצד שורה ארוכה של כתבות ל"אולפן שישי", "עובדה" ועוד, ביים דרעי ב–2011 גם אחד מפרקי סדרת התעודה "העם הנבחר", שבה יצא להפגיש את המגיש האשכנזי ירון לונדון עם תושבים מרוקאים בירוחם, והוציא תחת ידיו מפגש טעון, שיצר מיני קוסמוס טלוויזיוני עצבני וסוער במיוחד של השסע העדתי. "הפרק הזה עורר הרבה הדים, ואני חושב שאז הבנתי את הממדים של הזעם הזה בפעם הראשונה, הבנתי איזו לבה רותחת עדיין רוחשת מתחת לפני השטח, ועד כמה השסע הזה עדיין מפעפע ובועט. אבל רק עכשיו, ב'סאלח', קיבלתי את התשובות ללמה זה כך, למה השיח העדתי נראה היום כפי שהוא נראה, למה הזעם עדיין קיים שם ולמה הכאב עדיין מפלח".

המשמעויות של אותה תוכנית משנות החמישים ל"פיזור אוכלוסייה" – שם שנשמע כל כך תמים, ענייני ויבש – מהדהדות בחברה הישראלית עד היום. "בדור של החברים שלי, בדור השני והשלישי של העולים, זה ניכר באופן מאוד ברור", אומר דרעי. "מאוד ברור מה קרה כאן, לאנשים הללו הרי עדיין אין זכות בחירה אמיתית, וההדים של התוכנית הזאת עדיין נמצאים פה באופן שפעמים רבות מונע מהם לגור היכן שהם רוצים, לעבוד במה שהם רוצים ולהתפרנס ולהרוויח כפי שהיו רוצים. מכל כך הרבה אנשים בני גילי נמנעת היכולת לחיות כפי שהם היו רוצים, ואני לא בטוח שהם מבינים את השורשים של הפערים הללו ואת הקשר העמוק שלהם לתוכנית פיזור האוכלוסייה".

דוגמה בולטת לכך בסרט היא אותו הבדל בין הדיור הציבורי שקיבלו יוצאי צפון אפריקה בעיירות הפיתוח לבין הדירות שקיבלו העולים מאירופה במרכז הארץ. מהראשונים נמנעה כאמור האפשרות למכור את דירותיהם ולשלשל את התמורה לכיסיהם, ואילו האחרונים יכלו להשתמש ברכוש שקיבלו מהמדינה כדי להתבסס ולרפד את ילדיהם מבחינה כלכלית. "נקודת הפתיחה שלהם אחרת לגמרי", מדגיש דרעי. "בניגוד להורי, ההורים שלהם פשוט עלו למקום הנכון".

הוא מקווה שקהל גדול ככל האפשר יצפה ב"סאלח". "זו יומרה גדולה, אבל אני מתפלל שהסרט הזה יצליח לשנות משהו אצל האנשים שיצפו בו, לא משנה מאין הם באים, מה הסיפור שלהם ומאין באו הוריהם. אני מקווה שאחרי שיצפו בו הם יבינו סוף סוף מה באמת קרה כאן, כי רק כך תוכל להתחיל תנועה אמיתית ועמוקה של שינוי. ושינוי כזה יוכל לקרות אך ורק אם השיח העדתי, שהוא הרבה פעמים מתלהם, יתחיל סוף סוף להתבסס על עובדות ועל הסיפור האמיתי".

לקריאת המאמר המלא בהארץ ליחצו כאן

רפול ויאנוש בנגל כמחוללי אסונות

ב 18 לנובמבר 2016 פירסם אורי מילשטיין במעריב מאמר שכותרתו

"משה דיין היה הגרוע מכולם": הפנים האמיתיות של רפול נחשפות

הכתבה מתחילה בפירגון לרפול שמעורר את האשליה שאורי מילשטיין הוא עיתונאי החצר של רפול, אלא שבמערכה האחרונה יורה אקדח שלא הופיע במערכה הראשונה. על כך שמלחמת לבנון הראשונה היתה אסונית כולם יודעים. מה שמילשטיין מחדש הם הסיפורים על כך שבלי אישור הממשלה יאנוש ורפול ביצעו פעולות פרובוקטיביות בלבנון שגררו אחריהן ירי קטיושות על יישובי הגליל. כלאמר יאנוש ורפול הם שיצרו את העילה ל"מבצע שלום הגליל".

על הפרובוקציות של יאנוש ורפול לפני המלחמה

[..]דחיפה למלחמה

אחרי הניצחון של הליכוד בבחירות 1977, ביקש ממני עזר ויצמן להיפגש איתו במצודת זאב בתל אביב. הוא אמר "מוטה מסיים את תפקידו. על מי אתה ממליץ כרמטכ"ל הבא, על הרצל שפיר או על רפול?". השבתי "אם אתה חושב על תקופת רגיעה ביטחונית וארגון הצבא מחדש – הרצל. אם אתה חושב על מלחמה באש"ף בצפון – רפול".

עוזרו, תת־אלוף בדימוס מוטקה ציפורי, המיועד להיות סגן שר הביטחון, ישב בחדר הסמוך עם דלת פתוחה, האזין והנהן בראשו. קיימנו דיון ארוך על שני המועמדים ופרשתי. ויצמן בחר ברפול.

אורי שמחוני היה ראש מחלקת הדרכה במטכ"ל של רפול. לדבריו, "אם רפול היה מסיים את תפקידו אחרי ארבע שנים, הוא היה נשאר בזיכרון כרמטכ"ל הכי טוב שהיה בצה"ל. מלחמת לבנון, בשנה החמישית, הרסה את הכל. הקצין המקורב ביותר לרפול במטכ"ל היה אלוף פיקוד הצפון אביגדור בן גל. לפי יאנוש, מסיום מבצע ליטני ב–1978 תוכננה מלחמת לבנון הראשונה. הוא ורפול דחפו לכך.

ראש הממשלה מנחם בגין לא היה מוכן לאשר מלחמת יש ברירה. רפול ויאנוש לא השלימו עם עמדת הדרג המדיני ויזמו מבצעים בדרום לבנון, שגררו ירי קטיושות על יישובי הגליל. אחרי שוויצמן התפטר מתפקידו כשר הביטחון, במאי 1980, נטל בגין את התיק לעצמו בלי שהיו ברשותו הכישורים להבין את מערכת הביטחון ולשלוט בה. ציפורי המשיך לכהן כסגן שר הביטחון וכשר הביטחון בפועל, בלי שראשי צה"ל התחשבו בו ועם ראש ממשלה שלא סמך עליו.

בגין הביט בהערכה באנשי צבא במדים. הרמטכ"ל רפול, אלוף פיקוד הצפון יאנוש, מפקד דרום לבנון מאיר דגן ואיש המוסד דוד קמחי ניצלו את חולשותיו והגבירו את המבצעים נגד הלבנונים. ציפורי העיד: "חברים בשב"כ דיווחו לי שבלבנון מתרחשים מדי פעם מבצעים מוזרים שיוזמים המפקדים שבגין העריץ.

באתי לבגין ואמרתי לו 'מנחם, כל מה שממשלת ישראל תחליט מקובל עלי, אבל לא מקובל שהצבא יעשה משהו שלא בידיעת הממשלה. פיקוד צפון עושה דברים כאלה'. זה לא מצא חן בעיני בגין, והוא השיב: ‘טוב, אנחנו נעשה בירור'. הוא הזמין אליו את רפול, יאנוש ואותי. הצגתי באוזניהם מה שנודע לי. רפול לא אמר מילה. יאנוש אמר: ‘'אני לא יודע מה הוא רוצה ממני. מאז שהתנגדתי להקמת מפקדת כוחות השדה, הוא רודף אותי. אנחנו לא עושים דבר'. בגין נכנס לדברי יאנוש: ‘מרדכי, אם אלוף אומר שהם לא עשו, אז אלוף לא ישקר'. בזה נגמר העניין".[..]

על המלחמה האסונית שפרצה ביוני 1982

[..]הסעודה האחרונה

רפול ויאנוש השיגו את מבוקשם: ביוני 1982 יזמה ישראל את מלחמת לבנון הראשונה. התכנון היה רע והביצוע גרוע עוד יותר. צורי שגיא (שינקין) פיקד אז על אוגדה בפיקוד המרכז. לדבריו, "הסיפור התבשל שנה שלמה. היו כינוסים בנושא ואני התנגדתי. רפול ואריק כעסו עלי מאוד. פעם אמרתי שצריך להכניס אותם לבית סוהר, הם יצאו מדעתם".

איך אתה מסביר את זה שאנשי שטח מעולים כאריק ורפול תכננו מלחמה כל כך מטומטמת, שבה אוגדות טנקים תוקפות בשטח הררי, עם כבישים צרים, וחושפות עצמן לפיגועי טרור ולוחמה זעירה?

