Archive for the ‘אפליה וניחשול’ Category

משנתו של משה גרנות חופפת את משנתו של קלמן כצנלסון

ספטמבר 4, 2013

מזה מספר שנים אני עד לויכוח ברשת אם יהדות היא דת ודת בלבד ,או גם לאום .לאומיות. ליהודים אין מסורת לאומית ,אלא מסורת קהילתית שבטית. במסורת היהודית לפחות עד סוף המאה ה 19 התוכן הריאלי השל החיים היהודים היה השולחן ערוך,ללאומיות לא היו סממנים שאינם אמורפים. כאשר אני מעלה את הטענה שיהדות אינה לאום, אני מקבל את התשובה שלאומיות יהודית או ציונות טבועה בגנים/די אן איי/תת מודע /תודעה של כל יהודי באשר הוא.

בדיוק כמו התודעה הנוצרית שכל יהודי הוא רוצח אלהים.

אני לא חוויתי ולא ראיתי במשפחתי הגרעינית שום סממן של לאומיות יהודית, להיפך אמא שלי הזדעזעה מהג'וק שנכנס לי לראש, שתוצאתו היתה שרות ביחידה קרבית והשתתפות במלחמת אוקטובר . במשפחה המורחבת שלי ידעו המבוגרים לשמור על הילדים שלהם טוב יותר משההורים שלי שמעו עלי. קרובי משפחה ידעו לדאוג לכך כך שילדיהם לא הגיעו ליחידות לוחמות. השרות כג'ובניקים לא הפריע לא להם ולא לילדיהם להצביע לליכוד.

אני שומע הרבה מאוד את המילה "ציונות" ובמקביל לה  את המילה "השתמטות". מי שדואג לשכנע את הצבא שיש לו קב"א נמוך יכול לצעוק "אני ציוני", אבל ציוני הוא לא. עובדתית תמיד היה מחסור בלוחמים, בגלל חוסר נכונות לשרת ביחידות  קרביות.

ועכשיו נעבור למשה גרנות

כך מתאר ד"ר אבי פיקאר את כתיבתו של משה גרנות על המזרחים בספרו "עסקני הקיפוח"

[..]גרנות מתאר את חיי היהודים במזרח באופן שבו תיארו בעבר אירופאים את האוריינט אך ללא הפן הרומנטי שבתיאורים אלו. זה מקום מלוכלך, מושחת, חולה, חסר ערבות הדדית (העשירים מתנכרים לעניים) ומלא בפשיעה וזנות. היהודים, כחלק מאתו מזרח, שייכים באופן טבעי לאותה זוהמה וניוון.[..]

 * משה גרנות: אהבתי את הסיפור של יעל שהם על ברל כצנלסון [גיליון 876], איש מופלא, שלולא נפטר בגיל צעיר כל כך היה בוודאי מתחרהו של בן-גוריון על הנהגת היישוב.

בעברי הרחוק, כששימשתי כמורה, לימדתי את סיפורו של משה סמילנסקי "לטיפה", סיפור החושף בדרך כואבת למדי את ההבדל הענק שבין המנטליות המוסלמית למנטליות האירופית – בעיקר ביחס שתי החברות אל האישה.

וכאן ציטוט מהספר "עסקני הקיפוח" שנכלל כתגובה בפוסט של הבלוגר אלי אשד

[..]· בע"מ 94 מצטט המחבר את אלי חמו ותקווה לוי (מזרחים המזוהים עם השמאל הקיצוני) המגדירים את האשכנזים כאויבם. מכאן משליך המחבר על כלל המזרחים וכן על תהליך חשיבתם: "מסתבר שהעולים המזרחים סמנו מיד עם עלייתם לארץ את ה"אויב" שלהם ולא ממש נזקקו ל"ראיות" כדי לתרץ את שנאתם".[..]

בנוגע לשאלה על קיומו של לאום יהודי, לפי ספרה של ד"ר אסתר גליצנשטיין ההחלטה לכלול את יהודי ארצות האיסלם ב"תכנית המיליון" של בן גוריון התקבלה רק בגלל השואה,למזרחים לא יועד כל תפקיד במימוש הפרוייקט הציוני עד אז.

הדברים שכותב משה גרנות על הניחשול המובנה במזרחים ועל שנאתם לאשכנזים חופפים את התיזה של קלמן קצנלסון אודות שני עמים.

אז זהו אין דבר כזה "עם יהודי" שמאופיין בלאומיות שעונה להגדרה מודרנית.  אני מוכן להסתייע גם במשה גרנות כדי לנער מעצמי  את הציונות.

משה גרנות שלום שלום תלך ואל תחזור,פנינים נבחרות מחדשות בן עזר 868.

כאמור, הבאתי כאן רק פירורים משפע הבלע והרשעות שעסקני הקיפוח הפיקו מנבכי שנאתם. מי שרוצה לקרוא דברים אלה בפירוט עם ציטוטים מדויקים ומראי מקום – מוזמן לקרוא את ספרי "עסקני הקיפוח – שיח של הסתה וגזענות" [ירון גולן, 2000]. הלוואי שספר זה היה מגיע לידיו של אמנון לוי…
 
ובכן, אמנון לוי מעוניין לחזור אל השיח האנטישמי, הוא מעוניין באלימות כנגד אחיו האשכנזים, רק משום שההיסטוריה העניקה להם גם קטסטרופה שאין לה אחות בכל תולדות האנושות – אך גם יתרונות להתמודדות עם דרישות המודרנה. ייזכר שמו של אמנון לוי לדיראון עולם על המעשה המתועב שעשה.

 

אהוד: לאור לשונו הגסה, אני מעולם לא שמתי קצוץ על גדולתו ובקיאותו בתורה. הוא דוגמא מצויינת לכך שיהודי בגדדי אחד הצליח לתעתע ביהודים פתאים רבים מיוצאי מרוקו וגם בצאצאיהם.

הבחירות האחרונות פתחו צוהר לשינוי – ח"כ רות קלדרון, מן האושיות המרכזיות של ההתחדשות היהודית, הקימה שדולה להתחדשות יהודית בכנסת. שר החינוך שי פירון הכריז על הקמת אגף להתחדשות יהודית ועל תקנות חדשות שיזרימו תקציבים לתחום הזה. הבית היהודי, לראשונה, מבטיח לתמוך בהתחדשות היהודית הפלורליסטית. אבל בינתיים הדיבורים טרם הניבו תקציבים. כנס שדרות לחברה, שבשנים שעברו העלה נושאים חברתיים וחינוכיים מרכזיים על סדר יומה של החברה הישראלית, יעלה את הסוגייה על ראש שמחתו, בכינוסו השבוע, ויש לקוות שאכן יתחולל שינוי. אני מצטרף לשאלה שהיא כותרת המושב בכנס: "של מי היהדות הזאת?" ותשובתי ברורה – של כל היהודים המבקשים אותה.

גילוי נאות – אני עומד בראש אחד מארגוני ההתחדשות היהודית, מרכז "יובלים".

 

פורסם לראשונה ב"ישראל היום"

 

אהוד: לקוראי המכתב העיתי ולקוראי ספריי, גישתי ידועה – אנחנו, החילונים, בעלי ההשקפה הפלורליסטים – הננו היהדות של זמננו, וגם נושאי ומבטאי ההיסטוריה והתרבות היהודית של זמננו, וזאת כבר מראשית המאה העשרים, ולכן אין לנו צורך ב"התחדשות יהודית" מבית מדרשה המשעמם של רות קלדרון ודומיה. שֶׁיִלְמדו הם אותנו, את ספרינו ושירינו – אם ברצונם לדעת תרבות יהודית ישראלית מהי.

אני למשל מעריץ את הרב יונה מצגר, עם לראשו המגבעת השחורה הגדולה שחבשו בני ישראל במעמד הר סיני – הרב העושה עבודה חשובה מאוד בכך שהוא מצליח להשניא ולהמאיס עלינו את הצביעות הדתית היהודית.

 

מודעות פרסומת

הציונות כנצרות /נועם א"ס

יולי 25, 2013

מאמר חשוב. תודה.

"היהדות" נוסח יאיר לפיד ורות קלדרון אינה מתונה כלל וכלל, אלא דת קיצונית במיוחד של שכבת אוליגרכיה יהירה, סובאת ומדושנת עונג-עצמי, שלובשת דונה קארן ומטיפה לעניים ומאשימה אותם בעניים לפי מיטב המוסר הקלוויניסטי. זהו פרוטסטניזם יהודי הסובב כולו סביב עיקרון התועלתנות האנוכית כעיקר דתי, ואין בשום אופן להשוות את התועבה הקיצונית הזו לאלפי שנות יהדות מתונה וההדדית בעולם המוסלמי והקדם-מוסלמי. אם כבר, יותר מכל זוהי "יהדות" הקרובה ברוחה לשכבת הכהונה הצדוקית המושחתת והמתייוונת של ימי בית שני, מוכרי האינדולגנציות בבצע כסף, מכניסי הצלם בהיכל, פותחי הר הבית לשוק, חסרי הזכר. ללא הטריטוריאליזם, המיליטריזם, הקפיטליזם הציוניים, ללא הגזענות הלבנה ובצע הרווח של הפריבילגיה הציונית, "הדת" החדשה הזו לא תחזיק שנייה וחצי, וגורלה הוודאי להיעלם ולפוג כמוץ ברוח. זו "הדת", זה תוכנה, זה טיבה. ללא הקומבינה הציונית, חסידי "הדת" הזו השוטים והמסואבים – בני בריתם המהותיים של ה-White Supremasists הפרוטסטנטים – יפוצו לכל עבר בחפשם הנואש אחרי קומבינה קולוניאליסטית-קפיטליסטית גזענית חדשה, בכל דת שהיא, למלא בה את כרסם הסובאת. כבר המרה לקתוליות עדיפה על פני "היהדות" הזו של אוליגרכיה יהירה, עבדי הקפיטל, נוגשי יתום ואלמנה, בועלי בעל ונושכי נשך. אחרון המתנחלים המשיחיים הקנאים, מהרב גינסבורג הפסיכי ועד הילדים הפתאים ההולכים כסומים אחרי איתמר בן גביר, עדיפים הימנם.

אני שולל מכל וכל את הנייטיביזם המעושה שאתה מצהיר עליו כאן. אתה אולי יליד הארץ, בן בנם של ילידי הארץ וכולי. אבל אינך יליד כל עוד תכלית קיומך, וקיומו של כל יהודי מאז הצהרת בלפור, היא נישולו של עם אחר שגם הוא במקרה יליד לא פחות ממך או אולי יותר. יתר על כן. הקלות שבה מציין כי הצהרת בלפור העניקה "זכויות לאום" ליהודים בארץ ישראל (ואח"כ חבר הלאומים וכו), היא קלות בלתי נסבלת. וכי מי הוא בלפור אם לא נציגה של אימפריה ששללה זכויות אדם ולאום ממאות לאומים בכל העולם? רוצה לומר מי הוא בכלל שנקבל ממנו כל הצהרה בדבר זכויות של איזה לאום שהוא בעולם (ואני לא נכנס בכלל לשאלה מה היה מצבם של היהודים בארץ ישראל ב1917). האימפריה של בלפור עסקה בשלילת זכויות, וכל הכרה בזכויות שהיא העניקה לפני שהתפרקה היא מעשה בלתי מוסרי. במילים אחרות, הצהרת בלפור היא פשע נגד המזרח-התיכון ועמי המזרח-התיכון בכללם היהודים הערבים.

את וענונו אחד:

כן, אבל שני אלו לא נולדו במזרח התיכון, או אירופה לצורך העניין והשורשים התרבותיים שלהם מגיעים משדות הכותנה של דרום ארה"ב, הספיק-איזיס של לואיזיאנה והמישורים של אפריקה. אפרופו הדוכס, הוא אמר פעם שאם זה נשמע טוב, אז זו מוזיקה טובה. אבל גם שורשיו המוזיקלים נחשבו כתת תרבות של עבדים, שחורים מהדרום הנבער שלא ידעו את פגאניני, יונתן בטח היה קורא לו אפריקופופ.

אסף ליברמן / למה ש"ס טוענת שאני אשכנזי

פברואר 10, 2013

אם אמא שלי היתה בחיים היום, היא בטח היתה משועשעת למדי מאריה דרעי שמכניס אותה לסטטיסטיקה על תקן האשכנזייה. היא עלתה מטהראן, אמא שלי, כשהיתה בת ארבע. משפחה של שישה שנשלחה אי-שם בשנות ה-50 למעברה בקסטל, יחד עם מהגרים טריים מכל מקום בעולם שאפשר להעלות על הדעת. "בליל של לשונות היו שם", סיפרה, "דחפו לשם כל מי שרק אפשר, מאיראן ועד הונגריה". הרבה שנים אחר כך היא פגשה את אבא שלי, מהגר פולני שעלה מלודז' בגיל 17. יחד הקימו משפחה והביאו לעולם שלושה ילדים, אשר ירשו את השם "ליברמן", אבל נולדו נטולי תודעה עדתית.

עד דרעי איש מעולם לא הסביר לי שאני אשכנזי. בכלל, עד התיכון חשבתי ש"ספרדי" זה מישהו שהגיע מברצלונה או מדריד. כשהמורה ביסודי אירגנה ערב מאכלי עדות וביקשה מכל תלמיד להביא מאכל שמאפיין את המסורת המשפחתית שלו, אבא שלי שלח אותי עם עוף ברוטב חמוץ-מתוק בסגנון סיני, כאות מחאה. לא רציתי להגיד לחברים בכיתה שאני פרסי רק כי ידעתי שיש שלל בדיחות על קמצנותם של אנשי העדה.

אמא ידעה היטב מאיפה היא באה. באחת הארוחות הרימה את הקול על אבא, שטען שאין בישראל אפליה על רקע מוצא. "אותנו שלחו למעברה בקסטל ואתם זכיתם ישר לדירה בחולון, אז אל תבלבל את המוח", אמרה במרירות והראתה לאשכנזי הזה שנתוני הפתיחה שלו היו רחוקים מלהיות זהים לשלה.

