Archive for the ‘הארץ’ Category

מה עומד מאחורי ההתנגדות החרדית לציונות מאת ישי רוזן-צבי/בן דור לשם

יוני 8, 2014
מה עומד מאחורי ההתנגדות החרדית לציונות
מאת ישי רוזן-צבי

פורסם ב – 05/06/2014 10:41

הספר "ההתנגדות היהודית לציונות" היה יכול לעורר דיון בשאלה כיצד הפכה הציונות לדת חדשה, אבל במקום זאת מוצגת בו רק האופוזיציה החרדית

ההתנגדות היהודית לציונות
יעקב ראבקין. הוצאת פרדס, 
תירגם מאנגלית: פנחס זידמן, 
307 עמ', 96 שקלים

בליל יום העצמאות האחרון נסעתי במכוניתי וביקשתי לחמוק מן המערכונים המסורתיים שבתחנות הרדיו (בייחוד משום שבאתי מן הטקס האלטרנטיבי בירושלים, שבו ניתן פתחון פה לכל אלה שגם השנה אין להם עצמאות). חיפשתי משהו אחר; דין וחשבון על תוכן היום הזה או על המקום שאנו עומדים בו לאחר 66 שנות מדינה. רק שתי תחנות רדיו בממיר שלי הציעו אופציה כזאת: רדיו "קול חי" ורדיו "קול ברמה" החרדיות. אלא שהדיון בהם היה סטריאוטיפי ושטחי אפילו יחסית לרדיו, ונותר בשאלה אם ראוי או לא ראוי לומר הלל בבית הכנסת.

תחושה דומה היתה לי למקרא ספרו של יעקב ראבקין: זה דיון חשוב, שאינו נשמע במקומותינו, אך הוא מבוצע באופן פשטני וקריקטורי למדי. מזמן לא הצטערתי על ספר שאינו כתוב טוב כמו בפעם הזאת. נתחיל מכך שאין זה ספר על ההתנגדות היהודית לציונות, אלא על ההתנגדות החרדית. למרות אזכורים פה ושם של הוגים רפורמיים, של "הקהילות הספרדיות", "ההיסטוריונים החדשים" ואפילו סתם שמאלנים (מאברהם בורג ועד טוני ג'אדט), ראבקין מעוניין במובהק בהתנגדות מסוג מסוים אחד. לא בהתנגדותם של יהודים, ואף לא בהתנגדות בשם היהדות, אלא רק זו ש"בשם התורה". אין בו כמעט מקום לאלטרנטיבה של ההשכלה, של הבונד, של דיאספוריסטים למיניהם; אין בו הבחנה בין מי ששולל לאומיות בכלל, לאומיות יהודית, או את האופי הספציפי שקיבלה במימושה הציוני והישראלי. גם ביחס לכתיבה החרדית אין הבחנה בין הגות, דרשות ופובליציסטיקה.

הקריאה בספר משרה תחושה משונה. למרות יומרתו ההיסטורית ("תולדות ה…") והאנליטית, אין בו ניתוח ביקורתי היסטורי, סוציולוגי או משטרי. אף הכתיבה התיאורית בו אינה חורגת מרמה עיתונאית. די להשוות את תיאור הביקורת החרדית על חילון השפה בפרק "זהות חדשה" לאנליזות מעמיקות של תופעה זו (ראו למשל עודד שכטר, "לשונם הטמא שקראוהו עברית", "מטעם" 2) כדי להבין את מגבלות כוח הניתוח בספר שלפנינו. צלחתי לא מעט עמודים מתסכלים, עד שהבנתי לבסוף שהספר הוא מניפסט ("הגיע הזמן לנטוש את אשליית הגדוּלה ותחושת ה'כל יכול' ולגלות מחדש את חוט הזהב שהתווה דרך לדורות רבים של יהודים").

 

המחבר מבקש לשנות את הדימוי הריאקציונרי של האנטי ציונות החרדית ("שומרי החומות") ולשוות לה רלוונטיות; לשכנע את הקוראים שיש בה ממש, שעלינו להקשיב לה. הוא עושה זאת בכמה דרכים: בטענה שההתנגדות מבוססת היטב במסורת היהודית, שהיא דומה למדי להתנגדות חילונית, שבסיסה למעשה הומניסטי, ושהיא רבת פנים, יציבה ואף "מסרבת להיעלם".

"על רקע עשרות אלפי הקורבנות של הסכסוך הישראלי־ערבי" כותב המחבר, "נימוקיהם של מתנגדי הציונות הדתיים, שעדיין נותרו במיעוט, נשמעים בישראל באופן יותר משכנע". "נשמעים" במובן של: ראוי להם שיישמעו. על כן מדגיש המחבר בייחוד את הטיעונים של שלומי אמוני ישראל שעשויים להתקבל גם על ידי מי שאינם כאלה, כגון המיליטריזם הציוני, המשיחיות, עידוד האנטישמיות וליבוי השנאה הערבית, דיכוי כל ביקורת כלפי ישראל, פגיעה ביהודי העולם והנאמנות הכפולה שהציונות כופה עליהם.

הספר כתוב באופן אימפרסיוניסטי למדי, ומשלב בין סיפור דברים, עובדות טריוויה ומניפסטים. רוב הדברים (השימוש הציני בשואה, ההיסטוריוגרפיה הסלקטיבית של מערכת החינוך, ההאשמה האוטומטית של מבקרי ישראל באנטישמיות, מיליטריזם חסר רסן) ידועים למדי לקורא העברי, גם אם רחוקים מלהיות מופנמים. לפעמים הם בגדר סתם אמיתות פשוטות ("מתנגדי הציונות מלינים על כך שמנהיגי ישראל משתמשים בתורה וברעיון הארץ המובטחת עבור מטרותיהם"). התרגום מסורבל. ההפניות לא מדויקות (הפניה לתלמוד הבבלי מופיעה פעם כך "סנהדרין 44" ופעם כך "Babylonian, 111a2"; אלה אולי זוטי דברים, אך בספר שמבקש להעלות על נס את עולם התורה זו בושה של ממש).

הטקסט נסמך על מחקר סלקטיבי (האומנם נכון להפנות את קוראי העברית, או האנגלית, בהתייחס לרב קוק, אך ורק לספר ברוסית?) ולא מאוד מעודכן (ישעיהו ליבוביץ חביב על המחבר לא רק כהוגה אלא גם כמסכם מהימן של היהדות ההיסטורית). הוא אינו עוסק בשום הוגה באופן שיטתי, אלא מדלג מאחד למשנהו. הכללות כגון "התכחשות לקשר עם אלוהים מבטלת את התכונה האופיינית היחידה של היהדות" מופיעות לרוב. בקצרה, מניפסט. היש מה לעשות בספר כזה?

שמשון המסכן

יש. ההתנגדות החרדית זרה ומוזרה בעיני רוב הישראלים. היא מוכרת אך רק כקוריוז: בגרסתה התיאטרלית (שריפת דגלים, מפגש עם מנהיגים איראנים) ובגרסה הרכה יותר (אי־עמידה בצפירה). הספר מבקש להציג את המשנה שמאחורי ההתנגדות לציונות. הפעם האחרונה שהדבר נעשה באופן נגיש לציבור היתה לפני 20 שנה בספרו של אביעזר רביצקי, "הקץ המגולה ומדינת היהודים". יש הבדלים רבים בין הספרים – בין השאר משום שראבקין מתיימר, שלא כרביצקי, להתמודד עם כל היבטי ההתנגדות לציונות, לא רק אלה הנוגעים לארץ ולמשיחיות; ומאידך גיסא הוא מתעלם לחלוטין מקונטקסטואליזציה היסטורית או סוציולוגית של ההגות החרדית; אך ההבדל הבולט מכל הוא היחס המחייב, ההרואי כמעט, אל הכותבים החרדיים בספר הנוכחי.

צילום: מיכל פתאל מיכל פתאל

מטרתו המוצהרת, להראות ש"יש לא מעט מן המשותף בין מתנגדי הציונות הדתיים לבין מתנגדיה החילונים", צולחת אך במעט. אופיה הייחודי של ההתנגדות החרדית אינו מאפשר למכנה המשותף להתרומם מעבר לרמה הביקורתית עצמה אל הצידוקים המוסריים והפילוסופיים או אל פרוגרמה כלשהי של תורת המשטר.

מה אם כן יש לישראלים ללמוד מהאופוזיציה החרדית? ודאי שלא על אלטרנטיבות משטריות ועל האפשרות לקיים זהות קולקטיבית שאינה מדרדרת לאתנוקרטיה; הן משום שאין בהגות זו כמעט מחשבה פוליטית, מדינתית, והן משום שבלא הפנמה של מסורות ליברליות, המחשבה החרדית נותרת בבסיסה אתנוצנטרית, לעתים אף גזענית. עיסוקה הוא במה שראוי ליהודים, כדי לשמרם כעם נבחר, לא בביקורת הלאומיות בכלל ולא באפשרות ליצירת מדינה הוגנת.

ובכל זאת יש שימוש בביקורת זו, ובספר שלפנינו בפרט, כמראָה של פולחן המדינה הישראלי; של האופן שבו הציונות נהפכה לדת חדשה. כאשר א"ב יהושע קובע שיהודי התפוצות אינם יהודים שלמים הוא אינו שונה למעשה מהרב שך, שטען שהחילונים ("אוכלי שפנים") אינם יהודים; יהושע רק המיר את דת ההלכה בדת הציונות. העובדה שהתנועות הלא־אורתודוקסיות פורחות ביהדות ארצות הברית אך מתקשות להכות שורש בישראל נובעת מכך שאת הזהות הבסיסית שמספקים שם המסורת, הקהילה, בית הכנסת, מספקים כאן הדגל, השפה והצבא. את האופן שבו הציונות נהפכה לדת חדשה, דת שכוהניה הם אנשי צבא ושאתרי העלייה הרגל שלה הם מצדה ואושוויץ, מדגים הספר באופן נמרץ וציורי למדי.

אלא שהביקורת המוצדקת מובסת כל הזמן על ידי הגישה הקריקטורית להיסטוריה. הספר חוטא שוב ושוב במבט רומנטי על החברה החרדית ועל העולם היהודי הפרה־מודרני ("המסורת היהודית") בכלל. הנה כך למשל: "לאחר חורבן הבית השני עברו חיי היהודים שינוי מהותי, אשר גרר איתו את הרעיון של הימנעות עקרונית משימוש בכוח (…) ערכי השלום והאחווה מהווים ערכים בסיסיים בהשקפה היהודית המסורתית (…) התיעוב המסורתי כלפי המלחמה אינו משתמע לשני פנים".

האמת היא שהיהדות ההיסטורית לא התנגדה תמיד לכוח, ולצד הרתיעה מן המודל של החייל הרומי אפשר למצוא גם הערצה מופגנת (כמו מאות משלי המלך בספרות חז"ל, המשווים את האל לקיסר רב עוצמה ובעל כוח צבאי), הפנמה, ואף ציפייה למרחץ דמים עתידי בגויים (ראו את תיאורי הגאולה הנוקמת בימי הביניים אצל ישראל יובל, "שני גויים בבטנך").

ההבדל המכריע בין כל אלה לבין הלאומיות המודרנית הוא בכך שאלה היו פנטזיות של החלש. הטרגדיה האמיתית היא שהחלש זוכה לצבא החזק ביותר במזרח התיכון (ומן החזקים בעולם כולו), אך נותר בעל תודעה גלותית של קורבן ("שמשון דער נעבעכדיקער", שמשון המסכן, אמר כבר אשכול, אחרון המדינאים המפוכחים שלנו). התודעה הזאת מתוחזקת כל העת בעזרת מערכת חינוך משומנת המעבירה אותנו, שנה אחר שנה, חג אחר חג, בין אנטיוכוס, המן, פרעה, היטלר ואחמדיניג'אד.

לתת לדמיון להשתולל

את ביקורת הציונות צריך להתחיל מדיון משטרי. ציונות, כמו כל לאומיות, היא שם משפחה המאגד תופעות שונות: נרטיב היסטורי, מודל משטרי ותכנים פרטיקולריים. אפשר להיות ציוני בלי לתמוך בחוק הלאום ואפילו בלי לקבל את סיפורי מלחמות האין ברירה על קרבם וכרעיהם. בחברה בטוחה בעצמה יותר אפשר היה לפתח מהלך זה ולטעון שגם התנגדות לציונות היא שם משפחה: מוקדה יכול להיות הנרטיב ההיסטורי (קולוניאליזם? טיהור אתני?), היא עשויה לשלול את מדינת הלאום באופן כללי, או רק את התאמתה וסכנותיה הספציפיות ליהדות. והיא יכולה, כמו במקרה של החתום מטה, להתמקד בצורת המשטר הספציפית שעוצבה במדינת ישראל ("מדינה יהודית") וברצון לשנותה למשטר אזרחי ושוויוני יותר.

אילו היינו רוצים לתת לדמיון להשתולל עוד יותר בניסוי מחשבה זה, היינו יכולים לחשוב על ציונויות, ברבים, שזקוקות לאנטי ציונויות, ברבים גם כן, כדי לשמור על ויכוח, על ביקורת, על ריסון. בדיוק כשם שאנשים דתיים רבים אינם רוצים לחיות בשכונה של דתיים בלבד, או לצרוך תכנים דתיים בלבד.

אלא שהאנלוגיה הזאת לא עובדת במדינת ישראל של היום. כשהייתי בישיבה התיכונית לא למדנו ספרות "חילונית"; במקום זה למדנו עוד יחידה ב"מחשבת ישראל". הילדים שלי לומדים, בחינוך דתי, ספרות, תיאטרון וקולנוע. אבל ביחס לציונות התהליך הפוך בדיוק. אני זוכר דיונים סוערים על אופי המדינה היהודית, ואלה עברו מן העולם. ובהקשר פוליטי, יש לזכור, דיונים אלה אסורים כבר בחוק. מאז שנת 1985, מפלגה המערערת על האופי היהודי של המדינה פסולה מלהתמודד לפרלמנט. ומאז חוק הנכבה וחוק החרם, גם סתם ביקורות הולכות ועוברות תהליך קרימינליזציה. ככל שהמצב הפוליטי נעשה קשה יותר, כך ההתכנסות באמונות היסוד מקשיחה יותר. אם יש לספרו של ראבקין חשיבות, הרי זה כתרגיל מחשבתי בכפירה. והיום אין כפירה גדולה מזאת.

A Threat From Within: A Century of Jewish Opposition to Zionism/ Yakov M. Rabkin

פשוט לא יאמן כל פעם מחדש באיזו עזות מצח אשכנזים עאלק אינטלקטואלים מחליטים בשבילנו שהסיפור נגמר רק כי הואילו "להתערבב" ובו זמנית מאשררים את עליונותם. איזו בורות, אדנות וטח"א. האם הוא עד כדי כך עיוור לאוריינטליזם בדבריו. מבקר קולנוע שלוקה בעיוורון. רק בישראל.

מודעות פרסומת

ליל הבדולח של יהודי עיראק

מאי 30, 2014
ליל הבדולח של יהודי עיראק
מאת עופר אדרת, ברלין

פורסם ב – 30/05/2014 10:11 

בחג השבועות של 1941 נרצחו 179 מיהודי הקהילה בפוגרום שכונה "הפרהוד". כמה מנפגעיו תובעים כעת מהמדינה להכיר בהם כנרדפי הנאצים

בחג השבועות של שנת 1941, כשפרץ הפוגרום ביהודי עיראק, היתה הלה קרגולה (לבית צארף) נערה בת 16. היא גרה עם משפחתה במרכז העיר בצרה בדרום עיראק. "היינו בבית. כששמענו צעקות ההמונים בחוץ, יצאנו למרפסת. ראינו ערבים רבים צובאים על בתי היהודים, נושאים עשרות כלים ורהיטים בידיהם. הם רוקנו את בתי היהודים, ולקחו מכל הבא ליד", סיפרה לימים.

"שכנים של אתמול נהפכו לאויבים של היום. שוטרים, שאמורים היו לשמור על הסדר, פשטו את מדיהם והשתתפו בהרג", הוסיפה. תיאוריה היו קשים. "נשים הורדו מהאוטובוסים, בטניהן שוספו ועובריהן הוצאו. זקנים הוכו עד מוות ברחובות. בתים שלמים נבזזו עד היסוד".

לפני נתוני "יד ושם", 179 יהודים נהרגו, יותר מ–2,000 נפצעו ו–50 אלף היו קורבנות למעשי שוד בפוגרום, שכונה "הפרהוד" (מלה עתיקה שמשמעותה הפחדה ברוטלית של נשלטים). "בפוגרום נעשו מעשי אכזריות נוראים: רצח וריטוש איברי תינוקות, זקנים ונשים, מעשי אונס, פגיעות בבתי כנסת וחילול ספרי תורה", נכתב באתר "יד ושם".

צילום: אוסף עתניאל מרגלית, ארכיון התמונות, יד יצחק בן צבי

"מדוע ולמה? כיצד קרה שאנשים שעד לפני יום-יומיים התארחו בבתי היהודים, עבדו איתם והוקירו אותם הפכו פתאום למפלצות? כיצד הם עברו את השינוי המחריד הזה"? תהתה קרגולה, שמתה ב–2012.

מאבק משפטי שמנהלים בימים אלה נפגעי הפוגרום מול המדינה מספק הסבר אפשרי למניעיו. בהסתמך על חוות דעת של היסטוריונים, הם טוענים כי מאחורי הפוגרום עמדה גרמניה הנאצית. בהתאם לכך, הם דורשים ממשרד האוצר להכיר בקורבנותיו כנפגעי פעולות הנאצים ולהעניק להם את הגמלה וההטבות לפי "חוק נכי רדיפות הנאצים".

לאחר שנדחו תביעותיהם, בימים אלה הן מתבררות בוועדות ערר. "אם לא נשכנע אותם, נערער לבית המשפט המחוזי ואף לעליון", אומרים עורכי הדין דוד ידיד, דורון עצמון וסיון בצרי, המתמחים במימוש זכויות של ניצולי שואה ונרדפי הנאצים, אשר הגישו את התביעות.

עיון בחוות הדעת של המומחים שגייסו הצדדים מספק הצצה מרתקת לוויכוח היסטורי על מידת השפעתה של גרמניה הנאצית בעיראק ולסבל שהסבו הנאצים ליהודים שחיו בארצות ערב, הרחק מאירופה הכבושה.

החומר ההיסטורי כולל בין היתר פרוטוקולים של דיוני צבא גרמניה, התכתבויות של משרד החוץ הנאצי, דו"חות מודיעין של הצבא הבריטי ודו"ח ועדת החקירה שהוקמה בעיראק אחרי הפוגרום. מככבים בו ראש ממשלת עיראק, רשיד עלי אל־כילאני; המופתי של ירושלים, חאג' אמין אל חוסייני; היטלר וספרו "מיין קמפף"; תחנת רדיו נאצית ששידרה מברלין ונקלטה בעיראק; ותנועת הנוער הפשיסטית שפעלה בעיראק בדמותה של ה"היטלר יוגנד".

התובעים טוענים כי הפרעות ביהודי עיראק היו "תוצאה ישירה של הסתה ותעמולה גרמנית־נאצית שיטתית ומאורגנת, שנועדה להשניא את היהודים על תושבי עיראק הערבים ולהניע אותם להכות ביהודים". עורכי הדין ידיד ובצרי משוכנעים כי "הגרמנים עמדו בקשר ישיר עם הגורמים שליבו, עוררו וארגנו את הפרעות, תמכו בהם והכווינו אותם", ומוסיפים: "היקפן הנרחב של ההפרעות… ומקורות היסטוריים נוספים מוכיחים כי מאחוריהם עמדה יד מכוונת ומארגנת. היתה זו ידה הארוכה של גרמניה הנאצית". בעיראק הם רואים "גרורה", מדינת "לוויין" ומדינת "חסות" של גרמניה הנאצית.

אולם בצדו השני של המתרס ניצבת הרשות לזכויות ניצולי שואה במשרד האוצר, שטוענת כי המעורבות הנאצית בעיראק היתה שולית ולכן אין דין יהודי עיראק כדין יהודים במדינות אחרות שהיו תחת השלטון הנאצי. את הסיבות לפוגרום תולה הרשות בגורמים אחרים: שנאת יהודים מסורתית, מאבק בתומכי הבריטים ותמיכה במאבק הלאומי הפלסטיני.

"גרמניה לא יצאה מגדרה כדי לחדור אל תוך הטריטוריה העיראקית ולבסס שם את אחיזתה הפיזית, כמו גם האידיאולוגית", כותב ד"ר יעקב טובי מאוניברסיטת חיפה בחוות הדעת. "ענייניה של ברלין היו מופנים ליבשת אירופה ולא למקומות אחרים". לדבריו, "לא התקיימה כל ציפייה, לא כל שכן הוראה, מטעם הממשלה הגרמנית, כלפי ממשלת עיראק, לבצע פעולה ממשלתית כלשהי בתוככי עיראק, לא כל שכן ביצוע אירועי אלימות או השמדה של יהודים".

את המסמכים ההיסטוריים מטעם התביעה אסף בארכיונים בארץ ובחו"ל ההיסטוריון פרופ' יצחק כרם, מומחה ליהדות ספרד והמזרח. בחוות הדעת שהגיש הוא כתב כי "הגורם המכריע לפרוץ הפרהוד היה ההסתה הנאצית נגד היהודים בעיראק, שבוצעה על ידי המשטר הנאצי באמצעות נציגיו וסוכניו ומומנה על ידו".

המסקנה שלו נחרצת: "יש לראות בפרהוד חלק בלתי נפרד מהשואה שהמיט על עמנו המשטר הנאצי". את הפוגרום הוא מכנה "ליל הבדולח של יהדות עיראק". ההיסטוריון ד"ר נסים קזז, מומחה ליהדות עיראק, שאביו נהרג בפרעות, טוען כי "אין עוררין" על כך שהפוגרום הוא תוצאה של "הסתה אנטי יהודית מתמשכת מטעם שליחי גרמניה הנאצית והמנהיגים הערבים שעשו יד אחת איתם". לדבריו, "המשתתפים בפוגרום היו ארגונים, אנשי צבא ומשטרה חדורי אידיאולוגיה נאצית, לצד פורעים, שהוסתו על ידי עושי דברה של גרמניה הנאצית בעיראק". גם הוא סבור שיש להתייחס אל קורבנות הפוגרום כ"חלק בלתי נפרד מקורבנות ונפגעי שואה יהודי אירופה".

כדי ללמוד על השפעת הנאצים בעיראק יש לחזור ל–1932, השנה שבה הסתיים המנדט הבריטי בעיראק. את האחיזה הנאצית במדינה ביסס באותה שנה ד"ר פריץ גרובה, מזרחן ודיפלומט גרמני, שהוצב כשגריר גרמניה בעיראק. קודם לכן הוא שירת בקונסוליה הגרמנית בירושלים ולחם בחזית ארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה. לאחר בואו לעיראק הוא החל להפיץ בה את האידיאולוגיה הנאצית. בין היתר הוא רכש את העיתון "אל־עאלם אל־ערבי", שבו דאג לפרסם תרגום לערבית של "מיין קמפף" ומאמרי תעמולה אנטישמיים אחרים. קצינים ומשכילים עיראקים נשלחו מטעמו לביקורים בגרמניה כאורחי המפלגה הנאצית.

לצד זאת, הוא תמך כספית בארגוני נוער לאומניים בעיראק וסיפק להם חומרי תעמולה נאציים. משלחת מטעם תנועת הנוער הלאומנית אל־פאטוואה אף ביקרה בגרמניה במאי 1938, השתתפה בוועידת המפלגה הנאצית בנירנברג, וחזרה לעיראק מצוידת במסרים אנטי יהודיים.

"הם עשו מאמץ לחקות ולאמץ את סיסמאותיה ומגמותיה האנטישמיות הקיצוניות של ההיטלר־יוגנד", כתב בחוות הדעת פרופ' מיכאל אפל, לשעבר ראש החוג להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת חיפה. תנועת הנוער הזו, לצד ארגונים אחרים, השתתפה מאוחר יותר בפוגרום. "ההשפעה הגרמנית הנאצית היתה הגורם המכריע בהפניית הזעם ברחוב לעבר פגיעה פיזית, פוגרום ביהודים", כתב אפל. "הפוליטיקאים העיראקים שעודדו וחילקו נשק להמון המשולהב היו מתומכיה המובהקים של גרמניה, והושפעו מרוח הפשיזם והנאציזם".

ד"ר טובי חולק עליו. "מתוך שלל הגורמים שיצרו את האווירה העוינת בתוך עיראק כלפי יהודיה, ניצב הגורם הגרמני בתחתית הרשימה. הוא היה שולי, כמעט זניח, ביחס לגורמים אחרים", כתב. לדבריו, "אין די בעצם קיומה של תעמולה…כדי לבסס מסקנה בדבר קשר, ציפייה או כוונה מצד גרמניה לביצוע פעולות נגד יהודים בתוככי עיראק”.

דמות אחרת שנמצאת במרכז התביעה היא ראש ממשלת עיראק, רשיד עלי אל־כילאני, שתפס את השלטון בהפיכה ב–1941 והקים ממשלה פרו־נאצית ששרדה חודשיים. מיד עם נפילתה אירע הפוגרום.

פרופ' כרם אסף עדויות שמוכיחות כי ממשלתו פעלה במימון נאצי. במברק שנשלח ב–21 במאי 1941 מבגדד, כותב ד"ר גרובה, שגריר גרמניה בעיראק, כי העביר עשרת אלפים מטילי זהב לאל־כילאני. לצד זאת, הוא מעדכן על בקשתו של אל־כילאני לקבל 80 אלף מטילים נוספים ומתייחס להסכם שעמד להיחתם בין גרמניה לעיראק, שבמסגרתו יעניקו הנאצים הלוואה של מיליון מטילי זהב לבעלי בריתם בבגדד.

לא רק כסף וחומרי תעמולה סיפקו הנאצים לבגדד. גם נשק הגיע מגרמניה, בניסיון לעזור לעיראק להילחם באויב המשותף – הבריטים. בארכיונים של משרדי החוץ וההגנה הגרמניים מצא פרופ' כרם עדויות לכך. הוא מספר שבפרוטוקול של הפיקוד הגרמני העליון, מ–7 במאי 1941, נכתב ש"היטלר החליט לסייע לעיראק בכל דרך אפשרית, כולל שליחת נשק, תחמושת, כסף וסיוע צבאי".

ד"ר טובי מפרש את הדברים באופן אחר. "העיראקים חיזרו בלהט אחר הגרמנים ושיוועו לסיועם, הפוליטי, הכספי והצבאי, ואלה נענו, לאורך מרביתה המוחלט של תקופת דיוננו, באדישות. רק לקראת הסוף ניאותו להגיש סיוע מדוד, שלא תרם בכלום לממשל בבגדד", כתב.

הניסיון הגרמני לעזור לעיראקים להילחם בבריטים אכן נכשל. ב–29 במאי 1941, אחרי שהבריטים הגיעו לשערי בגדד, ברח אל־כילאני מעיראק. היהודים חשבו שהסכנה חלפה ובבוקר חג השבועות, 1 ביוני 1941, הם יצאו לבושים בגדי חג כדי לקבל את פני השליט הפרו־בריטי, שחזר לעיראק. אלא שחיילים עיראקים התנפלו עליהם ותוך שעות התפשטו הפגיעות ביהודים לכל העיר ולמקומות נוספים.

"'פרהוד יא אומת מוחמד', היתה הקריאה ההמונית, כאשר ניתן האות להתחיל ברצח ושוד היהודים", סיפרה לימים הלה קרגולה. "אלפים, ללא הבדל מין, גיל ומעמד, השתתפו בחגיגת הטבח והשוד", הוסיפה.

האם עמדו הנאצים מאחורי הפוגרום או שהיתה זו התפרצות ספונטנית של עיראקים מתוסכלים? על כך חלוקים החוקרים. בלהט הוויכוח נוצר מצב מביך שבו המדינה נדרשה להגן על ד"ר גרובה הפרו־נאצי הנלהב. בחוות הדעת כתב ד"ר טובי כי גרובה "לא היה מסוג הנאצים המושבעים", אלא "דיפלומט מקצועי, שככל הנראה נשאר במשרדו עם עליית הנאצים לשלטון לא מתוך אמונה תקיפה באידיאולוגיה הנאצית".

ד"ר קזז, המומחה מטעם התביעה, התרגז למקרא הטענות האלה. "אמת, ד"ר גרובה היה דיפלומט מקצועי המשרת את ארצו ומולדתו. ונניח שהוא 'לא היה מסוג הנאצים המושבעים', כהגדרתו של ד"ר טובי, עדיין נשאלת השאלה – לאיזה סוג נאצים מסווג ד"ר טובי את גרובה? וגם אם נצא מתוך הנחה שהוא 'לא היה נאצי מושבע', הרי הוא נשאר תחת הקטגוריה נאצי".

 

יהודי ארה"ב מתחילים להתפכח מהרומן עם הימין הישראלי

מאי 24, 2014
יהודי ארה"ב מתחילים להתפכח מהרומן עם הימין הישראלי
מאת חמי שלו, ניו יורק

פורסם ב – 24/05/2014 07:46

שינויים בקהילה היהודית והקיטוב הפוליטי הגובר בארה"ב מערערים את הברית שהחלה עם עלייתו של בגין לשלטון. השלמת המהלך מחייבת מציאת פרטנר בשמאל בארץ

בחירתו המפתיעה של מנחם בגין לראשות הממשלה במאי 1977 הכתה את יהודי ארצות הברית בהלם. בגין, הרוויזיוניסט ו"הטרוריסט", עם גינוניו המזרח אירופיים ותומכיו המזרח תיכוניים, נחשב ליריבם המר של מקימי מדינה אייקוניים כמו בן גוריון וגולדה ונראה כניגוד גמור לגיבורי אומה מיתולוגיים כמו משה דיין, יגאל אלון ובעיקר פול ניומן, הוא ארי בן כנען מ"אקסודוס". מלבד חוג אוהדיו המצומצם של בגין מימי האצ"ל, רוב הממסד היהודי ראה בבחירתו אסון.

מי שהפך את התמונה בתוך זמן קצר היה הרב אלכסנדר שינדלר, נשיא התנועה הרפורמית ומי ששימש אז כיושב ראש ועידת הנשיאים של הארגונים היהודיים בארצות הברית. שינדלר, ליברל מובהק בענייני שלום ובענייני דת ומדינה, הגיע לירושלים בבהילות כדי להרגיע את הפאניקה שפרצה מבית: הוא נכנס לפגישה עם בגין מודאג אך יצא ממנה מוקסם. "הוא היה המנהיג הישראלי הראשון שפגשתי שהיה לו חשוב יותר להיות יהודי מאשר ישראלי," אמר שינדלר, "יצחק רבין התייחס ליהודי אמריקה כפיונים, לבגין באמת היה אכפת".

זו היתה תחילתה של ידידות מופלאה בין הימין הישראלי ליהודי אמריקה, שנמשכה, עם עליות ומורדות, מאז ועד לאחרונה. יצחק שמיר אמנם חסר את הכריזמה ואת הפאתוס של בגין – בשביל זה היה לו את בנימין נתניהו, דובר האמריקאית – אבל בתקופתו השתלטו פעילים ימניים על אייפא"ק וועידת הנשיאים ואלה נשכבו על הגדר כשהליכוד היה בשלטון וסייעו כמי שכפאם שד כשתורה של מפלגת העבודה הגיע. שמעון פרס אמנם הפך לגיבור תרבות בערוב ימיו, ובחודש הבא הוא יזכה לעיטור יוקרתי מהקונגרס, אבל הוא דיבר אירופאית, לא אמריקאית, ולא הצליח לגייס לצדו את יהודי אמריקה כשזה באמת היה חשוב: הם סייעו לשמיר לחבל בהסכם לונדון עם המלך חוסיין ולהדוף את יוזמות שר החוץ האמריקאים שולץ ובייקר ומאוחר יותר גם לא הסתירו את הסתייגותם מהסכמי אוסלו והפיוס עם ערפאת.

צילום: פיט סאוזה / הבית הלבן

מדובר בדור של ניצולי שואה ושל בנים לניצולי שואה ושל אמריקאים שמצפונם ייסר אותם על כך שהוריהם לא עשו מספיק בשואה. הם התחנכו ופעלו תחת רישומם של אירועים הרואיים כהקמת המדינה, מלחמת ששת הימים והמאבק למען יהודי ברית המועצות. כשתוקפם של אלה עמד לפוג, הגיח האיסלאם הקיצוני ופיגועי ההתאבדות ובראשם האסון הנורא של מגדלי התאומים. הממסד היהודי התגייס למאבק בציר הרשע והדחיק לשולי התודעה את עוולות הכיבוש ואת נדידתה ההדרגתית של ישראל ימינה.

אבל דור הולך ודור בא, חלקו מאבד עניין בישראל וחלקו את האמונה בדרכה, חלקו נותר ציוני וחלקו נודד הלאה. מדובר בהצטברות של תהליכים רבים שמגיעים לפרקם ושמהם אמנה, ברשותכם, ארבעה: הקיטוב הפוליטי הגובר באמריקה, הדוחק את הימין היהודי ימינה ואת השמאל החוצה; התחזקות השקפת העולם הליברלית והפלורליסטית של יהודים צעירים והתעקשותם לבחון דרכה גם את ישראל; הדחייה שחשים יהודים רבים כלפי השמרנות הריאקציונרית של המפלגה הרפובליקאית, ובמשתמע, כלפי אהדתה בימין בישראל; והתחושה שישראל ונציגיה, ובראשם אייפא"ק, מנהלים מלחמת חורמה בממשל אובמה – שעבורו רובם הצביעו – ודוחפים את ארצות הברית למלחמה באיראן.

כולם כבר שומעים את הקרחונים הנשברים מרחוק וחשים את האווירה המתלהטת. הרפורמים והקונסרבטיבים קוראים תיגר מיליטנטי מתמיד על ההגמוניה האורתודוקסית בישראל וארגונים כמו ג'יי סטריט מערערים על התמיכה האוטומטית במדיניותה כלפי הפלסטינים. לאורכה ולרוחבה של אמריקה, בקמפוסים, בבתי הכנסת ובמרכזים הקהילתיים מתנהלים קרבות ועימותים שמפלגים את המחנה ומערערים את המכנה המשותף בין ימין לשמאל.

דו"ח מרשים ורחב היקף של המכון למדיניות העם היהודי שפורסם השבוע בחן את עמדת יהודי העולם לסוגיית ישראל "כמדינה יהודית ודמוקרטית" וקבע ש"חזונם הישראלי של יהודי העולם דומה במקרים רבים לחזונם של הישראלים עצמם". אך רוב בני השיח של מחברי הדו"ח המפורט והמנוסח היטב – שמואל רוזנר ואבי גיל – באו מקרב עסקנים ותורמים ממסדיים, ולמרות זאת, עולה ממנו תחושה ברורה של שתי ספינות השטות לכיוונים הפוכים. ככל שישראל תנסה להדגיש את זהותה היהודית ולהצניע את מחויבותה הדמוקרטית – כמוצע בחוקים של ראש הממשלה וחבריו לקואליציה – כך יתקרב הרגע של הקרע.

הממשלה חשה באדמה הזזה מתחת לרגליה, אבל במקום להביט במראה, ראשיה מעדיפים לתלות את האשם כולו בהתבוללות, נישואי תערובת וחינוך יהודי לקוי. כך נוצרה "היוזמה המשותפת של ממשלת ישראל והעם היהודי" שמתקבלת כאן בברכה מהולה בחשד, שמא לא ההתרחקות מהיהדות מטרידה את הקברניטים אלא ההתנערות מדמותה הלאומנית והכובשת של ישראל. "אם הם מתכוונים להוציא מאות מיליוני דולרים כדי לשכנע את יהודי אמריקה ש'סטלמנטס אר גוד', עדיף שישארו בבית," אמר לי מנהיג יהודי בכיר.

כך הולך ונסגר המעגל: 37 שנים אחרי שגילו האחד את השני, חלק גדול מהמיינסטרים של הציבור היהודי באמריקה – שיעורו שנוי במחלוקת – החל להתפכח מהרומן עם הימין בישראל. שניים מעמיתי לעיתון נטלו חלק פעיל בתהליך הזה: פיטר ביינרט, שספרו "משבר הציונות" הסעיר והעיר את השמאל היהודי, וארי שביט שספרו "הארץ המובטחת שלי" הפיח חיים חדשים במרכז "המפא"יניקי" יותר של יהודי אמריקה, שם דוחים את הנרטיב הפלסטיני ואת הטלת האשמה על ישראל, אך עדיין רואים בכיבוש מתכון לאסון.

מה שחסר, כמו תמיד, הוא פרטנר בשמאל הפוליטי. דחייתו של ג'יי סטריט על ידי ועידת הנשיאים, למשל, הרעידה כאן את אמות הספים אך עוררה עניין מועט וזכתה רק לתגובות קלושות בארץ. כדי למצוא מסילות חדשות ליהודי אמריקה, צריך לשנות תודעה, להשקיע מאמצים, ואם אפשר אז גם לאתר דמות כריזמטית שתדע לתקשר עם האמריקאים בשפתם. נתניהו אמנם עוסק בזה, וממשיך לדבר במבטא הנכון, אבל כמו שקורה לעתים במערכות יחסים ארוכות-שנים, יהודים רבים פשוט הפסיקו לשמוע.

אסף ליברמן / למה ש"ס טוענת שאני אשכנזי

פברואר 10, 2013

אם אמא שלי היתה בחיים היום, היא בטח היתה משועשעת למדי מאריה דרעי שמכניס אותה לסטטיסטיקה על תקן האשכנזייה. היא עלתה מטהראן, אמא שלי, כשהיתה בת ארבע. משפחה של שישה שנשלחה אי-שם בשנות ה-50 למעברה בקסטל, יחד עם מהגרים טריים מכל מקום בעולם שאפשר להעלות על הדעת. "בליל של לשונות היו שם", סיפרה, "דחפו לשם כל מי שרק אפשר, מאיראן ועד הונגריה". הרבה שנים אחר כך היא פגשה את אבא שלי, מהגר פולני שעלה מלודז' בגיל 17. יחד הקימו משפחה והביאו לעולם שלושה ילדים, אשר ירשו את השם "ליברמן", אבל נולדו נטולי תודעה עדתית.

עד דרעי איש מעולם לא הסביר לי שאני אשכנזי. בכלל, עד התיכון חשבתי ש"ספרדי" זה מישהו שהגיע מברצלונה או מדריד. כשהמורה ביסודי אירגנה ערב מאכלי עדות וביקשה מכל תלמיד להביא מאכל שמאפיין את המסורת המשפחתית שלו, אבא שלי שלח אותי עם עוף ברוטב חמוץ-מתוק בסגנון סיני, כאות מחאה. לא רציתי להגיד לחברים בכיתה שאני פרסי רק כי ידעתי שיש שלל בדיחות על קמצנותם של אנשי העדה.

אמא ידעה היטב מאיפה היא באה. באחת הארוחות הרימה את הקול על אבא, שטען שאין בישראל אפליה על רקע מוצא. "אותנו שלחו למעברה בקסטל ואתם זכיתם ישר לדירה בחולון, אז אל תבלבל את המוח", אמרה במרירות והראתה לאשכנזי הזה שנתוני הפתיחה שלו היו רחוקים מלהיות זהים לשלה.

אבל מה לגבי נתוני הפתיחה שלי ושל האחיות שלי? האם סבלנו מקיפוח כי אנחנו מזרחים? האם נהנינו מפריווילגיות כי אנחנו אשכנזים? בעודי מתחבט בשאלה הזאת הגיע דרעי עם פתרון מוכן בשבילי. "90% מהעורכים והמגישים בגל"צ הם אשכנזים", אמר מנהיג ש"ס בראיון לרזי ברקאי וגיבה את אמירתו בנתונים שאסף מאתר האינטרנט של התחנה. דרעי איתר את שמות המשפחה של המגישים והכתבים ונופף בהם כדי להוכיח את טענתו: בקרב המגישים 14 אשכנזים מול שלושה ספרדים; בקרב הכתבים 23 אשכנזים מול חמישה ספרדים.

שם המשפחה שלי הכניס אותי לרשימת האשכנזים, ואני בכלל לא ידעתי שאני כזה. פתאום גם אני חלק מתעמולת הבחירות של דרעי, שמתעקש לשמר את החלוקה העדתית בין אשכנזים לספרדים. הרי ש"ס היא מפלגה ספרדית ואם הספרדים לא יידעו שהם ספרדים, איך תוכל המפלגה הספרדית להמשיך ולהתקיים. ואם יש ספרדים, הרי חייבים להיות אשכנזים שיגדירו אותם כנחותים יותר. וכך מצאתי את עצמי מגויס לשורות האליטה האשכנזית. אילו אמא היתה שומרת על שם נעוריה או אם היא זו שהיתה מגיעה מפולין ואבא מאיראן – הרי בן רגע הייתי נמנה עם המקופחים של דרעי שאותם האליטה האשכנזית והגזענית רומסת.

זה לא שאין אליטה, ששורשיה באירופה, ולא שנגמרה האפליה. אלא שההגדרות הישנות הולכות ומיטשטשות, והן עשויות להיעלם אם לא יהיו גורמים שיתאמצו להמשיך לקיים אותן מטעמים פוליטיים. דרעי מתעקש לצמצם את כולם לתוויות – שחורים ולבנים – רק שתי הקטגוריות האלה אפשריות מבחינתו ולתוכן הוא מקטלג את הבוחרים שלו, את הפוליטיקאים, את אנשי גל"צ – ואת כל השאר. הנבירה הזאת בשמות המשפחה חושפת את חוסר היכולת של דרעי להאמין שספרדי ייתן לבת שלו להינשא לאשכנזי, ולהפך. יש הגדרה קולעת לגישה הזאת שמסווגת בני אדם לפי המוצא שלהם. קוראים לזה גזענות.

הכותב הוא עורך ומגיש בגלי צה"ל

גירוש והעמקה – פורסם בהארץ

ספטמבר 1, 2010

גירוש והעמקה

אריה דיין

ב-1950 סולקו מהמושב עמקה בגליל המערבי 20 משפחות של עולים מתימן, שסירבו לשלוח את ילדיהן לבית ספר של זרם העובדים והתעקשו להעניק להם חינוך חרדי. עוד לפני כן שלל נציג מפא"י ביישוב מהמשפחות את הזכות לעבודה, לטיפול רפואי ולרכישת מזון בצרכנייה ואנשיו גררו את המורים החרדים מבית המדרש. "הארץ" משחזר לראשונה את הסכסוך שהותיר צלקות עמוקות אצל כל המעורבים יותר מחצי מאה אחרי האירועים במושב עמקה, שבמרכזם עמדו העולים התימנים, עדיין מתגוררים במקום אנשים היכולים לקבוע בוודאות מי משכניהם השתייך אז למחנה הטובים – כלומר לאלה שמרדו במפא"י – ומי היה בין אלה שדווקא הצטרפו למפא"י. ותיקי המושב זוכרים היטב מי נמנה עם הקבוצה שהיתה מוכנה להקריב הכל כדי להגן על אורח החיים התימני המסורתי ומי הצטרף אל המפא"יניקים, שביקשו להעביר אותם על אמונתם.

זכריה יהודה ויוסף דוד, למשל,טוענים שיוסף סעיד, שכנם,השתייך לבוגדים. סעיד מבטל את ההאשמה בתנועת יד מזלזלת וקובע שגם הם, יהודה ודוד, לא ממש היו חלק מהמורדים. סעיד אומר שיהודה, שב-1950 היה בן 18 וחופשי ממחויבות משפחתית, הצטרף למורדים רק לקראת סוף האירועים ושטעמיו "לא היו לגמרי עקרוניים". דוד, ממשיך וטוען סעיד, היה אז בן 17 וגר עם הוריו, "שדווקא תמכו במפא"י".

"להם קל לדבר", אומר סעיד, בן 74, על שכניו. דוד בן 69, יהודה בן 70. "הם היו צעירים ורווקים, ולא היו חייבים לדאוג לאף אחד. אני כבר הייתי בן 22, נשוי ואב לילד. הייתי חייב לדאוג לפרנסת המשפחה. אז נכון שלא הלכתי עם אגודת ישראל, אבל גם לא תמכתי במפא"יניקים וודאי שלא הפסקתי להיות יהודי".

גם שיחה קצרה עם ותיקי התימנים בעמקה מספיקה כדי להבין שהאירועים הטראומטיים שהתרחשו שם במחצית הראשונה של 1950 נחרטו לנצח בתודעתם של מי שחוו אותם על בשרם. יוסף סעיד, זכריה יהודה ויוסף דוד הם שלושה מבין עשרות עולים מתימן שהובאו לארץ ב-1949. הם שוכנו במחנות עולים וכעבור כמה חודשים הועברו אל חורבות עמקה, כפר פלשתיני ששכן מצפון לכפר יסיף, כעשרה קילומטרים מדרום-מזרח לנהריה, וננטש בקרבות 1948. הממשלה והסוכנות היהודית, שחילקו את האדמות שננטשו בין תנועות ההתיישבות, קבעו שקרקעות עמקה ובתיו יינתנו לתנועת המושבים, המסונפת למפא"י. קרקעות אחרות ניתנו, על פי מפתח מפלגתי, לתנועות הקיבוציות של מפא"י ושל מפ"ם ולתנועות המושבים של הפועל המזרחי ושל אגודת ישראל.

גם העולים החדשים חולקו, פחות או יותר, באותה שיטה. למרות כל המחלוקות ההיסטוריות המפרידות ביניהם, סעיד, יהודה ודוד תמימי דעים בעניין אחד: שלושתם אומרים שאיש לא שאל אותם או את הוריהם אם ברצונם להצטרף למושב של מפא"י החילונית, לכפר של הפועל המזרחי הציונית-הדתית או ליישוב של פועלי אגודת ישראל החרדית. הממסד הקולט, שהחליט שבישראל עליהם להיות חקלאים, הוא שקבע גם כי עליהם לעשות זאת דווקא במושב של מפא"י. כך מצאו את עצמם מובלים במשאיות לעמקה, בנובמבר 1949, בלי שמישהו אמר להם דבר.

 

נחשים בין האוהלים

"פרשת עמקה", אותם אירועים דרמטיים וטראומטיים שגם בני הדור השני והשלישי במושב יודעים לספר עליהם בפרטי פרטים, החלה חודש לאחר מכן. עשרות ממשפחות העולים ביקשו לחנך את ילדיהן בבית ספר של אגודת ישראל. בחודשים הבאים השתמשו נציגי מפא"י ותנועת המושבים בעמקה בכל האמצעים כדי להכריח את התימנים להוציא את ילדיהם מבית הספר החרדי. הפרשה הגיעה לסיומה במאי 1950, כש-20 מהמשפחות שסירבו להיכנע לדרישת המפלגה והתנועה המיישבת גורשו מהמקום.

ד"ר צבי צמרת, שמאמר פרי עטו על הפרשה התפרסם בגיליון האחרון של כתב העת "אלפיים", סבור שגירוש התימנים מעמקה, שרק מעטים יודעים היום על התרחשותו, חשוב בהרבה מגירוש התימנים מכנרת. הגירוש מכנרת התרחש עשרים שנים קודם לכן ובעשור האחרון זכה לפרסום בלתי מבוטל.

לצמרת, מנהל יד בן-צבי בירושלים ומחנך ותיק שהתמחה בחקר תולדות החינוך ויחסי הדת והמדינה בשנותיה הראשונות של ישראל, שני נימוקים עיקריים לחשיבות שהוא מייחס לפרשת עמקה: היא התרחשה בתקופת העלייה ההמונית שאחרי הקמת המדינה ומלבד זאת "התנקזו בה כל האלמנטים שאיפיינו את המפגש הטראומטי בין העולים בני עדות המזרח לבין תנועת העבודה והממסד הקולט".

"מאז התוודעתי לפרטי הפרשה הזאת", התוודה צמרת, "אני מבין הרבה יותר טוב את ש"ס ואת הטענות והמצוקות של פעיליה ותומכיה. פרשת עמקה היא דוגמה מובהקת לדרך שבה נוצר הפצע שמלווה אותם עד היום".

התיישבות התימנים בעמקה החלה בנובמבר 1949. צמרת מצטט במאמרו דו"ח על מצב היישוב, שכתב כמה חודשים לאחר מכן יהודה ניני, אז עובד בתנועת המושבים בקרב העולים מתימן וכיום פרופסור להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב ומחברו של ספר על גירוש התימנים מכנרת. "הכפר", כתב ניני לממונים עליו במאי 1950, "מונה כרגע 102 משפחות, מיוצאי המחוזות אחדוף וג'בלה. ברשותם כאלפיים דונם אדמה וכן מטעי זיתים רבים, טרקטור, מכונית משא, פרדות וחמורים. אנשי הכפר מועסקים בעיבוד אדמתם ומטעי הזיתים".

סעיד וחבריו זוכרים מציאות אחרת. "לא היה פה כלום", אומר סעיד. "הביאו אותנו לכפר נטוש, שאפילו מים לא היו בו. בהתחלה שתינו מים מהבארות שהשאירו הערבים. רק אחרי כמה חודשים קיבלנו טרקטור, שהיה מביא כל יום מכל מים מקיבוץ רגבה. היינו עומדים כל יום בתור, כדי לקבל קצת מים".

"בהתחלה גרנו באוהלים שביניהם הסתובבו נחשים", מוסיף הרב בנימין שפירא. גם הוא נולד בתימן וגם הוא הגיע לעמקה באותה תקופה. שמו בתימן היה בנימין מליחי, אבל מאז בואו לארץ הוא נושא את שם המשפחה שאביו החליט לאמץ באותם ימים. "את הבתים של הכפר הנטוש לא יכולנו בכלל לראות, מחמת הקוצים הגבוהים. עבודה לא היתה וגם כסף לא היה לנו. אוכל קיבלנו בצרכנייה, על פי הקצבה".

גובה ההקצבות, כמו כל דבר אחר בעמקה של אותם ימים, נקבע על ידי יוסף לוקוב, איש תנועת המושבים שתוארו הרשמי היה "המדריך הראשי" של עמקה. לוקוב נולד ברוסיה, עלה לארץ ב-1922 ונמנה על מייסדי כפר ויתקין. לעמקה הוא הגיע כנציג תנועת המושבים, אבל תיפקד גם כנציג מפא"י וגם כנציגן של כל זרועות המדינה. "כל אשכנזי היה בשבילנו מנהל", נזכר יהודה בחיוך, "אבל לוקוב היה בשבילנו כמעט מלך".

"סיפורה של פרשת עמקה הוא סיפורו של לוקוב", אומר ד"ר צמרת. "לוקוב היה בן-גוריוניסט מובהק, שנענה בהתלהבות לקריאתו של דוד בן-גוריון לחברי המושבים הוותיקים להתגייס לעזרת קליטת העלייה במושבים החדשים. הוא היה חדור אמונה בתורת כור ההיתוך והאמין שהתפקיד שלו הוא להפוך את העולים התימנים לישראלים, כמובן על פי הדגם החלוצי שהיה מקובל עליו. מתוקף תפקידו כנציג תנועת העבודה במקום, לוקוב היה מוסמך להחליט על כל מה שנעשה בעמקה. הוא חלש על הצרכנייה של המשביר, על המרפאה של קופת חולים, על האשראי שבנק הפועלים נתן או לא נתן לעולים כדי שיקנו ציוד חקלאי, על שיווק התוצרת שלהם, על חלוקת הבתים בכפר. הוא שלט בכל, כולל כמובן החינוך. כמה מהתימנים אמרו לו שהם רוצים לתת לילדיהם חינוך דתי, אבל לוקוב קבע כי 'במושב שלנו' ילמדו רק 'בבתי ספר שלנו'".

"בראשית ינואר 1950", כתב צמרת במאמרו, "הובאה לעמקה ביוזמתו של לוקוב מורה מזרם העובדים, כדי שתלמד את בני המקום. המורה החילונית היתה אמורה להשתלט לבדה על חינוך עשרות הילדים התימנים. היא לא השביעה את רצון ההורים ולא ענתה על ציפיותיהם. יש להניח כי התימנים כעסו הן על העובדה שמדובר במורה שאינה שומרת מסורת והן על העובדה שמדובר באשה". צמרת למד על בואה של המורה הזאת מתוך מכתב ששניים מראשי העובד הדתי, תנועה שהיתה קשורה למפא"י ולהסתדרות, שלחו בפברואר 1950 אל שר החינוך והתרבות, זלמן שזר. בראש העובד הדתי עמד אז פרופ' ישעיהו ליבוביץ', שרק כמה שנים מאוחר יותר נהפך למבקר חריף של מפא"י ושלטונה.

גם בהקשר הזה, ותיקי עמקה זוכרים דברים אחרים. "לא היתה פה שום מורה ולא היה פה שום בית ספר", קובע בנחרצות יוסף סעיד. "אחד מאתנו, שבתימן לימד בתלמוד תורה, ניסה ללמד כמה ילדים. זה כל מה שהיה, עד שהגיעו לפה אנשי אגודת ישראל". "רק אחרי שהגיעו המורים של אגודת ישראל, החליטו פתאום במפא"י לפתוח פה בית ספר של העובד הדתי", מוסיף שפירא. רק מעטים מבין תימני עמקה הסכימו לשלוח את ילדיהם לבית הספר הזה, שהצטייר כבית ספר חילוני במסווה דתי. צמרת כותב שהם צדקו.

 

בית ספר חרדי

את פתיחת בית הספר החרדי יזם ארגון אחיעזר ("מוסד להקמת בתי ספר ושיעורים לחינוך תורה לילדי עולים"), שמרכזו היה בחיפה. 64 משפחות ביקשו לשלוח את ילדיהן לבית הספר הזה, שהיה קשור לאגודת ישראל. ראשי זרם החינוך החרדי קיבלו, על פי הנהלים, אישור לפתיחתו ממשרד החינוך. שלושה צעירים חרדים ("שלושתם אשכנזים", זוכר יוסף סעיד), נשלחו מחיפה כדי ללמדם. השיעורים, שהתקיימו בבית הכנסת של המושב, החלו בדצמבר 1949. "פרשת עמקה" פרצה כמה ימים לאחר מכן, כאשר דבר קיומו של בית הספר החרדי הגיע לאוזניו של לוקוב.

במכתבם לשזר פירטו ראשי אחיעזר כמה מהאמצעים שנקט לוקוב כדי להביא לסגירת בית הספר ולסילוק מוריו. הם כתבו כי לוקוב איים על המורים, הפחיד את התושבים ולא בחל גם באלימות ממש. "הגעתי לעמקה עם שלושת המורים", העיד הרב אברהם וינקלשטיין, מראשי אחיעזר. "למחרת לוקוב הודיע שלא ייתן ללמד. שאלתי מה פירוש הדבר, שהרי התקבל אישור מהממשלה והתימנים מבקשים זאת ומדוע הוא מפריע? ביקשתיו, התחננתי לפניו, ענה לי שאם לא אפסיק, סופי יהיה כסופו של דה-האן". ישראל דה-האן, ממנהיגי אגודת ישראל בשנות העשרים, נרצח בירושלים על ידי אנשי ההגנה. "למחרת", המשיך וינקלשטיין, "כשהתימנים שלחו את ילדיהם לבית המדרש, חדרו המנהל יוסף לוקוב ופקיד צרכנייה ובכוח גירשו את הילדים החוצה".

"'הפעולה' המפוארת", כתבו אנשי אחיעזר לשר החינוך, "אורגנה בצורה צבאית מובהקת. כל קיבוצי הסביבה נצטוו לא לתת מעבר אל עמקה וממנה לכל מי שמראה פניו מעיד עליו שיהודי דתי הנהו". התנהגותו של לוקוב קוממה את הורי התלמידים והם החליטו לבוא בערב בעצמם לבית הכנסת ולהשתתף בשיעור תורה עם מורי האגודה. "בערב התחלנו ללמוד עם 30 תימנים ובשעה זו נשמעו בחוץ יריות", העיד וינקלשטיין. "אשכנזי מזוין התפרץ לבית המדרש וצעק שערבים השתלטו על המחנה, צווח להשתטח על הרצפה ולכבות את האורות… יצאתי החוצה ולתימהוני הרב ראיתי את כל בתי המחנה מוארים, ורק בית המדרש היה שרוי באפלה. השומרים והשוערים שהיו במקום הרגיעו אותנו כי הדבר בדוי מלב. התברר, כי רצו פשוט להפחידנו כדי להפסיק ללמוד תורה".

לוקוב גייס גם את חיילי צה"ל למלחמתו בחרדים. ביומון "הקול", קודמו של "המודיע" כביטאונה של אגודת ישראל, פורסם ב-17 במארס 1950 מכתב בחתימת סאלם דוד יחיא, חסן אברהם וסלאם חסן, מתושבי עמקה. "מביאים בזה תלונה נגד החייל שפירא זאב, שמציג עצמו כמפקד המקום, בגלל איומים שאיים על המורים של אגודת ישראל", כתבו השלושה. "ביום שני בבוקר, כ"ד אדר תש"י, אמר זאב שפירא לפנינו, שיוציא את המורים של אגודת ישראל בכוח מהכפר, ואם לא יישמעו לפקודתו, ייתן להם כדור מאקדח… האם זאת היא פעולה של חייל בצבא ההגנה לישראל?"

כשהתברר לו שפעילי אחיעזר והורי תלמידיהם אינם מוותרים, החליט לוקוב להפעיל את כל סמכויותיו. תחילה הוא הורה לצרכנייה להפסיק למכור לאלה מבין התושבים הממשיכים לשלוח את ילדיהם לבית הספר החרדי. אחר כך הפסיק לספק להם כלים לעבודתם חקלאית, שלל מהם את הזכות לצאת לעבודה מאורגנת מחוץ למושב ובסוף גם מנע מהם קבלת טיפול רפואי במרפאה של קופת חולים.

"בהתחלה לא הצלחנו להבין מה הבעיה", נזכר יוסף דוד. "היינו תמימים. אמרו לנו שבישראל כולם יהודים ולא הבנו למה מנהל הכפר מתנגד למורים דתיים. אני זוכר שפתאום ראינו את המנהל, ואת שאר המדריכים, מוציאים את המורים בכוח מבית המדרש וגוררים אותם על האדמה עד הצרכנייה, כמו שגוררים נבלה אחרי סוס. הזדעזענו".

"ראיתי את הדברים האלה", מוסיף זכריה יהודה, "ונזכרתי במה שאמרו לנו הערבים בתימן, לפני שעזבנו. 'כאשר תגיעו לפלשתין', היו אומרים לנו, 'הציונים ייקחו לכם את הנשים ויזרקו אתכם לים'".

לוקוב הודיע כי כל מי שיסרב לשלוח את ילדיו לבית הספר של זרם העובדים, לא יהיה רשאי לקבל שום שירותים מהנהלת המושב. כמה עשרות משפחות החליטו שלא לוותר. "המצב שלהם הלך ונעשה קשה מיום ליום", מספר סעיד. "היו נוסעים בבוקר לחפש עבודה בצפת או בטבריה. לפעמים היו מוצאים, לפעמים לא. היו חוזרים בערב, ולא היה להם מה לאכול. אנשים הגיעו ממש אל סף רעב".

בחודש מאי הצטמצם מספר המשפחות המורדות לפחות מ-20. בוקר אחד, לקראת סוף מאי, הגיעו לעמקה שלוש משאיות. מדריכי תנועת המושבים, מצוידים ברשימות שמיות, הורו למורדים לעלות על המשאיות ולהעמיס עליהן את מעט רכושם. המשאיות הסיעו את המורדים למעברת ראשון לציון ופרשת בית הספר החרדי בעמקה הגיעה לסיומה.

"היום קשה להבין את זה, אבל האנשים עלו אז למשאיות בלי להתנגד", מספר זכריה יהודה, שהחליט באותו יום להצטרף למגורשים אף שהיה רווק ולא היה קשור לבית הספר החרדי. "זאת היתה תקופה אחרת. היום אי אפשר לגרש אדם אחד בלי שיגיעו הרדיו והטלוויזיה. אז לא רק שלא היתה תקשורת, אפילו טלפון להזעיק עזרה לא היה. גם לא ידענו למי לפנות. הרי מפה עד נהריה לא היה כלום. הכל היה שומם. אז עלינו למשאיות ונסענו לראשון לציון". אחרי ששירת בצבא והתחתן, החליט לחזור לעמקה.

חוק לימוד חובה, שנחקק ב-1949, הכיר בקיומם של ארבעה זרמי חינוך (העובדים, הכללי, הדתי והחרדי) והקנה לכל הורה זכות לבחור את הזרם שבו יתחנכו ילדיו. היחידים שמהם נשללה הזכות הזאת היו העולים החדשים שעדיין התגוררו במחנות עולים. החוק קבע כי במחנות יונהג "חינוך אחיד". ב-1950 פרץ המשבר הקואליציוני הראשון בתולדות המדינה, שנסב סביב תכניו של החינוך האחיד. המפלגות הדתיות טענו כי בבתי הספר במחנות מופעלת כפייה אנטי דתית, בעיקר נגד עולים מתימן.

בעקבות המשבר הקואליציוני הוקמה ועדת חקירה בראשות השופט גד פרומקין, שהצדיקה חלק מטענות החוגים הדתיים אבל קבעה גם כי מערכת החינוך במחנות נוהלה על פי החוק. אבל עמקה לא היה מחנה עולים, ולכל היה ברור שמה שהתרחש בו היה מנוגד לחוק.

 

אפילו בן-גוריון הסתייג

לפי מחקרו של ד"ר צמרת, הפרת החוק הבוטה הזאת, שפרטיה פורסמו בעיתונות החרדית ואף הוזכרו פעמיים במליאת הכנסת, לא עוררה עניין של ממש במערכת הפוליטית, גם לא במפלגות הדתיות. חוסר העניין קשור להסכמה שבשתיקה, שהיתה משותפת לכל חלקי המערכת הפוליטית, בעניין חלוקת העולים בין תנועות ההתיישבות. כל המפלגות, גם הדתיות, קיבלו את העיקרון שלפיו כל אחת מתנועות ההתיישבות רשאית לקבוע את אופיה של מערכת החינוך ביישוביה. המפלגות הדתיות הסכימו כי במושבים של מפא"י יוקמו רק בתי ספר של זרם העובדים ותנועת העבודה הסכימה שבמושבים שהוקצו לתנועות ההתיישבות הדתיות יוקמו רק בתי ספר דתיים.

פתיחת בית ספר של אגודת ישראל בעמקה עמדה בניגוד להסכמה הזאת, אבל נבעה גם, ואולי בעיקר, משיקולים פוליטיים פנים דתיים. ארבע המפלגות הדתיות (המזרחי והפועל המזרחי, שעתידות היו להתמזג במפד"ל, אגודת ישראל ופועלי אגודת ישראל) התמודדו ברשימה משותפת בבחירות לכנסת הראשונה, שהיו ב-1949. הרשימה של המפלגות הדתיות אף הצטרפה לקואליציה שהוקמה אחרי הבחירות. מנהיג אגודת ישראל, הרב יצחק מאיר לוין, מונה לשר הסעד.

באגודת ישראל היה גם פלג רדיקלי, שהתנגד הן לחזית דתית משותפת עם הציונות הדתית והן להשתתפות אגודת ישראל בממשלת בן-גוריון. הפלג הזה, בראשות ח"כ משה לוונשטיין, פעל בהתמדה ובמרץ כדי לפגוע ביציבות הקואליציה וכדי לגרום להוצאת אגודת ישראל ממנה. לוונשטיין, מחותמי מגילת העצמאות, היה האיש שליווה מטעם אגודת ישראל את מאבק התימנים בעמקה. פחות משנה אחרי פרשת עמקה פרש לוונשטיין ממפלגתו ומהחיים הפוליטיים.

אנשי מפא"י בעמקה, מסכם ד"ר צמרת את הפרשה, נהגו בקשיחות כלפי תומכי אגודת ישראל. עם זאת, הם לא הונעו על ידי כוונות זדון. "בעמקה נעשו דברים איומים, שאפילו בן-גוריון הסתייג מהם בפורומים מפלגתיים פנימיים", אומר צמרת. "עם זאת, אני משוכנע שבהתנהגות של אנשי מפא"י היה צד חיובי. כוונתם היתה להקפיץ את עולי תימן מהסביבה שממנה באו אל החיים המודרניים שתנועת העבודה ביקשה לבנות בישראל. ההשקפות הליטאיות שבשמן פנתה אגודת ישראל אל התימנים בעמקה לא יכלו לאפשר לעולי תימן להשתלב בתוך המדינה המודרנית הזאת. אני חושב, גם היום, שבסך הכל מפא"י צדקה".

גם יהודה ניני סבור כך. "חשבתי אז, ואני חושב גם היום, שהפעילות שלנו בקרב מושבי העולים נועדה לאפשר לבני עדות המזרח להגיע למצב שבו יוכלו להתמודד עם האוכלוסייה האשכנזית ולהשתלב בנעשה בארץ", הוא אומר. "אגודת ישראל סימנה את ההיפך מזה".

היום, 52 שנים אחרי פרשת עמקה, נראה כי המעגל שנפתח בה נסגר לחלוטין. המשפחות התימניות שגורשו מעמקה לראשון לציון טופלו על ידי אגודת ישראל, שקלטה את ילדיהן במוסדות החינוך שלה. אחדים מצאצאי המשפחות האלה למדו בישיבות ליטאיות והגיעו לעמדות בכירות בעולם החרדי. היום הם נמנים, ברובם המכריע, עם תומכי ש"ס. התימנים שנשארו בעמקה, לעומת זאת, חינכו את ילדיהם בבתי ספר של זרם העובדים ולאחר מכן בבתי ספר ממלכתיים. רבים מהם מתגוררים במושב גם היום, עם ילדיהם ונכדיהם. ב-1999, בבחירות האחרונות לכנסת, ש"ס קיבלה בעמקה יותר קולות מכל מפלגה אחרת.

פורסם לראשונה בעיתון "הארץ", 31.3.2002

שיעור היסטוריה | ארתור רופין, מתגלה כגזען

ינואר 24, 2010

עודכן ב- 04:26 09/10/2009

שיעור היסטוריה | ארתור רופין, מאבות הציונות וההתיישבות, מתגלה כגזען

ארתור רופין, מאבות הציונות וההתיישבות, היה גזען, נטען במחקר חדש. הוא היה סבור שהגשמת הציונות מחייבת להשיג "טוהר גזעי" וראה ביהודים המזרחים גזע מנוון. האם כך החלה אפלייתם?

מאת תום שגב
ארתור רופין, משפטן וסוציולוג יליד גרמניה, נחשב אבי ההתיישבות הלאומית הציונית בארץ ישראל מאז 1908. הוא עסק בין היתר בהקמת דגניה ובפיתוח תל אביב, נמנה עם מייסדי בנק הפועלים ועד סוף ימיו, ב-1943, היה שותף להנהגת המפעל הציוני. רופין גם היה אחד מאבות החינוך העברי בארץ ישראל והתרבות העברית בכלל. תפישתו השפיעה, בין היתר, על השקפת עולמו של משה דיין.

כל זה ידוע לרבים. מה שידוע פחות, הוא שרופין סבר שהגשמת הציונות מחייבת להשיג "טוהר גזעי" בקרב היהודים. השקפתו שאבה השראה, בין היתר, מכתביהם של הוגים אנטישמים, לרבות כמה מאבות האידיאולוגיה הנאצית.

בעקבות השואה נטתה ההיסטוריוגרפיה הישראלית להצניע ככל האפשר את הסיפור המביך הזה ואף להעלימו כליל, אבל לפני שבועות אחדים אישרה אוניברסיטת תל אביב עבודת דוקטור ולפיה רופין לא רק הושפע מהתיאוריות שהולידו את הגזענות הנאצית, כי אם גם השפיע על גיבושן. מחבר הדוקטורט, איתן בלום, קובע כי למחקריו של רופין היתה "השפעה מכרעת" על תפישת הגרמנים בנוגע ליהודים כגזע.

רופין האמין שהיהודים המקוריים שחיו בארץ לפני חורבן הבית הראשון ועסקו בחקלאות השתייכו למעשה לשבטים לא שמיים. בשלב מסוים הם התחילו להתערבב עם הגזעים השמיים באופן שהפר את עקרון השימור הגזעי וכך התנוונו. הרכיב השמי בגזע היהודי, שנהפך בהדרגה לדומיננטי, ניתק אותם מעבודת האדמה ופיתח בהם את האינסטינקט המסחרי, את תאוותם לממון ואת חמדנותם הבלתי נשלטת. רופין האמין שזהו ליקוי הניתן לתיקון.

המשימה הראשונה שייחס למפעל הציוני היתה על כן, איתור של קבוצת היהודים "המקוריים", או "האותנטיים", אלה שיש להם קשר ביולוגי ישיר לקבוצה העברית הקדומה, טהורת הגזע. עבודה חקלאית קשה אמורה היתה לנפות מתוכם את האלמנטים השמיים. השורדים היו אמורים להשביח את הגזע. רופין סבר שיש סיכויים טובים למצוא מועמדים מתאימים בין היהודים האשכנזים במזרח אירופה.

יהודי המערב כבר היו נתונים אז בתהליך של התבוללות והיהודים הספרדים והמזרחים היו מצויים, לדעת רופין, בתהליכי התנוונות ביולוגיים, שהעמידו בספק את עצם השתייכותם לגזע היהודי. הוא אישר רק לאחר התלבטות את ייבוא הפועלים היהודים מתימן מפני שסבר שאין יהודים שחורים. כך החלה אפלית המזרחים בארץ ישראל, כבר אז, קובע בלום. בניגוד לדעה המקובלת, היא לא נולדה כתוצאה מ"אי-הבנה תרבותית", כי אם מתכנון שהתבסס על תיאוריות גזעיות. זו היתה, לדעת בלום, "גזענות פנים יהודית וממד אנשטישמי בתרבות העברית המודרנית".

רעיונותיו של רופין השתלבו בשיח האינטלקטואלי והמדעי המקובל בימיו, ששיבח את טוהר הגזע והרבה לעסוק ב"אוגניקה", כלומר השבחת האיכות הגנטית של האדם. התיאוריה הרואה באשכנזים את הטיפוס היהודי המובהק בעידן המודרני איפשרה לרופין לקבל את ההגדרות של מדעני הגזע הגרמנים ולהוציא את רוב היהודים מהקטגוריה של הגזע השמי.

על פי תפישתו, היהודים המקוריים והבריאים, האחראים למעלות של התרבות היהודית, משתייכים מבחינה גזעית בעיקר להודו-גרמנים. חודשים אחדים לאחר שהנאצים עלו לשלטון נועד רופין לשיחה ידידותית עם הנס גינתר, שנחשב לאחד המפיצים המרכזיים של תורת הגזע הנאצית. הפגישה נועדה, בין היתר, לקדם את המשא ומתן בין התנועה הציונית לבין שלטונות גרמניה הנאצית לקראת הסכם שאיפשר ליהודי גרמניה להגר לארץ ישראל ולהעביר אליה חלק מרכושם.

רופין מצטייר כאיש מורכב, מסובך עם עצמו ובאחרית ימיו כנראה גם מטורלל למדי. הוא צילם "טיפוסים יהודיים", מדד גולגולות, השווה טביעות אצבע והאמין שאפשר לקטלג יהודים אשכנזים לקטגוריות גזעיות שונות על פי מבנה חוטמם. סמוך למותו העלה על הכתב השוואה בין מבנה אפם של כמה אישים בולטים בתנועה הציונית, החל בתיאודור הרצל, שאת חוטמו הגדיר כ"אשורי-בוכרי". את אפו של יעקב פייטלוביץ, מזרחן שחקר את יהדות אתיופיה, תיאר רופין כ"אשכנזי-נגרואידי".

הדוקטורט של בלום, שנכתבה באנגלית, בהדרכתם של איתמר אבן-זהר וההיסטוריון האמריקאי סאנדר גילמן, הוא מרתק. בלום אומר שלא בשמחה מצא עצמו בתוך הסיפור

המרי המזרחי הראשון

ינואר 24, 2010
עודכן ב- 20:33 22/01/2010

חשיפה: במעברת עמק חפר, בשנת 1952, התעורר המרי המזרחי הראשון בישראל, שנקבר בין דפי ההיסטוריה

התנגשות בין כוחות משטרה לתושבי מעברת עמק חפר בחורף 1952 הובילה למהומות שגלשו במהירות אל מעברות אחרות והצריכה את התערבותו של ראש הממשלה דוד בן גוריון. ההתקוממות הזאת היתה, ככל הנראה, המרי המזרחי הראשון בתולדות המדינה. מדוע אין לה כמעט שום אזכור בספרי ההיסטוריה?

מאת שי פוגלמן
רק נביחות כלבים משוטטים ויללות תנים קידמו את פני עשרות השוטרים, שהתגנבו בטור חרישי בין פרדסי קיבוץ גבעת חיים בחסות חשכת בוקר מוקדמת. הטל הכבד שהצטבר על עלי העצים הרטיב את מדי החורף הצמריים שלהם והבוץ שהותירו גשמי אוקטובר הראשונים בחורף 52', הכתים את מגפיהם. כמה מהשוטרים מעדו בין הערוגות בזמן שהקיפו את היעד. אחרים נשרטו בזמן ההתגנבות מענפים שבורים ומגדרות התיל שהיו פזורות סביב. נפש חיה לא נראתה באפלת הלילה בסביבות מעברת עמק חפר. באין רשת חשמל כבו עד חצות כל נרות השמן, העששיות ופנסי הנפט בבדונים. גם מנורת הלוקס שהודלקה ליד צריף בית הכנסת במוצאי שבת כבר דעכה מזמן.

אף שרבים מתושבי המעברה לא עצמו עין באותו הלילה, איש מהם לא העז לצאת מפתח ביתו. הם העריכו כי המשטרה תחזור עם שחר כדי לתבוע את עלבונה בעקבות אירועי היומיים האחרונים, אך לא יכלו להעריך את עוצמת התגובה ואת חריפותה. גם השוטרים היו דרוכים לקראת הפלישה אל המעברה. בתדריך שניתן להם, לאחר שהוזעקו לתחנת חדרה ערב לפני כן, מיד לאחר צאת השבת, הם שמעו עדויות מחבריהם הפצועים. ההנחיות שנתן סגן מפקד הנפה לכוחות התגבור שזרמו כל הלילה אל חצר התחנה, היו חד משמעיות. לפני שיצאו למשימתם, בשעה ארבע וחצי לפנות בוקר, הצטיידו כמה מהם בנשק חם וכל האחרים באלות.

"פתאום הגיחו מהחושך שוטר וחייל, הם קפצו עלי וזרקו אותי בכוח לתוך הבדון", מספר צדוק מליחי, בן 68, אז ילד בן עשר שנתפס כשהלך אפוף שינה בדרכו אל השירותים הציבוריים של המעברה. גם חברו גטר משולם, בן 67, זוכר את אותו הבוקר והוא עדיין נבוך לספר איך שילשל במכנסיו מרוב פחד כשנתפס בנסיבות דומות על ידי לובשי המדים.

מיד לאחר שהתפרסו כמאתיים שוטרים וכוח עזר של שוטרים צבאיים מסביב למעברה ובין שביליה, נכנסו בשער הראשי שני ג'יפים והכריזו ברמקולים, בעברית ובערבית, על עוצר. כל 2,500 תושבי המעברה, ברובם עולים חדשים מתימן, נדרשו להישאר בבתיהם. שוטרים עברו מבית לבית, אספו את הגברים והנערים, ערכו חיפוש בין המזרנים ומעט רכושם של הדיירים. אלה לא הפגינו כל התנגדות. מדי פעם נשמעה ברחבי המעברה רק זעקת אשה חנוקה, בכי תינוק או צליל חבטה עמום.

לאחר הסריקות הוליכו השוטרים את כל הגברים, כאלף במספר, אל מגרש קרוב, ששימש בדרך כלל למשחקי הכדור של ילדי המעברה. שם הם הועמדו בשורות. מי שהתמהמה דורבן בלטיפת אלה או בעיטה. כך טופל גם כל מי שהעז להתמרמר או למחות על האלימות. כעבור דקות אחדות ירד שקט על המגרש והשוטרים החלו במסדר זיהוי המוני. בסיומו נעצרו 105 גברים שהובלו לתחנת משטרת חדרה. כל האחרים שוחררו במקום.

בשעה שמונה בבוקר עזב אחרון השוטרים את המעברה. הילדים הלכו לבית הספר, הגברים עלו על האוטובוסים בדרכם לעוד יום עבודה והנשים נשארו לסדר ולנקות את עקבות המהומה. השקט חזר לאזור.

דבר העוצר שהוטל על מעברת עמק חפר הגיע למחרת אל כותרות העיתונים. עדויות על אלימות השוטרים במעברה ובחדרי החקירות של תחנת משטרת חדרה הסעירו את הציבור. חברי כנסת ואישי ציבור יצאו למתקפה על צמרת המשטרה. דובריה לא נשארו חייבים ותקפו את תושבי המעברה ואת מליצי היושר שלהם. ראש הממשלה אז, דוד בן גוריון, שלח את נציגיו האישיים לחקור את המעורבים. גם מערכת המשפט נדרשה לדון בפרשה. בימים שלאחר מכן התכתשו כותבי הטורים בפרשנויות וניתוחים לרצף המאורעות האלימים, שהחל במפגש הטרגי בין תימנייה מבוגרת שיצאה ללקט עשבים כדי להאכיל את העז שלה לבין שומר שדות רכוב על סוסה שחורה וכלבת בולדוג חומה וקופצנית שנקראה מנרה.

היינו רעבים

מעברת עמק חפר שכנה בתחילת שנות החמישים מדרום לחדרה, בקרבת המועצה המקומית אליכין של היום. על פי עדויות של כמה מתושבי המעברה, סיפר להם יצחק בן אהרן, אז ממנהיגי מפ"ם וחבר קיבוץ גבעת חיים השכן, כי המעברה הוקמה במקום כדי לספק ידיים עובדות בפרדסים ובשדות, במקום מאות הפועלים הערבים שגורשו מכפרי האזור במלחמת העצמאות.

בקיץ 1950 שוכנו במעברת עמק חפר המשפחות הראשונות. הן קובצו על ידי פקידי הסוכנות היהודית ממחנות העולים של עין שמר, אלישיב, ראש העין, בית ליד ועוד מעברות אוהלים. רוב התושבים היו מעולי תימן אך היה גם מספר קטן של משפחות מיוצאי עיראק ופרס. הובטח להם כי בסביבות המעברה החדשה תימצא להם תעסוקה וכי המגורים בבדונים ובצריפים יהיו עדיפים בהרבה על האוהלים שבהם התגוררו.

כל בוגרי המעברה שהתראיינו לכתבה זו זוכרים ומתארים באופן מוחשי את תחושת הרעב שליוותה את חייהם באותה התקופה, לפני קרוב ל-60 שנה. "כולנו עברנו שלוש או ארבע מעברות לפחות לפני שהגענו לכאן והתנאים שמצאנו במעברת עמק חפר היו ממש קשים", מספר מליחי, "אבל חיינו אז חיים מאוד צנועים ומספקים. בבית הספר, למשל, למדנו כל הילדים בגילים שונים עד 14 באותה הכיתה. משפחות שלמות גרו בצריפים או בדונים שגודלם היה שלושה על שישה מטרים. ולכולם היה מקום ומיטה חמה. מהילדות אני זוכר גם הרבה נחשים, עכברים ועקרבים, שהתרוצצו מסביב, ואת השירותים שהיו תמיד בחוץ וללא מים זורמים".

ארוחת צהריים קיבלו ילדי המעברה בבית הספר. יהודה שיבי, בן 68, זוכר את התפריט שהיה כמעט תמיד קבוע – "מרק, סלט כרוב ודג בקלה. היינו שותים גם קקאו ומקבלים פרוסת לחם עם ריבה אדומה או ריבת תפוזים שנעשתה במעברה. תמיד היו בה הרבה מאוד חלקים מהקליפה". גם את כף שמן הדגים שקיבלו הילדים מדי בוקר זוכר שיבי היטב והוא עדיין מעווה פרצוף כשהוא מדבר על טעמו. את ארוחות הערב היו אוכלים בחיק המשפחה. בשר קנו רק פעם בשבוע ולעתים היו מצליחים המבוגרים להשיג בשוק השחור גם תרנגולת זקנה.

"זו היתה מכלאה מגודרת של מאות בני אדם רעבים ללחם וסביבם פרדסים עם תפוזים וקלמנטינות ושדות של ירקות", מספר מליחי. "אי אפשר היה לצפות מהאנשים שלא יגנבו במציאות כזאת". הוא מבהיר כי הגניבות שהבעירו את חמתם של החקלאים נועדו להשקיט רעב ממשי. "לפעמים כשעברנו ליד שדה, היינו תולשים איזה גזר ואוכלים אותו כמו שהוא, עם הקליפה ועם החול. כשהיינו עוברים בשדה של בצל אז היינו אוכלים אותו חי. בחופשות הקיץ אהבנו ללכת לים. זה היה מקום הבילוי היחיד שיכולנו להגיע אליו מעבר למגרש המשחקים של המעברה. שם היינו נשארים לישון על החוף יום או יומיים. בדרך הלוך וגם חזור, היינו יורדים על איזו מקשת אבטיחים. לא היה לנו כסף לקנות אוכל והיינו ילדים רעבים. לא ראינו במעשה הזה כל פשע".

מליחי מספר כי גם במעברה עצמה היו גניבות של מזון, טאבונים נפרצו וסירים שהושארו בלי השגחה על פרימוס היו עלולים להיעלם ולהימצא רק כעבור שעות כשהם ריקים ותחתיתם מצוחצחת.

בעקבות התגברות הגניבות של תוצרת חקלאית בקיץ 51' התלוננו כמה חברי מושבים וקיבוצים מהאזור במשטרת חדרה. הם טענו כי הסחיבות הפכו "מסחריות" וכי כמה מ"תושבי המעברה מצאו להם פרנסה מגניבת פרי הארץ ומכירתו בשוק השחור". סיורי משטרה נשלחו בעקבות התלונות לאזור, אך בארכיונים לא נמצא כל תיעוד לתפיסת גנבים. מפקדי התחנה לא יכלו להקצות כוח אדם נוסף לטיפול בבעיה, הגניבות מהשדות נמשכו והחקלאים פנו אל מנהל המעברה, מרדכי קוסובר. הוא היה אהוב על תושביה והיה מכונה בפיהם "ראש הממשלה, הרב והשדכן שלנו". אך כשגם הוא לא הצליח להעביר את המסר לקיבות הילדים הרעבים, נשכר למשימה שומר השדות והפרדסים משה קום.

השומר וכלבתו

הוא נולד בביילורוסיה ועלה לארץ עם אמו וחמשת אחיו, בעקבות אביו אליהו, שהיה ציוני. כבר מנערותו התבלט משה קום כרוכב מצטיין על סוסים ובקשריו הטובים עם שבטי הבדואים והפלאחים הערבים בעמק חפר. כשהיה בשנות העשרים לחייו התקיפו שני שודדים ערבים את משה ואביו בשדה. משה הרג אחד מהם בחבטה אחת והבריח את השני. לא עזרו ההסברים כי אותה חבטה הפילה את השודד רק במקרה על להב המחרשה, משפחת ההרוג דרשה נקמת דם ומשה הסגיר את עצמו בלית ברירה לידי המשטרה הבריטית. אמו הצליחה לגייס אלף לירות שנדרשו לשיחוד השופט, שזיכה אותו לבסוף מכל אשמה. קום חזר אל העמק ואף אחד מהפלאחים לא העז להתעסק איתו עוד.

לילדי המעברה של אז זכור משה קום כ"שומר עז נפש רכוב על סוסה וחמוש באקדח, שלצדו הולכת תמיד הכלבה מנרה". כיום הוא בן 85 ועדיין מתגורר במושב חיבת ציון השכן. הוא זוכר היטב את הפרשה, אך בעצת בניו סירב להתראיין לכתבה. יחסיו של קום עם תושבי המעברה היו מורכבים. היו לו חברים רבים מבין העולים, אך כשנתפס מישהו מהם גונב מהשדות הוא היה הופך, לדבריהם, ל"חסר רחמים". בכתבות שהתפרסמו בעיתונות בעקבות האירועים במעברה הובאו עדויות של תושבים אשר קום הפליא בהם את מכותיו או שיסה בהם את כלבתו, לעתים גם בילדים או בקשישים.

"אין ילד במעברה שלא קיבל ממנו מכות", מספר מליחי וצוחק. "המאבקים איתו היו חלק ממשחקי הילדות שלנו. היינו בורחים לו בין השבילים, מציבים שומרים שיתריעו אם הוא מתקרב ולפעמים מתעמרים בו כשהרגשנו בטוחים בין גדרות המעברה. אבל כשהוא היה תופס מישהו מאיתנו… אוי ואבוי לו. אז לא היו רחמים. משה היה שומר טוב שעשה את העבודה שלו, אבל לפעמים הוא היה לוקח את הסמכות הזאת ואת כוח הזרוע למקומות מוגזמים".

עד היום חלוקות הדעות אם באותו ערב של יום חמישי, 25 באוקטובר 52', כשפגש השומר משה קום את רזל גדאסי מהלכת בשביל בין פרדסים, הוא עשה את עבודתו נאמנה או לקח את הסמכות וכוח הזרוע למקומות מוגזמים. מה שברור הוא שהמפגש הזה הדליק את הניצוץ שהביא לתבערה הגדולה.

לטענת תושבי המעברה, כפי שהובאה בעיתוני התקופה וכפי שהיא מסופרת עד היום, גדאסי יצאה בשעת ערב מביתה כדי לאסוף עשבים רטובים, שישמשו אוכל לעז שלה, שהוחזקה קשורה לבדון המשפחה. בדומה לנשים חרוצות אחרות שגידלו עז או שתיים במשק חי קטן במעברה, אספה גדאסי באותו היום כמות כפולה של עשבים, כדי שתספיק לעז גם לשבת. בכמה מהעיתונים נכתב כי בזמן שפגשה את קום, נמצאו בין צרורות עשביה גם חמישה קילו פרי הדר. במקומות אחרים נכתב 20 קילו בוטנים. על כולם מוסכם כי קום, אשר נשאר רכוב על סוסתו, פיזר את חבילותיה של גדאסי במקל או אלה, וכי כלבתו מנרה תקפה והפילה את האשה.

גדאסי חזרה אל המעברה בוכייה. נשים שיצאו לקראתה עזרו לה להיכנס לביתה וטיפלו בפצעים ובחבלות שנגרמו מנשיכות הכלבה ומהנפילה. בזיכרון הקולקטיבי של יהודי תימן היתה טבועה כבר אז צלקת כאובה מתקיפות קודמות של נשים תימניות שיצאו לקושש עשבים או זרדים. הדיווח הראשון של תקיפה כזאת התפרסם בעיתון "הפועל הצעיר" בשנת 1913: במושבה רחובות תפס איכר מקומי אשה תימנייה, שיצאה ללקט זמורות יבשות בכרם לשם הבערת הטאבון, והשפיל אותה. בעקבות "המקרה ברחובות" התפרסמו "המקרה בפתח תקוה" שבו הותקפה מקוששת זקנה, "המקרה בחדרה" שבו הותקפה נערה ותכשיטיה נתלשו מעליה, ועוד שלל "מקרים" בעלי אופי דומה במושבות אחרות.

מעדויות אנשי המעברה מתברר כי דבר ה"מקרים" ידוע ומוכר כיום לכולם, אך לא ברור אם כבר אז, בתחילת שנות החמישים, הוא היה נוכח בתודעתם ואם שייכו את המקרה של גדאסי לרצף המקרים מתחילת המאה.

נקמת הצנחן

מזג אוויר נעים שרר ביום שישי, למחרת ההיתקלות בפרדס בין משה קום לרזל גדאסי, שתיקרא מעתה "המקרה בעמק חפר". רבים מהחיילים תושבי המעברה חזרו לחופשת השבת, וכמה מהגברים עוד הספיקו, לאחר יום העבודה הקצר, לקנות בשוק השחור קופסת שימורים או נתח בשר, תוספת לארוחת הערב. הנשים היו עסוקות בהכנות לקראת השבת. רצפות הצריפים נשטפו, תבשילים הותקנו וכבסים התנופפו מכל עבר תחת שמש אוקטובר המלטפת. ילדי המעברה, כהרגלם, שיחקו כדורגל במגרש הסמוך ומשה קום נראה רוכב על סוסתו בשבילי הפרדסים. התלוותה אליו, כמו תמיד, כלבתו מנרה.

גם עובדיה גדאסי, בנה החייל של רזל, יצא באותה השבת הביתה. הוא שירת ביחידת הצנחנים הצעירה של צה"ל ומתואר עד היום על ידי יוצאי המעברה כבחור "כריזמטי, חסון ואמיץ". כששמע מאמו על התקרית בפרדס הוא כינס בצריפו לאחר ארוחת הערב את שלושת חבריו הטובים, יפת אבידר, יוסי בארי ומשה שהיבי, גם הם חיילים בחופשה. לאחר התייעצות קצרה הם החליטו לצאת למחרת עם בוקר אל הפרדסים ולנקום בשומר קום.

מיד עם סיום תפילת שחרית של שבת, הצטיידו ארבעת החברים באלות ויצאו לארוב לשומר. הם צירפו לחבורה את זכריה סמינה, עובדיה מליחי ואת הילד יהודה, אחיו הצעיר של משה שהיבי, כדי שישמש פיתיון. "הייתי אמור להסתובב בשבילים ולאכול קלמנטינות בתקווה שמשה קום יתפוס אותי", הוא מספר על תפקידו ומתאר איך הנערים והחיילים הסתתרו בינתיים בין העצים. כעבור כמה שעות של המתנה משה קום לא נראה באופק וגדאסי החליט בצער רב לקפל את המארב.

כשקרבה החבורה אל המעברה, נראה לפתע קום דוהר על סוסתו מרחוק. גם תיאור המפגש בין קום לארבעת החיילים בחופשה רווי גרסאות. הילדים ששיחקו במגרש הסמוך טוענים כי בעיצומה של הקטטה שלף עובדיה גדאסי את אקדחו של קום וירה אל עבר הכלבה. כך גם נכתב בכמה מעיתוני התקופה. משה שהיבי, שהיה אחד התוקפים, טוען בתוקף עד היום ש"לא נורתה ירייה". אחרים תיארו את עובדיה גדאסי מסתער על הכלבה ופוער את לסתותיה בידיו, עד שייללה מכאב. בעיתון "הארץ" נכתב ש"תוקפיו לא חסכו 'מהלומות מתחת לחגורה'" וסמינה, שהיה גם הוא בחבורה, מתעקש בכלל ש"משה קום היה זה שהתחיל ושיסה בנו את הכלבה".

כשהסתיימה הקטטה נסה הכלבה מהמקום כשהיא מדממת, הסוסה נלקחה אל המעברה ונקשרה אל המקלחת הציבורית, האוכף הושלך אל המחראות ומשה קום נותר לבדו בשדה, חבול וחסר הכרה.

אינתיפאדה במעברה

"בסביבות השעה שתיים בצהריים ראינו ג'יפ משטרה מתקרב אל המעברה", מספר צדוק מליחי. "זה היה מוזר שרכב נכנס למעברה ועוצר ברחבה המרכזית בשבת". גם סמינה התפלא לראות רכב משטרתי בלב המעברה כשיצא מביתו בדרך לתפילת מנחה ולימוד תורה בבית הכנסת. "שני שוטרים יצאו מהרכב", מספר מליחי. "למזלם הרע, האדם הראשון שפגשו היה שיכור המעברה. קראו לו מנחם שארמה והוא היה הר אדם, איש חזק בצורה קיצונית".

מעדויותיהם המאוחרות מתברר כי סמל המשטרה משה פרידמן והשוטר שליווה אותו התעלמו משארמה ויצאו לחפש אחר עובדיה גדאסי. שארמה צעד בכבדות אל הג'יפ, הטיח בנהג תוכחה על חילול השבת ולטענת הילדים מילמל עוד הרבה דברים שאף אחד לא ממש הבין. כשהבחין שארמה כי בנוסף לנהג יושב ברכב גם השומר משה קום, הוא דרש שהאחרון יוסגר לידיו, החל לחבוט בג'יפ וניפץ באבן את אחת משמשותיו. אחר כך עקר שארמה את אחת מדלתות הרכב. משה קום והנהג יצאו ונסו על נפשם.

הסמל פרידמן והשוטר לא ידעו מה התרחש בהיעדרם והמשיכו בחיפושיהם. שארמה, שיכור מההצלחה, יצא בעקבותיהם. בדרך הצטרפו אליו עוד עשרות מתושבי המעברה ששמעו כי הניס את משה קום ואת נהג הג'יפ. בתוך דקות נוצרה מהומה מסביב לשני השוטרים. החלו דחיפות. במהרה הן הפכו למכות. עשרות תושבים חבטו בשוטרים מכל עבר. כשהבין הסמל פרידמן כי סכנה מוחשית נשקפת לחייהם, הוא החליט לברוח גם כן. על פי הפולקלור המקומי חגג שארמה את גירושם של השוטרים מהמעברה כשהפך את הג'יפ הנטוש בשתי ידיו. לתיאור זה אין ביסוס מעדויות השוטרים.

שלושת השוטרים המבוהלים דיווחו בטלפון לתחנת משטרת חדרה על התקרית במעברה ודרשו תגבורת של 300 שוטרים. בעיתון "הארץ" מסופר על תגובת מפקד הנפה ש"השיב על כך שהם נמצאים עדיין תחת רושם האינצידנטים ולכן המספרים הם מוגזמים. לדעת הקצין יוכלו להספיק 25 שוטרים".

מפקד התחנה, המפקח פישר, החליט להגיב במהירות. הוא רוקן את התחנה מכל שוטריה ויצא בראש כוח שמנה 25 שוטרים ושלושה כלי רכב למבצע מעצרים נרחב במעברה. גם שלושת השוטרים שהותקפו כמה שעות קודם לכן הצטרפו. עכשיו היו ברשימת המבוקשים שלהם גם שארמה השיכור ועוד כמה דמויות שהצליחו לזהות.

שיירת מכוניות המשטרה הגיעה למעברה קצת אחרי חמש בערב. הפעם החנו את כלי הרכב מחוץ לשער ושמירה הוצבה עליהם. שאר השוטרים חולקו לשני כוחות בפיקודם של פישר וקצין נוסף. הכוח בפיקודו של פישר, שכונה בפי תושבי המעברה "השריף", צעד אל צריפו של עובדיה גדאסי. הכוח השני יצא לסריקות אחר חשודים במעברה.

הכוח של פישר איתר את גדאסי ליד צריפו. השוטרים ביקשו לעצור אותו אך הוא סירב, בטענה כי הנו חייל ואין בסמכותם לעשות כך. השוטרים התעקשו וניסו להפעיל כוח. בתוך דקות הם הוקפו המון זועם שמחה על ניסיון המעצר ועל חילול השבת. גם הפעם הפכו הקריאות במהרה לדחיפות. עשרות מתפללים יצאו מבית הכנסת והצטרפו אל המהומה. השוטרים בתגובה שלפו אלות. עשרות מתושבי המעברה תלשו קרשים מגדר בית הספר והשיבו מהלומות. אבנים הושלכו מכל עבר. גם הפעם היתה ידם של תושבי המעברה על העליונה.

הקצין פישר העיד אחר כך איך הרגיש כי "סכנת חיים מוחשית נשקפת לכוח". הוא הורה לשוטרים לסגת. בתוך דקות הפכה הנסיגה למנוסה מבוהלת. השוטרים ברחו על נפשם, אך כמה מהם נתפסו והובלו אל הרחבה המרכזית של המעברה. שם התקבצו עשרות תושבים שהיכו בהם מכל עבר. ילדים ונשים זרקו חול לעיניהם, מדיהם נקרעו, שעונים נתלשו מידיהם. יהודה שיבי זוכר איך בחורה אחת גנבה להם את המשרוקיות ומילאה אותן בחול.

רק כעבור כעשרים דקות הצליחו כל השוטרים להיחלץ בשן ועין משטח המעברה. קצתם סבלו משברים בגפיים, אחרים מחבלות קשות בכל חלקי הגוף. לפחות חמישה מהם פונו בהמשך הערב לקבלת טיפול בבית חולים. לאחר שהשברים קובעו וגובסו, והפצעים נחבשו, נאספו השוטרים בחזרה אל התחנה כדי שיוכלו להשתתף במסדר הזיהוי ההמוני שתוכנן לבוקר שלמחרת. ארבעת החיילים שתקפו את משה קום לא חיכו להם. הם ברחו באותו הלילה מהמעברה ושבו ליחידותיהם.

"לא יכולתי לסבול מצב זה, כי על כף המאזניים היתה לא רק הפרסטיז'ה של המשטרה, אלא גם של מרות המדינה", צוטט בעיתון "מעריב" מפקד הנפה יצחק אבינרי, כשהסביר את המניע למעצרים ההמוניים בבוקר יום ראשון, 26 באוקטובר 52'. אך הציבור בארץ לא היה צריך לחכות לעיתוני הערב כדי ללמוד על מסכת האירועים האלימה. מהדורות החדשות ברדיו סיפרו על המעצרים כבר משעות הבוקר המוקדמות. הידיעות והשמועות עברו כשריפה בשדה קוצים וליבו את האש שנדלקה באותו הבוקר בעוד עשרות מעברות בכל רחבי הארץ.

גל הפגנות

חורף 1951, שנה לפני התקריות במעברת עמק חפר, זכור עד היום לישראלים רבים מבני 60 ומעלה, כאחד הסוערים והקרים ביותר שידעה המדינה. בשיאו, שהגיע בסוף דצמבר, שטף גשם עז את הארץ במשך כמה ימים ללא הפסקה. דרכי הגישה ליישובים מרוחקים נותקו, מאות בתים הוצפו ואלפי בני אדם מצאו את עצמם בשיאה של הסופה בלי קורת גג. מי שנפגעו במיוחד היו 65 אלף תושבי המעברות. קרוב ל-10,000 מהם פונו באותו החורף ליישובים שכנים ולמחנות צה"ל, לאחר שהוצפו או התמוטטו האוהלים, הבדונים, הפחונים והצריפים שבהם התגוררו.

גם ילדי מעברת עמק חפר פונו באותו החורף למשך עשרה ימים רצופים בתקופת חג החנוכה למשקים וקיבוצים בסביבה. עבורם זה עדיין זיכרון מתוק, בעיקר בשל "מקלחת ראשונה בחיים עם מים חמים זורמים, ואסלה לבנה, שנמצאת בחדר שירותים פרטי, שצמוד ממש למבני המגורים", כפי שאומר צדוק מליחי. גם החשמל שהאיר את מקלטם הזמני הרשים את ילדי המעברה, שפגשו בו קודם רק במקומות ציבוריים או בחתונות.

המדינה נזעקה לעזרת העולים. הצבא גייס גדודי מילואים, מצילי חוף תל אביב נקראו לשוב מחופשת החורף עם החסקה שלהם כדי לסייע בחילוץ הטובעים ומטוסי חיל האוויר הצניחו כיכרות לחם ליישובי הנגב המנותקים. בדיון חירום שנערך בכנסת סקרה את המצב במעברות שרת העבודה אז, גולדה מאירסון. היא סיפרה עד כמה גופי הממשל מתפקדים היטב, טענה כי האשמה נמצאת בפגעי הטבע וקראה לציבור להתנדב ולעזור.

בסופה של ישיבה סוערת במליאה הוחלט "לשלוח מעל במה זו עידוד והוקרה לעולים במעברות". הוכרזה גם מגבית למענם, במטרה לגייס שלושה מיליון לירות בתוך שלושה חודשים. כעבור חצי שנה נאספו 120 אלף לירות בלבד, פחות מחמישה אחוזים מהסכום המיועד. בביטאון ההסתדרות "דבר" רמזו כי הכישלון נבע בין השאר ממגבית מתחרה שהקימה המפלגה הקומוניסטית (מק"י), שגייסה כספים לילדי המעברות בעיקר בסקנדינביה, תוך השמצת "'הריאקציה הציונית' שהובילה למצב".

חלפה שנה. עם בוא חודש אוקטובר 52' התכסו שמי הסתיו עננים, גשמים ראשונים ירדו לפרקים ושלל הבטחות הפוליטיקאים באשר לפתרונות דיור הולמים, לא קיבלו כל אחיזה בשטח. עד היום חלוקות הדעות אם זו היתה התפרצות ספונטנית או שהיתה איזו יד מכוונת, אך אפשר לקבוע כי "המקרה בעמק חפר" השפיע על גל הפגנות ומרידות שהתעורר מיד במעברות נוספות.

בשעות הבוקר המאוחרות של אותו יום ראשון, 26 באוקטובר, יצאו כ-150 מתושבי מעברת כפר סבא בצעדה לכיוון בניין המועצה בדרישה למציאת פתרונות דיור סבירים לקראת החורף. לאחר שראש המועצה סירב לפגשם, נשארו המפגינים לשבת על מדרגות הבניין כל הלילה והכריזו על שביתה. למחרת היום הוכפל מספרם. נציגיהם זכו לבסוף לפגישה עם ראש המועצה רק לאחר שצעיר בן 28 פרץ לבניין, תוך כדי שבירת שמשה. הוא נפצע בידו, נעצר על ידי המשטרה וביום שלמחרת תואר בעיתון "דבר" כסתם "חמום מוח".

עוד באותו הבוקר, מאות מתושבי מעברת חירייה יידו אבנים וניפצו את גג הרעפים וחלונות בית הספר שבמעברה. הם מחו על התוכנית להוציא את קצתם מהאוהלים ולשכנם מחדש בצריפים שהוקמו במרחק שלושה קילומטרים מביתם, ללא שביל גישה, מים זורמים או חשמל.

בשעות הצהריים של אותו היום יצאו כשלושים נציגים ממעברת עיר המפרץ, ליד חיפה, למחאה מול בית הסוכנות היהודית בעיר, בטענה כי למרות ההבטחות בעקבות החורף שעבר, כביש הגישה אל המעברה טרם נסלל והם חוששים כי ינותקו מכביש עכו-חיפה עם בוא הגשמים. באותה העת בדיוק יצאו עשרות מתושבי מעברת ראש העין לתל אביב כדי למחות על העברת באר מים שנמצאה בתחום המעברה, לידי חברת מקורות.

ביום למחרת הצטרפו לגל ההפגנות כ-1,500 מתושבי מעברת בית ליד, שדרשו פתרון דיור לקראת החורף. הפגנות על רקע דומה נערכו במעברות סקיה, רחובות, טירה ובכפר העובדים מסילת ציון, הקרוב לירושלים. שם התמרמרו על מחסור במקומות עבודה.

שחרור העצורים

עצורי מעברת עמק חפר הובלו לתחנת משטרת חדרה בשלוש משאיות תחת אבטחה כבדה של שוטרים חמושים. לאחר חקירה ראשונית נשארו בחדרי המעצר 39 חשודים, נגדם התגבשו כתבי אישום. כל האחרים שוחררו עד הלילה. כמה מהעצורים העידו כי נחקרו באלימות קשה, שנתפסה בעיניהם בעיקר כנקמה מצד השוטרים על פציעת חבריהם. העצורים טענו כי נעשה להם עוול, והחליטו להכחיש בחקירות כל מעורבות בקטטה ולא לשתף פעולה עם השוטרים עד שיזכו לפגישה עם עורך דין או עם נציגי המעברה.

במשטרת חדרה נערכו למעצר ממושך והזמינו ממשטרת חיפה מנות מזון נוספות, באישור הממונה על ההספקה בנפה. אך העצורים לא היו זקוקים לכך. לדברי מליחי, על פי המסורת שהיתה נהוגה בתימן, יצאה שיירה של בני המשפחות מהמעברה עם סירים מלאים בג'חנון, קובנה ועוד מאכלים תימניים מסורתיים של שבת בשביל העצירים. בדיווחי המשטרה נכתב כי "השיירה תרמה להלהטת הרוחות וחיזקה את רוחם של בני המעברה שהמתינו למשפטם".

ראש הממשלה בן גוריון שלח באופן בהול את מזכירו הצבאי נחמיה ארגוב ואת חבר הכנסת ישראל ישעיהו, נציג מפא"י ואיש העדה התימנית, לאסוף עדויות ממקום האירוע. הם פגשו את העצירים, את מפקד הנפה אבנרי ואת ועד המעברה, שהורכב משמונה חברים, בהם הרב, השוחט ו"עיראקי אחד", כפי שציין בן גוריון ביומנו.

מפגש העצורים עם ח"כ ישעיהו חיזק את רוחם. סמינה זוכר איך העבירו את הלילה כולם בתא אחד, בשירה עולצת ובריקודים לאור נרות. גם דבר המהומות במעברות האחרות הגיע לאוזנם ושיפר את ההרגשה ואת הביטחון העצמי מול השוטרים בחדרי החקירות.

בן גוריון קיבל את ישעיהו וארגוב לפגישה מיד כשחזרו לירושלים. בסיכומה הוא ציין ביומנו את המלצת המזכיר הצבאי ארגוב, שטען כי יש לשחרר את העצורים מיד "ולחסל עד כמה שאפשר העניין". מנגד הועלתה הסתייגותו של מפכ"ל המשטרה, שגם היא תועדה ביומן: "יחזקאל סחר חולק על מסקנה זו. שוטרים הוכו. חיסול יעשה רושם רע על השוטרים ויחנך שאר המעברות לבזות השוטרים והחוק".

בסופו של דבר ניצח הפרגמטיזם הבן-גוריוני וביום שלישי בבוקר הובאו 22 מהעצורים בהליך מזורז לבית משפט השלום בנתניה. התובע מטעם המשטרה, הקצין פרנקל, ביקש באופן מפתיע להקל בדין עם הנאשמים. כך גם ביקש מהשופט מנהל המעברה קוסובר, שהבטיח כי מקרים כאלו לא יישנו בעתיד. על הנאשמים שהודו בתקיפת השוטרים נגזרו 15 לירות קנס. על שלושת הנאשמים שכפרו באשמה – 50 לירות או חודש מאסר. למחרת שוחררו כולם בערבותו האישית של קוסובר, שגם הבטיח כי ישלם את הקנסות מתקציב המעברה. ככל הידוע, כל החיילים שהיו מעורבים בתקיפתו של משה קום לא נשפטו על מעשיהם.

כעבור יום פסקו בהפתעה כל ההפגנות במעברות השונות ברחבי הארץ. כל עיתוני התקופה תמהו על העיתוי ועל העובדה שכולן פסקו באחת. בעיתון "דבר" נטען כי זו היתה ההוכחה לכך שאנשי מק"י וחירות הם שעמדו מאחורי ההתפרעויות המאורגנות, שהיו "פרי הסתה מופקרת". עיתוני מק"י וחירות הכחישו וטענו כי המצוקה, בכל מקום ומקום, הובילה את האנשים לצאת את בתיהם ולמרוד.

גיבורי ילדות

"עצורי המעברה הפכו לגיבורי הילדות שלנו", מספר מליחי המתגורר כיום באליכין. "כל מי שלקח חלק באירוע הרגיש על הגובה בעקבות המקרה", מחזק יהודה שיבי, תושב אליכין גם הוא, את דבריו ומוסיף כי "המבוגרים הרגישו שמצאו דרך לפרוק זעם שהצטבר אצלם במשך תקופה ארוכה כנגד הממסד. אנחנו, הילדים, סתם נהנינו מכל המהומה ששברה את השגרה במעברה".

בעקבות האירועים עבר הטיפול במעברת עמק חפר לידי משטרת נתניה. המועצה המקומית אליכין, שהוקמה ליד המעברה ב-55' ואוכלסה בעיקר בתושביה, נמצאת בתחום אחריותה של תחנה זו עד היום, למרות קרבתה הגדולה לחדרה.

משה קום המשיך לשמור בפרדסים ובשדות. במהרה חזרו יחסיו עם תושבי המעברה לקדמותם, במיוחד לאחר שלדבריהם "הוא נהיה הרבה יותר רגוע ופחות תוקפני". רובם לא נטרו טינה וכמה מהם שומרים איתו על קשרי ידידות עד היום.

במשך ימים אחדים לאחר המאורעות המשיכו להתכתש מעל דפי העיתונים דוברי המשטרה ותומכיהם של תושבי המעברה. ח"כ ישעיהו מסר לעיתונאים כי לדעתו "המשטרה שגתה במקרה זה ולא היה כל צידוק לריכוז כוח משטרתי גדול נגד תושבים הידועים כשלווים ושקטים". קצין העיתונות של המשטרה, יגאל מוסינזון, פירסם בתגובה הודעה מטעמו. הוא גינה את "אמצעי התקשורת שלא נקטו סיקור הוגן למאורעות שהתרחשו במעברה, בכך ששמעו רק צד אחד". עוד אמר מוסינזון, כי גם בעבודת הוועדה שמינה ראש הממשלה יש פגם בכך ש"לא בדקה את עדויות השוטרים". מוסינזון הציג לעיתונאים את מדי השוטרים שנקרעו, את עדויותיהם הכתובות וציין את העובדה כי אף לא אחד מתושבי המעברה נפצע מאלימות השוטרים במהומה.

דברי הביקורת על תושבי המעברות שהתקוממו באותו היום נשאו אופי עדתי בולט. בתיאורי ההפגנות נערכה הבחנה ברורה בין בני עדות המזרח לבין דוברי האידיש המעטים, שעוד נותרו באותו החורף במעברות. בכל מקום דאגו לבדל בין שתי הקבוצות ולהדגיש את אי מעורבותם של האשכנזים במהומות.

בחלק נכבד מתיאורי המהומות הוצגו המזרחים כנצלנים התלויים בחסדי המדינה, או כפי שניסח זאת כתב "דבר השבוע" בסיכומו של אותו גל הפגנות: "וכל זה למה? משום שבמשך שנים הרגלנו את עצמנו ואת העולים למחשבה, שקליטת עלייה – פירושה תשלום דמי בטלה ממש". כתבי העיתונים תיארו שוב ושוב את העולים מארצות ערב כ"פרימיטיבים", "בטלנים", "יושבי בתי קפה", "חמומי מוח" ו"חסרי תרבות". אחדים מהם ציינו גם שהעולים מזניחים את ילדיהם, שהם גנבים ושכדאי שיגידו תודה על כל מה שהמדינה עשתה בשבילם. במקרים הקיצוניים ליוו את הכתבות בדיחות חסרות טעם ומתנשאות על מצבם העגום של העולים.

כתבה שהתפרסמה ב"העולם הזה", להבדיל, סיכמה את ההתקוממות בנימה אוהדת: "בעשרות מעברות בכל קצווי הארץ סערו השבוע רוחות אלפי עולים, אשר יצאו, בפעם הראשונה במאורגן, הוכיחו לשאר האומה מה חזק כוחם. עסקני מפלגות שפרנסתן תלויה ברוחות הנושבות בבדונים, עבדו שעות נוספות, מיהרו לעבד את הקרקע הפורייה… מכות, שביתות, מצורים, חלונות מנופצים ושוטרים מותקפים היו התוצאות".

אך במהרה חדלו גם אמצעי התקשורת מעיסוק בפרשה וסיפור המרד במעברת עמק חפר נקבר הרחק מהתודעה הציבורית של המדינה הצעירה. ככל הידוע, פרט להערת שוליים בספר שנקרא "המסכה – מבוא לאסטרטגיה אתנית של המשטרה במדינת ישראל" מאת ד"ר אהרון יצחקי, לא תועדו האירועים בספרי ההיסטוריה או במחקרים שעוסקים בתקופה. וכך, ניצניו של המרד המזרחי המאורגן הראשון, שהקדימו בשמונה שנים את מאורעות ואדי סאליב נשכחו מדעת הציבור, אך לא מזיכרונם של כל המעורבים בו.*

shayf@haaretz.co.il

כל הזכויות שמורות ,"הארץ" ©

שיעור היסטוריה | אפליה בוואדי

ינואר 24, 2010
עודכן ב- 11:44 10/07/2009

שיעור היסטוריה | אפליה בוואדי

שרי הממשלה התקשו להבין שמהומות ואדי סאליב, שפרצו לפני 50 שנים, אינן נובעות מבעיות המוסר של עולי מרוקו

מאת תום שגב
בשעות הערב של יום רביעי, 8 ביולי 1959, השתכר אחד מתושבי שכונת ואדי סאליב שבחיפה, יעקב אלקריף, והחל להשתולל. שני שיאים היו לערב ההוא: באחד יידה אלקריף בקבוקים ריקים לעבר מכונית משטרה שבאה לעוצרו. אחד השוטרים ירה בו ואלקריף נפצע קשה. בשיאו השני של הערב, הקיפו כמה מתושבי השכונה מכונית משטרה, גררו מתוכה את אחד השוטרים והניחו לו רק לאחר ששוטר אחר וגם אזרח, ירו גם הם, הפעם באוויר. למחרת יצאו כמה מאות מתושבי השכונה להדר הכרמל, פרצו חלונות ראווה והציתו מכוניות. היתה זו הראשונה בשורה של מחאות אלימות בישראל. רוב המשתתפים בתקריות אלה היו יוצאי צפון אפריקה.

השבועון "העולם הזה" תיאר את האירועים כ"מרד המרוקנים", השר פנחס ספיר אמר בישיבת הממשלה כעבור כמה ימים, שזה היה "פוגרום". פרוטוקול הישיבה הזאת פתוח כיום לעיון. יש בו עניין רב. ששת העמודים הראשונים מכילים תיאור שמסר שר המשטרה, בכור שלום שטרית. לפני שיכול לדווח לשרים מה קרה, היה על השר להסביר להם מה זה "סמל חטאים". התברר שהכוונה לסמל משטרה העוסק בחקירת "חטאים" ובקיצור קוראים לו "סמל חטאים". השרים הסתפקו בהסבר זה. כולם הסכימו, פחות או יותר, שהאחריות מוטלת על "אנשים בעלי מוסריות ירודה, הידועים כמעורבים בפשעים וזנות". זאת היתה הדעה הרווחת גם בציבור: בארכיון "הארץ" תייקו את הידיעות על התקרית במעטפה שהגדרתה "פלילים-טרור".

שטרית השתדל לשכנע את עמיתיו שהמשטרה פעלה בהתאם לסמכותה לירות באוויר. שר הפנים, ישראל בר-יהודה, דרש לדעת כיצד, אם כן, נפצע אלקריף ושר האוצר לוי אשכול העיר: "כנראה שהאיש היה באוויר". בר-יהודה היה היחיד מבין השרים שחש, כבר אז, שהאירועים משקפים בעיה חברתית עמוקה. רוב עמיתיו התרשמו בעיקר מכך שזעם התושבים כוון נגד המועדונים של מפא"י וההסתדרות. הם ראו בכך איום פוליטי, לא סימפטום חברתי. סוף הדיון יוחד לשאלה כיצד למנוע מהנושא לבוא לדיון בכנסת. הממשלה החליטה להקים ועדת חקירה. היושב ראש היה השופט משה עציוני.

עציוני הביא אתו דעה מוצקה. עוד לפני שהוועדה שמעה את כל העדים, כתב עציוני לראש הממשלה דוד בן-גוריון: "אינני רואה את הבעיה כשאלת ?הפליה' דווקא, אלא כבעיית ?מיזוג הגלויות' על כל צדדיה". ראש הממשלה השיב לשופט מכתב ארוך ובו, בין היתר, המשפט הבלתי נשכח הזה: "בריון, גנב, רועה זונות או רוצח אשכנזי לא יצליח לעורר אהדת העדה האשכנזית (אם יש עדה כזו) וגם לא יעלה על לבו דבר כזה, אך בקרב עדה פרימיטיבית דבר זה ייתכן".

מסמכי העבודה של ועדת החקירה פתוחים כיום למחקר בגנזך המדינה, ויש בהם חומר מרתק. מתברר שמכתבים מישראל למרוקו עוכבו בצנזורה ועברו ניתוח סטטיסטי מפורט, כדי לעמוד על מצב רוחם האישי והפוליטי של יוצאי מרוקו בישראל. בין 600 מכתבים שנבדקו – רק תריסר הזכירו את ואדי סאליב. נתון זה חיזק את הדברים שעציוני כתב לבן-גוריון והיה בין הגורמים שהולידו את הממצא העיקרי בדו"ח הוועדה: "לא נותר בביתנו כל צל של ספק שאפליה מכוונת מצד מוסדות המדינה והלאום איננה קיימת כלל". עם זאת כתבה הוועדה ש"יש ונוצרים מצבים של קיפוח ואפליה למעשה", אך אלה קיימים "לכל היותר בדרגים הנמוכים".

את עיקר הבעיה איתרה הוועדה ב"תחושת הקיפוח", מעין בעיה פסיכולוגית שאפשר להתגבר עליה בעזרת יותר "אהבת אחים" ומאמץ להעמיק את "מיזוג הגלויות", גרסה ישראלית ל"כור ההיתוך" האמריקאי שהעיתונים תיארו לפעמים גם במונח "התבוללות". לוועדה היו גם כמה המלצות מעשיות ובהן סגירת המעברות.

הפערים בחברה הישראלית עדיין מזוהים במידה רבה עם המוצא העדתי והלאומי; עם השנים הביאו לתקריות אלימות נוספות, כגון אלה שיזמו "הפנתרים השחורים". הביטוי התרבותי של "מיזוג הגלויות" יכול לגרום לכמה מאבות המדינה האשכנזים להתהפך בקבריהם. אבל 50 שנה אחרי ואדי סאליב, נראה שהמאבק המזרחי הצליח ככל שהתמזג, התבולל או השתלב בכללי המשחק של הפוליטיקה הישראלית. בתוך כך חוללו המזרחים את המהפך שהביא לבחירת מנחם בגין והקימו את ש"ס שהשפעתה עולה בהרבה על כל מה שחלמו בוואדי סאליב.

כל הזכויות

כך הפכה ישראל למדינה דו לאומית

ינואר 24, 2010
w w w . h a a r e t z . c o . i l

עודכן ב- 08:37 22/01/2010

כך הפכה ישראל למדינה דו-לאומית

כך חילקה ישראל את הפלסטינים לחמישה עמים שונים וסתמה את הגולל על פתרון של שתי מדינות. המסלול שאליו מתנקז הסכסוך הוא אחד ויחיד: מדינה דו-לאומית. הזמנה לבחינה מחדש של מושגי היסוד של השיח

מאת מירון בנבנישתימקץ 42 שנות כיבוש, מבחינת האזרחים הישראלים ומכלול האינטרסים שלהם, סיפוח השטחים הוא בגדר עובדה מוגמרת. הגדרת השטחים כ"כבושים" מייצרת מצג שווא של זמניות, שתסתיים "עם בוא השלום", כדי לחמוק, "בינתיים", מהכרעה בדילמות מיידיות. השימוש במונח "כיבוש" משמש קביים למי שמחפשים תקדימים אופטימיים. על פי העמדה הזאת, כשם שהסתיימו כל הכיבושים, יסתיים גם כיבוש זה. המחנה היוני בארץ חוטא כבר שנים בהעמדת הפנים הזאת. תומכיו יודעים כי ה"זמניות" היא האמצעי העיקרי לסיפוחם דה-פקטו של השטחים.

כיבוש השטחים ב-67' היה אמנם תוצאה של פעילות צבאית, אבל עד מהרה הפך המרכיב הצבאי למשני והמרכיב ה"אזרחי", כלומר מפעל ההתנחלויות – לגורם הדומיננטי שרתם את הצבא לצרכיו, והפך את כוחות הביטחון למיליציה בשירות המתנחלים. שום מודל של כיבוש צבאי אינו יכול להסביר את סיפוחם למעשה של 60 אחוז משטחי הכיבוש של 67' – אלה המכונים אזור – C סיפוח שהותיר לאוכלוסייה הנכבשת רק שטחים מנותקים זה מזה, משוללים תנאים מינימליים לקיום עצמאי. רק אסטרטגיה של סיפוח ושליטת קבע יכולה להסביר את מפעל ההתנחלות העצום ואת השקעות הענק בתשתיות המוערכות בעשרות רבות של מליארדי דולרים (יש המעריכים אותן בכמאה מיליארד דולר).

שום מודל של "כיבוש" אינו הולם את הקנטונים-בנטוסטנים, שנוצרו בארץ, המפרידים בין קהילה חופשית ומשגשגת, הנהנית מרמת חיים שבסיסה הכנסה ממוצעת של 25 אלף דולר לנפש לשנה, לבין קהילה נשלטת, משוללת יכולת לעצב את עתידה, שרמת חייה אינה עולה על 1,000-2,000 דולר לנפש, לשנה.

אפשר לקבוע שלמעשה כבר שורר בארץ משטר דו-לאומי. המושג "משטר דו-לאומי" עדיף על המודל כובש-נכבש משום שהוא מתאר את התלות ההדדית של שתי החברות ואת הקשרים הפיזיים, הכלכליים, הסמליים והתרבותיים שאינם ניתנים לחלוקה אלא במחיר כבד מנשוא. הגדרת המצב כדו-לאומי אינה מצביעה על שוויון בין הישראלים והפלסטינים אלא להפך – מדגישה את הדומיננטיות המוחלטת של הלאום היהודי-ישראלי, השולט על לאום פלסטיני מרוסק מבחינה טריטוריאלית וחברתית.

היישוב היהודי בפלשתינה המנדטורית שאף ליצור חברה מתבדלת. זו התפתחה במתכוון בלי להתייחס לחברה הפלסטינית. שתי החברות פעלו זו בצד זו, תוך חיכוך מתמיד ואיום הדדי. ואולם, כל עוד היו השתיים כפופות לעילית הביורוקרטית הבריטית, הן היו שוות מעמד. ההפרדה הודגשה יתר על המידה בידי שני הצדדים, למטרות פוליטיות, והדגשת יתר זו האפילה על אינטראקציה כלכלית חזקה למדי שהתקיימה בין שתי הקהילות בתחומים רבים, כגון תעסוקה במוסדות הממשל המנדטורי, מסחר ותחבורה. יהודים וערבים שיתפו פעולה בגידול ובייצוא הדרים; יהודים צרכו מוצרים חקלאיים ערביים; אחוז נמוך אך לא מבוטל של ערבים הועסקו בסקטור החקלאי היהודי; והעיקר: היהודים והערבים היו שותפים במערכת שלטונית, משפטית וכלכלית אחת של המנדט הבריטי, וההשפעות ההדדיות היו גדולות מאלה ששתי הקהילות היו מוכנות להודות בהן. אינטראקציה זו נראית בדיעבד משנית לקשרים העקובים מדם, שהשפעתם על העוינות האינטימית הפכה את היחס אל האחר למרכיב מרכזי בזהות העצמית של שתי הקבוצות המסוכסכות.

מלחמת 48' הרסה את החברה הפלסטינית ושרידיה הדלים נעלמו מתודעתה של החברה הישראלית. למשך 19 שנה "נעלמה" הבעיה הפלסטינית והפכה ל"סכסוך הישראל-ערבי" עם מדינות ערב. הפלסטינים הפכו ל"פליטים" או ל"מסתננים/פדאינים". החברה בישראל נתפסה כחברה יהודית הומוגנית, שיש בה אמנם מתחים "עדתיים", אבל אלה יילכו וייעלמו ככל שתתקדם בניית האומה. מלחמת 67' היתה הקרב האחרון במלחמת 48'. חלוקת הארץ, שנוצרה עם חתימת הסכמי שביתת הנשק, נמחקה בעקבות הכיבוש.

הדגשת הנתק המהותי בין שתי התקופות, זו שלפני 67' וזו שאחריה, הנתק הקרוי "הכיבוש", מתירה לדבוק בנרטיב הציוני הקלאסי ביחס לאירועי מלחמת הקוממיות ובעיקר בשלילת הנכבה הפלסטינית. הנתק המדומיין הזה מגשר על פני סתירות פנימיות באשר למעמדם הפוליטי של האזרחים הפלסטינים במדינת ישראל, ובסירוב להכיר בהם כבמיעוט לאומי הזכאי לשוויון זכויות קולקטיבי. נתק זה הופך את קו שביתת הנשק של 49' למין תצורה גיאוגרפית בלתי עבירה, המפרידה בין ישראל הקטנה והטובה לבין השטחים הכבושים שבהם מתרחשים מעשי זוועה ודיכוי.

לחצו למפה של החלוקה המינהלית של הגדה המערבית

הסף הקריטי של ההתנחלויות

השאיפה ליצור הפרדה פיזית זכתה בשנים האחרונות למימוש בדמותה של גדר ההפרדה. אבל עיקר חשיבותו האידיאולוגית של הקו הירוק הוא ביכולת לזהות את האחראים, לכאורה, למצב האלים ואת האשמים בכיבוש: ציבור "המתנחלים". אכן, לפני 30 שנה היו המתנחלים גורם מכריע בקביעת עובדות גיאו-פוליטיות בשטחים הכבושים. בשנות השבעים והשמונים, לעצם בניית נקודות יישוב בשטחים ולאכלוסן היה תפקיד מכריע. אי שם בסוף שנות השמונים חצו ההתנחלויות סף קריטי, שמעבר לו הושגה התפתחות דמוגרפית ואורבנית מתמשכת. מנהיגי המתנחלים הצליחו להקים קבוצת לחץ פוליטית רבת עוצמה משני צדי הקו הירוק, ונוצרה תשתית חוקית ופיסקלית שהביאה לסיפוח השטחים דה-פקטו למדינת ישראל. מאז הפך מספר ההתנחלויות, ואפילו מספר התושבים בהן, לעניין לא רלוונטי משום שמכשירי השליטה הישראליים השתכללו באורח שגרם להבחנה בין "ישראל הריבונית" ל"שטחים הכבושים" – ויישובי הגדה ביחס ליישובי ישראל – להיטשטש לחלוטין. גם השליטה בקרקע חדלה לשמש אמצעי לבניין התנחלויות ונהפכה לדרך להצר את צעדיה של האוכלוסייה הפלסטינית ולגזול ממנה את המרחב הפיזי.

במציאות החדשה איבדו ההתנחלויות את משמעותן כאמצעי שליטה מרחבית. גדר ההפרדה ושעריה, המחסומים והכבישים הסטריליים ליהודים בלבד, ואלפי הצווים הצבאיים ואכיפתם תפסו את מקומם של היישובים. סיפוחו של שטח C, המקיף כ-60 אחוז משטח הגדה המערבית, אינו נסמך על ההתנחלויות המצויות בו, אלא על משטר האוכף מערכת מסועפת של שליטה ישראלית בכל תחומי החיים והמרחב הפיזי.

ארבעים שנה לאחר הקמת ההתנחלות הראשונה, נהפכה ה"התנחלות", כמו הקיבוץ והמושב, "חומה ומגדל" וייבוש החולה, למוצג במוזיאון הציוני. "הקמת" התנחלויות, כמו "פירוקן", הפכו לעיסוק אנכרוניסטי, כסמל וכמכשיר גיוס בידי הימין והשמאל. ההתנחלויות, ובעיקר אלה השוכנות במרחבים האורבניים של ירושלים ותל אביב, משולבות לגמרי במערכות הישראליות. הניסיון לתלות את האשם במתנחלים ולסמן את ההתנחלויות כמכשול עיקרי לשלום נראה כאליבי, לנוכח המעורבות, בפועל ובמחדל, של כל שדרות החברה הישראלית בהשלטתו ובשגשוגו של המשטר השורר בשטחים הכבושים.

ריסוקם של הפלסטינים

שישים שנה לאחר שזכתה לעצמאותה הצליחה ישראל לרסק את האומה הפלסטינית לחמש קהילות מבודדות, שכל אחת מהן נאלצת להתמודד לבדה עם השליט הישראלי. כך יכולה ישראל להתעסק בנפרד עם יותר ממיליון פלסטינים אזרחי ישראל; יותר ממיליון וחצי תושבי עזה, אותם מייצגת ממשלת חמאס; יותר משני מיליון תושבי הגדה, המיוצגים בידי מנהיגות פתח; יותר מרבע מיליון תושבי מזרח ירושלים, שממערב לחומת ההפרדה, ועם מיליוני הפליטים בפזורה הפלסטינית – הכל בעת ובעונה אחת ובלי קשר בין זירות המגע השונות ותוך מתן לגיטימציה בינלאומית לריסוק הזה. הריסוק משמש תעודת ביטוח נגד "הסכנה הדמוגרפית" שתתרחש כאשר ישיגו הפלסטינים, בקרוב מאוד, רוב מספרי בשטחים שבין הירדן לים. הקהילה היהודית השלטת תמשיך, גם כשתהפוך למיעוט, לכפות את הפיצול הפלסטיני תוך שימוש באמצעים השגורים, מקל וגזר, שישמרו ואף יעמיקו את חוסר התיאום והחולשה של רסיסי הקהילות הפלסטיניות.

אסטרטגיית הבידול זוכה, למרבה הפרדוקס, לשיתוף פעולה מלא מצד הפלסטינים, שמקבלים עליהם בהכנעה את הזהות הנבדלת וסדר היום הנפרד המוכתבים בידי ישראל. יתר על כן, הזהות המרוסקת יוצרת עם השנים גם הבדלים משמעותיים בתרבות הפוליטית, באורח החיים ואפילו בסגנון הדיבור (בערבית) של כל אחת מחמש הקהילות הפלסטיניות הנפרדות. הפלסטינים בישראל נאבקים על הכרה כמיעוט לאומי ועל שוויון זכויות. הם אינם כורכים את מאבקם במאבק אחיהם שמעבר לגדר ההפרדה; הפלסטינים בשטחים נאבקים להגדרה עצמית. אנשי חמאס בעזה אינם מתעניינים בהשלכות מעשיהם האלימים והרטוריקה שלהם על האינטרסים של כלל העם הפלסטיני. רבע מיליון תושבי מזרח ירושלים, החוששים לאבד את זכויותיהם במערכת הישראלית (חופש תנועה, ביטוח לאומי), שואפים להישאר "תחת הכיבוש" ולא להסתפח לשלטון פלסטיני. בני הפזורה הפלסטינית נושאים עמם את מפתחות בתיהם שחרבו ב-48' ויודעים כי אין פתרון למצוקתם.

הקהילות הפלסטיניות עצמן אינן מעזות לגבש חזית אחידה, שכן ישראל יכולה להיפרע מכל אחת מהן. בשנות השישים והשבעים הופעלה מדיניות הריסוק כלפי המיעוט הקטן של "ערביי ישראל". בתחילת המאה הזאת היא מופעלת בתחכום רב כלפי קרוב לחמישה מיליוני פלסטינים, כמעט בלי לעורר תשומת לב, ולא במקרה. לתעמולה הישראלית אין כל עניין בהדגשתם של הישגי הריסוק; אדרבה, ישראל שואפת להציב את דחליל "האיום הקיומי" הנשקף לה, לכאורה, מצד אויב ערבי מונוליטי נחוש. הדוברים הפלסטינים נזהרים לא להשמיע דבר על הריסוק הזה, כאילו היה תעמולה עוינת.

ביסוסו של הסטטוס-קוו

אסטרטגיית ההפרד ומשול היא הגורם העיקרי המבסס את המשטר הדו-לאומי, אבל אינו היחיד. תורמים לביסוסו גורמים נוספים:

ראשית, המדינות השכנות שחתמו על הסכמי שלום עם ישראל מעדיפות אינטרסים בילטרליים וגלובליים על פני סולידריות ערבית. שיקולים פנימיים גורמים להן להעדיף את הסטטוס-קוו של שלטון ישראלי בשטחים – יחד עם תשלום מס שפתיים לשאיפות הלאומיות של הפלסטינים – על פני הקמת מדינה פלסטינית חלשה. אשר לירדן, עצם הקמתה של מדינה כזאת מהווה איום על קיומה.

שנית, "המדינות התורמות" מגייסות מדי שנה מיליארדי דולרים למען הרשות הפלסטינית. בכך הן מממנות את המשך הסטטוס-קוו, וכך הן משחררות את ישראל מהצורך להתמודד עם מחירה הכלכלי של השליטה על הפלסטינים. אילו הוטלה האחריות לניהול משטר הכיבוש על ישראל, על פי הדין הבינלאומי, היא היתה חייבת להוציא על כך ממקורותיה לפחות כמיליארד דולר לשנה. הזרמת כספי "המדינות התורמות" להוצאות שוטפות של הרשות הפלסטינית היא מקור לבזבוז, לשחיתות ולהעמקת הפער בין ממסד מושחת לבין הציבור הנאבק בקשיי הקיום, וגם לשגשוג הכלכלי המלאכותי השורר בגדה המערבית.

שלישית, מערכת ההסברה הישראלית מצליחה לנצל את הסולידריות האתנית היהודית בארץ ובפזורה, ואת רגשי האשם של הגויים על רדיפות היהודים כדי להשתיק כל ביקורת כביטוי של שנאה עצמית ואף אנטישמיות.

רביעית, הפערים והניגודים הבין-קהילתיים השוררים בתוך השטח הנתון לשליטת ישראל הם כה עמוקים עד כי אין אפשרות לנהל מתחים אלה אלא באמצעות אכיפה כוחנית ישירה או עקיפה. בדרך כלל מושם הדגש על אי-שוויון פוליטי ואזרחי ועל שלילת זכויות קיבוציות, אבל חוסר השוויון החמור והמסוכן יותר הוא זה הכלכלי; הפער הענקי בתמ"ג לנפש בין ישראלי לפלסטיני, פער המגיע ל-1:15 בגדה ו-1:20 ברצועה, וכן אי-השוויון העצום בשימוש במשאבי הסביבה (קרקע, מים), הם פצצה מתקתקת. פער זה יכול להתקיים רק בהתבססו על כוח הזרוע שמספקת ביעילות רבה מערכת הביטחון הישראלית, הנתפסת כעוסקת ב"ביטחון", בעוד שלמעשה היא אוכפת את המשך קיומו של פער פוליטי-כלכלי-חברתי נפיץ.

מערכת הביטחון נסמכת על קונסנזוס יהודי-ישראלי כמעט מלא, הנובע מכך שגם רוב מתנגדי ה"כיבוש" אינם מוכנים לוותר על זכויות היתר שלהם, שכן אז תיפגע רווחתם באורח ממשי. הם לא ייאלצו רק לשתף את הפלסטינים בשלטון, אלא גם לוותר על משאבים פיזיים-כלכליים. לנוכח הדילמות האלה אין פלא שרוב הישראלים מעדיפים להתחבא מאחורי ויכוחי סרק, שכל ערכם בעצם קיומם.

חמישית, מסע יחסי הציבור המתהדר בשם "תהליך השלום" משכנע רבים שהסטטוס-קוו הוא זמני, שהרי אם אנשים חשובים כנשיא ארצות הברית מתעסקים בכך, משמע שהשינוי אכן יתרחש. קיומה המלאכותי של הרשות, כשלעצמו, מנציח את המשטר הקיים, משום שהוא ממשיך לקיים את האשליה שהמצב זמני, ואפשר להמשיך להשתעשע בחלופות תיאורטיות ל"הסדר הקבע" באמצעות "תהליך מדיני", שהנה הנה יביא את הפתרון. כל מי שהסטטוס-קוו משרת את מטרותיו או נרתע מפני ניתוח אמיתי ונוקב של המציאות מעוניין לשגות באשליית הזמניות, וכך, הכוחות המעוניינים לשמר את המצב הקיים חזקים מהכוחות השואפים לקעקע אותו. אי אפשר להתחמק מהמסקנה שהסטטוס-קוו עמיד, ולא עתיד להשתנות במהרה. במשך יותר מ-40 שנה, בדרך של ניסוי וטעייה – בלי תכנון, אבל מתוך מענה לקוד של חברת מתנחלים – השתכללה מערכת השלטון הישראלית המבטיחה שליטה מלאה על כל גורם או תהליך שעשוי לפגוע בדומיננטיות המוחלטת של הקהילה היהודית ובזכויות היתר הפוליטיות והחומריות שצברה.

המציאות אינה קופאת על שמריה

אין להבין מכך שהמציאות קופאת על שמריה. אדרבה, הצעדים שנועדו להנציח את הסטטוס-קוו גרמו לשינויים שעשויים להביא לתוצאות ארוכות טווח. כל השינויים הללו הם בעלי משמעות רבה, אבל הם שינויים פנימיים המתנהלים תחת מטריית השליטה הישראלית.

הניתוק בין הגדה לעזה, בעקבות ניצחון חמאס והמצור הישראלי, אינו זמני והוא הפך לעובדה שתשפיע על גורל העם הפלסטיני בטווח הארוך. ההשתלטות הסופית של חמאס על כל מוקדי הכוח ברצועה, והלגיטימציה שממנה הוא נהנה, מבססות את שלטונו. בהיעדר סיכוי לשינוי בתהליך הבידול בין הרצועה לגדה, יתבססו שתי מערכות שלטוניות נפרדות ועוינות זו לזו. ישראל יכולה לרשום לעצמה הישג: מיליון וחצי תושבי עזה יצאו לדרך שתביא אותם בעתיד הלא רחוק להקמת קריקטורה של מדינה פלסטינית על כ-1.5 אחוז משטח פלסטין ההיסטורית ובה 30 אחוז מבני עמם החיים במולדתם.

הקנטון השני, ששטחו הולך ומצטמצם עקב התרחבות ההתנחלויות, ובו יותר משני מיליון נפש, נחשב היום כליבת העם הפלסטיני, אך למעשה הוא סופח לישראל, וחלים בו תהליכים פוליטיים הדומים לאלה שעברו על הפלסטינים בתוך מדינת ישראל אחרי 48', בשינויים המתבקשים מהתנאים ההיסטוריים השונים ומסדרי הגודל האחרים. שגשוג כלכלי ועייפות מאלימות יוליכו לשינוי עקרוני באסטרטגיה הלאומית הפלסטינית בגדה, אשר למרות ביטויי הדבקות ב"מאבק המזוין" תשאף לצבור כוח כלכלי-פוליטי ותפתח מנגנוני מאבק לאומי לא אלימים. ואולם, שינוי זה אינו יכול להתרחש כל עוד ממשיכה לכהן רשות פלסטינית המתיימרת לשמש גוף ריבוני בעל ממשלה, פרלמנט וכוחות חמושים. אש"ף נהפך לאוסף של פונקציונרים מקבלי משכורת המקבצים נדבות בוועידות הבינלאומיות. הרשות עוסקת במלחמת חורמה נגד חמאס, המתבצר בעמדות אנכרוניסטיות, ואילו הפזורה הפלסטינית נותרה בלי מנהיגות.

מודלים של משטרים

פתרון "שתי מדינות לשני העמים", הזוכה לתמיכה בקרב המרכז-שמאל הישראלי, מניח שישראל תמשיך להיות מדינת העם היהודי כפי שהיא מתקיימת כיום, דהיינו שהפלסטינים בישראל נהנים משוויון זכויות אינדיווידואלי, אך נתונים לאפליה לאומית קולקטיבית. מולו אפשר להעלות את מודל "מדינת כל אזרחיה", שפירושו בעצם מדינה דו-לאומית דה-פקטו בגבולות 48'. מודל זה מחייב שינויים חוקתיים כגון קביעת אוטונומיה חינוכית ותרבותית למיעוט, שיתופו בכל מוסדות השלטון בהתאם לגודלו הדמוגרפי, וקביעת זכות וטו בחקיקת חוקים הנוגעים לזכויות המיעוט. אבל מה באשר ל"מדינה הפלסטינית" בתוך המודל הזה? קיימים כמה וכמה וריאנטים, ההופכים את הכותרת למעורפלת, במקרה הטוב, ולפארסה במקרה הגרוע. מבחינת הפלסטינים, מדובר יהיה במדינה ריבונית לחלוטין, בגבולות ה-4 ביוני 67' (על פי פלסטינים אחרים – גבולות החלטת עצרת או"ם 181 מ-47'), בעלת גישה חופשית אל העולם בדרך היבשה, הים והאוויר, שליטה מלאה על כל המשאבים הפיזיים, ריבונות בעיר העתיקה, כולל הר הבית, וכל השטח ממזרח לקו שביתת הנשק, פירוק ההתנחלויות ומימוש "זכות השיבה" על פי פרמטרים גמישים (ללא ויתור על העיקרון). מובן שחזון מינימליסטי זה ניצב בניגוד גמור למה שגובש כקונסנזוס ישראלי המרבה לדבר על פירוז וריבונות מוגבלת.

אריאל שרון – מתנגדה המושבע של מדינה פלסטינית ממערב לירדן והאסטרטג של "ירדן היא פלסטין" – הפתיע בתמיכתו ב"מדינה פלסטינית". רבים ראו בכך את "ניצחון השמאל", והוכחה לכך שפתרון החלוקה הוא "בלתי נמנע". למעשה, שרון חשב כבר מסוף שנות השבעים על מדינה בנוסח הבנטוסטנים של דרום אפריקה. תוכנית זו התממשה בהקמת גדר ההפרדה בגדה ובהתנתקות החד-צדדית בעזה. מנקודת המבט של רצף המודלים, "מדינה אחת – חלוקה", תוכנית הבנטוסטנים של שרון עומדת כנקודת אמצע המשיקה לשתי החלופות. מצד אחד, עונים הקנטונים הפלסטיניים על הדרישות המינימליות להיחשב "מדינה", ומצד שני, השטחים מנותקים מן העולם – ללא כל אפשרות לחיות חיים כלכליים עצמאיים, וללא תשתית פיזית – והם לא יותר מאשר אוטונומיות מוניציפליות או פרובינציאליות, התואמות מבנה דו-לאומי רגיונלי.

איך אירע ששרון ויורשיו, אולמרט ולבני, אנשי "המחנה הלאומי", הפכו לחסידי מדינת הלאום הפלסטינית? מה הביא את מי שלדידם התקיים רק קולקטיב לגיטימי אחד בארץ, והפלסטינים היו בעיניהם רק ארגוני טרור, להצהיר שהסכסוך הוא סכסוך לאומי, ולכן פתרונו הוא פתרון לאומי, בדמות הקמת שתי מדינות לאום? למהפך גרמו הפלסטינים. בחוללם את אינתיפאדת אל-אקצה, כפו על הישראלים את התובנה שאי אפשר להדביר אותם, להתעלם מהם או לגרשם. האינתיפאדה הכריחה את הישראלים, לראשונה בתולדותיהם, לסמן את גבולות התפשטותם הטריטוריאלית באמצעות גדרות הפרדה ומחסומים, ולזנוח שטחים מאוכלסים העלולים לערער את המאזן הדמוגרפי. שאר השטח, המרוסק ונטול הסיכוי לקיום עצמאי, אשר גבולות הריבונות בו הם גובה הבתים ועומק הקברים, יכול, על פי הנביאים החדשים של הלאומיות הפלסטינית, להיהפך למדינת לאום פלסטינית; ואם אין הם רוצים ליהנות מהנדיבות הישראלית – ידע העולם כולו עד כמה לוקים הם בהרס עצמי ובכפיות טובה.

חלקים נכבדים בשמאל הישראלי, השמים את כל יהבם על "חלוקת הארץ" כעיקרון מטא-פוליטי, מתברכים בניצחונם; הם מאמינים שדרכם ההיסטורית ניצחה. עכשיו אפשר להעמיס את כל הטרגדיה הפלסטינית על המדינה המיועדת להשתרע על פחות מ-10 אחוז משטח פלסטין ההיסטורית. היא אמורה לתת פתרון לאומי כולל גם לאלה הנמצאים במחנות הפליטים בפזורה (שיוכלו לממש את זכות השיבה בשטח הפלסטיני), וגם לאזרחים במדינת ישראל (שיממשו את זכויותיהם הקולקטיביות רק ב"מדינתם"). זהו פתרון זול, ועקרוני-כביכול, שהרי הוא מבוסס על המודל הישן והמכובד של סכסוך על טריטוריה בין שני לאומים, ופתרונו – שתי מדינות לשני עמים.

דו-לאומיות פלסטינית וציונית

בסוף שנות השישים טבעו קבוצות שמאל באש"ף את סיסמת "המדינה הדמוקרטית-חילונית", וזו אושרה, בשינויים מסוימים, בוועידת אש"ף ב-69'. בעיני הישראלים היתה סיסמת המדינה החילונית מזימה להרוס את מדינת הלאום היהודית-ציונית. ב-77' שינה אש"ף את יעדיו האסטרטגיים וקבע את תוכנית השלבים: "מדינה פלסטינית לאומית ועצמאית בכל חלק של האדמה הפלסטינית ללא פשרה, הכרה או משא-ומתן". גם אסטרטגיה זו הוחלפה, ב-88', בנכונות להסכים על הסדר קבע של מדינה בגבולות 47' (ואחר כך 67'), ובירתה מזרח-ירושלים – ומימוש מוסכם של זכות השיבה. התמיכה הפלסטינית ב"שתי מדינות לשני עמים" על פי קווי 67' היא קצרת ימים – בת פחות משני עשורים.

התנועה הציונית נמנעה מהגדרה חד-משמעית של מטרותיה הלאומיות עד אמצע שנות הארבעים למאה הקודמת. מטרת הקמתה של מדינה יהודית ריבונית הובלעה בזיהוי שזיהתה את עצמה כתנועת שחרור לאומית, ואולם בכל שנות "המדינה בדרך" התנהלו ויכוחים על היתרונות שבהבלטת המטרה. זה היה סלע המחלוקת העיקרי בין חסידיו של ז'בוטינסקי לבין מרבית חברי התנועה הציונית. ההסתדרות הציונית ביקשה להפוך את הארץ ליישות עצמאית עם רוב יהודי. מסיבות שלא כאן המקום לעמוד עליהן הסתפקה התנועה הציונית בניסוח מטרות ביניים פוליטיות, והללו השתנו בהתאם לתנאים. המטרות היו (בסדר כרונולוגי): בית לאומי, עלייה בלתי מוגבלת ויצירת רוב יהודי, "ציונות אורגנית" (התיישבות בלתי מוגבלת והקמת מגזר כלכלי יהודי עצמאי), חלוקת שלטון שווה בין היהודים לערבים (parity), מדינה דו-לאומית, פדרציה של קנטונים יהודיים וערביים, חלוקה, "קומונוולת'" יהודי; רק בתחילת שנות הארבעים הועלתה התביעה הפומבית והרשמית להקים מדינה יהודית ריבונית.

השאיפות הטריטוריאליות של התנועה הציונית גם הן לא הוגדרו. בהסכמה לחלק את ארץ ישראל ב-1937 וב-1947 ראו רבים שלב בדרך להגשמת השאיפות הטריטוריאליות המלאות, ואולם היו שראו בה פשרה עקרונית בין התנועה הציונית לתנועה הלאומית הפלסטינית. לימים היתה אי הגדרתם הברורה של יעדי הציונות הגורם המכריע למבוכה הרעיונית שהשתררה עם כיבוש הגדה והרצועה.

בתקופת המנדט היה רעיון הדו-לאומיות מקובל (בשלבים המוקדמים של המפעל הציוני) על הממסד הרשמי, כולל אישים כחיים ויצמן ודוד בן גוריון. אבל יש לזכור שבאותה תקופה היה גודלו של היישוב היהודי בארץ ישראל פחות מ-30 אחוז מהאוכלוסייה, ודרישה למדינה יהודית היתה נתפסת כחוצפה; הסדרים של שיתוף-בשלטון על בסיס שוויון (parity) נשמעו טוב יותר. גם פדרציה של קנטונים על בסיס עדתי (יהודי-נוצרי-מוסלמי) יכלה למתן את השפעת הפער הדמוגרפי העצום לטובת הערבים, פער שגרם להתנגדות מצד היישוב היהודי לכל ניסיון בריטי להעניק לתושבי הארץ מידה מינימלית של שלטון עצמי.

הברירה בין ארץ ישראל דו-לאומית לבין חלוקה הוכרעה פעמיים: בשנת 1937 דחתה ועדת פיל את תוכנית הקנטוניזציה שהציעה הסוכנות היהודית ובחרה בחלוקה. בשנת 1947 החליטה עצרת או"ם על תוכנית החלוקה והקמתן של שתי מדינות – על פי תוכנית הרוב בוועדה המכינה – ודחתה את תוכנית המיעוט שהציעה להקים מדינה פדרטיבית.

רק קבוצה שולית של אינטלקטואלים יהודים, שבראשה עמדו מרטין בובר ונשיא האוניברסיטה העברית יהודה מגנס, ראו במדינה דו-לאומית מודל בעל משמעות ערכית ודרך יחידה למנוע סכסוך דמים שאין לו סוף. הם ביקשו להשתית את המדינה הדו-לאומית על המודל השווייצרי, אבל הדגישו יותר את עקרון השוויון (parity) מאשר את פרטי תוכניתם. ואכן, לא היה להם שום צורך בפירוט כזה, משום שגם הפלסטינים וגם הציונים דחו את רעיון הדו-לאומיות, ורבים מהיהודים אף ראו בו מעשה בגידה אנטי-ציוני. תנועת "השומר הצעיר" אימצה מרכיבים מסוימים מתוכנית זו, אבל הקמת המדינה הביאה לקצה את היוזמה, ולהשתלטת התפיסה שרק מדינת לאום יהודית היא הגשמת הציונות, וכל מי שמעז לפקפק בעיקר-אמונה זה הוא בוגד.

לאחר מלחמת 67' היה זה דווקא הימין שהחל להשתעשע במודל הדו-לאומי, בצורה שתאמה את האידיאולוגיה שלו ("תוכנית האוטונומיה"). האידיאולוגיה של הליכוד (ותנועת החירות) שללה את "זמניות" השליטה הישראלית ואת הגדרתה כשלטון כיבוש. אבל תפיסת "ארץ ישראל השלמה" התנגשה במציאות הדמוגרפית והעלתה בפני המרכיב הליברלי בליכוד את השאלה המפורסמת: מדינה יהודית או דמוקרטית? התשובה שנתן מנחם בגין נגזרה מהמציאות שהכיר במזרח אירופה לאחר מלחמת העולם הראשונה: אוטונומיה תרבותית, לא טריטוריאלית, למיעוטים לאומיים. תוכנית האוטונומיה של בגין שונתה בהסכם קמפ דיוויד (78') ונוסף לה מרכיב טריטוריאלי, ועל הבסיס הזה (בשינויים מהותיים) התגבש המודל שהוליך להסכמי אוסלו. גם הסכמי אוסלו יכולים להיחשב כהסדרים דו-לאומיים דה-פקטו, משום שתחומי השליטה (גיאוגרפיים וחוקיים) של הרשות הפלסטינית מטושטשים במכוון, המעטפת החיצונית של גבולות ארץ ישראל המנדטורית ורישום האוכלוסין נותרו בידי ישראל, והמערכת הכלכלית נשלטת בידי ישראל. יתר על כן, כל מערכת ההסכמים הסבוכה של אוסלו חייבה תיאום הדוק עם ממשלת ישראל, ובהתחשב בפער הכוחות העצום לטובת ישראל, ברור היה שהרשות הפלסטינית תזכה בסמכויות משניות, והיא למעשה לא יותר משלטון פרובינציאלי, אולי אף מוניציפלי.

מפלגת העבודה וקבוצות הלוויין שלה דגלו ב"פשרה טריטוריאלית", בין בדרך של מסירת חלקים מהשטחים הכבושים לירדן ("האופציה הירדנית") ובין במסירתם לפלסטינים ("אוסלו") או ב"התנתקות חד-צדדית". עמדתם האידיאולוגית איפשרה להם להגדיר את שליטת ישראל בשטחים כ"זמנית" – וגם "להחליט שלא להחליט" ביחס למעמד הקבע שלהם – ולכן יכלו למסד את השליטה הישראלית בלי להיזקק לשאלות הקשורות בהשלכות השליטה בשטחים על מבנה המשטר בישראל.

"תוכנית ההתנתקות" של שרון, וההכנות להקמת קנטונים פלסטיניים בגדה המערבית ("תוכנית ההתכנסות") משתבצות היטב במסגרת הדו-לאומית של הליכוד, שעברה גלגולים רבים אבל נותרה כשהיתה: שליטה ישירה ועקיפה על כל שטחה של ארץ ישראל המנדטורית, ללא הידברות והסכם עם הפלסטינים, אבל גם בלא הגדרה ברורה של אופי המשטר. נכונות הימין לכנות את רצועת עזה – "המנותקת" – והקנטונים של הגדה המערבית בשם "מדינה", משלימה את רצף המודלים, שבקצותיו עומדות בצד אחד שתי מדינות ריבוניות בתוך פלשתינה המנדטורית, ובצד הנגדי – מדינה אחת, מאוחדת וריכוזית.

שוויון של כבוד

בדרך כלל מתייחסים רק למודל דו-לאומי אחד: המודל של "לכל אדם קול"(One man one vote) . זהו מודל של מדינה אוניטרית (Unitarian) וריכוזית, שבה מתייחסים לזכויות אינדיווידואליות של האזרחים, אבל לא מעגנים בחוקה זכויות קולקטיביות-אתניות למיעוט. זה המודל שנקבע בדרום אפריקה לאחר סילוק האפרטהייד, והוא פועל שם הן מסיבות היסטוריות והן בגלל יחסי הכוחות הדמוגרפיים והכלכליים, וגם משום שחלופת החלוקה (שנדונה ונדחתה) אטרקטיבית פחות, או לא ישימה. המודל הדו-לאומי האוניטרי אינו תואם כלל את המציאות בישראל/פלסטין, משום שהוא עתיד להנציח את הדומיננטיות של הקבוצה היהודית ולקבוע באמצעים "חוקיים" את שלטונה. במציאות הישראלית, של קיטוב אתני, כלכלי ותרבותי בעל שסעים מקבילים, מערכת חוקתית דמוקרטית-ליברלית אינה יכולה לתפקד, שכן הבעיה נעוצה בזכויות קולקטיביות המתנגשות זו בזו, והמערכת הפוליטית (בחירות והפרדת רשויות) אינה יכולה לתעל לתוכה את החיכוכים הבין-אתניים. מתגנב החשד שהשיח הציבורי עוסק רק באופציה הדו-לאומית האוניטרית, משום שזוהי באמת אופציה בלתי אפשרית, ובכך יוצרים דה-לגיטימציה של הדו-לאומיות.

קיימים כמובן מודלים אחרים, שיישומם עשוי להיות יעיל ומעשי יותר מאופציית החלוקה, או אף פשוט יותר. מודלים אלה מבוססים על שילוב של חלוקה טריטוריאלית בעלת "גבולות רכים", ושיתוף במערכת השלטון. בהקשר לכך ראוי לציין שכמעט כל תהליכי השלום בסכסוכים בין-קהילתיים שנוסו בשנים 1989-2004 היו מבוססים על מודלים דו-לאומיים. אחת הסיבות לשימוש במודלים הדו-לאומיים לפתרון סכסוכים אתניים נובעת מכך שפתרון של חלוקה, המחייב שינוי גבולות בינלאומיים, מפר את האיזון הגיאופוליטי הקיים וגורם למתחים בין מדינות שכנות. לדוגמה, פתרון לבעיית הכורדים בדרך של חלוקת עיראק (או אף פדרציה) יגרום לזעזועים פוליטיים חריפים בשלוש מדינות גובלות, שבהן מיעוט כורדי גדול (איראן, טורקיה, סוריה). לכן מעדיפים לשמר את הגבולות הבינלאומיים המוכרים – הדומים לפסיפס, שכל שינוי בו מעוות את התמונה ויוצר קשיים – ולהעדיף, אם ניתן, גבולות פנימיים "רכים". הרצון להימנע משינוי גבולות בינלאומיים והעדפת הגבולות הפנימיים, המבטיחים תנועה חופשית וערפול של סוגיית הריבונות, הדריך את מנסחי הסכם דייטון (95') שהביא לקצה את המלחמה בבוסניה, והוא גם העומד בבסיס התוכנית לפתרון הסכסוך בקפריסין.

בבוסניה-הרצגובינה (בתיווכם, בעידודם ובלחצם של גורמי חוץ רבים) הסכימו שלוש הקהילות – הסרבית, המוסלמית והקרואטית – להמשיך לקיים את המדינה בגבולותיה הישנים תוך חלוקתה הפנימית לשתי יישויות אתניות ומערכת של שיתוף כוח בשלטון המרכזי. צירוף של מרכיבים פדרליים-טריטוריאליים ושיתוף-כוח (power sharing) פועל בבוסניה-הרצגובינה בצורה מניחה את הדעת. הקהילה הבינלאומית הבינה את יתרונות השמירה על השלמות הטריטוריאלית של המדינה והעדיפה גבולות פנימיים על קווי חלוקה קשיחים, שהיו מקשים על תנועה חופשית ושיקום כלכלי.

תוכנית קופי אנאן (מזכיר האו"ם) היתה אמורה להיות הבסיס לקבלת קפריסין לאיחוד האירופי. אמנם התוכנית לא זכתה לרוב במשאל העם שנערך בחלק היווני של האי, ולא בוצעה בינתיים; אולם מרכיביה מדגימים את הנורמות שהקהילה הבינלאומית היתה רוצה לשים בבסיס פתרונם של סכסוכים בין-קהילתיים. התוכנית בנויה על פדרציה של שני אזורים אתניים על פי המודל של שווייץ: כל אזור יהיה עצמאי בכל התחומים שהחוקה לא הגדירה כשייכים לממשלה הפדרלית. תוכנית אנאן היא דוגמה לכך שהקהילה הבינלאומית שואפת להסרת גדרות ומחסומים ולהחלפתם בגבולות אתניים רכים תוך שמירה על שלמותן הטריטוריאלית של מדינות דו-לאומיות.

אחרי ככלות הכל, הדילמה בין מדינה אחת לשתי מדינות אינה עוקרת הרים; בסך הכל זוהי בחירה בין חלוקה אנכית (טריטוריאלית) לבין חלוקה אופקית (שיתוף בנתחי שלטון). השאלה המכרעת אינה איזו חלופה טובה יותר, אלא מהו הבסיס הערכי לחלוקה. כאן יכולה לסייע ההגדרה העומדת בבסיס "הסכם יום השישי הטוב" האירי. הגדרה זו נוסחה בעזרת המונח "שוויון של כבוד" (Parity of Esteem), שפירושו כיבוד הזהות והאתוס של שתי הקהילות. יעד המשא ומתן באירלנד הוגדר כך: "להשיג דו-קיום בשלום במרחב פיזי משותף, למרות ההבדלים התרבותיים".

לכן נקבעה בצפון אירלנד חוקה שהבטיחה לכל חלקי האוכלוסייה, משתי הקהילות, יכולת לקחת חלק שוויוני בשלטון. למודלים הרב-לאומיים אפשר להוסיף, כמובן, את בלגיה, שווייץ וקנדה; ראוי גם לציין שבניגוד לתפיסה הרואה בלבנון דוגמה לכישלון הרב-עדתיות (או שיתוף-כוח), הרי למעשה ההסכם שהביא לסיומה של מלחמת האזרחים (הסכם טאיף, 89') הוא אשרורה של שיטת הממשל הלבנונית הרב-עדתית (המבטיח שוויון בין מוסלמים לנוצרים). דוגמה נוספת היא הסכם אוהריד (Ohrid) משנת 2001, שקבע את זכויות המיעוט האלבני ברפובליקה של מקדוניה.

הספרות ההיסטורית, הפוליטית והחוקתית מלאה וגדושה בדוגמאות תיאורטיות ומעשיות, שהתמודדו עם בעיות של מדינות שסועות סכסוכים אתניים. השיח הישראלי בוחר להתעלם מכל הניסיון שנצבר ודבק בהתנגדות גורפת לכל מודל דו-לאומי. מפליא עוד יותר שהקהילה הבינלאומית, שברוב המקרים דוגלת בשמירה על שלמותן הטריטוריאלית של מדינות שסועות, תומכת במקרה של ישראל/פלסטין דווקא בפתרון של חלוקה.

יכול להיות שסוכני שינוי החשיבה מצויים דווקא בקרב הפלסטינים אזרחי ישראל. מספרם גדל פי חמישה מאז היו למיעוט מופלה במדינת ישראל. מקבוצת שוליים הם הפכו למיעוט מגובש, המכיר בערך עצמו ומאתגר את קהילת הרוב בתביעות שוויון קולקטיבי וזכויות לאומיות. עשרות שנים של אינטראקציה עם הקהילה היהודית והאליטות שלה, ולימודים במערכת חינוך אקדמית משותפת, יצרו היכרות אינטימית עם היריב היהודי-ציוני, עם כוחו וחולשותיו. "מסמכי החזון" שניסחו, ובראשם התביעה לדמוקרטיה הסדרית ושיתוף בשלטון, עשויים לשמש בעתיד כמניפסט היסוד של העם הפלסטיני, המותאם למציאות הדו-לאומית דה-פקטו.

ואולם, ישראל היא היישות המדינית האחרונה בעולם המערבי שבה אתנוקרטיה מפלה נחשבת ערך ליברלי ומתקדם, והדוגלים בשוויון של כבוד מוקעים בה כבוגדים. לכן ברור שמושג השוויון ייתקל בעוינות, שהרי גישה זו נתפסת, בעיני כל מי שמגדיר עצמו ציוני, כמתכון לחיסול ישראל כמדינה יהודית. כאן היפרדות והתנתקות הן ערך עליון ותהליך ההידברות עם הפלסטינים אינו נתפס אצל המעורבים בו כאמצעי לפיוס, אלא המשך המאמץ לנצח את היריב, ולהגביל, או אף לשלול, כל תביעה לשוויון אתני קולקטיבי.

בסופו של דבר, קיום יחד של שתי הקהילות הלאומיות הוא גזירה שאי אפשר לשנותה. מה יהיו המבנים החוקתיים שבתוכם יתארגן דו-קיום זה, היא שאלה משנית. הדיון בה יהיה יעיל רק כאשר בני אדם יפנימו את העובדה שנכפתה עליהם מציאות דו-לאומית וחובה עליהם למצוא ביחד דרך להתמודד עם אילוציה. *

מאמרו של מירון בנבנישתי פורסם לראשונה בכתב העת "מטעם" מס' 20, דצמבר 2009

כל הזכויות שמורות ,"הארץ" ©