"הם זלזלו במחבלים ובסורים בלבנון ונהגו לומר שגם תזמורת צה"ל יכולה לבצע את המשימה. לרפול הייתה מגלומניה. הוא רצה לפקד על כוח גדול ולתת הזדמנות להרבה אוגדות להיות בשדה הקרב. הערך העליון בעיני אריק היה שחייבים לבצע את המשימה, לא חשוב אם התכנון מחורבן. בגלל התוכנית המגלומנית המשימה לא בוצעה".

הביזיון הגדול ביותר במלחמה הזו התרחש בגזרתו של יאנוש בקרב סולטאן יעקוב. האחראי לכך היה סגנו של יאנוש, אהוד ברק. לאחר פרשת סברה ושתילה, סיים רפול את תפקידו בבושת פנים. הכישלון של הקרב בסולטאן יעקוב מנע מיאנוש להיות רמטכ"ל. ברק דילג מעל שניהם, היה גם רמטכ"ל, ראש ממשלה וגם שר ביטחון.[..]

למאמר המלא של אורי מילשטיין כאן

מה באמת חשבו האבות המייסדים על המזרחים

מה באמת חשבו האבות המייסדים של המדינה על המזרחים

מאת גידי וייץ

פורסם ב – 13/02/2014 15:40

לפני שהמזרחים היו לא נחמדים, מותר היה לומר בפשטות: הם נחותים. מי שרוצה למשש את שורשי המהפך של 1977 צריך לחזור ליולי 1959, ליום שבו נורה עקיבא אלקריף בוואדי סאליב

אפילו את השב"כ, או בשמו המדויק הש.ב., הם ביקשו להפעיל ומיד, כדי לחשוף מי עומד מאחורי הקשר. ב–27 ביולי 1959, כשבועיים וחצי לאחר שהמרד המזרחי הראשון בישראל פרץ בוואדי סאליב, היו שרי הממשלה, בעיקר אלה ממפלגת השלטון, מפא"י, משוכנעים כי נרקמה מזימה להפילם, מזימה שלה חברו עבריינים ובריונים, ששימשו מריונטות בידיו של כוח פוליטי נסתר וערמומי. הסיפור הדמיוני הזה גילם את חומת ההכחשה שהם בנו מול המצוקה המזרחית, הכחשה מהולה בעלבון צורב: איך הם בכלל מעיזים, המרוקאים האלה, להתקומם אחרי כל מה שעשינו עבורם? ועם העלבון באו ההערות הפוגעניות, בעלות הניחוח הגזעני.

>> לחצו כאן לקריאת הפרוטוקולים המלאים של ועדת החקירה

צילום: משטרת ישראל

"יש אנשים שאת השכר אינם מוציאים וחוסכים ממנו", הסביר לחבריו שר האוצר לוי אשכול, שהחליף באותו השבוע את בן גוריון כיו"ר הישיבה. "חלק לא קטן מהשכר הם מוציאים על ערק". זו היתה דרכו של אשכול להתגונן בפני מחאת המפגינים, שהתמקדה בעבודות הדחק העלובות בשכר נמוך שאליהן נשלחו לעתים קרובות ומהן פוטרו כשלא היה בהם צורך. על זריקת האבנים, כלי הנשק המרכזי של המוחים המזרחים במחאה, אמר אשכול: "אולי למנהג בארץ מוצאם, שם זה היה נוהג מקובל". הוא תבע יד משטרתית חזקה ומדכאת. "האם באמת תרצה שיישבו (השוטרים) בחיבוק ידיים?", שאל רטורית את השרים. "זה יהיה יום שחור בשבילי… אני אומר לכולנו: (אין כאן) שום צל ורמז של הרקע הסוציאלי. קראתי בעיתון שאחד רגז שהגיע לכך שהוא רועה זונות. מישהו הכריח אותו לכך? אם אנו מסתכלים למה שהיה בבאר שבע. האם אנו יכולים להצדיק זאת בגלל הרקע? תבינו לאן אנו הולכים. מסתבר שנרקומנים לא נולדו בארץ…" המפכ"ל יוסף נחמיאס שהשתתף בישיבה העיר: "רק בארץ ערבית", ואשכול נסחף: "היה יהודי כמוני שמשך שנים הרבה טען: עלייה קצת סלקטיבית… ממצרים שלחו לנו קודם כל את הנמושות… אינני יודע את מי מביאים עכשיו מפרס, אבל נגזר עלינו לקבל אותם, נדע איזה ג'ונגל אנחנו מכינים לעצמנו".

שר החינוך זלמן ארן נשמע לחבריו פגוע אישית ממחאת המזרחים: "ב–11 שנות קיומה עשתה המדינה כמיטב חוסר יכולתה כדי להרים חלק זה של הציבור במידה שדבר זה ניתן באופן אובייקטיבי, אם כי יכול להיות שבמקרה זה אינו ניתן… בחינוך, שאני יותר בקי בו, אני יודע שבאמת עשינו את המקסימום, אינני מתאר לי איזו מדינה־שהיא שהיתה יכולה לעשות בשטח זה, ובמיוחד לעדות המזרח, מה שאנחנו עשינו מאז קום המדינה… הכלל של עדות המזרח אין לו חוש לזה, אולי לא יהיה לו אף פעם חוש לזה, אבל יש לו אהדה פסיבית לעניין הזה (לאלימות, ג"ו)". "למעשה אלימות?", תהה שר העבודה נמיר, והמפכ"ל נחמיאס שוב העיר הערה סוציולוגית: "לתימנים ולעולי צפון אפריקה". "אינני מדבר על התימנים", המשיך שר החינוך ארן בהבחנותיו, "התימנים תמיד היו שונים. אני בטוח שיש גרעין המכוון את הדברים מראש. צריך להיות טיפש ולהאמין שבכל מקום יש סיבה אחרת".

גם שר העבודה מרדכי נמיר לא הסתיר את עלבונו: "יש כמה התפרצויות שאנו שותקים עליהן. כל זה מתרחש בעונה שלא היתה כמוה מבחינת העבודה והתעסוקה, שלא היתה כמוה אפילו בשלוש השנים האחרונות שהיתה תעסוקה כמעט מלאה… אני מוכרח להניח שיש איזה גיבוי, איזה מחסה למארגני ההפגנות… הדבר היחיד שיש בפרשת ואדי סאליב הוא ששוטר בעל שם אשכנזי ירה שלא כהלכה… אומרים שבחוץ לארץ זה מתפרסם כמלחמת אזרחים, יש גם ארצות ערב בסביבה…" הזהיר.

כנראה כדי לשוות לאנשי המחאה אופי של כת פגאנית קדומה, דיווח המפכ"ל נחמיאס לשרים בדאגה כי ב"מספר מקומות יש תופעה של השבעת אנשים בבתי הכנסת שיהיו נאמנים לעדה". שר החינוך ארן קפץ ממקומו. "זה דורש הסבר", אמר בתקיפות, "מה פתאום הוא משביע את בני עדתו?". "הוא משביע אותם לשתף פעולה עם הוועדה (ועדת חקירה שהוקמה לבדיקת האירועים, ג"ו)", ענה המפכ"ל. "חשוב לדעת", המשיך אשכול לתבוע מידע. "אני בטוח שרבנים אלה קשורים לאיזו מפלגה ובשליחותה הם עושים זאת", ובהמשך גם הבהיר למי התכוון, מיהו בעיניו הבמאי של ההצגה המתוזמרת היטב: "הגיע הזמן שנדע לדבר בלשון יחיד ולא בלשון רבים, ומישהו צריך לדעת מי הוא יחיד זה. רק לפני מספר שבועות שמעתי שבגין אמר שלא פגש מצב מהפכני כמו ששורר עכשיו בארץ. אפשר לסמוך עליו", העיר באירוניה, ואז אמר מפורשות את אשר על לבו: "אני חושב שזו עבודה של בגין, שהיא מביאה ומוכרחה להביא להתפרעות, לזריקת האבנים למשרדי הסוכנות היהודית, לשבירת מועדון ההסתדרות". "עד הבחירות המדינה הזאת תישרף", סיכם השר נמיר בנימה אפוקליפטית.

***

"אני מקלל את היום בו נולדתי להיות מרוקני. אני לפעמים אומר 'אמיר את דתי ולא אהיה יותר מרוקני', אבל המצפון שלי לא נותן לי" (משה (מוריס) גבאי, בן 22, תושב ואדי סאליב)

ואדי סאליב היתה שכונה ערבית בעיר התחתית של חיפה, שתושביה המקוריים גורשו או נטשו אותה במלחמת העצמאות. בשנות ה–50 היא הפכה לאזור מוכה אבטלה שאוכלס בעיקר בעולים חדשים. יותר משליש מהם נולדו בצפון אפריקה, ובעיקר במרוקו. בכוכים צפופים ומוזנחים גרו משפחות מרובות ילדים ששנים ספורות קודם לכן הגיעו לארץ זבת חלב ודבש.

ביום רביעי, 8 ביולי 1959, חזר משה גבאי עם אשתו לשכונה החיפאית אחרי שצפו בסרט. "שלחתי את האשה הביתה", סיפר מאוחר יותר, "רציתי לשוחח עם כמה חברים. זה היה באמצע ואדי סאליב, דיברנו על עבודה ועל חוסר עבודה. פתאום עבר עקיבא אלקריף, נכנס לבית הקפה… בסביבות השעה עשר וחצי בלילה שמעתי צעקות ורעש – 'הרגו! הרגו!' הלכנו מיד למקום, ושם סיפרו לנו שעקיבא חטף חמישה כדורים ולקחו אותו בניידת. הדם היה עוד במקום… האנשים התחילו לדבר: 'זה לא ייתכן כך, מספיק לנו ודי… ירדנו לכיכר ליד קפה אביב, שם היו התקהלויות ורעש. קם שוטר אחד עם סטן ואמר: 'מי שמתקרב אני יורה בו'".

כמה שעות לפני כן עצרה ניידת משטרה ליד קפה רוזוליו שבשכונה. סמ"ר אשר גולדנברג תבע משיכור מקומי בשם אלקריף לעלות לניידת. הסמ"ר קיבל לפני כן מידע כי במהלך שעות היום ניסה אלקריף לזרוק את עצמו לעבר מכוניות נוסעות. בדו"ח משטרה מיוחד הנמצא בתיק של שר המשטרה בכור שטרית ושנפתח לאחרונה לבקשת "הארץ", נכתב כי אלקריף צעק: "יש לי כסף יותר מבן גוריון ואינני רוצה לחיות". בהמשך הוא זרק בקבוקים בבית קפה שסירב למכור לו משקאות חריפים והשתולל במקומות נוספים.

"תעלה לניידת", ציווה גולדנברג על אלקריף, שבאותה שעת ערב דווקא ישב רגוע ושליו ליד אחד משולחנות בית הקפה והאזין לתקליט בערבית שביקש שינגנו עבורו. אלקריף סירב להישמע לפקודת השוטר, קם והחל לזרוק לעבר הניידת בקבוקים שפגעו בשמשה. הוא איים שיהרוג את השוטרים ואת עצמו. גולדנברג ושוטר נוסף בשם קרול סגל ירו לעברו. אלקריף צנח למדרכה. בחקירה פנימית של המשטרה, עשרות שנים לפני האינתיפאדה הראשונה, יטען השוטר סגל כי כיוון את היריות לרגלי הקורבן. אלא שכדור אחד חדר למותנו של אלקריף, פגע בכיס במרה ובחוט השדרה והוא הובהל לבית החולים במצב "רציני", כפי שצוין בדו"ח החקירה המשטרתי.

הידיעה על היריות המיותרות באלקריף נפוצה במהירות והסעירה את תושבי השכונה. מחאה ספונטנית הוצתה. אנשים התגודדו במרכז השכונה, תקפו ניידת שעברה שם וצעקו בקצב: "רצח במשטרה". הזעם שהצטבר במשך שנים על הממסד ועל אלימותו התפרץ באחת. זה היה אקורד הפתיחה לאירועי ואדי סאליב, שהשנה ימלאו להם 55 שנה. קצרה היריעה מלתאר את כל האירועים ומשמעותם ההיסטורית, אבל די בהצגת מבחר מהחומרים הנפיצים הגנוזים בארכיון כדי ללמד על חטא הגזענות הקדמון.

***

"היו התפרצויות של המשטרה באמצע הלילה לתוך בתים ומאסרים תוך מכות נאמנות. אני קובל על מאסר ילדים רכים" (הרב יעקב סודרי, רב בעיר התחתית, בפנייה לוועדת החקירה הציבורית)

זמן קצר אחרי שאלקריף פונה במצב קשה באמבולנס לבית החולים, כינס תושב השכונה ויו"ר תנועת "ליכוד יוצאי צפון אפריקה" דוד בן הרוש, גבר מרשים בן 35 שניסה להתקבל לזרועות מפא"י ונדחה, בחורים מהשכונה כדי לתכנן את המשך המחאה. הוא הפציר בנוכחים לשמור על סדר כדי שהעניינים לא ייצאו משליטה. "הוא השביע אותנו שגם אם המשטרה תכה אותנו לא נגיב", שיחזר תושב השכונה משה גבאי מאוחר יותר, וסיפר כי באותו הערב צעד יחד עם 200 אנשים מבית הכנסת בתהלוכה בשכונה, תוך קריאת צעקות כמו: "אין חוק במדינה!". מכונית משטרה שעברה במקום נסקלה באבנים עד שנמלטה. לקראת חצות חזר גבאי לביתו, וכשהשכים לקום בבוקר ראה מהחלון שוטרים "עם קסדות ומגינים רצים וחוזרים".

בבוקר הוכרזה שביתה כללית בוואדי ומצעד של מאות מפגינים נושאי דגלים שחורים יצא לדרך. אחד הצעירים נשא דגל טבול בדם של עוף שחוט מבית מטבחיים סמוך. הם עלו לכרמל, הפגינו מול מטה המשטרה, וכשהובטח להם שאלקריף חי ומאושפז בבית חולים, הם התפזרו. אלא שבהמשך היום אירעו כמה אירועים אלימים שכוונו כולם נגד סמלי השלטון: מכוניות משטרה ששוטטו בשכונה נרגמו באבנים, מכוניתו של מנהל בנק לאומי בעיר הוצתה, המועדונים של מפא"י וההסתדרות הושחתו, חלונות ראווה של חנויות בכרמל השבע נופצו. המשטרה הגיבה ביד חזקה ואנשים נפצעו ונעצרו, מה שכמובן הגביר את הלהבות – הפגנות סוערות פרצו במקומות נוספים במדינה, העימותים הוחרפו ומספר העצורים והפצועים עלה.

המשטרה אמנם הכריזה כי נהגה באיפוק באירועים אלה, אך ימים ספורים לאחר פרוץ המהומות הקימה הממשלה ועדת חקירה ציבורית בראשות שופט בית המשפט המחוזי משה עציוני, שהיה לה מנדט מוגבל: לבדוק אם היתה יד מכוונת שהפעילה את המוחים כפי שחשדו ראשי השלטון, כיצד פעלה המשטרה ומה היה הדלק שהזין את המחאה.

"אנשים בעלי מוסריות ירודה, הידועים כמעורבים בפשעים וזנות וגם אנשים סתם מהקהל", תיאר שטרית בפני עמיתיו את הפרופיל של המפגינים בישיבת הממשלה שיזמה את הקמת ועדת החקירה. הוועדה התכנסה כמה ימים לאחר מינויה והוזמנו להעיד בפניה אנשי הממסד והמשטרה, וכמה מתושבי השכונה – בהם האיש שניצח על המחאה, בן הרוש. "אם לא היתה לי אפשרות ללמוד – אני צריך להקים דור של סבלים, והאקדמאים יקימו דור של אקדמאים?". שאל בן הרוש את חברי הוועדה בעדותו המהדהדת, שהגיעה לכותרות הראשיות בעיתונים בשנת 1959. "אם אני בור לא יודע קרוא וכתוב, אולי הבן שלי יהיה גאון? אולי ייצא ממנו איינשטיין?".

צילום: אמנון בר טור

לשכת העבודה היא הגיהנום

אולם במבט לאחור נדמה כי העד שמסר את העדות המרשימה ביותר לוועדה, ומי שהיה דוברו המובהק של אותו דור אבוד, היה דווקא תושב השכונה משה גבאי, בן 22, נשוי ואב לילדה. בתחילת עדותו סיפר גבאי כי כבר בבוקר המהומות השני החליט לפרוש מהמחאה, למרות שבעיניו לא היתה מוצדקת ממנה. "אשתי שלחה אותי לקנות דגים", סיפר. "לא רציתי לצאת החוצה. אני מתרחק ממהומות. ידעתי שזה כמו לדבר לקירות. אף אחד במילא לא עונה".

הוא תיאר כיצד מהרגע שבו דרכה כף רגלו בישראל ספג גילויי גזענות. "גם בבית הספר לא קראו לי בשמי הנכון, קראו לי מרוקו וזה העיק על לבי. אני הייתי ילד", סיפר לוועדה. הוא התגייס לצבא, שירת שירות מלא, חזר לשכונה והתחתן. "אילו ידעתי שהחיים הם כך, לא הייתי מתחתן עד היום ולעולם. יצאתי מהצבא ומאותו הרגע התחילו הצרות. נרשמתי ללשכה, שלושה חודשים ראשונים הייתי מחוסר עבודה", המשיך. אחרי שנולד בנו הבכור נסע בלית ברירה לאילת כדי לחפש פרנסה, ומשלא מצא אותה שב לחיפה למצוקותיו הישנות. "אמי נמצאת חמש שנים בארץ, גרה במעברה ואין לה שום אמצעי קיום… אני רוצה בכל לבי לעזור לה, אבל אין לי איך… כמה פעמים באה אלי הביתה … התחילה לבכות: 'אין לי במה לעשות שבת'… אמרתי לה: 'אל תבואי אלי יותר. אני לא רוצה לשמוע את הסבל שלך, מספיק אני סובל בעצמי, אני עלול לאבד את עצמי לדעת. מספיק לי מכל הצרות האלה. אם הייתי מוצא איזו אונייה הייתי עולה עליה ועוזב את הארץ'".

המקום שגרם לו לתסכול הרב ביותר בעת ההיא היה לשכת העבודה – הגיהנום הפרטי שלו: "הדברים בה מזעזעים מאוד ואני יודע אותם היטב כי אני חי בתוך הלשכה לפני הצבא ואחרי הצבא", אמר גבאי לחברי הוועדה, ותיאר בפניהם איך פעם אחר פעם דוחים את מבוקשו – לעבוד במקומות מכובדים בעיניו – ודוחקים אותו לעבודות זמניות יומיות בסופן הוא מוצא את עצמו שוב מובטל. "היום אני עובד בדחק בעיריית חיפה, בזבל. אם בחור כמוני צריך לעבוד בזבל – כל הכבוד. אעבוד בזבל… אילו לי היו פרוטקציות הייתי מזמן יושב באיזה משרד. לצערי הרב, אף אחד לא שואל אותי אפילו מה שלומך, כי יש אנשים שבעים אז הם לא דואגים לרעבים. לא אכפת להם… לדעתי כל הספרדים מקופחים ולא רק המרוקנים – בגדד, פרס, עיראק… בבתי החרושת ובמפעלים בחיפה מכניסים אותנו לעבודה רק שלושה שבועות לפני הפסח או ראש השנה כדי שיהיה לנו איך להעביר את החג. כל השאר זה חוסר עבודה ודחק. אבל דחק ראוי לאנשים זקנים ומוגבלים, ומה פתאום אני צריך לעבוד בדחק?… יש יום יציקה. מה זה אומר? כשאיזה קבלן גומר את הגג, הוא מזמין לו חמורים ספרדים שיסיימו לו את זה… שותים בקבוק בירה והולכים הביתה. ולמחרת שוב ללשכה… המזכיר צועק 'מי רוצה יציקה?' כולם צועקים ורוצים לקבל.

"אין לי דם ואין לי אומץ ואני לא יודע לגנוב. אם הייתי רוצה לגנוב, הייתי יוצא להיות גנב ולא לראות במצוקה של אשתי וילדַי. כאשר אני בא הביתה, אשתי אומרת לי: 'אתה לא רוצה לעבוד' ואני רב איתה ולפעמים עולה לי הדם לראש ואני רוצה לרצוח אותה. כי היא אומרת לי: 'אתה הולך ללשכה ואתה עומד ומסתובב'. היא לא יודעת שאני הולך ומבקש עבודה ולא מקבל. היה פעם מקרה שהביאו לי משטרה מפני שאני צעקתי: 'תן לי עבודה'. הרים שפופרת: 'פה יש מישהו מתפרע'. בא הסמל גיגי ועוד שני סמלים וקצין, אני אמרתי 'כן, אני רוצה ללכת לבית סוהר', אף על פי שאף פעם לא הייתי. אני רוצה פעם להרגיש מה זה ואם אני אמצא שזה טוב, אני אשאר שם כל החיים".

האחים בגלות אירופה

בשלב מסוים גבאי הסכים להתחזות למפא"יניק. את עצת הזהב הזאת העניק לו אחד מבכירי לשכת העבודה, שהסביר לו שזו הדרך שבה הממסד יאמץ אותו וייתן לו פרנסה. גם זה לא הועיל. "ושוב ללשכה", הוא ממשיך. "שהוא מקום המפגש היחיד של האנשים המיואשים בישראל. אחד מספר כיצד לווה לירה והשני בוכה ולפעמים צועק: 'יש לי שמונה ילדים, תן לי (עבודה) בחפירה, תן לי פתק, תן לי שם'. המזכיר צוחק: 'מה אתה מספר לי – אני עזרה סוציאלית? אני אמרתי לך שתעשה כל כך הרבה ילדים? אתם אוהבים רק את האשה, אבל אתם לא יודעים מה לעשות עם הילדים. ואיזה אפליה בין מרוקנים לבין יוצאי אירופה. המרוקנים העובדים בעבודות הכי קשות מרוויחים 120–130 לירות לחודש והאירופאי תופס מטאטא ומרוויח 300 לירות".

גבאי מספר שכך המשיך לעבוד בעבודות מזדמנות שאליהן הופנה בלשכת העבודה, ובין עבודה מזדמנת אחת לאחרת, ספג השפלות. "קרה לי מקרה פעם כשעבדתי בעגן. נכנסנו לשיחה בין־עדתית עם רומני אחד, והוא אומר לי תגיד לי, איך בכלל אכלת במרוקו? האם ראית פעם מזלג? האנשים כולם מכירים אותי, עד שאבי התגרש מאמי, גרתי ברובע הצרפתי. אם יש פה אנשים מקזבלנקה הם בוודאי יודעים איפה זה בדיוק. זה רובע טוב, לא במלאח (הגטו המרוקאי, ג"ו). למדתי בבית ספר צרפתי והתחנכתי כמעט לפי הדת הצרפתית וגם פה בארץ למדתי. אני חושב שפה בארץ היה לי גם כן מגיע משהו אחרי ששירתתי את המדינה, ואני יודע לכתוב ויש לי שתי שפות… אני מקלל את היום שבו נולדתי להיות מרוקני… שלחו אותי לדואר בתור דוור. אמרו 'תגיש את קורות חייך בכתב'. כתבתי ואז שאלו אותי איפה למדתי לכתוב. אמרתי בארץ. הוא אמר לי, 'מאיפה אתה?' אמרתי: 'ממרוקו'. והוא אמר, 'פלא, מרוקני כותב ככה'… אמרתי לו: 'מה יש, כל המרוקנים בורים?' הוא ביקש שאכתוב בצרפתית וכתבתי. אמר לי: 'תבוא מחר'. באתי והתקבלתי.

"שלחו אותי עם מישהו שילמד אותי והוא בדרך התחיל להסית אותי: 'זו לא עבודה בשבילך. אתה תטייל כל הזמן, תתעייף, תרד ותעלה מדרגות… אתה בחור צעיר, אולי תלמד מקצוע'. אמרתי לו 'למה אתה לא למדת מקצוע?' הוא החל לספר לי מה עבר עליו, מלחמות בגרמניה, וזה כאב לי כי הוא סיפר גם שהילדים שלו נהרגו שם. כאב לי מאוד ואני זוכר שכשהיינו ילדים… התפללנו ובכינו ועשינו כיפורים קטנים בשביל אחינו בגלות אירופה… הלכנו יחפים ברחוב והתפללנו לאלוהים שיציל אותם, דאגנו לאחינו שבגרמניה. עכשיו הם מסתכלים עלינו בעין פוזלת, כי אצלם מרוקני, כאילו אתה אומר פושע בינלאומי… יש מרוקנים מלומדים אבל לא נותנים להם אפשרויות. הנה, הדוד שלי גמר אוניברסיטה במרוקו… היה ציוני פעיל, חייו היו בסכנה, הוא בא לארץ והוא יושב במעברה, הוא אירגן תעמולה, רצה להפוך את המדינה, הוא כתב מכתבים לממשלה ולכנסת, איים עליהם שיהיה אויב העם מספר אחת. אולם כנראה שהשתיקו אותו, נתנו לו עבודה בביטוח לאומי. אני מתפלא איך הוא לא בא להעיד פה…

"אל תחשבו שכל המרוקנים רוצים לגור בוואדי סאליב. רבים רוצים לצאת לספר, רק שנהיה בני אדם. אבל מה כואב לנו? כאשר באה אונייה מרומניה את העולים משכנים בקרית מוצקין וקרית חיים ובנוה שאנן, ולא שולחים אותם לספר. רק את המרוקנים שולחים לספר, לחבל לכיש ולשובל ולנגב.. אני רק יודע דבר אחד: בלי הספרדים לא היתה מדינה וצריך לתת להם לחיות כמו בני אדם… אני מתפלל לאלוהים שגם הילד שלי יוכל ללכת לקייטנה, אם כי אינני חושב שיוכל כשאני רואה את הילדים הקטנים המתרוצצים בוואדי סאליב חצי עירומים או עירומים לגמרי ומלקטים אבנים וחול ואדמה כי אין להם מה לאכול.

"אני גר בוואדי סאליב משנת 51', אולם לא שמעתי שאיזה עיתונאי יבוא ויתעניין בחיינו ויכתוב עלינו. אולם לאחר המקרה הנורא באים כולם וכותבים, ופתאום עלינו לכותרות… אני זוכר שהייתי פעם בטירה הדרומית באסיפה של בן גוריון והוא הבטיח שבעוד שנתיים יחוסלו המעברות, אולם זה שקר. אמא שלי עד היום יושבת בצריף ובוודאי תשב עוד חמש שנים. אמנם בונים עכשיו שיכון אבל היא צריכה לשלם אלף או אלפיים לירות, ומאיפה תיקח? ואנו עובדים בדחק, כבוד השופט, אתה אינך יודע מה זה כי אף פעם לא עבדת בזה… אני אומר לכם בכנות, אני לא אוכל בשר במשך חודש ימים אפילו פעם אחת. לרוב אני אוכל תפוחי אדמה כי זה משביע. הבן שלי, מאז שנולד, אולי שלוש פעמים קניתי לו בננות… אני לא פוגש מרוקני אחד שאומר שטוב לו. הוא אומר: 'הלוואי ויבוא המוות, כל מרוקני שלא עובד והוא במצוקה מחכה למוות'".

לאחר שהסתיימה עדותו ביקש גבאי כי נציגים מהוועדה יתלוו אליו לסיור בשאול: בלשכת העבודה האזורית, שנוהלה בידי אשכנזים. "התרשמנו מן האווירה העגומה השוררת במקום", כתב בדו"ח מיוחד אחד הנציגים שנלווה לגבאי. על הקיר הוא ראה כתובת שריסס מישהו: "בית עבדים של מרוקנים". על הרצפה המלוכלכת הוא זיהה "סימנים אחדים של יריקת דם… נראה שעד אשר הרגישו בנו פקידי הלשכה קיבלו יוצאי אירופה… עבודות טובות יותר מאשר האחרים", אישש הנציג את דבריו של גבאי. "חדר הפקידים מזכיר במראהו בית סוהר, שכן רואים את פני הממתינים לתורם מבעד לסורגים… טענתו של הפקיד היא שהתנהגותם (של המרוקאים, ג"ו) היא גרועה, אינם מבינים את מה שנאמר להם, מתפרעים וחסרי משמעת. לדעתו הסבל העיקרי בלשכה הוא סבלם של הפקידים".

***

"יש חופש בכתב ודיקטטורה למעשה" (דוד בן הרוש, בעדותו בפני הוועדה)

זה היה צעד מתגרה שנועד להראות מי כאן הבוס. ערב הבחירות וכשלושה שבועות לאחר פרוץ המהומות, שהתפשטו מאז למקומות נוספים שבהם היו ריכוזי עולים מזרחים (מגדל העמק, באר שבע, עכו ועוד), החליטה מפלגת השלטון לערוך כנס בחירות מיוחד בקולנוע הדר הסמוך לוואדי סאליב, ביום האחרון והלוהט של חודש יולי. בתיק שמכיל את החומר שנאגר בלשכת שר המשטרה דאז שטרית, יש רמז למודיעין השוטף שאספה המשטרה בקרב אנשי השכונה בתקופה זו. בדו"ח מיוחד שקיבל השר מספר ימים לאחר האירועים נכתב כך: "ידיעות שהגיעו אלינו אמרו שחוגים מסוימים מתוך תושבי ואדי סאליב יוצאי צפון אפריקה, זוממים להפריע לאסיפה וכך למנוע אותה". כוחות משטרה ואנשי פלוגות הסער האלימים של ההסתדרות הגיעו למקום להפגנת כוח שהסתיימה בכאוס. המוחים שניסו להפריע לקיום האסיפה וזרקו אבנים פוזרו בברוטליות. פצועים הובהלו לבתי חולים. 59 אנשים נעצרו. זו גם היתה ההזדמנות שלה חיכתה המשטרה: בתוך העצורים היו גם מנהיגי המרד.

"בזמן ביצוע המעצרים הורגשה תכונה חשודה באחד מן הבתים", נכתב בדו"ח שהוגש לשר המשטרה. "חוליית משטרה ניסתה להיכנס לבית הזה ומצאה את דלת הכניסה נעולה. למרות קריאותיהם של השוטרים לפתוח את הדלת לא נענו יושבי הבית וסירבו לפתוח אותה. הדלת נפרצה ואז נפלה מאחד החדרים ירייה בודדת אחת. בפתח החדר שממנו נורתה הירייה עמדו שתי נשים ומספר ילדים. מהחדר נשמעו קריאותיו של גבר, שקולו הוכר על ידי השוטרים כקולו של דוד בן הרוש, ואשר איים על חוליית השוטרים שלא להתקרב כי אחרת יהרוג אותם, את הנמצאים איתו ואת עצמו. מפקח המשטרה במקום הצליח לשכנע את בן הרוש להתמסר ואמנם יצא האיש מן החדר ומסר את הנשק למפקח המשטרה. באותו מעמד אמר בן הרוש שלא התכוון להרוג את השוטרים או לפגוע בהם, אלא רק חשב להגן על עצמו כי היה נדמה לו שעומדים להתקיפו".

במוצאי השבת עוד ניסו 100 איש לחדש את המחאה, אלא שהצעדה שלהם פוזרה בכוח רב, כמה מהם נעצרו ופצוע אחד הובהל לבית החולים.

***

"אין לי דירה כזאת כמו שיש לעולים החדשים בבית שאן" (שר החינוך זלמן ארן בישיבת הממשלה, 2.8.59)

יממה לאחר המעצרים התכנסה הממשלה שוב. בן הרוש כבר הפך לדמון והמחאה שהנהיג להמצאה אישית שלו: "מה שקרה כאן זה לא על רקע סוציאלי, תהרגו אותי ולא אודה שזה על רקע סוציאלי", קבעה גולדה מאיר והתפנתה להשתלח בבן הרוש בסגנון המוכר, השמור מאז לכל המעז לנסות להפר את הסטטוס־קוו: "מה לא עשו כבר למנהיג הגדול שיש לו אקדח. הוא כבר היה במשטרה, הוא היה בצבא, כבר סידרו לו בית קפה, עכשיו יש לו חנות שמשרד הביטחון סידר לו, אלפי לירות כבר הוציאה מדינתנו המסכנה לבחור זה. איזה מקרה סוציאלי? זה מקרה סוציאלי שהוא מודיע שאצלו בוואדי לא תהיינה אסיפות… עכשיו בלי 'אבלים'. כל התפרעות כזאת לדכא עד היסוד". "זה יכול להתגלגל לקומוניסטים, לשנאת מדינה, לירידה…" הפליג השר נמיר בחרדה. "אלה הם אלמנטים שלא חושבים הרבה על מה שהם עושים", הצטרף שר הפיתוח מרדכי בנטוב לתביעה לנקיטת יד חזקה אף יותר. "הייתי מייעץ שהמשטרה תהיה יותר עצורה בדיבורים ותעשה מעשים… כוחות חזקים של המשטרה ידכאו, ועוד לא נחוצים דברים אלה להיאמר".

השר היחיד אולי שבמהלך הישיבות השמיע עמדה ביקורתית ומחוברת למציאות היה האלוף במיל. ואיש אחדות העבודה משה כרמל: "המצב בתעסוקה והמצב בשיכון הוא שורש פורה ראש ולענה… ביקרתי בכמה מקומות, במעברות, הייתי מזועזע עד עמקי נשמתי, לא ידעתי שיש במדינת ישראל תמונות כאלה". כששר החינוך ארן זעק בישיבה: "אף ילד אחד מעדות המזרח שאינו יכול לשלם שכר לימוד נמצא מחוץ לבית ספר תיכון, אף ילד אחד", הפנה אליו כרמל שאלה מתבקשת: "ואם הוא צריך לפרנס משפחה, אם הוא צריך למכור עיתונים?" דברי כרמל זכו לתגובה חריפה מעמיתיו. "אני חושב שתושבי מגדל העמק צריכים להצביע מפא"י", הכריז אשכול, שמחה כנגד חשבון הנפש של כרמל. שטרית, השר הספרדי היחידי ממפא"י, מצא הקשר נרחב לצורך להצדיק את דיכוי המהומות: "זה מתחיל להשפיע על החוצפה של הערבים… הם מתחילים לראות בזה דוגמה רעה. אם יוצאי צפון אפריקה נוהגים בצורה כזאת ונוהגים איתם בכפפות של משי מדוע להם אסור?"

השר המזרחי הנוסף בממשלה היה שר הדתות, יעקב משה טולדנו. הוא ניסה מעת לעת להגן על המרוקאים, אך הלחץ הקבוצתי הכריע אותו פעם אחר פעם. "בכל הזדמנות שאני מזדמן בין המון כזה של צפון־אפריקאים… אני מתחיל למנות בחיוב מה שעשתה הממשלה, את מה שעשתה מפא"י…" אמר לחבריו. "(אבל) אנשים כאלה שאינם יכולים לשלם שכר דירה, מצבם המשפחתי קשה מאוד, למשל הצפון־אפריקאים. בעצמי ראיתי בדרך לירושלים, הם עובדים בעבודות הקשות ביותר בכבישים וביניהם בני שישים. אין להגיד למשל שכולם עצלנים". אשכול קטע אותו: "כל יושבי העמק עבדו בכבישים". "גם אני עבדתי בכביש", הצטרף שר החינוך ארן, וטולדנו יישר קו: "יש ביניהם גם אנשים רעים, כמו שסיפרו על האיש שהביא אלפי לירות והפסיד אותם בקלפים ואחר כך טען שאין לו ממה לחיות. אבל לא כולם כמוהו… אין לומר כאלה שכל אלה אינם כתימנים. גם התימנים היו בהתחלה פושטי יד ורק אחר כך נכנסו לעבודה… הם רוצים לעבוד בעבודות יותר קלות. כך היה גם במרוקו".

צילום: מימל

הפושעים והמטורפים

"הכיצד שעל אף כל הצרות הנ"ל מביא האיש ורבים כמוהו את בני משפחתו ממרוקו? או שבכל זאת המצב שם לא היה ורוד כל כך כפי שהם טוענים בדרך כלל, או שהקהילה המרוקאית עשתה הכל לניצול 'קיבוץ הגלויות' על מנת לשלח משם מקרים סוציאליים אולי פושעים ומטורפים… אצל כמה אנשים בלט יחס אמביוולנטי למקצועם. יש להניח שמקצועיות זו אינה של ממש (אולי היו שוליות וכו') או כפי שיש הטוענים שרבים מבין הקבוצה הזאת מעדיפים עבודה כלשהי וללא עתיד ובלבד שתהיה קלה" – הציטוט הזה לקוח מהערותיו של אחד מנציגי ועדת החקירה לבדיקת אירועי ואדי סאליב והוא מגלם את ההתאמה הרעיונית בין ההנהגה לשלוחיה. בזמן שהממשלה התכנסה ודנה שוב ושוב במרד, המשיכו השופט עציוני וחבריו לגבות עדויות. בין השאר נשלחו נציגים מטעמם לשכונה, וחלקם – כמו זה שכתב את הציטוט המופיע למעלה – לא חסכו מהוועדה את דעותיהם החשוכות.

אחד המרואיינים היה יצחק אסאג, תושב השכונה, והוא היה זה שעורר באדם שמינה הממסד כאוסף ראיות את הרושם שהמרוקאים ניצלו את התקומה הציונית כדי להיפטר מהשוליים החברתיים בקהילתם. אסאג עלה עם שתי אחיותיו ממרקש שבמרוקו. "המניעים לעלייתו היו ציוניים… בבואם (שלו ושל אחיותיו) היו בשער עלייה… כעבור זמן נתנו לו אוהל במחנה דוד על יד טירה", מפרט המראיין, "הוא קנה לעצמו חנות קטנה בחיפה, בינתיים הוחלף האוהל בצריף – הוא סגרו על בריח ועבר לגור עם אחותו אל החנות. הוא אינו כשיר לעבודה פיזית לאחר תאונה שהיה בה עוד בגולה (רגליו חלשות) לפיכך הנו משוחרר מן הצבא ומהמילואים – אך למרות מגבלותיו יצא לעבודות פיזיות שהוצעו לו… בגלל מוגבלותו העבירוהו ללשכת העבודה של המוגבלים וקבעו כי הוא זקוק לעבודה קלה. מאז הוא מסתובב ואינו עובד. משלא קיבל עבודה, פנה ללשכת הסוציאלית ונקבע שהוא זכאי לקבל 23 לירות בחודש. סכום זה הוא ממשיך לקבל וכאשר הנו מבקש עבודה אומרים לו שהרי יש לו תמיכה, למה לו לעבוד. בצורה זאת נאלץ לחזור אל חסות העזרה הסוציאלית, שכן הסכום של 25 לירות אין להתקיים היום".

בסוף 55' התחתן אסאג ועבר עם רעייתו הטרייה לגור בחנות "ללא אור, ללא מים וללא בית שימוש". ניסיונותיו לקבל אישור לפתיחת דוכן לממכר ירקות עלו בתוהו. הוא חזר ללשכת המוגבלים ועבד שם כסדרן בהתנדבות. תקוותו היתה שירחמו עליו ויתנו לו עבודה, אך "לא נתנו… כל יום הוא הולך ללשכה להירשם לעבודה… ביקש שיתנו לו להיות שמש בבית הספר ליד ביתו". גם מבוקשו זה לא ניתן לו והוא שימש כשומר לילה על רכוש הדואר בכרמל. "במקום לא היתה סככה, לא נתנו נשק, היתה רוח והוא היה חולה. הוא לא החזיק מעמד אך כיוון שרגזו עליו שוויתר על עבודה טובה לא נתנו לו עבודה אחרת. כעבור זמן, קיבל עבודה בתור גנן בבית החולים רמב"ם אך פיטרוהו אחרי ארבעה חודשים פן יצטרכו לתת לו קביעות. אז החליט ללכת לעירייה ולעשות 'שמח'. הוזמנה משטרה והוא נאסר… מאז חי על תיווך דירות בוואדי ומפרנס בקושי את עצמו ואת משפחתו".

יום אחרי שקיים את הראיון איתו, הבחין נציג הוועדה באסאג יושב באולם בית המשפט שבו נגבו העדויות. "הוא עשה רושם אגרסיבי למדי", כתב במסמך שהוגש לחברי הוועדה, "מילמל לעצמו תוך כדי העדויות ונראה דרוך על מקומו".

אדם נוסף יצא מטעם הוועדה לסיורים בוואדי וגם אצלו ניכרים סימני ההתנשאות. "ניגשתי אל קבוצה של בחורים צעירים באחת הפינות", כתב לאחר מכן בדו"ח מיוחד. "זיהיתי את עצמי בעזרת מכתב מטעם הוועדה ולהפתעתי הנעימה גיליתי נכונות מרובה להיכנס עמי לשיחה. הקבוצה היתה מיוצאי אלג'יריה… ייתכן שיש הבדלים בחינוך ובמסורת של יהודי אלג'יריה ואין להוציא מהם מסקנה לגבי שאר העולים מצפון אפריקה". בסיורו בשכונה הגיע נציג הוועדה למתפרה של חייט, שהציג בפניו שתי "דיפלומות פריזאיות המעידות על כך שהוא חייט מדופלם". כאן הוא חי בפחון ונאלץ לתפור ולגזור חליפות בחינם לשכניו, שידם אינה משגת. "הואיל ובשכונה הזאת גרים בצפיפות", מעיר הנציג, "הם עוסקים כל העת בבחישה בסיפורי הצרות והקשיים שלהם. יש הרושם של כמעט הנאה לחזור על הסיפורים ולדוש בהם".

שאלת ההיגיינה הרוחנית

עדים נוספים שהופיעו בפני הוועדה ביקשו לשלול בדרכם את הנראטיב של המוחים, ולפיו תנאי הפתיחה שקיבלו בארץ הם שגזרו את גורלם לעוני מרוד ולהידרדרות לפשע. וכך, בקרב הקולטים טופח נראטיב הפוך: משהו אפריורי דפוק אצל המרוקאים האלה. לוי כהן, למשל, היה באותן השנים קצין מבחן לנוער במחוז חיפה ובעברו עובד סוציאלי ומדריך בעליית הנוער. דעתו על היווצרות הפער העדתי מאלפת: "למה לא כל הילדים בשכונת ואדי סאליב הגיעו לפעילות א־סוציאלית?" שאל את חברי הוועדה, "למה ישנן משפחות בנות עשרה ילדים הגרים בכוך, אבא מחוסר עבודה, תנאים קשים והם דווקא מתפתחים בסדר ולמה ילד אחר לא? צריכה להיות איזו סיבה ראשונית… הגורם הראשוני בעיני הוא בשטח ההיגיינה הרוחנית בקרב עולי צפון אפריקה בוואדי סאליב".

חבר הוועדה פרופ' שמואל נח אייזנשטט: "האם אתה מתכוון לומר שבעיה זו קיימת באופן מיוחד בקרב עולי צפון אפריקה?"

תשובה: "היא קיימת בין אותם ילדים שבשטח ההיגיינה הרוחנית יש סטיות אצל ההורים, ואז הם מגיעים אלינו… אני חושב שצפוי לנו אסון גדול. ניתנה לי הזדמנות לדבר עם השופט ליבוביץ' (כנראה סמואל ליבוביץ' האמריקאי). הוא סיפר לנו על עבודתו, וכאשר אמרנו לו שהמצב אצלנו הרבה יותר טוב, הוא אמר לנו 'חכו כמה שנים'. ואני היום רואה שהוא צדק. אני חושש מאוד, כי הבעיות של האוכלוסייה הפורטוריקנית בניו יורק תהיה לנו גם כאן. הלוואי ולא אצדק, אבל בעוד 10–20 שנים, שכונות העוני של חיפה יהיו בקרית אליעזר. שיכונים יפים, דירות יפות, שם זה יהיה לא על רקע סוציאלי, אלא הכלב קבור בשטח ההיגיינה הרוחנית בקרב העולים. דיברנו קודם על רגש אפליה וקיפוח. אני בהכרתי המקצועית איני מכיר באפליה – כושי, נוצרי, ערבי, יהודי בשבילי הוא אדם. אבל אם אהיה כן, אני מוכרח להודות שכשהייתי ילד קטן בגרמניה והלכתי ברחוב עם אבא וראינו יהודי עם זקן וקפוטה, יהודי גלותי, ואני מודיע שעד היום אם אני נתקל בטיפוס גלותי כזה, 'אוסט יודה' יהודון, זה עד היום בדמי. ניתנה לי הזדמנות לעבוד בקפריסין בשנת 1946. אז נתקלתי בפעם הראשונה ביהודים מצפון אפריקה. לא ידעתי מה זה אשכנזי ומה זה ספרדי, אולם כבר אז הבחורים ירדו מן האונייה – הייתי הראשון שנתקל בהם, היינו צריכים לחלק אותם באוהלים או בצריפים וכבר אז הם באו ברגשי קיפוח".

צילום: מימל

***

"לכבוד נשיא המדינה יצחק בן צבי, נזדעזענו נוכח האמצעים האכזריים שנקטה המשטרה בדיכוי אחינו היהודים מצפון אפריקה, אנשים, נשים וטף, במיוחד על הפעלת ערבים דרוזים נגד אחינו… אנו פונים לכבודו להועיד לנו פגישה דחופה" (ארגון יוצאי צפון אפריקה בישראל בלתי תלוי)

משלחת של כמה מראשי קהילות יוצאי צפון אפריקה הגיעו למעונו של הנשיא בן צבי ב–16 ביולי כדי להבהיר לו עד כמה המצב נורא. הם קיוו שהפעם אוזני הממסד לא יהיו אטומות או משוחדות וכי הנשיא הצנוע, דייר הצריף, יתערב. "יהודי מרוקו סבלו גם בארץ מוצאם", הסביר מנהל בנק מרמלה בשם שמואל טולדנו, "אבל שם הם ידעו שהסבל בא מהגויים ולא ציפו לכך שיסבלו גם בישראל, בין היהודים". בן צבי היה נינוח ומפויס אך גם הוא השמיע בפגישה את הניגון המוכר: "תחילה באו ממרוקו המקרים הסוציאליים, בעלי השכלה לא עלו ארצה, אלא עברו לצרפת וארצות אחרות", הוא קבע, "העולים נשארו ללא מנהיגים ראויים מבני עדתם. יש להסביר לעולי מרוקו שההתפרצות אינה הדרך לפתרון בעיותיהם, במדינת ישראל אין אפליות בין העדות השונות". כך הצטרף גם הנשיא לעמדה הרשמית של הממסד.

אחת הבודדות בממסד שהעיזה להשמיע קול אחר, היתה חברת מועצת העיר חיפה צילה עירם, ששיגרה מכתב נוקב ומרגש לחברי ועדת החקירה ובו כמעט התחננה בפניהם לפגוש בהקדם את מי שהיא זיהתה כגיבורות: האמהות מוואדי סאליב. "הזדעזעתי בסיורי האחרון בשכונה, ממראה העוני האיום, הכוכים והחדרים האפלים", כתבה עירם. "ריכוז רב כזה של סבל בלתי אנושי של משפחות מטופלות בילדים רבים, מיואשות ללא עבודה קבועה, מתפרנסות משכר דחק. שוחחתי עם תושבים רבים בשכונה וברצוני לתאר מקרה אחד המאפיין את המצב בכללו.

"שוחחתי עם אשה עולה מצפון אפריקה, אם לעשרה ילדים… שגרה בחדר אחד חשוך אשר קירותיו אף עכשיו, בחודשי הקיץ, רטובים ולחים וריח של עובש נודף מהם. האשה שומרת בקפדנות על ניקיון החדר, סיפרה לי שבחודשי החורף זורמים המים דרך החלון הקטן לתוך החדר וחייהם הופכים לגיהנום… חבל שאשה זו ואחרות כמוה לא הופיעו בפני הוועדה. הן היו יכולות לספר את כל האמת, להגדיר את המצב לאמיתו ולתרגם את הסטטיסטיקה הרשמית על פעולות לטובת השכונה כביכול לשפת האמת. המבקר בדירה זו יכול לתאר לעצמו איזה נזק נגרם למשפחה שכזאת.

"מתוך קריאה בחלק מהעיתונות מתקבל הרושם שתושבי ואדי סאליב הם בריונים ופורעים. דיבורים כגון 'חיפה לא תהיה קזבלנקה' מראים את הגישה לבעיה כאובה זו. אולם דמות האם שפגשתיה בוואדי סאליב, הנאבקת בתנאי הדיור השוררים בארץ בצורה כה אמיצה לקיום משפחתה, חייבת לעורר כבוד. האם זו בריונות? האם הילדים החמודים שראיתי, אם רק יקבלו חינוך כיתר הילדים ותנאי קיום אנושיים, לא יוכלו להיות לנכס חשוב לעם, כאדריכלים, רופאים מהנדסים ואנשי מקצוע בעתיד הקרוב?" עציוני וחבריו לא אימצו את ההמלצה.

צילום: אמנון בר טור

בפני ועדת החקירה הופיעה רק אשה אחת, וגם זאת על פי בקשתה המפורשת. עד לעדותה, זה היה מופע של גברים בלבד, מקפחים ומקופחים. רות שחר בת ה–34 עלתה מאלג'יר לפני קום המדינה והתמקמה בקיבוץ רגבים. שנתיים לפני עדותה נשלחה ללמוד בבית ספר לאחיות, שבו נפגשה בפעם הראשונה עם טעמה המר של ההתנשאות. "נפגשתי יום־יום עם התופעות של אפליה", סיפרה. "בכל פעם שאמרתי שאני מאלג'יר התקררו היחסים והיו אומרים לי: 'אבל את לא נראית כמוהם… אולי את לא מאלג'יר?' והייתי צריכה להדגיש שכולנו במשפחה צפון־אפריקאים… אני אומרת שההרגשה של אנטישמיות שאני הרגשתי כבר ישנה מזמן… נפגשתי בתופעה זו… אף בין האנשים מבין העילית בארץ, אקדמאים… שמעתי רופא שמתלונן שאליו מביאים רק 'שחורים'… מפי רופא שאידיאל חייו היה צריך להיות שונה".

***

"בריון, גנב, רועה זונות או רוצח אשכנזי לא יצליח לעורר אהדת העדה האשכנזית… אולם בקרב עדה פרימיטיבית דבר זה ייתכן" (בן גוריון במכתב לשופט עציוני)

במהלך רבים מפרקי העלילה הדרמטית הזאת נעדר מי שהיה אמור לשמש באחד התפקידים הראשיים בה: ראש הממשלה בן גוריון. בתחילה היה חולה ואחר כך יצא לחופשה פרטית. בישיבת הממשלה שהתקיימה ב–23 באוגוסט ועסקה באימוץ מסקנות ועדת החקירה, סיפרה גולדה מאיר שהחליפה אותו בתפקיד יו"ר הישיבה כי "אור לאותו יום שישי שבו אירעה ההתפרעות השנייה אמר לי ראש הממשלה שכוונתו היתה לצאת באונייה ולעשות את הסיבוב שהנשיא היה רגיל לעשות מזמן לזמן, כי אין הוא מצליח בארץ להסתתר באיזה מקום למנוחה, והוא אמר כי מנוחה פירושה בשבילו שלא לדבר עם איש, ובזאת אין הוא מצליח בארץ".

ממקום מרבצו בשיט בים הוא ודאי היה מרוצה מהמסקנות שאליהן הגיע השופט עציוני. "אין אפליה מכוונת", זה המשפט המכונן שהממסד כה חיכה לשמוע ושעציוני סיפק במהירות שיא: שבועות ספורים לאחר שקמה, סיימה ועדת החקירה את עבודתה. השופט אמנם שלל את תיאוריות הקשר של אשכול וחבריו, זו שגרסה בפשטנות כי המהומות היו תולדה של ברית סתרים בין בגין לנרקומנים ואנשי העולם התחתון. הוא אף כתב על ואדי סאליב כי "שכונה כזו, אין לה זכות קיום בעיר מודרנית כחיפה", אולם המסר הכולל שיצא מהדו"ח היה בבחינת טפיחה על השכם של הממשלה.

בישיבה שבה אומץ הדו"ח לא הסתירה גולדה את קורת רוחה מהמסקנות: "יש איזה דבר חשוב בדו"ח שלא ראיתי על כך כותרות בעיתונים… יש שם קביעה החלטית שלא היתה מדיניות של אפליה ושמשרדי הממשלה פעלו רבות גם בתחום השיכון, החינוך ושטחים אחרים. אלה מילים טובות לממשלה". גם השרים האחרים היו מרוצים מאוד מהמחמאות שקיבלו, ומהקביעה שלא היה מדובר "בהתקוממות של עדה", כפי שציינה גולדה, "אלא של ילדים וגורמים פליליים".

אחרי שהתבשמו מעצמם, התעוררה בישיבה שאלת ייצוג המזרחים במוסדות השלטון. "למשל שופט בית המשפט העליון", כפי שאמר פנחס ספיר. "למשרה זו לא תיקח איש מצפון אפריקה", צינן את ההתלהבות השר פרץ נפתלי. בסיום הישיבה הבטיחו החברים לקיים דיון נוסף בעניין. הוא לא התקיים.

ב–10 באוגוסט נפתח המשפט של בן הרוש וחבריו להנהגת המרד. "כל מי שיכריז שהוא מרוקאי יקבל עונש כפול", הודיעה השופטת מרים שטרקמן, כפי שמצטט אותה ספרו של סמי שלום שטרית, "המאבק המזרחי בישראל", ובתגובה ביקש בן הרוש לפסול אותה. בסופו של יום דן הרכב של שלושה שופטים בתיק הזה, וקבע עונשים חמורים לעצורים ובעיקר לבן הרוש: מאסר של 24 חודשים בפועל, עונש שהופחת בערעור לעשרה חודשים. בין הסורגים (הוא ישב בסך הכל שישה חודשים) הריץ בן הרוש רשימה לכנסת, שלא עברה את אחוז החסימה. גולדה היתה מרוצה בוודאי. "רשימה עדתית זו שריפת המדינה", אמרה באחת מישיבות הממשלה, 33 שנים לפני הקמת ש"ס. מפא"י הגיעה בבחירות בנובמבר 1959 להישג הגדול בתולדותיה — 47 מנדטים. הציבור אמר כן לזקן.

***

שנה חלפה מאז האירועים ונדמה היה שהם לא התרחשו מעולם. ביולי 1960, פעלה המדינה במרץ כדי להעלות את היהודים שנותרו במרוקו ארצה. קצרה היריעה מלגולל את כל הסיפור הזה, ולמעשה אפשר להסתפק במברק אחד ששלחה בכתב יד (מטעמי זהירות, לדבריה) יעל ורד, דיפלומטית מפריז, להנהלת משרד החוץ: "כידוע הסולטאן (ורד מתכוונת לשליט מרוקו, ג"ו) מעביר כספים לחו"ל, נכנס כשותף למספר חברות בשווייץ ואיטליה ומתקשה למלא התחייבויותיו הכספיות כלפיהן. עורך הדין שלו הוא יהודי… הצעתי כי גזבר הסוכנות באירופה ינסה לדבר עם עורך הדין וינסה לבדוק אם ישנה אפשרות לסייע לסולטאן בענייני כספים תמורת הקלות בעלייה… ב–1950–1951 הוקמה חברה משותפת יחד עם סבאח, בנו של נורי סעיד (שליט עיראק, ג"ו), אשר קיבל סכום לגיטימי לכל יהודי שעזב את עיראק באמצעות חברה זו. וכיוון שכמעט כל היהודים יצאו בדרך הזאת, הגיעו רווחיו של סלאח המסכן לחצי מיליון לירות סטרלינג ואולי גם יותר". אי אפשר לומר שגם אחרי אירועי ואדי סאליב לא נעשה מאמץ להעלות את יהודי מרוקו לכאן, גם אם במאמץ הזה עצמו ניכרת מעט אדנות גזענית.

ב–1999 הלך בן הרוש לעולמו. עד להתנצלותו של אהוד ברק ב–1997 בפני המזרחים, מעולם לא ביקש איש ממנהיגי מפא"י לדורותיה סליחה מאזרחי ישראל ממוצא מזרחי. לאחרונה עלו לכותרות נתונים שציטט מרכז אדווה מהלמ"ס, ולפיהם היתה ההכנסה החודשית הממוצעת של שכירים עירוניים אשכנזים גבוהה ב–42% מההכנסה החודשית הממוצעת של כלל השכירים העירוניים בשנת 2012. ההכנסה של שכירים עירוניים מזרחיים היתה גבוהה באותה השנה רק ב–9% מההכנסה הממוצעת של כלל השכירים העירוניים.

למאמר המלא בהארץ כאן

להיכן הופנו יהודים שהגיעו מפולין בעליית גומולקה ? לרמת אביב

יצא לי לפרסם בשנתיים האחרונות פחות מ 5 פעמים תגובות בפוסטים בהארץ שתוכנן הוא המדיניות שהיפלתה לרעה את המזרחים שהגיעו בעליות השונות לעומת תנאי הקליטה של האשכנזים, כמובן שהגורמים המפלים היו ממשלות ישראל והסוכנות היהודית. אני מודע לזה שלא כל היהודים שהגיעו מפולין בעליית גומולקה נשלחו לחולון או תל אביב, ראיתי סרט ביומני גבע שהיו גם יהודים מפולין שנשלחו לנצרת עלית.בין אלה שהגיבו לי היו כאלה שטענו שלא היתה כלל וכלל אפליה ממוסדת לטובת האשכנזים ,והוסיפו שגם משפחותיהם סבלו מאוד.

אני לא חוקר, אף אחד לא מעמיד לי ארכיונים, אני משוטט ברשת ומגלה כל הזמן דברים חדשים שתומכים בטענות לקיומה של אפליה ממוסדת לטובת האשכנזים, בפרט בתקופת בה הגיעו היהודים מפולין בעליית גומולקה. האמת שאני לא צריך לעבוד קשה כי אניטה שפירה כתבה על כך בספרה "ככל עם ועם" שיצא בהוצאת מרכז זלמן שזר.

מצאתי ברשת עבודת מחקר בת כ 300 עמודים ובה מסופר על התפתחות השכונות של תל אביב מעבר לירקון, ורמת אביב היא אחת מהן. את הקישור למאמר כולו אני אביא בתגובה לפוסט,ובפוסט הנוכחי אני מביא צירוף של שני חצאי עמודים שמספרים על כך שיהודים שהגיעו מפולין הופנו לרמת אביב

על האדמה הזאת / מחמוד דרויש

על האדמה הזאת יש בשביל מה לחיות ; הססנותו של אפריל ,
ניחוח לחם עם שחר,דעות אשה על גברים,כתבי איסכילוס,
ראשית אהבה,עשב על אבן,אמהות עומדות על חוט חליל ופחד
הפולשים מן הזיכרונות.

על האדמה הזאת יש בשביל מה לחיות ; סופו של אלול,גברת
נכנסת לשנתה הארבעים בשיא פריחתה (1),שעת שמש בבית
אסורים (2),ענן מחקה עדת בריות,עם מריע לעולים בחיוך אל
מותם ופחד העריצים מן הזמירות.

על האדמה הזאת יש בשביל מה לחיות ; על האדמה הזאת גברת
האדמה ,אם כל התחלות ,אם כל הקיצים(3),שמה היה פלסטין,
שמה עכשיו פלסטין.יש לי זכות גבירתי,כי את גבירתי ,יש לי
זכות לחיות.

(1) מדינת ישראל עמדה בעת כתיבת השיר על סף חגיגות ה 40 להקמתה
(2) זכרונות ממאסרו של דרוויש בכלא הישראלי
(3)קיצים רבים של קץ

מחמוד דרוויש – חמישים שנות שירה עמוד 224
הספר יצא בהוצאת קשב לספרות ואת היצירות שבו תירגם ראובן שניר מאוניברסיטת חיפה

השיר זכה לתרגום עקום ומסולף של פרץ דרור בנאי ועל כך פורסם פוסט בהעוקץ