הטראומה של עלית הנוער ממרוקו / יגאל בן נון

 

הטראומה של עליית הנוער ממרוקו
מאת יגאל בן נון

פורסם ב – 02/06/2016 20:00

ספרו האוטוביוגרפי של העיתונאי דניאל בן סימון "המרוקאים", שראה אור לאחרונה (הוצאת כרמל), כתוב בכישרון. קראתי, כעסתי ונזעקתי לכתוב מאמר זה. הסיפור על ניתוקו ממשפחתו הוא חושפני, רגיש ועצוב, אבל גם מפויס. אפשר לקרוא את סיפורו כסיפור עלייתו של כל נער יהודי ממרוקו בסוף שנות ה–60. בתום הקריאה עשוי כל צעיר שעלה באותם ימים להיאנח, ללחוש "אלה הם חיי", ולחנוק את דמעותיו.

כחוקר של ההגירה היהודית ממרוקו התיאור שבספר מוכר לי היטב. עם קבלת העצמאות, שלטונות מרוקו התאמצו לגרום ליהודים להישאר בארצם. אחרי עזיבת הצרפתים, מרוקו נזקקה ליהודים כדי לקיים את כלכלתה ולהפעיל את המינהל הציבורי. מנגד, ישראל שיוועה ליהודים שיאכלסו את המדינה ויגנו עליה, ובלהט שאיפותיה חטאה בעשיית יתר.

מעצמאות מרוקו ב–1956 עד 28 בספטמבר 1961 הפעיל המוסד במרוקו מערך מחתרתי מסועף להברחת יהודים. כל זמן שהבריחה נעשתה בדיסקרטיות, השלטונות העלימו עין. באוגוסט 1961 הושג הסכם בין שתי המדינות בתיווך אנשי העסקים ד"ר יצחק כהן אוליבר וסם בן אזרף. לפי ההסכם, שכונה "הסכם הפשרה", מרוקו התירה לישראלים לארגן משטחה יציאה קולקטיבית של משפחות תמורת תשלומים שקיבלה כפיצוי על הפגיעה בכלכלתה עקב עזיבת היהודים. על כל יהודי שיצא שילמו הישראלים סכום שנע בין 50 ל–250 דולר, וגדל עם הזמן בהתאם למספר העוזבים. ההפלגות התבצעו בחשאי, בלילה, כדי שמפלגות האופוזיציה לא ינצלו את העניין להתקפות נגד מקורבי המלך.

הנרטיב של עליית הנוער ממרוקו רווי טראומות. ישראל לא התירה עליית משפחות ללא מפרנס. באותן שנים היא לא היתה מסוגלת לספק לעולים פרנסה, דיור ותנאי מחיה מינימליים. לפיכך הופעלה סלקציה בין העולים. היה היגיון מסוים בסלקציה, אך לא בסלקציה פנים־משפחתית. שליחי עליית הנוער לא נרתעו מפיצול משפחות, ופירקו אותן ללא היסוס וללא צורך. הם קרעו נערים מהוריהם ועירערו באכזריות משפחות שלוות, שלא היתה צפויה להן שום סכנה. ראש הקהילה דוד עמר ורבה הראשי שאול אבן דנן התנגדו להפקדת ילדים בידי עליית הנוער, אך השליחים התעלמו מדרישתם. ב–1953 הורים שגילם היה מעל 35 — שסברו בתחילה כי יוכלו לעלות — תבעו להחזיר מיד את ילדיהם שנשלחו לישראל, מכיוון שלא היה להם סיכוי לעלות עקב גילם מופלג. שיטה זו כונתה בפי המרוקאים "הפרדת השמנת" (écrémage).

כזה היה גורלה של משפחת בן סימון. היא פוצלה לשלוש עליות. ב–1967 נלקחו שלושה מילדי המשפחה בלי להתחשב בסדר הגילים. כשנתיים לאחר מכן נלקחו מהמסגרת המשפחתית, בניגוד לרצונם, דניאל ואחותו הקטנה, ורק ב–1971 הגיעו לארץ ההורים עם ארבעה ילדים נוספים. כעבור 47 שנים החליט בן סימון לחשוף בכאב את חוויית "עליית הנוער": "הכעס שנצבר בתוכי הרחיק אותי מבני משפחתי. הריחוק מהורי ששהו עדיין במרוקו נטע בתוכי תחושה הולכת וגוברת של זעם. לא אשכח את הקרירות שבה קיבלתי אותם כשהאונייה שהביאה אותם לישראל עמדה לעגון בנמל חיפה […] לא פעם הרגשתי שאחַי ואני הופקרנו בידי הורי ושילמנו על כך מחיר כבד. אדם שהורחק ממשפחתו חש כאילו התייתם על אף שהוריו עדיין בחיים. המרחק, הריחוק והניתוק יצרו סוג של יתמות".

בסוף שנות ה–90, שאלתי שליחים לשעבר של ישראל במרוקו, האם היתה הצדקה לשכנע הורים להפקיד בידיהם את ילדיהם, כשידעו שלא צפויה שום סכנה לקהילה. לפי הדיווחים ששלח לירושלים ראש השליחים, שלמה יחזקאלי, זה היה "תור הזהב" של יהודי מרוקו; באותם ימים כל צעיר יהודי עם השכלה תיכונית או אוניברסיטאית יכול היה לזכות במשרה מנהלית בכירה. אבל זה לא מנע מהשליחים לנסח דו"חות שריח של בוז והתנשאות נדף מהם.

חיים שיבא, שליח משרד הבריאות במרוקו, ועיתונאי "הארץ" אריה גלבלום ועמוס אילון, התנגדו לעלייה ממרוקו, והרבו בתיאורים מעוררי סלידה כדי להרתיע את ההנהגה מפני "לוונטיניזציה" של המדינה. מנגד, כדי להצדיק את נחיצות שליחותם, לא חסכו שליחים אחדים בתיאורי בערות וניוון: "מראות זוועה של עשרות אלפי ילדי ישראל נחמדים, המתנוונים ומתקלקלים לעינינו בחיי המלאח המתועבים […] מי שלא נכנס ל'חדרים' שלומדים בהם מאות ילדים, כולם עירומים למחצה, חולי עיניים בלי כל תקווה שאי־פעם ירפאו אותם, מי שלא דיבר עם 'מלמד' כזה שעיקר תורתו — השוט, מי שלא הריח את הריח המיוחד של הרובע כולו, לא יוכל לדמות בנפשו ששפלות כזאת אמנם קיימת ושכך מרשים לחיות לבני אדם […] כשיותר מעשרת אלפים יהודים הולכים בטל ברחובות קזבלנקה, בלי חינוך, אין פלא שהם הופכים לגנבים ולפושעים".

שליחים אחרים התענגו על תיאורי הדלות: "המלאח בקזבלנקה הוא זהב צרוף בהשוואה למלאח של הערים והעיירות האחרות במרוקו, השקועות בסחי וצחנה שאין בן תרבות יכול לעמוד בהם […] אין תימה איפוא שקשה לה לרוח להתרומם מן האשפתות. יוצאת התורה מבני עניים שאין עניותם מנוולתם, אך אין היא מצויה הרבה בתוך העניות המנוולת. לדאבון הלב תובן גם פישרה של בורות. תנאי החיים הקשים מנעו מהם את ההתעלות הרוחנית וקיימת עם־ארצוּת גדולה, אך לא בטל הרצון הלימודי שלהם".

כדי להצדיק את הלהיטות להוציא יהודים כותב היסטוריון המוסד, אליעזר שושני, שהקהילה היהודית לא יכולה לטפל בעצמה בעלייתה, לכן מוצדק שישראל תעשה זאת במקומה: "מצב היהודים במרוקו ירוד מאוד, הן מן הבחינה הכלכלית הן מן הבחינה הרוחנית […] בקצרה היתה זו תפוצה גדולה, מרודה וענייה ושנים הרבה פסקה מקרבה יצירה מקורית ועצמית. כיוון שבמשך מאות שנים יהודי מרוקו היו נתונים לשבט ולחסד של הרוב המוסלמי ולמידה גדושה של דלות מנוולת […] נתאמת בהם הפתגם 'אין חבוש יכול להתיר עצמו מבית האסורים'".

לעומתם השליח יצחק מאיר ראה לנגד עיניו מציאות שונה: "מצאתי אנשים נעימים וחכמים, שקיימו את יהדותם לצד אורח חיים מודרני לחלוטין. תרבות צרפת היתה נהירה להם, והם שחו בתוכה כמו דגים במים. כל מה שאמרו לי בישראל היה רחוק מהאמת כרחוק מזרח ממערב". עוד כמה קולות בודדים חרגו מן הגישה המתנשאת. גליון "אלף" באותם ימים הכתיר את מאמרו של יצחק שחר (משה גיורא אלימלך) בכותרת: "למרוקאים — ברוך הבא!".

שאלת הפרדת ילדים מהוריהם צצה כבר במבצע "מוראל" שהפעיל המוסד באמצעות המתנדב הבריטי דוד ליטמן: 530 ילדים בני שבע עד 17 נלקחו ממשפחותיהם והועברו לז'נבה בארבע קבוצות, בין 26 ביוני ל–24 ביולי 1961. אחרי חודש הם הוטסו למחנות עליית הנוער בישראל, וחולקו למוסדות לפי מפתח מפלגתי־תנועתי. ימין ואקנין היה אחד מן הילדים שיצא במבצע אומלל זה, והוא רק בן שבע. בסרט שהוקדש למבצע השתתף קצין בכיר במדי צה"ל, ששמו עתה ימין כנען, וסיפר מול המצלמה על הטראומה של פרידתו ממשפחתו ועל הכעס שחש כלפי הוריו גם אחרי 50 שנה: "אני מסתכל על עצמי כאבא היום. אם אנשי המוסד היו באים אלי היום ואומרים לי 'תן לנו שלושה ילדים משלך בשביל ארץ ישראל' […] אנשי המוסד היו טובים מאוד. הם ביצעו את המשימה. הרי אמא היתה צריכה להחליט מתוך התשעה מי יעלה (קולו נשנק, הוא מנסה להסוות את דמעותיו). אני כל החיים ניסיתי להיכנס לראש של אמא שלי ולא העזתי לשאול אותה. פחדתי שמא תגיד היית כזה פרא. קחו את ימין. כל החיים הסיפור הזה מטרטר אותי. מדוע מתוך התשעה אמא שלי אמרה, אתה, אתה ואתה תעלו […] עלי זה השפיע הכי הרבה. כשהיינו באונייה, אחותי מספרת לי שרציתי לקפוץ למים כדי לחזור לאמא. היה לי קשה מאוד לשאת את העניין הזה. אני ילד. אני לא אמרתי שאני רוצה לעלות לארץ ישראל. הייתי בן שבע. רציתי להיות עם אמא. זה הדבר הטבעי ביותר. אני זוכר את עצמי כל הזמן עם חגורת הצלה עלי. אחותי פחדה מאוד שאקפוץ ואחזור לאמא שלי. לא הכינו אותנו לשום דבר. האנשים שלקחו אותנו היו מאוד משימתיים לבצע את העבודה שלהם".

כאמור, בראשית אוגוסט 1961 סיכמו נציגי ישראל עם שלטונות מרוקו על יציאה קולקטיבית של היהודים. אף שביוני־יולי 1961 "הסכם הפשרה" כמעט הושלם, ואף ששליחי הסוכנות ידעו שלא צפויה ליהודים סכנה במרוקו, הם המשיכו להוציא ילדים משם. הם גם ידעו שבמוקדם או במאוחר, יהודי מרוקו היו עוזבים מיוזמתם את המדינה המוסלמית, לעבר אופקים מבטיחים יותר. לימים, כאשר שאלתי את השליחים: איך אתם מסבירים את הלהיטות להוציא יהודים תוך סיכון חייהם, כפי שקרה בטביעת הספינה אגוז? התשובות היו מטרידות בכנותן: ביצענו את העבודה על הצד הטוב ביותר. נאמר לנו שיהודי מרוקו צפויים לקטסטרופה, לכן השתדלנו לרצות את הממונים בירושלים. התחרינו מי יוציא יותר נערים ומשפחות. הצלחת המשימה דחקה כל מחשבה. כך גם תירץ יצחק מאיר את העלאת ילדי משפחת בן סימון: "אני מכה על חטא. השתדלנו כמיטב יכולתנו לעשות מה שהממונים ציפו מאתנו". הציות להוראות גבר על שיקול הדעת, ונערים רבים שילמו את המחיר.

ד"ר בן־נון הוא היסטוריון, חוקר היחסים החשאיים בין ישראל למרוקו

למאמר המלא בהארץ כאן

 

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: