סמי שלום שטרית על הכיבוש פורסם בפייסבוק

על הכיבוש (ברצינות, חלק א')

אתחיל מסיפור אישי. החוויות שלי ככובש. אני חש חובה להתחיל בביוגרפיה האישית שלי ככובש. הרי אנחנו חיים בעידן בו "אובייקטיביות" ו"מדע נטול ערכים" נחשפו במערומיהם הקולוניאליסטיים וחשוב להודות לפוקו, פאנון, דרידה, סעיד ואחרים.

חוויית הכיבוש הראשונה הזדמנה לי בגיל שבע. הייתי על פי מונחי הציונות האשכנזית עולה חדש ממרוקו כשלוש שנים בעיירה אשדוד. ששת ימי מלחמת 1967 עברו עלינו ב

מקלט של בית הספר היסודי על-שם הרמב"ם. צפוף ומחניק, אבל יצאנו החוצה מידי פעם ואבי בכלל ישן בבית ולא נכנס למקלט אף לרגע אחד. אבל לא הוגן לכנות מנקודת מבטו של ילד אז את החווייה ההיא כחוויית כיבוש. הרי האזעקה הראשונה הכניסה את אימי לפאניקה גדולה, היא סחבה את התיק והסל שהכינה מבעוד מועד וגררה אותי ואת אחי בריצה אל המקלט הציבורי כשהיא מגדפת ומתפללת חליפות בערבית מרוקנית. בין הקללות אני זוכר את צירוף המלים המרוקאיות "אש חז'נא", כלומר, "למה לנו כל זה", או "למה נקלענו לזה", או "מה חיפשנו פה", או "למה באנו"… אנחנו הקטנים סתם נבהלנו נורא ולא היה לנו מושג מהו האסון העומד להתרחש עלינו, למרות ששמענו כבר צפירות בימי זיכרון, אבל זו הייתה ארוכה, עולה ויורדת ומצמיתה את הגוף והלב דקות ארוכות. דאגנו לאבא שנשאר בבית וסירב להיכנס למקלט הלח והטחוב, אף טרם התחילו כמה מאות איש אישה, ילד וילדה, זקן וטף, להשתין ולחרבן ולהזיע בחללו. נצמדנו לחלונות הפלדה הפתוחים ושאפנו כל טיפת אויר צח ולח של יוני ועדכוני חדשות מאבי שהגיע לחלון מבחוץ וקרא אלינו לשאול לשלומנו. עוד לא היינו ישראלים, או בישראל ממש – כולם דיברו מרוקאית וצרפתית מטובלות בעברית.המלחמה חלפה כבר לאחר יומיים שלושה וכבר ידענו משידורי הרדיו שתיכף יוצאים לחגוג ניצחון גדול. אנשים דיברו במושגים של נס אלוהי והגברים נשאו תפילות הודיה מיוחדות. אני חזרתי לביה"ס לסיים את חודש יוני של כיתה אלף. בית הספר קיבל אותנו בלבוש חגיגי של יום העצמאות: דגלי לאום לרוב, שרשרות של דגלי יחידות הצבא הרבות וכמובן תמונותיהם של הגיבורים משה דיין ויצחק רבין. אני לא זוכר שלמדנו משהו בשבועיים ההם, אבל ספגנו עמוק את אווירת החיילים הגיבורים המעטים שהכניעו את הרבים האכזריים. זאת למרות שעוד לא ראיתי חייל אמיתי אחד בשכונת העולים באשדוד. שוטרים היו לרוב. אבא בשיחותיו עם אחיו הבוגרים סיכם את המלחמה במלים: הערבים יחפשו נקמה, השפלה כזאת לא תעבור בשתיקה, אבל אתה, הוא אמר לי, כשזיהה את הדאגה בעיני, לא תצטרך אפילו להתגייס, כי יחלוף עוד זמן רב עד שיזקפו ראש. חמש-עשרה שנה לאחר מכן מצאתי עצמי בביירות הורס ומחריב את מערב העיר על יושביה ומתהלך ברחובותיה כמו קלגס. כבשתי עיר בירה ערבית! לא הייתי בן שבע. הייתי כבר סטודנט ואלה היו אם אני זוכר היטב המילואים הראשונים שלי, עדיין אדם נכה בתודעתו הפוליטית. אין כובש יותר מזה מבחינת התחושה. זו לא רמאללה או מזרח ירושלים, אלא ביירות האגדית הרחוקה של פיירוז הצעירה שאת אלבומיה שמענו בבית בילדותי ומאז המלחמה ההיא עשאני מקשיב לשיריה אני שומע שריטות ברקע.
אבל דווקא שם בביירות, עם כל תחושת העוצמה הכוזבת, נפל דבר בתודעתי. ידעתי שלא אשוב כחייל לשום עיר ערבית לעולם. אחרי השחרור מהשירות סירבתי לעלות לאוטובוס הבא לביירות. למן הרגע ההוא לא הייתה דרך חזרה. הכל התבהר לי כבמכת ברק אחת: אנחנו עם כובש ומדכא ואני פיון עלוב על לוח השחמט. כמובן שהייתה זו רק חצי תודעה, אם אפשר למדוד תודעה בשברים. חלפו עוד כמה שנים טובות עד שהבנתי בתודעתי התופחת כספוג יבש וצמא שאני עצמי כיהודי ממרוקו, כמזרחי במדינת האשכנזים, אני בעצמי נתון תחת כיבוש, נישול ודיכוי, עם האשלייה המסרסת שהעניק לי אחי האשכנזי של עוצמה כוזבת ככובש את הערבי שכביכול דיכא אותי אתמול. כלומר הנה אתה שייך מעתה לחזקים. הבל הבלים. באו הפנתרים לאחר ארבע שנים בלבד ורשמו את הכתובת על הקיר: "דופקים את השחורים". אמת פשוטה ששום תאוריה של אלפי מלים לא תצליח להעביר.אבל אני מקדים כיבוש לכיבוש. למעשה כל שירותי הסדיר הוקדש למלאכת הכיבוש הבזויה, לא רק בשטחים הכבושים של 1967, אלא בעיקר בגליל הערבי שבשליטה ישראלית ובתחום שיפוטה ואזרחותה. אני, יחד עם חבריי לגרעין נח"ל חביב ותמים למראה ועוד גרעיני נח"ל נוספים מתנועות נוער ערכיות שגדלו על פעולות ושיחות אינסופיות על אחווה, שוויון וצדק, התחפשנו לבסיסי צבא המוכרים למי שזוכר בתואר "האחזויות נח"ל", בהן בעיקר גידלנו עגבניות וחסה ובלילה התמסטלנו, רקדנו והזדיינו וגם נמנמנו בעמדות השמירה מול כפרי המשולש ערבה-דיר חנא-סכנין. תפקידנו היה לאחוז באדמה ולהעבירה הלאה לקבוצת אזרחים שתקים עליה ישוב "לגיטימי". זה פעל כמו מכונית גרמנית. בין תפקידינו הכובשים היו משימות כמו אבטחת בולדוזרים שעסקו בעקירת אלפי עצי זית לפנות מקום לכבישי גישה ליישובים האלה שבתחילה קיבלו את הכינוי הממזער "מצפורים" (לישראל מכבסת המלים המשוכללת ביותר), וכן עסקנו באבטחת חבלני הצבא שפוצצו את אדמת הסלעים כדי לישרה לבנייה ולסלילת דרכים יהודיות חדשות. "יהוד הגליל" כך קראו לזה, לאחר שאותו גנרל גזען כינה את ערביי הגליל, חלקם תושביו עוד מימי החורבן וישוע, בתואר "סרטן בגוף האומה." אני הייתי בין החיילים שהובאו לשם לגרש את אותו סרטן מגוף האומה כשעוד לא ידעתי דבר עצמאי או תודעתי אחד על טיבה. אבל לא אשתמש בתירוץ העלוב "רק מילאתי פקודות." אני אשם ובבוא היום אם אקרא לדין, אתייצב. רק לאחר כשנה שנתיים באוניברסיטה, שם לראשונה פגשתי פלסטינים מהגליל ללא נשק על כתפי והקשבתי לפעילים פוליטיים ולהוגים כמו ליבוביץ', הבנתי שעסקתי בטיהור אתני ובהפקעת אדמות בשנות השבעים המאוחרות כעשור לאחר 1967 וכשלושה עשורים לאחר 1948. אלפים כמותי זוכרים את החווייה הזאת כחווייתם האישית אך מסופקני אם אי פעם ראו בה פעולת כיבוש, שלא לשאול האם מי מהם התפכחו ממנה.
(ברשימה הבאה: כיבוש בין יהודים)

על הכיבוש (ברצינות חלק ב')תרגיל קטן בפוליטיקה ישראלית: האם אפשר לדבר על כיבוש מבלי להזכיר את "הכיבוש" הישראלי של
פלסטין ושעבוד הפלסטינים? כלומר כיבוש פנים יהודי (לצורך הדיון בלבד).
בואו נבחן בקצרה את ארבעת עיקרי הציונות שלמדנו כולנו בבית הספר, ואשר לא במקרה 'שם הפעולה' בכולם הוא 'כיבוש': "כיבוש האדמה", "כיבוש השמירה", "כיבוש העבודה" ו"כיבוש השפה". כולם זוכרים משיעורי תולדות עם ישראל בדורות האח

רונים שאת האידיאולוגיה הזאת התוו בראשיתה מי שמכונים אנשי העלייה השנייה (1904-1914) וספרי הלימוד מספרים לנו על חברים וחברות סוציאליסטים שחלמו על חברה שוויונית (ליהודים בלבד כמובן, כמו קבוצת דגניה, כנרת וכדומה), או "חברת מופת" כפי שכונתה בפיהם.כולנו שיננו לבחינת הבגרות ש"כיבוש האדמה" היה בעיקר פדיון אדמה יהודית בכסף וכן התיישבות באזורים לא מיושבים שהיוו לדידם את רוב רובה של הארץ ("ארץ ללא עם לעם ללא ארץ"). "כיבוש השמירה" תמיד העלה אצלי תמיההה, לא על הצורך בהתגוננות בפני הליסיטים והתוקפים הערבים, אלא מדוע תקפו אותם כפריים את האירופאים צרובי השמש שהתיישבו על אדמתם אותה רכשו מאפנדים עשירים שישבו בוילות מפוארות בלבנון? שנים מעטות לאחר מכן הפכו הבריטים את ארגוני השמירה התמימים הללו לצבא שעתיד להשתלט בכוח על הארץ כולה ולנשל את יושביה (זה לא כתוב בספר הלימוד כמובן).
"כיבוש העבודה" היה ערך משעשע במיוחד משום שהמורה סיפרה לנו בגילוי לב על הפיכת הפירמידה היהודית האירופאית הלא פרודוקטיבית (אנטישמיות של ממש) לפירמידה עם בסיס רחב של חברה יצרנית, קשורה לאדמתה, עצמאית ולא תלויה בעובדים ערבים חלילה. לכן הססמה "עבודה עברית", משמעה היה לנשל את הערבי מפרנסתו כדי שהיהודי יתחיל לרפא את עצמו מהגלות האירופאית המנוונת. הסוציאליסטים הללו הפגינו נגד איכרי המושבות הותיקים וקראו להם לפטר את הערבים ולשכור את החלשלושים האירופאים במקומם. למנהיגים הצעירים של התנועה הזאת אז, כבן גוריון עצמו, היה חזון יותר מסודר ופחות רומנטי:-השתלטות הדרגתית על הכלכלה בפלסטין.
ומה עם "כיבוש השפה (העברית)"? מה רע בהחייאת השפה העברית? תכנית הלימודים הרשמית מספרת לנו שלעומת קודמיהם, אנשי העלייה השנייה הלו ביקשו להנחיל את השפה העברית ליושבי הארץ היהודים, לדבר בה, לנהל בה את חיי החברה והמשק, לקרוא בה עיתונים, לפתח תרבות עברית וכמובן ללמד בה במוסדות הלימוד (ובן יהודה האמיץ שלבדו יחד עם בנו וכלבו החיו את העברית הרדומה שנות אלפיים. איש לא סיפר לנו שכאשר הגיע בן יהודה לירושלים כבר דיברו, למדו ולימדו היהודים הספרדים עברית בעברית, כמו ניסים בכר שקלט את בן יהודה כמורה בבית ספרו). כינון שפה משותפת הוא לכאורה מטרה מתבקשת ביסוד להקמת עם, או ארגונו מחדש, קיבוץ גלויות וכל זה. אך במקרה שלנו הסאבסטקסט של כיבוש השפה, כמו שאר הכיבושים, הוא עיקר ענייננו.בתרגיל שלי אשאל שאלות מזרחיות שהשמאל הציוני בישראל לא אוהב לערבב עם הצורך הדחוף "להפסיק את הכיבוש". לי אין צורך דחוף הממוקד בכיבוש הצר הזה בלבד. כדי להקים חברה נורמלית, אף לא חברת מופת, אני רוצה להפסיק את כל הכיבושים, אם נותר לנו זמן בכלל, כי אנחנו היכנשהו בדרך למטה, באמצע המדרון ללא בלמים ועם הגה עצבני.
אתחיל את המבט המזרחי שלי מכיבוש השפה דווקא, עניין הקרוב ללבבי. לא רק שאותם ציונים נלהבים החליטו ללמוד ולהנחיל לעצמם את השפה העברית ולהפכה ללשונם החדשה תוך ויתור על שלל לשונותיהם, ובעיקר חיסול היידיש הנפלאה, אלא שלאחר עשורים ספורים אותה שפה "חדשה" הפכה לכלי נשק של ממש באמצעותו דוכאו שפות ותרבויות לא אירופאיות כולל שפת המקום הערבית שדברו בה גם יהודים ושאר לשונות היהודים מהעולם הלא-אירופאי. העברית הייתה ללשון השלטון, שפתה של ההגמוניה התרבותית, וכל שפה מזרח תיכונית אחרת תוייגה כשפת האוייב, אשר לימודה הפך רק לצורכי ביטחון, קשר ולא גשר. מעבר לכך, השפה העברית החדשה הזאת כפי שגם כונתה ספרותה התבססה על כתביהם של יהודים מזרח אירופאים שדיברו רוסית, כתבו ביידיש ותרגמו עצמם לעברית, כפי שתרגמו את פושקין ולרמונטוב. העברית עברה דה-שמיזציה תוך דור אחד. כל שנותר היום הוא להחליף, כפי שעשו הטורקים המודרניים את האלף-בית העברי ללטיני. למה לא בעצם? כל מי שלא כתב שירה, קרא אותה או פייט אותה בתחביר הזה ובמקצבים הללו, נזרק אל פח הזבל של ההיסטוריה. למזלנו, אפשר לשחזר ידע מתוך סל האשפה והראייה, כבר דור שני של כותבים וקוראים מזרחים ומזרחיות עוסקים בפעולות שחרור מן הדיכוי הזה.

על "כיבוש השמירה" מן ההיבט המזרחי אין להכביר במלים. הצבא נתפס על-ידי הדור השני של המזרחים כערוץ של שחרור, ערוץ של השווייה, או לפחות אשליה כזאת. בעשורים האחרונים העסק הזה נעשה ממשי ואמיתי, בעיקר מאז שנטשו בני האליטות האשכנזיות את הצבא לטובת עסקי הון והייטק. תהליך דומה קרה גם בארה"ב ובמדינות מערב אירופאיות. ובכל זאת קושייה – איך מסבירים את הנטישה ההמונית של בני ובנות אותו דור מזרחי שני וכבר שלישי את הצבא בחסות אוהלה של תורת ש"ס? זהו נושא למאמר אחר שכבר נכתב פעמים רבות לא רק על ידי (בעיקר קובץ המאמרים "ש"ס: אתגר הישראליות" בעריכת יואב פלד וראו גם פרק מרכזי בספרי "המאבק המזרחי בישראל). בקצרה – ש"ס נולדה מתוך הציונות המזרח אירופאית ולא מתוך החרדיות האנטי ציונית האשכנזית כפי שבטעות נהוג לחשוב. ש"ס היא תוצר של מרד אידיאולוגי ישראלי. ש"ס, מבלי להיכנס לשיפוט ערכי, היא הציונות החדשה המחברת דת ומדינה אם כי ברמה הטקטית כפי שהיא משתמשת במודרנה מבלי שזו תבלע אותה. ש"ס היא תנועה ישראלית מזרחית עצמאית אשר משרתיה הם הציונים החילוניים החוטאים והמחטיאים ממזרח וממערב. בסדר יומה אין אף לא יעד אחד מיעדיהם של אותם סוציאליסטים מתחילת המאה העשרים, בטח לא שמירה, לרע ולטוב.

מנקודת המבט המזרחית המודעת, "כיבוש האדמה" (הרבה אחרי גירוש תימני כנרת על ידי הציונים הסוציאליסטים וסירוב מוסדות הציונות הזאת ליוזמות התיישבות מזרחיות בימי המנדט) קשור כמובן קשר בל ינתק ב"כיבוש העבודה" (גם כן עשרות שנים אחרי שעבוד התימנים של יבניאלי לאיכרים הציונים), כלומר פיזור האוכלוסייה המזרחית בעיקר מחוץ לרצועה "חדרה-גדרה" והתשתיות הכלכליות שהוקמו (ואחר כך פורקו) באזורים בהם יושבה, הם אם כל הכיבושים של הציונות "הסוציאליסטית" דאז והקפיטליסטית דהיום, שבעיני מעולם לא היה ביניהן הבדל מלבד טרמינולוגיה וצורת לבוש. למשל, מנהל קופת המדינה פנחס ספיר היה איש צנוע והתהלך בסנדלים ואכל כריך עם גבינה צהובה לארוחת צהריים, אבל חילק מאות מליונים כמענקי תעשייה ופיתוח לבני דורו, לא רק לקיבוצים ולמושבות, אלא גם ל"יזמים פרטיים". מליונים שהפכו להון העובר בהורשה ומקבע את יחסי הדיכוי הכלכלי, בין בניהם ונכדיהם של "בעלי" אותו הון לבין בניהם ונכדיהם של אותם פועלים וחקלאים בעל-כורחם מצפון אפריקה כורדיסטן ועוד. כך גם בן גוריון שלבש בגדי חאקי וגר בצריף (ואסיפת הקיבוץ סירבה לאשר לו רכישת קומקום חשמלי), העניק מעמד חכירה בן 49 שנה לאדמות המושבות והקיבוצים האשכנזיים ומעמד של שכירות פשוטה לאדמות מושבי העולים המזרחיים (גם אם היו בהם רומנים וכמה הונגרים). זוהי מדיניות אפרטהייד אגררית מובהקת ובמקרה הזה גם "חוקית" וגלויה.

יתרה מכך, יחד עם שרי החינוך כיוונו שרי האוצר והתעשייה את בניהם של אותם עולים "נחשלים" אל פסי הייצור על ידי הקמת בתי ספר מקצועיים בעיקר בנגב ובגליל. עד היום תשתיות החינוך ההן מלוות את בני ובנות הדור השלישי והרביעי של אותם עולים, כי הנחות היסוד הגזעניות ("טעוני טיפוח", "תרבות נחשלת" וכו') הוטמעו היטב גם בלב התושבים עצמם. נטילת גורלו של קולקטיב מידו ושליטה בתודעתו ובכל היבט של חיו זה כיבוש. הפרדתו מכל השאר החיים במסלולי חיים אחרים המובילים לגורל טוב יותר וידוע מראש, זה אפרטהייד. העובדה שהמזרחים מנהלים לעצמם את הכלא שלהם לא פוטרת אותם מההגדרה הזאת.

כמובן, המטרות היו נעלות: חינוך מחדש, מודרניזציה והתפתחות, שילוב ואינטגרציה והצדקות רבות נוספות מתוך ילקוט הכזבים הציוני האשכנזי. העובדות מדברות בעד עצמן. שישים שנה לאחר מכן רוב עיירות הפיתוח הן עיירות רפאים, גם אם יש בהן וילות נחמדות, והשאיפה היחידה של רוב תושביהן היא לצאת משם במה הייתם בוחרים? וילה בירוחם או דירה בשיכון למד בתל-אביב שחולקו מתוך אותה קופה?), ורוב השכונות המזרחיות מוצפות בעובדים זרים אומללים שהופכים השעיר לעזאזל התורן של תושבי השכונות, אחרי שהפלסטיני נעלם מנוף העבודה הקשה. גם ערים גדולות כמו אשדוד ואשקלון מחזיקות בשיאי אבטלה ישראליים.
בקצרה, מדיניות הקמת התשתיות הקשורות בפיזור אוכלוסין, בחלוקת קרקעות (שדודות אכן, אך לא רק. תארו לכם שאדמות בית הספר החקלאי כדורי שחינך דור של הנהגה אשכנזית וכן אדמות האוניברסיטה העברית בירושלים נתרמו על ידי משפחת כדורי העיראקית לרווחת כל תושבי הארץ), בזכיונות לתעשייה ולחקלאות ובמוסדות חינוך והכשרה נעשו כולם במסגרת של מדיניות אפרטהייד כובשת, מנשלת ומדכאה, גם מבלי לומר מלה על הפלסטינים. על כך אפשר רק להוסיף ולהוסיף, כמו חלוקת משאבים לתרבות בסגנון של משפחות דיקטטרורים מפורסמים, כמו שליטה אפרטהיידית באוניברסיטאות של המדינה בהן עדיין רק רבע בוגרים מזרחים ומזרחיות וכמו שליטה במועדונים יוקרתיים כמו בתי המשפט והנדל"ן. הכל קשור ביחסי כיבוש והפרדה.
אני לא איש בשורות טובות בכל שקשור בעניין הזה של כבוש ואפרטהייד. זה תמיד נגמר רע מאוד לפני שזה נגמר ממש. במיוחד במקרה הישראלי בו המרכיבים הם רבים וסבוכים זה בזה: לאומיות, אתניות, דת, תרבות, כלכלה ואלימות פנימית ואזורית. למדנו ואנו למדים בימים אלה ממש כיצד קמות רפובליקות חדשות תחת המדינות הקלוקלות שקדמו להן.

  • על הכיבוש (ברצינות, חלק ג')האינתיפאדה הג'ינגי'ת,
    או: סלח לי, יש לך אש?

    כשהגינגי'ת הראשונה תצית את עצמה בכיכר חולדאי, נדע שנפל משהו בישראל. סליחה, ממש פתיחה רעה, אבל לא עמדתי בפיתוי מול תמונת גלגלי שיער אדומים כלהבות. חלילה, איני קורא לשום ג'ינג'ית להצית את עצמה, אבל אתם מבינים על מה אני מדבר, כשאין אש, אין מאבק. חלילה אני לא קורא לאיש לפתוח באש, אבל אתם יודעים בלי התנגשויות של אמת עם מאות פצועים בג'ינס ובמדים, לא יהיה מאבק. חלילה, איני קורא לאיש לתקוף שוטרים ומג"בניקים, הם הרי אחינו ואחיותינו, אבל ברור שללא שבירת הסולידריות של לובשי המדים עם שולחיהם המושחתים לא תהיה מהפכה. הסתכלו מה קורה סביבכם בשנתיים האחרונות. חלילה איני קורא לאיש במדים לערוק לצד השל המהפכה החברתית… כלומר הייתי שמח לקרוא לכולם לערוק לצד המהפכני, כולל קצינים וגנרלים וטייסי קרב ושינגמלים וטבחים ונהגים, באמת שהייתי אוזר אומץ וקורא להם לעבור אל שורות המהפכנים, לא הייתי מהסס, לא הייתי חושב פעמיים, אילוא הייתה כזאת, מהפכה, והיה צד מהפכני לערוק אליו.

    צריך להודות על האמת כי היהודים בישראל, מכל העדות והצבעים, הכיפות והכובעים, החצאיות והמכנסיים, הם צד אחד גדול וסולידרי מול הפלסטינים, מול הסורים, מול החיזבאלה, מול איראן, מול הנאצים, מול הרומאים, מול היוונים, מול הפרעונים… מול הסיוטים האינסופיים שלהם. יש בשוליים שניים שלושה, אולי מאתיים חמישים שהיו הולכים עד הסוף, אבל זו טיפה של דלק הבטלה בשישים ליטר מי עדן. הג'ינג'ים לא יציתו את עצמם, כלומר הם לא היו מעולם ולא יהיו לעולם נושאי מאבק מהפכני חברתי-כלכלי בישראל, כי אין להם אש. אין להם אפילו דלק. גפרור לרפואה. הם תמיד יתחילו בעצרות בכיכרות ובצעדות למוזיאונים ועד מהרה ימצאו עצמם בכנסת, בממשלה, בהסתדרות או באיזה דירקטריון או עיתון שמן, משמינים ומפליצים בשקט. ולא שזה נורא כל-כך, לבריאות. הם הרי משחקים את המשחק הדמוקרטי בדיוק, ממש בדיוק, כפי שלמדו אותו בשיעורי האזרחות בכיתה זין.
    למה הדבר דומה? למשחק כדורגל למשל, בו לא רק שההתאחדות ושופטיה קבעו שלקבוצה שלך אסור לנגוע בכדור, אלא שהשער של הקבוצה היריבה חתום בקיר של בלוקים. כך שגם אם תצליחו לגנוב את הכדור לדקות ספורות ותגיעו אל שער היריב, תתקלו בקיר הבלוקים מאחוריו יושבים השוער ועוזריו שותים ויסקי ומעשנים סיגר ומצחקקים, ומידי פעם מקצצים לכם את גובה הדשא ואת מספר השחקנים. והקהל? הקהל בכלל יושב בבית צופה בתכנית ריאליטי כזאת או אחרת שמסממות אותו בפנטזיה של זכייה במליון שקל, או בהפקת אלבו אם ישפיל עצמו כראוי, או הסרת עשרות קילוגרמים של שומן שאין לו. זהו. בצר לנו לא נותר אלא לצעוק ולדפוק את הראש בקיר הבלוקים, לרשום עליו ססמאות, לחרבן בצילו וגם להקים לצידו אוהלים קטנים ולעשן משהו, לשיר שירי מחאה נוגים עד החורף והולכים הביתה, כי ההם כבר לא שם. הם אף פעם לא שם. מה? אתם לא יודעים לפרק קיר לבנים מחורבנות ולעשות מהן אבני קלע? מחשקי המחשב השחיתו לכם את הדמיון.

    אז לא מפרקים את הקיר ללבנים ואת הלבנים לאבנים. מה עושים? מתחילים לדבר על הדרכים להגיע לשם, כלומר למוקדי קבלת ההחלטות, עיצוב המדיניות, "לחלק את העוגה" קראו לזה הפנתרים השחורים, שבזכותם נזרקו כמה פירורים ממרומי השולחן אל הכלבים והחתולים המתקוטטים תחתיו. כלומר, מתקרב מועד בחירות וכולם מתחילים לדבר על בחירות ועל מפלגות (מודה שהייתי שם, לפחות פעמיים, פתטי במבט לאחור). למה לא בעצם? הרי על פניו אין דרך אחרת להיכנס פנימה כדי לשנות חוקים ולקבוע תקציבים, מה שקוראים אצלנו בציניות "לשנות מבפנים" ("כנס לי לתחת", אמר האריה לעכברוש, "אני צריך כמה שינויים מבפנים"). הנה המפה הפוליטית פרושה בפנינו: הליכוד גדול מאי פעם עם מועמד חסין לראשות הממשלה. העבודה… לא נעים אביל מישהו צריך להוציא את התקע מהחשמל. ומר"צ… נו. באמצע צצות "מפלגות מרכז", שם קוד ל"תעשו קצת מקום בבקשה, גם אני רוצה לשבת לרגע או שניים ואז מבטיח להסתלק". בקצה הימני והדתי מתקבצים מה שאנחנו מכנים בביטול "ימין קיצוני" "מחנה דתי משיחי" או סתם "אנשים הזויים" ולא פחות "אוכלי חינם", "פרזיטים" ועוד. האמת צריכה להיאמר, דווקא בצד הזה של המפה הפוליטית יושבים חזק אנשים (יש נשים?) שכן נכנסו לתחת של האריה, אבל משם טיפסו בעקביות אל מוחו ועכשיו הם חזות הכל: לאריה הענק עכשיו פרצוף מפלצתי של עכברוש ענק, כמו בסרטי אימה דלי תקצי, וכשהוא שואג מי לא יירא, מי לא יירה? הרי לא תוכלו להאשים את המפלגות החרדיות והמתנחליות בכיבוש פלסטין של 1948 ושל 1967, או בהמצאת חומה ומגדל, או בקפיטליזם ההרסני, או במרטה המקדשת שרצים. הם נטלו כלים מן המוכן, "לגיטימיים" וציוניים לעילא. הם לא השתלטו על המדינה במנדטים, אבל הם הצליחו לשים בה רסן ולרתום אותה לעגלתם הדוהרת מבחינתנו אל התהום, אך מבחינתם, וצריך להפסיק לזלזל, העגלה הזאת היא מרכבת האש של אליהו, לא פחות.

    מה אני מנסה לומר כאן? העניין הוא לא בהקמת מפלגה עם מצע. זה פתטי, את זה עושים משרדי פרסום ויחסי ציבור והם מסוגלים לכתוב מצע לימין, לשמאל ולמרכז ואם תשלמו יפה יכתבו לכם מצע חברתי מהפכני, עם סלוגנים חזקים. מפלגות ומצעים ומנדטים הם פונקציה של כסף. העניין הוא לא מצע או רשימת שינויים ורפורמות. זה נחמד וזה יחזיק קדנציה או שתיים עד התפוגגות. זה העניין וממנו יש ללמוד ולא להתייאש: למפלגות דתיות ומתנחליות, גם החרדיות והחרד"ליות (כמו ש"ס) אין מצע והן בכלל לא מפלגות, אלא תנועות המונים עם דת, או אידיאולוגיה שהיא דת. אש. דת לא זקוקה לכסף. לדת אין שאלות, רק תשובות (והדלת פתוחה בכיוון אחד). דת לא מקבלת שום ביקורת, כי ביקורת היא חילול השם. דת לא פוחדת מטילים עזתיים או מגרעינים איראניים. דת לא מחשבת את העתיד בקדנציות פרלמנטריות. דת לא פועלת כלל על ציר הזמן שלנו, ציר המחשבה, ציר התודעה וצירי הלידה, אם תרצו. לכן הדת מנצחת ותנצח בכל מקום בו איפשרו ומאפשרים לה "לשחק במשחק הדמוקרטי". כלומר היא לוקחת לבסוף את כל הקופה בכל מקום בו לא הפרידו אותה בנוקשות, בכוח ובדיכוי אלים, מן המדינה ומן הפוליטיקה ואיפשרו לה להיות מצע פוליטי עם רשימת מועמדים. מקומה של הדת בביתו של האדם ובקהילתו. נקודה.
    והשאלה שעל הג'ינג'יות והשחרשחרות, הבלונדינים והברונטים, לשאול ברצינות תהומית היא פשוטה: האם יש לכם דת? או לפחות אידיאולוגיה שהיא דת? ובבקשה אל תגידו ציונות, כי גם אם תרצו אותה היא כבר לא שלכם. כל המשמעויות שלה וכל הפרקטיקות שלה נתונים היום בידי כוהני הדת ושליחיהם: כיבוש האדמה (התנחלות), כיבוש העבודה (הכלכלה), וכמובן כיבוש השפה (התרבות, החשיבה וכו'), וכיבוש השמירה (על חומתייך ירושלים הצבתי שומרים… חה, חה, חה), כולם נשלטים היום מתוך מוחו של עכברוש הענק.

    אז אין לכם דת? אלטרנטיבית כמובן (ותעשו לי טובה נסו לא להשתמש בביטויים "זכויות אדם", זכויות אזרח", "חופש הביטוי" וכהנה קלישאות ליברליות מעושות ולעוסות, שלעסתי כל חיי עד קבס). האם אין לכם לפחות אידיאולוגיה בדרגה של דת? כלומר נחושה, כלומר תנועת המונים עם סולידריות ברמה דתית ממש המוכנה למלחמת אזרחים, לא פחות (ואל תמכרו לי את הזבל הזה על מלחמת אחים, זו המלכודת שלנו). אם אין לנו דת ואין לנו ביצים וביציות להצית את האש, עשו לעצמכם טובה, ובעיקר לילדיכם, קומו ולכו אל מעבר לים, וככל שתקדימו וככל שתרחיקו כן ייטב לכם. לא רק לכם כאינדיבידואלים ייטב, אלא לכל מי שחושב כמותנו. הגולה, עם כל העצב שבפרידה (ממה לעזאזל?), היא המקום לקומם את עצמנו מחדש במאה השנים הבאות. זה הזמן להיפרד מהציונים ולחזור ולנסח את היהודי כפי שאנו תופשים ותופשות אותו (ואני לא ראקציונר ולא חוזר בתשובה, נשבר הזין מהסיפור הזה גם כן, כל אחד עוטה כפה גדולה ומצקצק בלשונו. יש לי כיפה, תמיד הייתה לי כיפה. אך מה לי ולהם?): אנו רוצים את היהודי המטיל ספק בכל כולל בדבריו שלו, החוקרת, החושבת, המובילים והמובילות את הגותם ללא מורא: ואהבת לרעך כמוך, אל תעשה לחברך את השנוא עליך. דברים פשוטים. חברה אזרחית, לא לאומית ולא דתית. אין לנו דת כזאת, כלומר לא מלים תחת הכותרת "מצע" או "מי אנחנו?", אלא להבות של אש. אני אומר לכם בביטחון מלא שאין עוד יהודים בגלה ממנה אני כותב. כולם ציונים שבויים באש הדת המתנחלית, מרחוק כמובן. אתם רק החיילים המטומטמים על לוח המשחקים שלהם. כששואלים אותי סטודנטים ציונים אמריקאים טובים בפנים עצובים "למה עזבת את הארץ? היה לנו גוד טיים שם בטיול בקיץ," אז אני משיב בפשטות: "אז למה חזרתם?" השתיקה שבאה לאחר מכן שווה זהב.

    אפשר גם כך: מי שיצית את האש ראשון ינצח במלחמה הזאת על העתיד של החיים בין הים לנהר. ובאמת מה זה חשוב ג'ינג'ית או שחור. הסתכלו סביבכם כשאתם הולכים להתכנסויות הליליות האינסופיות, בעצרות, בצעדות, בישיבות ובמפגשים: אתם רואים מהפכניות ומהפכנים רצים לתוך האש? מציתים אותה? אתם שומעים התלהבות דתית צורבת סביבכם? באמת, קחו עוד שח'טה ותהיו כנים עם עצמכם: הפסדנו. אבל אולי בעצם פרידתנו, אחריתנו לנצח דווקא. הרי חבל שנעלה כולנו באש יחד איתם כאשר יתניע טייסו של אליהו את מנוע מרכבת האלים וישאיר אחריו חורבות, אבק ואפר. אתם יודעים, נצח ישראל…

     

     

    ביאליק הגיע לארץ כנסיך והתקבל בנמל יפו בכבוד השמור לרוזנים ומלכים. הוא גר בתל-אביב בבית שנבנה עבורו מבעוד מועד ברחוב שנקרא על שמו עוד בימי חיו. אני מסכים שהוא סבל בארץ (כפי שעולה ממכתביו) אבל לא פיסית. הארץ השביתה את כתביתו הפואטית משום שהארץ הפנטסטית אותה הזה בשיריו מן הגלות התגלתה כארץ לבנטינית פרובינציאלית לשיטתו וכסתם מקום משעמם והעיקר- הערגה מתה ועימה השירה. ביאליק, שירתו, סיפוריו והגותו היו כולם של גלות. אין ביאליק אחר. (סמי שטרית אתר קדמה)|1||1|

 

מודעות פרסומת

תגים:

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: