שיעור היסטוריה | אפליה בוואדי

עודכן ב- 11:44 10/07/2009

שיעור היסטוריה | אפליה בוואדי

שרי הממשלה התקשו להבין שמהומות ואדי סאליב, שפרצו לפני 50 שנים, אינן נובעות מבעיות המוסר של עולי מרוקו

מאת תום שגב
בשעות הערב של יום רביעי, 8 ביולי 1959, השתכר אחד מתושבי שכונת ואדי סאליב שבחיפה, יעקב אלקריף, והחל להשתולל. שני שיאים היו לערב ההוא: באחד יידה אלקריף בקבוקים ריקים לעבר מכונית משטרה שבאה לעוצרו. אחד השוטרים ירה בו ואלקריף נפצע קשה. בשיאו השני של הערב, הקיפו כמה מתושבי השכונה מכונית משטרה, גררו מתוכה את אחד השוטרים והניחו לו רק לאחר ששוטר אחר וגם אזרח, ירו גם הם, הפעם באוויר. למחרת יצאו כמה מאות מתושבי השכונה להדר הכרמל, פרצו חלונות ראווה והציתו מכוניות. היתה זו הראשונה בשורה של מחאות אלימות בישראל. רוב המשתתפים בתקריות אלה היו יוצאי צפון אפריקה.

השבועון "העולם הזה" תיאר את האירועים כ"מרד המרוקנים", השר פנחס ספיר אמר בישיבת הממשלה כעבור כמה ימים, שזה היה "פוגרום". פרוטוקול הישיבה הזאת פתוח כיום לעיון. יש בו עניין רב. ששת העמודים הראשונים מכילים תיאור שמסר שר המשטרה, בכור שלום שטרית. לפני שיכול לדווח לשרים מה קרה, היה על השר להסביר להם מה זה "סמל חטאים". התברר שהכוונה לסמל משטרה העוסק בחקירת "חטאים" ובקיצור קוראים לו "סמל חטאים". השרים הסתפקו בהסבר זה. כולם הסכימו, פחות או יותר, שהאחריות מוטלת על "אנשים בעלי מוסריות ירודה, הידועים כמעורבים בפשעים וזנות". זאת היתה הדעה הרווחת גם בציבור: בארכיון "הארץ" תייקו את הידיעות על התקרית במעטפה שהגדרתה "פלילים-טרור".

שטרית השתדל לשכנע את עמיתיו שהמשטרה פעלה בהתאם לסמכותה לירות באוויר. שר הפנים, ישראל בר-יהודה, דרש לדעת כיצד, אם כן, נפצע אלקריף ושר האוצר לוי אשכול העיר: "כנראה שהאיש היה באוויר". בר-יהודה היה היחיד מבין השרים שחש, כבר אז, שהאירועים משקפים בעיה חברתית עמוקה. רוב עמיתיו התרשמו בעיקר מכך שזעם התושבים כוון נגד המועדונים של מפא"י וההסתדרות. הם ראו בכך איום פוליטי, לא סימפטום חברתי. סוף הדיון יוחד לשאלה כיצד למנוע מהנושא לבוא לדיון בכנסת. הממשלה החליטה להקים ועדת חקירה. היושב ראש היה השופט משה עציוני.

עציוני הביא אתו דעה מוצקה. עוד לפני שהוועדה שמעה את כל העדים, כתב עציוני לראש הממשלה דוד בן-גוריון: "אינני רואה את הבעיה כשאלת ?הפליה' דווקא, אלא כבעיית ?מיזוג הגלויות' על כל צדדיה". ראש הממשלה השיב לשופט מכתב ארוך ובו, בין היתר, המשפט הבלתי נשכח הזה: "בריון, גנב, רועה זונות או רוצח אשכנזי לא יצליח לעורר אהדת העדה האשכנזית (אם יש עדה כזו) וגם לא יעלה על לבו דבר כזה, אך בקרב עדה פרימיטיבית דבר זה ייתכן".

מסמכי העבודה של ועדת החקירה פתוחים כיום למחקר בגנזך המדינה, ויש בהם חומר מרתק. מתברר שמכתבים מישראל למרוקו עוכבו בצנזורה ועברו ניתוח סטטיסטי מפורט, כדי לעמוד על מצב רוחם האישי והפוליטי של יוצאי מרוקו בישראל. בין 600 מכתבים שנבדקו – רק תריסר הזכירו את ואדי סאליב. נתון זה חיזק את הדברים שעציוני כתב לבן-גוריון והיה בין הגורמים שהולידו את הממצא העיקרי בדו"ח הוועדה: "לא נותר בביתנו כל צל של ספק שאפליה מכוונת מצד מוסדות המדינה והלאום איננה קיימת כלל". עם זאת כתבה הוועדה ש"יש ונוצרים מצבים של קיפוח ואפליה למעשה", אך אלה קיימים "לכל היותר בדרגים הנמוכים".

את עיקר הבעיה איתרה הוועדה ב"תחושת הקיפוח", מעין בעיה פסיכולוגית שאפשר להתגבר עליה בעזרת יותר "אהבת אחים" ומאמץ להעמיק את "מיזוג הגלויות", גרסה ישראלית ל"כור ההיתוך" האמריקאי שהעיתונים תיארו לפעמים גם במונח "התבוללות". לוועדה היו גם כמה המלצות מעשיות ובהן סגירת המעברות.

הפערים בחברה הישראלית עדיין מזוהים במידה רבה עם המוצא העדתי והלאומי; עם השנים הביאו לתקריות אלימות נוספות, כגון אלה שיזמו "הפנתרים השחורים". הביטוי התרבותי של "מיזוג הגלויות" יכול לגרום לכמה מאבות המדינה האשכנזים להתהפך בקבריהם. אבל 50 שנה אחרי ואדי סאליב, נראה שהמאבק המזרחי הצליח ככל שהתמזג, התבולל או השתלב בכללי המשחק של הפוליטיקה הישראלית. בתוך כך חוללו המזרחים את המהפך שהביא לבחירת מנחם בגין והקימו את ש"ס שהשפעתה עולה בהרבה על כל מה שחלמו בוואדי סאליב.

כל הזכויות
מודעות פרסומת

תגים: ,

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: