בחזרה אל החכתייה: אחותה החורגת של הלאדינו שוב מתגלגלת על הלשון/עופר אדרת

עשרות באו השבוע לכנס נדיר של דוברי שפתם הנשכחת של יהודי טיטואן. עם הרבה הומור הם עמדו על ההבדל בינם ללאדינו והבהירו: אנחנו לא מרוקאים

כשד"ר נינה פינטו־אבקסיס היתה ילדה, שאלו אותה איזו שפה מדברים הוריה בבית. "נהגתי לומר ספרדית", אמרה השבוע ל"הארץ". כשהתעקשו וביקשו לברר "איזו ספרדית", היא שאלה את הוריה אם מדובר בעצםבלאדינו. התשובה היתה חד־משמעית: "זו ספרדית של ספרדים". גם כשנשאלה "מאיזו עדה את", אמרה לה אמה להשיב: "תגידי ספרדים". כשבגרה היא התחילה "לחשוד", כדבריה, שמאחורי ה"ספרדית" שדיברו בבית מסתתרת שפה אחרת. מאוחר יותר, בחוג לספרות עברית ופולקלור יהודי והשוואתי באוניברסיטה העברית, גילתה את האמת. "נברתי, התחלתי לחשוף ולגלות רבדים נוספים, והבנתי מה השפה שלי", אמרה.

מימין: אסטרייה חסן, רקל בן אולול דה פינטו ומשה פינטו

מימין: אסטרייה חסן, רקל בן אולול דה פינטו ומשה פינטו. צילום: אוסף משפחת פינטו

השבוע, באירוע שנערך בנווה צדק בתל אביב לרגל צאת ספרה "הטווס, המגוהץ וחצי האישה" (הוצאת מכון בן־צבי) היא כבר הצליחה להשיב בלי היסוס על השאלה "איזו שפה דיברו בבית". המחקר שערכה, שעוסק בכינויים (כמו אלה שבכותרת הספר), בהומור ובפולקלור, הבהיר לה באופן חד-משמעי: בביתה דיברו חכתייה. זו שפה נכחדת, מדוברת ולא ספרותית, שהיתה שגורה בפיהם של יהודי צפון מרוקו. "חכתייה היא אחותה הקרובה־רחוקה של הלאדינו. שפה ותרבות שהולכות ונעלמות", הסביר משה שאול, סגן יו"ר הרשות הלאומית לתרבות הלאדינו. להאזנה ל"אחד מי יודע" בחכתייה – לחצו כאן פרופ' יעקב בן טולילה, מומחה ללשון עברית, היה אחד המדריכים של פינטו־אבקסיס בדוקטורט שלה. את החכתייה הוא מקביל לארוחה שמוגשת לשולחן. פעם היא היתה "המנה העיקרית", כדבריו. היום, אחרי שכבר נבלעה בספרדית, היא מזכירה יותר מלח ופלפל. "אנשים מדברים ספרדית ומתבלים אותה בביטויים, במלים ובצירופים בחכתייה שנותנים לשפה טעם מיוחד", אמר. "עיקרו של הטעם הזה הוא חיוך והומור", הוסיף. "ואכן, כששפה הולכת ונעלמת, השלב האחרון שלה הוא ההומוריסטי. זה מה שנותר היום מהחכתייה".

טיטה אסטרייה פינטו

טיטה אסטרייה פינטו. צילום: אוסף משפחת פינטו

בהתייחסו למותה של השפה, אך גם להומור שטבוע בה, הוא קבע כי החכתייה היא "שפה שמתה מצחוק". בכך בדיוק מתמקד הספר החדש של פינטו־אבקסיס. בן טולילה נולד בטיטואן, עיר הבירה של "מרוקו הספרדית", לרגלי הר דרזה, שממנה הגיעו גם רחל ויצחק פינטו, הוריה של פינטו־אבקסיס. "ירושלים הקטנה" ו"היונה הלבנה" היו כינוייה של העיר. ירושלים – עקב בתי הכנסת הרבים שהיו פזורים בה. הלבנה – בשל בתיה הצבועים לבן. הקהילה היהודית של טיטואן צמחה אחרי גירוש ספרד ב–1492. ב–1860 היא נכבשה לשנתיים בידי ספרד, במלחמת ספרד־מרוקו. דו"ח שחובר בתקופה זו העלה תמונה קודרת של רדיפות, השפלות, ניוון כלכלי ובורות שהיו מנת חלקה של הקהילה. אסטרייה בן טולילה היתה מורה בבית ספר אליאנס שנפתח בטיטואן. בין היתר לימדה גם את אביה של פינטו־אבקסיס. באירוע השבוע היו כמה מתלמידיה. "מהבית ספר הזה יצאו הרבה מהנדסים, אדריכלים ואנשי מחקר, שבאו לישראל", אמרה. כמה מהם מוכרים בתחומם. דוגמה אחת היא יצחק צרויה, ראש המחלקה לפיזיקה של החלקיקים במכון ויצמן. יום אחד, כך סיפרה בן טולילה, ביקרה בעיר משלחת של אנשים חשובים מאליאנס. "הם שומעים אנשים מדקלמים בצרפתית, בספרדית, את כל המשוררים החשובים. הם לא האמינו שבפינה כזאת קיימת תרבות כזאת". בן טולילה מתגאה עד היום כי במבחן ארצי שנערך פעם במרוקו, "הכיתה שלי קיבלה את הציונים הגבוהים ביותר".

ד"ר נינה פינטו־אבקסיס, השבוע

ד"ר נינה פינטו־אבקסיס, השבוע. צילום: עופר וקנין

ב–1912 הפכה מרוקו למדינת חסות צרפתית. חלק מצפון המדינה, שכונה "מרוקו הספרדית", נשלט על ידי ספרד. טיטואן היתה לבירתו. כך נבלעה שפתם של יהודיה – החכתייה – בספרדית. "היום היא מורכבת מספרדית 'מקולקלת' – מנקודת מבט של השפה הספרדית – ומיסודות מן הערבית המוגרבית ומהעברית", אמרה פינטו־אבקסיס. "קשה לאתר היום דוברים אותנטיים של השפה, שמנוטרלים מן ההשפעות של השפה הספרדית שנשמעת בסביבתם". ב–1956 קיבלה מרוקו עצמאות והחל גל ההגירה של הקהילה, שבמסגרתו עלו לארץ גם הוריה של פינטו־אבקסיס. יהודי טיטואן מנו אז כ–6,000 איש. היום לא חיים בה יהודים. "עד כיתה א' דיברתי רק ספרדית, ולמעשה – חכתייה. זו היתה שפת האם שלי ונותרה שפה יחידה עד שסיימתי את הגן", סיפרה פינטו־אבקסיס. את החכתייה דוברים היום כמה אלפי אנשים, שפזורים ברחבי העולם – בוונצואלה, ארה"ב וקנדה, צרפת, ספרד וישראל. עם זאת, קשה להגדיר מי בדיוק "דובר" את השפה ומי רק "מכיר" כמה מלים או ביטויים. פינטו־אבקסיס נישאה ליליד העיר, דובר חכתייה מלידה. גם ילדיהם מכירים את השפה. "הם משתמשים בלא מעט מלים מחכתייה בשיח היומיומי שלנו, בתוך המשפחה", היא אומרת. "כך היא תמשיך לחיות עוד דור אחד לפחות. לא כשפה שלמה, אבל לפחות כמלח ופלפל". לצד קשיי הקליטה הרגילים בישראל, נתקלו בני הקהילה בקושי חברתי־תרבותי ייחודי: החברה והממסד בישראל לא הבינו את השוני ולא הבחינו בזהות הייחודית שלהם, וכפו עליהם זהות קולקטיבית כ"יהודי מרוקו". כפי שמתואר בספר, כאן הם חדלו להיות בני זהות נבדלת, חלק מ"משפחת מלוכה", כפי שראו עצמם, אלא הפכו למהגרים זרים, "מרוקאים", שאליהם התייחסה החברה בזלזול. בני טיטואן לא ראו עצמם מזרחים אך גם לא הזדהו עם התרבות האשכנזית בארץ. "אלה ואלה לא עמדו בקריטריונים התרבותיים שלהם", אומרת פינטו־אבקסיס. בספרה החדש היא מביאה דוגמאות להבדלים בין בני טיטואן ליהודים מחלקים אחרים של מרוקו. על כך כתב המשורר בן העיר, מואיז (משה) בן הראש, בשיר "דיוקן עצמי של משורר בראי המשפחה": האשכנזים רוצים אקשן/ רוצים ספרדים מאולפים שיהיו להם לגעגועים/ לקוסקוס, לטפינה או למעברה/ אבל לא ספרדים שיכתבו שירים פילוסופיים/ לא, לזה לא נסכים, זה השטח שלנו". פינטו־אבקסיס מסבירה כי בני טיטואן נאלצו לחיות ב"סכיזופרניה זהותית" גם בהיבט הפיזי. "מן מהצד האחד זוהו כיהודי מרוקו. מצד שני – מראם החיצוני של רבים מהם שייך אותם לבני עדות אחרות". לדבריה, השיח העדתי בארץ חילק בין "אשכנזים" ל"מזרחים", ולא אפשר "מתן שוליים רחבים ופנים רבות להגדרה זו". בראיון ל"הארץ", שפורסם ב–2000, הסביר בן הראש: "בגלל שאני נראה פולני למהדרין, הם התירו את לשונם כשדיברו בנוכחותי על מרוקאים. זה דבר שקרה לרבים מיהודי טיטואן מאחר שהם נראים כאשכנזים, העיניים שלהם בהירות וגם העור בהיר". האירוע שבו הושק ספרה של פינטו־אבקסיס היה הזדמנות נדירה ויוצאת דופן לעשרות מבני הקהילה להיפגש. בדרך כלל, בני הקהילה מדירים רגליהם ממפגשים של דוברי לאדינו או מאירועים של יוצאי מרוקו. ברקע לכך, כפי שהסבירה פינטו־אבקסיס, "סגירות ובידול חברתי, תחושה של אליטיזם והימנעות מערבוב עם מי שהם 'לא משלנו'" וכן "היעדר רצון להשתייך לתבניות מובנות ויצוקות של זהות שהם לא מזדהים עמה". למפגש הגיעו עשרות אנשים. חלקם לא ראו זה את זה עשרות שנים. חלקם לא שמעו מלים בחכתייה שנים רבות. "הם צמאים לתרבות הזו ולזהות הייחודית והספציפית שלהם", אמרה פינטו־אבקסיס. המחקר שלה ביקש להתחקות אחר השרידים של החכתייה, שדובריה דחקו אותה לטובת הספרדית. "זו תוצאה בלתי נמנעת – כששפה אתנית כזו נפגשת עם שפת תרבות חשובה, היא אינה יכולה לה", הסביר פרופ' בן טולילה. חלקם התביישו לדבר בה או אפילו להודות שהם יודעים מלים או מכירים ביטויים בשפה הזו. בקשיים האלה נתקלה פינטו־אבקסיס גם בבית. "סיפרתי להורי כי אצטרך לעסוק בחכתייה, ותגובתם הראשונה היתה – 'איך נוכל לעזור לך? אנחנו לא יודעים דבר בחכתייה'", סיפרה. הסיבה להסתייגות שלהם משפת אבותיהם קשורה בכיבוש הספרדי של העיר. "הם חונכו להזדהות עם התרבות הספרדית ולמחוק כל סממן שמבדל אותם מהנוצרים. זה נבע מאקט הישרדותי שעיקרו רצון להזדהות עם הכובש", הסבירה. לצד זאת, היא מזכירה כי לאחר הכיבוש הספרדי היתה החכתייה השפה של השכבה הסוציו־אקונומית הנמוכה ביותר. "במשך שנים היהודים עבדו על מחיקת החכתייה. היא הפכה לרדומה, וצצה מעת לעת בתת־מודע ובפליטות פה, בלי שהם הודו בפה מלא שזו השפה שלהם", אמרה. ואולם, אט־אט התעוררה השפה הרדומה וגם הוריה נפתחו והסכימו לספר עליה. "זה הפך לפעולה של שחרור והתפרקות מנושא שהיה טאבו, אסור ומסוגר", אמרה פינטו־אבקסיס. כך, בראיונות שקיימה עם בני הקהילה, היא הבחינה כי הם צוחקים למשמע מלים בשפה שעד לפני רגע הכחישו כל קשר אליה. לאירוע הגיעה גם אליסיה סיסו רז, מנהלת אתר האינטרנט "קולות חכתיים" , שמוקדש לשפה ומהווה מקום מפגש למתעניינים בה מכל העולם. החלק שעוסק במקור השם מנסה לפתור תעלומה שבה מתנצחים החוקרים. לפי אחת הסברות, יסודה של המלה "חכתייה" הוא במלה הערבית "חכה", שפירושה "לספר". מנגד, יש שסבורים שהשפה נקראת "חקתייה" – מלה המרמזת לשם "יצחק" – שהיה כינוי נפוץ ל"יהודי" באוכלוסייה המקומית בטיטואן.

אליסיה סיסו-רז בכנס, השבוע

אליסיה סיסו-רז בכנס, השבוע. צילום: עופר וקנין

היום מרצה פינטו־אבקסיס באוניברסיטה הפתוחה וכן במרכז סלטי לחקר הלאדינו באוניברסיטת בר־אילן. איך משתלבת החכתייה במרכז שמוקדש לחקר לאדינו? "חיפשנו את הגורמים שמאחדים בין התפוצות האלה", הסביר ראש המרכז, פרופ' שמואל רפאל. "אם היינו מחפשים את הגורמים המפצלים, כל המטען התרבותי הזה של 'מרוקו הספרדית' היה נופל בין הכיסאות, ולא היתה שום מסגרת שהיתה יכולה לתת לו טיפול מחקרי הולם".

מודעות פרסומת

תגים: ,

תגובה אחת to “בחזרה אל החכתייה: אחותה החורגת של הלאדינו שוב מתגלגלת על הלשון/עופר אדרת”

  1. תרצה הכטר Says:

    אני קוראת את אדרת ואף פעם לא מפספסת. יש למאמריו עומק. הם מוסיפים דעת.

    חבל שלא ידעתי מראש שכנס כזה עומד להתקיים. נשמע מרתק ומחכים.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: