הנר השביעי, קדמה תשנ"ד

הנר השביעי, קדמה תשנ"ד

ביום השואה תשנ"ד, בבית-הספר קדמה בשכונת התקווה בתל-אביב שאז הייתי מנהלו, החלטנו לקיים לימודים וטקס ליום השואה עם ממד נוסף – הממד הכלל אנושי. כלומר לנסות ללמוד את הלקח האוניברסאלי של השואה היהודית. ללמוד ולשוחח על התנאים והנסיבות האנושיים שהביאו לצמיחתה של המפלצת האנושית הזאת, מעבר לגורם הרדיפה של יהודי אירופה הנוצרית. למדנו שבמהלך ההיסטוריה בתנאים ונסיבות דומות, צמחה מפלצת אנושית דומה אשר שיעבדה וחיסלה עמים אחרים, כמו האינדיאנים ביבשת אמריקה, האפריקנים שנסחרו לעבדות, הארמנים בראשית המאה, ועד רואנדה של שלהי המאה העשרים. העיקריים בתנאי דגירתה וצמיחתה של המפלצת כפי שלמדנו הם: חוסר סובלנות תרבותית, אפליה על בסיס גזעי ודתי, רדיפת כוח ובצע, בורות ופחד מפני השונה והאחר, רדיפה ופגיעה בחלש כדרך לביסוס העליונות של הרודף. שאלנו את עצמנו איך אפשר למנוע את כל אלה? איך בכלל מזהים את הסימנים למחלה החברתית הזאת?

לא השוונו בין שואות וחיסולי עמים בהיסטוריה, וזכרנו תמיד את ייחודיותה של השואה היהודית שחוללו הנאצים בעזרת התרבויות האירופאיות המתקדמות והמפותחות. בטקס עצמו, שהיה סטנדרטי למדי על-פי כל הכללים הרשמיים, הדלקנו נר נוסף, נר שביעי להזכיר את הפוטנציאל הנורא הזה שתמיד יקנן בתוכנו. את הנר השביעי הדליק ניצול שואה שגם שוחח עם התלמידים על המשמעויות הכלל אנושיות של השואה. לאחר מכן הקריאו התלמידים את הקטע הבא, אשר אומר את הכל בתמציתיות:

הנר השביעי

אנו, יהודים בני הדור השלישי לתקומה ולעצמאות, מבקשים בדחילו וברחימו ליטול מתוך אש זכרם של ששת מיליוני הקורבנות של השואה הנאצית, למעין אבוקה נוספת ולהציגה בפני כל העולם. אבוקה שביעית.

לנו הזכות הטרגית לעמוד כאן, לזכור ולהזהיר: אין עם, אין תרבות ואין קבוצת בני אדם המחוסנים מפני שנאה, גזענות, רדיפות והשמדה.

שנאת האחר, רדיפתו וחיסולו הם תופעה חברתית העלולה לתקוף כל קבוצת בני אנוש ובכל זמן.

אין אנו מתכוונים חס וחלילה להמעיט מכאב זיכרון בני עמנו, או לערוך השוואות בין שואה לשואה.

כל שאנו מבקשים הוא להזכיר לכל בני האנוש כי רדיפת האחר והשמדתו היא מפלצת אנושית, יצירת מוחו וכפיו של האדם, כפי שידעו זאת גם גזעים ועמים אחרים, בני דתות וקבוצות אוכלוסייה שונות במהלך ההיסטוריה האנושית. עלינו לזכור שרק האדם יכול לה למפלצת הנוראה הזאת.

אנו, צאצאי הנורא מכל, היום זקופי קומה, נושאים תפילה לשלום ולאחוות העמים, הדתות, הגזעים והתרבויות.

("קדמה" תל-אביב, יום השואה תשנ"ד)

השאלות הקשות

השואה ומשמעויותיה המכריעות לחיי היהודים ומדינת ישראל, היא אחד הנושאים הנחקרים, המתועדים, המלומדים והמוסברים ביותר במערכות החינוך והתרבות של מדינת ישראל והקהילות היהודיות בגולה, וכך צריך להיות. זהו הישג גדול לכל העוסקים בכך. יחד עם זאת, נשאלת השאלה, האם הצלחת הזיכרון והלימוד כלפי פנים מצליחה לשרת גם את הצורך הקיומי שלנו כיהודים וכבני אנוש, לחדור עמוק לתודעת האנושות ולהבהב שם לנצח כרמזור אזהרה. זוהי השאלה המרכזית ששאלנו את עצמנו בבית-הספר קדמה בשכונת התקווה בתל-אביב לפני כשש שנים, ומהשאלה הזאת נגזרות שאלות נוספות ומכריעות לעיצובו מחדש של נושא השואה כפרק זכרון ולימוד מרכזי בישראל.

השאלות ששאלנו אז עודן רלוונטיות לנו ולכלל האנושות: האם ששת מיליוני הקורבנות של הזוועה הנוראה ביותר בתולדות האנושות המודרנית, אשר חוסלו בשיטתיות רק משום היותם יהודים, היו בזהותם יהודים בלבד? או שהיו גם בני אנוש תושבי הכפר הגלובלי ההולך ומצטמק? האם המפלגה הנאצית ומנהיגה האיום היו בבחינת וירוס אירופאי זמני שתקף וחיסל את יהודי אירופה וחלף מן העולם, או שניתן לראות בהם מודל לזוועה הפוטנציאלית השוכנת עמוק בתוך כל מוח אנושי קולקטיבי? ושאלה פרקטית יותר – האם על-ידי ההתעלמות השיטתית שלנו, כיהודים וישראלים, מהשואות שעברו על עמים אחרים במהלך האנושות, אנחנו מצליחים יותר במשימת הזיכרון שלנו? אני חושב שעל השאלה האחרונה התחיל להשיב שר החינוך לשעבר יוסי שריד, כאשר ביקר במוזיאון השואה הארמנית. הוא לא היה מגיע לכך לעולם ללא התקדים של ביה"ס קדמה בשכונת התקווה. אנחנו היינו אותו ילד ששואל את השאלות הקשות והגלויות ביותר. "המבוגרים" לא הבינו את שאלות התם של הילד והגיבו בפראות ובבוטות. חטפנו סטירות מצלצלות מכל המערכת ונרדפנו עד חרמה ממש. אנשי חינוך ופוליטיקאים סברו שאין לנו, בי"ס בשכונה מזרחית,  זכות לגיטימית לעסוק בשאלת השואה שהיא לדידם סוגייה יהודית אירופאית. חברת הכנסת לימור לבנת הקימה משמרת מחאה עם חניכי בית"ר מול ביה"ס וקראה לשר החינוך לסגור את ביה"ס. ראש הממשלה, יצחק רבין ז"ל, גער בשר החינוך בישיבת הממשלה וביקש ממנו להבהיר את העניין. תקפו אותנו אפילו על כך "שהעזנו" להשמיע את שירה של חנה סנש בביצוע של הברירה הטבעית…  עד כדי כך שגברת נסערת צרחה עלי בטלפון: "אתם המרוקאים גנבתם לנו כבר את הכל, אבל עד כאן! שלא תעזו לגעת בשואה. אתם לא תגנבו לנו את השואה, עם הריקודי בטן שלכם."

כמובן שהבנתי ללבה ולצערה. לא לכך התכוונו. רצינו באמת ובתמים להגשים את הפדגוגיה השוויונית והמאוזנת עמה באנו לשכונת התקווה. ביה"ס קדמה בשכונת התקווה נסגר לבסוף לאחר שנתו הרביעית, על-ידי אנשים צרי מוחין ונטולי כל הבנה פדגוגית, אבל האור שזרח מהשכונה לא ייכבה לעולם. הפדגוגיה והרעיונות של קדמה חלחלו היטב ונמצאים היום בכל מקום בו חושבים על חינוך, כולל סוגיית השואה אשר עבורנו הייתה סוגייה חשובה. הייתי חוזר על הכל שוב באופן המדויק ביותר.

מדוע בקע האור מקדמה בשכונת התקווה דווקא?

אבל התגובות החשובות ביותר מבחינתנו היו של ניצולי שואה אשר הזדהו עם הטקס ותמכו בנו בדרכנו. כך למשל תגובת עיתון הקיבוץ במאמר המערכת שלו אחרי טקס יום השואה בביה"ס קדמה בשכונת התקווה בשנת 1995: "הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה. מנהל קדמה, סמי ש. שטרית, עשה את מה שכולנו לא העזנו לעשות. הוא שבר את המסגרת המקודשת, שנוצרה במשך עשרות שנים של טקסי יום השואה, והייתה בו התעוזה לצקת תכנים חדשים בסמלים שאף אחד לא העז לגעת בם." תגובה תומכת נוספת הייתה של ניצול שואה: "אני מברך אותך על שבירת קשר השתיקה סביב רצח עם שבוצע נגד ארמנים, צוענים ואחרים. עוצמת זעקתנו כיהודים היא ברגישותנו גם כלפי בני אנוש אף שאינם יהודים." כבר בשנה שלאחר מכן, ביקשו מוסדות חינוך שונים, כולל מוזיאון יד-ושם ואחרים את הקלטת הווידאו של הטקס ואת הטקסט שהוקרא בו. טקס יום השואה בקדמה הפך לציון דרך באמצעותו מקיימים מוסדות שונים דיון בשאלה האוניברסאלית של השואה שהפכה כבר לשאלה לגיטימית בארץ ובעולם.

ונשאלת השאלה מדוע דווקא קדמה? כיצד דווקא משכונת התקווה יצא המסר הזה ולא מהאקדמיה, ולא מהתקשורת, ולא מהספרות ולא מכל המוסדות הפדגוגיים הרשמיים של המדינה, ולא מכל המכונים והמוזיאונים לחקר וזכר השואה? התשובה נעוצה באופיו הפדגוגי של ביה"ס. בניגוד לתדמית הפרטיקולרית ("עדתית") שניסו להדביק לנו מערכות החינוך, האקדמיה והתקשורת, קדמה האמת היא התגלמות הפדגוגיה האוניברסאלית. שני מרכיבים יסודיים בתפיסה החינוכית שלנו שניסינו לעצב כמודל לכלל מערכת החינוך, ולא רק לשכונות המזרחיות, כפי שהציגה אותנו המערכת.

היסוד ראשון הוא יסוד המבנה השוויוני – כל התלמידים זכאים לחינוך איכותי באופן שוויוני ולכן אין לחסום תלמידים על-ידי מסלולים, הקבצות ומיונים שונים שמערכת החינוך אוהבת לעשות על בסיס הגדרות תרבותיות, אלא לאפשר הזדמנויות שוות ללימודים לכולם. המשמעות הפרקטית של "הזדמנויות שוות" אינה הצהרתית, אלא התערבות דיפרנציאלית מתמדת בהשקעת המשאבים והמאמצים כדי לשמור על רמת השוויון בהזדמנויות. היסוד השני הוא יסוד האיזון התרבותי – אנו מאמינים בתכנים מאוזנים מבחינה תרבותית, מיננית וערכית. משום שמערכת החינוך הישראלית עיצבה את תוכן הלימודים בבתי-הספר הרשמיים שלה על יסודות יהודיים-ציוניים-אירופאים, תוך מחיקה ושלילה של כל השאר, ראינו חובה עליונה להיות גורם מאזן ולמנוע את הפגיעה הקשה בתלמידים על-ידי התכנים האירופוצנטרים והאנטי-מזרחיים האלה. (ראו מאמרי בנושא זה בגיליון אפריל 1987 של מאזניים).

אנחנו מאמינים בשלל נרטיבים המתקיימים זה לצד זה ולא בנרטיב אחד המשתיק את כל השאר. מהמקום הזה בדיוק צמחה גם הראייה של הממד הנוסף, הכלל אנושי של השואה היהודית. וגם המערכת, מהעמדה השוביניסטית שלה,  הגיבה באופן מבוהל כלפינו, משום שראתה בתפיסה הפדגוגית השוויונית והאוניברסאלית של קדמה איום על ההגמוניה היהודית-הציונית-האשכנזית. המתקפה חסרת התקדים על קדמה בעקבות טקס יום השואה תשנ"ד, הצליחה להסיט את הראייה ציבורית מהעשייה הפדגוגית ומתפיסת העולם הכוללת שלנו. היום לאחר שביה"ס קדמה בשכונת התקווה חוסל, גם הבהלה פחתה ובמשרד החינוך מרגישים נוח יותר לעסוק בשאלות של איזון תרבותי בתכניות הלימודים. עד כדי כך הם רגועים שהם מרשים לעצמם להיעזר במורות של קדמה לשעבר. זו התחלה מבורכת, אך הדרך עוד ארוכה ואנחנו עדיין כאן מלווים עם עין פקוחה.

סמי שלום שטרית

מודעות פרסומת

תגים: ,

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: