האמת על העקירה /אסתר גליצנשטיין מאיר

       האמת על העקירה

הקמפיין של משרד החוץ להכרה בזכויות הפליטים היהודים מארצות ערב זכה לכמה התייחסויות ביקורתיות בעיתון "הארץ". גדעון לוי רואה במסע זה שיא חדש של חוצפה ישראלית ותוהה, כיצד ייתכן שבמשך דורות למדנו שהעלייה מארצות ערב היתה ציונית, ולפתע מתברר שלא היתה אלא גל של פליטים ("כמה מולדות?", 20.9). דניאל צירלין רואה בקמפיין "מהלך רע מבחינה ציונית", שנזקו הוודאי רב על תועלתו הקלושה. אם יהודי ערב, הוא טוען, הגיעו כעולים "ומימשו בכך את החלום הציוני", הרי שאינם יכולים בעת ובעונה אחת להיחשב גם כפליטים. לדבריו, עיקר הנזק של טענה זאת הוא החלשת הטיעון הציוני ומתן נשק תעמולתי בידי מתנגדי הציונות (מכתב למערכת, 13.9).

ד"ר יפעת ביטון רואה בקמפיין זה עוד דרך לניצול המזרחים ולגזילת זכויותיהם, וטוענת שרבים מיהודי ערב באו מתוך חזון משיחי-דתי (כמו יהודי תימן) או בגלל פרובוקציה ישראלית (כמו בעיראק), ולכן לא ניתן כלל לראות בהם פליטים; מנגד היא תוקפת את רעיון הקיזוז בין כספי הפיצויים הצפויים לפליטים הפלסטינים ולפליטים היהודים, קיזוז שיפגע לדבריה בזכויות הפליטים היהודים לפיצוי ("עוד דרך לאפליית המזרחים", 20.9).

התבטאויות אלה משקפות בורות או חוסר עניין בתולדות יהודי ארצות ערב. יהודים לא עזבו את תימן בגלל חזון משיחי-דתי ויהודי עיראק לא עלו לישראל בגלל פרובוקציה ציונית. ובכלל, יהודי ארצות ערב פעלו מתוך שיקולים רציונליים, בדומה ליהודים אחרים ברחבי העולם.

כמו כן נשמעת ההנחה שמדינת ישראל היא שצריכה להחליט מדוע וכיצד עלו יהודי ערב, ובהתאם לכך לקבוע אם הם עולים או פליטים. "היהודים היגרו מרצונם או שלא מרצונם ¬ על ישראל להחליט", כותב לוי, ואף מעניק את זכות ההחלטה לחבר הכנסת אחמד טיבי, אשר שואל "כמה מולדות יש לכם?". טיבי מתעלם מכך שלכל המהגרים, העקורים והפליטים בעולם יש או היתה יותר ממולדת אחת בתקופות זמן שונות.

אבל הגורם המרכזי והחשוב ביותר, יהודי ערב עצמם, אינו נוכח בדיון הזה. כאשר הגיעו לישראל הם נדרשו למחוק את שפתם ותרבותם ואת עברם הרחוק והקרוב, ולאמץ את האידיאולוגיה הציונית שהציגה אותם כעולים. בשנות ה 50 מדינת ישראל לא היתה מוכנה להכיר בכך שהפתרון שהציעה לבעיה היהודית באירופה עורר קונפליקט קשה, שהעמיד בסכנה את קיומן של הקהילות היהודיות הוותיקות בארצות ערב. גם כיום אין היא מוכנה להכיר בכך. את האשמה לסיטואציה היא תולה במדינות ערב, שפתחו במתקפה משולבת נגד המדינה היהודית ונגד יהודי ארצות ערב.

אבל מעבר לוויכוח הפוליטי הזה, החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 אכן היתה קו פרשת המים, שבו יהודי ערב נקשרו בעל כורחם בסכסוך על ארץ ישראל, ונהפכו לבני ערובה. הפוגרום ביהודי עדן, שפרץ בראשית דצמבר 1947, גרם לא רק לעשרות הרוגים, אלא גם לחורבן כלכלי, שבעקבותיו נאלצו מרבית יהודי עדן, שלא היו ציונים, לעלות לישראל. גם בלוב חוו היהודים שני פוגרומים, בשנים 1945 ו 1948, שבהם, נוסף על הרוגים ופצועים, נהרסה תשתיתם הכלכלית. כאשר בינואר 1949 הודיעו השלטונות הבריטיים שיתירו את יציאתם, בחרו 30 אלף מיהודי לוב לעבור לאיטליה ומשם לישראל, המקום היחיד שהיה פתוח בפניהם.

50 אלף יהודי תימן החליטו לעזוב במאי 1949, בעקבות שיתוף פעולה בין האימאם התימני לבין הבריטים, שליטי עדן. מצוקות חברתיות וכלכליות, מעמד משפטי נחות, התאסלמות כפויה של יתומים והשפלה ממוסדת בחוק ובמנהג המקומי הצטרפו לפגיעות בעקבות תהפוכות פוליטיות ולחשש כבד מפני השלכות הסכסוך הישראלי-הפלסטיני. כל אלה הביאו לגל גדול של עזיבה. בניגוד מוחלט למיתוס הישראלי על עליית "מרבד הקסמים", מחיר העלייה היה כבד ביותר, הן בחיי אדם והן ברכוש. רבים מתו בדרך עוד בתימן, מאות מתו על גבול תימן, בשבועות הארוכים שבהם נסגר הגבול בפני היהודים, ומאות נוספים מתו במחנה הפליטים בעדן. היוצאים הותירו את רכושם בתימן, והמעט שלקחו אתם נגזל מהם בדרך.

הקבוצה הגדולה ביותר, שמנתה 125 אלף יהודים, הגיעה מעיראק. לא תעמולה ציונית ואף לא פרובוקציה ציונית הובילו ליציאתם, אלא הפיכתם לבני ערובה והתניית גורלם בגורל הפליטים הפלסטינים. יהודי עיראק חששו מפני "סיבוב שני" של מלחמה בין ישראל ומדינות ערב, שבו יהיו הם הקורבנות. החוק שהתיר את יציאתם לא היה חוק הגירה רגיל: הוא הוגבל לשנה בלבד, התנה את היציאה בוויתור על זכותם לשוב לעיראק, לא הזכיר כל ויתור על רכוש ואילץ את כל מי שנרשמו ליציאה לעזוב את עיראק, גם אם התחרטו. רבים מן היהודים ראו בעיראק מולדת, אך אפילו קומוניסטים יהודים אנטי ציונים, שהיו כלואים בבתי הכלא בעיראק, הועלו בעל כורחם על מטוסים ואולצו לעקור לישראל. את רכושם הפסידו יהודי עיראק רק לאחר שנרשמו ליציאה וויתרו על אזרחותם.

גירוש של ממש חוו יהודי מצרים לאחר 1956, ואילו שארית יהודי עיראק ברחו לאחר 1967 – דרך כורדיסטאן ואיראן – לאחר רדיפות קשות והוצאות להורג. גם הקהילה יהודית הקטנה בסוריה סבלה רדיפות קשות במשך עשרות שנים, עד שהותרה יציאת אנשיה בשנות ה-90.

כמובן, אין זה סיפורם של כל יהודי ארצות ערב, הסיפור המקיף מורכב ומגוון יותר. בוודאי היו בו גם ציונות וגם כמיהה דתית, אך אפילו אותם יהודים שהתחילו את דרכם כעולים או כמהגרים נהפכו במהלך הדרך לפליטים. לישראל הם הגיעו מרוששים וחסרי כל.

סיפור העלייה הזאת מעולם לא זכה להתייחסות עניינית. כבר בעת התרחשותו שימש את ישראל לחיזוק האתוס הציוני, וכבר אז הוא נכפה על יוצאי ארצות ערב ומחק את קולם. הרצון להשתייך הניע רבים מהעולים לאמץ את המיתוס הציוני בעוצמה רבה, שמנעה מהם לראות את הסיפור האמיתי של עקירתם מארצות מוצאם. כאשר היו בהם מי שהעלו אותו כסיפור של עקירה ופליטות – הם נתקלו בגינוי. כיום החליטה ישראל לעשות שימוש חדש והפוך בסיפור העלייה הזאת, ודומה שגם היום שימוש זה אינו בא לשרת את יהודי ארצות ערב. אולי הגיע הזמן שסיפורם של יהודי ארצות ערב יזכה לדיון ענייני, שבו ייבחנו האירועים מבלי לשרת קמפיין זה או אחר, ושבהם יהיה מקום גם לקולם של יהודי ערב עצמם.

ד"ר מאיר גליצנשטיין מלמדת באוניברסיטת בן גוריון בנגב. ספרה, "יציאת יהודי תימן: מבצע כושל ומיתוס מכונן", ראה אור בהוצאת רסלינג

האמת על העקירה

מודעות פרסומת

תגים:

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: