מה מועילה ומזיקה ההיסטוריה לחיים פורסם בהעוקץ ע"י עמוס נוי

כיצד מועילה ומזיקה ההסטוריה לחיים?
06/04/2010 [עמוס נוי]
כמו בכל חשיפה של עוולות היסטוריות קרובות ונוגעות לחיינו, גם מהמאמר החשוב של בביוף (ומהתחקיר החשוב של נוריאל – עיתונאי כמעט יחיד בעיתונות הישראלית שעוסק בפוליטיקה מזרחית!) אנחנו יכולים ללמוד שלושה דברים – ראשית, מה קרה אז, ב"עבר", מה אנו לומדים מכך על ההסטוריה, ואיזה סדקים ובקיעים בסיפור הרשמי זה חושף; שנית, מה אנחנו יכולים ללמוד מההתנגדות העיקשת, כאן ועכשיו, ב"הווה", של כל הרשויות לחשיפה של מסמך הסטורי אחד (טיפה בים! ואפילו לאחר שנוריאל הצליח במאבקו לפתיחת הגנזך, "נעלמו", כמקובל, כמה מסמכים רלוונטיים…), על איזה אינטרסים היא מגוננת, איזה תדמיות (ותרמיות) היא מבקשת לשמר, ממה היא חוששת; ושלישית, איזה מסקנות אנחנו יכולים להסיק על פעולה אנושית ופוליטית שלנו מעתה.

השאלה השנייה היא קריטית: סביר בהחלט להניח, שאם בביוף היה מפרסם את מאמרו על בסיס "חשדות ושמועות" (כלומר, על בסיס ההסטוריה בעל-פה המתבססת על זכרונות ועדויות של מזרחים ומזרחיות) – וללא האסמכתא העובדתית ה"רשמית" שהושגה בעמל רב ובמאבק משפטי – הוא היה זוכה כאן למדגם אופייני של רפרטואר מנגנוני ההכחשה האשכנזיים: הלעגה, זלזול, המעטה, השכחה, הגחכה, הדחקה. אפשר כמעט לנחש את התגובות הכמעט-אוטומטיות: מן ההאשמה ב"בכיינות" (מזרחית טיפוסית) ועד המיפוי שלו כחסיד של תיאוריות קונספירציה סהרוריות ופרנואידיות.

השאלה, כמובן, היא האם מגיבים ומגיבות פוטנציאליים שכאלה יסיקו עכשיו – נוכח העובדות המוצקות – מסקנות רחבות על המניפולציה? האם יתייחסו בחשדנות גדולה יותר לגירסאות רשמיות ולמה שהן מסתירות, ובאמינות גוברת לקורבנות? האם יפנימו את התיאור הבהיר של ג`ודית לואיס הרמן (בספרה "טראומה והחלמה", עמ` 20): "התוקף, המבקש להשתמט מאחריות על פשעיו, עושה כל מה שביכולתו לעודד שכחה. סודיות ושתיקה הן קו ההגנה הראשון שלו. אם לא עולה הדבר בידיו, הוא תוקף את אמינות קורבנו. אם אין הוא יכול להשתיקו לגמרי, הרי הוא יכול להבטיח שלא יהיו לו שומעים. לצורך זה הוא מגייס מערך מרשים של טיעונים, החל בהכחשה גסה וצעקנית וכלה ברציונליזציה אלגנטית ומתוחכמת. אחרי כל מעשה זוועה צפויות להישמע אותן התנצלויות מוכרות: הדבר כלל לא קרה; הנפגע משקר; הנפגע מגזים; הנפגע הביא זאת על עצמו; ועל-כל-פנים, הגיע הזמן לשכוח את העבר ולהתקדם הלאה. ככל שגדול כחו של התוקף כן גדלים זכותו וכוחו להגדיר את המציאות ולקרוא לה שם"…

כדאי להזכיר: השבכ, המוסד, והמשטרה (ועוד כמה גופים חשאיים לא ברורים, שהפעילו "סוכני עלייה") מלאו וממלאים תפקיד פוליטי פעיל בדיכוי של מזרחים. ארכיוניהם וגזנכיהם מלאים במסמכים שיכולים להטיל אור חדש על אירועים מרכזיים (שחלקם הושכחו), לאשש זכרונות ועדויות של מזרחים, ולקעקע את התיוג של מזרחים אלה כ"תמהונים". המעברות ומחנות המעבר, כידוע (למי שרוצה לדעת), היו מיתקנים סגורים הרמטית, כשהם ותושביהם היו נתונים לפיקוח, הטרדה, הלשנה, דיכוי פיזי ואחר, ענישה (בתלושי מזון, הקצאת עבודה, או העברה כפויה למחנה אחר), ושליטה מוחלטת (גם במחנות בארצות המוצא – והזכירה ד"ר מאיר-גליצנשטיין במכתב למוסף "הארץ" את הדיכוי האלים והנורא – באלות – במחנה חאשד, "גאולה", בתימן). התארגנויות למחאה פוליטית וחברתית חוסלו באכזריות (ואף גבו קורבנות, כפי שצויין כאן), פעילים "מסוכנים" וחתרניים (כמו אנשי שמאל עיראקים ומצריים) הופרדו, הורחקו, נחקרו, הוכו. למרות זאת ידעו שנות החמישים שורה ארוכה של התקוממויות חברתיות ואתניות שהזכרון הציבורי טשטש במודע, וששיאן היה בואדי סאליב, בשמועות על מרד, בסגירת רחוב ארלוזורוב בת"א ובהצבת אלפי שוטרים בו כנגד ניסיון השתלטות ("מרוקאי") על בית ההסתדרות (ובאמצע שנות הששים היו מהומות שכונת התקווה, שהעיתונות הרשמית פטרה כפעילות של עבריינים). השבכ, המוסד, וכמובן המשטרה, מילאו תפקיד פעיל בפעילות זו. המסמכים, כמובן, "גנוזים", אולי לנצח.

כל כך נוח: מסמכי המעברות "גנוזים". תיקים ותעודות בעניין ילדי תימן הנעלמים "אבדו", כמו גם אלה של מוקרני הגזזת (ולכן חוק הפיצוי האנמי שחוקקה הכנסת ביוזמת עמיר פרץ – ובתמיכת ח"כים שחלקם, כמו רוחמה אברהם, בנים למשפחות נפגעות הקרנה בעצמם – מסיר אחריות מהמדינה ומטיל את חובת ההוכחה על הקורבנות!). ארכיון משטרת חיפה מתקופת ואדי סאליב "נשרף" באורח פלא. אנו יודעים בוודאות כי גולדה מאיר קיימה כמה פגישות עם ראשי השב"כ (למה שב"כ?) בשאלת הטיפול הראוי בתנועת הפנתרים השחורים, כשם שאנו יודעים בוודאות שהשב"כ (שב"כ!) הפעיל לא רק סוכנים-מוסרים אלא גם סוכנים-פרובוקטורים בתנועה, אבל הפרוטוקולים, כמובן, "חסויים". אנשי שב"כ בכירים נצפו עם צמרת המשטרה לפני הפריצה הקטלנית לבית עוזי משולם (ואחרי שמשלחת חברי כנסת השיגה פשרה של פינוי שקט ומוסכם), אבל איש אפילו לא מעז לבקש את המסמכים בעניין…

כפי שכתבה הרמן, סודיות ושתיקה הן קו ההגנה הראשון של התוקפן. לכן, כפעולה פוליטית כאן ועכשיו, חייבים לדרוש מאבק ציבורי ומשפטי לחשיפת האמת במסגרת הסדר ברוח הדרום אפריקאית: פתיחה מיידית, מלאה, שקופה לחלוטין ונגישה לכול של כל הארכיונים והפרוטוקולים (שבכ, מוסד, משטרה, סוכנות, מחלקת חקר) – פתחו נא כל התיקים הסודיים והגנוזים על המעברות, על חטיפת ילדי תימן, על הסלקציה הרפואית, על הנסיונות הרפואיים הרשלניים בבני אדם, על מעקב והטרדה של פעילים פוליטיים מזרחים במחנות המעבר. הציגו לראווה ולעיון פומבי את תיקי המשטרה והשב"כ על המרי בואדי סאליב (גם את אלה שאתם טוענים ש"אבדו בשריפה") ועל המעורבים בו. תנו לציבור את כל הפרוטוקולים, המסמכים, הדוחות, החקירות בעניין הפנתרים (שוב – גם משטרה, גם שב"כ, גם ההסבר כיצד, איך ועל ידי מי הם הופעלו). חשפו את כל מה שאגרתם בפרשת עוזי משולם. זו תביעה מינימלית לדיון של ממש.

מודעות פרסומת

תגובה אחת to “מה מועילה ומזיקה ההיסטוריה לחיים פורסם בהעוקץ ע"י עמוס נוי”

  1. עמישמת Says:

    תגיד לי, אתם הברברים תמיד תמשיכו לילל ולזמרר על איך שדפקו אתכם?
    למה האשכנזים שבאו בלי כלום מהשואה וגרו גם הם באוהלים, פחונים וצריפים לא מקטרים כמוכם?
    למה אתם לא לוקחים את האשמה עליכם…. לא את כולה…. אפילו רק את חלקה?
    מה אתם? בובות מריונטות בעיני עצמכם? אנשים חסרי מוטיבציה ויכולת להשתלב מכוח עצמם?
    למה אתם תמיד חושבים שהמדינה חייבת לכם יותר מאשר לאזרח הממוצע?
    תראו איך הצליחו יפה אלה מבינכם שהחליטו להיות ישראלים ולא ערבים יהודים.
    הנחשלות שלכם היא רק באשמתכם.
    אל יהא חלקי עימכם !!!!

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: