Archive for the ‘הארץ’ Category

משרד החינוך מציג : פייק היסטוריה

ספטמבר 12, 2017
משרד החינוך מציג: פייק היסטוריה
מאת איל שגיא ביזאוי

פורסם ב – 09/09/2017 09:42 

הבשורה על תוכנית לימודים חדשה על יהדות ארצות האיסלאם והמזרח היא בשורה משמחת. אבל לא רק שהתוכנית מדגישה את רדיפות היהודים בארצות המזרח – שכן אין כמו איזו עיירה בוערת שתאחד את כולנו סביב מדורת הטרגדיה הלאומית – אלא שנכלל בה "גירוש יהודי מצרים". האומנם גורשו יהודי מצרים?

פעם, פעם, כשהייתי ילד קטן, מאוד אהבתי היסטוריה. לא ידעתי אז כמובן שהסיפורים שאני אוהב נקראים היסטוריה. חשבתי שאלו פשוט סיפורים מעניינים שמסעירים את הדמיון שלי. היו שם עבדים שחורים באמריקה, צוענים במזרח אירופה, קיסרים ברומא ועוד. אני אפילו זוכר סיפור על ענתר במדבריות ערב שאבי סיפר לי, והיום אני משער שמדובר במשורר ענתרה בן שדאד בן המאה ה-6. אבל הסיפורים שריגשו אותי במיוחד היו אלה של העם היהודי.

כל כך ריגשו אותי הסיפורים האלה, שרציתי למצוא בהם את משפחתי בכל מחיר. כל כך רציתי למצוא את הסיפור המשפחתי שלי בסיפורי ההיסטוריה של העם כולו, שכששמעתי לראשונה את סיפור יציאת מצרים בגן הדתי־ממלכתי שאליו הלכתי, הודעתי חגיגית לכל ילדי הגן שההורים שלי, שאכן נולדו במצרים, הכירו את משה, בנו פירמידות והגיעו לארץ באותה יציאה גדולה עם קריעת ים סוף ומתן תורה וכל המופע האור־קולי. כשהורי שמעו על העניין הם כמובן העמידו אותי על טעותי, והסבירו לי שפעם הם אכן באו לארץ ממצרים, אבל אותה יציאה מקראית היתה פעם־פעם, הרבה יותר אחורה בשנים. בפני הילדים בגן, בכל אופן, לא שיניתי את הגרסה. שיהיה, ליתר ביטחון.

על ההיכרות האישית של הורי עם משה אמנם לא חזרתי לספר, אבל הצורך הזה למצוא את הסיפור של המשפחה שלי בתוך הנרטיב הכללי נשאר וגדל יחד איתי. בשיעורי ההיסטוריה בבית הספר הסעירו אותי סיפורי המחתרות, העלייה הבלתי־חוקית לארץ, המלחמות עם האויב הערבי וכמובן רדיפות, פוגרומים ושואה. בכל מאודי רציתי לגלות שגם אצלי מישהו מבני המשפחה שילם בחייו, או לפחות בכמה שנים מהם, בעבור יהדותו.

אל תשפטו את הילד שהייתי. בכיתה שלנו בבית הספר היסודי היו: ילד שסבא שלו היה באחת המחתרות, לא זוכר אם באצ"ל או בלח"י, והוא סיפר לנו על הפעולות המסוכנות שסבו השתתף בהן; ילדה שנעדרה תמיד מטקסי יום הזיכרון כי עלתה עם אמה לקבר של אביה, שנהרג במלחמת יום הכיפורים; ילדה אחרת שסבא שלה היה פעיל ציוני בלוב וישב בכלא; ילד נוסף שהוריו היו ניצולי שואה ולאמו היה מספר על הזרוע; מורה לערבית שברחה מסוריה בזמן הפרעות ומורה למתמטיקה שהיתה אסירת ציון ברומניה. הייתי מוקף בגיבורים ובקורבנות, שכמותם רציתי למצוא גם אצל משפחתי.

אבל הורי מאוד איכזבו אותי בקטע הזה. כששאלתי את אבי אם לקח חלק בפעילות באחת המחתרות, הוא סיפר לי שבכלל לא היה בארץ באותן שנים. וכששאלתי את אמי היא אמנם סיפרה לי שאביה היה פעיל ציוני בקהיר ושאמהּ מאוד חששה בגלל הפעילות שלו, אבל לא זו בלבד שלא רדפו אותו, אלא שהמשטרה המצרית ידעה על פעילותו, העלימה עין ואפילו שמרה עליו במקרה הצורך, בזכות הקשרים שהיו לו עם כמה קצינים בכירים. כלום! אפילו לא מעצר ל-24 שעות.

למזלי, היה לאמי סיפור נוסף, מסעיר ומפחיד במיוחד, שהצליח לספק את המצפון הציוני שלי. אמנם לא סיפור גבורה, אבל סיפור רדיפה. גם זה משהו. ב-1952, כשהיתה בת 12, הערבים שרפו את בתי העסק של היהודים, כך סיפרה, "השבת השחורה, קראו לזה". בני המשפחה התכנסו בדירה אחת, כיבו את האורות וישבו בשקט בשקט בבית. באותו ערב, סיפרה אמי, ראתה מהחלון הפתוח בביתם את שמי קהיר מאדימים מאש ועשן, האוויר היה מחניק והלבבות פעמו במהירות כפולה. למחרת התעוררה המשפחה לעיר שרופה. אמהּ מיהרה לקחת את בני המשפחה במכוניתה ולצאת מקהיר, כשהיא מכסה את ראשו של בנה הקטן במטפחת, לבל יבלוט הבלונד שלו בנוף השחום. פחות משנה אחרי אותו מאורע עזבה המשפחה את מצרים ובאה לישראל.

איזה סיפור. לא תרוצו לספר לכל הילדים בכיתה? תאמינו לי, אחרי שתלמדו על הטבח ביורק, ועל פרעות ת"ח ת"ט, ועל פרעות קישינב, ועל הפוגרומים באודסה, ועל עלילות הדם, ועל החוקים המפלים, ועל ליל הבדולח, ועל השכם השכם בבוקר יצאנו לדרכנו – גם אתם תאחזו בכל סטירה שאמא שלכם קיבלה בילדותה מלא־יהודי כמוצאי שלל רב. זו הסטירה שתהיה הסיפור המכונן שלכם שמצדיק את עצם קיומכם פה. ואנחנו הרי, בכל 12 שנות לימודי במערכת החינוך הישראלית, לא זו בלבד שלא שמענו על יהדות מצרים, אלא שבשום שלב לא למדנו כלל על היהודים בארצות האיסלאם. אולי טיפונת על עלילת דמשק. לא מעבר לזה. הפרק על יהדות ארצות האיסלאם בספר בעל שני הכרכים היה דל ורזה, וממילא המורה החליטה לדלג עליו כי היינו חייבים "לגמור את כל אירופה" לקראת הבגרויות.

אך אבוי, או כמו שאומרים אצלנו "יא ווילי". שנים אחרי שאני מסתובב לי בעולם עם הסיפור המכונן הזה שירשתי מאמי, אחרי שכבר למדתי באוניברסיטה על תולדות המזרח התיכון ועל ההיסטוריה המודרנית של מצרים, הנה אני מגיע לביקור בקהיר ומוצא באחת מחנויות הספרים את כתב העת ההיסטורי האהוב עלי, "מסר אל־מחרוסה", ובו גיליון המוקדש כולו ל – "שריפת קהיר". והנה מצטייר לו אירוע שונה בעליל. כך כותב עליו חגי ארליך, בספרו "המזרח התיכון – המשבר הגדול מאז מוחמד" (ידיעות ספרים): "ב-25 בינואר 1952 הקיפו כוחות בריטיים גדולים את מתחם המשטרה באיסמאעיליה והפציצו אותו. כ–50 שוטרים מצרים נהרגו בהתקפה. כשהגיעו הידיעות לקהיר, הפך 26 בינואר 1952 ליום של התקוממות. המוני מצרים כינו יום זה 'שריפת קהיר' ('חריק אל־קאהרה'), ועיתונאים ומשקיפים כינו אותו 'השבת השחורה'. בניינים מרכזיים בעיר הבירה עלו באש".

אחרי שנים של תסכול, לא רק מהשליטה הבריטית במצרים אלא גם מהשליטה של קהילות המיעוטים בכלכלה המצרית, הלאומיות המצרית, שהיתה פלורליסטית למדי עד אז, קיבלה גוון של שנאת זרים. וכששמעו בקהיר על הרג השוטרים המצרים באיסמאעיליה בידי הבריטים, הפנו לאומנים מצרים את זעמם כלפי בתי העסק של הזרים והמיעוטים. בכללם גם כלפי יהודים (מרבית יהודי מצרים היו מהגרים או צאצאיהם של מהגרים ולא היו אזרחים מצרים. יותר מ-40% מבני הקהילה היו נטולי אזרחות, כ-30% נוספים היו בעלי נתינות זרה: צרפתית, בריטית, איטלקית ועוד, והיתר, פחות משליש מהקהילה, היו בעלי אזרחות מצרית. לא פעם העדיפו היהודים אזרחות זרה על פני זו המצרית, שכן הראשונה זיכתה אותם בזכויות יתר ובהגנה מצד מדינה אירופית). לא בתי הכנסת של קהיר ולא הרובע היהודי ספגו את המכה הקשה, כי אם בתי העסק של הזרים, בהם גם יהודים.

אחד הדברים שלמדתי מהמפגש בין עדותה של אמי לבין כתיבת ההיסטוריה הוא, שלא כל הדומה זהה הוא. בוודאי יצא למי מכם להיתקל פה ושם במרצים שבכל שנה חוזרים שוב ושוב על אותן בדיחות ועל אותם שטיקים וטריקים. ובכן, גם אני מהם. אבל אם יש טריק שאני מחבב במיוחד, ובכל שנה הוא מצליח להפתיע אותי באפקט שלו, הוא התכסיס שאני עושה בשיעור שעוסק בדמות היהודים בסרטי קולנוע מצריים.

אני מראה לסטודנטים ארבעה קטעים משני סרטים שונים: האחד, "פאטמה, מריקה וראשל" (בבימוי חלמי רפלה, 1949) והשני "חסן, מרקוס וכהן" (פואד אל־גזאירלי, 1954). בכל אחד מהקטעים הללו רואים אך ורק דמויות של יהודים, והללו מוצגים כקמצנים, תאבי בצע וערמומיים. על פניו, וזו גם המסקנה שהסטודנטים מגיעים אליה בכל שנה, מדובר בייצוג מבזה למהדרין, המוכר לנו ממיטב המסורת האנטישמית מבית מדרשה של אירופה. או אז אני שולף את השפנפן מכובע התכסיסים שלי, מסביר לסטודנטים שמדובר בסרטי קומדיה ומראה להם כיצד מוצגות יתר הדמויות: הקופטי תאב בצע וערמומי עוד יותר מהיהודי, המוסלמי תמים ולא יכול להסתדר בעצמו, הסעידי (תושב דרום מצרים) טיפש, הבחורה היוונייה קלת דעת, הלקוחה הטורקייה נרגנת ועמוסת אמונות טפלות, הצרפתי אנטיפת ועוד ועוד. אז כן, במבט ראשון זה נראה זדוני. אבל כשבוחנים את הקונטקסט העלילתי, וגם את זה ההיסטורי־חברתי־פוליטי, מתקבלת תמונה מורכבת יותר. שונה לחלוטין מזו שהתקבלה תחילה.

ועכשיו תשאלו, ובצדק: או־קיי, אבל מה אתה רוצה מאיתנו, ולמה אתה משתפך פה ומספר את כל זה? שהרי עוד רגע קט ואני מגיע אל כל קורא וקוראת של הטור ומתייפח על צווארכם. ולמה זה מגיע לכם?

ובכן, כי בשבוע שעבר נודע לשמחתי, שמשרד החינוך החליט, כחלק מתיקון עוול היסטורי ולמיטב הבנתי כחלק מיישומי ההמלצות של ועדת ביטון, לפצוח בתוכנית לימודים חדשה שתכלול 12 "מושגי חובה" על יהדות ארצות האיסלאם והמזרח.

בין המושגים הנוגעים לחיי היהודים בארצות המוצא ניתן למצוא מושגים כלליים (כלליים מדי), כמו יהודי פרס ויהודי אתיופיה; שמות של אישים דגולים כמו רבי שלום שבזי, הרב עובדיה יוסף והרב והרבנית קאפח; פעילות פוליטית כמו המחתרת הציונית בעיראק; וכמובן, שורה של אסונות: אנוסי משהד, עלילת דמשק, שואת יהודי צפון אפריקה וגירוש יהודי מצרים.

אם לסכם זאת בצורה סכמטית, סכמטית לפחות כמו 12 המושגים עצמם, הרי יהודי ארצות האסלאם עסקו בעניינים קהילתיים, כתבו בעברית או בערבית־־יהודית, עסקו בפעילות ציונית ובזמנם הפנוי נרדפו. לא פעילות פוליטית במסגרת לאומית־מקומית, לא פעילות פוליטית קומוניסטית, לא יצירה ספרותית בשפת המקום או בלשונות אירופה, לא הקמת התזמורת של רשות השידור העיראקית, לא יהודים בקולנוע המצרי, לא מעורבותם של יהודים במלחמת אלג'יריה. לא. ולא שכל אחד מאלה היה צריך להיות מושג חובה. אבל אחד מהם לפחות יכול היה להשתרבב שם.

למעשה, ניתן להסיק מרשימת 12 המושגים שהמגע היחיד שהיה ליהודים בארצות המזרח עם סביבתם היה בצורת פוגרום ממשמש ובא. המגמה ברורה. שכן אין כמו איזו טראומה טובה שתאחד את כולנו סביב מדורת הטרגדיה הלאומית, שם נוכל להשעין את ראשו של הפרסי על כתפו של הפולני ואת ראשה של הייקית על כתפה של העיראקית, ונבכה כולנו בקול גדול ש"אונדזער שטעטל ברענט" ("עיירתנו בוערת").

ואל תבינו אותי לא נכון. עלילת דמשק היא הרבה מעבר למושג חובה שמן הראוי שיילמד בבתי הספר. לא רק משום הטרגדיה המגולמת בו, אלא גם מפני שהיה זה אירוע מכונן לקהילות היהודים בארצות המזרח בכללותן, ולא רק לקהילת יהודי דמשק. ראשית השפעתו בהתערבות של שתדלנים מערב־אירופים, אדולף כרמיה ומשה מונטיפיורי, באינטרסים של קהילות היהודים במזרח, והמשכה, מ-1860 ואילך, בהקמת בתי הספר של כי"ח ובתהליכי חילון ומודרניזציה שבאו בעקבותיהם. בהחלט אירוע מכריע בתולדות הקהילות היהודיות בארצות האיסלאם והמזרח.

אבל לשים באותה שורה אירוע כמו "גירוש יהודי מצרים"? הייתכן? שהרי לא זו בלבד שמדובר במקרה שלא השפיע על חייהם של יהודים מחוץ למצרים, אלא שספק אם בכלל ניתן להתייחס אליו כאל אירוע שהשפיע על כלל בני הקהילה היהודית־מצרית עצמה. יתרה מכך, ממש בדומה ל"שריפת קהיר", ספק רב אם ניתן לקבוע בכלל שמדובר במקרה אנטי־יהודי מובהק.

אני שומע דהרת סוסים. חרון אחת, עברה שתיים, זעם שלוש, צרה ארבע ומשלחת מלאכי רעים חמש – הנה שליחי חרון־אפם של יהודי מצרים מתדפקים על דלתי ומאיימים לקשור את אצבעותי המקלידות. שכן איך ייתכן שדווקא "אחד משלנו" מכחיש את טרגדיית הגירוש וממעיט בערכה של הטראומה שזו הותירה בקרב רבים כל כך. אפילו במצרים כבר מודים בגירוש, מכים על חטא ואף עושים על כך סרטים תיעודיים וכתבות תחקיר.

אז רגע לפני שמכים בי ביבשה ובים, הרשו לי להבהיר. יהודים אכן גורשו ממצרים. כבר במאי 1948 עם פרוץ המלחמה נעצרו יהודים שנחשדו בפעילות ציונית או קומוניסטית והושמו במחנות מעצר. חלק מהעצורים הצליחו להשתחרר כבר בחודשים הראשונים, אבל אלו שנותרו במעצר עד יולי 1949 גורשו. ב-1956, בעקבות מה שמוכר בארץ כ"מבצע קדש" ובמצרים כ"המתקפה המשולשת" (של ישראל, בריטניה וצרפת), שוב החלה המשטרה המצרית במעצרים מינהליים של מאות ראשי משפחות יהודיות, פעמים רבות מבלי שקרוביהם ידעו כלל היכן הם ומה עולה בגורלם. חשבונות הבנק של רבים מהם עוקלו, עסקיהם הולאמו, בתיהם נאטמו בחותמת שעווה, רבים מהם הוכרחו לחתום על ויתור מרצון על רכושם, וכאילו לא הספיקו כל אלה כדי שיבינו ששוב אין להם מקום במצרים, רבים מהם יצאו ממחנה המעצר ישר אל אוניות בנמל שתיקחנה אותם ממצרים לבלי שוב. על דרכוניהם הוטבעה חותמת "יציאה ללא אפשרות חזרה".

יותר מכך, רבים מאלה שלא גורשו נאלצו לעזוב אף הם. אם מתוך חשש, אם מכיוון שרצו להיות עם קרוביהם, אם מפני שהשכילו לחזות שליהודים שוב לא יהיה עתיד במצרים ואם משום שהיו ציונים. התנאים שנוצרו במצרים עבור רבים מבני הקהילה היהודית במצרים כבר לא איפשרו להם להישאר בה, אם כתוצאה מגירוש ואם לאו.

ובכל זאת, ועם נתון זה לא ניתן להתווכח: רוב יהודי מצרים לא גורשו. זאת ועוד, יהודים, עם כל הזדהותי כי רבה עם בני עמי, לא היו היחידים שגורשו. להבדיל מהמעצרים של 48', הרי ב–56' נעצרו וגורשו לא רק יהודים, כי אם גם בני קהילות אחרות.

נו, אז? שוב תשאלו, ושוב בצדק. אז על זה כל הסיפור? ייתכן הרי שמדובר בסך הכל בטעות הקלדה של משרד החינוך או של העיתונאי שפירסם את רשימת המושגים, וכל העניין עומד על קוצו של יו"ד ועל חודה של מ"ם. נשנה את הניסוח ונגדיר את המושג כ"גירוש יהודים ממצרים" ולא "גירוש יהודי מצרים" ונגמר הסיפור.

אלא שאני לא משוכנע שבטעות הקלדה מדובר כאן, כי אם באובססיית רדיפה, שהיא היא, לדעת רבים, שמכוננת את קיומנו כעם. שהרי באומרנו "גירוש יהודי מצרים" מהדהד בראשנו ובזיכרון הקולקטיבי שמפעם בו אירוע טראומטי מכונן בתולדות העם היהודי, "גירוש יהודי ספרד". ואנו כבר מדמים לעצמנו שורה של קלגסים חובשי ברדסים מקבצים את כל יהודי מצרים בכיכר תחריר ומציבים בפניהם שתי אפשרויות: או שתתאסלמו או שתגורשו. ובעצם, אפילו לא מאפשרים להם לבחור, אלא ישר מגרשים את כולם. אירוע כזה פשוט לא קרה.

צילום: מתוך האלבום המשפח

אם היה זה אירוע מכונן שראוי להכניסו לרשימת 12 מושגי החובה, יואיל נא משרד החינוך להראות את רשימת המחקרים שנעשו על גירוש יהודי מצרים. שכן על פעילותה של המחתרת הציונית בעיראק כתבו וחקרו, ועל עלילת דמשק כתבו וחקרו, ועל גירוש יהודי ספרד יש אינספור מחקרים. על גירוש יהודי מצרים, לעומת זאת, לא מצאתי ולו מחקר בסיסי אחד. ואני מודה, מאחר שאינני היסטוריון, ייתכן בהחלט שנכתב ואני פיספסתי. אבל בכל המחקרים שאני מכיר שנעשו על יהדות מצרים תופס הגירוש מקום שולי למדי, ואף לא פרק אחד מוקדש לו. הוא מוזכר בחטף בסוף ספרה של גודרון קרמר שעוסק בקהילה היהודית במצרים בין השנים 1952-1914, כנושא שחורג ממסגרת הזמן של המחקר; ג'ואל בינין בספרו על "פזורת יהודי מצרים" (הוצאת רסלינג) מתייחס אליו בכמה פסקאות בלבד; וכך גם בספריהם של שמעון שמיר, רות קמחי, נג'את עבד אל־חק וחוקרים אחרים.

בספר "The Jews of Egypt 1920-1970" כותב ההיסטוריון מיכאל לסקר כי מנובמבר 1956 ועד שנת 1958 עזבו בין 23 ל-25 אלף יהודים. לסקר לא טוען במפורש שכל אותם אלפים גורשו. אבל בואו נבחר באפשרות המחמירה ביותר. גם אם גורשו 25 אלף יהודים, כפי שטען מקס אלשטיין קייסלר ברשימה קצרה שפירסם ב–2013 בעיתון היהודי־אמריקאי "The Algemeiner" בתגובה לדבריו של ראש הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס, שטען ששום יהודי לא גורש ממצרים תחת משטרו של נאצר – גם אז, הרי מתוך 60 אלף היהודים שנשארו במצרים אחרי גל העלייה הראשון שבא בעקבות הקמתה של מדינת ישראל, עדיין נותרו 35 אלף יהודים שלא גורשו. אם היתה מגמה ברורה ומובהקת של גירוש יהודים – מדוע לא גורשו כולם?

בספר חדש בשם "חמש הדקות הארוכות: יהודי מצרים 1970-1967 המעצרים והעקירה" (הוצאת אחיאסף) כותב עובדיה ירושלמי, בעצמו יהודי יליד קהיר, על התנאים שבהם חיו יהודי מצרים בזמן מלחמת ששת הימים ועל המעצרים המינהליים של גברים יהודים, בהם הוא עצמו. זהו אחד הנושאים הלא־ידועים ולא־מדוברים בהיסטוריה של יהודי מצרים. בהקדמה ההיסטורית כותב המחבר: "לאחר מבצע קדש עצרה ממשלת מצרים כמה מאות יהודים וכלאה אותם במחנות מעצר ללא משפט וללא כל סיבה. רוב היהודים איבדו את פרנסתם, הן בשירות הממשלתי, הן בסקטור הפרטי. רבים מהם גורשו בשל היותם אזרחים בריטים או צרפתים ואחרים נאלצו לעזוב בגלל החרמת רכושם. לאחר מבצע קדש השתנתה ההרגשה גם בקרב הצעירים שנאלצו להישאר במצרים. גם הם כבר הבינו שעתידם הוא מחוץ למצרים, והם תיכננו לעזוב במועד שיתאים להם".

כל כך הרבה יש בפסקה הקטנה הזאת: ראשית, כבר מכותרת הספר למדים שגם בסוף שנות השישים עדיין התקיימה קהילה יהודית, זעירה מאוד אמנם, ובכל זאת כזו שלא גורשה. שנית, אנו למדים שרבים מהיהודים שנעצרו ב-1956 גורשו. לא כולם ואפילו לא רובם. שלישית, וחשוב עוד יותר, היו אלה יהודים בעלי אזרחות בריטית וצרפתית; רביעית, ומעניין לא פחות, היו צעירים שלא זו בלבד שלא גורשו אלא שנאלצו להישאר. הם יעזבו כשיתאים להם.

ייתכן, קוראות וקוראים יקרים, שמבלי משים, גם הפעם השתמשתי בתכסיס הנלוז והמשומש לעייפה שלי, ושוב ניתקתי אתכם מהקונטקסט ובודדתי את המקרה היהודי. והנה מעט רקע לאירועים: על פי הערכות, קהילת יהודי מצרים מנתה בשיאה, ב–1948, כ-80 אלף בני אדם. עד שנות הארבעים של המאה הקודמת, כל עוד זרמים בלאומיות המצרית ראו בבני המיעוטים ובזרים חלק אינטגרלי מהמרקם החברתי במצרים, ידעה הקהילה חיי שגשוג ופריחה, גם אם פה ושם התגלעו מחלוקות ומתיחויות.

בשנות הארבעים, בעקבות ההשפעה של מלחמת העולם השנייה, התעמולה הנאצית והפשיסטית וכן ההתפתחויות בארץ ישראל/פלסטין, החל מעמדה של הקהילה היהודית במצרים להתערער. כעת, גם אם רצו היהודים באזרחות מצרית – היתה זו מצרים שערמה עליהם קשיים ולא איפשרה להשיגה. לכך נוספו השינויים שחלו במגמה הלאומית המקומית לעבר הערביות והאיסלאם הפוליטי. מגמה זו נשאה אופי של שנאת זרים ושל הוצאתם של בני המיעוטים השונים מן המשוואה. הקמתה של מדינת ישראל ב-1948 והמלחמה שבאה בעקבותיה בוודאי היו מכה נוספת לקהילה היהודית במצרים; יותר מ-20 אלף מבני הקהילה עזבו עד ל–1952.

עם זאת, מרבית בני הקהילה נשארו במצרים. שני אירועים משמעותיים האיצו את מה שלימים יתברר כחיסולה של הקהילה. האחד, כישלון "מבצע סוזנה" ב-1954, שנודע בארץ כ"פרשת לבון" או כ"עסק הביש", שהביא לחשיפתם וענישתם של צעירים מבני הקהילה שהטמינו פצצות במוסדות מערביים בקהיר ובאלכסנדריה, ושקיבע את דימויה של הקהילה היהודית המקומית כסוכנת של האויב הציוני; והשני, חבירתה של ישראל לבריטניה וצרפת ב-1956. ומי אם לא אנו, הישראלים, יכולים להבין את מידת החשדנות שיכולה להתעורר כלפי בני קהילה, שאחיה שמעבר לגבול נלחמים בנו. הרי היתה זו אותה מלחמה ממש שכבר ביומה הראשון נטבחו בארץ 43 מתושבי כפר קאסם – גברים, נשים, זקנים וטף – משום שלא ידעו ששעת העוצר הוקדמה.

תגובתה של מצרים למלחמה ב–1956 היתה קשה. צווי גירוש הוצאו נגד כל קהילות הזרים: בריטים, צרפתים, יוונים, איטלקים, בלגים ואפילו סורים ולבנונים. גם בתי העסק שהולאמו היו לא רק של יהודים. אפילו עסקיהם של מצרים קופטים ומוסלמים הולאמו באותן שנים, כחלק ממדיניות ההלאמות של נאצר. רכושם של היהודים הולאם כשם שנעשה ברכושם של אחרים, והם גורשו הן כי רבים מהם היו בעלי אזרחויות זרות, והן מפני שבין היהודים המצרים ואלו חסרי הנתינות היו שנחשדו בפעילות ציונית, שיצאה מחוץ לחוק ב-1948, וכן שנחשדו בפעילות קומוניסטית. מבין היהודים שחיו באותה העת במצרים ניתן היה למצוא באותו בניין משפחה אחת שגורשה ואחרת שלא, וכך גם באותה משפחה. והשאלה הגדולה נותרת בעינה: האם היה זה גירוש אנטי־יהודי מובהק, בעל גוון אנטישמי נאמר, או שמא חלק מהגזירות האיומות שנפלו על כל קהילות הזרים והמיעוטים במצרים של אותן שנים?

רבים מהיהודים יוצאי מצרים לא ישמחו, בלשון המעטה, למקרא הדברים הללו. לאורך השנים כל מבוקשם היה שיכירו בטראומת הגירוש שרבים מהם עברו ובפצע שהדבר הותיר בנפשותיהם. כמוני, גם הם ביקשו למצוא את סיפורם האישי בנרטיב הקולקטיבי. אלא שבדרך להשגת ההכרה הזאת שגו בעיני לא אחת כשבחרו לתאר את קורותיהם תוך שימוש בטרמינולוגיה הלקוחה מניסיונם של אחרים. כך למשל, על מחנות המעצר דיברו במונחים של "מחנות ריכוז", או כך למשל דיברו על קורותיהם במונחים של "הנכבה של יהודי ארצות ערב". בספר פרוזה העוסק בקהילת יהודי מצרים, שפורסם בשנות התשעים, אף מתואר מאורע המכונה "ליל בתי הקולנוע", שבו נהרגו מאות צעירים יהודים ב-14 במאי 1948 – אירוע שלא היה ולא נברא. "ליל אמש היה ליל בדולח שני, הפעם לא בברלין, כי אם בלב קהיר השלווה!" אומרת גיבורת הסיפור לדמות של ניצולת שואה. שהרי מהו הסיפור שלנו, יהודי ארצות ערב, אם איננו עומד אל מול אסונם של אחינו באירופה?

עם כל הציניות שבדברי, אין בתיאור הדברים שלעיל כדי להצדיק את המעצרים ואת מעשה הגירוש, ובוודאי אינני ממעיט כלל מהטראומה שחוו אותם מגורשים ממצרים ומערך העדויות שלהם. וכן, גם במשפחתי יש כאלה שגורשו ורכושם (הרב, יש לומר) הולאם. אלא שהייתי שמח לשמוע את העדויות הללו במלותיהם שלהם, של יהודי מצרים, מבלי שיידרשו לטרמינולוגיה של יוצאי אירופה ולא לזו של הפלסטינים.

לכתיבת ההיסטוריה וגם להוראתה, משרד חינוך יקר, יש אחריות שחורגת מתחומי ההזדהות הרגשית. אם זהו הקונטקסט הרחב שבו ילמדו תלמידי בתי הספר את המושג "גירוש יהודים ממצרים" – ניחא. אך אם תלמדו אותו באופן שמבודד את המקרה היהודי מהקונטקסט הכללי, ושוב תראו להם שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו והקדוש ציון הוא מצילנו מידם, אז עזבו. בואו נישאר עם אודסה וקישינב, או שפשוט תעברו לטרגדיה הבאה.

לקריאת המאמר המלא בהארץ כאן

מודעות פרסומת

מה שהיהדות חייבת לאיסלאם

ספטמבר 7, 2017
מה שהיהדות חייבת לאיסלאם
מאת דויד וסרשטיין

פורסם ב – 13/05/2013 20:00 

האיסלאם הציל את היהדות. זוהי קביעה לא פופולרית שמעוררת אי־נחת בימינו, אך זוהי אמת היסטורית. בשנת 570 לספירה, שנת לידת הנביא מוחמד, היהודים והיהדות עמדו לרדת אל תהום הנשייה. בואו של האיסלאם הציל אותם בהציעו סביבה חדשה שבה יכלו לא רק לשרוד, אלא גם לשגשג ואף להניח את אבני היסוד לפריחת התרבות היהודית בעתיד – גם בעולם הנוצרי – במהלך ימי הביניים ועד לעת החדשה.

במאה הרביעית לספירה כבר שלטה הנצרות באימפריה הרומית. אחד ההבטים של הצלחתה היה התנגדות לדתות יריבות, והיהדות בכללן, והעברת מאמיני הדתות האלה על דתם, לפעמים בכפייה. חלק ניכר מן העדויות שבידינו על אודות היהודים באימפריה הרומית מאותה עת ואילך עניינן המרות דת לנצרות.

ההתנצרות הביאה להתמעטות רבה במספר היהודים בין המאות הרביעית לשביעית, ובעקבות זאת חלה הרעה הדרגתית ורצופה במעמדם, בזכויותיהם, במצבם החברתי והכלכלי ובחיי הדת והתרבות שלהם ברחבי האימפריה הרומית. חוקים רבים שללו מהיהודים את זכויותיהם כאזרחים, מנעו מהם לקיים את מצוות דתם והדירו אותם מן החברה.

בד בבד נמשך המאבק הצבאי והפוליטי בן מאות השנים מול פרס. מאחר שהיהודים היו מרכיב זעיר בעולם הנוצרי, לא היתה בהכרח סיבה שמאבק רחב ההיקף הזה ישפיע עליהם במיוחד, ואף על פי כן הוא השפיע עליהם מאוד. כל זאת משום שהמאבק בין האימפריה הפרסית לאימפריה הביזנטית הוביל לניתוק גדל והולך בין היהודים שחיו תחת השלטון הביזנטי־הנוצרי ובין אלה שחיו תחת השלטון הפרסי. האימפריה הפרסית כללה את בבל (כיום עיראק), שבה היה אז הריכוז היהודי הגדול בעולם: כאן היו המרכזים הרוחניים היהודיים הגדולים וכאן נוצר התלמוד הבבלי, גולת הכותרת של התרבות היהודית – לבד מהתנ"ך – במשך 3,000 שנים. הניתוק מכל אלה היה הרה אסון לתרבות היהודית בעולם הנוצרי.

היהודים שחיו באימפריה הביזנטית תחת שלטון הנצרות אף איבדו את שפות התרבות שייחדו אותם – העברית והארמית – וסיגלו להם תחתן את הלטינית, היוונית ושפות מקומיות אחרות. כך אבדה להם הדרך אל יצירות הספרות שהן לב התרבות היהודית – המקרא, המשנה, השירה והפיוט, המדרש, ואפילו התפילה. אובדן השפה על כוחה המאחד ואובדן הספרות הקשורה בה היו צעד משמעותי בדרך להתבוללות והיכחדות. בנסיבות אלה, לצד הניתוק מבבל, שהיתה המקום היחיד שבו הוסיפה לפרוח תרבות יהודית, לא היו החיים היהודיים בעולם הנוצרי בשלהי העת העתיקה אלא צל חיוור של גדולת עברם שלוש או ארבע מאות קודם לכן. יתר על כן, הם נידונו לכליה. אלמלא האיסלאם, קרוב לוודאי שהיריבות עם פרס היתה נמשכת, הניתוק בין יהדות המערב שבעולם הנוצרי ליהדות בבל שבמסופוטמיה היה גובר, יהדות המערב היתה מתנוונת ונעלמת ויהדות המזרח היתה הופכת לעוד כת, אחת מני רבות.

כל זה נמנע הודות להופעת האיסלאם. כיבושי האיסלאם במאה השביעית שינו את העולם והשפיעו השפעה דרמטית על היהודים. בתוך מאה שנה ממותו של מוחמד, בשנת 632 כבשו צבאות האיסלאם כמעט את כל האזורים בעולם שבהם חיו יהודים, מספרד מזרחה אל צפון־אפריקה והמזרח התיכון, עד הגבולות המזרחיים של איראן ומעבר להם. כמעט כל היהודים בעולם חיו עתה תחת שלטון האיסלאם. תחת האיסלאם השתפר מצבם בכל ההבטים: המשפטי, הדמוגרפי, החברתי, הדתי, הפוליטי, הגיאוגרפי, הכלכלי, הלשוני והתרבותי.

תחילה חל שיפור בנסיבות הפוליטיות. כמעט כל מקום שבו חיו היהודים קודם לכן תחת שלטון הנצרות היה עתה לחלק מהמרחב הפוליטי שבו שכנה גם בבל – קורדובה ובצרה היו באותו עולם פוליטי. הגבול הישן בין המרכז בבבל ליהודים באגן הים התיכון נמחק כלא היה.

עם השינוי הפוליטי חלה תמורה במעמד המשפטי של האוכלוסייה היהודית. אף כי לא תמיד ברור מה התרחש במהלך הכיבוש המוסלמי, דבר אחד ודאי: היהודים באזורים הכבושים הפכו, רובם ככולם, לאזרחים מדרגה שנייה. לרוב היהודים היה בכך שיפור גדול, בהשוואה למעמדם כלא־אזרחים חסרי זכויות. בספרד הוויזיגותית, למשל, זמן קצר לפני הכיבוש המוסלמי בשנת 711, נאלצו היהודים לראות את ילדיהם נלקחים מהם ומוטבלים בכפייה לנצרות, והם עצמם היו לעבדים. בחברות המוסלמיות בימי הביניים השתייך הנתין היהודי לקטיגוריה שהיתה מוגדרת בחוק, ולצד חובות שונות העניקה זכויות מסוימות ומידה של הגנה. אלה לא היו הזכויות וההגנה הנדיבות שמהן נהנו המוסלמים, והחובות היו רבות יותר, אך במאות הראשונות היו המוסלמים עצמם מיעוט בארצות שכבשו, ומבחינה מעשית לא היו ההבדלים כה גדולים.

לצד מעמד משפטי כמעט שווה בא שוויון חברתי וכלכלי. יהודים לא הוגבלו לגטאות, לא במובן הממשי של המלה ולא מבחינת הפעילות הכלכלית. החברות המוסלמיות היו פתוחות. גם בחיי הדת נהנו היהודים מחופש מלא. אמנם ייתכן שהם לא הורשו לבנות בתי כנסת רבים או לתת פומבי לאמונתם, אך למעשה הם יכלו לקיים את דתם בלא מגבלות של ממש. היהודים גם זכו לייצוג רשמי בפני השלטון. בחיי היום יום לא היו הדברים בוודאי מושלמים, אך זו היתה הנורמה.

האחדות הפוליטית שהביאה עמה האימפריה המוסלמית העולמית החדשה לא האריכה ימים, אבל היא יצרה ציוויליזציה מוסלמית עולמית רחבה, בדומה לציוויליזציה הנוצרית הישנה שאת מקומה תפסה. כל היהודים שחיו באזור הנרחב הזה זכו למעמד דומה ולזכויות דומות. הם יכלו לנוע בחופשיות, לקיים קשרים ביניהם ולפתח את זהותם היהודית. התרחבות גדולה של המסחר החל במאה התשיעית יצרה מגע בין יהודי ספרד – וגם מוסלמיה – ובין יהודים ומוסלמים אפילו בהודו.

אנשים רבים בעולם החדש של האיסלאם אימצו להם את שפת המוסלמים. הערבית נהפכה בהדרגה לשפה של אזור רחב ידיים, דחקה ואף כמעט שהעבירה מן העולם את הלשונות האחרות – היוונית והסורית, הארמית, הקופטית והלטינית. גם הפרסית נסוגה לזמן רב, עד ששבה והופיעה מאוחר יותר, מושפעת מאוד מן הערבית.

היהודים סיגלו להם את השפה הערבית מהר מאוד. בתחילת המאה העשירית, 300 שנים בלבד אחרי הכיבוש, כבר תירגם סעדיה גאון את המקרא לערבית. עד שנת 900 בערך זנחו היהודים במידה רבה את לשונותיהם ודבקו בערבית. כך הם יכלו לבוא במגע ישיר עם התפתחויות תרבותיות רחבות בעולם המוסלמי, מגע שהוליד, החל במאה העשירית, זיווג מופלא של שתי התרבויות. על רקע זה פיתחו היהודים תרבות חדשה לחלוטין, שונה מתרבותם שלפני האיסלאם, בלשון, בדפוסים תרבותיים ובמנהגים. התרבות היהודית החדשה בעולם המוסלמי לא התמקדה עוד בדת אלא, כתרבות שכניה, שילבה במידה רבה בין הדתי לחילוני. היא התרחקה מרחק רב הן מעברה שלה והן מאירופה הנוצרית של ימי הביניים.

בדומה לשכניהם היוצרים וההוגים, היהודים כתבו בערבית, או בגרסה היהודית שלה, ערבית־יהודית, שהיא ערבית הנכתבת באותיות עבריות ולה תחביר משלה ואוצר מלים מיוחד לה. הערבית קירבה אותם אל הערבים, ואילו השימוש בגרסה היהודית שלה איפשר להם לשמר את המחיצות בינם ובין המוסלמים. נושאי הכתיבה של היהודים והתבניות הספרותיות ששימשו אותם הושאלו מהמוסלמים והתפתחו בזיקה להתפתחויות באיסלאם הערבי.

באותה עת גם היתה תחייה לעברית: היא שימשה כשפת הספרות הגבוהה, בדומה לערבית אצל המוסלמים. לצד שירה עברית ופרוזה אמנותית בעברית נכתבה ספרות חילונית מגוונת, איכותית מאוד בחלקה, בעברית ובערבית. מיטב השירה העברית שנכתבה מאז התנ"ך מקורה בתקופה זו. סעדיה גאון, שמואל הנגיד, שלמה אבן גבירול, משה אבן עזרא, יהודה הלוי, אברהם אבן עזרא, הרמב"ם, יהודה אלחריזי – אלה ורבים אחרים נמנים עם השורה הראשונה של היוצרים היהודים לא רק בעולם האיסלאם, אלא בספרות ובתרבות היהודית בכלל.

היכן יצרו היהודים את כל זה? מתי הצליחו להגיע לחיים של שיתוף עם שכניהם? הדבר התרחש בכמה מרכזים חשובים, שהבולט בהם היה ספרד המוסלמית, שבה פרחה תרבות יהודית בזיקה לפריחה התרבותית בקרב המוסלמים. בבגדאד בין המאה התשיעית למאה ה–12, בקירואן שבצפון אפריקה (תוניסיה כיום) בין המאה התשיעית למאה ה–11, בקהיר בין המאה העשירית למאה ה–12 וגם במקומות אחרים היתה זיקה הדוקה בין עלייתם ונפילתם של מרכזי תרבות מוסלמיים ובין הפריחה והקמילה של התרבות היהודית שם. זיקה זו לא היתה מקרית וגם לא תוצאה של פטרונות מוסלמית נאורה במיוחד. היא היתה תוצר של מאפיינים עמוקים יותר של היהדות והאיסלאם, מאפיינים חברתיים ותרבותיים, משפטיים וכלכליים, לשוניים ופוליטיים, שביחד איפשרו ליהודים בעולם האיסלאם ואף עודדו אותם ליצור תרבות חדשה בתוך הציוויליזציה השלטת של התקופה.

זה לא נמשך לנצח. הסימביוזה המוצלחת בין היהודים לערבים המוסלמים באה אל סופה בסביבות שנת 1300. למעשה היא החלה להתפוגג עוד קודם לכן, עם הירידה בחשיבות ובחיוניות של התרבות הערבית ביחס לתרבויות מערב אירופה ולתרבויות הפרסית והטורקית, שהתפתחו תחת כנפי האיסלאם.

הפריחה התרבותית של היהודים בימי הביניים היתה אפוא במידה רבה תוצאה של הפריחה התרבותית, ובמידת מה גם הפוליטית, של האיסלאם הערבי. כאשר התרבות המוסלמית הערבית שיגשגה, התפתחה גם התרבות היהודית, וכאשר התרבות המוסלמית הערבית שקעה, שקעה גם התרבות היהודית. ואולם הנכסים התרבותיים שיצרו היהודים תחת שלטון האיסלאם שימשו להם מצע להמשך הצמיחה גם בספרד הנוצרית ובעולם הנוצרי בכלל. העולם המוסלמי לא היה מקור ההשראה היחיד לתחיית התרבות היהודית מאוחר יותר באירופה הנוצרית, אך הוא תרם לה תרומה שקשה להפריז בחשיבותה.

פרופ’ וסרשטיין הוא מרצה להיסטוריה מוסלמית והיסטוריה של היהודים בעולם האיסלאם באוניברסיטת ונדרבילט בנשוויל, טנסי

למאמר המלא בהארץ כאן

מה באמת חשבו האבות המייסדים על המזרחים

אוגוסט 17, 2016
מה באמת חשבו האבות המייסדים של המדינה על המזרחים
מאת גידי וייץ

פורסם ב – 13/02/2014 15:40

לפני שהמזרחים היו לא נחמדים, מותר היה לומר בפשטות: הם נחותים. מי שרוצה למשש את שורשי המהפך של 1977 צריך לחזור ליולי 1959, ליום שבו נורה עקיבא אלקריף בוואדי סאליב

אפילו את השב"כ, או בשמו המדויק הש.ב., הם ביקשו להפעיל ומיד, כדי לחשוף מי עומד מאחורי הקשר. ב–27 ביולי 1959, כשבועיים וחצי לאחר שהמרד המזרחי הראשון בישראל פרץ בוואדי סאליב, היו שרי הממשלה, בעיקר אלה ממפלגת השלטון, מפא"י, משוכנעים כי נרקמה מזימה להפילם, מזימה שלה חברו עבריינים ובריונים, ששימשו מריונטות בידיו של כוח פוליטי נסתר וערמומי. הסיפור הדמיוני הזה גילם את חומת ההכחשה שהם בנו מול המצוקה המזרחית, הכחשה מהולה בעלבון צורב: איך הם בכלל מעיזים, המרוקאים האלה, להתקומם אחרי כל מה שעשינו עבורם? ועם העלבון באו ההערות הפוגעניות, בעלות הניחוח הגזעני.

>> לחצו כאן לקריאת הפרוטוקולים המלאים של ועדת החקירה

צילום: משטרת ישראל

"יש אנשים שאת השכר אינם מוציאים וחוסכים ממנו", הסביר לחבריו שר האוצר לוי אשכול, שהחליף באותו השבוע את בן גוריון כיו"ר הישיבה. "חלק לא קטן מהשכר הם מוציאים על ערק". זו היתה דרכו של אשכול להתגונן בפני מחאת המפגינים, שהתמקדה בעבודות הדחק העלובות בשכר נמוך שאליהן נשלחו לעתים קרובות ומהן פוטרו כשלא היה בהם צורך. על זריקת האבנים, כלי הנשק המרכזי של המוחים המזרחים במחאה, אמר אשכול: "אולי למנהג בארץ מוצאם, שם זה היה נוהג מקובל". הוא תבע יד משטרתית חזקה ומדכאת. "האם באמת תרצה שיישבו (השוטרים) בחיבוק ידיים?", שאל רטורית את השרים. "זה יהיה יום שחור בשבילי… אני אומר לכולנו: (אין כאן) שום צל ורמז של הרקע הסוציאלי. קראתי בעיתון שאחד רגז שהגיע לכך שהוא רועה זונות. מישהו הכריח אותו לכך? אם אנו מסתכלים למה שהיה בבאר שבע. האם אנו יכולים להצדיק זאת בגלל הרקע? תבינו לאן אנו הולכים. מסתבר שנרקומנים לא נולדו בארץ…" המפכ"ל יוסף נחמיאס שהשתתף בישיבה העיר: "רק בארץ ערבית", ואשכול נסחף: "היה יהודי כמוני שמשך שנים הרבה טען: עלייה קצת סלקטיבית… ממצרים שלחו לנו קודם כל את הנמושות… אינני יודע את מי מביאים עכשיו מפרס, אבל נגזר עלינו לקבל אותם, נדע איזה ג'ונגל אנחנו מכינים לעצמנו".

שר החינוך זלמן ארן נשמע לחבריו פגוע אישית ממחאת המזרחים: "ב–11 שנות קיומה עשתה המדינה כמיטב חוסר יכולתה כדי להרים חלק זה של הציבור במידה שדבר זה ניתן באופן אובייקטיבי, אם כי יכול להיות שבמקרה זה אינו ניתן… בחינוך, שאני יותר בקי בו, אני יודע שבאמת עשינו את המקסימום, אינני מתאר לי איזו מדינה־שהיא שהיתה יכולה לעשות בשטח זה, ובמיוחד לעדות המזרח, מה שאנחנו עשינו מאז קום המדינה… הכלל של עדות המזרח אין לו חוש לזה, אולי לא יהיה לו אף פעם חוש לזה, אבל יש לו אהדה פסיבית לעניין הזה (לאלימות, ג"ו)". "למעשה אלימות?", תהה שר העבודה נמיר, והמפכ"ל נחמיאס שוב העיר הערה סוציולוגית: "לתימנים ולעולי צפון אפריקה". "אינני מדבר על התימנים", המשיך שר החינוך ארן בהבחנותיו, "התימנים תמיד היו שונים. אני בטוח שיש גרעין המכוון את הדברים מראש. צריך להיות טיפש ולהאמין שבכל מקום יש סיבה אחרת".

גם שר העבודה מרדכי נמיר לא הסתיר את עלבונו: "יש כמה התפרצויות שאנו שותקים עליהן. כל זה מתרחש בעונה שלא היתה כמוה מבחינת העבודה והתעסוקה, שלא היתה כמוה אפילו בשלוש השנים האחרונות שהיתה תעסוקה כמעט מלאה… אני מוכרח להניח שיש איזה גיבוי, איזה מחסה למארגני ההפגנות… הדבר היחיד שיש בפרשת ואדי סאליב הוא ששוטר בעל שם אשכנזי ירה שלא כהלכה… אומרים שבחוץ לארץ זה מתפרסם כמלחמת אזרחים, יש גם ארצות ערב בסביבה…" הזהיר.

כנראה כדי לשוות לאנשי המחאה אופי של כת פגאנית קדומה, דיווח המפכ"ל נחמיאס לשרים בדאגה כי ב"מספר מקומות יש תופעה של השבעת אנשים בבתי הכנסת שיהיו נאמנים לעדה". שר החינוך ארן קפץ ממקומו. "זה דורש הסבר", אמר בתקיפות, "מה פתאום הוא משביע את בני עדתו?". "הוא משביע אותם לשתף פעולה עם הוועדה (ועדת חקירה שהוקמה לבדיקת האירועים, ג"ו)", ענה המפכ"ל. "חשוב לדעת", המשיך אשכול לתבוע מידע. "אני בטוח שרבנים אלה קשורים לאיזו מפלגה ובשליחותה הם עושים זאת", ובהמשך גם הבהיר למי התכוון, מיהו בעיניו הבמאי של ההצגה המתוזמרת היטב: "הגיע הזמן שנדע לדבר בלשון יחיד ולא בלשון רבים, ומישהו צריך לדעת מי הוא יחיד זה. רק לפני מספר שבועות שמעתי שבגין אמר שלא פגש מצב מהפכני כמו ששורר עכשיו בארץ. אפשר לסמוך עליו", העיר באירוניה, ואז אמר מפורשות את אשר על לבו: "אני חושב שזו עבודה של בגין, שהיא מביאה ומוכרחה להביא להתפרעות, לזריקת האבנים למשרדי הסוכנות היהודית, לשבירת מועדון ההסתדרות". "עד הבחירות המדינה הזאת תישרף", סיכם השר נמיר בנימה אפוקליפטית.

***

"אני מקלל את היום בו נולדתי להיות מרוקני. אני לפעמים אומר 'אמיר את דתי ולא אהיה יותר מרוקני', אבל המצפון שלי לא נותן לי" (משה (מוריס) גבאי, בן 22, תושב ואדי סאליב)

ואדי סאליב היתה שכונה ערבית בעיר התחתית של חיפה, שתושביה המקוריים גורשו או נטשו אותה במלחמת העצמאות. בשנות ה–50 היא הפכה לאזור מוכה אבטלה שאוכלס בעיקר בעולים חדשים. יותר משליש מהם נולדו בצפון אפריקה, ובעיקר במרוקו. בכוכים צפופים ומוזנחים גרו משפחות מרובות ילדים ששנים ספורות קודם לכן הגיעו לארץ זבת חלב ודבש.

ביום רביעי, 8 ביולי 1959, חזר משה גבאי עם אשתו לשכונה החיפאית אחרי שצפו בסרט. "שלחתי את האשה הביתה", סיפר מאוחר יותר, "רציתי לשוחח עם כמה חברים. זה היה באמצע ואדי סאליב, דיברנו על עבודה ועל חוסר עבודה. פתאום עבר עקיבא אלקריף, נכנס לבית הקפה… בסביבות השעה עשר וחצי בלילה שמעתי צעקות ורעש – 'הרגו! הרגו!' הלכנו מיד למקום, ושם סיפרו לנו שעקיבא חטף חמישה כדורים ולקחו אותו בניידת. הדם היה עוד במקום… האנשים התחילו לדבר: 'זה לא ייתכן כך, מספיק לנו ודי… ירדנו לכיכר ליד קפה אביב, שם היו התקהלויות ורעש. קם שוטר אחד עם סטן ואמר: 'מי שמתקרב אני יורה בו'".

כמה שעות לפני כן עצרה ניידת משטרה ליד קפה רוזוליו שבשכונה. סמ"ר אשר גולדנברג תבע משיכור מקומי בשם אלקריף לעלות לניידת. הסמ"ר קיבל לפני כן מידע כי במהלך שעות היום ניסה אלקריף לזרוק את עצמו לעבר מכוניות נוסעות. בדו"ח משטרה מיוחד הנמצא בתיק של שר המשטרה בכור שטרית ושנפתח לאחרונה לבקשת "הארץ", נכתב כי אלקריף צעק: "יש לי כסף יותר מבן גוריון ואינני רוצה לחיות". בהמשך הוא זרק בקבוקים בבית קפה שסירב למכור לו משקאות חריפים והשתולל במקומות נוספים.

"תעלה לניידת", ציווה גולדנברג על אלקריף, שבאותה שעת ערב דווקא ישב רגוע ושליו ליד אחד משולחנות בית הקפה והאזין לתקליט בערבית שביקש שינגנו עבורו. אלקריף סירב להישמע לפקודת השוטר, קם והחל לזרוק לעבר הניידת בקבוקים שפגעו בשמשה. הוא איים שיהרוג את השוטרים ואת עצמו. גולדנברג ושוטר נוסף בשם קרול סגל ירו לעברו. אלקריף צנח למדרכה. בחקירה פנימית של המשטרה, עשרות שנים לפני האינתיפאדה הראשונה, יטען השוטר סגל כי כיוון את היריות לרגלי הקורבן. אלא שכדור אחד חדר למותנו של אלקריף, פגע בכיס במרה ובחוט השדרה והוא הובהל לבית החולים במצב "רציני", כפי שצוין בדו"ח החקירה המשטרתי.

הידיעה על היריות המיותרות באלקריף נפוצה במהירות והסעירה את תושבי השכונה. מחאה ספונטנית הוצתה. אנשים התגודדו במרכז השכונה, תקפו ניידת שעברה שם וצעקו בקצב: "רצח במשטרה". הזעם שהצטבר במשך שנים על הממסד ועל אלימותו התפרץ באחת. זה היה אקורד הפתיחה לאירועי ואדי סאליב, שהשנה ימלאו להם 55 שנה. קצרה היריעה מלתאר את כל האירועים ומשמעותם ההיסטורית, אבל די בהצגת מבחר מהחומרים הנפיצים הגנוזים בארכיון כדי ללמד על חטא הגזענות הקדמון.

***

"היו התפרצויות של המשטרה באמצע הלילה לתוך בתים ומאסרים תוך מכות נאמנות. אני קובל על מאסר ילדים רכים" (הרב יעקב סודרי, רב בעיר התחתית, בפנייה לוועדת החקירה הציבורית)

זמן קצר אחרי שאלקריף פונה במצב קשה באמבולנס לבית החולים, כינס תושב השכונה ויו"ר תנועת "ליכוד יוצאי צפון אפריקה" דוד בן הרוש, גבר מרשים בן 35 שניסה להתקבל לזרועות מפא"י ונדחה, בחורים מהשכונה כדי לתכנן את המשך המחאה. הוא הפציר בנוכחים לשמור על סדר כדי שהעניינים לא ייצאו משליטה. "הוא השביע אותנו שגם אם המשטרה תכה אותנו לא נגיב", שיחזר תושב השכונה משה גבאי מאוחר יותר, וסיפר כי באותו הערב צעד יחד עם 200 אנשים מבית הכנסת בתהלוכה בשכונה, תוך קריאת צעקות כמו: "אין חוק במדינה!". מכונית משטרה שעברה במקום נסקלה באבנים עד שנמלטה. לקראת חצות חזר גבאי לביתו, וכשהשכים לקום בבוקר ראה מהחלון שוטרים "עם קסדות ומגינים רצים וחוזרים".

בבוקר הוכרזה שביתה כללית בוואדי ומצעד של מאות מפגינים נושאי דגלים שחורים יצא לדרך. אחד הצעירים נשא דגל טבול בדם של עוף שחוט מבית מטבחיים סמוך. הם עלו לכרמל, הפגינו מול מטה המשטרה, וכשהובטח להם שאלקריף חי ומאושפז בבית חולים, הם התפזרו. אלא שבהמשך היום אירעו כמה אירועים אלימים שכוונו כולם נגד סמלי השלטון: מכוניות משטרה ששוטטו בשכונה נרגמו באבנים, מכוניתו של מנהל בנק לאומי בעיר הוצתה, המועדונים של מפא"י וההסתדרות הושחתו, חלונות ראווה של חנויות בכרמל השבע נופצו. המשטרה הגיבה ביד חזקה ואנשים נפצעו ונעצרו, מה שכמובן הגביר את הלהבות – הפגנות סוערות פרצו במקומות נוספים במדינה, העימותים הוחרפו ומספר העצורים והפצועים עלה.

המשטרה אמנם הכריזה כי נהגה באיפוק באירועים אלה, אך ימים ספורים לאחר פרוץ המהומות הקימה הממשלה ועדת חקירה ציבורית בראשות שופט בית המשפט המחוזי משה עציוני, שהיה לה מנדט מוגבל: לבדוק אם היתה יד מכוונת שהפעילה את המוחים כפי שחשדו ראשי השלטון, כיצד פעלה המשטרה ומה היה הדלק שהזין את המחאה.

"אנשים בעלי מוסריות ירודה, הידועים כמעורבים בפשעים וזנות וגם אנשים סתם מהקהל", תיאר שטרית בפני עמיתיו את הפרופיל של המפגינים בישיבת הממשלה שיזמה את הקמת ועדת החקירה. הוועדה התכנסה כמה ימים לאחר מינויה והוזמנו להעיד בפניה אנשי הממסד והמשטרה, וכמה מתושבי השכונה – בהם האיש שניצח על המחאה, בן הרוש. "אם לא היתה לי אפשרות ללמוד – אני צריך להקים דור של סבלים, והאקדמאים יקימו דור של אקדמאים?". שאל בן הרוש את חברי הוועדה בעדותו המהדהדת, שהגיעה לכותרות הראשיות בעיתונים בשנת 1959. "אם אני בור לא יודע קרוא וכתוב, אולי הבן שלי יהיה גאון? אולי ייצא ממנו איינשטיין?".

צילום: אמנון בר טור

לשכת העבודה היא הגיהנום

אולם במבט לאחור נדמה כי העד שמסר את העדות המרשימה ביותר לוועדה, ומי שהיה דוברו המובהק של אותו דור אבוד, היה דווקא תושב השכונה משה גבאי, בן 22, נשוי ואב לילדה. בתחילת עדותו סיפר גבאי כי כבר בבוקר המהומות השני החליט לפרוש מהמחאה, למרות שבעיניו לא היתה מוצדקת ממנה. "אשתי שלחה אותי לקנות דגים", סיפר. "לא רציתי לצאת החוצה. אני מתרחק ממהומות. ידעתי שזה כמו לדבר לקירות. אף אחד במילא לא עונה".

הוא תיאר כיצד מהרגע שבו דרכה כף רגלו בישראל ספג גילויי גזענות. "גם בבית הספר לא קראו לי בשמי הנכון, קראו לי מרוקו וזה העיק על לבי. אני הייתי ילד", סיפר לוועדה. הוא התגייס לצבא, שירת שירות מלא, חזר לשכונה והתחתן. "אילו ידעתי שהחיים הם כך, לא הייתי מתחתן עד היום ולעולם. יצאתי מהצבא ומאותו הרגע התחילו הצרות. נרשמתי ללשכה, שלושה חודשים ראשונים הייתי מחוסר עבודה", המשיך. אחרי שנולד בנו הבכור נסע בלית ברירה לאילת כדי לחפש פרנסה, ומשלא מצא אותה שב לחיפה למצוקותיו הישנות. "אמי נמצאת חמש שנים בארץ, גרה במעברה ואין לה שום אמצעי קיום… אני רוצה בכל לבי לעזור לה, אבל אין לי איך… כמה פעמים באה אלי הביתה … התחילה לבכות: 'אין לי במה לעשות שבת'… אמרתי לה: 'אל תבואי אלי יותר. אני לא רוצה לשמוע את הסבל שלך, מספיק אני סובל בעצמי, אני עלול לאבד את עצמי לדעת. מספיק לי מכל הצרות האלה. אם הייתי מוצא איזו אונייה הייתי עולה עליה ועוזב את הארץ'".

המקום שגרם לו לתסכול הרב ביותר בעת ההיא היה לשכת העבודה – הגיהנום הפרטי שלו: "הדברים בה מזעזעים מאוד ואני יודע אותם היטב כי אני חי בתוך הלשכה לפני הצבא ואחרי הצבא", אמר גבאי לחברי הוועדה, ותיאר בפניהם איך פעם אחר פעם דוחים את מבוקשו – לעבוד במקומות מכובדים בעיניו – ודוחקים אותו לעבודות זמניות יומיות בסופן הוא מוצא את עצמו שוב מובטל. "היום אני עובד בדחק בעיריית חיפה, בזבל. אם בחור כמוני צריך לעבוד בזבל – כל הכבוד. אעבוד בזבל… אילו לי היו פרוטקציות הייתי מזמן יושב באיזה משרד. לצערי הרב, אף אחד לא שואל אותי אפילו מה שלומך, כי יש אנשים שבעים אז הם לא דואגים לרעבים. לא אכפת להם… לדעתי כל הספרדים מקופחים ולא רק המרוקנים – בגדד, פרס, עיראק… בבתי החרושת ובמפעלים בחיפה מכניסים אותנו לעבודה רק שלושה שבועות לפני הפסח או ראש השנה כדי שיהיה לנו איך להעביר את החג. כל השאר זה חוסר עבודה ודחק. אבל דחק ראוי לאנשים זקנים ומוגבלים, ומה פתאום אני צריך לעבוד בדחק?… יש יום יציקה. מה זה אומר? כשאיזה קבלן גומר את הגג, הוא מזמין לו חמורים ספרדים שיסיימו לו את זה… שותים בקבוק בירה והולכים הביתה. ולמחרת שוב ללשכה… המזכיר צועק 'מי רוצה יציקה?' כולם צועקים ורוצים לקבל.

"אין לי דם ואין לי אומץ ואני לא יודע לגנוב. אם הייתי רוצה לגנוב, הייתי יוצא להיות גנב ולא לראות במצוקה של אשתי וילדַי. כאשר אני בא הביתה, אשתי אומרת לי: 'אתה לא רוצה לעבוד' ואני רב איתה ולפעמים עולה לי הדם לראש ואני רוצה לרצוח אותה. כי היא אומרת לי: 'אתה הולך ללשכה ואתה עומד ומסתובב'. היא לא יודעת שאני הולך ומבקש עבודה ולא מקבל. היה פעם מקרה שהביאו לי משטרה מפני שאני צעקתי: 'תן לי עבודה'. הרים שפופרת: 'פה יש מישהו מתפרע'. בא הסמל גיגי ועוד שני סמלים וקצין, אני אמרתי 'כן, אני רוצה ללכת לבית סוהר', אף על פי שאף פעם לא הייתי. אני רוצה פעם להרגיש מה זה ואם אני אמצא שזה טוב, אני אשאר שם כל החיים".

האחים בגלות אירופה

בשלב מסוים גבאי הסכים להתחזות למפא"יניק. את עצת הזהב הזאת העניק לו אחד מבכירי לשכת העבודה, שהסביר לו שזו הדרך שבה הממסד יאמץ אותו וייתן לו פרנסה. גם זה לא הועיל. "ושוב ללשכה", הוא ממשיך. "שהוא מקום המפגש היחיד של האנשים המיואשים בישראל. אחד מספר כיצד לווה לירה והשני בוכה ולפעמים צועק: 'יש לי שמונה ילדים, תן לי (עבודה) בחפירה, תן לי פתק, תן לי שם'. המזכיר צוחק: 'מה אתה מספר לי – אני עזרה סוציאלית? אני אמרתי לך שתעשה כל כך הרבה ילדים? אתם אוהבים רק את האשה, אבל אתם לא יודעים מה לעשות עם הילדים. ואיזה אפליה בין מרוקנים לבין יוצאי אירופה. המרוקנים העובדים בעבודות הכי קשות מרוויחים 120–130 לירות לחודש והאירופאי תופס מטאטא ומרוויח 300 לירות".

גבאי מספר שכך המשיך לעבוד בעבודות מזדמנות שאליהן הופנה בלשכת העבודה, ובין עבודה מזדמנת אחת לאחרת, ספג השפלות. "קרה לי מקרה פעם כשעבדתי בעגן. נכנסנו לשיחה בין־עדתית עם רומני אחד, והוא אומר לי תגיד לי, איך בכלל אכלת במרוקו? האם ראית פעם מזלג? האנשים כולם מכירים אותי, עד שאבי התגרש מאמי, גרתי ברובע הצרפתי. אם יש פה אנשים מקזבלנקה הם בוודאי יודעים איפה זה בדיוק. זה רובע טוב, לא במלאח (הגטו המרוקאי, ג"ו). למדתי בבית ספר צרפתי והתחנכתי כמעט לפי הדת הצרפתית וגם פה בארץ למדתי. אני חושב שפה בארץ היה לי גם כן מגיע משהו אחרי ששירתתי את המדינה, ואני יודע לכתוב ויש לי שתי שפות… אני מקלל את היום שבו נולדתי להיות מרוקני… שלחו אותי לדואר בתור דוור. אמרו 'תגיש את קורות חייך בכתב'. כתבתי ואז שאלו אותי איפה למדתי לכתוב. אמרתי בארץ. הוא אמר לי, 'מאיפה אתה?' אמרתי: 'ממרוקו'. והוא אמר, 'פלא, מרוקני כותב ככה'… אמרתי לו: 'מה יש, כל המרוקנים בורים?' הוא ביקש שאכתוב בצרפתית וכתבתי. אמר לי: 'תבוא מחר'. באתי והתקבלתי.

"שלחו אותי עם מישהו שילמד אותי והוא בדרך התחיל להסית אותי: 'זו לא עבודה בשבילך. אתה תטייל כל הזמן, תתעייף, תרד ותעלה מדרגות… אתה בחור צעיר, אולי תלמד מקצוע'. אמרתי לו 'למה אתה לא למדת מקצוע?' הוא החל לספר לי מה עבר עליו, מלחמות בגרמניה, וזה כאב לי כי הוא סיפר גם שהילדים שלו נהרגו שם. כאב לי מאוד ואני זוכר שכשהיינו ילדים… התפללנו ובכינו ועשינו כיפורים קטנים בשביל אחינו בגלות אירופה… הלכנו יחפים ברחוב והתפללנו לאלוהים שיציל אותם, דאגנו לאחינו שבגרמניה. עכשיו הם מסתכלים עלינו בעין פוזלת, כי אצלם מרוקני, כאילו אתה אומר פושע בינלאומי… יש מרוקנים מלומדים אבל לא נותנים להם אפשרויות. הנה, הדוד שלי גמר אוניברסיטה במרוקו… היה ציוני פעיל, חייו היו בסכנה, הוא בא לארץ והוא יושב במעברה, הוא אירגן תעמולה, רצה להפוך את המדינה, הוא כתב מכתבים לממשלה ולכנסת, איים עליהם שיהיה אויב העם מספר אחת. אולם כנראה שהשתיקו אותו, נתנו לו עבודה בביטוח לאומי. אני מתפלא איך הוא לא בא להעיד פה…

"אל תחשבו שכל המרוקנים רוצים לגור בוואדי סאליב. רבים רוצים לצאת לספר, רק שנהיה בני אדם. אבל מה כואב לנו? כאשר באה אונייה מרומניה את העולים משכנים בקרית מוצקין וקרית חיים ובנוה שאנן, ולא שולחים אותם לספר. רק את המרוקנים שולחים לספר, לחבל לכיש ולשובל ולנגב.. אני רק יודע דבר אחד: בלי הספרדים לא היתה מדינה וצריך לתת להם לחיות כמו בני אדם… אני מתפלל לאלוהים שגם הילד שלי יוכל ללכת לקייטנה, אם כי אינני חושב שיוכל כשאני רואה את הילדים הקטנים המתרוצצים בוואדי סאליב חצי עירומים או עירומים לגמרי ומלקטים אבנים וחול ואדמה כי אין להם מה לאכול.

"אני גר בוואדי סאליב משנת 51', אולם לא שמעתי שאיזה עיתונאי יבוא ויתעניין בחיינו ויכתוב עלינו. אולם לאחר המקרה הנורא באים כולם וכותבים, ופתאום עלינו לכותרות… אני זוכר שהייתי פעם בטירה הדרומית באסיפה של בן גוריון והוא הבטיח שבעוד שנתיים יחוסלו המעברות, אולם זה שקר. אמא שלי עד היום יושבת בצריף ובוודאי תשב עוד חמש שנים. אמנם בונים עכשיו שיכון אבל היא צריכה לשלם אלף או אלפיים לירות, ומאיפה תיקח? ואנו עובדים בדחק, כבוד השופט, אתה אינך יודע מה זה כי אף פעם לא עבדת בזה… אני אומר לכם בכנות, אני לא אוכל בשר במשך חודש ימים אפילו פעם אחת. לרוב אני אוכל תפוחי אדמה כי זה משביע. הבן שלי, מאז שנולד, אולי שלוש פעמים קניתי לו בננות… אני לא פוגש מרוקני אחד שאומר שטוב לו. הוא אומר: 'הלוואי ויבוא המוות, כל מרוקני שלא עובד והוא במצוקה מחכה למוות'".

לאחר שהסתיימה עדותו ביקש גבאי כי נציגים מהוועדה יתלוו אליו לסיור בשאול: בלשכת העבודה האזורית, שנוהלה בידי אשכנזים. "התרשמנו מן האווירה העגומה השוררת במקום", כתב בדו"ח מיוחד אחד הנציגים שנלווה לגבאי. על הקיר הוא ראה כתובת שריסס מישהו: "בית עבדים של מרוקנים". על הרצפה המלוכלכת הוא זיהה "סימנים אחדים של יריקת דם… נראה שעד אשר הרגישו בנו פקידי הלשכה קיבלו יוצאי אירופה… עבודות טובות יותר מאשר האחרים", אישש הנציג את דבריו של גבאי. "חדר הפקידים מזכיר במראהו בית סוהר, שכן רואים את פני הממתינים לתורם מבעד לסורגים… טענתו של הפקיד היא שהתנהגותם (של המרוקאים, ג"ו) היא גרועה, אינם מבינים את מה שנאמר להם, מתפרעים וחסרי משמעת. לדעתו הסבל העיקרי בלשכה הוא סבלם של הפקידים".

***

"יש חופש בכתב ודיקטטורה למעשה" (דוד בן הרוש, בעדותו בפני הוועדה)

זה היה צעד מתגרה שנועד להראות מי כאן הבוס. ערב הבחירות וכשלושה שבועות לאחר פרוץ המהומות, שהתפשטו מאז למקומות נוספים שבהם היו ריכוזי עולים מזרחים (מגדל העמק, באר שבע, עכו ועוד), החליטה מפלגת השלטון לערוך כנס בחירות מיוחד בקולנוע הדר הסמוך לוואדי סאליב, ביום האחרון והלוהט של חודש יולי. בתיק שמכיל את החומר שנאגר בלשכת שר המשטרה דאז שטרית, יש רמז למודיעין השוטף שאספה המשטרה בקרב אנשי השכונה בתקופה זו. בדו"ח מיוחד שקיבל השר מספר ימים לאחר האירועים נכתב כך: "ידיעות שהגיעו אלינו אמרו שחוגים מסוימים מתוך תושבי ואדי סאליב יוצאי צפון אפריקה, זוממים להפריע לאסיפה וכך למנוע אותה". כוחות משטרה ואנשי פלוגות הסער האלימים של ההסתדרות הגיעו למקום להפגנת כוח שהסתיימה בכאוס. המוחים שניסו להפריע לקיום האסיפה וזרקו אבנים פוזרו בברוטליות. פצועים הובהלו לבתי חולים. 59 אנשים נעצרו. זו גם היתה ההזדמנות שלה חיכתה המשטרה: בתוך העצורים היו גם מנהיגי המרד.

"בזמן ביצוע המעצרים הורגשה תכונה חשודה באחד מן הבתים", נכתב בדו"ח שהוגש לשר המשטרה. "חוליית משטרה ניסתה להיכנס לבית הזה ומצאה את דלת הכניסה נעולה. למרות קריאותיהם של השוטרים לפתוח את הדלת לא נענו יושבי הבית וסירבו לפתוח אותה. הדלת נפרצה ואז נפלה מאחד החדרים ירייה בודדת אחת. בפתח החדר שממנו נורתה הירייה עמדו שתי נשים ומספר ילדים. מהחדר נשמעו קריאותיו של גבר, שקולו הוכר על ידי השוטרים כקולו של דוד בן הרוש, ואשר איים על חוליית השוטרים שלא להתקרב כי אחרת יהרוג אותם, את הנמצאים איתו ואת עצמו. מפקח המשטרה במקום הצליח לשכנע את בן הרוש להתמסר ואמנם יצא האיש מן החדר ומסר את הנשק למפקח המשטרה. באותו מעמד אמר בן הרוש שלא התכוון להרוג את השוטרים או לפגוע בהם, אלא רק חשב להגן על עצמו כי היה נדמה לו שעומדים להתקיפו".

במוצאי השבת עוד ניסו 100 איש לחדש את המחאה, אלא שהצעדה שלהם פוזרה בכוח רב, כמה מהם נעצרו ופצוע אחד הובהל לבית החולים.

***

"אין לי דירה כזאת כמו שיש לעולים החדשים בבית שאן" (שר החינוך זלמן ארן בישיבת הממשלה, 2.8.59)

יממה לאחר המעצרים התכנסה הממשלה שוב. בן הרוש כבר הפך לדמון והמחאה שהנהיג להמצאה אישית שלו: "מה שקרה כאן זה לא על רקע סוציאלי, תהרגו אותי ולא אודה שזה על רקע סוציאלי", קבעה גולדה מאיר והתפנתה להשתלח בבן הרוש בסגנון המוכר, השמור מאז לכל המעז לנסות להפר את הסטטוס־קוו: "מה לא עשו כבר למנהיג הגדול שיש לו אקדח. הוא כבר היה במשטרה, הוא היה בצבא, כבר סידרו לו בית קפה, עכשיו יש לו חנות שמשרד הביטחון סידר לו, אלפי לירות כבר הוציאה מדינתנו המסכנה לבחור זה. איזה מקרה סוציאלי? זה מקרה סוציאלי שהוא מודיע שאצלו בוואדי לא תהיינה אסיפות… עכשיו בלי 'אבלים'. כל התפרעות כזאת לדכא עד היסוד". "זה יכול להתגלגל לקומוניסטים, לשנאת מדינה, לירידה…" הפליג השר נמיר בחרדה. "אלה הם אלמנטים שלא חושבים הרבה על מה שהם עושים", הצטרף שר הפיתוח מרדכי בנטוב לתביעה לנקיטת יד חזקה אף יותר. "הייתי מייעץ שהמשטרה תהיה יותר עצורה בדיבורים ותעשה מעשים… כוחות חזקים של המשטרה ידכאו, ועוד לא נחוצים דברים אלה להיאמר".

השר היחיד אולי שבמהלך הישיבות השמיע עמדה ביקורתית ומחוברת למציאות היה האלוף במיל. ואיש אחדות העבודה משה כרמל: "המצב בתעסוקה והמצב בשיכון הוא שורש פורה ראש ולענה… ביקרתי בכמה מקומות, במעברות, הייתי מזועזע עד עמקי נשמתי, לא ידעתי שיש במדינת ישראל תמונות כאלה". כששר החינוך ארן זעק בישיבה: "אף ילד אחד מעדות המזרח שאינו יכול לשלם שכר לימוד נמצא מחוץ לבית ספר תיכון, אף ילד אחד", הפנה אליו כרמל שאלה מתבקשת: "ואם הוא צריך לפרנס משפחה, אם הוא צריך למכור עיתונים?" דברי כרמל זכו לתגובה חריפה מעמיתיו. "אני חושב שתושבי מגדל העמק צריכים להצביע מפא"י", הכריז אשכול, שמחה כנגד חשבון הנפש של כרמל. שטרית, השר הספרדי היחידי ממפא"י, מצא הקשר נרחב לצורך להצדיק את דיכוי המהומות: "זה מתחיל להשפיע על החוצפה של הערבים… הם מתחילים לראות בזה דוגמה רעה. אם יוצאי צפון אפריקה נוהגים בצורה כזאת ונוהגים איתם בכפפות של משי מדוע להם אסור?"

השר המזרחי הנוסף בממשלה היה שר הדתות, יעקב משה טולדנו. הוא ניסה מעת לעת להגן על המרוקאים, אך הלחץ הקבוצתי הכריע אותו פעם אחר פעם. "בכל הזדמנות שאני מזדמן בין המון כזה של צפון־אפריקאים… אני מתחיל למנות בחיוב מה שעשתה הממשלה, את מה שעשתה מפא"י…" אמר לחבריו. "(אבל) אנשים כאלה שאינם יכולים לשלם שכר דירה, מצבם המשפחתי קשה מאוד, למשל הצפון־אפריקאים. בעצמי ראיתי בדרך לירושלים, הם עובדים בעבודות הקשות ביותר בכבישים וביניהם בני שישים. אין להגיד למשל שכולם עצלנים". אשכול קטע אותו: "כל יושבי העמק עבדו בכבישים". "גם אני עבדתי בכביש", הצטרף שר החינוך ארן, וטולדנו יישר קו: "יש ביניהם גם אנשים רעים, כמו שסיפרו על האיש שהביא אלפי לירות והפסיד אותם בקלפים ואחר כך טען שאין לו ממה לחיות. אבל לא כולם כמוהו… אין לומר כאלה שכל אלה אינם כתימנים. גם התימנים היו בהתחלה פושטי יד ורק אחר כך נכנסו לעבודה… הם רוצים לעבוד בעבודות יותר קלות. כך היה גם במרוקו".

צילום: מימל

הפושעים והמטורפים

"הכיצד שעל אף כל הצרות הנ"ל מביא האיש ורבים כמוהו את בני משפחתו ממרוקו? או שבכל זאת המצב שם לא היה ורוד כל כך כפי שהם טוענים בדרך כלל, או שהקהילה המרוקאית עשתה הכל לניצול 'קיבוץ הגלויות' על מנת לשלח משם מקרים סוציאליים אולי פושעים ומטורפים… אצל כמה אנשים בלט יחס אמביוולנטי למקצועם. יש להניח שמקצועיות זו אינה של ממש (אולי היו שוליות וכו') או כפי שיש הטוענים שרבים מבין הקבוצה הזאת מעדיפים עבודה כלשהי וללא עתיד ובלבד שתהיה קלה" – הציטוט הזה לקוח מהערותיו של אחד מנציגי ועדת החקירה לבדיקת אירועי ואדי סאליב והוא מגלם את ההתאמה הרעיונית בין ההנהגה לשלוחיה. בזמן שהממשלה התכנסה ודנה שוב ושוב במרד, המשיכו השופט עציוני וחבריו לגבות עדויות. בין השאר נשלחו נציגים מטעמם לשכונה, וחלקם – כמו זה שכתב את הציטוט המופיע למעלה – לא חסכו מהוועדה את דעותיהם החשוכות.

אחד המרואיינים היה יצחק אסאג, תושב השכונה, והוא היה זה שעורר באדם שמינה הממסד כאוסף ראיות את הרושם שהמרוקאים ניצלו את התקומה הציונית כדי להיפטר מהשוליים החברתיים בקהילתם. אסאג עלה עם שתי אחיותיו ממרקש שבמרוקו. "המניעים לעלייתו היו ציוניים… בבואם (שלו ושל אחיותיו) היו בשער עלייה… כעבור זמן נתנו לו אוהל במחנה דוד על יד טירה", מפרט המראיין, "הוא קנה לעצמו חנות קטנה בחיפה, בינתיים הוחלף האוהל בצריף – הוא סגרו על בריח ועבר לגור עם אחותו אל החנות. הוא אינו כשיר לעבודה פיזית לאחר תאונה שהיה בה עוד בגולה (רגליו חלשות) לפיכך הנו משוחרר מן הצבא ומהמילואים – אך למרות מגבלותיו יצא לעבודות פיזיות שהוצעו לו… בגלל מוגבלותו העבירוהו ללשכת העבודה של המוגבלים וקבעו כי הוא זקוק לעבודה קלה. מאז הוא מסתובב ואינו עובד. משלא קיבל עבודה, פנה ללשכת הסוציאלית ונקבע שהוא זכאי לקבל 23 לירות בחודש. סכום זה הוא ממשיך לקבל וכאשר הנו מבקש עבודה אומרים לו שהרי יש לו תמיכה, למה לו לעבוד. בצורה זאת נאלץ לחזור אל חסות העזרה הסוציאלית, שכן הסכום של 25 לירות אין להתקיים היום".

בסוף 55' התחתן אסאג ועבר עם רעייתו הטרייה לגור בחנות "ללא אור, ללא מים וללא בית שימוש". ניסיונותיו לקבל אישור לפתיחת דוכן לממכר ירקות עלו בתוהו. הוא חזר ללשכת המוגבלים ועבד שם כסדרן בהתנדבות. תקוותו היתה שירחמו עליו ויתנו לו עבודה, אך "לא נתנו… כל יום הוא הולך ללשכה להירשם לעבודה… ביקש שיתנו לו להיות שמש בבית הספר ליד ביתו". גם מבוקשו זה לא ניתן לו והוא שימש כשומר לילה על רכוש הדואר בכרמל. "במקום לא היתה סככה, לא נתנו נשק, היתה רוח והוא היה חולה. הוא לא החזיק מעמד אך כיוון שרגזו עליו שוויתר על עבודה טובה לא נתנו לו עבודה אחרת. כעבור זמן, קיבל עבודה בתור גנן בבית החולים רמב"ם אך פיטרוהו אחרי ארבעה חודשים פן יצטרכו לתת לו קביעות. אז החליט ללכת לעירייה ולעשות 'שמח'. הוזמנה משטרה והוא נאסר… מאז חי על תיווך דירות בוואדי ומפרנס בקושי את עצמו ואת משפחתו".

יום אחרי שקיים את הראיון איתו, הבחין נציג הוועדה באסאג יושב באולם בית המשפט שבו נגבו העדויות. "הוא עשה רושם אגרסיבי למדי", כתב במסמך שהוגש לחברי הוועדה, "מילמל לעצמו תוך כדי העדויות ונראה דרוך על מקומו".

אדם נוסף יצא מטעם הוועדה לסיורים בוואדי וגם אצלו ניכרים סימני ההתנשאות. "ניגשתי אל קבוצה של בחורים צעירים באחת הפינות", כתב לאחר מכן בדו"ח מיוחד. "זיהיתי את עצמי בעזרת מכתב מטעם הוועדה ולהפתעתי הנעימה גיליתי נכונות מרובה להיכנס עמי לשיחה. הקבוצה היתה מיוצאי אלג'יריה… ייתכן שיש הבדלים בחינוך ובמסורת של יהודי אלג'יריה ואין להוציא מהם מסקנה לגבי שאר העולים מצפון אפריקה". בסיורו בשכונה הגיע נציג הוועדה למתפרה של חייט, שהציג בפניו שתי "דיפלומות פריזאיות המעידות על כך שהוא חייט מדופלם". כאן הוא חי בפחון ונאלץ לתפור ולגזור חליפות בחינם לשכניו, שידם אינה משגת. "הואיל ובשכונה הזאת גרים בצפיפות", מעיר הנציג, "הם עוסקים כל העת בבחישה בסיפורי הצרות והקשיים שלהם. יש הרושם של כמעט הנאה לחזור על הסיפורים ולדוש בהם".

שאלת ההיגיינה הרוחנית

עדים נוספים שהופיעו בפני הוועדה ביקשו לשלול בדרכם את הנראטיב של המוחים, ולפיו תנאי הפתיחה שקיבלו בארץ הם שגזרו את גורלם לעוני מרוד ולהידרדרות לפשע. וכך, בקרב הקולטים טופח נראטיב הפוך: משהו אפריורי דפוק אצל המרוקאים האלה. לוי כהן, למשל, היה באותן השנים קצין מבחן לנוער במחוז חיפה ובעברו עובד סוציאלי ומדריך בעליית הנוער. דעתו על היווצרות הפער העדתי מאלפת: "למה לא כל הילדים בשכונת ואדי סאליב הגיעו לפעילות א־סוציאלית?" שאל את חברי הוועדה, "למה ישנן משפחות בנות עשרה ילדים הגרים בכוך, אבא מחוסר עבודה, תנאים קשים והם דווקא מתפתחים בסדר ולמה ילד אחר לא? צריכה להיות איזו סיבה ראשונית… הגורם הראשוני בעיני הוא בשטח ההיגיינה הרוחנית בקרב עולי צפון אפריקה בוואדי סאליב".

חבר הוועדה פרופ' שמואל נח אייזנשטט: "האם אתה מתכוון לומר שבעיה זו קיימת באופן מיוחד בקרב עולי צפון אפריקה?"

תשובה: "היא קיימת בין אותם ילדים שבשטח ההיגיינה הרוחנית יש סטיות אצל ההורים, ואז הם מגיעים אלינו… אני חושב שצפוי לנו אסון גדול. ניתנה לי הזדמנות לדבר עם השופט ליבוביץ' (כנראה סמואל ליבוביץ' האמריקאי). הוא סיפר לנו על עבודתו, וכאשר אמרנו לו שהמצב אצלנו הרבה יותר טוב, הוא אמר לנו 'חכו כמה שנים'. ואני היום רואה שהוא צדק. אני חושש מאוד, כי הבעיות של האוכלוסייה הפורטוריקנית בניו יורק תהיה לנו גם כאן. הלוואי ולא אצדק, אבל בעוד 10–20 שנים, שכונות העוני של חיפה יהיו בקרית אליעזר. שיכונים יפים, דירות יפות, שם זה יהיה לא על רקע סוציאלי, אלא הכלב קבור בשטח ההיגיינה הרוחנית בקרב העולים. דיברנו קודם על רגש אפליה וקיפוח. אני בהכרתי המקצועית איני מכיר באפליה – כושי, נוצרי, ערבי, יהודי בשבילי הוא אדם. אבל אם אהיה כן, אני מוכרח להודות שכשהייתי ילד קטן בגרמניה והלכתי ברחוב עם אבא וראינו יהודי עם זקן וקפוטה, יהודי גלותי, ואני מודיע שעד היום אם אני נתקל בטיפוס גלותי כזה, 'אוסט יודה' יהודון, זה עד היום בדמי. ניתנה לי הזדמנות לעבוד בקפריסין בשנת 1946. אז נתקלתי בפעם הראשונה ביהודים מצפון אפריקה. לא ידעתי מה זה אשכנזי ומה זה ספרדי, אולם כבר אז הבחורים ירדו מן האונייה – הייתי הראשון שנתקל בהם, היינו צריכים לחלק אותם באוהלים או בצריפים וכבר אז הם באו ברגשי קיפוח".

צילום: מימל

***

"לכבוד נשיא המדינה יצחק בן צבי, נזדעזענו נוכח האמצעים האכזריים שנקטה המשטרה בדיכוי אחינו היהודים מצפון אפריקה, אנשים, נשים וטף, במיוחד על הפעלת ערבים דרוזים נגד אחינו… אנו פונים לכבודו להועיד לנו פגישה דחופה" (ארגון יוצאי צפון אפריקה בישראל בלתי תלוי)

משלחת של כמה מראשי קהילות יוצאי צפון אפריקה הגיעו למעונו של הנשיא בן צבי ב–16 ביולי כדי להבהיר לו עד כמה המצב נורא. הם קיוו שהפעם אוזני הממסד לא יהיו אטומות או משוחדות וכי הנשיא הצנוע, דייר הצריף, יתערב. "יהודי מרוקו סבלו גם בארץ מוצאם", הסביר מנהל בנק מרמלה בשם שמואל טולדנו, "אבל שם הם ידעו שהסבל בא מהגויים ולא ציפו לכך שיסבלו גם בישראל, בין היהודים". בן צבי היה נינוח ומפויס אך גם הוא השמיע בפגישה את הניגון המוכר: "תחילה באו ממרוקו המקרים הסוציאליים, בעלי השכלה לא עלו ארצה, אלא עברו לצרפת וארצות אחרות", הוא קבע, "העולים נשארו ללא מנהיגים ראויים מבני עדתם. יש להסביר לעולי מרוקו שההתפרצות אינה הדרך לפתרון בעיותיהם, במדינת ישראל אין אפליות בין העדות השונות". כך הצטרף גם הנשיא לעמדה הרשמית של הממסד.

אחת הבודדות בממסד שהעיזה להשמיע קול אחר, היתה חברת מועצת העיר חיפה צילה עירם, ששיגרה מכתב נוקב ומרגש לחברי ועדת החקירה ובו כמעט התחננה בפניהם לפגוש בהקדם את מי שהיא זיהתה כגיבורות: האמהות מוואדי סאליב. "הזדעזעתי בסיורי האחרון בשכונה, ממראה העוני האיום, הכוכים והחדרים האפלים", כתבה עירם. "ריכוז רב כזה של סבל בלתי אנושי של משפחות מטופלות בילדים רבים, מיואשות ללא עבודה קבועה, מתפרנסות משכר דחק. שוחחתי עם תושבים רבים בשכונה וברצוני לתאר מקרה אחד המאפיין את המצב בכללו.

"שוחחתי עם אשה עולה מצפון אפריקה, אם לעשרה ילדים… שגרה בחדר אחד חשוך אשר קירותיו אף עכשיו, בחודשי הקיץ, רטובים ולחים וריח של עובש נודף מהם. האשה שומרת בקפדנות על ניקיון החדר, סיפרה לי שבחודשי החורף זורמים המים דרך החלון הקטן לתוך החדר וחייהם הופכים לגיהנום… חבל שאשה זו ואחרות כמוה לא הופיעו בפני הוועדה. הן היו יכולות לספר את כל האמת, להגדיר את המצב לאמיתו ולתרגם את הסטטיסטיקה הרשמית על פעולות לטובת השכונה כביכול לשפת האמת. המבקר בדירה זו יכול לתאר לעצמו איזה נזק נגרם למשפחה שכזאת.

"מתוך קריאה בחלק מהעיתונות מתקבל הרושם שתושבי ואדי סאליב הם בריונים ופורעים. דיבורים כגון 'חיפה לא תהיה קזבלנקה' מראים את הגישה לבעיה כאובה זו. אולם דמות האם שפגשתיה בוואדי סאליב, הנאבקת בתנאי הדיור השוררים בארץ בצורה כה אמיצה לקיום משפחתה, חייבת לעורר כבוד. האם זו בריונות? האם הילדים החמודים שראיתי, אם רק יקבלו חינוך כיתר הילדים ותנאי קיום אנושיים, לא יוכלו להיות לנכס חשוב לעם, כאדריכלים, רופאים מהנדסים ואנשי מקצוע בעתיד הקרוב?" עציוני וחבריו לא אימצו את ההמלצה.

צילום: אמנון בר טור

בפני ועדת החקירה הופיעה רק אשה אחת, וגם זאת על פי בקשתה המפורשת. עד לעדותה, זה היה מופע של גברים בלבד, מקפחים ומקופחים. רות שחר בת ה–34 עלתה מאלג'יר לפני קום המדינה והתמקמה בקיבוץ רגבים. שנתיים לפני עדותה נשלחה ללמוד בבית ספר לאחיות, שבו נפגשה בפעם הראשונה עם טעמה המר של ההתנשאות. "נפגשתי יום־יום עם התופעות של אפליה", סיפרה. "בכל פעם שאמרתי שאני מאלג'יר התקררו היחסים והיו אומרים לי: 'אבל את לא נראית כמוהם… אולי את לא מאלג'יר?' והייתי צריכה להדגיש שכולנו במשפחה צפון־אפריקאים… אני אומרת שההרגשה של אנטישמיות שאני הרגשתי כבר ישנה מזמן… נפגשתי בתופעה זו… אף בין האנשים מבין העילית בארץ, אקדמאים… שמעתי רופא שמתלונן שאליו מביאים רק 'שחורים'… מפי רופא שאידיאל חייו היה צריך להיות שונה".

***

"בריון, גנב, רועה זונות או רוצח אשכנזי לא יצליח לעורר אהדת העדה האשכנזית… אולם בקרב עדה פרימיטיבית דבר זה ייתכן" (בן גוריון במכתב לשופט עציוני)

במהלך רבים מפרקי העלילה הדרמטית הזאת נעדר מי שהיה אמור לשמש באחד התפקידים הראשיים בה: ראש הממשלה בן גוריון. בתחילה היה חולה ואחר כך יצא לחופשה פרטית. בישיבת הממשלה שהתקיימה ב–23 באוגוסט ועסקה באימוץ מסקנות ועדת החקירה, סיפרה גולדה מאיר שהחליפה אותו בתפקיד יו"ר הישיבה כי "אור לאותו יום שישי שבו אירעה ההתפרעות השנייה אמר לי ראש הממשלה שכוונתו היתה לצאת באונייה ולעשות את הסיבוב שהנשיא היה רגיל לעשות מזמן לזמן, כי אין הוא מצליח בארץ להסתתר באיזה מקום למנוחה, והוא אמר כי מנוחה פירושה בשבילו שלא לדבר עם איש, ובזאת אין הוא מצליח בארץ".

ממקום מרבצו בשיט בים הוא ודאי היה מרוצה מהמסקנות שאליהן הגיע השופט עציוני. "אין אפליה מכוונת", זה המשפט המכונן שהממסד כה חיכה לשמוע ושעציוני סיפק במהירות שיא: שבועות ספורים לאחר שקמה, סיימה ועדת החקירה את עבודתה. השופט אמנם שלל את תיאוריות הקשר של אשכול וחבריו, זו שגרסה בפשטנות כי המהומות היו תולדה של ברית סתרים בין בגין לנרקומנים ואנשי העולם התחתון. הוא אף כתב על ואדי סאליב כי "שכונה כזו, אין לה זכות קיום בעיר מודרנית כחיפה", אולם המסר הכולל שיצא מהדו"ח היה בבחינת טפיחה על השכם של הממשלה.

בישיבה שבה אומץ הדו"ח לא הסתירה גולדה את קורת רוחה מהמסקנות: "יש איזה דבר חשוב בדו"ח שלא ראיתי על כך כותרות בעיתונים… יש שם קביעה החלטית שלא היתה מדיניות של אפליה ושמשרדי הממשלה פעלו רבות גם בתחום השיכון, החינוך ושטחים אחרים. אלה מילים טובות לממשלה". גם השרים האחרים היו מרוצים מאוד מהמחמאות שקיבלו, ומהקביעה שלא היה מדובר "בהתקוממות של עדה", כפי שציינה גולדה, "אלא של ילדים וגורמים פליליים".

אחרי שהתבשמו מעצמם, התעוררה בישיבה שאלת ייצוג המזרחים במוסדות השלטון. "למשל שופט בית המשפט העליון", כפי שאמר פנחס ספיר. "למשרה זו לא תיקח איש מצפון אפריקה", צינן את ההתלהבות השר פרץ נפתלי. בסיום הישיבה הבטיחו החברים לקיים דיון נוסף בעניין. הוא לא התקיים.

ב–10 באוגוסט נפתח המשפט של בן הרוש וחבריו להנהגת המרד. "כל מי שיכריז שהוא מרוקאי יקבל עונש כפול", הודיעה השופטת מרים שטרקמן, כפי שמצטט אותה ספרו של סמי שלום שטרית, "המאבק המזרחי בישראל", ובתגובה ביקש בן הרוש לפסול אותה. בסופו של יום דן הרכב של שלושה שופטים בתיק הזה, וקבע עונשים חמורים לעצורים ובעיקר לבן הרוש: מאסר של 24 חודשים בפועל, עונש שהופחת בערעור לעשרה חודשים. בין הסורגים (הוא ישב בסך הכל שישה חודשים) הריץ בן הרוש רשימה לכנסת, שלא עברה את אחוז החסימה. גולדה היתה מרוצה בוודאי. "רשימה עדתית זו שריפת המדינה", אמרה באחת מישיבות הממשלה, 33 שנים לפני הקמת ש"ס. מפא"י הגיעה בבחירות בנובמבר 1959 להישג הגדול בתולדותיה — 47 מנדטים. הציבור אמר כן לזקן.

***

שנה חלפה מאז האירועים ונדמה היה שהם לא התרחשו מעולם. ביולי 1960, פעלה המדינה במרץ כדי להעלות את היהודים שנותרו במרוקו ארצה. קצרה היריעה מלגולל את כל הסיפור הזה, ולמעשה אפשר להסתפק במברק אחד ששלחה בכתב יד (מטעמי זהירות, לדבריה) יעל ורד, דיפלומטית מפריז, להנהלת משרד החוץ: "כידוע הסולטאן (ורד מתכוונת לשליט מרוקו, ג"ו) מעביר כספים לחו"ל, נכנס כשותף למספר חברות בשווייץ ואיטליה ומתקשה למלא התחייבויותיו הכספיות כלפיהן. עורך הדין שלו הוא יהודי… הצעתי כי גזבר הסוכנות באירופה ינסה לדבר עם עורך הדין וינסה לבדוק אם ישנה אפשרות לסייע לסולטאן בענייני כספים תמורת הקלות בעלייה… ב–1950–1951 הוקמה חברה משותפת יחד עם סבאח, בנו של נורי סעיד (שליט עיראק, ג"ו), אשר קיבל סכום לגיטימי לכל יהודי שעזב את עיראק באמצעות חברה זו. וכיוון שכמעט כל היהודים יצאו בדרך הזאת, הגיעו רווחיו של סלאח המסכן לחצי מיליון לירות סטרלינג ואולי גם יותר". אי אפשר לומר שגם אחרי אירועי ואדי סאליב לא נעשה מאמץ להעלות את יהודי מרוקו לכאן, גם אם במאמץ הזה עצמו ניכרת מעט אדנות גזענית.

ב–1999 הלך בן הרוש לעולמו. עד להתנצלותו של אהוד ברק ב–1997 בפני המזרחים, מעולם לא ביקש איש ממנהיגי מפא"י לדורותיה סליחה מאזרחי ישראל ממוצא מזרחי. לאחרונה עלו לכותרות נתונים שציטט מרכז אדווה מהלמ"ס, ולפיהם היתה ההכנסה החודשית הממוצעת של שכירים עירוניים אשכנזים גבוהה ב–42% מההכנסה החודשית הממוצעת של כלל השכירים העירוניים בשנת 2012. ההכנסה של שכירים עירוניים מזרחיים היתה גבוהה באותה השנה רק ב–9% מההכנסה הממוצעת של כלל השכירים העירוניים.

למאמר המלא בהארץ כאן

הטראומה של עלית הנוער ממרוקו / יגאל בן נון

אוגוסט 5, 2016

 

הטראומה של עליית הנוער ממרוקו
מאת יגאל בן נון

פורסם ב – 02/06/2016 20:00

ספרו האוטוביוגרפי של העיתונאי דניאל בן סימון "המרוקאים", שראה אור לאחרונה (הוצאת כרמל), כתוב בכישרון. קראתי, כעסתי ונזעקתי לכתוב מאמר זה. הסיפור על ניתוקו ממשפחתו הוא חושפני, רגיש ועצוב, אבל גם מפויס. אפשר לקרוא את סיפורו כסיפור עלייתו של כל נער יהודי ממרוקו בסוף שנות ה–60. בתום הקריאה עשוי כל צעיר שעלה באותם ימים להיאנח, ללחוש "אלה הם חיי", ולחנוק את דמעותיו.

כחוקר של ההגירה היהודית ממרוקו התיאור שבספר מוכר לי היטב. עם קבלת העצמאות, שלטונות מרוקו התאמצו לגרום ליהודים להישאר בארצם. אחרי עזיבת הצרפתים, מרוקו נזקקה ליהודים כדי לקיים את כלכלתה ולהפעיל את המינהל הציבורי. מנגד, ישראל שיוועה ליהודים שיאכלסו את המדינה ויגנו עליה, ובלהט שאיפותיה חטאה בעשיית יתר.

מעצמאות מרוקו ב–1956 עד 28 בספטמבר 1961 הפעיל המוסד במרוקו מערך מחתרתי מסועף להברחת יהודים. כל זמן שהבריחה נעשתה בדיסקרטיות, השלטונות העלימו עין. באוגוסט 1961 הושג הסכם בין שתי המדינות בתיווך אנשי העסקים ד"ר יצחק כהן אוליבר וסם בן אזרף. לפי ההסכם, שכונה "הסכם הפשרה", מרוקו התירה לישראלים לארגן משטחה יציאה קולקטיבית של משפחות תמורת תשלומים שקיבלה כפיצוי על הפגיעה בכלכלתה עקב עזיבת היהודים. על כל יהודי שיצא שילמו הישראלים סכום שנע בין 50 ל–250 דולר, וגדל עם הזמן בהתאם למספר העוזבים. ההפלגות התבצעו בחשאי, בלילה, כדי שמפלגות האופוזיציה לא ינצלו את העניין להתקפות נגד מקורבי המלך.

הנרטיב של עליית הנוער ממרוקו רווי טראומות. ישראל לא התירה עליית משפחות ללא מפרנס. באותן שנים היא לא היתה מסוגלת לספק לעולים פרנסה, דיור ותנאי מחיה מינימליים. לפיכך הופעלה סלקציה בין העולים. היה היגיון מסוים בסלקציה, אך לא בסלקציה פנים־משפחתית. שליחי עליית הנוער לא נרתעו מפיצול משפחות, ופירקו אותן ללא היסוס וללא צורך. הם קרעו נערים מהוריהם ועירערו באכזריות משפחות שלוות, שלא היתה צפויה להן שום סכנה. ראש הקהילה דוד עמר ורבה הראשי שאול אבן דנן התנגדו להפקדת ילדים בידי עליית הנוער, אך השליחים התעלמו מדרישתם. ב–1953 הורים שגילם היה מעל 35 — שסברו בתחילה כי יוכלו לעלות — תבעו להחזיר מיד את ילדיהם שנשלחו לישראל, מכיוון שלא היה להם סיכוי לעלות עקב גילם מופלג. שיטה זו כונתה בפי המרוקאים "הפרדת השמנת" (écrémage).

כזה היה גורלה של משפחת בן סימון. היא פוצלה לשלוש עליות. ב–1967 נלקחו שלושה מילדי המשפחה בלי להתחשב בסדר הגילים. כשנתיים לאחר מכן נלקחו מהמסגרת המשפחתית, בניגוד לרצונם, דניאל ואחותו הקטנה, ורק ב–1971 הגיעו לארץ ההורים עם ארבעה ילדים נוספים. כעבור 47 שנים החליט בן סימון לחשוף בכאב את חוויית "עליית הנוער": "הכעס שנצבר בתוכי הרחיק אותי מבני משפחתי. הריחוק מהורי ששהו עדיין במרוקו נטע בתוכי תחושה הולכת וגוברת של זעם. לא אשכח את הקרירות שבה קיבלתי אותם כשהאונייה שהביאה אותם לישראל עמדה לעגון בנמל חיפה […] לא פעם הרגשתי שאחַי ואני הופקרנו בידי הורי ושילמנו על כך מחיר כבד. אדם שהורחק ממשפחתו חש כאילו התייתם על אף שהוריו עדיין בחיים. המרחק, הריחוק והניתוק יצרו סוג של יתמות".

בסוף שנות ה–90, שאלתי שליחים לשעבר של ישראל במרוקו, האם היתה הצדקה לשכנע הורים להפקיד בידיהם את ילדיהם, כשידעו שלא צפויה שום סכנה לקהילה. לפי הדיווחים ששלח לירושלים ראש השליחים, שלמה יחזקאלי, זה היה "תור הזהב" של יהודי מרוקו; באותם ימים כל צעיר יהודי עם השכלה תיכונית או אוניברסיטאית יכול היה לזכות במשרה מנהלית בכירה. אבל זה לא מנע מהשליחים לנסח דו"חות שריח של בוז והתנשאות נדף מהם.

חיים שיבא, שליח משרד הבריאות במרוקו, ועיתונאי "הארץ" אריה גלבלום ועמוס אילון, התנגדו לעלייה ממרוקו, והרבו בתיאורים מעוררי סלידה כדי להרתיע את ההנהגה מפני "לוונטיניזציה" של המדינה. מנגד, כדי להצדיק את נחיצות שליחותם, לא חסכו שליחים אחדים בתיאורי בערות וניוון: "מראות זוועה של עשרות אלפי ילדי ישראל נחמדים, המתנוונים ומתקלקלים לעינינו בחיי המלאח המתועבים […] מי שלא נכנס ל'חדרים' שלומדים בהם מאות ילדים, כולם עירומים למחצה, חולי עיניים בלי כל תקווה שאי־פעם ירפאו אותם, מי שלא דיבר עם 'מלמד' כזה שעיקר תורתו — השוט, מי שלא הריח את הריח המיוחד של הרובע כולו, לא יוכל לדמות בנפשו ששפלות כזאת אמנם קיימת ושכך מרשים לחיות לבני אדם […] כשיותר מעשרת אלפים יהודים הולכים בטל ברחובות קזבלנקה, בלי חינוך, אין פלא שהם הופכים לגנבים ולפושעים".

שליחים אחרים התענגו על תיאורי הדלות: "המלאח בקזבלנקה הוא זהב צרוף בהשוואה למלאח של הערים והעיירות האחרות במרוקו, השקועות בסחי וצחנה שאין בן תרבות יכול לעמוד בהם […] אין תימה איפוא שקשה לה לרוח להתרומם מן האשפתות. יוצאת התורה מבני עניים שאין עניותם מנוולתם, אך אין היא מצויה הרבה בתוך העניות המנוולת. לדאבון הלב תובן גם פישרה של בורות. תנאי החיים הקשים מנעו מהם את ההתעלות הרוחנית וקיימת עם־ארצוּת גדולה, אך לא בטל הרצון הלימודי שלהם".

כדי להצדיק את הלהיטות להוציא יהודים כותב היסטוריון המוסד, אליעזר שושני, שהקהילה היהודית לא יכולה לטפל בעצמה בעלייתה, לכן מוצדק שישראל תעשה זאת במקומה: "מצב היהודים במרוקו ירוד מאוד, הן מן הבחינה הכלכלית הן מן הבחינה הרוחנית […] בקצרה היתה זו תפוצה גדולה, מרודה וענייה ושנים הרבה פסקה מקרבה יצירה מקורית ועצמית. כיוון שבמשך מאות שנים יהודי מרוקו היו נתונים לשבט ולחסד של הרוב המוסלמי ולמידה גדושה של דלות מנוולת […] נתאמת בהם הפתגם 'אין חבוש יכול להתיר עצמו מבית האסורים'".

לעומתם השליח יצחק מאיר ראה לנגד עיניו מציאות שונה: "מצאתי אנשים נעימים וחכמים, שקיימו את יהדותם לצד אורח חיים מודרני לחלוטין. תרבות צרפת היתה נהירה להם, והם שחו בתוכה כמו דגים במים. כל מה שאמרו לי בישראל היה רחוק מהאמת כרחוק מזרח ממערב". עוד כמה קולות בודדים חרגו מן הגישה המתנשאת. גליון "אלף" באותם ימים הכתיר את מאמרו של יצחק שחר (משה גיורא אלימלך) בכותרת: "למרוקאים — ברוך הבא!".

שאלת הפרדת ילדים מהוריהם צצה כבר במבצע "מוראל" שהפעיל המוסד באמצעות המתנדב הבריטי דוד ליטמן: 530 ילדים בני שבע עד 17 נלקחו ממשפחותיהם והועברו לז'נבה בארבע קבוצות, בין 26 ביוני ל–24 ביולי 1961. אחרי חודש הם הוטסו למחנות עליית הנוער בישראל, וחולקו למוסדות לפי מפתח מפלגתי־תנועתי. ימין ואקנין היה אחד מן הילדים שיצא במבצע אומלל זה, והוא רק בן שבע. בסרט שהוקדש למבצע השתתף קצין בכיר במדי צה"ל, ששמו עתה ימין כנען, וסיפר מול המצלמה על הטראומה של פרידתו ממשפחתו ועל הכעס שחש כלפי הוריו גם אחרי 50 שנה: "אני מסתכל על עצמי כאבא היום. אם אנשי המוסד היו באים אלי היום ואומרים לי 'תן לנו שלושה ילדים משלך בשביל ארץ ישראל' […] אנשי המוסד היו טובים מאוד. הם ביצעו את המשימה. הרי אמא היתה צריכה להחליט מתוך התשעה מי יעלה (קולו נשנק, הוא מנסה להסוות את דמעותיו). אני כל החיים ניסיתי להיכנס לראש של אמא שלי ולא העזתי לשאול אותה. פחדתי שמא תגיד היית כזה פרא. קחו את ימין. כל החיים הסיפור הזה מטרטר אותי. מדוע מתוך התשעה אמא שלי אמרה, אתה, אתה ואתה תעלו […] עלי זה השפיע הכי הרבה. כשהיינו באונייה, אחותי מספרת לי שרציתי לקפוץ למים כדי לחזור לאמא. היה לי קשה מאוד לשאת את העניין הזה. אני ילד. אני לא אמרתי שאני רוצה לעלות לארץ ישראל. הייתי בן שבע. רציתי להיות עם אמא. זה הדבר הטבעי ביותר. אני זוכר את עצמי כל הזמן עם חגורת הצלה עלי. אחותי פחדה מאוד שאקפוץ ואחזור לאמא שלי. לא הכינו אותנו לשום דבר. האנשים שלקחו אותנו היו מאוד משימתיים לבצע את העבודה שלהם".

כאמור, בראשית אוגוסט 1961 סיכמו נציגי ישראל עם שלטונות מרוקו על יציאה קולקטיבית של היהודים. אף שביוני־יולי 1961 "הסכם הפשרה" כמעט הושלם, ואף ששליחי הסוכנות ידעו שלא צפויה ליהודים סכנה במרוקו, הם המשיכו להוציא ילדים משם. הם גם ידעו שבמוקדם או במאוחר, יהודי מרוקו היו עוזבים מיוזמתם את המדינה המוסלמית, לעבר אופקים מבטיחים יותר. לימים, כאשר שאלתי את השליחים: איך אתם מסבירים את הלהיטות להוציא יהודים תוך סיכון חייהם, כפי שקרה בטביעת הספינה אגוז? התשובות היו מטרידות בכנותן: ביצענו את העבודה על הצד הטוב ביותר. נאמר לנו שיהודי מרוקו צפויים לקטסטרופה, לכן השתדלנו לרצות את הממונים בירושלים. התחרינו מי יוציא יותר נערים ומשפחות. הצלחת המשימה דחקה כל מחשבה. כך גם תירץ יצחק מאיר את העלאת ילדי משפחת בן סימון: "אני מכה על חטא. השתדלנו כמיטב יכולתנו לעשות מה שהממונים ציפו מאתנו". הציות להוראות גבר על שיקול הדעת, ונערים רבים שילמו את המחיר.

ד"ר בן־נון הוא היסטוריון, חוקר היחסים החשאיים בין ישראל למרוקו

למאמר המלא בהארץ כאן

 

 

האשכנזי הרע: מעזבונו של מחבר "המהפכה האשכנזית"

יולי 30, 2016
האשכנזי הרע: מעזבונו של מחבר "המהפכה האשכנזית"
מאת קלמן כצנלסון

פורסם ב – 17/07/2015 11:33

פרק זיכרונות שלא פורסם מעולם מאת קלמן כצנלסון, עיתונאי שטען ב-1964 שבישראל שוכנים שני עמים נפרדים: "אשכנזים" ו"ספרדים"

בשנת 1964 יצא לאור בהוצאת "אנך" ספרו של קלמן כצנלסון, "המהפכה האשכנזית", וגרם סערה ציבורית שלא נפסקה עד עצם היום הזה. כצנלסון (2000-1907), עיתונאי שכתב בעיתוני הימין "דואר היום", "הירדן", "חזית העם" ו"המשקיף" ונאסר לא אחת על ידי שלטונות המנדט הבריטי בגין פעילותו בשורות הימין הקיצוני, הביע בו את דעתו שבישראל שוכנים שני עמים נפרדים — "האשכנזים" ו"הספרדים". האשכנזים הם העליונים והספרדים נחותים, כך טען. האשכנזים הם היהודים האמיתיים והשפה שהמדינה צריכה לאמץ היא היידיש, ועל הספרדים ללמוד אותה.

לאחר יציאת הספר לאור ובעקבות הסערה הציבורית שחולל, דן היועץ המשפטי לממשלה אז, משה בן זאב, בדרישה להעמיד את כצנלסון לדין, אך החליט לא לעשות זאת, גם אם מבחינה משפטית ראה כי יש יסוד להאשימו בעבירה על פי הדין שחל אז, פקודת החוק הפלילי, 1936. על החלטת היועץ המשפטי הודיע לכנסת שר המשפטים אז, דב יוסף, שאמר כי הספר נתקבל על ידי כל החוגים בישראל "תוך יחס של בוז גלוי ודחייה מוחלטת של הרעיונות המובעים בו. דבר זה בא לידי ביטוי בהצהרותיהם של ראש הממשלה, שרים, חברי כנסת ובמאמרים שפורסמו בעיתונים. לפיכך, מצא היועץ המשפטי, כי מוטב להימנע מהעמדתו של ק. כצנלסון לדין, מאחר ש"הבירור המשפטי היה גורם לליבוי יצרים ולחיטוט מחדש בעניין נואל זה".

25 שנים לאחר מכן פרש כצנלסון את משנתו מחדש בספר "החשבון האשכנזי: 1880-1990", ובו קרא להחייאת התרבות האשכנזית כתרבות של אומה העומדת בפני עצמה ודוברת בלשון משלה — היידיש, ולשחרורה ממה שקרא לו "הדיכוי המזרחי". שלוש שנים לאחר מכן, בשנת 1992 יצא לאור ספרו "אשכנזי זקן מסכם".

מאמרו של קלמן כצנלסון, "פגישות עם ספרדים", המובא כאן, התגלה באחרונה כחלק מתחקיר לסרט דוקומנטרי חדש העוסק בו ובעמדתה של התקשורת בסוגיית הפער בין אשכנזים למזרחים. זהו מאמר אוטוביוגרפי, בו מתאר כצנלסון את סבלותיו כמי שלא היה מוכן להיכנע לצווי התקינות הפוליטית בענייני המזרחים. הטקסט הזה, שכנראה לא התפרסם מעולם, תורם להבנת הרקע והפגישות שדחפו את כצנלסון לפרסם את "המהפכה האשכנזית". אולי הגיעה השעה לבחון מחדש את מכלול הרעיונות של כצנלסון, ולריהביליטציה שלו.

"פגישות עם ספרדים" מאת קלמן כצנלסון

בפעם הראשונה נפגשתי עם ספרדים פנים אל פנים בעבודתי הזמנית ב"דואר היום" הירושלמי בעריכת רביזיוניסטים, ב-1930. הפאטרון שלי אב"א אחימאיר הזהיר אותי "כאן עובדים ספרדים, הנושא ספרדים־אשכנזים אינו מרפה מהם, תקפיד על התנהגותך, אם יחשדו בשמץ זלזול יעריכו אותו כהתנשאות של אשכנזי מול ספרדי וייפגעו מאד". המבחן עבר בהצלחה. יום אחד התפרץ למערכת אדם לבוש בקפידה, כולו רותח ונסער. "גם המקום הזה אבד לנו", זעק בקול אבלים. האיש, כך הסביר לי אחד הספרדים במערכת, הוא מר גאון מזכיר העדה הספרדית בירושלים. גאון מסר לפרסום ידיעה על פגישה בארגונו, כנהוג מימים ימימה. הקטע לא פורסם בגלל רשלנות, אך מר גאון חשד כי ההשמטה היא פרי מדיניות המערכת החדשה, הרביזיוניסטית, הנועלת את השער הפתוח לרווחה, בימי העורך הקודם, איתמר בן אב"י. בירושלים פעל תהליך של החלשת עמדות חברתיות ספרדיות והתחזקות אשכנזיות, ועל אי־פרסום הידיעה הגיב גאון בזעקה מרה "גם המקום הזה אבד לנו!"

אחד הספרדים במערכת היה דוד סיטון, מתרגם מערבית ומומחה לנושאי ערב והמזרח התיכון, חבילת עיתונות ערבית תמיד תחת בית שחיו. אדם פתוח וצמא למגעים. הקשר איתו גרם למפנה דראמטי לכל אורך חיי. המשכנו להיפגש פגישות חטופות בועידות רביזיוניסטיות. בסוף ה-1930 עקר דוד סיטון עם אשתו בלהה, אשכנזיה, מירושלים לתל אביב והפך לקרוב בידידי. היו פגישות משפחתיות. בדירתו בנוה שאנן נפגשנו עם אברהם שטרן (יאיר), מייסד לח"י. דוד סיטון הצטרף ללח"י. משפחת סיטון חזרה לירושלים והמגעים נפסקו. בין אפריל 1944 ומארס 1947 עברתי שלושה פרקי מאסר. בין המאסרים מאסרי בית. הקשר התחדש בשנות ה-1950 האמצעיות כאשר עבדתי זמנית באנציקלופדיה העברית בירושלים. שוב שיחות נפש ואירוח בבית המשפחה. ב-1957 פירסמתי את ספרי הראשון "ישראל אחרי מבצע סיני". ד.ס. שיבח את הספר מ-10 העותקים שנתתי לו להפצה מכר כמחצית, בתשלומים לשעורים. "נשארנו חסרי כל עמדה", אמר לי כאשר רביזיוניסטים מתבססים בכנסת ובמוסדות הממשלה. נראה מתלבט ועומד בפרשת דרכים. בפגישה הבאה מצאתיו מתאושש. הדכדוך על "חסרי כל עמדה" חלף. בחייו השתנה משהו לטובה. סיפר לי על חידוש, הירבה בנסיעות, היה בבאלקן ובטורקיה. בשליחות משרד החוץ או אחד הגופים החשאיים, אמרתי בליבי. לא שאלתי לפרטים. בנושאים אלה שתיקה עדיפה על דיבור. לימים גילה לי בהתרגשות שקיבל תפקיד גבוה בהנהלת הסניף הישראלי של הפדרציה הספרדית העולמית. דבריו ירדו עלי כשלג בתמוז. במשך 25 שנות היכרות הדוקה ושיחות נפש לא הזכיר במילה וחצי מילה את הנושא הספרדו־עדתי. עתה מנכ"ל בלב ליבו של ספרדיזם מיליטאנטי. אחרי התדהמה סיכמתי לעצמי: המהפך של דוד הוא חלק מהמהפכים שהביאה המדינה. אנשים שהתחבאו במחבואי מחתרת הפכו לחברי כנסת צמאי פרסום. אנשים שהפקירו פרנסה ומשפחות מסתערים על ריווחי כסף. דוד הצטרף לתהליך.

בפגישה בבית קפה קטן ברחוב יפו בירושלים גולל ד.ס. את הבעיה שנגש להתמודד איתה, בעית הפער העדתי. "אינך מתאר לעצמך כמה נורא השפל ועמוק הפער. עכשיו תודה לאל יש מדינה ויש אל מי לפנות. אנחנו חוטבי עצים ושואבי מים וגבעונים". בעתיד קראתי כל שורה בפרסומים ספרדיים. את המלה הנוראה "גבעונים" לא מצאתי. שמעתי אותה רק מפיו. ביקש ממני לעזור לו. משהו בשטח הסברתי. להתריע על חומרת בעית הפער. סוכם שאכתוב מאמר ל"שבט ועם", בטאון בעריכתו, הוצאת ההנהלה הישראלית של הפדרציה הספרדית. נפרדתי עם תיק גדוש פרסומים ספרדיים, גיליונות קודמים של "שבט ועם" וחוברות דקות, להסתייע בכתיבת מאמרי שפורסם ב"שבט ועם" גיליון ג' כסליו תשי"ט. החומר שקיבלתי היה כולו זעקה על הפער וזעם על המחדל לחסלו, אשמת גורמי שלטון אשכנזיים. במאמרי קראתי לאקטיוויסטים הספרדיים לא להגזים בביקורת ולדעת להעריך את גודל המעשים שידיים אשכנזיות עשו בנושא. הנסיון ההיסטורי מעיד שסתימת פער בסדר גודל הקיים בישראל נמשכת שלושה דורות, וכך קרה להגירת הענק האשכנזית לארה"ב. סיכמתי בהדגשה שסתימת הפער תושג רק "על ידי מאמץ כללי", לא על ידי בדלנות מסוג זה או אחר. כיוון ש"אנו אומה אחת" והפתרון יושג במסלולים איכותיים־דמוקראטיים של מדינה מודרנית.

גיליון ד' של כתב העת הגיב בחריפות על מאמרי. דוד סיטון במאמר פרוגראמתי ראשי: "גישתו של הכותב הנכבד מעידה על קיום רגש של התנשאות אשכנזית הגובלת עם גזענות נפסדת". התהליך של שלושה דורות נדחה בזעם. "לא מוכנים לחכות 150 שנה!" מהדברים נדף ריח של אינקוויזיציה ספרדית, מנגנון לעקירת דעות הנחשבות פסולות ומחיקת עובדות לא רצויות.

לפגישה הבאה הגיע ד.ס. אחר. לא דיבר על צרות ספרד אלא על כחה העולה כאשר גלי עליה ספרדו־מזרחית מציפים את המדינה, הספרדו־מזרחיים עולים לרוב ואשכנזים יורדים למיעוט. "עברו הזמנים כאשר לרשימות נבחרים לכנסת ולמועצות עירוניות דחקו ספרדי לסגולה בסוף הרשימה. מעתה ספרדי ואשכנזי זה בצד זה. הספרדים בשלים לשלטון במדינה, מקימים עשרות מושבים, מדוע לא!" בלהט התלהבותו הכריז "כל ייצור הירקות במדינה הוא עתה במושבים ספרדיים!" נסיתי לצנן אותו "המושבים נבנים בהדרכת אשכנזים, במסגרת ציביליזציה אשכנזית"; לשוא. המילים "ציביליזציה אשכנזית" הרגיזו אותו, הגיב בלגלוג, אזנו היתה אטומה ועיניו סרבו לראות את המציאות.

החמימות ביחסינו גוועה. במקומה השתלטה מתיחות שופעת קרירות. המדינה הבונה עולם חדש הרסה ועקרה עולמות ישנים, קרעה לגזרים את ריקמת הידידות ביני לבין דוד סיטון הרוויזיוניסט הירושלמי הצועד בתנופות רגל גדולות כשתחת בית שחיו צרור קבע של עתונות ערבית. האנגלים נטשו, הערבים גורשו, היהודים נשארו ונגשו לאזן חשבונות ישנים.

באמירה "ציביליזציה אשכנזית" איבדתי אצלו כל קרדיט של אשכנזי טוב והפכתי לאשכנזי רע. בפגישה האחרונה, לא ידעתי שתהיה אחרונה, החלפנו רשמים על המתרחש בסביבה הפוליטית. כאשר סיפרתי לו בדרך אגב שהתקרבתי לסופרי יידיש ואשתדל לפעול להחיותה התפרץ כלפי באמירת זעם. ברחתי. במשך שבוע הייתי נתון בזעזוע, כמעט חולה. כשהתאוששתי החלטתי לא לשתוק, להגיב. "המהפכה האשכנזית" הופיע ב-1964, אחרי 5 שנים.

בגיליון ד' של "שבט ועם", במאמר פרוגרמאתי ארוך, פירט דוד סיטון את הטקטיקה של קבוצתו. עמוד התווך, "שיריון מקומות בהנהגה לפי מפתח עדתי". הנהגה במובן רחב הכולל לא רק גופים בהם מכהנים נבחרים, ממשלה כנסת שלטון עירוני, אלא גם במשרות של פקידות גבוהה הדורשות ציבור של משכילים. במידה שאינם, אל דאגה! "קרנות לעידוד חנוך גבוה של בני עדות המזרח" יפתרו את הבעיה. בקיצור מה שקרוי "העדפה מתקנת". גם כאשר התכנית מוגשמת, גם כאשר אלפי פקידים, מתאימים ושאינם מתאימים, מבורגים במערכת השלטון, האם זה מספיק להעלות את ההשכלה והכושר הפוליטי של קרוב לשני מיליון? האין חשש שקבוצה זו של ביורוקראטים לא תקיים את התקוה לערער את הציוויליזציה האשכנזית, אלא תתבולל בתוכה לקידום אינטרס פרטי? לשאלה זו משיב הספרדיזם תשובה אידיאולוגית שבה עיקר כחו: "התרבות האשכנזית הישראלית לא תאריך ימים. היא ארעית ובת חלוף מעצם טבעה, יצירת קבוצות מקריות, שגורלן ידמה במשהו לגורל הצלבנים. היא אינה דתית. להפך, עויינת לדת. לכן לא תאריך ימים, מפני שתרבות יהודית שרשית היא אך ורק דתית". התרבות האשכנזית הישראלית צפויה להיכנס להיתפרקות, ותוך כדי כך תעבור השליטה במדינה לעמדות ספרדיות שישיג תהליך ההעדפה המתקנת. התרבות העתידה של מדינת ישראל תהיה ספרדית, המשך לתור הזהב על אדמת ספרד, מושתתת על שירת ספרד.

הספרדיזם צודק בנבואת ההתפרקות לתרבות האשכנזית הישראלית, אולם טועה טעות טראגית בהערכת כחה של התרבות הספרדית לרשת את מקומה. חולשתה אינה פרי קיפוח אשכנזי, יש לנו אליבי. החולשה נולדה על אדמת ספרד, פרי השפעת הראציונליזם של הפילוסופיה היוונית שגרמה להתפרצות שמד במימדים שההיסטוריה של היהודים אינה יודעת כמותם. שבתאות. חוסר היכולת לבנות המשך המוני משגשג למרות צפת הספרדית הנפלאה במאה ה-16. ב-300 השנים שבין גירוש ספרד והמהפכה הצרפתית ניתנה לאליטה הספרדית הזדמנות נפלאה להתייצב בראש האשכנזים, להתייצב ולהוביל, אך היא העדיפה להתנכר ולחבל. לעומת אי־יכולת זו בולט ההישג האשכנזי להבטיח המשך המוני רצוף על אדמת אירופה בתנאים אכזריים במשך אלף שנים. הספרדיזם צודק בנבואתו הקודרת לתרבות האשכנזית הישראלית, אך טועה טעות טראגית באמונתו להפוך את מדינת ישראל לחוליית המשך לתור הזהב הספרדי. בנבואתו הקודרת לתרבות האשכנזית הישראלית שותף הספרדיזם להערכה של החרדים.

ב-5 השנים בהם כתבתי את "המהפכה האשכנזית", איסוף חומר למעלה מ-4 שנים וכתיבה כחצי שנה, חיפשתי הזדמנויות לשוחח עם ספרדים. שוחחתי עם קרוב למניין וחצי. אחד מהם אברהם רקנאטי ז"ל, אדם יקר ודגול, נפלא ביהודיותו השלמה שאינה זקוקה לשום תוספת זרה. ספרד היא כל עולמו, עלבונה אינו מרפה ממנו. גר ברחוב יהודה הלוי, וכי ייתכן אחרת? בדרך כלל פגשתיו בסביבת דואר אלנבי או ברחוב נחלת בנימין. תיק ביד, בדרכו לשכונת פלורנטין עם פוליסות ביטוח לסאלוניקאים.יום אחד באלנבי ליד הדואר אמר לי בהניפו יד עצובה לעבר החנויות: "במסחר אנחנו יורדים, יורדים, אין משרות לצעירים, תודה לאל דיסקונט, 400 משרות". בנימין ארדיטי בולגארי יפואי רגשן וסוער, נמוך קונה, ייתכן היה חבר כנסת, שותף לדוד סיטון בעריכת "שבט ועם" ג' בו נדפס מאמרי, פגש אותי באלנבי סמוך לים והסתער: "בשבילכם ספרדים זה רק גנבים וזונות! אין לך מושג על גודל התרומה שלנו!" עם סוחר ירקות בדיזנגוף דומני מפרס, נבון מנומס ידידותי מאד ללקוחות, עירני מאד לנושאים פוליטיים. בנושא העדתי אמר לי "יש הרבה מרירות, לא משלימים, בעתיד יקרה משהו…". נתתי לו אחד מספרי ועליתי על מוקש. דחה את טענותי שבעם היהודי היה תמיד שבט מוביל, עכשיו האשכנזים. בריתחתו צעק לעברי "היטלר!" ונעל את הדרך לדלת. נשארתי כלוא עד שנחלץ לעזרתי השותף, פחות "שרוף" בנושאים פוליטיים ואיפשר לי לצאת. מאז לא נכנסתי לחנות. שוחחתי עם קבוצת תימנים מספר פעמים במועדונם. השתאיתי למראה שפע הציוד האלקטרוני היקר שקיבלו ממוסד ממשלתי, ייתכן ממשרד הדתות. שמעו אותי בנימוס ועירנות, אך דחו את טענותי.

הפגישה הדרמטית ביותר היתה לי סמוך ל-1980 15 שנה אחרי פירסום "המהפכה האשכנזית". ברחוב אלנבי הגיח אלי אלמוני ושאל: "כצנלסון?" כן. "מדוע אתה שונא ספרדים?" לחץ את ידי בכח שבנס לא גרם לה להתפרק. תוך כדי עמידה הקשיב לטענותי: אנחנו קבוצת שבטים ובתוכם שבט מוביל. בעבר הובילו ספרדים ואשכנזים התרפסו בפניהם. עתה נהפך הגלגל, לא באשמתנו, באשמת ההיסטוריה. אני רוצה את טובת הספרדים. גבוה, רזה הליכות של חייל. מפעם בפעם צד אותי באלנבי, שוב אותה שיחה. משתדל לעכל את המושגים. הליכותיו הליכות של איש צבא מקצועי. שוטר סמוי, חוקר פרטי? אינו יושב ליד שולחן בית קפה כמנהג מתווכי נדל"ן, תמיד עומד ומגיח מפרצה בין בתים. באחת הפגישות הזמין לשולחן בית קפה וסיפר את סיפורו: איש "ההגנה" בימי המלשינות על חברי אצ"ל ולח"י, נוכח באסיפה בה קראו ראשי "ההגנה" להלשין על חברי אצ"ל ולח"י סרב לתת יד. חייל צה"ל, הצטיין במלחמות ואחרי הכל ולמרות הכל נשאר… ספרדי. אין ספק שהמחשבה שצריך ללמדני לקח אכלה בו. אולי השתייך לקבוצה שעסקה בתכנית כזו וביצעה צילומים. כיצד ידע את תוי פני 15 שנה אחרי פרסום "המהפכה האשכנזית"? אם לא עשה מעשה הרי אך ורק מפני שהורגל להיות איש מסגרת וראה את עצמו מחוייב למשמעת של מסגרת. במרוצת השנים ירד פרופיל האכזריות בלחיצת ידו וכשהלחיצה ירדה לנורמלית השתכנעתי שסלח והיינו על סף ידידות. אז נעלם ומשנות ה-90 חדלתי לחשוש שבלכתי במדרכות אלנבי יגיח אלי מתוך הפרצות בין הבתים.

למאמר המלא בהארץ כאן

הלילה בו הועלו תושבי מעברת כפר סבא למשאיות

יולי 9, 2016
הלילה בו הועלו תושבי מעברת כפר סבא למשאיות
מאת עופר אדרת

פורסם ב – 08/07/2016 06:00

ב–1953 פונתה מעברת כפר סבא תחת מעטה סודיות, בלי שניתנה לתושביה שהות לאסוף את חפציהם. הסיבה: שמועות על פעילות קומוניסטית. לאברהם שמה זה הזכיר את הפוגרום ביהודים בעיראק

פרופ' אברהם שמה זוכר היטב את הלילה החורפי במחצית הראשונה של חודש פברואר 1953. 63 השנים שחלפו מאז לא הקהו את הכאב ולא מחקו את הזעם ותחושת ההשפלה. בבואו לתאר את מה שראו עיניו באותו לילה, הוא לא מהסס להשתמש במלים כמו "גסטפו" ו"דיקטטורה".

שמה, היום בן 73, היה אז ילד בן תשע, בן שביעי למשפחה בת 11 נפשות, שעלתה לישראל ב–1951 מעיירה קטנה ליד בבל בעיראק. אחרי כמה תחנות, שוכנה משפחתו במעברת כפר סבא. המעברה, שקמה בקיץ 1950, נועדה במקור לאכלס כ–300 משפחות באופן זמני, אך בשיאה גרו בה, בצפיפות רבה, באוהלים ובצריפונים, בין 5,000 ל–6,000 עולים — כשליש מתושבי כפר סבא אז.

לילה אחד התעורר שמה למשמע רעש מחריש אוזניים. בשיחת טלפון מארצות הברית, סיפר כי "תערובת של הפתעה מוחלטת, בהלה ופחד איבנו אותי". הוא נזכר ב"רעש המנועים של הכוח התוקף, שלרגע נשמע כמו טנקים משוריינים", ואיך חשש ש"בן רגע ימחצו את גופי הדק במיטתי בצריפנו העלוב".

כשיצא מן הצריף ראה שיירה של משאיות צבאיות. שוטרים וחיילים שהגיעו למעברה החלו להעמיס עליהן את יושביה — כמה אלפי עולים חדשים מעיראק, מאיראן ומדינות צפון אפריקה. "חרדה וטרור התלבשו עליי כמו בעת הפוגרום המוסלמי על ביתנו בעיראק, רק כמה שנים קודם לכן", הוא סיפר. בזיכרונו הוא עדיין רואה את "המשאיות מלאות החיילים ונשק בידיהם", כדבריו. "החיילים קיבצו את תושבי המעברה המבוהלים והדפו אותם לתוך משאיות ריקות, בלי לאפשר להם לקחת עמם את חפציהם. התושבים שהתנגדו אוימו שמכוניות המשטרה, שחנו לא הרחק, יובילו אותם לכלא".

צילום: ארכיון עיריית כפר סבא

אביו התקשה להאמין למראה עיניו. "יהודים משתמשים באותם האמצעים שבהם השתמשו אנשי הגסטפו נגד יהודים. אפילו הפוגרום המוסלמי בנו בעיראק לא היה כל כך ברוטלי ואכזרי. לפחות אז באו להגנתו חברים מוסלמים", אומר שמה. "רק כשראיתי במו עיניי ושמעתי במו אוזניי את הצעקות והבכי של הגברים, הנשים, הזקנים והטף הנדחפים לתוך המשאיות — התחלתי להבין שעיניי אינן מתעתעות בי".

כמה שניות לאחר מכן שמע מלים מקוטעות ובלתי מובנות לו, שבקעו מהרמקולים בחוץ. כל מה שהצליח לפענח היה "פירוק המעברה". במידה מסוימת הוקל לו, כשהבין כי "התוקפים הם יהודים, משלנו, ולא ערבים או אנשי גסטפו". עד מהרה התחלפה החרדה מאירוע ביטחוני בכעס על הרשויות: "הממשלה הנאורה הפעילה את הצבא והמשטרה כדי לדחוס מאות משפחות לתוך משאיות, שפינו אותם בכוח, כפי שפונו יהודי אירופה פחות מעשר שנים קודם לכן", הוא אומר.

תושבי המעברה פוזרו ברחבי הארץ. כשחיפש את סבו, סבתו ודודיו, נאמר לשמה כי הם פונו לרמלה. "כך משפחתנו המורחבת פורקה שנית — הפעם בידי אשכנזים משלנו, שהאמון בהם התמוסס במהירות כמו העננים של אותו בוקר", הוא אומר. "זה היה שוק. לא האמנתי שבמדינה דמוקרטית וסוציאליסטית, שכביכול אכפת לה מתושביה, מתנהגים ככה לאנשים וליהודים".

צילום: אברהם שמה

האירוע שמתאר פרופ' שמה, מומחה למינהל עסקים שמלמד וחי בארצות הברית, לא נכנס לספרי ההיסטוריה. הוא נדחק לשוליים, כמו אירועים רבים אחרים, אך נותר בזיכרון מי שהיו שם. בימים אלה, כששבה ועלתה על פני השטח פרשה עגומה אחרת מאותה תקופה, פרשת היעלמותם של ילדי תימן, נזכר פרופ' שמה באופן שנהגו הרשויות בו ובמשפחתו.

עדות לפרשה זו נמצאת גם בספר "ימי כפר סבא — הכפר שהיה לעיר", פרי עטם של כמה כותבים ובראשם ההיסטוריון ד"ר דן גלעדי, בן המושבה, אשר כולל קטעי מסמכים רשמיים, מכתבים, מחקרים, תמונות ויומנים. "עדי ראייה סיפרו על בהלה נוראה בקרב העולים", נכתב בספר. "הפתאומיות שבה בוצעה הפעולה מנעה מהעולים להבין את המתרחש וגם לארוז את חפציהם. וכך, בליל חורף, ללא הסברים, פוזרו העולים במקומות שונים בארץ כשרק כסותם לעורם".

הפינוי הפתאומי, שנעשה תחת מעטה סודיות, לא זכה להדים בתקשורת וגם לא להתייחסות פוליטית. המסמך הכתוב היחיד המעיד עליו הוא דיון שהתקיים ב–18 בפברואר 1953, במועצה המקומית כפר סבא. ירדנה ויזנברג, מנהלת המוזיאון והאחראית על תיק הארכיון ותיעוד העיר, שומרת את הפרוטוקול מאותו דיון בארכיון העירוני.

עיון בו מספק הסבר לסיבה שהביאה את הממשלה לפרק את המעברה באופן כזה, באישון לילה: "מר סורקיס (מרדכי סורקיס, ראש העירייה הראשון של כפר סבא, ע"א), מוסר כי נקרא בשבת לפני השבוע, למ"מ ראש הממשלה, מר לוי אשכול, ונמסר לו על ההוראה לפינוי המעברה", נכתב שם. כלומר, ההוראה על פינוי המעברה באה מגבוה. לפי הפרוטוקול, נאמר לסורקיס "כי הסיבה היא ביטחונית. הצבא דרש לפנות את המעברה תוך 24 שעות".

המלה "ביטחונית" מופיעה בפרוטוקול פעמים נוספות: "לפני הקמת המעברה, נאמר כי מבחינה ביטחונית אין המקום מתאים למעברה", אמר אחד המשתתפים בדיון. "הפעם נוסף גם המומנט הביטחוני", הוסיף אדם אחר. מה היתה אותה "סיבה ביטחונית"? משתתף בישיבה סיפר (לפרוטוקול) על "שמועות שנפוצו", ולפיהן "40 מסתננים נמצאים בתוך המעברה", והוסיף: "הקומוניסטים הם אלמנט מסוכן במיוחד בגבול המדינה, ויש לקומוניסטים קשר עם הערבים מעבר לגבול".

צילום: אברהם שמה

בדיון שהתקיים במועצה מחה אחד מחבריה, יצחק שושני, על "הפינוי הפתאומי בלא הכנה נפשית לכך", אך גם גינה את "התגובה הבלתי הולמת של רבים מתושבי המושבה, וההשמצות שליוו פינוי זה בצורה אנטישמית".

עיון במסמכים מגלה כי ההחלטה על פינוי המעברה נבעה מחשש מפעילות קומוניסטית במעברה, ששכנה ליד קלקיליה וג'לג'וליה הערביות. באותן שנים הגיעה לשיא המתיחות בין מדינת ישראל הצעירה לברית המועצות, והתחזקו המאבקים הפנימיים בין השלטונות לשמאל הרדיקלי. אירועים כמו מאסר הרופאים היהודים במוסקבה ופיצוץ השגרירות הרוסית בתל אביב — שניהם בתחילת 1953 — ליבו את החשש של הממסד הפוליטי־הביטחוני בארץ "מפעילות חתרנית פרו־סובייטית של יסודות שמאלניים קיצוניים וקומוניסטיים, מאגירת נשק ומהסתה", נכתב בספר של גלעדי.

השלטונות, כך נראה, חששו כי המעברה משמשת מקום לפעילות קומוניסטית, שעלולה היתה, להשקפתם, לחולל התפרצויות אלימות ופעילות חתרנית נגד השלטון. שמועות נוספות שהופצו באותה תקופה עסקו בקשרים פליליים בין משפחות מהמעברה לערביי קלקיליה. "מי היו אותם 'יסודות חתרניים'?", אומר שמה, "כמה קומוניסטים שהתחילו לשאול שאלות — למה אין עבודה? למה אין שירותי בריאות. כנראה שהממשלה הרגישה מאוימת".

שמה התגבר על הטראומה. הוא סיים תיכון בכפר סבא ולמד מדע המדינה ומינהל עסקים באוניברסיטה העברית בירושלים. ב–1970 יצא לארה"ב, שם המשיך לדוקטורט והיום הוא חי עם משפחתו בדנוור קולורדו, ומלמד באוניברסיטת ניו מקסיקו. זיכרונותיו מהמעברה יפורסמו בקרוב בספר פרי עטו, "למצוא בית".

בעיריית כפר סבא מזמינים כעת את זקני העיר לחטט בבוידעם ולפתוח את האלבומים המשפחתיים בחיפוש אחר תמונות ומסמכים מימי המעברה. ב–15 בספטמבר ייערך בעיר אירוע מיוחד בסדרה "צנע צנע — סיפורי מעברות", בהנחיית יוסי אלפי, שבו יופנה הזרקור למעברה הנשכחת, שפונתה ביום אחד.

"כיצד קרה שאירוע כה חריג ודרמטי לא עורר הד ציבורי־תקשורתי כלשהו? לא בין מתיישבי כפר סבא עצמה ולא בתוך הציבור הישראלי הרחב?", תוהה ד"ר גלעדי בספר. "האם נבעה השתיקה מתדמיתם הציבורית הירודה ויוקרתם החברתית הנמוכה של העולים החדשים? האם נבלע האירוע בתוך שאר האירועים שהמדינה נאבקה בהם בשנותיה הראשונות? ואולי היו אלה באמת הדאגה לשכונה השוכנת קרוב לגבול והחשש ממחאה ומחוסר שקט העלולים לעודד פגיעה ביטחונית בתושביה?".

למאמר בהארץ כאן

סיפורו של הדוח החתרני על "בעיית המזרחים" בצה"ל מאת שי חזקני

אוגוסט 12, 2015
סיפורו של הדוח החתרני על "בעיית המזרחים" בצה"ל
מאת שי חזקני

פורסם ב – 12/08/2015 12:31

רב־סרן עזרא אהרונסון ביקש ב–1951 לשנות סדרי עולם בצה"ל, ולוודא שמי ששם משפחתו סבאג, ביטון, פרץ או דלאל לא יתחיל את חייו הבוגרים מעמדת נחיתות. המחקר שכתב מראה שהיו 
אז קולות חתרניים בתוך המערכת שהתריעו נגד הגזענות, 
אבל גם שהקולות הללו הושתקו מיד עם הופעתם

"בדיקה קצרה של המבנה החברתי בישראל מראה שמתוך סיבות כלכליות ואחרות, קבוצה זאת (של בני עדות המזרח) היא פחותת זכויות. דבר זה בר־תוקף גם לגבי תושבים ותיקים ועולים חדשים. כדוגמה ראה את שמות הפקידים הגבוהים בשורות הממשלה וקצינים בצבא. מתוך שיחות כלליות, מאמרים בעיתונות וחקירות חברתיות מתברר שקיימת נטייה כללית לנהוג כלפי יהודי עדות המזרח בבוז. בין יהודים ממוצא גרמני ואירופה המרכזית קיימת גם הרגשת עליונות לגבי 'שחורים'".
מחקר "סודי ביותר" מאת רב־סרן עזרא אהרונסון עבור האלוף לסקוב

זה עניין די נדיר למצוא בארכיון מסמך שנכתב לפני 64 שנים ונקרא כאילו הוא נכתב בימינו. כשכתב רב־סרן עזרא (וויליאם) אהרונסון את הדוח שלו על מזרחים בצה"ל ב–1951, אף אחד עוד לא דיבר במושגים של רב־תרבותיות ופוליטיקלי קורקט. משר הביטחון, דוד בן־גוריון, עבור לקצונה הבכירה של צה"ל ועד למפקדי החטיבות והגדודים, אף אחד (כמעט) לא התבייש בעמדותיו כלפי מזרחים, והמסמכים בארכיונים רצופים בהתבטאויות לפרוטוקול על נחיתותם כביכול של "בני עדות המזרח" לעומת אחיהם מאירופה. אהרונסון היה חריג ביכולת שלו לכתוב מחוץ לרוח התקופה שבה חי. אין פלא, אפוא, שהדוח שכתב נגנז מיד, לא לפני שבכירי אגף כוח אדם בצה"ל הזימו את מסקנותיו אחת לאחת. למרבה המזל, עותק של הדוח החתרני שרד בתיקי מחלקת ההדרכה המצויים בארכיון צה"ל.

אהרונסון היה קול בודד. לא רבים בממסד הישראלי של שנות ה–50 העזו לחלוק בפומבי על בן־גוריון, מייסד המדינה וראש ממשלתה במשך 13 שנה. כאשר פירש את התנ"ך בחוגי הבית שערך בעשור הראשון שאחרי קום המדינה, לא העזו רוב החוקרים שהזמין לומר לו כי פרשנותו חסרה כל ביסוס מחקרי. את הביקורת על ניסיונותיו להכפיף את הסיפור המקראי ללאומיות היהודית נצרו בלבם, או העלו בחשאי על הכתב. גם עמדותיו הגזעניות כלפי יהודי המזרח התיכון וצפון אפריקה, שהיו נחלתם של רבים מאבות הציונות, נחשבו לאקסיומה תקופה ארוכה והשתרשו כחלק מהאתוס הלאומי.

מחוץ לממסד היו מי שזעקו את זעקת האפליה והגזענות, אבל עמדתו של בן־גוריון היתה הגמונית. בכנס הפיקוד הגבוה של צה"ל באפריל 1950, הוא ביקש להסביר למפקדים מהו השינוי שעליהם לחולל במתגייסים. "קיבוץ הגלויות מביא לנו אספסוף", הסביר לקצינים. "היתוך האספסוף הזה, גיבושו מחדש, גיבוש אנושי, יהודי, ישראלי ואחר כך צבאי — זהו היסוד לצבאיות". עוד לפני האימונים הצבאיים יש "לחנך את הצעיר, שבא מארצות אלו, לשבת בבית הכיסא כמו אדם, להתרחץ, לא לגנוב, לא לתפוס נערה ערבית ולאנוס אותה ולרצוח אותה — זה קודם לכל שאר הדברים. בלי זה — אין ערך לאימון ולחינוך הצבאי שניתן להם".

אם ביקש בן־גוריון לראות בתקופת חייו "רמטכ"ל תימני", כפי שנהג לומר מדי פעם, כוונתו היתה לקצין מזרחי שיהיה מוכן לאמץ את התרבות הצברית האשכנזית בלי לתת כל ביטוי לערכי התרבות שעליהם התחנך בארץ מולדתו. "לאלה ממרוקו לא היה שום חינוך. מנהגיהם, מנהגי הערבים. הם אוהבים את נשותיהם אבל מרביצים להן", הוא אמר לכתב עת אמריקאי ב–1965. "אולי בדור השלישי יופיע מישהו בקרב יהודי עדות המזרח שהוא מעט שונה, אבל אני איני רואה זאת עדיין".

צילום: כהן פריץ / לע"מ

פוטנציאל מסוכן

בשנות ה–50 היו המגויסים מהמזרח התיכון ומצפון אפריקה רק 15% מכלל החיילים בצבא, אבל הסטטיסטיקה הצה"לית הצביעה על שיעורים גבוהים מאוד של עריקה בקרבם, וכן על סלידה שלהם ממוסדות המדינה. במחקר פנימי של הצבא, שנערך ביחידה שבה היה רוב של חיילים מזרחים, מצא הקצין הבודק ש"התכונות האופייניות לרובם הגדול הן: 1. אפתיה. 2. חוסר אידיאה. 3. נטייה קיצונית לחישוב חשבונות אגואיסטיים ולסיפוק הצרכים הפרטיים".

כפי שמראה מחקרו של שגיא טורגן, באותה שנה שבה נשא בן־גוריון את דבריו בפני כנס הפיקוד הגבוה, ביקש הרמטכ"ל, יגאל ידין, לערוך מחקר שיקבע מהן הסיבות לבעיות ההתנהגותיות בקרב חיילים מהמזרח התיכון ומצפון אפריקה וכיצד ניתן לפתור אותן. האחריות למחקר הוטלה על האלוף חיים לסקוב, מפקד פיקוד ההדרכה, והוא ביקש לבדוק "100 עיראקים ו–100 תימנים" שאינם יודעים קרוא וכתוב ולבחון אצלם תגובות לפעולות שונות שהן חלק מהווי החיים הצבאי: "קפיצות לעומק, תורנויות וכל דבר אחר המעורר אצלם תגובות מוזרות, ופתרונות אפשריים על מנת להרגילם לתפקידם המיוחד כחיילים בצה"ל".

בתשובה לפנייתו קיבל לסקוב ביולי 1951 דוח מפורט מסא"ל דב ירמיה, אז מפקד בסיס הדרכה 4 ולימים פעיל שמאל מפורסם. ירמיה, יליד המושבה בית־גן, התנצל שאין באפשרותו לערוך מחקר של ממש אבל הציע במקום את הבחנותיו האישיות המתייחסות "לאנשים פרימיטיבים בלבד" על פי מוצא. את דבריו הקשים ביותר ייחד לטירונים ממוצא עיראקי ופרסי: "כושר תפיסה חלש. רמת מחשבה חלשה מאוד. לא חושבים. לומדים בעין ובמישוש בלבד. לא קולטים מתוך הסבר… מצריכים הסברה בצורה פרימיטיבית ביותר. משתכנעים רק ממה שרואים בעין". משמעת, הסביר מפקד הבסיס, ניתן ללמד אותם רק באמצעות עונשים, וכך גם ניקיון: "לא מגיבים בחיוב להיגיינה בתחילה, אולם מסתגלים ומתרגלים עם הקפדה וביקורת… אוהבים צחצוח חיצוני, מסדרים ותזמורת".

כושרם הצבאי, קבע ירמיה, נמוך במיוחד והתנהגותם כשל ילדים: "מקבלים את הנשק בתחילה כילד לצעצוע, לאחר זמן נמאס עליהם… לא מקבלים ברצון מאמצים פיזיים, מתרגלים להם בקושי רק לאחר תרגול רב. פוחדים בפני קפיצות, זחילות ובכלל מעשים שאפשר להיפגע מהם". גם יחסם לערבים טעון שיפור: "רגשי פחד בפני ערבים מפותחים למדי. מתגברים על כך עם הכרת הכוח הצבאי שלנו ופיתוח ביטחונם בנשק". מצד שני, כתב, יש במגויסים מן המזרח גם פוטנציאל מסוכן: הם "בעלי רגש נחיתות לגבי אנשים מפותחים יותר" וגם "נשמעים בנקל למחרחרים ואגיטטורים המותחים ביקורת שלילית". חוות דעתו על הטורקים, המרוקאים, המצרים והטריפוליטאים היתה חיובית יותר. אמנם הם "פוחדים מפני הלילה ואינם מבינים אותו כלל", אבל יש להם "רמת מחשבה מתקבלת על הדעת". לתימנים, לעומת זאת, יש "כושר תפיסה חלש" ו"רמת מחשבה ירודה" ואולם הם "חרוצים מאוד ומקבלים באהבה כל דבר".

צילום: דניאל רוזנבלום

גם לאלוף־משנה יהודה ואלך, יליד גרמניה שהיה מח"ט גבעתי בשנות ה–50 ואחר כך היסטוריון צבאי, היתה עמדה חיובית על החיילים התימנים, שלדבריו הפכו במהירות לחיילים מועילים. ממסמך על חינוך חיילים שחיבר ב–1952 עולה שדעתו על מרוקאים היתה חיובית פחות: "נפגשתי עם שלושה סוגים בולטים של מרוקאים. לדוגמה את המרוקאי המשכיל של העיר שהוא קיבל את חינוכו בצרפת ושהוא עיכל ערכי תרבות מסוימים. יש המרוקאי העירוני שהוא בא במגע עם תרבות, אבל לא עיכל אותה. הוא אותו הטיפוס הלבנטיני שאנחנו מכירים אותו מהערבי הביירותי, הדמשקאי או מהערבי היפואי. ואת המרוקאי שהוא בא מהאזורים הכפריים שהוא בור, שהוא מבחינת הציביליזציה לפחות באלף שנים אחורנית".

השפה החריפה שבה השתמשו בן־גוריון והקצינים אמנם לא היתה נחלתם של אנשי האקדמיה הישראלים שחקרו את העולים מן המזרח התיכון וצפון אפריקה, אבל המסקנות היו דומות. שמואל נח אייזנשטדט, אבי הסוציולוגיה הישראלית, חשש מאוד כי העולים מארצות המזרח יפגעו באוריינטציה המערבית כביכול של ישראל. במחקר שפירסם בשנת 1948 ציין: "אנשי משפחות אלה (המזרחיות), או בעיקר הגברים שבהן, מאחר שנותקו משלמות ההווי של חייהם העדתיים, נמשכו בצורה קיצונית אחרי כמה וכמה מהקסמים המצויים בתוך כל סביבה עירונית (ומה גם אוריינטלית): משחקי כסף בקלפים, בילויים בלתי פוסקים בבתי קפה מפוקפקים, בבתי בושת. עישון חשיש וכו'".

אייזנשטדט פיתח תהליך לחיברות המזרחים, שאותו כינה "דה־סוציאליזציה ורה־סוציאליזציה": ראשית, על המדינה לפרוק את העולים מן המטען התרבותי המזרחי שעמו הגיעו לארץ. בשלב השני ייבנו אותם עולים מחדש על יסוד ערכי התרבות האירופית. בין המומחים השונים ניטש ויכוח אם העולים מן המזרח לוקים בפיגור שכלי של ממש, או בפרימיטיביזם שניתן לשרש. כפי שהראו הנרייט דהאן־כלב, איתן בלום וסמי שלום שטרית במחקריהם מן השנים האחרונות, רעיונות אלה לא היו שונים בהרבה מתורת הקולוניאליזם המתרבת של האימפריות האירופיות שכונתה לא פעם "משא האדם הלבן" (White man’s burden). בדומה לכתיבה האוריינטליסטית על הילידים בקולוניות האירופיות באפריקה ובאסיה, קרל פרנקנשטיין, איש חינוך ומייסדו של מכון המחקר סאלד, טען ב–1947 כי "יהודי המזרח נחשלים הם, אינם מוכשרים עוד להבין את התכנים והערכים של תרבות המערב אלא בדרך החיקוי והקליטה הפסיבית… ואינם מסוגלים להצטרף עדיין באופן פרודוקטיבי לכיוון שבו משתדל רוב האוכלוסייה היהודית לבנות את חייו".

הקצין שהגיע מהצבא הבריטי

באגף כוח האדם של צה"ל הכינו תוכנית פעולה במענה לפנייתו של לסקוב. התוכנית התבססה על המודלים של אייזנשטדט ופרנקנשטיין, אבל מסיבה שאינה ברורה ביקש לסקוב מאדם נוסף — רב־סרן אהרונסון — שהיה חלק ממחלקת ההדרכה, לבדוק את "בעיית" המזרחים בצה"ל, וזה החליט לנקוט גישה שונה בתכלית.

צילום: באדיבות המשפחה

עזרא (וויליאם) אהרונסון, שכולם קראו לו ביל, לא היה קצין שגרתי בצה"ל של אותם ימים. את גישתו המכלילה, שהתעקשה להילחם בגזענות נגד מזרחים למרות הלעג שספג מחבריו הקצינים, אפשר אולי למצוא ברקע הייחודי שלו ובמפגש היומיומי שהיה לו במשך שנים עם אוכלוסייה ילידית בצפון אפריקה ובדרום־מזרח אסיה. אהרונסון נולד בלונדון ב–1920 למשפחה אמידה, שעסקה ביבוא של יין כשר מארץ ישראל. לאחר שסבל מאנטישמיות בבריטניה, היגר בגיל 17 לארץ ישראל והצטרף לארגון "הנוטרים" באזור עמק יזרעאל. מסיבות שאינן ברורות נאסר על־ידי הבריטים ובילה שנה וחצי בכלא בעכו לפני שהחליט להתגייס לצבא הבריטי בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, בתמורה לשחרורו.

אהרונסון הוצב בצפון אפריקה והיה מעורב גם בכיבוש מחדש של סיציליה מידי האיטלקים והגרמנים. לקראת סוף המלחמה התנדב לקורס קצינים והוצב בחטיבת Royal Fusiliers בבורמה, שם פיקד על מחלקה שנלחמה בצבא היפני. עם תום המלחמה נשלח להודו, שעמדה אז על סף קבלת עצמאות מהאימפריה הבריטית, והוא וחייליו היו אחראים על ההפרדה בין הינדים למוסלמים. בנו, איתי, מספר בשיחה מפיניקס, אורגון, כי אחד האירועים שהשפיעו יותר מכל על אביו אירע דווקא שם, בחבל קשמיר, באחד מגלי האלימות הקשים שפקדו את הודו לפני חלוקתה וקבלת העצמאות ב–1947.

יחידתו של אהרונסון מצאה את עצמה חוצצת בין כוחות גדולים של הינדים לכפר מוסלמי קטן שהיה מעין מובלעת בשטח. ההינדים איימו לרצוח את תושבי הכפר המוסלמים, ואהרונסון והיחידה שעליה פיקד הסדירו את פינוי המשפחות המוסלמיות על רכושן, וכך מנעו את הריגתן. המנהיג המקומי של המוסלמים היה אסיר תודה וביקש לשלם לאב, אבל זה, על פי הסיפור המשפחתי, סירב. השירות הצבאי בקשמיר, מספר איתי, גבה לבסוף מחיר כבד מהאב שנפצע קשה, ככל הנראה בלחימה בין הצדדים. אהרונסון הוחזר ללונדון ושהה למעלה משנה בבתי חולים. לאחר שהחלים חזר בשנית לישראל ב–1949, ולאחר כמה חודשים הצטרף לצבא הקבע בדרגת רב־סרן והוצב כמפקד פלוגה בגולני.

לשם כתיבת מחקרו על מזרחים בצה"ל בשנת 1951 סייר אהרונסון במשך חודש וחצי בבסיסי הדרכה שונים, וביקר בקורסים צה"ליים שבהם היה רוב לחיילים ממוצא מזרחי, כמו קורס נהגים, קורס נׇשַקים וקורס טבחים. בהמשך ריאיין מומחים ולבסוף חיבר דוח מפורט של 12 עמודים, שסווג כ"סודי ביותר" ונועד, כך כתב, "לחקור אם קיימת בצה"ל אפליה לגבי חיילים מעדות המזרח". שאלת המחקר נראית אולי סטנדרטית היום, אולם בשנותיה הראשונות של המדינה, לפני מרד ואדי סאליב, עצם העלאת שאלה בדבר אפליה נחשבה נועזת.

בראש הדוח ציין אהרונסון כי "רוב הקצינים והמש"קים (הם) ממוצא אשכנזי" וכן ש"אין להם כל ידיעה על עדות צפון אפריקה ואסיה". לכן בחר לפתוח את מחקרו בהיסטוריה קצרה על כל אחת מקהילות היהודים באזורים אלה. משם המשיך לדיווח על שיחות שערך עם מפקדים אשכנזים ביחידות שבהן ביקר, ועל ההתייחסויות לחיילים מארצות המזרח ששמע מהם: "הבזיטוס האלה", היה עלבון נפוץ. הבזיטוס הוא שם לאנשי הבסוטו, אומה אפריקאית שהיתה תחת שלטון בריטי. התייחסויות נוספות שתיעד אהרונסון היו: "הכושים האלה", "הם פרימיטיבים מכדי ללמוד" ו"האינטליגנציה שלהם נמוכה בהרבה מזאת של האדם הלבן".

צילום: אי־פי

אהרונסון הבין שרוב המפקדים הבכירים בצה"ל חולקים את ההנחות הגזעניות שמצא בדרגי השדה, ולכן ביקש כבר בתחילת מחקרו להפריך אותן: ראשית יצא נגד התפיסה שלפיה כלל העולים מארצות המזרח התיכון וצפון אפריקה משתייכים ל"עדות המזרח", והדגיש שרב השונה ביניהם על הדומה (בכל זאת בחר להמשיך להשתמש בביטוי "עדות המזרח" בדוח שלו, כדי להמחיש איך מתייחסים אליהם בצה"ל). משם המשיך והבהיר כי בניגוד לאמונה הרווחת, "רוב הפסיכולוגים טוענים שאין כל הוכחה על פיגור שכלי של יהודי עדות המזרח". לא ברור אם אהרונסון לא הכיר את מחקריהם של אייזנשטדט ופרנקנשטיין, או שבחר להתעלם מהם ביודעין.

בכל אופן, בניגוד לכל חבריו מאגף כוח אדם, אהרונסון בחר לצטט דווקא חוקרים זרים שחקרו אוכלוסיות ילידות והגיעו למסקנות הפוכות מאלה של הסוציולוגים ואנשי החינוך הישראלים. לדבריו, הבעיה אינה בנחיתות התרבותית כביכול של הנחקרים, אלא במבחנים עצמם: "התוצאות הרעות שהנ"ל (בני עדות המזרח, ש"ח) משיגים בבחינות פסיכוטכניות מבוססות על כך ששיטת הבחינות תואמה לנבחנים אשר חונכו במסגרת התרבות (הכוונה לחינוך, ש"ח) האירופית או אמריקאית". בשל בחינתם בשיטות שאינן מתאימות, הסיק אהרונסון, החיילים מארצות המזרח סובלים מאפליה באימונים ובקידום בדרגה.

חינוך תחילה

מניעיו של אהרונסון לא היו בהכרח אלטרואיסטיים. הוא אמנם כעס על אלה שהשפילו מזרחים, אבל גם חשש שהמזרחים יתגבשו לכוח אופוזיציוני. רבים מאבות הציונות היו שותפים לחשש הזה (בשונה מהם, אהרונסון לא ראה ב"לבנטיניות" בעיה, אלא בניכור בין חלקי העם השונים). הוא הציע שורה של רפורמות בצה"ל, כדי "לעצור את גיבוש המתגייסים מארצות צפון אפריקה ואסיה לגוף נפרד וזר בתוך הצבא". הוא המליץ להתחיל בחינוך המפקדים האשכנזים בנוגע לרקע ההיסטורי הייחודי של החיילים מהמזרח התיכון וצפון אפריקה, כדי שיפסיקו לראות אותם כנחותים: "אין לשכוח שאחת הסיבות העיקריות לזלזול היא חוסר ידיעה. מוצע שענף הסברה והשכלה יפיץ ספרות וימציא מרצי חוץ". בשלב השני דרש אהרונסון שמי שינהג בגזענות בחיילים מהמזרח ייענש: "צעדים משמעתיים חריפים יינקטו נגד כל מי שיהיה אשם בהתנהגות בלתי־חיילית או בלתי קולגיאלית, במילים או במעשים, במסדר או מחוצה לו, בכל הדרגות".

לגבי החיילים המזרחים עצמם הציע אהרונסון להנהיג מה שנקרא היום "אפליה מתקנת", ולפתוח תוכנית אימונים וקידום מיוחדת. בשלב הניסוי של התוכנית ייבחרו 90 עד 120 חיילים שיקבלו את הציונים הגבוהים ביותר בבחינות הפסיכוטכניות ואלה יחולקו לשלוש קבוצות משנה לפי ארץ מוצא (צפון אפריקה, עיראק ותימן). אהרונסון הדגיש כי יש להפסיק להשוות את תוצאות המבחנים הפסיכוטכניים של החיילים מארצות המזרח לאלה של האשכנזים, ושבמקום זה יש "לקבוע את התוצאות לפי תוצאות הנבחנים בתוך הקבוצה הספציפית שלהם (לפי ארץ מוצא, ש"ח)". המוכשרים במיוחד יישלחו לקורסי קצינים ונגדים, והשאר ירוכזו לקבוצות אימונים ביחידת אימונים מיוחדת שעליה יופקד "קצין מנוסה ומאומן ובעל גישה חיובית למזרח".

במסגרת הקבוצות ילמדו החיילים עברית והכשרה צבאית בסיסית במשך כמה חודשים, ולאחר מכן יסופחו ליחידה קרבית כקבוצה לתקופה של חודשיים. בסופו של דבר ישולבו ביחידות צה"ל השונות. אהרונסון התעקש שלקבוצות אלה, שיהיו בתחילה בפיקוד של קצינים ומש"קים אשכנזים, "תהיה חשיבות רבה כגורם מקשר בין הלך הרוח האירופי… והלך הרוח המזרחי". אם יבוצעו המלצותיו כלשונן, העריך אהרונסון, "יש תקווה ששיטה זאת תיצור במהירות חיילים מאומנים מבין חיילי עדות המזרח אשר יהיו לדוגמה ויוכיחו שאין חיילים אלה נופלים מחיילים ממוצא אחר".

בצמרת צה"ל לא אהבו את הדוח החתרני של אהרונסון, ובכל זאת, בהנחייתו של לסקוב, נקבע באגף כוח אדם דיון על המסקנות. מבין 16 הקצינים שהשתתפו בדיון, אחד סבר שיש אפליה נגד מזרחים בצה"ל, ואחר הציע ליצור קאדר של מפקדים מזרחים באימון מזורז ולפזר אותם בצבא (וכן "באופן מקביל לעשות פעולה דומה בחיים האזרחיים כדי להחדיר אנשים אלה למוסדות השלטון"). אבל דעות אלו היו יוצאות דופן באותו דיון וכותב הפרוטוקול, רב־סמל א. פוריצקי, אפילו לא טרח לציין מי העלה אותן. אלה שהתנגדו לדוח אהרונסון צוטטו בהרחבה. סגן מפקד אגף כוח אדם, אלוף־משנה גדעון שוקן, הביע מורת רוח ממחקרו של אהרונסון וציין כי "לדעתו המלחמה באפליה היא דבר מסוכן ביותר, או שבכלל לא צריך לעשותו. כמו כן לא נראה שקיימת אפליה ניכרת מאוד, או למעלה ממה שישנו מחוץ לצבא, או למעלה ממה שהיה קיים ביישוב לפני קום המדינה". לתפיסתו של שוקן, הצבא אינו מקום מתאים להתמודדות עם תופעות מעין אלה. למעשה, סגן מפקד האגף הביע פחד מהפיכתו של צה"ל לצבא מזרחי: "השלד של הצבא… בא מערכים תרבותיים מערביים, בה בשעה שהמסגרת הזאת מתמלאת במרביתה באנשים שהם זרים למסגרת הזאת ולערכים האלה".

רב־סרן רון סובול (לימים שובל), יליד דרום אפריקה שהיה הפסיכולוג הצבאי הראשון בצה"ל ואחר כך פרופסור לפסיכולוגיה, הוסיף שקבלת המלצותיו של אהרונסון "פירושה הנהגת אפליה בצבא. אין זו שאלה של אפליה אלא של הבדלים ממשיים־אתניים בין האנשים". סובול היה מהאחראים לפיתוח מבחני המיון של צה"ל במסגרת המכון לאבחנה פסיכוטכנית — אותם מבחנים שביקר אהרונסון במחקרו. בסיכום הדיון הוחלט שהמכון לאבחנה פסיכוטכנית יכתוב הצעה חדשה למחקר על בני עדות המזרח בצה"ל, אולם הקצינים שהשתתפו בדיון ביקשו גם לנהוג משנה זהירות בהעדפת הגישה המחקרית על פני הניסיון בשטח: "איננו יכולים להיות בטוחים שהשיטות המדעיות הקיימות הן כל כך משוכללות עד שהן טובות יותר מהפתרונות שימצאו המפקדים על פי השכל הישר".

התגוננות בצמרת

התגובה הרשמית לדוח אהרונסון היתה מסמך בן שלושה עמודים שנכתב ככל הנראה על ידי סובול ואחרים באגף כוח אדם, דחה גם הוא מכל וכל את ניתוחו של אהרונסון ואימץ במקומו את הממצאים העיקריים של אייזנשטדט, פרנקנשטיין ואחרים שראו בפרמיטיביזם ולא באפליה את הסיבה העיקרית למצבם של העולים מארצות המזרח התיכון וצפון אפריקה. "רבים מבני עדות המזרח לא היו נקלטים בצבא אף אילו לא היו כל דעות קדומות נגדם", הסביר דוח התגובה. והסיבה? "הדעות הקדומות והאפליה, כביכול, נובעות מהיעדר פתרון לבעיה שנוצרה על ידי עליית המוני אנשים הבאים מארצות שבהן היתה רמת הציביליזציה נמוכה יותר. רוב האנשים האלה מתקשים להסתגל לתרבות הארץ, כיוון שמאות שנים של התפתחות ומסורת מפרידות ביניהם לבין תושבי הארץ. כל פתרון המנסה לפתור את הבעיה על ידי אמצעים מינהלתיים בלבד, כגון איסור על דיבורים מעליבים, אינו אלא מוטעה ביסודו". הכותב גם חלק על כך שאין הוכחה לפיגורם השכלי של החיילים מארצות המזרח.

מחברי התגובה לא פסלו את ההמלצה ללמד את המפקדים והחיילים האשכנזים על ההיסטוריה של יהודי המזרח, אולם רק במידה שהדבר יסייע לעיצוב מחדש של אישיותם של המזרחים, במובן זה שהם ירגישו שיש מי שמתעניין בעברם ולא יתנגדו לניסיון למחוק את זהותם הקודמת. גם הרעיון בדבר "הקמת יחידות 'גזעיות' נפרדות" — כפי שכינה זאת דוח התגובה — נפסל, בטענה כי הדבר רק יחריף את בידודם ואף יהווה סכנה לאחידות הצבא. לבסוף פסלו אנשי אגף כוח אדם את רעיון האפליה המתקנת. רק אם יפנימו כולם שמדובר בבני אדם השונים מהם בתכלית, הסבירו מחברי התגובה, יהיה ניתן לסייע להם ולהסתגלותם: "הדרך היחידה לפתרון הבעיה היא הבנה מעמיקה של הרקע התרבותי, של האישיות, דרכי המחשבה, השאיפות, הרגשות והנטיות החברתיות של אנשים אלה. עלינו לדעת כיצד הם מונעים (מה המוטיבציה שלהם) ומרגישים, כיצד הם לומדים, כיצד הם חושבים וכיצד הם קולטים חומר, כולל חומר צבאי".

איתי אהרונסון מבהיר שאינו מכיר את הדוח שחיבר אביו ב–1951, אבל שהדבר כלל אינו מפתיע אותו. "אבי נהג לשחות נגד הזרם", הוא מסביר. "אם מישהו אמר לו לכתוב דוח, הוא היה עושה זאת בנאמנות לנושא, לא למערכת… לא עניין אותו אם התוצאות של המחקר יפריעו למישהו". איתי זוכר שכשהיה ילד אביו היה מתווכח בלהט עם קרובי משפחה, ובמיוחד עם דודה "צברית" אחת ממשפחה ירושלמית ותיקה, שהחזיקה בדעות גזעניות כלפי מזרחים ונהגה לתאר את המרוקאים כחיות. "הוא היה מאוד ווקלי בקשר לזה. אחת הדוגמאות שהוא היה מביא היא יהדות עיראק… לא רק שהיא לא מפגרת, אלא שמדובר באוכלוסייה מפותחת בקנה מידה מערבי. בכל מקרה, זו היתה הטענה שלו וזה מה שהיה אומר לכולם", מספר איתי.

עמדותיו הלא שגרתיות של אהרונסון הביאו אותו לא פעם להסתבכות עם רשויות הצבא. זמן קצר אחרי כתיבת הדוח הוא מונה למפקד גוש הערבה ובמסגרת תפקידו ניסה למנוע מצעירים לחצות את הגבול בחשאי ולנסוע לסלע האדום בפטרה, אתר פופולרי למבחני אומץ בשנות ה–50 (שניסיונות ההגעה אליו הונצחו בשיר "הסלע האדום", שכתב חיים חפר ושר אריק לביא). היו אלה אנשי יחידה 101 בפיקודו של אריאל שרון שאהבו במיוחד לגנוב את הגבול, וניסיונותיו של אהרונסון לעצור אותם בדרכם לפטרה לא זיכו אותו בנקודות בקרב דור המפקדים שהעריץ את שרון.

מקרה אחר שעליו מספר בנו אירע באזור ניצנה, ליד הגבול עם מצרים, כשהיה לבדו עם טבח היחידה. אהרונסון זיהה כוח מצרי על גבעה שלדעתו היתה בתוך האזור המפורז, במקום שבו אסור היה לרכז כוחות צבא לפי תנאי הפסקת האש. הוא לקח את מקלע הבראונינג שהיה על הקומנדקר שלו, הסתער על המוצב המצרי והוביל בגפו את הכוח המצרי לשבי. מפקדיו של אהרונסון לא התרשמו מהפעילות הפרטיזנית והעמידו אותו לדין.

זמן קצר לאחר הדיון על הדוח שחיבר אהרונסון, החליטו באגף כוח אדם לגנוז אותו סופית ובמקומו לערוך מחקר חדש, הפעם בפיקוחם של אייזנשטדט ופרנקנשטיין, ש"ייקראו לשרת כגרעין של ועדה מייעצת למטכ"ל למחקר חברתי ופסיכולוגי". בהצעה החדשה הוסבר כי בקרב עולי המזרח יש קשיי קליטה המתבטאים ב"אי־הזדהות עם ערכי תרבות ואי־שיתוף פעולה, תופעות תוקפניות, הסתגרות, רמה נמוכה של יעילות העבודה, מצב בריאות וכו'". כתוצאה מכך הקבוצה הקולטת האשכנזית חשה "ערעור (של) הערכים הקיימים" וכן "אי־ביטחון חברתי". כל אלה יוצרים "דעות קדומות נגד הנקלטים". הקצונה הבכירה, צוין בהצעת המחקר, חששה ש"היעדר טיפול בבעיה עלול לגרום בצה"ל ליצירת קבוצה גדולה מקופחת תמידית, בעל(ת) מוראל נמוך, בלתי מנוצלת ובלתי מאורגנת".

למרות התוכנית המקיפה, המחקר החדש לא יצא בסוף אל הפועל, כנראה בגלל קשיי תקציב. בשנים שלאחר מכן נעשו כמה ניסיונות לשנות את מבחני המיון בצה"ל ולהתאימם למי שלא למדו במערכות חינוך אירופיות, בתקווה שהדבר יקל על אבחון מדויק יותר של העולים מהמזרח התיכון ומצפון אפריקה. ואולם, הגזענות והאפליה הבסיסית נגד מזרחים בצבא ומחוצה לו, לא נעלמו.

אהרונסון נשאר בשירות קבע עד 1960 ואז עבר לעבוד בתעשיית הפוספטים. במלחמת ששת הימים שירת במילואים ונפצע קשה בארמון הנציב. הוא נפטר ב–2012, בגיל 92. סמוך למועד פרישתו מצה"ל, ביולי 1959, ירה שוטר אשכנזי בסבל מרוקאי, עקיבא יעקב אלקריף, שהשתתף בתגרה בבית קפה בשכונת עוני בחיפה ופצע אותו ברגלו. התגובות — תחילה בשכונה ואחר כך בכל רחבי הארץ —היו קשות. אלפי מזרחים יצאו לרחובות במחאה על ההגמוניה האשכנזית בישראל, וגם בתוך צה"ל הידהדו קריאות המחאה. "מרד ואדי סאליב" העלה פעם נוספת את שאלת האפליה והגזענות אל ראש סדר יומה של החברה הישראלית כולה. בוועדת עציוני שהתמנתה לחקור את האירועים נקרא אייזנשטדט להיות חבר. לאהרונסון איש לא קרא.

פורסם בהארץ כאן

 

חשיפה: המודיעין הבריטי עודד את הפלישה של צבאות ערב לישראל ב–1948 מאת מאיר זמיר

ספטמבר 11, 2014

חשיפה: המודיעין הבריטי עודד את הפלישה של צבאות ערב לישראל ב–1948
מאת מאיר זמיר
פורסם ב – 11/09/2014 14:20
מסמכים מארכיונים סוריים שהגיעו לידי הצרפתים מאפשרים לבחון את "החוליה החסרה" בהיסטוריוגרפיה של המזרח התיכון בשנים שלקראת הקמת מדינת ישראל: הראיות מצביעות על כך שקציני מודיעין ודיפלומטים בריטים השתמשו בכל השיטות שבאמתחתם וניצלו יריבויות פנים־ערביות כדי לדרבן את המנהיגים הערבים למלחמה במדינה היהודית
ב–11 בספטמבר 1947, ערב פגישת הוועדה המדינית של הליגה הערבית שהתכנסה בצופר שבלבנון על מנת להחליט על התגובה הערבית לדו"ח ועדת אונסקו"פ (הוועדה שבחנה את שאלת ארץ ישראל), פירסם העיתון הלבנוני "ל'אוריינט" מאמר שבו נטען כי כמו תוכנית "סוריה הגדולה", גם "הגוש האוריינטלי" (המונח הצרפתי לברית ההגנה האזורית הבריטית) תלוי מעל עצמאותן של מדינות ערב והליגה הערבית כמו חרב דמוקלס וכי יוזמיו הם אותם האנשים עצמם: ראש ממשלת עיראק נורי א־סעיד ועבדאללה מלך ירדן. ב–20 בספטמבר דיווח העיתון הלבנוני "לה ז'ור" כי בריגדיר אילטיד קלייטון, שהוגדר "ראש המודיעין הבריטי במזרח התיכון", יצא לדמשק אחרי ועידת צופר. בידיעה צוטט עיתון סורי, שהעלה השערה כי ביקורו של קלייטון קשור לתוכנית סוריה הגדולה וליחסים המתוחים בין נשיאי סוריה ולבנון, שוכרי אל־קוותלי ובשארה אל־ח'ורי, למלך עבדאללה, או שהוא קשור לאירועים בארץ ישראל. ב–19 בפברואר 1948 פירסם העיתון הלבנוני "לה סואר" מאמר שכותרתו "Claytonmade".

העיתון, שהתבסס על "מקורות ציוניים", דיווח כי בריגדיר קלייטון, "אדריכל" תוכנית סוריה הגדולה, הגוש האוריינטלי והסכם ההגנה הבילטרלי עם מדינות ערב, מקדם כעת תוכנית חדשה לחלוקת ארץ ישראל, שלפיה "לבנון האימפריאליסטית תספח את הגליל המערבי עד שבי ציון; סוריה תספח את חלקו הצפון־מזרחי של הגליל וחלק מדרומו; מצרים תקבל נתח מהעוגה; ועבר הירדן תבלע את כל היתר". למעשה, דיווחים אלה ואחרים כמותם בעיתונות הלבנונית על פעילותם של סוכנים חשאיים בריטים היו חלק ממלחמה חשאית שניהל שירות המודיעין הצרפתי נגד מקבילו הבריטי.

צילום: אי–פי
החוליה החסרה

כמו שארל דה גול, שהאשים את בריטניה בקשירת קשר לפינוי צרפת מהמזרח התיכון, גם דוד בן־גוריון האשים אותה בניסיון לחבל בהקמת המדינה היהודית ובהסתה חשאית של מדינות ערב לפלישה מזוינת. שאלת תפקידה של בריטניה במלחמה בין ישראל למדינות ערב ב–1948 עמדה במרכזם של מחקרים רבים בהיסטוריוגרפיה של מלחמת השחרור. למרות זאת, במשך שנים לא נמצאו ראיות לטענותיו של בן־גוריון כי בריטניה עודדה את המנהיגים הערבים לפלוש לישראל למחרת הקמתה. לאמיתו של דבר, הוכחות לטענותיו של בן־גוריון נמצאו בארכיונים צרפתיים, בעיקר בתיקי המודיעין הצרפתי, שקציניו עקבו מקרוב אחר פעילותו של השירות החשאי הבריטי במזרח התיכון בשנות ה–40. מסמכים סוריים ובריטיים שנחשפו בארכיונים צרפתיים מאמתים את האשמותיו של דה גול ומחזקים את טענותיו של בן־גוריון. מסמכים אלה ודו"חות של שירות המודיעין הצרפתי מגלים כי קציני מודיעין ודיפלומטים בריטים, שעמדו מאחורי גירושה של צרפת מסוריה ולבנון ב–1945, פעלו באופן דומה כשניסו למנוע הקמת מדינה יהודית ב–1947–1948.

קושי מרכזי בחקר מלחמת 1948 הוא היעדר הגישה לארכיונים ערביים. המסמכים הסוריים שהשיג המודיעין הצרפתי, המכילים התכתבות פרטית בלתי מצונזרת והסכמים סודיים בין המנהיגים הערבים, כמו גם תכתובות דיפלומטיות, מאפשרים להיסטוריונים לבחון מקרוב את העמדה הערבית ביחס למדינה יהודית בארץ ישראל מבלי להסתמך על ארכיונים ישראליים ובריטיים בלבד, על ספרי זיכרונות או מאמרים בעיתונות. המסמכים הסוריים מגלים כי יחסם של המנהיגים הערבים לשאיפות הציוניות נבע לא רק מעוינותם למדינה היהודית, אלא היה מורכב הרבה יותר, מה שמדגיש את הצורך במחקר של הסכסוך היהודי־ערבי גם בהקשר של יחסי בריטניה עם מדינות ערב ויריבויות בין־ערביות, ולא רק כעימות אנגלו־ציוני או יהודי־ערבי.

לצד דיווחים מודיעיניים בריטיים שהגיעו לידי השירות החשאי הצרפתי, אלפי המסמכים הסוריים והערביים שנמצאו בארכיונים הצרפתיים מאשרים כי תפקידו של המודיעין הבריטי במזרח התיכון במלחמת העולם השנייה ואחריה הוא "החוליה החסרה" בהיסטוריוגרפיה של האזור בשנות ה–40. שתי מסקנות נובעות מחקר המסמכים הללו, והן קשורות ישירות לתפקיד שמילאו קציני מודיעין בריטים במלחמה בארץ ישראל.

המסקנה הראשונה היא כי בשנות ה–40 המאוחרות ניהלה בריטניה מדיניות כפולת־פנים במזרח התיכון: האחת רשמית, מתועדת בקפידה, שנקבעה על ידי ממשלות השמרנים והלייבור בלונדון, והשנייה חשאית ובלתי רשמית, שיושמה על ידי אנשי שטח והותירה עקבות מעטים בלבד בארכיונים הבריטיים. מדיניות זו בוצעה על ידי קבוצה קטנה ורבת השפעה של קציני מודיעין ודיפלומטים ערביסטים, שלקחו את העניינים לידיהם. הם היו נחושים לפעול נגד מה שראו כמדיניות תבוסתנית המסכנת את האינטרסים האסטרטגיים החיוניים של ארצם מול האיום הסובייטי.

סוכנים אלה נהנו ממעמד מיוחד כמתווכים בין הממשלה למנהיגים ערבים מקומיים. בין אם במכוון או בשל דעות קדומות, ההערכות שסיפקו היו מוטות. הם לא רק אספו ופירשו מידע והמליצו על מדיניות, אלא גם שלטו בזרימת המידע ויישמו מדיניות משלהם מבלי ליידע את מקבלי ההחלטות בלונדון. פעילות זו, שגובתה על ידי קציני צבא בכירים בקהיר, צברה מומנטום תחת ממשלת הלייבור במשבר בארץ ישראל ב–1947–1948.

המסקנה השנייה היא כי הסוכנים החשאיים הבריטים הצליחו ליישם את מדיניותם בעיקר בזכות שליטה עקיפה ב"סוכני השפעה" מקומיים. הם נקטו פעולות פוליטיות חשאיות, מהלכים דיפלומטיים סודיים ותעמולה חשאית כדי לתמרן את המנהיגים הערבים ולהשפיע על דעת הקהל הערבית — שיטות ששוכללו והופעלו בהצלחה על ידי המודיעין הבריטי במזרח התיכון במלחמת העולם השנייה. המסמכים הסוריים והבריטיים מספקים הצצה נדירה לדרך הפעולה של השירות החשאי הבריטי בגיוס מנהיגים ערבים בולטים, תוך קידומם לעמדות כוח תמורת שיתוף פעולה מצדם. הנשיא קוותלי וראש הממשלה מרדם בסוריה, הנשיא ח'ורי וראש הממשלה צולח בלבנון ומזכ"ל הליגה הערבית עבד אל־רחמן אל־עזאם הם הדוגמאות הבולטות, אך היו רבים אחרים. עם זאת, אין הכוונה לטעון כי קציני המודיעין הבריטי שלטו במנהיגים אלה. הקשרים ביניהם היו מורכבים וכללו אמצעי השפעה שונים. מלבד שוחד פוליטי וכספי, ובעת הצורך גם הפעלת לחץ וסחיטה, שיטה יעילה היתה לשכנע אותם כי שיתוף הפעולה עם בריטניה ישרת את טובתם האישית ואת טובת מדינותיהם. אך שיטות פעולה אלה לא צלחו תמיד, כמו במקרה של הנשיא קוותלי. אחרי מלחמת העולם השנייה, עם דעיכת יוקרתה של בריטניה ושחיקת מעמדה הצבאי והכלכלי, גבר השימוש בפעילות פוליטית חשאית וקציני מודיעין בריטים מילאו תפקיד חיוני במאמצים לשמור על האינטרסים האסטרטגיים והכלכליים החיוניים של ארצם במזרח התיכון.

צילום: דניאל רוזנבלום / סטארפוט
שליחות בפריז

בסתיו 1947 העביר השירות החשאי הצרפתי לאנשי ההגנה מידע שהצביע על כך שבריגדיר קלייטון וקציני מודיעין בריטים היו מעורבים ביוזמה חדשה, שנועדה להבטיח את מעמדה האסטרטגי של בריטניה במזרח התיכון. המקורות קישרו בין קלייטון לסכסוך המחריף בין ערבים ליהודים בארץ ישראל והתייחסו גם לתוכנית חלוקה חדשה שהציע קלייטון, שבניגוד לתוכנית שהציע האו"ם ביקשה לחלק את ארץ ישראל בין המדינות הערביות השכנות ולהגביל את השטח המיועד למדינה היהודית לרצועת החוף שבין עתלית לתל אביב. הצרפתים קישרו בין יוזמה זו למאמציהם המחודשים של הבריטים ליישם את תוכנית הקנטוניזציה של ועדת מוריסון־גריידי, והזהירו מפני סכנה של תקיפת היישוב היהודי בידי כוחות לא סדירים של הליגה הערבית. הם הזהירו גם כי לא ניתן לשלול פלישה של צבאות ערב הסדירים לשם מניעת הקמתה של מדינה יהודית.

המידע שהעבירו הצרפתים אחרי החלטת החלוקה באו"ם ב–29 בנובמבר 1947 היה מדאיג עוד יותר. ב–13 בינואר 1948 דיווח מפריז מוריס פישר, קצין הקשר של הש"י (שירות המודיעין של ההגנה) עם המודיעין הצרפתי, על סמך "מידע ודאי ביותר" ממקורות צרפתיים, כי ב–17 בדצמבר 1947 הגיע קלייטון להבנה עם ראש ממשלת לבנון, ריאד אל־צולח, ולפיה הכוחות הבריטיים יתפנו מצפון ארץ ישראל ויעניקו לכוחות הבלתי סדירים של צבא השחרור הערבי, בפיקודו של פאוזי אל־קאוקג'י, יד חופשית לתקוף יישובים יהודיים. למחרת היום הגיעו מביירות לחיפה שני קציני מודיעין צרפתים והודיעו לנספח הצבאי הצרפתי כי ראש ממשלת סוריה, ג'מיל מרדם, מגייס כוח בלתי סדיר של 20 אלף מתנדבים במטרה לפלוש לארץ ישראל, בהסכמת הבריטים.

בסוף אוגוסט 1947 נשלח לפריז בדחיפות אליהו ששון, יועצו הבכיר של דוד בן־גוריון לענייני ערבים. ששון שהה בפריז עד אמצע ספטמבר ושלח מידע והנחיות להזהיר את המלך עבדאללה ואת הממשלה המצרית כי סוכנים בריטים פועלים לדחוף את מדינותיהם למלחמה נגד היהודים בארץ ישראל. דו"חות מארכיון ההגנה מאותם חודשים, שבהם מופיע שמו של קלייטון לעתים קרובות, קושרים את החרפת הסכסוך הערבי־יהודי למאמציה של בריטניה להבטיח את מעמדה האסטרטגי במזרח התיכון. גם בדו"חות אלה נרמז על תוכנית חדשה, שקודמה על ידי השירות החשאי הבריטי בקהיר, לחלק את ארץ ישראל בין מדינות ערב השכנות. בחודשים הראשונים של 1948 המשיך להגיע לש"י מידע על מאמצים חשאיים של הבריטים, ביוזמת בריגדיר קלייטון ואנשיו בקהיר, לפייס בין המנהיגים הערבים ולשכנע אותם לאחד כוחות כדי למנוע את הקמת המדינה היהודית.

חששו של בן־גוריון מפעילותם החשאית של בריגדיר קלייטון ו"מומחים" ערביסטים במשרד החוץ הבריטי ובמזרח התיכון גבר אחרי אוגוסט 1947. ב–11 בנובמבר 1947 הוא שלח קצין יהודי, בריטי לשעבר, לתחקר את קלייטון, שלא ידע כי בן־גוריון הוא שניסח את השאלות. עקב הצורך הדחוף לחשוף את כוונותיו של שירות המודיעין הבריטי מיהר בן־גוריון לאשר את "מבצע עכו", שבו תפסה ההגנה את תיקי הקונסוליה הבריטית בלבנון, ב–25 בדצמבר 1947, כשאלה הועברו מביירות לנמל חיפה בדרכם לבריטניה.

ב–11 בינואר 1948 שלח ששון מכתב למלך עבדאללה ובו הזהיר אותו ממזימה הנרקמת בלונדון ובקהיר, שאותה מקדמים קלייטון, נורי א־סעיד ופקידים במשרד החוץ ובמיניסטריון המושבות נגד תוכנית החלוקה של האו"ם. יוזמה זו נועדה להמריץ את עבר הירדן למלחמה נגד היישוב, בניגוד להבנותיו של המלך עם הסוכנות היהודית. בפברואר הגיע ללונדון ראובן זסלני (שילוח), קצין המודיעין הראשי של בן־גוריון, כדי לברר אם כישלונה של בריטניה לאשרר את ברית ההגנה שלה עם עיראק בינואר 1948 (הסכם פורטסמות) השפיע על עמדתה בעניין ארץ ישראל ואם אמנם היתה תוכנית בריטית לסכל את הקמת המדינה היהודית. הוא דיווח לבן־גוריון כי אף שהקבינט הבריטי לא התכוון להתנגד לחלוקה, ה"מומחים", שטענו כי לא ניתן ליישמה, פעלו נגדה. בין אלה מנה זסלני את יועצו של שר החוץ הבריטי ארנסט בווין, הרולד ביילי, אילטיד קלייטון וג'רלד דה גורי.

צילום: איי.אף.פי,
זסלני ציין כי "מומחים" אלה, שתמכו בהסכם צבאי קולקטיבי עם מדינות ערב, סברו כי לא ניתן יהיה לסמוך על מדינה יהודית עתידית. הוא הוסיף כי הם תמכו בצד הערבי ללא הסכמת הקבינט. למרות זאת, הוא העריך כי הם לא יוכלו להשפיע על החלטת הקבינט לסיים את המנדט ולהסיג את הכוחות הבריטיים מארץ ישראל, שכן זו זכתה לתמיכת פקידי הממשל הבריטים הבכירים ביותר — הנציב העליון אלן קנינגהם ומפקד הכוחות הבריטיים בארץ ישראל, גנרל גורדון מקמילן. הערכה דומה נקט בן־גוריון בשיחה עם דיפלומט צרפתי בתחילת מרץ 1948. ב–7 במרץ מציין בן־גוריון ביומנו כי "בריגדיר קלייטון הלך לסוריה — האנגלים רוצים לעשות סוריה למשען שלהם, לאחר שנכשלו בעיראק ומצרים. המצב בעולם הערבי קשה: […] בעיראק מהומות ואנגליה רוצה לרכז מחשבת הערבים בארץ ישראל".

הדוגמאות שהובאו בתחילת המאמר מהעיתונות הלבנונית וממקורות צרפתיים וציוניים מעלות שאלות מסקרנות. האם אכן היה קשר בין מאמציה של בריטניה לגבש הסכמים צבאיים בילטרליים עם עיראק, מצרים ומדינות ערביות אחרות, או ליצור ארגון משותף להגנה אזורית, לבין מאמציו, לכאורה, של השירות החשאי שלה בקהיר להביא למלחמה בין יהודים לערבים בארץ ישראל? מה הקשר בין המאמצים הבריטיים וההאשמיים להקים את סוריה הגדולה ולאחדה עם עיראק להסלמת העימות היהודי־ערבי? מדוע נקשר שמו של בריגדיר קלייטון לתוכנית סודית לחלק את ארץ ישראל בין שכנותיה הערביות? מדוע נטען נגדו שהוא מסית למתקפה ערבית, תחילה על היישוב בידי כוחות בלתי סדירים ובהמשך על המדינה היהודית שזה עתה קמה, בידי צבאות ערב הסדירים?

הקנוניה הבריטית

ב–28 במאי 1947 הודיע נג'יב אל־ארמנזי, הציר הסורי בלונדון, לשר החוץ שלו על עימות, שבו היה מעורב בריגדיר קלייטון, בין משרד החוץ לשירות החשאי ש"סירב באופן חד משמעי להוציאו ממצרים". ארמנזי ציין כי "התמיכה בקלייטון עולה על כל דמיון", והוסיף כי הוא קיבל "יד חופשית לנהל את התוכנית הנרחבת שבכוונתו להשלים", שכללה את קידום תוכנית סוריה הגדולה והבטחת השליטה הבריטית בלוב. באותו יום הורה ראש הממשלה הסורי מרדם לארמנזי להודיע למשרד החוץ הבריטי כי ממשלת סוריה תתנגד בתוקף לכל התערבות של המלך עבדאללה בענייניה. קודם לכן יידע את ארמנזי כי סוכנים בריטים מסיתים את שבטי הבדואים במדבר הסורי והדרוזים בג'בל דרוז נגד הממשלה הסורית. בתחילת יוני כתב מרדם ישירות לבווין והתלונן בפניו על מזימותיהם של הקצינים הבריטים בלגיון הערבי נגד סוריה והוסיף: "מה שמוסיף על רגישות המצב הוא שהקנוניה שנרקמה נגד סוריה מתקבלת בברכה בקרב כל הפקידים הרשמיים הבריטים במזרח הקרוב". הוא הזהיר כי אם לא תמצא סוריה דרך אחרת להגן על עצמאותה היא תפנה לעזרת גורמים זרים, ובהם ברית המועצות. דיווחים על חתרנותם הגוברת של סוכנים בריטים בסוריה הגיעו במהלך הבחירות לפרלמנט הסורי ועל רקע החרפת המתיחות בגבול סוריה־לבנון בקיץ 1947. דו"ח מודיעין ערבי, שהגיע לידי הצרפתים, חושף כי סוכנים חשאיים בריטים עודדו חברים בארגון האחים המוסלמים בסוריה לפעול נגד המשטר הרפובליקאי. הדו"ח מגלה עוד כי סוכנים בריטים במצרים פעלו בשיתוף עם האחים המוסלמים שם נגד התעמולה הקומוניסטית הגוברת. הידרדרות היחסים בין סוריה לירדן חלה במקביל למגעים בין בריטניה לעיראק בדבר הסכם צבאי חדש שיחליף את ההסכם מ–1930, ובזמן שהיחסים בין ממשלת עיראק למלך עבדאללה החלו להשתפר. אלה היו צעדיה הראשונים של התוכנית שרקחו קציני המודיעין הבריטי בקהיר, עמאן ובגדד ואשר יושמה בין יולי 1947 למאי 1948.

בקיץ 1947 נקלעה המדיניות הבריטית במזרח התיכון למבוי סתום. ראש הממשלה המצרי, מחמוד פהמי אל־נוקרשי, בגיבויו של המלך פארוק, דרש שבריטניה תתחייב לפנות את כוחותיה ותקבל את תביעת מצרים על סודן, כתנאי להסכמתה של מצרים לחוזה בין שתי המדינות. ביולי עשתה הממשלה המצרית צעד נוסף והעלתה באו"ם את תביעתה לפינוי הכוחות הבריטיים ממצרים. המדיניות הבריטית בארץ ישראל נכשלה אף היא. אחרי כישלון המגעים עם נציגים ערבים וציונים בלונדון בראשית 1947, הכריז הקבינט הבריטי על כוונתו להחזיר את המנדט בארץ ישראל לידי האו"ם. בריטניה הפסידה גם במלחמת התעמולה מול התנועה הציונית, בעיקר בארצות הברית, שם הציגו הנציגים הציונים את הסכסוך בארץ ישראל לא כסכסוך ערבי־יהודי אלא כסכסוך אנגלו־ציוני בין תנועת שחרור לאומית למעצמה קולוניאלית. הצעדים הקשים שנקטה בריטניה נגד העלייה הבלתי־לגאלית של ניצולי שואה ממחנות הפליטים באירופה גררו ביקורת בינלאומית, שהגיעה לשיאה באוניית המעפילים אקסודוס.

דיווחים שהגיעו ללונדון על תקיפת חיילים בריטים על ידי האצ"ל והלח"י עוררו זעם בדעת הקהל הבריטית וחיזקו את החלטת הקבינט לפנות את הכוחות הבריטיים מארץ ישראל. עם החרפת המשבר הכלכלי נאלץ ראש הממשלה קלמנט אטלי לקצץ בעלויות של החזקת כוחות צבא גדולים מעבר לים כדי להגן על אימפריה שבריטניה כבר לא היתה מסוגלת לקיים, לא מבחינה צבאית ולא מבחינה כלכלית. ביוני יצא הקבינט בהודעה דרמטית על כוונתה של בריטניה לסגת מהודו באופן חד צדדי.

השליטים הערבים עקבו מקרוב אחר השתלשלות האירועים הדרמטית בלונדון, שהצביעה על התפוררות שלטונה של האימפריה הבריטית במזרח התיכון. הם ראו את בריטניה מתקשה לדכא את ההתקוממות הציונית, מאבדת בהדרגה את אחיזתה במזרח התיכון ונדחקת לעמדת נחיתות מול ארצות הברית. הכרזתו של הנשיא טרומן כי ארצות הברית תגן על טורקיה ויוון מפני ברית המועצות חיזקה תפיסות אלה. מאמציה של בריטניה לכונן ברית הגנה אזורית נגד ברית המועצות עמדו בפני קשיים רבים, כאשר מנהיגים ערבים גילו פחות נכונות לקחת בה חלק. אך הנשיא הסורי סבר כי בריטניה לא תוותר על המזרח התיכון ללא קרב, ואילו המלך פארוק אמר למרדם כי "בריטניה מהתלת בכולנו ומנצלת אותנו לטובתה". גם המודיעין הצרפתי העריך כי בריטניה רחוקה מלאבד את שליטתה במזרח התיכון וכי "עדיין נותרו בידה קלפים רבים".

להותיר את האחריות לאמריקאים

ב–23 בספטמבר 1947, זמן קצר אחרי פגישת הליגה הערבית בצופר, דיווח הנספח הצרפתי בבגדד על תוכנית בריטית סודית להביא למלחמה יהודית־ערבית בארץ ישראל על מנת לקדם את יישומה של תוכנית סוריה הגדולה. הדו"ח, שרק חלק קטן ממנו מצוטט כאן, טען כי עמדתו המיליטנטית של ראש ממשלת עיראק בצופר תואמה עם הסוכנים הבריטים ו"מציינת נקודת מפנה במדיניות בריטניה במזרח התיכון".
"נראה, לאמיתו של דבר, כי ממשלת בריטניה, בעידודם של גורמים צעירים במשרד החוץ ובשירות המודיעין, החליטה, אחרי חודשים של היסוס, לאמץ תוכנית נרחבת שתאפשר לה לחזק, במחיר נמוך, את מעמדה המעורער בחלק זה של העולם. הבריטים מאמינים כי האו"ם יאשרר את החלטות אונסקו"פ. אי לכך יפרצו מהומות בארץ ישראל. האנגלים ינצלו את המצב לשם חיזוק מעמדם. על פי מידע ממקור אנגלי, התוכנית הבריטית תהיה כדלהלן:

"אנגליה תוותר על המנדט שלה בפלשתינה בהקדם האפשרי ותחזירו לאו"ם, שיפקח, במידת הצורך, על כוח בינלאומי לשם השבת הסדר על כנו בארץ זו. כבר עתה ניתן לצפות נסיגה של מרבית הכוחות הבריטיים מפלשתינה. במקרה של סכסוך גלוי בין היהודים לערבים ייסוגו האנגלים, באמתלה של חשש מפעולות איבה משני הצדדים, אל עבר הירדן, משם יוכלו דיוויזיה בריטית אחת או שתיים להתערב באופן מיידי בעת הצורך. בשלב זה יעודדו סוכנים בריטים את מדינות ערב להתערב על מנת לסייע לאחיהן בפלשתינה אם אלה יותקפו בידי היהודים".

הדו"ח הצרפתי קובע שבריטניה תימנע מהצבעה על דו"ח אונסקו"פ ו"תותיר את האחריות להקמת מדינה יהודית לאמריקאים ובני חסותם". הוא מספק פרטים על התוכנית הבריטית החשאית שנועדה להביא למעורבות סורית צבאית במלחמה בארץ ישראל, כדי לאפשר ללגיון הערבי של המלך עבדאללה ולצבא עיראק להתקדם לכיוון דמשק בתואנה של הגנה על סוריה מפני תוקפנות ציונית. "כאשר יגיע לשם, יקבל המלך הירדני תמיכה מקפת ויפעל להשיב את השלום בפלשתינה על כנו תוך סיפוח חלקה הערבי של ארץ זו לתוך סוריה הגדולה אשר תאוחד עם עיראק".

אך בניגוד לדיווחו של הנספח הצרפתי, הקבינט בלונדון לא ידע על התוכנית של שירותי המודיעין שלו במזרח התיכון לעודד מתקפה ערבית צבאית נגד המדינה היהודית ולא אישר אותה. ראש הממשלה אטלי, שהחליט על נסיגה מארץ ישראל למרות התנגדות ראשי הצבא, לא היה נושא באחריות המוסרית לקנוניה שהיתה עלולה להשמיד את היישוב היהודי בארץ ישראל שלוש שנים בלבד אחרי השואה. זאת ועוד, צעד כזה היה מסכן את מעמדה הבינלאומי של בריטניה ואת קשריה עם ארצות הברית. למרות שעדיין האמין בחשיבותו האסטרטגית והכלכלית של המזרח התיכון לאימפריה הבריטית, בווין לא היה פועל בחשאי נגד עמדת ראש ממשלתו. יחסיו המתוחים עם שירותי המודיעין במזרח התיכון, הנחשפים במסמכים הסוריים, מחזקים את ההנחה שגם הוא הולך שולל ונפל קורבן לאי יכולתו לשלוט באנשיהם. הוא היה משוכנע כי פעולות האיבה בין הערבים ליהודים בארץ ישראל היו דומות לסכסוך הדתי בין מוסלמים להינדים בהודו בעקבות החלטת בריטניה לסגת משם. כמו בהודו, האלימות וההרג יאלצו את שני הצדדים להגיע לבסוף לפשרה שאליה לא הגיעו קודם לכן למרות מאמצי השכנוע הבריטיים. באופן כזה בריטניה לא תישא באחריות לחלוקה שלא האמינה בה, ותיקרא שוב ליישם פתרון מקובל יותר. פוליטיקאים ופקידי ממשל רבים בבריטניה היו שותפים לדעה זו. אולם בווין ושרי קבינט אחרים לא היו מודעים לכך שהשירות החשאי שלהם בקהיר והדיפלומטים הערביסטים בלונדון ובמזרח התיכון, שזכו לתמיכתן של רשויות צבא בכירות, היו נחושים, בניגוד להחלטת הקבינט, להחזיק במזרח התיכון גם אם הדבר יוביל למלחמה בין ערבים ליהודים.

בעוד הדו"ח מבגדד מתמקד בתוכנית הסודית של סוכני מודיעין בריטים להביא לעימות יהודי־ערבי כולל כדי לקדם את תוכנית סוריה הגדולה ואיחודה עם עיראק, דו"חות מודיעיניים צרפתיים אחרים מגלים כי מטרתה המיידית של התוכנית הבריטית היתה להבטיח את מעמדה האסטרטגי של בריטניה במזרח התיכון. מטרה נוספת היתה למנוע הקמת מדינה יהודית או מדינה ערבית פלסטינית על פי מתווה החלוקה של האו"ם. התוכנית כללה גם צעדי ביטחון לשעת חירום — צבאיים ודיפלומטיים — שנועדו למנוע מהמדינה היהודית להרחיב את שטחה במקרה של תבוסת צבאות ערב. במקרה כזה, הכוחות הבריטיים בירדן ובמצרים יתערבו, ואילו דיפלומטים בריטים במועצת הביטחון ינסו לכפות הפסקת אש. מקורות מודיעין צרפתיים מציגים את התוכנית כניסיון של בריטניה לטרוף את הקלפים במזרח התיכון ולהצית מעשי איבה ערביים נגד המדינה היהודית לשם הבטחת שליטתה באזור. בין אם ינצחו הערבים ובין אם יפסידו, יוזמי התוכנית הניחו כי בריטניה תשפר את מעמדה לעומת קיץ 1947. ואכן, הדו"ח של הנספח מסכם: "באופן כזה, מצבם של הבריטים, שלזמן מה נדמה כמעורער, ישוב ויתחזק, על אחת כמה וכמה לאור כוונת המצרים לבטל את ההסכם האנגלו־מצרי".

במהלך דיונים שנערכו בלונדון ובקהיר ב–1947 בנושא אסטרטגיית הגנה במזרח התיכון, הוחלט כי בריטניה תפעל להשגת הסכמים צבאיים בילטרליים עם כל מדינה ערבית, שיחליפו את ההסכמים הקיימים, תוך דחיית הרעיון של ברית הגנה קולקטיבית באמצעות הליגה הערבית. ההנחה היתה כי עדיף לבריטניה לחתום תחילה על הסכמים בילטרליים עם עיראק ועבר הירדן ההאשמיות הידידותיות ולאחר מכן עם ממשלות ערביות אחרות, בעיקר סוריה. הפיקוד העליון של בריטניה המשיך להעמיד את חתימת ההסכם עם מצרים בעדיפות גבוהה. משרד החוץ ציפה כי אחרי כישלון יוזמתה באו"ם ייקל על בריטניה לחדש את המגעים עם מצרים, וכך להבטיח את השימוש של הצבא הבריטי בשטחיה תוך פתרון בעיית סודן. אבל המלך פארוק וראש ממשלתו, כמו גם הנשיא קוותלי, סירבו לחתום על חוזי הגנה עם בריטניה, מעצמה קולוניאלית שוקעת. הם ניצבו בפני תסיסה לאומנית בקרב בני הדור הצעיר, שהפגינו ברחובות למען עצמאות ורפורמות חברתיות וכלכליות וסירבו להיגרר למלחמה בין המעצמות המערביות לברית המועצות. משנראה כי האיום הקומוניסטי כבר אינו כה משכנע, החלו הסוכנים הבריטים לחפש נקודות מינוף יעילות יותר לשכנע את מנהיגי ערב ואת הציבור הערבי שארצותיהם זקוקות להגנתה של בריטניה מול סכנת ההתפשטות הציונית.

צילום: איי.אף.פי
בין הפטיש לסדן

באופן רשמי, סוכני המודיעין והדיפלומטים הבריטים שניהלו מדיניות חשאית משלהם מיוני 1947 עד מאי 1948, עדיין פעלו לשכנע את הממשלות הערביות בחשיבות החתימה על הסכמי הגנה עם בריטניה כנגד האיום הסובייטי. אולם בחשאי הם עודדו עימות ערבי־יהודי בארץ ישראל כדי לקדם את מטרותיה האסטרטגיות של בריטניה. הם ביקשו לנצל את המלחמה בארץ ישראל כדי להסיט את תשומת לבו של הציבור הערבי מהמגעים השנויים במחלוקת לחתימת ההסכמים; כתמריץ לממשלות הערביות לחתום על חוזי הגנה עם בריטניה; להוכיח לשליטים הערבים שארצותיהם זקוקות לשיתוף פעולה צבאי; לחזק את תלותן הצבאית של המדינות הערביות בבריטניה; ובתוך כך למנוע את הקמת המדינה היהודית או להגביל את ממדיה.

מלחמה בארץ ישראל תפעיל לחץ, כך הניחו, על ארצות הברית לשנות את עמדתה בנושא החלוקה. התעמולה הציונית לא תוכל להציג את המאבק נגד בריטניה כמאבק של תנועה לאומית הנלחמת להשתחרר משלטון קולוניאלי. סכסוך ערבי־יהודי גם יעניק תוקף לעמדתה משכבר הימים של בריטניה בנוגע לפתרון הבעיה בארץ ישראל ויוכיח כי למרות כוונותיה הטובות, היא נקלעה בין הפטיש לסדן. יתר על כן, הוא יעזור לבריטניה להבטיח את נכסיה האסטרטגיים בארץ ישראל: חיפה, על הנמל ובתי הזיקוק שלה, ואזור הנגב בדרום שיועד לשמש בסיס לכוחות הבריטיים שיפונו מתעלת סואץ.

ביקוריו התכופים של בריגדיר קלייטון בבירות הערביות בחודשים האחרונים של 1947 ומעורבותו מאחורי הקלעים בפגישות הליגה הערבית בצופר, עאליי וקהיר, היו חלק מהתוכנית שיזמו קציני המודיעין הבריטים בקהיר, בגדד ועמאן. נורי א־סעיד, עזאם, מרדם וצולח היו שותפים ליישומה. המלך עבדאללה היה חיוני להצלחתה, שכן הוא והלגיון הערבי שלו היו אמורים לשמש אמצעי לחץ על קוותלי, אבן סעוד ופארוק, תוך אילוצה של ההנהגה הציונית להיענות להצעות בריטניה. הלחץ שהפעילו הסוכנים הבריטים בעבר הירדן על ממשלת סוריה, עמדתה המיליטנטית של ממשלת עיראק בצופר ובעאליי והתעקשותה כי הליגה הערבית תנקוט פעולה בארץ ישראל, והצעתו של קלייטון לפצל את ארץ ישראל בין המדינות הערביות — היו כולם חלק מקנוניה זו.

באמצע ינואר 1948 נראה היה כי התוכנית של המודיעין הבריטי עומדת להצליח. תשומת הלב של הציבור הערבי הופנתה לאירועים בארץ ישראל, ובריטניה חתמה על ברית הגנה עם עיראק. הסכם דומה עם עבר הירדן היה אמור להיחתם ללא עיכובים. אחרי שנכשל במאמציו לשכנע את אבן סעוד ופארוק לחתום על הסכם הגנה עם סוריה נגד עבדאללה, עמד הנשיא קוותלי להיכנע ללחץ הבריטי, בעיקר לאחר שסוכנים בריטים התחייבו לרסן את המלך הירדני. הוא גם היה להוט למנוע מהם לסכן את בחירתו לכהונה שנייה כנשיא. ראש הממשלה צולח, שהתנגד למדינה יהודית על גבול לבנון שעלולה לחזק את נטיותיהם הבדלניות של המארונים, פעל בשיתוף פעולה עם קלייטון תוך שהוא מצהיר בפומבי על תמיכתו בהסכם עם בריטניה.

אך כאשר רונלד קמפבל, שגריר בריטניה במצרים, ובריגדיר קלייטון הציעו לראש ממשלת מצרים כי בריטניה תפעל נגד הקמת המדינה היהודית או תגביל את שטחה תמורת חוזה הגנה, הוא דחה כל ניסיון לקשור בין הסכסוך בארץ ישראל לדרישות המצריות לפינוי הכוחות הבריטיים ולאיחוד עמק הנילוס.

לצד המגעים שקיימו עם הממשלות הערביות על בריתות הגנה, הגבירו קציני מודיעין בריטים את מאמציהם לשכנע מנהיגים ערבים לאחד כוחות נגד האיום הציוני. בין ספטמבר לדצמבר 1947, בריגדיר קלייטון וסוכנים חשאיים נוספים פעלו בחשאי, יחד עם עזאם, מרדם וצולח, להקמת כוח בלתי סדיר — צבא השחרור הערבי — בפיקודו של קאוקג'י, שיחל לפעול לפני נסיגתה הרשמית של בריטניה מארץ ישראל. בעוד עזאם ראה בכוח הזה אמצעי להתערבות של הליגה הערבית בארץ ישראל, המנהיגים הסורים והלבנונים ראו בו יותר אמצעי למנוע מעבדאללה להשתלט על חלקה הצפוני של ארץ ישראל, מאשר לעזור לאחיהם הפלסטינים נגד היהודים. משלחת צבאית בריטית בראשותו של הקולונל פוקס, שמאז 1946 שימש יועץ בלתי רשמי לפיקוד העליון הסורי, פעלה להשיג נשק ותחמושת ממחסני הצבא הבריטי בארץ ישראל כדי לחמש מתנדבים ערבים במחנה קטאנה שמדרום לדמשק.

מקורות מודיעין צרפתיים דיווחו כי עריקי צבא ומשטרה בריטים, מחופשים לערבים, נראו ברחובות דמשק. "עובדים" בריטים רבים שהועסקו בחברת הנפט העיראקית הגיעו לעיר, מה שגרם לעיתוני סוריה לתהות מדוע הפכה לפתע הבירה הסורית למוקד משיכה ל"תיירים" בריטים. סוכנים בריטים קיימו מגעים גם עם המופתי אמין אל־חוסייני, תחילה באמצעות צולח ולאחר מכן עם שליחו האישי, בעקבות דרישתו לפקד על כוח צבאי משלו בארץ ישראל. צבא השחרור הערבי חדר לארץ ישראל במחצית הראשונה של ינואר 1948. קאוקג'י כתב מאוחר יותר כי הצבא הבריטי כמעט שלא עיכב את התקדמות כוחותיו בצפון הארץ.

מפעילי בובות

קריסתו של הסכם פורטסמות ציינה את כישלונה של גישת ההסכמים הבילטרליים. אף שבווין חתם בלונדון על חוזה הגנה חדש עם ראש הממשלה הירדני תאופיק עבד אל־הודא, מנהיגים ערבים אחרים, ובהם עזאם, מרדם וצולח, התנגדו בגלוי להסכמים עם מעצמות זרות. אנשי צבא, קציני מודיעין ודיפלומטים בריטים במשרד החוץ ובמזרח התיכון הציעו עתה אסטרטגיה חדשה — הסכם הגנה קולקטיבי עם מדינות ערב באמצעות הליגה הערבית. במרץ 1948 הצהירו עזאם ומרדם על הצורך לשנות את אמנת הליגה הערבית ממרץ 1945, על מנת לחזק את הקשרים בין המדינות החברות בה נגד האיום הציוני. יוזמתם תואמה בחשאי עם הסוכנים החשאיים הבריטים. אחרי שהתייעץ עם המלך אבן סעוד, הכריז המלך פארוק כי לפני שייתן את הסכמתו למגעים כלשהם בעניין הסכם הגנה קולקטיבי, בריטניה חייבת לבטל את הסכמיה הבילטרליים הקיימים עם המדינות הערביות. בדיווחיהם ללונדון, הדגישו קציני מודיעין ודיפלומטים בריטים את הקשר הישיר בין קריסת הסכם פורטסמות לאירועים בארץ ישראל. כישלונם בעיראק הגביר את הסבירות למלחמה בארץ ישראל, שכן חוגים בריטיים אלה היו נחושים עוד יותר לפעול לעימות יהודי־ערבי במטרה להגביר את התלות הערבית בבריטניה. תבוסת הכוחות הבלתי סדירים של צבא השחרור הערבי והכוחות בפיקודו של עבד אל־קאדר אל־חוסייני, אחיינו של המופתי, באפריל, חיזקה את אמונתם כי רק הצבאות הערביים הסדירים יכולים למנוע את הקמת המדינה היהודית.

לא ניתן בסקירה זו לפרט את כל צעדיהם של קציני המודיעין הבריטים בקהיר, עמאן ובגדד במטרה לעודד את המנהיגים הערבים ליזום מתקפה ערבית על המדינה היהודית. הם השתמשו בכל השיטות החשאיות שבאמתחתם — והסתמכו על פחד, קנאה, תאוות בצע, הבטחות שווא, מידע מטעה וניצול יריבויות פנים־ערביות — כדי לדרבן את המנהיגים הערבים למלחמה במדינה היהודית. שורה של מנהיגים — נורי א־סעיד עד כישלון הסכם פורטסמות; המלך עבדאללה בין יוני 1947 למאי 1948; ועזאם, מרדם, צולח ו"סוכני השפעה" אחרים, איפשרו לקציני המודיעין הבריטי לפעול מאחורי הקלעים ליישום תוכניותיהם. המלך אבן סעוד תיאר נכון את הסוכנים הבריטים כ"מפעילי בובות". המנהיגים הערבים מצאו עצמם לכודים בין חששותיהם מיציאה למלחמה ובין הלחץ הציבורי בארצותיהם, מציבור שהם עצמם שילהבו בהבטחותיהם על החרבת המדינה היהודית. עזאם הודה בפני נציג של הסוכנות היהודית כי "אין לנו ברירה אלא לצאת למלחמה, גם אם נובס".

הבטחת מעורבותה של מצרים במלחמה בארץ ישראל היתה יעד מרכזי בתוכנית הבריטית החשאית. מקורות צרפתיים מספקים פרטים רבים על הטקטיקה שנקטו הסוכנים הבריטים, בשיתוף פעולה עם עזאם, על מנת ללחוץ על המלך פארוק להורות לצבאו להצטרף למלחמה למרות התנגדותו של ראש ממשלתו. אמצעים אלו כללו גם התחייבות לספק לצבא המצרי נשק ותחמושת מהמחסנים הבריטיים באזור התעלה ומידע שקרי לגבי עוצמתם הצבאית של הכוחות היהודיים. כמו שליטים ערבים אחרים, גם המלך פארוק, שהיה נתון ללחץ דעת הקהל המצרית שקראה לנקוט פעולה, היה חשוף לקנוניות הבריטיות. הוא התקשה לעמוד מהצד ולצפות ביריבו, המלך עבדאללה, שולח כוחות לארץ ישראל. דו"ח מאת הנספח הצבאי הצרפתי בביירות מ–11 במאי 1948 על דיוניה הסודיים של הוועדה המדינית של הליגה הערבית בדמשק, מגלה כי פרט למלך עבדאללה, מנהיגים ערבים אחרים היססו וחיפשו דרך לעכב את הפלישה לארץ ישראל. הדו"ח חושף גם את מעורבותם הישירה של הבריטים בדיונים הערביים. ברגע האחרון החליט המלך פארוק בניגוד לעמדת ראש ממשלתו והורה לצבאו לצאת למלחמה.

מלחמת 1948 שמה קץ למשטרים הערביים הישנים ופתחה את הדרך בפני דור צעיר של קצינים ערבים לאומנים, שהיו נחושים לנקום את תבוסת ארצותיהם ולשים קץ לשליטת בריטניה באזור. השליטים הערבים הוותיקים, שנפלו קורבן לקנוניות הבריטיות ולשאיפותיהם שלהם, שילמו מחיר יקר. המלך עבדאללה, העוצר עבד אל־אילה, נורי א־סעיד, צולח ונוקרשי איבדו את חייהם. גורלם של המלך פארוק והנשיא קוותלי שפר עליהם במעט, והם איבדו רק את כס השלטון. ואילו בקרב הבריטים, סוכני המודיעין, קציני הצבא, הדיפלומטים ואנשי הממשל שבו לבריטניה, מותירים אחריהם מזרח תיכון מפולג ואלים, שהמדינות שהוקמו בו על ידי שתי המעצמות הקולוניאליות בהסכם סייקס־פיקו לא עמדו במבחן הזמן.

פרופ' מאיר זמיר מלמד במחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת בן־גוריון בנגב. ספרו "The Secret Anglo-French War in the Middle East: Intelligence and Decolonization, 1940–1948" עומד לצאת השנה בלונדון בהוצאת Routledge

40 שנה למלחמת אוקטובר: פרשייה גרעינית נשכחת, ולא על פי ממקורות זרים שמואל מאיר | 19.09.2013 | 19:45

ספטמבר 7, 2014

שיח אסטרטגי – הבלוג של שמואל מאיר
40 שנה למלחמת אוקטובר: פרשייה גרעינית נשכחת, ולא על פי ממקורות זרים
שמואל מאיר | 19.09.2013 | 19:45

מלחמת יום הכיפורים, קונספציה וכשל מודיעיני הפכו למלים כמעט נרדפות. כולם זוכרים כיצד החלה המלחמה בהפתעה מוחלטת בשבת 6 באוקטובר. במהלך השנים התרכז הדיון בכשל המודיעיני. בשנה האחרונה, ולא מעט בזכות ספרו המתועד היטב של יגאל קיפניס "1973 ", התעורר שיח ציבורי חדש וניסיון לבירור לעומק של ה"קונספציה" המדינית של ממשלת גולדה-דיין-גלילי שבבסיסה "מוטב שטחים על פני הסכם שלום". קונספציה בת 40 ששמרה על רעננות יוצאת דופן אצל חלק ממקבלי ההחלטות באשר לשלום ישראלי-פלסטיני על בסיס קווי 67.

ובחזרה למלחמת יום הכיפורים. מול ההפתעה של 6 באוקטובר – נותרה עמומה השאלה מתי וכיצד הסתיימה הלחימה (בדגש על החזית המצרית כי סאדאת היה היוזם ומתכנן –העל ). נסו לברר בסביבתכם הקרובה ותגלו עד כמה רחבה קשת התשובות שתקבלו. עפ"י הנרטיב המקובל, הסתיימה המלחמה בהחלטת מועצת הביטחון השנייה להפסקת אש "מיידית" (339) ב-24 באוקטובר בשעות הערב. ואכן, ביומן האישי "עדות מן הבור" של חבר פורום מטכ"ל, עוזי עילם, נכתב בבוקר 25 באוקטובר: "מאתמול בשעה 17:00 באמת יש הפסקת אש". והסימן המוחשי לכך: עולים מ"הבור" לעבודה רגילה במשרדים.

אבל הנרטיב המקובל מתעלם באופן עקבי מהעובדה כי המלחמה לא נגמרה באותו מועד וה"בור" הופעל מחדש בבוקר 25 באוקטובר. חוליה חסרה בסיפור המלחמה שלנו מפריעה להבנה של התמונה המלאה, ואין מדובר בזוטות: המלחמה הסתימה ב-25 באוקטובר בכישלון מבצעי צורב, באיום אמריקני ובאקורד סיום גרעיני.

הכישלון שמנסים להשכיח ולהדחיק היה ניסיון הנפל לכבוש את העיר סואץ על מנת להשלים את כיתור הארמיה השלישית. אחרוני הלוחמים חולצו מסואץ בבוקר 25 באוקטובר אחרי קרב קשה, 80 הרוגים ונעדרים רבים ("לקסיקון מלחמת יום הכיפורים " מאת זאב שיף ואיתן הבר). אבל היה זה "באנג גרעיני" (אמנם אמריקני) שהביא לסיום הקרבות. מוטיב גרעיני שהוא הנוכח-הנפקד בנרטיב שלנו, והוא שהביא בצירוף איום אמריקני ששוגר לישראל לסיום המלחמה.

להבהרת התמונה נזדקק לתאר את האירועים לפי סדר הזמנים של התרחשותם. ב-22 אוקטובר בשעה 18:52 אמורה היתה להיכנס לתוקף הפסקת אש (החלטת מועצת הביטחון 338 ) מפתיעה ש"בישל" קיסינג'ר במוסקבה. הרמטכ"ל אינו מסתיר אכזבתו: "כמה חבל. חסרים לי עוד כמה ימים. יומיים. שלושה. ארבעה" (הגרסה הרשמית של מחלקת היסטוריה "מלחמה ביום הכיפורים" מאת שמעון גולן). אבל קיסינג'ר מרגיע ואומר כי ישראל תוכל לבצע תיקוני קו ושיפורים "כל עוד הוא במטוס חזרה לוושינגטון". צה"ל מתרגם את הערתו האגבית של קיסינג'ר לאופנסיבה רחבת היקף ב-23 באוקטובר לכיתור הארמיה השלישית ומאמץ לכבוש את העיר סואץ. הבית הלבן נאלץ להתמודד עם שדרים סובייטים ב"קו האדום" ופניות מצד סאדאת לעצירת התקדמות צה"ל ואכיפת הפסקת האש. אור ליום 24 באוקטובר מתקבלת החלטת מועצת הביטחון נוספת (339 ) שהגישו ארה"ב וברית המועצות במשותף להפסקת אש "מיידית". גם לאחר החלטת מועצת הביטחון השנייה המשיך צה"ל להתקדם במאמץ לכיבוש העיר סואץ –  וההסתבכות לא אחרה לבוא.

בגבור הפניות הסובייטיות והמצריות לבית הלבן ("מבול של שדרים" באחד התיאורים) בדבר הפרות ישראליות של הפסקת האש, העביר גנרל הייג שדר דחוף ומאיים מהנשיא ניקסון לממשלת ישראל (ב-24 אוקטובר בשעה 16:35 שעון ישראל): אם לא תיפסק הלחימה הנשיא שוקל "להתנתק מישראל". הלחץ האמריקני והלשון המאיימת עושים את שלהם ובתוך שעה החליטו ראש הממשלה ושר הביטחון להפסיק את הלחימה. בעיר סואץ נמשך הקרב הקשה לחילוץ הכוחות שהסתבכו.

ובינתיים בבית הלבן. ב-24 אוקטובר שעה 21:35 (אצלנו שלוש וחצי לפנות בוקר ב-25 באוקטובר) מתקבל שדר אישי מברז'נייב. לפי קיסינג'ר, היה זה "האתגר החמור ביותר מצד מנהיג סובייטי לנשיא ארה"ב". האגרת הסובייטית נתפסה כאולטימטום: ברית המועצות תשגר כוחות באופן חד-צדדי לאכיפת הפסקת האש אם ארה"ב לא תצטרף אליה.

קיסינג'ר כינס בדחיפות את המועצה לביטחון לאומי במרתף הבית הלבן. ראש המועצה לביטחון לאומי – הנשיא ניקסון לא נכח והסתגר באגף המגורים במצב נפשי ירוד כתוצאה מהחלטה להעמידו לדין בפרשת ווטרגייט. על בסיס המידע המודיעיני הגיעו קיסינג'ר וראשי הצבא והמודיעין האמריקני למסקנה כי אין מדובר ב"בלוף" סובייטי והוחלט להרתיע את הסובייטים משיגור חד-צדדי של כוחות באמצעות הצבת כוחות צבא ארה"ב במצב כוננות "דרגה-3"  DEFCON-3 בכל הזרועות ובכל הפיקודים החל משעה 23:40 ( עשרים לשש בבוקר 25 אוקטובר אצלנו). ובכלל זה, נושאות מטוסים בצי השישי, פיקוד המפציצים הגרעיני האסטרטגי, הכוחות באירופה, יחידות נחתים והדיביזיות המוטסות. תחנות רדיו מקומיות שידרו קריאות חירום לאזעקת אנשי צבא מבתיהם.

"דרגת כוננות 3" (מתוך חמש דרגות) היתה הרמה הגבוהה ביותר באין מלחמה פעילה. ההחלטה על כוננות גרעינית באוקטובר 1973 היתה הראשונה מאז משבר הטילים הקובני בשנת 1962 (אז הוכרזה דרגה-2 על התקפה צפויה כל רגע). המידע המודיעיני המאיים שעליו התבססה ארה"ב: כוננות בצד הסובייטי לקראת שיגורן של הדיביזיות המוטסות הסובייטיות, בניין הכוח הימי הסובייטי בים התיכון, מידע תקשורתי רגיש על הצבת כוחות סובייטים בכוננות במזרח גרמני. וברקע: דיווח לא ברור של ה-CIA על ספינה סובייטית שהעבירה ראשי חץ גרעיניים לנמל אלכסנדריה.

ובינתיים בישראל. בבוקר 25 באוקטובר (בשעה 9 שעוננו) מעביר קיסינג'ר לגולדה את נוסח תשובתו למנהיג הסובייטי ומעדכן על צעדי הכוננות שנקטו האמריקנים: "הזזת ספינות ונושאות מטוסים, מצב הכן בכל יחידות הטנקים באירופה ובדיביזיות הצנחנים" (בגרסה הרשמית של מחלקת היסטוריה). בדיווחים הישראלים אין התייחסות לכוננות גרעינית. בנוסף מבקש קיסינג'ר לדעת כמה ימים נדרשים לישראל ל"חיסול הארמיה השלישית" במקרה שכוחות סובייטים ינחתו בקהיר. כלומר, הוא מעריך כי מדובר באיום סובייטי ממשי ויתכן כי הצעד הסובייטי "יגרור תוצאות לא מחושבות".

בגרסה הרשמית של מחלקת היסטוריה הסתיימה המלחמה בלשון עמומה: "בשטח שככו הקרבות בשעות אחר הצהרים של 24 באוקטובר, למעט הלחימה בעיר סואץ, שם נלכד כוח צה"ל וסבל אבדות כבדות. בליל 24-25 אוקטובר הצליח הכוח להיחלץ. באותו לילה התעצמה הפעילות המדינית והגיעה לסף עימות בין-מעצמתי". העימות הבין-מעצמתי, שלא נמסר בצורה מפורטת בגרסה הרשמית, נקשר ללחץ אמריקני להסרת המצור על הארמיה השלישית. גם ביומן האישי של עוזי עילם "עדות מן הבור" מסתיימת המלחמה באווירה חידתית משהו: ב-25 אוקטובר בשעה 15:30 עדכן סגן הרמטכ"ל – בהדגישו "לא לפרסום" – כי מתרחשים תהליכים מדיניים בינלאומיים. יתכן שיהיה נסיון של התערבות רוסית מתואמת עם פעילות מצרית ואולי עוד הלילה.

אבל כפי שהראנו בבלוג "שיח אסטרטגי": ה"עימות הגרעיני" היה תוצאה של אירוע מתגלגל בן מספר ימים. הוא נבע באופן ישיר מהפרות ישראליות משמעותיות (גם לדעת ארה"ב) של הפסקת האש ומהשדרים הדחופים של הסובייטים והמצרים לקיסינג'ר שיאכוף את הפסקת האש בימים שקדמו לכוננות האמריקנית. שדר נשיאותי מאיים לישראל (בשעות אחרי הצהרים של 24 באוקטובר) והבנה ישראלית כי אסור למדינה קטנה להיות הפתיל שיצית עימות מעצמתי גרעיני – הם שהובילו לסיומה של מלחמת יום הכיפורים. המאמצים האמריקניים "לשכנע" את ישראל  להקל את המצור על הארמיה השלישית הופיעו רק בשלב הבא, והפכו לליבת המגעים בין ישראל וארה"ב בימים הבאים לאחר שהכוננות הגרעינית האמריקנית בת 20 השעות הסתיימה.

סוף הסיפור ומספר לקחים לעתיד. המהלך יוצא הדופן של "כוננות גרעינית" נתפס ע"י ארה"ב כמענה הרתעתי הולם לנוכח הכנות סובייטיות לשיגור כוחות למזה"ת כפי שאותרו באותו הלילה במקורות מודיעין אמריקניים. לדעת קיסינג'ר , המסר ההרתעתי האמריקני נקלט היטב ומוסקבה נסוגה. אך כלל לא ודאי שהסובייטים התכוונו לשגר כוחות התערבות למזה"ת. בדיקת הראיות המודיעיניות שהציגו האמריקנים מציבה סימני שאלה על ההסבר הרשמי: הכוננות בדיביזיות המוטסות הסובייטיות לא היתה חדשה, והיא אותרה כבר ב-12 באוקטובר. השייטת הסובייטית בים התיכון הגבירה כוחה (ל-96 יחידות) אחרי ובתגובה להכרזת הכוננות האמריקנית, והיתה בדרך כלל במערך מרוסן ולא תוקפני. לדיווחים על ספינה סובייטית שנכנסה לנמל אלכסנדריה עם ראשי חץ גרעיניים אין שום רמז בזכרונות קיסינג'ר ומפקד הצי האמריקני אדמירל זומואלט. נראה כי מדובר בספינת רפאים שלא היתה ולא נבראה.

אז מה היה לנו כאן. נראה כי קיסינג'ר וראשי הצבא האמריקני האמינו כי באותו הלילה עמדו הסובייטים לבצע מהלך התערבות צבאית במזה"ת. התמוטטותו של הנשיא ניקסון (שהיה מחוץ ל"לופ" ועודכן על הכוננות הגרעינית רק בבוקר שלמחרת) הגבירה אצל קיסינג'ר את החרדה שהסובייטים ינצלו את המצב לרעה. לפיכך מדובר כאן בכשל מודיעיני תפיסתי. כשל שנובע מהערכת-יתר של המידע. בספרות ההפתעה אנחנו מכירים את הכשלים והאסונות הצבאיים שנבעו מקונספציות של הערכת-חסר (פרל הרבור, מבצע ברברוסה, פתיחת מלחמת יום הכיפורים). למעשה, הערכת-חסר והערכת-יתר הם שני צדיו של המטבע המודיעיני, ושניהם יכולים להמיט אסון. אין זה נכון כי באמצעות הערכת-יתר ונקיטת פעולה מופרזת של "ללכת על בטוח" (למשל, גיוס כוחות חריג או מתקפת מנע) ניתן להשיג תעודת ביטוח אוטומטית נגד אסון אסטרטגי. בדוגמה שלנו: הסובייטים היו יכולים להקדים במהלך צבאי בזירה אחרת לנוכח סימנים אמריקניים מדאיגים מבחינתם באותו לילה. למרבה המזל, גילו הסובייטים זהירות.

במאמר שלנו ניסינו להאיר פרשייה גרעינית שהודחקה ואינה מופיעה בספרים על מלחמת יום הכיפורים. הבנה עמוקה של קונספט הערכת-היתר (שהיא כאמור האחות התאומה של הערכת-החסר שהכשילה אותנו ביום הכיפורים) רלוונטית למצבנו כאן ועכשיו. למשל, בהקשר לתרחישי תקיפה ומלחמת מנע עצמאית נגד איראן. הערכת-יתר של איום מרחיקה את הקברניט מהמציאות העובדתית ויהיה זה אך פשטני לחשוב כי בכוחה להעניק תעודת ביטוח מפני כישלון אסטרטגי.

לקח אסטרטגי נוסף מאקורד הסיום של מלחמת יום הכיפורים: כפי שניתחנו ב"שיח אסטרטגי", ממשלת ישראל הפסיקה את הלחימה בחזית הארמיה השלישית בעקבות איום נשיאותי ("נתנתק מישראל") שהועבר ישירות מהחדר הסגלגל והתפרש כהפסקת הסיוע הצבאי האמריקני. כאז כן עתה תלויה ישראל בארה"ב באספקה של מערכות נשק קונבנציונליות  מתקדמות ("שימור היתרון האיכותי"). אמנם ישראל זוכה  ליחס מיוחד מארה"ב, אך יש גבול ל"חופש הפעולה" הישראלי כאשר אינטרס חיוני לביטחון הלאומי של ארה"ב בסוגיה גרעינית מונח על השולחן. ארה"ב עמדה לצדנו בשעת המבחן הקשה של מלחמת יום הכיפורים וישראל למדה כי אינה  לבד. אך בה בעת הבינה כי אינה יכולה לטפל בכל האיומים בכוחות עצמה בלבד. ותובנה נוספת: ישראל אינה בן יחיד שמותר לו הכל בזירה הבינלאומית. מארג היחסים המיוחדים ותיאום עם ארה"ב הוא רכיב חיוני בביטחון הלאומי שלנו. אז וגם היום מול הסוגיה האיראנית.

ההישגים המבצעיים של צה"ל הביאו לסיומה של המלחמה בקווי 25 באוקטובר – והם  שסללו את הדרך לתהליך שראשיתו ב"הסכמי הקילומטר ה-101 " ואחריתו בהסכם השלום המצרי. הסכם שלום שהתעכב בגלל "קונספציה מדינית" והיה בהישג יד לפני שפרצה המלחמה.

PS

ספרים ובעיקר ספרי זכרונות, הם לפעמים מקור לא אכזב למידע אסטרטגי. לא תמיד צריך לחכות לטוב לבם של שומרי הסף הארכיוניים. בגיליון מיוחד "מלחמת 40 השנים" לקראת יום הכיפורים השנה פרסם "ידיעות אחרונות"  את יומני חיים ברלב. לפי היומנים, ב-7 באוקטובר 1973 איבד שר הביטחון דיין את עשתונותיו ו"לנוכח המצב הנואש" הציע לראש הממשלה לשקול  "להשתמש באמצעים בלתי קונבנציונליים נוסח תמות נפשי עם פלישתים". בשעות אחר הצהרים של 7 באוקטובר דיווח מפקד חיל האוויר, בני פלד, (בהקלטות מן "הבור" ששוחררו השבוע לפרסום) כי לדעת דיין "אנו מצויים לפני הרס הבית השלישי".

אבל כאמור הכל כבר נמצא בספרים. למשל, בספר החדש והחשוב להבנת התמונה המודיעינית במלחמות ישראל – "מר מודיעין" על אהרלה יריב. בדיון אצל הרמטכ"ל ב-7 באוקטובר ( היום הקשה והקריטי בלחימה בגולן) כתב  אהרון יריב כי שר הביטחון דיין דיבר "במונחים של חורבן הבית השלישי". לאחר שדיין עזב את החדר דיבר גנדי ("כדרכו רברבן ויהיר ובעל בטחון עצמי רב") והציע  "רעיון מיוחד נגד הסורים". יריב נדהם ומתחלחל מהצעת גנדי, ומביע התנגדות נחרצת. הרמטכ"ל דדו מחליט לדחות את הרעיון של גנדי ומודיע כי את הסורים נבלום עם שריון וחיל האוויר. ועכשיו הפואנטה: "אהרלה שיער בעת ההיא, ולאחר מכן התברר לו שהשערתו היתה נכונה, שדיין העלה רעיון דומה לזה של גנדי בשיחה עם גולדה" (עמוד 630).

או בספרו של נפתלי לביא שהיה דוברו ועוזרו של שר הביטחון דיין. בבוקר שלאחר כישלון ההתקפה הישראלית בתעלה ב-8 באוקטובר נכנס דיין המותש לחדר: "המצב חמור אף יותר משחשבתי. ואם לא תחול תפנית ביומיים הקרובים  שתחזיר לנו את היוזמה נצטרך להפעיל תגובה אחרת וכואבת" השיח דיין כאילו לעצמו, וארבעתנו בחדר "קראנו נכון את דבריו ונדהמנו" ("עם כלביא" עמוד 277).

 

בחזרה אל החכתייה: אחותה החורגת של הלאדינו שוב מתגלגלת על הלשון/עופר אדרת

יוני 13, 2014

עשרות באו השבוע לכנס נדיר של דוברי שפתם הנשכחת של יהודי טיטואן. עם הרבה הומור הם עמדו על ההבדל בינם ללאדינו והבהירו: אנחנו לא מרוקאים

כשד"ר נינה פינטו־אבקסיס היתה ילדה, שאלו אותה איזו שפה מדברים הוריה בבית. "נהגתי לומר ספרדית", אמרה השבוע ל"הארץ". כשהתעקשו וביקשו לברר "איזו ספרדית", היא שאלה את הוריה אם מדובר בעצםבלאדינו. התשובה היתה חד־משמעית: "זו ספרדית של ספרדים". גם כשנשאלה "מאיזו עדה את", אמרה לה אמה להשיב: "תגידי ספרדים". כשבגרה היא התחילה "לחשוד", כדבריה, שמאחורי ה"ספרדית" שדיברו בבית מסתתרת שפה אחרת. מאוחר יותר, בחוג לספרות עברית ופולקלור יהודי והשוואתי באוניברסיטה העברית, גילתה את האמת. "נברתי, התחלתי לחשוף ולגלות רבדים נוספים, והבנתי מה השפה שלי", אמרה.

מימין: אסטרייה חסן, רקל בן אולול דה פינטו ומשה פינטו

מימין: אסטרייה חסן, רקל בן אולול דה פינטו ומשה פינטו. צילום: אוסף משפחת פינטו

השבוע, באירוע שנערך בנווה צדק בתל אביב לרגל צאת ספרה "הטווס, המגוהץ וחצי האישה" (הוצאת מכון בן־צבי) היא כבר הצליחה להשיב בלי היסוס על השאלה "איזו שפה דיברו בבית". המחקר שערכה, שעוסק בכינויים (כמו אלה שבכותרת הספר), בהומור ובפולקלור, הבהיר לה באופן חד-משמעי: בביתה דיברו חכתייה. זו שפה נכחדת, מדוברת ולא ספרותית, שהיתה שגורה בפיהם של יהודי צפון מרוקו. "חכתייה היא אחותה הקרובה־רחוקה של הלאדינו. שפה ותרבות שהולכות ונעלמות", הסביר משה שאול, סגן יו"ר הרשות הלאומית לתרבות הלאדינו. להאזנה ל"אחד מי יודע" בחכתייה – לחצו כאן פרופ' יעקב בן טולילה, מומחה ללשון עברית, היה אחד המדריכים של פינטו־אבקסיס בדוקטורט שלה. את החכתייה הוא מקביל לארוחה שמוגשת לשולחן. פעם היא היתה "המנה העיקרית", כדבריו. היום, אחרי שכבר נבלעה בספרדית, היא מזכירה יותר מלח ופלפל. "אנשים מדברים ספרדית ומתבלים אותה בביטויים, במלים ובצירופים בחכתייה שנותנים לשפה טעם מיוחד", אמר. "עיקרו של הטעם הזה הוא חיוך והומור", הוסיף. "ואכן, כששפה הולכת ונעלמת, השלב האחרון שלה הוא ההומוריסטי. זה מה שנותר היום מהחכתייה".

טיטה אסטרייה פינטו

טיטה אסטרייה פינטו. צילום: אוסף משפחת פינטו

בהתייחסו למותה של השפה, אך גם להומור שטבוע בה, הוא קבע כי החכתייה היא "שפה שמתה מצחוק". בכך בדיוק מתמקד הספר החדש של פינטו־אבקסיס. בן טולילה נולד בטיטואן, עיר הבירה של "מרוקו הספרדית", לרגלי הר דרזה, שממנה הגיעו גם רחל ויצחק פינטו, הוריה של פינטו־אבקסיס. "ירושלים הקטנה" ו"היונה הלבנה" היו כינוייה של העיר. ירושלים – עקב בתי הכנסת הרבים שהיו פזורים בה. הלבנה – בשל בתיה הצבועים לבן. הקהילה היהודית של טיטואן צמחה אחרי גירוש ספרד ב–1492. ב–1860 היא נכבשה לשנתיים בידי ספרד, במלחמת ספרד־מרוקו. דו"ח שחובר בתקופה זו העלה תמונה קודרת של רדיפות, השפלות, ניוון כלכלי ובורות שהיו מנת חלקה של הקהילה. אסטרייה בן טולילה היתה מורה בבית ספר אליאנס שנפתח בטיטואן. בין היתר לימדה גם את אביה של פינטו־אבקסיס. באירוע השבוע היו כמה מתלמידיה. "מהבית ספר הזה יצאו הרבה מהנדסים, אדריכלים ואנשי מחקר, שבאו לישראל", אמרה. כמה מהם מוכרים בתחומם. דוגמה אחת היא יצחק צרויה, ראש המחלקה לפיזיקה של החלקיקים במכון ויצמן. יום אחד, כך סיפרה בן טולילה, ביקרה בעיר משלחת של אנשים חשובים מאליאנס. "הם שומעים אנשים מדקלמים בצרפתית, בספרדית, את כל המשוררים החשובים. הם לא האמינו שבפינה כזאת קיימת תרבות כזאת". בן טולילה מתגאה עד היום כי במבחן ארצי שנערך פעם במרוקו, "הכיתה שלי קיבלה את הציונים הגבוהים ביותר".

ד"ר נינה פינטו־אבקסיס, השבוע

ד"ר נינה פינטו־אבקסיס, השבוע. צילום: עופר וקנין

ב–1912 הפכה מרוקו למדינת חסות צרפתית. חלק מצפון המדינה, שכונה "מרוקו הספרדית", נשלט על ידי ספרד. טיטואן היתה לבירתו. כך נבלעה שפתם של יהודיה – החכתייה – בספרדית. "היום היא מורכבת מספרדית 'מקולקלת' – מנקודת מבט של השפה הספרדית – ומיסודות מן הערבית המוגרבית ומהעברית", אמרה פינטו־אבקסיס. "קשה לאתר היום דוברים אותנטיים של השפה, שמנוטרלים מן ההשפעות של השפה הספרדית שנשמעת בסביבתם". ב–1956 קיבלה מרוקו עצמאות והחל גל ההגירה של הקהילה, שבמסגרתו עלו לארץ גם הוריה של פינטו־אבקסיס. יהודי טיטואן מנו אז כ–6,000 איש. היום לא חיים בה יהודים. "עד כיתה א' דיברתי רק ספרדית, ולמעשה – חכתייה. זו היתה שפת האם שלי ונותרה שפה יחידה עד שסיימתי את הגן", סיפרה פינטו־אבקסיס. את החכתייה דוברים היום כמה אלפי אנשים, שפזורים ברחבי העולם – בוונצואלה, ארה"ב וקנדה, צרפת, ספרד וישראל. עם זאת, קשה להגדיר מי בדיוק "דובר" את השפה ומי רק "מכיר" כמה מלים או ביטויים. פינטו־אבקסיס נישאה ליליד העיר, דובר חכתייה מלידה. גם ילדיהם מכירים את השפה. "הם משתמשים בלא מעט מלים מחכתייה בשיח היומיומי שלנו, בתוך המשפחה", היא אומרת. "כך היא תמשיך לחיות עוד דור אחד לפחות. לא כשפה שלמה, אבל לפחות כמלח ופלפל". לצד קשיי הקליטה הרגילים בישראל, נתקלו בני הקהילה בקושי חברתי־תרבותי ייחודי: החברה והממסד בישראל לא הבינו את השוני ולא הבחינו בזהות הייחודית שלהם, וכפו עליהם זהות קולקטיבית כ"יהודי מרוקו". כפי שמתואר בספר, כאן הם חדלו להיות בני זהות נבדלת, חלק מ"משפחת מלוכה", כפי שראו עצמם, אלא הפכו למהגרים זרים, "מרוקאים", שאליהם התייחסה החברה בזלזול. בני טיטואן לא ראו עצמם מזרחים אך גם לא הזדהו עם התרבות האשכנזית בארץ. "אלה ואלה לא עמדו בקריטריונים התרבותיים שלהם", אומרת פינטו־אבקסיס. בספרה החדש היא מביאה דוגמאות להבדלים בין בני טיטואן ליהודים מחלקים אחרים של מרוקו. על כך כתב המשורר בן העיר, מואיז (משה) בן הראש, בשיר "דיוקן עצמי של משורר בראי המשפחה": האשכנזים רוצים אקשן/ רוצים ספרדים מאולפים שיהיו להם לגעגועים/ לקוסקוס, לטפינה או למעברה/ אבל לא ספרדים שיכתבו שירים פילוסופיים/ לא, לזה לא נסכים, זה השטח שלנו". פינטו־אבקסיס מסבירה כי בני טיטואן נאלצו לחיות ב"סכיזופרניה זהותית" גם בהיבט הפיזי. "מן מהצד האחד זוהו כיהודי מרוקו. מצד שני – מראם החיצוני של רבים מהם שייך אותם לבני עדות אחרות". לדבריה, השיח העדתי בארץ חילק בין "אשכנזים" ל"מזרחים", ולא אפשר "מתן שוליים רחבים ופנים רבות להגדרה זו". בראיון ל"הארץ", שפורסם ב–2000, הסביר בן הראש: "בגלל שאני נראה פולני למהדרין, הם התירו את לשונם כשדיברו בנוכחותי על מרוקאים. זה דבר שקרה לרבים מיהודי טיטואן מאחר שהם נראים כאשכנזים, העיניים שלהם בהירות וגם העור בהיר". האירוע שבו הושק ספרה של פינטו־אבקסיס היה הזדמנות נדירה ויוצאת דופן לעשרות מבני הקהילה להיפגש. בדרך כלל, בני הקהילה מדירים רגליהם ממפגשים של דוברי לאדינו או מאירועים של יוצאי מרוקו. ברקע לכך, כפי שהסבירה פינטו־אבקסיס, "סגירות ובידול חברתי, תחושה של אליטיזם והימנעות מערבוב עם מי שהם 'לא משלנו'" וכן "היעדר רצון להשתייך לתבניות מובנות ויצוקות של זהות שהם לא מזדהים עמה". למפגש הגיעו עשרות אנשים. חלקם לא ראו זה את זה עשרות שנים. חלקם לא שמעו מלים בחכתייה שנים רבות. "הם צמאים לתרבות הזו ולזהות הייחודית והספציפית שלהם", אמרה פינטו־אבקסיס. המחקר שלה ביקש להתחקות אחר השרידים של החכתייה, שדובריה דחקו אותה לטובת הספרדית. "זו תוצאה בלתי נמנעת – כששפה אתנית כזו נפגשת עם שפת תרבות חשובה, היא אינה יכולה לה", הסביר פרופ' בן טולילה. חלקם התביישו לדבר בה או אפילו להודות שהם יודעים מלים או מכירים ביטויים בשפה הזו. בקשיים האלה נתקלה פינטו־אבקסיס גם בבית. "סיפרתי להורי כי אצטרך לעסוק בחכתייה, ותגובתם הראשונה היתה – 'איך נוכל לעזור לך? אנחנו לא יודעים דבר בחכתייה'", סיפרה. הסיבה להסתייגות שלהם משפת אבותיהם קשורה בכיבוש הספרדי של העיר. "הם חונכו להזדהות עם התרבות הספרדית ולמחוק כל סממן שמבדל אותם מהנוצרים. זה נבע מאקט הישרדותי שעיקרו רצון להזדהות עם הכובש", הסבירה. לצד זאת, היא מזכירה כי לאחר הכיבוש הספרדי היתה החכתייה השפה של השכבה הסוציו־אקונומית הנמוכה ביותר. "במשך שנים היהודים עבדו על מחיקת החכתייה. היא הפכה לרדומה, וצצה מעת לעת בתת־מודע ובפליטות פה, בלי שהם הודו בפה מלא שזו השפה שלהם", אמרה. ואולם, אט־אט התעוררה השפה הרדומה וגם הוריה נפתחו והסכימו לספר עליה. "זה הפך לפעולה של שחרור והתפרקות מנושא שהיה טאבו, אסור ומסוגר", אמרה פינטו־אבקסיס. כך, בראיונות שקיימה עם בני הקהילה, היא הבחינה כי הם צוחקים למשמע מלים בשפה שעד לפני רגע הכחישו כל קשר אליה. לאירוע הגיעה גם אליסיה סיסו רז, מנהלת אתר האינטרנט "קולות חכתיים" , שמוקדש לשפה ומהווה מקום מפגש למתעניינים בה מכל העולם. החלק שעוסק במקור השם מנסה לפתור תעלומה שבה מתנצחים החוקרים. לפי אחת הסברות, יסודה של המלה "חכתייה" הוא במלה הערבית "חכה", שפירושה "לספר". מנגד, יש שסבורים שהשפה נקראת "חקתייה" – מלה המרמזת לשם "יצחק" – שהיה כינוי נפוץ ל"יהודי" באוכלוסייה המקומית בטיטואן.

אליסיה סיסו-רז בכנס, השבוע

אליסיה סיסו-רז בכנס, השבוע. צילום: עופר וקנין

היום מרצה פינטו־אבקסיס באוניברסיטה הפתוחה וכן במרכז סלטי לחקר הלאדינו באוניברסיטת בר־אילן. איך משתלבת החכתייה במרכז שמוקדש לחקר לאדינו? "חיפשנו את הגורמים שמאחדים בין התפוצות האלה", הסביר ראש המרכז, פרופ' שמואל רפאל. "אם היינו מחפשים את הגורמים המפצלים, כל המטען התרבותי הזה של 'מרוקו הספרדית' היה נופל בין הכיסאות, ולא היתה שום מסגרת שהיתה יכולה לתת לו טיפול מחקרי הולם".