אבל מה לגבי נתוני הפתיחה שלי ושל האחיות שלי? האם סבלנו מקיפוח כי אנחנו מזרחים? האם נהנינו מפריווילגיות כי אנחנו אשכנזים? בעודי מתחבט בשאלה הזאת הגיע דרעי עם פתרון מוכן בשבילי. "90% מהעורכים והמגישים בגל"צ הם אשכנזים", אמר מנהיג ש"ס בראיון לרזי ברקאי וגיבה את אמירתו בנתונים שאסף מאתר האינטרנט של התחנה. דרעי איתר את שמות המשפחה של המגישים והכתבים ונופף בהם כדי להוכיח את טענתו: בקרב המגישים 14 אשכנזים מול שלושה ספרדים; בקרב הכתבים 23 אשכנזים מול חמישה ספרדים.

שם המשפחה שלי הכניס אותי לרשימת האשכנזים, ואני בכלל לא ידעתי שאני כזה. פתאום גם אני חלק מתעמולת הבחירות של דרעי, שמתעקש לשמר את החלוקה העדתית בין אשכנזים לספרדים. הרי ש"ס היא מפלגה ספרדית ואם הספרדים לא יידעו שהם ספרדים, איך תוכל המפלגה הספרדית להמשיך ולהתקיים. ואם יש ספרדים, הרי חייבים להיות אשכנזים שיגדירו אותם כנחותים יותר. וכך מצאתי את עצמי מגויס לשורות האליטה האשכנזית. אילו אמא היתה שומרת על שם נעוריה או אם היא זו שהיתה מגיעה מפולין ואבא מאיראן – הרי בן רגע הייתי נמנה עם המקופחים של דרעי שאותם האליטה האשכנזית והגזענית רומסת.

זה לא שאין אליטה, ששורשיה באירופה, ולא שנגמרה האפליה. אלא שההגדרות הישנות הולכות ומיטשטשות, והן עשויות להיעלם אם לא יהיו גורמים שיתאמצו להמשיך לקיים אותן מטעמים פוליטיים. דרעי מתעקש לצמצם את כולם לתוויות – שחורים ולבנים – רק שתי הקטגוריות האלה אפשריות מבחינתו ולתוכן הוא מקטלג את הבוחרים שלו, את הפוליטיקאים, את אנשי גל"צ – ואת כל השאר. הנבירה הזאת בשמות המשפחה חושפת את חוסר היכולת של דרעי להאמין שספרדי ייתן לבת שלו להינשא לאשכנזי, ולהפך. יש הגדרה קולעת לגישה הזאת שמסווגת בני אדם לפי המוצא שלהם. קוראים לזה גזענות.

הכותב הוא עורך ומגיש בגלי צה"ל

קורט ירד מהטרקטור / משה גרנות

ינואר 14, 2013

משה גרנות

קוּרְט ירד מהטרקטור

בצוהרי יום סתווי אחד בראשית שנות הארבעים טיפס הטנדר הישן של הקיבוץ אל חלקת הפלחה המוגבהת, ממנה ניתן היה לראות את מפרץ חיפה בכל הודו ותפארתו, ועצר ליד הדִי-פוֹר הכתום ששרשרותיו השמיעו חריקות מחרישות אוזניים. מהטנדר ירדו הִילְדָה וחסיה, וסימנו לקורט שיעצור. קורט עצר, אבל לא דומם את המנוע. באותם ימים הדלקת מנוע הייתה משימה לא פשוטה, שהיתה כרוכה במיומנות ובכוח פיזי לא מבוטל.

חסיה והִילְדָה ביקשו מקורט לרדת ולהתרחק מעט מן הטרקטור המרעיש – דבר להן אליו, ולא יכלו להמתין עד לארוחת הערב, כי קורט לא היה חוזר לקיבוץ בערב – הוא ויוסף היו עובדים ביום ובלילה בתורנות כדי לסיים את החריש והזריעה לפני בוא הגשמים. את האוכל היו מביאים להם לשדה, ואת מעט השעות שהם הרשו לעצמם לישון, הם בילו בחיקם החם של התלמים שזה עתה נבקעו בסכין המחרשה.

"תראה, קורט, אתה יודע שדוקטור צין נהרג…"

"אלה החדשות?! זה קרה לפני שלושה חודשים! בשביל זה אתן מפסיקות את החריש?!"

"כל בית הילדים חולה. לילדים יש חום גבוה, האימהות בהיסטריה… ולא רק אצלנו, דוקטור צין טיפל הרי בכל הילדים של בית החינוך – חמישה קיבוצים!"

"נו?"

"מה נו? אתה לא מבין שאנחנו צריכים אותך?"

"מה זאת אומרת? באיזה אופן?"

"תראה, קורט, הִילְדָה סיפרה לנו שהיית רופא בגרמניה… בגלל זה הבאתי אותה, שתדבר אל לבך. גם דינה ויוסי חולים, יגאל הקטן מחזיק בינתיים מעמד."

הִילְדָה היתה "החברה" של קורט, כלומר, אשתו, דינה יוסי ויגאל היו שלושת ילדיהם – שלושתם שהו באותם ימים בבית הילדים והתחנכו בבית החינוך.

"כמה זמן אתה עובד על הטרקטור, קורט?"

"חמש שנים, אבל גם קודם עבדתי בפלחה. חוץ מתורנויות קצרות – בדרך כלל רק בפלחה, יותר מעשר שנים."

"אין ברירה, קורט, פלחה זה חשוב, אבל יותר חשוב להציל חיים."

"שנים אני לא מתעסק בזה – אולי שתים עשרה שנה, זה לא ככה שלובשים חלוק, ואתה שוב רופא. צריך להשתלם. אני התכוונתי לגמור עם זה, באתי לארץ ישראל בכוונה להיות עובד אדמה, לשכוח הכול, להתחיל הכול מחדש…"

למרות המרכאות שתחמתי בהן את הדיבורים הישירים, אינני יכול להתחייב שהבאתי את הדברים כנתינתם, אך ללא ספק הבאתי את רוח הדברים כפי שהייתה – את זאת אני יודע ממקור ראשון: הכרתי את האנשים, דיברתי איתם, דובבתי אותם: קורט שלנו ירד אז באי רצון מהטרקטור, לבש חלוק, לקח את תיקו של דוקטור צין ופנה לבית הילדים. עוד כעשר שנים עבד קורט בתור הרופא של הקיבוצים שבסביבה, למד, השתלם והתעדכן. יום אחד ארז את חפציו המעטים שהצליח לאסוף בעשרים שנות שהותו בקיבוץ, ועבר לגור בעיר הגדולה יחד עם אשתו ועם שניים מילדיו (דינה, בתו הבכירה, "הגשימה", כלומר, יצאה עם עוד חברים וחברות אל קיבוץ צעיר על גבול רצועת עזה), קיבל משרת רופא כללי בקופת החולים, והיכה על חטא שלא עזב את הקיבוץ חמש שנים קודם, שאילו עשה כן, לא היה גודר בעד ילדיו לימודים אקדמיים (באותם ימים מי שלמד בקיבוץ או במושב לקראת בחינות בגרות – נחשב כמעט ל"בוגד", שהרי הייעוד של איש קיבוץ היה עבודת כפיים, ולא מקצועות "גלותיים". אשר על כן, היו ילדיו של קורט, כמו שאר ילדי הקיבוץ, מנועים מללמוד לימודים "תכליתיים", כדי ש"חס וחלילה" לא יגיעו לאוניברסיטה).

סיפורו של קורט, הגם שהוא מסתמך על עובדות כהווייתן, הוא גם סמל למה שקרה לרבים מאיתנו, ואולי לכולנו, כאן בארץ ישראל ברבות הימים: בתחילה זרחה עלינו שמש האידיאלים, מפעימי הלב, של בני העלייה השנייה ושלישית, יוצרי המהפכה המשמעותית ביותר שעברה על עם ישראל מעודו, ראינו עצמנו ממשיכיהם, המחוייבים מוסרית להמשיך בדרכם: לאיין את צורכי הפרט אל מול יעדי הכלל, לשרש את המאפיינים שדבקו בנו במאות שנות הגלות, וליצור את עצמנו מחדש.

יבוא מי ויתמה על התפעלותי מסיפורו של קורט – סוף סוף, כבר ראינו פרופסורים ומדענים מבריקים, בעלי תהילת עולם, מטאטאים את רחובות פתח תקווה ובאר שבע! ובכל זאת, אני מתעקש לומר שמדובר בעולם מושגים אחר לגמרי: המדען שמטאטא את הרחובות, מקווה בכל ליבו שמדובר במלאכה זמנית, עד שירווח, עד שתתפנה משרה המתאימה לכישוריו, עד שילמד עברית. משום היותו אדם ריאליסטי, שאיננו סומך, לא על ניסים, ולא על טוב ליבם של הוותיקים, הוא יודע שחבלי הקליטה בארץ זרה הם קשים, וטאטוא רחובות הוא רעה זמנית, אמצעי להתפרנס בינתיים עד שהעולם יחזור עבורו להסתובב במסלולו התקין.

לעומתו, קורט הסתיר מפני חבריו שבקיבוץ כי הוא דוקטור לרפואה, וכל זה כדי להגשים את חלומו להיות פלח בארץ ישראל, לעשות משהו שנראה לו כצעד הכרחי לקראת הבראת העם היהודי מחוליי הגלות, ובעקבות כך – צעד לקראת עצמאות מדינית לעמו המיוסר. רק מגיפת החצבת שפקדה את ילדי בית החינוך (ביניהם גם ילדיו שלו), ורק לית הברירה שנוצר בעקבות מותו של הרופא הקבוע של קיבוצו וקיבוצי הסביבה – רק אלה שכנעוהו להיכנע ולרדת מהטרקטור. אז הבין קורט שתפקידו הייחודי באפופיאה הנפלאה של תקומת ישראל בארצו הסתיים, והוא ממשיך לחיות בעולם הספרטני של הקיבוץ ללא שום טעם, ולא רק שאיננו מגשים את מה שנראה לו כייעודו, אלא אף מזיק לילדיו. על כן עזב קורט עם ילדיו (לאחר עשר שנים נוספות!), והפך להיות אזרח רגיל, כמו כולנו היום, כולל בני הקיבוצים והמושבים, אלה שאבותיהם היו פעם חוד החנית של המפעל הציוני.

אינני רוצה כי ישתמע מדבריי, שאני מפחית מערכו של קורט העירוני, הרופא מן השורה בקופת החולים, זה שקנה לו דירה ומכונית מיגיע כפיו, וכשקצת רווח, הוא גם יצא מדי פעם לנפוש על האלפים בשווייץ, זה שריפא אלפי חולים ושילם מיסים, ובניו שירתו בצה"ל, ולהוותו והוותנו, אף שכל בן באחת המלחמות. וכי כיצד אהין לעשות זאת?! אני רק מסכים עם קורט, כי מה שעשה קודם, באותן עשר שנים ראשונות שלו בארץ היה שייך לספירה אחרת לגמרי, אז הוא יצר היסטוריה, דבר שמזדמן לאדם מן השורה רק לעתים נדירות. הוא היה שם בפסגה ההיא, שכנראה, לא יצליח הוא, ולא נצליח אנחנו, לטפס אליה שוב בעתיד הנראה לעין.

צריך להביט נכוחה קדימה ולהבין כי אין ההווה יכול להיות דומה לעבר. די אם נציין, כי חינוך לחקלאות ולעבודת כפיים היום הוא בבחינת אנאכרוניזם גמור: מדינה מודרנית זקוקה רק למיעוט מבוטל של עובדי אדמה, ורק במדינות מתפתחות (קרי: בלתי מפותחות!) מושתת רוב התוצר הלאומי על עבודת כפיים. מן הסתם אין לנו ברירה אלא להיות כפי שאנחנו – אנשים קטנים המבקשים את טובת עצמנו, תוך תקווה שהמדינה תעשה כל שביכולתה כדי לממש את שאיפתנו הקטנה הזו. אך קווי אופיינו העכשוויים האלה אסור להם לדחוק מתודעתנו האישית והלאומית את מה שקורט חש כל ימי חייו, והוא – שהיתה תקופה הירואית אדירת כוח שהניחה את התשתית לכל הטוב והיפה שאנחנו התברכנו בו היום. היו פעם אנשים אדירי רוח, שבאו לארץ בעלייה השנייה והשלישית, שחוללו את הנס הגדול של אומתנו, אנשים שבאו לכאן, ולא הביאו אותם, אנשים בעלי חזון ובעלי כוח ומוטיבציה להפוך את החזון למציאות, אנשים שהשפיעו על חלוצים כמו קורט לעצב את דמותם מחדש עד ללא הכר.

נדמה לי, שהנטייה הגוברת היום בלימוד תולדות ישראל בדורות האחרונים היא להמעיט מערכה של המהפכה הציונית שחוללוה חלוצי העלייה השנייה והשלישית. הטענה המושמעת היא שכל העליות סבלו, כל העליות היו הרואיות, כל העליות תרמו את תרומתן למפעל הציוני. זה הכול נכון ושריר וקיים, אך יחד עם זאת, מפעלן של העלייה השנייה והשלישית אין דומה לו בכל תולדותינו: הן הקימו חברת עילית שבזה לרכוש פרטי, שמתעלה על השאיפות הטבעיות להגשמה עצמית, שמסכנת את עצמה למען ביטחון הכלל. הם הקימו את הקיבוצים והמושבים, שאין משלם בכל העולם, חיו במשטר ספרטני במקומות המסוכנים ביותר, והקימו את כוח המגן של היישוב, ואחר כך של כל העם היהודי, יש מאין.

נכון, הקיבוץ והמושב של היום אינם הקיבוץ והמושב של פעם, אך זו אינה סיבה להתעלם מהתרומה היחידאית של מקימי הגופים האלה. מערכת החינוך צריכה להצביע ביראת כבוד על מפעלם, מפעל שאין דומה לו בתולדות ישראל, ואף בתולדות העולם. מערכת החינוך, צריכה, לדעתי, להפנים את רחשי הלב של קורט כאשר ירד מהטרקטור – רחשי לב של מי שהפסיד את הבכורה. זה רק ייטיב עמנו אם נחוש מה שחש קורט כאשר ירד מן הטרקטור, שהיה כאן צעד הכרחי, שלא יגונה, אבל היתה כאן ירידה ללא ספק. ענווה מוצדקת היא לעולם במקומה.

אהוד: היתה גם העלייה הראשונה, שזכויותיה אינן פחותות, אף כי אבות אבותיי פיספסו אותה כי עלו על הקרקע של פתח-תקווה לפני התאריך הקובע, 1882, ולכן אינם כלולים בה. והיתה גם תקופת העלייה השנייה של היישוב העברי, האזרחי – והיא בעיקר תל אביב, שבה, לא פחות מאשר בדגניה, הונח היסוד למדינת ישראל.

 אהוד: התרבות הישראלית העברית החדשה היא היהדות החשובה ביותר של ימינו – גם אם יש כמה לא-יהודים שלוקחים בה חלק.

מעולם לא היה רנסנס כזה בעם היהודי וביהדות – כמו מאז שהחלה העלייה הראשונה לארץ-ישראל. כל המקשקש על היותה של תרבותנו הישראלית החילונית, הפלוראליסטית –"עגלה ריקה", ועל הפער בה מ"התנ"ך לפלמ"ח" – הוא בעיניי דמגוג. מעולם לא ישבו כל כך הרבה יהודים, שרובם דוברי עברית, חופשיים מבחינה לאומית, תרבותית ודתית – על אדמתם, בארצם. אנחנו היהדות החשובה ביותר, היצירתית ביותר – של דורותינו מאז העלייה הראשונה ומאז ברנר בארץ-ישראל.

 אז מה אתם באים כאן עם דפי התלמוד המשעממים, הלא-עבריים אפילו – לזיין לנו את השכל כאילו אנחנו ריקים ופוחזים ואילו אתם – הדתיים, ומעריצי התלמוד, ו"המסורת" – הנכם היהודים האמיתיים. כן? ובכן, עכוזינו נפנה לכם לנשיקה – מתחזים אופורטוניסטים שכמותכם, ערלים להיסטוריה היהודית. התרבות היהודית-העברית המפוארת, החילונית ברובה, שצמחה בישראל – אינה זקוקה להרצאות ב"עלמא" ולרות קלדרון ודומיה, המתחפשים למייסרים שלנו. אני מקבל חרארה מהפטפוטים הלמדניים שלהם כאילו הם גילו את היהדות האמיתית בעולם חילוני שוקע ונטול שורשים! – איזו בדיחה! בבקשה מכם, השאירו את התלמוד לפאראזיטים הכלואים בישיבות בישראל, ממילא שום גאון לא יצא מהם, ומבחינה תיאולוגית הם אפילו לא התמודדו עדיין עם השואה! ה"מאמינים" הללו!

חבריי ואני, כל חיינו, כל יצירתנו – הם פרק חשוב ביהדות ובהיסטוריה היהודית-העברית בת-ימינו, כך לדוגמא גם הזמר העברי, ומלחמות ישראל, ורחל, ולאה גולדברג, ואסתר ראב, ואלתרמן – וכך גם יְלמדו אותם ויִלמדו מהם הדורות הבאים – אבל אנחנו, ודומה שכך חשים גם רוב היוצרים בישראל, בעבר ובהווה, אנחנו שהננו היהדות העברית החיה והאמיתית של דורנו – אנחנו לא לוקחים חלק בבדיחה של ה"יהדות" המתחסדת והמלוקקת – שאותה מלמדת לנו רות קלדרון, המרוצה כל כך מעצמה. צר לנו, אצלנו למדנות בתלמוד היא סמל לא רק לחוכמה אלא גם לטיפשות ולבזבוז זמן!

 

משה גרנות

כל ימי הייתי מעריץ גדול של חלוצי העליות השנייה והשלישית – ראיתי בהם את האחראים למהפכה הגדולה שעבר עם ישראל בארץ ישראל, מהפכה שהובילה בסופו של דבר לקוממיותו בארצו. אני היכרתי אותם, התחככתי בהם, דיברתי איתם – עם הנפילים שהיו בארץ, עם אנשי המידות, אנשי ההתיישבות העובדת, שלא היו כמותם מעולם בכל דברי עם ישראל.

אני הייתי אז נער, פליט המלחמה הארורה ההיא, רדוף פחדי העבר – ואני עומד מולם משתאה לנוכח תפארת עוזם וטוהר מידותיהם. ידעתי שלא אשתווה אליהם לעולם, ולכל היותר אצליח להטמיע באישיותי רסיסים מן האור הגדול אשר שפע מאישיותם וממעשי ידיהם.

כשעליתי ארצה היו בני העלייה השנייה והשלישית שבעי קרבות ועטורי ניצחונות כבירים, הם בראו יהודי חדש שמתעב עסקי אוויר ושתדלנות וגינוני ייחוס ולמדנות לשמה. הם חתרו לברוא יהודי שמתקיים מעבודת האדמה, שמוציא לחם מן הארץ בזיעת אפיו, שמגן בגופו על בני ביתו.

עין הוד תחילה /שימור מאתר רדום

ספטמבר 20, 2012

עין-הוד תחילה

מאת: אמנון רז-קרקוצקין, 20.09.2005

א. חורבן בתי-הכנסת

הפארסה העלובה של בתי-הכנסת של "גוש קטיף" היא שילוב של צביעות וטירוף שמשקפים לא רק את הרבנים, אלא גם את ממשלת ישראל, שקיבלה את עמדתם. איך שלא מסתכלים על המעשה, הרי מבחינה דתית הוא בוודאי בגדר של חילול השם שבוצע על-ידי הרבנים. מי שהורה להשאיר בניינים של בתי-כנסת כזכר להתנחלויות ידע שהם ייהרסו, ציפה לראות את ההמון הצוהל שובר את מה שהפך כך לסמל הכיבוש. לרבנים היה אינטרס להפגין את כוחם נוכח המפלה והערעור על מעמדם על רקע ביצוע ההתנתקות, והם הצליחו: ממשלת ישראל הסכימה לכך, וגם לא היססה לנצל את הרס בתי-הכנסת לשם דמוניזציה של הפלסטינים. הרי אף אחד לא חשב שהרשות תתמקד עכשיו בהקמת אנדרטאות למורשת ההתנחלויות. מה שעמד מאחורי המהלך הזה היא התאווה לראות את החילול, לשנוא ואחר-כך לקרוא לנקמה.

הרבנים כמובן ידעו שמבחינה הלכתית מותר, ובנסיבות הללו גם ראוי, להרוס את בתי-הכנסת. כך הם היו מחליטים פה אחד אם שיקולים טהורים של חילול השם היו מנחים אותם. אבל מה שהם רצו זה את "חילול הקודש", תשוקה חולנית לראות את הפלסטינים הורסים את בתי-הכנסת, מה שהיה צפוי וגם מובן לחלוטין. הם נעזרו לשם כך בפוליטיקאים צמאי פריימריז ובעיתונאים דביקים מלאי שמאלץ לאומני. עוד לפני הנסיגה כבר הכינו את התיאורים של ה"מראות הקשים", שכמובן מזכירים את ליל הבדולח. איך לא. אכן, מפגן מרהיב ופרברטי של חילול השם וחילול השואה. הנה נמצאה ההצדקה להמשך הדיכוי וההתנחלות.

חילול הקודש הכרוך במעשה אינו מסתכם רק בכך שהותירו את בתי-הכנסת בציפייה שייהרסו על-ידי הפלסטינים. חילול הקודש מתבטא בכך שמשמעותה של החלטת הממשלה היתה להפוך את בתי-הכנסת לסמל של הכיבוש. אין אפשרות לפרש זאת אחרת: זיהוי מלא של בית-כנסת עם שליטה קולוניאלית, כיבוש ודיכוי. שלטון שבמשך 38 שנה לא בנה אפילו כיתה אחת, לא הותיר מרפאה אחת, רק הרס והרס – משאיר במתנה בניינים ששימשו פעם בתי-כנסת ותובע בתמימות שישמרו עליהם כאנדרטאות לזכרו. בעשותם כך, משתתפים הרבנים והצבועים שמצטרפים אליהם בביזוי הגדול של הדת היהודית, מציגים אותה כדת של כיבוש, גזל וגזענות. הם היו יכולים להשאיר מבנים אחרים: למשל עמדות של הצבא או מגדלי שמירה. אז היו חגיגות הפלסטינים שלמות יותר, מקבלות משמעות של חירות. היו יכולות לשמש בעתיד אפילו בסיס לחג משותף של שחרור. אבל ביום שיגלו הישראלים גישה כזו, נוכל להגיד שאנחנו במציאות אחרת.

בתי-כנסת בוזו, אם כן, אבל לא בידי הפלסטינים, אלא בידי אלה שתבעו את השארתם. במקום לנסות להפריד את בתי-הכנסת מכל מה שאומר הכיבוש, הפכו אותם לסמלים של הכיבוש. הרב הראשי מצגר איננו מתבייש לפנות לאפיפיור (חבר ההיטלריוגנד בנעוריו) ולקבוע שכך התחיל הדבר בגרמניה – ואיש איננו מתייחס להכחשת השואה הזו. למעט אריה דרעי, שתמך (בקול מגומגם אמנם) בהריסת בתי-הכנסת מסיבות אלה ממש, אף לא רב חשוב אחד יצא נגד המעשה הזה, ואפילו אישים דתיים הידועים במתינותם הצטרפו לתביעה להשאיר את בתי-הכנסת כסמל לכיבוש.

אבל גם מצד החילונים, אלה שבתי-כנסת בכלל לא מעניינים אותם, לא נשמע שום קול משמעותי נגד התועבה הזו. המשותף לשתי הקבוצות, לכתומים ולכחולים, הוא בכך שמה שקורה בעזה לא ממש מעניין אותם. הרבה פחות תשומת לב הוקדשה לדברים מרכזיים שהתרחשו בעזה והוצגו על-ידי התקשורת הישראלית: הצעירים שהלכו להתרחץ בים שהיה סגור בפניהם, אלה ש"בזזו", כלומר חיפשו גרוטאות שמהן אולי יוכלו להרוויח כמה פרוטות, הפגישות של בני המשפחות משני צדי הפילדלפי. שמחות קטנות בתוך מציאות עגומה, אבל שמחות שאפילו הן נמנעו במשך שנים, תמונות שאין ברורות מהן גם כדי להראות את מהותו של הכיבוש, גם את מוגבלותה של השמחה. צריך עזות מצח בדרגה גבוהה כדי להתייחס אל חיפוש אחר פסולת בניין כ"ביזה". אבל איש לא מחה.

בינתיים, השמחה שפרצה בקרב כמה מתושבי עזה תתברר מהר מאוד כאשליה. זהו קרנבל שיימשך ימים, ואין בו כדי לטשטש את מהותו של ההסדר: את העובדה שהשליטה בעזה נותרה בידי ישראל, את העובדה שפינוי ההתנחלויות הוא לכל היותר הטבה זמנית בתנאי הכלא. את העובדה שהאנדרטאות האמיתיות של הכיבוש אינן חורבות גוש קטיף, אלא חורבות אלפי הבתים הפלסטינים שנהרסו ברצועה. אין שום דבר שמח בהריסת בתי-כנסת, אבל אי-אפשר שלא להצטרף לשמחה הקטנה נוכח פירוק ההתנחלויות. נותר רק עצב על כך שבתי-תפילה הפכו לסמל הכיבוש.

ב. עין הוד

פרשת בתי-הכנסת ברצועת עזה העלתה לדיון גם את המסגדים בתוך מדינת ישראל. מרון בנבנשתי ומרון רפפורט הזכירו לקוראי "הארץ" את חילול המסגדים המתמשך בישראל, כאשר חלקם הפכו לבתי-כנסת (מעולם לא שמענו את רבני יש"ע או יצהר או כל מישהו אחר מוחה נגד זה) או לפאבים של אנשי השמאל, עין-הוד למשל, או קיסריה. הרבה שוחרי שלום, מצביעי "שמאל" (שזה כולל בישראל את מרץ וגם את שינוי), יושבים במסגד של עין-חוד, או בזה של קיסריה, שהפכו למזללות שבהם אוכלים חזיר ושותים אלכוהול.

בכלל, כשחושבים על ההתנתקות, אי-אפשר שלא לחשוב על הכפר עין-חוד, שהפך לכפר האמנים עין-הוד, כפר ששומר על אופיו ה"אותנטי", וגם כמובן על עין-חוד החדשה, הכפר הבלתי מוכר שהקימו כמה מהפליטים של עין-הוד. לאחרונה שוב הוכרז אמנם הכפר עין-חוד ככפר מוכר, אבל שנים יחלפו עד שלהכרה זו יהיו השלכות כלשהן, אם בכלל. שהרי זה טבעם של שרים ממפלגת העבודה: הם רצים להכריז הכרזות באותה הצורה שבה הם רצים לירות על אזרחים. בינתיים אנשי עין-חוד נותרים בלתי מוכרים, לא רחוק מכפר האמנים האותנטי שהוקם בבתיהם.

כי ברגע שהוכח שאפשר לפנות יהודים, באמת צריך לשאול למה להתמקד רק בשטחים, ולא לחשוב גם על הקו הירוק? מה רע למשל בפינוי עין-הוד והעברתה לבעליה, תושבי עין-חוד? כאן לא צריך להרוס, ההפך, ראוי להשאיר, כי השיפוצים יכולים להיחשב דמי שימוש נאים ברכוש במשך השנים. ואפשר אולי לשקם גם את המסגד ולהחזירו לתכליתו.

גם שם כמובן נוכל לשמוע, וביתר בירור, על הכאב של אנשים שבנו חיים שלמים, וגידלו ילדים ונכדים, וטיפחו את המקום, בדיוק כמו המתנחלים. אבל בעצם למה לא? האין זה צעד אמיתי של צדק? צעד שגם יראה שכל רובדי החברה הישראלית משתתפים בצדק? אין כמו עין-הוד לסמל של אי-צדק משווע ושל צביעות. למה לא לחשוב על פינוי היהודים מעין-הוד? למה לקבל את זה כמובן מאליו שכך זה יהיה? למה דווקא מאלי-סיני צריך לפנות ולא מכאן? כפי שמצהיר השמאל שוב ושוב – הרי "הוכח שאפשרי לפנות יהודים", וזה לבטח כולל את עין-הוד.

מעניין יהיה לראות איזו התנגדות תקום אם פתאום יקבלו תושבי עין-הוד מכתבים שבהם יתבקשו לעזוב תוך חמישה חודשים את בתיהם, וגם יובטחו להם קרווילות ליד עתלית הסמוכה. מעניין איך יוצגו המפגינים באותו זמן.

אבל האמת היא שלא מוכרחים לפנות את עין-הוד. את המסגד – בוודאי, וראוי להיאבק על כך מיד. אבל לא בהכרח את כל היתר. אפשר להגיע להסדר שבו כולם יגורו בעין-הוד, שרק כמה מהיהודים יעזבו, ושלאלה שייאלצו לעזוב את בתיהם יובטח בית באזור של עין-הוד עצמה. יכול להיות שהכפר עין-הוד יהיה אפילו יותר אותנטי אם יגורו בו גם ערבים. פשוט יגורו יחד יהודים וערבים על בסיס של שוויון. מובן שאין שום הצדקה לכך שהבתים לא יוחזרו לבעליהם, אבל בוודאי ניתן יהיה להגיע להסדר. כך תשמש אולי עין-הוד דגם לאפשרות אחרת של מחשבה בכלל. כך יהיה הצעד של ביטול ההתנחלות בעין-הוד בסיס לעמדה שונה לחלוטין – עמדה שיוצאת נגד ההפרדה שמאפיינת את המדיניות הנוכחית.

מיד יקומו אלה שיגידו שמי שמדבר על עין-הוד מונע את פינוי עפרה. לא כך הוא. מי שמעמיד את עין-הוד תחילה מעמיד בסיס אחר למכלול היחסים בין יהודים ובין ערבים, והופך את עקרון הדו-קיום השוויוני והצודק לבסיס הדיון. התרגלנו לחשוב במונחים שמשתיקים כל דבר הקשור ל-48', אבל בעקבות פינוי הרצועה, עין-הוד מסמלת את התנאי לכיוון מחשבה אחר ונכון יותר, מחשבה של צדק ושל שיתוף פעולה. ממילא אולי עוד כמה התנחלויות יפונו באופן שבו פונתה הרצועה, אבל לא כך יסתיים מפעל ההתנחלות. הוא יסתיים באותו רגע שבו יבוטלו זכויות היתר של המתנחלים, ואי-אפשר להעניק למתנחלים בצד אחד של הקו הירוק הדמיוני זכויות ששוללים בצד השני.

עין-חוד הישנה היא אחד הכפרים היחידים שלא נהרסו על-ידי ישראל. הוחלט להפוך אותו לכפר אותנטי – האידיאל הציוני בהתגשמותו – כפר ערבי ללא ערבים. דווקא לאור ההכרה של שר הפנים בכפר עין-חוד יש לשאול למה פליטים צריכים להיות מאושרים כאשר נותנים להם את הזכות להפוך את פליטותם לקבע. יש כמובן לברך על ההחלטה ולקוות שהיא תחול על כל הכפרים הבלתי מוכרים, אבל במקרה הזה לא צריך להסתפק בכך.

ובשלב הראשון, והפשוט, אפשר לתבוע את הסרת החרפה של בתי האלכוהול והחזיר מהמקומות הקדושים.

משה גרנות עסקני הקיפוח/ ביקורת אבי פיקאר

מרץ 14, 2012
ספרו של גרנות נע בשני צירים. מצד אחד מוכיח גרנות עד כמה המזרחים הינם נחשלים ובאו מתרבות נחותה ומצד שני הוא תוקף את אלה שמתנגדים לתיאור זה ותולים את נחיתותם של המזרחים במזימה של הממסד האשכנזי. עם זאת דואג גרנות להדגיש שהוא חש כאח למזרחים ומתנצל פעמים מספר בספר על כך שהוא נאלץ לתאר את הדברים כפי שהוא רואה אותם. גרנות לא מתעלם מגזענות וסטראוטיפים שקיימים בחברה הישראלית אולם סטראוטיפים אלו הם לדעתו יחסים בין קבוצות שונות ושנאת הזר, כל זר, והוא איננו חלק מהיחסים בין מזרח למערב ובין ארופה לאסיה ואפריקה.
גרנות מתאר את חיי היהודים במזרח באופן שבו תיארו בעבר אירופאים את האוריינט אך ללא הפן הרומנטי שבתיאורים אלו. זה מקום מלוכלך, מושחת, חולה, חסר ערבות הדדית (העשירים מתנכרים לעניים) ומלא בפשיעה וזנות. היהודים, כחלק מאתו מזרח, שייכים באופן טבעי לאותה זוהמה וניוון. המקורות של גרנות הם בעיקר ספרותיים – הסרט 'שחור' של חנה אזולאי הספרי והרומן ויקטוריה של סמי מיכאל. אולם הוא גם הצליח לדלות תימוכין בעזרת קריאה אי אלו ספרי מחקר (לרוב הספרות המחקרית בנוגע ליהודים בארצות האיסלם הוא לא מתייחס ומתיאוריו ניכר שהוא גם אינו מכיר ספרות זו). גרנות מביט דרך משקפת מאד סלקטיבית תוך הדגשת חסרונות ארצות האיסלם (כמו שלטון טוטליטרי) והתעלמות מחסרונות כאלה בארצות ארופה (כמו שלטון טוטליטרי מהאכזריים בהיסטוריה האנושית). לגרנות יש גם ידע על המזרחים ממקור ראשון. בילדותו שהה כבן למשפחה רומנית במעברה בבאר שבע. המזרחים באותה מעברה היו אלימים מלוכלכים וחולים והפכו את חיי משפחתו של גרנות לגיהנום. לא הייתה להם ברירה אלא לעזוב את המעברה. טראומת הילדות הזו, שעליה יוודע לקורא בעמ' 66, יכולה להסביר את החשבון הארוך שיש לגרנות עם המזרחיים.
כחלק ממאבקו בעסקני הקיפוח גרנות דוחה את הטענה שהייתה מזימה אשכנזית להשפיל את התרבות המזרחית. אולם בשטף כתיבתו ניתן להבין כיצד למרות העדרה של מזימה בכל זאת נוצרה אותה השפלה ואותה דה לגיטימציה לתרבות יהודי המזרח. כאשר הקרירטריון לדבר טוב הוא עד כמה הוא מערבי די ברור שכל יצירה תרבותית שאיננה מערבית היא נחותה. גרנות גם מסביר מדוע הועלמה חלקה של יהדות המזרח מלימודי ההיסטוריה – הם היוו רק 10% מהעם היהודי (למרות שהם מהווים קרוב ל- 50% מהאוכלוסיה היהודית בישראל ומתלמידי ההיסטוריה במערכת החינוך). על פי הגיון זה אין טעם ללמוד היסטוריה יהודית מאחר שהיהודים מהוים פחות מאחוז מאוכלוסיית העולם.
ספרו של גרנות שייך לז'אנר שדומה שהייתה לו עדנה לאחרונה. גרנות עושה למאבק המזרחי לשווין את מה שעשה ספי רכלבסקי לציונות הדתית ('חמורו של משיח'), מיכאל קרפין לימין ('רצח בשם אלוהים' והסרט "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה") ויורם חזוני לשמאל ('המדינה היהודית – המאבק על נשמת ישראל'). השיטה פשוטה: קח קבוצה קיצונית וקיקיונית, השחר את פניה עוד יותר, מתח קוים גסים בין הקבוצה המושחרת לבין קבוצות מרכזיות וגדולות. אין צורך בהוכחות ותימוכין. צור הכללות, קבע כמה קביעות גורפות, מבשלים על אש גבוהה של יחסי ציבור (אם אתה ימני כמו יורם חזוני יחסי ציבור תוכל לקבל רק בארצות הברית אבל אל דאגה, משם זה יגיע לארץ כי התורמים מודאגים) וכך מצליחים למכור בקלות.
למרות קוי הדימיון בשיטה, השוואת הספר 'עסקני הקיפוח' עם הספרים שהוזכרו למעלה עושה עם משה גרנות חסד. מבחינת כתיבה מדובר בסגנון מאד אישי. העובדה שיש לטקסט הערות שוליים אינה משנה הרבה ואינה מוסיפה את הניחוח הפסאודו מחקרי שבהם מתהדרים רכלבסקי וחזוני. הספר כתוב גרוע ויש בו חזרות רבות על אותם ציטוטים בפרקים שונים.
למרות איכותו הנמוכה של הספר ורדידות טיעוניו של גרנות יש בהחלט מקום לביקורת על הגישה הרדיקלית, שבשם מאבקם של המזרחים לשויון, יוצאת כנגד כל המעשה הציוני. התפיסה, שבה מחזיקים כמה אינטלקטואלים רדיקלים, שיהודים בארצות האיסלם היו 'ערבים בני דת משה' היא מופרכת כמעט לחלוטין. למעט קבוצות קטנטנות של יהודים מרבית היהודים במזה"ת ובצפון אפריקה חשו מנוכרים מהרוב המוסלמי. זהותם כמיעוט דתי היתה מעוגנת לא רק בחיים החברתיים אלא גם מבחינה משפטית. היהודים היו בני חסות כמעט עד אמצע המאה ה-20. גם אם החיים היהודים לא היו רצופי פרעות ומצוקה (כפי שגרנות מתאר), אידיליה רבה לא הייתה שם. מתח זה הוחרף על ידי הקולוניאליזם וזה קרה הרבה לפני הציונות. גם בענין הקונספירציה האשכנזית להביא את המזרחים ולהשפילם תרבותית וכלכלית יש מקום לבחון האם לא מדובר ביישום ההגמוניה ובגישה ארופוצנטרית שאפיינה גם את יחסם יהודים מזרחים בינם לבין עצמם (כמו יחסם של הבגדדים לכורדים או יחסם של יהודי קזבלנקה לשלוכים) ולאו דווקא מקנוניה זדונית.
ספרו של גרנות, שנוגע בדיון חשוב וחיוני, עושה שירות רע לויכוח על השיח המזרחי הרדיקלי בפרט ולבירור היחסים הבינעדתיים בישראל בכלל.
לרשימתו של משה פיקאר באתר סימניה כאן

שלומית ליר – חטאי אבות – על האנטישמיות הסמויה של הרצל ובן גוריון

ינואר 18, 2012

הקישור בבלוג שלך שלומית ליר כאן – 

חטאי אבות – על האנטישמיות הסמויה של הרצל ובן גוריון

1 ביוני 2011 שבעים שנה לפרוץ הפרהוד – חשבון נפש

מאי 30, 2011

1  ביוני 1941 היה חג השבועות שבבגדד נחוג יומיים . ב 1 ביוני וב 2 ביוני פרץ בבגדד פוגרום אכזרי כנגד יהודי בגדד שידוע בכינויו "הפרהוד". גירסא אחת מדברת על 150 נרצחים גירסא אחרת מדברת על 180 נרצחים. הפרהוד היה נורא וכמובן שהיה לו רקע והיו לו אחראים. שגריר גרמניה בעיראק גרובה פעל במזרח התיכון מטעם המודיעין של גרמניה הנאצית שמהות תפקידו היתה סכנה פיזית ליהודי המזרח התיכון. לצידו פעל המופתי שיזם פגיעה ביהודים הילידים במדינות הערביות ובעיראק הוא "זקף הצלחה".(ב יוני 2014 פורסם בעתון הארץ המאמר "ליל הבדולח של יהודי עיראק" ,המאמר עוסק בדחיית התביעה של נפגעי הפרהוד להכרה כקרבנות הנאצים ע"י הרשות לזכויות ניצולי השואה במשרד האוצר. ד"ר גרובה שרבים הזכירו את שמו זכה ל"תעודת יושר ממדינת ישראל, בסוף פברואר 2018 דחה בית המשפט המחוזי בחיפה סופית את תביעתם של קורבנות הפרהוד להכיר בהם כקורבנות הנאצים. אי אפשר לערער לבית המשפט העליון אלא אם ניתנת רשות ערעור)

המופתי היה ראש הועד הערבי העליון שמונה על ידי הבריטים, ובמאורעות של 1936-1939 ברח כאשר הבריטים ביקשו לאסור אותו .

הפרהוד הוא ארוע שעבור הציונים מהווה פוטנציאל של בניית מיתוס שמציב את התנועה הציונית כמי שחילצה את יהודי עיראק מציפורני הנאצים. המיתוס לא נבנה רק בגלל הצורך של התנועה הציונית במיתוסים אלא בעיקר  כדי "לשים טיפקס" על עובדות היסטוריות ביחסם של פקידי התנועה הציונית למגורשים העיראקים למדינת ישראל. מאבקם של אשכנזים כפרטים או מוסדות רשמיים להעלים מההיסטוריה הכוללת בתוכה ניחשול,דיכוי,אפליה וקיפוח של מזרחים לא פסק אפילו ליום אחד.

על פי ספרה של אסתר גליצנשטיין מאיר בספרה "בין בגדאד לרמת גן" עמוד 35 הממשלה העיראקית התכוונה לאפשר את יציאתם של כמה אלפי יהודים ולהביא לשקט ביחסים עם היהודים, גם מסמכים מארכיונים בריטים מוכיחים שממשלת עיראק לא התכוונה לגרוש המוני יזום של היהודים. לשמחתינו הדברים התפתחו לגירוש המוני של 120000 יהודי עיראק שהחל בפועל במרץ 1951 והסתיים באוגוסט אותה שנה. כתבתי לשמחתינו לא משום שהיהודים היו ציונים ונשאבו בקיסמם של הרצל ובין גוריון. כתבתי לשמחתינו משום שהקולוניאליזם דאג להשאיר בעיראק תוהו ובהו שהפך את היציאה מעיראק לכדאית.

עובדתית זה נכון

היה פרהוד,היה גרוש המוני של 120000 מיהודי עיראק ב 1951 ,עיראק הפכה לגהינום עלי אדמות מאז ההפיכה ב 1963. אבל זוהי חצי אמת שנוחה מאוד למימסד האשכנזי ,חציה השני של האמת הוא חשבון קשה מאוד עם ממשלת ישראל והסוכנות היהודית.

על התרמית שביצירת הזיקה בין החרמת רכושם של יהודי עיראק שנתיים וחצי לאחר שהוחרם הרכוש הפלסטיני כתב יהודה שנהב במאמרו השוד המושלם . יהודי עיראק היו אזרחים עיראקים כאשר התרחשה הנכבה הפלסטינית ,והפלסטינים שהו במחנות הפליטים חסרי נתינות כאשר הוחרם רכושם של יהודי עיראק. עובדה חמורה נוספת היא שימוש בתרוץ של החרמת יהודי עיראק כדי לתת במתנה את הרכוש הפלסטיני לאשכנזים. בן דרור ימיני הוא מהדוחפים  הנמרצים של הספין על  "קיזוז רכוש" שמשמעותו מתנות לאשכנזים על חשבון סבל של יהודים עיראקים.

כמי שלא רואה בפלסטינים את האשמים במעשיה של ממשלת עיראק מחד ,יהודי עיראק ששהו בעיראק במלחמת 48 לא אחראים למעשיה של ממשלת ישראל. משמעות המושג של "קיזוז רכוש" היא הפיכת התנועה הציונית  לגורם מסכסך בין יהודי עיראק לבין הפלסטינים הערבים.

יהודי צפון אפריקה פוזרו בעיירות הקיפוח והניחשול משום שהסוכנות שלטה בכמות העולים שמגיעים בתקופת זמן קצובה. מאידך יהודי עיראק גורשו בהמוניהם ולכן בגלל שהסוכנות לא שלטה במספר הנכנסים הצליחו יהודי עיראק במאבקם להשגת מגורים במרכז. את המאבק על מקום המגורים הובילו פעילים קומוניסטים כאשר הציונים העיראקים המשיכו לציית לאדוניהם האשכנזים. משום שהעולים האשכנזים קיבלו מהר מאוד פתרונות דיור ופתרונות בתעסוקה הוברר שהדור השני של עולי רומניה עלה ברמת ההכנסה וההשכלה על הדור השני של עולי עיראק. בנקודת ההתחלה זאת אומרת עם הגעתם לארץ של עולי עיראק ורומניה בזמן חופף עלתה רמתם של יהודי עיראק מהדור הראשון על זו של עולי רומניה מהדור הראשון.  התנאים הקשים של המגורשים מעיראק גרמו לנסיגה של הדור השני בהשכלה לעומת הדור הראשון.

ציון הפרהוד הוא זכרון לדם השפוך ולא כתב מחילה או אינדולגנציה לדיכוי וניחשול  המגורשים מעיראק בידי התנועה הציונית.

תגובה מקדמה לפוסט שפרסמתי ביוני 2011

""יש מחקר שנעשה על העיראקים ואיך הסתדרו. המסקנה היא שהם היו אלימים ודרשו את זכויותיהם. אכן חבר הביא חבר ובן משפחה הכניס בן משפחה לערים כמו רמת גן, ירושלים וחיפה, אבל עיקר הפעולה נעשתה על ידי פעילים עיראקים אנשי שמאל וקומוניסטים שלא קיבלו את הלוקשים שמכרו להם במפאי. לזה נוסף הפן שהעליה העיראקית היתה העליה הראשונה הגדולה של יהודים משכילים והיה יותר בלאגן מאשר בהמשך. העולים שוכנו במעברות בבאר שבע אבל הם יכלו לברוח למרכז הארץ. מהכישלון הזה בן גוריון למד איך לפזר את העליה מצפון אפריקה במקומות נידחים שאוטובוס לא מגיע אליו. זו בעיקר הסיבה להבדל הסוציו אקונומי, שרך אגב הוא גם לא כל כך גדול כפי שעיראקים רבים רוצים להתהדר בו (משחקים את שיטת ההפרד ומשול הידועה, "אנחנו העיראקים הסתדרנו, לא כמו המרוקאים"), ההבדל העיקרי הוא שהיתה להם נגישות למסחר קטן ולמרכזי ערים ולהשכלה אוניברסיטאית (עם נומרוס קלאוסוס כמובן) בערך עשרים שנה מוקדם יותר מהמרוקאים והתימנים. זה כל ההבדל. אבל מאחר והעקומה לא ממש שונה אז יוצא שרמת ההשכלה הכללית של יהודי עיראק , כמו של יהודי מרוקו ומצרים נמצאת בירידה מאז שהם עלו ארצה ועד היום.""".

 

דחיית תביעתם של נפגעי התרבות להכיר בהם כנפגעי הנאצים

74 שנה אחרי הפרהוד ,ארבע שנים אחרי כתיבת הפוסט יש עדכון.

מדינת ישראל דחתה את תביעתם של נפגעי הפרהוד להכיר בקורבנותיו כנפגעי פעולות הנאצים ולהעניק להם את הגמלה וההטבות לפי "חוק נכי רדיפות הנאצים".

[..]ולם בצדו השני של המתרס ניצבת הרשות לזכויות ניצולי שואה במשרד האוצר, שטוענת כי המעורבות הנאצית בעיראק היתה שולית ולכן אין דין יהודי עיראק כדין יהודים במדינות אחרות שהיו תחת השלטון הנאצי. את הסיבות לפוגרום תולה הרשות בגורמים אחרים: שנאת יהודים מסורתית, מאבק בתומכי הבריטים ותמיכה במאבק הלאומי הפלסטיני.[..]

[..]"גרמניה לא יצאה מגדרה כדי לחדור אל תוך הטריטוריה העיראקית ולבסס שם את אחיזתה הפיזית, כמו גם האידיאולוגית", כותב ד"ר יעקב טובי מאוניברסיטת חיפה בחוות הדעת. "ענייניה של ברלין היו מופנים ליבשת אירופה ולא למקומות אחרים". לדבריו, "לא התקיימה כל ציפייה, לא כל שכן הוראה, מטעם הממשלה הגרמנית, כלפי ממשלת עיראק, לבצע פעולה ממשלתית כלשהי בתוככי עיראק, לא כל שכן ביצוע אירועי אלימות או השמדה של יהודים".[..]

לתוכן המאמר בהארץ כאן

פנינים נבחרות ממשנתו של משה גרנות/סטודנט מזרחי

אוקטובר 21, 2010
  • התגובה נלקחה מהאתר של אלי אשד
  • סטודנט מזרחי   ביום פברואר 15, 2004 בשעה 9:02 am

    פנינים נבחרות מספרו של ד"ר משה גרנות (מפקח במשרד החינוך!):
    עסקני הקיפוח, שיח של הסתה וגזענות

    ע"פ מוציאי הספר (ראו כריכה אחורית): "ד"ר גרנות עשה לו שם ככותב ללא חת החושף את הלקוי והרעוע במה שנחשב כנכסי צאן ברזל של התרבות הישראלית המתחדשת… הספר מתיימר לנתח את שורשי השנאה העדתית וחושף את מניעיה האפלים".

    · ע"מ 16-17: "קורות העיתים זימנו כאן "תאונה חברתית" נוראה: מי שהגיע לארץ מאוחר יחסית, יוצאי ארצות האיסלם, היו גם פחות מוכנים תרבותית וטכנולוגית להתמודד עם צרכיה של מדינה חדשה… האירופאים הקדימו בזמן, ברעיון ובכוח הביצוע… הסתבר להם (למזרחים) באורח מכאיב למדי שהם אינם חלק מהאפוס האדיר המתחבר כאן במולדת (מפרט- לא הקימו ישובים, לא היו בפלמ"ח, לא הנהיגו את הישוב החדש, לא פיקדו על גדודים במלחמת השחרור, לא יסדו אוניברסיטאות ומכוני מחקר, לא כתבו את ספרי הלמוד)… קשה להשלים עם מצב שבו אתה נחשב לסרח עודף, ואף אחד אינו אשם בתקלה, ועל כן, כנראה, נוצרה התיאוריה חסרת השחר בדבר קנוניה שכביכול נרקחה לנשל את המזרחים"
    · בע"מ 19-28 מביא המחבר ציטוטים מאנשים המוגדרים על ידו כ"עסקני הקיפוח", אנשים המזוהים עם השמאל המזרחי-אנטי/פוסט ציוני וכן עם אנשי ש"ס. מרבית הדוברים מבטאים דעות אנטי ממסדיות, אנטי ציוניות ואנטי אשכנזיות => עצם הצמדת הטיעונים החברתיים לגבי פער וקיפוח עדתי אל טיעוני השמאל המזרחי-אנטי/פוסט ציוני ואלו של ש"ס יוצרים דה-לגיטמציה של הטיעונים לגבי הפער העדתי.
    · ע"מ 29: רצה שר ההיסטוריה, לאסונה של החברה הישראלית..שבין העדות האירופאיות לבין העדות שהגיעו מארצות האיסלאם היה פער איכותי וכמותי אדיר"
    · ע"מ 29-30: הטענה בדבר כוח עבודה זול, שכביכול האשכנזים קיוו להשיג ע"י הבאת המזרחים לארץ, היא שקר חסר רגליים: בסוף שנות הארבעים ותחילת שנות החמישים היה בארץ חוסר עבודה (אבטלה) נורא…איך זה עלה בדעתם (של האשכנזים) רעיון כה מטומטם להביא למעלה מ 700,000 עולים מארצות האיסלאם כשהארץ סובלת מאבטלה נוראה… מסתבר כי חסידיהם (של "עסקני הקיפוח") מקבלים את הטענה ולא נכנסים לבירור ה"קטנות".
    · ע"מ 31-32: ב 1939 …אחוז היהודים בני ארצות האיסלאם באסיה ואפריקה לא עלה על 10 , אפילו מהטעם הזה הטענה של סמי שלום שטרית וחבריו בדבר העלמת חלקה של יהדות המזרח בהיסטוריה היהודית היא חסרת בסיס: יהדות המזרח הייתה באמת חלק קטן מתוך העם… אך לא רק זאת, מסתבר שבזמן הקריטי להיוצרות ישוב יהודי בא"י, ישוב שיוביל אח"כ להקמת המדינה, יהדות ארצות האיסלאם כמעט שלא לקחה במפעל זה חלק: בשנים 1919-1948 עלו מאסיה ואפריקה 10.4% מכלל העולים" (הערה שלי:מה לגבי האוכלוסיה המזרחית-ספרדית ותיקה בא"י ?) "הם פשוט לא היו ברגעים החשובים של ההיסטוריה היהודית המתחדשת… רובם הגיעו כשהמדינה כבר הייתה עובדה, כאשר כבר הוקז הדם (!) והוקרב הקורבן הנורא…כשכבר נוסד צה"ל…כשכבר למעלה מדור פועלים הטכניון, האונ' העברית ומכוני המחקר".
    · ע"מ 33: "נכון שהיו גם אישים מארצות האיסלאם שהיו פעילים במפעל הציוני, אך הרוב המכריע והמוחלט..ע"י יהודים ארופאים… אל מול מפעלם של אלה (מפרט: הרצל, בן-גוריון, ז'בוטינסקי וכ') לא ניתן להעמיד שום הגות או מעשה של יהודי בן ארצות האיסלאם במאה השנים האחרונות".
    · ע"מ 34: "עד סוף שנות ה 60 תחילת ה 70 כמעט שאין למצוא סופרים עבריים שהם או אבותיהם לא עלו מארצות אירופה… עלול להיוצר הרושם שעלו מארצות האיסלאם מאות ואלפי סופרים ידועי שם , וכאן בתחבולה נכלנית השתיקו אותם והעלימו את יצירותיהם. תרבות אי אפשר למחוק (הערה שלי: מעניין מה יגידו תרבויות שנמחקו, דוגמת הטיבטים תחת סין וכ')… אם האימה הקומניסטית לא אטמה את מעיין יצירתם (של יוצרים בברה"מ הקומניסטית) הרי שגם מעיין היצירה של יוצר תימני או מרוקאי לא היה נאטם – אילו באמת היה קם יצור כזה… ".
    · בע"מ 34-38 מביא המחבר דוגמאות לפיגור הרוחני-תרבותי של תרבות המזרחים: "…במלחמת העולם השנייה נלחמו בצבא האדום קרוב לחצי מליון חיילים יהודים…473 גנרלים יהודים…אישים כמו יצחק שדה, יגאל אלון, יעקב דורי… קיבלו את דרגותיהם הגבוהות לא משום שהם אשכנזים אלא משום תרומתם לביטחון המדינה בעת מלחמת השחרור ואחריה. צר לי מאוד לציין, אבל מארץ אסלמית כמו תימן למשל, לא הגיע אף רב טוראי אחד, והנה, בתקופה קצרה יחסית… יש…גנרלים ממוצא תימני ומשאר ארצות האיסלאם".
    · ע"מ 37-38: " בשמונים השנים הראשונות לקיומו של פרס נובל … הוענקו 79 פרסים ליהודים… אף אחד מחתני הפרס לא נולדו בארץ מוסלמית… שום יהודי יליד ארץ מוסלמית במאה השנים האחרונות לא הגיע לרמת הישגים אפילו קרובה לזו של האישים שרשימה חלקית שלהם הוזכרה לעיל (פרויד, קפקא, אינשטיין ועוד)… איני אומר זאת מתוך שמחה לאיד …צר לי מאוד, אבל באמת ארצות האיסלאם, מהאוקינוס האטלנטי ועד האוקינוס ההודי הן מהארצות המפגרות ביותר בעולם ( הערה שלי: סוף סוף בנאדם שמבין מהי רב תרבותיות !)… עולם פרימיטיבי ואכזר, שעיקר "יצואם" הוא טרור בינלאומי ושנאה אל המערב העשיר והמצליח" (ומשם הגיעו הורינו – אז מה זה אומר עליהם?).
    · ע"מ 38-39: "…עובדה היסטורית היא שמקומות אלו (ארצות האיסלאם) שקעו בתרדמה עמוקה מבחינה תרבותית ש… אף הסיגה את עמיהם, ובתוכם העדה היהודית, מאות שנים לאחור… את העוני, הבערות והנחשלות הביאו בני עדות המזרח מארצותיהם… בא"י הם זכו לקידום שבשום דרך ואופן לא היו מגיעים אליו בארצות מוצאם".
    · בע"מ 39-42 מצוטטים אלי ויזל ושליחי הסוכנות שביקרו במרוקו וארצות צפון אפריקה ומתארים עוני, צפיפות, לכלוך, מחלות, רעב (ע"פ אלי ויזל – יותר מכל גטו או מחנה ריכוז) אימה והשפלות מהערבים.
    · ע"מ 42-43: "אחת הטענות של "עסקני הקיפוח" כנגד "הממסד האשכנזי" היא שהפשע הגואה בעדות המזרח נובע מהאפליה והדיכוי אותם חוו עם בואם לישראל… יש "חדשות" בשביל כל המבקשים לטפל על נקלה בבעיה מורכבת זאת: זונות היו גם במרוקו, יש תיעוד, יש ממצאים סטטיסטיים ותמונות – בשנות החמישים 4% (!) מהאוכ' היהודית במרוקו עסקה בזנות (הערה שלי: המחבר מסתמך כאן על עיתון "כל העיר" – מקור אקדמי מוסמך לכל הדעות)… היו גנבים מרוקאים ושודדים מרוקאים וכל פשע שניתן להעלות על הדעת העלו איתם המרוקאים ממרוקו, כמו שקרה לכל עדת מצוקה שהגיעה לארץ… הגיעו נחשולי העליה מארצות המצוקה האסלאמיות, ושוב הוכה הישוב תדהמה לנוכח מראה בני אדם ברמת ניוול כלכלי, רוחני ומוסרי שלא תיאמן ".
    · בע"מ 44-47 מביא המחבר ציטוטים מספריהם של סמי מיכאל ושושנה בסין-נדב (שניהם ממוצא מזרחי) המתארים שכונות מלוכלכות, חוסר חמימות משפחתית, אדישות ואנוכיות של האבות כלפי הילדים ועוד – ומסכם: "… הורים גוזלים אוכל נפש מעולליהם! הרי לכם תרבות שדוכאה ע"י האשכנזים!… צר לי, אבל עם כל האחווה…הרי שעם "תרבות" כזאת, שבה הגבר הוא האדון העריץ של האשה, שבה משיאים ילדים באונס לזקנים, שבה אבות מוכרים את בנותיהם למרבה במחיר… שבה אב גוזל אוכל נפש מילדיו התינוקות – עם "תרבות" כזו אינני מוכן להסכין ".
    · ע"מ 48: " אין כוונת הדברים לצייר תמונת שחור לבן… הכל יודעים שהיו ריכוזי אוכלוסיה יהודית במז' ארופה שסבלו מניוון כלכלי נורא וכן שהיו ריכוזי יהודים מארצות המזרח שנהנו מחיי שפע ותרבות …אחוז האנלפבתים באותן שנים ראשונות בין העולים האשכנזים היה נמוך בצורה משמעותית מזה שבין העולים המזרחיים".
    · ע"מ 65-66: המחבר מספר מניסיונו האישי כילד ששהה מספר שבועות במעברה על קבוצת עולים מזרחיים שהגיעה למעברה: מלוכלכים, מנוזלים, מסריחים, אלימים ועוד: "עיניהם ופיהם זלגו נוזל מבהיל צמיג ירקרק צהוב, ומאחורי כותנתם הארוכה והמזוהמת (לא היו להם מן הסתם תחתונים או מכנסיים) היו כתמים ענקיים של הפרשות שלא נוקו (הערה שלי: אין הספק כי המחבר יכל לסייע לגבלס וגרינג, לו חי בזמן הנכון)…הסתכלנו עליהם בפלצות גמורה…מהרגע שהגיעו לא ניתן היה להתקרב לברזי המים ולא לבתי השימוש, שהפכו למחראות נודפות סירחון למרחוק… לא חסרו אנלפבתים בין המז' ארופאים, אבל אלה היו מיעוט מבוטל… מצב כזה, שכל המשפחות (המזרחיות)… חותמות באגודל, זה דבר שקשה היה לעכל… עיקר התקלה היה בכך שהם לא הכירו בתקפות הסדר שהמחלקים ניסו להשליט" בהמשך מספר המחבר איך מיד הבינו הוריו כי חייבים לברוח מהמעברה ואיך אביו יצא לסייר בארץ והצליח למצוא מושב עובדים בעמק שהסכים לקבל אותם.
    · ע"מ 73: " הנה החברה הישראלית באמת איננה מחלקת אשראי ע"פ מוצא. מי שמשקיע – מצליח, למרות מוצאו העדתי, ומי שרוצה לשנוא – שונא, אך זו לא תוביל אותו לעולם לנתיב ההצלחה במדע או באמנות".
    · ע"מ 78: בהקשר לפרשת עוזי משולם – "… שאלת ילדי תימן החטופים משנות החמישים (עלילה המזכירה באופייה את עלילות הדם כנגד היהודים בימי הביניים ועד העת החדשה".
    · ע"מ 82-83: "דוד בן-גוריון אמר…"גם העולה ממרוקו שנראה כאילו פרא אדם, שלא קרא ספר מימיו…ואינו יודע להתפלל – עומדת גם מאחוריו ביודעין ובלא יודעין שכינה של אלפי שנים"… אי אפשר להחביא תרבות במשך עשרות שנים – מה שראו דוד בן-גוריון ובני דורו הוא עשרות אלפי בני אדם חסרי כל אוריינות. בניהם ונכדיהם למדו קרוא וכתוב, והתעוררו לשאול אחרי שניים שלושה עשורים – איפה התרבות שלנו? אם איננה , מן הסתם דיכאוה האשכנזים. זה פתרון קל ולא כואב אך שקרי..".

    · ע"מ 83: "נכון שבאותם ימים דיברו חוקרים ועיתונאים על "מנטליות פרימיטיבית", על "נחשלות" תרבותית, מוסרית והיגיינית, על זוהמה, שתייה לשוכרה ועל זנות, על הכאת פקידי סוכנות, על מחלות עור, עיניים ומין, על עצלות, בריונות ושנאת עבודה, על כך שרובם ככולם חסרי כל מקצוע, והגיעו לכאן עניים מרודים, על כך שנשקפת סכנה אמיתי לתרבות האירופאית השלטת בארץ. היום, כאשר יש מוסדות בריאות לכל ובי"ס לכל, וגם פרנסה לא חסרה… נראית התמונה דלעיל בלתי מתקבלת על הדעת, אבל אני הייתי שם וראיתי זאת במו עיני, ואני מעיד כי חוקרים ועיתונאים אלה רק אפס קצהו תארו… את הצואה הדבוקה לכותנות הפעוטות שאיש לא דאג להם אפילו לאוכל נפש, ואת המבוגרים מכים את מחלקי המזון וחוטפים אותו מידיהם, את מכירת המזון תמורת עראק. בניהם ונכדיהם של אותם עולים נפגעים עד עומק הלב ושואלים את הוריהם: כאלה הייתם? … יש מי שמודה, כמו רן כהן, המעיד על עצמו שהמעבר מבגדאד לקיבוץ גן שמואל היה בשבילו… קפיצת הדרך של 300 שנה … ויש מי שטוען בתוקף שהיתה לאבותיו תרבות עדיפה, שהאשכנזים ברשעותם דיכאו והעלימו אותה. אלה האחרונים דנים עצמם להסתגר בעולם של שקר, שפירותיו הם שנאה וחורבן.
    · ע"מ 87: " אילו קם איש רוח מבני עדות המזרח ודורש להפסיק את מחול השדים הזה של הסתה עדתית… אילו אמר שהוא מתבייש שבני עדתו ירדו לרמה כל כך נמוכה של שנאה – סביר להניח שספר זה לא היה בא לעולם. אך האיש הזה לא קם" ( הערה שלי: עכשיו אנו סוף סוף מבינים מדוע נכתב הספר: לא קם איש רוח מזרחי מבויש מספיק).
    · בע"מ 94 מצטט המחבר את אלי חמו ותקווה לוי (מזרחים המזוהים עם השמאל הקיצוני) המגדירים את האשכנזים כאויבם. מכאן משליך המחבר על כלל המזרחים וכן על תהליך חשיבתם: "מסתבר שהעולים המזרחים סמנו מיד עם עלייתם לארץ את ה"אויב" שלהם ולא ממש נזקקו ל"ראיות" כדי לתרץ את שנאתם".
    · ע"מ 101: "… והרי ידוע לכל… כי באוניברסיטאות יש "אפליה מתקנת" בפקולטות היוקרתיות, וכי ניתן להשיג מלגות "עדתיות" רק אם המבקש הוא מזרחי. אני יודע זאת מנסיון אישי, אבל נוח לי להביא את עדותה של שולמית אלוני בנדון: "גם אני באתי מעוני וממצוקה… עשיתי ספונג'ה כדי לממן את לימודי. הרי אני לא מרוקאית אז לא נתנו לי מלגה, כי המרוקאים המקופחים קיבלו את המלגות".
    · ע"מ 103: "חוסר אוריינות ואנאלפביתיות אצל יוצאי ארצות האיסלאם, מסתבר, לא היתה תופעה שולית. לעומת זאת, השכלתם העברית של כל מנהיגי המדינה האשכנזים לא הוענקה להם ע"י המדינה. הם ידעו עברית מן הבית עשרות שנים לפני שהמדינה קמה… רחל לא קיבלה מלגה מיוחדת מהממסד האשכנזי ללמוד עברית כדי להפוך ברבות הימים למשוררת… אלתרמן… לאה גולדברג… ביאליק… גם כאן הפער אדיר בין מי שחיבר את היצירות ובין מי שלא ידע לקרוא אותן".
    · בע"מ 111 מביא המחבר דוגמאות לזמרים מזרחים (יהורם גאון, זוהר ארגוב, אריאל זילבר, אושיק לוי, יגאל בשן, עפרה חזה, קובי אוז, זהבה בן וכ') כאסמכתא: "איך בדיוק פעלה "האפליה הגזענית" של האשכנזים אם תוך זמן קצר כל כך כמעט שאין למצוא על הבימות זמרים שאינם מזרחים?… תרבות היא לא עניין של החלטה אלא עניין של היצע וביקוש".
    · ע"מ 135-137: " עסקני הקיפוח טיפחו 2 אגדות המבוססות על רסיסי אמיתות, הרבה דמיון ואף על שקרים של ממש. האגדה האחת מספרת שהממסד האשכנזי התנכל למסורת הדתית-תרבותית של בני עדות המזרח, אילצו אותם להיתחלן, בכך גרמו להם משבר זהות אשר דרדר אותם לשפל המדרגה החברתי… נכון שבקיבוץ של השומר הצעיר לא הניחו תפילין… יש רסיס של אמת בטענה בדבר העברת הילדים על דתם, אין ספק שמרביתם עברו משבר לא פשוט, ולחלקם נשארה צלקת לכל ימי חייהם, אבל באמת מה היתה הברירה? הקיבוצים והמושבים רצו בכל מאודם לעזור לאנשי המעברות שחיו בתנאים מחפירים… אך לא יכלו שלא לחנך את הילדים האלה ע"פ מצפונם ואמונתם. הם לא יכלו ולא רצו לעשות שקר בנפשם (הערה שלי: ועשו שקר בנפשם של הילדים? )… הורים שלא היו מעונינים בחינוך הזה היו יכולים להחזיר את ילדיהם לבתיהם".
    · ע"מ 142: "כאן אתרכז ברדיפת השלום כביכול של המזרחים… על סמך מה היא מתבססת? על הקריאות "מוות לערבים" הנשמעות אחרי כל פיגוע חבלני, באסיפות בחירות ובמגרשי כדורגל? או שמא על היחס החם שיש להם כלפי אחיהם האשכנזים, שלמרות כל טענות הסרק המוטחות כלפיהם, הרי האמת היא שהם חסכו מפיהם ומפי ילדיהם כדי שיהיה מה לאכול לאחיהם שבאו חסרי כל מארצות ערב"
    · ע"מ 146-147: "… בכל מקום בו רוצים "עסקני הקיפוח" להצביע על "עוול" שמקורו באשכנזים- מסתברים שהם נתקלים , שלא בטובתם, דווקא במזרחים… ובכן, יש פתרון! המוח קודח השנאה שלהם לא יוותר לעולם על "האויב" שהמציאו כדי ללבות שנאה ופירוד. הם המציאו מונח… "מזרחים משתכנזים", כביכול, האשכנזיות היא מחלה חברתית נוראה, בדומה למחלת רוח… מזרחי טוב בעינם הוא בעל מודעות לכך שהופלה, הושפל, שיודע מי אשם וחדור נחישות להפוך את היוצרות…"
    · בע"מ 149 מצטט המחבר מדבריו של סמי שלום שטרית המציג את גישתו לפיה קיימת אירופוצנטריות בטלוויזיה הישראלית, הצגה פטרנליסטית וסטריאוטיפית של המזרחים ותרבותם וכי דרוש מינוי עורכים מזרחיים בלתי מחוקים (הכוונה לבעלי מודעות חב'-מז'): "הבה ננתח את דבריו של סמי… במודעות המכרזים לעורכים… תנאי ראשון הוא שהמועמד יהיה מזרחי… אבל לא סתם מזרחי אלא מזרחי שאיננו מחוק, כלומר, יצטרכו לשאול אותו אם הוא מסכים למרד נוסח סמי שטרית".
    · ע"מ 154: "וכן נשאלות מאליהן שאלות: למה לאשכנזים "לשכנז" את המזרחים אם האשכנזים גזענים רשעים… אם בקלות כזו הם מקבלים אותם לחיקם ו"מעניקים" להם עמדות בכירות בכל תחום?".
    · ע"מ 156: המחבר מצטט את סמי שלום-שטרית: " המזרחים הם רק סבלים וחיילים, נושאי הפוסטרים או האקדחים" ומגיב: "כדי להוציא לאשכנזים עין אחת מוכנים "עסקני הקיפוח" להוציא לעצמם שתי עיניים. המזרחים אליבא דה סמי שטרית הם חבורה של אנשים חסרי דעה, אופי, חוט שדרה והבנה מינימאלית".
    · ע"מ 164: " נראה לי שהמשימה העומדת עתה בפני המורה העברי… היא להדביר את "ההווי העדתי בביה"ס, ומשם בחברה הישראלית בכלל".
    · ע"מ 166: "חזרתי על כך מספר פעמים בחיבור זה: אינני מאמין שמישהו לא זכה ליחס שקיווה רק משום המוצא העדתי, אם לא נלוותה לכך התנהגות בוטה או תביעות חסרות שחר" (הערה שלי: כלומר – אין אפליה על רקע עדתי ואם היתה כזו זה בטח כי האדם היה אלים, וולגרי או פנטזיונר. מעניין שכבר בעת שליחת קורות חייו הוא גילה את כל התכונות הללו ולכן נפסל מלהגיע לראיון).
    · ע"מ 172: :"מן הדין שסוף סוף ידונו באותם מאפייני משנה של עדות מסוימות, הגורמים להן לפיגור חברתי וכלכלי. אינני חושב שזה ייהפך לאירוע טראומטי אם התלמידים יבקשו לחקור את "הסוד" שבגללו הגיעו האשכנזים לרבדים העליונים של החברה. לא חובה רק לקנא ולשנוא, מותר גם להסתכל אל העובדות כמו שהן וללמוד מהן לקח לעתיד… מן הדין אולי לאמץ קצת מן הערכים שהביאו את יוצאי אירופה להצלחה הגדולה בארץ… כוונתי לחשיבות הרבה שמעניקים ה"אירופים" להשכלה, לכך שבמשפחה ה"אירופית" הילד במרכז… ולא האב הגבר, לכך שגם אם לא היה שיויון בין המינים, הנה גם לא היה דיכוי גופני ורוחני של האשה… לכך שרוב ה"אירופאים" המצליחים הם חילונים ובזים בוז עמוק לאמונות חשוכות".
    · ע"מ 173: יוצאי אירופה החיים בארץ הגיעו להישגים אדירים, בעיקר משום שראו כאידיאל את התרבות האירופאית… מי שמתעקש "אידיאולוגית" לחקות את תרבות המזרח, ולפסול את תרבות המערב – אין לו ברירה אלא לראות בתרבות השרויה בארצותיהם של קדאפי, אסד וסדאם חוסים אידיאל".

    סיכום:
    הספר בן 174 עמודים אבל נראה לי שכבר הצלחתם להבין את המסר: אדם שהשנאה ותחושות הנחיתות מפעמות בו , הוא אף מדגיש כיצד אימץ את הסטריאוטיפ השלילי כלפי הרומנים – בני עדתו – איך הקפיד להסתיר במשך השנים את מוצאו, ואיך הוא חש עד היום תחושת מבוכה והשפלה כשמישהו "מחטט" כדבריו במוצאו (מדוע זו סיבה לבושה או השפלה?). המחבר כותב באופן שטחי ורגשי, לחלק ניכר מדבריו אין סימוכין למעט התרשמותו האישית, דברי אנשים בודדים שלדעתו מיצגים קהל רב או סימוכין ממקורות לא בהכרח אמינים.

  • ביום פברואר 15, 2004 בשעה 8:22 pm

    יצא לי לצערי לעבוד תחת פיקוחו של איש האשכולות הזה גרנות במרכז הארץ. עוד לפני שקראתי מלה אחת מהדברים האובססיביים האלה שלו שפורסמו כאן, כבר אז ראיתי אצלו משהו נוירוטי לגמרי בעיסוק שלו עם עצמו וזהותו והישגיו וכבודו. גבר דוחה. אדם חסר עמוד שדרה לחלוטין, שמציע עצמו כמשרתם של החזקים תמיד, כמו שהיה במקרה שלי. פשוט עלוב נפש. ועכשיו כשאני קוראת כאן את הדברים המחליאים שלו על התימנים והעולים המזרחים, וכל האובססיה הזאת להוכיח כמה היהודים האשכנזים הם טובים יותר ונעלים יותר, אני מבינה שהאיש גם גזען לא קטן בכלל. זה מבהיר לי הרבה עניינים ביחסו אלי אז שבתמימותי לא ראיתי.

"ניפגש במקום שאין בו חשיכה" זכרונותיו של גנב ספרים

ספטמבר 3, 2010

מכתב חמישי :

שם הקטע המוסיקלי – besame Mucho – Ray Conniff

הערה – המחבר בחר לספר את סיפור האם במבטא עיראקי והאות צ מוחלפת באות ס.

למשל צרפתי = סרפתי

אהלן יה חביבי.

לוי ומסילתי היו מלכי העיר. אבל כולם פחדו מלוי דוקא.לנהוג באוטו סרפתי ובעיר לא עשירה,להחזיק בדירה מרווחת במרכז העיר ליד קולנוע 'מאור' ,לטייל בבית הקפה עם שתי הזונות שלו,לחכות עד שייגמרו לנקות את המשכורות של פועלי 'יובל גד' בחסר [חצר] של בניין מפלגת  מפא"י  – לזה היה צריך כח והפחדה.היה לו נהד,אלברט שמו. נמוך,עיניים ירוקות,לא התעסק עם נשים ולא עישן. אבל כולם ידעו שיש לו סכין ואקדח והוא השתמש בשניהם. לוי ומסילתי התעסקו בכל דבר, בעיקר בשוק השחור. הם מכרו באמסע הרחוב ואף אחד לא דיבר. הבמשטרה התנהגה כאילו הם לא קיימים. כשהיו רואים את שניהם ברחוב,כולם זזו.אספר לך איך נוכחותם של לוי ומסילתי השפיעה על חיי העיר ועל החיים שלנו.

אחדות העבודה, מפ"ם , והשומר הסעיר ומק"י יסאו להפגנות בדרום,כשאביך בראש. אביך קיבל רשיון הפגנס.פקידי מפאי ניסו לעכסב ולמנוע בכל מיני תירוסים,אבל המשטרה טענה שאבא אינו מתנהג באלימות והבקשה הוגשה כרגיל,אבל זה היה בהתחלה, לפעמים מפאי מסליחה להביא טיעון ואז המעברה נסגרת ושמורה על ידי המשטרה או הבריונים של מסילתי ולוי. להפגנות של אבא הגיעו אפילו משדרות.פקידי מפא"י החלו ללחוס חזק על אביך.היו מ'חירות' שדאגו מהפופולאריות של מפ"ם בקרב עדות המזרח ושלחו חבר של אביך שישכנע אותי לעבור ל'חירות'. הבטיחו דירה מרווחת ,מכונית ועבודה קבועה. אמרתי 'הכל רק לא 'חירות'!'. בהפגנות,משאיות פירקו אנשים לרחוב,פלטפורמות של טרקטורים מקיבוסי הסביבה ועליהם אנשי השומר הסעיר. עוברי ושבים מקריים התלכדו פתאום לגוש אחד שזחל במהירות אל כיכר שם עמד אביך על ארגז משאית ושאג כמו אריה. בכדי למנוע בעיות ,היה אביך מבטיח למשטרה שיהיו מאה איש,מקסימום שלוש מאות,בהפגנה,אבל אלפים הגיעו. אביך היה 'מופתע' מכל ילדי השומר הסעיר והקומוניסטים.  המשטרה חסרת אונים וכועסת. כשהבריונים של לוי ומסילתי היו מחממים את המפגינים,פורסת קטטה. המשטרה ידעה על איזה גב להוריד את האלה ובדרך כלל היכו את המפגינים בלבד. אתה מכיר את הקול שלך 'לחם עבודה!' במשך שעתיים בערך היה הכוכב ! בטוח שיביא את הניסחון על מפא"י.

………………………………….

הבריונים של מסילתי ולוי רומזים עם סכינים,אלות ואגרופנים. אבל אביך היה שיכור משאגות ההמון. אז התחילו הבריונים בדחיפות ותלישת סיסמאות והרחוב נעשה אלים יותר. אבא שלך סימן למישהו וזה הטיל ג'ולות לרחוב והרבה נפלו על התחת,שוטרים ובריונים ומפגינים. בלילות היה בוכה על החזה שלי.

בהפגנות הראשונות היה אלהרט ,הנהג של לוי ,עומד על יד המשאית ומאיים על אבא שלך בתנועות שחיטה.אביך החליט שלא לקחת סיכון מיותר (לוי סוחק עליי) והאמסע הלילה,כשהמעברה מוקפת בריונים,העביר אותי דרך שביל בפרדס לקיבוס כרמיה. שם נשארתי מספר ימים עד יעבור זעם.

כמה מילים על אלברט.לוי סיפר לי איך הכיר את אלברט.שניהם מאסרים [יוצאי מצרים],בגלל זה כחנו אותם באשקלון 'המאסרים'. לוי הואשם על ידי השלטו של פארוק כמסוכן לשלטון. עמדו להוסיא את לוי להורג והיה זה אלברט שהסיל אותו,כמו הסיפור שקרה לאבא שלך עם הערבי שהסיל אותו ממוות בטוח. אבל בשנים ההן,לפני שבאנו לארס,היו הרבה סיפורים כאלה ושלנו לא היה יוסא דופן,ובטח לא של אלברט.

פעם אבא שלך ביקש פגישה עם מסילתי ולוי. הם נפגשו בפרדס. יסלח לי לוי,הייתי בטוחה שאביך לא יחזור חי.

' הרי חירות סריכה להרוויל אם יש הפגנות נגד מפא"י ,אז למה אנחנו מקבלים מכות ?'  שאל אביך את מסילתי ,נסיג חירות ברחוב.

'אני חייב לספק עבודה לחברים שלי ולהראות לחירות שאני עושה משהו!'

הם הגיעו להסדר שאבא שלך לא ייפגע פיזית.

כשהגיע יום הבחירות,הבין אבא שלך שהוא נבגד על ידי חבריו. ביום הבחירות הגיעו פקידי מפא"י למעברות עם פתקאות שהבטיחו עבודה וכסף בלי בושה. כנ"ל פקידי חירות עם מסילתי. פועלי 'יובל גד' היו חברים של אביך מעיראק,אז היה להם מה לפחד והם התרחקו ממנו. המהומות שאביך היה מוכשר לעשות הביאו את בן גוריון שישלח מכתב אישי ובו שאל" 'מה אדוני רוסה בדיוק ?'

'עבודה!' בדרך בו-גוריונית נתמנה אביך למנהל לשכת העבודה,ועכשיו היה זה תורו לומר לחבריו המובטלים ש'אין עבודה – תבואו מחר!' אביך נחשב קנוי והתחילו להתרחק ממנו עד שנותר כמעט בלי חברים.הוא עשה את הדבר היחיד שנותר לו. עלה עם המובטלים למשרדי הסוכנות ושבת אתם עד שפוטר!

מכתב שני של האמא מהספר של עמנואל מטלון ובו היא מספרת על דרך הגזענות בין האשכנזי לשחור והריב בין המשפחה למאיר יערי ומפחגת מפ"ם: ספר פיצוץ!
התיישבתי לקרוא את המכתבים מאמא.
מוצאה גם מעיראק ולכן היא גם מחליפה את האות צ‘ ב–ס‘. לדוגמה: ארץ ־ ארס.


מכתב ראשון:
שם הקטע המוסיקלי:
“Maruzzella”—Renato Carosone

רסיתי לספר לך על אווה ועל לוי. הסיפור מתחיל בשנות החמישים. תסלח לי על העברית שלי, אני יכולה לקרוא טוב, לכתוב… לא כל כך. אני מספרת לך על ההתחלה שלנו בארס, שתדע איך הכרתי את לוי ולמה עזבתי אתכם.
הגענו לארס מבולבלת שקיבלה אותנו בדי–די–טי באמסע ההמנון. גזזו את השיער שלי בשער–עלייה אסל ‘פיגארו’ [שם הספר באופרה של מוצארט] והכריחו אותי להתקלח אפילו שהייתי נקייה יותר מהאשכנזים. פקידי העלייה אמרו לנו: ‘לך! שב! תעשה ואל תעשה!’ מיינו ובדקו כאילו היינו סוסים. פקידי הסוכנות דיברו לידנו: ‘מה המדינה תעשה בקופים האלה?’ השומר הסעיר היו שליחי האלוהים. הסוכנות מסאו תעסוקה לאשכנזים, ואותנו שלחו לקיבוסים לעבודה. אתה בטח זוכר את דודה רבקה, זו שהיינו נוסעים לביתה בכפר–סבא לברוח מאביך. היא סיפרה שבשער העלייה ניגשה אליה ילדה עם מרסס פליט בידה. היא הסתכלה על הרצפה וסביב לה ־ לדעת מה הילדה הזאת רוצה לרסס אבל אז היא ביקשה ממנה לסגור את העיניים ולהוריד את הראש וריססה. אחד, אשכנזי, מהמנהלים של המחנה, כל פעם שהיה מזהה עיראקי היה לוחש: ‘זה ערבוש’.
הממשלה חיפשה בירוקרטים ואנשי מקסוע, השומר הסעיר חיפש עבדים. הייתי בת 17, בהריון חודש שני. בשער–העלייה, במיטות לאורך הקיר, בלילה, הייתי מחכה לאבא שלך שיבוא ושיעלה עליי. אביך היה יפה כמו טיירון פאואר ואפילו ‘שושנת יריחו’ [צלקת בפנים שנגרמת כתוצאה מעקיצה של זבוב החול] לא לקחה לו את היופי. שם משפחתנו היה מועלם. מאוחר יותר הבנו שאין טעם שנשמור על זה במסיאות של אז והחלפנו אותו למטלון. בעניין שם משפחה, לחברים שלנו שם משפחתם היה חלאסצ‘י. שם זה נרשם בארס לפי האותיות האינגיליות וככה הפכה משפחה עיראקית למשפחה אשכנזית עם שם כמו קלאצקי. רק סרות השם האשכנזי הביא עליהם.
התגאיתי מאוד באביך כשנבחרנו להישלח לקיבוס. הקיבוס היה גן–עדן ־ ככה הבנו בעיראק. שנית, אני חייבת להודות שהיה פה השיקול הכלכלי. שיהיה לנו אוכל ולינה ולא אכפת לי לעבוד בשביל זה. בארס התחילו עם שיטת הנקודות וההקסבה על הנעלה והלבשה. היה לנו קשה מבחינה חברתית, לא הסתדרנו עם חדר–האוכל למשל. הרבה אנשים שישבו לידנו דיברו כאילו אנחנו לא קיימים. אנחנו היינו ‘מבחוס’. ירדנו במשקל. והמקלחות? וווי סבירי! [אוי ואבוי!] נתקפתי חוסר ביטחון. שמענו סחוקים על המבטא שלנו. למה דפקא המיפטא העיראקי יותר מסחיק מהמבטא הרוסי או הייקי למשל?
אחרי חודש הוכשר אביך להיות פעיל ונשלח למחנה העלייה לנפות אנשים מתאימים לקיבוסים. מתוך קבוסה של נשים שהגיעה מאיראן, מיין לעסמו את רינה פאיירוז. רינה זו הייתה אישה יפה, גדולה ועם עיניים חרמניות. אני יכולה להבין אותה. לבד, בעולם של פקידים חורסי גורלות, אולי ראתה באביך סיכוי לסאת מהאורווה הזאת שנקראת שער–העלייה. הרומן בין אביך לרינה התפרסם בכל הקיבוס, ולא ידעתי מה לעשות עם הבושה. מה יכולתי לעשות? הייתי לבד בארס.
הקיבוס התחיל לעלות לנו על העסבים. מילא, אם היינו בשבילם תמימים וביישנים, למה פרימיטיביים? מי בדק את הכישורים שלנו? אני, שגמרתי בית ספר אינגלי בהסטיינות? החלטנו לעזוב את הקיבוס עם נאמנות לרעיונות של מפ“ם, על הסד השמאלי שלה, יעני משה סנה. המנגנון רסה באביך למטרות שלהם. אמרו לו שיש לו כושר דיבור ושכנוע, אמינות ומנהיגות: ‘תעלה למעלה’, הבטיחו. הוא לא האמין להם. האמין שהכבוד ייפול בחלקם של האשכנזים והוא סדק! את אחדות–העבודה הוא לא אהב: ‘מפלגת גנרלים,’ אמר. רסינו מפלגה שתדגול בדו–לאומיות. היינו קרובים גם לקומוניסטים, אבא שלך לא אהב את רעיון הדיקטטורה הפרולטארית. כל זה חשוב בשביל להסביר לך מה קרה לנו במשפחה ולמה עזבתי, אז קסת סבלנות. אבא היה בוועד הארסי למען השלום ובוועד הארסי למאבק נגד הממשל הסבאי בכפרי המיעוטים. פעם הוזמן אבא שלך, אני חושבת ב–51‘, על ידי מפ“ם לערוך עיתון בשם ‘אל–מרסאד’. הוא שאל: ‘יש אפליה, מה דעתכם?’ אז הם אומרים: ‘יש לנו מחלקת עדות המזרח’. שלחו לנו הזמנה, ונסענו למרכז מפ“ם. כשהגענו לחדר 8 מה אנחנו רואים? חדר קטן ומסריח ליד השירותים ועליו פתק: ‘מחלקה לעדות המזרח’, וחדר אחר בשביל הערבים. הסתלקנו. באיזו ועידה, על הבמה היו יותר ממה שהיו באולם! אבא עולה לבמה ושואל את יערי: ‘אדון יערי!’
יערי אומר: ‘לא! אני חבר יערי!’
אבא: ‘אם אנחנו מרקסיסטים, אז תחסלו את המחלקה לעדות המזרח או שהעיראקים יוסאים ממפ“ם!’
‘לא! לא, לטובתכם!’
‘אתה יודע מה טובתי? אני לא רוסה ניגרוס דיפרטמנט!’ זרקנו את תעודת החברות במפ“ם, אבל נשארנו נאמנים לרעיונות. את המחלקה חיסלו אחרי 10 שנים. אני רוסה שתזכור, אבא בן 25 בערך, אני בת 18—17. רסיתי שנעבור לגור ברמת גן, איפה שכל האחיות שלי, אבל הוא אמר, ובסדק, ששם אין לנו מה לחפש, ושבמילא לא אוהבים אותו. לבסוף החלטנו על מג‘דל–אשקלון, שאז קיבלה מעמד של עיר. איש הסוכנות בן–סיון [ציון] תומר, שמת אחר כך בתאונת מטוס במפגן אווירי, הבטיח לנו אדמה מהסוכנות בגלל פעילותו של אבא בעיראק. אבל זה לא הלך. באשקלון היו לאביך הרבה מכרים מעיראק ופרס, שם יכל להיות מלך. טוב, פה אני לא יכולה יותר. ביקשתי מלוי שיבקש מהמזכירה שלו שתדפיס הכול.

מכתב שני
שם הקטע המוסיקלי:
“Allegro Motivato”—Renato Carosone

מעברת מג‘דל–אשקלון התחילה במקום בו בנויה היום ההסתדרות, והמשיכה עד לפרדסים והגטו הערבי. להיכנס למעברה זה כמו להיכנס למחנה סבאי. אנשים הלכו לאורך ולרוחב המעברה, אחרים ישבו ליד שולחנות שש–בש, שחמט ודמקה, אחרים עמדו ודיברו כאילו זה מה שעשו כל החיים שלהם. אני זוכרת שדבר ראשון אבא שלך לקח אותי לקיוסק וקנה לי גזוז. מאיפה היה לו כסף אף פעם לא ידעתי.
קיבלנו אוהל, מיטה מתקפלת וכיסא. במעברה יכולת לבקש משכן שישמור כשאתה הולך. כולם היו חברים לסרה. אבל התחלנו לשמוע מילים כמו ‘פרענק’ ו‘שוורסע’.
חורף קר, שיטפונות ורוחות קרות. שלחו את הסבא [הצבא] בפיקודו של צ‘רה לעזור. לידנו נסחף ילד ומת. אני זוכרת תורים. תור למקלחת ולסרכניה ־ לכל דבר. לפעמים העדפתי להישאר מלוכלכת מאשר להיכנס למקלחות. בסרכניה, עד שמגיע התור שלך, אתה מוסא שלט: ‘הסוכר נגמר’, או ‘הבסים [ביצים] עוד לא הגיעו’. השתדלתי להחליף מרגרינה בלחם. על בשר כמעט ולא היה על מה לדבר. קשה גם בתעשייה. הרבה מתושבי המעברה נשלחו לעבודות דחק, יעני, עבודות בנייה, סלילת כבישים. אנשים מבוגרים שלא עבדו אף פעם קשה סריכים לקחת טוריה ומגרפה ומכוש וללכת לעבוד בהרים ובכבישים. בגלל הספיפות היו הרבה מחלות.
אני מוכרחה להעלות את עניין הפרענקים, השוורסע והשואה. אביך ואני החלטנו לשתוק לאשכנזים שעברו את השואה. כל פעם שמענו סיפור מזעזע על מה שקרה באירופה בזמן שאנחנו שיחקנו עם המשטרה החשאית העיראקית. אבל פה, היו יוסאי שואה, אלה שהיו חסרי השכלה יסודית ובאו מכפרים שלא נזכרו במפות, בגלל שהבוס הסתיר אותם ־ דווקא אלה סעקו אחרינו ‘שוורסע’ כאילו היה להם איזה ייחוד. ככה גם עם הפקידים הגבוהים, אלה שהיו אחראים אם תרעב ואם תעבוד. המשכילים סודרו מיד בעבודה ובשיכון. פואד, כמוהנדס בניין, הסתובב בבתי קפה ובזבז תלושי מזון וכספי הסוכנות בגלל שלא הוסעה לו עבודה. הוא והרבה אחרים. בעיראק עזבתי בית 3 קומות וברוחב חסי המעברה! מכונית מרסדס של המשפחה לקחה אותי מהבית ולבית הספר. שמלות משי לבילוי, שמלות שפה מיששו אותן הרומניות בקנאה והשוו אותן עם הבד המזויף שהבעלים שלהן קנו בתל אביב, ואלה ראו בנו פרימיטיביים. ‘אבל–עליהום!’
הכנסת התעסקה בנו יום–יום.
כשקראת עיתונים, היה נדמה לך שלמישהו איכפת ממך, אבל לא כשנתקלת בפקידים אשכנזים ובכל החרא. טוף, 5 חודשים והגיע הרגע. נסענו לסאראפנד, בברכת כל נשות המעברה, ואחרי יומיים חזרתי עם שושנה, אחותך. הייתי זקוקה באופן דחוף לסבונים, משחות וכל זה. אמא שלי, אלוהים יברך אותה, שלחה לי חבילה ענקית של הרבה שמפואים, וטאלק לתחת של שושנה. וואללה, אפילו מגבות. אחרי שמרחתי את התחת שלה בטאלק, היה אבא שלך מניף אותה לפני כל אנשי המעברה והיה אומר:
‘יש לי ילדה עם תחת פולני!’
היה עוד שימוש בטאלק. פעם, בתור לקלפי, שושנה בעגלה, אני סורגת, פתאום רומנייה אחת סועקת: ‘שוורסע! טו ישט שוורסע!’ הפכתי אליה את כפות ידי להראות לה שאני לבנה יותר ממנה. כמעט ונשפך דם במעברה, כי רוב תושביה היו ‘שוורסע’. אבא שלך מופיע עם פעילי מפ“ם, הרומנייה כמעט וקיבלה התקף–לב. הוא ניגש אליי ולפני כולם ניגב לי את הדמעות. ‘שוורסע? פרענק? אני אראה לכם מה זה שוורסע!’ הוא לקח את הטאלק והסתלק לאחורי הקלפי, שמענו אותו מרביס ללחיים שלו בכוח, וחזר משם כשכל הפנים שלו לבנים והוא שר: ‘אוו סוואני, האו איי לאב יו’ [שיר של אל ג‘ולסון, זמר ושחקן יהודי–אמריקאי, שנהג להופיע עם איפור שצבע את פניו בשחור]. כל המעברה התפוססה מסחוק. הרומנייה נעשתה חברה שלנו. הייתה לה פרה שממנה מכרה חלב בחסאי כוסות ובכוסות מלאות, לנו נתנה בחינם. מאוחר יותר פתחה ירקניה בעיר והייתה רומזת לנו מתי תהיה חלוקה של ירקות שרסיתי. לא קראו לנו יותר ‘שוורסע’ ו‘פרענק’ בפרסוף. אבל האשכנזים היו נגדנו ולא ידענו למה. גם אביך נתקל במקרה כזה שהשאיר בו סלקת. על הדי–די–טי יכל לסלוח. מה כבר יכולת לעשות נגד ילדים שאמרו להם שאנחנו נושאים מחלות? אחר כך שמענו שגם אירופאים זכו לאותו טיפול.
אתה זוכר שסיפרתי לך שהפקידים העתיקו את שם המשפחה חלאסצ‘י לקלאצקי? אז משה חלאסצ‘י ענה למודעה מטעם המחלקה להתיישבות של הסוכנות למועמדות לקורס ‘מודד חקלאי’. המודד קיבל סיכוי לתנאים טובים משך כל זמן הלימודים: משכורת, כלכלה ולינה. פואד המוהנדס, אבא שלך ומשה חלאסצ‘י (קלאצקי) נסעו לתל אביב. כשהגיעו לאולם הבחינות, שלושתם היו שחורים בין לבנים! את זה ראו כולם! פואד הסיע לאביך ולמשה לסגת, אבל אתה מכיר את אבא שלך. משה ואביך ניגשו לבחינה, שהייתה בשיטה אמריקאית, גמרו אותה וחיכו בחוס. עברה שעה ויוסא לו פקיד באורך עיפרון משומש (התיאור של פואד) ומקריא את שמו של משה קלאצקי! משה התרומם ורסה לגשת לפקידון, אבל זה ביקש ממנו לחזור למקומו ויתר הנבחנים קראו לו ‘חוספען’. אביך ומשה התעקשו, משה שלף תעודת זיהוי לפני כולם. הפקידון היה בבלבול, הלך לבוס שלו, וזה קרא למשה. זה הלך בערך ככה:
‘טוף אדוני, אבל איך אתה קלאצקי?’
‘אני לא קלאסקי! אני חלאסצ‘י, אבל מה זה משנה, אני עברתי את המבחן!’
‘תחזור הביתה, אנחנו נשלח מכתב!’ אביך ומשה הרימו ידיים בהכנעה. אביך ומשה, שנידונו לתלייה על שהגניבו יהודים מעיראק לישראל וברחו לפני הוסאתם להורג, בעזרת ערבי, החליטו להתאפק, לא להסתכל על החארות הקטנות אחרת יהיה חרא בעסמו. אם פואד לא היה אתו הייתי מאמינה שמשה ואבא שלך שקרנים ושאנחנו במדינה נאורה. היה אז הרבה בלגן במדינה ובמעברות, עם התימנים למשל. היה גם בלגן עם מפ“ם, קשיים בתחבורה הסיבורית ובחלקי חילוף. אלה שהיה להם כסף היו משקיעים ב‘מלכים’, יעני זהב. הקיבוס המאוחד עמד להתפלג. טוב, זה הכול בינתיים.”