"ניפגש במקום שאין בו חשיכה" זכרונותיו של גנב ספרים

מכתב חמישי :

שם הקטע המוסיקלי – besame Mucho – Ray Conniff

הערה – המחבר בחר לספר את סיפור האם במבטא עיראקי והאות צ מוחלפת באות ס.

למשל צרפתי = סרפתי

אהלן יה חביבי.

לוי ומסילתי היו מלכי העיר. אבל כולם פחדו מלוי דוקא.לנהוג באוטו סרפתי ובעיר לא עשירה,להחזיק בדירה מרווחת במרכז העיר ליד קולנוע 'מאור' ,לטייל בבית הקפה עם שתי הזונות שלו,לחכות עד שייגמרו לנקות את המשכורות של פועלי 'יובל גד' בחסר [חצר] של בניין מפלגת  מפא"י  – לזה היה צריך כח והפחדה.היה לו נהד,אלברט שמו. נמוך,עיניים ירוקות,לא התעסק עם נשים ולא עישן. אבל כולם ידעו שיש לו סכין ואקדח והוא השתמש בשניהם. לוי ומסילתי התעסקו בכל דבר, בעיקר בשוק השחור. הם מכרו באמסע הרחוב ואף אחד לא דיבר. הבמשטרה התנהגה כאילו הם לא קיימים. כשהיו רואים את שניהם ברחוב,כולם זזו.אספר לך איך נוכחותם של לוי ומסילתי השפיעה על חיי העיר ועל החיים שלנו.

אחדות העבודה, מפ"ם , והשומר הסעיר ומק"י יסאו להפגנות בדרום,כשאביך בראש. אביך קיבל רשיון הפגנס.פקידי מפאי ניסו לעכסב ולמנוע בכל מיני תירוסים,אבל המשטרה טענה שאבא אינו מתנהג באלימות והבקשה הוגשה כרגיל,אבל זה היה בהתחלה, לפעמים מפאי מסליחה להביא טיעון ואז המעברה נסגרת ושמורה על ידי המשטרה או הבריונים של מסילתי ולוי. להפגנות של אבא הגיעו אפילו משדרות.פקידי מפא"י החלו ללחוס חזק על אביך.היו מ'חירות' שדאגו מהפופולאריות של מפ"ם בקרב עדות המזרח ושלחו חבר של אביך שישכנע אותי לעבור ל'חירות'. הבטיחו דירה מרווחת ,מכונית ועבודה קבועה. אמרתי 'הכל רק לא 'חירות'!'. בהפגנות,משאיות פירקו אנשים לרחוב,פלטפורמות של טרקטורים מקיבוסי הסביבה ועליהם אנשי השומר הסעיר. עוברי ושבים מקריים התלכדו פתאום לגוש אחד שזחל במהירות אל כיכר שם עמד אביך על ארגז משאית ושאג כמו אריה. בכדי למנוע בעיות ,היה אביך מבטיח למשטרה שיהיו מאה איש,מקסימום שלוש מאות,בהפגנה,אבל אלפים הגיעו. אביך היה 'מופתע' מכל ילדי השומר הסעיר והקומוניסטים.  המשטרה חסרת אונים וכועסת. כשהבריונים של לוי ומסילתי היו מחממים את המפגינים,פורסת קטטה. המשטרה ידעה על איזה גב להוריד את האלה ובדרך כלל היכו את המפגינים בלבד. אתה מכיר את הקול שלך 'לחם עבודה!' במשך שעתיים בערך היה הכוכב ! בטוח שיביא את הניסחון על מפא"י.

………………………………….

הבריונים של מסילתי ולוי רומזים עם סכינים,אלות ואגרופנים. אבל אביך היה שיכור משאגות ההמון. אז התחילו הבריונים בדחיפות ותלישת סיסמאות והרחוב נעשה אלים יותר. אבא שלך סימן למישהו וזה הטיל ג'ולות לרחוב והרבה נפלו על התחת,שוטרים ובריונים ומפגינים. בלילות היה בוכה על החזה שלי.

בהפגנות הראשונות היה אלהרט ,הנהג של לוי ,עומד על יד המשאית ומאיים על אבא שלך בתנועות שחיטה.אביך החליט שלא לקחת סיכון מיותר (לוי סוחק עליי) והאמסע הלילה,כשהמעברה מוקפת בריונים,העביר אותי דרך שביל בפרדס לקיבוס כרמיה. שם נשארתי מספר ימים עד יעבור זעם.

כמה מילים על אלברט.לוי סיפר לי איך הכיר את אלברט.שניהם מאסרים [יוצאי מצרים],בגלל זה כחנו אותם באשקלון 'המאסרים'. לוי הואשם על ידי השלטו של פארוק כמסוכן לשלטון. עמדו להוסיא את לוי להורג והיה זה אלברט שהסיל אותו,כמו הסיפור שקרה לאבא שלך עם הערבי שהסיל אותו ממוות בטוח. אבל בשנים ההן,לפני שבאנו לארס,היו הרבה סיפורים כאלה ושלנו לא היה יוסא דופן,ובטח לא של אלברט.

פעם אבא שלך ביקש פגישה עם מסילתי ולוי. הם נפגשו בפרדס. יסלח לי לוי,הייתי בטוחה שאביך לא יחזור חי.

' הרי חירות סריכה להרוויל אם יש הפגנות נגד מפא"י ,אז למה אנחנו מקבלים מכות ?'  שאל אביך את מסילתי ,נסיג חירות ברחוב.

'אני חייב לספק עבודה לחברים שלי ולהראות לחירות שאני עושה משהו!'

הם הגיעו להסדר שאבא שלך לא ייפגע פיזית.

כשהגיע יום הבחירות,הבין אבא שלך שהוא נבגד על ידי חבריו. ביום הבחירות הגיעו פקידי מפא"י למעברות עם פתקאות שהבטיחו עבודה וכסף בלי בושה. כנ"ל פקידי חירות עם מסילתי. פועלי 'יובל גד' היו חברים של אביך מעיראק,אז היה להם מה לפחד והם התרחקו ממנו. המהומות שאביך היה מוכשר לעשות הביאו את בן גוריון שישלח מכתב אישי ובו שאל" 'מה אדוני רוסה בדיוק ?'

'עבודה!' בדרך בו-גוריונית נתמנה אביך למנהל לשכת העבודה,ועכשיו היה זה תורו לומר לחבריו המובטלים ש'אין עבודה – תבואו מחר!' אביך נחשב קנוי והתחילו להתרחק ממנו עד שנותר כמעט בלי חברים.הוא עשה את הדבר היחיד שנותר לו. עלה עם המובטלים למשרדי הסוכנות ושבת אתם עד שפוטר!

מכתב שני של האמא מהספר של עמנואל מטלון ובו היא מספרת על דרך הגזענות בין האשכנזי לשחור והריב בין המשפחה למאיר יערי ומפחגת מפ"ם: ספר פיצוץ!
התיישבתי לקרוא את המכתבים מאמא.
מוצאה גם מעיראק ולכן היא גם מחליפה את האות צ‘ ב–ס‘. לדוגמה: ארץ ־ ארס.


מכתב ראשון:
שם הקטע המוסיקלי:
“Maruzzella”—Renato Carosone

רסיתי לספר לך על אווה ועל לוי. הסיפור מתחיל בשנות החמישים. תסלח לי על העברית שלי, אני יכולה לקרוא טוב, לכתוב… לא כל כך. אני מספרת לך על ההתחלה שלנו בארס, שתדע איך הכרתי את לוי ולמה עזבתי אתכם.
הגענו לארס מבולבלת שקיבלה אותנו בדי–די–טי באמסע ההמנון. גזזו את השיער שלי בשער–עלייה אסל ‘פיגארו’ [שם הספר באופרה של מוצארט] והכריחו אותי להתקלח אפילו שהייתי נקייה יותר מהאשכנזים. פקידי העלייה אמרו לנו: ‘לך! שב! תעשה ואל תעשה!’ מיינו ובדקו כאילו היינו סוסים. פקידי הסוכנות דיברו לידנו: ‘מה המדינה תעשה בקופים האלה?’ השומר הסעיר היו שליחי האלוהים. הסוכנות מסאו תעסוקה לאשכנזים, ואותנו שלחו לקיבוסים לעבודה. אתה בטח זוכר את דודה רבקה, זו שהיינו נוסעים לביתה בכפר–סבא לברוח מאביך. היא סיפרה שבשער העלייה ניגשה אליה ילדה עם מרסס פליט בידה. היא הסתכלה על הרצפה וסביב לה ־ לדעת מה הילדה הזאת רוצה לרסס אבל אז היא ביקשה ממנה לסגור את העיניים ולהוריד את הראש וריססה. אחד, אשכנזי, מהמנהלים של המחנה, כל פעם שהיה מזהה עיראקי היה לוחש: ‘זה ערבוש’.
הממשלה חיפשה בירוקרטים ואנשי מקסוע, השומר הסעיר חיפש עבדים. הייתי בת 17, בהריון חודש שני. בשער–העלייה, במיטות לאורך הקיר, בלילה, הייתי מחכה לאבא שלך שיבוא ושיעלה עליי. אביך היה יפה כמו טיירון פאואר ואפילו ‘שושנת יריחו’ [צלקת בפנים שנגרמת כתוצאה מעקיצה של זבוב החול] לא לקחה לו את היופי. שם משפחתנו היה מועלם. מאוחר יותר הבנו שאין טעם שנשמור על זה במסיאות של אז והחלפנו אותו למטלון. בעניין שם משפחה, לחברים שלנו שם משפחתם היה חלאסצ‘י. שם זה נרשם בארס לפי האותיות האינגיליות וככה הפכה משפחה עיראקית למשפחה אשכנזית עם שם כמו קלאצקי. רק סרות השם האשכנזי הביא עליהם.
התגאיתי מאוד באביך כשנבחרנו להישלח לקיבוס. הקיבוס היה גן–עדן ־ ככה הבנו בעיראק. שנית, אני חייבת להודות שהיה פה השיקול הכלכלי. שיהיה לנו אוכל ולינה ולא אכפת לי לעבוד בשביל זה. בארס התחילו עם שיטת הנקודות וההקסבה על הנעלה והלבשה. היה לנו קשה מבחינה חברתית, לא הסתדרנו עם חדר–האוכל למשל. הרבה אנשים שישבו לידנו דיברו כאילו אנחנו לא קיימים. אנחנו היינו ‘מבחוס’. ירדנו במשקל. והמקלחות? וווי סבירי! [אוי ואבוי!] נתקפתי חוסר ביטחון. שמענו סחוקים על המבטא שלנו. למה דפקא המיפטא העיראקי יותר מסחיק מהמבטא הרוסי או הייקי למשל?
אחרי חודש הוכשר אביך להיות פעיל ונשלח למחנה העלייה לנפות אנשים מתאימים לקיבוסים. מתוך קבוסה של נשים שהגיעה מאיראן, מיין לעסמו את רינה פאיירוז. רינה זו הייתה אישה יפה, גדולה ועם עיניים חרמניות. אני יכולה להבין אותה. לבד, בעולם של פקידים חורסי גורלות, אולי ראתה באביך סיכוי לסאת מהאורווה הזאת שנקראת שער–העלייה. הרומן בין אביך לרינה התפרסם בכל הקיבוס, ולא ידעתי מה לעשות עם הבושה. מה יכולתי לעשות? הייתי לבד בארס.
הקיבוס התחיל לעלות לנו על העסבים. מילא, אם היינו בשבילם תמימים וביישנים, למה פרימיטיביים? מי בדק את הכישורים שלנו? אני, שגמרתי בית ספר אינגלי בהסטיינות? החלטנו לעזוב את הקיבוס עם נאמנות לרעיונות של מפ“ם, על הסד השמאלי שלה, יעני משה סנה. המנגנון רסה באביך למטרות שלהם. אמרו לו שיש לו כושר דיבור ושכנוע, אמינות ומנהיגות: ‘תעלה למעלה’, הבטיחו. הוא לא האמין להם. האמין שהכבוד ייפול בחלקם של האשכנזים והוא סדק! את אחדות–העבודה הוא לא אהב: ‘מפלגת גנרלים,’ אמר. רסינו מפלגה שתדגול בדו–לאומיות. היינו קרובים גם לקומוניסטים, אבא שלך לא אהב את רעיון הדיקטטורה הפרולטארית. כל זה חשוב בשביל להסביר לך מה קרה לנו במשפחה ולמה עזבתי, אז קסת סבלנות. אבא היה בוועד הארסי למען השלום ובוועד הארסי למאבק נגד הממשל הסבאי בכפרי המיעוטים. פעם הוזמן אבא שלך, אני חושבת ב–51‘, על ידי מפ“ם לערוך עיתון בשם ‘אל–מרסאד’. הוא שאל: ‘יש אפליה, מה דעתכם?’ אז הם אומרים: ‘יש לנו מחלקת עדות המזרח’. שלחו לנו הזמנה, ונסענו למרכז מפ“ם. כשהגענו לחדר 8 מה אנחנו רואים? חדר קטן ומסריח ליד השירותים ועליו פתק: ‘מחלקה לעדות המזרח’, וחדר אחר בשביל הערבים. הסתלקנו. באיזו ועידה, על הבמה היו יותר ממה שהיו באולם! אבא עולה לבמה ושואל את יערי: ‘אדון יערי!’
יערי אומר: ‘לא! אני חבר יערי!’
אבא: ‘אם אנחנו מרקסיסטים, אז תחסלו את המחלקה לעדות המזרח או שהעיראקים יוסאים ממפ“ם!’
‘לא! לא, לטובתכם!’
‘אתה יודע מה טובתי? אני לא רוסה ניגרוס דיפרטמנט!’ זרקנו את תעודת החברות במפ“ם, אבל נשארנו נאמנים לרעיונות. את המחלקה חיסלו אחרי 10 שנים. אני רוסה שתזכור, אבא בן 25 בערך, אני בת 18—17. רסיתי שנעבור לגור ברמת גן, איפה שכל האחיות שלי, אבל הוא אמר, ובסדק, ששם אין לנו מה לחפש, ושבמילא לא אוהבים אותו. לבסוף החלטנו על מג‘דל–אשקלון, שאז קיבלה מעמד של עיר. איש הסוכנות בן–סיון [ציון] תומר, שמת אחר כך בתאונת מטוס במפגן אווירי, הבטיח לנו אדמה מהסוכנות בגלל פעילותו של אבא בעיראק. אבל זה לא הלך. באשקלון היו לאביך הרבה מכרים מעיראק ופרס, שם יכל להיות מלך. טוב, פה אני לא יכולה יותר. ביקשתי מלוי שיבקש מהמזכירה שלו שתדפיס הכול.

מכתב שני
שם הקטע המוסיקלי:
“Allegro Motivato”—Renato Carosone

מעברת מג‘דל–אשקלון התחילה במקום בו בנויה היום ההסתדרות, והמשיכה עד לפרדסים והגטו הערבי. להיכנס למעברה זה כמו להיכנס למחנה סבאי. אנשים הלכו לאורך ולרוחב המעברה, אחרים ישבו ליד שולחנות שש–בש, שחמט ודמקה, אחרים עמדו ודיברו כאילו זה מה שעשו כל החיים שלהם. אני זוכרת שדבר ראשון אבא שלך לקח אותי לקיוסק וקנה לי גזוז. מאיפה היה לו כסף אף פעם לא ידעתי.
קיבלנו אוהל, מיטה מתקפלת וכיסא. במעברה יכולת לבקש משכן שישמור כשאתה הולך. כולם היו חברים לסרה. אבל התחלנו לשמוע מילים כמו ‘פרענק’ ו‘שוורסע’.
חורף קר, שיטפונות ורוחות קרות. שלחו את הסבא [הצבא] בפיקודו של צ‘רה לעזור. לידנו נסחף ילד ומת. אני זוכרת תורים. תור למקלחת ולסרכניה ־ לכל דבר. לפעמים העדפתי להישאר מלוכלכת מאשר להיכנס למקלחות. בסרכניה, עד שמגיע התור שלך, אתה מוסא שלט: ‘הסוכר נגמר’, או ‘הבסים [ביצים] עוד לא הגיעו’. השתדלתי להחליף מרגרינה בלחם. על בשר כמעט ולא היה על מה לדבר. קשה גם בתעשייה. הרבה מתושבי המעברה נשלחו לעבודות דחק, יעני, עבודות בנייה, סלילת כבישים. אנשים מבוגרים שלא עבדו אף פעם קשה סריכים לקחת טוריה ומגרפה ומכוש וללכת לעבוד בהרים ובכבישים. בגלל הספיפות היו הרבה מחלות.
אני מוכרחה להעלות את עניין הפרענקים, השוורסע והשואה. אביך ואני החלטנו לשתוק לאשכנזים שעברו את השואה. כל פעם שמענו סיפור מזעזע על מה שקרה באירופה בזמן שאנחנו שיחקנו עם המשטרה החשאית העיראקית. אבל פה, היו יוסאי שואה, אלה שהיו חסרי השכלה יסודית ובאו מכפרים שלא נזכרו במפות, בגלל שהבוס הסתיר אותם ־ דווקא אלה סעקו אחרינו ‘שוורסע’ כאילו היה להם איזה ייחוד. ככה גם עם הפקידים הגבוהים, אלה שהיו אחראים אם תרעב ואם תעבוד. המשכילים סודרו מיד בעבודה ובשיכון. פואד, כמוהנדס בניין, הסתובב בבתי קפה ובזבז תלושי מזון וכספי הסוכנות בגלל שלא הוסעה לו עבודה. הוא והרבה אחרים. בעיראק עזבתי בית 3 קומות וברוחב חסי המעברה! מכונית מרסדס של המשפחה לקחה אותי מהבית ולבית הספר. שמלות משי לבילוי, שמלות שפה מיששו אותן הרומניות בקנאה והשוו אותן עם הבד המזויף שהבעלים שלהן קנו בתל אביב, ואלה ראו בנו פרימיטיביים. ‘אבל–עליהום!’
הכנסת התעסקה בנו יום–יום.
כשקראת עיתונים, היה נדמה לך שלמישהו איכפת ממך, אבל לא כשנתקלת בפקידים אשכנזים ובכל החרא. טוף, 5 חודשים והגיע הרגע. נסענו לסאראפנד, בברכת כל נשות המעברה, ואחרי יומיים חזרתי עם שושנה, אחותך. הייתי זקוקה באופן דחוף לסבונים, משחות וכל זה. אמא שלי, אלוהים יברך אותה, שלחה לי חבילה ענקית של הרבה שמפואים, וטאלק לתחת של שושנה. וואללה, אפילו מגבות. אחרי שמרחתי את התחת שלה בטאלק, היה אבא שלך מניף אותה לפני כל אנשי המעברה והיה אומר:
‘יש לי ילדה עם תחת פולני!’
היה עוד שימוש בטאלק. פעם, בתור לקלפי, שושנה בעגלה, אני סורגת, פתאום רומנייה אחת סועקת: ‘שוורסע! טו ישט שוורסע!’ הפכתי אליה את כפות ידי להראות לה שאני לבנה יותר ממנה. כמעט ונשפך דם במעברה, כי רוב תושביה היו ‘שוורסע’. אבא שלך מופיע עם פעילי מפ“ם, הרומנייה כמעט וקיבלה התקף–לב. הוא ניגש אליי ולפני כולם ניגב לי את הדמעות. ‘שוורסע? פרענק? אני אראה לכם מה זה שוורסע!’ הוא לקח את הטאלק והסתלק לאחורי הקלפי, שמענו אותו מרביס ללחיים שלו בכוח, וחזר משם כשכל הפנים שלו לבנים והוא שר: ‘אוו סוואני, האו איי לאב יו’ [שיר של אל ג‘ולסון, זמר ושחקן יהודי–אמריקאי, שנהג להופיע עם איפור שצבע את פניו בשחור]. כל המעברה התפוססה מסחוק. הרומנייה נעשתה חברה שלנו. הייתה לה פרה שממנה מכרה חלב בחסאי כוסות ובכוסות מלאות, לנו נתנה בחינם. מאוחר יותר פתחה ירקניה בעיר והייתה רומזת לנו מתי תהיה חלוקה של ירקות שרסיתי. לא קראו לנו יותר ‘שוורסע’ ו‘פרענק’ בפרסוף. אבל האשכנזים היו נגדנו ולא ידענו למה. גם אביך נתקל במקרה כזה שהשאיר בו סלקת. על הדי–די–טי יכל לסלוח. מה כבר יכולת לעשות נגד ילדים שאמרו להם שאנחנו נושאים מחלות? אחר כך שמענו שגם אירופאים זכו לאותו טיפול.
אתה זוכר שסיפרתי לך שהפקידים העתיקו את שם המשפחה חלאסצ‘י לקלאצקי? אז משה חלאסצ‘י ענה למודעה מטעם המחלקה להתיישבות של הסוכנות למועמדות לקורס ‘מודד חקלאי’. המודד קיבל סיכוי לתנאים טובים משך כל זמן הלימודים: משכורת, כלכלה ולינה. פואד המוהנדס, אבא שלך ומשה חלאסצ‘י (קלאצקי) נסעו לתל אביב. כשהגיעו לאולם הבחינות, שלושתם היו שחורים בין לבנים! את זה ראו כולם! פואד הסיע לאביך ולמשה לסגת, אבל אתה מכיר את אבא שלך. משה ואביך ניגשו לבחינה, שהייתה בשיטה אמריקאית, גמרו אותה וחיכו בחוס. עברה שעה ויוסא לו פקיד באורך עיפרון משומש (התיאור של פואד) ומקריא את שמו של משה קלאצקי! משה התרומם ורסה לגשת לפקידון, אבל זה ביקש ממנו לחזור למקומו ויתר הנבחנים קראו לו ‘חוספען’. אביך ומשה התעקשו, משה שלף תעודת זיהוי לפני כולם. הפקידון היה בבלבול, הלך לבוס שלו, וזה קרא למשה. זה הלך בערך ככה:
‘טוף אדוני, אבל איך אתה קלאצקי?’
‘אני לא קלאסקי! אני חלאסצ‘י, אבל מה זה משנה, אני עברתי את המבחן!’
‘תחזור הביתה, אנחנו נשלח מכתב!’ אביך ומשה הרימו ידיים בהכנעה. אביך ומשה, שנידונו לתלייה על שהגניבו יהודים מעיראק לישראל וברחו לפני הוסאתם להורג, בעזרת ערבי, החליטו להתאפק, לא להסתכל על החארות הקטנות אחרת יהיה חרא בעסמו. אם פואד לא היה אתו הייתי מאמינה שמשה ואבא שלך שקרנים ושאנחנו במדינה נאורה. היה אז הרבה בלגן במדינה ובמעברות, עם התימנים למשל. היה גם בלגן עם מפ“ם, קשיים בתחבורה הסיבורית ובחלקי חילוף. אלה שהיה להם כסף היו משקיעים ב‘מלכים’, יעני זהב. הקיבוס המאוחד עמד להתפלג. טוב, זה הכול בינתיים.”

מודעות פרסומת

תגים: ,

תגובה אחת to “"ניפגש במקום שאין בו חשיכה" זכרונותיו של גנב ספרים”

  1. בורשנטיין Says:

    קיצונים ימנייםן וספרו של עמנואל מטלון זהו קטע מספרו של עמנואל מטלון המספר על נאום בחירות של קיצונים ימניים בככר מלכי ישראל דאז:הקטע שלם ומצוטט ישירות מהמקור.
    פרק ארבעה–עשר

    “תהיה כמו כולם,” הוא לחש,
    “או שניפגש במקום שאין בו חשיכה”

    שם הקטע המוסיקלי:
    “אנחנו דור מזוין” ־ אביב גפן

    דרך הרברט סמואל עמוסה בכיוון ליפו ובחזרה. עמדתי בצד של החוף, סוקר את הכניסה למלון “אמבסדור”, ולא יכולתי להחליט מה אני רוצה מג‘וני. חציתי את הרחוב ונכנסתי למלון. חבורה של צעירים פרצה מחדר המדרגות, דחפה אותי והמשיכה החוצה בשאגות. פקיד הקבלה, מבוגר קירח בחולצה מעומלנת שצווארונה השחיר מזיעה, החזיק עיתון לועזי.
    “אולי ג‘וני מוסקוביץ‘ במלון?”
    “אין לנו אחד כזה.”
    “אתה בטוח?”
    הוא לא טרח לענות. יצאתי החוצה. פניתי לרחוב אלנבי. השפריץ על הקירות היה טרי, הפיח הצטבר שוב בכל שקע. רגל אישה התנדנדה בשעמום בפתח הבר מעל כדורי פלאפל רמוסים ובקבוק קולה ריק. “היי בחורצ‘יק, בוא רגע,” אמרה.
    בקיוסק ביקשתי “נלסון” בלי פילטר.
    “מצטער, אין יותר בלי פילטר.”
    קניתי “צ‘סטרפילד”. זוג צעד לידי והאישה אמרה: “צריך ללמד לקח את השמאלנים האלה, צריך להצביע כהנא או לאיש הזה לוי. הוא ילמד אותם לקח!”
    ליד מלון “דויד” הצמידו שני צעירים כרזת בחירות:
    “הצטרף לכוח החדש! חזור בתשובה ולא תהיה לבד”
    חדר הקבלה היה מואר באור פלורוסנט–חלבי. הפקיד הניח את הספר מידו: “הפסיכולוגיה של הפרט במשטרים טוטליטריים” מאת אריך פרום.
    “אולי ג‘וני מוסקוביץ‘ במלון?”
    “לא, מצטער.”
    “איך אתה יכול לזכור?”
    “מה אתה, משטרה? אין אצלנו אחד עם שם כזה מצחיק!”
    זוג ירד מלמעלה. הזונה מסרה לידי הפקיד מפתח ושטר מקופל. הלקוח שהיה אתה מיהר לחמוק.
    “אבא שלי, קוראים לו ג‘וני. קוקו כזה. צועק כל הזמן. ברח מהבית ואני דואג לו!”
    הזונה אמרה: “לא ידעתי שיש לו בן. ראיתי אותו בסביבה.”
    בחוץ היה מחניק ורע. מישהו התחיל לעקוב אחריי. עמדתי מול חלון ראווה של חנות לעתיקות עם חרוזי זכוכית, משקפי תיאטרון מצופים שנהב, קופסאות תכשיטים מצופות כסף, עדיליונים מכול הסוגים, סכינים מצועצעים, בדי קטיפה ואקורדיון. דמות גבר השתקפה בחלון. הוא נראה רזה, בעל מבט פראי, שיער פרוע ולא מגולח. לא ידעתי שכך אני נראה. כשהחזרתי את מבטי לרחוב הסתנוורתי לרגע. מישהו צחק. אנשים זרמו מקולנוע “סטודיו” לתחנת האוטובוס ולקפה “נוגה”. עוד מעט יתרוקנו הרחובות שוב. מחר בחירות. על המדרכה ממול, בכניסה לבית הדירות של הקוקסינלים, עמדה זונה במכנסיים אדומים מצפה ללקוחות. באותו הבניין היה מלון ללא שם. חציתי את הרחוב. ליד הזונה עמד גבר ממושקף, עם כובע גדול, ובידו תיק ג‘יימס בונד. הם החלו במיקוח חרישי. ערבים מהשטחים עמדו בצד והסתכלו, מתלחשים ביניהם. עקפתי אותם ועליתי למעלה. “תלכי לעזאזל!” צעק הלקוח. החשיכה התעבתה ככל שעליתי. כשהגעתי למדרגה האחרונה מעדתי וידי גיששה בחלל עד שנתקלה במעקה מברזל. הסתכלתי למטה. הזונה חצתה את האור עם הלקוח הצועק. נשימות קרבו אליי. לא ראיתי כלום. ינקתי בכוח מהסיגריה, ואז נעמד מולי כושי עירום. “מה אני יכול לעשות פישפילך?” שאל.
    “אני מחפש את ג‘וני, ג‘וני מוסקוביץ‘. קוקו!”
    “סורי, נו קוקוס היר!” אמר האיש ונעלם בחשיכה. ירדתי למטה בזהירות. הגבר שעקב אחריי חצה את ריבוע האור, זורק מבט מהיר למעלה. הלכתי לעבר מלון אחר מול בית הספר “אבני” לאמנות, שנסגר. ליד השלט “מלון” היה שלט נוסף שהתנודד ברוח:
    “אצלנו תמצא את ההארה. האם מישהו אוהב אותך?”
    לחישות קצביות נשמעו מאחורי הדלת כאילו נלחשו שם במשך שנים:
    “הארי–קרישנה, הארי–ראמה.”
    את הדלת פתח צעיר ממושקף שראשו היה מגולח. על הקיר שמאחוריו ריקדו צלליות לאור להבה רוטטת של נרות. הצעיר לא הפסיק להתנועע. בחיוך לעגני הוא שאל:
    “אתה מחפש את הישועה?”
    “אני מחפש מישהו.”
    “המישהו הזה אוהב אותך?”
    “הייתי רוצה שמישהו יאהב אותי.”
    “אתה מאמין במשהו?” התעקש.
    “פעם, לפני הרבה זמן.”
    “אז תיכנס ותאהב את הקרישנה שלנו.”
    לשנייה קצרה התאחדו מבטינו, לרגע קצר נטש אותו הקרישנה והוא היה במבוכה, חזר להיות ילד טוב משכונה כלשהי. הוא סגר את הדלת בפניי.
    דפקתי בדלת השנייה. אישה זקנה פתחה את הדלת, גופה חסם את הכניסה.
    “אני מחפש את ג‘וני המשוגע!”
    הדלת נטרקה. מאחורי דלת הקרישנה נשמע צחוק.
    ירדתי להשתין ליד לוח המודעות בכניסה לבית הספר לאמנות. מודעה אחת תפסה את כל הלוח אכול הגשם:
    “הרצאות על מיסטיקה וקבלה! הסתכלות בכוכבים! התשובה לנפש הבודדה! בואו לשמוע את החכם העליון בקבלה, הרב ברגמן. הזדרזו! מספר המקומות מוגבל!”
    הזונה במכנסיים האדומים הייתה פנויה. ניידת משטרה הופיעה מאי–שם וכל הצלליות נבלעו בחשיכה. זכוכית התנפצה ואחרי שנייה נשמעה אזעקה. חציתי את הרחוב במהירות.
    “כמה?”
    “חמישים!” היא נצמדה לקיר. נעמדתי מולה והתחלתי לשפשף את הזין. לפעמים היה נדמה לי באופן מביך שמכנסיה האדומים הם אלו שהעמידו לי את הזין כל פעם שראיתי אותה.
    “הכסף!” ביד השנייה שלפתי מכיסי שטרות ונתתי לה. איברי התחיל להתקשות, אך ברגע שנצמדתי אליה הוא התרכך לגמרי. זכר הכושי שנמצא מעלינו והגבר שעקב אחריי עמדו ביני לבין התענוג הקצר בגופה הלא נראה.
    “תן לי!” קראה בחוסר סבלנות ואחזה בגזע האיבר. ידה הזיעה.
    “תני לי קצת זמן.”
    “יעני מה, אני עגבנייה?”
    “תני לי לנשק אותך או תני לי חיבוק וזה יעמוד לי.”
    “עזוב אותי יא שרמוט! סלק את הפה המלוכלך שלך! סמי! יא סמי!”
    ברחתי. מישהו צרח על המדרכה מתחת למלון “עדן”. ג‘וני נראה מתכופף, כאילו ניסה להגן על עצמו מפני מכה בפרצוף. מולו עמדו שני שוטרים שהחלו לגרור אותו לניידת. פתחתי בריצה. איחרתי. הניידת הסתלקה מהמקום. זוג נעצר לידי. “מדינת משטרה!” אמרה האישה. “הם מנקים את הרחובות!” אמר הגבר. חציתי את אלנבי לכיוון רחוב בן–יהודה כדי למצוא את לוי ולהרוג אותו. האיש שעקב אחריי נעמד מולי. אלברט ־ נהג המאזדה, רוצחה של אווה, של מרתה ואלוהים יודע של מי עוד. הוא הצביע בראשו לעבר מכונית שחורה שנסעה באטיות עד שנעצרה לידנו. המכונית הייתה עטופה בכרזות בחירות שביקשו להצביע עבור לוי, האיש החזק “שיעשה סדר”. אלברט נכנס לאוטו ומן הצד השני יצא גבר לבוש במעיל ובכובע שחורים, כמו דוס.
    “טוביאס! איזו תחפושת! או שהחלטת להפסיק לדפוק ילדים קטנים!”
    טוביאס רמז לי להיכנס למכונית. הכרחתי את עצמי להסתכל למרות שידעתי את מי אני הולך לראות. האם יש גבול לאימה? אין. נעל שפיץ לבנה נעה קדימה ואחורה ואור פנימי של האוטו צבע אותה בלבן שנהב ־ צבע מהעבר הרחוק ביחד עם מחרוזת כבדה, אבני שש–בש בידיו של אבא, בד קטיפה סגול ושמלה מרשרשת. ואני ידעתי שאני עומד מול לוי, המאסרי, האיש שגנב את אמי והרס את חיי, והבנתי מיד שהאישה בעלת המחרוזת הייתה מרתה, ששכבה עם אבא שלי, ואולי אווה היא אחותי.
    “כנס, המשפחה רוצה לדבר אתך,” אמר טוביאס בשחצנות. אחזתי בחגורת מכנסיו והטחתי את ראשו בשלדת המכונית מספר פעמים עד שהגוף הכבד צנח ונשען בראשו על כנף הגלגל של המכונית. אלברט יצא החוצה, הסתכל באדישות בגופו חסר התנועה של טוביאס וחזר למכונית.
    “עזוב, הוא לא שווה את זה, כנס בבקשה,” לחש קול צרוד והרגל הפסיקה להתנועע. המושב היה הפוך, גבי לנהג. נאלצתי לשבת מול לוי. אמי, שאותה לא ראיתי הרבה שנים, עשתה עצמה מביטה לרחוב, מפזרת את העשן הכחלחל לרוחב החלון האטום. ראשה היה עטוף במטפחת לבנה, שמלתה הייתה ארוכה וזרועותיה היו מכוסות. לוי תפס את כל המושב, כששולי מעילו השחור מונחים בקפידה בצד ומאחוריו, פניו מכוסים בזקן ארוך וכובע רחב שוליים מכסה את מצחו.
    המכונית החלה בנסיעה. סקרתי את לוי. הוא היה ללא גיל. הדלקתי סיגריה.
    “מה הפריע לך ג‘וני בחיים?” פתחתי.
    “ג‘וני היה צריך עזרה,” לחש. עיניו היו גדולות ושחורות ועם ברק למרות גילו. הוא נשם בכבדות. פניו היו גדולים ונפולים. הסיגריות גמרו לו את הגרון.
    “רציתי לדבר אתו על אווה!”
    “מה יש לדבר על אווה?” שאל באדישות.
    “אתה רצחת אותה! אלברט שלך עשה את זה! ודובצ‘ק! מה עשית עם דובצ‘ק?”
    “כלום! מה יש לעשות אתו?”
    “אווה נרצחה. מרתה, אמה, נרצחה. יעקב, אביה, כנראה התאבד. ג‘וני נעלם. ולדובצ‘ק לא עשית כלום?”
    לוי גחן קדימה עד שיכולתי להרגיש את שוליו החדים של הכובע שורטים את מצחי.
    “ונגיד שהרגתי את כולם. למשטרה אין מה להגיד. כל החיים שלך בבלגן ועכשיו הם בבלגן יותר גדול! אז מה?”
    “אזהיר את כולם!”
    “ולמה אתה חושב שהם רוצים לדעת?”
    להרוג את לוי במכונית לא היה אפשרי. הוא נשם בכבדות ונשען לאחור. הוא רוצה לקבל החלטה. אמי הביטה בי בדאגה ורציתי להרוג גם אותה.
    “הצטרף אלינו. תוכל להיות כמו כולם. קבל את אמך בחזרה ותוכל להתגאות באביך!”
    “גם אבא שלי, הקומוניסט, חוזר בתשובה?”
    “כן,” לחש. המכונית הגבירה את המהירות. פה, בתוך המכונית המרופדת, שנתנה תחושה כמעט של חיבוק אם, הרגשתי בנוח. חשתי שפוי יותר מאי–פעם. האיש צודק. הגיע הזמן שאהיה כמו כולם. האם אני יכול להיות כמו כולם? הרי ניסו כבר לטפל בעניין.
    “ניפגש במקום שאין בו חשיכה,” אמר לוי.
    לוי איש חכם. קרא את ג‘ורג‘ אורוול. איפה שאין חשיכה יש לובן. זה מה שרואים הנרצחים, כל הלא רצויים למשטר בספר “1984”. האם הוא רומז לי שירצח אותי אם לא אצטרף אליו?
    “איך אני יכול להצטרף?”
    “שמור על מצוות ועל תכני היהדות!”
    “אני לא יכול להעתיק התנהגויות של אחרים.”
    “אתה מכשיר דפוק, נשאר לך רק להעתיק מאחרים.”
    “אני אינדיבידואליסט!”
    אנשים זרמו במהירות לעבר הכיכר, רובם לבושים כמו חוזרים בתשובה. לוי לחש: “שטויות. אינדיבידואליזם זה קריזה, ואתה שבוי בה. אתה לא חופשי. אתה רק נכנס ב‘אין כניסה’. אתה לא יודע כלום על אדם חופשי באמת. החיים שלך היום ־ לא מציאה בשביל כלב רחוב! לא היית רוצה להיות כמו כולם? מפלגה יכולה להיות גם משפחה. מה היית רוצה הכי הרבה?”
    “שמישהו יזכור אותי!”
    “אין מה לזכור ממך!”
    “יש לי אידיאולוגיה. אני בשמאל. יש לי במה להאמין!”
    “ומה נתן לך השמאל? דווקא אצלם תהיה לבד. אתה האברושמי של השמאל.”
    הוא שאף מהסיגריה והמשיך ללחוש: “עזוב, הכול שטויות. אנחנו לא חיים לנצח, עוד כמה שנים וזהו. אנחנו יכולים לתת לך הכול: את החיבוק החם של היהדות, אישה טובה ובית טוב. מה עוד אתה צריך? בוא אלינו!”
    לחישתו מונוטונית, בלי כעס, רק נשימה כבדה משנים של עישון. כמעט ורציתי להתרפק עליו ולגעת באמא. היא חייכה ושלחה ידה לעברי. לא יכולתי להפסיק לרעוד. בושה נעימה. חזרתי להיות ילד קטן. היא אמרה בקולה, שנשמע כמו סכין שחותכת בעדינות בחבילת המרגרינה, הופכת לי את כל אצטבאות הזיכרון שלי במחסן הזיכרונות:
    “מוניש, מהלילה לא תבכה יותר!”
    “ומה יקרה הלילה?”
    “עוד מעט ותראה,” הבטיחה. היא הציעה לי מטפחת וניקיתי את עצמי, שיכור מהבושם שלה. מאחור חשתי בטפיחה קלה. חפיסת סיגריות “קאמל” הושטה לעברי. הודיתי לאלברט. אמא הדליקה לי. נרגעתי. לוי לא מתעניין בי יותר. בכיכר מלכי ישראל היו הרבה לבושי שחורים. הם היו צפופים, מלאי שמחה ואקסטאזה של ניצחון מובטח. המכונית נעצרה.
    “אז מה יהיה?” לחש לוי.
    חשתי את דריכותו של אלברט מאחוריי. בחוץ המכונית הוקפה בהמוני מעריצים. כל כך הרבה אנשים לא ראיתי אפילו בהפגנה עם בגין, ובטח לא בהפגנה הגדולה של השמאל נגד מלחמת של“ג. אני לא יכול להיות חלק מההמון. אני חייב להיות לבד.
    הושטתי יד אחת לעבר הדלת. ביד השנייה דחפתי את אמי בכוח על לוי. שניהם הסתירו את אלברט ממני. פתחתי את הדלת שנלחצה מהמון הצובאים בעזרת רגליי והצלחתי בקושי לדחוף את עצמי החוצה. בתוך רגע טבעתי בתוך ההמון. הם לא ידעו עליי כלום. הם אפילו טפחו בחיבה על כתפיי כאילו אני חבר של לוי. הם נתנו לי מחסה.
    ממקומי יכולתי לראות במה ארוכה, ומאחוריה ציור בד ענק של בית המקדש. הונפו סיסמאות כמו: “מלכות הבית השלישי!”, “אלף חילונים לא שווים יהודי אחד!”, “הלאה המילים!” ו“נילחם בגרורות הסרטן השמאלני!” (סיסמאות בנוסח המפלגה הנאצית ב–1933).
    ראיתי את אמא יושבת על הבמה ליד גברים חובשי כיפות וכובעים שחורים. אנשים מכובדים. אפילו אבא שלי ישב בקצה השולחן ולראשו כובע שחור. סוף–סוף ישמעו אותו הרבה אנשים. לוי ישב בקצה השני, מרוחק. לידו עמדו ראשי מפלגות הימין והדתיים. קרני לייזר ציירו בשמים פרה גדולה בכחול ובירוק, שאחר כך התייצבה על אדום לוהט, והקהל שאג. אבא שלי נאם ראשון:
    “כל הלילה היינו על הרגליים ואנחנו עייפים כמו כלבים ומאושרים. מחר יום הניצחון! הם יודעים וזה לא חשוב. המחר שלנו! זוהי תוצאה של ארבע שנים עקשניות, תקיפות וקשוחות. כאלה אנחנו, מחר כל המדינה!” דבריו נעלמו–נבלעו בשאגות ההמון. “עלינו לעמוד על המשמר מפני הסרטן השמאלני! עלינו להישמר מאויבינו החיים בקרבנו! אלה מסוכנים יותר מעכברי המדבר. עלינו לרדוף את השרץ עד מחילתו ולמעוך אותו!” זעקות בוז לשמאל נשמעו מכל עבר. “בעזרתכם לניצחון!” זרועות מאוגרפות לשמים. התמלאתי בחום נעים. זו הייתה הפעם הראשונה ששמחתי על ההרגשה. “אני רוצה לשמוע שאתם מאושרים! זו תהיה המציאות החדשה שלנו! זהו הבית השלישי שלנו! תהיה לנו תרבות אחת! ממשלה אחת! עיתון אחד! שפה אחת! אני נשבע לכם! תנו לנו ארבע שנים! אתן לכם את הסדר! את הביטחון! ודת אחת בלבד! לעולם לא תהיו לבד!” (עירוב טקסט בין נאומי בגין ונאומי היטלר ־ ערב הבחירות לרייכסטאג).
    חשתי משיכה אל הבמה, ובמקביל משהו בתוכי החל להתנגד. לא אהבתי להידחף. הסתכלתי בפעם האחרונה לעבר הבמה. אבא היה באור הזרקורים, זרועותיו מופנות לשמים. התחלתי לצעוד לעבר כיכר דיזנגוף, משם ביקשתי להגיע לכיכר אלנבי.
    מפלגת ‘החוזרים בתשובה’ הפסידה כמובן. מפלגה בשם ש“ס עלתה, ולשמחתי תמ“י נפלה.

    עברה חצי שנה בערך, במהלכה חייתי במסתור, לומד הכול על חיי היום–יום של שני הרוצחים ושובר את הראש בשאלה איך להרוג את לוי ואלברט בפעם אחת. נפגשתי עם שניצר בקפה “אנטבה” בקינג ג‘ורג‘. הוא הסכים להצעה.

    אחרי כשבועיים נמצאו גופותיהם של לוי ואלברט בדירתם. אף אחד לא שאל אותי שאלות.
    התחלקנו בכסף שרוקנו מהכספת של לוי שווה בשווה. זה היה הרבה–הרבה כסף. נשבענו שלא להיפגש יותר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: