הארץ היא שלנו המדינה לא

"הארץ הזו שלנו, המדינה לא; אתם החילונים פשוט לא מבינים את זה"

הפלסטינים הם לא האויב, צה"ל כן ■ החרדים דווקא עובדים, אבל במזומן ובלי לשלם מס לישות הציונית ■ שירות בצה"ל? רק אם תבוטל חובת הגיוס ■ דו-קיום? הם לא רוצים, טוב להם בגטו

הכביש מבית שמש לנס הרים הוא אחד היפים בישראל. קילומטרים של עצי אורן, אילות וקטלבים נפרשים מלוא העין, ושמש של אחר הצהריים מלטפת את הצמרות. מבין העיקולים מציצה השפלה. ביום טוב אפשר לראות את תל אביב. דקת נסיעה נוספת ובצומת צור הדסה המראה משתנה. את שיפולי הגבעות הקירחות מעטרים בתים צפופים, וצריחי מסגדים בולטים ביניהם. שלטי הדרך הגדולים שבצדי הכביש החלק ספק מברכים, ספק מזהירים: "אזרח יקר, ברוך בואך ליהודה ושומרון".

שבת כהלכתה מחכה לי בעיר החרדית ביתר עלית, שהוקמה לפני שני עשורים על בסיס התפישה כי "סגרגציה טריטוריאלית היא הדרך היחידה לקיום אורח חיים חרדי", כלשון האתר הרשמי של עיריית ביתר עילית. במלים פחות מכובסות, ביתר היא גטו יהודי מבחירה.

במחסום עומד מילואימניק משועמם. "ביתר?", הוא שואל בקול ספקני, "את בטוחה?". השבת נכנסת עוד שעתיים ולי, חילונית, שמאלנית, לבושה בחצאית הכי ארוכה שמצאתי בארון, עוד יש הזדמנות להסתובב אחורה. אני מהססת, אבל הסקרנות, כמו גם האופטימיות, חזקים מהחשש.

הארץ שלנו, המדינה לא

אימרה מפורסמת קובעת שקצוות יש לחבר, בעיקר כשהם חדים, ואכן, קצוות חדים מאוד נפגשו במהלך אותה שבת. את דורית ואלון (שמות בדויים, אך קרובים למקור) הכרתי בתיכון. הם היו מה"גדולים", זוג ערכי ובולט, מובילי דרך, מלח הארץ בהגדרה. מאלון ציפו שיהיה איש אקדמיה; דורית, אמרו כולם, תגיע לממשלה.

גל החזרה בתשובה של אמצע שנות ה-80 סחף גם אותם, וכמו שבדקו כל דבר חילוני לעומק (סקס, סמים וכל השאר), נבדק גם הרעיון החדש בקפידה. הדרך לישיבת אור שמח הירושלמית היתה קצרה. אלון נהפך לתלמיד ישיבה, דורית עבדה כמורה. חבריהם, שהחלו את דרכם במעלה הסולם החברתי, עוד קיוו ש"הבורג יחזור למקום", עד שהזוג קבע משכנו בביתר. "מחסור באמצעים", כך הסבירו את מה ששלח אותם אל עיר הבטון הלבנה שמעבר לקו הירוק, אבל מאחורי המחסור עמדה הצהרה – אנחנו חרדים, הודיעו לכל מי שפיקפק עד אז. זה העניין.

20 שנה חלפו. יש להם שני ילדים שעברו את גיל 18, ובנוסף הם מטפלים בשבעה ילדים של אחיו של אלון – שלושה מהם חיים עמם בבית. אלון לובש מעיל ארוך שחור ומראשו משתלשלות שתי פאות ארוכות, ובקהילה מתייחסים אליו כרב, אף שאינו מוסמך מטעם הרבנות הראשית; דורית, מנהלת מוסד חינוכי בירושלים, עטופה מטפחת גדולה ובגדים שאינם מותירים אף פיסת עור מגופה גלויה. המפגש המחודש בביתם הנאה בביתר מבלבל. ההומור הוא אותו הומור, שטף הדיבור מהיר כמו פעם, ובקיאותם ב"הוביט" וב"שר הטבעות" מעולם לא נעלמה. רק תפישת העולם השתנתה, השתנתה מאוד.

"הארץ הזו שלנו, המדינה לא", קובע אלון ביושבו ליד שולחן השבת – שנערך שוב ושוב, כי אוכלים המון בשבת כהלכתה. "אתם, החילונים, פשוט לא מבינים את זה, לכן אתם עושים עוד ועוד מאמצים כדי לשלב אותנו במקום שאנחנו בכלל לא רוצים להשתלב".

איפה בדיוק אנחנו טועים?

"במקום להתקרב, תתרחקו. תנו לנו לחיות בשקט בגטאות שלנו, בלי לכפות עלינו את העקרונות שלכם, את שיטת המס שלכם, את החוקים שלכם, את לימודי הליבה או את מה שאתם חושבים שהוא עבודה. מבחינתנו, אין כלום עד שיבוא המשיח ותקום מדינת הלכה. אנחנו לא כופים עליכם כלום, כי אנחנו לא צריכים כלום, הכפייה באה מהצד החילוני בלבד. לכן, בשלב ראשון, יש להפריד דת ומדינה".

בזה אתה מכוון בדיוק לדעת גדולי השמאלנים הליברלים בישראל.

"הנה, הסכמנו על עיקרון חשוב. יש בינינו עוד משהו במשותף: גם את וגם אני לא מרוצים מפרצופה של המדינה. הסיבות אולי שונות, אבל חוסר שביעות הרצון משותף. אנחנו, וגם אתם, כבר יודעים שהציונות היא אפיזודה חולפת. אנחנו היינו פה קודם, נהיה גם אחרי שתלכו. זה רק עניין של זמן. בביתר יש 4,300 משפחות, ו-45 אלף איש. יש לכם תשובה למספרים האלה?" (לפי הנתונים הרשמיים, בביתר כ-6,000 משפחות וכ-40 אלף איש, ט.ח).

ההפרדה צריכה להיות עקרונית או פיסית?

"היא ממילא פיסית. מעטים החרדים שבאמת מתערבבים בקהילה החילונית, ואלה שמתערבבים הם לא חרדים ממש. אני רואה את הפוליטיקאים שלכאורה מייצגים אותנו. אני אומר באופן מפורש: הם לא מייצגים אותנו".

אתה מדבר על הפרדה, אבל לא מהסס להשתמש בשדה התעופה שנבנה בכספי המסים שלי כשאתה נוסע כל שנה לאומן.

"השדה קיים, אז אני משתמש בו, אבל מאות שנים נסעו לאומן גם בלי שדה תעופה. אני חוזר ואומר – אנחנו לא צריכים אתכם, לא רוצים שתגינו עלינו, שתיבנו לנו, שתיתנו לנו. נסתדר בעצמנו, תודה. יש פה מערכת שלמה שעובדת מאות שנים, והיא תמשיך לעבוד גם בעתיד".

ובכל זאת אתה מקבל קצבאות עבור הילדים שלך, שלומדים בבתי ספר ובישיבות שמממן משרד החינוך, ואתה גר בעיר שהוקמה על ידי משרד השיכון.

"זה שולי. חלק מכל הדברים האלה בכל זאת מגיע מהמסים שגם אני משלם בלית ברירה".

אתה משלם מעט מאוד מסים אם בכלל. ביתר עומדת בתחתית הדירוג החברתי-כלכלי. משכורת ממוצעת לעובד פה היא 3,270 שקל בחודש.

"נותנים לנו – אז לוקחים, אבל נסתדר גם בלי זה".

אתה בטוח שאתה לא מיעוט קיצוני במיוחד?

"אם נוח לכם לחשוב ככה – תחשבו. אני מזמין אותך להיכנס לכל בית בביתר, ולכל בית חרדי בכלל. אלה הן תפישות העולם".

כלכלה שחורה, תרתי משמע

מול פתיחה קיצונית ומפתיעה כזו אני תוהה אם האופטימיות שלי לא היתה מוקדמת. את האווירה מצילה, למזלנו, לשון הרע שההלכה ממש אוסרת, אבל הסקרנות האנושית כנראה חזקה ממנה. אני מעדכנת מה קרה לחברים מפעם, והחיוכים חוזרים אל השולחן.

לקראת חצות יוצאים לטייל – ככה זה כשמסיימים את הסעודה ב-23:00 – והכבישים הריקים שוקקים גברים, נשים וטף. בעיקר טף. 63% מתושבי ביתר עילית הם מתחת לגיל 18. זאת אחת הערים הצעירות במדינה. הרחובות נקיים יחסית, ובמרכז העיר שפע של גני שעשועים רחבי ידיים. לא רע יחסית לגטו.

"תראי", מצביע אלון בגאווה על כלובי המיחזור המלאים שמפוזרים על המדרכות, "הקהילה החרדית יודעת לאמץ מהר ובקלות טרנדים, לכאורה חילוניים, שהם נכונים לתפישתה. כולם פה ממחזרים בקבוקים ועיתונים. יש הבנה שזה טוב לעולם, אז למה לא להצטרף? גם טרנד הבריאות מוכר כאן. משפחות שלמות יוצאות לצעדות, לא רק בשבת, כי זה בריא. אפילו בריכה ציבורית נפתחה פה באחרונה. הכל בסדר כל זמן שאף אחד לא מנסה לכפות עלינו ואנחנו יכולים לבחור מתי להתחבר ומתי להתנתק".

שבת, 11:00 בבוקר. אחרי ביקור בבית הכנסת מתיישבים לסעודה שנייה. סדר הדברים ברור. אלון, אב המשפחה, מקבל את האוכל ראשון. תמיד ראשון. הוא יושב בהדרת קודש בראש השולחן, כשאשתו והילדים מתרוצצים כדי לערוך ולהגיש. לאחר מכן הילדים גם יפנו, יעזרו במלאכת ניקיון ובשטיפת הכלים. מתברר שהם היו ממונים גם על הכנת הסלטים הטעימים ("רק שניים כל אחד") וסייעו בקליעת שמונה החלות. את האוכל שעל הפלטה מכינה דורית ביום חמישי החל משעות אחר הצהריים.

יש שני תפריטים – תפריט חורף ותפריט קיץ. בשבת שבה ביקרתי אכלו חמין, דגים והרבה סוגי סלטים. בדרך כלל גם אופים עוגות, אבל הפעם הסתפקו בעוגות קנויות. לאלון, שלא נוגע במטבח הקטן אך המתוקתק להפליא המשמש ממלכתה המוחלטת של דורית (לא בהכרח מבחירה), כבר היה מה להגיד על זה. אבל מבט אחד ממנה, מבט של אשה שמכירה את בן זוגה כבר יותר מ-30 שנה, הבהיר לו שתלונות הוא יכול להשמיע במקום אחר. בעודי מביטה בהתרוצצות האינטנסיבית, חשבתי כי מעולם לא פגשתי ילדים ממושמעים ותורמים כל כך. עבודה רבה ולא פשוטה מוטלת על בני הבית (חוץ מהאב, כמובן) בשבת קודש. איזה מזל שאסור לעשות מלאכות קשות באמת, כמו הדלקת האור או המזגן, למשל.

אלון אחראי על ניהול הסעודה. אחרי הזמירות נדרש כל ילד לתת דבר תורה, כשהאב מנצח על הניואנסים. כך, למשל, נדרשנו לסוגיה מתי מותר להזיז מספריים בשבת, וגם חתיכת פאזל שנותרה על הרצפה זכתה לדיון מעמיק – מוקצה או לא. הצעתי להרים אותה ולסיים את הדיון, אבל קיבלתי "לא" מוחלט. במקרה חירום קוראים לגוי של שבת, דרוזי מהכרמל שעובד ביישוב כבר 20 שנה, מוכר וחביב על כולם. גם את הביטחון העירוני מספקים בסופי השבוע עובדים דרוזים. ביתר נהפכה לענף מכניס בדליית אל כרמל ובעוספייה.

"רק 5% צריכים ללמוד בישיבות"

אחרי הדיונים התיאולוגיים מגיעים הסיפורים. המון נסים יש בסיפורים האלה, ועם ישראל תמיד נלחם בגויים – ותמיד מנצח. הילדים מרוצים. במהלך דיון נוסף בנושא מיקומם המדויק של קברי הצדיקים בגליל, מתברר שחלק מהילדים לא ביקר אף פעם בראש הנקרה. אלון מבטיח שזה יהיה הטיול הבא – כולל ביקור בקבר צדיק, כמובן.

כשמוגש הקינוח, אני חוזרת לשיחות החול ומנסה לברר את היחס למסים, כמו גם את רמת ההכנסה המקומית. מהר מאוד מתברר ש"כלכלה שחורה" לא מפחידה אף אחד בביתר. להפך. נדמה שהם אפילו גאים בדרכים שפיתחו כדי לעקוף את חוקי המדינה. והנה הפרדוקס: בגלות אסור להעלים מס. ההלכה קובעת שיש לכבד את חוקי המארח, אבל בבית שלך הכל מותר.

כמו אלפי חרדים, גם דורית ואלון חיים את חייהם בעיקר במזומן. דורית אמנם עובדת במוסד המפוקח על ידי משרד החינוך ומרוויחה 6,500 שקל בחודש, שמהם מנוכים מסים כהלכתם – אבל כל עבודה אחרת שהיא עושה, ואינה קשורה לבית הספר, נעשית ללא חשבוניות, וללא התנצלות. אלון מלמד גם הוא במוסד דתי ומרוויח שכר רשום שאינו עובר את המינימום, פשוט כדי לא לשלם מס. גם הוא עושה עבודות נוספות שהשכר עליהן הוא במזומן. יחד מרוויחים בני הזוג כ-12 אלף שקל בחודש – סכום נאה ביותר מול המשכורת הממוצעת הרשמית בביתר עילית. אך ברור כי למספר הרשמי אין משמעות במקום שבו הכל מתרחש מתחת לשולחן.

למרות הכל, דורית ואלון לא מצליחים לחסוך, "למרות שאנחנו עושים שמיניות בניסיון לחסוך". על מוצרי מזון הם משלמים 1,400 שקל בשבוע; חשבון החשמל האחרון היה 2,400 שקל, למרות הטיימרים שאחראים על ויסות המזגן בשבת; בכל חודש הם משלמים 3,500 שקל על משכנתא לבית החדש (שני חדרים רשמיים + סוויטת הורים מפוארת + כמה חדרים בהרחבה עצמאית ללא אישור) – שקנו בפחות ממיליון שקל לפני שנה וכעת שווה כ-1.3 מיליון שקל, כי מצוקת הדיור מורגשת היטב גם בביתר; טלוויזיה אין, אבל מחשבים יש בשפע, כולל אינטרנט כשר, וגם טלפון סלולרי לכל בן משפחה; המכונית שלהם מודל 2006, אבל יכול להיות יותר גרוע; ובכל ראש שנה נוסעים גברי המשפחה (ולפעמים גם הנשים) לאומן, וכל כרטיס טיסה עולה 500 דולר. תארו לכם שעם כל ההוצאות האלה הם גם היו צריכים לשלם מסים.

הסברים להעלמת המס, הלגיטימית בעיניהם, יש לדורית ואלון בשפע. למשל, המעשר. הסידור פשוט: מכל סכום שמרוויח אדם הוא מפריש 10% שאותם הוא מעביר לאדם או למוסד שאותו הוא בוחר. הסכומים מועברים באופן שוטף ולא ביום קבוע, לא רשומים בשום מקום, וגם לא יירשמו לעולם. היתרון: מדובר בתהליך מהיר וקל. הנותן יודע למי העביר, והמקבל יכול להשתמש בו מיד. החיסרון? בביתר לא חושבים שיש כזה. על השאלה איך יודעים שכולם באמת משלמים את המס, עונה דורית בשאלה: "איך יודעים שכולם שומרים שבת? זו מצווה שכל יהודי חרדי ממלא. אולי בשוליים יש משתמטים, אבל הרוב משלם".

וזה פוטר אתכם מתשלום מס למדינה? אני משלמת הרבה יותר מ-10% מס.

אלון: "בשיטה שלנו המס מגיע בשלמותו לנזקק – שלא כמו אצלכם, שיש מערכת שלמה שהמסים מממנים, ואת לא יודעת כמה מהכסף שלך מגיע למי שאכן זקוק לו. אתם אלה שצריכים להתקומם נגד השיטה שלכם, במקום להציע לנו לקבל אותה. בתפישה שלכם זו כלכלה שחורה, בתפישה שלי זו הדרך הנכונה להתנהל".

מדינה של 8 מיליון תושבים תתקשה להתנהל ככה.

"שמעתי שגם אצלכם מציעים לאפשר לאזרחים להחליט על הערוץ שאליו יופנו חלק מהמסים שלהם, שהמשלמים יגידו – אני נותן 5%-10% למקום הזה ולא לאחר. אם תשנו את מבנה הגבייה של מס הכנסה, תכירו במעשר כמס לגיטימי ותאפשרו העברת חלק מהמס על פי בחירה, זה יכול לקרב לבבות, שלא לדבר על זה שגם חילונים יעלימו פחות".

הכלכלה השחורה לא מסתיימת במסים. אותה סטטיסטיקה שקובעת שהמשכורת מגיעה ל-3,200 שקל, קובעת גם כי רק 40% מהגברים החרדים עובדים. "נו, באמת", מבטלים דורית ואלון. "מדובר ב-80% לפחות שעובדים, הם רק לא רשומים. הקהילה הזו דואגת לעצמה. אם יש תפקיד שדורש שמונה שעות ביום, הוא יחולק לארבעה אנשים כדי שכולם ירוויחו קצת. השכר ממילא לא מגיע לגבול המס, ולא מעט פעמים הוא יינתן במזומן. במקרים כאלה מדובר בסכומים קטנים שעוזרים לאנשים לשרוד. התפישה שלכם כאילו אנשים לא עובדים פה היא לא נכונה. כמעט כולם עובדים, אולי לא במשרה מלאה, אולי לא באופן רשום – אבל עובדים".

האם הסטטיסטיקה הלא-רשמית הזו עוזרת לשילובם של חרדים בשוק העבודה? כנראה שלא. אחת התפישות שבכל זאת משתנה בחברה החרדית היא שהעוני הוא אולי לא עניין להתבייש בו, אבל גם לא נכס שכדאי לשמור עליו. גם בביתר עילית המסורתית והשמרנית כבר מבינים שהשכלה לא דתית היא הכרח מציאות עבור הדור הבא.

"אם רק תבטלו את חובת הגיוס לחרדים, הכל ייראה אחרת", אומר אלון, ודורית מסבירה: "גם אנחנו יודעים שלא כולם רוצים או יכולים ללמוד בישיבות, אולי 5% צריכים להיות שם. הם הטייסים שלנו, וכמה טייסים יש בצבא? אבל אתם מכריחים אותם לשבת שם, בגלל חובת הגיוס שמנוגדת באופן מוחלט לדרך החרדית, ועוד מתלוננים על המימון".

איך נבטל חובת גיוס לחרדים ונחייב נוער חילוני לתת שנתיים-שלוש מחייו לצבא?

אלון: "תכירו באפשרות לעשות שירות לאומי בקהילה, כשמיד אחריו יזרום כל הנוער שלא רוצה להיות בישיבה לעשרות מכללות חרדיות שיציעו את מה שהנוער שלנו רוצה כיום ללמוד – משפטים, מדעי המחשב, מינהל עסקים, פסיכולוגיה".

מי יקים את המכללות האלה?

"גורמים בקהילה, מוסדות אקדמיה. כיום כבר יש כמה תוכניות שרצות בלי הפרעה, כי הלימודים מותאמים לאווירה ולצרכים החרדיים. המכללות האלה יאפשרו לאנשים לעבוד בקהילה ולהתפרנס ממקצועות חדשים ורווחיים יותר".

מאיפה מגיעה הפתיחות הזו?

"חרדים תמיד עשו מסחר, אז אפשר גם ללמוד את זה. העולם מתקדם, ובניגוד לתפישה שלכם, בתחומים מסוימים אנחנו מתקדמים אתו. למשל, העיתונות החרדית מלאה במודעות ללימודי גישור, קואוצ'ינג הוא להיט גדול וכמוהו גם רפואה אלטרנטיבית. אין פה בעיה הלכתית, ואנשים רוצים להתפרנס ולא להסתמך על גמ"ח או על ההורים".

מה תהיה רמת הלימודים במכללות האלה? הרי הנוער שלכם מגיע ללא היכרות בסיסית עם מקצועות ליבה. איך אפשר להיות מהנדס בהיי-טק אם אתה לא יודע אנגלית?

"הבעיה היא שאת התהליך מתחילים כיום רק בגיל 22, ובדרך כלל אחרי נישואים. אם יהיו הרבה מוסדות שיקבלו תלמידים מגיל 18, הפערים ייסגרו מהר. אני אומר בוודאות ששלוש שנות לימודים יכסו את כל מה שלמדו החילונים בתיכון".

או שלא. ייתכן שההתנגדות ללימודי ליבה דנה את הנוער שלכם להיות הפועל השחור גם בתעשיות המתקדמות. מי שיילך למכללה חרדית לא יתקבל לטכניון, כי אין לו עומק של ידע.

"אז לא יהיו בינינו מנכ"לים שירוויחו 30 אלף שקל בחודש. אנחנו מוכנים לשלם את המחיר. חרדים שיהיו משפטנים ועובדי היי-טק צריכים גם ללמוד קצת תורה, להיות עם המשפחה ולא לעבוד בשבת. אנחנו חושבים על הרחבת מקורות הפרנסה ולא על התעשרות או קריירה".

ואם בכל זאת ייכנסו לימודי ליבה בגיל צעיר יותר למערכות החרדיות?

"זה לא יקרה, תרדו מזה. זה רק מרבה את חילוקי הדעות ואין בזה צורך. כשצעירים, אסור לבזבז זמן – חשוב ללמוד תורה".

מההצעות שלכם ברור שיש שינוי באווירת הגטו, אבל רק אם הוא נעשה בתנאים שלכם.

"נכון, זה צריך להתקיים בתנאים שלנו, אין ברירה".

תלמידי חכמים ונשות קריירה

שינויים, מתברר, נערכים גם בכל מה שקשור לחלוקת התפקידים במשפחה. בשנים האחרונות החלה חשיפה של נשים חרדיות למקצועות הלא מסורתיים, כמו תוכנה, גרפיקה, ראיית חשבון ומקצועות האבחון (מסתבר שבגזרה החרדית הפרעות הקשב נפוצות כמו בכלל ישראל).

התלמידים החכמים הבינו כי נשותיהם, שתמיד החזיקו את הבית, יכולות להרוויח יותר, ולכן כדאי להם להתגייס. "בתים חרדיים היו תמיד מטריאכליים", אומר אלון. "אשתו של רב מכובד יכולה להשבית אותו בטלפון אחד כי צריך לנסוע לנכדים בקרית ספר, אבל כיום התמיכה היא בעיקר מכיוון הפרנסה. עניין של שגרה הוא לראות תלמיד חכם יוצא מהישיבה כדי להכין לילדיו ארוחת צהריים ולהיות עמם בזמן שאשתו בעבודה. אנחנו עוד לא רואים פה עקרי בית, אבל יש בהחלט תמיכה גדולה יותר בקריירה של האשה והרבה יותר סיוע בבית".

כדי שהיא תרוויח יותר והוא יוכל להמשיך ללמוד.

אלון: "כדי שכולם יחיו ברווחה גדולה יותר וכל אחד יעשה את תפקידו".

אז יש סיבה לאופטימיות? נשים עובדות, גברים תומכים, נוער שהולך ללמוד מינהל עסקים, והצטרפות למהפכת המיחזור?

אלון: "אנחנו חיים את חיינו. לא ממש חשוב לנו אם אתם אופטימיים או מודאגים".

בואו נדבר על המחאה החברתית. חרדים לא התחברו אליה, אף שיוקר המחיה פוגע בכם בדיוק כמו בכולנו.

"את שוב מנסה לחבר את מי שלא רוצה להיות מחובר. לא יצאנו מבתינו כדי להפגין נגד הגירוש (ההתנתקות מרצועת עזה, טח"ס) ואם אז לא יצאנו – אף קוטג' לא יוציא אותנו".

נגמרה סעודה שנייה. הולכים לישון צהריים רק כדי לקום ישירות לסעודה שלישית. הפעם מדברים על שכנים ופוליטיקה. כך, למשל, מתברר שאמבולנס לא ייצא בשבת מביתר כדי להציל ילד מהכפר השכן חוסאן. פיקוח נפש דוחה שבת, אבל רק עבור יהודים. הבשורה הטובה, אם אפשר להגדיר זאת כך, היא שהפלסטינים הם בכלל לא האויב, ולא מעט מתושבי ביתר עילית, טוען אלון, מקדמים בברכה חיים תחת ריבונות זרה.

"הגיע הזמן לשתי מדינות לשני עמים", מפתיע אלון בהצהרה לא ימנית בעליל, אבל מיד חוזר לנקודת הקיצון: "אני מלמד בכל מיני מקומות כמו למשל בבת עין, ונמצא בקשר קבוע עם נוער הגבעות שהמנונם הוא 'מדינת יהודה מתעוררת, המדינה הציונית מתפוררת'. אני, ורבים אחרים, מסביר להם שהאויב הם לא הפלסטינים, אלא צה"ל. בו צריך להילחם כמו שנעשה בפעולות תג מחיר האחרונות בבית אל, וכמה שייצא מהר יותר מהשטחים, כך ייטב. אנחנו נסתדר טוב יותר בלעדיו. השב"כ (אלון מבטא את המלה על משקל קג"ב) הוא אויב נוסף".

אתה לא רציני נכון? הבן שלי, החייל, הוא כיום האויב של הבן שלך, שיושב לו מוגן בישיבה?

"אם רק הייתם נותנים לו, הבן שלי יכול היה ללכת לשירות אזרחי בקהילה שלו. לצבא הוא לא יגיע, כי אנחנו, בניגוד אליכם, לא במלחמה".

אתם יכולים להיפגע מאוד כשצה"ל, ששופך מיליוני שקלים על הגנת המתנחלים במקום שנשקיע אותם בחינוך וברווחה, לא יהיה שם להגן עליכם.

"אולי תהיה פה שחיטה, אבל עברנו גם כאלה בעבר".

מי, אם לא האויב הגדול – צה"ל – יגן עליהם בכל זאת?

"סיעתא דשמיא, כמובן".

זהו. הספיק לי. אני מביטה לעבר השעון, סופרת את הדקות עד ששלושת הכוכבים יזרחו ויאפשרו לי לסיים את החוויה.

19:17. על פי כל הלוחות, השבת יצאה. "ברוך השם", אני אומרת ומתכוונת לכך לגמרי. אני מודה לדורית ואלון על האירוח, שוב מתנצלת על כל הפעמים שהדלקתי אור בהיסח הדעת והוספתי חטא על פשע כשכיביתי בבהלה, ומאחלת להם מעומק הלב שבמהרה ובימינו יחיו הם וחבריהם, יחד עם נוער הגבעות ודניאלה וייס, במדינת פלסטין. הנה, בכל זאת מצאנו שאיפה משותפת אחת.

עם שלושה כוכבים שזורחים בשמים אני שוב במכונית, שטסה כאילו מעצמה אל מחוץ לגטו. בפיתולים שבין נס הרים לבית שמש, שוב בישראל, שוטף אותי גל גדול של הקלה.

מסקנות? למדתי הרבה, קיבלתי לא מעט חומר למחשבה. אין ספק שכמה מהנקודות שמארחיי החרדים הציעו כדאי ליישם, בתנאים שלהם כמובן. באופן מוזר אני מאמינה להם. הם באמת יסתדרו בלעדינו, והסטטיסטיקה אכן לטובתם. מאגרי האופטימיות של אתמול כבר לא נמצאים שם. הם נהפכים בעצב לשלוליות קטנות של פסימיות עמוקה.

מודעות פרסומת

תגים:

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: