Archive for the ‘אפליה וניחשול’ Category

סלאח פה זה ארץ ישראל

יוני 8, 2017
גזענות, סחיטה ואיומים: כך אולצו המרוקאים להתיישב בעיירות הפיתוח
מאת נירית אנדרמן

פורסם ב – 11/05/2017 12:50

בלגן של מדינה צעירה? טעויות שנעשו בתום לב? תשכחו מזה: הסרט "סאלח, פה זה ארץ ישראל" מוכיח כי הקמת עיירות הפיתוח ואכלוסן בעולים מצפון אפריקה נבעו מאינטרסים קרים ומחושבים ששולבו בהתנשאות, פטרונות וגזענות

אמצע שנות החמישים, מאות אלפי עולים מצפון אפריקה מגיעים לשעריה של מדינת היהודים הצעירה במזרח התיכון. ההתרגשות מהקמת המדינה החדשה גדולה והעולים מגיעים מלאי תקוות. אבל העלייה ההמונית מחייבת פתרונות קליטה מהירים, מנגנוני הביורוקרטיה של המדינה הצעירה עדיין לא משוכללים דיים, ועקב כך התכנון חפוז וכרוך בשורה ארוכה של טעויות לא מכוונות. התוצאה העגומה היא הקמתן של עשרות עיירות פיתוח שאוכלסו על ידי עולים חדשים ונהפכו עם השנים ליישובים כושלים מבחינה כלכלית, שדנו רבים מתושביהם לחיי מצוקה ועוני.

נשמע מוכר? לרבים מאיתנו כנראה כן, מפני שלאורך עשרות שנים זה היה הנרטיב השליט והמוכר בנוגע לעיירות הפיתוח והשגיאות הכואבות שנעשו בעת הקמתן. אבל הסרט התיעודי החדש "סאלח, פה זה ארץ ישראל", שיוקרן בבכורה ביום שני הקרוב בתחרות הרשמית של פסטיבל דוקאביב (ובקרוב יגיע לבתי הקולנוע), מצליח לאחוז את הנרטיב הזה בצווארו, להעניק לו טלטלה הגונה ולפרק לגורמים לא מעט הנחות יסוד רווחות בדבר מה שעמד בבסיס אותה החלטה גורלית על "פיזור האוכלוסייה" – כפי שהמהלך כונה אז – והקמת עיירות הפיתוח.

הסרט, שיצרו הבמאי והמפיק דוד דרעי והעיתונאים רותי יובל ודורון גלעזר, מוכיח כי חלק ניכר מאותן "טעויות לא מכוונות", שהובילו להקמת עיירות הפיתוח ולאכלוסן במאות אלפי עולים מצפון אפריקה, לא נעשו מתוך מצוקת זמן, קושי בקליטת גלי העלייה והלחץ להקים במהירות מדינה. ה"טעויות" הללו, מראה הסרט באופן מצמרר למדי, נעשו דווקא מתוך שיקולים קרים, אינטרסים מחושבים ותכנון מוקפד להפליא, בשילוב גישה מתנשאת, פטרונית ואין טעם להיתמם – לחלוטין גזענית – שהפגינה הנהגת המדינה כלפי העולים החדשים שהגיעו לכאן.

טעימה מתוך הסרט: "ההרגשה כי עלייה בעלת משקל מוסרי ירוד, בעלת רמה חברתית פחותה ובעלת מטען רעיוני דל, עלולה להוריד את המדינה למצולות של חברה לבנטינית, בדרגת שפל השווה לזאת של עמי כל האזור", הזהיר ראש מחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית, גיורא יוספטל, במלים אלה ממש. בדבריו, המובאים בסרט, הוא אינו טורח להסתיר את חוסר ההתלהבות שלו מהחומר האנושי המרכיב את העלייה החדשה, אבל מבהיר כי דווקא הכתפיים ה"לבנטיניות" הללו, הן שיוכלו לשאת משימה לאומית חשובה: "לא בחירה יש כאן, אלא ברירה אומללה. לשאוב מבארות ש–500 שנים של סופות מדבר מכסות עליהן. צריך אנשים רבים ככל האפשר שימלאו את הארץ מפה לפה – לא רק כדי להציל גלויות אלא גם, ובמיוחד, כדי להציל את הארץ עצמה שלא תעמוד ריקה".

יוצרי הסרט נברו בארכיונים, פישפשו בחוברות וספרים, חילצו פרוטוקולים שהיו חסויים במשך עשרות שנים ודלו מהן שורה ארוכה במיוחד של התבטאויות הסותרות את הנרטיב המוכר בנוגע לאכלוס עיירות הפיתוח. חלק מההתבטאויות הללו לא פורסמו מעולם, אחרות פורסמו באופן חלקי במחקרים אקדמיים שרובם לא הגיעו אל הציבור הרחב, ויחד, כשהן ניצבות זו לצד זו, הן יוצרות אפקט מטלטל ומבהירות בין היתר, שהנהגת המדינה לא רק שלחה את העולים לעיירות הפיתוח בניגוד לרצונם, אלא גם הקימה מנגנון שינוע משוכלל שנייד אותם היישר מן האונייה אל העיירה מבלי לאפשר להם להימלט מן הנתיב שנבחר בעבורם; שהיא שיחדה עולים כדי שיסייעו לה לשכנע עולים אחרים להישאר בעיירות הלא־אטרקטיביות הללו; הבהירה להם כי תשלול את זכויותיהם לעבודה ולדיור אם יסרבו להשתקע שם; ואפילו איימה על עולים סרבנים שאם לא יסכימו לצאת אל העיירות האלה, ילדיהם יילקחו מהם. לא פחות.

"סאלח, פה זה ארץ ישראל" מנפץ לרסיסים טענות על "טעויות" שנעשו שלא במכוון. לא מדובר היה באלתור חפוז שנבע מהלחץ להקמת המדינה, לא היו אלה החלטות עגומות שהתקבלו בבלי דעת, ולחלוטין אין מדובר בשבבים שניתזו מתוך ההכרח לחטוב עצים, טוען הסרט. במקום זאת, מדובר היה בתוכנית מסודרת, מחושבת ומאורגנת, שנידונה שוב ושוב בקור רוח בחדרי חדרים, ומעוגנת היטב בפרוטוקולים שהיו חסויים במשך עשרות שנים, אך מתחילים להיחשף ולשפוך אור על האופן המעוות והגזעני שבו התנהל תהליך פיזור האוכלוסייה בארץ.

"למען מנוע עבודה ושיכון"

דרעי, במאי דוקומנטרי שלאורך השנים חזר ביצירותיו שוב ושוב אל עיירת הפיתוח שבה גדל, ירוחם, מוביל את "סאלח" כמסע קולנועי בעל שני מוקדים מרכזיים. האחד הוא שולחן הדיונים בישיבות הסודיות והחסויות של הנהגת הסוכנות לפני כ–60 שנה, שבהן התקבלו החלטות גורליות על פיזור האוכלוסייה ועל גורל העולים שהגיעו לכאן, והאחר היום, בשטח, בערי הפיתוח העכשוויות, שבהן עדיין גרים הוריו של הבמאי כמו עולים רבים אחרים מצפון אפריקה, ויחד עם צאצאיהם הם משלמים עד עכשיו מחיר כבד במיוחד על אותן החלטות שנעשו מעל ראשיהם.

בפתיחת הסרט, שנוצר בעקבות זכיית יוצריו במכרז של הרשות השנייה שיזמה ד"ר מירב אלוש לברון, פוגש דרעי חבר ילדות שלו בירוחם. "זה היה הסיפור של כולנו, מי יהיה הראשון שיצליח לעזוב. הרוב נאבקים כדי להצליח לעזוב", הם צוחקים, ומספרים על ההמונים שנוטשים את עיר הפיתוח שבה גדלו. "יש סיפור ענקי שמרחף מעל הראש שלנו ושל האנשים כאן, שלא סופר", אומר שם דרעי. "זה החור השחור שלנו", עונה לו החבר.

"ההיסטוריה כמו שלמדנו אותה מעוותת לגמרי", אומר דרעי בראיון שהתקיים בשבוע שעבר בתל אביב. "אני התחלתי את העבודה על הסרט הזה כי הרגשתי שאני רוצה להבין את ההיסטוריה, למצוא תשובות לשאלות שתמיד ריחפו אצלי. כבר בשנות השמונים, כשלמדנו וחרשנו לבגרות, בלענו כמויות אדירות של טקסט על ההיסטוריה שכולנו מכירים, לימדו אותנו לאהוב ולהעריץ את כל האנשים שהקימו את המדינה, ואילו על עיירות הפיתוח הופיעה רק פסקה אחת לקונית, מין הערת שוליים שלא באמת הסבירה למה צריך היה להקים אותן ואיך יצא שהן נהפכו לאינקובטור שחונק מאות אלפי עולים, בעיקר ממרוקו. בחמש שנות העבודה על הסרט, חשפנו נרטיב שלם שלא היה שם בפסקה ההיא. בשנים הללו הסתובבתי עם רמות שונות של טלטלה, לנוכח מה שמצאנו בפרוטוקולים. לראשונה הבנתי שבשם המוטיבציה להקים מדינה כנגד כל הסיכויים, צריך היה להקריב מאות אלפים".

רגע לפני הקמת המדינה, מבהיר הסרט, שליש מהאוכלוסייה גר בתל אביב ו–80 אחוז מתושבי ארץ ישראל התרכזו בערים הגדולות. מאות אלפי העולים שהגיעו אז לארץ העדיפו להתיישב במרכזהּ, ושורה ארוכה של מעברות ומחנות קליטה הוקמו סמוך לערים הגדולות. "עד היום הניחו שהיה בלגן ולחץ, שהגיעו מאות אלפי עולים, הקימו מדינה ועשו טעויות. אנחנו מוכיחים שקרה בדיוק ההיפך", אומר דורון גלעזר. "בשנים שבהן היה בלגן, 1948 עד 1954, הגיעו לארץ 700 אלף עולים – ממצרים, סוריה, לבנון, אסיה ושארית הפליטה מאירופה – וכולם נקלטו במרכז הארץ, כי זה התהליך הטבעי של הגירה, תמיד מגיעים לערים גדולות או לערי חוף, שבהן יש סיכוי לפרנסה ויכולת להישען על משפחה שהגיעה קודם. אנחנו מוכיחים שב–1954, כשהחלו להגיע העולים מצפון אפריקה, כבר היתה מדינה מסודרת עם ביורוקרטיה שעבדה כמו שצריך, ודווקא אז שלחו את העולים לנגב, לפריפריה מרוחקת, לתהליך לא טבעי. כלומר, זו לא היתה תוצאה של חוסר תכנון, אלא עודף תכנון, תכנון מכוון ומסודר שנעשה במחשבה תחילה".

התכנון הזה נדרש בעקבות השינוי הדרמטי שחוללה מלחמת העצמאות במפה המקומית: שטחים עצומים היתוספו למדינת ישראל ומאות כפרים, שתושביהם הפלסטינים נאלצו לנטוש אותם, נותרו עזובים. מפני שתפישת הביטחון הישראלית של אותם ימים גרסה שיישובים הם שיוכלו לבלום בעתיד פלישה ערבית, ומפני שהנהגת המדינה חששה מהאפשרות שהפליטים הפלסטינים יחזרו לבתיהם במאות הכפרים שננטשו, הוחלט למהר וליישב את הכפרים הללו ופרויקט "פיזור האוכלוסייה" הוצב בראש סדר העדיפויות הלאומי.

בתחילה ניסתה הנהגת המדינה לפנות לתושבי הערים הגדולות ולשכנע אותם בחיוניות המעשה החלוצי של אכלוס היישובים הללו. אבל כאשר ההיענות לקמפיין הזה היתה דלה במיוחד, הבינו ראשי המדינה כי עליהם למצוא פתרון חלופי. המוני העולים שהגיעו לארץ ממדינות ערב ומאירופה באוניות עמוסות לעייפה סומנו כפתרון המועדף. אוטובוסים לקחו אותם מהאונייה אל היישובים שהוקמו בפריפריה, אבל רוב העולים הזדעזעו מהיישובים השוממים והמרוחקים שאליהם הגיעו ומיהרו להימלט מהם אל הערים הגדולות. בסוכנות היהודית החליטו שאין ברירה, חייבים למנוע מהם את העזיבה. איומים, מבחינתם, היו אמצעי לגיטימי.

"בזמנו ביקשתיך לפתוח 'ספר שחור', אשר בו תירשמנה כל המשפחות אשר עזבו בלי סידור וללא רשות את מסגרת ההתיישבות החדשה", כתב בדצמבר 1951 מנהל מחלקת ההתיישבות של הסוכנות, רענן וייץ, במברק ששלח לעמיתו בהנהלת הסוכנות, חנוך הילמן. "אבקשך על כן לרכז את כל השמות הללו ולשלוח העתקים מהרשימות הללו ללשכות העבודה, למען מנוע מהם עבודה במקומות שאליהם עברו, הן למחלקת הקליטה למען מנוע מהם סידורי קליטה ושיכון במקומות שהם נמצאים כיום, והן לאגף השיקום של הממשלה למען הוצא אותם מתוֹר השיכון".

שיטת האיומים יצאה אל הפועל, אבל בעיה חדשה צצה: זרם העולים ממדינות ערב ומאירופה נעצר. בלית ברירה, שקלה הנהגת המדינה להטיל את המשימה הלאומית על כתפיהם של היהודים שהמתינו בצפון אפריקה, משתוקקים לעלות לארץ הקודש. אבל אם להשתמש בלשון עדינה, שליחי הסוכנות למרוקו לא ממש התלהבו מהחומר האנושי, כלשונם, שמצאו שם. "הסיסמה בדבר עלייה חופשית היתה יפה רק לשעתה, ויש להיזהר עכשיו מפניה כמו שנזהרים מפני מגיפה", כתב ב–1953 פרופ' חיים שיבא, שנסע למרוקו בשליחות הסוכנות. "איך אפשר לבנות עתיד של עם על חורבות כאלה של נפש אדם. אם נמלא בהם את הבתים שאנו בונים, את האדמות שאנו מחזיקים, יהיה זה עם שאינו עובד. לשכת סעד אחת גדולה".

ומנהל מחלקת הקליטה בסוכנות היהודית, אברהם ציגל, כתב: "יש להקדים את עלייתם של היהודים הכפריים הפזורים על פני שטחים נרחבים (במרוקו). אמנם נכון הוא שהחומר האנושי הזה הוא פרימיטיבי מאוד, ייתכן כי הוא גם ירוד מבחינה גופנית, אבל אין ספק כי הוא ייקלט באזורי הפיתוח שלנו ביתר מהירות מאשר העירונים שרמתם התרבותית גבוהה יותר".

היחס האינסטרומנטלי, הקר והקשוח במיוחד כלפי העולים זועק מפרוטוקול ישיבה של מוסד התיאום בין הממשלה לסוכנות, שהתכנסה בקיץ 1955, ימים ספורים לאחר שקבוצת עולים מדמנאת שבמרוקו הגיעה למחנה הקליטה שער עלייה בחיפה. העולים סירבו לצאת לאזור הפיתוח שיועד להם והעזו להתעקש על עמדתם, אך בסופו של דבר נאלצו לכפוף ראש ולציית להוראות הקולטים, לאחר שאלה איימו לקחת מהם את ילדיהם.

"תחילה ניסינו ב'יד רכה'", אמר שם יוספטל. "משבע בבוקר ועד שעה שתיים אחר הצהריים השתדלנו להשפיע עליהם ולשכנע אותם. בינתיים נתקרבה השבת והתחלנו לחשוש שלא נגיע למקום הקליטה, בפרט שמדובר על מקומות מרוחקים שהנסיעה לשם אורכת שלוש שעות. לאחר שבע שעות עמדה לפנינו הברירה: או לשלוח אותם לשער העלייה או לעשות מה שלא עשינו מעולם. הלוא אנו הבאנו אנשים אלה, אנו קובעים את מקום קליטתם, עליהם ללכת לשם. אם לא ילכו, אנו אומרים להם: 'אתם לא בסדר מבחינת החוק'. יש בחוק חור קטן שנותן לנו אפשרות ללחוץ עליהם. החוק אומר שאם הורים משאירים ילדיהם תחת כיפת השמים – הם מפקירים אותם – מדובר על ילדים שהם למטה מגיל מסוים – ואז אפשר לקחת את הילדים בכוח כדי לתת להם קורת גג.

"נאמר להם: 'זה המקום שנקבע לכם, אם אתם לא מוכנים ללכת למקום הזה – אין אתם בסדר כלפי ילדיכם, אז עלינו לפנות לעזרת המשטרה'. האיום במשטרה פעל יותר מאשר המשטרה עצמה, הצעקות היו כאילו המשטרה פועלת ממש. לי נראה שלא היתה לנו שום ברירה. אני רק יכול להודיע שגם להבא נפעל כך".

לאחר שאחד מעמיתיו הציע להחתים מעתה ואילך את העולים מראש, עוד במרוקו, על מסמך שמבהיר להם כי מעלים אותם לארץ רק בתנאי שיסכימו להתיישב במקום שאליו ישלחו אותם, הבהיר יוספטל: "זאת בירוקרטיה פרוסית לעומת אנשים פרימיטיביים. לחתימות (שלהם) אין שום ערך, אין מושג לאנשים אלה על מה הם חותמים".

"ראשית תפסיק לתת להם לאכול, אנו לא פנסיון. ולכן גם אם אנו מעלים אנשים, עליהם להתחייב ללכת לאן שאנו נשלח אותם. אם לא ימלאו את החוזה – ילכו לאן שרוצים", אמר בתגובה משה קול, ראש מחלקת עליית הנוער בסוכנות. "יהודים אלה באים לארץ שהיא ארץ חופשית, אין אני חייב לתת להם אפילו פרוטה אחת! ימותו ברעב, או שיילכו להתיישבות, או שאין לנו שום עסק איתם. לא ניתן להם שום תמיכה ושום סעד. לכן אני מציע: אנו מחייבים את האנשים ללכת להתיישבות, ואם לא רוצים להתיישב – אין הם קיימים בשבילנו".

קשה לצפות בסרט "סאלח" מבלי להתכווץ אל מול חוות הדעת הללו של הגברים הלבנים כל כך, האירופים כל כך, על יהודי מרוקו. גם כשדרעי מראיין את פרופ' אלישע אפרת המנוח, שהיה שותף אז לקבלת ההחלטות בקרב הנהגת המדינה, העולים נתפשים ככלי שקל ונוח לעשות עליו מניפולציה, והבטן מתהפכת: "זה היה צירוף כוכבים מעולה", אומר אפרת באחד הראיונות בסרט. "כלומר, באה אוכלוסייה בכמויות. כוכב שני: הם היו חסרי הון וחסרי משאבים, זאת אומרת שאתה יכול לעשות איתם מה שאתה רוצה. כוכב שלישי: יש לך פתאום שטחים של מדינה שכבשת ב–1948, שטחים בלי סוף ואוכלוסייה בלי יכולת התנגדות – זה צירוף הכוכבים הטוב ביותר שהיה למדינת ישראל אי פעם".

הסרט מראה כיצד העולים הובלו באוטובוסים היישר מהאונייה לעיירות הפיתוח מבלי שאיש שאל לדעתם וכיצד אנשי הסוכנות התעלמו ממחאותיהם והכריחו אותם להישאר ביישובים הנידחים שאליהם הגיעו. עדות מצמררת במיוחד הותיר אחריו לובה אליאב, שכיהן כיו"ר צוות הקמה של חבל לכיש: "הם לא רצו לרדת. נתתי הוראה לנהג שיפעיל את הכפתור, והמשאית היתה מתרוממת והם נשפכו על הרצפה. המשאית יצאה ואנשים נשארו על האדמה", הוא כתב.

אם אצל מישהו נותר עדיין צל צלו של ספק כי מדובר היה במדיניות שהיתה כרוכה באפליה גזענית, זה מתפוגג מיד כשהסרט מגיע לשלב שבו הוא מתמודד עם ההתרחשויות בשנת 1957. בשנה זאת, מבהיר הסרט, משתנה פתאום היחס הפטרוני, האינסטרומנטלי והמתנשא של אנשי הסוכנות כלפי העולים. זה לא קרה בעקבות תהליך של התפכחות, חלילה, אלא בגלל שינוי בהרכב האנושי של העלייה. כאשר התחדשה העלייה של יהודי פולין, אנשי הסוכנות החלו משנים את טעמם. מן הפרוטוקולים שמצאו יוצרי הסרט עולה כי אנשי הסוכנות הבינו פתאום כי על העולים הללו הם כבר לא יוכלו להפעיל אותן מניפולציות, תוך ניתוק רגשי מוחלט. הם שיערו כי עולים אלה לא יחזיקו מעמד בערי הפיתוח, ריככו את לבם והחלו להתחשב בעולים וברצונותיהם.

אחרי שהשליכו את עולי צפון אפריקה לעיירות הפיתוח המרוחקות, בניגוד מוחלט לרצון של רבים מהם, מחבקים אנשי הסוכנות את עולי פולין ומחליטים לבנות בשבילם שכונות חדשות במרכז הארץ. למשל, שכונת רמת אביב בתל אביב. ואם בעיירות הפיתוח שוכנו העולים בדיור שנשאר בבעלות המדינה, לא כך היה במרכז. בעיירות הפיתוח התגוררו רבים מהתושבים בדיור ציבורי, שילמו שכר דירה נמוך יחסית במשך עשרות שנים, והבעלות על הנכס נותרה בידי החברות המשכנות (דוגמת עמידר ועמיגור). לעומת זאת, במרכז הארץ היו שכיחים שני מסלולי דיור אחרים: שיכון ותיקים ושיכון עובדים. כאן הסכומים החודשיים ששילמו הדיירים תמורת המגורים חושבו כפרישת תשלומים של עלות הנכס, כך שכעבור שנים עברו הדירות הללו לבעלותם של הדיירים. כדי לקבל דירה בשיכון ותיקים או בשיכון עובדים צריך היה להיות חבר באיגוד עובדים מסוים (ההסתדרות למשל) ולעבור ועדות קבלה, והסיכוי של מזרחים לעבור אותן היה קלוש. במציאות הנדל"נית הישראלית של העשורים האחרונים במרכז הארץ, מובן שמדובר בעסקה לא רעה מבחינת העולים שקיבלו תשורה נאה מהמדינה. "סאלח" מבהיר כי אין מדובר באפליה נקודתית ומקרית, אלא באפליה ממוסדת ומערכתית, שהשלכותיה ניכרות בפערים העדתיים והמעמדיים גם בישראל של ימינו.

"בהתחלה הם שלחו גם את הפולנים לעיירות הפיתוח. היה ניסיון להיות קשוחים עם כולם באופן שוויוני, אבל בישיבות סגורות של הסוכנות רואים שהם התרככו מול האנשים שהיו דומים להם", מציינת יובל. "מישהו שם אמר, 'בואו נהיה הגונים, פה סביב השולחן יש פולנים ורוסים, והלב שלנו נפתח כלפי העולים האלה'. כלומר, הם מכירים בכך שהם לא נוהגים אותו דין בעולים בעלי הפולקלור הזר והמוזר, ובמי שנראו בעיניהם כשארית הפליטה שהם מצילים. בסוף הישיבה ההיא אחד אומר, 'בואו נגיד את האמת, יש לנו סנטימנט לאנשים הללו'".

"לא מעט אנשים שואלים אותי למה אני ממשיך לחפור בעבר", אומר דרעי. "חשוב לי להגיד שמעבר לדור ההורים שלי שהוא דור מדבר שכבר ויתר, זה גם הסיפור של הדור השני והשלישי, של מאות אלפי ומיליוני אנשים במצטבר, שנצרבו בעיירות הפיתוח. כל כך הרבה אנשים הושפעו מהחטא הקדמון הזה של 'פיזור האוכלוסייה', וזה השפיע עמוקות על היכולת שלהם לזכות בדיור הולם ובהשכלה. במשפחה שלנו, למשל, היחיד שנשאר בירוחם מתוך עשרה אחים זה אחי הבכור, שבגיל 15 נשלח ללמוד בבית ספר שהוקם בתוך מפעל פניציה, ויחד עם עוד רבים אחרים הוסלל להפוך לפועל. היום הוא בן 63 ועדיין עובד שם במפעל. כך שהצליחו להסליל אותו, ויש לכך השלכות דרמטיות על חייו, על תלוש המשכורת שלו ועל היכולת שלו ושל ילדיו לצאת מתישהו מירוחם. אז אני חושב שזה מבהיר למה צריך להפסיק לשאול את השאלה המעצבנת הזאת של למה אתם שוב עוסקים בעבר".

את הסיפור שנפרש ב"סאלח, פה זה ארץ ישראל" כל ישראלי חייב להכיר, מאמין דרעי. כי אין מדובר רק בהיסטוריה רחוקה, אלא בתהליכים שההשלכות שלהם מלוות את החברה הישראלית עד היום. "הגיע הזמן לנער מעצמנו את כל מה שחשבנו שאנחנו יודעים על ההיסטוריה ישראלית, ולהבין שקרה פה משהו גדול, מכונן, שהוביל את המדינה הזאת בהרבה מובנים למקום שבו היא נמצאת היום: לפערים הבלתי־נתפשים בין מזרחים לאשכנזים, למקום שבו הפריפריה נמצאת היום מול המרכז. ברור לי שהסרט הזה יישב על קרקע די פורייה בכל הנוגע לשיח העצבני שמתנהל היום בין מזרחים לאשכנזים, אבל דווקא מהמקום הזה חשוב לי שכולם יכירו את את הסיפור האמיתי. כי זה סיפור שהוא לא רק הסיפור של הורי, אלא הסיפור של כולנו".

לצד שורה ארוכה של פרוטוקולים שמשליכים את הצופים אל אחורי הקלעים שבהם התקבלו ההחלטות הגורליות על פיזור העולים ברחבי הארץ, דרעי גם חוזר בסרט אל הוריו וחבריהם בירוחם ומנסה לדלות מהם כמה שיותר פרטים על המסלול שעברו הם בדרך אל עיירת הפיתוח. אמו מספרת לו בין היתר על המרד שהנהיגה על האוטובוס, כשסירבה לרדת ולהתיישב בעיירה המדברית. קשישים אחרים מספרים כיצד הובאו שוטרים כדי שיורידו אותם בכוח מהאוטובוס, וכיצד אנשי הסוכנות שיחדו אותם כדי שישכנעו עולים אחרים שכדאי להם להישאר במקום הזה. סצינה מרגשת במיוחד מתרחשת באולם קולנוע קטן בירוחם, שבו מציג הבמאי לחבורת הקשישים את קטעי הפרוטוקולים שליקט לאורך שנים, בעזרת התחקירניות טליה אלוני ורנן יזרסקי – שורה ארוכה של קטעי טקסטים יבשים וענייניים כביכול, שחושפים לפניהם לראשונה את סיפורם שלהם, כפי שהוא נראה מנקודת המבט הנצלנית והמתנשאת של האנשים שקלטו אותם במדינה הצעירה.

"מה שנאמר עד היום בשיח המזרחי על הנושא הזה נשען בעיקר על תחושות מוצדקות של תסכול, אבל לא על עובדות", אומר דרעי. "לנו היה חשוב לספר סיפור שמנקה את התסכול ואת כל רעשי הרקע ולומר: יש פה סיפור חדש. מבחינתי הוא חשוב בשתי רמות: האחת, לעדכן את ההיסטוריה הישראלית מתוך עובדות, מתוך טקסטים חדשים שחושפים הסיפור כפי שהיה, שחור על גבי לבן. והשנייה, להביא עדויות של עולים שלא נשמעו עדיין, כי העולים מדור ההורים שלי לא הבינו לגמרי מה קרה שם. ובאמת בסרט, כשאני מדובב את העדים – שזה בעצם הדור של הורי – אני יושב מולם ואומר להם: אל תספרו את הסיפור שוב מהמקום הפולקלוריסטי שרבים מכירים, אלא תחפרו בזיכרון שלכם לרגע ותנסו להבין איך כל מה שמסופר בפרוטוקולים הללו, מתחבר לסיפור שלכם.

"הם מעולם לא סיפרו, למשל, איך ברגע אחרי שהתפכחו והבינו היכן הם נמצאים, בלב המדבר, הם התחילו להבין מה קרה וניסו לצאת משם, אבל אז איימו עליהם שאם ירצו לצאת מהמקומות הללו הם ייאלצו להחזיר את הכסף שאין להם, שהסוכנות נתנה להם, ואיך איימו עליהם שלא יוכלו לקבל עבודה ודיור במקום אחר. ההנהגה שימרה אצל בני העלייה הזאת את ההלם והבהלה באמצעות כל מיני סנקציות, וזה משהו שהם לא סיפרו. וכשהם מתארים את תהליך הובלתם בכחש, מרגע יציאתם את הבית במרוקו ודרך העברתם מהאונייה אל הכפר בתהליך מסמא, כדי שהם לא יבינו מה קורה – רואים שהיה פה שקר מודע, תהליך הונאה מודע של אנשי הסוכנות. ומבחינת דור ההורים שלי, רק עכשיו, כשהם ישבו מולי וסיפרתי להם מה נאמר בחדרי חדרים, הם פתאום הבינו למה נהג האוטובוס ישב שם ושיקר להם, ולמה כשהם שאלו 'לאן לוקחים אותנו' היתה שרשרת ארוכה של בעלי תפקידים שנועדה להטעות אותם. כשחזרתי לבני הדור הזה וניסיתי לחלץ מהם את הסיפור כפי שבאמת היה, הבנתי שגם הם לא באמת ידעו מה קורה, ושאותה עלטה שהם היו שרויים בה מלווה אותם בעצם עד היום".

אף שמדובר באלמנט לא קולנועי בעליל, קטעי הפרוטוקולים המשובצים לכל אורכו של הסרט הם המקנים לו עוצמה דוקומנטרית מפעימה. לראות את המלים ולדעת שכך בדיוק הן נאמרו מפי חברי הנהגת המדינה, לשמוע אותן (הקריין שנבחר למשימה הוא ירון לונדון) ולהבין כי לא מדובר בפרשנות או במניפולציה על הטקסטים, אלא בדעות ובעמדות המדויקות שהביעו אז מקבלי ההחלטות – לצופים לא נותרת הרבה ברירה אלא להתחלחל ולתהות כיצד זה שהדברים נחשפים רק כעת.

בראיון שהתקיים באחרונה, גלעזר ויובל – שלאורך השנים שימשו בתפקידי עריכה בכירים בעיתונים המובילים ובתוכניות תחקירים בטלוויזיה, ובין היתר כיהנו כעורכי העיתון "מעריב" בשנים 2007–2009 – מסבירים שחלק מן הדברים כבר הופיעו בצורה כזו או אחרת במחקרים אקדמיים, אבל לא הגיעו לידיעת הציבור הרחב, ואילו אחרים נחשפו רק באחרונה מפני שעד לשנים האחרונות היו עדיין שמורים בגנזך המדינה תחת חיסיון ולאיש לא ניתנה גישה אליהם.

"כעיתונאים, לעתים רחוקות מזדמן לנו להיות זבוב על הקיר. כולנו חולמים לקבל לידיים את ההקלטות של ביבי ונוני, או משהו דומה, להיות הזבוב על הקיר שרואה איך הדברים האלה קורים. אבל זה כמובן דבר מאוד נדיר, ובדרך כלל עיתונאים ניזונים ממנגנון משוכלל ומורכב של דיסאינפורמציה ומחומר שמוזרם לעברם מגורמי עניין שונים", אומרת יובל. "צריך להיות עיתונאי ממש טוב כדי להצליח לגרד את תחתית החבית ולמצוא גם את מה שלא מספרים לנו. אבל פרוטוקולים היסטוריים דוגמת אלה שמופיעים בסרט מאפשרים לנו להפוך לאותו זבוב על הקיר. בפרוטוקולים הללו מדברים אנשים שנמצאים בחדרים סגורים, מרגישים מוגנים ולכן אומרים את האמת. הם יודעים שזה חסוי, הם לא חושבים שמישהו ישמע את מה שהם אומרים, ולכן מרשים לעצמם לומר את מה שהם שחושבים. אם בוחנים את העיתונות של אותה תקופה, רואים שהיא מספרת סיפור אחר לחלוטין. לכן, כשאת מקבלת את הפרוטוקולים הללו לידייך, את לפתע הופכת להיות הזבוב על הקיר. ומבחינתנו, כמי שבחרו לעסוק בעיתונות חוקרת, אין סתירה בין זה לבין מחקר היסטורי שקורע את המסכה מעל נרטיבים שסיפרו לנו בעבר".

לבה רותחת

עד שנת 2000 כמעט דבר לא פורסם, מפני שעל הפרוטוקולים הללו הוטל חיסיון של 50-70 שנה. לכן כל השיח ההיסטורי־סוציולוגי הישראלי עד אז לא הכיר את החומרים הללו והתרכז סביב התמה של "אופס, טעינו", מבהירים יובל וגלעזר. מאז אמנם היו כמה אקדמאים שהניחו יד על פרוטוקולים שהחיסיון הוסר מעליהם, אבל "סאלח" מצליח לראשונה לרכז קטעים נבחרים ונרחבים מתוך החומר הזה, ולארגן אותו בצורה שהיא ברורה ונגישה לציבור הרחב, ולא רק לקומץ אקדמאים (היועץ האקדמי של הסרט היה פרופ' ארז צפדיה ממכללת ספיר).

"לנו היה מזל כי הגענו אל הארכיונים ב–2015, אז נחשפו לפנינו פרוטוקולים נוספים, כאלה שהאקדמאים עדיין לא כתבו עליהם. וחוץ מזה, המתודה העיתונאית שונה. אנחנו למשל הלכנו לארכיון המשטרה. ללכת לבדוק מידע במשטרה זה רפלקס עיתונאי, וזה משהו שהחוקרים באקדמיה לא חשבו עליו", אומר גלעזר. "ויצאנו גם לחפש חומרים בקטעי עיתונות. התחקירנית שלנו מצאה למשל בספרייה הלאומית ביטאון פנימי של מחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית, ובו פורטו כל הדיונים הפנימיים, הישיבות, הפורומים, ומשם לקחנו חלק גדול מהציטוטים. מעבר לכך, צריך לזכור שחוקרים אקדמאים מתרכזים בדרך כלל בפרשנות. הם לוקחים שבריר ציטוט ונותנים אותו כדוגמה לתזה שלהם שאותה הם מציגים במאמר. לעומת זאת אנחנו, כעיתונאים, אוהבים לתת לדברים לדבר בשם אומרם, אנחנו אוהבים את החומר הגולמי ואת הכוח שיש לו. ולפעמים, כשאתה מביא את הפרוטוקול במלואו, הדברים חזקים יותר מכל תזה מלומדת שתשפוך עליו".

דרעי, בן 41, יוצר דוקומנטרי מנוסה ומוערך, נולד כאמור בירוחם והוא הצעיר מבין עשרה אחים במשפחתו. כיום הוא מתגורר בתל אביב, אבל במשך השנים חזר בסרטיו שוב ושוב לצור מחצבתו. בין היתר ביים את "גם בירוחם יש היפרנטו" (2000), שעקב אחר מאבק פוליטי לכיבוש ראשות המועצה המקומית, "עכשיו תורי" (2004) שסיפר על קבוצת תושבי ירוחם שנבחרו לשחק בסרט קולנוע, "תגיד אמן" (2005) שתיעד לאורך חמש שנים את תהליך יציאתו מהארון מול בני משפחתו, ואת הדרמה "חתה יסבח סבח" (2004) שזכתה בפרס האקדמיה לדרמה הטלוויזיונית הטובה ביותר, התבססה על סיפור חייה של סבתו ותיארה בעלת סלון כלות בעיירה דרומית שמתמודדת עם שלל אתגרים.

לצד שורה ארוכה של כתבות ל"אולפן שישי", "עובדה" ועוד, ביים דרעי ב–2011 גם אחד מפרקי סדרת התעודה "העם הנבחר", שבה יצא להפגיש את המגיש האשכנזי ירון לונדון עם תושבים מרוקאים בירוחם, והוציא תחת ידיו מפגש טעון, שיצר מיני קוסמוס טלוויזיוני עצבני וסוער במיוחד של השסע העדתי. "הפרק הזה עורר הרבה הדים, ואני חושב שאז הבנתי את הממדים של הזעם הזה בפעם הראשונה, הבנתי איזו לבה רותחת עדיין רוחשת מתחת לפני השטח, ועד כמה השסע הזה עדיין מפעפע ובועט. אבל רק עכשיו, ב'סאלח', קיבלתי את התשובות ללמה זה כך, למה השיח העדתי נראה היום כפי שהוא נראה, למה הזעם עדיין קיים שם ולמה הכאב עדיין מפלח".

המשמעויות של אותה תוכנית משנות החמישים ל"פיזור אוכלוסייה" – שם שנשמע כל כך תמים, ענייני ויבש – מהדהדות בחברה הישראלית עד היום. "בדור של החברים שלי, בדור השני והשלישי של העולים, זה ניכר באופן מאוד ברור", אומר דרעי. "מאוד ברור מה קרה כאן, לאנשים הללו הרי עדיין אין זכות בחירה אמיתית, וההדים של התוכנית הזאת עדיין נמצאים פה באופן שפעמים רבות מונע מהם לגור היכן שהם רוצים, לעבוד במה שהם רוצים ולהתפרנס ולהרוויח כפי שהיו רוצים. מכל כך הרבה אנשים בני גילי נמנעת היכולת לחיות כפי שהם היו רוצים, ואני לא בטוח שהם מבינים את השורשים של הפערים הללו ואת הקשר העמוק שלהם לתוכנית פיזור האוכלוסייה".

דוגמה בולטת לכך בסרט היא אותו הבדל בין הדיור הציבורי שקיבלו יוצאי צפון אפריקה בעיירות הפיתוח לבין הדירות שקיבלו העולים מאירופה במרכז הארץ. מהראשונים נמנעה כאמור האפשרות למכור את דירותיהם ולשלשל את התמורה לכיסיהם, ואילו האחרונים יכלו להשתמש ברכוש שקיבלו מהמדינה כדי להתבסס ולרפד את ילדיהם מבחינה כלכלית. "נקודת הפתיחה שלהם אחרת לגמרי", מדגיש דרעי. "בניגוד להורי, ההורים שלהם פשוט עלו למקום הנכון".

הוא מקווה שקהל גדול ככל האפשר יצפה ב"סאלח". "זו יומרה גדולה, אבל אני מתפלל שהסרט הזה יצליח לשנות משהו אצל האנשים שיצפו בו, לא משנה מאין הם באים, מה הסיפור שלהם ומאין באו הוריהם. אני מקווה שאחרי שיצפו בו הם יבינו סוף סוף מה באמת קרה כאן, כי רק כך תוכל להתחיל תנועה אמיתית ועמוקה של שינוי. ושינוי כזה יוכל לקרות אך ורק אם השיח העדתי, שהוא הרבה פעמים מתלהם, יתחיל סוף סוף להתבסס על עובדות ועל הסיפור האמיתי".

לקריאת המאמר המלא בהארץ ליחצו כאן

מודעות פרסומת

מה באמת חשבו האבות המייסדים על המזרחים

אוגוסט 17, 2016
מה באמת חשבו האבות המייסדים של המדינה על המזרחים
מאת גידי וייץ

פורסם ב – 13/02/2014 15:40

לפני שהמזרחים היו לא נחמדים, מותר היה לומר בפשטות: הם נחותים. מי שרוצה למשש את שורשי המהפך של 1977 צריך לחזור ליולי 1959, ליום שבו נורה עקיבא אלקריף בוואדי סאליב

אפילו את השב"כ, או בשמו המדויק הש.ב., הם ביקשו להפעיל ומיד, כדי לחשוף מי עומד מאחורי הקשר. ב–27 ביולי 1959, כשבועיים וחצי לאחר שהמרד המזרחי הראשון בישראל פרץ בוואדי סאליב, היו שרי הממשלה, בעיקר אלה ממפלגת השלטון, מפא"י, משוכנעים כי נרקמה מזימה להפילם, מזימה שלה חברו עבריינים ובריונים, ששימשו מריונטות בידיו של כוח פוליטי נסתר וערמומי. הסיפור הדמיוני הזה גילם את חומת ההכחשה שהם בנו מול המצוקה המזרחית, הכחשה מהולה בעלבון צורב: איך הם בכלל מעיזים, המרוקאים האלה, להתקומם אחרי כל מה שעשינו עבורם? ועם העלבון באו ההערות הפוגעניות, בעלות הניחוח הגזעני.

>> לחצו כאן לקריאת הפרוטוקולים המלאים של ועדת החקירה

צילום: משטרת ישראל

"יש אנשים שאת השכר אינם מוציאים וחוסכים ממנו", הסביר לחבריו שר האוצר לוי אשכול, שהחליף באותו השבוע את בן גוריון כיו"ר הישיבה. "חלק לא קטן מהשכר הם מוציאים על ערק". זו היתה דרכו של אשכול להתגונן בפני מחאת המפגינים, שהתמקדה בעבודות הדחק העלובות בשכר נמוך שאליהן נשלחו לעתים קרובות ומהן פוטרו כשלא היה בהם צורך. על זריקת האבנים, כלי הנשק המרכזי של המוחים המזרחים במחאה, אמר אשכול: "אולי למנהג בארץ מוצאם, שם זה היה נוהג מקובל". הוא תבע יד משטרתית חזקה ומדכאת. "האם באמת תרצה שיישבו (השוטרים) בחיבוק ידיים?", שאל רטורית את השרים. "זה יהיה יום שחור בשבילי… אני אומר לכולנו: (אין כאן) שום צל ורמז של הרקע הסוציאלי. קראתי בעיתון שאחד רגז שהגיע לכך שהוא רועה זונות. מישהו הכריח אותו לכך? אם אנו מסתכלים למה שהיה בבאר שבע. האם אנו יכולים להצדיק זאת בגלל הרקע? תבינו לאן אנו הולכים. מסתבר שנרקומנים לא נולדו בארץ…" המפכ"ל יוסף נחמיאס שהשתתף בישיבה העיר: "רק בארץ ערבית", ואשכול נסחף: "היה יהודי כמוני שמשך שנים הרבה טען: עלייה קצת סלקטיבית… ממצרים שלחו לנו קודם כל את הנמושות… אינני יודע את מי מביאים עכשיו מפרס, אבל נגזר עלינו לקבל אותם, נדע איזה ג'ונגל אנחנו מכינים לעצמנו".

שר החינוך זלמן ארן נשמע לחבריו פגוע אישית ממחאת המזרחים: "ב–11 שנות קיומה עשתה המדינה כמיטב חוסר יכולתה כדי להרים חלק זה של הציבור במידה שדבר זה ניתן באופן אובייקטיבי, אם כי יכול להיות שבמקרה זה אינו ניתן… בחינוך, שאני יותר בקי בו, אני יודע שבאמת עשינו את המקסימום, אינני מתאר לי איזו מדינה־שהיא שהיתה יכולה לעשות בשטח זה, ובמיוחד לעדות המזרח, מה שאנחנו עשינו מאז קום המדינה… הכלל של עדות המזרח אין לו חוש לזה, אולי לא יהיה לו אף פעם חוש לזה, אבל יש לו אהדה פסיבית לעניין הזה (לאלימות, ג"ו)". "למעשה אלימות?", תהה שר העבודה נמיר, והמפכ"ל נחמיאס שוב העיר הערה סוציולוגית: "לתימנים ולעולי צפון אפריקה". "אינני מדבר על התימנים", המשיך שר החינוך ארן בהבחנותיו, "התימנים תמיד היו שונים. אני בטוח שיש גרעין המכוון את הדברים מראש. צריך להיות טיפש ולהאמין שבכל מקום יש סיבה אחרת".

גם שר העבודה מרדכי נמיר לא הסתיר את עלבונו: "יש כמה התפרצויות שאנו שותקים עליהן. כל זה מתרחש בעונה שלא היתה כמוה מבחינת העבודה והתעסוקה, שלא היתה כמוה אפילו בשלוש השנים האחרונות שהיתה תעסוקה כמעט מלאה… אני מוכרח להניח שיש איזה גיבוי, איזה מחסה למארגני ההפגנות… הדבר היחיד שיש בפרשת ואדי סאליב הוא ששוטר בעל שם אשכנזי ירה שלא כהלכה… אומרים שבחוץ לארץ זה מתפרסם כמלחמת אזרחים, יש גם ארצות ערב בסביבה…" הזהיר.

כנראה כדי לשוות לאנשי המחאה אופי של כת פגאנית קדומה, דיווח המפכ"ל נחמיאס לשרים בדאגה כי ב"מספר מקומות יש תופעה של השבעת אנשים בבתי הכנסת שיהיו נאמנים לעדה". שר החינוך ארן קפץ ממקומו. "זה דורש הסבר", אמר בתקיפות, "מה פתאום הוא משביע את בני עדתו?". "הוא משביע אותם לשתף פעולה עם הוועדה (ועדת חקירה שהוקמה לבדיקת האירועים, ג"ו)", ענה המפכ"ל. "חשוב לדעת", המשיך אשכול לתבוע מידע. "אני בטוח שרבנים אלה קשורים לאיזו מפלגה ובשליחותה הם עושים זאת", ובהמשך גם הבהיר למי התכוון, מיהו בעיניו הבמאי של ההצגה המתוזמרת היטב: "הגיע הזמן שנדע לדבר בלשון יחיד ולא בלשון רבים, ומישהו צריך לדעת מי הוא יחיד זה. רק לפני מספר שבועות שמעתי שבגין אמר שלא פגש מצב מהפכני כמו ששורר עכשיו בארץ. אפשר לסמוך עליו", העיר באירוניה, ואז אמר מפורשות את אשר על לבו: "אני חושב שזו עבודה של בגין, שהיא מביאה ומוכרחה להביא להתפרעות, לזריקת האבנים למשרדי הסוכנות היהודית, לשבירת מועדון ההסתדרות". "עד הבחירות המדינה הזאת תישרף", סיכם השר נמיר בנימה אפוקליפטית.

***

"אני מקלל את היום בו נולדתי להיות מרוקני. אני לפעמים אומר 'אמיר את דתי ולא אהיה יותר מרוקני', אבל המצפון שלי לא נותן לי" (משה (מוריס) גבאי, בן 22, תושב ואדי סאליב)

ואדי סאליב היתה שכונה ערבית בעיר התחתית של חיפה, שתושביה המקוריים גורשו או נטשו אותה במלחמת העצמאות. בשנות ה–50 היא הפכה לאזור מוכה אבטלה שאוכלס בעיקר בעולים חדשים. יותר משליש מהם נולדו בצפון אפריקה, ובעיקר במרוקו. בכוכים צפופים ומוזנחים גרו משפחות מרובות ילדים ששנים ספורות קודם לכן הגיעו לארץ זבת חלב ודבש.

ביום רביעי, 8 ביולי 1959, חזר משה גבאי עם אשתו לשכונה החיפאית אחרי שצפו בסרט. "שלחתי את האשה הביתה", סיפר מאוחר יותר, "רציתי לשוחח עם כמה חברים. זה היה באמצע ואדי סאליב, דיברנו על עבודה ועל חוסר עבודה. פתאום עבר עקיבא אלקריף, נכנס לבית הקפה… בסביבות השעה עשר וחצי בלילה שמעתי צעקות ורעש – 'הרגו! הרגו!' הלכנו מיד למקום, ושם סיפרו לנו שעקיבא חטף חמישה כדורים ולקחו אותו בניידת. הדם היה עוד במקום… האנשים התחילו לדבר: 'זה לא ייתכן כך, מספיק לנו ודי… ירדנו לכיכר ליד קפה אביב, שם היו התקהלויות ורעש. קם שוטר אחד עם סטן ואמר: 'מי שמתקרב אני יורה בו'".

כמה שעות לפני כן עצרה ניידת משטרה ליד קפה רוזוליו שבשכונה. סמ"ר אשר גולדנברג תבע משיכור מקומי בשם אלקריף לעלות לניידת. הסמ"ר קיבל לפני כן מידע כי במהלך שעות היום ניסה אלקריף לזרוק את עצמו לעבר מכוניות נוסעות. בדו"ח משטרה מיוחד הנמצא בתיק של שר המשטרה בכור שטרית ושנפתח לאחרונה לבקשת "הארץ", נכתב כי אלקריף צעק: "יש לי כסף יותר מבן גוריון ואינני רוצה לחיות". בהמשך הוא זרק בקבוקים בבית קפה שסירב למכור לו משקאות חריפים והשתולל במקומות נוספים.

"תעלה לניידת", ציווה גולדנברג על אלקריף, שבאותה שעת ערב דווקא ישב רגוע ושליו ליד אחד משולחנות בית הקפה והאזין לתקליט בערבית שביקש שינגנו עבורו. אלקריף סירב להישמע לפקודת השוטר, קם והחל לזרוק לעבר הניידת בקבוקים שפגעו בשמשה. הוא איים שיהרוג את השוטרים ואת עצמו. גולדנברג ושוטר נוסף בשם קרול סגל ירו לעברו. אלקריף צנח למדרכה. בחקירה פנימית של המשטרה, עשרות שנים לפני האינתיפאדה הראשונה, יטען השוטר סגל כי כיוון את היריות לרגלי הקורבן. אלא שכדור אחד חדר למותנו של אלקריף, פגע בכיס במרה ובחוט השדרה והוא הובהל לבית החולים במצב "רציני", כפי שצוין בדו"ח החקירה המשטרתי.

הידיעה על היריות המיותרות באלקריף נפוצה במהירות והסעירה את תושבי השכונה. מחאה ספונטנית הוצתה. אנשים התגודדו במרכז השכונה, תקפו ניידת שעברה שם וצעקו בקצב: "רצח במשטרה". הזעם שהצטבר במשך שנים על הממסד ועל אלימותו התפרץ באחת. זה היה אקורד הפתיחה לאירועי ואדי סאליב, שהשנה ימלאו להם 55 שנה. קצרה היריעה מלתאר את כל האירועים ומשמעותם ההיסטורית, אבל די בהצגת מבחר מהחומרים הנפיצים הגנוזים בארכיון כדי ללמד על חטא הגזענות הקדמון.

***

"היו התפרצויות של המשטרה באמצע הלילה לתוך בתים ומאסרים תוך מכות נאמנות. אני קובל על מאסר ילדים רכים" (הרב יעקב סודרי, רב בעיר התחתית, בפנייה לוועדת החקירה הציבורית)

זמן קצר אחרי שאלקריף פונה במצב קשה באמבולנס לבית החולים, כינס תושב השכונה ויו"ר תנועת "ליכוד יוצאי צפון אפריקה" דוד בן הרוש, גבר מרשים בן 35 שניסה להתקבל לזרועות מפא"י ונדחה, בחורים מהשכונה כדי לתכנן את המשך המחאה. הוא הפציר בנוכחים לשמור על סדר כדי שהעניינים לא ייצאו משליטה. "הוא השביע אותנו שגם אם המשטרה תכה אותנו לא נגיב", שיחזר תושב השכונה משה גבאי מאוחר יותר, וסיפר כי באותו הערב צעד יחד עם 200 אנשים מבית הכנסת בתהלוכה בשכונה, תוך קריאת צעקות כמו: "אין חוק במדינה!". מכונית משטרה שעברה במקום נסקלה באבנים עד שנמלטה. לקראת חצות חזר גבאי לביתו, וכשהשכים לקום בבוקר ראה מהחלון שוטרים "עם קסדות ומגינים רצים וחוזרים".

בבוקר הוכרזה שביתה כללית בוואדי ומצעד של מאות מפגינים נושאי דגלים שחורים יצא לדרך. אחד הצעירים נשא דגל טבול בדם של עוף שחוט מבית מטבחיים סמוך. הם עלו לכרמל, הפגינו מול מטה המשטרה, וכשהובטח להם שאלקריף חי ומאושפז בבית חולים, הם התפזרו. אלא שבהמשך היום אירעו כמה אירועים אלימים שכוונו כולם נגד סמלי השלטון: מכוניות משטרה ששוטטו בשכונה נרגמו באבנים, מכוניתו של מנהל בנק לאומי בעיר הוצתה, המועדונים של מפא"י וההסתדרות הושחתו, חלונות ראווה של חנויות בכרמל השבע נופצו. המשטרה הגיבה ביד חזקה ואנשים נפצעו ונעצרו, מה שכמובן הגביר את הלהבות – הפגנות סוערות פרצו במקומות נוספים במדינה, העימותים הוחרפו ומספר העצורים והפצועים עלה.

המשטרה אמנם הכריזה כי נהגה באיפוק באירועים אלה, אך ימים ספורים לאחר פרוץ המהומות הקימה הממשלה ועדת חקירה ציבורית בראשות שופט בית המשפט המחוזי משה עציוני, שהיה לה מנדט מוגבל: לבדוק אם היתה יד מכוונת שהפעילה את המוחים כפי שחשדו ראשי השלטון, כיצד פעלה המשטרה ומה היה הדלק שהזין את המחאה.

"אנשים בעלי מוסריות ירודה, הידועים כמעורבים בפשעים וזנות וגם אנשים סתם מהקהל", תיאר שטרית בפני עמיתיו את הפרופיל של המפגינים בישיבת הממשלה שיזמה את הקמת ועדת החקירה. הוועדה התכנסה כמה ימים לאחר מינויה והוזמנו להעיד בפניה אנשי הממסד והמשטרה, וכמה מתושבי השכונה – בהם האיש שניצח על המחאה, בן הרוש. "אם לא היתה לי אפשרות ללמוד – אני צריך להקים דור של סבלים, והאקדמאים יקימו דור של אקדמאים?". שאל בן הרוש את חברי הוועדה בעדותו המהדהדת, שהגיעה לכותרות הראשיות בעיתונים בשנת 1959. "אם אני בור לא יודע קרוא וכתוב, אולי הבן שלי יהיה גאון? אולי ייצא ממנו איינשטיין?".

צילום: אמנון בר טור

לשכת העבודה היא הגיהנום

אולם במבט לאחור נדמה כי העד שמסר את העדות המרשימה ביותר לוועדה, ומי שהיה דוברו המובהק של אותו דור אבוד, היה דווקא תושב השכונה משה גבאי, בן 22, נשוי ואב לילדה. בתחילת עדותו סיפר גבאי כי כבר בבוקר המהומות השני החליט לפרוש מהמחאה, למרות שבעיניו לא היתה מוצדקת ממנה. "אשתי שלחה אותי לקנות דגים", סיפר. "לא רציתי לצאת החוצה. אני מתרחק ממהומות. ידעתי שזה כמו לדבר לקירות. אף אחד במילא לא עונה".

הוא תיאר כיצד מהרגע שבו דרכה כף רגלו בישראל ספג גילויי גזענות. "גם בבית הספר לא קראו לי בשמי הנכון, קראו לי מרוקו וזה העיק על לבי. אני הייתי ילד", סיפר לוועדה. הוא התגייס לצבא, שירת שירות מלא, חזר לשכונה והתחתן. "אילו ידעתי שהחיים הם כך, לא הייתי מתחתן עד היום ולעולם. יצאתי מהצבא ומאותו הרגע התחילו הצרות. נרשמתי ללשכה, שלושה חודשים ראשונים הייתי מחוסר עבודה", המשיך. אחרי שנולד בנו הבכור נסע בלית ברירה לאילת כדי לחפש פרנסה, ומשלא מצא אותה שב לחיפה למצוקותיו הישנות. "אמי נמצאת חמש שנים בארץ, גרה במעברה ואין לה שום אמצעי קיום… אני רוצה בכל לבי לעזור לה, אבל אין לי איך… כמה פעמים באה אלי הביתה … התחילה לבכות: 'אין לי במה לעשות שבת'… אמרתי לה: 'אל תבואי אלי יותר. אני לא רוצה לשמוע את הסבל שלך, מספיק אני סובל בעצמי, אני עלול לאבד את עצמי לדעת. מספיק לי מכל הצרות האלה. אם הייתי מוצא איזו אונייה הייתי עולה עליה ועוזב את הארץ'".

המקום שגרם לו לתסכול הרב ביותר בעת ההיא היה לשכת העבודה – הגיהנום הפרטי שלו: "הדברים בה מזעזעים מאוד ואני יודע אותם היטב כי אני חי בתוך הלשכה לפני הצבא ואחרי הצבא", אמר גבאי לחברי הוועדה, ותיאר בפניהם איך פעם אחר פעם דוחים את מבוקשו – לעבוד במקומות מכובדים בעיניו – ודוחקים אותו לעבודות זמניות יומיות בסופן הוא מוצא את עצמו שוב מובטל. "היום אני עובד בדחק בעיריית חיפה, בזבל. אם בחור כמוני צריך לעבוד בזבל – כל הכבוד. אעבוד בזבל… אילו לי היו פרוטקציות הייתי מזמן יושב באיזה משרד. לצערי הרב, אף אחד לא שואל אותי אפילו מה שלומך, כי יש אנשים שבעים אז הם לא דואגים לרעבים. לא אכפת להם… לדעתי כל הספרדים מקופחים ולא רק המרוקנים – בגדד, פרס, עיראק… בבתי החרושת ובמפעלים בחיפה מכניסים אותנו לעבודה רק שלושה שבועות לפני הפסח או ראש השנה כדי שיהיה לנו איך להעביר את החג. כל השאר זה חוסר עבודה ודחק. אבל דחק ראוי לאנשים זקנים ומוגבלים, ומה פתאום אני צריך לעבוד בדחק?… יש יום יציקה. מה זה אומר? כשאיזה קבלן גומר את הגג, הוא מזמין לו חמורים ספרדים שיסיימו לו את זה… שותים בקבוק בירה והולכים הביתה. ולמחרת שוב ללשכה… המזכיר צועק 'מי רוצה יציקה?' כולם צועקים ורוצים לקבל.

"אין לי דם ואין לי אומץ ואני לא יודע לגנוב. אם הייתי רוצה לגנוב, הייתי יוצא להיות גנב ולא לראות במצוקה של אשתי וילדַי. כאשר אני בא הביתה, אשתי אומרת לי: 'אתה לא רוצה לעבוד' ואני רב איתה ולפעמים עולה לי הדם לראש ואני רוצה לרצוח אותה. כי היא אומרת לי: 'אתה הולך ללשכה ואתה עומד ומסתובב'. היא לא יודעת שאני הולך ומבקש עבודה ולא מקבל. היה פעם מקרה שהביאו לי משטרה מפני שאני צעקתי: 'תן לי עבודה'. הרים שפופרת: 'פה יש מישהו מתפרע'. בא הסמל גיגי ועוד שני סמלים וקצין, אני אמרתי 'כן, אני רוצה ללכת לבית סוהר', אף על פי שאף פעם לא הייתי. אני רוצה פעם להרגיש מה זה ואם אני אמצא שזה טוב, אני אשאר שם כל החיים".

האחים בגלות אירופה

בשלב מסוים גבאי הסכים להתחזות למפא"יניק. את עצת הזהב הזאת העניק לו אחד מבכירי לשכת העבודה, שהסביר לו שזו הדרך שבה הממסד יאמץ אותו וייתן לו פרנסה. גם זה לא הועיל. "ושוב ללשכה", הוא ממשיך. "שהוא מקום המפגש היחיד של האנשים המיואשים בישראל. אחד מספר כיצד לווה לירה והשני בוכה ולפעמים צועק: 'יש לי שמונה ילדים, תן לי (עבודה) בחפירה, תן לי פתק, תן לי שם'. המזכיר צוחק: 'מה אתה מספר לי – אני עזרה סוציאלית? אני אמרתי לך שתעשה כל כך הרבה ילדים? אתם אוהבים רק את האשה, אבל אתם לא יודעים מה לעשות עם הילדים. ואיזה אפליה בין מרוקנים לבין יוצאי אירופה. המרוקנים העובדים בעבודות הכי קשות מרוויחים 120–130 לירות לחודש והאירופאי תופס מטאטא ומרוויח 300 לירות".

גבאי מספר שכך המשיך לעבוד בעבודות מזדמנות שאליהן הופנה בלשכת העבודה, ובין עבודה מזדמנת אחת לאחרת, ספג השפלות. "קרה לי מקרה פעם כשעבדתי בעגן. נכנסנו לשיחה בין־עדתית עם רומני אחד, והוא אומר לי תגיד לי, איך בכלל אכלת במרוקו? האם ראית פעם מזלג? האנשים כולם מכירים אותי, עד שאבי התגרש מאמי, גרתי ברובע הצרפתי. אם יש פה אנשים מקזבלנקה הם בוודאי יודעים איפה זה בדיוק. זה רובע טוב, לא במלאח (הגטו המרוקאי, ג"ו). למדתי בבית ספר צרפתי והתחנכתי כמעט לפי הדת הצרפתית וגם פה בארץ למדתי. אני חושב שפה בארץ היה לי גם כן מגיע משהו אחרי ששירתתי את המדינה, ואני יודע לכתוב ויש לי שתי שפות… אני מקלל את היום שבו נולדתי להיות מרוקני… שלחו אותי לדואר בתור דוור. אמרו 'תגיש את קורות חייך בכתב'. כתבתי ואז שאלו אותי איפה למדתי לכתוב. אמרתי בארץ. הוא אמר לי, 'מאיפה אתה?' אמרתי: 'ממרוקו'. והוא אמר, 'פלא, מרוקני כותב ככה'… אמרתי לו: 'מה יש, כל המרוקנים בורים?' הוא ביקש שאכתוב בצרפתית וכתבתי. אמר לי: 'תבוא מחר'. באתי והתקבלתי.

"שלחו אותי עם מישהו שילמד אותי והוא בדרך התחיל להסית אותי: 'זו לא עבודה בשבילך. אתה תטייל כל הזמן, תתעייף, תרד ותעלה מדרגות… אתה בחור צעיר, אולי תלמד מקצוע'. אמרתי לו 'למה אתה לא למדת מקצוע?' הוא החל לספר לי מה עבר עליו, מלחמות בגרמניה, וזה כאב לי כי הוא סיפר גם שהילדים שלו נהרגו שם. כאב לי מאוד ואני זוכר שכשהיינו ילדים… התפללנו ובכינו ועשינו כיפורים קטנים בשביל אחינו בגלות אירופה… הלכנו יחפים ברחוב והתפללנו לאלוהים שיציל אותם, דאגנו לאחינו שבגרמניה. עכשיו הם מסתכלים עלינו בעין פוזלת, כי אצלם מרוקני, כאילו אתה אומר פושע בינלאומי… יש מרוקנים מלומדים אבל לא נותנים להם אפשרויות. הנה, הדוד שלי גמר אוניברסיטה במרוקו… היה ציוני פעיל, חייו היו בסכנה, הוא בא לארץ והוא יושב במעברה, הוא אירגן תעמולה, רצה להפוך את המדינה, הוא כתב מכתבים לממשלה ולכנסת, איים עליהם שיהיה אויב העם מספר אחת. אולם כנראה שהשתיקו אותו, נתנו לו עבודה בביטוח לאומי. אני מתפלא איך הוא לא בא להעיד פה…

"אל תחשבו שכל המרוקנים רוצים לגור בוואדי סאליב. רבים רוצים לצאת לספר, רק שנהיה בני אדם. אבל מה כואב לנו? כאשר באה אונייה מרומניה את העולים משכנים בקרית מוצקין וקרית חיים ובנוה שאנן, ולא שולחים אותם לספר. רק את המרוקנים שולחים לספר, לחבל לכיש ולשובל ולנגב.. אני רק יודע דבר אחד: בלי הספרדים לא היתה מדינה וצריך לתת להם לחיות כמו בני אדם… אני מתפלל לאלוהים שגם הילד שלי יוכל ללכת לקייטנה, אם כי אינני חושב שיוכל כשאני רואה את הילדים הקטנים המתרוצצים בוואדי סאליב חצי עירומים או עירומים לגמרי ומלקטים אבנים וחול ואדמה כי אין להם מה לאכול.

"אני גר בוואדי סאליב משנת 51', אולם לא שמעתי שאיזה עיתונאי יבוא ויתעניין בחיינו ויכתוב עלינו. אולם לאחר המקרה הנורא באים כולם וכותבים, ופתאום עלינו לכותרות… אני זוכר שהייתי פעם בטירה הדרומית באסיפה של בן גוריון והוא הבטיח שבעוד שנתיים יחוסלו המעברות, אולם זה שקר. אמא שלי עד היום יושבת בצריף ובוודאי תשב עוד חמש שנים. אמנם בונים עכשיו שיכון אבל היא צריכה לשלם אלף או אלפיים לירות, ומאיפה תיקח? ואנו עובדים בדחק, כבוד השופט, אתה אינך יודע מה זה כי אף פעם לא עבדת בזה… אני אומר לכם בכנות, אני לא אוכל בשר במשך חודש ימים אפילו פעם אחת. לרוב אני אוכל תפוחי אדמה כי זה משביע. הבן שלי, מאז שנולד, אולי שלוש פעמים קניתי לו בננות… אני לא פוגש מרוקני אחד שאומר שטוב לו. הוא אומר: 'הלוואי ויבוא המוות, כל מרוקני שלא עובד והוא במצוקה מחכה למוות'".

לאחר שהסתיימה עדותו ביקש גבאי כי נציגים מהוועדה יתלוו אליו לסיור בשאול: בלשכת העבודה האזורית, שנוהלה בידי אשכנזים. "התרשמנו מן האווירה העגומה השוררת במקום", כתב בדו"ח מיוחד אחד הנציגים שנלווה לגבאי. על הקיר הוא ראה כתובת שריסס מישהו: "בית עבדים של מרוקנים". על הרצפה המלוכלכת הוא זיהה "סימנים אחדים של יריקת דם… נראה שעד אשר הרגישו בנו פקידי הלשכה קיבלו יוצאי אירופה… עבודות טובות יותר מאשר האחרים", אישש הנציג את דבריו של גבאי. "חדר הפקידים מזכיר במראהו בית סוהר, שכן רואים את פני הממתינים לתורם מבעד לסורגים… טענתו של הפקיד היא שהתנהגותם (של המרוקאים, ג"ו) היא גרועה, אינם מבינים את מה שנאמר להם, מתפרעים וחסרי משמעת. לדעתו הסבל העיקרי בלשכה הוא סבלם של הפקידים".

***

"יש חופש בכתב ודיקטטורה למעשה" (דוד בן הרוש, בעדותו בפני הוועדה)

זה היה צעד מתגרה שנועד להראות מי כאן הבוס. ערב הבחירות וכשלושה שבועות לאחר פרוץ המהומות, שהתפשטו מאז למקומות נוספים שבהם היו ריכוזי עולים מזרחים (מגדל העמק, באר שבע, עכו ועוד), החליטה מפלגת השלטון לערוך כנס בחירות מיוחד בקולנוע הדר הסמוך לוואדי סאליב, ביום האחרון והלוהט של חודש יולי. בתיק שמכיל את החומר שנאגר בלשכת שר המשטרה דאז שטרית, יש רמז למודיעין השוטף שאספה המשטרה בקרב אנשי השכונה בתקופה זו. בדו"ח מיוחד שקיבל השר מספר ימים לאחר האירועים נכתב כך: "ידיעות שהגיעו אלינו אמרו שחוגים מסוימים מתוך תושבי ואדי סאליב יוצאי צפון אפריקה, זוממים להפריע לאסיפה וכך למנוע אותה". כוחות משטרה ואנשי פלוגות הסער האלימים של ההסתדרות הגיעו למקום להפגנת כוח שהסתיימה בכאוס. המוחים שניסו להפריע לקיום האסיפה וזרקו אבנים פוזרו בברוטליות. פצועים הובהלו לבתי חולים. 59 אנשים נעצרו. זו גם היתה ההזדמנות שלה חיכתה המשטרה: בתוך העצורים היו גם מנהיגי המרד.

"בזמן ביצוע המעצרים הורגשה תכונה חשודה באחד מן הבתים", נכתב בדו"ח שהוגש לשר המשטרה. "חוליית משטרה ניסתה להיכנס לבית הזה ומצאה את דלת הכניסה נעולה. למרות קריאותיהם של השוטרים לפתוח את הדלת לא נענו יושבי הבית וסירבו לפתוח אותה. הדלת נפרצה ואז נפלה מאחד החדרים ירייה בודדת אחת. בפתח החדר שממנו נורתה הירייה עמדו שתי נשים ומספר ילדים. מהחדר נשמעו קריאותיו של גבר, שקולו הוכר על ידי השוטרים כקולו של דוד בן הרוש, ואשר איים על חוליית השוטרים שלא להתקרב כי אחרת יהרוג אותם, את הנמצאים איתו ואת עצמו. מפקח המשטרה במקום הצליח לשכנע את בן הרוש להתמסר ואמנם יצא האיש מן החדר ומסר את הנשק למפקח המשטרה. באותו מעמד אמר בן הרוש שלא התכוון להרוג את השוטרים או לפגוע בהם, אלא רק חשב להגן על עצמו כי היה נדמה לו שעומדים להתקיפו".

במוצאי השבת עוד ניסו 100 איש לחדש את המחאה, אלא שהצעדה שלהם פוזרה בכוח רב, כמה מהם נעצרו ופצוע אחד הובהל לבית החולים.

***

"אין לי דירה כזאת כמו שיש לעולים החדשים בבית שאן" (שר החינוך זלמן ארן בישיבת הממשלה, 2.8.59)

יממה לאחר המעצרים התכנסה הממשלה שוב. בן הרוש כבר הפך לדמון והמחאה שהנהיג להמצאה אישית שלו: "מה שקרה כאן זה לא על רקע סוציאלי, תהרגו אותי ולא אודה שזה על רקע סוציאלי", קבעה גולדה מאיר והתפנתה להשתלח בבן הרוש בסגנון המוכר, השמור מאז לכל המעז לנסות להפר את הסטטוס־קוו: "מה לא עשו כבר למנהיג הגדול שיש לו אקדח. הוא כבר היה במשטרה, הוא היה בצבא, כבר סידרו לו בית קפה, עכשיו יש לו חנות שמשרד הביטחון סידר לו, אלפי לירות כבר הוציאה מדינתנו המסכנה לבחור זה. איזה מקרה סוציאלי? זה מקרה סוציאלי שהוא מודיע שאצלו בוואדי לא תהיינה אסיפות… עכשיו בלי 'אבלים'. כל התפרעות כזאת לדכא עד היסוד". "זה יכול להתגלגל לקומוניסטים, לשנאת מדינה, לירידה…" הפליג השר נמיר בחרדה. "אלה הם אלמנטים שלא חושבים הרבה על מה שהם עושים", הצטרף שר הפיתוח מרדכי בנטוב לתביעה לנקיטת יד חזקה אף יותר. "הייתי מייעץ שהמשטרה תהיה יותר עצורה בדיבורים ותעשה מעשים… כוחות חזקים של המשטרה ידכאו, ועוד לא נחוצים דברים אלה להיאמר".

השר היחיד אולי שבמהלך הישיבות השמיע עמדה ביקורתית ומחוברת למציאות היה האלוף במיל. ואיש אחדות העבודה משה כרמל: "המצב בתעסוקה והמצב בשיכון הוא שורש פורה ראש ולענה… ביקרתי בכמה מקומות, במעברות, הייתי מזועזע עד עמקי נשמתי, לא ידעתי שיש במדינת ישראל תמונות כאלה". כששר החינוך ארן זעק בישיבה: "אף ילד אחד מעדות המזרח שאינו יכול לשלם שכר לימוד נמצא מחוץ לבית ספר תיכון, אף ילד אחד", הפנה אליו כרמל שאלה מתבקשת: "ואם הוא צריך לפרנס משפחה, אם הוא צריך למכור עיתונים?" דברי כרמל זכו לתגובה חריפה מעמיתיו. "אני חושב שתושבי מגדל העמק צריכים להצביע מפא"י", הכריז אשכול, שמחה כנגד חשבון הנפש של כרמל. שטרית, השר הספרדי היחידי ממפא"י, מצא הקשר נרחב לצורך להצדיק את דיכוי המהומות: "זה מתחיל להשפיע על החוצפה של הערבים… הם מתחילים לראות בזה דוגמה רעה. אם יוצאי צפון אפריקה נוהגים בצורה כזאת ונוהגים איתם בכפפות של משי מדוע להם אסור?"

השר המזרחי הנוסף בממשלה היה שר הדתות, יעקב משה טולדנו. הוא ניסה מעת לעת להגן על המרוקאים, אך הלחץ הקבוצתי הכריע אותו פעם אחר פעם. "בכל הזדמנות שאני מזדמן בין המון כזה של צפון־אפריקאים… אני מתחיל למנות בחיוב מה שעשתה הממשלה, את מה שעשתה מפא"י…" אמר לחבריו. "(אבל) אנשים כאלה שאינם יכולים לשלם שכר דירה, מצבם המשפחתי קשה מאוד, למשל הצפון־אפריקאים. בעצמי ראיתי בדרך לירושלים, הם עובדים בעבודות הקשות ביותר בכבישים וביניהם בני שישים. אין להגיד למשל שכולם עצלנים". אשכול קטע אותו: "כל יושבי העמק עבדו בכבישים". "גם אני עבדתי בכביש", הצטרף שר החינוך ארן, וטולדנו יישר קו: "יש ביניהם גם אנשים רעים, כמו שסיפרו על האיש שהביא אלפי לירות והפסיד אותם בקלפים ואחר כך טען שאין לו ממה לחיות. אבל לא כולם כמוהו… אין לומר כאלה שכל אלה אינם כתימנים. גם התימנים היו בהתחלה פושטי יד ורק אחר כך נכנסו לעבודה… הם רוצים לעבוד בעבודות יותר קלות. כך היה גם במרוקו".

צילום: מימל

הפושעים והמטורפים

"הכיצד שעל אף כל הצרות הנ"ל מביא האיש ורבים כמוהו את בני משפחתו ממרוקו? או שבכל זאת המצב שם לא היה ורוד כל כך כפי שהם טוענים בדרך כלל, או שהקהילה המרוקאית עשתה הכל לניצול 'קיבוץ הגלויות' על מנת לשלח משם מקרים סוציאליים אולי פושעים ומטורפים… אצל כמה אנשים בלט יחס אמביוולנטי למקצועם. יש להניח שמקצועיות זו אינה של ממש (אולי היו שוליות וכו') או כפי שיש הטוענים שרבים מבין הקבוצה הזאת מעדיפים עבודה כלשהי וללא עתיד ובלבד שתהיה קלה" – הציטוט הזה לקוח מהערותיו של אחד מנציגי ועדת החקירה לבדיקת אירועי ואדי סאליב והוא מגלם את ההתאמה הרעיונית בין ההנהגה לשלוחיה. בזמן שהממשלה התכנסה ודנה שוב ושוב במרד, המשיכו השופט עציוני וחבריו לגבות עדויות. בין השאר נשלחו נציגים מטעמם לשכונה, וחלקם – כמו זה שכתב את הציטוט המופיע למעלה – לא חסכו מהוועדה את דעותיהם החשוכות.

אחד המרואיינים היה יצחק אסאג, תושב השכונה, והוא היה זה שעורר באדם שמינה הממסד כאוסף ראיות את הרושם שהמרוקאים ניצלו את התקומה הציונית כדי להיפטר מהשוליים החברתיים בקהילתם. אסאג עלה עם שתי אחיותיו ממרקש שבמרוקו. "המניעים לעלייתו היו ציוניים… בבואם (שלו ושל אחיותיו) היו בשער עלייה… כעבור זמן נתנו לו אוהל במחנה דוד על יד טירה", מפרט המראיין, "הוא קנה לעצמו חנות קטנה בחיפה, בינתיים הוחלף האוהל בצריף – הוא סגרו על בריח ועבר לגור עם אחותו אל החנות. הוא אינו כשיר לעבודה פיזית לאחר תאונה שהיה בה עוד בגולה (רגליו חלשות) לפיכך הנו משוחרר מן הצבא ומהמילואים – אך למרות מגבלותיו יצא לעבודות פיזיות שהוצעו לו… בגלל מוגבלותו העבירוהו ללשכת העבודה של המוגבלים וקבעו כי הוא זקוק לעבודה קלה. מאז הוא מסתובב ואינו עובד. משלא קיבל עבודה, פנה ללשכת הסוציאלית ונקבע שהוא זכאי לקבל 23 לירות בחודש. סכום זה הוא ממשיך לקבל וכאשר הנו מבקש עבודה אומרים לו שהרי יש לו תמיכה, למה לו לעבוד. בצורה זאת נאלץ לחזור אל חסות העזרה הסוציאלית, שכן הסכום של 25 לירות אין להתקיים היום".

בסוף 55' התחתן אסאג ועבר עם רעייתו הטרייה לגור בחנות "ללא אור, ללא מים וללא בית שימוש". ניסיונותיו לקבל אישור לפתיחת דוכן לממכר ירקות עלו בתוהו. הוא חזר ללשכת המוגבלים ועבד שם כסדרן בהתנדבות. תקוותו היתה שירחמו עליו ויתנו לו עבודה, אך "לא נתנו… כל יום הוא הולך ללשכה להירשם לעבודה… ביקש שיתנו לו להיות שמש בבית הספר ליד ביתו". גם מבוקשו זה לא ניתן לו והוא שימש כשומר לילה על רכוש הדואר בכרמל. "במקום לא היתה סככה, לא נתנו נשק, היתה רוח והוא היה חולה. הוא לא החזיק מעמד אך כיוון שרגזו עליו שוויתר על עבודה טובה לא נתנו לו עבודה אחרת. כעבור זמן, קיבל עבודה בתור גנן בבית החולים רמב"ם אך פיטרוהו אחרי ארבעה חודשים פן יצטרכו לתת לו קביעות. אז החליט ללכת לעירייה ולעשות 'שמח'. הוזמנה משטרה והוא נאסר… מאז חי על תיווך דירות בוואדי ומפרנס בקושי את עצמו ואת משפחתו".

יום אחרי שקיים את הראיון איתו, הבחין נציג הוועדה באסאג יושב באולם בית המשפט שבו נגבו העדויות. "הוא עשה רושם אגרסיבי למדי", כתב במסמך שהוגש לחברי הוועדה, "מילמל לעצמו תוך כדי העדויות ונראה דרוך על מקומו".

אדם נוסף יצא מטעם הוועדה לסיורים בוואדי וגם אצלו ניכרים סימני ההתנשאות. "ניגשתי אל קבוצה של בחורים צעירים באחת הפינות", כתב לאחר מכן בדו"ח מיוחד. "זיהיתי את עצמי בעזרת מכתב מטעם הוועדה ולהפתעתי הנעימה גיליתי נכונות מרובה להיכנס עמי לשיחה. הקבוצה היתה מיוצאי אלג'יריה… ייתכן שיש הבדלים בחינוך ובמסורת של יהודי אלג'יריה ואין להוציא מהם מסקנה לגבי שאר העולים מצפון אפריקה". בסיורו בשכונה הגיע נציג הוועדה למתפרה של חייט, שהציג בפניו שתי "דיפלומות פריזאיות המעידות על כך שהוא חייט מדופלם". כאן הוא חי בפחון ונאלץ לתפור ולגזור חליפות בחינם לשכניו, שידם אינה משגת. "הואיל ובשכונה הזאת גרים בצפיפות", מעיר הנציג, "הם עוסקים כל העת בבחישה בסיפורי הצרות והקשיים שלהם. יש הרושם של כמעט הנאה לחזור על הסיפורים ולדוש בהם".

שאלת ההיגיינה הרוחנית

עדים נוספים שהופיעו בפני הוועדה ביקשו לשלול בדרכם את הנראטיב של המוחים, ולפיו תנאי הפתיחה שקיבלו בארץ הם שגזרו את גורלם לעוני מרוד ולהידרדרות לפשע. וכך, בקרב הקולטים טופח נראטיב הפוך: משהו אפריורי דפוק אצל המרוקאים האלה. לוי כהן, למשל, היה באותן השנים קצין מבחן לנוער במחוז חיפה ובעברו עובד סוציאלי ומדריך בעליית הנוער. דעתו על היווצרות הפער העדתי מאלפת: "למה לא כל הילדים בשכונת ואדי סאליב הגיעו לפעילות א־סוציאלית?" שאל את חברי הוועדה, "למה ישנן משפחות בנות עשרה ילדים הגרים בכוך, אבא מחוסר עבודה, תנאים קשים והם דווקא מתפתחים בסדר ולמה ילד אחר לא? צריכה להיות איזו סיבה ראשונית… הגורם הראשוני בעיני הוא בשטח ההיגיינה הרוחנית בקרב עולי צפון אפריקה בוואדי סאליב".

חבר הוועדה פרופ' שמואל נח אייזנשטט: "האם אתה מתכוון לומר שבעיה זו קיימת באופן מיוחד בקרב עולי צפון אפריקה?"

תשובה: "היא קיימת בין אותם ילדים שבשטח ההיגיינה הרוחנית יש סטיות אצל ההורים, ואז הם מגיעים אלינו… אני חושב שצפוי לנו אסון גדול. ניתנה לי הזדמנות לדבר עם השופט ליבוביץ' (כנראה סמואל ליבוביץ' האמריקאי). הוא סיפר לנו על עבודתו, וכאשר אמרנו לו שהמצב אצלנו הרבה יותר טוב, הוא אמר לנו 'חכו כמה שנים'. ואני היום רואה שהוא צדק. אני חושש מאוד, כי הבעיות של האוכלוסייה הפורטוריקנית בניו יורק תהיה לנו גם כאן. הלוואי ולא אצדק, אבל בעוד 10–20 שנים, שכונות העוני של חיפה יהיו בקרית אליעזר. שיכונים יפים, דירות יפות, שם זה יהיה לא על רקע סוציאלי, אלא הכלב קבור בשטח ההיגיינה הרוחנית בקרב העולים. דיברנו קודם על רגש אפליה וקיפוח. אני בהכרתי המקצועית איני מכיר באפליה – כושי, נוצרי, ערבי, יהודי בשבילי הוא אדם. אבל אם אהיה כן, אני מוכרח להודות שכשהייתי ילד קטן בגרמניה והלכתי ברחוב עם אבא וראינו יהודי עם זקן וקפוטה, יהודי גלותי, ואני מודיע שעד היום אם אני נתקל בטיפוס גלותי כזה, 'אוסט יודה' יהודון, זה עד היום בדמי. ניתנה לי הזדמנות לעבוד בקפריסין בשנת 1946. אז נתקלתי בפעם הראשונה ביהודים מצפון אפריקה. לא ידעתי מה זה אשכנזי ומה זה ספרדי, אולם כבר אז הבחורים ירדו מן האונייה – הייתי הראשון שנתקל בהם, היינו צריכים לחלק אותם באוהלים או בצריפים וכבר אז הם באו ברגשי קיפוח".

צילום: מימל

***

"לכבוד נשיא המדינה יצחק בן צבי, נזדעזענו נוכח האמצעים האכזריים שנקטה המשטרה בדיכוי אחינו היהודים מצפון אפריקה, אנשים, נשים וטף, במיוחד על הפעלת ערבים דרוזים נגד אחינו… אנו פונים לכבודו להועיד לנו פגישה דחופה" (ארגון יוצאי צפון אפריקה בישראל בלתי תלוי)

משלחת של כמה מראשי קהילות יוצאי צפון אפריקה הגיעו למעונו של הנשיא בן צבי ב–16 ביולי כדי להבהיר לו עד כמה המצב נורא. הם קיוו שהפעם אוזני הממסד לא יהיו אטומות או משוחדות וכי הנשיא הצנוע, דייר הצריף, יתערב. "יהודי מרוקו סבלו גם בארץ מוצאם", הסביר מנהל בנק מרמלה בשם שמואל טולדנו, "אבל שם הם ידעו שהסבל בא מהגויים ולא ציפו לכך שיסבלו גם בישראל, בין היהודים". בן צבי היה נינוח ומפויס אך גם הוא השמיע בפגישה את הניגון המוכר: "תחילה באו ממרוקו המקרים הסוציאליים, בעלי השכלה לא עלו ארצה, אלא עברו לצרפת וארצות אחרות", הוא קבע, "העולים נשארו ללא מנהיגים ראויים מבני עדתם. יש להסביר לעולי מרוקו שההתפרצות אינה הדרך לפתרון בעיותיהם, במדינת ישראל אין אפליות בין העדות השונות". כך הצטרף גם הנשיא לעמדה הרשמית של הממסד.

אחת הבודדות בממסד שהעיזה להשמיע קול אחר, היתה חברת מועצת העיר חיפה צילה עירם, ששיגרה מכתב נוקב ומרגש לחברי ועדת החקירה ובו כמעט התחננה בפניהם לפגוש בהקדם את מי שהיא זיהתה כגיבורות: האמהות מוואדי סאליב. "הזדעזעתי בסיורי האחרון בשכונה, ממראה העוני האיום, הכוכים והחדרים האפלים", כתבה עירם. "ריכוז רב כזה של סבל בלתי אנושי של משפחות מטופלות בילדים רבים, מיואשות ללא עבודה קבועה, מתפרנסות משכר דחק. שוחחתי עם תושבים רבים בשכונה וברצוני לתאר מקרה אחד המאפיין את המצב בכללו.

"שוחחתי עם אשה עולה מצפון אפריקה, אם לעשרה ילדים… שגרה בחדר אחד חשוך אשר קירותיו אף עכשיו, בחודשי הקיץ, רטובים ולחים וריח של עובש נודף מהם. האשה שומרת בקפדנות על ניקיון החדר, סיפרה לי שבחודשי החורף זורמים המים דרך החלון הקטן לתוך החדר וחייהם הופכים לגיהנום… חבל שאשה זו ואחרות כמוה לא הופיעו בפני הוועדה. הן היו יכולות לספר את כל האמת, להגדיר את המצב לאמיתו ולתרגם את הסטטיסטיקה הרשמית על פעולות לטובת השכונה כביכול לשפת האמת. המבקר בדירה זו יכול לתאר לעצמו איזה נזק נגרם למשפחה שכזאת.

"מתוך קריאה בחלק מהעיתונות מתקבל הרושם שתושבי ואדי סאליב הם בריונים ופורעים. דיבורים כגון 'חיפה לא תהיה קזבלנקה' מראים את הגישה לבעיה כאובה זו. אולם דמות האם שפגשתיה בוואדי סאליב, הנאבקת בתנאי הדיור השוררים בארץ בצורה כה אמיצה לקיום משפחתה, חייבת לעורר כבוד. האם זו בריונות? האם הילדים החמודים שראיתי, אם רק יקבלו חינוך כיתר הילדים ותנאי קיום אנושיים, לא יוכלו להיות לנכס חשוב לעם, כאדריכלים, רופאים מהנדסים ואנשי מקצוע בעתיד הקרוב?" עציוני וחבריו לא אימצו את ההמלצה.

צילום: אמנון בר טור

בפני ועדת החקירה הופיעה רק אשה אחת, וגם זאת על פי בקשתה המפורשת. עד לעדותה, זה היה מופע של גברים בלבד, מקפחים ומקופחים. רות שחר בת ה–34 עלתה מאלג'יר לפני קום המדינה והתמקמה בקיבוץ רגבים. שנתיים לפני עדותה נשלחה ללמוד בבית ספר לאחיות, שבו נפגשה בפעם הראשונה עם טעמה המר של ההתנשאות. "נפגשתי יום־יום עם התופעות של אפליה", סיפרה. "בכל פעם שאמרתי שאני מאלג'יר התקררו היחסים והיו אומרים לי: 'אבל את לא נראית כמוהם… אולי את לא מאלג'יר?' והייתי צריכה להדגיש שכולנו במשפחה צפון־אפריקאים… אני אומרת שההרגשה של אנטישמיות שאני הרגשתי כבר ישנה מזמן… נפגשתי בתופעה זו… אף בין האנשים מבין העילית בארץ, אקדמאים… שמעתי רופא שמתלונן שאליו מביאים רק 'שחורים'… מפי רופא שאידיאל חייו היה צריך להיות שונה".

***

"בריון, גנב, רועה זונות או רוצח אשכנזי לא יצליח לעורר אהדת העדה האשכנזית… אולם בקרב עדה פרימיטיבית דבר זה ייתכן" (בן גוריון במכתב לשופט עציוני)

במהלך רבים מפרקי העלילה הדרמטית הזאת נעדר מי שהיה אמור לשמש באחד התפקידים הראשיים בה: ראש הממשלה בן גוריון. בתחילה היה חולה ואחר כך יצא לחופשה פרטית. בישיבת הממשלה שהתקיימה ב–23 באוגוסט ועסקה באימוץ מסקנות ועדת החקירה, סיפרה גולדה מאיר שהחליפה אותו בתפקיד יו"ר הישיבה כי "אור לאותו יום שישי שבו אירעה ההתפרעות השנייה אמר לי ראש הממשלה שכוונתו היתה לצאת באונייה ולעשות את הסיבוב שהנשיא היה רגיל לעשות מזמן לזמן, כי אין הוא מצליח בארץ להסתתר באיזה מקום למנוחה, והוא אמר כי מנוחה פירושה בשבילו שלא לדבר עם איש, ובזאת אין הוא מצליח בארץ".

ממקום מרבצו בשיט בים הוא ודאי היה מרוצה מהמסקנות שאליהן הגיע השופט עציוני. "אין אפליה מכוונת", זה המשפט המכונן שהממסד כה חיכה לשמוע ושעציוני סיפק במהירות שיא: שבועות ספורים לאחר שקמה, סיימה ועדת החקירה את עבודתה. השופט אמנם שלל את תיאוריות הקשר של אשכול וחבריו, זו שגרסה בפשטנות כי המהומות היו תולדה של ברית סתרים בין בגין לנרקומנים ואנשי העולם התחתון. הוא אף כתב על ואדי סאליב כי "שכונה כזו, אין לה זכות קיום בעיר מודרנית כחיפה", אולם המסר הכולל שיצא מהדו"ח היה בבחינת טפיחה על השכם של הממשלה.

בישיבה שבה אומץ הדו"ח לא הסתירה גולדה את קורת רוחה מהמסקנות: "יש איזה דבר חשוב בדו"ח שלא ראיתי על כך כותרות בעיתונים… יש שם קביעה החלטית שלא היתה מדיניות של אפליה ושמשרדי הממשלה פעלו רבות גם בתחום השיכון, החינוך ושטחים אחרים. אלה מילים טובות לממשלה". גם השרים האחרים היו מרוצים מאוד מהמחמאות שקיבלו, ומהקביעה שלא היה מדובר "בהתקוממות של עדה", כפי שציינה גולדה, "אלא של ילדים וגורמים פליליים".

אחרי שהתבשמו מעצמם, התעוררה בישיבה שאלת ייצוג המזרחים במוסדות השלטון. "למשל שופט בית המשפט העליון", כפי שאמר פנחס ספיר. "למשרה זו לא תיקח איש מצפון אפריקה", צינן את ההתלהבות השר פרץ נפתלי. בסיום הישיבה הבטיחו החברים לקיים דיון נוסף בעניין. הוא לא התקיים.

ב–10 באוגוסט נפתח המשפט של בן הרוש וחבריו להנהגת המרד. "כל מי שיכריז שהוא מרוקאי יקבל עונש כפול", הודיעה השופטת מרים שטרקמן, כפי שמצטט אותה ספרו של סמי שלום שטרית, "המאבק המזרחי בישראל", ובתגובה ביקש בן הרוש לפסול אותה. בסופו של יום דן הרכב של שלושה שופטים בתיק הזה, וקבע עונשים חמורים לעצורים ובעיקר לבן הרוש: מאסר של 24 חודשים בפועל, עונש שהופחת בערעור לעשרה חודשים. בין הסורגים (הוא ישב בסך הכל שישה חודשים) הריץ בן הרוש רשימה לכנסת, שלא עברה את אחוז החסימה. גולדה היתה מרוצה בוודאי. "רשימה עדתית זו שריפת המדינה", אמרה באחת מישיבות הממשלה, 33 שנים לפני הקמת ש"ס. מפא"י הגיעה בבחירות בנובמבר 1959 להישג הגדול בתולדותיה — 47 מנדטים. הציבור אמר כן לזקן.

***

שנה חלפה מאז האירועים ונדמה היה שהם לא התרחשו מעולם. ביולי 1960, פעלה המדינה במרץ כדי להעלות את היהודים שנותרו במרוקו ארצה. קצרה היריעה מלגולל את כל הסיפור הזה, ולמעשה אפשר להסתפק במברק אחד ששלחה בכתב יד (מטעמי זהירות, לדבריה) יעל ורד, דיפלומטית מפריז, להנהלת משרד החוץ: "כידוע הסולטאן (ורד מתכוונת לשליט מרוקו, ג"ו) מעביר כספים לחו"ל, נכנס כשותף למספר חברות בשווייץ ואיטליה ומתקשה למלא התחייבויותיו הכספיות כלפיהן. עורך הדין שלו הוא יהודי… הצעתי כי גזבר הסוכנות באירופה ינסה לדבר עם עורך הדין וינסה לבדוק אם ישנה אפשרות לסייע לסולטאן בענייני כספים תמורת הקלות בעלייה… ב–1950–1951 הוקמה חברה משותפת יחד עם סבאח, בנו של נורי סעיד (שליט עיראק, ג"ו), אשר קיבל סכום לגיטימי לכל יהודי שעזב את עיראק באמצעות חברה זו. וכיוון שכמעט כל היהודים יצאו בדרך הזאת, הגיעו רווחיו של סלאח המסכן לחצי מיליון לירות סטרלינג ואולי גם יותר". אי אפשר לומר שגם אחרי אירועי ואדי סאליב לא נעשה מאמץ להעלות את יהודי מרוקו לכאן, גם אם במאמץ הזה עצמו ניכרת מעט אדנות גזענית.

ב–1999 הלך בן הרוש לעולמו. עד להתנצלותו של אהוד ברק ב–1997 בפני המזרחים, מעולם לא ביקש איש ממנהיגי מפא"י לדורותיה סליחה מאזרחי ישראל ממוצא מזרחי. לאחרונה עלו לכותרות נתונים שציטט מרכז אדווה מהלמ"ס, ולפיהם היתה ההכנסה החודשית הממוצעת של שכירים עירוניים אשכנזים גבוהה ב–42% מההכנסה החודשית הממוצעת של כלל השכירים העירוניים בשנת 2012. ההכנסה של שכירים עירוניים מזרחיים היתה גבוהה באותה השנה רק ב–9% מההכנסה הממוצעת של כלל השכירים העירוניים.

למאמר המלא בהארץ כאן

הטראומה של עלית הנוער ממרוקו / יגאל בן נון

אוגוסט 5, 2016

 

הטראומה של עליית הנוער ממרוקו
מאת יגאל בן נון

פורסם ב – 02/06/2016 20:00

ספרו האוטוביוגרפי של העיתונאי דניאל בן סימון "המרוקאים", שראה אור לאחרונה (הוצאת כרמל), כתוב בכישרון. קראתי, כעסתי ונזעקתי לכתוב מאמר זה. הסיפור על ניתוקו ממשפחתו הוא חושפני, רגיש ועצוב, אבל גם מפויס. אפשר לקרוא את סיפורו כסיפור עלייתו של כל נער יהודי ממרוקו בסוף שנות ה–60. בתום הקריאה עשוי כל צעיר שעלה באותם ימים להיאנח, ללחוש "אלה הם חיי", ולחנוק את דמעותיו.

כחוקר של ההגירה היהודית ממרוקו התיאור שבספר מוכר לי היטב. עם קבלת העצמאות, שלטונות מרוקו התאמצו לגרום ליהודים להישאר בארצם. אחרי עזיבת הצרפתים, מרוקו נזקקה ליהודים כדי לקיים את כלכלתה ולהפעיל את המינהל הציבורי. מנגד, ישראל שיוועה ליהודים שיאכלסו את המדינה ויגנו עליה, ובלהט שאיפותיה חטאה בעשיית יתר.

מעצמאות מרוקו ב–1956 עד 28 בספטמבר 1961 הפעיל המוסד במרוקו מערך מחתרתי מסועף להברחת יהודים. כל זמן שהבריחה נעשתה בדיסקרטיות, השלטונות העלימו עין. באוגוסט 1961 הושג הסכם בין שתי המדינות בתיווך אנשי העסקים ד"ר יצחק כהן אוליבר וסם בן אזרף. לפי ההסכם, שכונה "הסכם הפשרה", מרוקו התירה לישראלים לארגן משטחה יציאה קולקטיבית של משפחות תמורת תשלומים שקיבלה כפיצוי על הפגיעה בכלכלתה עקב עזיבת היהודים. על כל יהודי שיצא שילמו הישראלים סכום שנע בין 50 ל–250 דולר, וגדל עם הזמן בהתאם למספר העוזבים. ההפלגות התבצעו בחשאי, בלילה, כדי שמפלגות האופוזיציה לא ינצלו את העניין להתקפות נגד מקורבי המלך.

הנרטיב של עליית הנוער ממרוקו רווי טראומות. ישראל לא התירה עליית משפחות ללא מפרנס. באותן שנים היא לא היתה מסוגלת לספק לעולים פרנסה, דיור ותנאי מחיה מינימליים. לפיכך הופעלה סלקציה בין העולים. היה היגיון מסוים בסלקציה, אך לא בסלקציה פנים־משפחתית. שליחי עליית הנוער לא נרתעו מפיצול משפחות, ופירקו אותן ללא היסוס וללא צורך. הם קרעו נערים מהוריהם ועירערו באכזריות משפחות שלוות, שלא היתה צפויה להן שום סכנה. ראש הקהילה דוד עמר ורבה הראשי שאול אבן דנן התנגדו להפקדת ילדים בידי עליית הנוער, אך השליחים התעלמו מדרישתם. ב–1953 הורים שגילם היה מעל 35 — שסברו בתחילה כי יוכלו לעלות — תבעו להחזיר מיד את ילדיהם שנשלחו לישראל, מכיוון שלא היה להם סיכוי לעלות עקב גילם מופלג. שיטה זו כונתה בפי המרוקאים "הפרדת השמנת" (écrémage).

כזה היה גורלה של משפחת בן סימון. היא פוצלה לשלוש עליות. ב–1967 נלקחו שלושה מילדי המשפחה בלי להתחשב בסדר הגילים. כשנתיים לאחר מכן נלקחו מהמסגרת המשפחתית, בניגוד לרצונם, דניאל ואחותו הקטנה, ורק ב–1971 הגיעו לארץ ההורים עם ארבעה ילדים נוספים. כעבור 47 שנים החליט בן סימון לחשוף בכאב את חוויית "עליית הנוער": "הכעס שנצבר בתוכי הרחיק אותי מבני משפחתי. הריחוק מהורי ששהו עדיין במרוקו נטע בתוכי תחושה הולכת וגוברת של זעם. לא אשכח את הקרירות שבה קיבלתי אותם כשהאונייה שהביאה אותם לישראל עמדה לעגון בנמל חיפה […] לא פעם הרגשתי שאחַי ואני הופקרנו בידי הורי ושילמנו על כך מחיר כבד. אדם שהורחק ממשפחתו חש כאילו התייתם על אף שהוריו עדיין בחיים. המרחק, הריחוק והניתוק יצרו סוג של יתמות".

בסוף שנות ה–90, שאלתי שליחים לשעבר של ישראל במרוקו, האם היתה הצדקה לשכנע הורים להפקיד בידיהם את ילדיהם, כשידעו שלא צפויה שום סכנה לקהילה. לפי הדיווחים ששלח לירושלים ראש השליחים, שלמה יחזקאלי, זה היה "תור הזהב" של יהודי מרוקו; באותם ימים כל צעיר יהודי עם השכלה תיכונית או אוניברסיטאית יכול היה לזכות במשרה מנהלית בכירה. אבל זה לא מנע מהשליחים לנסח דו"חות שריח של בוז והתנשאות נדף מהם.

חיים שיבא, שליח משרד הבריאות במרוקו, ועיתונאי "הארץ" אריה גלבלום ועמוס אילון, התנגדו לעלייה ממרוקו, והרבו בתיאורים מעוררי סלידה כדי להרתיע את ההנהגה מפני "לוונטיניזציה" של המדינה. מנגד, כדי להצדיק את נחיצות שליחותם, לא חסכו שליחים אחדים בתיאורי בערות וניוון: "מראות זוועה של עשרות אלפי ילדי ישראל נחמדים, המתנוונים ומתקלקלים לעינינו בחיי המלאח המתועבים […] מי שלא נכנס ל'חדרים' שלומדים בהם מאות ילדים, כולם עירומים למחצה, חולי עיניים בלי כל תקווה שאי־פעם ירפאו אותם, מי שלא דיבר עם 'מלמד' כזה שעיקר תורתו — השוט, מי שלא הריח את הריח המיוחד של הרובע כולו, לא יוכל לדמות בנפשו ששפלות כזאת אמנם קיימת ושכך מרשים לחיות לבני אדם […] כשיותר מעשרת אלפים יהודים הולכים בטל ברחובות קזבלנקה, בלי חינוך, אין פלא שהם הופכים לגנבים ולפושעים".

שליחים אחרים התענגו על תיאורי הדלות: "המלאח בקזבלנקה הוא זהב צרוף בהשוואה למלאח של הערים והעיירות האחרות במרוקו, השקועות בסחי וצחנה שאין בן תרבות יכול לעמוד בהם […] אין תימה איפוא שקשה לה לרוח להתרומם מן האשפתות. יוצאת התורה מבני עניים שאין עניותם מנוולתם, אך אין היא מצויה הרבה בתוך העניות המנוולת. לדאבון הלב תובן גם פישרה של בורות. תנאי החיים הקשים מנעו מהם את ההתעלות הרוחנית וקיימת עם־ארצוּת גדולה, אך לא בטל הרצון הלימודי שלהם".

כדי להצדיק את הלהיטות להוציא יהודים כותב היסטוריון המוסד, אליעזר שושני, שהקהילה היהודית לא יכולה לטפל בעצמה בעלייתה, לכן מוצדק שישראל תעשה זאת במקומה: "מצב היהודים במרוקו ירוד מאוד, הן מן הבחינה הכלכלית הן מן הבחינה הרוחנית […] בקצרה היתה זו תפוצה גדולה, מרודה וענייה ושנים הרבה פסקה מקרבה יצירה מקורית ועצמית. כיוון שבמשך מאות שנים יהודי מרוקו היו נתונים לשבט ולחסד של הרוב המוסלמי ולמידה גדושה של דלות מנוולת […] נתאמת בהם הפתגם 'אין חבוש יכול להתיר עצמו מבית האסורים'".

לעומתם השליח יצחק מאיר ראה לנגד עיניו מציאות שונה: "מצאתי אנשים נעימים וחכמים, שקיימו את יהדותם לצד אורח חיים מודרני לחלוטין. תרבות צרפת היתה נהירה להם, והם שחו בתוכה כמו דגים במים. כל מה שאמרו לי בישראל היה רחוק מהאמת כרחוק מזרח ממערב". עוד כמה קולות בודדים חרגו מן הגישה המתנשאת. גליון "אלף" באותם ימים הכתיר את מאמרו של יצחק שחר (משה גיורא אלימלך) בכותרת: "למרוקאים — ברוך הבא!".

שאלת הפרדת ילדים מהוריהם צצה כבר במבצע "מוראל" שהפעיל המוסד באמצעות המתנדב הבריטי דוד ליטמן: 530 ילדים בני שבע עד 17 נלקחו ממשפחותיהם והועברו לז'נבה בארבע קבוצות, בין 26 ביוני ל–24 ביולי 1961. אחרי חודש הם הוטסו למחנות עליית הנוער בישראל, וחולקו למוסדות לפי מפתח מפלגתי־תנועתי. ימין ואקנין היה אחד מן הילדים שיצא במבצע אומלל זה, והוא רק בן שבע. בסרט שהוקדש למבצע השתתף קצין בכיר במדי צה"ל, ששמו עתה ימין כנען, וסיפר מול המצלמה על הטראומה של פרידתו ממשפחתו ועל הכעס שחש כלפי הוריו גם אחרי 50 שנה: "אני מסתכל על עצמי כאבא היום. אם אנשי המוסד היו באים אלי היום ואומרים לי 'תן לנו שלושה ילדים משלך בשביל ארץ ישראל' […] אנשי המוסד היו טובים מאוד. הם ביצעו את המשימה. הרי אמא היתה צריכה להחליט מתוך התשעה מי יעלה (קולו נשנק, הוא מנסה להסוות את דמעותיו). אני כל החיים ניסיתי להיכנס לראש של אמא שלי ולא העזתי לשאול אותה. פחדתי שמא תגיד היית כזה פרא. קחו את ימין. כל החיים הסיפור הזה מטרטר אותי. מדוע מתוך התשעה אמא שלי אמרה, אתה, אתה ואתה תעלו […] עלי זה השפיע הכי הרבה. כשהיינו באונייה, אחותי מספרת לי שרציתי לקפוץ למים כדי לחזור לאמא. היה לי קשה מאוד לשאת את העניין הזה. אני ילד. אני לא אמרתי שאני רוצה לעלות לארץ ישראל. הייתי בן שבע. רציתי להיות עם אמא. זה הדבר הטבעי ביותר. אני זוכר את עצמי כל הזמן עם חגורת הצלה עלי. אחותי פחדה מאוד שאקפוץ ואחזור לאמא שלי. לא הכינו אותנו לשום דבר. האנשים שלקחו אותנו היו מאוד משימתיים לבצע את העבודה שלהם".

כאמור, בראשית אוגוסט 1961 סיכמו נציגי ישראל עם שלטונות מרוקו על יציאה קולקטיבית של היהודים. אף שביוני־יולי 1961 "הסכם הפשרה" כמעט הושלם, ואף ששליחי הסוכנות ידעו שלא צפויה ליהודים סכנה במרוקו, הם המשיכו להוציא ילדים משם. הם גם ידעו שבמוקדם או במאוחר, יהודי מרוקו היו עוזבים מיוזמתם את המדינה המוסלמית, לעבר אופקים מבטיחים יותר. לימים, כאשר שאלתי את השליחים: איך אתם מסבירים את הלהיטות להוציא יהודים תוך סיכון חייהם, כפי שקרה בטביעת הספינה אגוז? התשובות היו מטרידות בכנותן: ביצענו את העבודה על הצד הטוב ביותר. נאמר לנו שיהודי מרוקו צפויים לקטסטרופה, לכן השתדלנו לרצות את הממונים בירושלים. התחרינו מי יוציא יותר נערים ומשפחות. הצלחת המשימה דחקה כל מחשבה. כך גם תירץ יצחק מאיר את העלאת ילדי משפחת בן סימון: "אני מכה על חטא. השתדלנו כמיטב יכולתנו לעשות מה שהממונים ציפו מאתנו". הציות להוראות גבר על שיקול הדעת, ונערים רבים שילמו את המחיר.

ד"ר בן־נון הוא היסטוריון, חוקר היחסים החשאיים בין ישראל למרוקו

למאמר המלא בהארץ כאן

 

 

להיכן הופנו יהודים שהגיעו מפולין בעליית גומולקה ? לרמת אביב

יולי 31, 2016

יצא לי לפרסם בשנתיים האחרונות פחות מ 5 פעמים תגובות בפוסטים בהארץ שתוכנן הוא המדיניות שהיפלתה לרעה את המזרחים שהגיעו בעליות השונות לעומת תנאי הקליטה של האשכנזים, כמובן שהגורמים המפלים היו ממשלות ישראל והסוכנות היהודית. אני מודע לזה שלא כל היהודים שהגיעו מפולין בעליית גומולקה נשלחו לחולון או תל אביב, ראיתי סרט ביומני גבע שהיו גם יהודים מפולין שנשלחו לנצרת עלית.בין אלה שהגיבו לי היו כאלה שטענו שלא היתה כלל וכלל אפליה ממוסדת לטובת האשכנזים ,והוסיפו שגם משפחותיהם סבלו מאוד.

אני לא חוקר, אף אחד לא מעמיד לי ארכיונים, אני משוטט ברשת ומגלה כל הזמן דברים חדשים שתומכים בטענות לקיומה של אפליה ממוסדת לטובת האשכנזים, בפרט בתקופת בה הגיעו היהודים מפולין בעליית גומולקה. האמת שאני לא צריך לעבוד קשה כי אניטה שפירה כתבה על כך בספרה "ככל עם ועם" שיצא בהוצאת מרכז זלמן שזר.

מצאתי ברשת עבודת מחקר בת כ 300 עמודים ובה מסופר על התפתחות השכונות של תל אביב מעבר לירקון, ורמת אביב היא אחת מהן. את הקישור למאמר כולו אני אביא בתגובה לפוסט,ובפוסט הנוכחי אני מביא צירוף של שני חצאי עמודים שמספרים על כך שיהודים שהגיעו מפולין הופנו לרמת אביב

הלילה בו הועלו תושבי מעברת כפר סבא למשאיות

יולי 9, 2016
הלילה בו הועלו תושבי מעברת כפר סבא למשאיות
מאת עופר אדרת

פורסם ב – 08/07/2016 06:00

ב–1953 פונתה מעברת כפר סבא תחת מעטה סודיות, בלי שניתנה לתושביה שהות לאסוף את חפציהם. הסיבה: שמועות על פעילות קומוניסטית. לאברהם שמה זה הזכיר את הפוגרום ביהודים בעיראק

פרופ' אברהם שמה זוכר היטב את הלילה החורפי במחצית הראשונה של חודש פברואר 1953. 63 השנים שחלפו מאז לא הקהו את הכאב ולא מחקו את הזעם ותחושת ההשפלה. בבואו לתאר את מה שראו עיניו באותו לילה, הוא לא מהסס להשתמש במלים כמו "גסטפו" ו"דיקטטורה".

שמה, היום בן 73, היה אז ילד בן תשע, בן שביעי למשפחה בת 11 נפשות, שעלתה לישראל ב–1951 מעיירה קטנה ליד בבל בעיראק. אחרי כמה תחנות, שוכנה משפחתו במעברת כפר סבא. המעברה, שקמה בקיץ 1950, נועדה במקור לאכלס כ–300 משפחות באופן זמני, אך בשיאה גרו בה, בצפיפות רבה, באוהלים ובצריפונים, בין 5,000 ל–6,000 עולים — כשליש מתושבי כפר סבא אז.

לילה אחד התעורר שמה למשמע רעש מחריש אוזניים. בשיחת טלפון מארצות הברית, סיפר כי "תערובת של הפתעה מוחלטת, בהלה ופחד איבנו אותי". הוא נזכר ב"רעש המנועים של הכוח התוקף, שלרגע נשמע כמו טנקים משוריינים", ואיך חשש ש"בן רגע ימחצו את גופי הדק במיטתי בצריפנו העלוב".

כשיצא מן הצריף ראה שיירה של משאיות צבאיות. שוטרים וחיילים שהגיעו למעברה החלו להעמיס עליהן את יושביה — כמה אלפי עולים חדשים מעיראק, מאיראן ומדינות צפון אפריקה. "חרדה וטרור התלבשו עליי כמו בעת הפוגרום המוסלמי על ביתנו בעיראק, רק כמה שנים קודם לכן", הוא סיפר. בזיכרונו הוא עדיין רואה את "המשאיות מלאות החיילים ונשק בידיהם", כדבריו. "החיילים קיבצו את תושבי המעברה המבוהלים והדפו אותם לתוך משאיות ריקות, בלי לאפשר להם לקחת עמם את חפציהם. התושבים שהתנגדו אוימו שמכוניות המשטרה, שחנו לא הרחק, יובילו אותם לכלא".

צילום: ארכיון עיריית כפר סבא

אביו התקשה להאמין למראה עיניו. "יהודים משתמשים באותם האמצעים שבהם השתמשו אנשי הגסטפו נגד יהודים. אפילו הפוגרום המוסלמי בנו בעיראק לא היה כל כך ברוטלי ואכזרי. לפחות אז באו להגנתו חברים מוסלמים", אומר שמה. "רק כשראיתי במו עיניי ושמעתי במו אוזניי את הצעקות והבכי של הגברים, הנשים, הזקנים והטף הנדחפים לתוך המשאיות — התחלתי להבין שעיניי אינן מתעתעות בי".

כמה שניות לאחר מכן שמע מלים מקוטעות ובלתי מובנות לו, שבקעו מהרמקולים בחוץ. כל מה שהצליח לפענח היה "פירוק המעברה". במידה מסוימת הוקל לו, כשהבין כי "התוקפים הם יהודים, משלנו, ולא ערבים או אנשי גסטפו". עד מהרה התחלפה החרדה מאירוע ביטחוני בכעס על הרשויות: "הממשלה הנאורה הפעילה את הצבא והמשטרה כדי לדחוס מאות משפחות לתוך משאיות, שפינו אותם בכוח, כפי שפונו יהודי אירופה פחות מעשר שנים קודם לכן", הוא אומר.

תושבי המעברה פוזרו ברחבי הארץ. כשחיפש את סבו, סבתו ודודיו, נאמר לשמה כי הם פונו לרמלה. "כך משפחתנו המורחבת פורקה שנית — הפעם בידי אשכנזים משלנו, שהאמון בהם התמוסס במהירות כמו העננים של אותו בוקר", הוא אומר. "זה היה שוק. לא האמנתי שבמדינה דמוקרטית וסוציאליסטית, שכביכול אכפת לה מתושביה, מתנהגים ככה לאנשים וליהודים".

צילום: אברהם שמה

האירוע שמתאר פרופ' שמה, מומחה למינהל עסקים שמלמד וחי בארצות הברית, לא נכנס לספרי ההיסטוריה. הוא נדחק לשוליים, כמו אירועים רבים אחרים, אך נותר בזיכרון מי שהיו שם. בימים אלה, כששבה ועלתה על פני השטח פרשה עגומה אחרת מאותה תקופה, פרשת היעלמותם של ילדי תימן, נזכר פרופ' שמה באופן שנהגו הרשויות בו ובמשפחתו.

עדות לפרשה זו נמצאת גם בספר "ימי כפר סבא — הכפר שהיה לעיר", פרי עטם של כמה כותבים ובראשם ההיסטוריון ד"ר דן גלעדי, בן המושבה, אשר כולל קטעי מסמכים רשמיים, מכתבים, מחקרים, תמונות ויומנים. "עדי ראייה סיפרו על בהלה נוראה בקרב העולים", נכתב בספר. "הפתאומיות שבה בוצעה הפעולה מנעה מהעולים להבין את המתרחש וגם לארוז את חפציהם. וכך, בליל חורף, ללא הסברים, פוזרו העולים במקומות שונים בארץ כשרק כסותם לעורם".

הפינוי הפתאומי, שנעשה תחת מעטה סודיות, לא זכה להדים בתקשורת וגם לא להתייחסות פוליטית. המסמך הכתוב היחיד המעיד עליו הוא דיון שהתקיים ב–18 בפברואר 1953, במועצה המקומית כפר סבא. ירדנה ויזנברג, מנהלת המוזיאון והאחראית על תיק הארכיון ותיעוד העיר, שומרת את הפרוטוקול מאותו דיון בארכיון העירוני.

עיון בו מספק הסבר לסיבה שהביאה את הממשלה לפרק את המעברה באופן כזה, באישון לילה: "מר סורקיס (מרדכי סורקיס, ראש העירייה הראשון של כפר סבא, ע"א), מוסר כי נקרא בשבת לפני השבוע, למ"מ ראש הממשלה, מר לוי אשכול, ונמסר לו על ההוראה לפינוי המעברה", נכתב שם. כלומר, ההוראה על פינוי המעברה באה מגבוה. לפי הפרוטוקול, נאמר לסורקיס "כי הסיבה היא ביטחונית. הצבא דרש לפנות את המעברה תוך 24 שעות".

המלה "ביטחונית" מופיעה בפרוטוקול פעמים נוספות: "לפני הקמת המעברה, נאמר כי מבחינה ביטחונית אין המקום מתאים למעברה", אמר אחד המשתתפים בדיון. "הפעם נוסף גם המומנט הביטחוני", הוסיף אדם אחר. מה היתה אותה "סיבה ביטחונית"? משתתף בישיבה סיפר (לפרוטוקול) על "שמועות שנפוצו", ולפיהן "40 מסתננים נמצאים בתוך המעברה", והוסיף: "הקומוניסטים הם אלמנט מסוכן במיוחד בגבול המדינה, ויש לקומוניסטים קשר עם הערבים מעבר לגבול".

צילום: אברהם שמה

בדיון שהתקיים במועצה מחה אחד מחבריה, יצחק שושני, על "הפינוי הפתאומי בלא הכנה נפשית לכך", אך גם גינה את "התגובה הבלתי הולמת של רבים מתושבי המושבה, וההשמצות שליוו פינוי זה בצורה אנטישמית".

עיון במסמכים מגלה כי ההחלטה על פינוי המעברה נבעה מחשש מפעילות קומוניסטית במעברה, ששכנה ליד קלקיליה וג'לג'וליה הערביות. באותן שנים הגיעה לשיא המתיחות בין מדינת ישראל הצעירה לברית המועצות, והתחזקו המאבקים הפנימיים בין השלטונות לשמאל הרדיקלי. אירועים כמו מאסר הרופאים היהודים במוסקבה ופיצוץ השגרירות הרוסית בתל אביב — שניהם בתחילת 1953 — ליבו את החשש של הממסד הפוליטי־הביטחוני בארץ "מפעילות חתרנית פרו־סובייטית של יסודות שמאלניים קיצוניים וקומוניסטיים, מאגירת נשק ומהסתה", נכתב בספר של גלעדי.

השלטונות, כך נראה, חששו כי המעברה משמשת מקום לפעילות קומוניסטית, שעלולה היתה, להשקפתם, לחולל התפרצויות אלימות ופעילות חתרנית נגד השלטון. שמועות נוספות שהופצו באותה תקופה עסקו בקשרים פליליים בין משפחות מהמעברה לערביי קלקיליה. "מי היו אותם 'יסודות חתרניים'?", אומר שמה, "כמה קומוניסטים שהתחילו לשאול שאלות — למה אין עבודה? למה אין שירותי בריאות. כנראה שהממשלה הרגישה מאוימת".

שמה התגבר על הטראומה. הוא סיים תיכון בכפר סבא ולמד מדע המדינה ומינהל עסקים באוניברסיטה העברית בירושלים. ב–1970 יצא לארה"ב, שם המשיך לדוקטורט והיום הוא חי עם משפחתו בדנוור קולורדו, ומלמד באוניברסיטת ניו מקסיקו. זיכרונותיו מהמעברה יפורסמו בקרוב בספר פרי עטו, "למצוא בית".

בעיריית כפר סבא מזמינים כעת את זקני העיר לחטט בבוידעם ולפתוח את האלבומים המשפחתיים בחיפוש אחר תמונות ומסמכים מימי המעברה. ב–15 בספטמבר ייערך בעיר אירוע מיוחד בסדרה "צנע צנע — סיפורי מעברות", בהנחיית יוסי אלפי, שבו יופנה הזרקור למעברה הנשכחת, שפונתה ביום אחד.

"כיצד קרה שאירוע כה חריג ודרמטי לא עורר הד ציבורי־תקשורתי כלשהו? לא בין מתיישבי כפר סבא עצמה ולא בתוך הציבור הישראלי הרחב?", תוהה ד"ר גלעדי בספר. "האם נבעה השתיקה מתדמיתם הציבורית הירודה ויוקרתם החברתית הנמוכה של העולים החדשים? האם נבלע האירוע בתוך שאר האירועים שהמדינה נאבקה בהם בשנותיה הראשונות? ואולי היו אלה באמת הדאגה לשכונה השוכנת קרוב לגבול והחשש ממחאה ומחוסר שקט העלולים לעודד פגיעה ביטחונית בתושביה?".

למאמר בהארץ כאן

סיפורו של הדוח החתרני על "בעיית המזרחים" בצה"ל מאת שי חזקני

אוגוסט 12, 2015
סיפורו של הדוח החתרני על "בעיית המזרחים" בצה"ל
מאת שי חזקני

פורסם ב – 12/08/2015 12:31

רב־סרן עזרא אהרונסון ביקש ב–1951 לשנות סדרי עולם בצה"ל, ולוודא שמי ששם משפחתו סבאג, ביטון, פרץ או דלאל לא יתחיל את חייו הבוגרים מעמדת נחיתות. המחקר שכתב מראה שהיו 
אז קולות חתרניים בתוך המערכת שהתריעו נגד הגזענות, 
אבל גם שהקולות הללו הושתקו מיד עם הופעתם

"בדיקה קצרה של המבנה החברתי בישראל מראה שמתוך סיבות כלכליות ואחרות, קבוצה זאת (של בני עדות המזרח) היא פחותת זכויות. דבר זה בר־תוקף גם לגבי תושבים ותיקים ועולים חדשים. כדוגמה ראה את שמות הפקידים הגבוהים בשורות הממשלה וקצינים בצבא. מתוך שיחות כלליות, מאמרים בעיתונות וחקירות חברתיות מתברר שקיימת נטייה כללית לנהוג כלפי יהודי עדות המזרח בבוז. בין יהודים ממוצא גרמני ואירופה המרכזית קיימת גם הרגשת עליונות לגבי 'שחורים'".
מחקר "סודי ביותר" מאת רב־סרן עזרא אהרונסון עבור האלוף לסקוב

זה עניין די נדיר למצוא בארכיון מסמך שנכתב לפני 64 שנים ונקרא כאילו הוא נכתב בימינו. כשכתב רב־סרן עזרא (וויליאם) אהרונסון את הדוח שלו על מזרחים בצה"ל ב–1951, אף אחד עוד לא דיבר במושגים של רב־תרבותיות ופוליטיקלי קורקט. משר הביטחון, דוד בן־גוריון, עבור לקצונה הבכירה של צה"ל ועד למפקדי החטיבות והגדודים, אף אחד (כמעט) לא התבייש בעמדותיו כלפי מזרחים, והמסמכים בארכיונים רצופים בהתבטאויות לפרוטוקול על נחיתותם כביכול של "בני עדות המזרח" לעומת אחיהם מאירופה. אהרונסון היה חריג ביכולת שלו לכתוב מחוץ לרוח התקופה שבה חי. אין פלא, אפוא, שהדוח שכתב נגנז מיד, לא לפני שבכירי אגף כוח אדם בצה"ל הזימו את מסקנותיו אחת לאחת. למרבה המזל, עותק של הדוח החתרני שרד בתיקי מחלקת ההדרכה המצויים בארכיון צה"ל.

אהרונסון היה קול בודד. לא רבים בממסד הישראלי של שנות ה–50 העזו לחלוק בפומבי על בן־גוריון, מייסד המדינה וראש ממשלתה במשך 13 שנה. כאשר פירש את התנ"ך בחוגי הבית שערך בעשור הראשון שאחרי קום המדינה, לא העזו רוב החוקרים שהזמין לומר לו כי פרשנותו חסרה כל ביסוס מחקרי. את הביקורת על ניסיונותיו להכפיף את הסיפור המקראי ללאומיות היהודית נצרו בלבם, או העלו בחשאי על הכתב. גם עמדותיו הגזעניות כלפי יהודי המזרח התיכון וצפון אפריקה, שהיו נחלתם של רבים מאבות הציונות, נחשבו לאקסיומה תקופה ארוכה והשתרשו כחלק מהאתוס הלאומי.

מחוץ לממסד היו מי שזעקו את זעקת האפליה והגזענות, אבל עמדתו של בן־גוריון היתה הגמונית. בכנס הפיקוד הגבוה של צה"ל באפריל 1950, הוא ביקש להסביר למפקדים מהו השינוי שעליהם לחולל במתגייסים. "קיבוץ הגלויות מביא לנו אספסוף", הסביר לקצינים. "היתוך האספסוף הזה, גיבושו מחדש, גיבוש אנושי, יהודי, ישראלי ואחר כך צבאי — זהו היסוד לצבאיות". עוד לפני האימונים הצבאיים יש "לחנך את הצעיר, שבא מארצות אלו, לשבת בבית הכיסא כמו אדם, להתרחץ, לא לגנוב, לא לתפוס נערה ערבית ולאנוס אותה ולרצוח אותה — זה קודם לכל שאר הדברים. בלי זה — אין ערך לאימון ולחינוך הצבאי שניתן להם".

אם ביקש בן־גוריון לראות בתקופת חייו "רמטכ"ל תימני", כפי שנהג לומר מדי פעם, כוונתו היתה לקצין מזרחי שיהיה מוכן לאמץ את התרבות הצברית האשכנזית בלי לתת כל ביטוי לערכי התרבות שעליהם התחנך בארץ מולדתו. "לאלה ממרוקו לא היה שום חינוך. מנהגיהם, מנהגי הערבים. הם אוהבים את נשותיהם אבל מרביצים להן", הוא אמר לכתב עת אמריקאי ב–1965. "אולי בדור השלישי יופיע מישהו בקרב יהודי עדות המזרח שהוא מעט שונה, אבל אני איני רואה זאת עדיין".

צילום: כהן פריץ / לע"מ

פוטנציאל מסוכן

בשנות ה–50 היו המגויסים מהמזרח התיכון ומצפון אפריקה רק 15% מכלל החיילים בצבא, אבל הסטטיסטיקה הצה"לית הצביעה על שיעורים גבוהים מאוד של עריקה בקרבם, וכן על סלידה שלהם ממוסדות המדינה. במחקר פנימי של הצבא, שנערך ביחידה שבה היה רוב של חיילים מזרחים, מצא הקצין הבודק ש"התכונות האופייניות לרובם הגדול הן: 1. אפתיה. 2. חוסר אידיאה. 3. נטייה קיצונית לחישוב חשבונות אגואיסטיים ולסיפוק הצרכים הפרטיים".

כפי שמראה מחקרו של שגיא טורגן, באותה שנה שבה נשא בן־גוריון את דבריו בפני כנס הפיקוד הגבוה, ביקש הרמטכ"ל, יגאל ידין, לערוך מחקר שיקבע מהן הסיבות לבעיות ההתנהגותיות בקרב חיילים מהמזרח התיכון ומצפון אפריקה וכיצד ניתן לפתור אותן. האחריות למחקר הוטלה על האלוף חיים לסקוב, מפקד פיקוד ההדרכה, והוא ביקש לבדוק "100 עיראקים ו–100 תימנים" שאינם יודעים קרוא וכתוב ולבחון אצלם תגובות לפעולות שונות שהן חלק מהווי החיים הצבאי: "קפיצות לעומק, תורנויות וכל דבר אחר המעורר אצלם תגובות מוזרות, ופתרונות אפשריים על מנת להרגילם לתפקידם המיוחד כחיילים בצה"ל".

בתשובה לפנייתו קיבל לסקוב ביולי 1951 דוח מפורט מסא"ל דב ירמיה, אז מפקד בסיס הדרכה 4 ולימים פעיל שמאל מפורסם. ירמיה, יליד המושבה בית־גן, התנצל שאין באפשרותו לערוך מחקר של ממש אבל הציע במקום את הבחנותיו האישיות המתייחסות "לאנשים פרימיטיבים בלבד" על פי מוצא. את דבריו הקשים ביותר ייחד לטירונים ממוצא עיראקי ופרסי: "כושר תפיסה חלש. רמת מחשבה חלשה מאוד. לא חושבים. לומדים בעין ובמישוש בלבד. לא קולטים מתוך הסבר… מצריכים הסברה בצורה פרימיטיבית ביותר. משתכנעים רק ממה שרואים בעין". משמעת, הסביר מפקד הבסיס, ניתן ללמד אותם רק באמצעות עונשים, וכך גם ניקיון: "לא מגיבים בחיוב להיגיינה בתחילה, אולם מסתגלים ומתרגלים עם הקפדה וביקורת… אוהבים צחצוח חיצוני, מסדרים ותזמורת".

כושרם הצבאי, קבע ירמיה, נמוך במיוחד והתנהגותם כשל ילדים: "מקבלים את הנשק בתחילה כילד לצעצוע, לאחר זמן נמאס עליהם… לא מקבלים ברצון מאמצים פיזיים, מתרגלים להם בקושי רק לאחר תרגול רב. פוחדים בפני קפיצות, זחילות ובכלל מעשים שאפשר להיפגע מהם". גם יחסם לערבים טעון שיפור: "רגשי פחד בפני ערבים מפותחים למדי. מתגברים על כך עם הכרת הכוח הצבאי שלנו ופיתוח ביטחונם בנשק". מצד שני, כתב, יש במגויסים מן המזרח גם פוטנציאל מסוכן: הם "בעלי רגש נחיתות לגבי אנשים מפותחים יותר" וגם "נשמעים בנקל למחרחרים ואגיטטורים המותחים ביקורת שלילית". חוות דעתו על הטורקים, המרוקאים, המצרים והטריפוליטאים היתה חיובית יותר. אמנם הם "פוחדים מפני הלילה ואינם מבינים אותו כלל", אבל יש להם "רמת מחשבה מתקבלת על הדעת". לתימנים, לעומת זאת, יש "כושר תפיסה חלש" ו"רמת מחשבה ירודה" ואולם הם "חרוצים מאוד ומקבלים באהבה כל דבר".

צילום: דניאל רוזנבלום

גם לאלוף־משנה יהודה ואלך, יליד גרמניה שהיה מח"ט גבעתי בשנות ה–50 ואחר כך היסטוריון צבאי, היתה עמדה חיובית על החיילים התימנים, שלדבריו הפכו במהירות לחיילים מועילים. ממסמך על חינוך חיילים שחיבר ב–1952 עולה שדעתו על מרוקאים היתה חיובית פחות: "נפגשתי עם שלושה סוגים בולטים של מרוקאים. לדוגמה את המרוקאי המשכיל של העיר שהוא קיבל את חינוכו בצרפת ושהוא עיכל ערכי תרבות מסוימים. יש המרוקאי העירוני שהוא בא במגע עם תרבות, אבל לא עיכל אותה. הוא אותו הטיפוס הלבנטיני שאנחנו מכירים אותו מהערבי הביירותי, הדמשקאי או מהערבי היפואי. ואת המרוקאי שהוא בא מהאזורים הכפריים שהוא בור, שהוא מבחינת הציביליזציה לפחות באלף שנים אחורנית".

השפה החריפה שבה השתמשו בן־גוריון והקצינים אמנם לא היתה נחלתם של אנשי האקדמיה הישראלים שחקרו את העולים מן המזרח התיכון וצפון אפריקה, אבל המסקנות היו דומות. שמואל נח אייזנשטדט, אבי הסוציולוגיה הישראלית, חשש מאוד כי העולים מארצות המזרח יפגעו באוריינטציה המערבית כביכול של ישראל. במחקר שפירסם בשנת 1948 ציין: "אנשי משפחות אלה (המזרחיות), או בעיקר הגברים שבהן, מאחר שנותקו משלמות ההווי של חייהם העדתיים, נמשכו בצורה קיצונית אחרי כמה וכמה מהקסמים המצויים בתוך כל סביבה עירונית (ומה גם אוריינטלית): משחקי כסף בקלפים, בילויים בלתי פוסקים בבתי קפה מפוקפקים, בבתי בושת. עישון חשיש וכו'".

אייזנשטדט פיתח תהליך לחיברות המזרחים, שאותו כינה "דה־סוציאליזציה ורה־סוציאליזציה": ראשית, על המדינה לפרוק את העולים מן המטען התרבותי המזרחי שעמו הגיעו לארץ. בשלב השני ייבנו אותם עולים מחדש על יסוד ערכי התרבות האירופית. בין המומחים השונים ניטש ויכוח אם העולים מן המזרח לוקים בפיגור שכלי של ממש, או בפרימיטיביזם שניתן לשרש. כפי שהראו הנרייט דהאן־כלב, איתן בלום וסמי שלום שטרית במחקריהם מן השנים האחרונות, רעיונות אלה לא היו שונים בהרבה מתורת הקולוניאליזם המתרבת של האימפריות האירופיות שכונתה לא פעם "משא האדם הלבן" (White man’s burden). בדומה לכתיבה האוריינטליסטית על הילידים בקולוניות האירופיות באפריקה ובאסיה, קרל פרנקנשטיין, איש חינוך ומייסדו של מכון המחקר סאלד, טען ב–1947 כי "יהודי המזרח נחשלים הם, אינם מוכשרים עוד להבין את התכנים והערכים של תרבות המערב אלא בדרך החיקוי והקליטה הפסיבית… ואינם מסוגלים להצטרף עדיין באופן פרודוקטיבי לכיוון שבו משתדל רוב האוכלוסייה היהודית לבנות את חייו".

הקצין שהגיע מהצבא הבריטי

באגף כוח האדם של צה"ל הכינו תוכנית פעולה במענה לפנייתו של לסקוב. התוכנית התבססה על המודלים של אייזנשטדט ופרנקנשטיין, אבל מסיבה שאינה ברורה ביקש לסקוב מאדם נוסף — רב־סרן אהרונסון — שהיה חלק ממחלקת ההדרכה, לבדוק את "בעיית" המזרחים בצה"ל, וזה החליט לנקוט גישה שונה בתכלית.

צילום: באדיבות המשפחה

עזרא (וויליאם) אהרונסון, שכולם קראו לו ביל, לא היה קצין שגרתי בצה"ל של אותם ימים. את גישתו המכלילה, שהתעקשה להילחם בגזענות נגד מזרחים למרות הלעג שספג מחבריו הקצינים, אפשר אולי למצוא ברקע הייחודי שלו ובמפגש היומיומי שהיה לו במשך שנים עם אוכלוסייה ילידית בצפון אפריקה ובדרום־מזרח אסיה. אהרונסון נולד בלונדון ב–1920 למשפחה אמידה, שעסקה ביבוא של יין כשר מארץ ישראל. לאחר שסבל מאנטישמיות בבריטניה, היגר בגיל 17 לארץ ישראל והצטרף לארגון "הנוטרים" באזור עמק יזרעאל. מסיבות שאינן ברורות נאסר על־ידי הבריטים ובילה שנה וחצי בכלא בעכו לפני שהחליט להתגייס לצבא הבריטי בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, בתמורה לשחרורו.

אהרונסון הוצב בצפון אפריקה והיה מעורב גם בכיבוש מחדש של סיציליה מידי האיטלקים והגרמנים. לקראת סוף המלחמה התנדב לקורס קצינים והוצב בחטיבת Royal Fusiliers בבורמה, שם פיקד על מחלקה שנלחמה בצבא היפני. עם תום המלחמה נשלח להודו, שעמדה אז על סף קבלת עצמאות מהאימפריה הבריטית, והוא וחייליו היו אחראים על ההפרדה בין הינדים למוסלמים. בנו, איתי, מספר בשיחה מפיניקס, אורגון, כי אחד האירועים שהשפיעו יותר מכל על אביו אירע דווקא שם, בחבל קשמיר, באחד מגלי האלימות הקשים שפקדו את הודו לפני חלוקתה וקבלת העצמאות ב–1947.

יחידתו של אהרונסון מצאה את עצמה חוצצת בין כוחות גדולים של הינדים לכפר מוסלמי קטן שהיה מעין מובלעת בשטח. ההינדים איימו לרצוח את תושבי הכפר המוסלמים, ואהרונסון והיחידה שעליה פיקד הסדירו את פינוי המשפחות המוסלמיות על רכושן, וכך מנעו את הריגתן. המנהיג המקומי של המוסלמים היה אסיר תודה וביקש לשלם לאב, אבל זה, על פי הסיפור המשפחתי, סירב. השירות הצבאי בקשמיר, מספר איתי, גבה לבסוף מחיר כבד מהאב שנפצע קשה, ככל הנראה בלחימה בין הצדדים. אהרונסון הוחזר ללונדון ושהה למעלה משנה בבתי חולים. לאחר שהחלים חזר בשנית לישראל ב–1949, ולאחר כמה חודשים הצטרף לצבא הקבע בדרגת רב־סרן והוצב כמפקד פלוגה בגולני.

לשם כתיבת מחקרו על מזרחים בצה"ל בשנת 1951 סייר אהרונסון במשך חודש וחצי בבסיסי הדרכה שונים, וביקר בקורסים צה"ליים שבהם היה רוב לחיילים ממוצא מזרחי, כמו קורס נהגים, קורס נׇשַקים וקורס טבחים. בהמשך ריאיין מומחים ולבסוף חיבר דוח מפורט של 12 עמודים, שסווג כ"סודי ביותר" ונועד, כך כתב, "לחקור אם קיימת בצה"ל אפליה לגבי חיילים מעדות המזרח". שאלת המחקר נראית אולי סטנדרטית היום, אולם בשנותיה הראשונות של המדינה, לפני מרד ואדי סאליב, עצם העלאת שאלה בדבר אפליה נחשבה נועזת.

בראש הדוח ציין אהרונסון כי "רוב הקצינים והמש"קים (הם) ממוצא אשכנזי" וכן ש"אין להם כל ידיעה על עדות צפון אפריקה ואסיה". לכן בחר לפתוח את מחקרו בהיסטוריה קצרה על כל אחת מקהילות היהודים באזורים אלה. משם המשיך לדיווח על שיחות שערך עם מפקדים אשכנזים ביחידות שבהן ביקר, ועל ההתייחסויות לחיילים מארצות המזרח ששמע מהם: "הבזיטוס האלה", היה עלבון נפוץ. הבזיטוס הוא שם לאנשי הבסוטו, אומה אפריקאית שהיתה תחת שלטון בריטי. התייחסויות נוספות שתיעד אהרונסון היו: "הכושים האלה", "הם פרימיטיבים מכדי ללמוד" ו"האינטליגנציה שלהם נמוכה בהרבה מזאת של האדם הלבן".

צילום: אי־פי

אהרונסון הבין שרוב המפקדים הבכירים בצה"ל חולקים את ההנחות הגזעניות שמצא בדרגי השדה, ולכן ביקש כבר בתחילת מחקרו להפריך אותן: ראשית יצא נגד התפיסה שלפיה כלל העולים מארצות המזרח התיכון וצפון אפריקה משתייכים ל"עדות המזרח", והדגיש שרב השונה ביניהם על הדומה (בכל זאת בחר להמשיך להשתמש בביטוי "עדות המזרח" בדוח שלו, כדי להמחיש איך מתייחסים אליהם בצה"ל). משם המשיך והבהיר כי בניגוד לאמונה הרווחת, "רוב הפסיכולוגים טוענים שאין כל הוכחה על פיגור שכלי של יהודי עדות המזרח". לא ברור אם אהרונסון לא הכיר את מחקריהם של אייזנשטדט ופרנקנשטיין, או שבחר להתעלם מהם ביודעין.

בכל אופן, בניגוד לכל חבריו מאגף כוח אדם, אהרונסון בחר לצטט דווקא חוקרים זרים שחקרו אוכלוסיות ילידות והגיעו למסקנות הפוכות מאלה של הסוציולוגים ואנשי החינוך הישראלים. לדבריו, הבעיה אינה בנחיתות התרבותית כביכול של הנחקרים, אלא במבחנים עצמם: "התוצאות הרעות שהנ"ל (בני עדות המזרח, ש"ח) משיגים בבחינות פסיכוטכניות מבוססות על כך ששיטת הבחינות תואמה לנבחנים אשר חונכו במסגרת התרבות (הכוונה לחינוך, ש"ח) האירופית או אמריקאית". בשל בחינתם בשיטות שאינן מתאימות, הסיק אהרונסון, החיילים מארצות המזרח סובלים מאפליה באימונים ובקידום בדרגה.

חינוך תחילה

מניעיו של אהרונסון לא היו בהכרח אלטרואיסטיים. הוא אמנם כעס על אלה שהשפילו מזרחים, אבל גם חשש שהמזרחים יתגבשו לכוח אופוזיציוני. רבים מאבות הציונות היו שותפים לחשש הזה (בשונה מהם, אהרונסון לא ראה ב"לבנטיניות" בעיה, אלא בניכור בין חלקי העם השונים). הוא הציע שורה של רפורמות בצה"ל, כדי "לעצור את גיבוש המתגייסים מארצות צפון אפריקה ואסיה לגוף נפרד וזר בתוך הצבא". הוא המליץ להתחיל בחינוך המפקדים האשכנזים בנוגע לרקע ההיסטורי הייחודי של החיילים מהמזרח התיכון וצפון אפריקה, כדי שיפסיקו לראות אותם כנחותים: "אין לשכוח שאחת הסיבות העיקריות לזלזול היא חוסר ידיעה. מוצע שענף הסברה והשכלה יפיץ ספרות וימציא מרצי חוץ". בשלב השני דרש אהרונסון שמי שינהג בגזענות בחיילים מהמזרח ייענש: "צעדים משמעתיים חריפים יינקטו נגד כל מי שיהיה אשם בהתנהגות בלתי־חיילית או בלתי קולגיאלית, במילים או במעשים, במסדר או מחוצה לו, בכל הדרגות".

לגבי החיילים המזרחים עצמם הציע אהרונסון להנהיג מה שנקרא היום "אפליה מתקנת", ולפתוח תוכנית אימונים וקידום מיוחדת. בשלב הניסוי של התוכנית ייבחרו 90 עד 120 חיילים שיקבלו את הציונים הגבוהים ביותר בבחינות הפסיכוטכניות ואלה יחולקו לשלוש קבוצות משנה לפי ארץ מוצא (צפון אפריקה, עיראק ותימן). אהרונסון הדגיש כי יש להפסיק להשוות את תוצאות המבחנים הפסיכוטכניים של החיילים מארצות המזרח לאלה של האשכנזים, ושבמקום זה יש "לקבוע את התוצאות לפי תוצאות הנבחנים בתוך הקבוצה הספציפית שלהם (לפי ארץ מוצא, ש"ח)". המוכשרים במיוחד יישלחו לקורסי קצינים ונגדים, והשאר ירוכזו לקבוצות אימונים ביחידת אימונים מיוחדת שעליה יופקד "קצין מנוסה ומאומן ובעל גישה חיובית למזרח".

במסגרת הקבוצות ילמדו החיילים עברית והכשרה צבאית בסיסית במשך כמה חודשים, ולאחר מכן יסופחו ליחידה קרבית כקבוצה לתקופה של חודשיים. בסופו של דבר ישולבו ביחידות צה"ל השונות. אהרונסון התעקש שלקבוצות אלה, שיהיו בתחילה בפיקוד של קצינים ומש"קים אשכנזים, "תהיה חשיבות רבה כגורם מקשר בין הלך הרוח האירופי… והלך הרוח המזרחי". אם יבוצעו המלצותיו כלשונן, העריך אהרונסון, "יש תקווה ששיטה זאת תיצור במהירות חיילים מאומנים מבין חיילי עדות המזרח אשר יהיו לדוגמה ויוכיחו שאין חיילים אלה נופלים מחיילים ממוצא אחר".

בצמרת צה"ל לא אהבו את הדוח החתרני של אהרונסון, ובכל זאת, בהנחייתו של לסקוב, נקבע באגף כוח אדם דיון על המסקנות. מבין 16 הקצינים שהשתתפו בדיון, אחד סבר שיש אפליה נגד מזרחים בצה"ל, ואחר הציע ליצור קאדר של מפקדים מזרחים באימון מזורז ולפזר אותם בצבא (וכן "באופן מקביל לעשות פעולה דומה בחיים האזרחיים כדי להחדיר אנשים אלה למוסדות השלטון"). אבל דעות אלו היו יוצאות דופן באותו דיון וכותב הפרוטוקול, רב־סמל א. פוריצקי, אפילו לא טרח לציין מי העלה אותן. אלה שהתנגדו לדוח אהרונסון צוטטו בהרחבה. סגן מפקד אגף כוח אדם, אלוף־משנה גדעון שוקן, הביע מורת רוח ממחקרו של אהרונסון וציין כי "לדעתו המלחמה באפליה היא דבר מסוכן ביותר, או שבכלל לא צריך לעשותו. כמו כן לא נראה שקיימת אפליה ניכרת מאוד, או למעלה ממה שישנו מחוץ לצבא, או למעלה ממה שהיה קיים ביישוב לפני קום המדינה". לתפיסתו של שוקן, הצבא אינו מקום מתאים להתמודדות עם תופעות מעין אלה. למעשה, סגן מפקד האגף הביע פחד מהפיכתו של צה"ל לצבא מזרחי: "השלד של הצבא… בא מערכים תרבותיים מערביים, בה בשעה שהמסגרת הזאת מתמלאת במרביתה באנשים שהם זרים למסגרת הזאת ולערכים האלה".

רב־סרן רון סובול (לימים שובל), יליד דרום אפריקה שהיה הפסיכולוג הצבאי הראשון בצה"ל ואחר כך פרופסור לפסיכולוגיה, הוסיף שקבלת המלצותיו של אהרונסון "פירושה הנהגת אפליה בצבא. אין זו שאלה של אפליה אלא של הבדלים ממשיים־אתניים בין האנשים". סובול היה מהאחראים לפיתוח מבחני המיון של צה"ל במסגרת המכון לאבחנה פסיכוטכנית — אותם מבחנים שביקר אהרונסון במחקרו. בסיכום הדיון הוחלט שהמכון לאבחנה פסיכוטכנית יכתוב הצעה חדשה למחקר על בני עדות המזרח בצה"ל, אולם הקצינים שהשתתפו בדיון ביקשו גם לנהוג משנה זהירות בהעדפת הגישה המחקרית על פני הניסיון בשטח: "איננו יכולים להיות בטוחים שהשיטות המדעיות הקיימות הן כל כך משוכללות עד שהן טובות יותר מהפתרונות שימצאו המפקדים על פי השכל הישר".

התגוננות בצמרת

התגובה הרשמית לדוח אהרונסון היתה מסמך בן שלושה עמודים שנכתב ככל הנראה על ידי סובול ואחרים באגף כוח אדם, דחה גם הוא מכל וכל את ניתוחו של אהרונסון ואימץ במקומו את הממצאים העיקריים של אייזנשטדט, פרנקנשטיין ואחרים שראו בפרמיטיביזם ולא באפליה את הסיבה העיקרית למצבם של העולים מארצות המזרח התיכון וצפון אפריקה. "רבים מבני עדות המזרח לא היו נקלטים בצבא אף אילו לא היו כל דעות קדומות נגדם", הסביר דוח התגובה. והסיבה? "הדעות הקדומות והאפליה, כביכול, נובעות מהיעדר פתרון לבעיה שנוצרה על ידי עליית המוני אנשים הבאים מארצות שבהן היתה רמת הציביליזציה נמוכה יותר. רוב האנשים האלה מתקשים להסתגל לתרבות הארץ, כיוון שמאות שנים של התפתחות ומסורת מפרידות ביניהם לבין תושבי הארץ. כל פתרון המנסה לפתור את הבעיה על ידי אמצעים מינהלתיים בלבד, כגון איסור על דיבורים מעליבים, אינו אלא מוטעה ביסודו". הכותב גם חלק על כך שאין הוכחה לפיגורם השכלי של החיילים מארצות המזרח.

מחברי התגובה לא פסלו את ההמלצה ללמד את המפקדים והחיילים האשכנזים על ההיסטוריה של יהודי המזרח, אולם רק במידה שהדבר יסייע לעיצוב מחדש של אישיותם של המזרחים, במובן זה שהם ירגישו שיש מי שמתעניין בעברם ולא יתנגדו לניסיון למחוק את זהותם הקודמת. גם הרעיון בדבר "הקמת יחידות 'גזעיות' נפרדות" — כפי שכינה זאת דוח התגובה — נפסל, בטענה כי הדבר רק יחריף את בידודם ואף יהווה סכנה לאחידות הצבא. לבסוף פסלו אנשי אגף כוח אדם את רעיון האפליה המתקנת. רק אם יפנימו כולם שמדובר בבני אדם השונים מהם בתכלית, הסבירו מחברי התגובה, יהיה ניתן לסייע להם ולהסתגלותם: "הדרך היחידה לפתרון הבעיה היא הבנה מעמיקה של הרקע התרבותי, של האישיות, דרכי המחשבה, השאיפות, הרגשות והנטיות החברתיות של אנשים אלה. עלינו לדעת כיצד הם מונעים (מה המוטיבציה שלהם) ומרגישים, כיצד הם לומדים, כיצד הם חושבים וכיצד הם קולטים חומר, כולל חומר צבאי".

איתי אהרונסון מבהיר שאינו מכיר את הדוח שחיבר אביו ב–1951, אבל שהדבר כלל אינו מפתיע אותו. "אבי נהג לשחות נגד הזרם", הוא מסביר. "אם מישהו אמר לו לכתוב דוח, הוא היה עושה זאת בנאמנות לנושא, לא למערכת… לא עניין אותו אם התוצאות של המחקר יפריעו למישהו". איתי זוכר שכשהיה ילד אביו היה מתווכח בלהט עם קרובי משפחה, ובמיוחד עם דודה "צברית" אחת ממשפחה ירושלמית ותיקה, שהחזיקה בדעות גזעניות כלפי מזרחים ונהגה לתאר את המרוקאים כחיות. "הוא היה מאוד ווקלי בקשר לזה. אחת הדוגמאות שהוא היה מביא היא יהדות עיראק… לא רק שהיא לא מפגרת, אלא שמדובר באוכלוסייה מפותחת בקנה מידה מערבי. בכל מקרה, זו היתה הטענה שלו וזה מה שהיה אומר לכולם", מספר איתי.

עמדותיו הלא שגרתיות של אהרונסון הביאו אותו לא פעם להסתבכות עם רשויות הצבא. זמן קצר אחרי כתיבת הדוח הוא מונה למפקד גוש הערבה ובמסגרת תפקידו ניסה למנוע מצעירים לחצות את הגבול בחשאי ולנסוע לסלע האדום בפטרה, אתר פופולרי למבחני אומץ בשנות ה–50 (שניסיונות ההגעה אליו הונצחו בשיר "הסלע האדום", שכתב חיים חפר ושר אריק לביא). היו אלה אנשי יחידה 101 בפיקודו של אריאל שרון שאהבו במיוחד לגנוב את הגבול, וניסיונותיו של אהרונסון לעצור אותם בדרכם לפטרה לא זיכו אותו בנקודות בקרב דור המפקדים שהעריץ את שרון.

מקרה אחר שעליו מספר בנו אירע באזור ניצנה, ליד הגבול עם מצרים, כשהיה לבדו עם טבח היחידה. אהרונסון זיהה כוח מצרי על גבעה שלדעתו היתה בתוך האזור המפורז, במקום שבו אסור היה לרכז כוחות צבא לפי תנאי הפסקת האש. הוא לקח את מקלע הבראונינג שהיה על הקומנדקר שלו, הסתער על המוצב המצרי והוביל בגפו את הכוח המצרי לשבי. מפקדיו של אהרונסון לא התרשמו מהפעילות הפרטיזנית והעמידו אותו לדין.

זמן קצר לאחר הדיון על הדוח שחיבר אהרונסון, החליטו באגף כוח אדם לגנוז אותו סופית ובמקומו לערוך מחקר חדש, הפעם בפיקוחם של אייזנשטדט ופרנקנשטיין, ש"ייקראו לשרת כגרעין של ועדה מייעצת למטכ"ל למחקר חברתי ופסיכולוגי". בהצעה החדשה הוסבר כי בקרב עולי המזרח יש קשיי קליטה המתבטאים ב"אי־הזדהות עם ערכי תרבות ואי־שיתוף פעולה, תופעות תוקפניות, הסתגרות, רמה נמוכה של יעילות העבודה, מצב בריאות וכו'". כתוצאה מכך הקבוצה הקולטת האשכנזית חשה "ערעור (של) הערכים הקיימים" וכן "אי־ביטחון חברתי". כל אלה יוצרים "דעות קדומות נגד הנקלטים". הקצונה הבכירה, צוין בהצעת המחקר, חששה ש"היעדר טיפול בבעיה עלול לגרום בצה"ל ליצירת קבוצה גדולה מקופחת תמידית, בעל(ת) מוראל נמוך, בלתי מנוצלת ובלתי מאורגנת".

למרות התוכנית המקיפה, המחקר החדש לא יצא בסוף אל הפועל, כנראה בגלל קשיי תקציב. בשנים שלאחר מכן נעשו כמה ניסיונות לשנות את מבחני המיון בצה"ל ולהתאימם למי שלא למדו במערכות חינוך אירופיות, בתקווה שהדבר יקל על אבחון מדויק יותר של העולים מהמזרח התיכון ומצפון אפריקה. ואולם, הגזענות והאפליה הבסיסית נגד מזרחים בצבא ומחוצה לו, לא נעלמו.

אהרונסון נשאר בשירות קבע עד 1960 ואז עבר לעבוד בתעשיית הפוספטים. במלחמת ששת הימים שירת במילואים ונפצע קשה בארמון הנציב. הוא נפטר ב–2012, בגיל 92. סמוך למועד פרישתו מצה"ל, ביולי 1959, ירה שוטר אשכנזי בסבל מרוקאי, עקיבא יעקב אלקריף, שהשתתף בתגרה בבית קפה בשכונת עוני בחיפה ופצע אותו ברגלו. התגובות — תחילה בשכונה ואחר כך בכל רחבי הארץ —היו קשות. אלפי מזרחים יצאו לרחובות במחאה על ההגמוניה האשכנזית בישראל, וגם בתוך צה"ל הידהדו קריאות המחאה. "מרד ואדי סאליב" העלה פעם נוספת את שאלת האפליה והגזענות אל ראש סדר יומה של החברה הישראלית כולה. בוועדת עציוני שהתמנתה לחקור את האירועים נקרא אייזנשטדט להיות חבר. לאהרונסון איש לא קרא.

פורסם בהארץ כאן

 

ליל הבדולח של יהודי עיראק

מאי 30, 2014
ליל הבדולח של יהודי עיראק
מאת עופר אדרת, ברלין

פורסם ב – 30/05/2014 10:11 

בחג השבועות של 1941 נרצחו 179 מיהודי הקהילה בפוגרום שכונה "הפרהוד". כמה מנפגעיו תובעים כעת מהמדינה להכיר בהם כנרדפי הנאצים

בחג השבועות של שנת 1941, כשפרץ הפוגרום ביהודי עיראק, היתה הלה קרגולה (לבית צארף) נערה בת 16. היא גרה עם משפחתה במרכז העיר בצרה בדרום עיראק. "היינו בבית. כששמענו צעקות ההמונים בחוץ, יצאנו למרפסת. ראינו ערבים רבים צובאים על בתי היהודים, נושאים עשרות כלים ורהיטים בידיהם. הם רוקנו את בתי היהודים, ולקחו מכל הבא ליד", סיפרה לימים.

"שכנים של אתמול נהפכו לאויבים של היום. שוטרים, שאמורים היו לשמור על הסדר, פשטו את מדיהם והשתתפו בהרג", הוסיפה. תיאוריה היו קשים. "נשים הורדו מהאוטובוסים, בטניהן שוספו ועובריהן הוצאו. זקנים הוכו עד מוות ברחובות. בתים שלמים נבזזו עד היסוד".

לפני נתוני "יד ושם", 179 יהודים נהרגו, יותר מ–2,000 נפצעו ו–50 אלף היו קורבנות למעשי שוד בפוגרום, שכונה "הפרהוד" (מלה עתיקה שמשמעותה הפחדה ברוטלית של נשלטים). "בפוגרום נעשו מעשי אכזריות נוראים: רצח וריטוש איברי תינוקות, זקנים ונשים, מעשי אונס, פגיעות בבתי כנסת וחילול ספרי תורה", נכתב באתר "יד ושם".

צילום: אוסף עתניאל מרגלית, ארכיון התמונות, יד יצחק בן צבי

"מדוע ולמה? כיצד קרה שאנשים שעד לפני יום-יומיים התארחו בבתי היהודים, עבדו איתם והוקירו אותם הפכו פתאום למפלצות? כיצד הם עברו את השינוי המחריד הזה"? תהתה קרגולה, שמתה ב–2012.

מאבק משפטי שמנהלים בימים אלה נפגעי הפוגרום מול המדינה מספק הסבר אפשרי למניעיו. בהסתמך על חוות דעת של היסטוריונים, הם טוענים כי מאחורי הפוגרום עמדה גרמניה הנאצית. בהתאם לכך, הם דורשים ממשרד האוצר להכיר בקורבנותיו כנפגעי פעולות הנאצים ולהעניק להם את הגמלה וההטבות לפי "חוק נכי רדיפות הנאצים".

לאחר שנדחו תביעותיהם, בימים אלה הן מתבררות בוועדות ערר. "אם לא נשכנע אותם, נערער לבית המשפט המחוזי ואף לעליון", אומרים עורכי הדין דוד ידיד, דורון עצמון וסיון בצרי, המתמחים במימוש זכויות של ניצולי שואה ונרדפי הנאצים, אשר הגישו את התביעות.

עיון בחוות הדעת של המומחים שגייסו הצדדים מספק הצצה מרתקת לוויכוח היסטורי על מידת השפעתה של גרמניה הנאצית בעיראק ולסבל שהסבו הנאצים ליהודים שחיו בארצות ערב, הרחק מאירופה הכבושה.

החומר ההיסטורי כולל בין היתר פרוטוקולים של דיוני צבא גרמניה, התכתבויות של משרד החוץ הנאצי, דו"חות מודיעין של הצבא הבריטי ודו"ח ועדת החקירה שהוקמה בעיראק אחרי הפוגרום. מככבים בו ראש ממשלת עיראק, רשיד עלי אל־כילאני; המופתי של ירושלים, חאג' אמין אל חוסייני; היטלר וספרו "מיין קמפף"; תחנת רדיו נאצית ששידרה מברלין ונקלטה בעיראק; ותנועת הנוער הפשיסטית שפעלה בעיראק בדמותה של ה"היטלר יוגנד".

התובעים טוענים כי הפרעות ביהודי עיראק היו "תוצאה ישירה של הסתה ותעמולה גרמנית־נאצית שיטתית ומאורגנת, שנועדה להשניא את היהודים על תושבי עיראק הערבים ולהניע אותם להכות ביהודים". עורכי הדין ידיד ובצרי משוכנעים כי "הגרמנים עמדו בקשר ישיר עם הגורמים שליבו, עוררו וארגנו את הפרעות, תמכו בהם והכווינו אותם", ומוסיפים: "היקפן הנרחב של ההפרעות… ומקורות היסטוריים נוספים מוכיחים כי מאחוריהם עמדה יד מכוונת ומארגנת. היתה זו ידה הארוכה של גרמניה הנאצית". בעיראק הם רואים "גרורה", מדינת "לוויין" ומדינת "חסות" של גרמניה הנאצית.

אולם בצדו השני של המתרס ניצבת הרשות לזכויות ניצולי שואה במשרד האוצר, שטוענת כי המעורבות הנאצית בעיראק היתה שולית ולכן אין דין יהודי עיראק כדין יהודים במדינות אחרות שהיו תחת השלטון הנאצי. את הסיבות לפוגרום תולה הרשות בגורמים אחרים: שנאת יהודים מסורתית, מאבק בתומכי הבריטים ותמיכה במאבק הלאומי הפלסטיני.

"גרמניה לא יצאה מגדרה כדי לחדור אל תוך הטריטוריה העיראקית ולבסס שם את אחיזתה הפיזית, כמו גם האידיאולוגית", כותב ד"ר יעקב טובי מאוניברסיטת חיפה בחוות הדעת. "ענייניה של ברלין היו מופנים ליבשת אירופה ולא למקומות אחרים". לדבריו, "לא התקיימה כל ציפייה, לא כל שכן הוראה, מטעם הממשלה הגרמנית, כלפי ממשלת עיראק, לבצע פעולה ממשלתית כלשהי בתוככי עיראק, לא כל שכן ביצוע אירועי אלימות או השמדה של יהודים".

את המסמכים ההיסטוריים מטעם התביעה אסף בארכיונים בארץ ובחו"ל ההיסטוריון פרופ' יצחק כרם, מומחה ליהדות ספרד והמזרח. בחוות הדעת שהגיש הוא כתב כי "הגורם המכריע לפרוץ הפרהוד היה ההסתה הנאצית נגד היהודים בעיראק, שבוצעה על ידי המשטר הנאצי באמצעות נציגיו וסוכניו ומומנה על ידו".

המסקנה שלו נחרצת: "יש לראות בפרהוד חלק בלתי נפרד מהשואה שהמיט על עמנו המשטר הנאצי". את הפוגרום הוא מכנה "ליל הבדולח של יהדות עיראק". ההיסטוריון ד"ר נסים קזז, מומחה ליהדות עיראק, שאביו נהרג בפרעות, טוען כי "אין עוררין" על כך שהפוגרום הוא תוצאה של "הסתה אנטי יהודית מתמשכת מטעם שליחי גרמניה הנאצית והמנהיגים הערבים שעשו יד אחת איתם". לדבריו, "המשתתפים בפוגרום היו ארגונים, אנשי צבא ומשטרה חדורי אידיאולוגיה נאצית, לצד פורעים, שהוסתו על ידי עושי דברה של גרמניה הנאצית בעיראק". גם הוא סבור שיש להתייחס אל קורבנות הפוגרום כ"חלק בלתי נפרד מקורבנות ונפגעי שואה יהודי אירופה".

כדי ללמוד על השפעת הנאצים בעיראק יש לחזור ל–1932, השנה שבה הסתיים המנדט הבריטי בעיראק. את האחיזה הנאצית במדינה ביסס באותה שנה ד"ר פריץ גרובה, מזרחן ודיפלומט גרמני, שהוצב כשגריר גרמניה בעיראק. קודם לכן הוא שירת בקונסוליה הגרמנית בירושלים ולחם בחזית ארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה. לאחר בואו לעיראק הוא החל להפיץ בה את האידיאולוגיה הנאצית. בין היתר הוא רכש את העיתון "אל־עאלם אל־ערבי", שבו דאג לפרסם תרגום לערבית של "מיין קמפף" ומאמרי תעמולה אנטישמיים אחרים. קצינים ומשכילים עיראקים נשלחו מטעמו לביקורים בגרמניה כאורחי המפלגה הנאצית.

לצד זאת, הוא תמך כספית בארגוני נוער לאומניים בעיראק וסיפק להם חומרי תעמולה נאציים. משלחת מטעם תנועת הנוער הלאומנית אל־פאטוואה אף ביקרה בגרמניה במאי 1938, השתתפה בוועידת המפלגה הנאצית בנירנברג, וחזרה לעיראק מצוידת במסרים אנטי יהודיים.

"הם עשו מאמץ לחקות ולאמץ את סיסמאותיה ומגמותיה האנטישמיות הקיצוניות של ההיטלר־יוגנד", כתב בחוות הדעת פרופ' מיכאל אפל, לשעבר ראש החוג להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת חיפה. תנועת הנוער הזו, לצד ארגונים אחרים, השתתפה מאוחר יותר בפוגרום. "ההשפעה הגרמנית הנאצית היתה הגורם המכריע בהפניית הזעם ברחוב לעבר פגיעה פיזית, פוגרום ביהודים", כתב אפל. "הפוליטיקאים העיראקים שעודדו וחילקו נשק להמון המשולהב היו מתומכיה המובהקים של גרמניה, והושפעו מרוח הפשיזם והנאציזם".

ד"ר טובי חולק עליו. "מתוך שלל הגורמים שיצרו את האווירה העוינת בתוך עיראק כלפי יהודיה, ניצב הגורם הגרמני בתחתית הרשימה. הוא היה שולי, כמעט זניח, ביחס לגורמים אחרים", כתב. לדבריו, "אין די בעצם קיומה של תעמולה…כדי לבסס מסקנה בדבר קשר, ציפייה או כוונה מצד גרמניה לביצוע פעולות נגד יהודים בתוככי עיראק”.

דמות אחרת שנמצאת במרכז התביעה היא ראש ממשלת עיראק, רשיד עלי אל־כילאני, שתפס את השלטון בהפיכה ב–1941 והקים ממשלה פרו־נאצית ששרדה חודשיים. מיד עם נפילתה אירע הפוגרום.

פרופ' כרם אסף עדויות שמוכיחות כי ממשלתו פעלה במימון נאצי. במברק שנשלח ב–21 במאי 1941 מבגדד, כותב ד"ר גרובה, שגריר גרמניה בעיראק, כי העביר עשרת אלפים מטילי זהב לאל־כילאני. לצד זאת, הוא מעדכן על בקשתו של אל־כילאני לקבל 80 אלף מטילים נוספים ומתייחס להסכם שעמד להיחתם בין גרמניה לעיראק, שבמסגרתו יעניקו הנאצים הלוואה של מיליון מטילי זהב לבעלי בריתם בבגדד.

לא רק כסף וחומרי תעמולה סיפקו הנאצים לבגדד. גם נשק הגיע מגרמניה, בניסיון לעזור לעיראק להילחם באויב המשותף – הבריטים. בארכיונים של משרדי החוץ וההגנה הגרמניים מצא פרופ' כרם עדויות לכך. הוא מספר שבפרוטוקול של הפיקוד הגרמני העליון, מ–7 במאי 1941, נכתב ש"היטלר החליט לסייע לעיראק בכל דרך אפשרית, כולל שליחת נשק, תחמושת, כסף וסיוע צבאי".

ד"ר טובי מפרש את הדברים באופן אחר. "העיראקים חיזרו בלהט אחר הגרמנים ושיוועו לסיועם, הפוליטי, הכספי והצבאי, ואלה נענו, לאורך מרביתה המוחלט של תקופת דיוננו, באדישות. רק לקראת הסוף ניאותו להגיש סיוע מדוד, שלא תרם בכלום לממשל בבגדד", כתב.

הניסיון הגרמני לעזור לעיראקים להילחם בבריטים אכן נכשל. ב–29 במאי 1941, אחרי שהבריטים הגיעו לשערי בגדד, ברח אל־כילאני מעיראק. היהודים חשבו שהסכנה חלפה ובבוקר חג השבועות, 1 ביוני 1941, הם יצאו לבושים בגדי חג כדי לקבל את פני השליט הפרו־בריטי, שחזר לעיראק. אלא שחיילים עיראקים התנפלו עליהם ותוך שעות התפשטו הפגיעות ביהודים לכל העיר ולמקומות נוספים.

"'פרהוד יא אומת מוחמד', היתה הקריאה ההמונית, כאשר ניתן האות להתחיל ברצח ושוד היהודים", סיפרה לימים הלה קרגולה. "אלפים, ללא הבדל מין, גיל ומעמד, השתתפו בחגיגת הטבח והשוד", הוסיפה.

האם עמדו הנאצים מאחורי הפוגרום או שהיתה זו התפרצות ספונטנית של עיראקים מתוסכלים? על כך חלוקים החוקרים. בלהט הוויכוח נוצר מצב מביך שבו המדינה נדרשה להגן על ד"ר גרובה הפרו־נאצי הנלהב. בחוות הדעת כתב ד"ר טובי כי גרובה "לא היה מסוג הנאצים המושבעים", אלא "דיפלומט מקצועי, שככל הנראה נשאר במשרדו עם עליית הנאצים לשלטון לא מתוך אמונה תקיפה באידיאולוגיה הנאצית".

ד"ר קזז, המומחה מטעם התביעה, התרגז למקרא הטענות האלה. "אמת, ד"ר גרובה היה דיפלומט מקצועי המשרת את ארצו ומולדתו. ונניח שהוא 'לא היה מסוג הנאצים המושבעים', כהגדרתו של ד"ר טובי, עדיין נשאלת השאלה – לאיזה סוג נאצים מסווג ד"ר טובי את גרובה? וגם אם נצא מתוך הנחה שהוא 'לא היה נאצי מושבע', הרי הוא נשאר תחת הקטגוריה נאצי".

 

תגובה לנעמה קטיעי / עדות רצויה עדות מושתקת

מרץ 23, 2014

יהודים הגיעו לישראל ממספר ארצות ערביות ולא מארץ ערבית אחת, אני מכיר פרטים על ההגירה של יהודים מעיראק לישראל ולכך אתייחס. אני גם לא יכול לספר על "יהודי עיראק" אלא על משפחתי הקרובה, זאת חוצפה לספר סיפור של מישהו שלא רוצה שאתה תייצג אותו.

מי שיקרא את ספרה של ד"ר אסתר גליצנשטיין מאיר "בין בגדאד לרמת גן" על הנסיבות של הגעתם של 120000 יהודים לישראל, יבין שנור אל סעיד ראש ממשלת עיראק לא היה צורר אנטישמי.אבי המנוח שעבד בחברת התעופה העיראקית הכיר את נור אל סעיד באופן אישי והדברים שהוא סיפר עליו היו רק דברים טובים.

אני מבין את סיפור הגעתם של 120000 יהודים מעיראק בתוך כשנה לישראל כתוצר של האסונות שהמיט הקולוניאליזם הבריטי על עיראק . באסונות שהמיט הקולוניאליזם על עיראק נפגעו בצורה קשה השיעים,האשורים,והכורדים ובעקבות המעורבות האמריקאית בעיראק גם הסונים. היהודים הספיקו לברוח ונפגעו הרבה פחות מהמיעוטים האחרים . הפרהוד גם אם רושמים אותו על המופתי חוסייני, לא היה גורם לגרוש המוני של יהודים לו היה בעיראק שלטון מרכזי שהיה מסוגל להבטיח את שלום האזרחים ובמיוחד המיעוטים,ולהבטיח ממשל תקין ,שרותים לאזרח וסדר.

לפיכך אני מבין שיהודים היגרו לישראל משיקולים פרגמטיים בגלל בעיות פנים עיראקיות.

מי שחושב שהממשלה הנוכחית בעיראק יורשת את האשמה לפשעים שביצעה ממשלתו של נור אל סעיד חייב להסכים לעקרון שממשלת ישראלית הנוכחית אשמה בפשעים של ממשלות ישראל והסוכנות היהודית לדורותיהם. למשל הפניית כל היהודים הפולנים שהגיעו ב"עליית גומולקה " לדיור קבע במרכז הארץ עם משרות מכובדות בו בזמן שעל הבאים ממרוקו אנסו ניחשול ודיכוי בפריפריה. מי שרוצה שממשלת עיראק תפצה את היהודים שייתן למזרחים רטרואקטיבית את מה שקיבלו היהודים הפולנים והיהודים מברה"מ שהגיעו בסוף שנות ה60 עד שהתחילה תופעת הנשירה.

אורי הייטנר הוא גזען אשכנזי וצורר

פברואר 3, 2014

בעבר כתבתי פוסטים על דמויות שוליות מהימין כמו נעמן כהן  שמפרסמים בעיתון האלקטרוני של אהוד בן עזר "חדשות בן עזר" . משום שהכותבים הימניים ב"חדשות בן עזר" הם הרבה לאחר גיל הפרישה ואינם בעלי השפעה מחקתי את הפוסטים שכתבתי אודותם כדי לא להציף את הבלוג.

אורי הייטנר הוא מקרה שונה .

אורי הייטנר עמד בראש "מרכז יובלים לתרבות יהודית" שבמכללת תל חי במשך ארבע שנים ,אורי הייטנר פועל גם ב"מכון לאיסטרטגיה ציונית".

הספור התחיל עם הספין השחוק והחבוט של הפיצויים ליהודי ערב ,ואני סיפרתי על הבלוף שכולם מכירים היטב.

שאול סלע (האתר שלי) , 15:44 2/2/2014:

[..]יהודה שנהב בהעוקץ
בשלוש השנים האחרונות אנו עדים לקמפיין אינטנסיבי שמטרתו השגת הכרה, פוליטית ומשפטית, ביהודים-הערבים כ"פליטים". הקמפיין מבקש ליצור בדעת הקהל אנלוגיה בין הפליטים הפלסטינים לבין המזרחים שהגיעו לישראל בשנות החמישים והששים, ולהציג את שתי האוכלוסיות כקורבנות של מלחמת 1948. משרד החוץ הישראלי, בהובלתו של דני איילון, עוסק באינטנסיביות באיסוף עדויות שיקזזו (כמו בתרגיל באלגברה) את עדויות הפליטים הפלסטינים על גירוש, ביזה והרג.[..]

שאול סלע (האתר שלי) , 15:48 2/2/2014:

השוד המושלם

שאול סלע // 16.09.12 11:53

על התרמית שביצירת הזיקה בין החרמת רכושם של יהודי עיראק שנתיים וחצי לאחר שהוחרם הרכוש הפלסטיני כתב יהודה שנהב במאמרו השוד המושלם . יהודי עיראק היו אזרחים עיראקים כאשר התרחשה הנכבה הפלסטינית , והפלסטינים שהו במחנות הפליטים חסרי נתינות כאשר הו
חרם רכושם של יהודי עיראק. עובדה חמורה נוספת היא שימוש בתרוץ של החרמת יהודי עיראק כדי לתת במתנה את הרכוש הפלסטיני לאשכנזים. בן דרור ימיני הוא מהדוחפים הנמרצים של הספין על "קיזוז רכוש" שמשמעותו מתנות לאשכנזים על חשבון סבל של יהודים עיראקים.

כמי שלא רואה בפלסטינים את האשמים במעשיה של ממשלת עיראק, חשוב גם להזכיר שיהודי עיראק ששהו בעיראק במלחמת 48 לא אחראים למעשיה של ממשלת ישראל. משמעות המושג של "קיזוז רכוש" היא הפיכת התנועה הציונית לגורם מסכסך בין יהודי עיראק לבין הפלסטינים הערבים.

ואז באה תשובה של אורי הייטנר

אורי הייטנר (האתר שלי) , 22:36 2/2/2014:
שנהב הוא אנטי ישראלי עלוב, ואין לוקחים ראיה משכמותו. מדינות ערב התנפלו על יהודי ערב מתוך אנטישמיות צרופה, ועליהם לפצותם. ישראל אינה צריכה לשלם ולו אגורה שחוקה על תוצאות התוקפנות הרצחנית נגדה ביום הקמתה. 

ותגובתי שהוציאה את הגזען הצורר אורי הייטנר מהארון

שאול סלע , 01:20 3/2/2014:

הפשעים כנגדי ובני משפחתי שצרובים בתודעתי הם של אשכנזים ולא של ערבים. בניגוד למשה גרנות אורי הייטנר לא טוען את טענותיו של משה גרנות שהמזרחים הביאו את נחשלותם ממקום בו הקהילה היהודית בבגדד הקימה בית חולים ב 1909.

יונתן מקוב והזמורות היבשות
תימני כנרת

ואז באה תגובת המחץ של אורי הייטנר
אורי הייטנר (האתר שלי) , 01:32 3/2/2014:
בסדר, הבנו שאתה חסיד שוטה של המסית האנטי ישראלי הנ"ל.

עד כאן על ה"דיאלוג":

 גם כאשר אורי הייטנר מכיר בכך שהיתה אפלייה ממוסדת הוא עושה זאת כתשלום מס שפתיים משום שהוא יודע שהכחשת הדיכוי תזיק יותר מאשר תועיל.כאשר מוצגים בפניו הוכחות פרטניות ליחס הנוראי הזוועתי שקיבלו המזרחים מהאשכנזים כאשר המזרחים היגרו לכאן אורי הייטנר פונה  להטלת רפש בפעילים מזרחים

אורי הייטנר לא יודע  ש"יהודי ערב" שהוא כל כך דואג להם נתקעו  במעברות והטוריות למשך שנים בעוד שהאשכנזים יצאו מהר מאוד מהמעברות אם הם בכלל הגיעו למעברות. אורי הייטנר גם לא זוכר שהמהגרים האשכנזיים מברה"מ בסוף שנות הששים תחילת שנות ה 70 קיבלו דירות חינם במרכז הארץ ומכוניות חינם, בעוד שהיהודים המזרחים שהגיעו ממרוקו שהמרוקאים היו תקועים בעיירות הדיכוי,הניחשול והקיפוח בפריפריה . אורי הייטנר גם לא ער להשכלה העלובה שקיבלו המזרחים ,ולחסימת אמצעי השידור בפני יוצרים מזרחים.

בגלל מה שאורי הייטנר לא יודע ,לא זוכר ולא רוצה לדעת הוא לא מבין שפעילותה המזוייפת של המדינה "למען יהודי ערב" היא יריקה בפניהם.

בנוגע לטענה של אורי הייטנר שאין לוקחים ראיה מיהודה שנהב או שאורי הייטנר אומר בלשונו "אין לוקחים ראיה משכמותו"

לאורי הייטנר ולמימסד האשכנזי היה ,יש ויהיה אינטרס לטשטש ולהעלים את הראיות שנוגעות לפשעי הציונות האשכנזית שבוצעו כלפי מזרחים. תקוה לוי,אלי חמו,נעים חלסצ'י,גדעון גלעדי זכרם לברכה ו סמי שטרית,אלה שוחט ויהודה שנהב יבל"א הם  הקטר שהניע את הרכבת של תיעוד הפשעים שביצעה הציונות האשכנזית כנגד מזרחים. הם היו בודדים ביציאתם נגד הסביבה שלהם ובטח נגד המימסד הציוני האשכנזי, אבל הם נתנו את ההשראה לעידית פנחס ולד"ר אסתר מאיר גליצנשטיין לתעד את מאבקם של המזרחים בכתובים במחקרים אמינים ורציניים במסגרת מוסדות שפועלים במימונה של מדינת ישראל.
(יד יצחק בן צבי הוא מכון שפועל באופן עצמאי ועל פי חוק)

 

דברים מענינים של זאב צחור

[..]אורי
הלאומיות היא תופעה היסטורית חדשה (יחסית).
שורשה בנצרות הלותרנית. היא זרה לבודהיזם ולאסלם. ההגמוניה האירופוצנטרית של היהודים האשכנזיים הושפעה מהנצרות ומכאן הלאומיות (המאוחרת) שלנו.
החשיבה שרוח המערב (הנצרות) היא הדרך האוניברסלית הנכונה היא סוג של אימפריאליזם אידאולוגי.[..]

 

השימוש במילים גלותיים מביאים את גזענותו של הייטנר לשיא ראה תשובתו לשאול סלע

 

שאול סלע מאיר שלו השתמש במילים "היחסים בין העדות" ,אין יחסים בין עדות יש יחסים בין אנשים.

 

אורי הייטנר
אורי הייטנר מי שמנסים להנציח את העדתיות, מנסים להנציח יחסים בין עדות. לא יחסים טובים.

 

שאול סלע

שאול סלע רועי חסן ,שלומי חתוכה ,אמנון לוי ועדי קיסר לא קיבלו את השראתם ממירי רגב.

http://alllies.org/blog/archives/43343#.WLlWMTuGPIU

אַל תִּתְגַּיֵּסזֶה הַמֶּרֶדגַּם כָּכָהלֹא תַּשִּׂיג דָּבָרכָּל הַהַבְטָחוֹתשְׁמוּרוֹת לַלְּבָנִיםוְכָל הַהֲנָחוֹתמֻבְטָחוֹת…
ALLLIES.ORG

 

אורי הייטנר
אורי הייטנרעסקני הגלותיות מתחלקים לשניים: עסקני הגלותיות בפוליטיקה ועסקני הגלותיות בשירה.

 

 

הגיע תורו של מתי כספי

ינואר 30, 2014

חזרנו לפרובוקציות על גבם של מזרחים כדי הגיד אני קיים

מתי כספי

[..]"אין פה כבוד לתרבות שלנו. פשוט אין. והבעיה היא שבלי תרבות אין לנו עם. הרי זה אחד מהיסודות הבסיסיים לקיומה של אומה, ואני לא מדבר רק על תרבות המוסיקה, שאני חלק ממנה, אלא על כל הענפים, מכתיבה וציור ועד פיסול. הכל. ואתה יודע למה אנשים לא יודעים לשמר את התרבות? כי אלו שאוחזים בהגה השלטון לא רואים שום סיבה להעלות את זה על סדר היום".[..]

"כור ההיתוך" אלה מילים מכובסות להשלטת "ההון התרבותי"  שהנדבך המרכזי שלו הוא הזמר העברי המוקדם. במסגרת "כור ההיתוך" ניסתה הציונות האשכנזי למחוק את הפיוט המזרחי שהולחן במקאם   ולא נתנה למהגרים מארצות ערב והאיסלאם לפתח ולהלחין את המוסיקה שהכירו שמתבססת על

עוד OUD
קאנון
reek
nei
קמאנדג'ה או ד'ג'וזה
תקסים
מוואל
qasida
מקאם
תקסים
טאקטוקה
מקאם

אין כאן לא אומה ולא בטיח,עם יהודי עם מאפיינים אירופאים זו גירסה של הציונות.
אין דבר כזה ישראליות ,אין גם סוגה אמנותית אחת שפונה לרגשותיהם ונפשם של כל אחד מהגרים כאן

המוסיקה המזרחית שיש בה את המוסיקה האנדלוסית,המוסיקה המצרית במיוחד עם הפריצה של עבדול ווהאב, המקאם העיראקי , המוסיקה ה SUFI הסורית ,פיירוז ומרסל ח'ליף מלבנון לא צריכים את חותמת הכשרות של מתי כספי או יהודם גאון. אני מטיל ספק אם הם בכלל מכירים את המוסיקה המזרחית.

מזימתה של הציונות האשכנזית לחנוק ולמחות את תרבותם של מזרחים שהיגרו ממדינות ערביות נכשלה בגלל ה YOUTUBE והרדיו האזורי. ברשת מסתובב אתר זמרשת שמתחנן לכך שישדרו זמר עברי מוקדם שמשודר רק ברשת א במוצאי שבת בחצות למשך שעתיים.

לטענה שמתי כספי לא תקף את אסמהאן ואום כולת'ום ענתה שירה אוחיון

[..]
הזמר הים תיכוני שהתהווה פה בארץ אף הוא איננו "מוזיקה מזרחית" (אולי מזרח רך…).  אין לו ולו דבר עם מה ששמעו היהודים בארצות ערב והאסלאם. ברוב המקרים מדובר בלחנים מיובאים מיוון ותורכיה (יבשת אירופה?), או לחנים שנוצרו כאן. מדובר במוזיקה ישראלית לכל דבר ועניין בדיוק כמו שאר הניסויים התרבותיים האחרים של יוצאי אשכנז. מדובר בתרכובות מיוחדת ששואבות ממסורות ישראליות, שהותרו בשמורות מסוימות כמו "צלילי הכרם", "צלילי העוד", פסטיבלי הזמר המזרחי, ומאוחר יותר זוהר ארגוב וממשיכיו.

אפשר לאהוב ואפשר לא לאהוב את הז'אנר הייחודי הזה, אבל חלאס עם הקטלוגים והתיוגים ועם הניסיון להגביל את חופש הביטוי והיצירה. תם עידן התרבות הציונית האשכנזית המונוליטית. למוזיקות האלה יש קהל שצורך אותן, שמוכן לבוא ולשלם. הן מצליחות כלכלית ומצדיקות בהחלט את קיומן והקהל, עם כל הכבוד לגאון, איננו מטומטם. הוא צורך מוזיקת פופ קלילה בארץ בדיוק כשם שבעולם כולו צורכים את המוזיקה של מדונה או ליידי גאגא.[..]

מתי כספי בישראל היום לקריאה כאן