מחלוקת בציון נספחים

,ימחלוקת בציון – ניספח I – מחנות המעבר (מעברות)
נכתב על-ידי תמר בורסוק בתאריך 19.08.05 בשעה 16:46
בתגובה להודעה #12

ניספח I
מחנות המעבר (מעברות)
כדי להשליך אור נוסף על סבלם של הספרדים "במעברות" הללו, אנו נצטט כאן את סיפוריהם של שני אנשים.

נעים עבדוש

הם הושיבו את הדוד שלי מנחם ומשפחתו, ואת סבתא שלי צא'חלה, במחנה הר-טוב באזור ירושלים. סבתא שלי איבדה שני בנים במלחמת העולם הראשונה והייתה עיוורת. היא לא יכלה להתמודד עם הקור הצורב באוהל, נפלה למשכב מחולי ונפטרה. לאחר מכן, הדוד מנחם לקח את משפחתו לאחד מאזורי שכונות העוני בתל-אביב שם הוא ניסה להפעיל את אותו סוג של עסק שהיה לו בבגדאד , אבל הוא ניתקל בקשיים מרובים שכתוצאה מהם הוא קיבל התקף לב ונפטר כשהוא בן ארבעים ושמונה (אביו חי עד גיל שמונים בבגדאד), כשהוא משאיר אחריו אלמנה ועשרה ילדים.
אבא שלי גר במחנה פתח-תקווה במשך עשר שנים, עד שהוא נפטר בבקתה שלו. את סמרה, סבתי האבהית, שמו במחנה פרדס חנה לבדה והיא נותרה שם עד שהיא נפטרה כמה שנים לאחר מכן כשהיא בגיל למעלה ממאה שנים. את אחותי לולו הושיבו במחנה זאקייה עד שבעלה פיתח הרגל לשתייה והימורים והמשפחה התפוררה. שאר המשפחה נקרעה לגזרים כדלקמן: אחותי, מרסל, והמשפחה שלה נשלחו למחנה תל-מונד. עשר שנים לאחר מכן בעלה נפטר מהתקף לב שהיה כתוצאה מעבודת הפרך החקלאית שהיה עליו לעשות. הדוד שלי, סאלים, נשלח למחנה חירייה. הוא היה עובד בכיר בשירות הציבורי בבגדאד, אך נותר מובטל במשך כל שארית חייו. הנכד שלו איבד את עצמו לדעת ב-1989, כתוצאה מהטרדה גזענית בצבא. הדוד יעקב סירב להגר ונשאר בעיראק עד יום מותו, אבל את משפחתו הושיבו באחד המחנות – אינני יודע איזה זה! אינני זוכר לאיזה מחנה נשלחה אשתו של הדוד שלי ציון. דודתי רוזה ומשפחתה עברו למחנה לוד ולא ראיתי אותה יותר לעולם! אינני יודע לאיזה מחנה הלכו דודה בהליכה ומשפחתה. דודתי נגרייה ומשפחתה נשלחו למחנה רעננה שם בעלה נפטר בגיל העמידה. הדוד אברהם ומשפחתו עברו למחנה קרוב לחיפה, אינני בטוח איזה מהם בדיוק! הדוד קאבי ומשפחתו עברו למחנה במישור החוף. את ילדי דודו של אבי הפרידו בין מחנות שונים. אם היו מושיבים את כל המשפחה באותו מחנה היינו יכולים להוות יחידת קומנדו שתגן על האינטרסים שלנו!
ג'יהאד כדורי

"כשהייתי בן תשע, ב-1941, כנופיית פשיסטים תקפה ובזזה את בתינו. המשפחה שלנו כמעט נהרגה. תקריות אלו השפיעו עלי, ושמחתי להגר לישראל ב-1950. מיד לאחר שהגעתי למחנה שער העלייה גויסתי לצבא, אך לא התנגדתי. במהלך השירות הצבאי שלי המפקדים האשכנזים היו מתייחסים אלי ולספרדים אחרים כאל עבדים. הייתי בעל מזג ידוע בבגדאד… לא הייתי מוכן לקבל את זה! נהגנו לקלל את המפקדים בכל פעם שהם השפילו אותנו. בסוף הגעתי למסקנה שזאת מדינה קולוניאליסטית המדכאת ספרדים ופלסטינים ואשר כתמורה היא תחוסל על ידי האומה הערבית. קיללתי את המדינה בכל פעם שעשו לי עוול. פעם אחת הם לקחו את היחידה שלי לגבול המצרי ודרשו שנתקוף עמדה מצרית. אמרנו שהמצרים לא ביצעו שום פעולה עוינת נגדנו, ואנחנו לא רוצים להתחיל מלחמה חדשה. הקצינים האשכנזים רתחו ואיימו עלינו ברובים, אבל זה לא עזר ואז חזרנו למחנה הצבאי. בוקר אחד קצין בא להעיר אותי, והתחיל להתייחס אלי בגסות, אז ירקתי לו בפנים. בעקבות כך, מספר קצינים הכו אותי בצורה קשה. כאשר סיימתי את השירות הצבאי שלי, סירבתי לעשות שירות מילואים, הייתי קורע את הצו הצבאי ואומר להם שלא קיבלתי אותו. קצין המילואים בא ושאל אותי "אתה לא רוצה לשרת את הדגל?" אשר לכך עניתי "זה הדגל שלך, לא שלי!" גרתי במשך זמן מה באחד ממחנות המעבר קרוב לכמה כפרים ערביים והתחלתי ללכת לאחד הכפרים והייתי יושב בבית הקפה ומשוחח עם הפלסטינים – בערבית כמובן. התיידדתי איתם, והם חיבבו אותי. הייתי שמח שם. אבל אחר כך שוטר חשאי ביקר אותי ודרש שאני אחדל מהביקורים האלה, מסיבות ביטחוניות… סירבתי. קניתי חדר בתל-אביב והייתי נותן לאנשי הכפר לבוא לישון על הרצפה כאשר הם באו לעבוד בתל-אביב, אבל המשטרה הזהירה אותי שזה נוגד את האינטרסים הביטחוניים של ישראל. אמרתי להם ללכת לכל הרוחות, בסוף הם המציאו טענה נגדי ונשלחתי למעצר. באותו זמן החלטתי שאני לא אגור בישראל יותר. אז הסתלקתי לאירופה, ולאחר כמה ימים יהודי ישראלי שהכרתי התקרב אלי ושאל אם הוא יכול לשים את המזוודה בחדר שלי לכמה שעות. לאחר שהוא עזב את החדר, המשטרה באה בדקה ועברה על הכל… הם פתחו את המזוודה ומצאו סמים. הם לא האמינו למה שאמרתי להם, ושמו אותי בבית סוהר בפעם השנייה. לאחר מכן חזרתי לישראל בניגוד לרצוני, אבל החלטתי לא להכיר בישראל ולא לשלם שום מיסים. קניתי חלקת אדמה קטנה על יד המחנה ההוא, והעירייה שלחה דרישה לשלם מס. סירבתי לשלם אותו אז הם שמו אותי בבית סוהר. סירבתי שוב והם כלאו אותי שוב…"
איבדתי קשר עם ג'יהאד, אבל אחותו סועאד המשיכה את הסיפור שלו: "לאחר שהוא נכלא בבית סוהר מספר פעמים, הוא קיבל התמוטטות עצבים, הוא הפך להיות אדיש ומדוכא. הוא לא עבד ודיבר רק לעיתים. הוא לא ביקר את משפחתו ודחה בבוז נישואין, העדיף שיעזבו אותו לנפשו לחלוטין. הוא הפך להיות סגפן כמו אבו-אלעלא אלמעארי.1 לבסוף ב-1982, בגיל 48 הוא קיבל התקף לב, והשכנים לקחו אותו לבית חולים איכילוב בתל-אביב. כשהרופאים ראו שהוא לא שייך לקופת-חולים או כל ביטוח רפואי אחר, הם שלחו אותו הביתה שם כמה שעות לאחר מכן הוא נמצא ללא רוח חיים."
נסיים את העיון הזה של המחנות על ידי ציטוט דבריהם של תושבי המחנות, בספרו המעברה של שמעון בלס שהזכרנו לפנים. המוטיב המרכזי של הסיפור האמיתי הזה הוא מאבקם של תושבי מחנות המעבר העיראקים לבחור ועדה שתייצג את האינטרסים שלהם אצל השלטונות. בלאס מתאר את התנגשויות הדמים בין הספרדים מצד אחד, והמשטרה, בריונים שכירים ומנהל המחנה האשכנזי מצד שני.2 העימות האלים מסתיים בתבוסת המשטרה. נשים מבגדאד השתתפו במאבק הזה כשהן משליכות בוץ על השוטרים. להן כמה קטעים משיחות המתנהלות בקרב תושבי המחנה:
אישה: אלוהים לא שומע אותנו…
דוד: אלוהים של ישראל הוא גם כן אשכנזי…3
אם: בחוץ לארץ (קרי, עיראק) יכולת לגדל ילדים. פה הכול יורד לטמיון. איזה ילדים במחנה נשארים בבית? לבקתה הזאת אתם קוראים בית? בגלל זה הם אף לא פה…4
אבו נועמן: אם אין לך עבודה, עם כל הכבוד, אפילו כלב לא מסתכל עליך. בכל זאת, תשמעו לי. אני חי זמן רב יותר מכם, ואני יכול לומר לכם שהחיים בימים ההם היו הגונים יותר. (אבו נעמן היה סוחר שנע סביב אזורי הכפר העיראקיים.) בכל פעם שבאתי לכפר ערבי, הגברים והנשים היו ממהרים לספר לשייך שעזרא היהודי הגיע. השייך היה מקבל אותי בחדר האורחים שלו והיה מציע לי את ביתו לכל משך הזמן שהיו לי עסקים לעשות באזור.5
כאשר רופא ממשלתי היה בא ונותן הוראה להעביר בן-הכפר לבית חולים לניתוח, בני הכפר היו אומרים "בואו נשאל את עזרא קודם".6
תושב: כל מחלות הלב והמוות הפתאומי בגיל צעיר הם בגלל הדרך שבה אנחנו חיים…7
עיני: נדמה לי שמאז ימי גלות בבל, יהודי ארם נהריים לא סבלו קטסטרופה איומה כמו זו שנגרמה לנו. היהדות הנאורה והעתיקה ההיא נרמסה באדמה והתפזרה לאורך האדמות הצחיחות והבוציות שהם קוראים להם "מחנות מעבר". אמרתי למנהל המחנה, "כמה זמן אתם מתכוננים להתייחס אלינו כמו לעבדים שלכם?"8
זהו הגורל שלנו… הם רמסו את הכבוד שלנו. כל היוצרות הפוכות כאן, הערכים והמעמד שלנו נרמסו…9
המשפחה שלי הייתה מוכרת היטב בעיראק, נהגנו להתרועע עם שרים, סנטורים ושייכים. כשהייתי נכנס לחדר הקבלה של השייך, כולם היו נעמדים. מי מכיר אותי פה? אני רק בור פה.10
אישה: משה אכל קצת גבינה מפח האשפה, והבטן שלו כואבת עכשיו…11
רעייה: נעים אשתו של האופה ילדה תינוק מת, היה יותר מדי בוץ בשביל הרופא להגיע למחנה.12
חיים: מי יעשה שלום עם מדינות ערב? האשכנזים? לא – אנחנו נעשה. שיודעים מי הם הערבים. אנחנו יכולים לדבר אליהם. הם יקשיבו לנו ובוטחים בנו. זה מה שנעשה, אבו-סוהייל- לא רק לשבת במחנות מעבר.13
יוסף: השופט הוא הכלי של השלטונות, בדיוק כמו המשטרה. רק שהמשטרה היא כלי אלים, אבל בית במשפט מחפה על פשע ואלימות בשם החוק והצדק.14
מאיר: אתה והחברים שלך חושבים שהדברים ישתפרו. אני הפסקתי להאמין בכך מזמן. הקומוניסטים כותבים ומדברים על "הזדמנויות עבודה" ו"הזדמנויות דיור"… מי בכלל ייתן לנו אותם? הסוכנות היהודית? ההסתדרות, הכנסת, מי? כן. כולם נגדך.15
אבו-נועמן: (לציונים) הפכתם את חיינו לגיהינום בעיראק. היינו עצמאיים שם, חיינו בזיעת אפנו. היינו אדונים לעצמנו עד שהבאתם עלינו את עניין פלסטין הקטסטרופה הזאת שלכם. אמרתם לנו לקום, לעזוב הכל ולבוא לכאן… ומה אתם עשיתם? קמנו ובאנו לבית-קברות.16
נועמן: סבלנות, אבא, סבלנות.17
אבו-נועמן: למה לי? אלה חיים? (הוא מזדקף בעווית)
נעומן: אתה לא מרגיש טוב?
אבו-נעומן: הגב כואב לי. עבדנו בגשם אתמול.18
חיים: השיגעון השתלט על המחנה. היו ויכוחים, מריבות, התפרעויות, משטרה! לשכת התעסוקה הייתה סגורה… האשכנזים צוחקים עלינו. הם אומרים שאנחנו העיראקים פרימיטיביים. האשכנזים שלא שווים שתי אגורות במדינות שלהם – הם באו לכאן ומרימים עלינו את האף.19
אברהם אמר לי שמנהל המחנה הזה נהג לעורר סכסוכים עדתיים בין העיראקים והמרוקאים, בין היהודים ממוסול והכורדים. היו התפרעויות כל יום. אז אברהם קיבץ יחד את מנהיגי הקהילות והרכיב ועד. חברי הועד צעדו אל מנהל המחנה והודיעו לו: "אנחנו הנהלת המחנה". הוא זינק אל תוך מכוניתו ונהג במהירות וחזר עם המשטרה…20
משה: (שר) כמו עדר לכאן הובילו אותנו
למחנה השחור הם לקחו אותנו
הם לימדו אותנו איך בונים
והיינו כעיוורים.21
חיים: המפלגות מחלקים אותנו ביניהם. יש שפע של מפלגות במדינה הזו. אבל תן לי לשאול אותך, מי הם ראשי המפלגות הללו? אותם אשכנזים שמבזים אותנו.22
מנהל המחנה: אתם אנשים פרימיטיביים. אתם לא יודעים איך לנהל את העניינים שלכם. אין לך מושג של מה זה דרך חיים דמוקרטית. אתה רק יודע איך לנעוץ סכין בגב של אחרים.
יוסף: זהו עלבון ופברוק בוטה. מי דוקר את מי בגב? אנחנו או הוא? מי שלח את יעקוב ואת שפיק ובריונים שכירים ממחנות אחרים לבוא ולהתקיף אותנו בשבת?23
הערות
1. היא מתייחסת לאבו-אלעלא אלמעארי (973-1057), משורר וסופר גלוי לב. הוא נולד קצת מחוץ לאלפו, ביקר בבגדאד וחזר לכפר שלו שם הוא התבודד בביתו. הוא התעוור וחי במצב תמידי של צום. עבודתו המפורסמת ביותר הייתה איגרת של מחילה.
2. עמודים 67 ו-102 בספרו.
3. עמוד 16.
4. עמוד 29.
5. עמוד 34.
6. עמוד 35.
7. עמוד 50.
8. עמוד 51.
9. עמוד 54.
10. עמוד 52.
11. עמוד 58.
12. עמודים 96-97.
13. עמוד 102.
14.עמוד 109.
15.עמוד 109.
16."בית קברות בערבית (מקאביר) הוא משחק מילים על "מחנות מעבר" (מעביר).
17.עמוד 119.
18.עמוד 120.
19.עמוד 128.
20.עמוד 130.
21.עמוד 146.
22.עמוד 149.
23.עמוד 184.


#14,ימחלוקת בציון – ניספח II – קריית-שמונה: עיירת פיתוח על ה
נכתב על-ידי תמר בורסוק בתאריך 19.08.05 בשעה 16:48
בתגובה להודעה #13

נספח II

קריית-שמונה: עיירת פיתוח על הגבול הלבנוני.

בספרו (1981), ד”ר שלמה סבירסקי מצטט שיחות עם תושבי קריית שמונה, שמהם התמציות הבאות:
מוריס: גיסי בא לארץ ב-1948, אבל הוא עזב בגלל האפליה… הבת שלי אמרה לי לשנות את שם המשפחה המרוקאי שלנו מפני שהוא מונע ממנה להתקדם. היא רוצה שיהיה לנו שם רוסי נחמד. אנחנו לא מבדילים בין אשכנזים וספרדים. ישנו אדם אשכנזי בעיר שלנו ואנחנו הצבענו עבורו.
דוד: למה הממשלה לא מתחילה את תוכנית הפיתוח התעשייתי של הגליל העליון בקריית שמונה במקום בקיבוצים שכבר יש להם אחיזה על קרקעות נרחבות ומפעלים?
בצלאל: עבדתי עבור הקיבוצים במשך 18 שנים ואז פיטרו אותי בגלל שהתנגדתי לאופן שהם חטפו את האדמות של החולה. כל הכסף המושקע בעיר הולך ישר לכיסיהם של הקיבוצים ולא לתושבי העיר.
גבי: חולצה עולה 500 לירות פה, ו-150 לירות בל-אביב. מכנסיים עולים 1200 לירות פה, ו-300 לירות בחיפה. אני צריך לנסוע לתל-אביב מחר כדי לקנות דברים בסיסיים למשפחה שלי. אפסיד יום שלם של עבודה והוצאות נסיעה.
היה לנו יושב ראש ועד אשכנזי. הם ארגנו מסיבה עבורו ונתנו לו מתנות – מחשבון, סכום גדול של כסף, ותפקיד של מנהל פרויקט באחד הסניפים של החברה. הם נתנו לו מכונית והכפילו את המשכורת הנוכחית שלו. למה? מפני שהם גילו שהוא היה מועל בכספים, והם רצו לחפות על כך. ואנחנו הלכנו אחריו כמו כבשים, בטחנו בו, ועכשיו הם מינו אשכנזי חדש שאינו יודע דבר על הפרויקט. למה הם לא ממנים אחד מאיתנו… מישהו שעבד כאן במשך שמונה עשרה שנים? זאת אפליה. פעם הם קידמו אחד מאיתנו שאחר כך הוא התחיל לעזור לנו. המנהל אמר לו, "אתה איתנו או איתם?"
שמעון: מאחר שהקיבוצים מטיפים סוציאליזם ושהם אינם מנצלים, הם החליטו לא להעסיק פועלים ביישוב. אבל הם הקימו מפעל תעשייתי הכולל את כל הישובים באזור, והם מעסיקים עובדים בשכר. זאת צביעות. אם הם היו בונים את המפעלים בעיירות הפיתוח זה היה עניין אחר. פעם ביקשנו רכב בשביל אחד העובדים שלנו. המנהל אמר לנו, "התקציב לא מאפשר זאת." אחרי זה הם מינו חבר קיבוץ אשכנזי ונתנו לו רנו 12. היהודים הרוסים והפולנים המנהיגים את המדינה הזאת דואגים לעצמם… האם זאת דמוקרטיה? דמוקרטיה היא מילה יפה, אבל אם יש לך כוח וסמכות אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה.
בצלאל: הם אמרו לאנשים שבאו מתימן, עיראק וצפון אפריקה שהתרבות שהם הביאו איתם מהארצות האלה לא שווה כלום. הם הרסו את המערכת שבה האב היה ראש המשפחה. אחרי זה הם נתנו לספרדים כל מיני שמות, כמו "מרוקו סכין"1 ורומזים שכולנו פושעים ורוצחים.
שמעון: לידי הקיבוץ יש הזדמנויות חינוכיות רבות… לילדים שלנו יש רק אחת – לעשות עבודות דחק.
בצלאל: הפנתרים השחורים הוכיחו שלממשלה יש מדיניות של הפרד ומשול.
גבי: למה המדינה לא מביאה עבודות בעלות חינוך וטכנולוגיה גבוהים יותר לעיר שלנו? למה הממשלה נותנת הטבות רק לאנשים שעוזבים את הערים הגדולות כדי לבוא לגור בקריית שמונה,2 אבל אנחנו התושבים מקבלים כלום. סוג כזה של אפליה יוביל למלחמת אזרחים. איך זה שהתאבדות, פשע וזנות קורים רק אצל הספרדים.
דוד: למה אתה חושב?
גבי: מפני שהממשלה, באם זה העבודה או הליכוד, יוצרת את הפער החברתי הזה על ידי האפליה. בתקופה הזאת אנשים לא רק חושבים לעזוב את קריית שמונה אלא גם את ישראל. שלושה עובדים מהמפעל שלנו לקחו את כספי הפיצויים שלהם ועזבו את הארץ. ועוד יש את האיש הזה שלוקח את שבעת ילדיו לצרפת…
מוריס: למה שואלים אותנו בצבא מהיכן אבא שלך?
גבי: בצבא כל הטבחים, נהגים והעובדים הסניטאריים הם מרוקאים. למה זה כך? אין לי יותר כוח לעשות מאבקים פוליטיים על שוויון. אני הולך לעבודה כל יום בשלוש בבוקר ולא מסיים עד שש בערב. היום הממוצע שלי הוא בין 14-15 שעות, כולל שעות נוספות. למרות שהמשכורת שלי מספיקה רק ל-15 יום מתוך החודש. בשאר החודש אני צריך להלוות. הם סידרו לי את החיים ככה שלא יהיה לי מספיק זמן פנוי לפעילות פוליטית. ויותר מזה, אנחנו לא מאוחדים.
מוריס: כשהם רואים אותנו מנסים להתאחד, מתחילה המדיניות של הפרד ומשול. הייתי מסייר עם מזכיר האיגוד שאמר לי, "עזוב שטויות. אני אדבר עם כך וכך ואשיג לך עבודה… תתעשת!" אז הם ניסו לקחת אותי לצד שלהם. באופן טבעי יש אנשים חלשים… ברגע שהם הורידו לי את שעות העבודה ביקשתי מיושב ראש הועד עזרה. הוא הלך למנהל שאמר לו, "אם תעזוב את הועד אני אתן לך עבודה טובה." אז הוא עזב את הועד. רואה איך הם מפרידים בינינו! היו לנו ועדים שהיו קיימים בגליל, בחיפה, ובית-שאן, את כולם פירקו על ידי שוחד.
גבי: אנחנו מוכרחים להשתמש באלימות ולעשות הפגנות כמו שעשו בואדי אל-סאליב בחיפה.3 אם לא תסובב את הגלגל ביד, העגלה לא תזוז. אנחנו חייבים להשתמש בכוח כדי לשים קץ לאפליה נגדינו. זה חייב להשתנות. אנחנו זקוקים למישהו שיאחד אותנו.
מוריס: אנחנו חייבים להתפטר מהמנהל המשחד את יושב ראש הועד על-מנת למנוע את מדיניות ה"הפרד ומשול" שלו.
גבי: אתה צריך כסף, זמן וכוח. אין לך את הכוח הזה. לא הממשלה ולא המדיניות הכלכלית שלה יאפשרו לך להיות חזק. אז אתה לא יכול להילחם בהם. אם אתה כן, אז יעצרו אותך במשהו. תראה מה הם עשו לפרץ המסכן. הוא רק פעל לטובת העובדים.4 כאשר דוד בן הרוש ארגן את ההפגנות בוואדי אל-סאליב בחיפה הם ניסו לקנות אותו. כשהתחלנו לשבות, הם שלחו את המשטרה נגדינו. אבל המשטרה מקריית שמונה ומצפת סירבו להשתמש בכוח. אחרי זה הם שלחו את המשטרה משפרעם נגדנו. הם הביאו את המיעוטים (כמו במשטרה הדרוזית).
מוריס: תראה את צ'אלי ביטון, הראש של הפנתרים השחורים. הוא הסתובב לחפש מפלגה שתעזור לו להצטרף לקומוניסטים.
מנחם: למה שלא נתאחד ונילחם עבור העיר שלנו. ואתה, גבי! יש לך השפעה בוועד – אתה תנהיג את המאבק.
גבי: אין לי כוח בכלל. ההסתדרות מעלי, ואם ההסתדרות לא עוזרת לי והעובדים נוטשים אותי, מה אני יכול לבד?
בצלאל: אני מבין, חבר בוועד העובדים הוא בסך הכול אדם עם בעיות וילדים לגדל. אם יש לו חמישה או שישה ילדים ובלי משכורת, והזדמנויות מוגבלות, אפילו אם יש לו השקפות אציליות… איך הוא יכול לעזור לעובדים ולחיות כך אם המאבק הזה ימשך שנתיים? באופן טבעי הכול יתפרק לגורמים.
אליעזר: למרות השפעתו של גבי בוועד, הוא לא יכול להיות תלוי בעמיתיו, מפני שהם ינטשו אותו אם הם יתנו להם כסף וישפרו להם את התנאים.
גבי: הם יגידו לנו "אז תלכו, תחזרו למרוקו. יש לנו פועלים ערבים ואנחנו לא צריכים אתכם!" הם לא מתייחסים להסכמים של האיגוד. כשאנחנו הולכים להסתדרות הם אומרים לנו שאנחנו צריכים להקים ועדה שתבדוק את העניין. הצענו להם שאנחנו ניקח את הנהלת המפעל לידינו. הם אמרו שזה רק יוביל לכישלון המפעל.
דוד: זה רק סימן של חולשה, הפתרון הוא להתעקש עד שבסוף נצליח.
אליעזר: אנחנו צריכים ארגון פנימי במטרה לשנות את המצב.
בצלאל: ב-1977 עיירות הפיתוח הצביעו ליכוד, חשבנו שהם יעזרו לנו אבל הליכוד יותר גרוע מהמפלגה הקודמת. העשירים רק נעשו עשירים יותר.
אליעזר: חברים, אנחנו חייבים לקבל את המצב כמו שהוא. אין פיתרון.
בצלאל: לא, אל תגיד את זה.
מוריס: פה בישראל כל אחד דואג רק לעצמו.
אליעזר: אם לא נתאחד, זה פשוט ימשך כך.
גבי: הארגון שלנו לא יכול להיות רק מקומי.
אליעזר: הוא יצטרך כסף.
מוריס: הם ימנעו ממך להשיג אותו.
אליעזר: אף פעם לא יהיה לנו זמן וכסף, כי אנחנו פועלים.
בצלאל: אנחנו צריכים מנהיג כמו המנהיג של השחורים באמריקה שנהרג.
דוד: אתה מתכוון שאתה רוצה שהם ירצחו גם אותנו (בצחוק)…
גבי: נניח שנקים ארגון, ונארגן הפגנות ופגישות, והם יזרקו אותי לכלא על איזה תירוץ, מי יגן עלי? זה מה שהם עשו למנהיג הספרדי פרץ. הם הכניסו אותו לכלא ואנחנו לא שומעים עליו יותר. הוא יושב בשקט עכשיו מפני שהוא בטוח שהשתיקה עדיפה יותר.
דוד: האם אתה אומד לארגן הפגנות בשבילו?
גבי: אני תמכתי בו, אבל הפגנה…
דוד: לא. הבעיה שתמכנו בו רק במחשבות שלנו.
גבי: זה לא עולה כלום. אם היינו עושים חצי יום שביתה עבורו כאן ובבית-שאן ובמעלות, זה היה מהווה כוח.
מנחם: אם הם היו חושבים שאתה יכול לארגן שביתה, הם לא ינסו ויפגעו בך… ההיפך, הם יפחדו ממך, הם ידעו שאתה חזק.
גבי: הם ימציאו איזה סעיף משפטי שיראה שהיית נגד המדינה.
דוד: אנשים ישיגו כוח כאשר הם מאמינים בעצמם. הדרך היחידה קדימה היא להיות בטוח בעצמך ולהתארגן למאבק. אם הארגון בא מבחוץ אין בכך תועלת.
גבי: אין תועלת בכל מקרה. הם יהרסו אותנו כלכלית. הם משתמשים בשוחד ותמריצים כדי לשבור אותנו. חייבת להיות לנו מטרה אחת – כוח.5
הערות
1. פשוטו כמשמעו "מרוקאי המשתמש בסכין להפעלת סמכות."
2. כמו מהגרים אשכנזים, כמו מורים, מנהלים וכדומה.
3. ראה פרק עשירי.
4. פרץ היה מרוקאי שקרא תיגר על ההסתדרות וארגן שביתה כללית בנמל אשדוד – אשר דוכאה.
5. עמודים 104-118 בספרו.


#15,ימחלוקת בציון -ניספח III – עיירות הפיתוח
נכתב על-ידי תמר בורסוק בתאריך 19.08.05 בשעה 16:50
בתגובה להודעה #14

נספח III

עיירות הפיתוח
שלומי
עיירה זו שבגליל נוסדה ב-1949 כדי לשכן בה מהגרים טוניסאים, מרוקאים, תימנים ובולגרים. דוד אורן אומר בדו"ח שלו שאם היינו משווים את ההתפתחות הכלכלית בישובים האשכנזים השכנים למצבה של העיירה הזו, יהי עלינו להסיק מכך שההתפתחות היא אפס. וזו הסיבה מדוע 40 אחוז מן התושבים של העיירה עזבו מאז 1961. הממסד קיווה ליישב 10,000 אנשים כאן, אך הם הצליחו לישב כאן רק 3,000. הבתים במצב של הזנחה ומרבית האנשים עובדים מחוץ לעיירה, מרוויחים משכורות נמוכות בהשוואה לערים הגדולות. זאת אומרת 90£ בחודש. הקיצוצים בשירותים רק החמירו את המצב אנשים סובלים מאבטלה ואין הזדמנויות לדור החדש הצעיר או לאלה שרק השתחררו מהצבא. אין בית קולנוע בעיר, אין אמבולנס ואין מקלט נגד הפגזות מהאוויר; המקלטים המעטים הקיימים מלאים זבל. התושבים מתלוננים על אפליה מהממשלה באופן שבו הכסף מושקע בכלכלה המקומית, ומאיימים לשים קץ לשליטת מפלגת העבודה במועצה המקומית. השלטונות הביאו את הספרדים האלה כדי לספק כוח עבודה זול לישובים האשכנזים השכנים, שהתעשרו מכך. הדבר הוביל לכך ש-47 אחוז מתושבי העיירה הצביעו לגוש הליכוד בבחירות של 1981 כפרובוקציה לבוסים בישובים שהשתייכו למפלגת העבודה, אשר זכתה רק ב-27 אחוז מהקולות. בבחירות של 1977 הרוב הצביע למפלגת העבודה, וממשלת הליכוד לכן סירבה לכלול את העיירה בתוכנית הרווחה לשכונות עניות. המאמר הדגיש שהממשלה הוציאה כספים על התיישבויות אשכנזיות בגדה המערבית וברצועת עזה במקום לסייע לשלומי. קבוצה של נשים הגיבה על ידי התחלת פרויקט ערה-עצמית. אחרי זה הארגון הספרדי עודד (ראה פרק עשירי) התחיל לעזור לעיירה, אבל הממשלה סיכלה את התוכניות בגלל שהיא רוצה שהעיירה תישאר כפופה אליה.1

קריית-ים
לשנת 1986 החובות של העיירה הזאת בת 3,600 תושבים הגיעו ל-600,000 שקלים חדשים, ש-90 אחוז מהם, בהתאם לראש העיירה, היו תשלומי ריבית לבנקים. ראש העיר אמר גם שהבעיה לא נפתרה על ידי הקיצוצים בשירותם. בעבר העיר שילמה משכורות ברביעי בכל חודש, אחרי זה בתשיעי, אחרי זה העובדים נאלצו לשלם את הריבית על האוברדראפט שלהם. כעת הבנקים מסרבים לתת אשראי לעובדי העיריות בגלל שהעירייה אינה יכולה להחזיר את תשלומי הריבית. ב-13 בינואר 1986 העובדים יצאו בשביתה, ארגנו הפגנה סוערת וחסמו את הכביש הראשי. הם שלחו משלחת לירושלים שם הם הפגינו מול משרדי הממשלה, נפגשו עם שר הפנים ושמעו את ההבטחות הרגילות.2
ירוחם
עיירה זו בדרום באר-שבע נוסדה ב-1951. בהתאם לנתוני מחקר שפורסמו על ידי אוניברסיטת באר-שבע ב-1980, ירוחם היא אחת העיירות העניות ביותר. 30 אחוז מתושביה עוזבים כל שנה, כולל 80 אחוז מאלה שרק השתחררו מהצבא. העיירה מלאה זבל והבתים שלה מחרידים. תעשייה פרטית משתמשת בתושבים שלה כמאגר של עובדים זולים, ולכן רמת החיים היא נמוכה. בגלל מבנה בתי הספר העלובים, מורים רבים מסרבים ללמד בבתי הספר שלה, אז משרד החינוך משתמש במורים לא מתאימים כולל חיילים.3 ב-28 בנובמבר 1980 הארץ דיווח ש-1000 איש עוזבים את העיירה בכל שנה.
דוחות שפורסמו בעיתונות הישראלית בסוף שנת 1984 קבעו שאוכלוסיית העיירה הייתה בין 6,500 ו-7,000, כולל 700 מובטלים. זה גרם לעלייה בהפגנות ובמעשי האלימות נגד הרשויות. העיירה הוצתה באש. היהודים הספרדים של העיירה איימו להחזיר את פנקסי המילואים ואת תעודות הזהות שלהם לרשויות. הסיבות להתקוממות היו כדלקמן:
1. מחסור במזון בחנויות.
2. מחסור במורים בבתי-הספר.
3. לא היה רופא מקומי.
4. פיטוריו של מנהל בית הספר המקומי.
5. פיטורין ואבטלה.
6. העוני והשפל: 50 אחוז מהתושבים נזקקים לתשלומי סעד, כולל 25 אחוז המקבלים קצבאות סעד באופן קבוע.

אין מאפייה בעיירה, אין סדנא ואין מוסך. רופאים ומורים מסרבים לגור שם. המרוקאים מהווים 50 אחוז מהתושבים, השאר הם איראנים, הודים ומספר רומנים יחד עם ילדיהם ילידי הארץ. הבסיס הכלכלי של העיר חלש. היא רחוקה מהכביש הראשי וממרכזי התעשייה והחקלאות התושבים בחרו בועדת חירום שתאבק על זכויותיהם, שהצטרף אליה צ'ארלי ביטון, מנהיג הפנתרים השחורים וחבר הכנסת.4
הממשלה רצתה לשכן 60 משפחות אתיופיות בעיירה זו, אבל ברוך אל מוקייס, ראש המועצה המקומית סירב לקבל אותם בגלל האבטלה הקבועה המשפיעה על שני שליש מהעובדים. אל מוקאיס טען שעל הממשלה להשכין את האתיופים בקיבוצים האשכנזים ששם אין אבטלה.5
חברים מהמועצה המקומית הצטרפו להתקוממות העממית נגד הרשויות, מפגינים נגד מחסור בעבודה והלנת שכרם. כתבת עיתון זו הדרך, מרים גלילי, שוחחה עם כמה מהתושבים על כך, ולהלן קיצור המאמר שלה שהופיע ב-26 בדצמבר 1984. רחל עמר: היא גרושה וצריכה להאכיל ארבעה ילדים. האבא שלה משותק וחולה לב. היא מחוסרת עבודה למרות שיש לה כישורים וניסיון. היא איבדה את עבודתה לפני שנתיים ואינה מקבלת דמי אבטלה כבר שישה חודשים. היא אמרה במרירות, "אני מרגישה כמו אדם מת. נראה שאנחנו טובים רק בשביל שירות צבאי ושום דבר אחר…"
מאיר שמעוני: עבד כשוטר במשך 25 שנים, והוא מחוסר עבודה כבר שנה וחצי. אשתו גם כן מחוסרת עבודה. הוא מונה כמפקח בעיירה ואחר כך הוא פוטר. שמעוני תוהה, "למה הם שולחים אנשים לעיירה הזאת כשאין כאן עבודה עבורם.?"
נער: אמר שהממסד השלטוני הקים עיירות פיתוח בנגב מסיבות אסטרטגיות הקשורות עם מצרים, לאחר הסכם השלום, הממשלה התחילה לתעל את הכספים לתוך היישובים בגדה המערבית הכבושה. יש עשרה סטודנטים מהעיירה באוניברסיטה, אבל אין להם עתיד בעיירה.
ס. פרץ: אב לארבעה ילדים, אשתו נכה, הוא אומר שלמרות שקיימים עובדים מיומנים בעיירה , 70 אחוז מהעובדים על הפרויקטים הם ממקום אחר..
אסתר אמסלם" בת 22. סיימה שלושה קורסים במכללה לטכנולוגיה. כיום היא מחוסרת עבודה.
תמר עומר: בת 20. מחוסרת עבודה למרות שהיא סיימה את בית הספר התיכון שלושת אחיה מחוסרי העבודה עזבו את העיירה. היא חושבת על עזיבה גם כן.
שמעון: סיים את השירות הצבאי שלו, והוא מחוסר עבודה כבר שנתיים. הוא אומר "מה אני יעשה? אני מתבטל ברחובות ומפצח גרעינים!"
ציפורה זעפרני: אם לשבעה. היא עובדת רק ארבעה ימים בשבוע. בעלה מחוסר עבודה. הבת שלה סיימה את השירות הצבאי שלה והיא עתה מחוסרת עבודה.
ראש העיר, ברוך אל מוקייס אומר שמספר המובטלים הגיע ל-700, ומתוך אלה שמשתחררים מהצבא כל שנה 180-200 מהם לא יכולים למצוא עבודה ונאלצים לעזוב את העיר. הוא מאשים את הביורוקרטיה הממשלתית שנותנת עדיפות לקולוניזציה של הגדה המערבית. הוא מוסיף שהתעשייה באזור מתדרדרת, מפעל הפלסטיק נסגר, מפעל ונציה נמצא במצב לא מיושב, מפעל הטבק אקרשטיין הוא בסכנת סגירה, והמכירות איטיות במפעלי הנגב לקרמיקה ותמרוק לגיס. אל מוקאיס קיבל חברים מהוועדה לאבטלה ודן על האפשרות לצאת להפגנות מול הכנסת. אסי ארמה, מנהיג המחאה העממית בעיירה, אמר שמשבר האבטלה החל לפני שנתיים. אני הייתי מוסיף לזה 28 שנים של קיפאון.
ב-30 במרץ 1986 הארץ כתב ששר הקליטה, יעקב צור, פיתח תכנית לקליטת אשכנזים מדרום אפריקה שבה כל משפחה תקבל 40,000$ משכנתא. אברהם אסיס הכחיש את העמדה הזו במכתבו לעיתון, ושאל, "מה עם המובטלים בירוחם?" במכתבו שפורסם בזו הדרך ב-26 במרץ 1986, סמי הרוש, ציין שהוא נשוי עם שני ילדים. משפחתו באה ממרוקו והוא נהג רכב כבד, אבל שהוא פוטר כבר ארבע פעמים. אחר כך הוא תהה היכן ההסתדרות ולמה אין היא מגינה עליו. הוא הגיע למסקנה שכל המערכת של הממשלה, מלמעלה עד למטה, בנויה על שקרים.
באפריל 1986, תנועת המחאה של הספרדים בירוחם הגיעה לשיאה, במיוחד בתל-אביב ובירושלים. צ'ארלי ביטון נסע לירוחם ולקח חלק בהפגנות הספרדים שם ונתן נאום שבו הוא אמר "אנחנו מוכרחים לעורר את הממשל ולפעול כנגדו באמצעים חזקים יותר מהפנתרים השחורים." הוא גינה את תיעול תקציב המדינה לכיוון ההתיישבויות האשכנזיות המייסדות את הגדה המערבית הכבושה. הוא קרא לתושבי עיירות הפיתוח לסגור את העיירות, לחסום את הכבישים ולצעוד לירושלים כדי שהממשלה לא תוכל להתעלם מהקיום שלהם.6 תושבי ירוחם שלחו 36 מנהיגים מקומיים כדי להפגין בתל-אביב ובירושלים והם יצאו בשביתה כללית בעיירה. לאחר מכן השביתות התפשטו עד שהם כללו עיירות פיתוח בדרום ובצפון, ששבתו למשך שעתיים לאות הזדהות עם תושבי ירוחם. מרדכי ארציאל, כתב הארץ, כתב בדיווח שלו על תנועת המחאה שישנם 35,000 תושבים בעיירה זו, אבל עתה נותרו רק 6,200. 100 איש עוזבים כל שנה. סטודנטים באוניברסיטה מירוחם מתביישים להודות מאין הם באים, וקציני צבא המשרתים באזור מסרבים להשתקע שם. הוא סיכם ש"לירוחם אין עתיד, ואין תקווה שיכול להיות לה עתיד."7
דוד מסיקי, מזכיר איגודי העובדים בעיירה אמר, "הממשלה הפחיתה את המנגנונים הממשלתיים המקומיים ברחבי המדינה ב-3 אחוזים. אבל בירוחם 25 אחוז מעובדי המדינה המקומיים פוטרו."8 המטרה לפיטורים האלה הייתה למנוע את הצורך לפטר אשכנזים בערים הגדולות. בתנועת המחאה של 1985, תושבים רבים מעיירה זו קראו להיפרדות מישראל.9
בשיחתו עם ת. דקל,10 ראש העיר ב. אל מוקאיס דרש את החזרתם של השטחים הכבושים לבעליהם. הוא התנגד לכיבוש רמת הגולן הסורית, ולניסיונות לכיבוש בירות. הוא תמך בוועידה בינלאומית למציאת פיתרון קבוע לסכסוך. אל מוקייס הוא ממרוקו. הוא למד כלכלה באוניברסיטת בר-אילן וכיום הוא חבר הועדה המרכזית של מפלגת העבודה. הוא היה מותר כשהוא ראה את השחצנות של הכובשים בעזה לאחר מלחמת ששת הימים של שנת 1967, וכיצד הם הפחידו בעלי עסקים ערביים כדי שהם ימכרו במחירים נמוכים יותר. "הרגשתי איום," הוא אמר. אל מוקייס אמר שעל אף ניצחונותיה של ישראל, היא תמיד תפסיד. "אנחנו חייבים להבין שהדרך הנכונה קדימה היא דרך משא ומן, ואנחנו צריכים להפסיק להסתכל אחורה כל הזמן. עיקר הקושי הוא שאנחנו חייבים לאהוב את החיים ואת בני האדם." אל מוקייס התנגד לדעה השכיחה שהנשים הערביות אינן מושפעות ממותו של אחד מבניהם, מפני שיש להן הרבה אחרים. אלמוקייס תמך בעיקרון ההתפשרות ודו קיום עם העם הפלסטיני הערבי. הוא הציע שהציבור היהודי צריך להעריך את העובדה שיש לכבד את העם הפלסטיני. אלמוקייס אמר ש-85 מתושבי עירו הצביעו לליכוד, אך כאשר הוא שוחח איתם על העניין, הם היו משוכנעים ביושר במדיניות של שלום. אחרי זה התברר שהם אינם תומכים בעבודה, לא בגלל השקפותיה השמאלניות, אלא בגלל שזוהי מפלגה אשכנזית אנטי-ספרדית. אלמוקייס אמר על אף שמשפחתו הייתה ימנית, אביו תמיד סיפר על היחסים הטובים שהיו להם עם הערבים (במרוקו). הוא הוסיף שמגיל צעיר הוא למד להתעמת עם הבעיה העדתית, עם הצבע שלו, שמו הערבי ועם אזרחותו השנייה במעמד. הספרדים היו בשר תותחים, הפכו לפרולטריון וחשופים להתקפות על היותם דתיים. מאז שהוא נעשה פעיל במערכה של "עודד" (ראה פרק עשירי), הוא מאמין בפעילות החיובית ומטיח ביקורת קשה בקנאות הדתית אשכנזית שהובאה ממזרח אירופה. הוא קרה לחזרה אל גבולות 1948, לפתיחת הגבולות עם העולם הערבי, להפסקת המחסומים, דו-קיום בשלום וסובלנות דתית.

דימונה
נוסדה ב-1955 כדי לקלוט מרוקאים. המאמר של מרדכי ארציאלי בהארץ מה-19 בספטמבר 1980 מציין שמרוקאים אלה נלקחו מהאוניה והועמסו על משאיות. נאמר להם שלוקחים אותם לנסיעה בת חצי שעה מחיפה לעיר החדשה. המשאית לא עצרה במשך שמונה שעות. כשהם הגיעו לנקודה במדבר הנגב קיבלה את פניהם סופת חול עזה. הם יכלו לראות שאין שם בתים כלל, וסירבו לרדת מהמשאיות. לאחר ויכוח נוקב הם ירדו ושוכנו בבקתות פשוטות עם מיטות ברזל, שמיכות זולות ומזרוני קש. בבקתות לא היה מים ולא היה חשמל, והיו בתי שימוש פרימיטיביים בחוץ. הם חיו בבקתות הללו עד שהם הצליחו לבנות לעצמם בידיהם דירות בגודל של 48 מטר מרובע של שטח ריצפה. בני העשרה גויסו לצבא מייד. 30,000 תושבי דימונה סבלו מהשפלה ועוני. בתיהם המחרידים היו כמו קופסאות בטון אחידות. איכות החיים הייתה הירודה ביותר עם אשפה נערמת בכל מקום. העיירה סבלה מעבריינות נוער כרונית ואלימה אשר לאחרונה היו מעורבים בה גם השימוש ברימוני-יד. לנוער בעיירה לא היו הזדמנויות חברתיות או מקצועיות, מאחר שהעבודה במפעלי הטקסטיל היא כמעט העבודה היחידה בעיירה. מרבית הצעירים היו מובטלים.
במהדורה שלו מה-24 בפברואר 1980, הג'רוזלם פוסט כתב שהשכר החודשי במפעל הטקסטיל כיתן היה בין 41£ ו-80£, השכר הנמוך ביותר בישראל. רמת החינוך היא גם כן עלובה מאוד עקב חוסר ההמשכיות של צוות המורים. הארץ כתב שהמצב בדימונה נחשב לטוב יותר לעומת המצב הקיים בעיירות הפיתוח האחרות כמו ירוחם ומצפה רמון. את דימונה מכנים כ"תכשיט בין עיירות הפיתוח", והמאמר מסכם שדימונה מייצגת את כישלונה של המדינה בתחום הזה.
ב-1 בינואר 1982, דוד אורן פרסם מאמר בעיתון הארץ אודות משפחתו של פינחס אלבז שגר בדימונה. להלן התקציר:
פינחס עזב את בית הספר כמעט אנאלפבית בגיל אחד-עשרה. משפחתו באה מקזבלנקה, שם אביו עבד במפעל הפיס. הם היו די אמידים שם. בדימונה עברו עליהם קשיים רבים. אביו לא אוהב את היחסים החברתיים הקיימים בעיירה, כמו מתירנות וגסות, הזנחת הערכים המסורתיים וחוסר הכבוד להורים ולקשישים. הוא גם לא אוהב את תנאי החיים של צפיפות היתר, ואת הבידוד והניכור של עיירת הפיתוח המרוחקת. הוא מתלונן על הפרנסה – על העובדה שכדי להרוויח את לחמו הוא צריך לעבוד כפועל ביום ושומר בלילה. בנו פינחס אומר שהוא עזב את בית-ספר בגלל שלמורה לא היה איכפת ממנו. הוא היה נעדר מבית הספר, אבל הרשויות לא נתנו לכך תשומת לב. בסוף הוא עזב את בית הספר כדי לסייע למשפחתו הענייה. אחיו נשלח לבית ספר דתי כדי להפחית את מספר הפיות להאכיל בבית. אחותו הגדולה נשלחה לעבוד, בעוד שאחותו השנייה נשארה בבית לעזור בעבודות הבית. אחותו השלישית הלכה לבית הספר. לאחר זמן מה אחותו הגדולה עברה לזנות. על האב התגבר הייאוש והוא התחיל להשתכר עד שהוא נהרג בתאונת רכב. באותו זמן פינחס התחיל להאמין שהממסד השלטוני היה אשכנזי ושהמרוקאים נחשבו לגזע נחות. הוא חשב שיהודים אשכנזים מעבירים את זמנם בבתי קפה על חוף הים בתל-אביב והיו הורסים את המרוקאים שחיו בשכונות העוני של דימונה מקופחים מהכול מלבד לכלוך וחול. בעיניו ובעיני חבריו, דימונה הייתה לא יותר מאשר בית קברות באמצע שום מקום, ללא עתיד. פינחס אמר שגל ההתנגדות הספרדי עוד לא החל. אחרי זה הוא אמר באופן חד משמעי "אני שונא את מדינת ישראל, אני שונא את הצבא. אני שונא את כולם. כשאצא מהצבא אני הולך לעזוב את הארץ. אני שונא את האשכנזים ולא רוצה לדבר איתם. קראתי מה ששלמה צדוק כתב על מאבק הספרדים החמוש נגד האשכנזים, ואני איתו, יש אלפי ילדים כמוני."11 כשהוא היה בן חמש עשרה, שלמה נשלח לבית-ספר דתי בבריטניה, אך הוא עזב אותו ונשאר באנגליה בתקווה להימנע מהשירות הצבאי. הוא המשיך, "היינו עושים צחוק מהספרדים שהיו מתגייסים. שאלנו אותם "למה? מה מדינת ישראל עשתה בשבילכם?" יותר מזה, לא הרגשתי הכרח להקריב את עצמי למדינה הזאת, בגלל שלא הרגשתי חלק ממנה." פינחס נשאר בלונדון במשך ארבע שנים ואף אחד מעולם לא שאל אותו אם הוא היה אשכנזי אות מרוקאי. כפג תוקפה של הוויזה שלו, הוא היה חייב לחזור ולהצטרף לצבא, מאחר שבצבא לא יכלו למצוא לו שימוש בגלל שהוא היה אנאלפבית, שלטונות הצבא התחילו ללמד אותו לקרוא ולכתוב. אחיו הקטן כבר הפך לעבריין.
דוד אורן, מחבר המאמר, שאל את דוד בורקן, מפקח העבודה הסוציאלית המקומי, אודות גורלם של אנשים צעירים כמו פינחס. המפקח ענה שהממשלה נכשלה ביצירת "אנשים אלה" לאזרחים, עקב חינוך גרוע, העדר יחסים בינם לבין העובדים הסוציאליים, השחצנות של משרתי הציבור ותחושת העליונות הגזענית שלהם כלפי הספרדים.
אינני יודע מה קרה לפינחס לאחר שהופיע המאמר הזה. אולם, אני כן יודע שילדים כמוהו נהרגים במהלך השירות הצבאי שלהם, או בסופו של דבר ממלאים גזרי דין ארוכים בבתי כלא צבאיים, ואחרי זה חוזרים לחיים האזרחיים ללא עבודות.
לשנת 1984 חובותיה של המועצה המקומית הגיע ל-290 מליון שקלים. לגבי הצעירים שהצליחו לרכוש השכלה גבוהה יותר, ראש העיר ציין "איך אני יכול לבקש בוגרי אוניברסיטה לבוא לעבוד במפעלי טקסטיל כאשר חברי היישוב האשכנזי, מעלה אדומים, בשטחים הכבושים, עובדים עם מחשבים?" מרבית התושבים מצביעים לליכוד כמחאה נגד מה שקרה להם תחת שלטונה של מפלגת העבודה.12
שלום אלגזי כתב במאמר בזו הדרך13 שאבטלה וייאוש גרמו לתושבים לפנות אל השתייה ואל משכרים אחרים. היו שבעה מקרי מוות כתוצאה מאלכוהול ב-1985 בלבד.

שדרות
הפרויקטים החשובים ביותר המעסיקים את תושבי העיירה הזו הם פרויקטים שער הנגב אשר בבעלותם של הקיבוצים הסמוכים. עקב התפתחות האבטלה, עובדי המפעל "אוף-כור" היו חייבים לוותר על חלק מזכויותיהם ולעבוד ארבעה ימים בשבוע.14 תשלומי שעות נוספות הופחתו מ-131-157 אחוז ל-125-150 אחוז, והשכר ירד ב-25 אחוזים. יתרה מכך, השכר ירד גם המונחים אמיתיים בגלל האינפלציה. כתוצאה מכך, העובדים נקטו באמצעי השביתה וזכו לחמישה ימים בשבוע. ישנם בערך 170 עובדים במפעל הזה, שרובם גרים בשדרות או ברצועת עזה. הנשים מהוות 60 אחוז מכוח העבודה ולמרביתם יש בין שלושה לחמישה ילדים. מאמר העיתון שהוזכר לעיל ציין שבשכר שהם מקבלים אינו מספיק לצרכים הבסיסיים שלהם והוא מתמצה לפני סיומו של החודש. האבטלה והתרעומת הורסים את המורל של התושבים.
מזכיר ועד העובדים מתאר את שדרות כ"עיירה של שחורים בארצות הברית" בתחילת המאה. הוא אמר שעתה קיימת בין 16 אחוז ל-20 אחוז מובטלות בקרב ראשי המשפחות הגדולות. ישנם 2700 ראשי משפחות, שמתוכן 1070 מחוסרי עבודה, והצעירים היוצאים מן העיירה ללימודים במקום אחר אינם חוזרים.
אופקים ונתיבות
שתי עיירות אלה הן בנגב. הן תלויות בתעשיית הטקסטיל המשלמות שכר נמוך. הפרויקט התעשייתי שם נקרא "קשת" והתושבים חיים תחת האיום של פיטורים ואבטלה.15
ב-9 בינואר 1981 הארץ דיווח שמפעל אופ-אר באופקים בקרוב ייסגר. זאת אומרת ש-460 עובדים יפוטרו. העובדים לכן, נהרו לירושלים להפגין מול הכנסת. אופקים נוסדה בשנות החמישים והשתקעו בה מהגרים ממרוקו. בתושבים משתי העיירות השתמשו היישובים האשכנזים השכנים כמאגר כוח עבודה בלתי מיומן. לשנת 1981 50 אחוז מהתושבים היו עובדים בתעשיית הטקסטיל, אבל זה ירד לאחר מכן ל-20 אחוז בגלל שהעסיקו פלסטינים מרצועת עזה. על אף העוני והשפל הקיים באופקים, הדיור הוא יקר יותר מאשר ביישוב הישן והעשיר של רחובות, ששם דירה עולה 270,000 שקלים. אותה דירה עולה 320,000 שקלים באופקים. מאותן סיבות כמו בעיירות פיתוח אחרות, 2500 מהתושבים הצביעו לליכוד, בעוד שמפלגת העבודה קיבלה רק 1200 קולות.16
בנתיבות יש אבטלה כרונית, והמחאה הפכה לנוקבת יותר.17 הפגנות נערכו לאורך כל שנת 1985 כשמספר המובטלים היגיע ל-300. יוסף אנו, ראש המועצה המקומית, ויוסף שאווקי, אחד ממארגני האיגוד המקצועי התריע שהאבטלה הייתה מקומית. יחזקאל יגנא, ראש ועד העובדים של העיירה, דרש יותר כסף שיושקע בעיירה, ולא בשטחים הכבושים. ראש עיריית באר-שבע, אליהו נאווי, דרש את העברתם של מפעלים לנגב.18 א. דהאן מאופקים אמר לכתב מהארץ19 ש"המקום הזה חרא. תחכה עד החשיכה ותראה שהכול מת." א. ואקנין אמר שאופקים היא בית קברות לחיים." אחרי זה דהאן הוסיף "כל המקום מתמוטט."
בשנות השישים, מפעל הטקסטיל אופ-אר העסיק יותר מ-600 איש. זה אחר כך קוצץ ל-460, ובתחילת השמונים, זה קוצץ הלאה ל-380. בימים אלה הוא מעסיק רק 160 עובדים. בסוף מאי 1986 העובדים לא קיבלו משכורות. הם יצאו בשביתה והפגינו. אחרי זה הם הלכו והפגינו מול הכנסת בירושלים. אם הם לא היו מקבלים הלוואות מן ההסתדרות הם היו נותרים למות מרעב. בעל המפעל הוא אשכנזי בשם יעקובוביץ. אבוקסיס, מזכיר וועד באופקים אמר שבמהלך 1985 שלושה מפעלים נסגרו, שהעלו את מספר המובטלים ל-220. במשך החודש הבא 60 צעירים משתחררים מהצבא יגדילו את המספר. וישנם 330 איש שיש להם רק עבודה עונתית.
בזמן הנוכחי לאופקים יש 14,000 תושבים. היא נוסדה יחד עם שדרות ונתיבות בדרום הנגב, על ציר באר-שבע אשקלון. האבטלה גורמת לרוב הצעירים לעזוב את העיירה.20
כאשר הממשלה הכריזה שהיא מאשרת מיליוני דולרים להקמת שישה ישובים חדשים בשטחים הכבושים, ראש המועצה המקומית הביע את תיעובו למדיניות הזאת ואמר שאלה הדורשים את הקמת הישובים בגדה המערבית הם אלה הגורמים לאבטלה בעיירות הפיתוח. הוא הוסיף שבמשך שש השנים האחרונות 625 אנשים פוטרו, ועבודות חדשות נמצאו רק ל-214 מהם.21
מצפה רמון
עיירה זו שוכנת בנגב, 85 ק"מ מבאר-שבע. המתכננים רצו ליישב שם 5,000 איש במהלך חמשת השנים הראשונות, 25,000 בתוך 20 שנה ואחר כך 50,000 תוך 30 שנה. לתושבים שהשתקעו שם ב-1955 נאמר שכלכלת העיירה תהייה מבוססת על המשאבים הטבעיים המצויים באזור רמון, שהיא תהפוך למרכז של כל הישובים באזור. התושבים סבלו ממחסור במים והיה צורך להביא אותו במשאיות. לא היה אף רופא אחד, אחות, מורה או חנות. לא סיפקו להם שירותים עירוניים כלל במשך כמה חודשים. לכן, לפני שהסתיימה השנה הראשונה, מרבית התושבים נמלטו מהעיירה.22 הממסד השלטוני לאחר מכן שיגר לשם עוד מהגרים ושיכן אותם ביחידות הדיור הריקות, אבל לאחר זמן מה פנים חדשות אלו נמלטו גם. בסופה של השנה התשיעית מספר הדירות היה 800 בלבד, שמחציתן היו ריקות. המחסור בכל האמצעים להרוויח מחייה הניעה את התושבים לצאת להפגנות זועפות אשר במהלכן הם הניפו דגלים שחורים וחסמו את הכביש הראשי לאילת.
בתחילת 1986 היו בעיירה 3,800 תושבים, אבל תשעה חודשים לאחר מכן היו רק 2,000. ישנם 1,600 יחידות דיור בעיירה, שמתוכן 1,100 עומדות ריקות, כולל 400 יחידות חדשות. מספר תלמידי בתי הספר ירד מ-1,200 ל-650 במהלך שלושת השנים האחרונות. בתחילת שנת הלימודים 85/86 בית הספר התיכון איבד 20 אחוז מתלמידיו. רופא השיניים עזב את העיירה, משאיר מאחור רופא משפחה ורופא ילדים. רוב החנויות כוסו בקרשים מאחר שבעליהם עזבו. לאחר רדת הלילה מצפה רמון היא כמו עיר רפאים כשהפחד יורד על הרחובות. מרבית מפעלי התעשייה של העיירה נסגרו, וחלק גדול מהעובדים והבעלים בעסקים הקטנים הנותרים גרים מחוץ לעיירה. מתיחות ותרעומת הן התחושות הקיימות של התושבים אשר הרכיבו את "מנהיגות המאבק" ויצאו עם נקודות הפעילות הבאות:
1. לסגור את העיירה ואת הכביש המוביל אליה.2
2. להפגין בירושלים.
3 שביתה בעבודה ושביתת רעב.
4. לכבוש את הבתים הריקים בעיירה השייכים למשרד השיכון.
5. להרוס את הבתים הריקים בעיירה.
6. לדרוש פיצויים בהשוואה לאלה ששולמו לתושבים האשכנזים של ימית.23 (ימית הייתה התיישבות אשכנזית בשטח המצרי הכבוש).
יוקנעם עילית
נוסדה ב-1950. לשנת 1980 היו בה 5,500 תושבים, 70 אחוז מהם עבדו במפעל סולתם. העיירה השוכנת באזור חיפה, אין אמבולנס, מכבי אש, מכבש לניקוי רחובות או חיל משטרתי להגן על התושבים מהכנופיות שהתעוררו בשכונות המצוקה. אין בית קולנוע או בית קפה, ורק בית מרקחת אחת שנפתחה ב-1980. התושבים תלויים ביישוב האשכנזי הסמוך של טבעון עבור כל השירותים האלה.
בקרבת העיירה ישנו ישוב אשכנזי קטן, עם 450 איש, אשר שולט על יוקנעם עילית. היא נקראת "עילית" "להתפטר מהאויב", כפי שהם אומרים בצבא הישראלי. המתיישבים האשכנזים מתייחסים לספרדים מיוקנעם בשחצנות ובאופן טבעי ישנה טינה בין הקהילות. לאחר המהפכה האיראנית, מפעל סולתם איבד את אחד משווקי היצוא שלו והיה צורך לפטר עובדים. מספר המובטלים עלה ל-400 ב-1980. 24 מאז האבטלה עלתה עוד, והתרעומת גברה. הפדיון השנתי של מפעל סולתם, היחידי בעיירה, צנח מ-150$ מיליון ל-50$ מיליון. מזכיר ועד העובדים אשר פרסם את הנתונים האלה, רפאל טולדנו, הוסיף ש-500 עובדים פוטרו במהלך ארבעת החודשים האחרונים, ושבהתאם לתכניות ההנהלה 300 נוספים יפוטרו.25

בית-שמש
עיירה זו שוכנת בתחום באב אל-וואד, על כביש ירושלים. היא נוסדה ב-1948 כמחנה מעבר למרוקאים. לשנת 1981 היו בה 13,000 תושבים. האנשים שם עדיין זוכרים בכעס כיצד הממסד הישראלי השפיל את אלה שהשתייכו למעמד הביניים בארצות מוצאם, וכיצד זכויות יתר סייעו ליהודים האשכנזים לקדם את המעמד שלהם. התושבים של בית שמש מציינים גם שהקיבוצים האשכנזים השכנים סירבו לבנות בתי ספר שבהם יוכלו כל ילדיהם ללמוד ביחד. הם אומרים ש"האשכנזים באים לעיירה שלנו פעם בארבע שנים כדי לנסות לקבל את ההצבעה שלנו בבחירות." התנאים הכלכליים אינם שונים מאלה שבעיירות פיתוח אחרות – אבטלה, בעיות דיור, מלאי דיור גרוע וכדומה.
אלה הן הסיבות מדוע מפלגת העבודה השולטת, המפלגה של היישובים האשכנזיים השכנים, איבדה את הרוב שלה ב-1977. ב-1981 הליכוד זכה ב-56 אחוזים מן הקולות, בעוד שקולות העבודה ירדו מ-35 אחוז ל-22 אחוז.
ב-28 במאי 1981, חברי הליכוד הצליחו לפרק את ישיבת מפלגת העבודה ולהעיף את שמעון פרס, מנהיג המפלגה, אל מחוץ לעיר. פרס נמלט תחת מטח של עגבניות ואבנים. הסיבה המיידית להתלקחות הרגשות נגד מפלגת העבודה הייתה העובדה שאחדים ממנהיגי מפלגת העבודה יצאו בהכרזות גזעניות, כמו מוטי גור, שאמר "נדפוק את הספרדים כמו שדפקנו את הערבים."26 הספרדים של בית שמש צעקו על פרס ועל חבריו, "אנחנו לא רוצים אתכם פה, אשכנזים דפוקים, תחזרו לתל-אביב!" אחר כך הם צעקו, "ערפאת, ערפאת, ערפאת!" ואחרים צעקו "בגין, בגין, בגין!"
מאחר שמפלגת העבודה מייצגת את הגרעין של הממסד הציוני האשכנזי, ספרדים רבים מאמינים שבגין והמפלגה שלו מציעים את האמצעים היחידים לפירוקו של הממסד הזה. תושבים מהעיר טוענים שזו הייתה מפלגת העבודה ששלטה בכל מישורי החיים לפני 1978 ואשר נתנה עדיפות לאשכנזים בכל דבר והחשיבה אותם "ישראלים" בשעה שהם היו מכנים את הספרדים "הסקטור המזרחי" ו"פרימיטיביים" והכריחו אותם לוותר על הזהות התרבותית שלהם. המנהיגים של מפלגת העבודה העריכו אותם כ"זבל אנושי" שתרבותו צריכה להישכח בן גוריון טען ש"אין להם שפה משלהם, אבל הם מדברים בשפה מקצועית. (ז'רגון)"27.
עמוס אילון שהיה לו דיאלוג איתם, הוסיף שכמה ספרדים יכולים להצטרף לממסד הציוני על ידי חיקוי אדוניהם האשכנזים ועל ידי התאמה למבנה של הממסד.28 כאשר כתב אשכנזי זה נשאל על ידי פטריק סיל אודות הבעיה, הוא הכחיש את מציאותה של אפליה נגד הספרדים ותיאר את אלה הכותבים על הנושא הזה כ"שוליים" (הטלביזיה הבריטית, 1989; ראה את הדו"ח שלו על קריית שמונה).
עבודות המנועים, שהוא המפעל הגדול ביותר בעיירה, נתקל בקשיים כספיים חמורים, שגרמו לפיטורים של 600 עובדים. אם המפעל היה נסגר, כל העיירה הייתה נסגרת גם. מזכיר מועצת העובדים, חיים הרוש, אמר שאלה שפוטרו כבר גמרו את תשלומי הפיצויים שלהם ועכשיו הם פשוט מסתובבים ברחובות. כל ועדי העובדים לכן התאחדו והרכיבו ועד אחד. המזכיר הזה של הועד החדש אמר ש"שחיקת השכר גורמת לתרעומת רבה, והשביתות יתפשטו כמו אש פראית." ראוי להזכיר, שבהתחלה, תושבי העיירה האמינו שמפעל המנועים ילמד את ילדיהם טכנולוגיה מתקדמת ושהם יישארו בעיירה. אולם, התברר שהרוב המכריע של המהנדסים היו אשכנזים מחוץ לעיירה.29
בית-שאן
לשנת 1985 בעיירה זאת היו 13,000 תושבים. בעקבות התנגשויות כלכליות בין תושבי העיירה ומעבידיהם מהקיבוצים האשכנזים, מרבית התושבים הצביעו לליכוד. מנהיגם המקומי, דוד לוי, רכב על גל זה של אי שביעות רצון כדי להגיע למנהיגות מפלגת חירות וגוש הליכוד. הצבעה לימין, על כל פנים, אינה מועילה לתושבים, ומרבית המפעלים נסגרו וגרמו לאבטלה גורפת כאן גם כן.30 שליש מתומכי הליכוד החליטו לא להצביע לו יותר.
מרבית מתושבי העיירה עובדים בתעשיות הטקסטיל ועיבוד מזון, אשר ידועים לשמצה בתשלומי השכר הנמוכים. הם סבלו משירותים חברתיים ורפואיים גרועים מאוד. מנהיגי מפלגת העבודה באו לכאן ונתנו נאומים נלהבים, אלא שהמקומיים סירבו לשמוע. "לפתע אישה חטפה את המיקרופון וצעקה, אנחנו לא רוצים מפלגות פוליטיות, אנחנו רוצים שכר הוגן."31 כתב הארץ ציין שלתושבים נשבר גם מהפוליטיקאים השולטים בירושלים וגם מהמדינה גם יחד. בני, נהג בחברת הקואופרטיב של עין חרוד, אמר לעיתונאי, "המדינה הזאת יותר גרועה מגטו!" אדם אחר אמר לו, "צריך לסגור את הגטו הזה!" השלישי אמר "היגיע הזמן לסגור את כל המדינה המחורבנת הזאת", להסכמתם של כל הנוכחים. העיתונאי, ר. פרסטר, מסכם "בפגישה כללית ורגועה זו היה משהו מבשר רע ואי נוחות. למרות זאת, הערותיהם של האנשים היו יותר משכנעים מאשר ההכרזות של מנהיגי המפלגה במיקרופון."32
במאמר אחר, על ידי נ. ברניר,33 אנו רואים ש-800 אנשים, או 20 אחוז מהאוכלוסייה העובדת, הם מחוסרי עבודה. אחד העובדים אומר שהוא לא לוקח חלק בהפגנות שמא הוא יאבד את עבודתו, ושהוא לא יכול להביע את דעותיו על כך שמקפחים אותו מהזכויות שלו. "אנחנו עובדים כמו רובוטים, והם בזים לנו ומתייחסים אלינו כאל חסרי ערך." היה תעשיין אמריקאי בעיירה ששמו ג'וליוס בר. הוא השקיע כספים ממשלתיים במפעל שלו, ניצל בזול את העובדים המקומיים ואחרי זה נעלם. כשהוא עדיין היה בסביבה, הוא התייחס לעובדים הספרדים והפלסטינים בנוקשות, מפטר אותם אם הייתה אי הסכמה, חושף אותם להשפלה והפחדה.
כעת המועצה המקומית מאיימת לסגור את העיירה ולהפסיק לספק שירותים כלליים.34
ד"ר סבירסקי מאוניברסיטת חיפה ניהל דיאלוג עם אחד מתושבי בית שאן, ואתן כאן קיצור שלו, כשאני מדלג על אותם חלקים אשר חוזרים על אותה נקודת ראות של תושבי קריית-שמונה.
ה: (פנים אל פנים עם אדם בגיל העמידה שרק פוטר מעבודתו) אם מועצת ועד העובדים הייתה מורכבת מאנשי הליכוד, היא הייתה יכולה להילחם עבורם עם הקיבוצים השייכים למפלגת העבודה והם בעלי התעשיות באזור. אם העיירה הייתה מתרחבת והייתה צריכה עוד אדמה, היא בהחלט תצטרך להתעמת עם הקיבוצים אז, מאחר שיש להם שליטה בלעדית כל כל הקרקעות מסביב לעיירה.
ס: אם הם מפתחים את "בית-שאן עילית" עבור האשכנזים, אז החלק הספרדי של העיירה יהיה "בית-שאן תחתית" (זהו אזכור לנצרת ששם ישראל בנתה "נצרת עילית" עבור האשכנזים).
ה: הקיבוצים אינם משקיעים לירה אחת בפרויקטים תעשייתיים להעסקת ספרדים. אבל הם כן משקיעים את הרווחים שלהם ממה שהממשלה מחלקת להם, בבורסה ובפרויקטים אחרים. כל דבר בשביל העתיד מתוכנן לאורך שורות מפלגה. למה הם לא מאחדים את בתי הספר שלנו עם בתי הספר של הקיבוץ?
ז: בגלל שילדי הקיבוץ שונאים את הילדים שלנו.
ד: למה זה עדיף לאחד את בתי הספר?
ה: בגלל שההזדמנויות החינוכיות הן יותר טובות בבתי הספר שלהם.
ז: לחנך את הילדים שלנו בבתי הספר של הקיבוץ זאת אומרת להוציא את הילדים שלנו מהסביבה שלהם ולשים אותם בסביבה שלכאורה מפותחת יותר. הילדים שלנו באים הביתה אחרי סיום הלימודים, הם נתקלים באותם בעיות, אך תחושת הניכור תהייה חריפה יותר.
ה: 99 אחוז מהילדים הספרדים שלומדים בקיבוצים לא חוזרים אלינו.
ס: חינוך ילדים ספרדים בבתי ספר בקיבוץ רק יצר ילדים סכיזופרנים, אשר אינם מקובלים על ידי האשכנזים אבל הטמיעו כל כך הרבה מהתרבות שלהם שהם אינם יכולים לחזור לחברה הספרדית.
מ: גרתי בקריית-שמונה. אני וכמה משפחות אחרות הצלחנו לשלוח את הילדים שלנו לבית ספר בקיבוץ דפנה, אך הילדים נותרו נפרדים. פעם אחת היה להם טיול שנתי, אך בית הספר סירב לספק ארוחת צהרים לילדים. זה הובהר לילדים רק במהלך הטיול. הקיבוץ סיפק אוכל לילדים שלהם, אבל שלנו הלכו רעבים במהלך הטיול. אחרי זה הילדים מקריית שמונה לא יצאו לשום טיולים שנתיים אחרים. הבן שלי לא רוצה לקחת חלק באף אחד מהחברות או המועדונים של התלמידים, מפני שהוא נתקל במספר בעיות אשר הפחידו אותו באופן רגשי.
ר: הם הפכו את העיירות הללו לגטאות לספרדים. בבית שאן לדוגמא, 85 אחוז מהעיירה מורכבת ממרוקאים. זוהי טעות. הממשלה נותנת יחס מועדף למורים אשכנזים כדי לבוא מחוץ לעיר, אבל לאחר תקופה קצרה הם שוב עוזבים.
ו: זה מעברה פה.
ז: מה קורה למורה שגדל פה?
ס: חדל אישים מסכן!
מי: הם נותנים סיוע למורים שבאים מחוץ לעיר, אבל הם לא מסייעים למורים המקומיים. זאת אשמתנו כי אנחנו לא נאבקים על כך. וכשאנחנו נלחמים, אנו נתקלים בדיכוי ממשלתי.
מ: למה אתה לא מתקומם?
ה: מפני שחברי המועצה עובדים בשביל המפלגה השולטת, מתוך האינטרסים של עצמם.
מ: מדוע אתה לא מתנגד להם?
ה: הייתה לנו התקוממות עממית ב-1957/58. ריסקנו הכל וצעקנו "לחם עבודה". אבל ההתקוממות סוכלה בכוח. המשטרה עצרה כמה מפגינים וזרקה אותם לכלא. אחרי זה הריחו אותם מהעיר. המנהיגים של העיירה לוקחים שוחד.
מי: אנחנו נצליח, אם כולם ייקחו חלק בהתקוממות, כמו וואדי אל-סאליב.
ז: לא נוכל לארגן את זה!
ה: אנחנו צריכים לכונן קבוצות פוליטיות בעיירות הפיתוח, החגורה השחורה והערים הגדולות… התושבים של עיירות הפיתוח הצביעו לבגין, לשיפור תנאיהם, אבל זה לא קרה. והמנהיג החדש צריך להיות אחד מאיתנו, לא בגין או כץ…
ה: הממשלה התייחסה אלינו בזילות. היא הקימה מפעל טקסטיל ל-700 עובדים ומשככת את התרעומת הגועשת. אבל הצעירים עוזבים את העיר. משאירים מאחור רק את האנשים המבוגרים. במשך שבע או תשע השנים האחרונות האוכלוסייה ירדה מ-12-14,000 ל-12,700. מה קרה לילודה הטבעית? כל שנה בין 250-300 איש משתחררים מהצבר, ואין עבודה בשבילם. היישובים הצליחו לחטוף את כל התוכניות הכלכליות, תודות לחבריהם הנמצאים במרכז הממשלה,, בהנהלה החקלאית או המשביר (חנויות ההסתדרות), וכן הלאה. בדרך זו הם יעילים. אין לנו את הכוח הזה. למרות שהתוכניות היו מכוונות לסייע למקומות כמו בית-שאן, הם בנו מפעל בקיבוץ מסילות, ועל חשבון בית-שאן הם קיבלו קצבאות, הלוואות ומענקים וכן גם תוכניות הכשרה מקצועית.
א: מפני שבהתאחדות הקיבוצים הם מאוחדים.
נ: קח את ההתיישבות של נווה-איתן לדוגמא, הם בנו את מפעל פלסגון. כאשר הוא הראה הצלחה בשנתיים הראשונות, הם שלחו כמה חברים לבריטניה ולאמריקה להכשרה, על חשבונם של ישובים אחרים.
ד: לממשלה יש דרכים שונות לכיסוי ההפסדים של הקיבוצים.
ה: השליטה הבלעדית של הקיבוץ הורסת לנו את היוזמה שלנו. לפני 10-12 שנים, אנשים מהעיירה שלנו שעבדו במכונאות כבדה הקימו קואופרטיב, אך לא עבר הרבה זמן והוא נבלע על ידי הקיבוצים. הקמנו קואופרטיב למשאיות, אבל הוא חוסל על ידי חברת בית שאן חרוד שבבעלות הקיבוץ. למה אנחנו לא מכוננים הנהגה פוליטית ורוחנית משלנו?
ד: אנשים שבבעלותם חברות קטנות, המעסיקות עד 25 עובדים, באים מכל הקהילות. אבל הבעלים של החברות הגדולות אשר משתמשות בטכנולוגיה החדישה ביותר הם כמעט כולם אשכנזים. איך זה שהאשכנזים הצליחו לקבל מימון מרווח, ואנחנו הספרדים נכשלנו? למה לנו יש יותר שתיינים, זונות ונוער מנוכר? ואין לנו אף שרים, אלופים או טייסים.
בב: ואם הילדים שלנו בוגרים מהאוניברסיטה הם לא יכולים למצוא עבודה.
ס: אנחנו צריכים לומר למנהלים שבאים מחוץ לעיר שאנחנו לא צריכים אותם. אחרי זה אנחנו צריכים להעסיק מנהלים מפה.
ה: העסקים לא יקבלו את זה.
נ: מפני שאנחנו לא מעודדים אנשים מתוכנו – המרוקאים.
ס: מפני שהם שטפו לנו את המוח.
א: המרוקאים לא עוזרים אחד לשני.
ס: בגלל שהמדינה אומרת לך שהמרוקאים לא מסוגלים לנהל חברה?
ה: המדינה והעסקים צריכים לאמץ את עיקרון שוויון ההזדמנויות.
ב: עלינו להגדיר את המטרות שלנו.
נ: אנחנו צריכים להקים הנהגה מקומית משלנו. למה שלא נהייה מסוגלים ליצור עוצמה פוליטית על ידי התארגנות?35
לבסוף עלינו להזכיר שעיירת הפיתוח ערד אינה סובלת אפילו מאחת מהבעיות שהזכרנו למעלה, מאחר שהתושבים שלה הם אשכנזים. הממשלה מסווגת אותה כ"התיישבות אשכנזית" ולכן המבנה הכלכלי שלה שונה לחלוטין מזה של עיירות הפיתוח הספרדיות.36

הערות
1. הארץ, 4 בספטמבר 1981.
2. זו הדרך, 15 בינואר 1986 ו-22 בינואר 1986.
3. זו הדרך, 15 באוקטובר 1980.
4. הארץ, 28 בדצמבר 1984.
5. הארץ, 28 בדצמבר 1984.
6. זו הדרך, 2 באפריל 1986.
7. הארץ, 4 באפריל 1986.
8. זו הדרך, 23 ביולי 1986.
9. זו הדרך, 26 ביוני 1985.
10.זו הדרך, 4 ביוני 1987.
11. כתבי היד של שלמה צדוק הופיעו בידיעות אחרונות.
12.רומן פרסטר, הארץ, 24 באוגוסט 1984.
13. זו הדרך, 9 ביולי 1986.
14. זו הדרך, 15 בינואר 1986.
15. מעריב, 25 בדצמבר 1980.
16. הארץ, 27 ביולי 1981.
17. הארץ, 28 בדצמבר 1984.
18. זו הדרך, 9 בינואר 1985.
19. 30 במאי 1986.
20. ראה שם.
21. אל-גאזי, זו הדרך, 9 ביולי 1986.
22. מ. ארציאלי, הארץ, 19 בספטמבר 1986.
23. ראה שם.
24. הארץ, 7 בנובמבר 1980.
25. זו הדרך, 1 ביולי 1987.
26.מוסף הארץ, 4 בספטמבר 1981.
27. הכוונה, הדיאלקט השונה של ערבית מדוברת (ראה פרק שמיני).
28. הארץ, 28 בספטמבר 1981.
29. זו הדרך, 2 באפריל 1986.
30. הארץ, 21 ביוני 1985.
31. צוטט ממאמר על ידי רומן פרסטר בהארץ, 21 ביוני 1985.
32. ראה שם.
33. זו הדרך, 24 ביולי 1985.
34. ראה שם.
35. סבירסקי, 1981, 119-138.
36. הארץ, 27 ביוני 1980.


#16,ימחלוקת בציון – ניספח IV – מושבים (כפרים שיתופיים)
נכתב על-ידי תמר בורסוק בתאריך 19.08.05 בשעה 16:51
בתגובה להודעה #15

נספח IV

מושבים (כפרים שיתופיים)
מושב פורת: לשנת 1980 היו בו אלף תושבים. האבות, או הסבים, באו מלוב. כפי שהמספר הממוצע של הנפשות במשפחה היה 10, הייתה בעיה חריפה של הדיור, כשההורים, הילדים והנכדים גרים באותה יחידת דיור. סך הכול ההכנסה האישית השנתית הממוצעת היה 17£ סטרלינג. למושב חובות של 193,333£ סטרלינג. הצעירים אינם יכולים לעזוב את המושב מפני שאין להם מקצוע ואינם יכולים למצוא הסדרי מגורים. ב-26 בספטמבר 1980 הארץ דיווח שבעיות המושב היו טעונים מאוד, שגרמו להתפשטות הפשע והובילו למעשי אלימות עד למידה שחברת האוטובוסים אגד פחדה לשלוח את האוטובוסים שלה למושב. עקב מחסור במים להשקיה, מרבית הפרדסים של המושב התייבשו – כלומר, 1,300 דונמים של פירות הדרים ו-303 דונמים של פרחים. הרגשות העיקריות של התושבים הם תרעומת על פני המדיניות של האפליה הגזענית. בעת הנוכחית, הם התגברו על קנאתם ביישובים האשכנזים העשירים השכנים ורק רוצים לעזוב את המושב, אבל לאן? על אף שכתב הארץ כותב על הייאוש והאומללות במושב הוא מתנשא כלפיהם. אשר קירשנר טוען ש"הם כמו מאות שנים מאחור" בגלל שהם שימרו כמה אספקטים מהתרבות הספרדית שלהם. כותרת המאמר היא "הדילמה של שוכני המערות" הרומזת שהספרדים והערבים עדיין חיים במערות. שנה לאחר מכן יהודי מלוב, שלמון קרדי, אמר לכתב הארץ, י. המזרחי1 שיהודי לוב מילאו תפקידים רמי מעלה במשטרה, בצבא ובממשלת לוב, ואפילו הגרמנים והאיטלקים התייחסו אליהם ביראת כבוד.
מושב אליקים: מושב זה נוסד ב-1949 עבור התימנים. שנתיים לאחר מכן, כשהתושבים הבינו שאף אחד לא בחן את הקרקע והיא בלתי ברת-עיבוד, הם עזבו את המושב. לאחר כמה שנים הם הביאו לשם תימנים ממחנה צמח. כשהם מצאו שהקרקע איננה ניתנת לעיבוד, הם הלכו לעבוד כפועלים בישובים האשכנזים. שרה אברהם אמרה שהמשכורת החודשית של בעלה הייתה 120£ סטרלינג, ושהילדים שלה עזבו את המושב בגלל שהרשויות לא נתנו להם להישאר. היא הוסיפה, "היינו רוצים שתהיה לנו היכולת לעבוד בחקלאות, אבל אנחנו לא יכולים בגלל האפליה נגדינו." סעדיה סירי, חבר המועצה המקומית, אמר ש"אפשר לעבד את האדמה אם החקלאים יכלו לקבל איזה סיוע כספי מהממשלה." הוא המשיך, יש להם כסף להתיישבויות בשטחים הערביים הכבושים, איך זה שאין להם כלום כדי לסייע לנו? מחצית מתושבי המושב חיים על קצבאות סעד ושליש מחוסר עבודה.2
מושב אביבים: נוסד ב-1963 לשכן שם מרוקאים. לשנת 1982 החובות שלו הגיעו ל-15 מיליון שקלים. תנאי הדיור גרועים. הילדים מקבלים חינוך רק בגיל 8 ו-12. בבית הספר אין ספריה או מעבדה מדעית ומתכונת החינוך שבו היא נמוכה ביותר. ההורים אינם יכולים להרשות לעצמם לשלם מס הכנסה ולכן הממשלה עיקלה להם את הטלפון, הטלביזיה ורהיטים. ערימות של זבל נודף ריח רע מקיפים את הבתים. הצעירים המובטלים של המושב מבלים ברחובות. למושב יש אחות אחת ורופא לפעמיים בשבוע. כתוצאה מהתרעומת הגועשת שלהם, התושבים הכריזו על שביתה כללית והצטרפו אליהם תושבי המושבים השכנים, כמו שפר, נטוע ואחרים.3
מושב זרית: מושב זה שוכן על הגבול הלבנוני ומתיישבים שם 48 משפחות. הגורם הגדול ביותר לתרעומת הוא מצב החובות והעובדה שייצור הביצים מוגבל רק ל-320 לכל שנה לכל חקלאי, בעוד שהתושבים היו רוצים לייצר 550 ביצים לכל שנה כדי לשלם את החובות שלהם שעתה הגיעו ל-2.2$ מיליון. ב-26 ביוני 1986 זו הדרך דיווח שהתושבים הכריזו על שביתה כללית ונעלו את השערים של המושב לאחר כשלון המשא ומתן שלהם עם הרשויות. הם החליטו להחזיר את נשקם לצבא ולהפסיק לשרת במילואים.
רומן פרסטר, כתב הארץ, האשים את הממסד הציוני בהזנחה, בעיקר ביחס לחינוך, בקריית מלאכי.4 הוא קרא למושב הזה "מושב חסר מלאכים" שיחק במילים על שמו של המושב.
ב-6 במרץ הארץ דיווח שנציג הבי.בי.סי. בישראל נפגש עם ספרדים מהמושבים הצפוניים שסבלו מעוני ואפליה. הוא העיר שהספרדים האלה קרוב לודאי יעזבו את המושבים ואת עיירות הפיתוח שלהם בצפון, לא בגלל התקפות על ידי חברי פת"ח (הארגון הצבאי הפלסטיני הגדול ביותר) אלא בגלל קיפאון ליבם של הביורוקרטים בתל-אביב.
במאמר שלו בהארץ מה-2 באפריל 1982, דוד אורן כתב ש"הממשלה אינה מתכוונת להציל את המושבים מפשיטת הרגל, אלא מקווה במידת מה לחסל אותם ולהפוך אותם לאזורי מגורים." זאת אומרת שהקרקע תילקח מהתושבים ותינתן לחברות פרטיות אשר אז יעסיקו את התושבים בפרויקטים חקלאיים ותעשייתיים שונים, ובכך יסירו את כל ההבדלים בין עיירות הפיתוח והמושבים. חמש שנים לאחר שמאמר זה פורסם, ועדת הכספים הפרלמנטארית המליצה לחסל 30-40 מושבים, כפי שדוד אורן חזה. הסכום שחייבים המושבים עלה מ-550$ מיליון ב-1985 ל-2,000$ מיליון ב-1987 בעקבות עלייה בשער הריבית של בין 100 ו-150 אחוזים במחצית השנייה של 1985 שבעקבותיה הייתה עוד עלייה של 40 אחוז ב-1986. וכך, הריבית הנוספת שנצטברה על הלוואות ב-1985/86 הייתה 600 מליון שקלים (350$ מיליון).5
הערות
1. 2 באוקטובר 1981.
2. הארץ, 27 בנובמבר 1981.
3. זו הדרך, 31 במרץ 1982, 24 במרץ 1982.
4. 6 במרץ 1970.
5. א. שושן, זו הדרך, 29 ביולי 1987.


#17,ימחלוקת בציון – ניספח V – שכונות מצוקה
נכתב על-ידי תמר בורסוק בתאריך 19.08.05 בשעה 16:53
בתגובה להודעה #16

נספח V

שכונות מצוקה
מוסררה: אחת משכונות העוני של ירושלים – בין החלק העתיק והחדש של העיר. תנועת הפנתרים השחורים התחילה שם. תנאי החיים היו כאלה:
38 אחוז מהתושבים חיים בתנאי צפיפות, עם יותר מ-3 בחדר אחד.
58 אחוז חיים יותר מ-2 בחדר.
58 אחוז מהמבנים טחובים.
31 אחוז מהמשפחות יש יותר מ-6 ילדים. למשפחה בבניין מספר 5 ברחוב הנביאים, למשל, יש 8 ילדים החיים בחדר וחצי.
מתוך כיתה של 25 תלמידים, רק 3 התקבלו לבית ספר תיכון מקצועי. אף אחד מהם לא התקבל לבית ספר תיכון ריאלי.
19 אחוז מהנוער (12-17) לא לומדים וגם לא עובדים.
25 אחוז מהנוער לא הולך לצבא (כמו, הם מסרבים לשרת בצבא).
39 אחוז מהגברים (22-30) מובטלים.
65 אחוז מהילדים יש שני הורים אנאלפביתים
50 אחוז מן המבוגרים אין להם השכלה יסודית

אנחנו חייבים לציין שמרבית האנאלפביתים או שנולדו או שגדלו בישראל ה"פרוגרסיבית", ולא במדינות ערב ה"פרימיטיביים".1
ב-1982 הרשויות בנו שלושה מקלטים נגד מתקפה אווירית, אבל אף לא יחידת דיור אחת.2 מספר משפחות אם כך החליטו להפר את החוק וקראו תיגר על הרשויות הצבאיות בכך שהם רבצו בתוך המקלט.
הרשויות מנסות לגרום לתושבים לעזוב את האזור האסטרטגי החשוב הזה בין הערים העתיקה והחדשה של ירושלים, שבהם היו קשרים ידידותיים בין הספרדים והפלסטינים מהעיר העתיקה. זה נחשב לבגידה מצד המתיישבים אשר רוצים להרוס את השכונה ולבנות פרבר אשכנזי מהודר במקומו. צ'ארלי ביטון, מנהיג הפנתרים השחורים, גדל וחי כאן. הוא נאשם בקיום פגישות חשאיות עם אבו ג'יהאד בשוויץ ועל ניהול חשבון בנק סודי בשוויץ. לכן אנו רואים שהשלטונות, סוכנויות המודיעין והמשטרה החשאית רואים במרוקאים והעיראקים של האזור הזה כ"סיכון ביטחוני" שחייבים להסיר מליבה של העיר.
שלי בן עמי טוענת שבעלה בבית סוהר והיא הומלסית. יתר על כן, בנה סובל מטרכאיטיס. הורים רבים, ילדים ונכדים גרים יחד בדירות חדר. אורלי אדרי מציינת שהיא חיה עם בעלה וחמישה ילדים בבית רעוע שהם כבשו בכוח. הבית חשוף לרוחות הקרות, גשם וטחב מאחר שהחלונות שלו לא נסגרים היטב. ילדיה כולם חלו בדלקת הסמפונות. 24 משפחות היו מחויבות לקנות דירות זולות במעלה אדומים שבגדה המערבית הכבושה, אבל הם נלחמים לחזור למוסררה בגלל שהם תומכים בזכויות הפלסטינים, ומתנגדים לכיבוש וליישוב של הגדה המערבית.
ב-1967 היו 6,000 תושבים במוסררה. לשנת 1983 הרשויות הצליחו להסיר 3,000 מהם. הנשארים נותרו תחת לחץ לפנות את השכונה לחלוטין. ראש עיריית ירושלים, טדי קולק, אמר שהצפיפות בירושלים היא פי ארבע יותר גרועה מזו שבתל-אביב ובניית פרברים אשכנזים מפוארים יכולה להוביל להתפרעויות באזור הספרדים, בדומה לתסיסת המרוקאים בוואדי אל-סאליב בחיפה ב-1959. 3
שכונת הארגזים בתל-אביב: זוהי אחת משכונות המצוקה בדרום תל-אביב. (שכונת המצוקה הגדולה ביותר היא שכונת התקווה, שבה 5,000 דירות שמהן 3,500 הן דירות של 1.5 חדר.4 באפריל 1987 היו דיווחים בעיתון שהפשע בשכונות הללו הפך לכרוני ונגרם על ידי כמה פלסטינים שחיו שם ועבדו בתל-אביב. על אף שהרשויות דחו טענות אלה. שכונת הארגזים מיושבת על ידי ספרדים שנמלטו מהמעברות, מעיירות הפיתוח והמושבים, וככאלה העירייה מסרבת לספק להם שירותים. לכן אין להם מים וחשמל ולא מתבצעים תיקונים בכבישים ובביוב. התנאים הבלתי תברואתיים הם סכנה ציבורית והפשע זרוע בקרב הנוער המנוכר.
הארץ דיווח ב-20 באוקטובר 1980 שהתושבים בונים בתים עם חביות ריקות, עץ וזפת. לכל האזור פלשו צבאות של עכברושים והתושבים חשופים לטחב, גשם וקור צורב. השכונה מאוכלסת ב-200 משפחות. כשהגשם כבד, תעלות הניקוז עולים על גדותיהם. במשך הקיץ תעלות הניקוז מדיפות ריח בלתי נסבל וכמו כן מהווים פונדקים לצבאות של חרקים קטלניים. אנשי השכונה הזאת במקורם באו מהעולם הערבי ב-1950. חלק נכבד מהם כיום הם קשישים וחולים שאין אף אחד שמטפל בהם.
ב-1975 העירייה החליטה להעביר אותם לאזורי מגורים אחרים, במסגרת ההחלטה הזו 28 משפחות שוכנו מחדש ואז התוכנית נעצרה עקב "מחסור בתקציב". העירייה אחרי זה החליטה לתת תגמול לכל מי שיעזוב את השכונה אולם הסכום שהוצע לא הספיק לקניית דירה אחרת. לא הרחק משם העירייה, למרות המחסור בתקציב שלה, בנתה את הפרבר היפיפה של נווה-שרת ליהודים מברית המועצות. האפליה הבוטה הובילה לתרעומת רבה ולאלימות נגד הרוסים. ילדים ספרדים התחילו להשליך אבנים על הדירות החדשות היפות הללו. מספר רב מהחדשים שהגיעו אחרי זה היגרו לארצות הברית, אמרו שהם לא רוצים לגור בבית קברות עם "השחורים הערבים" האלה, הכוונה ליהודים הספרדים.5
שכונה ד' בטבריה: דיווח של גדעון איילון מהארץ מה-3 באפריל 1981 קבע שבשכונת העוני הזאת יש 12,000 תושבים, זאת אומרת מחצית מהתושבים של טבריה. השכונה ניכרת בדיור המכוער שלה, ערמות הזבל בכל מקום וריחוקה משאר העיר. לכן רבים מתושביה נמלטו משאירים מאחוריהם 233 דירות ריקות. בשאר הדירות חיו בצפיפות, עם תפוסה ממוצעת של 2-3 נפשות בחדר. הדירות קטנות מאוד, בהן שטחן הכולל הוא 34 ו-54 מטרים מרובעים. הדירה הגדולה ביותר היא בעלת שטח של 64 מטרים מרובעים. הן מכותרות בטחב ובריח מצחין. ישנן בין 300 ל-500 משפחות החיות רק על תשלומי הסעד, ול-200 משפחות מהן יש יותר מ-10 ילדים. ישנם גם כן מאות נשים אנאלפביתיות מאחר שהתלמידות עוזבות את בית הספר לפני סיום חינוך החובה. ישנם מספר רב של ילדים שלא לומדים וגם לא עובדים, והממשלה שולחת בין 40-50 ילדים כל שנה למרכזים מיוחדים לילדים ללא הורים בישראל.
מנהל הפרויקט לניקוי שכונות המצוקה, חיים הכט, אומר שמרבית העובדים בשכונה עובדים במפעלי קיבוץ בעמק הירדן. חברי הקיבוץ מתייחסים לעובדים הללו כמו אל בורים, ומשתמשים בהם לעבודות השוליות ביותר ומשלמים להם שכר עלוב. ההזדמנויות להתקדמות מקצועית מוגבלות ביותר. במהלך מספר השנים האחרונות, הקרע בין הבוסים ה"סוציאליסטים" והעובדים הפך להיות חריף ביותר. הוא המשיך שרבים פנו אל הסמים וההימורים. פשע ושוד הם כל כך נפוצים בשכונה שמסוכן לנערות לצאת לבד בלילה. גדי בן-פורת, מנהל המרכז הקהילתי, מציין שתוכנית התחדשות שכונות העוני שהחלה לאחר 1979 היא קוסמטית גרידא בכך שהיא איננה מתמודדת עם שורשי הבעיות.
בפתח-תקווה, ז. שאשא ומשפחתו ירדו לחיים ברחובות. מול בניין בית המשפט. שניים מילדיו נפלו למשכב, ושאשא עצמו סבל מבעיות בכליה ובמערכת הנשימה. הוא היה מחויב לבצע עבודות קשות שהוא לא מורגל בהם כצבעי. הוא גם ניסה להמיר לאסלאם ולנצרות ולחזור לעיראק במחאה נגד אי הצדק הציוני. לאחר שהממשלה דחתה אותו במשך 40 יום הוא איבד את עצמו לדעת על ידי שהצית את עצמו באש ביוני. ורק אז, אחרי זעקות מחאה בתקשורת, הממשלה העניקה לאלמנתו ויתומיו דירה בשכירות. ז. שאשא בא ממשפחה ידועה ומכובדת היטב בבגדאד – ממשפחת בית שאשא.6 את רקע מעמד הביניים של מר שאשא ואחרים צריך להדגיש מאחר שסוכנים ישראלים אומרים לקהילת הספרדים האמידים בבריטניה שכל היהודים הספרדים האומללים בישראל מוצאם במקור משכונות העוני אבו-סיפן שבבגדאד, מה"מערות של לוב", או הרי האטלס של מרוקו.
הערות
1. הארץ, 15 ביוני 1979 לכתב עקיבא אלדר.
2. זו הדרך, 9 בפברואר 1983.
3. הארץ, 6 במרץ 1970.
4. הארץ, 15 ביוני 1979.
5. ראה שם.
6. מוסף הארץ, 26 ביוני 1987.


#18,ימחלוקת בציון – על הספר
נכתב על-ידי תמר בורסוק בתאריך 19.08.05 בשעה 16:56
בתגובה להודעה #17

מחלוקת בציון
DISCORD IN ZION
על הספר
ספר זה, מאת נתין ספרדי יהודי מישראל, מפרט את סיפורו העצוב של הקונפליקט הפנימי במדינה זו בין שני ענפיה הגדולים של היהדות: הספרדים, בעיקר מתחומי האסלאם, והאשכנזים, יהודים שמוצאם ממזרח אירופה ומי שהינם מתומכיה המרכזיים של הציונות
מר גלעדי מפרט את ההרמוניה שאפיינה בדרך כלל את הקהילה הספרדית תחת חסותו של האסלאם לאורך דורות וסוקר את התרומות הגדולות של מחשבת היהדות מימי הביניים והידענות מאותה תקופה. הוא מציע שהפתרון למבוי הסתום הנוכחי הוא שעל היהודים הספרדים לתבוע מחדש את הברית הקדומה שהייתה להם עם שכניהם המוסלמים, שאת ההיסטוריה ומולדתם הם חולקים ביחד, במטרה לכונן שלום צודק במזרח התיכון
הטיעון מתקדם ומראה, כיצד, בתוככי ישראל המודרנית, האליטה הציונית השלטת חיפשה וקיימה את השליטה במדינה לרעתם של יהודי ערב הנתינים וכיצד הוזנחו שאיפותיהם של העולים החדשים הספרדיים. המחבר מפרט כיצד הם מהווים את החלק העיקרי של האוכלוסייה, כיצד נשללו מהם ייצוג הולם במוסדות המדינה והזדמנויות שוות בחינוך, דיור, תעסוקה, וכיצד הם דוכאו מבחינה תרבותית. תכופות משלהב יצרים, זהו לימוד שנעשו בו מחקר ופרשנות זהירים מאוד, אשר מציג לקהל המערבי שבדרך כלל מזלזל, את הסתירות במעמד ובגזע בתוככי ישראל המודרנית. עבודה זו תדרוש את תשומת ליבם של יהודים וערבים וכל המעוניינים בחברה, בהיסטוריה ובעתידה של ארץ הקודש


#19,ימחלוקת בציון – על המחבר
נכתב על-ידי תמר בורסוק בתאריך 19.08.05 בשעה 16:57
בתגובה להודעה #18

DISCORD IN ZION
CONFLICT BETWEEN ASHKENAZI & SEPHARDI JEWS IN ISRAEL

מחלוקת בציון
על המחבר
כילד וכבוגר גדעון נ. גלעדי גר ועבד במספר קיבוצים והיה עד למאורעות בפלסטינה מאז ימי המנדט הבריטי. הוא למד באוניברסיטה העברית בירושלים שם הוא רכש תואר ראשון בלימודי המזרח התיכון. הוא עבד במשרה מלאה ככתב לענייני המזרח התיכון בעיתונים שונים בשפות העברית והערבית בישראל עם מאמרים רבים המבוססים על מחקר שכתב ואשר התמחו בקונפליקט הישראלי-ערבי והפלסטינאים בישראל. הוא המשיך את עבודת המחקר שלו כמנהל בהיסטוריה במוסדות בריטיים שונים. הוא חי באנגליה, לימד וכתב
את הספר הוא כתב במקור לראשונה בערבית שיצא לאור במצרים תחת השם "איזראיל נהווא אל-אינפיג'אר אל-דאחילי" על ידי דאר אל-בייאדיר, בקהיר, 1988, והספר תורגם לאנגלית על ידי ר. הריס, ועריכת התרגום נעשתה על ידי המחבר עצמו. פורסם לראשונה באנגלית ב-1990 על ידי הוצאת סקורפיו בע"מ, בית-ויקטוריה, אנגליה. העורך: לאונרד הארו, קמברידג


#20,ימחלוקת בציון – מבוא לספר
נכתב על-ידי תמר בורסוק בתאריך 19.08.05 בשעה 17:13
בתגובה להודעה #19

מבוא לספר

" מחלוקת בציון "
ספר זה, של יליד ספרדי יהודי מישראל, מפרט את הסיפור העצוב של הקונפליקט הפנימי במדינה בין שני ענפיו הגדולים של העם היהודי: הספרדים, בעיקר מתחום האסלאם, והאשכנזים, יהודים שצמחו מאירופה המזרחית ואשר הינם התומכים העיקריים של הציונות.
מר גלעדי מפרט את ההרמוניה שהייתה באופן כללי אופיינה של הקהילה הספרדית תחת חסותו של האסלאם לאורך הדורות וסוקר את התרומות הגדולות במחשבת יהודי ימי הביניים והלמדנות מאותה תקופה. הוא מעלה במחשבה שהפתרון למבוי הסתום הנוכחי הוא שהיהודים הספרדים צריכים לאשר מחדש את הברית העתיקה שלהם עם שכניהם המוסלמים, שאת ההיסטוריה ומולדתם הם חולקים יחד, במטרה לכונן שלום צודק במזרח התיכון.
הטיעון מתקדם כדי להראות כיצד, בתוככי ישראל המודרנית, האליטה הציונית השולטת חיפשה וקיימה את השליטה על המדינה לרעתם של היהודים הערבים הילידים, וכיצד שאיפותיהם של העולים החדשים הספרדים הוזנחו. המחבר מפרט כיצד הם מהווים את החלק הארי של האוכלוסיה, כיצד נשללה מהם נציגות הולמת והזדמנויות שוות בחינוך, דיור, תעסוקה, במוסדות המדינה, וכיצד הם דוכאו מבחינה תרבותית.
תכופות משלהב יצרים, זהו לימוד שנעשה במחקר מפורש וזהיר, אשר מביא לקהל המערבי שבדרך כלל מזלזל את סתירות הבגזענות והמעמד בתוככי ישראל המודרנית
ספר זה ידרוש את תשומת לבו של יהודי וערבי וכל המעוניינים בחברה, בהיסטוריה ובעתיד של ארץ הקודש

DISCORD IN ZION

conflict between ashkenazi & sephardi jews in israel

כילד וכבוגר גדעון נ. גלעדי גר ועבד במספר קיבוצים והיה עד למאורעות בפלסטינה מאז ימי המנדט הבריטי. הוא למד באוניברסיטה העברית בירושלים שם הוא רכש תואר ראשון בלימודי המזרח התיכון. הוא עבד במשרה מלאה ככתב לענייני המזרח התיכון בעיתונים שונים בשפות העברית והערבית בישראל עם מאמרים רבים המבוססים על מחקר שכתב ואשר התמחו בקונפליקט הישראלי-ערבי והפלסטינאים בישראל. הוא המשיך את עבודת המחקר שלו כמנהל בהיסטוריה במוסדות בריטיים שונים. הוא חי באנגליה, לימד וכתב.
את הספר הוא כתב במקור לראשונה בערבית שיצא לאור במצרים תחת השם "איזראיל נהווא אל-אינפיג'אר אל-דאחילי" על ידי דאר אל-בייאדיר, בקהיר, 1988, והספר תורגם לאנגלית על ידי ר. הריס, ועריכת התרגום נעשתה על ידי המחבר. פורסם לראשונה באנגלית ב-1990 על ידי

הוצאת סקורפיו בע"מ, בית-ויקטוריה, אנגליה. העורך: לאונרד הארו, קמברידג'.

מודעות פרסומת

תגים:

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: