בזכות השכחה מאת פרופ יהודה אלקנה

עקב חוסר תיאום בין גוגל לאתר העוקץ ,קבלתי את המאמר במייל .

בזכות השיכחה

יוסי דהאן 24.04.06

קורא אחד התלונן מדוע האתר מתעלם מיום השואה, בלוג זה לא עיתון יומי, אבל פטור בלא כלום אי אפשר, אנחנו מביאים שוב את מאמרו מעורר המחשבה של פרופ` יהודה אלקנה שהתפרסם בזמנו בעיתון "הארץ" (2.3.88)

בזכות השיכחה – יהודה אלקנה

כילד בן עשר נלקחתי לאושוויץ ועברתי את השואה. שוחררתי על-ידי הרוסים וביליתי כמעט חדשיים ב"מחנה שחרור" רוסי. יותר מאוחר סיכמתי לעצמי, שהתנהגות דומה איפיינה רבים מהאנשים שנתקלתי בהם: גרמנים, אוסטרים, קרואטים, אוקראינים, הונגרים, רוסים ועוד. היה לי ברור שמה שאירע בגרמניה יכול לקרות בכל מקום, ולכל עם, גם לעמי. מאידך, הכרתי בכך שאפשר למנוע אירועים כאלה באמצעות חינוך הולם, ובהקשר פוליטי מתאים.

לא היה, ואין שום תהליך היסטורי הכרחי שחייב להביא לרצח עם בידי עם אחר. במשך עשרות שנים אחרי עלותי ארצה (עליתי עם קום המדינה), לא נתתי את דעתי במודע לשאלה אם יש לשואה מסר חינוכי פוליטי סדור. כנראה בניתי את עתידי ולא עסקתי בהכללה תיאורטית על השימוש בעבר. לא שהדחקתי או שסירבתי לדבר על מה שעבר עלי. לא פעם דיברתי עם ארבעת ילדי על העבר, ועל מסקנותי האישיות ממנו. שיתפתי אותם ברגשותי ובהרהורי – אבל עשיתי זאת רק במישור האישי. רתיעתי מלעקוב אחר משפט אייכמן, התנגדותי החזקה למשפט דמיאניוק וסירובי להתלוות אל ילדי לביקורים ב"יד ושם", נרשמו אצלי כנטייה פרטית, אולי אידיוסינקרטית במקצת. היום נראים לי הדברים אחרת.

בשבועות האחרונים בשיחות עם חברי, אני מרגיש יתרון מוזר על ילידי הארץ שלא עברו את השואה. כל אימת שמדווחים על "חריג", הם מסרבים בתחילה להאמין ורק אחרי שהמציאות טופחת על פניהם הם נכנעים לעובדות; רבים מאבדים כל קנה מידה ומוכנים להאמין ש"כולם כך" או ש"צה"ל כזה", ויש שלבם מלא שנאה הן לעושי מעשים אלה והן לערבים שמביאים אותנו לכך.

חרדה קיומית

רבים חושבים שרוב העם אכול שנאה תהומית לערבים, ומאידך בטוחים שאמנם יש שנאה תהומית מצד הערבים אלינו. לי כל זה אינו קורה. ראשית, אין אירוע "חריג" שלא ראיתי במו עיני; אין זו אמירה סתמית: הייתי עד ראייה למקרה אחר מקרה; ראיתי דחפור קובר אנשים חיים, ראיתי קבוצת אנשים משתוללת עוקרת מכשירי הנשמה מפי זקנים בבתי חולים, ראיתי חיילים באובדן עשתונות שוברים ידיים לאוכלוסייה אזרחית, לרבות ילדים. לדידי אין חדש. עם זאת, איני מכליל, איני חושב שהכל שונאים אותנו, איני חושב שכל עם ישראל שונא ערבים, ואף איני שונא את מבצעי ה"חריגים" – מה שכמובן אינו אומר שאני מוחל על מעשים אלה, או שאיני מצפה שיטפלו בהם בכל חומרת הדין.

לעומת זאת, אני תוהה על שורשי הדברים. הרי אינני משתייך לאלה המאמינים שמחצית העם הזה הם חיות ברוטליות. ודאי איני משתייך לאלה הרואים באובדן עשתונות ובברוטליות תופעה עדתית. אין קשר בעיני בין התנהגות חסרת שליטה לבין קיצוניות אידיאולוגית. ומאידך, פאנאטיות אידיאולוגית מאפיינת יותר את היהדות שבאה מרוסיה, פולין וגרמניה מאשר את היהדות שמקורה בארצות אפריקה או אסיה.

יש כאלה הסוברים שהלחץ הביטחוני, הכלכלי והחברתי יצר דור שרובו הגדול מתוסכל ואינו רואה עתיד לעצמו במובן האישי-הקיומי הפשוט – הסיכוי לרכוש לימודים ומקצוע, האפשרות להתפרנס בכבוד ולהשיג דיור נאות ותנאי חיים סבירים. קשה לאמוד את נכונותה של סברה זו ובעיקר את גודל שכבת האוכלוסייה שעליה חל כביכול תסכול מעין זה. ידוע היטב שתסכול אישי מסוגל להביא לכל התנהגות חריגה.

בזמן האחרון אני הולך ומשתכנע, שלא תסכול אישי, כגורם פוליטי-חברתי, מניע את החברה הישראלית ביחסה לפלשתינאים, אלא חרדה קיומית עמוקה, הניזונה מפרשנות מסוימת של לקחי השואה, ומהנכונות להאמין שהעולם כולו נגדנו ואנחנו הקורבן הנצחי. אני רואה באמונה עתיקת יומין זו, שכה רבים שותפים לה כיום, את ניצחונו הטרגי של היטלר. מאושוויץ יצאו, בניסוח סמלי, שני עמים: מיעוט הטוען "זה לעולם לא יקרה עוד", ורוב מבוהל וחרד הטוען "זה לעולם לא יקרה לנו עוד".

סכנה לדמוקרטיה

מובן מאליו שאם אלה שני הלקחים האפשריים היחידים, הייתי שותף כל חיי לתפיסה הראשונה ובתפיסה השנייה ראיתי אסון. אבל דברי מכוונים כאן לא לתמיכה באחת משתי תפיסות אלה, אלא לטענה נורמטיווית, שכל לקח חיים או תפיסת חיים שמקורה בשואה הם אסון. מבלי להתעלם מהחשיבות ההיסטורית הנודעת לזיכרון קיבוצי, אווירה שבה עם שלם קובע את יחסו להווה ומעצב את עתידו בהתייחסות מרכזית ללקחי העבר, היא אסון לעתידה של חברה הרוצה לחיות בשלווה יחסית ובביטחון יחסי ככל העמים.

ההיסטוריה והזיכרון הקיבוצי הם חלק בלתי נפרד מתרבותו של עם, אך אין, ואסור, לתת לעבר שליטה בקביעת עתידה של חברה ובגורלו של עם. עצם קיומה של הדמוקרטיה נתון בסכנה כאשר זיכרון קורבנות העבר משתתף כגורם פעיל בתהליך הדמוקרטי. על האידיאולוגים של משטרים פאשיסטיים הבינו זאת היטב. אין זה מקרה שעיקר המחקר על גרמניה הנאצית עוסק בנושא המיתוסים הפוליטיים של הרייך השלישי. הישענות על לקחי העבר לצורך בניית העתיד, שימוש בסבל העבר כטיעון פוליטי, הם כשיתוף המתים בתהליך הדמוקרטי של החיים.

ג`פרסון, מאבות מייסדיה של האומה האמריקאית, כתב מפורשות באחד ממכתביו הפוליטיים, שדמוקרטיה וסגידה לעבר אינן הולכות יד ביד דמוקרטיה היא טיפוח ההווה והעתיד; טיפוח ה"זכור" והתמכרות לעבר חותרים תחת יסודות הדמוקרטיה.

להערכתי, בלא החדרת השואה כה עמוק לתודעה הלאומית, גם הקונפליקט בין יהודים ופלשתינאים לא היה מביא כה רבים למעשים "חריגים", וייתכן אף שהתהליך המדיני לא נתקע מבוי סתום.

קריאה לשנאה

איני רואה סכנה גדולה יותר לעתידה של מדינת ישראל מאשר העובדה שהשואה הוחדרה בשיטתיות ובעוצמה לתודעתו של כל הציבור הישראלי, גם לאותו חלק שלא עבר את השואה, וכן לדור הבנים שנולדו וגדלו כאן. בפעם הראשונה אני מבין את חומרת מעשינו, כאשר במשך עשרות שנים שלחנו כל ילד וילד בישראל לבקר שוב ושוב ב"יד ושם". מה רצינו שילדים רכים יעשו בחוויה הזאת? דיקלמנו באטימות מוחין ואף באטימות לב, ומבלי לפרש – "זכור"! לשם מה? מה אמור הילד לעשות בזיכרונות אלה? בעבור רבים מאוד תמונות הזוועה עשויות להתפרש כקריאה לשנאה. "זכור" יכול להתפרש כקריאה לשנאה מתמשכת ועיוורת.

ייתכן שחשוב שהעולם הגדול יזכור. גם בזה איני בטוח, אבל בכל מקרה זו אינה דאגתנו. כל עם ועם, לרבות הגרמנים, יחליט בדרכו הוא ומתוך שיקוליו אם רצונו לזכור. עלינו, לעומת זאת, לשכוח. איני רואה היום תפקיד פוליטי וחינוכי חשוב יותר למנהיגי האומה הזאת מאשר להתייצב לצד החיים, להתמסר לבניית עתידנו, ולא לעסוק, השכם והערב, בסמלים, בטקסים ובלקחי השואה. עליהם לשרש את שליטתו של ה"זכור" ההיסטורי על חיינו.

***

הדברים שנכתבו הם חריפים ושלא כדרכי, כתובים בשחור-לבן. אין זה מקרה או מצב רוח חולף. לא מצאתי דרך טובה יותר להצביע על חומרת המצב. למעשה, ידוע לי היטב שאין אומה שוכחת, או צריכה לשכוח לחלוטין את עברה על כל פרקיו. וכמובן, יש מיתוסים אחרים החיוניים לבניית עתידנו, כמו מיתוס ההצטיינות או מיתוס היצירתיות, ובוודאי שאין כוונתי שיפסיקו ללמד את דברי ימי העם. ניסיתי להילחם בהמשך קביעת השואה כציר מרכזי בהווייתנו הלאומית.

(תודה ליוסי לוס על הטקסט)

מודעות פרסומת

תגים:

9 תגובות to “בזכות השכחה מאת פרופ יהודה אלקנה”

  1. Uri Breitman Says:

    לזכור את השואה – צריך. אבל הלקח הוא מורכב, ולא כולם מסוגלים לעכל אותו. לזכור זוועה לשם הזוועה – אין בזה תכלית. לזכור שנאה – אין טעם. לזכור טיפשות – גם לא שווה הרבה.

    הלקחים האוניברסליים של השואה הם מאבק עיקש נגד גזענות, אכיפת זכויות אדם ואזרח, דאגה לזכויות המיעוט, שוויון בין אדם לאדם. הלקחים הללו לא הועברו כמו שצריך, כי המשטר בארץ היה גזעני, אנטי-דמוקרטי ושונא-ערבים מן היום הראשון ועד היום.

    הלקחים ההישרדותיים של השואה (היהודים צריכים צבא, מדינה, פצצת אטום וכו') גם הם חשובים, אבל מסתבר שהם השתלטו לגמרי על השיח.

    אז בוא לא נשפוך את התינוק יחד עם המים. בוא נסכים שהשלטון העביר את המסרים ההישרדותיים, אך ויתר על המסרים האוניברסליים.

  2. רסיסים: שלוש הערות פזורות על יום השואה | החברים של ג'ורג' Says:

    […] מה כל ההנצחה הזו? כפי שכתב יהודה אלקנה במאמר נבואי, ""זכור"! לשם מה? מה אמור הילד לעשות בזיכרונות […]

  3. שרון Says:

    זה טקסט מעניין וחשוב למרות שאני לא מסכימה עם רובו. לא הבנתי רון – הפיסקה האחרונה (זו שאחרי השלוש נקודות) היא שלך הוא של יהודה אלקנה?
    אם היא שלו אז הטקסט אף מעט לא קוהרנטי בעיניי.
    אין ספק שהוראת השואה בימינו בישראל לוקה בחסרונות רבים, והתוצאה היא כמה וכמה דורות שפיתחו וטיפחו את טראומות הרדיפה של אבותיהם במקום לנווט אותן לאפיקים קונסטרוקטיביים.
    למעשה אני מסכימה עם דבריו של ג'פרסון כפי שהם מצוטטים כאן "דמוקרטיה היא טיפוח ההווה והעתיד" ולכן "דמוקרטיה וסגידה לעבר אינן הולכות יד ביד". אבל המסקנה היא לא שזיכרון הקורבנות לא צריך לשמש כגורם פעיל בתהליך הדמוקרטי. הזיכרון צריך להיות חלק מתמונה רחבה של הסטוריה אנושית ואנחנו בהחלט חייבים – כן, כן, חייבים !! – להכיר את העבר כדי להבין את ההווה. לא צריך לסגוד לעבר, אבל צריך ללמוד אותו ולהכיר אותו.
    הבעיה עם הוראת ההסטוריה בכלל והשואה בפרט היא לא עודף הכירות עם הנושא אלא בדיוק להפך. הכל מוצג לנו דרך פריזמה כל כך צרה ממנה לא ניתן ללמוד לא על מהלכי ההיסטוריה, לא על האנושות ואפילו לא על עם ישראל.

  4. מלכה טייכר-מילר Says:

    אחד הגורמים העיקריים שהובילו להקמת מדינת ישראל הוא "השואה".
    לשאלה: מה יעשה ילד עם הזיכרונות על השואה?
    התשובה: הילד ידע כל רגע בחייו, כי אין לעם ישראל מקום אחר בעולם, אלא בישראל… וכי כל מדינה שמאזרחת יהודים בשטחה, אינה תחליף לבית, ובכל זמן יכולים דברים להתהפך והיהודי יחוש במדינה שאזרחה אותו, זר ודחוי ומאוים, ורק כאן בישראל, ביתו מאז ומתמיד, רק כאן הוא אמור להרגיש בטוח, ולכן חובה להגן על המדינה… על הבית…
    במילים אחרות: ניצולי השואה, נותנים לנו בכל דור ודור את התוקף המוסרי לזכותינו על מדינת ישראל, כמדינת היהודים.

  5. גד השדה Says:

    השנה חשבתי שראוי שאכתוב רשומה ליום השואה ‪http://wp.me/p1lW9M-Ab‬ בדיוק בגלל אותה תחושה המועברת למעלה. שדי התבוססנו בזיכרון השואה ב 70 השנה האחרונות. בעשינו יותר מדי דברים שלא יעשו כנגד "החוב" שהעולם חייב לנו. ושה"יתרה החוב" שיש לנו כביכול "בזכות" השואה כבר נגמרה מזמן. אני מסתכל בראי ורואה את העם היהודי היושב בציון כאותו הילד מוכה שהפך מבוגר מכה. פרופ. אלקנה מציע שנדחיק את הטראומה. אני מציע שנלך לטיפול…

  6. Ohad Reshef Says:

    להגיד שהשואה נותנת לנו תוקף מוסרי לזכותנו על מדינת ישראל זה בעיני חמור מאוד. אפשר אולי להגיד שהיא נותנת לנו זכות למדינה יהודית, אבל הציעו לנו את אוגנדה וסירבנו. הזכות שלנו לארץ ישראל היא בזכות השיוך ההסיטורי של העם היהודי לשטח הארץ הזה שלכאורה הובטח ע"י ה', ולבטח גרו בו יהודים במשך מאות רבות של שנים.

  7. Yigal Michaeli Says:

    מצחיק ומעציב גם יחד שכולם רוצים לזכור ולהנציח את זכר השואה. אולם בד בבד גוזלים והורגים יום יום ושעה שעה את ניצולי השואה המנוצלים והנגזלים על ידי ממשיכיו היהודיים של היטלר יימח שמו בהצלחה מרובה.

  8. חיים Says:

    אני מסכים למשל אני נגד המסעות לפולין של נוער השאלה איזה לקח מפיקים מן השואה אוניברסאלי הומניסטי או קסנפובי או לקיחת חיילים קרביים ליד ושם במקרה של מדינתינו הוא לדעתי קסנפובי ולא הומני ובמלחמת העצמאות היה זהוי האויב הערבי עם הנאצים היה ניסיון בבית ספר קדמה להתייחס לשואות נוספות ומדינת ישראל למשל באופן צבוע בגלל היחס המיוחד עם טורקיה שהיה בעבר עד היום לא הכירה בשואת העם הארמני

  9. דב קרדו Says:

    למעט דבר אחד, פרופ' אלקנה, אני מסכים עם כל דבריך.

    אתה מתעלם מהנטייה האנושית להיגרר אחרי שנאה והסתה. דברים כאלה קרו לעמים שלא עברו שום שואה (וגם כאלה שכן, כמובן).

    מספיק שיהיה מנהיג כריזמנטי שמגיע לשלטון על גלי הסתה ושנאה, ומוצא לו שותפים לרוח זו, שרוב העם ירוץ אחריו בעיניים עצומות.

    כן, אנשים מסרבים להאמין שגם היהודי הרחום, ניצול השואה, עשוי לעולל מעשים נוראיים לאנשים אחרים, בוודאי אם משכנעים אותו שהם מתכוונים להשמיד אותו.

    אתה צודק. מה הלאה? מה אפשר לעשות עם זה?

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: