מרסל ח'ליפה – מאת רחל מזרחי

מרסל ח'ליפה בהופעה בעמאן

מרסל ח'ליפה, הוא מוזיקאי פוליטי במלוא מובן המילה. הוא מסמל לרבים שגדלו על שיריו מאז שנות השישים, את המאבק לחירות. שיריו קוראים למהפכנות ולמרד

מאת: רחלה מזרחי, 06.04.2005

שבת בערב באוניברסיטת אל-ג'אמעה אל-אהלייה בעמאן, בשער למתחם אולם ארנא. בעוד שעתיים תחל ההופעה של מרסל ח'ליפה. בקור של סוף החורף מתחילים להתאסף עשרות אוהדים, מקווים לתפוס מקום קרוב יותר למוזיקאי האהוב. ההתרגשות רבה. לפני חודשים אחדים הופיעה כאן, באותו אולם בדיוק, הזמרת פיירוז. רבים באו גם אז.

מרסל ח'ליפה מופיע בכל רחבי העולם. ההכנסות מההופעה כאן, כמו רבות אחרות, הן תרומה לפיתוח הפעילות התרבותית וחיי הלילה המקומיים.

מרסל ח'ליפה, נגן עוד ממוצא לבנוני, הוא מוזיקאי פוליטי במלוא מובן המילה. הוא מסמל לרבים שגדלו על שיריו מאז שנות השישים, בפלסטין ומחוצה לה, את המאבק לחירות. שיריו קוראים למהפכנות ולמרד, למען החופש ונגד העוול והדיכוי. הוא שר ומדבר על ארצו שסועת המלחמות, על גורלה של פלסטין וגורלו של העם הערבי כולו, גם העם העיראקי. ח'ליפה חיבר לחנים רבים ליפים בשירי מחמוד דרוויש. שמם של ח'ליפה ודרוויש נקשרים זה בזה בתודעת הקהל דרך "ג'וואז ספר" (דרכון), "ח'ובּז אומי" (לחם אמי), "ריטה ואל-בונדוקייה" (ריטה והרובה) ורבים אחרים.

יצירתו רחבת היקף ורבת גוונים: שירה עממית בסגנון המוואל, שירים פוליטיים או שירי מאבק לשחרור לאומי כדוגמת "מוּנתָסִבּ אל-קאמה" (זקוף קומה) ו"יא בחרייה" (אנשי הים), שירי מולדת, שירי ילדות, שירי אהבה וגעגועים, בביצועו ובביצוע אחרים, כמעט תמיד בלוויית העוד שבידיו, וכן מוזיקה אינסטרומנטלית שבמרכזה נגינת העוד: ג'דל, קונצ'רטו אנדלוסי לעוד ולתזמורת, דואט לעוד ולקונטרבס. בשנים האחרונות מקבל הג'אז נוכחות דומיננטית ביצירתו של ח'ליפה, אולי בהשפעת שני בניו, מוזיקאים בזכות עצמם השותפים לעבודתו בפסנתר ובכלי ההקשה.

האולם גדוש באלפים, ההתרגשות רבה. ההופעה עדיין לא החלה והקהל שר "יא-בחרייה". זהו שיר פוליטי של מרד ומאבק לחירות, שנכתב בשנות השבעים לזכרו של המנהיג הלאומי העממי הנאצריסטי מערוף סעד שנרצח בשנת 1975 בלבנון, כאשר עמד בראש הפגנה שקטה של דייגים במסגרת מאבק שהוביל. סעד נולד בעיר סיידא (צידון), עיר נמל, והיה ראש העירייה בשנת 1963. הוא השתתף בהתקוממות נגד הכיבוש הבריטי בפלסטין בשנת 1936 ואירגן את תנועת ההתנגדות בלבנון. בנו מוסטפא הלך בדרכי אביו והפך למנהיג. ישראל ניסתה לחסל אותו ארבע פעמים, ובאחת מהן נרצחה בתו נטאשה. הוא עצמו התעוור באחד מניסיונות החיסול.
מרסל ח'ליפה, אומיימה ח'ליל ולהקת אל-מייאדין עולים לבמה, ונשמעות מחיאות כפיים ממושכות. ח'ליפה מברך את הקהל שהגיע ממקומות שונים, ואז מברך את הקהל שהגיע מפלסטין. כאן הוא זוכה למחיאות כפיים שמבהירות מעל לכל ספק שחלק גדול מהקהל הגיע בדיוק כמונו, מפלסטין (ישראל), והכאפיות הלבנות-שחורות מאשרות שלפלסטינים מכאן ומשם, אלה ש"מבפנים" ואלה ש"מבחוץ" יש באולם רוב. האולם כאילו שייך הערב לאותו מרחב גיאוגרפי פלסטיני, המתקיים דרך הלבבות.
למחרת, במעבר הגבול, נכונות לנו שלוש שעות של המתנה בתור ובדיקות קפדניות, כולל הסרת פריטי לבוש שונים. שלוש שעות המתנה. זהו המס שגובה המדינה על העונג מהלילה שעבר, מעיר איש מאחורינו.

מרסל ח'ליפה שר את "ריטה ואל-בונדוקייה" למילותיו של מחמוד דרוויש "בין ריטה ובין עיני רובה…", שיר על אהבה בלתי אפשרית בינו ובין אהובתו היהודייה, שנכתב ב-1967, מיד לאחר המלחמה. הבונדוקייה שחוצצת בין שניהם מסמלת את הכיבוש. לחן יפה ומורכב, הקהל שר עם ח'ליפה ובלעדיו את כל המילים והלחן בדיוק רב, במיוחד האישה עם הקול היוצא-דופן שיושבת ממש מאחורינו. ריטה של 1967 התגלגלה לשירו של דרוויש ב-1993 "שיתא ריטה" (החורף של ריטה), וההתכתבות של דרוויש המוקדם עם זה המאוחר מרתקת.
הקהל מבקש את "ח'ובז אומי", וח'ליפה המנווט בין יצירותיו המוכרות לבין חומר חדש ותובעני יותר מבקש לשיר את "אומי" כש"ח'ובז אומי" מתנגן בתודעת המאזינים ברקע. כאן מתפתח דיון חשוב ומעניין בין הטקסט המושר לזה החבוי. מחמוד דרוויש המוקדם לא יכול היה לכתוב את "אומי", כפי שמחמוד דרוויש של שנות התשעים לא יכתוב שיר כ"ח'ובז אומי". ח'ליפה קורא את מילות השיר:

 

אמי סופרת את עשרים אצבעותי מרחוק.

מסרקת אותי בצמת שערה הזהוב.

מחפשת בלבנַי אחר נשים זרות,

ומאחה את גרבי הקרועה…[1]

 

השילוב בין ח'ליפה לדרוויש הוא ללא ספק אחת מפסגות היצירה של ח'ליפה, אם לא הגבוהה שבהן. את השיר "עספור" (ציפור) מקדיש ח'ליפה כמנהגו לאסירים הפוליטיים בישראל, אך לא רק להם. הוא מדבר על אסירים נוספים, בעולם כולו, גם בעולם הערבי. אומיימה ח'ליל מפליאה בקולה. מלאכית, קורא לה מישהו בקהל, והיא מחייכת.

שעתיים וחצי, שיר ועוד שיר, עוד קטע מוזיקלי ועוד אחד, והקהל מבקש עוד ועוד. וכשמגיע השיר האחרון, "יא-בחרייה", כבר מאוחר מאוד. הקהל קם על רגליו ושר עם ח'ליפה שוב ושוב את השיר. לבמה מגיעה כאפייה לבנה-שחורה ומונחת על כתפיו של ח'ליפה, ועוד אחת ועוד אחת, עד שחברי הלהקה מכוסים בהן כולם בהפגנת הזדהות נוגעת ללב עם מאבקו של העם הפלסטיני. גם דגל מגיע, ומונח על כתפי המוזיקאי שמקבל זאת באהבה. ההופעה הזאת מתקיימת בשטח הפקר שאין עליו חזקה לאיש: בפלסטין, זו שבלבבות.

 


 

 

[1] מערבית: מוחמד חמזה ע'נאים, מתוך מחזור השירים "הוראותיה של חוריה", למה עזבת את הסוס לבדו, הוצאת אנדלוס.

מודעות פרסומת

תגים:

2 תגובות to “מרסל ח'ליפה – מאת רחל מזרחי”

  1. עורך: טיפול שורש Says:

    משמח לקרוא על אמן נפלא כל כך בעברית

  2. מומלץ: מרסל ח'ליפה – מאת רחל מזרחי | טיפול שורש Says:

    […] של רחל מזרחי על האמן הדגול, האבא הרוחני ודמות לחיקוי מרסל ח'ליפה. כפי שהיא כותבת, "מרסל ח'ליפה, הוא מוזיקאי פוליטי […]

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: